אדוני, אני בא אליך בקשר לאשתי. אינני שותה תה בחלב. תודה. רק מים. מים קרים. אם תרצה תוכל לכתוב על כך בסיפור. לא אבקש ממך שכר־סופרים. אבל לא הסיפור הוא העיקר אלא אשתי. שמא תוכל לעוץ לי עצה. אני, כפי שאתה רואה אותי, אינני אדם צעיר. אבל מיסודי אני איש חשקן וחם מזג, ממש חיית־מיטה. מים קרים מצננים אותי. תודה. אני אוהב את זה יותר מכל דבר אחר. אני מקנא אפילו בעצמי על כל רגע של הנאה שידעתי ושאולי לא יחזור. לכן אני מוכרח לנסות כל הזמן מחדש וזה מתיש אותי. כבר התחלתי לחוש בליבי, ולהירגע אינני יכול מפני שהחשקנות מתפשטת בכל גופי כמו רעל ואינה נותנת לי מנוחה. אני מוכרח להוציא את זה וזה גם מה שאמרתי לאשתי, אבל היא לא מבינה. ככל שהרביתי להציק לה כן נתמעטה תשוקתה אלי. וכבר אינני יודע אם היא נהנית או לא.
שמע, אדוני, האמת היא שאיש מאתנו אינו מחוסן מפני בזבוז חייו. לחינם אתה מסתכל עליי מגבוה. קראתי את ספריך. הם מלאים ייאוש. ואין הייאוש ערך מחנך. ספרות מחנכת נחוצה לנו. אני יודע שאתה מסתכל עלי כעל איש מן הדור הישן. אתה אומר, הספרות הצעירה שלנו משקפת את החיים; ואם החיים מלאים קשרים נוירוטיים ושיווי־משקל רופף, אז מה אתה, הקורא, מתלונן על הסופר? הסופר הוא רק מד־חום, ומי שמגנה את מד־החום מתעלם מן המחלה. ואני אומר לך, מד־חום אינו מחנך, וספר טוב איננו מחלה. ספר הוא ראי־חי שבו משתקפים חיי אדם לתקופותיו, ובכל אחת מהן מראה הספר לאדם את דיוקנו בצורה אחרת, וקורא אותו לתת לעצמו דין־וחשבון על מעשיו.
יש ספר אחד כזה בספרות הצעירה? משהו כמו “טוניו קרגר”, “נרקיס וגולדמונד”, “סידהארתא”, “פר גינט”, “בית טיבו”? אתם חזקים בייאוש וחלשים בחיים. הנפש נשארת צחיחה אחרי שקוראים אתכם. מה מסתתר מאחורי הסמלים שלכם? מה נשאר אחרי הייאוש, ההתפוררות, “השאלה הערבית”, וככלות החגיגה של הסיוט המקומי? כלום. כלום לא נשאר. רק ילדים מפונקים המאיימים להעניש את עצמם בספר, כדי להכאיב לאבא־אימא. ילדים לא חכמים. ילדים זקנים לא חכמים. זקנים המתנהגים כילדים לא חכמים, שרויים בגיל התבגרות נצחי. אפשר לקבל עוד מים קרים? הלכתי לתחנה העירונית לייעוץ לחיי־נשואים. ישבה שם גברת נחמדה, צעירה ממני, אינטליגנטית, לא נשואה. מיד חשקתי גם בה. כדי לקנות את ליבה סיפרתי לה בלי להסתיר דבר, כמו שאני מספר לך, על הצרות שלי עם אשתי. הגברת אמרה שפעילות מינית מופרזת היא סימן לאי־שקט נפשי או לתקופה של מחסור ממושך. לכן, אמרה, אל תתפעל מכוח־גברא שלך, אל תספר עליו נפלאות ואל תצא מכליך כשאתה פוגש באישה חמת־מזג. להיפך, כדאי לך אפילו להיזהר ממנה, מפני שאתה לא תעמוד בזה לאורך ימים. אישה חמת־מזג, בדיוק כמו אישה קרת־מזג (וזו יכולה להיות אותה אישה בתקופות שונות), שתיהן מסוגלות לסרס את שמחת החיים שלך בדיוק כשם שגבר להוט מדי, אך אימפוטנט, מסתכל על אשתו. זכור מה שאמר אריסטו, אמרה הגברת, בדבר עליונותה של המידה האמצעית, שהיא בין חם לקר, בין מתוק למר, בין אש לכפור ובין קמצנות לפזרנות.
אדוני, הצרה היא שלפיתחה של כל מדה אמצעית רובץ השיעמום. זה מה שקורה להרבה זוגות נשואים, אשר חיי־המין שלהם הופכים לטקס של השפלה הדדית. זה מה שקרה לי. אבל אתה עדיין רווק ואלה לא הדאגות שלך. בכל זאת, שמע היטב מה שאני מספר לך. אולי תוכל להשתמש בזה לסיפור שלך. לא אבקש ממך שכר־סופרים. ממילא משלמים לכם רע. רק עוד כוס מים קרים. חם. חם מאד אצלך. ואני אדם שמתייבש מהר. אתה חושב שהאידיאל שלי הוא ספרות חיובית? והרי המילה חיובי נעשתה לשם־גנאי אצלנו. לא ולא. אבל נחוצה בגרות. דרוש ניסיון־חיים. נחוץ להראות דרך. לא מטרה אלא דרך. אני לא תמים כל־כך להאמין שיש ספרים המציבים מטרה, פתרון. אבל כשאני אומר דרך, אינני מתכוון למטרה וגם לא לפתרון. דרך פירושה להבין חיים של אדם מראשיתו ועד סופו. העבר שלך, של כל אדם, עדיין פתוח, ולא רק העתיד. אינני מבקש ממך הטפות. ולא ריאליזם סוציאליסטי. שבעתי אותם. אבל ייאוש אינו דרך. אל תהיה צודק מדי בספריך. גם זו שטות. קל לכרות עץ אך קשה להצמיחו. דרוש זמן רב. וספרות מדברת על צמיחה, לא על כריתה. אפילו נכרתים לנגד עיניך חיים צעירים, סבוכים, חסרי מוצא. מה תועיל בכך שתכתוב עליהם? הלא אתה כותב אל האדם החי ועליו, אז אל תטיל עלי את כל עיצבונותיך ועלבונותיך כי גם אתה ממשיך לחיות ואינך מתאבד. שיתאבדו כל שונאיך, אתה אומר. יפה. אז למה אתה מתאונן? הלא אף אחד אינו מכריח אותך לכתוב ספרים. מרצונך אתה עושה זאת. ואם אינך מבין מהי דרכו של אדם, מה זכותך לדבר על קיצו? להרוג אותו בספר? מדוע אתה לא גורם לי להרהר על חיי? מדוע אינך מעודד אותי לחשוב? נכון שמד־החום אינו אשר במחלה, אך הוא גם אינו מרפא אותה. אתה כותב ספרים? אל תהיה מד־חום. היֶה רופא. אתה אומר שספריך אמיתיים. שמע, אמת אינה חסרה לי. יש לי מנה גדושה ממנה לעצמי. התרוממות־הנפש חסרה לי. חג בחיי אין לי. הגברת מן העירייה היא אישה אינטליגנטית מאוד. היא דיברה במשלים. אם רצונך ליהנות מתבשיליה של אישה, אמרה, בחר בה בשעה שאינך רעב מדי, אך גם לא שבע. ושמור על ליבך, בשעת מעשה. זכור מה שאמר פאסקאל: ללב יש היגיון משלו, אותו אין ההיגיון יודע.
הגברת אמרה לי שטוב אעשה אם איפרד מאשתי לתקופה מסויימת ואחיה עם נשים אחרות. לעצה זו לא נזקקתי כי בבואי הביתה נתברר לי כי אשתי כבר ברחה ממני. הייתי עצוב מאוד. נהגתי לפי העצה של הגברת והתחלתי לחיות עם נשים אחרות. ו“סידהארתא” קראת? בנעוריו מרד סידהארתא וברח ליער, שם חי שלוש שנים בסגפנות, ואחר־כך ידע שעליו לחזור אל העיר, אל תענוגות החושים ועולם המסחר; אבל בהיותו כבן ארבעים, ולאחר ששקע והתנוון, עוד היה בו כוח למרוד בפעם השנייה, לעזוב אחריו את כל עושרו ולחזור ליער. ושם, על גדת הנהר הקדוש, נשאר עד יומו האחרון והיה, אחרי בודהא, האדם היחיד בתקופתו בכל ארץ הודו אשר זכה בשלווה האמיתית. ואני, אדוני, נמצא עכשיו על סף המרד השני. ומה יש לי מכל הספרים שלכם? הלא בגיל כמו שלי, רוב הגיבורים אצלכם התאבדו, השתגעו, נהרגו, ניטמטמו, נעשו זקנים מצחיקים ומעוררי־רחמים, סתם מתו או חזרו לנקודת־המוצא שלהם, חכמים כשהיו. עכשיו שלוש נשים רוצות להתחתן איתי. הלכתי אל הגברת כדי להתייעץ. התחנה פתוחה רק פעם בשבוע. שש נשים חיכו בתור. ראיתי אותן עירומות, מטפסות עליי כמו קופים על העצים בארץ הודו, זקוקות לייעוץ, קרות־מזג עם בעליהן ומשתמשות בי ככלי מלא חטא, מפני שאני איש זר, מתוק כטעם האיסור. התחלתי לקנא בהן על כך שהן מקנאות בי. הייתי עייף ותשוש רק מן המחשבות שלי עליהן. חשתי בליבי. נעשיתי להן קולב לתלות בו את מועקת בדידותן. הן מצצו אותי. הן רצו בי יותר משאני רציתי בהן. כמעט והפכו אותי לאימפוטנט.
עצמאות נפשית היא נכס נדיר מאוד, אמרה הגברת, ובייחוד ביחסים שבינך לבינן. במקום שתרוץ כל פעם למיטבח מוטב שתביא את הכד כולו. ואל תתבייש לשתות את התה־בחלב שלך. אתה מתפנק. התפנק, התפנק לך. כל זמן שאתה עדיין רווק. שמע, מעטות הנשים אשר יש להן נקודת־כובד אמיתית בתוך עצמן. בדרך־כלל תתאהבנה בך אם רק אתה נראה להן מועמד מתאים לנישואים, אפילו אתה מכוער, עני וטיפש. להיפך, מגרעותיך מחזקות בעיני עצמן את מעמדן כנגדך ואת הכרת התודה אשר לדעתן עליך לרחוש להן. למד להבחין היטב בין תלות נפשית הדדית לבין אהבה אמיתית. אישה אינה מצליחה לרמות לגמרי, אפילו את עצמה. ואם היא חסרת עצמאות נפשית, ונתלתה בך כדי לברוח מעקת הריקנות של חייה, אתה תגלה זאת עד מהרה בחיי המין שלך איתה. אדוני, אני מבקש אותך לשמוע אותי בסבלנות. הלא הזמנת אותי אליך. ובבקשה אל תסתכל בשעון. אתה מעליב אותי. אתה אומר לי: לא באתי לשעשע אותך בספרים שלי. אינני בדרן. שמע, אני לא מבקש ממך בידור זול. לא שיכחה. אני פשוט רוצה לראות אם אתה חכם ממני. לבקש עצה. זה מה שמרתק אותי בספר טוב. לא הצער, לא הכאב, לא האמת, לא הטיפשות, לא השעשוע, לא הכישרון, אלא חוכמת־הלב. מביא גאולה לנפשי רק מי שגורם לי להרהר מחדש על חיי. לא על חייך ולא על חיי האנשים שכתבת עליהם אלא על חיי. הבנת? אחרת יש לי הרגשה שאתה נמלט מבזבוז חייך על־ידי הטלתם לעברי. שתה, שתה את התה־בחלב שלך. תמשיך להתפנק. רק על תערוך לפניי בספריך השבעות, כי אני לא השעיר־לעזאזל שלך. מה שתזרוק ממך לא יבוא בי על תיקונו וגם לא ימצא בי את הנצח שלו. אני אדם פשוט, מן הדור הישן, ואפילו לכתוב על צרותיי אינני יודע. אל תתעצבן. אני כבר הולך. לכן אני מדבר איתך ולא כתבתי לך מכתב. שלום. שלום. אם אתה תכתוב על צרותיי אולי עוד יישאר מזה משהו לבני־האדם, אבל אם אני אקרא על צרותיך לא יישאר מזה שום דבר. כי הנצח מורכב כולו מאנשים קטנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.