מן הבוקר השכם לא היתה שקטה. פתחה מגירות וסגרה. החליטה לגהץ, וכשתחמם המגהץ, התייאשה. הילד בן השלוש התעורר ועמד במיטתו מתבונן בה, שותק, במבט מבוגר. החליטה ללכת איתו לים. מדדה שני בגדי־ים ישנים מן השנה שעברה ולא היתה מרוצה מדמותה שנשתקפה בראי, שמנה ונראית איום. גופה רפה משנת לילה טרופה. בחלומה הופיע בעלה וביקש ממנה שתלווה לו שלוש לירות. היא סירבה, אחר נעתרה ונתנה לו, באומרה שזו הפעם האחרונה. הוא כינה אותה בשמות גנאי. קרא לה “שפחה” וזרק בפניה את החולצה שגיהצה לו. היא בכתה. הוא לקח אותה לדירתו ולפתע השתנו פניו, אך לא דירתו, והוא היה מישהו אחר אשר בפניו התחננה לקצת אהבה, והלה סטר לה על פרצופה, והיא התעוררה בהרגשת אשמה ומועקה, ורצתה לבכות.
היא נזכרה כיצד פעם, בקיבוץ, ניסו הנערים לחנוק אותה בבוקר בשנתה, בחוט־חשמל. הם שנאו אותה כי לא נעתרה לגיפופיהם, אלא קראה ספרים וחלמה על ז’ני, וז’אק טיבו, ובכתה בסתר על גורלם. בעלי יפנק אותי באהבה עירונית, הבטיחה אז לעצמה. בחדר־עבודתו יישב ויקרא ספרים ובערב, לפני הקונצרט, נשוחח עליהם, מוקפים פרחים ומרבדים רכים. ואילו גסי־הלב שביקשו לחנוק אותי, ימשחו ידיהם בשמן־מכונות עד צאת נשמתם.
עכשיו אנחנו משפחה בת שניים, היתה חוזרת ומשננת לעצמה, כמגן. חברותיה, שלא נישאו, אולי מקנאות בה – לרווקה קשה לגדל לבדה ילד, לשם כך עלייך להתחתן ולהתגרש תחילה, רק אז יש לך מעמד. ובעצם, מדוע רווקה לא תלד? זה ברור, כשמתחתנים יש תקוות, אבל לדעת מראש כי הילד יגדל בלי אב, רק כדי לספק את יצרי האימהות שלך? אסור. היא מכירה בחורות שרכשו דירה, ומכונית וטלוויזיה, כל מה שאפשר לקנות, מחוץ לבעל וילדים.
והילד רץ עירום על שפת־הים, ככלבלב. בבוקר כאילו שכח לדבר, רק מילמל. כפות רגליו הזעירות נתלכלכו בזפת והוא התבונן בהן בעיון, ובא אליה שתנגבן. הוא שנא גרגירי חול והשתדל לפסוע בזהירות כדי שלא יעלו בכפותיו. רץ לים, הרטיב רגליו, חזר בחול הרך והטובעני, באמצע הדרך עצר, מופתע מכך ששוב התלכלכו רגליו, ושב על עקביו למים. אחר כמה ניסיונות פרץ בבכי. היא מילאה מים בדלי קטן ושטפה את רגליו בהושיבה אותו על הכיסא־נוח. הוא הושיט לה רגל אחר רגל כדי שתנגב את אצבעותיו, ויותר לא הציב כפות רגליו על החול. ברצותו להגיע ממקום למקום היה מתחנן אליה שתיקחהו בזרועותיה, וכך עינה אותה שעה ארוכה בשגיונותיו, עריץ קטן. לאכול לא רצה, ולבסוף איבדה את סבלנותה והושיבה אותו בכוח בכיסא, ושוב התחיל לבכות. לצידה ישבה אישה זקנה, אצבעות רגליה העקומות התפתלו כנחשים, והביטה חליפות בה ובילד, כמאשימה.
היא קיוותה שמישהו ייגש אליה, יתבונן, ישאל מה השעה, או ירצה לשחק עם הילד. בגלל הזקנה פחדה להסב מבטה לעבר הבחורים. וגם נדמה היה לה שכל הגברים בחוף צעירים ממנה, והיא לא תוכל להתחרות בנערות השזופות, שמהלכות גמישות וזקופות אברים, בחיוך מצודד וכמה, חשות בביטחה את הכוח הסמוי ששופע גופן, ומצחקקות בהתרגשות של בוסר, צורמת ומרגיזה.
הילד העירום טיפס על כיסאה והתרפק עליה. בהריחה את שערו המלוח סמר עורה בתחושת עונג. וכך קפאה, מלוטפת בבר־בטנה, ולפתע חדלה לשמוע את הים, ושלווה ריקה הציפה אותה, עד שממרחק חזר ועלה באוזניה דכי הגלים, כמתוך קונכייה ענקית, והחזיר אותה למציאות. היא התעוררה בהרגשה ששהתה רגע ממושך, או נצח, בעולם אחר. הילד משך בשערותיה. האישה הזקנה חקרה אותה במבטה בלי בושה, מראה אותות של נכונות לפתוח בשיחה; מיד הרכיבה את משקפי־השמש, למען תחדל זו לקרוא בנפשה.
לאחר מחצית השעה הסתלקה סוף־סוף הזקנה. הכיסא לידה נותר פנוי. היתה בריקותו כמין הבטחה לבאות, שהקפיצה בליבה פירפור חדווה פראית. היא הסירה את משקפיה והתבוננה מתוך געגוע סתום בקהל הצפוף על החוף, וחשה עצמה זונה, המציעה עצמה לכל עובר ושב. אבל ככה זה, אמרה לעצמה מהר, ככה זה, ככה זה. אני טיפשה.
שני בחורים, בעלי גוף נאה ושזופים, שיחקו בכדור. הם ניראו בעיניה פחותי־ערך, משתכשכים בגסות ובגאווה תפלה. אחד אחר, שפניו הפיקו מעט חוכמה, הלך יחף ובזהירות, בוש בגוו הכפוף, כברווז חיוור שמוט כנפיים. ועוד היו שם בעלי כרס שבעה, פיטמות שקועות ועלובות למראה, שיער דליל, פנים מטומטמים.
האמנם גברים הם אלה?
נדמה היה לה שהם חסרי מין. אינם יודעים לאהוב. ובכלל, אין אהבת גוף. הכול רק דמיון, ומראית־שווא. נחילי אדם זרמו לחוף. נזכרה בבדידותה בלילה, וברצון לבכות, שאינו מרפה ממנה. נזכרת בבעלת המכולת פרועת־השיער לה היא חייבת עבור חודשיים. עליי לחסוך, החליטה, ממלמלת מחשבותיה בקול רם. היא הרגישה וידעה כי לפנות ערב, באור הדמדומים, כשהשמים נסגרים עליה, לא תוכל להילחם בתשוקה הפראית לרדת לרחוב ולקנות לעצמה שמלה חדשה.
“תראי,” שמעה מאחוריה בחורה משוחחת, “יש יום שאת מושכת תשומת־לב, ויש יום שלא. מה אפשר לעשות. ככה החיים.”
“עברתי על ידו שלוש פעמים ולא הסתכל,” השיבה השנייה, “מה הוא חושב לעצמו?”
“ואת הסתכלת עליו?”
“אני טיפשה? עשיתי את עצמי גם כן שלא רואה אותו.”
“ככה צריך.”
“פעם שנייה שיזחל אצלי.”
היא הסתכלה לעברן, מהרהרת, מהי תשומת־לב בעיניהן? והנה הצטרפו אליהן שני בני־התשחורת ששיחקו בכדור, והצטרפו בהיתולי־בוסר ובחוצפה לא נעימה. אבל הבחורות נענו להם בהנאה גלוייה.
כאשר הסבה מבטה עמד מישהו מולה.
לא יפה, לא מכוער, לא גבוה ולא נמוך, לא צעיר ולא מבוגר ממנה. עבר על פניה, חזר והסתכל בה, נבוך קמעה, כאשר הבחין שהשגיחה בו.
“סליחה, יש לך אולי גפרור?”
לרגע דימתה לראותו הולך וקונה במיוחד, כדי לשאול אותה, חפיסת־סיגריות בקיוסק.
“לא. אין לי.” השיבה בבהלה, וחשה כאילו זיהם אותה בדבריו.
“סליחה. לא התכוונתי.” אמר. “רציתי, רק, לשאול –”
היא נלחמה בתשוקה לכרוע ברך לרגליו, לנשק את ברכיו הקשות ולהיאחז בו. שנאה את עצמה, כאילו שוב חנק אותה חוט־החשמל, וגופה משדר אליה עצמה אותות שאין היא מבינה אותם, כמו אז, בבתוליה. הפנתה לו גבה ותפסה בילד והחלה מלבישה אותו, גורבת גרביו בתנועות מהירות וקשות, עד שהתמרד והחל מכה אותה באגרופיו הקטנים.
“אני יספר לאבא!” איים עליה ברישעות.
הרגישה שאותו מישהו מסתכל בה מגבה. מודד תנועותיה. מצלם אותה בזיכרונו. הילד התעקש להסתכל לעברו. היא סובבה ראשו חזרה, כמו היה צעצוע. הילד שרט אותה, וכולו נעשה שרירים ומרי. העמידה אותו על רגליו ומשכה אותו אחריה לעבר המדריגות מבלי להסב פניה, וכל אותה עת חשה בגל אוויר חם נושב על עורפה.
“אני שונא חול באצבעות!” הכריז הפעוט. “אימאל’ה!”
אין דבר, מחר אחזור! – התחרטה על הססנותה. אוהבים אותי. הוא יידע שאני באה לכאן כל יום, ומחר, אם לא ייגש אלי, אשלח את הילד לבקש ממנו עיתון. וכדאי שיהיה גם בשר בבית. ולחמניות טריות, כי מי יודע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.