הרגע שבו אורז בוגר בית־הספר את חפציו והולך לצאת מן השער שבו נכנס לפני כך־וכך שנים, באמונה שהאמין כי משהו חשוב יקרה לו, ובתקווה שקיווה כי כשייצא יהיה שונה במשהו מכפי שניכנס – רגע זה, ראוי שנעצור עליו: רגע עימות הוא בין איזו תמימות שלפני־מעשה ובין איזו בגרות שלאחר־מעשה.
מהו ההפרש בפועל בין התקווה ובין מימושה? האמנם יש לו לבוגר היוצא משהו שהוא בבחינה “יותר”? האם ל“יותר” הזה נתכוון כשנכנס? האם ה“יותר” הזה מצדיק את כל השקעת המאמצים.
האם באמת הוא חשוב, אפשר לעשות בו משהו, אפשר לשנות באמצעותו את החיים, שלו ושל הסובבים אותו? או, רק מעט מכל זה קרה בפועל, ומה שיש בידיו כעת אינו אלא סל קטן עם מעט ידיעות מקצועיות, עם קצת שיכלול של כמה מיומנויות – ובסך־הכל, כשם שניכנס כך הוא יוצא? ובשער היציאה כבר נאבקת האכזבה בתקווה?
הדברים מתחילים להסתבך שם על־יד שער היציאה. והם מסתבכים יותר, כשמוסיפים ותוהים, של מי הן בעצם כל הציפיות האלה? של הלומד? של מוריו? של החברה־תרבות שמתוכה ניכנס ואליה הוא חוזר? האם אלה ציפיות של שומרי הקיים וממשיכיו, או הן ציפיות של מהפכני הקיים שהולכים לשנותו?
כדי להמחיש את האפשרויות השונות הנרמזות כאן, מוטב שאציג לפניכם, כשאתם נחפזים לצאת בשער ולרוץ לדרככם, שלושה דגמים, שלושה מושגים, שמצד אחד הם הביטוי הממוסד של הציפיות המוסמכות, ומצד שני הם גם המוצר של מימושם בפועל. ואל נא תקבלו את הדגמים המוצעים כאן בקנה־מידה של אחד לאחד, אלא יותר כמין מטאפורה, לאמור, כתבניות המייצגות מושגים.
הדגם הראשון: “מגדל השן”
ביסוד הדימוי הזה כמה הנחות. הראשונה, ש“מגדל השן” הזה, אינו פתוח לפני כולם אלא רק לפני מיעוט ניבחר (ו“השן” מרמזת על היוקרה: לא לכל אחד לאליטה בלבד). כדי להיכנס צריך להצטיין, וכדי לסיים צריך להצטיין. וההצטיינות, היא הנורמה: להתנהגות, ליסודיות ולתוצאות. שום דבר שם אינו לשימוש הכל, והכל אינו לפי המידה המשומשת.
הנחה נוספת שנושא ההתענינות ומוקד שימת־הלב – היא התיאוריה ולא שימושיה: עליונות ההלכה על המעשה. ההפרדה בין המחשבה ובין המציאות. ההתנזרות מתביעות ההווה, וההתעלמות מבעיות וממצוקות הסביבה. עוסקים שם בענינים ניצחיים שהזמן אינו נוגע בהם ואינו מחליד אותם. והעיסוק, בתמציתו, אינו אלא: בקשת האמת. האמת לעצמה. בלתי קשורה לתנאים. לנסיבות, ולאירועי השעה. רק “המחקר הטהור” שם. בין החוקר ובין נושא מחקרו – משא ומתן מדוייק, המתאכזר למה שאינו במוקד העיון. אין זה דיאלוג של אדם עם שאר בני־אדם, ולא דיאלוג של חבר בחברה עם החברה כולה. הדיאלוג הוא של אדם עם אובייקט. עם אידיאה, עם חוק.
הנחה נוספת היא, כי סוג זה של מחקר הוא המציב לעצמו את מטרותיו. אינו מקבל הזמנות. אינו פתוח למצוקות הסביבה הניצרכת, אינו עונה להם על שאלותיהם כעת – והן אינן נחשבות כי־אם כהטרדה וכהפרעה. רופא כזה, למשל, החידק הנחקר חשוב בעיניו לא־פחות מן החולה הסובל ממנו. מהנדס כזה, למשל, הנוסחה האלגנטית שווה בעיניו לא־פחות משימושיה התכליתיים.
חוקר כזה, למומחה כזה, או אדם כזה, מבחוץ הוא נראה כאילו עומד כאן נזיר, מתבודד, “שרוף” על המחקר, או על האידיאה: שתקן, מיזנטרופ, שאובייקטים חשובים לו כבני־אדם. שהאמת המוחלטת יקרה לי מן האמת האפשרית, היחסית. ושהסדר חשוב לו מן החיים.
הנחה מקובלת נוספת, מתארת את שוכן “מגדל השן” כאילו הוא מי שיודע הכל על מעט. ושעל־ידי צימצום המרחב הוא מגיע למיקוד ולתכלית השלימות. מאז ומעולם התווכחו בני־אדם על מידתה הרצויה של הידיעה, אם טוב שיידע אדם הרבה על מעט, או מוטב שיידע מעט על הרבה. (השועל, כפי שמזכיר ישעיה ברלין ויודע לעשות הרבה דברים בשטחיות, והקיפוד יודע לעשות רק דבר אחד ביסודיות). אמרו, למשל, שהדעת הקדם־אוניברסיטאית היא ידיעת מעט על הרבה; וכנגדה. ההתמחות האוניברסיטאית, היא מקסימום למדנות על מינימום נושא. ואילו “במגדל השן” מבקשים לדעת את כל הכל על נקודה אחת.
ידוע החידוד על ההבדל שבין המומחה ובין הפילוסוף, אמרו, שהמומחה הוא זה שיודע הרבה על מעט, וחותר לדעת יותר ויותר על פחות ופחות. עד שלבסוף יצליח לדעת הכל על לא־כלום; ושהפילוסוף, לעומתו, הוא מי שיודע מעט על הרבה, וחותר לדעת פחות ופחות על יותר ויותר, עד שלבסוף הוא מצליח לדעת לא־כלום על הכל.
הדגם השני: תחנת הדלק
עברנו בבת־אחת ממיבנה מעולה למצטיינים אל מיתקן שימושי לכל ופתוח לכולם. עשוי לרבים, דומה לרבים, שכולם בדיוק כמוהו. מקום שנכנסים אליו מנסיעה, לשם הצטיידות, מצטיידים ויוצאים ממנו מיד להמשך הנסיעה.
תחנת הדלק אינה מקום לגור בו. אלא מקום לעמידת רגע. לבדוק את כלי הנסיעה, (אוויר, מים, שמן, נקיון השמשות, חילוץ עצמות הנהג, וכו') ולמלא את מחסורו באנרגיה.
תחנת הדלק, כידוע, פתוחה תמיד ולכל (התנאי המגביל היחיד: התשלום), לכל סוגי הרכב, לכל סוגי הנוסעים, לכל מטרות הנסיעה. לא שואלים איש מניין ולא שואלים איש לאן. ממלאים את מחסורך במה שהצטרכת ובכמות שביקשת. תחנה היושבת בין שני המשכי הנסיעה, כלומר היא ההווה. אין חובה להיכנס, אין חובה למלא עד הסוף, אין חובה לדבר עם המפעילים, אין חובה למשהו או למישהו. הכנס כשאתה צריך. קח וסע – זו הסיסמא.
יש מוסדות לימוד למבוגרים וזה בדיוק איפיונם: למלא את צרכי הווה של הניזקקים להם, ויש בהם כדי לספק את בקשות הלקוחות. ההתמחויות במוסד השכלה כזה מוגדרות הישג, מתפקדות לשימושו במירב היעילות. באים כדי לקבל דבר מוגדר ויוצאים לאחר שקיבלו אותו: כלום לא משתנה במקביל השירות מלבד תוספת האנרגיה שקיבל, ותוספת הטיפול שביקש: הכל שימושי ולשם השימוש.
הלימודים, ההרצאות, המעבדות, יחסי־אנוש, הבחינות – הכל שימושי ותכליתי. אין חוקרים אלא את מה שמסייע לצורך שהוגדר. חוקרים בדפוסים מוכנים ובמתכוני שימוש מנוסים. לא מחפשים מעבר מזה. אין זה מקום לגלות דברים. אלא לבוא, לקבל, לטפל, להצטייד, לקחת ולצאת ולשנות את המקום. מקום נישכח בדרך הנימש[…] מי שמצטייד שם נעשה בעלים למידע נחוץ, נעשה מיומן יותר, לכמה ביצועים מוגדרים. משתכלל בכמה טיפולים מוגדרים הניתנים מידי מומחים לדבר. ולומד מהם לעשות כמותם. ורושם עצמו כמה פתרונות מופת. וכשם שהתחנה שירתה אותו – כך הוא ישרת אחרים.
הרי זה לימוד לשם שירות. להשתמש במה שכבר נתגלה ונודע – וליישמו באמצעים שימושיים לשירות הציבור; בעל המקצוע מצידו אינו מקדם כלום ואינו מגלה כלום אלא מחבר את הידוע לנו עם צרכי ההווה, ביעילות המירבית.
מוסד לימוד כזה אינו שואל שאלות על ההמשך. גם לא מתעניין מניין באו לקוחותיו ולאן ימשיכו. הוא מטפל בהם תוך־כדי שהותם בתחומיו, בכל מה שיש בידיו לתת להם: אנרגיה, כיוונים, נוחות ונוחיות – שלם וסע לשלום.
השינוי שמוסד זה משנה בתלמידיו הוא: ידיעה מה־לעשות־איך. ידיעה טובה ככל האפשר. תיאוריה קצרה ברקע והרבה הדרכה מעשית כתוכן. וכשם שהנוסע אינו מתעניין בדרך־כלל מניין בא הדלק או מה נוסחתו הכימית, אלא רק ביעילות תיפקודו המיידי כך גם הלימוד, גם המלמד וגם גופי־הדעת הנלמדים – כולם באים באותם היחסים הנהוגים בתחנת הדלק: תורה מן המוכן, הוראות מן המוכן, ושימוש מומלץ מן המוכן – הניתן לכל דורש, לשימוש מיידי.
הדגם השלישי: מיצפה הספר
“מיצפה־סְפָר” אצלנו אינו צריך, כמדומה, לפירושים. מקום על גבול הארץ הנושבת, הרחק ממרכזי האוכלוסיה. באים לשם בעיקר מתנדבים, ממניעים אידיאולוגייים, מדחפי הרפתקנות, ולעתים אף כשליחות אם לא רק כהעדפה לזמן־מה.
אוכלוסיית המיצפה מעטה, ועמוסת תפקידים. כל מה שבידיהם הובא ממרחקים. החל במוטיבציה להיות שם וכלה בכלי העבודה. ההתנהגות, הלבוש, סדר־היום, היחסים הבין־אישיים, כולם מוכתבים ע“י תנאי המקום, וע”י ההודאה בהכרחיותם. הגרים שם משיגים בחייהם שם סיפוק אישי (הקשור גם בהוקרת שולחיהם), סיפוק שבלעדיו לא היו מאריכים שבת שם, במקום הקשה והרחוק ההוא.
ישיבה בסְפָר היא ישיבה במקום שהידוע והמוכר שבו – מאחור; ושהנעלם והלא־מוגדר – מלפנים.
עד לכאן, כולם יודעים. מכאן והלאה, אין איש יודע. איש לא היה כאן מקודם. איש לא מדד כאן מדידות. איש לא יודע יותר מהם. כל הידיעות של עד־כאן בידיהם והם כאן כדי לדעת מן המכאן והלאה. וכשהם יודעים יותר, גם העולם זז איתם ויודע קצת יותר. קו הגבול בין הידוע ללא־ידוע, זז איתם, כשמצליחים. הם חיים על ה“תפר” שבין היש לאין. והאין הולך כל הזמן והופך ליש – באותה מידה שמעשיהם מצליחים בידיהם.
מוסד המחקר, תוכן המחקר, ותכונות החוקרים, יש בהם מיסוד ההרפתקה, מיסוד ההימור, והוא שבנוי על הנחת־יסוד אחת: כי אכן יש יותר. וכי היותר הזה חשוב מן הקיים. וכי אם מתעקשים מאד שלא־לוותר, ואם משתחררים מכבלי ההרגל. ואם מוצאים מעבר למוסכמות דרך בלתי־מנוסה עוד – פורצים אז אל “היותר” הזה, כלומר, אל תחום דעת חדש, שמקדם ומעשיר ומייעל את הדעת הקודמת, ועושה אותה ל“יותר” מקודם.
מיצפה הספר חי בדחקות. יותר על הבטחות שייתמכו בו מאשר על תמיכות בטוחות. דוחקים בו, שיוכיח כל הזמן הצלחה והישגים מרשימים. לא מבינים לכל לבטיו, וגם מבריחים חלק מן המתישבים, שחוזרים בפחי־נפש אל העורף השקט והמבוסס, וגורמים לנישארים להיות בודדים יותר, קנאים יותר ומוזרים יותר. לעתים לא נישארים שם לבסוף אלא יחידים כשרופים על אמונתם.
אבל מצפה־הספר הוא מקום המופלא, הפֶלֶא והניפלא. הכל שם תמיד בחידוש. האנשים שם מוקסמי הבלתי־ידוע־עוד. קסם הלא פתור, הפתוח, המשתנה. הכל שם במיבחן כל יום. מה שאתה יודע, מה שאתה מאמין בו. אתה חי בדוחק. אבל יש לך שקיעות ויש לך זריחות ניפלאות. וכשאתה צועד קדימה, לא רק אתה צועד אלא גם העולם זז צעד יחד איתך.
איש לא קובע ולא יכול לקבוע לך מראש את טווח החיפוש ואת כל מטרותיו. לא במוסד הלימוד ולא במוסד המחקר. הלא־ידוע אינו גר במקום ידוע ואין מגיעים אליו לפי כיוונים ידועים. מלכתחילה ביקשו ממצפה־הספר לדעת יותר על מים, על אקלים, על אדמה, וכו' – אבל בדיעבד ייתכן שיתגלה נפט, מינרלים, או תופעות חיים וטבע שלא חשבו עליהם.
המתיישבים נישלחו לשם מטרות מוגדרות, אבל הם מוסיפים ומגדירים לעצמם מטרות מעבר למוגדר – אם כך נתבקש להם תוך כדי שהותם שם. הם חלוצים, אולי גם מוזרים, לעתים יחפנים כאלה, קצת משוררים אולי. שותקים הרבה אבל מלאים דיבור מתאסף. מתאסף ונילחץ ומתגבש.
האובייקט שהם מחפשים קשור אל בני־האדם שמאחור, וכל הזמן יש שידורים של דיווחים חוזרים מן החזית אל העורף ולהיפך. אי־אפשר להיות שם בלי לחיות בהרגשה של שליחות: שליחות מטעם הציבור, או מטעמה של איזו אידיאה, או גם מטעם אישי כלשהו.
לחיות במקום שאתה אחראי להיותו. שכולו וקיומו עליך. שאתה אחראי לפיתוחו, לקידומו לערכו.
הרפתקנות ואחריות, אלה שתי תכונות יסוד של החלוץ. ידיעה וסקרנות, הן קווי־אופי יסודיים, רגישות ונועזות – הם קווי התנהגות נחוצים – אבל דחף יצירתי עם עצמאות מחשבתית – הן תכונות הכרחיות. שהרי עצמאות מחשבתית כוללת בה תמיד שלושה: את הספקנות בתשובות הקיימות, את אי שקט כלפי ההוכחות המצויות, ואת החובה לאשר ביושר חסר־פשרות את מה שעל הפרק, ולהפריך ללא וויתור את מה שאי־אפשר לאשר. ובקצרה: החובה שלא לומר לעולם כן על מה שאינו כן, ושלעולם לא לומר לא על מה שאינו לא.
*
שלושה דגמים אלה, שנישמעים אולי בחלל אולם מדעי זה ספרותיים מדי – (אף־כי לכן אולי גם כוחם להשמיע מחדש דברים שניסוחם השגרתי לא ניקלט), הם שלושה משלים אפשריים לשלושה הגורמים המעורבים: למוסד הלימוד, לנושא הלימוד (המחקר) ולאופיו של הלומד. כשתצאו מכאן, ובידיכם המטען שהצלחתם לאסוף כאן לעצמכם, מה תעשו בו? האם תיסגרו ב“מגדל השן” כדי לחקור את האמת הצרופה לבדה, בלי לשאול לשם מה ובשביל מי – ולעמוד בדיאלוג רק עם האובייקט הנחקר; לא בשליחות איש ולא לשם ניצול שימושי, אלא תורה לשמה. והאמת בטהרתה –
האם תצאו מכאן, ותפתחו לכם תחנת־דלק על אם־הדרך, בלי לשאול הרבה על הניזקקים לשירותיכם, אלא רק לשמש אותם בשווה במנות המדודות והמוכנות שיש בידיכם לכולם, ולסייע לפונים אליכם בתשובות מוכנות וברורות, מדויקות ככל הידוע, בידע של ההווה המעודכן ככל־הידוע, לשרת את כל הפונה אליכם ומשלם, וכידוע, מי שתופש מקום בכביש הומה יותר – גם הצליח יותר –
או, שמא תצאו מכאן אל הרפתקת מיצפה־הספר, לחפש את הלא־ידוע שמעבר לדעת שקיבלתם מן המוכן, ולהעיז ולצעוד עוד צעד מעבר לדרך הנדושה – בשליחות אל ה“יותר” ממה שהיה ידוע עד־כאן?
לי ניראה, מכל־מקום, שאסור שלא להתנסות, לפחות לזמן־מה, בכל שלוש התחנות, לפני שמתקשרים, לפני שמתקשחים, לפני שמאבדים גמישות. לפני שהופכים מאדם יוצר למוצר־מוגמר. בכל אחד מאיתנו, ביחסי גודל שונים, יש מן־הסתם כל השלושה: המתבודד החותר אל האמת הצרופה, היושב באמצע ומחלק שירותי־עזר ממוסדים לציבור ניזקקים, והחלוץ העובר לפני המחנה, שעם כל צעד שלו צועד גם העולם צעד נוסף קדימה.
אבל, ברגע מסוים צריך להכריע:
• עולם בלי האמת הקודמת־לכל, הוא עולם מטומטם.
• עולם בלי שרות הכלל לפני שרות עצמך – הוא עולם מרושע.
• עולם בלי הרפתקת החריגה החלוצית אל מעבר לאופק המוכר – הוא עולם שלא־כדאי.
במה אתם בוחרים?
יזהר סמילנסקי, דברים בטכס חלוקת תעודות “בוגר” בפקולטה לחקלאות ברחובות 5.1.81
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.