רקע
עמנואל הרוסי
יוֹם אֶחָד
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עמיחי; תשכ"ז 1966

אֵיזֶה רוּחַ! אֵיזֶה רוּחַ!

מַה יִשֹּׁב וּמַה יָּפוּחַ

בְּלִי לָנוּחַ הֲפוּגָה –

מְשֻׁגָּע!

כַּפֶּרֶא, כָּעַיִט

פּוֹרֵץ לְכָל בַּיִת.

בְּיָד מִשְׁתּוֹלֶלֶת,

דּוֹפֵק עַל הַדֶּלֶת,

וְהָלְאָה בּוֹרֵחַ, צוֹרֵחַ, גּוֹעֵשׁ.

פּוֹלֵשׁ וְגוֹלֵשׁ, בָּאָבָק יִתְפַּלֵּשׁ.

עִצְמוּ הָעֵינַיִם, שִׁמְרוּ עַל הַצַּעַד.

הִנֵה הוּא חוֹטֵף מֵרֹאשְׁךָ הַמִּגְבַּעַת…

בְּרָח! טְרָח! – –

זְכוּכִית מוּעָפָה וְנוֹפֶלֶת.

פְּרָח! צְרָח! – –

נִקְרַע מֵהַקִּיר אֵיזֶה שֶׁלֶט.

וְהוּא – מְרַקֵּד עַל חוּטֵי טֶלֶגְרָף…

מְטֹרָף.


מַה קָּרָה כָּאן? מַה קָּרָה?

מִי אָשֵׁם בְּכָל הָרַע?

מַה פִּתְאוֹם אַפּוֹ חָרָה? – – –

הַאֲזִינוּ לַמְּאֹרָע:


הַיּוֹם הָיָה יוֹם סְתָו צָעִיר.

קוֹל תִּינוֹק נִשְׁמַע בָּעִיר.

הַסָּב פָּסַע לְבֵית הַכְּנֶסֶת.

וּמֵעָל בְּחֵן וָחֶסֶד

הִצְטַחֵק בְּעֵין זָהָב

שֶׁמֶשׁ סְתָו.

הִתְעַטֵּף טַלִּית שֶׁל תְּכֵלֶת

בַּאֲרֶשֶׁת חַג צוֹהֶלֶת,

וְלִטֵּף בִּקְצֵה הַיָּד

אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד.

אֵי־שָׁם מִי חָרַשׁ שָׂדֵהוּ,

אֵי־שָׁם מִי רָעָה הַצֹּאן…

יוֹם נִפְלָא מֵאֵין מִשְׁנֵהוּ –

שְׁעַת רָצוֹן.


וּבָאָחוּ,

מוּל הַנַּחַל,

בֵּין שִׁקְמָה וּבֵין אַשּׁוּחַ,

בַּשִּׂיחִים שָׁכַב הָרוּחַ,

כִּכְלַבְלָב שָׁכַב סָרוּחַ

וַיִּשָׁן.


וּלְפֶתַע מִתְעוֹרֵר הוּא,

מִתְעַטֵּשׁ וּמְזוֹרֵר הוּא,

וְרוֹאֶה בִּקְצֵה שָׁמַיִם

בּוֹ תּוֹקֵעַ זוּג עֵינַיִם

מִישֶׁהוּ מְאֹד בַּיְשָׁן.

עָב־עָנָן קָטַן עָנָו

בּוֹ תּוֹקֵעַ אֶת עֵינָיו.


וְהָרוּחַ מִתְבַּדֵּחַ.

מְפַהֵק וּמִתְמַתֵּחַ,

וּבְאַהֲבָה רַבָּה

מְבָרֵךְ: בָּרוּךְ הַבָּא!

הוֹי, אָחִי, מֵאַיִן בָּאתָ?

וְאוֹתִי אַתָּה יוֹדֵעַ?

בּוֹא־נָא, רֵד מַהֵר לְמַטָּה,

נִתְחַבֵּר וְנִשְׁתַּעְשֵׁעַ!


אַךְ לַשָּׁוְא! שׁוֹתֵק הָעָב –

רַק תּוֹקֵעַ זוּג עֵינָיו.


אָז הָרוּחַ יְפַתֶּה:

אַל נָא, אָח, תְּהִי פּוֹתֶה.

נְשַׂחֵק בְּמַחֲבוֹאִים!

רוּץ, חַפְּשֵׂנִי, אָח נָעִים!


מִצְטַמְצֵם וּזְנָק לַשִּׂיחַ.

רַק מִסְפַּר צִיצִים עֵדִים

לַמַחֲבוֹא – וְרוֹעֲדִים.

וְהָרוּחַ שׁוּב מֵגִיחַ.


אַךְ לַשָּׁוְא! שׁוֹתֵק הָעָב –

רַק תּוֹקֵעַ זוּג עֵינָיו.


נֶעֱלָב מְעַט הָרוּחַ:

שְׁמַע אַתָּה, עָנָן נָפוּחַ,

דַי בְּמַעֲשֵׂי לֵצִים –

בּוֹא חַפְּשֵׂנִי בֵּין עֵצִים!


וּמִיָּד עַל הָאִילָן הוּא,

זֶה שׁוֹבָב חָבִיב שֶׁלָּנוּ,

וְכַקּוֹף מִן הַמַּחֲבוֹא

מְצַעֵק לוֹ: בּוֹא־נָא, בּוֹא!


אַךְ לַשָּׁוְא! שׁוֹתֵק הָעָב –

רַק תּוֹקֵעַ זוּג עֵינָיו.


וּמֵעֵץ אֱלֵי עֵץ

לַחַשׁ־רַחַשׁ: בָּא הַקֵּץ!

סְנוּנִיּוֹת – חִצִּים מִקֶּשֶׁת;

מְצַיֵּץ אַנְקוֹר בְּחֶשֶׁד;

רַק הַצַּמָּרוֹת יוֹדְעוֹת

אֶת הַכֹּל – וְרוֹעֲדוֹת.


נֶאֱנָח הָרוּחַ: עוּף!

בֶּאֱמֶת אַתָּה פַּרְצוּף!

מִי אַתָּה: בַּישָׁן אוֹ פֶּרֶא?

וּפָנֶיךָ פְּנֵי עוֹפֶרֶת.

הִתְלַכְלַכְתָּ? שְׁמַע, בּוּל־עֵץ,

רֵד מַהֵר וְנִתְרַחֵץ!


וּמִיָּד כְּהֶרֶף עַיִן

מִצַּמֶּרֶת קְפָץ לַמַּיִם.

וְהַנַּחַל מִתְבַּהֵל.

מֵהָרוּחַ הַצּוֹהֵל.

מִתְגָּרֵד הוּא בִּגְדוֹתָיו:

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בָּא הַסְּתָו.


(אַדְרַבָּא, הַשְׁכֵּן הַשֶּׁקֶט

בְּכַת שֶׁל בַּרְוָזִים שׁוֹקֶקֶת).


אֵיזֶה רַעַשׁ! אֵיזֶה רַעַשׁ!

כַּלַּבָּה מֵהַר הַגַּעַשׁ

כֵּן עוֹלִים הֵם סוֹף כָּל סוֹף

אֶל הַחוֹף.

וְאַחַת עוֹד מַמְתִּינָה

לַקָּטָן, לִפְרִי בִּטְנָהּ.


גַּע־גַּע בּוֹא מַהֵר, הַיֶּלֶד,

תִּצְטַנֵּן – וְשׁוּב נַזֶּלֶת,

לֹא אוּכַל עוֹד לְחַכּוֹת.

בּוֹא, וָלֹא – תִּסְפֹּג מַכּוֹת!


אַךְ לַשָּׁוְא! שׁוֹתֵק הָעָב –

רַק תּוֹקֵעַ זוּג עֵינָיו.


אָז יִלְבַּשׁ הָרוּחַ כַּעַס:

שְׁמַע, קְטֹן דַּעַת, דַּל מִמַּעַשׂ,

גַּס־הָרוּחַ, צוֹעֲנִי,

דַּע, אֵפוֹא, כְּבָר מִי אֲנִי!

אִם אֵינְךָ יוֹרֵד אֵלַי –

אֶעֱלֶה אֲנִי אֵלֶיךָ…

הֵי, עֲצֹר שָׁם, בְּחַיַּי!

לְאָן אַתָּה אוֹמֵר לָלֶכֶת?


וּמִכַּעַס בֵּינָתַיִם

כְּבָר צוֹמְחוֹת לוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם.

קְפֹץ וָשׁוֹב וּבְלִי עָמָל

רֶגַע וִירַחֵף מֵעָל.

טָס הָרוּחַ אֶל הָעָב

וְתוֹפְסוֹ בְּכַפּוֹתָיו…


וְהָעָב אֲחוּז אֵימִים.

מִתְחַנֵּן הוּא: רַחֲמִים!


מִי יִשְׁעֶה לוֹ? מִי יִשְׁמַע לוֹ?

כִּי מִלְּמַטָּה וּמִלְּמַעְלָה

זֶה הָרוּחַ הָאָיֹם

אֶת הָאוֹר כִּבָּה פִּתְאוֹם.


וּבוֹכֶה, בּוֹכֶה הָעָב

וְאֵין קֵץ לְדִמְעוֹתָיו.


אֵיזֶה גֶּשֶׁם! אֵיזֶה גֶּשֶׁם!

כָּל טִפֹּנֶת שְׁבוֹ וָלֶשֶׁם,

כָּל טִפֹּנֶת מַה קָרָה

וִיקָרָה.


שׁוֹתָה וְשׁוֹתָה וְשׁוֹתָה אֲדָמָה.

הַבִּיטוּ, כַּמָּה הִיא סוֹבֵאת בַּצָּמָא.

דִּמְעוֹת הֶעָנָן רַק מִשְׁתֶּה לָהּ.

יוֹצְאִים נְחָלִים מֵהַסֶּלַע.

גּוֹמֵא הָאִילָן כְּזָקֵן וְרָגִיל.

מֵנִיעַ גָּבִיעַ הַפֶּרַח בְּגִיל.

וְכָל הַדְּשָׁאִים מְרִיעִים:

לְחַיִּים! לְחַיִּים! לְחַיִּים!


רַע־רַע־רַעַם!

עוֹד–עוֹד–פַּעַם! – – –


אַךְ זוֹ סְטִירָה בַּלֶּחִי –

וְשׁוּב יִרְבֶּה הַבֶּכִי.


אַל פַּחַד, בְּנִי, מִפְּנֵי הַזִּיק –

הוּא לֹא יַזִּיק.

גַם סַבָּא לֹא נִרְתַּע מֵאֵשׁ.

מוּל הַשָּׁמַיִם וְחֵילָם

עוֹמֵד וּבְשַׁלְוָה לוֹחֵשׁ:

“…וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם”. – – –


גֶּשֶׁם, גֶּשֶׁם – – וּפִתְאֹם –

דֹּם!


נָמוֹג הֶעָנָן. הָיָה וְאֵינוֹ.

הַיָּדִיד הַנּוֹשָׁן מַצְהִיל פָּנָיו,

נוֹגֵעַ בַּיָּד וְקוֹרֵץ בְּעֵינוֹ,

בְּעֵין הַזָּהָב לָעוֹלָם הָרָחָב.


הַשּׁוּק מָרוּק, הָרְחוֹב מַזְהִיר.

בָּשְׂמֵי אֲוִיר נוֹשֶׁמֶת עִיר.

צְלִילֵי כְּסָפִים מִפִּי תִּינוֹק.

שָׁקוּף הָאוֹר, שָׁקוּף הַצְּחוֹק.

סַבָּא שָׁב מִבֵּית הַכְּנֶסֶת

וְאָזְנוֹ כַּאֲפַרְכֶּסֶת,

וּמַקְשִׁיב: הָאַנְקוֹרִים

כְּבָר פָּתְחוּ בְּמִזְמוֹרִים…


אֵי־שָׁם מִי חוֹרֵשׁ שָׂדֵהוּ,

אֵי־שָׁם מִי רוֹעֶה הַצֹּאן…

שׁוּב יוֹם זִיו מֵאֵין מִשְׁנֵהוּ –

שְׁעַת רָצוֹן.


וְלָרוּחַ מְעַט לֹא נוֹחַ.

מְהַרְהֵר הוּא: אֵיךְ לִבְרֹחַ?

עַל בְּהֹנְהֹנוֹת רַגְלָיו

מִכִּפָּה אֱלֵי לוּלָב,

מֵאָמִיר אֶל רֹאשׁ הַבַּד

מְנַתֵּר לְאַט־לְאַט.


שָׁב הָרוּחַ אֶל הָאָחוּ,

אֶל הָאָחוּ מוּל הַנַּחַל,

בֵּין שִׁקְמָה וּבֵין אַשּׁוּחַ

כִּכְלַבְלָב שׁוֹכֵב סָרוּחַ,

מְפַהֵק, מֵלִיט פָּנָיו,

מְמַצְמֵץ, עוֹצֵם עֵינָיו,

נוֹשֵׁם עֲמֻקּוֹת מֹר שָׂדוֹת וְנִרְדָּם.

וּמִיָּד – שָׁקֵט וְתָם –

נִרְדָּם.


[ציור – עמ' 19]


המלצות קוראים
תגיות