בתי הולכת באחת מאותן חצאיות קצרות אשר משגעות אותי כאשר אני רואה צעירות אחרות לבושות בהן. אתמול ראיתי אותה מאחור ברחוב החשוך של העיירה ועד שהבחנתי כי היא הבת שלי היו לי במשך רגעים אחדים הפרעות בדמיון. מכשיר הטלפון הציבורי היחידי בעיירה נמצא בביתי. עליי המליצו מנהל הדואר המקומי והמא"ז, כי אני אדם אחראי. כאשר נמצא הטלפון הציבורי במקום ציבורי היה מתקלקל לעתים קרובות. אנשים חסרי אחריות, בייחוד הצעירים, ניסו לטלפן בלי להשתמש באסימונים. ניסו במכות, הכניסו חוטי־ברזל, ואם לא הצליחו היו מתרגזים וסתם שוברים אותו. בתקופת ההפגזות קרה לא פעם שאי־אפשר היה להשיג קשר טלפוני לבית־החולים, למגן־דוד־אדום ולמכבי־האש. לכן התקינו את המכשיר אצלי במסדרון. ידעו שאצלי לא יתקלקל. אני מקבל תשלום לפי מיספר השיחות. גם ממכירת אסימונים נשאר לי סכום לא גדול. הבית מלא רעש תמיד וצפוף, בייחוד בשעות־הערב הראשונות. לפעמים מזעיקים אמבולנס ליולדת. חייל־מילואים מצלצל לביתו הרחוק. קיבוצניק שאיחר את האוטובוס מבקש מהמשק שיבואו לקחת אותו. בחור מצלצל לנערה שלו. אבל מה שמושך אותי יותר מכל הן הבחורות הצעירות שמופיעות בדרך־כלל לפנות־ערב ועם תחילת החשכה, עסקניות וחסרות מנוחה. לפעמים אני לא בטוח אם הן באמת צריכות לטלפן או מחפשות לעצמן שעשוע. הצחוקים שלהן ממלאים את חלל המסדרון. אני מסתכל בחצאיות הקצרות ובירכיים שלא חדלות להתנועע, ומקבל הפרעות בדמיון. הן מתרוצצות במסדרון וגם אני עובר שם, ולפעמים בקושי מתאפק שלא לגעת בהן.
אני מרגיש שאני מעצבן אותך כשאני נוגע בך כשאני מדבר איתך. אבל מיסודי אני אדם שקט. לא הרגתי איש וגם לילדים אינני מרביץ מכות אלא בשעת הצורך. כשהייתי בחור צעיר בעטו בי פעם בראש במקום בכדור כשהייתי שוער במשחק כדורגל. שכבתי חודשיים בבית עם זעזוע־מוח. אחרי חצי שנה זה קרה לי עוד פעם. מאז אני לא משחק כדורגל וגם משתדל לא לחשוב יותר מדי מפני שזה מעייף אותי. הרופאים אסרו עלי לאמץ את הראש. יש לי אישה, ילדים ובת מבוגרת, וכל פעם שאני רואה חצאית קצרה מסתובבת אצלי במסדרון, אני הולך לבית־השימוש. לאשתי לא נותר בי חשק וזאת הסיבה שיש לי הרבה צרות.
אדוני, אתה אורח לרגע. אם תצליח להתקשר לקיבוץ יבוא האוטו שלהם לקחת אותך ויותר לא אראה אותך. סלח לי על גילוי הלב. אתה יכול לנסות בינתיים לצלצל אליהם שוב. מאז שקיבלתי מכה על הראש אני מוכרח לדבר. אסור לי לחשוב יותר מדי אבל לדבר מותר. יש לי הפרעות. לפעמים כאילו הגלגלים בדמיון מסתובבים מהר מדי, באופן חופשי, כמו בסרט. ואי־אפשר לעצור. כל מה שמתחשק לי מצטבר אצלי כמו רעל בגוף, ובנשמה. אומרים שאני רגזן. לא נכון. אני אדם טוב. רק הלב נשרף אצלי. כל יום יש לאשתי טענות כלפי ובלילה היא לועגת לי. פעם נגמרה הסבלנות שלי והרבצתי לה בראש. חשבתי שהיא מספרת שאני כבר לא גבר. חשבתי אולי תקבל היא זעזוע־מוח ותחדל לחשוק בי. לא היה לה זעזוע־מוח. במקום זה היתה משטרה. חייג, חייג. גם במשטרה היו לי הפרעות בדמיון. ועכשיו אני משוחרר בערבות להתנהגות טובה. האישה מסיתה נגדי את הילדים. ובזמן האחרון גם הבן הבכור כבר יושב יותר מדי זמן בבית השימוש, וכשאני הולך לשם כל המשפחה צוחקת.
אתה רואה, אדוני, הדלת לא נסגרת, כל הזמן. באים לטלפן אצלי אנשים ממדרגה ראשונה. יום אחד נכנסה למסדרון שלנו מורה צעירה, חיילת, בשם רבקל’ה. רק ראיתי אותה – התאהבתי בה. יופי של בחורה, עדינה. עור לבן. לב טוב. ומתייחסת לכל אחד כמו תלמיד שלה. הייתי עושה בשבילה הכול. הבאתי לה שולחן וכסאות לחדר, בדירת המורות. קניתי בשבילה הכטל בשוק ולא הסכמתי לקבל כסף. חשמל סידרתי לה. מים תיקנתי. גז הבאתי. ולחג חנוכה שכרתי טנדר וסחבתי את השולחנות והספסלים לחגיגה. תיכנס בינתיים לחדר, אדוני, ותשב. הבן הצעיר שלי למד אצלה, אבל לא בשביל זה עזרתי לה. אהבתי אותה. היא היתה מרשה לי לפעמים לשבת בחדר שלה. להביא לה כל מיני דברים. לפעמים, כשלא היתה בחדר, יכולתי להריח את הריח שלה. היה לי אושר גדול להריח משהו שלה מאשר לשכב לילה שלם ליד אשתי. ואל תחשבו עלי מחשבות רעות. אני ידעתי תמיד להיות מנומס, ולשלוט בידיים ובמחשבות שלי, כשהייתי עם רבקל’ה. רק אחר־כך, כשהייתי חוזר הביתה, חלמתי עליה. לפעמים היה נדמה לי שהיא קצת אוהבת אותי. ופעם לא התאפקתי, וכשעזרתי לה לתלות תמונה נגעתי לה ביד ואחר־כך היא לא דיברה איתי חודש ימים, וכשבאתי אליה לבקש סליחה, בכתה. אני רציתי גם כן לבכות מרוב התרגשות על כך שהיא בוכה בגללי. זה היה רגע מאושר בחיים שלי. אף פעם אישה לא בכתה בגללי בלי שהרבצתי לה קודם.
אני רואה שאתה חסר מנוחה. אדוני, למה לך לדאוג? תגיע להרצאה שלך הערב. אתה יכול לנסות לטלפן עוד פעם. מונית אין אצלנו אבל אם לא יבואו מהקיבוץ, אני אשלח את הבן שלי לגיס שלי וייקח אותך בטנדר שלו. לא יעלה לך יותר מאשר במונית. ובינתיים תשתה אצלי קפה, ואחרי שהבן שלי ייצא, אספר לך מה היה הסוף של רבקל’ה. צלצל, בינתיים צלצל.
ערב אחד, במוצאי־שבת, היא חזרה מהעיר איפה שההורים שלה גרים. כל המורות האחרות היו באות רק ביום ראשון בבוקר והיא היתה לבד בדירה. עברתי כמו גנב, מפני שהייתי מוכרח לעקוב אחריה. ראיתי אור בחדר שלה, אז נכנסתי. היא היתה כל־כך עצובה, וראיתי שאפילו אני טוב בשבילה יותר ממישהו אחר שבטח החרים אותה בשבת ולא רצה לראות אותה. איך שהייתי מכה אותו אם רק היה בא לידיים שלי. ומצד שני רציתי לנשק את הידיים שלו, שעשה אותה כל־כך עצובה עד שתסכים להיות רכה ונחמדה אפילו אליי. איזו לטאה זחלה על הקיר, וגם אני הרגשתי כאילו הכול זוחל אצלי. וכך ישבתי אצלה והיא הסתרקה מול העיניים שלי והירשתה לי להכין לה כוס תה. הפנים שלה היו בצבע אפור, כאילו משהו מכרסם אותה מבפנים. מסכנה. בחורה צעירה כל־כך.
“אתה אוהב את האישה שלך?” היא שאלה.
אמרתי לה שכבר שנתיים אין לי מנוחה. התביישתי ממנה כשעניתי. איך אני יכול לדבר עם בחורה טהורה ונקייה כמוה. ואצלי כל הזמן היו הפרעות בדמיון בקשר אליה. רגע אחד משגע אותי הגוף הלבן שלה, ורגע שני אני מרחם עליה כאילו היתה הבת שלי.
“אתה חושב שגבר ואישה יכולים להיות יחד גם בלי אהבה?” שאלה.
לא ידעתי מה לענות לה. לא יכולתי להאמין שהיא מדברת כך מפני שהיא רוצה שאגש אליה. ולמה שאהיה איתה יחד בלי אהבה? אני הלא אהבתי אותה.
“לא צריך לחשוב יותר מדי,” אמרה. “לפעמים קורים לבני־אדם דברים שאחר־כך הם מתחרטים עליהם. אבל אם לא קורה שום דבר אז אפשר להשתגע.”
תסלח לי שאני מוכרח להחזיק בשולחן כשאני מדבר אתך, אבל אחרת אני לפעמים מתעלף.
לא הבנתי כל מה שהיא אמרה לי. היא היתה משכילה ממני. היא שתקה ואני לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי שאם אני אמשיך לשתוק ככה, אז אני אהיה מוכרח לקום וללכת. ומצד שני רציתי לכרוע ברך לפניה ולנשק גם את הגרביים הלבנות שלה. והיא שתקה והביטה בי בעיניים גדולות. לא ידעתי איפה להסתיר את הידיים שלי. מפני שהאצבעות שלי לא יפות כמו שלה. כל־כך שתקנו עד שקמתי ואמרתי שאני חושב שאני צריך ללכת, ואז גם היא קמה ועמדה כל־כך קרוב אלי, עד שנגעה בי, ואז פתאום היינו שנינו מחובקים.
מה שקרה אחר־כך אני לא מבין עד היום. פתאום היינו על המיטה שלה, והכל קרה כל־כך במהירות, ופתאום היא רצה לחדר־האמבטיה והתחילה להקיא. כשניגשתי אליה סגרה מול הפנים שלי את הדלת, סגרה על מפתח, ובקול שהדמעות חונקות אותו ביקשה ממני שאלך.
הלכתי.
מאז לא דיברתי איתה. כשהיתה הולכת ברחוב, עשתה עצמה כאילו לא מכירה אותי. כמה פעמים ביקשתי לבוא אצלה, התחננתי לפני הדלת שלה. אמרה שתקרא למשטרה אם אמשיך להטריד אותה. הייתי באותה תקופה מרביץ לילדים ומרביץ לבת הגדולה שלי, שהתחילה ללכת עם בחורים. אורב לה בלילה, וכשהייתי רואה בחור מנסה לגעת בה, הייתי מתפרץ ומגרש אותו ומתחיל להכות אותה וקורא לה בשמות מלוכלכים.
אסרו ושיחררו אותי רק אחרי שחתמתי שוב על ערבות להתנהגות טובה.
אחר־כך חדלה רבקל’ה לבוא אלינו. אמרו שהיא חולה מאוד. רציתי לנסוע לבקר אותה בבית־חולים, ולא ידעתי איפה היא. לפני שבועיים סיפרו לי שהיא מתה. המסכנה. אולי אפילו היתה בתולה. עד היום אני לא בטוח.
מאז שרבקל’ה מתה נשרף הלב שלי. כבר תפסו אותי כמה פעמים כשאני הולך ברחוב בלילה, ואמרו בשקר – שאני מציץ. וערב אחד הרביצו לי שני חברים של הבת שלי מכות בראש. שכבתי כל הלילה ובכיתי והאישה שלי צחקה ממני. ארורה האימא שלה. אני הייתי פעם בן־אדם טוב. גם אחרי שבעטו לי בראש אני הייתי בן־אדם טוב, ואפילו שהבחורה שאני אהבתי הקיאה. כל פעם כשהייתי איתה, הרגשתי שיש לי לב. עכשיו אני מסתובב ברחובות וכשאני רואה חברה של הבת שלי מתנועעת, קופץ לי הדם לראש, ואני מקבל הפרעות בדמיון. הנה הטנדר של גיסי בא לקחת אותך. אל תספר לו בדרך מה שסיפרתי לך, ואל תאמין לכל מה שהוא יספר לך עליי. ידעתי שבסוף תצטרך לנסוע איתו והוא יספר לך עליי דברים מלוכלכים, ולכן חשבתי, יותר טוב שתשמע ממני את האמת. אם יגיד לך משהו על הבת שלי, תדע שגם זה שקר גמור. ואם הוא יגיד לך שניסיתי בכוח עם רבקל’ה, אל תאמין לו. זאת היא, זיכרונה לברכה, שהיתה זקוקה לי, ואחר־כך שנאה את עצמה בגללי, וגם אותי שנאה. בחורה מסכנה. עכשיו היא כבר לא שונאת אף אחד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.