הַמְטֹרָף-בְּדַעַת (קטעים מספר חייו) / אהרן לובושיצקי

הנה זה שנים אחדות, כמדומה לו, עברו כבר בימי חייו מיום-הזכרון ההוא, שבו החלו הבריות להתלַחש, כי הוא יצא מדעתו. בראשונה, כמובן, התלחשו, אבל אחרי כן החליטו החלטה גמורה, כי מטורף הנהו, ולכל אחד מיושבי עיר מגוריו, כנער כזקן, היתה הצדקה לקרא אחריו מלא: “הנה המטרף-בדעת!” –

איך נהיה הדבר הזה, איננו יודע גם הוא בבירור. אך אם אנשי-דעת מחליטים כאיש אחד כי כן הוא, הצדק בודאי אתם. לזאת הן דעת הקהל היא – “קול ההמון כקול שדי”!

אמנם! דעת הקהל היא מין חיה ענקית משונה, שכל הרוחות והסערות שבעולם לא תזיזנה אותה ממקומה; לה כח אבנים. וכמדומה לו, כי קול ההמון חזק ונורא גם מקול שדי; ובכל פעם ששני הקולות האלה מתנגשים – ינצח הראשון את השני. כן! הוא מאמין באמונה שלמה וברצון מחלט לקול ההמון, כי משגע הנהו. ישנם אמנם רגעים בימי חייו, אשר הוא מתחיל לפקפק מעט באמתות ההחלטה הזאת; ויש אשר יצרו יסיתנו להלָּחם אתה בכל שארית כחו, לרוץ בכל הארץ הגדולה והרחבה ולקרוא בקול גדול, עד אשר ירעשו הסלעים ולבות האבנים של האנשים, כי עוד לא נטרפה דעתו, וכל מה שהוא עושה, מדבר והוגה הוא בדעה צלולה ובישוב-הדעת. ואז הוא מתאוה מאד לעשות מכל האבנים שבעולם אבן כבירה אחת ולרוצץ בה את ראש החיה ההמונית הזאת. אך יודע הוא היטב מראש, כי לא תהי תפארתו על הדרך הזה ולא יעצר כח להאָבק עם “דעת הקהל”.

ובכן, מסכים גם הוא כי משגע הנהו. זאת אומרת: לו היתה דעה עמוקה והוא רק יצא ממנה. כן! אבל פליאה דעת ממנו: מדוע עומד המטרף בדעת במדרגה יותר שפלה מחסר הדעת? הוא, אם יצא מדעתו, הנהו לשחוק ומהתלות, למשל ושנינה בפי כל, כאלו עשה רעה לאיש בזה שנטרפה דעתו; והאיש, שלא היה לו אף קורטוב של דעת מעודו, הסכל והטפש היותר גדול, אם אך תמים-דעים הוא עם דעת הקהל, אם רק לא ישנה את מנהגי החיה ההמונית, – הלז אהוב וחביב ולפעמים גם מכובד! – זאת ועוד אחרת: למה יגרע המטרף בדעת מהאיש שבדעתו הוא מביא רעה רבה לעולם, ומלבד שלא יועיל הואמזיק על כל מדרך כף רגלו בדעתו?

אבל בודאי הלכה כרבים…

ובכן משגע הנהו.

איך יצא מדעתו, כאמור איננו זוכר, כי הוא לא הרגיש בנפשו כל תמורה רוחנית ביום הזכרון ההוא. אך מתי היה הדבר הזה, מתי החלו הבריות להביט בו באיזה גיחוך מר, מתי הרגיש את האבן הראשונה על ראשו, – כל זאת הוא זוכר בפרטרט ובדיקנות גמורה. הנה כמו חי הוא רואה עתה את השחוק המר שעל שפתי בני עירו; באזניו עוד עתה תצילנה מצהלות החיה ההמונית כהד-קול של מפיסתופל.

הדבר היה ביום אביב בהיר אחד, לפני שנים אחדות, בשובו הביתה – אחרי עמל, רגז וכעס הרבה – משוט בארץ לבקש איזו “מטרה” בחיים, ולא מצא.

הוא לא יכול למצא לו איזו “תכלית” במהומת החיים הכלליים; הוא לא יכול לרוץ, לרדף ולשאף ככל האנשים. ולא מקצוע אחד של החיים ההמוניים היה זר לרוחו, לא בחוג אחד בחלה נפשו האיסתניסית, אלא בכל החיים, בכל אופייהם וצביוניהם. איננו יודע, אם רשאי היה לבחול בחיים הכלליים ולפרוש מן הצבור; ויש אשר הוא מאשים את עצמו בקפדנות יתרה. אבל הוא לא יכול לחיות כאחרים! אולי משגע יצא מבטן אמו. אבל היכול יוכל להמית את רגשותיו בגלל החיים? היכול לעצום את עיניו ולהתבולל ולהשתולל במרוצת החיים הכלליים, לרדף לרקד ולהשתובב ב“מעגל” ההמוני, – ולחיות, מבלי דעת ומבלי חשוב איך ובמה לחיות?

הנה מחזות אחדים עולים מתהום זכרונותיו:

הוא היה אז כבן עשרים. השכלתו היתה ממוצעת: הוא ידע שפות אחדות, גם בחכמת החשבון ועריכת ספרי המסחר היתה לו ידיעה הגונה. ובכן בא לעיר הגדולה N. הנודעה במרכלתה וחרשתה, למצא לו מטרת חייו בעולם המסחר. מדוע דוקא בעולם המסחר? פשוט, מפני כי יהודי הנהו, ודרך אחרת לא ראה, לכתחלה, לפניו.

העיר N. היא עיר גדולה מאד ויש בה “אדם ובהמה רבה”; אך, כמדומה לו, כי הבהמה רבה שם מהאדם. סחר העיר הזאת פרץ ויתרחב בכל קצוי ארץ ויושביה, ומהתגרן היהודי עד שר העיר הנם כולם בעלי בתי-חרשת. בתחלה, בבואו אל העיר הזאת, היה בעיניו כמתעתע וכמשגע. על פני כל העיר רחף ענן כבד של עמודי עשן הארבות הגבוהות, אשר התנוססו על כל צעד ושעל, והאויר המשחת הזה היה לו למחנק-נפש. ברחובות העיר רצו בחפזון המונים המונים של יצורים קטנים מלוכלכים, בעלי פנים רזים, מכוסים באבק פיח הכבשן. אחרי כן נוכח לדעת, כי הננסים המלוכלכים האלה הם עובדים בבתי-החרשת. עצמותיו רועדות עוד עתה בזכרו את הרשם המכוער, אשר עשה עליו מראה הברואים האלה; גם חמלה גם געל נפש העירו בו. וכהוסיפו להתבונן אל הפנים החִורים והצנומים של “בעלי החיים” האלה, כן הוסיף לחמול עליהם ולנוד להם. איזה רגש אהבה ואחוה אמתית התעורר בלבבו לאובדים האלה. אל אלהים! – היה חושב אז: – איזו מטרה יוכלו חלכאים כאלה למצא בחייהם? לאיזו תכלית הם שואפים? לאן הם רצים? הם עובדים ביגיע כפיהם ובזעת אפם מבקר עד הערב למען יהי להם במה למלא את קיבתם הרעבה שלש פעמים ביום? ובמה הם נבדלים מהסוסים הללו האסורים אל דרבן העגלה והולכים ומובילים את המשא אל כל אשר יטם העגלון?

אבל פתאם זכר, כי בא לעיר N. לבקש את תכליתו הוא ולא את תכלית אחרים. ועד מהרה החל להוכיח את עצמו על פניו על דאגו לאחרים בעת אשר הוא בעצמו איננו רואה עוד כל מטרה בחיים. ואז נדמה לו, כי גם העובדים האובדים ההם אינם דואגים כלל לעתידתם, ולוא חפץ, למשל, לשאל את אחד מהם: מה מטרת חייו? – היה עונה אותו בודאי: “ומה ממך יהלוך? האת מטרתך אתה כבר מצאת? דאג לעצמך ולא לנו!”

ובכן החליט לדאג לעצמו, ויחל לבקש לו “תכלית”.

ועד מהרה מצא את אשר בקש. אחד מבעלי בתי החרשת הגדולים, העשיר הנודע בן-קיש למשפחת שוינריך, ספחהו אל כהונת ספרי המסחר בבית מרכלתו. ואז נגלו לפניו חיים חדשים, ארץ חדשה ושמים חדשים; הוא החל לסוב במעגל החיים הכלליים. אולם עד מהרה הרגיש, כי ראשו עליו סחרחר במרוץ המשונה הזה, כי חיים כאלה ממיתים בקרבו לאט-לאט את הרגש האנושי ועושים אותו לאיזו מכונה אַבטוֹמַטית, העובדת בכח אופנים וגלגלים שונים, שיד זרה תסכם אל כל אשר היא חפצה. ואז החלו החיים הסוערים האלה למסוך בנפשו רוח-עועים, רעל וסם-מות; ואז החל להעמיד את אדונו בן-קיש ואת אלפי העובדים, אשר עבדו בבית חרשתו, מחזה מול מחזה ולמוד אותם בקו-משוה, – ורעיונות נוגים בצבצו במוחו.

ובהוסיפו לחשב מחשבות על מצב שני ההפכים האלה, להעבירם תחת שוט הבקרת, כן התחזקה החלטתו כי אדונו בן-קיש הנהו שודד פשוט, והוא הוא נושא כלי משחיתו, הוא המסייע לדבר עברה. לו לעצמו לא היתה אמנם כל סבה להתאונן על אדונו; אליו האיר תמיד את פניו ולא קפח את שכרו. אך גורל העובדים הדלים נגע עד לבו. אם רמה אדונו בן-קיש בפניו את איזה תגרן כמוהו, – עורר הדבר הזה בו רק געל נפש; הן הגונב מן הגנב פטור, היה חושב. ואם אדונו הוליך שולל את סוחר הצמר, לא יפסיד זה האחרון כלום, כי גם הוא ירמה במדה ובמשקל את התגרן השלישי, והשלישי – את הרביעי. אבל בקפחו את שכר העובדים, בבית-חרשתו, בהלינו את פעולת השכירים שבועות וירחים שלמים, – וגם אז, בהגיע כבר תור הפרעון, היה מקריא לו חשבונות כל עובד ושכיר-יום ומצונו לנכות מסך כל אחד כמעט את החצי, בגלל איזו קטנות שבקטנות: זה אִחר לבוא כחצי שעה מן המועד הרגיל, זה ישב בטל רבע שעה, הלז צחק יותר מן המדה ויפריע את המנוחה; ובכל צריך להטיל ענש ולנכות משכר עבודתם לבל יזידון עוד… – לא היה יכול להשָּׁאר קר-רוח כבמעשי-עול אחרים. וחטאים כאלה נקרו כמעט בכל שבוע, כי אדונו בקשם בנרות וימצאם. והוא היה יושב על כסאו וכותב את אשר יצונו אדונו, סופר ומונה ומנכה, ומנכה, ומנכה… ממולו עומדים האורגים, הרוקמים ויתר העובדים ומביטים בו בעיני זעם, כאלו הוא האשם בהפסדם. בתחלה, כמובן, ישמיעו קול תלונה חרישית: “אדוני הבוכהַלְטַר! לפי חשבוני מגיע לי עוד עשרה רובל; הואל-נא ברוב טובך לבדוק את החשבון שנית, אולי טעה אדוני!” – אבל הוא לא טעה! – “החשבון – צדק”, עונה הוא את כל מתאונן, והוא מרגיש ברגע ההוא מה חדל ונבזה הוא, מה נקלה ומכוער הנהו… אבל אין להשיב, החשבון – צדק!…

המתאונן מסרב מעט, אך אחרי-כן מתעשת הוא ולוקח את “הקפה” המגיעה לו ועוזב את לשכת החשבון בראש כפוף… וכן גם השני, וכן גם השלישי, וכן – התמו…

אדוניו בן-קיש מתמהמה עוד רגעים אחדים בלשכה, ואחרי העירו הערות אחדות הוא לוקח מאוצר הכסף “ניָרות” אחדים וממהר אל בית המזמרות הצרפתיות.

– התדע, אדוני, – פונה הוא אליו בעמדו בפתח – המזמרת N. שבה אתמול מאיטליה, והיום היא עולה על הבמה, – ואיננו.

והוא ישָּׁאר בהַקַּנְטוֹרָה הנבזה ומביט מבלי-נוע, כאבטומטוס בעל-עינים, אל הסִּפרות המתות של “חשבונות הצדק”, אשר עשו אצבעותיו, ומרגיש כי לוּ היה יכול לירוק בפני עצמו היה עשה זאת בלי כל פקפוק, ולוּ היה עוד אדונו בן-קיש בהקנטורה, כי אז דקרהו בָּעט החד שבין אצבעותיו, בלי כל פחד וחרטה.

ובבקר, לא-עבות אחד, בבואו אל לשכת-המסחר, הבהילתהו השמועה כי בית החרשת של אדונו בן-קיש עלה בלילה ההוא על המוקד, ושומר בית האריגה נשרף גם הוא. הוא ידע, כי שרפת בתי-החרשת הן מילתא דשכיחא בעיר N. והנן ממעשים בכל יום; אבל כי יעשה אדונו נבלה כזאת, לא פלל מעודו. עסקיו אמנם לא הצליחו בימים האחרונים, שמיטות כספים נִצלו מעט את אוצרו, אבל בכל זאת לא היה צריך בית חרשתו להשָׂרף. הוא ידע זאת היטב. ומדוע לא היה יכול הדבר הרע הזה לקרות בלי קרבן-איש? – החל להרגיז את מנוחתו – אם היה לתגרן הנתעב הזה הצדק או לא היה, לשלח באש את בית חרשתו ובית האריגה – הן מן הספיקולַציה המגונה הזאת תפסיד רק חברת-האחריות. אך מי נתן לו הרשות להעלות על מזבח מֶרקורי פועל אמלל, בעל אשה ובנים? – וכי הוא האשם במות הפועל, לא היה אצלו כל ספק ספקא: הוא ירא, פן תהיה בקרת וספר הפועל את אשר ראה בליל-המוקד… כן! זוהי עובדה קַימת!

ועוד יותר החלה להשפך מררתו בבוא בשעה העשירית אדונו בן-קיש אל הקנטורה, וכמעט שגוע בבכי לפני כל המשרתים, כאלו כל מה שקרה הדיח עליו שואת-פתאם שלא חכה לה כלל. הוא הסתכל בעיני אדונו בחשד, והלז הבין כי עורך-לשכתו, השתקן העקשן, יודע את האמת המרה.

ואז החלו מריבות-דברים קטנות ביניהם, שנינות, עקיצות משני הצדדים. אך השביתה של הפועלים העניים והרעבים גדשה את הסאה. וביום אחד, אחרי מחלקת ארוכה שהיתה ביניהם, שבה נגלה לפניו אדונו בן-קיש בכל שפלותו וכיעורו הרוחני והמוסרי, – לא יכול הוא למשול ברוחו ויאמר לאדונו, כי הוא, “איש-בליעל”, ויעזב את הקנטורה לנצח.

והנה עוד עובדה:

הוא בא עירה ***. אחד ממכיריו הישנים אמר לו, כי זה כירחים אחדים אשר פתח בית-ספר עברי, בעל ארבע מחלקות, שבו מטיפים, מלבד עברית, דברי-ימי היהודים וכתבי הקדש, גם רוסית, אשכנזית, צרפתית, חשבון, גיאגרפיה והיסטוריה, בקיצור: גימנזיון עברי; ולכן הוא מציע לפניו, מדעתו אותו ליודע-עברית הגון, להטיף שלש שעות מדי-יום בבית ספרו עברית ודקדוקה בשכר שלשים רובל לחדש. מובן הדבר, כי אחרי רעבו שבועות אחדים לא היה צריך לסרב להצעה הזאת. בתחלה התנהג הכל כשורה. אבל כעבור שנים שלשה חדשים הרגיש גם בספירה הזאת את זוהמת החיים. רבים יתפלאו בודאי: איזו זוהמת החיים יכולה להמָּצא בבית ספר עברי, בגימנזיון עברי, בבית-חנוך לעם? – וגם הוא התפלא במדה לא-מעטה בהוָּדע לו, כי אין זה בית ספר עברי כלל, וכי מכירו איננו מורה כלל! וכל הדברים היפים האלה המה רק “שלטים” לסמא את העינים!

לכתחלה אמר בלבו, כי הוא הוא טועה, כי אולי איננו רואה היטב ואיננו שומע כדבעי. הן בעתונים העברים מדפיסים מודעות ארכות וריקלמות מבהילות זה שנים אחדות על דבר “בתי-הספר העברים” בעיר ***, היכולים להיות למופת לכל בני הגולה בכל תפוצות ישראל. גם הסופר המקומי כתב קוריספונדנציות מלאות תשבחות ותהלות על אדות “הגימנזיונים העברים”; גם כבוד רידקטור עברי אחד היה מרומם ומשבח אותם, את “המורים”, כביכול, כי הוא יודע אותם “לאמנים פדגוגים” וכו' וכו', – ומדוע רואה הוא דוקא את ה“חדרים” העתיקים בכל חלאתם וזוהמתם וכיעורם? בודאי המשגה אתו! כן, כן, אתו רק אתו תלין משוגתו… כך היה חושב לפעמים.

אבל הוא לא טעה כלל! וכמו ששמח בתחלה באמרו בלבו, כי שאלת החנוך בעמו נפתרת מאליה על ידי מורים מומחים כמכירו ובתי ספר מצוינים כבית ספרו, – כן לא יכול להתאפק מצחוק מר בהוָּדע לו, כי גם פה רק שקר וחנופה, שפלות הכבוד ואהבת-עצמו, התחרות ורמאות שוררים בכל תקפם ועזוזם וחלאתם; וכי בתי הספר העברים בעיר ***, המרעישים את ארבע כנפות העולם, המה רק בתי-חרשת משונים לצבור הון; וכי כל “המורים המומחים והמנוסים” – הם מלמדים הדיוטים גמורים, שכל השכלתם היא רק בהעדר זקנם וקרחתם המבהיקה; וכי השנאה והקנאה והדלטוריה שליטות בין “הפרופסורים העברים” האלה הרבה יתר מאשר בין המלמדים בעלי הצביון הישן…

וכאשר היתה עוד הפעם הסאה מלאה וגדושה ולבו חשב להשבר ועיניו חשכו מראות את העול והרמיה, שפלות הרוח וכיעור-הנפש השוררים גם “בספירה עליונה” כזאת, – פרצה שנית מריבה בינו ובין אדונו החדש, והוא נשאר עוד הפעם בלי מעמד, בלי “תכלית” בחיים.

והנה עוד מקרה אחד:

אחרי עמל ויגיעה רבה נתקבל בתור עוזר תמידי ברידקציה עברית אחת. הוא קבל ארבעים רובל לחדש, ובמחיר זה היה צריך לעבוד כשתים עשרה שעה מדי-יום. ידו היתה בכל; הוא היה מתרגם “טלגרמות” מארבע כנפות הארץ, שאדונו הרידקטור התפאר בפומבי כי הוא מקבל אותם מסופריו המיוחדים ומאגינטורות שונות; היה כותב קוריספונדציות מפריז, ברלין, וינא, נויורק, כמעט בכל שבוע; היה מציע הצעות שונות ועצות מאליפות, בקיצור, היה “בעל-הבית גדול” על עם ישראל. מובן מאליו, כי כל הדברים האלה היה עושה על פי מצות הרידקטור והקראתו, מבלי כל רגש ושום נטיה מיוחדת לצד זה או לצד אחר. הוא נעשה למכונה אבטומטית בידי הרידקטור, ל“תרנגל קורא” בכל שעה שהיה הרידקטור חפץ, וכל מה שהיה מצונו הוא עושה. פעם היה לחוקר מדעי ותוכן מלומד, היודע שבעים ושבע חכמות ולשונות, ופעם למבקר מנקר באשפתות, ופעם למטפל ברפש, הנקרא “פובליציסתיקה”, הכל כפי אשר היה נחוץ באותו שעה. הוא נסה אמנם בתחלה להתנגד אל העבדות הרוחנית הזאת, אבל בהיותו מילדותו כמעט חסר רצון מיוחד והוא, הרידקטור, היה ערום כנחש ויודע להלוך כנגד החיים “בשביל הזהב” ולרקד על “שני קצות החבל” ולשעבד לו אנשים באמצעים שונים, – נצחהו עד מהרה, ויבטל את כל ישותו ורצונו מפני ישותו ורצונו של הרידקטור.

ןכן עברו ירחים אחדים. הוא עבד בהרידקציה ואדונו החדש היה, כנראה, מרוצה בו, כי ביום בהיר אחד נתן עליו את משרת המזכיר ויוסף לו גם עשרה רובל לחדש על משכרתו. ימים אחדים ישב בחדר כתיבתו של הרידקטור, שאיש לא נועז להכָּנס שמה בלי רשיון מיוחד, והרידקטור החל “לכבדהו בפקודותיו”. הרידקטור מקריא לפניו, כמורה לפני תלמיד ותיק, והוא כותב… כן עברו כחדשים אחדים.

אך פתאם החל להרגיש, כי בכל קרביו תוסס איזה רוח-מרד גם נגד איש גדול ומפורסם כהרידקטור… וכהוסיפו להשקיט את רגזו, כן הוסיף להתרבות ולהתגדל ולפרוץ החוצה.

ועוד הפעם מלא “מקרה קטן” את סאת הסבלנוּת: הרידקטור הציע לפניו לערוך מכתב אחד, אשר ישתמע לשני פנים… כל עורקי גוו הזדעזעו משאט נפש ונאצה מסותרת לַצעקן הגדול והאיש הקטן הזה, ויענהו כי לא יעשה כדבר הזה. הרידקטור אים עליו כחצי שעה, ובראותו כי כל איומיו לא פעלו על מזכירו את הפעולה הדרושה, ונהפוך הוא, עוד עוררו בלבבו את רוח המרידה והעקשנות בכל עזוזן, – החל להקל בכבודו ולהזכיר לו עונות ראשונים, אשר עשה הוא בשבילו ובמצותו…

ועוד הפעם מחלקת-דברים ושנינות ועקיצות משני הצדדים – וחבילתם נתפרדה.

והנה עוד מעשה, והנה עוד מחזה… אבל, רבונו של עולם! היכול יוכל לזכור את כל המעשים והעובדות והמאורעות המכוערים והמגונים, אשר קרו לו בימי חייו המעטים ואשר זרעו בלבבו שנאה עזה כמות לכל המין האנושי? הן אל כל אשר פנה מצא רק כזב ושקר גס, רמיה ובצע-מעשקות, חנופה והונאה עצמית, ואל כל אשר הלך פגש תגרנים, תגרנים, תגרנים!… מהחנוני המלוכלך עד הרידקטור הנהדר אין איש ישר ותמים, הכל “סוחרים ומוכרים”, הראשון – מליחים ובצל ושום ואבטיחים, והאחרון – עצות, הצעות ודעות בסגנון של בר-סמכא נורא, לכל אשר יטנו הרוח, רוח בצעו!

יש אשר עתה הוא מאשים את עצמו, כי הוא הוא האשם כי קצה בו נפש כל בני האדם, ובצוארו תלוי הקולר אם היה מוצא בהם רק גזל ועשק ושפלות הנפש, רק רמיה ומסכות על כל צעד. גם הוא היה צריך לשים אֲפֵר על עיניו, גם הוא היה צריך לחול במחולות-המחנים הכלליים… כן! היה צריך! אבל הוא הן לא יכול, לפעמים למרות חפצו, להתרגל עם כיעור החיים! הלא הוא מצדו השתדל דַּיּוֹ להיות כמוהם, לחשוב כמוהם, ולעשות כמוהם; כמה פעמים היה משקר, מכזב, נשבע לשקר – והכל בשביל “שלא לפרוש מן הצבור”! –

היו הימים שהיה מבקש לו נֹחַם בחברת המין היפה והרך. הגברים, דמה, אולי אנוסים הם לעשות את אשר הם עושים; החיים והצרכים מכריחים אותם לכל אלה. אולם בנשים ימצא לו את “האידיאל” שלו; הן באֶסתטיותן החיצונית והפנימית לא תהיינה כגברים השואפים לבצע, לא תעשינה כמעשיהם ולא תחשבנה כמחשבותיהם; הן תנחמנה אותו מיגונו ומעצבונו על רשעת המין האנושי; הן ברַכּוּתן וחִנן… אבל, אל-אמת! בזכרו עתה את כל הכיעור והשפלות והחלאה וקטנות הלב והמוח שמצא ב“מין הרך” – סומרות שערות ראשו… אם את הגברים מקלקלים החיים הנשחתים ומשאלותיהם ותאוותיהם הנפרזות, הנה הנשים הן המקלקלות את החיים! – הנה העלמה הזאת אוהבת אותו ונשבעת לאהבהו “עד הקבר”. אך למה היא אומרת כזאת? בשביל מה היא נשבעת לו לאהבהו? למען אשר יאהב הוא אותה, למען אשר ילבישנה עדי-עדיים, למען ישחק וישתעשע אתה ויסלסלנה בכל עת תמיד! ומדוע היא דורשת, כי לה רק לה יקריב את כל חייו ואהבתו ונשיקותיו וסלסוליו? – ומדוע תהפך “האהבה הקדושה” ההיא לפתע פתאם לשנאת-מות בהוָּדע לה, כי גם לאחרת לבו נוטה? איזו נפש ישרה תוכל לדרוש מחברתה, כי תתן לה את כל אהבתה? –

ועוד הפעם עובדות אחדות:

הוא התוַּדע אל עלמה עשירה אחת. את מספר שנותיה לא ידע; יפה מאד לא היתה, אבל הרבה “אִשִׁיוּת” היתה לה. ובשבוע השני להתודעותם החלה כבר להראותו בכל הליכותיה ומדברותיה עמו, כי חפצה היא שיאהבנה, או כי היא תהי אהובתו. והוא לא מצא בה כל דבר מצוין, אשר היה יכול למשך את לבו אליה ולקשור את נפשו בנפשה: ויתנהג עמה בקרירות-רוח גמורה, אשר עוררה עוד יותר את קנאתה ועגבנותה אליו. פעמים רבות היתה משמיעה אותו בשיחותיה דברים או חצי-דברים, הנשמעים לכאן ולכאן. אך הוא היה עושה את עצמו כלא שומע. הוא היה בישן וצנוע מילדותו, ופריצותה של מכרתו הראשונה עוררה בקרבו געל-נפש לה. אבל היא “סובבה” אותו בלי הרף, עדי כי הוכרח, למרות רצונו, להשמיענה דברים מרים ברורים, כי כל עמלה ויגיעותיה “לצודו ברשתה” – לשוא, ולא יעשו כל פרי. ואז פרצה כמעט מריבה ביניהם: היא חרפתהו, כי “לב-אבן” לו, ואינו ראוי להבין ולהרגיש את ערך “האהבה הקדושה” של האשה. ואחרי מריבת הדברים, שהיתה לו כעין טרגי-קומידיה, החלה העלמה העגבנית לשנאהו ולרדפהו עד חרמה, להקל בכבודו ולהתכבד בקלונו…

והנה עוד עובדה:

על משתה-משפחה אחד הציגוהו לפני שתי אחיות, עלמות תמימות, כאשר נראו לו בתחלה. עברו ימים אחדים ויקבל הוא מכתב-הזמנה לבקרן בביתן. והוא בקרן באחד מערבי הקיץ. האחת נגנה על הפסנתר והשניה שרה את השירה: “עֵינֵי-תַאֲוָה, עֵינֵי-לַהַב”. המנגינה והשירה פעלו עליו פעולה מכוערה מאד, הודות להעויות המשונות והעגבניות של המשוררת והמנגנת. ואז החל להסביר להן את ערך המוזיקה הנכון, כי היא לא נבראה בשביל להרתיח את הדם כאשר הגבירות הנכבדות של “הטרקלינים המרוחים” מדמות בנפשן; כי המוזיקה היא שפת הנפש הטהורה והישרה, ולעקם את מושגה והוראתה האמתיים, לחלל את קדושתה ולטמא את טהרה ולהשתמש בה לצרכים עצמיים ידועים, – זהו עון פלילי, וכזאת עושים רק קוֹמדיַנטים, שַׁנְסוֹנִיטִינוֹת ומנגני-הרחוב. הוא דבר אז בהתלהבות פנימית כחצי שעה, ושתי העלמות הביטו אליו באיזו הדרת-הכבוד והשתוממות רבה. ואז החלו להתענין בו ובזָרוּתו, אשר היתה להן בתחלה כחדשה גדולה, שלא שמעוה עד היום ההוא. ואחרי כן החלו קריצות-עין מלבבות, העויות מושכות ואמרות מעוררות. אך הוא לא הרך עוד הפעם את “לבו האבן”, ולא היה עוד הפעם ראוי “להבין ולהרגיש את האהבה הקדושה של האשה”. ועוד יתר בחלה נפשו בשתי האחיות העגבניות, בראותו כי כל אחת מתאמצת בכל מיני אמצעים ודרכים למשכהו אליה ולהרחיקהו מעל אחותה.

ופעם אחת הוכיחתהו הבכירה על פניו, על היותו סמרטוט ואין בו גם קורטוב של “גבר”. “כל הנשים – אמרה לו בקרצה בעיניה – אוהבות, כי יהיו הגברים אמיצים ולפעמים גם חצופים מעט”… הוא הבין את פשר המלים, ומן היום ההוא והלאה לא דרכה כף רגלו על מפתן ביתן.

ועוד עובדה אחת, שזכרונה נשאר בלבו בכל עוצמתו וטרגיותו:

הוא התאכסן בבית אשה אלמנה, שהיתה לה בת-יחידה, כבת ארבע עשרה שנה. ביום הראשון לבואו שמה הרגיש כבר איזו התקרבות חמה אל הילדה הנעימה והחביבה ההיא. היא למדה בגימנזיון, והוא היה עוזר לה כפעם בפעם, בשובו אל מעונו מעבודת היום, בהכנת שעוריה, ובפרט בחכמת החשבון, שמוחה לא היה יכול לתפוס כדבעי. היא הפליאה אותו בתשוקתה הגדולה לקריאת-ספרים ובהשגתה העמוקה את הקרוא. ומדעתו כי התקופה של שלש עשרה וארבע עשרה שנה היא תקופת המעבר לבנות-חוה, ובמוחותיהן ולבותיהן מחֵלה תסיסה ידועה, – שׂם עין על קריאתה, וספר “מזיק” לא היה מרשה לה לקרוא. והיא שמעה תמיד בקולו, כי גם היא, כנראה, אהבתהו אהבת אחות. אבל מה נדהם ונפעם היה בבואו פעם אל חדרה, בהֵעדרה, וימצא על שלחנה את הספר “הסּוֹנטה הקרייצרית” של טולסטוי. בהכנסה החדרה ראתה, כי הוא אוחז את הספר בידו, ותתאדם מאד. ואז התפרצה תוכחה מגולה מפיו, והיא בתחלה התנצלה, כי חברתה נתנה לה את הספר הזה מבלי דעת את תכנו, כי היא גנבתהו מארון אחיה. אולם באמור לה הוא, כי ספרים כאלה איננה רשאית עוד לקרא, והוא אוסר עליה קריאה כזו, – החלה להתגר בו בסגנון, אשר היה מוזר עד כה גם לה גם לו. ואז פרצה מריבה ביניהם: הוא חפץ לשרף את הספר ההוא, והיא החלה להתקצף ולהתוכח אתו, כי “אין לו רשות להשתעבד בה ככה!”…

הוא לא השיב לה את הספר וכחדש ימים לא דברו איש את רעהו מטוב ועד רע, והדבר הזה, כמובן, המר גם לה גם לו במאד מאד.

ידידותם אמנם התחדשה עד מהרה, אבל הוא החל להביט אליה בעיני-חשד מעט, והיא נשתנתה מיום ליום. בעיניה נכרת היתה לפעמים איזו אש זרה, ובהליכותיה אתו – התחלת עגבנות. הוא היה מטיף לה מדי-פעם על דבר הצניעות והבישנות, אבל מבט קורץ אחד שלה היה שם לאל את כל דברי מוסרו!

ופעם אחת – היא היתה אז כבת חמש-עשרה – טילו שניהם ברחובות העיר הראשיים, והנה תמונה מכוערה לנגד עיניהם: ריבה משרכת-דרכיה אחת עלתה כמו מן האדמה ותקרוץ אליו מרחוק בעינים משונות… הוא התאדם ויתחלחל גם יחד, אך מפי הילדה בת חמש עשרה פרץ שחוק אדיר וציני מעט… הוא הביט אליה בתמהון-פחד, והיא לא חדלה מצחק על תבוסתו…

ואז בא הקץ לידידותם… בו בערב הודיע את בעלת-הבית שלו, כי עוד רק החדש הזה יתאכסן במעונה. בעלת-הבית השתוממה מאד ותהי נדהמה לידיעה הזאת ותפצר בו לשוב מהחלטתו, אך הוא התעקש. היא התנכרה בתחלה, כי לה אחת היא אם ישאר הוא בביתן או לא. כשלשה שבועות אחרי ערב הטיול ההוא לא דברו ביניהם דבר. אבל בבוא היום השלשים ואחד של החדש, והיא ראתה כי הוא צורר את חפציו, – נתנה את קולה בבכי ותתיפח הרבה על מטתה. האם הבינה כי פרצה מריבה “בין הילדים”, ותתפרץ אל חדרו ותתחנן אליו לוַתר הפעם ולסלח ל“שובבה”, אך הוא באר לה ברצינות את סבת גזרתו הפתאומית; הוא הודה לבעלת-הבית, כי אהב את ילדתה יותר מאשר את עצמו, אבל אהבתו אליה היתה רק אהבת-אח טהורה ונקיה מכל שמץ חלאה של התאוה. ובראותו כי אהבתם התחילה להתכסות באבק מלוכלך, וכי בתה החלה להרגיש את “הנקבה” שבה ולהשתמש בהרגשה הזאת, – איננו יכול לראות כבלע את הקדש…

והוא עזב אותן… בימים הראשונים היה כמשוגע ולא ידע נפשו. היא חלתה מעט, והוא בא לבקרה. בהכנסו אל חדרה מצא אותה שוכבת במטתה חורת מאד. אמה לא היתה בחדר. הוא הושיט לה את ידו בצחוק-קל, אך היא לא חפצה לקחתה. הוא התישב על הכסא אצל מטתה ויחל להתרפס לפניה בסגנון-התול, והיא הסבה את פניה אל הקיר. בשבתו כחצי-שעה, והיא לא ענתה דבר על כל שיחתו, קם מעל כסאו להפָּרד ממנה… ופתאם קפצה מעל המטה, כמעט ערומה, ותפול על צוארו ותתיפח בהתרגשות עצומה. הוא הרגיש רגעים אחדים איזה תענוג משונה וחלחלה פנימית בכל בדי גוו… חָזה החשוף הופיע לנגד עיניו בכל עצם יפיו וקסמו… רעד נורא הכה את מוחו בחזקה, וישק לה בפעם הראשונה… רגעים אחדים אחז אותה, והיא לחצתהו אליה בכל כחה… אך עד מהרה התעשת וישכיבנה במטה. היא הביטה אליו בעינים מפיקות חדוה ורצון, ותגחך. חזה הלבן התרומם בחזקה. הוא הביט אליהו כמו בערפל… ודמו החל לרתוח בעורקיו כמרקחה…

ופתאם התרומם מעל מושבו – וינס, מבלי קחת ממנה את ברכת הפרידה…

ויותר לא שב אליה.

ועוד עובדות קטנות וגדולות בעלמות מכוערות ומתיפות, בגבירות חסרות-שִׁנים מתקשטות ומבקשות “בחורים” – והוא החל לתעב ולשקץ את “המין היפה” עם כל יפיותו החיצונית וכיעורו הפנימי. ואז החל לבקר את חיי הנשים ההויים ושאיפותיהן, ערמומיותן ורמאותן, ריקניותן וקלקלתן – ויבא לכלל דעה, כי רק הנשים אשמות באסון כל המין האנושי וצרותיו. מדוע זה אין משתדלות הנשים הישרות בנפשותן – אם ישנן – כי לא יהיו הרחובות והשוקים והחוצות והמבואות מלאים משרכות דרכיהן, המפיצות זמה ופריצות, השחתת המדות וחיים בהמיים בכל פנה שאנחנו פונים! מדוע לא תשימנה לב להקטין, לכל הפחות, את האסון האנושי הזה? מדוע צוחקות בלבן הנשים בהפָּגשן את “חיה” כזו? ומדוע לא תתעוררנה ליַסד בתי-ספר ובתי-מקלט מוסריים לנדחות החטאות האלה, להורותן את הדרך הטובה והישרה ולהחזירן למוטב?! כי מי יכול לחנך ולאַלף אמללות כאלה, אם לא הנשים הישרות? וכמה מן הנשים “הישרות” עודן מרבות זמה באמצעים ודרכים שונים; בעתונים למָדות, בפוך, בששר, בחזה ובכתפים מגולות, בקריצות-עין, במחולות צינִיים ועוד תעלולים כאלה, שפעולתם הרעה כבר נכרת דַּיָּה על כל המין האנושי?! ומי אשם בזה אם לא הנשים? מדוע מרגילות ה“אמהות הישרות” את בנותיהן, משלש עשרה שנה ומעלה, “למצא-חן” ולצוד “חתנים” בשבתן עוד על ספסלי בית הספר?!

הוא זכר את אשר קרא בספרים פילוסופיים שונים, כי האשה בטבעה אוהבת להיות צעצועה ולשחק עם צעצועות עוד מימי ילדותה. הבנים, הבעל, האהבה – הם המה רק צעצועים לאשה, שצריכה היא על פי שאיפתה הטבעית להשתעשע בהם ולעשות את עצמה לצעצועה להם. אבל לוּ השתמשו הנשים רק בשאיפתן הטבעית ובאמצעיהן הטבעיים, כי אז לא היתה עוד הרעה גדולה וכבירה כל כך! אך הן הן ממציאות להן תמיד אמצעים ואופנים חדשים מלאכותים, מזויפים, נתעבים ומכוערים, **שרֻבם הם נגד טבעיותן! ** – הן עושות הכל, את המותר ואת האסור, רק להתיפות ו“למצא-חן” ולצוד גברים; להיות לצעצועה ולהשתעשע בצעצועות! –

הוא אמנם ידע, כי הגברים גם הם עושים וחושבים כן, כי גם הם מסיעים לדבר עברה במדה מרובה “והא בהא תליא”. אבל על אדות המין העריץ לא חפץ כבר להתפלפל הרבה, אותו נאץ זה כבר; וכל תקותו היתה למצא פנה טהורה, לא מטֻמאה מחלאת החיים ואהבה עצמית, בלב האשה. אך גם פה נכזבה תוחלתו, גם משם יצא נדכה ונדהם ונפעם ובלב מלא כעש, יגון ומכאובים על כל גדותיו.

ובכן, געלה נפשו בכל החיים ובכל האנשים בצביוניהם וגוניהם השונים. הוא לא יכול לחיות חיים כאלה בתוך אנשים אשר כאלה. הן ראֹה ראה, כי כל אחד, וכל אחת, יודע ומבין את רשעתו וכיעורו, אלא הוא מתאמץ למרוד באמת להנאתו ולטובתו, הוא מרשה לאחרים לרמות אותו, בדעתו כי גם הוא ירמה כמוהם… “חטוף מידי ואני אחטף מידי אחרים” – זוהי הכתֹבֶת של דגל חייהם.

וכאשר נלאה נשוא את החיים בכל ארחותיהם ואת האנשים בכל מסכותיהם, עלה רעיון בלבו לשוב לזמן מה אל אבותיו. גם עתה איננו יודע לאיזו מטרה שב הביתה, בהיותו בטוח כי ביאתו ושבתו לא תוכלנה לעַנג הרבה את אבותיו וקרוביו. בלבו לא נשאר אז גם זיק-תקוה אחד להֵרפא ממחלת השפק והשנאה לַבריות, שמלאו את כל קרביו. אך מה היה יכול עשות אחרת? לאבד עצמו לדעת לא חפץ ולא היה ביכלתו; לא מפני יראת המות, או דבת העם אחרי מותו, או גם הענש ב“עלמא דקשוט”, אלא פשוט: הוא חפץ עוד להלָּחם עם החיים כל עוד נפשו בו, כל עוד יש קורטוב-חִיות בקרבו, עד טפת דמו האחרונה. הוא חפץ להאָבק, לסבול ולשאת בחלום ובהקיץ, ביום ובלילה – ולהֵאָבק. ומלבד זאת, חשב את האבוד-עצמו לדעת לאיזו פחדנות מגונה; על פי דעתו ושיטתו, האנשים המאבדים את עצמם לדעת הם רק “ארנבות פחדניות”; האיש צריך להלָּחם עם החיים עד יום המות…

יוכל היות, כי אנשים “בעלי-דעת” יחשבו הגיון כזה לפַרדּוכסיות, אבל הוא חשבהו לאַכסיומיה גמורה, ויחליט בנפשו לחיות ולסבול ולהלחם עד אשר ינתק פתיל חייו מאליו, אף כי ידע היטב כי בחייו יגרם רק צער ומכאובים להוריו וקרוביו הרבה יותר מאשר במותו.

ובכן, שב הביתה. הכל בכו הרבה בכֶה בהסתכלם בפניו הכחושים והחורים, בעיניו הקפואות, כאלו כבר מתו; וביתר שאת התיפחו, בראותם כי הוא עמד כגֹלם אלם בקרירות-רוח גמורה, מבלי הניע אבר, ויביט אל תמונת הבכות, אשר סביבותיו, ובעצמו לא הזיל אף דמעה אחת, אף רסיס קטן אחד, בעת אשר אבותיו וקרוביו גועו בבכיה.

כן עברו ימי-עמל אחדים. עם אנשים דבר מעט מאד; נפשו בהלה בברכותיהם, ידידותם ורחמנותם. ולאט-לאט החל להתרגז ולהתקצף מהסלסול והטפוח הנפרז, שהראוהו מחמלתם עליו. והאם הוא נצרך לתנחומותיהם והשתתפותם בצערו? ההוא שאל מהם את אהבתם וחמלתם?

אבל יד אבותיו החמה עשתה מעט את שלה, ולבבו הנקפא החל להמוס מתחת נשיקות אבותיו, אחיו ואחיותיו הנאמנות; והם החלו כבר לשמח על התמורה לטובה הזאת. אך שמחתם היתה עד ארגיעה.

פעם אחת, ביום אביב צח, טיל הוא עם אחותו קלרה בין שדרות העצים אשר מחוץ לעיר. הה! הילדה הנעימה והטובה הזאת! מה אהבה אותו בכל נפשה ומאודה! ומה מאד היתה אוהבת לנשק את לחייו החורות!…

אחות אמללה!…

הם טילו בין שדרות העצים. היא ספרה לו בדיחות שונות, כמו שמספרת האֹמנת הנאמנה לילד חולה ומפונק, והוא מצדו גחך מעט. וגחוכו היה יקר לאחותו מאד, יען כי דבר כזה קרה רק לעתים רחוקות מאד; והרבה, הרבה שנינות, בדיחות, משלים ומהתלות היתה צריכה לפַזר עד אשר נראתה בת-צחוק על שפתיו.

בגשתם אל לִבנה אחד ויחפצו להנָּפש, התחלחל הוא מאד ממראה-עיניו, כאלו נשכהו נחש. מתחת הלבנה השני, במרחק חמשה או ששה צעדים, ישבה עלמה צעירה לימים, בעלת פנים חורים מאד ושערות פרועות ובגדים פרומים… והעינים… אל נורא! – מה איומות היו העינים הפראיות השחורות ההן… ועוד יותר נזדעזעו כל אבריו בהרגישו, כי העינים הגדולות האלה לטושות ישר אליו.

הוא התעַנין וישאל את קלרה, מי היא העלמה המוזרה. אולם קלרה לא ענתה אותו דבר ותמשכהו בשרוֻלו ללכת משם. והשתמטותה זאת עוד הגדילה את התעַנינותו, ובהחלצו מידי קלרה בחזקה נגש אל העלמה החִורה וישאל אותה: מדוע חורת הנה ככה? –

והיא התבוננה אליו בעיון גדול בעיניה החודרות והפראיות, כאלו חפצה לבלעהו, ותען:

– אנכי חורת, כי משגעה הנני; אך מדוע את חִור ככה? – הגם אתה משגע?…

כל עצמותיו רחפו. הוא הביט אל קלרה – ופניה חרו כסיד. ובראותה, כי הראיון הזה פעל עליו פעולה רעה, החלה לזרזהו לשוב הביתה. אך הוא לא הסכים על נקלה. הוא לא יכול להפרד מהרה מאת האמללה החורת, וכמדומה לו, כי ברגע הראשון הרגיש כבר איזה קשר אמיץ שבין שניהם.

וישב אצל המשגעה ויחל לשוחח אתה. זמן רב ארכה שיחתם, והוא הרגיש איזה תענוג טמיר בדבריה הרַכים… הוא אחז בידה הצנומה – ויתחלחל מבלי-משים… אך עד מהרה חש זרועות חמות ונשימת חזה לוהט… הוא הקיץ, וירא כי קלרה אחותו, אשר כמעט שכח את מציאותה, חבקתהו בזרועותיה, כאת ילד קטן, ותתחנן אליו בדמעות-שליש לשוב הביתה. היא בכתה הרבה ותנשק לו ותחלצהו אל לבה ההולם, עד אשר נאות לה.

אבל פני המשגעה הנעימים ודבריה המלבבים נחרתו עמוק עמוק במוחו. הוא לא יכול לשכח את העינים השחורות הגדולות… לא יכול!

וביום המחרת הקיץ משנתו בשעה מאוחרת מאד, והדבר הזה הרגיז במדה מרובה את מנוחת אבותיו ואת מנוחת קלרה אחותו, שבהקיצו מצא אותה יושבת על מטתו ומסלסלת אותו ומוחה את הזעה הרבה מעל פניו, שהיו חורים אז יותר מאשר ביתר הימים, ומעל ראשו הלוהט באש פלדות. כל הלילה חלם והגה בשתי העינים של המשגעה…

לפנות ערב בקש מאת קלרה, כי תלך אתו לשוח (כי רק אתה היה מטיל), אך בפעם הזאת השתמטה ממנו באמתלות שונות. הוא התעקש ויאמר, כי ילך לבדו. ואז בטלה את רצונה מפני רצונו.

והם הלכו – למרות התנגדותה העצומה של קלרה – אל ה“שדרות”. אבל שם לא מצא את המשגעה בפעם הזאת, והדבר הזה המר לו מאד מאד.

וביום השלישי התגנב חרש מביתו וישם את פניו אל ה“שדרות”. מתחת הלִּבנה ההוא מצא אותה. הם הושיטו את ידיהם זה לזו כמכרים ישנים, ויחלו לשוחח ביניהם. והיא ספרה לו הרבה, הרבה על אדות חייה הקודמים המרים: על אדות עלם אחד שבגד בה, ועל אדות אביה שמת ועל אדות אמה הנקראת “צפורה העז”. וכל דבריה נאמרו באיזה מין רֹך ונעימות, שהמסו את כל הקרח שבלבו הקפוא. עיניה הנפלאות בערו, בערו בחמימות רבה אליו כל כך! ובהוסיפו להקשיב את שיחתה ולהתבונן אל קלסתר פניה, כן הוסיף לשקוע בתהום מחשבות מוזרות, בלבירינטוס של רעיונות מבהילים ומבולבלים…

נחֻמיו נכמרו מאד על האמללה הזאת, ויאחז בידה וילחצנה אל לבו בחזקה. היא לא התנגדה אליו. רגעים אחדים ישבו בדומיה. פתאם החלה לבכות, ובכיה פלח את לבו מאד… הוא התקרב אליה ויחבקנה בהתלהבות רבה ויכס את פניה החורים בנשיקות רבות מאד… אך עד מהרה קפצה מעל מקומה, בהלחצה מבין זרועותיו, בקול צחוק אדיר: חַה – חַה – חַה! הלא משגעה אתה מנשק! – חַה – חַה – חַה!…

הוא לא הספיק עוד להתאושש מתמהונו – ולנגדו עמדה קלרה אחותו חורת ונפעמה עד מאד. היא לא נתנתהו להוציא הגה מפיו… ועוד הפעם נשיקות והפצרות ותחנונים וסלסולים – והוא שב אתה הביתה.

מן היום ההוא והלאה שמרו את צעדיו ולא נתנוהו לצאת ממש את הבית, כאלו היה אסיר, ובין ה“שדרות” לא טיל עוד.

ואז החלו ימים רעים גם לו גם לאבותיו וקרוביו, ימי מצוקות הנפש וענוּיי הגוף, ימי מכאובים ויסורים גדולים משני הצדדים. הוא הרגיש איזה מין ריקניות בכל נפשו, מעין בטול היש, בטול עצמו ובטול כל העולם והחיים בו. הרבה הרבה סבל ברגעי הבדידות האיומים, עד אשר עֻמם בלבו גם הניצוץ האחרון… כל היום היה יושב כאלם; רק מחשבות, מחשבות רעות, תהום גדול ונורא של הרהורים סבוכים ובלולים דקרו וינקרו את מוחו ביום ובלילה. וכהוסיפו לחשב על אדות החיים הכלליים בצביונם ההויי ועל אדות האנשים ההויים, – כן הוסיפה השנאה להם למלאות את כל חדרי לבו במדה גדושה ונפרזה. ויש אשר התעוררה התאוה בלבו להרוס ולגדע, להחריב ולהכרית ולהשחית חיים אשר כאלה ואנשים אשר כאלה…

והוא נאץ ויתעב את הכל; גם את אבותיו ואחיו ואחיותיו, גם את קלרה. כי מה היא אהבתם, אם לא אונאה ורמאות עצמית? מדוע, שֵׁלמה, בשביל מה הם אוהבים אותו? יען כי הוא בנם, הוא אחיהם, הוא שלהם!… ומדוע אינם אוהבים את המשגעה האמללה? יען כי היא איננה שלהם, איננה שלהם?!

ולזאת אהבת-אבות, אהבת אחים יקראו?… הלאה! הלאה! הלאה רמאים עם אהבתכם המזויפה! אני מתעב אתכם, אני מקלל אתכם! הלאה! הנכם חיתו-יער! אהבתכם – בהמית, חייכם – בהמיים, ואתם – בהמות!… הלאה! הלאה! הלאה! –

ופעם אחת, ביום חג, כמדומה לו, ישב בחדרו על יד החלון וישקף אל פני הרחוב, אשר המה מעוברים ושבים ומטילים נהדרים. פתאם ראה, בין צבור גדול של נערים מן השוק, אותה… היא היתה פרועה מאד; הפוחזים רדפוה ויעפרו אחריה בעפר… היא רצה כברוח סופה, והם רצו אחריה ויקראו מלא… דמו החל לרתוח בעורקיו… ובין רגע עמד אצלה, שבראותה אותו נתנה את קולה בבכי: “הה, הצילני נא! הם מכים אותי!”… פתיל סבלנותו נתק… איזה רגש של נקמה ורצח התעורר בלבו, ויחל להכות בפוחזים בכל אכזריותו… אחדים מהם נפלו מתבוססים בדם, והנותרים נסו ויתפזרו לכל עבר… היא עמדה מנגדו חִוֶּרת עם שערות פרועות ובגדים פרומים ומלוכלכים, ותבך מרה… הוא הביט ישר בעיניה הגדולות והבוכיות, שהיו לטושות אליו כמפיקות תודה ותחנונים… ועוד מבט אחד, ושני ושלישי – – – – – והוא אחז בידה וירוצו… היא לחצה את ידו בין אצבעותיה בחזקה, כלביאה טורפת… והם נִשאו כברוח סופה… הפוחזים התקבצו שנית וירדפום ויקראו: “חתן-כלה” משוגעים! השליכו אבנים! מזל-טוב!"…

ואז הרגיש את האבן הראשונה על מצחו ולחלוחית אדומה על לחיו…

מחוץ לעיר עמדו. בין רגע כתרום המון-עם וביניהם גם אבותיו ואחיו ואחיותיו… אך הוא לא הכירם… קלרה נפלה על צוארו ותתעלף – – אך הוא החזיק בידי המשגעה ונתן את קולו בצחוק פרוע…