אינני יודע אם יש “פשע מאורגן” בארץ, אני יודע כי יש ויש שוד מאורגן, שמו “מס הכנסה”, והוא עושק על־פי החוק.
*
מהלך הדברים הוא כזה: חלק מעבודתו של אדם נלקח ממנו, תוך איומים, כדי לעשות בו דברים שמבטיחים שיהיו לטובת הציבור ועל־כן גם לטובת אותו אדם; אף־כי בלי לשאול את פיו ובלי להבטיח לו דבר.
*
מין חוזה מיוחד של “שותפות” מוצג כאן, בין קבוצת הכוח המחזיקה בשלטון, מכאן, ובין אדם פלוני יחיד התלוי בהם בכל מכאן – לאמור: אתה תעבוד, וחלק שאנחנו נמדוד, מכל מה שתיצור בעבודתך הוא שלנו; בתמורה לכך לא נזניח אותך, נגן עליך, נסלול לך כבישים, נדאג לבריאותך, נחנך את ילדיך חינם, נתמוך בנחשלים, נעשה עוד כמה וכמה דברים להיטיב עימך – אבל באופן ובצורה ובמידה שנחליט עליהם בשבילך, – אנחנו זה “החברה” ואתה זה היחיד: אתה תפרנס אותנו תמיד ואנחנו נתמוך בך, כשנירצה.
חוזה מיטיב זה, הוא כולו חוזה חיגר, של צד אחד בלבד: צד אחד שחייב לתת וצד אחד שרשאי לתת. צד אחד שמודיע לצד השני כמה הוא חייב, כיצד ישלם, ומה יקרה לו אם לא יפרע את חובו – וצד אחד שאין לו ברירה אלא לקבל את כל תנאי החיוב. צד אחד יוצא לעבוד וצד אחד סופר את כסף חלקו.
אלא שחוזה זה נחשב חוקי. כיצד? מזכירים לו לצד החייב כי “נציגיו המוסמכים” הסכימו בשמו לכל האמור בו, ושלפיכך גם רצונו שלו, כאזרח בוחר היה מיוצג שם כשנתקבל החוק ואושר; ושלפיכך יש לחוזה הזה שני צדדים: קבוצת השלטון ובית הנבחרים; ושלפיכך אסור לו ליחיד להתאונן: הוא היה מיוצג שם בין המחליטים וחתם מרצונו (במסירת קולמוס) על החוזה.
ואף־על־פי כן, הוא לא היה שם, והכל נעשה בלי לשאול את הסכמתו ובלי רצונו. הנה פה עומד אדם יחיד, בעל שם, זיהוי, תכונות, צרכים וסיפוקים שמתמלאים במידה כלשהי מתפוקת עבודתו – והנה שם קיים “גוף משפטי”, חסר־גוף וחסר צורה או זיהוי אישי, אבל רב־כח ועשוי לשלוף צפורניים ושיניים כדי לאכוף את תביעתו כחוק מחייב. מצד אחד עומד אדם חי וממשי מצד שני מתייצבת הפשטה של ריבוי אנשים, שמצטרפים להיות כוח ענקים שעשה חוק ושלפיהו הוא רשאי לחייב הכל בלי להיות חייב מראש כלום. אתם שם לא פרט־של־החברה שאותה הוא מפרנס והיא מרשה לו לחיות וגם מקצה ממה שלקחה ממנו כדי להיטיב חייהם. להיטיב עם מי? לא עם איש אלא עם הסך־הכל העמום, בלי שום קשר עוד עם האחד הנלקח.
וכך תמיד עומדים זה מול זה השניים: מצד אחד “הם” החזק והסתמי – מצד שני ה“אני” הממשי והיחיד. “הם” אינו יודע דבר על “אני” גם כשפורמאלית הוא נחשב כמיוצג שם. (“הם” […], אני העני ממעש […])
קיצורו של דבר, “אני” חייב לתת. בלי להישאל כמה, בלי להישאל לשם מה, בלי להישאל כלל לרצונו, בלי להיות יכול לבחור בין אפשרויות, בעצם, בלי שום “לא” שהוא: רק חייב, תמיד חייב, וזה הכל. ייקחו ממנו את פרי עבודתו, ומה יעשו במה שלקחו, ומה יחזירו לו כתמורה, זה לא ענינו של הנלקח וגם לא חייב להיות.
*
“משטר־של־נציגים”, שבו מתרצים את מחיקת רצונו של היחיד, שהוא דווקא רצונו של מי שטרח ועשה את ההון בעבודתו, אין צורך להתאמץ כדי להראות שאינו אלא מס שפתיים. הנציגים אינם מכירים את היחיד הלז, אלא הוא לכל היותר רק “קול” אלמוני בתיבת הקלפי, אחד ממיליונים ושאז הוא מהנהן במעומעם, אחת לארבע שנים, על תכניות כוללניות והבטחות ערטילאיות, שאין גם שום חובה חוקית לקיימן. כך שהחיוב כולו חל רק על צד אחד בלבד, חד־כווני, כבמלכודת, חד רצוני. “הם” יוכלו להעניש אותך על אי מילוי חובותיך, אתה לא תוכל להעניש אותם על אי־מילויים, קולך המוחה יבלע ויימחק עד הבחירות הבאות, וגם בהן.
מה ש“הם” יודעים על היותך הוא לכל היותר, כשמעוניינים לדעת, “מין” השערות ממוצעות על ה“קטגוריה” שמשייכים אותה אליה: אושרך וסיבלותיך, צרכיך וסיפוקיך “מוכרים” לצרכי המס, רק בכמויות כפי שהם מתבטאים בנתוני מסגרת סטטיסטית. עקרונית, “הם” לא חייבים לך דבר. ורק לעצמם ולקיום שלטונם, שייעשה כמובן גם לטובתך, כפי ש“הם” מבינים, בצורת “מתן שירותים” כלכליים, חברתיים, תרבותיים וביטחוניים. ומה צריך אדם עוד?
ייקחו ממך בממש ויתנו לך מה שהחליטו בשבילך שאתה צריך, כלומר “שירותים”, ושלם תשלם עליהם, גם כשאינך צריך להם, כלומר גם כשהם גרועים, מסורבלים וגסים, גם כשהם מיותרים וגם כשהם למורת רוחך, ולא עוד, אלא שעל שירותים אחדים תוכרח לשלם פעמיים. פעם עקיפות אם תיזקק להם ואם לא, ופעם ישירות כשתיזקק להם. את מחירם יקבעו לך, על איכותם לא ישאלו אותך, ועל רצונך, הרוצה או הבלתי־רוצה, לא יתעכבו כלל. ינחיתו עליך שירותים טובים, וזה הכל. ומאחר שאי־אפשר כידוע לספק רצונו של כל יחיד ויחיד, תקבל ממה שבכינו בשביל כולם, על חשבונך, בשבילך – ובלעדיך.
מספרים כי לפני כמאה שנה ישב על הדרך לירושלים שיך תקיף בשם אבו־גוש; אף נוסע לא היה יכול לפסוח על פונדקו, שהציע את שירותיו במאכל ובמשקה ובמנוחה, לאדם ולבהמתו; ויעיז נא הנוסע לסרב ולא לקבל את שירותיו המיטיבים של אבו־גוש, או לא לשלם בכל מלוא מה שהוא תובע לשלם לו. אבו גוש לא נסתלק מן העולם, קוראים לו עתה מס־הכנסה.
על שלושה שקרים עומדת התביעה למס־הכנסה. על שקר ייצוגו של אדם כמסכים לתת; של שקר השירותים הטובים הניתנים לו בתמורה, ועל שקר “ערך־השוויון” כמצדיקת התביעה להיחשפותו הגמורה לשלטונות.
אבל השקר הצדקני מכולם הוא השקר על “מס אמת”, ולפעמים זה “מוסר המיסים”.
כאן שיא הלעג – כי מה הקשר בין “מס” ובין “אמת”? בין מס לבין מוסר? הקשר הוא החיוב שמחייבים אותך למלא בדיוק את המכסה שכפו עליך. מכאן ולהבא ולעולם יהיה עליך להוכיח “לשביעות רצונם” כי לא העלמת מפני הגובים את מלוא ביצעם, או כי לא נפטרת מהם אלא לפי כללי הפטור שלהם. “האמת” היא אפוא מידת ההתקרבות “לשביעות רצונם”. עליך המשלם להביא גם ראיות, קבלות, אישורים, מיסמכים, תעודות, כדי שתהיה לך דריסת־רגל ב“אמת”, וכדי שיגזזו אותך לפי “האמת”.
אתה תלך שחוח תחת קבלות ואישורים ותעודות וטפסים, והם יוסיפו לך מכסות תשלום או קנסות והצמדות ופיגורים וריבית – כאילו את פרי עבודתך הילוו לך “הם”, ועליך לפרוע כעת מה שנתנו לך. כאילו כל מה שיש לך באמת הוא שלהם, ואתה רק נתבע להחזיר. כאילו לא הם שחיים מעבודתך אלא “הם” עבדו בשבילך וכעת אתה חייב לפרוע. עבודתך היא שלהם, ורק בקבלות תוכל להוכיח אם אכן עבדת למדי. מלא אפוא כיסיך בקבלות ובאישורים ובטפסים. מראש אתה חשוד תמיד, ואינך יודע מתי יתנפלו עליך: בלי ניירות אינך אזרח. אינך איש ישר. עולם של טפסים מוחק את האדם.
יש ארצות הנקראות “מדינות משטרה”. כאן זו מדינת “אוצר”. לאילוץ שמאלצים אדם לתת משלו בלא רצונו כדי להציל את נפשו – קוראים שוד; ובשעת שוד נותן אדם מאין ברירה מה שנותן, אבל לא נותן מה שאפשר לו לא לתת. ובצדק. כך, ממש, בתשלום המס: משלמים מאין ברירה ולא משלמים אם יכולים שלא. לא למסור, לא לגלות, לא לתת כלום מעבר לאילוץ, אדם אינו חייב לשודד כלום, ובצדק.
צדק? וכי צדקו של הפרט נופל מצידקו של הכלל, רק כוחו נופל מכוחם. אדם בלתי־נשאל על השימוש בפרי עבודתו – ולשוללי פרי עבודתו יש עוד יומרות לצדק. […] תובעים “מוסר המיסים” – […] ואילו המוסר, באמת, הוא כל הדרכים שבהם יכול אדם להתחמק משיעבודו: קיום חירותו של אדם הוא המוסר, ולא היפוכו.
מס, גם כשהוא מתבסס על חוק – עדיין הוא עקיפת הצדק על־ידי כוח.
את יוצר ההון צריך לשאול ולהסכמתו האישית הישירה צריכים כדי, להוציא דבר מידיו לשם כל מטרה שהיא, לרבות מטרה חשובה. אפילו אם נראה הדבר קשה, אם לא קשה לתבוע ממנו אישית לא קשה לשאול אותם אישית. טובות שעושים בשבילו מבלי שביקש אותן, ומבלי שיהיה רשאי אם לקבלן או לדחותן, הם תירוצים עיקשים ללקיחה שלוקחים ממנו בלא רשות, והעמדת חוק במקום שאין לו צדק. הצדק של המס – הוא אזיקי השוטר. לא שום תועלת שתצמח כפרי ביאושים למישהו, אלא סיפורי בנין התשתית שממנה נהיה היחיד. יחיד או רבים, משום לקיחה ללא רשות. החוק הזה הוא תוצר של קבוצת הלחץ האינטרסנטית, ולא של הגשמת שום עקרון צודק. וכל לקיחה בלי רשות היא תמיד גזל, ורק גזל, ואין שום רָשות פטורה מנטילת רְשות זו. רשות זו נוצרת בידי העבודה שיצרה אותה, ולא בידי התקיפים הבוזזים אותה.
*
לאן הולכים המיסים? מה עושים בהם לאחר שגובים אותם? קודם כל למקומות שלמשלם המיסים אין דיעה עליהם, ואין ידיעה עליהם ואין עירעור עליהם. מסבירים לו כי הם מוצאים על התשתית הטובה ועל השירותים הטובים שניתנים לו, אבל אין מגלים לו כי רוב נפח המיסים אינו יוצא אלא על משכורות ועל החזקת הביורוקרטיה, זו אשר, נידרשת או מיותרת ושתמיד היא כשאול לא תדע שבעה.
הבירוקרטיה היא היא זו המתקיימת על המסים, לפני כל סעיף אחר, היא המחליטה עליהם, היא הגובה אותם, והיא גם המחלקת את תוצאותיהם.
ואילו כל היצרנים במדינה הם שיעבדו וישברו את גבם בעבודה כדי לקיים את הבירוקרטיה, שאמורה כאילו לעבוד גם היא, לשרתו, ובאמת אינה אלא נטל על צוואריו. שירותיה – כידוע למי שניזקק להם פעם – היינו־הך איזה, מתי, או היכן – הם כידוע לכל מתנסה בהם – מסורבלים וגם גסים, ובכללם בין מיותרים למרגיזים. אבל הם חובה וכפיה. היא תוצר מסים, והיא סיבתם.
אם יקומו יום אחד כל היצרנים וישבתו – תרעב המדינה ותחדל. אם יישבו יום אחד כל הבירוקרטים וישבתו – כלום לא יקרה. בני־אדם יסתדרו אי־כך או כך. האם יוכלו בני אדם לנער אי פעם מעל שכמם את הבירוקרטיה? שהתחילה כעבדו של אדם ומסיימת כעבד כי ימלוך.
*
רק שניים זכאים לתשלום מס: הביטחון והעניים. הביטחון במלוא היקף משמעותיו ההכרחיות, והעניים כנחשלים שצריכים תמיכה כדי שיתקיימו או יעברו זמן רע.
אבל, הוצאות הבטחון, כידוע, אינן עולות בארץ על כשליש מהוצאות התקציב; מה על שאר שני השלישים? אם, בשמו של הבטחון ובשמם של העניים – לוקחת אותם הבירוקרטיה לעצמה.
קבוצת השלטון, בראש ציבור עצום של פקידי שירותים שולטים על המסים הנגבים בכוח, ולא עוד אלא שלעולם הם צריכים עוד. ובשביתות ובעיצומים הם מאלצים לתת להם עוד – וכך, מתעטפים בכסות הביטחון הם מחניקים את היצרנים, כמטפס טפיל שכיסה עץ פרי.
“אבל אנו עושים הכל למענכם!” – זועק גובה המיסים כשרואה סימני סירוב מתרבים. אלא שעשייה שלא ביקשו שתיעשה, ולקיחה ללא רשות בעליה – הם שני הצדדים של הכפייה. כדי לעשות דברים בפרי עבודתו של אדם לא צריך להוכיח כי אכן עושים דברים טובים, אלא כי אכן העובד ביקש אותם במפורש. וכדי לקחת מידי עובד את פרי עבודתו לא די להראות חוק, צריך להראות צדק. ושלא יהיה חוק המסים כמין “מולך” קדמון שהכל ניתן ומוקרב לשמו, מתוך יאוש, בלי שהוא יצטרך להוכיח כלום או להתחייב לכלום.
שירותים הם שירותים רק כשמבקש אדם שישרתו אותם, וכשהוא בעל־רשות אם להיזקק להם או לא, לפי בחירתו והעדפותיו. וכל שירות הניכפה ומבקש שכר, הוא בדיוק שוד: “דמי חסות” כבפונדקו של אבו־גוש. שירותים אפשר שיהיו מוצעים לפני הכל ומי שרוצה שיקנה לו, או ידאג למין ביטוח שייבטח אותו כרצונו וכצרכיו בשעת הצורך. ואילו מס־ההכנסה הוא מס שאינו שואל את משלמו ואינו ניזקק אלא לכספו. אפשר להוציאו על מטרות נעלות ואפשר לבזבזו, בלי להיזקק עוד להסכמת הנותן, שניסחט ונישכח. מס אינו נלקח למטרה מוגדרת. הוא רק נלקח. ולאחר שנלקח מאיש אחד מוגדר מאד, עושים בו כל מיני דברים בלעדיו, פטורים ממנו.
מן היוצא למלחמה תובעים לעתים לרוץ לקרב בלי לשאול לרצונו או לרשותו, ובדין: המלחמה נגזרה כפיקוח־נפש שהכל נדחה לשמו; אם נתברר כי היתה זו מלחמת שווא, בין אם לפי תוצאותיה ובין אם לפי סיבותיה – יקום מרי אזרחי, יחליפו ממשלה, או יתמוטטו אשיות הכל־בכל; אבל ענייני הכלכלה אינם שווי־ערך לענייני מלחמה ושלום: לא בדוחק הזמן, לא בחומרת ההכרעה ולא בתוצאותיה: אנשים סובלים מכלכלה אבל לא מתים בחטף, וארצם אינה נלקחת. ועם זאת, מן היוצא למלחמה אין מבקשים להוכיח בתעודות ובקבלות את ערכו והוא רץ לקרב; מן הנשדד למס תובעים תעודות יושר והצהרות ווידוי, שלא הסתיר דבר ולא השאיר לעצמו – מעולם לא הוסמכה המילה “אמת” לשקר גדול מ“מס”. והגנת אדם על פרי־עבודתו – נחשבת בעיני החוק כחטא.
“המדינה צריכה…” מי קובע? תפישה פוליטית אחת כשהיא בשלטון קובעת כך, תפישה פוליטית אלרת קובעת אחרת. מה אפוא “המדינה צריכה”?
אבל שום מדינה אינה “צריכה” ושום מדינה אינה “רוצה”. מדינה היא הפשטה שאינה רוצה או צריכה. אינה יודעת ואינה עשויה לדעת או לרצות או להצטרך. קבוצות הכוח בתוכה הן הרוצות והן הצריכות. וכשהן מתעטרות בעטרת המדינה, אינן מדברות עוד אלא בשם עצמן ובשם האינטרסים שלהם. ומאחר שהבירוקרטיה היא המספקת לקבוצות הכוח את הרוב האלקטורלי הנחוץ לביסוסה החוקי, לכן גם מתרבה והולכת הבירוקרטיה בכל שירותי הממשלה ומתחזקת. יותר ויותר. היא עושת החוק והיא היא הנהנית ממנו.
[…]
ואם יש לדימוקרטיה אויב – הרי זו הבירוקרטיה. הבירוקרטיה היא הנמק הפושה בגוף הבריא.
לוקחים מס כדי לכלכל את החברה. אבל, למה צריך לכלכל את החברה? למה לא תכלכל “החברה” את עצמה אם היא ישות של ממש? למה קיומה לא ייתכן אלא בניצול הפרטים שבמסגרתה – מעבר לשום גבול תכלית הגיונית, ראציונלית או שימושית? אם חברה היא זו שמנצלת את היחידים לשם מטרות שמעבר לרצונם ומעבר לרשותה, כתכלית לשם עצמה, מי אפוא צריך אותה?
“חברה” היא איגוד רופס של פרטים, קצתו מרצון קצתו מהרגל, קצתו מכפיה; איגוד שאין לו שום ישות מוגדרת לא בצורה לא במקום לא בזמן, לא הכמות לא באיכות, הוא מונח לשוני של נוחות־[…] כשמדברים על קבוצת יחידים – אבל מושג ערטילאי זה הפך להיות אליל כל־יכול, שהפרט תמיד ובכל תנאי שהפרט שהוא תמיד אדם של ממש בן שם ובן זיהוי, חייב תמיד ובכל תנאי להיכנע לפניו, שפרושו לשאת התעללויותיו, ואפילו להסכים כי החברה תמיד קודמת לו ותמיד עדיפה מכל “יחיד”. יש כאן איזו טעות נוראה, או הודאה נוראה יותר במוגבלות האדם: שכדי לחזק את כוחו כיחיד מסר את רשותו ל“חברה” שתשמור ותחזק את מעט כוחו בעולם, ולמעשה, לידי קבוצה שלטת ולידי מנהיג אותה קבוצה.
שקר השוויון:
הסיסמא היא – לפי גובה ההכנסה גם השיעור היחסי של הלקיחה: הדל ימעיט והעשיר יירבה. הוכיח הדל לשביעות רצון הפקידים שהוא דל, והוכיח העשיר עד כמה הוא עשיר חוגג אז עקרון השוויון את חג “הנשיאה השווה בנטל”. אין שום ראיה לדבר שממה שלקחו מן העשיר נותנים לדל, ועקרון השוויון מתמסמס על הסף; בסופו־של־דבר רק הבינונים הם משלמי־המיסים, רק הם, והם גם מושא הניצול המדכא: בהונם, בכבודם ובחירותם. ראשית העשירים לא ניגבו מעולם ואינם ניגבים היום, ולעולם לא ייגבו באמת – לכך הם עשירים, כדי לא להיגבות לפי שום שוויון היחסי. שלישית, רק על כל הבינונים האלה רובץ כל נטל ההוכחה והכפיה להיחשף ברבים – נטל שאינו מפוצה בהגשמת שוויון היחסי, שכן שוויון זה אינו אלא אגדה; רביעית, הלקיחה הגוברת ממיתה את היזמה להגביר, לפרוץ, להתאמץ, לעשות יותר; חמישית, אפילו כשנוטלים, אם נוטלים מאדם יותר מחצי לי וחצי לך, מרוקנים את בעלותו על ההון שהוא ייצר בעמלו ובכשרונו, ודורסים עקרון לא פחות נעלה מעקרון השוויון – עקרון רצונו החופשי של יוצר ההון – חופש יחסי כמובן לא החלטי, – ואם אין כאן רצונו החופשי של העובד הופכים את היוצרים במדינה לעובדי עבודת כפייה. ששית, משהופקע ההון מרשותו של אדם אין חייבים עליו עוד שום דיווח לאיש: הוא בידי קבוצת הלחץ שבשלטון, אשר המיבנה הפרלמנטרי עומד לימינה לאשר את סמכותה והבירוקרטיה ערוכה לעזרתה המעשית, לשרת בשמה.
יזהר סמילנסקי, כתב־יד, תיק 60_03 בארכיון ס. יזהר
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.