רקע
אהוד בן עזר
לעבור דירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אחיאסף בע"מ; 1977

קניתי סרט מדידה מתקפל באורך שלושה מטר. אני מוציא את סרט־המתכת הלבן, מודד את אורך השולחן שלי – מאה וחמישים סנטימטר, מכניס את הסרט חזרה לקופסת המתכת, ועכשיו אני יודע היכן בדיוק לשים את השולחן בדירה החדשה. מדדתי כבר את גובה התקרה. את רוחב המדפים ועובי הספרים. מצאתי מקום לכורסה. אך יש לי ספקות בקשר לרוחב המיטה. אתה חושב שכדאי לקנות מיטה זוגית ברוחב מטר ותשעים? או מיטה ליחיד ברוחב מטר, או אולי אעשה פשרה – מיטה שרוחבה מטר ועשרים? מיטה כזו אפשר להשיג רק בהזמנה מיוחדת, ויתרונה שיש בה שפע מקום לאדם אחד, ואם אישן בה עם זולתי לא תראה עצמה הזולת נשואה לי אחרי הבוקר הראשון. תאר לעצמך איזה תענוג יהיה להכין לה, לזולת, ארוחת־בוקר קטנה. אני כבר חושב על הסלטים שאכין לאורחים בדירה החדשה. אבל סלט לא מתאים לארוחת־בוקר. מתאים לחם קלוי (לחמנייה טרייה? – לשם כך עליי לרדת לחנות שבפינה, ואני טרם בדקתי איזו היא החנות הקרובה ביותר לדירתי החדשה). ומה עוד? חמאה, קפה וגבינה. אגב, בקשר לגבינות, צריך לדאוג שתמיד יהיה מבחר של גבינות במקרר. ואת גבינת האמנטל להניח ליבוש. טעמה נעשה חריף יותר ומושך כשהיא מתייבשת ונעשית קשה כאבן. אפשר לכרסם אותה ואפשר לטגן אותה פרוסות במחבת עם חביתה. ארוחת צהריים אוכל לבדי, או במסעדה. אבל ארוחת־ערב תעמוד במרכז של היום. אליה אזמין את ידידיי, כמו נוח לתיבתו – שניים־שניים בבת־אחת (ומוטב אחת). רק לא את כולם יחד, שאז החכמים נעשים טיפשים ורק הטיפשים מחכימים כביכול. ובקשר לסלט – אפשר להכין סלט ירקות עם לימון (במקרה עכשיו קשה להשיג לימונים) או חומץ, ולהניח את העגבניות להאדים על אדן החלון. על אדן החלון, בשמש, כדאי גם להחמיץ מלפפונים. טעמם משובח ביותר מיד לאחר היום הראשון. ואפשר להכין סלט חצילים עם טחינה, או מיונז, או בחומץ ושום (אני מרבה לאכול שום בזמן האחרון, תרופה נגד סחרחורת); לטחון פרוסות חצילים מטוגנות עם ביצה קשה ובצל מטוגן; לטגנן בשמן זית מזוקק; או לאפות אותן בתנור עם ציפוי פריך של גבינה צהובה וחלמון ביצה. צריך לקנות תנור. אני מתאר לעצמי שהעוזרת תמשיך לבוא גם לדירה החדשה. נכון שתהיה לה פחות עבודה. היא תוכל לבוא אליי לאחר שתעבוד באותו יום במקום אחר. אם תבוא מוקדם בבוקר ותעיר אותי היא תקלקל לי כל שבוע יום שלם. ואם תמצא אותי ישן? או שתתחיל לנקות את המטבח או את החדר הגדול. שאלה חשובה: לשים את המיטה בחדר הקטן ואת שולחן־הכתיבה בחדר הגדול, או להיפך? יש טעמים לכאן ולכאן. למה לי לשבת כל היום ולכתוב דווקא בחדר הקטן שבדירה? מצד שני, אם תימצא המיטה בתור ספה בחדר הגדול, יהיה לי מקום להושיב אורחים. אם לא – אצטרך למלא את החדר בכיסאות, או לקנות ספה, בנוסף על המיטה; ואם תיקח בחשבון את שולחן־הכתיבה וארונות הספרים – לא יהיה שם, אצלי, הרבה מקום לזוז. והלא אני רגיל לצעוד הלוך ושוב בחדר כאשר אני חושב, ואינני סובל שרגליי ניגפות ברהיטים. וחוץ מזה, למה אסתיר את שולחן־הכתיבה בחדר הקטן? הכתיבה היא עבודתי ואינני מתבייש בה. שיתביישו אחרים, שאינם כותבים. ירגישו מיד שהם נכנסים לחדרו של סופר ולא של נערת־טלפון (חה, חה!). אפשר להכין כמה בדיחות על הנושא כדי לשעשע בהן את האורחים. אתה חושב שנושאים לשיחה חסרים לי? מקום להשכיב את האורחות אני צריך. אחרת, יכולתי להושיב מולי עיתון. אגב, עיתונים – לא לשכוח להודיע למחלקת ההפצה כאשר אעבור לדירה החדשה, אצטרך, גם שם, לרדת כל בוקר למטה כדי לקחת את העיתון. אם אמשיך ללכת לים בבקרים אחסוך לעצמי טיפוס אחד ביום במדרגות עד לקומה השלישית. את הזמן שבין שחייה לשחייה אנצל כדי לגמור את קריאת העיתון. בבית אני מסוגל לשקוע בעיתון עד הצהריים ולקרוא את כל המודעות הקטנות. קצת לא נעים לי שבית־הכיסא הוא יחד עם חדר האמבטיה. אני לא רגיל לזה. אגב, משפחתי באה מלודז'. יהודי פולין מסתכלים בעולם כאילו היו בו רק שני גזעים: פולנים, וחיות אחרות. לא. זה לא קשור לעניין של בית־הכיסא. אני מקווה כי המקרר לא יהיה גבוה מדי. חברת הגז בוודאי לא תעשה בעיות בקשר להעברת הבעלות על המכלים. אמצא נגר טוב אשר יתקין לי את ארון־הספרים כפי שאני רוצה. העברת הספרים מעיקה עלי. הלוואי וכבר היתה מאחוריי. כשאני חושב על כך שאצטרך לארוז מאות ספרים בארגזים ובחבילות. לשכור משאית וסבלים. להשגיח עליהם כשהם מטפסים עם הארגזים הכבדים לקומה השלישית. לפרק את כל החבילות, למיין את הספרים, לנקות אותם מאבק, למצוא להם מקום על המדפים – כשאני חושב על כל אלה בא בי לעיתים פקפוק אם כדאי היה בכלל לעזוב את דירתי הישנה. בדירתי הישנה עומדים הספרים כל אחד במקומו בשקט ובמנוחה. איזו רוח רעה הביאה את אשתי לרצות לטלטל אותם ממקומם. את הקיר של ארון־הספרים אין צורך לצבוע. אבל את הקירות האחרים אולי אצבע בעצמי. הנאה מאין־כמוה היא לצבוע במו ידיך את דירתך החדשה. בעבודות הבית הקטנות אשקיע שעות רבות. מילא. גם כך מתבזבזות אצלי שעות ארוכות באפס־מעשה. אתה יודע, הבעייה הכי חשובה היא הטלפון. האם יעבירו לי אותו מיד או שאצטרך לחכות כמה חודשים? הטלפון הוא מכשיר חיוני, בייחוד לאדם בודד. חיי החברה שלי מתנהלים באמצעות הטלפון. אני מסוגל לדבר שעה־שעתיים ביום, לפחות. בטלפון קל לי יותר להתבטא בתקיפות ולהגיד לזולת מה אני חושב עליו (עליה). אם אישאר תקופה ארוכה בלי טלפון – אשתגע. יהיה עלי להצטייד באסימונים ולרוץ אל הטלפון הציבורי הקרוב. כמו אסופי. ואנשים יעמדו מאחורי בתור, מחכים לשיחתם. אני ממש מתבייש לעמוד ולטלפן מן הרחוב. אנשים יחשבו שאין לי בית. אם לא יהיה לי טלפון אחכה כל היום שמישהו יבוא אליי, ידפוק בדלת, יצלצל בפעמון. ואף פעם לא אדע מתי ומי. הציפייה המתמדת הזאת תשגע אותי. איך אדע אם מישהו בא אליי או לא בא. וכך יעבור הזמן רגע אחר רגע, שעות וימים. ומה אעשה עם אשתי תביא לי דבר־דואר שנתקבל בדירתי הישנה, לאחר גירושינו (אמנם לא אשכח להודיע לדואר על שינוי כתובת) – ואצלי תהיה מישהי, ואצטרך לפתוח את הדלת, עטוף בסדין (כן, דווקא בסדין. כך נוהגים במקרים כאלה) – ולהתנצל. ואם אסמיק? אני יודע שאסמיק. ההפתעות מביכות אותי, תמיד. והמשפטים הטובים ביותר שיהיו לי להגיד לה יעלו בדעתי רק לאחר שאסגור את הדלת על פניה. אתה שואל אותי מה מרגישים אנשים שמתגרשים? אז אם כבר מתגרשים זה מה שמרגישים.

המלצות קוראים
תגיות