‘החיים החדשים’ (Vita Nuova) הוא הספר הראשון שכתב דאנטי בהיותו בן עשרים ושש שנה. בו מתואר הלך אהבתו את ביאטריצ’י משנת חייו התשיעית ועד מותה ואחריו. בסוף הספר מבשר דאנטי את מגמתו לאמוֹר על אהובתו דברים, אשר כמוהם לא נאמרו על כל בת־אנוש. את ההבטחה הזאת מילא דאנטי בקומדיה האלהית.

ייזכר־נא שם הפרופסור מ. ד. קאסוטו ז"ל גם בראש תרגום זה.

עמנואל אולסבנגר

בספר זכרונותי, בפרק, אשר בקודם לו אין כי אם מעט הניתן לקריאה, נמצא שער אחד ועליו כתוב Incipit vita nova.¹ מתחת לכתובת הזאת נמצאים דברים, אשר רציתי לאספם בספר קטן זה, ולו את עיקרם בלבד ולא את כולם.

א    🔗

זה תשע פעמים אחרי היוולדי חזרו שמי־הזוהר² אל נקודת ראשית תנועתם, בגלגלם הם³, כאשר הופיעה נגד עיני האישה, אשר תפארתה לא תמוש מזיכרוני, ורבים קראו לה בּיאטריצ’י⁴, והם לא ידעו, מהו השם בו תיקרא.

תקופת החיים, אשר כבר עברה עליה, היתה שווה לתקופה, בה שמי־הכוכבים נעים לפאת מזרח כדי אחד משנים־עשר חלקי המעלה.

נמצא אפוא, כי היא הופיעה לפני כמעט בראשית שנת־חייה התשיעית, ואני ראיתיה בסוף שנת־חיי התשיעית. היא הופיעה לפני בלבוש אדום, צנוע ועניו, ועליו חגורה ועדי כיאה לגילה הרך. ואודה, כי ברגע ההוא החלה בי הרוח החיונית, השוכנת במחבואי חדרי לבנו, לרעוד רעדה עזה, עד כי זעזעה את דפיקות עורקי הדקים, וברעדה אמרה לי את המלים האלה: Ecce deus fortior me qui veniens dominabitur mihi ⁵. עתה התעוררה בי הרוח הנפשית, השוכנת באוּלם העליון, אשר בו כל סגולות החושים משיגות את חפצי־תפישותיהן, והחלה להתפלא פלא רב, ובפנותה במישרים אל חוש־הראייה אמרה:

Apparuit jam beatitudo vestra ⁶. והרוח הטבעית, השוכנת בפרק גופנו הדואג למחייתנו, החלה לבכות ובבכייה אמרה: Heu miser! quia frequenter impeditus ero deinceps⁷. אודה, כי מעתה והלאה שלטה על נפשי האהבה, אשר חיש מהר נקשרתי אליה, והחלה לגבור עלי בעצמה, אשר דמיוני הוסיף עליה, עד כי לא יכולתי כי אם למלא את כל דרישותיה. היא פקדה עלי פעמים רבות, כי אבקש לראות את דמות־הפלאים הצעירה, ואני בילדותי יצאתי פעמים רבות לבקשה, וגם ראה ראיתיה, וכל מנהגיה היו כה מלאי־עדינות ואצילות, עד אשר יכולתי לאמור עליה את דבר המשורר הומירוס: ‘לא כבת־אדם נראתה, כי אם כבת־אלים’⁸. ואף כי תוארה לא נטשני לעולם ושלט בי בעצמת האהבה, הלא עדינות אצילותו מנעתני מלהיכנע לשלטון האהבה מבלי לשמוע לעצת התבונה, והיא עצה נאמנה, בכל דבר, אשר טוב לאדם כי ישמע לה. אפס, לא ארבה לספר על יצרי גילי הרך ועל עלילותיו, פן ייראו דברי כדברי אגדה בדויים. אפסח אפוא על רוב העניינים, אשר אותם יכולים לגלות בּפרשה, ממנה נובעים הדברים ההם, ואפנה אל אלה החרותים בזכרוני בפרקים יותר בהירים.

ב    🔗

כעבור ימים רבים, במלאות תשע שנים מאז הופיעה אשת־האצילות ההיא, כאשר הזכרתי, בתום הימים ההם⁹ ראיתי את אשת־הפלאים לבושת שמלה צחה, צועדת בין שתי נשים אצילות, והן גדולות ממנה בשנים. וגם אני הלכתי בדרך ההיא, ונשאתי את עיני אל המקום ההוא, אשר אליו גברה חרדתי; והיא ברוב חנה, אשר לא יתואר במלים, ואשר עתה מוצא את גמולו בעולם־הנצח, דובבה לי ברכה כה מלאת־ענווה, עד כי הייתי כרואה את כל גבולות האושר. השעה, בה הגיעני נועם ברכתה, היתה אל נכון התשיעית משעות־היום. ובאשר היתה זאת הפעם הראשונה, בה נעו דברי־פיה להגיע עד לאזני, עברני עונג כה רב, עד כי בשכרון־אושרי פרשתי מחברת־אנשים וישבתי בדד בחדרי ושקעתי בהרהורים על אשת־העדינות ההיא.

ג    🔗

עודני שקוע בהרהורי עליה, והנה נפלה עלי שינה נעימה וחזון נפלא קם לפני. כי ראיתי בחדרי כעין ערפל עוטה להבה, ובקרבו הבחנתי דמות איש, דמות מעוררת פחד¹⁰ בלב כל המביט בה. והאיש נראה לי עליז, ויהי הדבר לפלא בעיני. ומפיו יצאו מלים רבות, ולא הבינותי כי אם מעט מהן, וביניהן שמעתי את הקול: Ego dominus tuus¹¹. ונדמה לי, כי ראיתי בזרועותיו דמות ערומה, ישנה ומכוסה שמלת־ארגמן. וכאשר הבטתי בה הבט היטב, ראיתי והנה היא אשת־הברכה, אשר כיבדתני בברכתה לפני יום אחד. והאיש נראה לי כאוחז בכף־ידו האחת דבר־מה בוער כולו. ונדמה לי כאילו אמר האיש: Vide cor tuum¹². וכהחרישו זמן־מה נראה לי, כאילו הוא מעיר את האישה משנתה וכה מפציר בה בכוח־מחשבתו, עד אשר הניעה לאכול את הדבר הבוער בידו¹³, והיא בפחדה אכלתו. ועתה, אחרי נוּחו זמן־מה, הפכה עליזותו ליללת בכי מר. עודנו בוכה, וישא את האישה בזרועותיו, ויהי כעולה אתה יחד השמימה.

אז עברני פחד ולא יכלה שנתי לשאתו ותידּף. ואני התעוררתי. ובהתעוררי החילותי לחַשב ונוכחתי לדעת, כי השעה, בה נראה לי החזון הזה, היתה הרביעית משעות הלילה, והלא היא שעת הלילה הראשונה מתשע שעותיו הנשארות. אחרי אשר הארכתי מחשבות על הנראה לי בחזוני, עלה בדעתי להודיע את כל הדברים לרבים, אשר היו משוררים ידועי־שם בימים ההם. ובאשר כבר למדתי מעצמי את אמנות־החריזה, אמרתי לכתוב סוניטה ובה לברך את כל נאמני־האהבה ולבקש מהם לפתור את חידת־חזוני, וכתבתי אליהם את אשר ראיתי בחלומי, ואלה דברי־הסוניטה:

לְכָל עֲדִין־לֵבָב, יוֹדֵעַ לַהַב,

    אֲשֶׁר שִׂיחִי עַד לְאָזְנָיו יַגִּיעַ,

    וְלִי יָשִׁיב דָּבָר, דַּעְתּוֹ לַבִּיעַ,

    בְּרָכָה בְשֵׁם שָׂרִי, אֲדוֹן־הָאַהַב!

כְּבָר שְׁלִישׁ הַלֵּיל עָבַר, מֶנְּהוּ הַזֹהַר

    מֵצִיץ מִכָּל הָכֹּכָבִים גַּם־יַחַד,

    וָאֵרֶא שַׂר־הָאַהֲבָה, וּבְפַחַד

    אֶזְכֹּר עַתָּה אֶת כָּל אֵימַת־הַתֹּאַר;

עַלִּיז הָיָה, יָדוֹ לִבִּי לוֹכֶדֶת,

    וּבִזְרוֹעָיו אִשָּׁה, בִּשְׁנָת שׁוֹקַעַת,

    בִּכְסוּת שִׂמְלָה; אוֹתָהּ הֵעִיר; רוֹעֶדֶת,

אֶת לְבָבִי, לוּטֶה לַבָּה יוֹקֶדֶת,

    אָכְלָה, לְחֵן פִּתּוּי דְּבָרָיו שׁוֹמַעַת,

    וְרוּם עָלְתָה דְמוּתוֹ, בִּבְכִי סוֹפֶדֶת.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בפרק הראשון הנני מברך את ידידי ומבקש מהם לענות לי דבר; בשני הנני אומר על מה יענוני, והוא פותח במלים ‘כבר שליש הליל עבר’.

על הסוניטה הזאת ענו רבים, איש איש כפי הבנתו, ובין העונים היה אחד, אשר אוקירנו כראש ידידי, והוא כתב אז את הסוניטה הפותחת במלים

‘אַתָּה רָאִיתָ, לְדַעְתִּי, כָּל עֵרֶךְ’¹⁴.

כן החלה הידידות בינו וביני, כאשר נודע לו כי אני הוא, אשר שלחתי לו את הסוניטה ההיא; אולם איש לא מצא אז פיתרון־אמת לחזוני, והלא עתה יראוהו גם תמי־התמים.

ד    🔗

בליל־החלום ההוא החלה הנפש הטבעית להיעצר בפעולותיה עד אשר נחלשתי ופני נפלו, וכל ידידי חרדו לחיי. ורבים משוחרי־הסודות התאמצו להיוודע ממני את הדבר, אשר מעל לכול רציתי להסתירו מזרים. ואני, בהקשיבי לשאלותיהם המיגעות, מילאתי אחרי רצון האהבה המדריכתני לפי עצת־התבונה, ועניתי להם, כּי האהבה היא, אשר כה החלתני. אמרתי ‘אהבה’, כי אותותיה היו כה חרותות על מראה־פני עד כי לא יכלו להיכּחד. וכשאר שאלוני ‘מי היא, אשר בעבורה כה שיחתה אותך האהבה?’, הבטתי בהם בבת־צחוק ולא עניתי דבר.

ה    🔗

באחד הימים ישבה העדינה בנשים באולם, בו מקשיבים לשבחי מלכת־התושבחות¹⁵, ואני ישבתי שם, במקום אשר ממנו יכולתי לראות את מקור־אושרי. ובאמצע הקו הישר ביני ובינה ישבה אשה עדינה ומראה־פניה נאה מאוד, והיא הביטה אלי פעמים אחדות, כמו תתמה על מבּטי, אשר נראו לה כמופנים אליה. ורבים שמו לב לתימהונה, ואני האזנתי לכל המדובר סביבי, ובקומי ממקום־שבתי שמעתי קול אומר מאחורי: ‘ראו איך נעכרת רוח איש זה בעבור האשה ההיא’, וגם קראו בשמה; והבינותי כי האנשים דיברו על האישה, אשר ישבה באמצע הקו הישר, אשר יצא מביאטריצ’י העדינה בנשים ונפל על אישון־עיני. והדבר הזה היה לי לנחמה, כי עתה בטח לבי, כי ביום הזה לא נודע סודי לאחרים עקב מבטי הבלתי־פוסקים. ואז עלה על דעתי הרעיון לבחור באישה ההיא להיות לי מסווה־האמת, וכה הצלחתי במעשי אלה, עד כי רוב האנשים המדברים עלי חשבו כי אמנם נודע להם סוד אהבתי. ולמען אחזקם באמונתם, כתבתי כמה דברי־חרוז קלים, אך אין ברצוני לשימם בספר זה מלבד אלה המספרים על ביאטריצ’י העדינה בנשים. אפסח אפוא על רובם ואכתוב רק מבחר החרוזים ההם, אשר ייראו ככתובים לשבח האישה ההיא.

ו    🔗

בימים ההם, בהיות לי האישה ההיא מסווה לאהבתי העזה, עלה ברצוני להזכיר את שם העדינה בנשים יחד עם שמות נשים אחרות ועל כולם עם שם האשה האצילית ההיא. ובחרתי לי שמות שישים הנשים מהיפות בבנות העיר, אשר בה הושמה גברתי ברצון השליט העליון, וחיברתי משא בחרוזי סרוונטזה¹⁶, אשר אין ברצוני לכתבו פה. ולא הזכרתי את הדבר הזה כי אם לספר את דבר־הפלא, כי ככל אשר ניסיתי לשים את שמות הנשים בקצב־שיר, לא עלה בידי לשים את שם גברתי כי אם במקום התשיעי בין יתר שמות הנשים.

ז    🔗

והנה נפל דבר והאישה, אשר מאחוריה הסתרתי ימים כה רבים את מטרת־אהבתי, עזבה את עירנו ויצאה לארץ רחוקה. הדבר חרה לי היטב ולא ציפיתי, כי ככה ייחר לי. כי התעצבתי בהילקח ממני מגני היפה. ובאשר לבי אמר לי כי, לולא הבעתי את צערי על היעלמה, יווכחו בני העיר חיש מהר לדעת את מרמת־מגני, אמרתי לכתוב שיר־קנה בחרוזי־סוניטה, ואותו ארשום פה, כי דברים בו, אשר גברתי היתה סיבה להם, כאשר ייראה לכל המבינים. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

אֲשֶׁר אֶתְכֶם דַּרְכֵי־דוֹדִים יוֹבִילוּ,

    בִּי מַבַּטְכֶם הַטִּילוּ

    אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאוֹבִי חָלִיתִי?

    וַאֲחַלְכֶם: לְהַאֲזִין הוֹאִילוּ,

    וְאָז לָבִין תַּשְׂכִּילוּ

    אֵיכָה מָעוֹן לְכָל עִנּוּי הָיִיתִי.

הָאַהַב – לֹא כִי צִדְקוֹתַי הִגְדִּילוּ,

    אַךְ יַעַן חֲסָדָיו הֶאְצִילוּ –

    לִי כֹה הִנְעִים אֶת הַחַיִּים חָיִיתִי

    עַד כִּי מִדֵּי נָשְׁמִי שְׂפָתַי יַצְהִילוּ:

    ’אֵלִי! מַּה מַעֲשַׂי הוֹעִילוּ

    כִּי כֹה לְלֵב מָלֵא חֶדְוָה זָכִיתִי?'

עַתָּה אָזַל מִמֶּנִּי עֹז הָרוּחַ,

    אוֹתוֹ מִיַּם הָאַהֲבָה מָשַׁכְתִּי,

    וּבְסֵבֶל עֹנִי נֶאֱלַחְתִּי,

    עַד כִּי מִפַּחַד לְדַבֵּר אָשׁוּחַ,

וְכִמְכַסֶּה כְלִמַּת מוּמָיו הָלַכְתִּי,

    וּבְעֵין־שִׂמְחָה אָשׂוּחַ

    אַךְ בְּלִבִּי בִּבְכִי מַר נֶאֱנַחְתִּי.

שני פרקים ראשיים בסוניטה הזאת: בפרק הראשון הנני קורא לנאמני־האהבה בדברי ירמיהו הנביא: ‘לוא אליכם כל עברי דרך: הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי’. ומבקש מהם להטות אוזן לדברי; בפרק השני הנני מספר את אשר עשתה לי האהבה, ומגמתי שונה מהנגלית בחרוזי שירי האחרונים. הפרק השני פותח במלים ‘האהב’, – לא כי צדקותי הגדילו'.

ח    🔗

עברו ימים אחרי אשר נסעה האישה האצילית מעירנו, ואדון־המלאכים רצה לקרוא אל מעון־הודו עלמה יפת־נפש, אשר בני העיר מאוד אהבוה, ואני ראיתי את גופתה נטולת־החיים, ומסביבה כמה נשים בכו בחמלת־רחמים רבה. ואני זכרתי כי פעם ראיתיה יחד עם העדינה בנשים, ולא יכולתי לעצור את דמעותי. עודני בוכה, והרצון באני לאמור דברים אחדים, בעבור אשר ראיתיה פעמים אחדות עם גברתי. ועל אודות כל אלה ארמוז בסוף הדברים אשר אמרתי, כאשר ייראה לכל המבינים. אז חיברתי שתי סוניטות, מהן האחת פותחת במלים ‘הילילו אוהבים’, והשנייה במלים ‘הוי מוות מר’. ואלה דברי הסוניטה הראשונה:

הֵילִילוּ אוֹהֲבִים כִּי כֵן מֵילִיל

    שַׂר־אַהֲבָה אַף הוּא וְלֹא לַשָּׁוְא,

    כִּי הוּא רוֹאֶה בָּנוֹת שְׁבוּרוֹת־לֵבָב

    וְעֵין כֻּלָּן דְּמָעוֹת מָרוֹת תַּזִּיל;

כִּי בָא הַמָּוֶת אֶת חִצָּיו לַפִּיל

    בְּלֵב עָדִין, לַשְׁלִים אֶת מַעֲשָׂיו;

    הִשְׁמִיד הַכֹּל, בּוֹ אֵשֶׁת־חֵן תִּשְׂגַב.

    רַק שֵׁם־כְּבוֹדָה לָהּ חַיֵּי־עַד הִנְחִיל;

שִׁמְעוּ אֵיךְ שַׂר־הָאַהֲבָה כִּבְּדָהּ,

    כִּי הוּא בוֹכֶה בִּלְבוּשׁ צוּרַת־נָשִׁים

    נוֹטֶה מֵעַל לַתֹּאַר הַמְפוֹרָר,

וּמַעֲלֶה אֶת מַבָּטֵי הוֹדָהּ

    לַזְּבוּל, בּוֹ זוֹ שֻׁכְּנָה בֵין מַלְאָכִים

    אֲשֶׁר אוֹתָהּ פֹּה נוֹי־חֶדְוָה עָטַר.

הסוניטה הראשונה הזאת נחלקת לשלושה פרקים. בפרק הראשון הנני קורא לנאמני־האהבה ומבקש מהם לבכות באמרי כי גם שר־האהבה בוכה ולמה הוא בוכה, למען יכינו ביתר שאת את לבם להאזין לדברי; בפרק השני הנני מגלה את סיבת הבכי; בפרק השלישי הנני מורה על הכבוד, אשר שר־האהבה נותן לגברתי. הפרק השני פותח במלים ‘כי הוא רואה בנות’. והשלישי במלים ‘שמעו איך שר האהבה כיבדה’. והנה הסוניטה השניה:

הוֹי מָוֶת מַר, לָרַחֲמִים אוֹיֵב,

    עִלָּה לְכָל כְּאֵב,

    שׁוֹפֵט אַכְזָר וְאֵין אוֹתְךָ שׁוֹפֵט!

    כִּי שַׂמְתָּ בִלְבָבִי מַדְוֶה וּרְתֵת,

    עַל כֵּן מִנְּהִי לֹא אֵט

    וּמִלְּהַרְשִׁיעֲךָ לֹא עוֹד אֵשֵׁב;

פִּי אֶת שִׁמְךָ ‘חֲסַר־כֹּל־חֵן’ נוֹקֵב,

    אֶת רִשְׁעָתְךָ דוֹבֵב,

    אֵת רֹעֲךָ הָרַע מִנִּי כָל חֵטְא;

    וּבְכָל שָׁעָה אֶקְרָא בְּקוֹל: 'הַבֵּט

    כָּל שְׂבַע־הָאַהֲבָה, סוּר מִן הַשֵּׂט,

    הוּא הָרָשָׁע הָאָץ לִשְׁבֹּר כָּל לֵב!'

הָרַסְתָּ חֵן וִיפִי מֵאֲדָמוֹת

    כָּל מַהֲלַל־אִשָּׁה, נוֹי הַצְּנִיעוּת,

    חֶדְוַת הַנַּעֲרוּת,

    כִּי לַהֲרֹס יָדֶיךָ לִמּוּדוֹת!

וְלֹא אוֹסִיף אֶת שְׁמָהּ פֹּה לְכַנּוֹת,

    כִּי כָל מוֹקִיר עֶרְכָּה יַכִּיר הַדְּמוּת:

    חֲסַר מִצְוָה וּזְכוּת

    אַל יְקַוֶּה לָעַד אִתָּהּ לִהְיוֹת.

הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים: בפרק הראשון הנני קורא למוות בתארים השווים לו; בפרק השני, בדברי עליו, הנני מגלה את סיבת רוגזי עליו; בשלישי הנני מרשיע אותו; ברביעי הנני פונה לאדם פלוני, אף כי חשבתי על אדם ידוע לי. הפרק השני פותח במלים ‘כי שמת בלבבי’. השלישי במלים ‘פי את שמך’, והרביעי במלים ‘חסר מצווה וזכות’.

ט    🔗

ימים אחדים אחרי מות העלמה ההיא נפל דבר ואני נקראתי לעזוב את העיר ולרכוב לפאת המקום, אשר בו גרה אשת־מגני, אף כי כמקום מגוריה רחקה מתכלית מסעי. ואף כי הייתי בחבר אנשים רבים, – ככל הנראה לעין זרים, – ציערתני הנסיעה עד אשר לא הספיקו אנחותי להדוף את הדיכאון, המעיק על לבי עקב התרחקותי ממקור אושרי. עודני רוכב, והנה קם לפני בחזון השר האציל השולט בי בזכות גברתי העדינה, ותואר לו כתואר הלך לבוש בגדי־עוני, ועיניו הביטו אל האדמה, אך מדי־פעם נראה לי, כי הוא מפנה אותו אל נחל יפה וזך, אשר מימיו זרמו לאורך נתיב רכיבתי. ונדמה לי, כי שר־האהבה קרא בשמי ואמר לי את הדברים האלה: ‘באתי מעם האישה, אשר היתה מגנך ימים כה רבים, ואני יודע כי היא לא תמהר לשוב לעירך; על כן נשאתי את לבבך, אשר בפקודתי מסרת לה, ואביאנו לאישה אחרת, והיא תהיה לך מגן חדש, כאשר היתה לך הראשונה עד כה’, וקרא בשמה, ולא איחרתי להכירה, והוא הוסיף: ‘אך אם תגלה ברבים דבר מן הדברים, אשר הגדתי לך, הישמר, פן ימצאו את סוד־אהבתך, אשר הראית לפני זה לראשונה ואשר מעתה תראה לרעותה’. ובתום דבריו אלה, נעלם לפתע פתאום כל חזוני, והיה לי כאילו בא שר־האהבה לשכון ברוב כוחו בקרב לבי. מעתה שוּנה מראה־פני, ואני הוספתי לרכוב ביום ההוא שקוע במחשבות ונאנח אנחות רבות. למחרת היום ההוא כתבתי את הסוניטה הזאת:

רָכַבְתִּי יוֹם אֶחָד וַאֲהַרְהֵר,

    כִּי לִי הָיְתָה הַדֶּרֶךְ לְסִבְלָה,

    וְשַׂר הָאַהֲבָה לְבוּשׁ־שִׂמְלָה

    כַּהֵלֶךְ הֶעָנִי עָלַי עוֹבֵר;

רָאִיתִי וּמַרְאֶה־פָנָיו קוֹדֵר,

    כְּאִלּוּ עָצְמָתוֹ מֶנְהוּ אָזְלָה,

    וַיֵּאָנַח כְּנֶפֶשׁ אֻמְלָלָה,

    מַשְׁפִּיל עֵינָיו, מֵעֵין־זָרִים הַסְתֵּר:

בִּרְאוֹת אוֹתִי, קָרָא בִשְׁמִי וְסָח:

    ’מִמֶּרְחַקִּים הֵבֵאתִי אֶת לִבְּךָ

    שָׁם הוּא בִרְצוֹן־רוּחִי עַד כֹּה שָׁכָן!

עַתָּה יֵצֵא, לְצַו חָדָשׁ מוּכָן!'

    אָז אֶל קִרְבִּי אֶת רֹב רֻבּוֹ הִנְחָה

    וַיֵּעָלֵם וְלֹא אֵדַע לְאָן.

בסוניטה הזאת ישנם שלושה פרקים: בפרק הראשון הנני מספר, איך עבר שר־האהבה לפני ואיך נראה לי; בשני הנני משמיע את דבריו אלי, אף כי לא את כולם, כי יגורתי, פן אגלה את סודי; בשלישי הנני מתאר, איך נעלם השר מנגד עיני. הפרק השני פותח במלים ‘בראות אותי’. והשלישי במלים ‘אז אל קרבי’.

י    🔗

בשובי מדרכי שמתי את פני לחפש את האישה, אשר שרי קרא בשמה בנתיב־האנחות. ולמען אקצר במלים, אגיד, כי בימים מעטים עלה בידי לשימה למגן לי, עד כי גדל מספר האנשים, אשר שוחחו על הדבר הזה מעבר לגבולות הנימוסים, ושיחתם היתה לי לטורח רב, כי עקב הדבר הזה, – לאמר עקב השיחות המופרזות, המוציאות דיבתי רעה, – קצפה עלי גברתי העדינה, אשר היתה עוינת כל דופי ומלכת כל צדק, ובכל מקום פגישתנו מיאנה לקדם את פני בברכת פיה, אשר בה היה כל אושר נשמתי. ועתה אסטה מעט מהלך־ספורי ואגיד במלים אחדות, איך הפליאה ברכת־פיה לפעול בי.

יא    🔗

אגיד אפוא, כי מדי היראותה ברחוב, ואני רואה וחרד לקראת ברכת־פיה הנפלאה, לא ידעתי עוד שנאה לכל איש, כי מלאתני להבת־האהבה והניעתני לסלוח לכל המרע לי; ודבר לוּ שאלו ממני אז, לא ידעתי לענות, כי אם לאמור בסבר פני ענווה: ‘אהבה’. ובקרוב עת ברכתה גברה בי סגולת האהבה, עד כדי לעקור בי את כל סגולות החושים האחרים, אך להגביר את סגולות חוש הראייה החלשות, ועליהן פקדה: ‘צאנה ותנה כבוד לגברתכן’, ובצאתן כבשה היא את מקום שבתן. וכל הרוצה להכיר את עצמת האהבה, הלא יכירנה אז ברטט עפעפי. וכאשר יצאו דברי הברכה מפיה, לא הסעירתני האהבה עד לעכור את טהרת אושרי, כי אם כה גבר אושרי עקב עדינותה, עד כי גופי, אשר כולו נכנע אז לשלטון אהבתי, נע מדי פעם כגולם נטול־חיים. גלוי וידוע אפוא, כי בברכת פיה נטמן כל אושר נפשי, אשר לפעמים רבות גבר וגדל עד אפס כוח לשאתו.

יב    🔗

אשוב עתה להלך־סיפורי. אז, בהינטל ממני אושרי, עברני כאב כה גדול, עד כי בנוסי מאנשים פרשתי למקום בודד להרוות את האדמה בדמעותי המרות. וכרווח לי ממכאובי עקב בכיי, נחבאתי בחדרי, למען אוכל לבכות מבלי אשר תראני עין זר. שם ביקשתי ניחומים מעם שרת־העדינות ואמרתי: ‘האח אהבתי! חושי־נא לעזור לנאמנך!’ ובאמרי אלה נרדמתי כילד, אשר ענשוהו במכות. עודני בשנתי, ראיתי בחלומי עלם צעיר, לבוש בגדים צחים לבנים, והוא יושב על צדי, והכרת פניו ענתה בו, כי רבו הרהוריו בהביטו בי. אחרי אשר הביט בי זמן מה, נראה לי העלם כנאנח וקורא בשמי ואומר אלי את הדברים האלה: Fili me, tempus est ut praetermittantur simulacra nostra ¹⁷. ויהי לי כאילו הכרתיו, כי קול קריאתו היה כקול, אשר קרא אלי פעמים רבות בשעות־אנחותי. ובהביטו בי בכה העלם בכי רחמים והיה כמחכה למענה פי. מצאתי אפוא עוז בנפשי לדבר אליו ואמרתי: ‘שרי, אדון האצילוּת, מדוע כה תבכה?’ ויען לי: Ego tamquam centrum circuli, cui simili modo se habent circumferentiae partes; tu autem non sic ¹⁸. ודבריו נראו לי סתומים מאוד, ככל אשר הרהרתי בהן, ועל כן התאוששתי להוסיף בדיבורי ושאלתיו: ‘מהו הדבר, אשר אתה דובר אלי במלות־רזין כאלה?’ אז ענה לי בשפת־העם: ‘אל תשאל מעל למועיל לך’.¹⁹ אז החילותי לשוחח אתו על דבר הברכה, אשר נגזלה ממני, ושאלתיו על סיבת הדבר, והוא ענה לי כדברים האלה: ‘הנה, כי שמעה גברתנו ביאטריצ’י מפי אלמונים, המסיחים על אודותיך, כי בדבר־מה הציקות לאישה, אשר בשמה קראתי בנתיב־האנחות, ועל כן רגזה העדינה, באשר הנה עוינת לכל עלבון, ומנעה ממך את ברכת־פיה, כי פחדה פן תציק גם לה. ועתה, אף כי היטב ידוע לה סודך לאמתו, עקב אריכות ימי ניסיונה, רציתי כי תגיד לה כמה דברים בחרוזים ובהם תורנה לדעת את עצמת שלטוני עליך, ואיך שמרת לה אמונים מעצם ילדותך. וקראת לך לעד את היודע כל אלה ותבקש ממנו להגיד לה את זאת, ואני אגידנה, כי הלא אני הוא העד ההוא, וכן היא תכיר את תשוקתך, ובהקשיבה תגלה את הכזב בדברי המותעים. ויהיו דברי שירך כעושי שליחותך ואל תדבר אליה במישרים, כי לא יאה הוא לך; ואל תשלח לה את דבריך מבלעדי, למען תבינם, וראה, ענוד את דבריך בלחן צליל נאה, ואני אשכון בקרבם ככל אשר יועיל’. ובתום דבריו נעלם העלם ושנתי נגזלה. ואני, בזכרי את כל אלה, מצאתי כי החזון הזה קם לפני בשעה התשיעית משעות היום, ובטרם צאתי מחדרי היה עם לבי לכתוב בלדה ובה למלא את מצוות שרי. ואז כתבתי את הבלדה הזאת:

לִמְצֹא אֶת שַׂר־הָאַהַב צֵא, מִזְמוֹר,

    וְעִמָּדוֹ לִפְנֵי גְבִרְתִּי תָּקוּם,

    וּדְבַר־צִדְקִי אֲשֶׁר בְּךָ רָקוּם,

    יוֹאִיל הַשַּׂר לְשָׂרָתִי לֵאמֹר!

כֹּה צַעַדְךָ, שִׁיר־מִזְמוֹרִי, נָעִים

    עַד כִּי גַם לְבַדְּךָ

    אַתָּה לִדְרֹךְ בְּכָל נָתִיב יָכוֹל;

    אַךְ אִם תֹּאבֶה לִצְעֹד לְלֹא־אֵימִים,

    לַשַּׂר קְרָא וִילַוְּךָ

    פֶּן רַגְלְךָ מִבַּלְעָדָיו תִּכְשֹׁל;

    כִּי הִיא אֲשֶׁר שְׁלוֹמָהּ תֵּצֵא לִשְׁאֹל,

    עָלַי רוֹגֶזֶת, – כֵּן לִבִּי אוֹמֵר, –

    וְאִם שָׂרִי אֵינוֹ לְךָ חָבֵר,

    לֹא לִבְחֹל בְּךָ תּוּכַל לִגְזֹר.

יְהִי הַשַּׂר אִתָּךְ, וּבְקוֹל נָוֶה

    כֹּה חִנּוּנְךָ תַפִּיל,

    אַחַר אֲשֶׁר לְחֶמְלָתָהּ תֶּעְתַּר:

    ’גְּבִרְתִּי! אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי פֹה אוֹבֶה, –

    אִם־נָא חַסְדֵּךְ יוֹאִיל, –

    צַדֵּק חֶטְאוֹ, בּוֹ לְבָבוֹ נִשְׁבָּר;

    כִּי שַׂר־הָאַהַב, מִיָּפְיֵךְ נִסְעָר,

    פָּקַד עָלָיו כֹּה לְשַׁנּוֹת פָּנָיו:

    וְאִם לַאֲחֵרוֹת נָשָׂא עֵינָיו,

    הוּא לֹא חָדֵל לָךְ אֶת לִבּוֹ לִמְסֹר';

הַגֵּד לָהּ עוֹד: 'לִבּוֹ שָׁמַר, גְּבִרְתִּי,

     תָּמִיד לָךְ אֱמוּנִים

    וַיַּעֲבֹד רַק לָךְ בְּכָל מְאוֹד

    מֵעֶצֶם יַלְדוּתוֹ, הוֹי שָׂרָתִי!'

    אִם לֹא תִּבְטַח, תַּקְדִּים

    לִפְנוֹת לַשַּׂר, וּלְהַבְטִיחָהּ יַעְמֹד;

    אָז תִּתְחַנֵּן לִפְנֵי שָׂרַת הַהוֹד

    כָּל פֶּשַׁע, אִם פָּשַׁעְתִּי לָהּ, לָשֵׂאת,

    אוֹ לְצַוּוֹת מוֹתִי, לִמְחוֹת הַחֵטְא,

    וְגַם תִּרְאֵנִי מוּת, צַוָּהּ לִנְצֹר.

קְרָא לוֹ, כִּי הוּא לָרַחֲמִים שׁוֹעֵר,

    בְּתֹם דְּבָרְךָ אִתָּהּ, –

    לְמַעַן אֶת צִדְקִי לַבְהִיר יֵיטִיב:

    ’עִם עַבְדְּךָ אֶל הַיָּפָה דַבֵּר

    כִּרְצוֹן לִבְּךָ אַתָּה

    בִּזְכוּת מִזְמוֹר־שִׁירִי, יְפֵה־הַנִּיב!

    בַּקֵּשׁ, אִם הִיא לְחִנּוּנְךָ תַּקְשִׁיב,

    וְלוֹ תִסְלַח וּפְנֵי־שָׁלוֹם תִּשָׂא!'

    סַע, מִזְמוֹרִי, וּבְחַר שְׁעַת־מַסַּע,

    יָפָה עַל הֶדֶר־שְׁלִיחוּתְךָ לִשְׁמֹר!

הבלדה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בפרק הראשון הנני אומר לה, לאן היא שלוחה ומעודד אותה לצאת לדרכה ביתר ביטחון, ומורה אותה, עם מי עליה ללכת, אם תרצה לצעוד ביתר ביטחון, וללא מכשול; בפרק השני הנני מלמד אותה את אשר עליה לאמור; בשלישי הנני נותן לה ללכת לדרכה בכל עת אשר תבחר, והנני מפקיד את נסיעתה בידי המזל. הפרק השני פותח במלים ‘יהי השר אתך’ והשלישי במלים ‘סע, מזמורי’.

אולי יתרעמו עלי אחדים ויאמרו, כי אינם יודעים, אל מי פניתי בשירי בלשון ‘אתה’, כי הלא חרוזי־שירי הם הם הדברים, אשר אני דובר. אגיד אפוא, כי ברצוני לפתור את המבוכות האלה במקום אחד יחד עם פיתרון מבוכה חמורה מהן²⁰. ויניחו־נא עתה דברי את דעת המתרעמים והנבוכים.

יג    🔗

אחרי החזון הזה ואחרי אמרי את כל הדברים, כאשר פקד עלי שר־האהבה, עלו ברוחי רעיונות רבים וזה מזה שונים, ולא יכולתי לעמוד אף בפני אחד מהם. ובין הרעיונות ההם היו ארבעה, אשר מעל כולם נטלו ממני את מנוחת־חיי. האחד אמר: ‘טוב שלטון האהבה המסיחה את דעת עבדה מכל דבר נקלה’; השני אמר: ‘לא טוב שלטון האהבה; כי ככל אשר ירבה עבדה לדבוק בה, כן ירבו ניסיונות קשים ומכאיבים לענותו’; השלישי אמר: 'כה נעים לאוזן השם ‘אהבה’, עד כי לפי דעתי, לא ייתכן היות כל פעולותיה על הנפש כי אם נעימות גם הן, כי הלא כל שם נובע מתכוּנת הדבר המכוּנה בו, ככתוב: Nomina sunt consequentia rerum ²¹. הרביעי אמר: ‘האישה, אשר בעבורה כה מעיקה עליך האהבה, איננה כשאר הנשים, כי לא על נקלה יפתו את לבבה’. וכל אחד מהרעיונות האלה הוסיף מבוכה על מבוכתי, והייתי כאיש העומד מבלי לדעת את הדרך יבחר בה, רוצה ללכת ואינו יודע לאן לפנות. וכאשר ביקשתי למצוא דרך המניחה את דעת כולם, היתה הדרך ההיא בעוכרי, כי היא הדרך לבקש מקלט בזרועות הרחמים. עודני עם סרעפי, באני הרצון לאמור עליהם כמה מלים בחרוזים, ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:

כָּל רַעְיוֹנַי דּוֹבְרִים עַל אַהֲבָה,

    וְרִיב לָהֶם: זֶה בְכֹחָהּ כּוֹפֵר

    וְזֶה לִגְבוּרָתָהּ הַלֵּל אוֹמֵר,

    וּלְעֻמָּתָם מַשְׁפִּיעַ רֹב טוֹבָהּ

שְׁלִישִׁי, בְּהַבְטִיחוֹ מָתְקֵי־תִקְוָה,

    וּבְכִי בָא הָרְבִיעִי בִי לְעוֹרֵר;

    וְאִם יִשְׁווּ רַק בַּחֶמְלָה, גוֹבֵר

    מְגוֹר־לִבִּי, כִּי לִי תַרְאֶה אוֹיְבָה;

אֵיךְ בֵּינֵיהֶם לַכְרִיעַ כִּי אֶשְׁקֹל

    וּמַה דָּבָר לַגִּיד, כֵּן אֶלָּבֵט

    בֵּין נַפְתּוּלֵי הָאַהֲבָה הָהֵם.

וְאַךְ לַשְׁלִים יָכֹלְתִּי בֵּינֵיהֶם

    בִּפְנוֹת לַגְּבֶרֶת ‘הַחֶמְלָה’ כִּי תֵט

    הִיא, אוֹיַבְתִּי, עֶזְרָה וְלֹא אֶכְשֹׁל.

הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים: בפרק הראשון הנני אומר ושם לפני עיני הקוראים, כי כל רעיונותי דוברים על האהבה; בשני הנני אומר, כי רעיונותי שונים זה מזה ומראה, במה הם שונים; בשלישי הנני אומר במה הם שווים; ברביעי הנני אומר כי, בדברי על האהבה, אינני יודע אל צד איזה רעיון עלי לנטות, וכי עלי לפנות לעזרת החמלה, אם ארצה לקבל את דעת כולם, והנני קורא לחמלה ‘גברת’ על דרך הלעג. הפרק השני פותח במלים ‘וריב להם’, השלישי במלים ‘ואם ישוו’, והרביעי במלים ‘איך ביניהם לכריע’.

יד    🔗

אחרי הלבטים בין הרעיונות השונים, קרה דבר וגברתי העדינה הלכה למקום, בו נועדו יחד כמה מנשי העיר האצילות; וגם אותי הביא אל המקום ההוא אחד מידידי, כי אמר לעשות עמדי חסד בהביאו אותי למקום בו תראינה נשים רבות את הדרי חנן ואני, כאילו לא ידעתי לאן הובלתי, בבטחי באיש ההוא, אשר כבר הדריך את אחד מידידיו עד לקצה־החיים, אמרתי לו: ‘למה זה באנו אל הנשים האלה?’ ויען לי: ‘לתת להן כבוד!’ והנשים ההן נלוו על אחת מבנות העיר, אשר היום הזה נישאה לאיש. והן נהגו כמנהג העיר, כי מנהג הוא לנשי העיר להילוות על הכלה בשעת שבתהּ אל שולחן הסעודה בבית בעלה בפעם הראשונה אחרי כלולותיה. ואני, בחשבי לעשות את רצון ידידי, החלטתי גם אני לתת כבוד לנשים יחד אתו. כמעט בשלה החלטתי, ולפתע הרגשתי זעזוע זר, אשר יצא מקצה חזי השמאלי ומשם פשט על כל פרקי גופי. ולמען אסתיר את חולשתי, נשענתי על אחת מתמונות הקירות אשר מסביב לאולם. ובפחדי פן ייגלה רעדי לאחרים, נשאתי את עיני ובין הנשים, אשר עליהן נפל מבטי, ראיתי את ביאטריצ’י העדינה, וכה נבוכו סגולות חושי עקב עצמת האהבה, אשר עברתני בהיותי כה קרוב לגברתי, עד כי לא נשארו בי חיות כי אם סגולות חוש הראייה. וגם אלה – אזל כוחן מפני האהבה, אשר בחרה לשבת במקום שבתן־הן, לבעבור תוכל להביט בפני גברתי הנפלאה. ואף כי הפכתי כולי לאיש אחר, היטב חרה לי על אבדן סגולות החוש הזה, והן התמרמרו ואמרו: ‘לוּ לא גירשתנו האהבה ממקום שבתנו, כי אז יכולנו גם אנחנו לראות את פלאי האישה ההיא, כאשר תראינה אותן רעותינו האחרות’. וכמה מהנשים החלו לתמוה בראותן את השינוי, אשר חל בי, ובשיחותיהן עם גברתי העדינה שמוני למטרת לעגן. וידידי, אשר נהג אתי בתום לבו, ראה את מבוכתי ומשכני הלאה ממבטי הנשים ושאלני, מה היה לי. וכאשר רווח לי מעט, וסגולות חושי המתות שבו לתחייה, והמגורשות חזרו למקום שבתן, פניתי אל ידידי בדברים האלה: ‘רגלי עמדו על גדת־החיים, אשר כל העובר אל מעבר לה לא ישוב עוד’. אז נפרדתי ממנו ושבתי אל חדר־הדמעות ושם, מלא כלימה, בכיתי ואמרתי בלבי: ‘האשה ההיא לא ידעה את העובר עלי; לא אאמין כי כה תלעג לי, לוּ ידעה את זאת; כי אכן, לוּ ידעה הלא תימלא רחמים עלי’. עודני בוכה, והרצון באני לאמור כמה מלים ובהן לפנות אל גברתי ולגלות לה את סיבת מבוכתי ואת אמונתי, כי הסיבה הנכונה לא היתה ידועה לה וכי לו ידעוה, היה כל איש מרחם עלי. ורציתי לאמור כל זאת, למען יגיעו דברי בעקיפין עד אוזניה. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

עִם רֵעוֹתַיִךְ לִי לָעַגְתְּ, גְּבִרְתִּי,

    וְלֹא חָשַׁבְתְּ לָמָּה הָפְכוּ פָנַי

    כִּמְעַט אֶת תִּפְאַרְתֵּךְ רָאוּ עֵינַי,

    וְלָמָּה צֶלֶם זָר לָבְשָׁה דְמוּתִי,

כִּי לוּ יָדַעַתְּ סֵבֶל עֱנוּתִי,

    נָטִית, לֹא כְתָמִיד, חֶמְלָה עָלַי;

    כִּי אַהֲבָה, מִדֵּי קָרְבֵךְ אֵלַי,

    כֹּה תִתְגַּבֵּר לִשְׁלֹט עַל נִשְׁמָתִי

עַד אֶת חוּשַׁי בְּרֶטֶט פַּחְדָּתָם

    תָּמִית אוֹ תְגָרֵשׁ, וְנִשְׁאֲרָה

    אַךְ הִיא בִלְבַד לִרְאוֹת יְפִי הוֹדֵךְ;

עַל כֵּן יִשְׁנֶה צַלְמִי מִדֵּי אֶרְאֵךְ,

    אַךְ עוֹד רוּחִי, אַף כִּי כֻלָּה שְׁבוּרָה,

    תֵּדַע אֶת דְּוַי חוּשַׁי בְּהִגָּרְשָׁם.

הסוניטה הזאת אינה זקוקה לחלוקה, כי לא תבוא החלוקה כי אם לבאר את הסתום, ובאשר כבר ניתן ביאור מספיק בהקדמה, אין עוד צורך בחלוקה. אמנם, בהקדמה, אשר בה ביארתי, מדוע כתבתי את הסוניטה הזאת, נמצאים כמה דברים סתומים האומרים, איך הרסה האהבה את כל חושי, עד אשר חוש הראייה בלבד נשאר חי, אך לא במקום שבתו²²; אך לא יבואר הדבר הזה לכל אשר איננו נאמן לאהבה כמוני, והשווים לי יודעים מבשרם את פיתרון החידה הזאת. לא יאה אפוא להוסיף ביאורים, פן יהיו דברי לריק או מיותרים.

טו    🔗

אחרי השתנותי הזרה באני רעיון ולא הרפה ממני, אך הלך והפציר בי באמרו אלי: ‘הנה הפך מראה פניך למטרת לעג מדי היותך בקרבת האישה ההיא; ועתה, למה אפוא תבקש עוד לראותה? אם תשאל האישה ממך, מה תשובה תיתן לה, גם אם נניח, כי כל סגולות רוחך תהיינה צלולות, כאשר תיקרא לענות לה?’ ולדבריו ענה רעיון אחר מלא ענווה ואמר: ‘אם לא יעזבוני סגולות רוחי, ויעמוד בי כח לענות, הלא אגיד לה, כי מדי זכרי את פלאי־יפיה תאחזני תשוקה לראותה, אשר בעצמתה מוחקת מזכרוני את כל הנימוקים, הבעאים להילחם בה, וכל הסבל, אשר סבלתי עד כה, לא יניאני מלבקש לראות את פני אהובתי’. ואני, בהילבטי בין הרעיונות האלה, רציתי לאמור כמה מלים ובהן לבקש את סליחתה נוכח המלים, אשר הטיפו לי מוסר, ולגלות לה את כל המוצאות אותי מדי אראה את פניה. ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:

כָּל סַרְעַפַּי מֵתִים עֵת יַעֲבֹר,

    יָפְיֵךְ אֶל מוּל פָּנַי, יְפַת־שִׂמְחָה!

    אֶרְאֵךְ, וְקוֹל הָאַהַב בִּי יַחְדֹּר:

    ’נוּס, נוּסָה, אִם לָמוּת חָרָה לְךָ!"

חָשַׁךְ לִבִּי, פָּג מִפָּנַי הָאוֹר,

    אֶרְעַד, נִשְׁעָן עַל קִיר, וּבְקוֹל צְוָחָה, –

    בִּרְאוֹת אֶת רַעֲדִי כִּרְעֹד שִׁכּוֹר, –

    אַבְנֵי הַקִּיר קוֹרְאוֹת: 'הֵקִץ קִצְּךָ!"

עַוְלָה יִפְעַל כָּל אִישׁ כִּי בִי יַבִּיט

    וְאֶת לִבִּי הַדַּל לֹא יְנַחֵם,

    וְלוּ לַרְאוֹת לִי חֶמְלָתוֹ בִלְבַד

בְּרַחֲמִים, אוֹתָם צְחוֹקֵךְ הֵמִית,

    וְהַשְׁחָתַת מַרְאִי קוֹרֵאת לָהֶם, –

    מַרְאִי אֲשֶׁר לִקְרַאת הַמָּוֶת נָד.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני אומר, מדוע לא אחדל לנוע בקרבת גברתי; בשני הנני מגלה את העובר עלי בלכתי בקרבתה, והפרק הזה פותח במלים ‘אראך וקול האהב בי יחדור’. והפרק השני הזה נחלק לחמישה חלקים, לפי חמשת הדברים המסופרים בו: בראשון הנני משמיע את דברי־האהבה אלי בעת היותי בקרבת גברתי; בשני הנני מתאר, איך מעיד מראה פני על הלך־רוחי; בשלישי הנני מספר, איך גברה בי מבוכתי; ברביעי הנני מתרעם על כל המונע ממני את רחמיו ואינו מביא נחמה לנפשי; באחרון הנני מסביר, מדוע נקראים כל רואי לרחם עלי בראותם מה חשכו עיני מיגון והם לא ישימו לב ליגוני, עקב לעג האישה ההיא, אשר כמוה עושים גם אחרים, אשר, לולא כן, היו רואים את עצבות פני. החלק השני פותח במלים ‘חשך לבי’, השלישי במלים ‘בראות את רעדי’, הרביעי במלים ‘עוולה יפעל’, והחמישי במלים ‘ברחמים, אותם צחוקך המית’.

טז    🔗

אחרי אשר אמרתי את השירה הזאת, עוררה בי הסוניטה רצון לאמור עוד כמה מלים ובהן להוסיף ארבעה דברים, אשר, לפי הנראה לי, לא תיארתים עד כה. הראשון הוא להגיד, כי פעמים רבות כאבתי כאב גדול מדי שוּב זכרוני להעיר את דמיוני ולהחיות את כל אשר עשתה לי האהבה; השני בא להגיד כי פעמים רבות תקפתני האהבה לפתע פתאום ולא השאירה בי כי אם רעיון צלול אחד והוא המספר על גברתי העדינה; השלישי בא להגיד כי בגבור עלי לבטי־האהבה הלכתי, כולי חיוור, וביקשתי להביט בפני גברתי באמונתי כי מבט זה יגן עלי מפני הלבטים האלה, כי שכחתי את כל המוצאות אותי עד כה נוכח מבט עדנה כה רבה; והרביעי בא להגיד כי המבט הזה לא הגן עלי כל עיקר, כי אם הוסיף על מבוכתי, עד אשר הרסה בי עד כלה את שארית מנוחת חיי הדלים. חיברתי אפוא את הסוניטה הזאת:

עִתִּים רַבּוֹת אֶזְכֹּר אֶת הַמְּצוּקוֹת,

    בָּהֶן הָאַהַב אֶת רוּחִי הֶאְפִּיל,

    וְכִמְבַקֵּשׁ חֶמְלָה אַזִּיל דְּמָעוֹת:

    ’הֲפַעַם חָשׁ בְּנֶחָמוֹת לַצִּיל?'

כִּי פֶתַע יִתְקְפֵנִי וָאֶמּוֹט

    עַד כִּי תִטְּשֵׁנִי חִיּוּתִי כָלִיל,

    וְאַךְ רַעְיוֹן אֶחָד בִּי לֹא יִשְׁבֹּת,

    יִשְׁאַר, שְׁבָחִים עָלַיִךְ לְהַגְדִּיל;

אָז לַעֲזֹר לִי אֲשַׁנֵּס מָתְנַי,

    וְאָנֹכִי אָבוֹא, חִוֵּר, הָרוּס,

    לִרְאוֹת אוֹתָךְ, לִמְצֹא בָךְ אֶת יִשְׁעִי;

אַךְ עֵת לָשׁוּר אוֹתָךְ אֶשָּׂא עֵינַי

    יִרְעַד לִבִּי וּמֵעוֹרְקַי תָּנוּס

    נִשְׁמַת חַיַּי, וְלֹא אֵדַע נַפְשִׁי.

הסוניטה הזאת נחלקת לארבעה פרקים, כי ארבעה דברים מסופרים בה. ובאשר כבר ביארתים בהקדמה, לא אוסיף עוד לדבר, אך אציין את פתיחות הפרקים. אגיד אפוא, כי הפרק השני פותח במלים ‘כי פתע יתקפני’. השלישי במלים ‘אז לעזור לי’, והרביעי במלים ‘אך עת לשור אותך’.

יז    🔗

אחרי כתבי את שלוש הסוניטות האחרונות, בהן פניתי אל גברתי והן גילו כמעט את הכול על הלך־רוחי, אמרתי בלבי להחריש מעתה ולא לפתוח עוד את פי, כי הלא סיפרתי את הכול על אודותי, לפי ראות עיני. ואף כי גמרתי אומר לבלתי דבר עוד אליה, באני הרצון לכתוב עקב סיבה אחרת, חדשה ואף נעלה מן הקודמת²³, ובהיות דבר הסיבה ההיא נעים לאוזן אגלנו פה ואקצר ככל אשר אוכל.

יח    🔗

בימים ההם כבר גדל מספר האנשים, אשר מראה־פני גילה להם את סודות לבי; והיו מבנות העיר, אשר נועדו יחד בחבר־רעות עליז, והן ידעו היטב את רחשושי לבי, כי כל אחת מהן כבר ראתה אותי בתבוסותי. ובעברי פעם על פניהן, כאילו דחפני הגורל, קראה לי אחת הנשים העדינות ההן. והיא אשר קראה לי היתה מהירה בלשונה ודבריה נעימים. ובקרבי אליהן ראיתי, כי גברתי העדינה לא נלוותה עליהן, ועל כן אזרתי אומץ ובירכתי אותן ושאלתי מהן, מה בקשתן ממני. מספר הנשים היה גדול: אלה צחקו צחוק־ידידים, ואלה הביטו בי וחיכו לי, כי אפתח בשיחה, ואלה שוחחו זו עם זו; והאחת נשאה את עיניה אלי ובקראה בשמי אמרה: ‘מה היא מטרת אהבתך לאישה ההיא, ואין אתה יכול לסבול את נוכחותה? הגידה לנו, כי אכן זרה ונכריה מטרת אהבה כזאת’. ובתום דבריה חיכו כולן, ולא היא בלבד, לתשובתי, ואני קראתי בעיניהן את חשקן לשמוע. אז אמרתי להן כדברים האלה: ‘גבירותי, כל מטרת אהבתי היא ברכת שפתי האישה, אשר עליה אולי חשבתן; בברכה זו טמון כל אושרי, והנהו מטרת כל תשוקותי; אך, באשר היא בחרה למנוע ממני את ברכתה, הואיל אדוני שר־האהבה להעביר את כל אושרי אל קרב דבר אחר, אשר לעולם לא ייגרע חלקי בו’. אז החלו הנשים לשוחח זו עם זו; ודומה לגשם, אשר לעתים ירד מהול בפתותי שלג צחות, כן שמעתי את שיחותיהן מהולות באנחות. אחרי שיחתן הקצרה פנתה אלי האישה, אשר בראשונה דיברה אלי, ואמרה: ‘הננו מבקשות ממך להגיד לנו, מהו אושרך זה’. ואני עניתי לה: ‘במלי המשבחות את גברתי’. והיא שבה לשאול: ‘אם אמת אמרת, היה עליך להביע את הלך־נפשך ברוח אחרת מזו העולה מחרוזיך’. ובשימי לב לדבריה נפרדתי מהן והלכתי כלכת איש בבושת־פנים, ואל לבי אמרתי: ‘אכן, אם כה גדול אושרי בשבחי את גברתי, למה זה הטפתי מלים על דברים אחרים?’ ומעתה היתה אחת דעתי לבלתי הוציא עוד הגה מפי כי אם לשבח את גברתי העדינה. וכאשר הרהרתי בלבי על כל אלה, הרהר ושוב, נראה לי כי בחרתי במשא, הכבד מיכולתי לשאתו, ולא עצרתי כוח להתחיל בכתיבה, וכן ישבתי ימים אחדים עם רצוני לדבר ועם פחדי לפתוח את פי.

יט    🔗

באחד הימים, ואני עובר בנתיב, אשר לאורכו זרמו מי נחל צחים, באני הרצון לאמור דברי שיר, והחילותי לחשוב על דרכי המזמור בהן אבחר; ולבי אמר לי כי לא טוב לי לדבר אל גברתי כי אם בפנותי אל נשים אחרות, ואל אל כל נשים שהן, כי אם אל אלה, אשר רוח אציל רוחן ואינן אישוֹת בלבד. ואז החלה לשוני לזמר כאילו נעה מעצמה, ואמרה: ‘גבירות, מחוננות בינת־האהב’. את המלים האלה שמרתי היטב בזיכרוני בעונג רב, ובהן רציתי לפתוח את מזמורי. וכאשר שבתי אל העיר, הרהרתי ימים רבים, הרהר ושוב, ואחרי כן חברתי קנצוֹנה, ושמתי בראשה את השורה ההיא, וערכתיה וחילקתיה בתים־בתים, ערוך וחלק היטב, כאשר ייראה למקשיבים. ואלה דברי הקנצוֹנה:

גְּבִירוֹת מְחוֹנָנוֹת בִּינַת־הָאַהַב,

    לָכֶן שִׁבְחֵי־גְבִרְתִּי חֶפְצִי לֵאמֹר,

    לֹא כִּי אוּכַל מְלֹא־שִׁבְחָהּ לִגְמֹר,

    אַךְ בַּעֲבוּר יִרְוַח לְנִשְׁמָתִי!

    כִּי אֵרֶא אֶת עֶרְכָּהּ מַזְהִיר כְּלַהַב,

    עָלַי טַל מֶתֶק־נֹעַם יַעֲבֹר;

    וְאִם אוּכַל עַל אֹמֶץ־פִּי לִשְׁמֹר, –

    בַּכֹּל תַּצִּית אַךְ אַהַב שִׁירָתִי!

    אַךְ לֹא אֶרְצֶה לַגְבִּיהַ שִׂיחָתִי

    פֶּן רַהַב פִּי יִרְאוּ, עַל כֵּן אַטִּיף

    מִלִּים בְּנַחַת, מִזְמוֹרִי כִּי יִיף

    וְיַאֲצִיל כָּבוֹד עַל שָׂרָתִי.

    בְּנוֹת־חֵן וּנְשֵׁי־עֶדְנָה הָאוֹהֲבוֹת,

    לָכֶן אַגִּיד, כִּי רַק לָכֶן יָאוֹת!

מַלְאָךְ נִצָּב לִפְנֵי אֲדוֹן כָּל דַּעַת,

    קוֹרֵא: 'אֲדוֹן־תֵּבֵל, נָע בָּעוֹלָם

    יְצוּר פְּלָאִים, וּבְנֶפֶשׁ שָׁרֳשָׁם

     אֲשֶׁר קַרְנָהּ עַד כִּסְאֲךָ תִּזְרַח;

    וּשְׁמֵי מָרוֹם, מֵהֶם רַק הִיא נִגְרַעַת,

    עַתָּה דוֹרְשִׁים אוֹתָהּ מֵאֵת מַלְכָּם'.

    וְכֵן עוֹנִים כָּל הַקְּדוֹשִׁים כֻּלָּם,

    וְלָנוּ פֹה רַק מֵחֶמְלָה יִרְוַח!

    הָאֵל, אֲשֶׁר מַכִּיר אוֹתָהּ, כֹּה סָח:

    ’בְּנֵי־סְגֻלָּתִי, יִיטַב לָכֶם שְׁלוֹמְכֶם!

    עַד עֵת אֶרְצֶה תִשְׁאַר שָׁם חֶמְדַּתְכֶם,

    כִּי, אִם תֻּקַּח, אֶחָד שָׁם יֵאָנַח, ²⁴

    וְהוּא יַטִּיף בַּתֹּפֶת לָרְשָׁעִים:

    ’חָזִיתִי אֶת תִּקְוַת הַמְּבֹרָכִים!'

שְׁמֵי־רוֹם רוֹצִים בָּהּ כִּי בָהֶם תַּזְרִיחַ,

    עַל כֵּן אָשִׁיר חִנָּהּ לָכֶן בִּלְבַד;

    כָּל הָרוֹצָה בְשֵׁם אָצִיל, תִּלְמַד

    לָצֵאת אִתָּהּ; כְּכָל תֹּאבֶה לָצֵאת,

    כֵּן בְּצִנָּה לִבּוֹת נִקְלִים תַּקְשִׁיחַ

    וְכָל מְזִמָּתָם תִּקְפָּא, תֹּאבֵד;

    וְאִישׁ אֲשֶׁר מִשּׁוּר בָּהּ לֹא יֶחְרַד,

    הוּא יְעַדֵּן נַפְשׁוֹ אוֹ יִכָּרֵת!

    וְאִם תִּמְצָא רָאוּי זִיוָהּ לָשֵׂאת, –

    לוֹ תְחוֹנֵן חִנָּהּ וְיִפְעָתָהּ,

    וְהוּא יִזְכֶּה לְנֹעַם בִּרְכָּתָהּ,

    לַעֲנָוָה הַמַּשְׁכִּיחָה כָל חֵטְא;

    וְעוֹד נוֹסָף לָהּ חֶסֶד מִמָּרוֹם:

    כִּי כָל דּוֹבֵר אִתָּהּ לֹא עוֹד יִשּׁוֹם.

הָאַהַב סָח: 'הַיְצוּר־חֲלוֹף יוֹפִיעַ

    כָּמוֹהָ זַךְ וּמְלֹא עֲדִי־זִיווֹ?'

    יִרְאֶה וַיִּשָּׁבֵעַ בִּלְבָבוֹ:

    ’רָצָה הָאֵל, בָּהּ חֲדָשׁוֹת לִיצוֹר'

    כְּטוֹב לְאֵשֶׁת־חֵן, עוֹרָהּ מַגִּיהַ,

    זַךְ כִּפְנִינִים וּלְלֹא מָשְׁחַת־קַוָּיו;

    הַטֶּבַע בָּהּ מַרְאֶה הוֹד מַעֲשָׂיו,

    הִיא הַמָּשָׁל הַחַי לִיפִי נָאוֹר!

    תָּנַע עֵינֶיהָ, וְאָצִים לִנְהֹר

    מֵהֶן שְׁלִיחֵי־הָאַהֲבָה, נִצִּים

    הַמַפְצִיעִים לֵב כָּל הַמַבִּיטִים,

    וְחֹד חִצָּם כָּל לֵב וָלֵב יִדְקֹר;

    שְׂחוֹקָהּ מֵאַהֲבָה נָחַל חִנּוֹ,

    וְלֹא יָהִין אָדָם לָשׁוּר קִנּוֹ.

אַתְּ, שִׁירָתִי, בְּלַחֲנֵךְ תַּגִּיעִי

    לִנְאוֹת נָשִׁים, כִּי כְּבָר חִלְּצֵךְ עֵטִי;

    וַאֲבַקְשֵׁךְ, – כִּי גִדַּלְתִּיךְ, בִּתִּי,

    לִהְיוֹת לָאַהַב בַּת, רַכָּה, תַּמָּה:

    לְכִי וּבְכָל מְקוֹם בּוֹאֵךְ הָרִיעִי:

    ’הוֹרוּנִי אֵיךְ אֵלֵךְ כִּשְׁלִיחוּתִי

    לַבַּת, אֲשֶׁר שִׁבְחָהּ הוּא תִפְאַרְתִּי!'

    אִם לֹא תֹאבִי לָלֶכֶת לִבְלִי־מָה,

    נוּסִי עֵדָה נִקְלָה, אַל קוּם עִמָּהּ,

    אוּלָם נַסִּי פָּנַיִךְ לְהַרְאוֹת

    לְאִישׁ וָאֵשֶׁת לִמּוּדֵי־מִדּוֹת:

    הֵם יְלַמְּדוּךְ הַדֶּרֶךְ לִמְקוֹמָהּ;

    אִתָּהּ שׁוֹכֵן הָאַהַב, וּבְחִנֵּךְ

    בָּרְכִי אוֹתָם בִּשְׁמִי, כְּמִצְוָתֵךְ!

הפעם אחלק את הקנצונה, למען ייטיבו להבינה, לפרקים רבים מפרקי השירים הקודמים; ראשית אפוא אציין בה שלושה פרקים: הראשון בא כמבוא לאחרים; השני מביע את מגמת השיר; השלישי בא כעזר לקודמים לו. הפרק השני פותח במלים ‘מלאך ניצב’, והשלישי במלים ‘את שירתי’. הפרק הראשון נחלק לארבע חלקים: בראשון הנני אומר, באוזני מי אני משמיע את דברי על גברתי, ומדוע עשיתי כן; בשני הנני מתאר, מהו הלך־רוחי בחשבי על סגולות גברתי ואיך הייתי מדבר, לולא ניטל ממני אומץ רוחי; בשלישי הנני מבאר, איך רציתי לדבר עליה מבלי אשר יתנו בי דופי; ברביעי הנני מסביר לאלה, אשר אליהן בחרתי לפנות, מדוע הנני פונה אליהן. החלק השני פותח במלים ‘כי ארא את ערכה’, השלישי במלים ‘אך לא ארצה’, הרביעי במלים ‘בנות־חן ונשי־עדנה’. אחרי כן, באמרי ‘מלאך ניצב’, הנני פותח בדברי על האישה הזאת, והפרק הזה נחלק לשניים: בראשון הנני מספר את אשר מדברים עליה בשמים, ובשני את אשר מדברים עליה עלי אדמות, והוא פותח במלים ' שמי רום רוצים בה'. הפרק השני הזה נחלק לשניים: בראשון הנני משבח את אצילות נשמתה ומתאר במלים מעטות את סגולותיה הנובעות מנשמתה; בשני הנני מתאר את אצילות צלמה ומתאר במלים מעטות את יופיה, והחלק הזה, הפותח במלים ‘האהב סח’, נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מתאר את יפי צלמה כולו, ובשני את יפי פרטי צלמה, והחלק הזה פותח במלים ‘תנע עיניה’. החלק השני הזה נחלק לשניים: בראשון הנני שר את יפי עיניה, כי העיניים הן מוצא האהבה, ובשני הנני שר את יפי פיה, כי הפה הוא תכלית האהבה. ואוסיף עוד, פן ימצאו בדברי אלה הרהורי־חטא, ואבקש מהקוראים לזכור את אשר כתבתי לפני זה, כי ברכת גברתי, כל עוד זכיתי לה, היתה תכלית כל תשוקותי, ואין הברכה באה, כי אם מתנועות הפה. אחרי־כן, בפתחי במלים ‘את, שירתי’, הנני מוסיף בית אחד והוא כעזר לקודמים לו, ובו הנני אומר, מה בקשתי משירתי לעשות. ובאשר קל להבין את הבית האחרון הזה, אינני מוסיף לפרט אותו לחלקים. אמנם אודה, כי טוב היה לו דקדקתי בפרטים נוספים ליתר ביאור הקנצונה; אולם כל אשר קצר שכלו מלהבין אחרי הביאורים, אשר כבר ביארתי, – לא ייחר לי אם יעזבני לנפשי! גם אודה, כי היטב חרה לי על אשר בפרטים אשר הבאתי ביארתי את מגמת שירי לאנשים רבים מאשר רציתי, אם במקרה יגיעו דברי לאזניהם.

כ    🔗

הקנצוֹנה הזאת עברה מפה אל פה, ואחד מידידי, אשר שמע אותה, ביקש ממני והפציר בי לאמרו לו, מה זאת אהבה בהאמינו בכוח כישרוני מעל ליכולתו. ואני אמרתי בלבי, כי אחרי המזמור הזה יאה להטיף מלים על האהבה; ובחשבי כי עלי להניח את דעת ידידי, החלטתי לאמור כמה מלים ובהן לדבר על האהבה. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

אַחַת הֵם: אַהֲבָה וְלֵב עָדִין;

    כֵּן הֶחָכָם²⁵ אָמַר אִמְרָה כֵנָה,

    וְזֶה לֹא מִבְּלִי זוֹ לִהְיוֹת יָהִין:

    כֵּן לֹא יִהְיֶה מֵבִין מִבְּלִי בִינָה;

הַטֶבַע, שְׁכוּר־הָאַהֲבָה, הֵכִין

    אוֹתָהּ לִמְלֹךְ, הַלֵּב – לְאַרְמוֹנָהּ;

    בּוֹ הִיא הוֹאִילָה אֶת שְׁנָתָהּ לַשְׁכִּין,

    אִם לְקַצֵּר אוֹ לְהַאְרִיךְ לִינָה;

וְאָז עַל בַּת־בִּינָה חוּט־חֵן נִמְשָׁךְ,

    נָעִים לָעָיִן; אָז בְּלֵב בּוֹעֵר

    נוֹלְדָה תְשׁוּקָה לַחֵפֶץ הַמַנְעִים;

וְשָׁם שִׁבְתָּהּ יוֹסִיף וְיֶאֱרַךְ

    עַד אֶת הָאַהֲבָה בוֹ תְעוֹרֵר;

    כֵּן אִישׁ־מִדּוֹת גַּם לֵב־אִשָּׁה יַפְעִים.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני חלקים: בראשון הנני מדבר על האהבה בעודנה בכוח, ובשני הנני מדבר עליה בצאתה אל הפועל; החלק השני פותח במלים ‘ואז על בת־בינה’. החלק הראשון נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מציין את האנשים, אשר בלבם שוכנת האהבה בכוח, ובשני הנני מתאר, איך האהבה יוצאת מן הכוח אל הפועל, ואיך הלב דבק באהבה כמו הצורה בחומר²⁶. החלק השני פותח במלים ‘הטבע שכור־האהבה’. ואחרי כן, באמרי ‘ואז על בת בינה’. הנני אומר, איך האהבה יוצאת אל הפועל בגבר, וכן באישה, באמרי ‘כן איש־מידות’.

כא    🔗

אחרי דברי על האהבה בסוניטה הקודמת, עלה ברצוני להטיף מלים לשבח גם את גברתי העדינה ובהן להודיע, איך מתעוררת האהבה בעבורה, ואיך תתעורר האהבה לא במקום לינתהּ בלבד, כי אם תרד לשכון גם במקום, בו לא נמצאה אף בכוח, ואז חיברתי את הסוניטה הזאת:

עֵין־שָׂרָתִי אוֹת־אַהֲבָה נוֹשֵׂאת;

    כָּל אִישׁ בְּהַבִּיטָהּ בּוֹ מִתְעַדֵּן;

    אַחַר לֶכְתָּהּ כָּל אִישׁ רַגְלוֹ כוֹנֵן

    וּלְבִרְכַּת־פִּיהָ הַלֵּבָב רוֹתֵת

רוֹאָהּ מַרְכִּין רֹאשׁוֹ וּמִתְמוֹטֵט

    וְעַל חֶסְרוֹנוֹתָיו יֵבְךְ מִתְאוֹנֵן;

    מוּלָהּ כָּל יְהִירוּת לֹא תִּתָּכֵן

    בְּנוֹת־חֵן, עִזְרוּנִי, לָהּ כָּבוֹד לָתֵת!

כָּל מְתִיקוּת וְכָל עַנְוַת־רַעְיוֹן

    צוֹמְחִים בַּלֵּב לְשֵׁמַע קוֹל דְּבָרָהּ:

    אַשְׁרֵי אֲשֶׁר הִקְדִּים אוֹתָהּ לִרְאוֹת!

מַה יִּיף שְׂחוֹקָהּ אִישׁ לֹא יָהִין תַּנּוֹת,

    וְלֹא יִשְׁמֹר הַזֵּכֶר, כִּי זָרָה

    עֶדְנַת פְּלָאָיו מֵעַל לְכָל דִּמְיוֹן.

הסוניטה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בראשון הנני אומר, איך גברתי מוציאה את האהבה מן הכוח אל הפועל באצילות יפי עיניה, ובשני הנני מתאר, איך תעשה כן באצילות יפי פיה. ובין שני הפרקים האלה ישנו קטע קצר, הפותח במלים ‘בנות־חן עזרוני’, והוא כמו מבקש סיוע לשבחי הפרק הראשון והשני. הפרק השלישי פותח במלים: ‘כל מתיקות’. הפרק הראשון נחלק לשלושה: בראשון הנני מתאר את השפעת חנה על כל אשר תביט בו, ואיך במקום היעדר האהבה היא מעוררת את היותה שם בכוח; בשני הנני מתאר, איך היא מוציאה את האהבה מן הכוח אל הפועל בלב כל איש בהביטה בו, בשלישי הנני מתאר, מה רבה פעולת השפעתה בלב כולם. הפרק השני פותח במלים ‘אחר לכתה’, השלישי במלים ‘ולברכת פיה’. אחרי כן, באמרי ‘בנות חן עזרוני’, הנני אומר, מי הן אשר אליהן רציתי לפנות בדברי, בקראי לנשים לסייע לי לתת כבוד לגברתי. ועוד, באמרי ‘כל מתיקות’, הנני חוזר על אשר אמרתי בפרק הראשון, לפי שתי פעולות פיה, מהן האחת – קול דיבורה הנעים, והשנייה – שחוקה הנפלא. אך אינני מתאר את פעולת שחוקה על לב הזוכים לו, כי דל הזיכרון מלזכור אותו ואת פעולתו.

כב    🔗

כעבור ימים אחדים קרה דבר ברצון אדון־ההודיות, אשר לא מנע את המוות מעצמו²⁷, והאיש, אשר הוליד את פלאי הפלאים המתגלים לעיני הכול בדמות גברתי ביאטריצ’י העדינה²⁸, נפטר מן החיים האלה ואל נכון עלה אל מעון האושר הנצחי. והלא תמיד מדאיבה פטירת־אדם את הנותרים בחיים, אשר היו ידידי הנפטר. ואין אהבת־ידידים עזה כאהבת אב טוב את בנו הטוב או כאהבת בן טוב את אביו הטוב; וגברתי, אשר עליה סיפרתי, היתה טובת־לב מאין כמוה, וגם לא היה עלי אדמות איש טוב כאביה, ככל אשר האמינו מכריו, ואמונתם אמת. על כן כאב לב גברתי כאב גדול ומר. ומנהג היה בעיר להיוועד תושביה, הנשים עם נשים, והגברים עם גברים, בבית האבל. ונשים רבות באות אל הבית, אשר בו בכתה ביאטריצ’י בכי תמרורים. ואני, בראותי נשים אחדות שבות מבית האבל, שמעתי את שיחתן על גברתי העדינה ועל בכיה הקורע לבב. ובהקשיבי לשיחתן שמעתי את הדברים האלה: ‘אכן הגדיל בכיה, עד אשר כל הרואה אותה, נמס לבו מרוב רחמים’. הנשים הלכו לדרכן, ואני – עברני עיצבון כה מעיק, עד כי זרמו הדמעות על לחיי, ומדי פעם כיסיתי את עיני בידי. ולולא חפצי להוסיף ולשמוע על אודותיה, – כי עמדתי במקום בו עברו רוב הנשים אחרי היפרדן ממנה, – כי אז מיהרתי להתבודד, כמעט עלו הדמעות להציקני. נשארתי אפוא עומד במקום ההוא, והנשים עוברות על פני ואני שומע את דבריהן: ‘הנוכל עוד לדעת שמחה, ואזנינו שמעו את יללותיה הנוגעות עד חדרי־הלב?’ ואחרות עברו ואמרו: ‘הנה האיש העומד פה, אף הוא בוכה כמונו אשר ראינוה’. ועוד אחרות אמרו: ‘ראו את האיש הזה, כמה שונוּ פניו ואיננו כתמול שלשום!’ כן שמעתי את הנשים, אשר בעברן שוחחו זו עם זו על אודות גברתי ועל אודותי. ובחשבי על כל אשר שמעו אזני עלה בדעתי להביע בחרוזים את כל אשר שמעתי, כי גרמה לי השעה לעשות כן. רציתי עוד לשאול מפי הנשים כהנה וכהנה, לולא אמר לי לבי, כי אין השעה שעת־כושר לשאלות כאלה. חיברתי אפוא את החרוזים כאילו היו דברי שאלות אל הנשים ודבריהן תשובות על שאלותי. אז חיברתי שתי סוניטות. בראשונה הנני שואל את אשר ביקשתי לשאול, ובשניה הנני שם את התשובות כאילו שמעתין מפיהן. הראשונה פותחת במלים ‘אתן, אשר דמותכן’, והשניה במלים ‘האם אתה הוא’. ואלה דברי הסוניטה הראשונה:

אַתֶּן, אֲשֶׁר דְּמוּתְכֶן אוֹמְרָה יָגוֹן,

    וּדְוַי דּוֹבְרָה עֵינְכֶן הַמֻּשְׁפָּלָה,

    מֵאָן בָּאתֶּן כִּי נְסוּכָה חֶמְלָה

    עַל מַרְאֲכֶן מֻכֵּה הָעִצָּבוֹן?

הַחֲזִיתֶן דִּמְעוֹת הַדִּכָּאוֹן

    בְּעֵין גְּבִרְתֵּנוּ הָאֲמֵלָלָה?

    הַגֵּדְנָה, כִּי לִבִּי כְּבָר לִי גִלָּה

    וְצַעַדְכֶן מֵעִיד עַל הָאָסוֹן!

וְאִם בָּאתֶן מִבֵּית הָרַחֲמִים,

    לִי לְסַפֵּר עִמְדוּ־נָא עִמָּדִי,

    דָּבָר אַל־נָא מִמֶּנִּי לְהַעְלִים;

דִּמְעוֹתֵיכֶן אֶרְאֶה, וּמַר סִבְלִי!

    מַה שִׁחֶתְכֶן נְהִי הָאֲבֵלִים!

    לִבִּי רוֹעֵד כִּי אֶרְאֲכֶן מוּלִי.

הסוניטה הזאת נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני שואל מפי הנשים, אם הן באות מעם גברתי, והנני אומר להן, כי כן האמנתי עקב שובן בהכרת פנים נוגה; בשני הנני מבקש מהן לספר לי עליה. הפרק השני פותח במלים ‘ואם באתן’. ואלה דברי הסוניטה השניה:

הַאִם אַתָּה הוּא שֶׁעִתִּים רַבּוֹת

    שִׁבְחֵי גְבִרְתֵּנוּ לְאָזְנֵינוּ שָׁר?

    קוֹלְךָ קוֹלוֹ, אַךְ צַלְמְךָ כֹּה זָר,

    בּוֹ לֹא נוּכַל דְּמוּתוֹ מֵאָז לִרְאוֹת!

מַה לָּךְ תַּרְבֶּה בְלֵב שָׁבוּר לִבְכּוֹת,

    כִּי כָל רוֹאֶה אוֹתְךָ – לִבּוֹ נִשְׁבָּר?

    הֲכִי רָאִיתָ אֶת בִּכְיָהּ הַמַּר

    וְלֹא תוּכַל אֶת כְּאֵבְךָ כַסּוֹת?

לָנוּ הָעֶצֶב וְהַנְּהִי הַנַּח,

    כִּי שָׁוְא יִרְצוּ אוֹתָנוּ לְנַחֵם

    כִּי אֶת בִּכְיָהּ רָאִינוּ וַנִּשַּׁח;

מִי עַל מָשְׁחַת־צַלְמָהּ לֹא יְרַחֵם?

    כָּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ לֹא עוֹד יִשְׂמַח

    כִּי אִם עַד מוּת יִבְכֶּה וְיִשָּׁמֵם.

ארבעה הם פרקי הסוניטה הזאת, לפי ארבע תשובות הנשם, אשר את דבריהן אני מביא. ואשר לפשר הדברים, כבר ניתן ביאור מספיק בהקדמה, ועל כן לא אבאר עתה את תוכנם בפרקים, ואציינם בלבד. הפרק השני פותח במלים ‘מה לך תרבה’, והשלישי במלים ‘לנו העצב והנהי הנח’, והרביעי במלים ‘מי על משחת־צלמה’.

כג    🔗

כעבור ימים אחדים אחרי הדברים האלה, פקדה אותי מחלה מכאיבה באחד מפרקי גופי, ואני סבלתי עינויים קשים ללא הרף. מחלתי כה החלישתני, עד כי הייתי כאחד האנשים, אשר אינם יכולים לנוע. וביום התשיעי, כגבור מחלתי עד אין לנשוא, הרביתי לחשוב על גברתי העדינה, ובחשבי עליה שבתי לחשוב ולהרהר על דלוּת חיי. ובראותי מה קלים החיים ומה קצרים, אף כי בריא וחזק הגוף, החילותי לבכות בבדידותי על המצוקה הזאת, ונאנחתי אנחות עמוקות, ואמרתי בלבי: ‘בוא יבוא היום ולא תימלט גם גברתי מן המוות’. אז גדלה מהומת רוחי, ועצמתי את עיני והחילותי להזות כאיש, אשר נטרפה דעתו. ובראשית הזיות־דמיוני קמו לפני דמויות נשים פרועות־שער ואמרו אלי: ‘מות תמות גם אתה!’ אחריהן נראו לי דמויות איומות־מראה ואמרו לי: ‘כבר מַתָּ!’ וכה גברה הזיית־דמיוני, עד כי לא ידעתי את מקום הימצאי. וראיתי נשים פרועות־שער נעות ובוכות, ורבה תוגתן עד להדהים. וראיתי את השמש והנה לקה אורה, ואור הכוכבים חוור, והם נראו כבוכים; וראיתי את הציפורים בעופן והן נופלות מתות, ורעשה הארץ. עודני נדהם בפחדי נוכח דמויות־הזייתי, והנה נראה לי, כי אחד מידידי קרב אלי ואמר: ‘הטרם ידעת, כי נפטרה גברתך היפה מן העולם הזה?’ אז נשאתי את קולי בבכי מר, ולא בדמיוני בלבד בכיתי, כי אם דמעות־אמת זרמו על לחיי; ודימיתי לשאת את עיני השמימה, והנה נראתה לי עדת מלאכים עפים למעלה ולפניהם עננה קטנה וצחה; והמלאכים שרו מזמור־הודיה ונדמה לי, כי דברי מזמורם היו: ‘הושע־נא במרומים’,²⁹ ויתר דברי מזמורם נעלמו ממני. ונדמה לי, כאילו אמר לי לבי, משכן אהבתי העזה: ‘אמת נכון הדבר, כי שרתנו מוטלת מתה’. ואז נדמה לי, כי יצאתי להביט בגוף, אשר בו שכנה הנשמה הברוכה והיפה ההיא, וכה צלול היה דמיוני, עד כי במו עיני ראיתי את האשת ההיא מתה; ונדמה לי, כי נשים כיסו את ראשה בצעיף לבן; וראיתי ופניה מפיקים ענווה כאילו דובבו שפתותיה: ‘הנני יוצאת לחזות את מקור השלווה’. נוכח הזייתי זו עברוני געגועים לראותה, וקראתי למוות ואמרתי: ‘בוא, מוות מיטיב, ואל תהי עוין לי! איך לא תהיה אדיב, אחרי אשר פקדת את משכן־האדיבות? בוא עתה, כי מאוד חשקתי בך! הלא תראה כי כבר חוורתי כמוך’. ואחרי אשר ראיתי כי כבר נשלמו כל המנהגים הנהוגים בגופת הנפטר, נדמה לי כי שבתי אל חדרי ושם הבטתי השמימה, וכה צלולה היתה הזית־דמיוני, עד כי צעקתי בבכי ואמרתי בקול רם: ‘הוי נשמה כלילת־היופי, אשרי העין הרואה אותך!’ עודני קורא את הדברים האלה באנקת בכי מרה וצועק למוות כי יבוא אלי, והנה עלמה עדינה, היושבת על יד מטתי, החלה לבכות בחרדה רבה, כי חשבה כי לא היו בכייתי וצעקותי כי אם עקב כאבי מחלתי. ויתר הנשים אשר בחדרי שמו לב לבכיי בראותן אותה בוכה; הן הרחיקו ממני את העלמה, אשר היתה קרובה לי מאוד קרבת־דם, ובגשתן אלי להעיר אותי, – כי חשבוני לחולם חלום, – אמרו: ‘אל תישן עוד ואל תתענה!’ עודן מדברות, והנה פגה הזיתי העזה, כמעט הספקתי לקרוא: ‘היי ברוכה, ביאטריצ’י!’ השם ביאטריצ’י יצא מפי, ואני הקיצותי ופקחתי את עיני וראיתי והנה חלמתי חלום. אולם עקב קריאתי בשם הזה, היה קולי שבור מאנחות בכיי, והנשים לא יכלו להבין את דברי. ואף כי בושתי מאוד, הפניתי את פני אליהן, כי הפצירה בי האהבה; והן בראותן אותי אמרו: ‘הנה פני האיש הזה כפני המת’, ואחת אמרה לחברתה: ‘הבה וננחמנו’, והחלו להטיף מלים רבות לנחמני, וגם שאלוני, מהו הפחד אשר פחדתי. כאשר נחה מעט דעתי, ואני נוכחתי להכיר את כזבי־הזייתי, עניתי להן: ‘עוד אגיד לכם את אשר עבר עלי’. וסיפרתי להן את הכול, מראשית הדברים ועוד סופם, אולם את שם גברתי העדינה החרשתי. אולם, כסור מחלתי ממני, רציתי לתנות את אשר עבר עלי, כי הדבר נראה לי דבר־אהבים נאה לאוזן, ואז חיברתי את הקנצונה ‘עלמה נוגה בשחרות חייה’, הערוכה בתים־בתים, כאשר יבואר אחרי כן בחלוקה, ואלה דברי הקנצונה:

עַלְמָה נוּגָה, בְּשַׁחֲרוּת חַיֶּיהָ,

    עוֹנְדָה כָל נוֹי אֱנוֹשׁ וְכָל עֶדְנָה,

    בִּזְעֹק נַפְשִׁי לָמוּת עָמְדָה אֶצְלִי;

    וְעֵת דִּמְעוֹת עֵינַי רָאוּ עֵינֶיהָ

    וּלְמֶלֶל שִׁגְעוֹנִי שָׁמְעָה אָזְנָהּ,

    בָּכְתָה בְחֶרְדָּתָהּ לְגוֹרָלִי;

    וְעוֹד נָשִׁים הִכִּירוּ אֶת אֶבְלִי,

    עָלָיו הִכְבִּירָה רֵעָתָן לִבְכּוֹת.

    גֵּרְשׁוּהָּ הָרֵעוֹת

    וַיִּקְרְבוּ לַקְשִׁיב מַה פִּי מַטִּיף;

    וְזוֹ: ‘אַל נוּם תּוֹסִיף’,

    וְזוֹ: ‘מַה מְּעִיקְךָ?’ אוֹמֶרֶת לִי;

    וּמְשׁוּגָתִי חָדְלָה אָז מֵהֲזוֹת,

    וּבְשֵׁם גְּבִרְתִּי קָרָאתִי בִדְמָעוֹת.

אֶת דִּבּוּרִי עַצֶּבֶת הֶחֱנִיקָה

    וּבְכִי וּבֶהָלָה קוֹלִי שָׁבְרוּ,

    וְרַק לִבִּי שָׁמַע אֶת שֵׁם־הַחֵן;

    וְאַף כִּי הַכְּלִימָה עָלַי הֵעִיקָה

    וְאוֹתוֹתֶיהָ עַל עוֹרִי נִרְאוּ,

    צִוַּתְנִי אַהֲבָה כִּי אֶעֱנֵן;

    חָוְרוּ פָנַי עַד כָּל אֲשֶׁר יִרְאֵן

    אַךְ יַחֲשֹׁב כִּי מֵת מֻטַּל גּוּפִי;

    ’הֲכִי לוֹ נִחוּמִים נָבִיא',

    הָעֲלָמוֹת קָרְאוּ בְּרַחֲמִים,

    וְאָז קוֹלָן הִנְעִים:

    ’מַה זֶּה רָאִיתָ, כֹּה כִּי תִתְאוֹנֵן?

    וַעֲנִיתִין בְּשׁוּב מְעַט תָּקְפִּי:

    ’בְּנוֹת־חֵן, עוֹד תִּשְׁמְעוּ הַכֹּל מִפִּי!'

עֵת הִרְהוּרִי, יְמֵי חַיַּי מַה קַּלּוּ

    וּמָה אָרְכָּם בְּחֶלֶד זֶה רוֹפֵף,

    בָּכְתָה הָאַהֲבָה בְנִשְׁמָתִי,

    וְרַחְשׁוּשֵׁי־נַפְשִׁי נִבְהָלוּ

    וּבִלְבָבִי רַעְיוֹן אֶחָד רִחֵף:

    ’לֹא יִמָּנַע הַמָּוֶת מִגְּבִרְתִּי!'

    וְכֹה נָבוֹכָה כָּל מַחֲשַׁבְתִּי

    עַד אֶת עֵינַי עָצַמְתִּי בְּמָגוֹר,

    נָס מֵרוּחִי הָאוֹר,

    וְרַעְיוֹנַי תָּהוּ בְּשִׁמָּמוֹן,

    וָאֵרֶא בֶּחָזוֹן,

    הוֹזֶה דְמֻיּוֹת־כָּזָב בִּמְהוּמָתִי,

    נָשִׁים, בְּקוֹל עָצוּב קוֹרְאוֹת לֵאמֹר:

    ’בָּא מָוֶת, מָוֶת חִיּוּתְךָ לִשְׁבֹּר!'

וְעוֹד עֲדַת דְּמוּיוֹת זָרוֹת רָאִיתִי

    אַחַר בּוֹאִי אֶל רִיק הַהֲזָיָה,

    וְלֹא יָדַעְתִּי אֵי אֲנִי עוֹבֵר;

    וּבַנְּתִיבִים נָשִׁים נָעוֹת חָזִיתִי,

    נֶאֱנָחוֹת אוֹ מַזְרִימוֹת בִּכְיָה,

    וְעִצָּבוֹן עַל מַרְאֵיהֶן בּוֹעֵר,

    וָאֵרֶא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כִּי חִוֵּר,

    וְכוֹכָבִים הֵצִיצוּ בְיָגוֹן,

    בּוֹכִים בְּשִׁמָּמוֹן,

    צִפּוֹר נוֹפְלָה מֵתָה מֵחֲרָדָה,

    הָאָרֶץ רוֹעֲדָה,

    וְאִישׁ רָזֶה, חִוֵּר, אֵלַי אוֹמֵר:

    ’מַה תַּעַשׂ? שְׁמַע קוֹל מְבַשֵּׂר אָסוֹן:

    ’לִיפַת־לִבְּךָ הֵקִיץ הַכִּלָּיוֹן!'

עֵינַי, בְּדֶמַע נְסוּכוֹת, נָשָׂאתִי

    וָאֵרֶא מַלְאָכִים כִּמְטַר־הַמָּן

    מְרַחֲפִים לִקְרָאת שְׁמֵי־רוֹם אֶל־עַל;

    מוּלָם עָנָן קָטָן; וְקוֹל שָׁמַעְתִּי

    ’הוֹשַׁע־נָא', וְיוֹתֵר, לוּ אֶתְבּוֹנָן,

    הֲלֹא אֶת כָּל שִׂיחָם לָכֶן אֲגַל.

    הָאַהַב סָח: 'מַה מִּנִּי עוֹד תִּשְׁאַל?

    לֵךְ וְתִרְאֶה גְבִרְתֵּנוּ בְמוּתָהּ!'

    לָשׁוּר אוֹתָהּ מֵתָה

    חָזוֹן־הֲזָיָתִי אוֹתִי הֵבִיא,

    וָאֵרֶא בְקָרְבִי:

    בְּלוֹט כִּסּוּ נָשִׁים גּוּפָהּ הַדַּל,

    וַעֲנָוָה הֵאִירָה אֶת דְּמוּתָה,

    כְּמוֹ תִשְׂמַח לְשֶׁלֶו־נִשְׁמָתָהּ.

וְאָנֹכִי בְמַכְאוֹבִי עָנַוְתִּי

    בַּחֲזוֹתִי עֱנוּת פְּנֵי יָפָתִי

    וּפִי קָרָא לַמָּוֶת: 'מֵעַתָּה

    הֱיֵה חַנּוּן, כִּי כֵן שִׁמְךָ נָקַבְתִי

    אַחַר אֲשֶׁר פָּקַדְתָּ אֶת גְּבִרְתִּי;

    חֵן עָצְמָתְךָ הַרְאֵה, לֹא רִשְׁעָתָהּ!

    רְאֵה נַפְשִׁי, מָה רַבָּה חֶרְדָּתָהּ

    אֵלֶיךָ בְּחָוְרִי כְחִוְרוֹנְךָ,

    בּוֹא, כִּי לִבִּי חִלְּךָ!'

    אָז סַרְתִּי מִמְּקוֹמִי, אֲכוּל כָּל דְּוַי,

    וּבְהִבָּדְלִי, דְּבָרַי

    עָלוּ בִפְנוֹת עֵינַי אֶל מַבָּטָהּ:

    ’אַשְׁרֵי רוֹאֵךְ, הוֹי נְשָׁמָה בְרוּכָה!'

    אָז חֵן־קוֹלְכֶן הֵבִיא לִי רְוָחָה.

שניים הם פרקי הקנצונה הזאת: בראשון, בפנותי אל אדם אלמוני, הנני בא לספר, איך הקיצוני מחזון ריק, בו ראה דמיוני דמות שלוש נשים, ומה הבטחתי לאמור להן; בשני הנני משמיע את אשר אמרתי להן. הפרק השני פותח במלים ‘עת הרהורי’. הפרק השני נחלק אף הוא לשניים: בראשון הנני מספר, מה אמרו לי אי־אלה נשים, ומה אמרה לי האחת מהן, ומה עשו להזייתי בטרם שוב אלי רוחי; בשני הנני מספר, מה אמרו לי הנשים ההן אחרי היחלצי משיגעון הזייתי. והפרק הזה פותח במלים ‘את דיבורי עצבת החניקה’. אחרי כן, באמרי ‘עת הרהורי’, הנני אומר, איך סיפרתי להן את דברי־הזייתי. והרצאת העניין הזה נחלקת לשני פרקים: בראשון הנני מציין את שעת הזייתי, בה קראו לי הנשים ההן, והנני מודה להן במלים קצרות, והפרק הזה פותח במלים ‘אז חן קולכן’.

כד    🔗

עברו ימים אחדים אחרי חזון־הזייתי, ואני יושב שקוע ברעיונותי, והנה החילותי לחוש זעזוע בלבי כזעזוע הפוקד אותי מדי עמדי מול שרת נפשי. ולפני דמיוני עלתה דמות האהבה, אשר נראתה לי באה ממקום מגורי שרתי. ודימיתי לשמוע את קול האהבה דובר בחדרי לבי: ‘זכור את יום הופעתי לפניך לברכו, כי כן יאה לך לעשות’. ואכן נראה לי כי לבי מלא שמחה עד אשר לא הכרתי כי אמנם לבי הוא, עקב עליזותו הזרה. כעבור ימים אחדים, אחרי אשר דיבר אלי לבי בלשון־האהבה, ראיתי בדמיוני והנה אישה עדינה באה לקראתי, ופניה פני יפעה נפלאה, והיא היתה זה שנים רבות רעת־אהבים לידידי הראשון³⁰. ושם האישה יוֹחַנּה, אף כי אחרים קראו לה פְּרִימָוֶרָה³¹. והיו אשר אמרו, כי עקב יופיה ניתן לה שם זה, ובשם זה הכירוה רבים. וכאשר נשאתי את עיני אליה, ראיתי והנה ביאטריצ’י המהוללת צועדת אחריה. שתי הנשים האלה נעו לקראתי, האחת אחרי רעותה, ואני דימיתי לשמוע את קול האהבה דובב בלבי: 'הראשונה נקראת פְּרִימָוֶרָה, כי על כן היא צועדת היום ראשונה לקראתך, כי אנוכי הנעתי את נוקב־השמות לקורא לה פּרימורה, כי אמרתי prima verrà ³² ביום בו תופיע ביאטריצ’י לאוהבה הנאמן אחרי הזיותיו. ואם תאבה להעמיק עיון, הלא תמצא כי שמה הנכון שווה לשם פּרימוורה, כי בא שמה יוֹחנּה משם האיש יוחנן, אשר בלכתו לפני מאור־האמת³³ אמר: Ego vox clamantis in deserto: parate viam Domini ³⁴ ועוד דימיתי לשמוע את האהבה דוברת אלי אחרי דבריה הראשונים: ‘כל המדקדק בעיון יקרא לביאטריצ’י ‘אהבה’, כי על כן דומה היא לי’. ואני, אחרי הרהורי רוחי, אמרתי לכתוב חרוזים אל ידידי הראשון, – והחרשתי את הנראה לי טוב להחריש, – בחשבי כי עוד לבו נמשך אחרי יפי־פרימוורה העדינה. אז חיברתי סוניטה, ואלה דבריה:

בְּלִבָּתִי גַעְגּוּעַ הִתְעוֹרֵר

    אֲשֶׁר עַד כֹּה נִמְנֵם וְלֹא חַשְׁתִּיו;

    עַתָּה שַׂר־אַהֲבָה לָבוֹא מִהֵר

    וְכֹה עַלִּיז עַד כִּי לֹא הִכַּרְתִּיו;

‘שָׂא לִי כָּבוֹד עַתָּה’, הַשַּׂר דּוֹבֵר

    וְכָל מִלָּה יוֹצֵאת בִּשְׂחוֹק מִפִּיו

    מְעַט עָמַד, וּמַבָּטוֹ עוֹבֵר

    לִמְקוֹם עָמְדִי, מִמֶּנּוּ רְאִיתִיו.

אֶת בִּיצֵ’י³⁵ וְיוֹחַנָּה בְּצֵאתָן

    רָאִיתִי נוּד לִמְקוֹם צַלְמִי נִצָּב,

    זוֹ אַחַר זוֹ בְּהֶדֶר יִפְעָתָהּ;

הָאַהַב סָח, – אִם זִכְרוֹנִי אֵיתָן, –:

    ’זוֹ ‘פְּרִימָוֶרָה’, ‘אַהֲבָה’, נִקַּב

    שֵׁם חֲבֵרְתָּהּ, כִּי לִי דוֹמָה דְמוּתָה'.

רבים הם פרקי הסוניטה הזאת: הראשון מספר, איך שב להתעורר בי רטט לבי, אשר הסכנתי לו, ואיך הופיעה האהבה לפני ופניה עליזות בבואה אלי מרחוק; השני מספר, מה אמרה לי האהבה הדוברת בלבי, ואיך נראתה לי; השלישי מספר את אשר ראיתי ושמעתי אחרי שהות האהבה אתי זמן מה. הפרק השני פותח במלים ‘שא לי כבוד עתה’, השלישי במלים ‘מעט עמד’. הפרק השלישי נחלק לשניים: בראשון הנני מספר את אשר ראיתי ובשני את אשר שמעתי; השני פותח במלים ‘האהב סח’.

כה    🔗

אולי ימּצאו בין הקוראים ראויים לקבל ביאור להפגת כל מבוכותיהם, ולא יתקבל על דעתם, מדוע דיברתי על האהבה כאילו איננה מושג שכלי בלבד, כי אם יצור בפני עצמו, עצם הלובש גוף. והלא אין הדבר כן, כי האהבה איננה עצם קיים, כי אם מקרה־העצם. ואני, בדברי עליה כאילו היא לובשת גוף ואף גוף בן־אדם, עשיתי כן בשלושה פנים: אמרתי כי ראיתי את לכתה מרחוק, ואין ההליכה כי אם תנועה במרחב, והתנועה במרחב איננה כי אם אחת מסגולות הגוף, כאשר אומר הפילוסוף³⁶ ועוד דיברתי על דיבורה ועל צחוקה, והלא סגולות אלה, ומעל לכול הצחוק, נודעות לאדם בלבד. נראה אפוא, כי אחשבנה לבן־אדם! הרוצה להבין את הדבר הזה, ישים לב ראשית כול, — ככל המועיל לעניננו עתה, — כי בעבר לא היו משוררי אהבה בשפת־העם, אך היו משוררים, אשר שרו על האהבה בשפה הלטינית. על עמנו אני מדבר, ואולי היו גם בעמים אחרים, ואולי ישנם שם גם עתה, משוררים, כמו ביוון, אשר שרו על הדברים האלה לא בשפת־עמם, כי אם בשפת־החכמים. ולא ארכו הימים מאז קום המשוררים האלה בשפת־העם, והשירה בחרוזים בשפת־העם, כמוה כשירה בקצב־משקל בלטינית. ואכן, ראשית השירה בשפת־העם איננה כה עתיקה, כי המבקש אחרי שירים בשפת־אוֹק³⁷ או בשפת־סי³⁸, לא ימצא אותם כי אם כמאה וחמישים שנה לפני דורנו. וכמה מגולמי החרזנים, אשר יצא להם שם, לא זכו לשבח כי אם בעבור היותם הראשונים, אשר כתבו בשפת־טוסקנה³⁹. והראשון, אשר החל לשיר בשפת־העם, עשה כן ברצותו לאמור דברים המובנים לאישה, ואין הנשים מהירות להבין שירי־קצב לטיניים. וישימו־נא לב לדברַי המשוררים והמחברים חרוזים בשפת העם על דברים אחרים ולא על האהבה בלבד, כי מראשיתה נועדה השירה הזאת לאהבה.

ובאשר ניתן למשוררים החכמים חופש־דיבור מעל אשר ניתן לכותבי־פרוזה, וכותבי החרוזים אינם כי אם הכותבים בשפת־העם, הלא ההיגיון והצדק דורשים לתת גם להם חופש־דיבור יותר מאשר ניתן לשאר הכותבים בשפת־העם. ואם מתירים למשוררים החכמים לדבר במליצות ובמשלים למען תפארת־הנאום, הלא יינתן היתר זה גם למשוררי־העם. ואנו מוצאים כי המשוררים החכמים דיברו על יצורים דוממים כאילו היו בעלי־דעה ושכל, היכולים לשוחח זה עם זה; ולא על יצורים קיימים בלבד דיברו כן, כי אם גם על יצורי־דמיונם, אשר לא היו ולא נבראו, וגם על מושגי־השכל דיברו כעל יצורים לובשי גוף. יאה אפוא גם למשוררי־העם לעשות כן אך לא בחוסר־טעם, כי אם בטעם, אשר ייתכן להוציאו לאור בביאורים בפרוזה. ואשר למשוררים החכמים, אשר דיברו כאשר אמרתי, יבוא וירגיליוס ויעיד, כי לפי סיפורו, בשער הראשון באיניאס, דיברה יוּנוֹ, אלה עוינת לאנשי־טרויה, אל איאוֹלוּס, שר הרוחות: ⁴⁰ Aeole, namque tibi etc.. ושר־הרוחות ענה לה: Tuus, o Regina, quid potes etc. ⁴¹. ובשער השלישי באיניאס מדבר יצור דומם ליצורים חיים: Dardanidae duri etc. ⁴². ואצל לוּקאנוּס מדבר יצור חי אל יצור דומם: Multum, Roma, tamen debes civilibus armis.⁴³. ואצל הוֹרציוּס מדבר אדם אל אחד מיצירות־דמיונו כדבר איש אל רעהו, ואין הדברים האלה דברי הורציוס, כי בספרו ‘על הפוֹאטיקה’ הוא מביא את דברי הוֹמירוס הישר: Dic. ⁴⁴mihi, Musa, virum ואצל אוֹבידיוּס, בראשית ספרו: De remedio amoris ⁴⁵ מדברת האהבה כאילו היתה יצור חי: Bella mihi, video, bella parantum etc. ⁴⁶. ודי בדברים האלה להניח את דעת הקורא, אשר אולי ימצא חסרון בכמה מפרקי ספרי. אולם אוסיף דבר, פן יתנשאו בורי החרזנים ולבעבור ישימו אל לבם, כי המשוררים החכמים לא כתבו ברמזי משלים מבלי סיבה, וייזהרו־נא החורזים בשפת־העם ולא יכתבו במשלים מבלי אשר תהיה להם סיבה לאמור את אשר הם אומרים, כי בושה היא לאדם, המחבר שירים בלוֹט משלים ותפארת המליצה, ואם ישאלוהו לא יידע להסיר את הלוט מעל דבריו, למען יוציא לאור את משמעותם האמתית. וגם אני וגם ידידי הראשון מכירים משוררי־עם רבים, החורזים חרוזי־הבל בלבד.

כו    🔗

אשת־העדינות, אשר עליה סיפרתי עד כה, קנתה את לבבות בני העיר, ובעברה ברחובות מיהרו האנשים לצאת ולהביט בה, ואני רואה ולבי עולץ בי. ואדם, בעברה על פניו, נרעש מיראת־כבוד ולא העז לשאת את עיניו או להשיב ברכה על ברכתה. ורבים, היודעים את זאת מבשרם, יבואו ויעידו לכל הממאן להאמין לדברי. היא צעדה, והענווה עליה גלימה וכתר, ולבה לא התנשא נוכח כל אשר ראו עיניה ואשר שמעו אזניה. רבים, אחר עברה על פניהם, אמרו: ‘אכן, לא בת־אדם היא, כי אם אחד היפים בין מלאכי־השמים’; ואחרים אמרו: ‘פלא היא! ברוך אדון־העולם, אשר כה הפליא ליצור!’⁴⁷. כה אצילית היתה דמותה וכה מלאה כל חן, עד כי כל הרואים אותה חשו בלבם ענווה עדינה ונעימה, אשר לא תתואר במלים, ואין איש, אשר יביט בה ולא ייאנח מראשית מבטו. פלאים כאלה וגדולים מהם פעלה אשת־היופי בחנה. ואני, רבו הרהורי על פלאי־שבחיה, ורציתי להביע בכמה מלים את השפעותיה הנפלאות והנעלות, למען יכירו את סגולותיה, ככל אשר ניתן לתארן במלים, גם אלה, אשר לא זכו לראותה במו עיניהם. אז חיברתי את הסוניטה הזאת:

כֹּה עֲדִינָה נִרְאֵית, כֹּה תִתְאַצֵּל

    גְּבִרְתִּי עֵת תְּבָרֵךְ אֶת פְּנֵי אָדָם,

    עַד כָּל לָשׁוֹן בְּרֶטֶט תֶּאֱלַם

    וְהָעַיִן לֹא תָבִין בָּהּ לִסְתַּכֵּל;

צוֹעֶדֶת הִיא, — חָשַׁת דִּבְרֵי־הַלֵּל, —

    עוֹטֶפֶת עֲנָוָה וְתִתַּמָּם,

    כְּמוֹ שְׁמֵי־רוֹם הוֹרִידוּ מַלְאָכָם

    בַּשֵּׂר אֶת פִּלְאֵיהֶם לִבְנֵי־תֵבֵל;

הוֹד תָּאֳרָהּ כָּל נֶפֶשׁ יְטַפַּח

    וְנֹפֶת־חֵן עֵינָהּ לַלֵּב תִּתֵּן, —

    אַךְ תְּבִינֶנּוּ נֶפֶשׁ, לוֹ זָכְתָה!

וַיְהִי כְּמוֹ רוֹחֶפֶת עַל שְׂפָתָהּ

    רוּחַ דַּקָּה, כֻּלָּה חִבָּה וָחֵן,

    וְאֶל הַלֵּב דּוֹבֶרֶת: הֵאָנַח!..

הסוניטה הזאת ברורה אחרי דברי ההקדמה ואין צורך לחלק אותה לפרקים. אפסח אפוא על החלוקה, ואגיד כי גברתי קנתה לה את לבבות האנשים עד אשר שיבחו והיללו לא אותה בלבד, כי אם בגללה שיבחו והיללו גם נשים אחרות. ואני, היודע את זאת, רציתי ללמד את אלה, אשר לא ידעו, ועל כן הניעני רצוני לאמור כמה מלים, אשר תגלינה את כל זאת. ואז חיברתי את הסוניטה ‘את כל אושרם יראו האנשים’, המספרת איך השפיעו מידותיה על זולתה. ואלה דברי הסוניטה:

אֶת כָּל אָשְׁרָם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים

    אֲשֶׁר גְּבִרְתִּי בֵין הַגְּבִירוֹת יִרְאוּ;

    רֵעוֹת־דַּרְכָּהּ לֹא יַחַשְׂכוּ מִלִּים

    הַלֵּל לְיָהּ כִּי אֶת חִנָּהּ חָזוּ;

וְכֹה יָפְיָהּ עִם צְנִיעוּתָהּ מַשְׁלִים

    עַד כָּל קִנְאָה רוֹאֶיהָ יִשְׁכְּחוּ

    וְכָל בְּנוֹת־לִוְיָתָהּ אַךְ יִמָּלְאוּ

    עֶדְנָה וֶאֱמוּנָה וַאֲהָבִים.

אֶת כָּל יְצוּר עֵינֶיהָ מְעַדְּנוֹת,

    וְלֹא אוֹתָהּ בִּלְבַד כָּבוֹד יַלְבִּישׁ

    כִּי עַל הַכֹּל יוֹסִיף כָּבוֹד זִיוָהּ;

כָּל תְּנוּעוֹתֶיהָ כֹה מְעֻדָּנוֹת,

    עַד כִּי לָעַד לֹא יִזְכְּרֶנָּה אִישׁ

    בְּלִי אַנְחוֹת עֶדְנַת־הָאַהֲבָה.

הסוניטה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: בראשון הנני אומר, מי הן הנשים, אשר ביניהן כה הפליאה גברתי בתפארתה; בשני הנני אומר, איך היא השפיעה במידותיה על הנשים האחרות; הפרק השני פותח במלים ‘רעות־דרכה’, והשלישי במלים ‘וכה יפיה’. הפרק האחרון הזה נחלק אף הוא לשלושה; בראשון הנני מתאר, מה היתה השפעתה על הנשים, לאמור עליהן בלבד; בשני הנני אומר, מה רבה השפעתה עליהן, עד כי בגללה תמצאנה חן בעיני אחרים; בשלישי הנני מספר, מה היתה השפעתה לא על נשים בלבד, כי אם על כל בני־אדם, ולא בלבד בעת ראותם אותה, כי אם גם בעת העלותם את דמותה בזיכרונם. הפרק השני פותח במלים ‘את כל יצור’, והשלישי במלים ‘כל תנועותיה’.

כז    🔗

כעבור ימים אחדים שבתי והרהרתי בלבי על כל אשר אמרתי על גברתי בשתי הסוניטות האחרונות, ונראה לי כי החסרתי הרבה, כי לא גיליתי את כל אשר חוללה בי השפעתה עד כה. רציתי אפוא להוסיף דברים ולהראות, איך נכונה נפשי לקראת השפעותיה ואיך פעלו בי מידותיה; ובראותי כי לא ייתכן תיאור זה בקיצורי־סוניטה, החילותי לכתוב קנצוֹנה, ואלה דברי פתיחתה:

יָמִים רַבִּים הָאַהַב אֲחָזַנִי

    וּכְבָר לָמַדְתִּי שֵׂאת חֶזְקַת עֻלּוֹ;

    וְאִם עַד כֹּה כָבַד עָלַי מָשְׁלוֹ,

    כְּבָר אֶת לִבִּי הִנְעִים וְהִשְׂמִיחַנִי;

אִם אֶת עָצְמִי גָזַל וְהֶחְלִישַׁנִי

    וְנָסוּ כָל חוּשַׁי מִפְּנֵי גָדְלוֹ, —

    כֹּה מֵעֶדְנָה חָלְשָׁה נַפְשִׁי מוּלוֹ

    עַד כִּי חִוְרוֹן הָאֲהָבִים כִּסַּנִי;

וְעַז הָאַהַב בִּי עַד בְּשִׁירִי

    דִּבְרֵי־שְׂפָתַי נָעוֹת בַּאֲנָחוֹת

    וְאֶל גְּבִרְתִּי קוֹרְאוֹת

    לַרְבּוֹת חַסְדָּהּ וּלְהַעֲשִׁיר אָשְׁרִי;

כָּל זֶה, מִדֵּי תַבִּיט בִּי, בִּי נִכָּר,

    וְרַבָּה עֶדְנָתִי, לֹא תְשֹׁעַר.

כח    🔗

עודני כותב את הקנצונה הזאת ומשלים את הבית הראשון, והנה קרא אדון־העולם את גברתי העדינה לישיבה תחת דגלי המלכה הברוכה, היא מריה הבתולה, אשר שמה נערץ הערצת־יראה בפי ביאטריצ’י, נשמתה עדן. ואולי היה עלי לספר עתה על דבר היפרדהּ מאתנו, אך אין בדעתי לעשות כן, ושלושה נימוקים אתי: הראשון הוא כי אין זה לפי מגמת חיבורי, כאשר ייראה לכל המעיין במבוא לספר הזה; השני הוא כי, גם לו היה זה לפי מגמת חיבורי, לא הוכשרה עד כה לשוני לספר את הדברים האלה כראוי; והשלישי הוא כי, גם לו בוטלו שני הנימוקים הראשונים, לא יאה לי לדבר על פטירתה, כי בדברי עליה לא אימנע מלשבח את עצמי, וכל המשבח את עצמו יגונה. אניח אפוא לאחרים את הסיפור הזה⁴⁹, אולם, באשר המספר תשע הוזכר פעמים רבות בדברי הקודמים, וככל הנראה לא בלי סיבה, וגם בפטירתה הופיע המספר הזה בכמה פנים, יאה לי לאמור כמה מלים, ככל המתאים לעניין ספרי.

כט    🔗

עתה אגיד, כי לפי ספירת הערבים יצאה נשמתה הטהורה בשעה הראשונה ביום התשיעי בחודש, ולפי ספירת הסורים בחודש התשיעי לשנה, כי החודש הראשון אצלם הוא תשרין, והוא אוקטובר אצלנו. ולפי ספירתנו הקדושה היא נפטרה בשנה, בה הושלם המספר המשוכלל⁵⁰ בפעם התשיעית במאה, אשר בה הושמה הנפטרה בעולם הזה, והיא חיתה בין הנוצרים במאה השלש־עשרה⁵¹. ועתה הבה ואַראה, מדוע כה דבק אחריה המספר תשע. לפי תורת פטולומיאוס ולפי תורת־האמת הנוצרית, תשעה הם זבולי השמים המתנועעים, ולפי דעת האיצטגנינים פועלים הזבולים הללו כפי מעמדם יחד זה לעומת זה. על כן דבק אחריה המספר ההוא, להודיע, כי כל תשעת הזבולים המתנועעים נועדו יחד בתכלית השלמות בשעת היוולדה. זאת היא הסיבה האחת. אולם המוסיף עיון דק ימצא את האמת, אשר לא תטעה, והיא כי הנפטרה עצמה היתה המספר תשע! משל משלתי והנה פתרונו: המספר שלוש הנהו שורש למספר תשע, כי מן השלוש, בלי עזרת מספר אחר, כי אם בהיכפלה בעצמה, יוצא המספר תשע, כאשר ייראה לכול, כי שלוש פעמים שלוש הן תשע. ואם אפוא השלוש עצמה יוצרת את התשע, ויוצר פלאי־העולם הנהו שלוש, והן האב והבן ורוח־הקודש, כי שלושתם אינם כי אם אחד⁵², — הלא ליווה המספר תשע את גברתי להודיע, כי היא עצמה היתה השלוש, לאמור, פלא, אשר שורשו הוא השלישיה הנפלאה בלבד. אולי ימצאו מדקדקי העיון סיבה דקה מזו, אך הסיבה אשר הבאתי נראית לי מעל לכול, ומעל לכול משביעה אותי רצון.

ל    🔗

אחרי אשר נפטרה אשת־העדינות מן העולם הזה, נשארה העיר אלמנה, נטולת כל פאר; ואני, בעודני בבכייתי בעיר השוממה, כתבתי מכתב על דבר פטירתה אל ראשי המדינה, ובראש מכתבי שמתי את פתיחת קינת ירמיהו הנביא: Quomodo sedet sola civitas. והנני מספר את זאת, לבעבור לא יתפלאו, למה הבאתי את הפסוק הזה למעלה כמו פתיחה לפרק־ספרי הבא אחריו. ואם יאשימוני על אשר לא אשים פה את דברי הבאים במכתבי אחרי הפסוק הזה, אצַדק את עצמי באמרי, כי מראשית כתיבתי את הספר הזה היתה מגמתי לבלתי כתוב דבר כי אם בשפת־העם. ובאשר דברי הבאים במכתבי אחרי הפסוק הנזכר, היו כולם בשפה הלטינית, הלא אבגוד במגמתי, אם אכתבם פה. וכמגמתי אני, היתה גם מגמת ידידי הראשון, אשר אליו שלוח הספר הזה, לאמור כי לא אכתוב דבר כי אם בשפת־העם.

לא    🔗

אחרי אשר הזילו עיני דמעות ימים רבים וכה עייפו, עד כי לא עמד בי עוד כוח להפיג את יגוני, עלה על דעתי לבקש מעט ניחומים בדברי קינה אחדים, והתכוננתי לכתוב קנצונה ובה לספוד על האישה, אשר בעבורה בא מכאוב כה גדול לכלות את נשמתי. ואז חיברתי את הקנצונה ‘עיני הכואבות מחמלת־לב’. ובאשר הקנצונה הזאת נשארת כמו אלמנה בתום דבריה⁵³, הבה ואחלקנה בטרם אכתבנה, ובדרך זו אלך מעתה והלאה. אגיד אפוא כי הקנצונה הנוגה הזאת נחלקת לשלושה פרקים: הראשון בא כמבוא לכולה; בשני הנני מדבר על גברתי; בשלישי הנני פונה אל הקנצונה בתחינתי. הפרק השני פותח במלים ‘כי באה ביאטריצ’י’, והשלישי במלים ‘צאי עתה’. הפרק הראשון נחלק אף הוא לשלושה: בראשון הנני אומר, מה הניעני לשאת את דברי; בשני הנני אומר, אל מי רציתי לפנות בדברי; בשלישי הנני אומר, על מי רציתי לדבר. הפרק השני פותח במלים ‘ובאשר אזכור’, השלישי במלים ‘ואדבר עתה’. אחרי כן, באמרי ‘כי באה ביאטריצ’י’, הנני מדבר עליה, ודברי אלה נחלקים לשני פרקים: בראשון הנני מזכיר את סיבת הסתלקותה, ובשני הנני מספר איך בכו אחרים על פטירתה, והוא פותח במלים ‘מיפי צלמה יצאה’. הפרק הזה נחלק לשלושה: בראשון הנני אומר, מי הם אשר אינם מבכים אותה, ובשני הנני אומר, מי הם המבכים אותה, ובשלישי הנני שר את ענוּת־נשמתי. הפרק השני פותח במלים ‘אך ייעצב’, והשלישי במלים ‘על נשמתי העיקו אנחותי’. אחרי כן, באמרי ‘צאי עתה’, הנני פונה אל שירי ומלמד אותו לדעת, מי הן הנשים, אשר אליהן עליו ללכת ואתן עליו לשהות. ואלה דברי הקנצוֹנה:

עֵינַי הַכּוֹאֲבוֹת מֵחֶמְלַת־לֵב

    עֻנּוּ בִדְוַי זְרִימַת דִּמְעוֹתֵיהֶן

    עַד כִּי דָכֹה דֻכּוּ עַד אֵין אוֹנִים;

    וְאִם אֶרְצֶה רַכֵּךְ אֶת הַכְּאֵב

    אֲשֶׁר לְאַט עַד מוּת בּוֹ אֶתְאוֹנֵן,

    עָלַי בְּשִׁיר־קִנָּה לָשֵׂאת מִלִּים.

    וּבַאֲשֶׁר אֶזְכֹּר אֵיךְ לִפְעָמִים

    לָכֶן, גְּבִירוֹת, כָּל עוֹד גְּבִרְתִּי חָיְתָה,

    שַׁרְתִּי יָפְיָהּ, אֶשְׂמַח לָכֶן תַנּוֹת

    וְלֹא לַאֲחֵרוֹת

    אַךְ לְלֵב־אֵשֶׁת שְׁוֵה אֲצִילוּתָה;

    וַאֲדַבֵּר עַתָּה בִּנְהִי־קִנּוֹת,

    כִּי פֶתַע הָעָלְתָה לִשְׁמֵי־מָרוֹם,

    בִּנְטשׁ אוֹתִי עִם אַהַב, בּוֹ אֶשֹּׁם.

כִּי בָאָה בֵּיאַטְרִיצֵ’י לִזְבוּל־עַד,

    מָרוֹם לְשֶׁלֶו מַלְאֲכֵי שְׁמֵי־אוֹר;

    אִתָּם נוּחָהּ; אֶתְכֶן עָזְבָה, בְּנוֹת־חֵן!

    אַךְ מֵאִתָּנוּ לְקַחְתָּהּ יָרַד

    לֹא, כְּאֶל כָּל בְּנֵי־אֶרֶץ, חֹם אוֹ קֹר,

    כִּי זֹךְ־צִדְקָהּ אֶת עִלּוּיָהּ כּוֹנֵן!

    אוֹר־עֱנוּתָהּ, בְּזֹהַר מְרַנֵּן,

     עַל שַׁעֲרֵי זְבוּלֵי מָרוֹם עָבַר

    עַד כִּי תָמַהּ הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן,

    נִכְסַף לָהּ כִּי תִשְׁכֹּן

    אִתּוֹ הַנֶּפֶשׁ הַמְלֵאָה הָדָר,

    וְלֹא תִשְׁהֶה בַּחֶלֶד הָאֶבְיוֹן!

    הוּא דָן כִּי לֹא שָׁוֶה דוֹר הָרִשְׁעָה

    לִיפִי־חַיֶּיהָ וְלִטְהָר־נַפְשָׁהּ.

מִיפִי־צַלְמָהּ יָצְאָה וַתִּפָּרֵד

    נִשְׁמַת כָּל חֵן וָחֶסֶד הַטְּהוֹרָה,

    בִּזְבוּל שָׁוֶה לָהּ אֶת אוֹרָהּ לַקְרִין.

    מִי לֹא יִזְכֹּר אוֹתָהּ בִּבְכִי וָאֵד, —

    לֶב־אֶבֶן לוֹ, לֵבָב מָשְׁחָת וָרַע:

    כָּל רֶגֶשׁ טוֹב לָגוּר בּוֹ לֹא יָכִין;

    כִּי לֹא יוּכָל לֵב רָע וְלֹא יָהִין

    לוּ צֵל תֻשְׁבְּחוֹתֶיהָ לְתָאֵר,

    עַל כֵּן לִבְכּוֹת עָלֶיהָ לֹא יֹאבֶה!

    אַךְ יֵעָצֵב, יִדְוֶה, —

    וּבְנֶחָמוֹת־כָּזָב לֹא יֵחָבֵא, —

    כָּל לֵב הַמַּעֲלֶה זִכְרוֹן שִׁבְחָהּ,

    אֵיךְ הִיא הָיְתָה וְאֵיךְ מִפֹּה לֻקְּחָה.

עַל נִשְׁמָתִי הֵעִיקוּ אַנְחוֹתַי

    בְּהַעֲלוֹת רוּחִי בְעִנּוּיָיו

    זִכְרָהּ אֲשֶׁר שָׁבַר אֶת לְבָבִי;

    וּדְמוּת הַמָּוֶת קָמָה לְפָנַי

    וָאֶשְׁתּוֹקֵק בְּהִכָּסְפִי אֵלָיו

    עַד כִּי חָוְרוּ פָנַי בְּמַכְאוֹבִי.

    וּבְשׁוּב צַלְמָהּ אֶל דִּמְיוֹנִי הַחַי,

    אֶת כָּל שְׁרִירֵי־גוּפִי אָחַז מַדְוֶה

    וּבְרֶתֶת בִּעֲתַתְנִי פַּלָּצוּת;

    וּבִכְלִימָה אָשׁוּט

    מִמַבָּטֵי־זָרִים לְהֵחָבֵא;

    וּבִדְמָעוֹת יָשַׁבְתִּי בִּבְדִידוּת,

    קוֹרֵא: ‘הוֹי בֵּיאַטְרִיצֵ’י, מַתְּ אָמְנָם!’

    וּשְׁמָהּ, אַךְ הִזְכַּרְתִּיו, — בּוֹ אֶתְנֶחָם!

דִּמְעוֹת־עַצֶּבֶת וְאַנְחוֹת־חִילָה

    שׁוֹבְרוֹת לִבִּי בְכָל מָקוֹם תָּמִיד,

    וְכָל רֹואַי יָנִידוּ בְרֹאשָׁם;

    וְאֵין לָשׁוֹן אֲשֶׁר תִּמְצָא מִלָּה

    לֵאמֹר אֵיכָה הָיוּ חַיַּי לְפִיד

    מֵאָז גְּבִרְתִּי הִמְרִיאָה לַמְּרוֹמִים!

    וְלוּ רָצִיתִי לִפְנֵיכֶן לָשִׂים

    קִנַּת־עָנְיִי, פִּי לֹא יִמְצָא דָבָר

    כִּי מַר עַתָּה חֶלְקִי וַיְהִי לְעוֹל

    וְכֹחַ אֵין לִסְבֹּל,

    כִּי נְטָשׁוּנִי כָל רֵעַי מִכְּבָר,

    כִּי אֶת חִוְרוֹן שְׂפָתַי רָאוּ הַכֹּל!

    רַק הִיא רוֹאָה סִבְלִי, הִיא לְבַדָּה,

    וְנֹחַם אֲצַפֶּה רַק מֵחַסְדָּהּ!

צְאִי עַתָּה, קִנַּת־שִׁירִי וּבְכִי,

    אֶל כָּל נְשֵׁי־הָדָר, אֶל כָּל בְּנוֹת־חֵן,

    כִּי כְּבָר אוֹתָן חִנֵּן

    קוֹל אַחְיוֹתַיִךְ⁵⁴ מְבַשֵּׂר שָׂשׂוֹן;

    לְכִי אֵפוֹא, בַת זֶמֶר־דְּאָבוֹן,

    עַתָּה אִתָּן יַחַד לְקוֹנֵן.

לב    🔗

אחרי כתבי את הקנצונה הזאת, בא אלי אחד⁵⁵ אשר, לפי דרגות הידידות, היה לי שני אחרי ידידי הראשון, והיה הקרוב מכל קרובי־דמה לגברתי המהוללת; ובשיחתנו ביקש ממני לאמור כמה דברי־שיר על אשה אחת, אשר הלכה לעולמה, והעמיד פנים כאילו הוא מדבר על אישה אחרת, אשר נפטרה לפני זמן־מה; אולם לבי אמר לי, כי לא דיבר ידידי כי אם על גברתי הברוכה, והבטחתי לו למלאות את בקשתו ואחרי הרהורי מחשבות אמרתי לכתוב סוניטה, המביעה דברי הספד ולמסור אותה לידידי כאילו כתבתיה בשבילו.

אז חיברתי את הסוניטה הזאת, הנחלקת לשני פרקים: בראשון הנני קורא לנאמני־האהבה להאזין לי, ובשני ההני מתאר את עגמת נפשי. הפרק השני פותח במלים ‘ויללתן’. ואלה דברי הסוניטה:

בּוֹאוּ אֵלַי, לְאַנְחוֹתַי לַקְשִׁיב,

    רַכֵּי לֵבָב! כִּי חֶמְלָתָן קוֹרֵאת

    וְיִלְלָתָן מִלֵּב נוּגֶה יוֹצֵאת,

    וְלוּלֵא הֵן, לִבִּי עַד מוֹת יַדְאִיב!

עָיְפוּ עֵינַי, אוֹתָן בִּכְיָן הִכְאִיב;

    גַּם חַסְתִּי עֲלֵיהֶן, אַךְ אֵיךְ לָשֵׂאת

    אֶבְלִי בְלִי בִכְיָן? נַפְשִׁי נִלְאֵית

    וְאֶת רוּחִי בַאֲנָחוֹת אָשִׁיב;

שִׁמְעוּ, כִּי לֹא יִלְאוּ שְׂפָתַי מִקְּרֹא

    בְּשֵׁם גְּבִרְתִּי אֲשֶׁר עָלְתָה אֶל־עַל,

    אֶל זְבוּל שָׁוֶה לְהֶדֶר־תִּפְאַרְתָּהּ;

כְּבָר בְּחַיַּי עַל אֲדָמוֹת אֶגְעַל

    בְּשֵׁם רוּחִי אֲשֶׁר חָשַׁךְ אוֹרוֹ,

    כִּי מִנַּפְשִׁי נִטְּלָה יְשׁוּעָתָהּ.

לג    🔗

עברו ימים אחדים מאז כתבי את הסוניטה הזאת, ובשים לב אל האיש, אשר לו רציתי למסור אותה כאילו בשבילו כתבתיה, נראה לי כי אך דברים דלים וערומים הם מלהיות שווים לאדם כה קרוב לגברתי הנערצה. ולכן לא מסרתי לו את הסוניטה, עד אשר הוספתי לכתוב שני בתי־קנצונה: האחד אמנם נועד לו, אך השני נועד לי, אף כי שניהם ייראו כתובים בשביל איש אחד בעיני כל אשר אינם מדקדקים לעיין. אולם המדקדק לעיין יראה על נקלה כי שניים הם המדברים בשני בתי הקנצונה, כי האחד, ולא השני, קורא לנפטרה ‘שרתי’, כאשר ייראה לכול. את הקנצונה הזאת מסרתי לו יחד עם הסוניטה באמרי לו, כי גם את שתיהן כתבתי בשבילו.

הקנצונה פותחת במלים ‘מדי זכרי’, ובה שני פרקים: בראשון, והוא הבית הראשון, סופד ידידי היקר על אסונו, ובשני סופד אני, לאמור, בבית השני הפותח במלים ‘באנחותי הומה’. נמצא אפוא, כי שניים הם הסופדים בקנצונה הזאת: האחד סופד כספוד אח, והשני כספוד עבד־האהבה, ואלה דברי־הקנצונה:

מִדֵּי זָכְרִי כִּי לֹא אוֹסִיף אֶרְאֶה

    אֶת הָעַלְמָה אֲשֶׁר בְּיֵאוּשִׁי

    עַתָּה אָנוּד מַסְפִּיד אֶת הֵעָלְמָהּ, —

    עַל לְבָבִי מַעֲמִיסָה מַדְוֶה

    רוּחִי הָעֲגוּמָה,

    וּפִי קוֹרֵא: 'מַה לָּךְ תִּחְיִי, נַפְשִׁי?

    הַיִּסּוּרִים, בָּהֶם עֲדֶן תִּשְׁהִי

    בְּדוֹר, אֲשֶׁר כֹּה הִשְׂבִּיעֵךְ כְּאֵב,

    אֶת שַׂרְעַפַּי בְּפַחַד מַפְחִידִים;

    לַמָּוֶת חִנּוּנִים

    אַפִּיל, כִּי בוֹ אָנַח, לוֹ אֶכָּסֵף:

    ’מַהֵר אֵלַי, לִקְרִיאָתִי עֲנֵה,

    כִּי כָל הוֹלֵךְ לָמוּת, — בּוֹ אֶתְקַנֵּא!'

בְּאַנְחוֹתַי הוֹמֶה בְּלִי חָשָׂךְ

    קוֹל רַחֲמֵי־חֶמְלָה,

    קוֹרֵא לַמָּוֶת בַּאֲשֶׁר אֶדַּד;

    אֵלָיו יוֹצֵא לִבִּי, רַק לוֹ אֶשְׂמַח

    מֵאָז הַיּוֹם בּוֹ הָאַכְזָר יָרַד

    לָשֵׂאת אֶת שָׂרָתִי הָאֲצִילָה,

    כִּי נוֹי פְּאֵר מַהֲלְלָהּ,

    מֵאָז מִמֶּבָּטֵינוּ נֶאֱסַף,

    הָפַךְ יִפְעַת־הָרוּחַ עִלָּאִית,

    בִּשְׁמֵי־מָרוֹם לַצִּית

    אוֹר־אַהֲבָה, בְּרָכָה לְכָל שָׂרָף,

    וּצְבָא־הַמַּלְאָכִים בְּדֹק שִׂכְלָם

    לָהּ מִתְפַּלְּאִים: ‘הוֹד־עַנְוָתָהּ מָה רָם!’

לד    🔗

בא היום, בו נשלמה שנה מיום עלות האישה המבורכת להיות אזרח במלכות חיי־העולם, ואני במקום שבתי העליתי את זיכרונה וציירתי על הלוח דמות־מלאך. עודני מצייר, ובשאתי את עיני ראיתי בקרבתי אנשים, אשר פניהם אמרו כבוד; הם הביטו במלאכת־ידי, ואני שמעתי אחרי־כן כי כבר עמדו שם האנשים זמן־מה לפני אשר השגחתי בהם. כאשר ראיתים, קמתי על רגלי ובירכתי אותם ואמרתי להם: ‘דמות אדם קמה פה לפני ועל כן שקעתי במחשבות’. האנשים הלכו לדרכם ואני שבתי לצייר דמויות מלאכים. עודני מצייר, והרצון באני לאמור כמה מלים בחרוזים כדברי־זיכרון לתקופת שנת מות גברתי, ולשלוח אותן מנחה לאנשים ההם, אשר קרבו אלי.

אז חיברתי סוניטה הפותחת במלים ‘זכרה נפשי’, ולה שני בתי־פתיחה שונים. אחלקנה אפוא לפי פתיחתה האחת ולפי פתיחתה השניה, ואגיד כי לפי הפתיחה האחת נחלקת הסוניטה לשלושה פרקים: בראשון הנני אומר, כי עתה חיה גברתי בזיכרוני בלבד; בשני הנני אומר מה עושה לי האהבה עתה; בשלישי הנני מתאר את פעולות האהבה. הפרק השני פותח במלים ‘האהבה, בה’, והשלישי במלים ‘ומחזי עלו’. הפרק הזה נחלק לשנים: בראשון הנני אומר, כי כל אנחותי עלו מחזי בכאביהן: בשני הנני אומר כי זעקותיהן שונות אלה מאלה. הפרק השני פותח במלים ‘והעולות ביתר מכאובים’. בדרך זו נחלקת הסוניטה גם לפי פתיחתה השניה, אפס כי בה הנני אומר בפרקה הראשון, מתי עלה זיכרון גברתי בלבי ואינני אומר את זאת בפתיחה הראשונה, ואלה דברי הפתיחה הראשונה:

זָכְרָה נַפְשִׁי הָאֵשֶׁת הַנֶּהְדֶּרֶת

    אֲשֶׁר כִּגְמוּל חִנָּהּ וְצִדְקָתָהּ

    כּוֹנֵן אֲדוֹן־הָעוֹלָמִים שִׁבְתָּהּ

    בִּשְׁמֵי־הַקֹּדֶשׁ, בָּם מִרְיָם מַזְהֶרֶת.

ואלה דברי הסוניטה עם פתיחתה השנייה:

זָכְרָה נַפְשִׁי הָאֵשֶׁת הַנֶּהְדֶּרֶת

    אֲשֶׁר גַּם שַׂר־הָאַהַב מַסְפִּידָהּ,

    וְאָז מְשַׁכְכֶם הֲדַר־חַסְדָּהּ

    לַבִּיט מַה בִּמְלַאכְתִּי יָדִי יוֹצֶרֶת.

הָאַהֲבָה, בָּהּ הִיא רוּחִי מַסְעֶרֶת,

    הִתְעוֹרְרָה בְלֵב שְׁבוּר־הַחִתָּה,

    קוֹרֵאת לָאֲנָחוֹת: ‘עֲלוּ עַתָּה!’

    וְכָל אַחַת עָלְתָה, בִּדְוַי קוֹדֶרֶת;

וּמֵחָזִי עָלוּ בְעִנּוּיִים

    וּבְקוֹל צְוָחָה מָרָה, הַמַּעֲלָה

    דְּמָעוֹת אֱלֵי עֵינַי הָעֲלוּבוֹת;

וְהָעוֹלוֹת בְּיֶתֶר מַכְאוֹבִים

    קָרְאוּ: 'הַיּוֹם, הוֹי נֶפֶשׁ נַעֲלָה,

    יוֹם שְׁנַת־בּוֹאֵךְ לִשְׁמֵי־הָעֲרָבוֹת!'

לה    🔗

כעבור זמן־מה עמדתי במקום, המזכיר לי את הימים עברו. ואני שקעתי במחשבות והן כה עגומות עד כי העלו על עור פני צל פחד ומהומה, וביראתי פן יראוני עיני זרים, נשאתי את עיני לדעת, אם אמנם ראני איש. והנה אישה אצילה, צעירה בימים ויפה מאוד, הביטה אלי בעד החלון, ומראה פניה העיד על רחמי לבה, כאילו נקוו בה כל רגשי־החמלה⁵⁶. ובאשר כל עגומי־נפש ממהרים להזיל דמעות בראותם אחרים מרחמים עליהם, הרגשתי גם אני עתה כי בעיני התעורר הרצון לבכות. ובאשר מאסתי לגלות את תוגת חיי האומללים, פרשתי מנגד האישה האצילה, ואל לבי אמרתי: ‘אין זאת כי אהבה זכה שוכנת בלב אישה כה מלא־רחמים’. רציתי אפוא לאמור דברי סוניטה ובהם לפנות אל האישה ההיא ולהביע את כל אשר אמרתי פה. ובהיות הסוניטה הזאת ברורה אחרי הקדמתי זו, לא אחלקנה לפרקים. ואלה דבריה:

עֵינַי רָאוּ אֵיךְ נְסוּכָה חֶמְלָה

    עַל עוֹר פָּנַיִךְ בִּרְאוֹתֵךְ אוֹתִי

    וְאֶת הֶמְיַת רוּחִי וְתוּגָתִי

    כִּי הַמַּכְאוֹב דִּכְּאַנִי עַד כָּלָה;

וָאֵרֶא כִּי בְמַחְשַׁבְתֵּךְ עָלָה

    מַחְשַׁךְ־חַיַּי וְסֵבֶל נִשְׁמָתִּי,

    וַיֶחֱרַד לִבִּי בְפַחְדָּתִי

    פֶּן מֶבָּטַי יוֹרוּךְ חֶלְקִי מַה דַּל;

וָאֵחָבֵא כִּי לִי לִבִּי אָמַר

    כִּי כְבָר מָלְאוּ דְמָעוֹת כָּל חֲדָרָיו,

    מוּל מַבָּטֵי־עֵינַיִךְ נִסְעָרִים,

וּלְעֶצֶב נִשְׁמָתִי אַטִּיף דְּבָרִים:

    ’הָאַהַב בְּלִבָּהּ לִשְׁכֹּן אָהַב

    וְלִי עַד נוּעַ בִּדְמָעוֹת הֵמַר!'

לו    🔗

מעתה והלאה, מדי תראני האישה ההיא, גילה מראה־פניה רגשי־רחמים וחוור כאילו חלתה האישה מחלת־האהבה. ואני, בראותי אותה, זכרתי את גברתי האצילה, אשר גם היא חוורה כמוה. ואכן, מאזלת יכולתי לרכך ולהפיג את תוגתי, יצאתי לעתים לראות את האישה הרחמנייה ההיא, אשר עקב עצבון מראה פניה יכלה להוציא את הדמעות מעיני. והרצון באני לאמור את דברי הסוניטה השלוחה אליה, וכתבתי את הסוניטה ‘חורון־האהב’, והיא ברורה אחרי ההקדמה הזאת מבלי אשר אחלקנה לפרקים. ואלה דבריה:

חִוְרוֹן־הָאַהַב וְחֶמְלַת־לֵבָב

    לֹא בָאוּ לַעֲלוֹת עַל פְּנֵי אִשָּׁה

    בַּחֲזוֹתָהּ בַּאֲדִיבוּת־נַפְשָׁהּ

    דִּמְעוֹת־עֵינַי וְאֵיךְ לִבִּי דָאַב,

כְּעַל פָּנַיִךְ בִּרְאוֹתֵךְ מָה רַב

    עָנְיִי בִּרְתֹת שְׂפָתִי הַנּוֹאֲשָׁה;

    אֶרְאֵךְ, וְזֵכֶר־דְּמוּת נַפְשִׁי חָשָׁה

    וְיִבָּקַע לִבִּי בְנַפְתּוּלָיו;

וְלֹא אוּכַל לִמְנֹעַ מֵעֵינַי

    אֵלַיִךְ לְהַבִּיט בְּעִצָּבוֹן

     כִּי תִתְגַּעְגַּעְנָה לְהַזִּיל דְּמָעוֹת;

וְאַתְּ כֹּה מַגְבִּירָה אֶת רְצוֹנָן

    עַד כִּי תִּגְוַעְנָה בִמְצוּקַת הַדְּוַי,

    אַךְ אֵיךְ אוּכַל מוּל תִּפְאַרְתֵּךְ לִבְכּוֹת?

לז    🔗

מרוב הסתכלותי באישה ההיא חל בי שינוי כה רב עד כי החלו עיני לשמוח ולעלוץ בראותי אותה. ועתים רבות נקפני לבי והייתי שפל בעיני. ומדי פעם קילל לבי את עיני הזונות, ואמרתי אליהן: ‘תמיד העצבתן עד דמעות את כל הרואה את עגמתכן; ועתה, איך תשכחנה את יגונכן ותשמחנה למראה האישה המביטה עליכן, והיא לא תעשה כן כי אם באשר כבד לבה באבלה על האישה המבורכת, אשר אותה היה משפטכן לבכות? אך עשו־נא ככל־אוותכן! אולם אני אשוב ואזכור לכן את רוע מעלליכן, עיני הארורות! כי לעולם לא תחדלנה דמעותיכן כי אם אחרי מותי!’ עודני מייסר את עיני, ואנחות כבדות ועגומות הציקוני. אז באני הרצון לכתוב סוניטה ולתאר בה את אימת־רוחי, לבעבור לא ילינו לבטי המרים, אשר כה עוניתי בהם, אתי בלבד, וכתבתי את הסוניטה ‘מרי־דמעות־כאב’ ובה שני פרקים: בראשון הנני מדבר על עיני כדבר לבי בקרבי; בשני הנני מפר כל טעות בגלותי, מי הוא המדבר, והפרק הזה פותח במלים ‘כן לבבי אומר’. אמנם, יכולתי לחלקה לפרטים נוספים, אולם אין צורך בזה, באשר מגמתה מובנת מדברי ההקדמה הזאת. ואלה דברי הסוניטה:

מְרִי־דִמְעוֹת־כְּאֵב אֲשֶׁר שְׁפַכְתֶּן,

    עֵינַי הָאֻמְלָלוֹת, יָמִים רַבִּים,

    דְּמָעוֹת הוֹצִיא גַם מֵעֵינֵי זָרִים

    כִּי רִחֲמָה נַפְשָׁם עַל עִצְבוֹנְכֶן!

הֲכִי עַתָּה לִשְׁכֹּחַ מִהַרְתֶּן,

    לוּ אֱמוּנַי אַף הֵם הָיוּ בוֹגְדִים?

    אַךְ אֶת גִּילְכֶן לִשְׁבֹּר קוֹלִי אָרִים,

    לָכֶן לַזְכִּיר אֶת אֵשֶׁת־יְגוֹנְכֶן!

תַּזְנוּתֵיכֶן הֵעִירוּ נִשְׁמָתִי

    וְהִפְחִידוּנִי, כִּי אָגוּר מְאֹד

    וּמִן הָאֵשֶׁת רְאִיתֶן אֶבְרַח;

עַד יוֹם מוֹתִי אַל תִּתְנָשֶׂאנָה עוֹד

    לִנְשׁוֹת אֶת גְּבִרְתְּכֶן, הִיא שָׂרָתִי;

    כֵּן לְבָבִי אוֹמֵר וְנֶאֱנָח.

לח    🔗

מראה האישה ההיא כה שינה את הלך־רוחי, עד אשר מדי פעם נמשכתי אחריה כהימשך איש אחרי אישה, אשר גברה אהבתו אליה, ובלבי אמרתי: ‘הנה אישה עדינה, יפה, צעירה, ומי יודע, שלחה אותה אלי האהבה למען אמצא מנוחה בחיים?’ ולעתים חשבתי עליה בחיבה יתרה עד אשר השלימו רגשי־לבבי עם הרהורי־מחשבתי, וכאשר נכנעתי לרגשים האלה, שבתי להרהר, עקב כי הניעתני התבונה, ואמרתי אל לבי: ‘אוי לי מהרעיון הזה, הבא לנחמני נחמה נבזה ולא יתנני לפנות מקום למחשבה אחרת!’ ולעומתו שב ועלה בי רעיון אחר: ‘הנה באה האהבה לעכור את רוחך, ומדוע לא תנוס ממרירות כה עזה? הלא תראה כי ירדה אליך רוח לנשוב עליך חשקי־אהבה, והרוח יצאה ממקום עדין, לאמור, מעיני האישה, אשר נכמרו רחמיה עליך?’ ונפתולי עם עצמי שבו ועצמו והניעוני להביע אותם בדברי־שירה; ובאשר מבין הרעיונות הנאבקים ניצחו אלה הנוטים לאהבת האישה ההיא, נראה לי כי טוב לי לפנות בדברי אליה, וכתבתי את הסוניטה ‘רעיון עדין’, וכיניתיו ‘עדין’ כי דיברתי על אישה עדינה; ולולא כן, היה זה רעיון נקלה מן הנקלים.

בסוניטה הזאת מתגלים בי שני פנים, כי גם רעיונותי נפרדו לשניים: לפנים מזה קראתי ‘לב’, לאמור התשוקות, ולפנים מזה קראתי ‘נפש’, לאמור התבונה; וכתבתי את הסוניטה כעין שיחה בין שנים אלה; וכל איש, אשר הבנתו תשמחני, יראה ויבין, מדוע טוב לקרוא לתשוקה ‘לב’ ולתבונה ‘נפש’. אמנם, בסוניטה הקודמת קשרתי קשר עם הלב בריבי עם העיניים, ואולי ייראה הדבר כסתירה לדברי הפעם. אגיד אפוא כי גם שם אמרתי ‘לב’ במקום ‘תשוקה’, כי אז גברה תשוקתי להעלות את זכר גברתי מתשוקתי לראות את האישה ההיא, אף כי היתה בי גם תשוקה זו, אך לא כה עזה. אין אפוא סתירה בין דברי הראשונים והאחרונים. ושלושה פרקים בסוניטה הזאת: בראשון הנני אומר לגברתי כל כל תשוקותי יוצאות אליה; בשני הנני מביא את דברי הנפש, לאמור, דברי התבונה, אל הלב, לאמור, אל התשוקה; בשלישי הנני מביא את תשובת־הלב; הפרק השני פותח במלים ‘אמרה ללב הנפש’, והשלישי במלים ‘ענה הלב’. ואלה דברי הסוניטה:

רַעְיוֹן עָדִין הַבָּא הַלֵּל אוֹתָךְ

    עוֹלֶה וּבִי לְלֹא הַרְפּוֹת פּוֹעֵם;

    נָעַם שִׂיחוֹ עַל אַהַב וְשָׁלֵם

    עַד כִּי הַלֵּב אַחַר דְּבָרָיו נִמְשָׁךְ;

אָמְרָה לַלֵּב הַנֶּפֶשׁ: 'מִי שֻׁלַּח

    עַד הֵנָּה אֶת רוּחֵנוּ לְנַחֵם,

    וְכֹה עָלַי אֶת חוֹתָמוֹ חוֹתֵם

    עַד כָּל רַעְיוֹן אַחֵר מֶנִּי יִבְרַח?'

עָנָה הַלֵּב: 'הוֹי נֶפֶשׁ עֲגוּמָה,

    אַךְ רוּחַ חֲדָשָׁה יָרְדָה כָּעֵת

    וְנֹעַם אֲהָבִים בִּי מַסְעִירָה;

כֹּחָהּ וְחִיּוּתָהּ חָשׁוּ לָצֵאת

    מִמַּבָּטֵי הָאֵשֶׁת הַתַּמָּה,

    כִּי עַצְבוּתֵנוּ אֶת נַפְשָׁהּ עָכְרָה'.

לט    🔗

לעומת אוייב־התבונה ההוא התקוממה בחזוני באחד הימים, בשעת היום התשיעית⁵⁷, דמות אחת, ואני דימיתי להכיר בה את ביאטריצ’י המבורכת, לובשת שמלה אדומה כביום בו ראיתיה בפעם הראשונה, והיא עתה צעירה כאשר ראיתיה בפעם הראשונה בגילה הרך. ואני החילותי להעלות בזיכרוני את כל הופעותיה לפני, זו אחרי זו, מן היום ההוא ועד עתה, ולבי נקפני והכאיבני כאב מר עקב תשוקתי הנקלה, אשר שלטה בי ימים רבים והניעתני למאוס בעצות התבונה הנאמנות. ועתה, אחרי אשר ביערתי את תשוקתי הארורה, שבו כל רעיונותי אל ביאטריצ’י העדינה. ואודה, כי מאז והלאה לא חדלתי לחשוב עליה בכל כלימת לבי, ואנחותי העידו על זאת, כי כולן בעלותן מחזי הגידו את אשר המה בלבי, לאמור, את שם האשת המבורכת ואת נסיבות פטירתה מאתנו. ומדי פעם הפציר בי רעיון אחד כה מלא כאבים, עד אשר, בעבור עצמתם, שכחתי גם אותו גם את מקום הימצאי. ועקב התלקחות אנחותי התעורר בי בכיי ושתי עיני היו כשני מעיינות המתאווים להזיל דמעות. ולפעמים נלאו עיני מרוב בכיין ועוטרו בטבעת אדומה, כאשר תעטר עיני אדם שׂבע־ייסורים. כן השיגן תגמול שווה לרוע מעלליהן, ומאז והלאה לא נועזו עוד להביט בכל דמות, אשר בהביטה בהן תוכל להחטיאן. והרצון באני לשים את עצם שיקולי־דעתי בחרוזים, כי רציתי לבער את תשוקתי הארורה ואת הנסיון המחטיא, ולבעבור לא יטעו את קוראי דברי־החרוזים, אשר כתבתי עד כה. ואז כתבתי את הסוניטה ‘אויה, אנחות העצב’. אמרתי ‘אויה’, עקב כאב־כלימתי בעווון תזנוני עיני. ואלה דברי הסוניטה, אשר לא אחלקנה לפרקים, כי מגמתה מובנה מעצמה:

אוֹיָה אַנְחוֹת־הָעֶצֶב הָעוֹלוֹת

    מִמַּחְשְׁבוֹת לִבִּי, כִּי בוֹ קִנָּן!

    נִלְאוּ עֵינַי וְאֵין עוֹד בְּכֹחָן

    לַבִּיט דְּמוּיּוֹת אֲשֶׁר אוֹתָן רוֹאוֹת;

וְהֵן עַתָּה כִשְׁנַיִם מַעְיָנוֹת

    אֲשֶׁר לִבְכּוֹת וּכְאֵב לַרְאוֹת חֶפְצָן,

    וּבְכִי תַּרְבֶּינָה עַד כִּי עִטְּרָתָן

    סָבִיב סָבִיב עֲטֶרֶת עַצָּבוֹת;

רַעְיוֹנוֹתַי וְשֶׁטֶף־אַנְחוֹתַי

    כֹּה מַכְאִיבִים אֶת כָּל חַדְרֵי לִבִּי

    עַד כִּי הָאַהַב מָט בְּיִסּוּרָיו:

כִּי עֲלֵיהֶם נָסוּךְ מְקוֹר־עָצְבִּי,

    שֵׁם שָׂרָתִי וְזֵר מְלִיצוֹתַי,

    בָּם פִּי הִסְפִּיד מוֹתָהּ בְּמִזְמוֹרָיו.

מ    🔗

עברו ימים אחרי התלאות האלה, והימים ימי עלייה לרגל, בהם נהרו אנשים רבים לראות את התמונה הברוכה⁵⁸, אשר שבק לנו ישו כריסטוס לזיכרון צלמו המפואר, אשר אותה חוזה עתה גברתי ברקיע עוזו. ואחדים מהנודדים צעדו ברחוב בקרב העיר, בה נולדה, חיתה ומתה גברתי העדינה, והכרת פניהם ענתה בהם, כי בלכתם הגו מחשבות עמוקות; ואני, בהסתכלי בהם, אמרתי בלבי: 'אין זאת כי הנודדים האלה באו ממרחקים ומעודם לא שמעו את שמע האשת ההיא ואינם יודעים דבר עליה, ומחשבותיהם יוצאות אל דברים אחרים ואולי אל ידידיהם הרחוקים, אשר אין אנחנו מכירים אותם. והוספתי עוד להרהר: ‘לו היו ממקום קרוב, כי אז היו פניהם מגיעים צער בדרכם בחוצות העיר הדאובה’; ועוד אמרתי בלבי: ‘לו יכולתי לעצרם מעט, כי אז עוררתים לבכות לשמע דברי, המעוררים בכי בכל המקשיב להם’. וכאשר עברו האנשים מנגד עיני, באני הרצון לכתוב סוניטה ובה להביע את כל אשר אמרתי עתה בלבי. ולמען תגבר עצמת דברי לגעת עד לב השומעים, כתבתי את שירי כדברי־שיחה אל האנשים הללו. אז כתבתי את הסוניטה ‘הוי נודדים’, ואמרתי ‘נודדים’, עקב המשמעות רבת־הפנים הנודעת למלה הזאת, כי כפולה משמעותה, האחת רחבה והשנייה צרה; לפי המשמעות הרחבה ייקרא ‘נודד’ כל הנרחק מארץ מולדתו; לפי המשמעות הצרה אין ‘נודד’ כי אם ההולך לבית יעקוב הקדוש או השב משם. ושימו לב כי בשלושה שמות ייקראו אנשים, הנודדים לשם עבודת האל העליון. הם ייקראו ‘נושאי תמרים’, עקב לכתם אל מעבר הים, אשר משם יביאו אתם כפות־תמרים; וייקראו ‘נודדים’, בעבור לכתם אל הבית בגליציה⁵⁹, כי מכל קברי־השליחים אין כקבר־יעקוב⁶⁰ רחוק ממולדתו; וייקראו ‘רומאים’, עקב לכתם לרומי; ואל העיר הזאת היו מועדות פני האנשים, אשר להם קראתי ‘נודדים’. את הסוניטה הזאת לא אחלק לפרטים, באשר מגמתה מובנה מתוכה, ואלה דבריה:

הוֹי נוֹדְדִים הוֹגֵי זִכְרוֹן־פְּרֵידָה

    אִישׁ־אִישׁ מִבְּנֵי־בֵיתוֹ הַנֶּעְדָּרִים,

    הֲבוֹאֲכֶם הֲלוֹם מִמֶּרְחָקִים

    כִּי דְמוּת תָּאֳרֵיכֶם כֵּן מְעִידָה?

מַה לֹּא תִבְכּוּ בְקֶרֶב הָעֵדָה,

    עֲדַת עִיר־זוֹ, מְעוֹן הָאֲבֵלִים,

    וְתַעַבְרוּ בָהּ כַּעֲבוֹר זָרִים

    אֲשֶׁר מֵהֶם נֶעְלָם מָה רַב פִּידָהּ?

אִם תַּעַמְדוּ־נָא לִדְבָרַי לַקְשִׁיב,

    כִּי אָז תּוֹסִיפוּ בְדִמְעוֹת־חֶמְלָה

    בְּלֶכְתְּכֶם מִקֶּרֶת זוֹ לָצֵאת:

אֶת בֵּיאַטְרִיצֵ’י אֶת בִּתָּהּ שָׁכְלָה

    הָעִיר, וּלְקֹל הַמַּסְפִּידָהּ בְּפִיו,

    יִבְכֶּה כָל אִישׁ, כִּי רַב הַדְּוַי מִשֵּׂאת!

מא    🔗

בימים ההם שלחו אלי דבר שתי נשים אצילות וביקשו ממני לשלוח להן מבחר חרוזי. ובתתי לב לאצילותן אמרתי לשלוח להן את השירים ולהוסיף שיר חדש, וגם אותו לשלוח להן, לבעבור אאדיר את בקשתן ביתר כבוד. אז חיברתי סוניטה המביעה את הלך־רוחי ושלחתיה יחד עם המזמור הקודם ועם אחר הפותח במלים ‘בואו אלי’⁶¹. הסוניטה החדשה פותחת במלים ‘מעל לזבול’.

ובה חמישה פרקים: בראשון הנני אומר, אל אן יוצא רעיוני, אשר כיניתיו בשם אחת מתולדותיו⁶²; בשני הנני אומר, מהו הכוח המעיף את רעיוני למרומים, לאמור, מי הוא המעיף אותו; בשלישי הנני אומר את אשר ראיתי, לאמר, אישה המשובחת במרומים, והנני קורא לקול אנחותי, ‘הרוח הנודד’, כי הלוא הוא עולה בדמיון למרומים ושם הוא שוהה כאחד הנודדים הנרחק מארץ מולדתו; ברביעי הנני אומר, איך רוחי רואה את גברתי בסגולתה העילאית, אשר אותה אינני מסוגל לתפוש ולהבין, לאמור, כי רעיוני נישא לקראתה למרומים כה נשגבים, אשר שכלי אינו יכול לתפוש, יען כי מידת שכלנו מול מידת שכל הנשמות הברוכות היא כמידת גבורת העין מול מידת גבורת השמש, וכן אומר הפילוסוף בספר השני ב’מטפיסיקה'⁶³; בחמישי הנני אומר כי למרות חוסר יכולתי להבין את רום המעלה, אשר עדיה נשאני דמיוני, לאמור, את פלאי סגולות נשמת גברתי במרומים, היטב הבינותי כי אמנם נשאני דמיוני לחזות אותה, כי את שמה לא חדלתי לשמוע. ובתום הפרק החמישי הנני אומר ‘בנות־יקר’, להודיע, כי דברי מופנים לנשים; הפרק השני פותח במלים ‘שכל חדש’, השלישי במלים ‘בהגיעו למחוז’, הרביעי במלים ‘ראה ושב’, והחמישי במלים ‘וטוב הבנתי’. יכולתי להוסיף חלוקות דקות ולדקדק בביאורים נוספים אך די בחלוקות האלה ועל כן אינני נכנס להרבות פרטים, ואלה דברי הסוניטה:

מֵעַל לַזְּבוּל הֶחָג בְּרוּם אֶחָיו

    נִשָּׂא קוֹל אַנְחוֹתַי מִלֵּב נִשְׁבָּר;

    שֵׂכֶל חָדָשׁ, אֲשֶׁר בּוֹ הוּא הָכְתַּר

    בִּיגוֹן הָאַהַב, מְעוּפוֹ יְצַו;

בְּהַגִּיעוֹ לִמְחוֹז כָּל חֲשָׁקָיו,

    נִרְאֵית לוֹ אֵשֶׁת עֲטוּרַת־הָדָר,

    כֹּה מַזְהִירָה עַד אֶל אוֹרָהּ נִמְהַר

    הָרוּחַ הַנּוֹדֵד לַפְנוֹת עֵינָיו;

רָאָהּ וָשָׁב, וְעַל הוֹדָהּ לִי סָח

    וְלֹא הֵבַנְתִּי, כִּי רָזִים הִטִּיף

    לַלֵּב אֲשֶׁר עוֹרֵר אֶת שִׂיחָתוֹ;

יָדַעְתִּי כִּי הִלֵּל גְּבִרְתִּי מַה תִּיף,

    כִּי שְׁמָהּ, שֵׁם בֵּיאַטְרִיצֵ’י, הוּא שִׁבַּח

    וְטוֹב הֵבַנְתִּי, בְּנוֹת־יְקָר, שְׂפָתוֹ.

מב    🔗

אחר כתבי את הסוניטה הזאת, קם בדמיוני חזון נפלא, ובו ראיתי דברים המניעים אותי לחדול לדבר על גברתי הברוכה, עד אשר אוכל לספר עליה דברים השווים למעלת כבודה הנשגבה. ואני שוקד בכל עצמתי להקנות לי יכולת זו, ואכן, לא נעלמה ממנה שקידתי. ואם יהיה רצון העליון, אשר בטובו חיים כל היצורים, וחיי יאריכו מעט שנים, אקווה לאמור עליה דברים, אשר מעולם לא נאמרו על בת־אנוש⁶⁴. ויהי־נא רצון אלוהי החסדים ותזכה אזי נשמתי לעלות ולחזות את תפארת שרתה, לאמר, את ביאטריצ’י הברוכה, הצופה עתה בתפארת הודה אותו