אתה מבשל אותי על אש קטנה מפני שליבך קר. ליבך קר ופיך עובד שעות נוספות. את המילים שלך אתה מפזר בקלות בפני כל אדם. כל סיפור שלך אתה מספר עשרים פעם עד שמתרחש אצלך משהו חדש וגם עליו אינך מפסיק לספר לכולם. ויותר קל לך לדבר אליי מאשר לשמוע אותי. כי כשאני מדברת אתה חייב לשמוע וכשאתה מדבר אתה חושב באותו זמן על דברים אחרים. למשל, על כך שאני משעממת אותך ואתה צריך לשעשע אותי. לשעשע, מפני שאתה מנומס ועדין ומבין ללב אישה ואינך ממהר לשכב איתה לפני שדיברת איתה שלוש שעות. כל פעם שלוש שעות. ותמיד אתה מדבר על עצמך. אתה סובל מעצירות בראש ושלשול בפה. תמשיך לדבר! מוטב תדבר מאשר תשתוק. אל תשתוק. השתיקות שלך אומרות יותר מדיבוריך. אתה מחפש תמיד את האישה הלא־מושגת. ואני איני רוצה לדעת את האמת. בינתיים. בינתיים…

אני מרגישה עצמי כמו סולווייג המחכה לפר־גינט הלא־נכון.

משחקי המילים האידיוטיות שלך: “כשאני בועל אני מרגיש שאני בולע, וכשאני נבלע אני מרגיש שאני נבעל. שמשתמשים בי.” בתולה שכמוך! אישה היא יותר מדי בשבילך. היא מפחידה אותך. אתה צריך קטינות. ילדות. אתה זקוק לבחורות קרות־מזג שעורכות לך הצגה קטנה, מאולצת, כדי לצאת בכבוד מן המבחן ולהיראות כאילו הן יודעות מה שהן מחסירות, מבלי שיש להן שמץ של מושג מהו הדבר האמיתי.

תבלע, תבלע!

עד שתיחנק.

והפתגמים המטופשים שלך: “אם יש רפת תימצא פרה. בשביל כוס חלב לא נחוצה פרה שלמה. מי שצריך כוס חלב בלבד מגיע לו שיהיה עם פרה בבית. בביתי הייתי הראש אך אשתי סובבה אותו לכל צד כחפצה. אופיי חלש, נכון, אבל מסכן לא אהיה. הבריחה, אומר הערבי, היא שני־שלישי הגבורה. כשאני מרגיש כי הזולת משתלטת עליי, אני נוהג כערבי.”

יופי!

כל אדם והזולת שלו. (אתה רואה, התחלתי לדבר בפתגמים כמוך!) הזולת שלך! הצורך שלך בזולת הוא כנראה זעום מאוד. זולת אמיתית היא יותר מדי בשבילך. הידד לגיבור הנמלט! רק אל תשאיר את הנעליים שלך בדירתי! אני שתלטנית, ואוהבת ניקיון וסדר.

ואני לא צריכה לספר לך כי הערבים דווקא יודעים היטב כיצד לנהוג בנשותיהם. אז להבא תיזהר בבחירת נמשליך.

אתה חזק? כן, מפני שאופייך חלש. בכך כוחך – אינך צריך להחליט מאומה. אתה יכול לחיות איתי ואתה יכול לחיות בלעדיי. אף פעם לא תודה שאתה זקוק לי, מפני שאתה מפחד מתלות. ההודייה, ההדדיות, כאילו מחייבות אותך. ואתה, נוח לך להתנודד בחוסר הכרעה. זה המושג המסולף שלך על אודות החופש והעצמאות הנפשית. מאז שאני מכירה אותך אני שומעת ממך בלי סוף מילה אחת, תלות, תלות. “אינני רוצה להיתלות באשה מתוך הרגשה שלא אוכל לחיות בלעדיה. ואינני רוצה שמישהי תיתלה בי מתוך הרגשה דומה. האידיאל שלי הוא אישה עצמאית. אישה שיש לה עולם משלה ושאינה יונקת אותי ואינה מוצצת את נפשי; שאינה זקוקה לי כדי לתת ערך לחייה. אישה שטוב לי להיות איתה לא משום שאינני יכול לחיות בלעדיה אלא מפני שטוב לי איתה יותר מאשר עם כל אחת אחרת.”

וכיצד תדע כל זאת?

“מתוך הניסיון.”

ואתה מנסה.

אתה כמו ילד שמנסה את כל הגפרורים שבקופסה כדי לראות אם הם בוערים. בסוף לא יישאר לך אפילו גפרור אחד שלא שרפת אותו בניסיונותיך הילדותיים.

אמרו לי שאינך אלא ילד. ולא האמנתי.

אתה אומר שאינך אוהב אותי. אבל אתה אינך יודע מהי אהבה.

“הדבר היחיד שמציק לי,” אתה אומר, “אלה הם ילדיי שלא נולדו. מה יהיה אם אמות פתאום ולא יישאר אחריי כל זכר?”

איגואיסט. אתה לא תמות כל־כך מהר. הכול סובב סביבך. אם ילדיך יישארו יתומים ולא יהיה מי שיפרנס אותם, לך זה לא איכפת. העיקר שחלק מגופך ימשיך להתקיים בהם.

“הדבר שמציק לך!” כן, אני מרגישה היטב. כל פעם שהילדים־בדרך מציקים לך אתה מטלפן אליי כדי להשתחרר מהם. וביני לבינך הם הולכים לאיבוד. מתחממים בכפור אשר בליבך, קופאים ביסוריי. מתבזבזים.

אתה אומר לי תמיד – מילים, מילים. למען המילים כדאי לחיות. לא נכון! מילים מתפזרות, מתות. גם אתה שוכח אותן. מילים שלך הן מסך עשן. רק ילדים נשארים. חיים. אבל ילדיך הם רעיונות בלבד. שעשועי מילים. מזמוטי לשון. פרפרי לילה.

כאשר תמצא אישה שתהיה יותר אישה ממני, תגיד לי, טוב?

אתה מחייך. חייך לך. ודע – כל הנשים הן אותו הדבר. “את טועה, לא כולן. ובעצם, אף אחת אינה דומה לשנייה. וגם אישה אחת אינה דומה לעצמה. אי־אפשר לעבור פעמיים באותה אישה.”

יופי! יופי! הרקליטוס של תחתוני־נשים! ובכל זאת, אני, אישה פשוטה, לא פילוסופית, אומרת לך – כולן אותו דבר.

“את צודקת, אולי, מבחינה אחת – במוקדם או במאוחר אתן כולכן מגישות את השטר לפירעון. וכך הנוסח: סקס תמורת סטאטוס. קביעות. שמלה לך קצין תהיה לנו. דברי למואל מלך משא אשר יסרתהו אימו. אל תיתן לנשים חילך. כי בשביל קביעות כדאי לכן למכור את הנשמה. אני עייף.”

ילד, טלפן אליי. אמרתי לך, גם אני מחכה, שנים ארוכות, לפר־גינט הלא־נכון.