רקע
שולמית הראבן
מה נעשֶה במיתוס?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: זמורה-ביתן; 1991

הדבר הקל ביותר לומר אותו על מיתוס הוא שלרובנו יחס דו־ערכי כלפיו. מן הצד האחד, יש למיתוס הוראה שלילית, מזלזלת, של אמונה תפלה, ששום אדם הגיוני ונאור אינו מאמין בה; כגון האמרה המפורסמת – מה שאני מאמין בו הוא דיעה מגובשת, מה שאתה מאמין בו הוא דוֹגמה, ומה שהוא מאמין בו זה בכלל מיתוס. מיתוס הוא, כידוע, הדבר שאינו ניתן להוכחה ואינו עומד במבחן הביקורת, והוא מעיד כביכול על משהו פגום בהתפתחות האינטלקטואלית. מיתוס הוא אותו חלק קצת מביש במבנה האנושי שאנשים נאורים פשוט מתעלמים ממנו בחמלה, שהרי אין לך נאורות גדולה מן הספקנות האלגנטית. עוד היונים הקדמונים שאלו את עצמם מה לעשות במיתוס, ואת התשובה נתן אריסטופאנס במחזהו “הצפרדעים”; שם, במערכה האחרונה, בן שעלה במעלות החברה נוזף באביו שנשאר עם הארץ, ואומר לו, אבא, בחייך, בחברה תרבותית אין משיחין במיתוס בשעת סעודה.

מיתוס הוא קודם כול סיפור – שאינו אמור להיות מעוגן במציאות, או ברָאציו, ומיחסים לו מידה של קדושה, או לפחות מידה של יראת כבוד משפחתית. אמרתי משפחתית, כיוון שהוא סיפור משפחתי, סיפור הקובע במידה רבה את השייכות, קובע את הגיבוש ואת צפני הגיבוש, את התת־טקסט התרבותי המשותף – והוא גם קובע במידה רבה דפוסי תרבות. נהוג לחשוב – על פי התפיסה היוונית – שניגודו של המיתוס הוא הביקורת ההיסטורית, ועצם המלה “היסטוריה” ביוונית פירושה חקירה, לימוד על ידי בדיקה. על פי גישה זו יש אומרים עד עצם היום הזה שאם אך נפרק את המיתוס לגורמיו ההיסטוריים, כלומר האמיתיים־במרכאות, נמצא את עצמנו לא רק משוחררים מן המיתוס הכובל אותנו ומפריע לחשיבה שלנו, אלא גם נהיה על ידי כך יותר נאורים ויותר ראויים לבוא בקהל בני תרבות. על פי דיעה זו, חשוב לנו היום ובכל יום לדעת, למשל, שבבסטיליה בעת כיבושה ישבו בסך הכול כחמשה כייסים ושתי זונות, או להיפך, ובכך יועם בבת אחת כל הזוהר המיתולוגי הנלווה במחשבה האירופית לאקט הסמלי של כיבוש הבסטיליה.

ודאי שהשימוש בהיסטוריה, בעדות ההיסטורית, לצורך ניתוץ המיתוס, גם הוא, בדיוק כמו המיתוס, חלק חשוב בדפוסי התרבות האנושית, בבחינת אלה ואלה דברי אלוהים חיים, ובלי שניהם לא תתכן שום תרבות. חלק גדול מתופעת המחאה – כתופעה חברתית הוא שבירת מיתוס קיים, לצרכים דינאמיים, לצורך שינוי, מפני שמיתוס אכן עשוי לחסום התפתחות. הפרוטסטנטים, למשל, פנו אל ההיסטוריה כדי להוכיח קבל־עם ועדה עד כמה בלתי חוקיים הם שרשי כוחו אבסולוטי של האפיפיור, ולשם כך נברו בארכיונים והביאו מסמכים וכתובים ישנים שבאמת הגבילו את מוסד האפיפיוריות, והושכחו בכוונה תחילה על ידי הכנסיה הקאתולית כדי ליצור את המיתוס האפיפיורי האבסולוטי. לותר אמר בשעתו ש“ההיסטוריה היא אֵם האמת” – ביטוי יפה במיוחד כאשר נזכור שהמלה “אמת” ביוונית היא “אלתיאה”, הסרת השכחה. כלומר, על ידי היסטוריה, חקירה, אנו מביאים לאלתיאה, אמת, או הסרת השכחה – תפיסה יוונית מובהקת. הפרוטסטנטיזם, כתנועת מחאה, באמת ראה את העולם כ“זירת משפטו של אלהים”, זירה לבירור היסטורי, מתועד וממוסמך, של הצדק והאמת. אפשר לומר שהמחאה בכלל, המחאה כתופעה, דורשת לדעת ולפרסם ברבים את האמת ההיסטורית, ולא פעם גם מגלה וחושפת אותה, ובכך עיקר כוחה. שאם לא כן, עלול המיתוס לשמש להנצחת מצב קיים, ואינו מאפשר להתקדם. וכבר אמר סנטיאנה שהדרישה לאבסולוטי, והצורך בדה־לגיטימציה של האבסולוטי, שניהם מרכיבי התרבות.

ניתוץ המיתוס על ידי היסטוריונים נאורים הבאים בידיים מלאות עדויות, הוא, איפוא, תפיסה אהובה מאוד על ההיסטוריונים; אבל יש אתה כמה בעיות מהותיות. קודם כול, היא רדוקציוניסטית, מצמצמת, ואיך־שהוא מחמיצה נקודות חשובות בנושא – אולי אפילו את הנקודות החשובות ביותר, ולכך נגיע בהמשך הדברים. אבל הבעיה המהותית היא שגם מה שקרוי תפיסה היסטורית איננה אמת מוחלטת, אלא היא כפופה בכל מקרה לצורת החשיבה ולעולם המושגים של הדור, ומשקפת אותו. הרודוטוס, למשל, חקר היטב־היטב, כראוי להיסטוריון מקצועי, את פולחן הראקלס במצרים, והגיע למסקנה המתנשאת כלשהו שיש בפולחן הזה הרבה מאוד מיתוס במובן השלילי, הכוזב, שרק פתי יאמין בו. כל כך למה? כי בעלי הפולחן במצרים מיחסים להראקלס כל מיני מעשי נסים שעשה כביכול בהיותו אדם, והרי כל דרדק יודע שהראקלס בכלל לא היה מסוגל לעשות מעשי נסים כשהיה אדם, הוא עשה נסים רק משעה שמת, והפך להיות אל, ולא רגע אחד קודם. וכדאי לנו לזכור שהתפיסה ההיסטורית האנטי־מיתולוגית של הרודוטוס היתה בשעתה הנאורה ביותר והמדעית ביותר שניתן לתאר. וזה מזכיר מאוד את האזהרה המפורסמת שאותה הזהיר מיסיונר נאור אחד את בני שבט הפראים: “אחי המסכנים, אנא, אל תאמינו באמונות תפלות, אסור להאמין באמונות תפלות, זה מביא מזל רע.”

אם להיות ספקנים – אז ספקנים עד הסוף; גם ביחס לנוסחה הגואלת־כביכול של ההיסטוריה. יש משהו בתפיסת ההיסטוריה כסותרת מיתוס, שהוא בעצמו מיתוס; טעם של אינסטנט־קאתארזיס, רק נלמד כמה עובדות – ואבראקדאברה, המיתוס ימוג ולא ישוב. נדמה לי שגם זאת חשיבה תמימה, ואולי אפילו מאגית במידה מסויימת; ולי אישית אין שום דבר נגד חשיבה מאגית, אם היא עוזרת למישהו להיחלץ ממצב של חוסר ישע ברגע מסויים, אבל הייתי נזהרת מאוד־מאוד מלראות בכך אמצעי מדעי מדוייק. הדיסונאנס הקוגניטיבי, הסתירה באמצעות עובדות מוכחות, לא תמיד פועלת בצורה שמחייבת אנשים להסקת מסקנה ושינוי דפוסי התייחסות; הדיסונאנס – דיסונאנס, והדפוס נשאר דפוס, כפי שלמד על בשרו כל מי שעסק אי־פעם בפוליטיקה הישראלית ובהרגלי ההצבעה שלנו.

מדוע כל כך קשה להלחם במיתוס באמצעות הוכחה וסתירה?

יש משהו בסיפור המיתי הקשור כל־כולו בהתחלה, בראשית, בתוהו־ובוהו הקמאי, כשעוד אין חשיבה מסודרת, לפני שאמר אלהים יהי אור. רוב האנשים מוכנים לקבל את המיתוס כמלווה צמוד של הראשית, ההתחלה, ראשית דברי ימי השבט, ראשית תולדות העיר. בראשית היניקה הזאבה את רומולוס ואת רמוס, ואחר כך היתה היסטוריה והיו קיסרים והיה סנאט. יש לנו כאן רצף מחובר, רצף בלתי מופרע, של תרבות אוראלית אגדית, עם תרבות כתובה ומתועדת. ואכן, אבות ואמהות הם נושא המזמין מטבעו גישה מיתית; לא כל שכן אבות ואמהות קדמוניים. ואין כרגע חשיבות לעובדה – וכאן טעותם של ההיסטוריונים – אם אנשים באמת מאמינים במיתוס שלהם, או לאו; אנשים מוכנים, בנויים לכפילות המחשבתית הזאת, הכושר המיתי הוא כושר מולד, אולי גם מפני שהמיתוס הקשור תמיד בתקופות מוקדמות, מקביל איך־שהוא לחווית הילדות המוקדמת. בילדות המוקדמת של כל אדם יש מיתולוגיה, גם מחוסר האפשרות לארגן את החוויה בצדורה מחשבתית מסודרת, גם מחוסר יכולת הבנָיה וביקורת וסינתזה; אבל גם מפני שלילד הקטן ולילדה הקטנה האם והאב וכל המבוגרים הם באמת יצורים מיתולוגיים כל־יכולים, שהחיים והמוות בידם, והכול יכול לקרות על ידם ובגללם. האב והאם הם תמיד המכשפים הגדולים, עושי הנסים לטוב ולרע, כי כל מה שהם עושים הילד אינו יכול לעשות, ולכן הוא פלא והוא נס והוא אגדה והוא מיתוס. דפוס החשיבה המיתי הוא כנראה דפוס החשיבה הראשון שלנו.

עצם הכושר לחשוב חשיבה מיתית הוא כנראה עניין מולד ומובנה לגמרי בתוכנו, כמו כושר ההליכה והדיבור והלשון, ומכאן כוחו. ולכן, מי שמקבל מיתוס כפשוטו, בלי ויכוח, אומר למעשה לכל ההיסטוריונים ולכל הפרוטסטנטים שהיו ויהיו – אני חי עם זה שאינני יודע; יש במבנה שלי גם כושר לחיות עם מסתורין. ואינני יודע – פירושו גם שאני מרגיש שאין לי אפשרות לדעת, או אולי אין לי זכות לדעת. אדם יודע שההורים הם אשר שמו לו תחת הכר עשר אגורות תמורת שן החלב שנפלה, אבל הוא גם מאמין בעת ובעונה אחת שגמד השיניים בא בלילה ולקח את השן ושם תמוּרתה מטבע, ויש כפילות ואין סתירה, כי כל אדם היה פעם ילד קטן, ולא כל כך מזמן, והגדולים היו יצורים מיתולוגיים שיכלו לחולל נסים, ולא היתה לך זכות לדעת. במופלא ממך אל תחקור; מופלא – במובן של פלא. עוד הרמב"ם אמר שאין מקשין בדבר אגדה. ואם כן, לכולנו יחס לפחות דו־ערכי למיתוס, בדיוק מפני שכולנו היינו פעם ילדים קטנים, ואי אפשר למחוק את הילד ואת הכישורים של הילד, כשם שאי אפשר למחוק את המבוגר שבתוכנו. אדם הוא יותר מפרסונה אחת, ואנחנו מתבגרים, במקרה הטוב, לא על חשבון הילד שבנו, ולא במקומו, אלא זה בצד זה, ולשניהם לגיטימציה מלאה.

זאת ועוד: מכיוון שהתפיסה המיתית שייכת איך־שהוא לראשית שלנו, ראשית חיינו, לתקופה הקדם־היסטורית שלנו, היא לרוב גם תפיסה סטטית, סגורה, כיוון שהילדות נגמרה מתי־שהוא ואינה נמשכת. מיתוס על פי הרוב הוא ענין שאין לנו שום ציפיה כי יימשך גם בהווה. פול ויין הצרפתי שואל אם היוונים באמת האמינו במיתוסים שלהם, והוא משיב שהם אכן האמינו בכל הנוגע לעבר; אתינה באמת קפצה אי־פעם מראשו של זאוס והיתה לאלת החוכמה. אבל אם מישהו יגיד לך היום שאתמול בארבע אחרי הצהרים לאתינה נמאס, והיא קפצה חזרה לתוך ראשו של זאוס, או שזאוס שוב התגלגל בברבור וירד לפני כמה דקות לביקור ניאופים אצל אחת הנימפות עד שבעלה יחזור הביתה – בזה הוא כבר לא האמין, כי הוא לא פרייאר. האלים נמצאים בעולם של מעלה, שוכנים שם; אבל יווני ממוצע, כלשונו של ויין, היה מתפלא מאוד לו הרים את ראשו וראה פתאום כל מיני אלים מרחפים בשמיים. מיתוס הוא תמיד סיפור ותמיד מתרחש בתוך לשון, בתוך סיפור, ולא תבור התגשמות. מיתוס שהתגשם הוא כבר היסטוריה.

לפני שנים רבות סיפרה אקדמאית ישראלית ששהתה באקרה בירת גאנה, כי הזמינה בטלפון שיחה לירושלים, והמרכזנית חשבה שהיא עושה אותה לצחוק, כיוון שאין עיר כזאת ירושלים, ירושלים היא עיר בשמיים, ירושלים של מעלה, כמו כל שאר הדברים שבתנ"ך. הישראלית היתה צריכה לנסוע עד בית הדואר המרכזי, ולבקש את האחראי, שבדק בספר ומצא שיש בכל זאת ירושלים של מטה, ויש בה טלפונים עם קידומת, ורק אז אפשר היה להזמין את השיחה.

ובכל זאת, וביתר רצינות, אנחנו מרגישים שיש צורך להתמודד איך־שהוא עם עניין המיתוס, ולוּ רק מפני שהוא משמש לכל כך הרבה מניפולאציה פוליטית כוחנית, ועל כך עוד נרחיב את הדיבור. אפשר להציג אותה שאלה עצמה בדרך אחרת: לא איך לשלול את המיתוס, או להרוג אותו, אלא איך לפתח לעצמנו כלים נאותים שיאפשרו לנו לחיות נכון עם המיתוס, בלי להשתעבד לו, בלי לתת לו להיות קובע יחיד בחיינו ובגורלנו; לשון אחר – איך לחיות עם המיתוס במיעוט של נזק.

היהדות, כידוע, התמודדה טוב יותר מכל קבוצה אחרת עם עניין המיתוס, פשוט מפני שמלכתחילה היא מיעטה מאוד לייצר אותו. לא היה צריך לנתץ את המיתוס של אבותינו ואמותינו השופטים והמלכים, מפני שהוא לא היה קיים מלכתחילה, והמקרא כידוע מתאר אותם כאנשים בשר ודם, הם בני תמותה, חטאים ובלתי שלמים. בפשוטו של מקרא, היה אברהם אבינו בעל רע ואב רע, ששילח בן אחד למדבר, את השני כמעט הקריב, ואת אשתו הפקיר בכל מיני חצרות מלכים, ובכלל הוא מעורר הרבה שאלות; מה שאינו סותר את העובדה שהוא היה אבי האמונה המונותאיסטית. דוד חטא בבת־שבע וגרם למותו של אוריה מול פני המלחמה החזקה, וציווה על בנו לחסל את צאצאי בית שאול, כיוון שהוא עצמו היה מנוע מכך. רחל לא רק האמינה בתרפים, אלא גם גנבה אותם מבית אביה; וכן הלאה. אם נשווה את הדמויות המקראיות לדמויות האלוהיות שאותן המציאו לעצמם עמים אחרים, לא כל שכן בתי מלוכה, כולם אלים ללא רבב שאף אחד מהם לעולם לא נזקק לנקביו, הרי שהיהדות מצויה באורח ברור מאוד בצד הפרסונה הבוגרת והא־מיתולוגית. די שנזכיר שבכל ההגדה של פסח, שכולה סיפור יציאת מצרים, לא מוזכר שמו של משה רבנו, שפיקד על היציאה הזאת, אלא פעם אחת. אין מיתוס משה במקרא, וודאי גם לא בהגדה. הוא כבד־פה, הוא לא כריזמטי, הוא איש רב חטאים שאינו שולט בכעסיו ובמצבי רוחו, והוא האיש שהוציא את בני ישראל ממצרים ונתן את התורה; אדם ולא אל, ובדיוק בכך גדולתו.

אבל המקרא, שכמעט איננו מיתולוגי, ודאי לא בבואו לתאר אנשים, לא ביטל את הצורך של אנשים במיתולוגיה. מי שמשתטחת על קבר רחל אמנו, ומבקשת פרנסה ושידוך הגון לילדים, אינה פונה כלל אל רחל המקראית, גונבת התרפים, אלא אל רחל אחרת, מיתולוגית, שהיא סמל הרחמים וההשתדלות – תכונה שאין עליה אפילו רמז קל שבקלים במקרא. נאמר רק “רחל מבכה על בניה”; והתמונה הזו משתלבת במיתוס קדמון מאוד, מוכר בכל רחבי הים התיכון, של אֵבל התמוז, ודמֶטר המבכה על קורה, וכמובן גם מרים אם ישו ליד גופת בנה. סְטַבַּת מאטר דולורוֹזה. אבל אֵבל איננו בדיוק רחמים, ואיננו לימוד סנגוריה; והאם הדואבת, העומדת תחתיה ובוכה, איננה בדיוק הדמות שממנה מצפים להשתדלות והתערבות יעילה למען פרנסה ובריאות ושידוך הגון. יתכן שמבחינת יעילות – לאה היתה טיפוס מועיל הרבה יותר, רק שלאה מעולם לא שולבה במיתוס ה“מאטר דולורוזה”; כנראה מפני שהיו לה יותר בנים ופחות השפעה על יעקב. וביתר רצינות: יש במיתוס רחל, כמו בכל השתטחות על השפעה על יעקב. וביתר רצינות: יש במיתוס רחל, כמו בכל השתטחות על קבר, איזו בקשה לעזרה ולאמפאתיה ולצדק, שהיא בוודאי הד לצורך שלנו באמפאתיה ובעזרה שאותה ביקשנו בילדותנו, פעם קבלנו ופעם לא, כי האם המיתולוגית והאב המיתולוגי שבילדות אולי לא תמיד היו בגדר מענה קבוע שאפשר לסמוך על היענותו, פעם כן ופעם לא ופעם הם עסוקים מדי, ולכן אולי צריך להתפלל ולהפציר ולפייס. מיתוס רחל הלא־מקראי, לגמרי לא מקראי, בדיוק כמו כל השתטחות על קבר צדיק וקדוש, נעשה אם כן עניין פונקציונלי, יציאה באותו רגע ממצב של חוסר ישע, או תקווה ליציאה מחוסר ישע, נחמה אישית, חיזוק נפשי שאין לזלזל בו.

רוצה לומר – גם היהדות הכל כך א־מיתולוגית, בעלת המקרא הכל כך א־מיתולוגי, לא הצליחה לעקור את המיתוס, כיוון שהוא מובנֶה לגמרי בתפיסת העולם המוקדמת של כולנו. מה שאנחנו צריכים להתגונן מפניו, איפוא, איננו המיתוס עצמו, שהוא חלק בלתי נפרד ממבנה האישיות שלנו, אלא איך לא להיות קרבן למניפולציה הקשורה במיתוס, לכפיית המיתוס על אנשים ועל ציבורים שלמים, ובוודאי איך להתגונן מפני ייצור מלאכותי של מיתוס. ואין כוונתי כרגע למיתוס העמוק, אלא למיתוס טרי שזה עתה נוצר, ועל כך נרחיב מעט.

אנחנו יודעים, למשל, שמשטרים טוטליטריים עובדים הרבה מאוד על מיתולוגיה, וגם מייצרים אותה; ומיתוס המיוצר בהווה, להבדיל מן הרובד המיתולוגי העמוק, הוא תמיד־תמיד הקיטש בהתגלמותו; ולרוב גם קיטש קטלני. אנחנו זוכרים את השימוש שנעשה על ידי הנאצים במיתוס, גם במיתוס עתיק, אבל גם בייצור מיתוס מודרני, אינסטנט מיתוס, כגון המיתוס המבחיל של הוֹרְסְט וֶסֶל. הורסט וסל היה צעיר בריון, שיכור ואלים, שנהרג בקטטת שיכורים במרתף בירה, והשלטון הנאצי הפך אותו לקדוש מעונה רשמי. ההמנון הרשמי של מוסדות המפלגה הנאצית היה שיר הורסט וסל – “צועדים אתנו חברים שאותם רצח הרצח האדום”, כלומר הסוציאליזם. זו התחברות קיטשית, זולה, אינסטנט, למיתוס האח הטוב שנבגד על ידי אחיו הרשעים; זה יוסף שנמכר על ידי אחיו, זה ישו שנבגד והוסגר על ידי יהודה איש קריות. אבל מעשית, אופרטיבית, זה מיתוס שנוצר באופן מלאכותי בהווה. ולא עזר כלל מה שאנשים ידעו על התכשיט הידוע הורסט וסל, והם ידעו; כשם שלא עוזר לדעת על הכייסים והזונות שישבו בבסטיליה בעת כיבושה. אנשים האמינו גם בזה וגם בזה, בגלל אותו כושר של אנשים להאמין בשני רבדים שונים. באותה צורה אנו קוראים בזכרונות של גבלס על דיון שהתקיים במטהו של היטלר, והוצעה ההצעה להשתמש לצרכי תעמולה בפרוטוקולים של זקני ציון, כהוכחה לרצון ההתפשטות העולמית של היהודים. גבלס אמר אז: אבל מיין פיהרר, אנחנו הרי יודעים שהפרוטוקולים הם שקר; והיטלר השיב – כן, הם שקר, אבל הם גם אמת. היטלר הכיר ביכולת האנושית לאחוז בשני הרבדים כאחד.

כל משטר טוטליטרי יודע, איפוא, לפנות אל הפרסונה הקדם־בוגרת שלנו, לעולם המיתי, כדי שנחוש כולנו כילדים שיש להם אב גדול מושיע, הוא המחליט, הוא האיש החזק, ולנו אין שום אחריות למעשינו בכלל. הבה נזכור שגם הקומוניזם, האנטי־פאשיסטי והרציונלי מאוד בחלקים גדולים מאוד של התהוותו, לא יכול היה לוותר על פולחן לנין החנוט הנראה לעין כול במאוזוליאום; וגם הסינים בעלי מסורת הקומון־סנס לא ויתרו על תמונת הענק של היושב־ראש מאו. המאפיין את המיתולוגיה המסויימת הזאת איננו רק יצירתה בהווה, יצירה מניפולטיבית, אלא גם הצורך שנוצר בעקבות כך להגן עליה בקנאות, בעונשים ובמאסרים, מפני כל עובדה וכל ביקורת, וכאן באמת צודקים ההיסטוריונים. מיתוס חדש הנוצר בהווה ניתן באמת להתגוננות ולסתירה על ידי עובדות טריות. הוא לא צבר די יוקרה במהלך הזמן, והדוגמאות ידועות לכולנו. אליל שנוצר בהווה לצורך פוליטי עומד על רגלי חרס, וההיסטוריה המודרנית רצופה תולדות של אלים־לשעה כאלה שהתמוטטו.

עד שאנחנו נזהרים, איפוא, כאשר המיתוס משמש למניפולציה בידי שלטון, או מי שרוצה להיות שלטון, כדאי אולי שנקבע לעצמנו את הנוסחה האומרת שיותר משיש צורך להפריד את המיתוס מהמדינה, יש צורך להפריד את המיתוס מהמדיניות. מיתוס יכול להיות נייטראלי בהחלט כאשר הוא שייך לתרבות של עם; הוא נעשה קטלני כאשר הוא משמש כלי מכוון במדיניות. מייד אחרי מלחמת השחרור, ועוד בעיצומה, היה אדם אחד ממשרד הדתות מתרוצץ בכל הארץ ומסמן מקומות קדושים כביכול – ממש כמדיניות, כדי ליצור פולחנים מקומיים – ולא עזר שכל ההיסטוריונים וכל הארכאולוגים אמרו שדברי הבל הם. הפולחן נוצר מהר מאוד, וברובו הגדול גם נמחק מהר מאוד; אבל בשעה שבה נוצר, הוא היה חלק ממדיניות מכוונת. אולי על דברים שכאלה כתב לורנס דארל ב“רביעית אלכסנדריה”, כאשר אמבטיה ישנה של קצין המשטרה סקובי נעשתה מקום פולחן מקומי של קדוש ששמו אל־סקוב.

מיתוסים מיידיים כאלה, מיתוסים שנוצרו בהווה, מיוצרים על ידי שלטונות הרבה פעמים כדי לכסות על מחדל: אפילו על קרב שהיה מיותר לגמרי, ונוּהל רע מאוד, ומקומו הפך להיות אתר של גבורה ועליה לרגל. לפני כמה שנים התפרץ הר געש בקולומביה, סיפור שכל־כולו שורה ארוכה של מחדלי השלטון: היו אזהרות, לא היתה הכנה, אנשים לא פונו, לא היו מסוקים, חמרי רפואה לא הגיעו לתעודתם, וכעשרים אלף איש נקברו בבוץ בגלל מחדל משווע.

מה עשתה הממשלה האחראית לכל זה?… מה נשאר לה לעשות? היא הכריזה המקום כמקום קדוש. אולי הוא שנאמר: צאו וראו כמה מאמצים משקיעים הבריות בבורות – כאשר הצורך באשליה גדול דיו…

צורה אחרת של מניפולציה היא הצורך המסולף לגמרי לראות אנשים בשר ודם כאנדרטאות שאין בהם רבב, כלומר לנשל אותם ממשמעותם האנושית. ואם אין להם משמעות אנושית, סימן שאין לנו שום סיכוי לדמות להם אי־פעם, ולא כדאי להתאמץ. העתונאית חנה קראל ראיינה את האחרון שנותר בחיים מקרב מפקדי גיטו ורשה, את ד“ר מארק אדלמן, והוא סיפר לה שמרדכי אנילביץ' נולד וגדל בשכונת העוני הגרועה ביותר של ורשה, ואמו היתה מוכרת דגים, וכאשר לא הצליחה למכור את כל דגיה ביום אחד, היה מרדכי הקטן צריך לקחת מכחול ופחית של צבע אדום ולצבוע את הזימים כדי שהדגים ייראו טריים למחרת בבוקר. כאשר הסיפור הזה פורסם, קמה כל הקהילה היהודית בארה”ב על רגליה ונזעקה: לא יתכן! אסור לספר דברים כאלה! איך נחנך את ילדינו על דמות המופת של מרדכי!… בסופו של דבר התפשרו עם ההוצאה לאור שלא מרדכי, אלא אמו היא שצבעה את זימי הדגים באדום. והרי הסיפור החזק באמת הוא סיפורו של הילד מן השכונה הקשה, שבילדותו צבע זימי דגים, ובנעוריו, והוא בן 21, היה למפקד מרד הגיטו, אדם ולא אל, אדם ולא מיתוס, אדם ולא קיטש, אדם שיש סיכוי לכמה מאתנו להיות דומים לו.

מה שמסבך עוד יותר את התמונה היא העובדה שיש לנו לא רק מיתוסים מן העבר, אלא גם מיתוסים המתייחסים לעתיד: ימות המשיח, שובו של ישו, שובו של ארתור, ה־once and future king. את המיתוסים הקשורים בעתיד בוודאי שאי אפשר להזים על ידי היסטוריה, כי הם עוד לא קרו, וכבר יש מי שאמר שהיסטוריון אינו אלא נביא הפוך. הרמב“ם, נציגו המובהק של ה”לוגוס“, או ה”ווֹרט" בלשון הישיבות שלנו, איש התרבות הכתובה, האיש האנטי־מיתולוגי ביותר שקם לנו, הזהיר מאוד שלא להיתפס למיתוס גם ביחס לעתיד, ודאג לומר לנו שאין בין ימות המשיח לבין ימינו אלא שעבוד מלכויות, כלומר גם אז הכול יהיה כמעט אותו דבר. אבל כמה אנשים במצוקה פונים דווקא אל הרמב"ם? וכמה רואים את ימות המשיח באותו פכחון ובאותה שפיות שהוא ראה אותם?

ואם כן, נחזור מן האינסטנט־מיתוס, שהוא באמת תועבה גמורה, לענייננו – למיתוס העמוק, הקובע דפוסים לאורך זמן, ולשאלה המקורית – מה נעשה בו על מנת שלא ניפול לו קרבן. ומדובר, אכן, בדיני נפשות: מיתוס יש בו כוח להוציא אנשים להורג, אנשים מקריבים ומוקרבים בשמם של מיתוסים ובגללם. אני מבקשת להציע כאן כמה דרכים להתמודד עם המיתוסים בלי להרוג את המיתוס; כמה דרכים לחיזוק האישיות הבוגרת שלנו, לא על חשבונה, אלא בצדה של האישיות המוקדמת, ובנוסף עליה.

הדרך הראשונה היא הנסיון להבין את הסיפור הקודם לסיפור, כלומר את המיתוס המוקדם עוד יותר מן המיתוס שבידינו, וברשותכם – אביא דוגמה.

כולנו מכירים את הספור האדיפאלי ויודעים בדיוק מתי וכיצד מתגלה סיפור גילוי העריות. בתיבַי פורצת מגפה, אנשים מתים, ושואלים בנביא תירזיאס מה השירכה שנמצאת בעיר ועל מה העונש. אז מתגלה סיפור נישואיהם של האם והבן, יוקסטה ואדיפוס. אם ננסה לבודד את האלמנטים העיקריים, יש לנו שואה, או מגפה, או הרג, הקשורים איך־שהוא בגילוי העריות, וזה מיתוס כלל־עולמי מקובל ביותר. אצלנו הוא קיים אחרי חורבן סדום, במערה בצוער, כאשר בנות לוט מחליטות שלא נשארו עוד גברים בעולם, וכדי לקיים את הגזע האנושי, על רקע החורבן, הן מקיימות יחסים עם אביהן. אנתרופולוגים מספרים לנו על מיתוס בניו־גיני, שם כל בני הכפר נאטמו ונקברו בתוך סלע, כעונש על מעשה שעשו, ונשארו בחיים רק אח ואחות שהשבט דחה אותם מקרבו קודם לכן מפני שהיו מלוכלכים; והם שקיימו את המשך הגזע על ידי יחסים של גילוי עריות. אם כן, יש לנו קשר מובהק בין סיפור גילוי עריות, לבין חורבן, ולא חשוב כרגע מה קדם למה; הקשר חזק ובולט. אם לסטות לרגע לכיוון הספרות, אנחנו נזכרים בסיפורו של תומאס מאן על התאומים המפונקים והנרקיסטיים, זיגמונד וזיגלינדה, שהגיעו לכלל גילוי עריות אחרי ביקור באופרה, שם הוצג מיתוס הניבלונגים; אבל גם, בעיקר, בעקבות הרגשה גוברת והולכת שהם בעצם לבדם בכל העולם. הבדידות והחורבן הם רקע מקובל בכל סיפורי גילוי העריות.

נשאלת איפוא השאלה אם אין כאן לא רק סיפור שקדם לסיפור, אלא יסוד מציאותי חזק שמתחת לסיפור; אם לא היו בעולם הקדמון הרבה מאוד מקרים של חורבן כפר, חורבן שבט שלם, במלחמה או באסון טבע או במגפה, ואז נשארו באמת רק בני משפחה אחת להמשיך ולקיים את השבט. כלומר שלא גילוי העריות הוא שהביא את החורבן, אלא החורבן הוא שגרם לגילוי העריות, ונוצר היפוך. החורבן חדל להיות סיבה והפך להיות עונש בדור אחר, דור שהתחיל להכיר במושגים של חטא ועונש. סיפור המבול, למשל, המופיע בהרבה מאוד תרבויות, יש לו כנראה אחיזה במציאות האובייקטיבית, יש מבול בזכרון האנושי; אבל סיפור המבול כעונש על מעשי בני אדם הוא כנראה תפיסה של תקופה מאוחרת הרבה יותר, תקופה שיש בה גם התחלות של מוסר. אליאדֶה למשל טוען שמיתוס הגירוש מגן העדן מעוגן היטב בתקופת נסיגת הקרח, כי תקופת הקרח היתה כנראה גן־עדן לציידים, ותקופה של שובע, ועם נסיגת הקרחונים נתמעטה מאוד הפאונה והפלורה, והיה צריך להשיגם בזיעת אפיים. את סיפור אי הציות והעונש המציאו כנראה אחר כך. מכל מקום, מותר לנו לחשוב על גרעין של אמת שמאחרי המיתוס החזק; והוא אולי הדבר שעושה אותו כל כך חזק וכל כך מתמשך. זה לא הורסט וסל; בל אחטא בלשוני. זה זכרון עמוק מאוד.

יתכן גם אותו סיפור עצמו המופיע בצורה שונה בשתי חברות שונות. בהיסטוריה הפולנית מצוי סיפורו של ניגון, מימי הפלישה התורכית לאירופה. צבאות המוסלמים הגיעו עד העיר קראקוב ושמו עליה מצור. יום אחד, בשעת צהרים, יצא המחצצר אל מרפסת הצריח והכריז בחצוצרה על שעת צהרים, ואולי היה זה גם אות לטבחים הצבאיים שיתחילו לחלק את מנות הקרב. חייל תורכי אחד ירה חץ מקשתו, החץ נתקע בגרונו של המחצצר, וקטע את המנגינה באמצע. לא רק הסיפור ידוע לכל בר־בי־רב, אלא שהניגון המקוטע גם שימש שנים רבות כאות תחנה ברדיו הפולני, חלק מן המסורת.

עברו שנים רבות, ואני מדפדפת באסופה של סיפורים תורכיים מתורגמים, ונתקלת בסיפור הבא: לפני הרבה שנים יצאו צבאות השולטן לכבוש מדינות מעבר לים, ואללה נתן הרבה מדינות בידם, כי שמעו בקולו, ודרכם צלחה מאוד. עד שבאחד הימים צרו צבאות המאמינים על עיר גדולה ובצורה אחת, ושם יצא בצהרים המואזין אל מרפסת הצריח לקרוא בתקיעת שופר לכל מאמיני העיר לתפילה, ואחד החיילים התורכיים לא כיבד את קדושת האמונה, וירה חץ שפגע בגרונו של בעל השופר וקטע את התפילה הקדושה באמצע. מאותו רגע, בגלל חילול השם, כעס אללה על המאמינים, והפך את מזלם לקללה, והם פרשו מן המצור ונסוגו ונסוגו עד שכל הצבאות חזרו לארצם, ומסע הכיבוש המפואר היה כלא היה.

אין לי שום ספק שהסיפור – סיפור אמת, ששני הצבאות חזו בו במו עיניהם; אלא שבצד אחד נשאר הסיפור העובדתי של מעשה שהיה, בלי להזדקק לפירוש של חטא ועונש, ובצד השני נשאר הסיפור המעניש, אולי מפני שכאן מדובר בתבוסה, שהשלטון צריך כידוע לתרץ אותה. אין לי גם שום קושי להשאר עם שני הדברים, גם עם המיתוס של עונש על חילול השם, גם עם החצוצרן הקורא לטבחים לחלק ארוחת צהרים לצבא. עלינו רק לזכור שהמיתוס הוא סיפור, המתרחש בתוך לשון; וגם המיתוס הקדום ביותר שמוכר לנו איננו אלא מדרש, ואנחנו עוסקים במדרש על מדרש על מדרש, בכל דור ודור, עד היכן שהזכרון מגיע, קדימה ואחורה.

התפיסה של מיתוס כמדרש היא תפיסה שאינה זקוקה לשום הסבר בעולמם של אמנים, כי כל האמנות כולה היא סוג של מדרש. לא מדרש סמנטי, אלא מדרש המתרחש בלשון האמנות שבה עוסקים. ומדובר לא רק באמנות היוצרת, אלא גם במבצעת. לא מכבר היה כאן בון־ליר פרופסור ברון מג’וליארד, שבא ללמד כיתת אמן במרכז המוסיקה, וניצח כאן על הבימה הזאת על אמנות הפוגה, בעיבוד שלו, עיבוד קשה ונפלא – והוא סיפר לנו שרוב המוסיקאים הלומדים היום בג’וליארד הם אסיאנים, ושיש להם פירוש משלהם או מדרש משלהם על הקלאסיקה האירופית המקובלת; מוצרט, למשל, נעשה מוצרט יפאני, הדגשים שונים, תכנים שונים, עיצוב משפטים שונה. וגם זה היה כל הזמן בתוים, רק שלא ראינו אותו. וגם זה, כמובן, מדרש.

ואם כן, המדרש המתמיד, הבלתי פוסק, הוא אחת הדרכים החזקות והחשובות ביותר להתגבר על הנזקים שבמיתוס הסטטי, המקודש; ואולי אחד הדברים החשובים ביותר להקנות אותם בחינוך הוא מתן התחושה שכולנו בני חורין ביחס למיתוס, שיש לנו חופש המדרש, חירות הפירוש, שהדברים בידינו כחומר ביד היוצר, וכולנו רשאים להוסיף עליהם כהנה וכהנה, כי אין דבר מת יותר וחוסם יותר וסתום יותר מן המיתוס הסטטי, הפולחני, שאין אחריו מדרש, ויש אפילו איסור מדרש, ח"ו, שפירושו חנק תרבותי.

אלא שגם בכך כנראה לא די; והדבר הנוסף שאני מציעה אותו כתוספת מבריאה למיתוס הוא ההכרה – האנתרופולוגית, אם נרצה, אבל לא רק אנתרופולוגית – שאין מיתוס אחד אלא יש מיתוסים הרבה. אם נקח למשל את סיפור העקדה, כפי שהוא מסופר בספר בראשית, אנו שומעים שקרבן אדם, קרבן בן בכור, הוחלף כאן באיל שנשלח לשם כך משמיים; ועל פי פירוש מוקדם מאוד שלנו הדבר מסמל מעבר מקרבן אדם לקרבן בהמה. כדאי אם כן לדעת שאיננו בנים יחידים. אגממנון, ביוון, נדר נדר שיקריב את בתו איפיגניה לאלים; והנה ריחמה האלה ארתמיס על הנערה, ושלחה איל להקריב במקומה, ואת הנערה עצמה העלתה בסערה השמיימה להיות לה כוהנת. ויש לנו ביוון גם סיפור של פְריקסוס, בכורו של אתמאס, הבכור לבית המלוכה. היתה בצורת, והעם ביקש להקריב את פריקסוס כדי להעביר את רוע הגזירה, אבל האלים שלחו איל שהציל את פריקסוס ומילט אותו ממקום העקדה. הסיפור הזה קצת כפוי טובה בסופו, כי פריקסוס לא התבייש, ואחרי שהגיע למקום מבטחים על גבו של האיל הטוב, קם והקריב אותו לאלים, במקום להבטיח לו זיקנה מכובדת. ויש עוד הרבה סיפורים דומים בכל איזור הים התיכון, ובכולם מופיע האיל שהאלים שלחו אותו לתפוס את מקום האדם על המזבח. נכון שהמיתוס היהודי של העקדה הוא העשיר ביותר במשמעויות תרבותיות, ורובנו אינו יודע כלל שבמחשבת ישראל רב מאוד חלקו של הספק אם יצחק ניצל בכלל מן המאכלת. עוד האמוראים שאלו שאלה שאלתית מאוד – מדוע על פי המקרא חזר אברהם לבדו מהר המוריה, ואיפה היה יצחק; מדוע התאבל אברהם לבדו על שרה, ואיפה היה יצחק בלוויה של אמו. הרבה מדרשים אומרים לנו – למשל ספר הדר זקנים, וילקוט הראובני – שיצחק אכן נשחט, והועלה לשמיים, כדי שהמלאכים יטפלו שם בפצעיו, או בטראומה שלו, ושם נשאר כמה שנים ולמד בבית המדרש של שם ועבר, עד שהוחזר כדי להתחתן עם רבקה. בתודעה העממית יצחק אכן נשחט, האמת הפסיכולוגית של העקדה היא שיצחק נשחט, ואנו מדברים על הקרבה בפועל של הבן, ולא רק על הצלתו שנתגלגלה לו באמצעות אותו איל שכנראה כל המזרח התיכון הקדום מכיר אותו.

במאמר מוסגר, מעניין מדוע יצחק, שלא נשחט בסופו של דבר, נתפס כאילו נשחט בידי אביו, ואילו בת יפתח, שבאמת הוקרבה, ושלא שלחו לה שום איל, לא נרשמה כמיתוס מיוחד במינו. אבל היסוד החשוב בכל הסיפור הוא שאיננו בנים יחידים גם באחד המיתוסים החשובים ביותר שלנו, כולל האיל. הסבר הנסיון שאלהים ניסה את אברהם, וכל המדרשים שאחר כך, שייכים לדורות אחרים, דורות המחפשים אתוס אמוני שמאחורי הסיפור, כל דור והאתוס המשתנה שלו.

אין שום תועלת בניתוץ המיתוס; יש תועלת בפתיחתו, בלימודו, בתוספת ידע, עוד ועוד, על הסיפור הקיים; כשם שאין שום תועלת במחיקת הפרסונה הקדומה והילדית שלנו, אלא ההתבגרות נעשית על ידי תוספת של עוד ועוד שכבות של ידע ואירגון ובניין ודיפרנציאציה. בוודאי שאין מה להוסיף על כמה מיתוסים יפהפיים שלנו, כגון האגדה על ל"ו הצדיקים שבזכותם העולם עומד, אגדה כל כך יפה שאני מתקשה לראות לה צורך במדרש מתקן כלשהו. וגם אם אנחנו יודעים שחג החנוכה חל בעונת היפוכו של חורף, היום הקצר ביותר שממנו ואילך הימים מתחילים להתארך; וגם אם אנו יודעים שכמעט כל העמים כולם יש להם בתקופה הזאת מסורת ופולחן של אש והדלקת נרות ומשואות – זה לא צריך לשנות כהוא־זה את הקשר שלנו לנרות הללו ולסיפור היפהפה הנלווה אליהם, הסיפור המשפחתי שלנו על פך השמן.

אבל כיוון שאנו עומדים בימות חנוכה, הבה נעיין בעוד סיפור אחד הקשור בחג הזה. כולנו למדנו איך היוונים הרשעים באו לטמא את המקדש על ידי הקרבת בעלי חיים טמאים, ואיך נכבש הר הבית וטוהר המקדש ונבנה מזבח חדש במתכונת הראשון – כל המיתוס הידוע, שלא קשה לעשות בו מניפולציה כוחנית ופוליטית בכל תקופה שהיא. ואם כן, כאשר אנחנו חוזרים ומספרים שנה אחרי שנה את הסיפור הסגור והחתום הזה, בלי שום שינוי, כדאי אולי לפתוח אותו גם מזווית אחרת, זוויתו של סיפור אחר.

מסתבר שבני כל האימפריות הקדומות, רומאים ויוונים, למדו דרך ארץ, וכיצד להתנהג בארצות רחוקות, וידעו שבבואם לארץ כבושה, מן הנימוס הוא לבוא למקדש המקומי ולהקריב על מזבח האל המקומי קרבן הגון, את בעל החיים המפוטם והיפה ביתר שברשותם; גם מפני הנימוס, גם מפני דרכי שלום, וגם כדי למצוא חן בעיני האל המקומי, ליתר ביטחון. כיוון שאצל היוונים בעל החיים הנבחר לצרכי קרבן היה החזיר, אפשר בהחלט להניח גם את האפשרות שבאה קבוצה של חיילים יוונים נימוסיים, אחרי סדרת חינוך, למלא אחרי המנהג, והביאו אתם את החזיר הכי יפה שמצאו – ופתאום באים כל היהודים, כמו שאורי זוהר אמר ב“לול”, יודיאקוֹס פרובלמטיקוֹס, ומתנפלים עליהם בשאגות של כאב ושל עלבון, ומכים אותם, והם אפילו לא בדיוק יודעים למה. כלומר שמדובר במפגש בין־תרבותי לא הכי מוצלח שבעולם.

זאת אם כן, התשובה לשאלה שהצגנו – מה נעשה במיתוס: נספר אותו, מדור לדור, ונאהב אותו, ואפילו קצת נאמין בו, בחלק מאישיותנו; וגם נפתח אותו, ונוסיף עליו עוד מדרש ועוד פירוש ועוד ידע, שלנו ושל אחרים; כי אין סתירה בין הדברים, אלה ואלה דברים אלהים חיים, ויכולת האדם להכיל דברים שונים אינה מוגבלת, ומותר להשיח במיתוס גם בסעודה – ואנו נברך על הנרות הללו בלי שום קושי, ונדע ונספר לבנינו שפך השמן, כמטפורה לתרבות מתמשכת, לעולם לא יחסר.


ביבליוגרפיה:

  1. Mircea Eliade, A History of Religious Ideas – University of Chicago Press

  2. Paul Veyne – Did the Greeks Believe in their Myths? – University of Chicago Press

  3. Truth, Myth and Symbol (ed: Thomas Altizer), Prentice Hall Inc.

  4. Shalom Spiegel, The Last Trial, Behrman House Inc.

  5. ספר המקבים.


הרצאה במכון ון־ליר, חנוכה 1989

המלצות קוראים
תגיות