רקע
תקוה שריג
סבתא "סמרטוטה"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: בית־השיטה: [חמו"ל]

בכל פעם שאני באה לבקר את ענבר ויערה,

הגרות בתל-אביב, בקומה הרביעית, אני נתקלת בחתולה.

היא רובצת לה תמיד באותו מקום,

על שטיחון קטן ודהוי וצבעה – כצבעו.

באפלולית חדר המדריגות קשה להגדיר מהו צבעה.

איננו חום בהיר, איננו אפור, איננו לבן, וודאי לא שחור,

אלא כל אלה יחדיו, פשוט – צבע סמרטוט.

כך באמת קראתי לה שֵם, למן היום הראשון שראיתי אותה:

“החתולה סמרטוטה”.

אילו ידעתי ביום ההוא מה חתולה זו, בת-בלי-צבע עשוייה לעשות,

האם הייתי קוראת שמה “סמרטוטה”, שם בזוי כזה?

(רגע אחד, מי אמר בכלל שזה שם בזוי?

הינה הבובה האהובה עלי ביותר. כשהייתי קטנה,

היתה דווקא “בובה-סמרטוטה שלי”, שתפרה לי סבתא.

“בובה סמרטוטה” הייתה גרב חומה, מכתונת גסה:

סבתא ציירה לה בעט טבולה בדיו שחורה,

אף, עיניים ואוזניים

ובדיו אדומה ציירה לה פה עגול ושיניים:

גם עיגול אדום חלש, חלשלש, ציירה לה על כל לחי,

שתהייה יפהיפיה:

על הראש הדביקה לה שערות ממש, קלועות בשתי צמות וקשורות בסרטים

כמעט שכחתי, שבעצם אני מספרת עכשיו על החתולה…)

ובכן, כך רבצה לה “סמרטוטה” על השטיחון הקטון,

סדקי עיניה אינם רחבים ממחטים,

אך אוזניה זקופות, זנבה זע קלי-קלות,

ולעולם אינה שוכחת לילל “מיאו” חלשלוש ודק,

כשאני צועדת את הצעד המכריע, הקרוב ביותר אליה

והיא כמו מזמינה לנגוע בה ברגלי.

בכל פעם, אני שואלת את ענבר ויערה שאלות בדבר “סמרטוטה”:

– מיהם בעליה?

– מי מכין לה חלב, דרך קבע, במבוא הבית, בצלוחית נקיה,

ועל גבי נייר עיתון מקופל יפה, שיירי סעודה?

והשאלה החשובה מכל: – בת כמה היא?!

כי לי נראית “סמרטוטה” לא רק זקנה מופלגת, אלא עתיקה ממש.

– מי יודע? מי זוכר? – הן משיבות לי.

– היא נולדה לפני! – אומרת יערה בת השש.

– היא נולדה אפילו גם לפני! –

אומרת יערה בת האחת-עשרה.

– לא ייתכן! – אני משיבה בפליאה:

– הלא חתולה חיה תשע, אולי שתיים-עשרה שנים,

שהן כמו תשעים, או מאה שנה של חיי בן-אדם?

– עובדה! – הן אומרות –

כשאבא ואמא באו לגור כאן, היא כבר הייתה! –

אומרת יערה הקטנה יותר.

– היא בת יותר שנים, אפילו ממלחמת-ששת-הימים!

– אומרת ענבר,

ופניה מסתוריים – כאילו אמרה “מששת-ימי-בראשית”.

– זה נכון, היא בת שבע-עשרה שנה!

מתערבת אמא מן המטבח,

המקשיבה לשיחתנו על “סמרטוטה”.

בקיצור, על בעליה לא ידעו שלושתן לספר מאומה.

בערים הגדולות, אין הבריות מכירות שכנים ושכנות…


בוקר גשום וסעור אחד, בחורף אשתקד,

כשנכנסתי לחדר המדריגות,

לעלות כהרגלי, לביקור הבנות,

עוד לפני שלחצתי על מתג החשמל,

חשתי כבר ברחש-לחש על גבי השטיחון.

כשנדלק האור, לא האמנתי למראה עיני:

סמרטוטה הישישה רבצה לה במנוחה, עינה פקוחות לרווחה,

פניה צעירות ורוגשות ולבטנה צמודה, לא תאמינו,

חתלתולה קטנטנה ורכה.

ומה צבעה? בדיוק-בדיוק כצבע אמה: פשוט, כצבע הסמרטוט.

היא רבצה, יונקת לה בשקיקה מעטיניה התפוחים של אמא שלה “סמרטוטה”.

ושוב עברו מספר שבועות, ובעלותי הפעם במדריגות, מה עיני רואות?

“סמרטוטה” הישישה על מקומה שרועה,

ובעטיניה ממשמש, מתלבט, מוצץ ומילל ביאוש,

סמרטוטון הקטן, צנום ומדולדל,

וסבתו הישישה מלקקת אותו בעצב.

דילגתי הפעם כלפי מעלה במהירות קצת מופרזת

ופתחתי את הדלת מתנשמת ומתנשפת:

– מה קרה ל“סמרטוט’קה”, איפה היא?

למה “סמרטוטון” נראה כל-כך נורא?

– מה, לא שמעת? – אומרת ענבר –

“סמרטוט’קה” נדרסה ברחוב תחת גלגלי מכונית

וסבתא “סמרטוטה” מאמצת לה את “סמרטוטון” היתום – לבן!

– הוא אפילו יונק מהבוקיות שלה –

הוסיפה יערה ידיעה משלה, לסיפור העצוב…


בביקור האחרון שלי אצל יערה וענבר, לפני ימים מספר,

שוב רבצה לה החתולה, “סבתא סמרטוטה”, לבדה,

שוב היו סדקי עיניה צרות כמחטים, כבתחילה,

אבל אוזניה שוב לא נזקפו, זנבה שוב לא זע ולא נע

ויללה שוב לא נשמעה מפיה.

ישישה היתה, אדישה, שבעת ימים, כמו נטולת חיים.

ו“סמרטוטון”? אולי מת מרזון ורעבון

ואולי גדל וגבר, וכמו (לא רק) כל החתולים,

את סבתא שלו, הנאמנה, זנח, שכח?


ליבי אומר לי, שבביקור הבא,

שוב לא אראה את “סבתא סמרטוטה”…


המלצות קוראים
תגיות