רקע
חיים נחמן ביאליק
הַמְּעָרָה וְחֶרֶב הַפֶּחָה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא פַחַת יְרוּשָׁלַיִם לְבַקֵּר אֶת-מְקוֹם קִבְרֵי מַלְכֵי בֵית דָּוִד, וַיְהִי בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתוֹ וִתִּשָׁמֵט חֲנִיתוֹ מֵאֲזוֹרוֹ וַתִּפֹּל בְּעַד הָאֲרֻבָּה אֶל הַמְּעָרָה פְנִימָה; וְנִצַּב הַחֲנִית מְשֻׁבַּץ פְּנִינִים וְאַבְנֵי יְקָר, וַיְצַו הַפֶּחָה אֶת הָעוֹמְדִים עָלָיו לְהַעֲלוֹת אֶת-חֲנִיתוֹ, וִיהִי מָה. וַיּוֹרִידוּ אִישׁ יִשְׁמְעֵאלִי בַחֲבָלִים אֶל תַּחְתִּית הַמְּעָרָה, וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה; וַיִּמְשְׁכוּהוּ וַיַּעֲלוּהוּ, וְהִנֵּה הוּא מֵת, אֵין כָּל-רוּחַ חַיִים בְּאַפָּיו. וַיּוֹרִידוּ אִישׁ אַחֵר, וְהִנֵּה הוּא מֵת כָּרִאשׁוֹן, וְכֵן הָיָה לַשּׁלִישִׁי וְכֵן לָרְבִיעִי. אָז יִשָּבַע הַפֶּחָה בַחֲמָתוֹ לֵאמֹר: חֵי הַנָּבִיא, כִּי שׁוֹב תּוּשַׁב אֵלַי הַחֲנִית, וְלוּ גַם בְּנַפְשׁוֹת כָּל-תוֹשָׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם.

וַיֹּאמֶר לוֹ הַקָּדִי, הוּא שׁוֹפֵט הַיִּשְׁמְעֵלִים.

“אֲדוֹנִי! לָמָּה תַשְׁחִית לַשָׁוְא נֶפֶשׁ עַם רַב מִבְּנֵי בְרִיתֵנוּ. לוּ שְׁמָעֵנִי: שִׁלְחָה-נָא אֶחָד מֵעֲבָדֶיךָ אֶל חֲכַם הַיְּהוּדִים, וְנָתַן לְךָ אֶחָד מִבְּנֵי עֲדָתוֹ לְהַעֲלוֹת לְךָ אֶת-הַחֲנִית. וְאִם מָאֵן יְמָאֵן – וְנָתַתָּ דָת לְאַבֵּד-אֶת-כָּל הַיְּהוּדִים. וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי יִצְלַח חֶפְצְךָ בְיַד הַיְּהוּדִים, כִּי עַל כֵּן טוֹבִים הֵם בְּעֵינֵי דָוִד נְבִיאָם וְלֹא יְהִי לָהֶם לְמוֹקֵש.”

וַתִּיטַב הָעֵצָה בְעֵינֵי הַפֶּחָה וַיַּעַשׂ כֵּן. וַיִּשְׁלַח אֶל חֲכַם הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר:

“שִׁלְחָה לִי אֶת-אַחַד הַיְּהוּדִים לְהָשִׁיב חֲנִיתִי מִקֶּבֶר דָּוִד, פֶּן תִּסָּפוּ אַתָּה וְכָל-עֲדָתֶך.”

וַיֶּחֱרַד הָרַב הֶחָכָם חֲרָדָה גְדוֹלָה, כִּי לֹא נִשְׁמַע עוֹד כַּדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר יִפְרֹץ אִישׁ לָבֹא אֶל קֶבֶר הַמְּלָכִים וְנִקָּה. וְאוּלָם מִצְוַת הַפֶּחָה חָזְקָה עָלָיו, וְאֵין לְהָשִׁיב. וַּיִבְךְּ מְאֹד, וַיִּתְחַנֵן אֶל הַפֶּחָה לָתֶת-לוֹ מוֹעֵד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, וַיִּתֶּן-לוֹ. וּבְכָל-יוֹם וָיוֹם הָיוּ הוֹלְכִים לְהִשְׁתַּטֵּח עַל קֶבֶר רָחֵל אִמֵּנוּ, וְיַּדְלִיקוּ שֶׁמֶן, וַיַּרְבּוּ תְפִלָּה וּזְעָקָה וַיּוֹרִידוּ כַנַּחַל דִּמְעָה. וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי בַּבֹּקֶר, וְהָעֵדָה כְבָר עָיְפָה מִצּוֹם וּמִזְּעָקָה, וַיַעֲמֹד הָרַב וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר:

“בָּנַי! מִי מִכֶּם יָשִׂים כָּבוֹד לֵאלֹהִים וְיֵלֵךְ בִּדְבַר הַפֶּחָה אֶל קִבְרֵי הַמְּלָכִים הַקְּדוֹשִׁים. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת-תְּפִלָּתֶנוּ וְלֹא תְאֻנֶּה רָעָה לִשְׁלִיחַ עַם קֹדֶשׁ. וּצְדָקָה גְדוֹלָה תִהְיֶה לוֹ, כִּי נָתַן אֶת-נַפְשׁוֹ עַל עַם יְיָ וַיְקַדֵּש אֶת-שֵׁם אֱלֹהִים בָּרַבִּים.”

הָרַב כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהָעֵדָה הֶחֱרִישָׁה כֻלָּה, אֵין מִקִּרְבָּה עוֹנֶה.

וַיַּרְא הָרַב כִּי כֵן וַיֹּאמַר:

“אִם כֵּן אֵפוֹא נַפִּילָה גוֹרָלוֹת.”

וַיָּטִילוּ אֶת-הַגּוֹרָל בַּחֵיק, וַיַּעַל עַל שַׁמַּשׁ בֵּית הַתְּפִלָּה, וְהוּא אִישׁ יָשָׁר וְתָמִים בְּמַעֲשָׂיו, וַיַעַן וַיֹאמַר:

“הְִננִי עֶבֶד לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.”

וְלֹא אֵחַר הָאִישׁ, וַיֵּרֶד הַמַּיְמָה וַיִּטַּהֵר וַיִּתְקַדֵּשׁ, וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, וַיִּשּׁק לִבְנֵי בֵיתוֹ, וַיָּשֶׂם פְּעָמָיו אֶל קִבְרוֹת הַמְּלָכִים, נָכוֹן לַמָּוֶת, וְהָרַב וְכָל-הָעֵדָה הוֹלְכִים אַחֲרָיו לְשַׁלְּחוֹ, וְהֵם בּוֹכִים וּמִתְפַּלְלִים לֶאלֹהִים וּמְחַזְקִים אֶת-לֵב הַשַּׁמָּשׁ בְּדִבְרֵי בְּרָכָה וְנֶחָמָה וְרַחֲמִים.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִגִיעוּ אֶל מְקוֹם קִבְרֵי הַמְּלָכִים, וְהִנֵּה הַפֶּחָה וַעֲדַת מֵרֵעָיו כְּבָר עוֹמְדִים שָׁם חֲלוּצֵי נֶשֶׁק וּמְיַחֲלִים לְבֹאָם. וַיֵּצֵא הַשּׁמָּשׁ מִתּוֹךְ הַקָּהָל וַיִּגַּשׁ אֶל הַפֶּחָה וַיֹאמַר:ׁ

" הִנְּנִי וְיָּרַדְתִּי אֶל הַמְּעָרָה."

וַיּוּרַד הַשַּׁמָּשׁ בְּחֶבֶל בְּעַד הָאֲרֻבָּה, וַיֵּעָלֵם מֵעֵינָיִם. דְּמָמָה גְדוֹלָה וּכְבֵדָה הָיְתָה מִסָּבִיב. הַפֶּחָה כָפַף רֹאשׁוֹ וַיַּט אָזְנוֹ אֶל הַחוֹר הָאָפֵל וַיַּקְשֵׁב קֶשֶׁב רָב, וְהַיְּהוּדִים עָמְדוּ כִנְצִיבֵי שַׁיִשׁ וְאֵין דּוֹבֵר דָּבָר, רַק הַלְּבָבוֹת רוֹעֲדִים וְדוֹפְקִים בְּחָזְקָה. לֹא עָבְרוּ רְגָעִים מְעַטִים וְהִנֵּה קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה עוֹלֶה מִתַּחְתִּית הַמְּעָרָה לֵאמֹר:

“הַעֲלוּנִי.”

וַיִּמְשְׁכוּ בַחֶבֶל, וְהִנֵּה נִרְאָה לַהַב הַחֲנִית, וְאַחֲרָיו הַנִּצָּב הַמְשֻׁבָּץ פְּנִינִים וְאַבְנֵי יְקָר, וְאַחֲרָיו רֹאשׁ הַשַּׁמָּשׁ וּפָנָיו הַחִוְרִים כַּמֵּת, עַד עֲלוֹתוֹ כֻלוֹ מִן הָאָרֶץ, וַיָּבֹא וַיּוֹשֶׁט אֶת-הַחֲנִית לפֶּחָה.

וְהַפֶּחָה הִשְׁתּוֹמֵם מְאֹד לַמַּרְאֶה, וְכָל-הָעָם הַנִּצָּבִים שָׁם נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ:

“בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל!”

וַעֲדַת יִשְׂרָאֵל צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. וַיָּבִיאוּ אֶת-הַשּׁמָּשׁ אֶל בֵיתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחוֹלוֹת, וַיַּרְבּוּ לוֹ וּלְבֵיתוֹ מַתָּנוֹת, וַיְהִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה בְּכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל.

וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַשּׁמָּשׁ לַחְקֹר מִפִּיו, מַה מַּרְאֵה קִבְרֵי הַמְּלָכִים, וּמִסְתְּרֵי הַמְּעָרָה מָה הֵם, וּמַה-נַעֲשָׂה עִמּוֹ בְּקִרְבָּהּ? כִּי חָשְׁקָה נַפְשָׁם מְאֹד לָדַעַת שֶמֶץ מִן הַפְּלָאוֹת הָאֵלֶּה; וְאוּלָם הַשּׁמָּשׁ שָׁמַר פִּיו וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ.

רַק בְּאָזְנֵי הָרַב הַזָּקֵן גִּלָּה סוֹדוֹ, כִּי בִּהְיוֹתוֹ בְחֶשְׁכַת מְבוֹא הַמְּעָרָה נִצַּב לְפָנָיו פִּתְאֹם זָקֵן אֶחָד וּפָנָיו נוֹצְצִים בַּהֲדַר שֵׂיבָתוֹ וַיּוִשֶׁט לוֹ אֶת- הַחֲנִית דֹומֵם וּמַחֲרִיש.

המלצות קוראים
תגיות