רקע
אהוד בן עזר
להצחיק את נלי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

בארבע ורבע לפנות־בוקר, עם אור ראשון של שחר, הוא מתעורר בבהלה ונדמה לו שכבר צהרים, או לפחות שמונה בבוקר. שלוש פעמים במשך הלילה קם בשנתו והלך סהרורי למיטבח ושתה כל פעם כוס מים תל־אביביים פושרים, תפלים, לשכך את הצרבת. ואינו יודע אם הצרבת הביאה את חלומות־הזוועה, או הללו את הצרבת. הנה הוא יושב ליד השולחן המרובע והנכבד, בבית הוריו הישן במושבה, אשר נהרס לפני שנים רבות. החלון הדרומי פתוח, שעת יום היא, וקיץ, ובחוץ אור צהבהב ובהיר מאוד. לפתע מבריק ברק בדרום, ומוזר שהברק אינו מדהים אותו. למרות שהקיץ עתה בעיצומו. הברק אינו חדל אלא ממשיך לבעור. מעל גגות הבתים הגבוהים מבריק פס אדמדם כברזל מלובן, מפיץ חום עז והילה צהובה של קיץ סביבו. הוא יושב ליד השולחן ומכין את שיעוריו לבית־הספר התיכון, ומתפלא מעט על הברק החם הנמשך כבר כמה דקות, אך אינו דואג. ברדיו הפתוח בקול רם מודיעים כי נשרף גג בית־הספר העממי הסמוך לביתו, אשר בו למד ובו למדו גם הוריו, ועוד בניינים וגגות רבים. הוא ניגש לחלון, הבתים הלבנים עומדים עדיין על תילם, אך רוב גגות הרעפים, גם גג בית־הספר, שרופים, ורק שרידי קורות משחירות מזדקרים כאצבעות מעוקמות, מרמזים על המיבנה שנעלם. אימו חוזרת בבהלה הביתה ואומרת בקול נואש, שזהו זה. הפצצה. ובו ברגע הם מתחילים לסגור את החלונות מפני הקרינה. כיצד לא הבין מיד? והשמועה מהלכת בקול רם ברחובות, וברדיו – שהיתה תקלה, התפוצץ מיתקן, ועדיין לא ברור אם סכנה צפוייה לכל הארץ, או רק לדרום. מה שברור לחלוטין הוא שאין שום דרך חזרה לאחר מה שקרה, על כל פנים – לא לאלה שנפגעו בקרינה, ואשר שעות חייהם ספורות. בין אם אירע הדבר בטעות, בין בכוונה – פרצה המלחמה האטומית אשר מפניה פחדו תמיד, והיא תוביל בתגובת שרשרת לכיליון. אימו אינה נשמעת לאזהרותיו להשתטח על הריצפה, והיא רצה אל השכנים דרך החצר הגובלת עם ביתם מאחור. השכנים יושבים ליד פתח ביתם, כל המשפחה תחת עץ התות הענף, בתם הקטנה אינה חדלה לדבר, והם אוכלים לאור פנס חשמלי ארוחת־ערב, סאלאט גבינת־עיזים ואבטיח. מוזר, אצלם לילה ואצלו יום. ואין ניכרת בהם דאגה. הוא רואה אותם מחלון המטבח. צריך להתחיל לשתות נגד הכוויות הפנימיות והקרינה, הוא אומר לעצמו. יש בכך הגנה. וצריך להכין מים, כל זמן שיש בברזים מים אשר הקרינה טרם זיהמה. והוא מתפלא על עצמו, מאיפה הוא יודע כל מה שצריך לעשות בשעה כזאת? ובו בזמן ממלאה אותו הוודאות שהכול לשווא, שעותיו ספורות, והוא חש את הקרינה הולכת ומתפשטת בתוך אבריו, וכמין כובד לאה נמסך בהם. בקושי הוא מזיז את עצמו. הוא שותה כמויות עצומות של מים ומרגיש שזה מיטיב עמו ומחסן אותו בפני הקרינה. הוא מתחיל לשתות בכוסות ועובר לספלי־חרס כבדים ועבי־דפנות, בזה אחר זה. מתחת לכיור הוא מוצא ג’ארה ערבית גדולה בתוך סל־נצרים, ממלא גם אותה מים, ומניח למשמרת. הוא יודע שיהיה מחסור, הבית סגור כולו למען לא תחדור הקרינה, אך ממקום כלשהו שופע חום מוזר ומצמית, רדיואקטיבי. הוא מחפש אחר מקור הקרינה הקטלנית ומוצא אותו במנורה הכחולה המונחת תחת השולחן המרובע, בחדר הגדול. זו מנורה חשמלית לכאבי־אוזן והצטננויות, בעלת אגס כחול ורפלקטור מצופה כרום. הוא חש שהמנורה שייכת במהותה לפצצה, משום שהיא שולחת לעברו בתדירות אפלה קרני רנטגן, ומצוי בתוכה ראדיום שהחל מתפרק בעקבות הקרינה שבחוץ. הוא מבין כי למען הצלתם צריך להוציא בהקדם את המנורה מן הבית. יחד עם זאת הוא יודע כי ככל שיתקרב למנורה, כן יגדל בגופו אחוז הקרינה המקרב את מותו. לבסוף הוא תופס במנורה הכבוייה, שעינה הכחולה מרככת את בשרו, נושא אותה החוצה וזורקה לתוך העשב הירוק שצומח פרא תחת עץ הלימון, בחצר. זה העץ שמחצית ענפיו מורכבת קלמנטינה, והוא מניב שני סוגי פרי־הדר. כאשר הוא נכנס הביתה בעד דלת המיטבח, הפונה לחצר, חוזרת אימו במרוצה מביקורה אצל השכנים, ניצבת באמצע המיטבח האפל, ומתחננת: “אבל אני רוצה עוד לחיות. לחיות!” ואז הוא מבין ששניהם עתידים למות. הוא אומר לאימו שצריך לשתות, לשתות הרבה, וגם לרוץ להתקלח, כי מתחת למים הקרינה פחותה. אך היא אינה שומעת לו. הוא מרגיש שהיא אינה מאמינה לו ולא סומכת על עצותיו. היא מסתובבת בבית בבהלה וסופקת כפותיה. הוא יודע שאינו יכול להציל אחרים, איש אינו מאמין להסבריו בקשר למה שנחוץ לעשות בשעה הזאת. הוא רץ לחדר־האמבטיה האפל והישן, בו ניצב דוד חום עם ארובה, שמסיקים בגזרי־עץ, ומתחיל להתקלח, אך המים נגמרים מיד, ויש לו הרגשה שהקילוחים האחרונים היו מזוהמים ונגועים. הוא מרגיש שהכול אבוד. תמיד חשב שהדבר לא יקרה, והנה זה קרה. בבת־אחת קיבלו החיים משמעות אחרת בגלל הברק האדום בצהרי־קיץ. והוא מבין כי מה שלא יספיק לעשות עכשיו, שוב לא יספיק לעשות לעולם. גופו הולך וכבד עליו מרגע לרגע, וכבר הוא זוחל על הריצפה ואינו יכול ללכת זקוף. גם נדמה לו כי האור בחלונות ממית. בשארית כוחותיו הוא מגיע לטלפון הלבן (אף כי מעולם לא היה טלפון בביו הישן) ומנסה לחייג פעם אחרונה אל אהובתו כדי לדעת מה שלומה ולהיפרד ממנה. הוא דואג לה מאוד, משום שהיא גרה בבית גבוה הפונה כלפי דרום, והוא חושש, כמעט בטוח, שהקומות העליונות נהרסו מיד או סבלו קשות מן הקרינה, ואינו יודע אם היא עדיין בחיים. הוא מנסה לחייג, למרות שנדמה לו כי רק לפני דקות אחדות, בטרם הבריק הברק, עדיין היה שקוע בשיחה עמה, והוחלפו האשמות הדדיות קשות. הוא מנסה לחייג, אבל הטלפון הלבן הצהיב והעלה סימני חריכה, והוא חושש פן עוד מעט יימס המכשיר מן הקרינה. הוא מרגיש צורך חיוני לטלפן אליה, אך גם אילו היה המכשיר שלם, הוא יודע כי החוטים המקשרים אותו אליה כבר ניתכו כולם, בדרך מפתח־תקווה לתל־אביב. בייאוש, מתוך ידיעה שזה המעשה האחרון שהוא עושה בחייו, הוא זוחל על הארץ ומסתתר מפני האור הנורא, מתנפל על המכשיר הרך והמעלה ריח חריכה, ומנסה לחייג את המספר שלה, ובאותו רגע מתעורר בצמא נורא, אינו יכול להאמין שאכן ניצל, וכי הסיוט חלף, וממלמל: “איזה מזל היה לי. מזל שהכול אירע רק בחלום.” ונדמה לו כי חייו ניתנו לו במתנה.

הוא מנסה לנמנם בלא הצלחה עוד כמחצית השעה, שפתיו רועדות, ובהגיע השעה החמישית הוא זורק מעליו את הסדינים הלחים, לוקח את משקפי־השחייה, והולך לבריכה. מגע המים הקרירים והצלולים בבוקר, מרגיע אותו. הוא צולל ושוחה רגע ארוך בדממה השקופה, מתהפך על צדו, שט כדג בעולם כחלחל־ירקרק, מופז אור שמש, צף, עולה ושוב טובל טבילה ממושכת, וכך פעמים רבות, מזדקר בפה הפעור כשואף לבלוע את הבוקר ואת האור והיום, ממלא ריאותיו אוויר ומתנפל אל תוך המים שצינתם חודרת בעד נקבוביות עורו. חש עצמו כצמח מושקה היטב. יכול היה לשתות את הבריכה כולה. גופו רווה ומפוייס. נולד מחדש: קרבת הים, ריח אצות ומלח, כריח מלפפונים טריים בהיחתכם. השמש. הגלים. ידיו המתגלשות במים וסביבן הילת אור זהובה, שקופה כחלון. לובן בתי העיר. המולתם המעוררת של הרבה אנשים. לאחר שעה קלה מצטרפת אליו האישה אשר אליה רצה לטלפן בחלומו. הם יושבים ומסתכלים בבני־הנעורים המשתובבים במים. השנים שחלפו הותירו בפניהם אותות מרירים של בדידות.

הוא מספר לה על סיוטו, והיא צוחקת את צחוקה הצלול, כקול פעמונים זך, כקולה בנעוריה, צליל שמרעיד נימים כמוסות בנפשו ומעורר בו חשק לכרוע ברך לרגליה ולכסותה בנשיקות. הנאתה ממלאה אותו אושר.

“לא ידעתי שיש לך חוש־הומור!” היא אומרת.

והוא שמח על דבריה, אף כי היא מכירה אותו כבר שנים רבות.

הבוקר, הוא ממשיך ומספר לה, בטרם באה, צלל ולקראתו שחתה נערה חטובת־גוף. לפתע נתגלה לו חזה הצח, ופיטמות כהות במים הצלולים. כשני יצורים ענוגים.

“אתה איש מצחיק,” היא מהתלת בו בחיוך, וקמה. עליה ללכת לעבודה. הוא קם עמה, אך היא אינה מניחה לו ללוותה. הוא מבקש לראותה בערב, והיא אינה מבטיחה דבר. הוא חוקר בהיסוס עם מי היא נפגשת, והיא מתרעמת עליו. הוא נשאר לבד, מתפרקד על הספסל, מניח לשמש הבוקר ללטף את גופו, מאושר. הצלחתי להצחיק את נלי.

המלצות קוראים
תגיות