הַמְטֹרָף-בְּדַעַת (קטעים מספר חייו) / אהרן לובושיצקי

הנה זה שנים אחדות, כמדומה לו, עברו כבר בימי חייו מיום-הזכרון ההוא, שבו החלו הבריות להתלַחש, כי הוא יצא מדעתו. בראשונה, כמובן, התלחשו, אבל אחרי כן החליטו החלטה גמורה, כי מטורף הנהו, ולכל אחד מיושבי עיר מגוריו, כנער כזקן, היתה הצדקה לקרא אחריו מלא: “הנה המטרף-בדעת!” –

איך נהיה הדבר הזה, איננו יודע גם הוא בבירור. אך אם אנשי-דעת מחליטים כאיש אחד כי כן הוא, הצדק בודאי אתם. לזאת הן דעת הקהל היא – “קול ההמון כקול שדי”!

אמנם! דעת הקהל היא מין חיה ענקית משונה, שכל הרוחות והסערות שבעולם לא תזיזנה אותה ממקומה; לה כח אבנים. וכמדומה לו, כי קול ההמון חזק ונורא גם מקול שדי; ובכל פעם ששני הקולות האלה מתנגשים – ינצח הראשון את השני. כן! הוא מאמין באמונה שלמה וברצון מחלט לקול ההמון, כי משגע הנהו. ישנם אמנם רגעים בימי חייו, אשר הוא מתחיל לפקפק מעט באמתות ההחלטה הזאת; ויש אשר יצרו יסיתנו להלָּחם אתה בכל שארית כחו, לרוץ בכל הארץ הגדולה והרחבה ולקרוא בקול גדול, עד אשר ירעשו הסלעים ולבות האבנים של האנשים, כי עוד לא נטרפה דעתו, וכל מה שהוא עושה, מדבר והוגה הוא בדעה צלולה ובישוב-הדעת. ואז הוא מתאוה מאד לעשות מכל האבנים שבעולם אבן כבירה אחת ולרוצץ בה את ראש החיה ההמונית הזאת. אך יודע הוא היטב מראש, כי לא תהי תפארתו על הדרך הזה ולא יעצר כח להאָבק עם “דעת הקהל”.

ובכן, מסכים גם הוא כי משגע הנהו. זאת אומרת: לו היתה דעה עמוקה והוא רק יצא ממנה. כן! אבל פליאה דעת ממנו: מדוע עומד המטרף בדעת במדרגה יותר שפלה מחסר הדעת? הוא, אם יצא מדעתו, הנהו לשחוק ומהתלות, למשל ושנינה בפי כל, כאלו עשה רעה לאיש בזה שנטרפה דעתו; והאיש, שלא היה לו אף קורטוב של דעת מעודו, הסכל והטפש היותר גדול, אם אך תמים-דעים הוא עם דעת הקהל, אם רק לא ישנה את מנהגי החיה ההמונית, – הלז אהוב וחביב ולפעמים גם מכובד! – זאת ועוד אחרת: למה יגרע המטרף בדעת מהאיש שבדעתו הוא מביא רעה רבה לעולם, ומלבד שלא יועיל הואמזיק על כל מדרך כף רגלו בדעתו?

אבל בודאי הלכה כרבים…

ובכן משגע הנהו.

איך יצא מדעתו, כאמור איננו זוכר, כי הוא לא הרגיש בנפשו כל תמורה רוחנית ביום הזכרון ההוא. אך מתי היה הדבר הזה, מתי החלו הבריות להביט בו באיזה גיחוך מר, מתי הרגיש את האבן הראשונה על ראשו, – כל זאת הוא זוכר בפרטרט ובדיקנות גמורה. הנה כמו חי הוא רואה עתה את השחוק המר שעל שפתי בני עירו; באזניו עוד עתה תצילנה מצהלות החיה ההמונית כהד-קול של מפיסתופל.

הדבר היה ביום אביב בהיר אחד, לפני שנים אחדות, בשובו הביתה – אחרי עמל, רגז וכעס הרבה – משוט בארץ לבקש איזו “מטרה” בחיים, ולא מצא.

הוא לא יכול למצא לו איזו “תכלית” במהומת החיים הכלליים; הוא לא יכול לרוץ, לרדף ולשאף ככל האנשים. ולא מקצוע אחד של החיים ההמוניים היה זר לרוחו, לא בחוג אחד בחלה נפשו האיסתניסית, אלא בכל החיים, בכל אופייהם וצביוניהם. איננו יודע, אם רשאי היה לבחול בחיים הכלליים ולפרוש מן הצבור; ויש אשר הוא מאשים את עצמו בקפדנות יתרה. אבל הוא לא יכול לחיות כאחרים! אולי משגע יצא מבטן אמו. אבל היכול יוכל להמית את רגשותיו בגלל החיים? היכול לעצום את עיניו ולהתבולל ולהשתולל במרוצת החיים הכלליים, לרדף לרקד ולהשתובב ב“מעגל” ההמוני, – ולחיות, מבלי דעת ומבלי חשוב איך ובמה לחיות?

הנה מחזות אחדים עולים מתהום זכרונותיו:

הוא היה אז כבן עשרים. השכלתו היתה ממוצעת: הוא ידע שפות אחדות, גם בחכמת החשבון ועריכת ספרי המסחר היתה לו ידיעה הגונה. ובכן בא לעיר הגדולה N. הנודעה במרכלתה וחרשתה, למצא לו מטרת חייו בעולם המסחר. מדוע דוקא בעולם המסחר? פשוט, מפני כי יהודי הנהו, ודרך אחרת לא ראה, לכתחלה, לפניו.

העיר N. היא עיר גדולה מאד ויש בה “אדם ובהמה רבה”; אך, כמדומה לו, כי הבהמה רבה שם מהאדם. סחר העיר הזאת פרץ ויתרחב בכל קצוי ארץ ויושביה, ומהתגרן היהודי עד שר העיר הנם כולם בעלי בתי-חרשת. בתחלה, בבואו אל העיר הזאת, היה בעיניו כמתעתע וכמשגע. על פני כל העיר רחף ענן כבד של עמודי עשן הארבות הגבוהות, אשר התנוססו על כל צעד ושעל, והאויר המשחת הזה היה לו למחנק-נפש. ברחובות העיר רצו בחפזון המונים המונים של יצורים קטנים מלוכלכים, בעלי פנים רזים, מכוסים באבק פיח הכבשן. אחרי כן נוכח לדעת, כי הננסים המלוכלכים האלה הם עובדים בבתי-החרשת. עצמותיו רועדות עוד עתה בזכרו את הרשם המכוער, אשר עשה עליו מראה הברואים האלה; גם חמלה גם געל נפש העירו בו. וכהוסיפו להתבונן אל הפנים החִורים והצנומים של “בעלי החיים” האלה, כן הוסיף לחמול עליהם ולנוד להם. איזה רגש אהבה ואחוה אמתית התעורר בלבבו לאובדים האלה. אל אלהים! – היה חושב אז: – איזו מטרה יוכלו חלכאים כאלה למצא בחייהם? לאיזו תכלית הם שואפים? לאן הם רצים? הם עובדים ביגיע כפיהם ובזעת אפם מבקר עד הערב למען יהי להם במה למלא את קיבתם הרעבה שלש פעמים ביום? ובמה הם נבדלים מהסוסים הללו האסורים אל דרבן העגלה והולכים ומובילים את המשא אל כל אשר יטם העגלון?

אבל פתאם זכר, כי בא לעיר N. לבקש את תכליתו הוא ולא את תכלית אחרים. ועד מהרה החל להוכיח את עצמו על פניו על דאגו לאחרים בעת אשר הוא בעצמו איננו רואה עוד כל מטרה בחיים. ואז נדמה לו, כי גם העובדים האובדים ההם אינם דואגים כלל לעתידתם, ולוא חפץ, למשל, לשאל את אחד מהם: מה מטרת חייו? – היה עונה אותו בודאי: “ומה ממך יהלוך? האת מטרתך אתה כבר מצאת? דאג לעצמך ולא לנו!”

ובכן החליט לדאג לעצמו, ויחל לבקש לו “תכלית”.

ועד מהרה מצא את אשר בקש. אחד מבעלי בתי החרשת הגדולים, העשיר הנודע בן-קיש למשפחת שוינריך, ספחהו אל כהונת ספרי המסחר בבית מרכלתו. ואז נגלו לפניו חיים חדשים, ארץ חדשה ושמים חדשים; הוא החל לסוב במעגל החיים הכלליים. אולם עד מהרה הרגיש, כי ראשו עליו סחרחר במרוץ המשונה הזה, כי חיים כאלה ממיתים בקרבו לאט-לאט את הרגש האנושי ועושים אותו לאיזו מכונה אַבטוֹמַטית, העובדת בכח אופנים וגלגלים שונים, שיד זרה תסכם אל כל אשר היא חפצה. ואז החלו החיים הסוערים האלה למסוך בנפשו רוח-עועים, רעל וסם-מות; ואז החל להעמיד את אדונו בן-קיש ואת אלפי העובדים, אשר עבדו בבית חרשתו, מחזה מול מחזה ולמוד אותם בקו-משוה, – ורעיונות נוגים בצבצו במוחו.

ובהוסיפו לחשב מחשבות על מצב שני ההפכים האלה, להעבירם תחת שוט הבקרת, כן התחזקה החלטתו כי אדונו בן-קיש הנהו שודד פשוט, והוא הוא נושא כלי משחיתו, הוא המסייע לדבר עברה. לו לעצמו לא היתה אמנם כל סבה להתאונן על אדונו; אליו האיר תמיד את פניו ולא קפח את שכרו. אך גורל העובדים הדלים נגע עד לבו. אם רמה אדונו בן-קיש בפניו את איזה תגרן כמוהו, – עורר הדבר הזה בו רק געל נפש; הן הגונב מן הגנב פטור, היה חושב. ואם אדונו הוליך שולל את סוחר הצמר, לא יפסיד זה האחרון כלום, כי גם הוא ירמה במדה ובמשקל את התגרן השלישי, והשלישי – את הרביעי. אבל בקפחו את שכר העובדים, בבית-חרשתו, בהלינו את פעולת השכירים שבועות וירחים שלמים, – וגם אז, בהגיע כבר תור הפרעון, היה מקריא לו חשבונות כל עובד ושכיר-יום ומצונו לנכות מסך כל אחד כמעט את החצי, בגלל איזו קטנות שבקטנות: זה אִחר לבוא כחצי שעה מן המועד הרגיל, זה ישב בטל רבע שעה, הלז צחק יותר מן המדה ויפריע את המנוחה; ובכל צריך להטיל ענש ולנכות משכר עבודתם לבל יזידון עוד… – לא היה יכול להשָּׁאר קר-רוח כבמעשי-עול אחרים. וחטאים כאלה נקרו כמעט בכל שבוע, כי אדונו בקשם בנרות וימצאם. והוא היה יושב על כסאו וכותב את אשר יצונו אדונו, סופר ומונה ומנכה, ומנכה, ומנכה… ממולו עומדים האורגים, הרוקמים ויתר העובדים ומביטים בו בעיני זעם, כאלו הוא האשם בהפסדם. בתחלה, כמובן, ישמיעו קול תלונה חרישית: “אדוני הבוכהַלְטַר! לפי חשבוני מגיע לי עוד עשרה רובל; הואל-נא ברוב טובך לבדוק את החשבון שנית, אולי טעה אדוני!” – אבל הוא לא טעה! – “החשבון – צדק”, עונה הוא את כל מתאונן, והוא מרגיש ברגע ההוא מה חדל ונבזה הוא, מה נקלה ומכוער הנהו… אבל אין להשיב, החשבון – צדק!…

המתאונן מסרב מעט, אך אחרי-כן מתעשת הוא ולוקח את “הקפה” המגיעה לו ועוזב את לשכת החשבון בראש כפוף… וכן גם השני, וכן גם השלישי, וכן – התמו…

אדוניו בן-קיש מתמהמה עוד רגעים אחדים בלשכה, ואחרי העירו הערות אחדות הוא לוקח מאוצר הכסף “ניָרות” אחדים וממהר אל בית המזמרות הצרפתיות.

– התדע, אדוני, – פונה הוא אליו בעמדו בפתח – המזמרת N. שבה אתמול מאיטליה, והיום היא עולה על הבמה, – ואיננו.

והוא ישָּׁאר בהַקַּנְטוֹרָה הנבזה ומביט מבלי-נוע, כאבטומטוס בעל-עינים, אל הסִּפרות המתות של “חשבונות הצדק”, אשר עשו אצבעותיו, ומרגיש כי לוּ היה יכול לירוק בפני עצמו היה עשה זאת בלי כל פקפוק, ולוּ היה עוד אדונו בן-קיש בהקנטורה, כי אז דקרהו בָּעט החד שבין אצבעותיו, בלי כל פחד וחרטה.

ובבקר, לא-עבות אחד, בבואו אל לשכת-המסחר, הבהילתהו השמועה כי בית החרשת של אדונו בן-קיש עלה בלילה ההוא על המוקד, ושומר בית האריגה נשרף גם הוא. הוא ידע, כי שרפת בתי-החרשת הן מילתא דשכיחא בעיר N. והנן ממעשים בכל יום; אבל כי יעשה אדונו נבלה כזאת, לא פלל מעודו. עסקיו אמנם לא הצליחו בימים האחרונים, שמיטות כספים נִצלו מעט את אוצרו, אבל בכל זאת לא היה צריך בית חרשתו להשָׂרף. הוא ידע זאת היטב. ומדוע לא היה יכול הדבר הרע הזה לקרות בלי קרבן-איש? – החל להרגיז את מנוחתו – אם היה לתגרן הנתעב הזה הצדק או לא היה, לשלח באש את בית חרשתו ובית האריגה – הן מן הספיקולַציה המגונה הזאת תפסיד רק חברת-האחריות. אך מי נתן לו הרשות להעלות על מזבח מֶרקורי פועל אמלל, בעל אשה ובנים? – וכי הוא האשם במות הפועל, לא היה אצלו כל ספק ספקא: הוא ירא, פן תהיה בקרת וספר הפועל את אשר ראה בליל-המוקד… כן! זוהי עובדה קַימת!

ועוד יותר החלה להשפך מררתו בבוא בשעה העשירית אדונו בן-קיש אל הקנטורה, וכמעט שגוע בבכי לפני כל המשרתים, כאלו כל מה שקרה הדיח עליו שואת-פתאם שלא חכה לה כלל. הוא הסתכל בעיני אדונו בחשד, והלז הבין כי עורך-לשכתו, השתקן העקשן, יודע את האמת המרה.

ואז החלו מריבות-דברים קטנות ביניהם, שנינות, עקיצות משני הצדדים. אך השביתה של הפועלים העניים והרעבים גדשה את הסאה. וביום אחד, אחרי מחלקת ארוכה שהיתה ביניהם, שבה נגלה לפניו אדונו בן-קיש בכל שפלותו וכיעורו הרוחני והמוסרי, – לא יכול הוא למשול ברוחו ויאמר לאדונו, כי הוא, “איש-בליעל”, ויעזב את הקנטורה לנצח.

והנה עוד עובדה:

הוא בא עירה ***. אחד ממכיריו הישנים אמר לו, כי זה כירחים אחדים אשר פתח בית-ספר עברי, בעל ארבע מחלקות, שבו מטיפים, מלבד עברית, דברי-ימי היהודים וכתבי הקדש, גם רוסית, אשכנזית, צרפתית, חשבון, גיאגרפיה והיסטוריה, בקיצור: גימנזיון עברי; ולכן הוא מציע לפניו, מדעתו אותו ליודע-עברית הגון, להטיף שלש שעות מדי-יום בבית ספרו עברית ודקדוקה בשכר שלשים רובל לחדש. מובן הדבר, כי אחרי רעבו שבועות אחדים לא היה צריך לסרב להצעה הזאת. בתחלה התנהג הכל כשורה. אבל כעבור שנים שלשה חדשים הרגיש גם בספירה הזאת את זוהמת החיים. רבים יתפלאו בודאי: איזו זוהמת החיים יכולה להמָּצא בבית ספר עברי, בגימנזיון עברי, בבית-חנוך לעם? – וגם הוא התפלא במדה לא-מעטה בהוָּדע לו, כי אין זה בית ספר עברי כלל, וכי מכירו איננו מורה כלל! וכל הדברים היפים האלה המה רק “שלטים” לסמא את העינים!

לכתחלה אמר בלבו, כי הוא הוא טועה, כי אולי איננו רואה היטב ואיננו שומע כדבעי. הן בעתונים העברים מדפיסים מודעות ארכות וריקלמות מבהילות זה שנים אחדות על דבר “בתי-הספר העברים” בעיר ***, היכולים להיות למופת לכל בני הגולה בכל תפוצות ישראל. גם הסופר המקומי כתב קוריספונדנציות מלאות תשבחות ותהלות על אדות “הגימנזיונים העברים”; גם כבוד רידקטור עברי אחד היה מרומם ומשבח אותם, את “המורים”, כביכול, כי הוא יודע אותם “לאמנים פדגוגים” וכו' וכו', – ומדוע רואה הוא דוקא את ה“חדרים” העתיקים בכל חלאתם וזוהמתם וכיעורם? בודאי המשגה אתו! כן, כן, אתו רק אתו תלין משוגתו… כך היה חושב לפעמים.

אבל הוא לא טעה כלל! וכמו ששמח בתחלה באמרו בלבו, כי שאלת החנוך בעמו נפתרת מאליה על ידי מורים מומחים כמכירו ובתי ספר מצוינים כבית ספרו, – כן לא יכול להתאפק מצחוק מר בהוָּדע לו, כי גם פה רק שקר וחנופה, שפלות הכבוד ואהבת-עצמו, התחרות ורמאות שוררים בכל תקפם ועזוזם וחלאתם; וכי בתי הספר העברים בעיר ***, המרעישים את ארבע כנפות העולם, המה רק בתי-חרשת משונים לצבור הון; וכי כל “המורים המומחים והמנוסים” – הם מלמדים הדיוטים גמורים, שכל השכלתם היא רק בהעדר זקנם וקרחתם המבהיקה; וכי השנאה והקנאה והדלטוריה שליטות בין “הפרופסורים העברים” האלה הרבה יתר מאשר בין המלמדים בעלי הצביון הישן…

וכאשר היתה עוד הפעם הסאה מלאה וגדושה ולבו חשב להשבר ועיניו חשכו מראות את העול והרמיה, שפלות הרוח וכיעור-הנפש השוררים גם “בספירה עליונה” כזאת, – פרצה שנית מריבה בינו ובין אדונו החדש, והוא נשאר עוד הפעם בלי מעמד, בלי “תכלית” בחיים.

והנה עוד מקרה אחד:

אחרי עמל ויגיעה רבה נתקבל בתור עוזר תמידי ברידקציה עברית אחת. הוא קבל ארבעים רובל לחדש, ובמחיר זה היה צריך לעבוד כשתים עשרה שעה מדי-יום. ידו היתה בכל; הוא היה מתרגם “טלגרמות” מארבע כנפות הארץ, שאדונו הרידקטור התפאר בפומבי כי הוא מקבל אותם מסופריו המיוחדים ומאגינטורות שונות; היה כותב קוריספונדציות מפריז, ברלין, וינא, נויורק, כמעט בכל שבוע; היה מציע הצעות שונות ועצות מאליפות, בקיצור, היה “בעל-הבית גדול” על עם ישראל. מובן מאליו, כי כל הדברים האלה היה עושה על פי מצות הרידקטור והקראתו, מבלי כל רגש ושום נטיה מיוחדת לצד זה או לצד אחר. הוא נעשה למכונה אבטומטית בידי הרידקטור, ל“תרנגל קורא” בכל שעה שהיה הרידקטור חפץ, וכל מה שהיה מצונו הוא עושה. פעם היה לחוקר מדעי ותוכן מלומד, היודע שבעים ושבע חכמות ולשונות, ופעם למבקר מנקר באשפתות, ופעם למטפל ברפש, הנקרא “פובליציסתיקה”, הכל כפי אשר היה נחוץ באותו שעה. הוא נסה אמנם בתחלה להתנגד אל העבדות הרוחנית הזאת, אבל בהיותו מילדותו כמעט חסר רצון מיוחד והוא, הרידקטור, היה ערום כנחש ויודע להלוך כנגד החיים “בשביל הזהב” ולרקד על “שני קצות החבל” ולשעבד לו אנשים באמצעים שונים, – נצחהו עד מהרה, ויבטל את כל ישותו ורצונו מפני ישותו ורצונו של הרידקטור.

ןכן עברו ירחים אחדים. הוא עבד בהרידקציה ואדונו החדש היה, כנראה, מרוצה בו, כי ביום בהיר אחד נתן עליו את משרת המזכיר ויוסף לו גם עשרה רובל לחדש על משכרתו. ימים אחדים ישב בחדר כתיבתו של הרידקטור, שאיש לא נועז להכָּנס שמה בלי רשיון מיוחד, והרידקטור החל “לכבדהו בפקודותיו”. הרידקטור מקריא לפניו, כמורה לפני תלמיד ותיק, והוא כותב… כן עברו כחדשים אחדים.

אך פתאם החל להרגיש, כי בכל קרביו תוסס איזה רוח-מרד גם נגד איש גדול ומפורסם כהרידקטור… וכהוסיפו להשקיט את רגזו, כן הוסיף להתרבות ולהתגדל ולפרוץ החוצה.

ועוד הפעם מלא “מקרה קטן” את סאת הסבלנוּת: הרידקטור הציע לפניו לערוך מכתב אחד, אשר ישתמע לשני פנים… כל עורקי גוו הזדעזעו משאט נפש ונאצה מסותרת לַצעקן הגדול והאיש הקטן הזה, ויענהו כי לא יעשה כדבר הזה. הרידקטור אים עליו כחצי שעה, ובראותו כי כל איומיו לא פעלו על מזכירו את הפעולה הדרושה, ונהפוך הוא, עוד עוררו בלבבו את רוח המרידה והעקשנות בכל עזוזן, – החל להקל בכבודו ולהזכיר לו עונות ראשונים, אשר עשה הוא בשבילו ובמצותו…

ועוד הפעם מחלקת-דברים ושנינות ועקיצות משני הצדדים – וחבילתם נתפרדה.

והנה עוד מעשה, והנה עוד מחזה… אבל, רבונו של עולם! היכול יוכל לזכור את כל המעשים והעובדות והמאורעות המכוערים והמגונים, אשר קרו לו בימי חייו המעטים ואשר זרעו בלבבו שנאה עזה כמות לכל המין האנושי? הן אל כל אשר פנה מצא רק כזב ושקר גס, רמיה ובצע-מעשקות, חנופה והונאה עצמית, ואל כל אשר הלך פגש תגרנים, תגרנים, תגרנים!… מהחנוני המלוכלך עד הרידקטור הנהדר אין איש ישר ותמים, הכל “סוחרים ומוכרים”, הראשון – מליחים ובצל ושום ואבטיחים, והאחרון – עצות, הצעות ודעות בסגנון של בר-סמכא נורא, לכל אשר יטנו הרוח, רוח בצעו!

יש אשר עתה הוא מאשים את עצמו, כי הוא הוא האשם כי קצה בו נפש כל בני האדם, ובצוארו תלוי הקולר אם היה מוצא בהם רק גזל ועשק ושפלות הנפש, רק רמיה ומסכות על כל צעד. גם הוא היה צריך לשים אֲפֵר על עיניו, גם הוא היה צריך לחול במחולות-המחנים הכלליים… כן! היה צריך! אבל הוא הן לא יכול, לפעמים למרות חפצו, להתרגל עם כיעור החיים! הלא הוא מצדו השתדל דַּיּוֹ להיות כמוהם, לחשוב כמוהם, ולעשות כמוהם; כמה פעמים היה משקר, מכזב, נשבע לשקר – והכל בשביל “שלא לפרוש מן הצבור”! –

היו הימים שהיה מבקש לו נֹחַם בחברת המין היפה והרך. הגברים, דמה, אולי אנוסים הם לעשות את אשר הם עושים; החיים והצרכים מכריחים אותם לכל אלה. אולם בנשים ימצא לו את “האידיאל” שלו; הן באֶסתטיותן החיצונית והפנימית לא תהיינה כגברים השואפים לבצע, לא תעשינה כמעשיהם ולא תחשבנה כמחשבותיהם; הן תנחמנה אותו מיגונו ומעצבונו על רשעת המין האנושי; הן ברַכּוּתן וחִנן… אבל, אל-אמת! בזכרו עתה את כל הכיעור והשפלות והחלאה וקטנות הלב והמוח שמצא ב“מין הרך” – סומרות שערות ראשו… אם את הגברים מקלקלים החיים הנשחתים ומשאלותיהם ותאוותיהם הנפרזות, הנה הנשים הן המקלקלות את החיים! – הנה העלמה הזאת אוהבת אותו ונשבעת לאהבהו “עד הקבר”. אך למה היא אומרת כזאת? בשביל מה היא נשבעת לו לאהבהו? למען אשר יאהב הוא אותה, למען אשר ילבישנה עדי-עדיים, למען ישחק וישתעשע אתה ויסלסלנה בכל עת תמיד! ומדוע היא דורשת, כי לה רק לה יקריב את כל חייו ואהבתו ונשיקותיו וסלסוליו? – ומדוע תהפך “האהבה הקדושה” ההיא לפתע פתאם לשנאת-מות בהוָּדע לה, כי גם לאחרת לבו נוטה? איזו נפש ישרה תוכל לדרוש מחברתה, כי תתן לה את כל אהבתה? –

ועוד הפעם עובדות אחדות:

הוא התוַּדע אל עלמה עשירה אחת. את מספר שנותיה לא ידע; יפה מאד לא היתה, אבל הרבה “אִשִׁיוּת” היתה לה. ובשבוע השני להתודעותם החלה כבר להראותו בכל הליכותיה ומדברותיה עמו, כי חפצה היא שיאהבנה, או כי היא תהי אהובתו. והוא לא מצא בה כל דבר מצוין, אשר היה יכול למשך את לבו אליה ולקשור את נפשו בנפשה: ויתנהג עמה בקרירות-רוח גמורה, אשר עוררה עוד יותר את קנאתה ועגבנותה אליו. פעמים רבות היתה משמיעה אותו בשיחותיה דברים או חצי-דברים, הנשמעים לכאן ולכאן. אך הוא היה עושה את עצמו כלא שומע. הוא היה בישן וצנוע מילדותו, ופריצותה של מכרתו הראשונה עוררה בקרבו געל-נפש לה. אבל היא “סובבה” אותו בלי הרף, עדי כי הוכרח, למרות רצונו, להשמיענה דברים מרים ברורים, כי כל עמלה ויגיעותיה “לצודו ברשתה” – לשוא, ולא יעשו כל פרי. ואז פרצה כמעט מריבה ביניהם: היא חרפתהו, כי “לב-אבן” לו, ואינו ראוי להבין ולהרגיש את ערך “האהבה הקדושה” של האשה. ואחרי מריבת הדברים, שהיתה לו כעין טרגי-קומידיה, החלה העלמה העגבנית לשנאהו ולרדפהו עד חרמה, להקל בכבודו ולהתכבד בקלונו…

והנה עוד עובדה:

על משתה-משפחה אחד הציגוהו לפני שתי אחיות, עלמות תמימות, כאשר נראו לו בתחלה. עברו ימים אחדים ויקבל הוא מכתב-הזמנה לבקרן בביתן. והוא בקרן באחד מערבי הקיץ. האחת נגנה על הפסנתר והשניה שרה את השירה: “עֵינֵי-תַאֲוָה, עֵינֵי-לַהַב”. המנגינה והשירה פעלו עליו פעולה מכוערה מאד, הודות להעויות המשונות והעגבניות של המשוררת והמנגנת. ואז החל להסביר להן את ערך המוזיקה הנכון, כי היא לא נבראה בשביל להרתיח את הדם כאשר הגבירות הנכבדות של “הטרקלינים המרוחים” מדמות בנפשן; כי המוזיקה היא שפת הנפש הטהורה והישרה, ולעקם את מושגה והוראתה האמתיים, לחלל את קדושתה ולטמא את טהרה ולהשתמש בה לצרכים עצמיים ידועים, – זהו עון פלילי, וכזאת עושים רק קוֹמדיַנטים, שַׁנְסוֹנִיטִינוֹת ומנגני-הרחוב. הוא דבר אז בהתלהבות פנימית כחצי שעה, ושתי העלמות הביטו אליו באיזו הדרת-הכבוד והשתוממות רבה. ואז החלו להתענין בו ובזָרוּתו, אשר היתה להן בתחלה כחדשה גדולה, שלא שמעוה עד היום ההוא. ואחרי כן החלו קריצות-עין מלבבות, העויות מושכות ואמרות מעוררות. אך הוא לא הרך עוד הפעם את “לבו האבן”, ולא היה עוד הפעם ראוי “להבין ולהרגיש את האהבה הקדושה של האשה”. ועוד יתר בחלה נפשו בשתי האחיות העגבניות, בראותו כי כל אחת מתאמצת בכל מיני אמצעים ודרכים למשכהו אליה ולהרחיקהו מעל אחותה.

ופעם אחת הוכיחתהו הבכירה על פניו, על היותו סמרטוט ואין בו גם קורטוב של “גבר”. “כל הנשים – אמרה לו בקרצה בעיניה – אוהבות, כי יהיו הגברים אמיצים ולפעמים גם חצופים מעט”… הוא הבין את פשר המלים, ומן היום ההוא והלאה לא דרכה כף רגלו על מפתן ביתן.

ועוד עובדה אחת, שזכרונה נשאר בלבו בכל עוצמתו וטרגיותו:

הוא התאכסן בבית אשה אלמנה, שהיתה לה בת-יחידה, כבת ארבע עשרה שנה. ביום הראשון לבואו שמה הרגיש כבר איזו התקרבות חמה אל הילדה הנעימה והחביבה ההיא. היא למדה בגימנזיון, והוא היה עוזר לה כפעם בפעם, בשובו אל מעונו מעבודת היום, בהכנת שעוריה, ובפרט בחכמת החשבון, שמוחה לא היה יכול לתפוס כדבעי. היא הפליאה אותו בתשוקתה הגדולה לקריאת-ספרים ובהשגתה העמוקה את הקרוא. ומדעתו כי התקופה של שלש עשרה וארבע עשרה שנה היא תקופת המעבר לבנות-חוה, ובמוחותיהן ולבותיהן מחֵלה תסיסה ידועה, – שׂם עין על קריאתה, וספר “מזיק” לא היה מרשה לה לקרוא. והיא שמעה תמיד בקולו, כי גם היא, כנראה, אהבתהו אהבת אחות. אבל מה נדהם ונפעם היה בבואו פעם אל חדרה, בהֵעדרה, וימצא על שלחנה את הספר “הסּוֹנטה הקרייצרית” של טולסטוי. בהכנסה החדרה ראתה, כי הוא אוחז את הספר בידו, ותתאדם מאד. ואז התפרצה תוכחה מגולה מפיו, והיא בתחלה התנצלה, כי חברתה נתנה לה את הספר הזה מבלי דעת את תכנו, כי היא גנבתהו מארון אחיה. אולם באמור לה הוא, כי ספרים כאלה איננה רשאית עוד לקרא, והוא אוסר עליה קריאה כזו, – החלה להתגר בו בסגנון, אשר היה מוזר עד כה גם לה גם לו. ואז פרצה מריבה ביניהם: הוא חפץ לשרף את הספר ההוא, והיא החלה להתקצף ולהתוכח אתו, כי “אין לו רשות להשתעבד בה ככה!”…

הוא לא השיב לה את הספר וכחדש ימים לא דברו איש את רעהו מטוב ועד רע, והדבר הזה, כמובן, המר גם לה גם לו במאד מאד.

ידידותם אמנם התחדשה עד מהרה, אבל הוא החל להביט אליה בעיני-חשד מעט, והיא נשתנתה מיום ליום. בעיניה נכרת היתה לפעמים איזו אש זרה, ובהליכותיה אתו – התחלת עגבנות. הוא היה מטיף לה מדי-פעם על דבר הצניעות והבישנות, אבל מבט קורץ אחד שלה היה שם לאל את כל דברי מוסרו!

ופעם אחת – היא היתה אז כבת חמש-עשרה – טילו שניהם ברחובות העיר הראשיים, והנה תמונה מכוערה לנגד עיניהם: ריבה משרכת-דרכיה אחת עלתה כמו מן האדמה ותקרוץ אליו מרחוק בעינים משונות… הוא התאדם ויתחלחל גם יחד, אך מפי הילדה בת חמש עשרה פרץ שחוק אדיר וציני מעט… הוא הביט אליה בתמהון-פחד, והיא לא חדלה מצחק על תבוסתו…

ואז בא הקץ לידידותם… בו בערב הודיע את בעלת-הבית שלו, כי עוד רק החדש הזה יתאכסן במעונה. בעלת-הבית השתוממה מאד ותהי נדהמה לידיעה הזאת ותפצר בו לשוב מהחלטתו, אך הוא התעקש. היא התנכרה בתחלה, כי לה אחת היא אם ישאר הוא בביתן או לא. כשלשה שבועות אחרי ערב הטיול ההוא לא דברו ביניהם דבר. אבל בבוא היום השלשים ואחד של החדש, והיא ראתה כי הוא צורר את חפציו, – נתנה את קולה בבכי ותתיפח הרבה על מטתה. האם הבינה כי פרצה מריבה “בין הילדים”, ותתפרץ אל חדרו ותתחנן אליו לוַתר הפעם ולסלח ל“שובבה”, אך הוא באר לה ברצינות את סבת גזרתו הפתאומית; הוא הודה לבעלת-הבית, כי אהב את ילדתה יותר מאשר את עצמו, אבל אהבתו אליה היתה רק אהבת-אח טהורה ונקיה מכל שמץ חלאה של התאוה. ובראותו כי אהבתם התחילה להתכסות באבק מלוכלך, וכי בתה החלה להרגיש את “הנקבה” שבה ולהשתמש בהרגשה הזאת, – איננו יכול לראות כבלע את הקדש…

והוא עזב אותן… בימים הראשונים היה כמשוגע ולא ידע נפשו. היא חלתה מעט, והוא בא לבקרה. בהכנסו אל חדרה מצא אותה שוכבת במטתה חורת מאד. אמה לא היתה בחדר. הוא הושיט לה את ידו בצחוק-קל, אך היא לא חפצה לקחתה. הוא התישב על הכסא אצל מטתה ויחל להתרפס לפניה בסגנון-התול, והיא הסבה את פניה אל הקיר. בשבתו כחצי-שעה, והיא לא ענתה דבר על כל שיחתו, קם מעל כסאו להפָּרד ממנה… ופתאם קפצה מעל המטה, כמעט ערומה, ותפול על צוארו ותתיפח בהתרגשות עצומה. הוא הרגיש רגעים אחדים איזה תענוג משונה וחלחלה פנימית בכל בדי גוו… חָזה החשוף הופיע לנגד עיניו בכל עצם יפיו וקסמו… רעד נורא הכה את מוחו בחזקה, וישק לה בפעם הראשונה… רגעים אחדים אחז אותה, והיא לחצתהו אליה בכל כחה… אך עד מהרה התעשת וישכיבנה במטה. היא הביטה אליו בעינים מפיקות חדוה ורצון, ותגחך. חזה הלבן התרומם בחזקה. הוא הביט אליהו כמו בערפל… ודמו החל לרתוח בעורקיו כמרקחה…

ופתאם התרומם מעל מושבו – וינס, מבלי קחת ממנה את ברכת הפרידה…

ויותר לא שב אליה.

ועוד עובדות קטנות וגדולות בעלמות מכוערות ומתיפות, בגבירות חסרות-שִׁנים מתקשטות ומבקשות “בחורים” – והוא החל לתעב ולשקץ את “המין היפה” עם כל יפיותו החיצונית וכיעורו הפנימי. ואז החל לבקר את חיי הנשים ההויים ושאיפותיהן, ערמומיותן ורמאותן, ריקניותן וקלקלתן – ויבא לכלל דעה, כי רק הנשים אשמות באסון כל המין האנושי וצרותיו. מדוע זה אין משתדלות הנשים הישרות בנפשותן – אם ישנן – כי לא יהיו הרחובות והשוקים והחוצות והמבואות מלאים משרכות דרכיהן, המפיצות זמה ופריצות, השחתת המדות וחיים בהמיים בכל פנה שאנחנו פונים! מדוע לא תשימנה לב להקטין, לכל הפחות, את האסון האנושי הזה? מדוע צוחקות בלבן הנשים בהפָּגשן את “חיה” כזו? ומדוע לא תתעוררנה ליַסד בתי-ספר ובתי-מקלט מוסריים לנדחות החטאות האלה, להורותן את הדרך הטובה והישרה ולהחזירן למוטב?! כי מי יכול לחנך ולאַלף אמללות כאלה, אם לא הנשים הישרות? וכמה מן הנשים “הישרות” עודן מרבות זמה באמצעים ודרכים שונים; בעתונים למָדות, בפוך, בששר, בחזה ובכתפים מגולות, בקריצות-עין, במחולות צינִיים ועוד תעלולים כאלה, שפעולתם הרעה כבר נכרת דַּיָּה על כל המין האנושי?! ומי אשם בזה אם לא הנשים? מדוע מרגילות ה“אמהות הישרות” את בנותיהן, משלש עשרה שנה ומעלה, “למצא-חן” ולצוד “חתנים” בשבתן עוד על ספסלי בית הספר?!

הוא זכר את אשר קרא בספרים פילוסופיים שונים, כי האשה בטבעה אוהבת להיות צעצועה ולשחק עם צעצועות עוד מימי ילדותה. הבנים, הבעל, האהבה – הם המה רק צעצועים לאשה, שצריכה היא על פי שאיפתה הטבעית להשתעשע בהם ולעשות את עצמה לצעצועה להם. אבל לוּ השתמשו הנשים רק בשאיפתן הטבעית ובאמצעיהן הטבעיים, כי אז לא היתה עוד הרעה גדולה וכבירה כל כך! אך הן הן ממציאות להן תמיד אמצעים ואופנים חדשים מלאכותים, מזויפים, נתעבים ומכוערים, **שרֻבם הם נגד טבעיותן! ** – הן עושות הכל, את המותר ואת האסור, רק להתיפות ו“למצא-חן” ולצוד גברים; להיות לצעצועה ולהשתעשע בצעצועות! –

הוא אמנם ידע, כי הגברים גם הם עושים וחושבים כן, כי גם הם מסיעים לדבר עברה במדה מרובה “והא בהא תליא”. אבל על אדות המין העריץ לא חפץ כבר להתפלפל הרבה, אותו נאץ זה כבר; וכל תקותו היתה למצא פנה טהורה, לא מטֻמאה מחלאת החיים ואהבה עצמית, בלב האשה. אך גם פה נכזבה תוחלתו, גם משם יצא נדכה ונדהם ונפעם ובלב מלא כעש, יגון ומכאובים על כל גדותיו.

ובכן, געלה נפשו בכל החיים ובכל האנשים בצביוניהם וגוניהם השונים. הוא לא יכול לחיות חיים כאלה בתוך אנשים אשר כאלה. הן ראֹה ראה, כי כל אחד, וכל אחת, יודע ומבין את רשעתו וכיעורו, אלא הוא מתאמץ למרוד באמת להנאתו ולטובתו, הוא מרשה לאחרים לרמות אותו, בדעתו כי גם הוא ירמה כמוהם… “חטוף מידי ואני אחטף מידי אחרים” – זוהי הכתֹבֶת של דגל חייהם.

וכאשר נלאה נשוא את החיים בכל ארחותיהם ואת האנשים בכל מסכותיהם, עלה רעיון בלבו לשוב לזמן מה אל אבותיו. גם עתה איננו יודע לאיזו מטרה שב הביתה, בהיותו בטוח כי ביאתו ושבתו לא תוכלנה לעַנג הרבה את אבותיו וקרוביו. בלבו לא נשאר אז גם זיק-תקוה אחד להֵרפא ממחלת השפק והשנאה לַבריות, שמלאו את כל קרביו. אך מה היה יכול עשות אחרת? לאבד עצמו לדעת לא חפץ ולא היה ביכלתו; לא מפני יראת המות, או דבת העם אחרי מותו, או גם הענש ב“עלמא דקשוט”, אלא פשוט: הוא חפץ עוד להלָּחם עם החיים כל עוד נפשו בו, כל עוד יש קורטוב-חִיות בקרבו, עד טפת דמו האחרונה. הוא חפץ להאָבק, לסבול ולשאת בחלום ובהקיץ, ביום ובלילה – ולהֵאָבק. ומלבד זאת, חשב את האבוד-עצמו לדעת לאיזו פחדנות מגונה; על פי דעתו ושיטתו, האנשים המאבדים את עצמם לדעת הם רק “ארנבות פחדניות”; האיש צריך להלָּחם עם החיים עד יום המות…

יוכל היות, כי אנשים “בעלי-דעת” יחשבו הגיון כזה לפַרדּוכסיות, אבל הוא חשבהו לאַכסיומיה גמורה, ויחליט בנפשו לחיות ולסבול ולהלחם עד אשר ינתק פתיל חייו מאליו, אף כי ידע היטב כי בחייו יגרם רק צער ומכאובים להוריו וקרוביו הרבה יותר מאשר במותו.

ובכן, שב הביתה. הכל בכו הרבה בכֶה בהסתכלם בפניו הכחושים והחורים, בעיניו הקפואות, כאלו כבר מתו; וביתר שאת התיפחו, בראותם כי הוא עמד כגֹלם אלם בקרירות-רוח גמורה, מבלי הניע אבר, ויביט אל תמונת הבכות, אשר סביבותיו, ובעצמו לא הזיל אף דמעה אחת, אף רסיס קטן אחד, בעת אשר אבותיו וקרוביו גועו בבכיה.

כן עברו ימי-עמל אחדים. עם אנשים דבר מעט מאד; נפשו בהלה בברכותיהם, ידידותם ורחמנותם. ולאט-לאט החל להתרגז ולהתקצף מהסלסול והטפוח הנפרז, שהראוהו מחמלתם עליו. והאם הוא נצרך לתנחומותיהם והשתתפותם בצערו? ההוא שאל מהם את אהבתם וחמלתם?

אבל יד אבותיו החמה עשתה מעט את שלה, ולבבו הנקפא החל להמוס מתחת נשיקות אבותיו, אחיו ואחיותיו הנאמנות; והם החלו כבר לשמח על התמורה לטובה הזאת. אך שמחתם היתה עד ארגיעה.

פעם אחת, ביום אביב צח, טיל הוא עם אחותו קלרה בין שדרות העצים אשר מחוץ לעיר. הה! הילדה הנעימה והטובה הזאת! מה אהבה אותו בכל נפשה ומאודה! ומה מאד היתה אוהבת לנשק את לחייו החורות!…

אחות אמללה!…

הם טילו בין שדרות העצים. היא ספרה לו בדיחות שונות, כמו שמספרת האֹמנת הנאמנה לילד חולה ומפונק, והוא מצדו גחך מעט. וגחוכו היה יקר לאחותו מאד, יען כי דבר כזה קרה רק לעתים רחוקות מאד; והרבה, הרבה שנינות, בדיחות, משלים ומהתלות היתה צריכה לפַזר עד אשר נראתה בת-צחוק על שפתיו.

בגשתם אל לִבנה אחד ויחפצו להנָּפש, התחלחל הוא מאד ממראה-עיניו, כאלו נשכהו נחש. מתחת הלבנה השני, במרחק חמשה או ששה צעדים, ישבה עלמה צעירה לימים, בעלת פנים חורים מאד ושערות פרועות ובגדים פרומים… והעינים… אל נורא! – מה איומות היו העינים הפראיות השחורות ההן… ועוד יותר נזדעזעו כל אבריו בהרגישו, כי העינים הגדולות האלה לטושות ישר אליו.

הוא התעַנין וישאל את קלרה, מי היא העלמה המוזרה. אולם קלרה לא ענתה אותו דבר ותמשכהו בשרוֻלו ללכת משם. והשתמטותה זאת עוד הגדילה את התעַנינותו, ובהחלצו מידי קלרה בחזקה נגש אל העלמה החִורה וישאל אותה: מדוע חורת הנה ככה? –

והיא התבוננה אליו בעיון גדול בעיניה החודרות והפראיות, כאלו חפצה לבלעהו, ותען:

– אנכי חורת, כי משגעה הנני; אך מדוע את חִור ככה? – הגם אתה משגע?…

כל עצמותיו רחפו. הוא הביט אל קלרה – ופניה חרו כסיד. ובראותה, כי הראיון הזה פעל עליו פעולה רעה, החלה לזרזהו לשוב הביתה. אך הוא לא הסכים על נקלה. הוא לא יכול להפרד מהרה מאת האמללה החורת, וכמדומה לו, כי ברגע הראשון הרגיש כבר איזה קשר אמיץ שבין שניהם.

וישב אצל המשגעה ויחל לשוחח אתה. זמן רב ארכה שיחתם, והוא הרגיש איזה תענוג טמיר בדבריה הרַכים… הוא אחז בידה הצנומה – ויתחלחל מבלי-משים… אך עד מהרה חש זרועות חמות ונשימת חזה לוהט… הוא הקיץ, וירא כי קלרה אחותו, אשר כמעט שכח את מציאותה, חבקתהו בזרועותיה, כאת ילד קטן, ותתחנן אליו בדמעות-שליש לשוב הביתה. היא בכתה הרבה ותנשק לו ותחלצהו אל לבה ההולם, עד אשר נאות לה.

אבל פני המשגעה הנעימים ודבריה המלבבים נחרתו עמוק עמוק במוחו. הוא לא יכול לשכח את העינים השחורות הגדולות… לא יכול!

וביום המחרת הקיץ משנתו בשעה מאוחרת מאד, והדבר הזה הרגיז במדה מרובה את מנוחת אבותיו ואת מנוחת קלרה אחותו, שבהקיצו מצא אותה יושבת על מטתו ומסלסלת אותו ומוחה את הזעה הרבה מעל פניו, שהיו חורים אז יותר מאשר ביתר הימים, ומעל ראשו הלוהט באש פלדות. כל הלילה חלם והגה בשתי העינים של המשגעה…

לפנות ערב בקש מאת קלרה, כי תלך אתו לשוח (כי רק אתה היה מטיל), אך בפעם הזאת השתמטה ממנו באמתלות שונות. הוא התעקש ויאמר, כי ילך לבדו. ואז בטלה את רצונה מפני רצונו.

והם הלכו – למרות התנגדותה העצומה של קלרה – אל ה“שדרות”. אבל שם לא מצא את המשגעה בפעם הזאת, והדבר הזה המר לו מאד מאד.

וביום השלישי התגנב חרש מביתו וישם את פניו אל ה“שדרות”. מתחת הלִּבנה ההוא מצא אותה. הם הושיטו את ידיהם זה לזו כמכרים ישנים, ויחלו לשוחח ביניהם. והיא ספרה לו הרבה, הרבה על אדות חייה הקודמים המרים: על אדות עלם אחד שבגד בה, ועל אדות אביה שמת ועל אדות אמה הנקראת “צפורה העז”. וכל דבריה נאמרו באיזה מין רֹך ונעימות, שהמסו את כל הקרח שבלבו הקפוא. עיניה הנפלאות בערו, בערו בחמימות רבה אליו כל כך! ובהוסיפו להקשיב את שיחתה ולהתבונן אל קלסתר פניה, כן הוסיף לשקוע בתהום מחשבות מוזרות, בלבירינטוס של רעיונות מבהילים ומבולבלים…

נחֻמיו נכמרו מאד על האמללה הזאת, ויאחז בידה וילחצנה אל לבו בחזקה. היא לא התנגדה אליו. רגעים אחדים ישבו בדומיה. פתאם החלה לבכות, ובכיה פלח את לבו מאד… הוא התקרב אליה ויחבקנה בהתלהבות רבה ויכס את פניה החורים בנשיקות רבות מאד… אך עד מהרה קפצה מעל מקומה, בהלחצה מבין זרועותיו, בקול צחוק אדיר: חַה – חַה – חַה! הלא משגעה אתה מנשק! – חַה – חַה – חַה!…

הוא לא הספיק עוד להתאושש מתמהונו – ולנגדו עמדה קלרה אחותו חורת ונפעמה עד מאד. היא לא נתנתהו להוציא הגה מפיו… ועוד הפעם נשיקות והפצרות ותחנונים וסלסולים – והוא שב אתה הביתה.

מן היום ההוא והלאה שמרו את צעדיו ולא נתנוהו לצאת ממש את הבית, כאלו היה אסיר, ובין ה“שדרות” לא טיל עוד.

ואז החלו ימים רעים גם לו גם לאבותיו וקרוביו, ימי מצוקות הנפש וענוּיי הגוף, ימי מכאובים ויסורים גדולים משני הצדדים. הוא הרגיש איזה מין ריקניות בכל נפשו, מעין בטול היש, בטול עצמו ובטול כל העולם והחיים בו. הרבה הרבה סבל ברגעי הבדידות האיומים, עד אשר עֻמם בלבו גם הניצוץ האחרון… כל היום היה יושב כאלם; רק מחשבות, מחשבות רעות, תהום גדול ונורא של הרהורים סבוכים ובלולים דקרו וינקרו את מוחו ביום ובלילה. וכהוסיפו לחשב על אדות החיים הכלליים בצביונם ההויי ועל אדות האנשים ההויים, – כן הוסיפה השנאה להם למלאות את כל חדרי לבו במדה גדושה ונפרזה. ויש אשר התעוררה התאוה בלבו להרוס ולגדע, להחריב ולהכרית ולהשחית חיים אשר כאלה ואנשים אשר כאלה…

והוא נאץ ויתעב את הכל; גם את אבותיו ואחיו ואחיותיו, גם את קלרה. כי מה היא אהבתם, אם לא אונאה ורמאות עצמית? מדוע, שֵׁלמה, בשביל מה הם אוהבים אותו? יען כי הוא בנם, הוא אחיהם, הוא שלהם!… ומדוע אינם אוהבים את המשגעה האמללה? יען כי היא איננה שלהם, איננה שלהם?!

ולזאת אהבת-אבות, אהבת אחים יקראו?… הלאה! הלאה! הלאה רמאים עם אהבתכם המזויפה! אני מתעב אתכם, אני מקלל אתכם! הלאה! הנכם חיתו-יער! אהבתכם – בהמית, חייכם – בהמיים, ואתם – בהמות!… הלאה! הלאה! הלאה! –

ופעם אחת, ביום חג, כמדומה לו, ישב בחדרו על יד החלון וישקף אל פני הרחוב, אשר המה מעוברים ושבים ומטילים נהדרים. פתאם ראה, בין צבור גדול של נערים מן השוק, אותה… היא היתה פרועה מאד; הפוחזים רדפוה ויעפרו אחריה בעפר… היא רצה כברוח סופה, והם רצו אחריה ויקראו מלא… דמו החל לרתוח בעורקיו… ובין רגע עמד אצלה, שבראותה אותו נתנה את קולה בבכי: “הה, הצילני נא! הם מכים אותי!”… פתיל סבלנותו נתק… איזה רגש של נקמה ורצח התעורר בלבו, ויחל להכות בפוחזים בכל אכזריותו… אחדים מהם נפלו מתבוססים בדם, והנותרים נסו ויתפזרו לכל עבר… היא עמדה מנגדו חִוֶּרת עם שערות פרועות ובגדים פרומים ומלוכלכים, ותבך מרה… הוא הביט ישר בעיניה הגדולות והבוכיות, שהיו לטושות אליו כמפיקות תודה ותחנונים… ועוד מבט אחד, ושני ושלישי – – – – – והוא אחז בידה וירוצו… היא לחצה את ידו בין אצבעותיה בחזקה, כלביאה טורפת… והם נִשאו כברוח סופה… הפוחזים התקבצו שנית וירדפום ויקראו: “חתן-כלה” משוגעים! השליכו אבנים! מזל-טוב!"…

ואז הרגיש את האבן הראשונה על מצחו ולחלוחית אדומה על לחיו…

מחוץ לעיר עמדו. בין רגע כתרום המון-עם וביניהם גם אבותיו ואחיו ואחיותיו… אך הוא לא הכירם… קלרה נפלה על צוארו ותתעלף – – אך הוא החזיק בידי המשגעה ונתן את קולו בצחוק פרוע…

“יוּדֶלִי” (מצללי העבר) / אהרן לובושיצקי

א.

לפני שנים רבות, בהיותם עוד תינוקות של בית רבן, לא היו רחוקים זה מזו כמו עתה, ולהפך – אז היו קרובים מאד. אז לא היה הוא מתבַּיש כלל לאחוז בקצה שמלתה שגלתה טפח מלפניה וטפחים מאחוריה והיה קורא בקול גדול: “הו, הו, נוּ, סוסתי! מהרי! נא! עמדי! הימיני! השמאילי רוצי! נא! עמדי! פררר!”… ויהי כאשר פגרה היא מלרוץ אֹרח, ויאחז הוא בשוטו ויעיפנו מעל לראשה המלא תלתלים, לאות אזהרה חמורה, כי אם מרה תמרה את פיו ולא תמהר לרוץ ארחה, – לא יחוס הוא עליה ויכנה בשוטו אחת ושתים, אחת ושלש…

ויש אשר היה הוא הסוס והיא היתה שמה רסן בפיו ותמשכהו אל כל אשר היה רוחה ללכת. ואז נראה הוא – בחפצו להוכיחנה לדעת, כי הוא ממלא את חובתו בדיוק הרבה יתר ממנה – על מגרש בתי-התפלה, שהוא גם מגרש “החדרים”, צועה ברוב כח כסוס אביר במלחמה, הולך בגאון וגדל-לבב, רוקע ברגליו הנה והנה ומתאמץ בכל כחו להֵחָלץ מידיה ולברוח אל כל אשר יטנו רוח משובתו. אך היא מצדה לא היתה מתעצלת, במקרים כאלה, לעצרהו בזרמתו והיתה מושכת בחזקה את ה“משוכות”, חבל דק וארוך, שנתנה לה יֶנטה החנונית המביאה סוּקר אל ביתם בכל ערב שבת.

אכן, היו ימים אשר הם היו קרובים מאד, עד כי ההתקרבות התמימה הזאת העירה את קנאת חבריהם, ויכנום בלעג “חתן-כלה”. אבל הם לא התבישו כלל בשמעם את הלעג המר הזה מפי המלמד וה“עוזר” והמוני התינוקות והפעוטות בני-גילם, אשר ראו את ה“כלה” רבקה’לֶה בוכה כנגד ה“חתן” יוּדֶלִי (או, כאשר קראו לו חבריו בלעג, יודֶדֶה, על החליפו בקריאה את ה“ל” ב“ד”), – בשכבו סרוח על הספסל ופניו למטה, ואצלו עומד הרבי ולוקה ולוקה עד המקום שידו מגעת…

וה“חתונה” הזאת היתה רואה היא לעתים קרובות מאד: בכל ערב ראש חדש, כאשר הביאו כל הילדים “מעות ראש-חדש”, והוא – רק הוא! – לא הביא אף פרוטה אחת; כי על תחנוניו ובקשותיו היה מקבל תמיד מענה קצר מאביו ואמו: “אין לנו מאומה, יודלי!” – ומה מאד היה מתחמץ לבו בקרבו בראותו את כל חבריו מביאים איש איש להרבי וה“עוזר” בל“ג בעומר, בחנכה, בחמשה-עשר, בפורים וכדומה – מעות ומיני ממתקים לתשורה, והוא, רק הוא, איננו מביא מאומה! וגם שכר הלמוד עודנו חַיב מהזמן שעבר וכל אזהרות הרבי והרבנית והעוזר והתראותיהם שבו ריקם, וה”קבצן" לא יבוש עוד לבוא מדי יום ביומו החדרה בין יתר התלמידים, המשלמים שכר-למוד במועדם. “ולולא היה הוא הטוב מכל התלמידים, כי אז בודאי הייתי שולחהו לעזאזל” – היה הרבי אומר לפלונית היקרה.

אולם לעמת זאת היה הרבי מדקדק עם יודלי כחוט-השערה בכל עת ובכל שעה, וגם שגגותיו היותר קטנות וזעירות היו לזדונות, וגם הדבר היותר פחות היה יכול להעלות עליו את חמת הרבי והרבנית והעוזר; ואז שלמו הם לו ביד נדיבה, ואז נראה הוא על המהפכת, ואז נשמע קול בכיו הנמוך והעצור, ואז לא היתה יכולה גם היא לעצור בעד דמעותיה הקטנות והחמות.

ובגלל הדבר הזה כֻּנו שניהם בכנוי “חתן-כלה”, אף כי הכל ידעו, שהשם הזה אינו נאה להם כלל: כי הוא בן ה“קבצן” טודרוס המו"ס, והיא בת “גביר” העיר ר' נח קרונֶנבֶּרג.

ב.

ואחרי חג הפסח, בבוא רבקה’לה אל ה“חדר” כפעם-בפעם, ראתה לגדל תמהונה ודאבונה, כי יודלי חברה היקר איננו. בתחלה הרגיעה את רוחה באמרה, כי אך מקרה הוא. אבל מה התפעמה בה רוחה בעבור גם היום השני גם השלישי, ויודלי לא בא! – ואז לא יכלה עוד לעצור ברוחה הנכאה, ותגש אל אחד הילדים ותשאלהו:

– האינך יודע, איפה הוא יודלי?

– אינני יודע, – ענה הלז לתומו.

רעיון נורא התגנב אל לבה, רעיון מעציב ומרגיז: מי יודע, אולי חלה יודלי, ואלי כבר מת… כי סבה אחרת לא ידעה במה לפתר את החידה – מדוע לא יבוא החדרה; סבה אחרת לא תוכל היות. הן ידוע הוא לכל, כי יודלי איננו מן הילדים המתרשלים המבקשים בכל יום איזו אמתלה למנוע רגליהם מהחדר; הוא היה תמיד מקדים לבוא… ומדוע לא יבוא? בלי ספק חלה את חליו – ומת… אוי! מה התפלץ בה לבה הקטן! יודלי, חברה היחיד, מת – ואיפה תקח תמורתו?!

ובלב דוי ורוח נשברה החלה לסוב ולשוט על חצר בית-המדרש, שוממה ועצובה מאד. היא כבר גזרה אֹמר בלבה ללכת אל ביתו ולהוָכח לדעת את סבת הֵעדרו, אבל יראה וגם התבישה לעשות כדבר הזה. ופתאם – בעברה לפני ה“תלמוד-תורה” – ראתה לגדל שמחתה את יודלי יושב על הארץ ומשחק עם ילדים רבים, הלבושים בגדים קרועים ומטלאים.

מהרה נגשה אליו ותאחז בערפו ותקרא בקול גדול:

– הוי, יודלי! יודלי! למה זה עזבת את “חדרנו”? מדוע לא באת גם תמול גם שלשם ללמד? …

הילדים העניים, בראותם ממולם ילדה יפה ולבושה שמלה נהדרה ונעלי-משי יפים אֹחזת בכתף יודלי החלו לצעק: “הוי, ילדה, חצופה המותר לעשות כן? …”

– ומדוע לא? – שאלה רבקה’לה לתמה.

– הן הוא ילד, ואת ילדה! …

– ובכן? –

– חצופה! גשי הלאה!

– אבל הוא חברי… עמו אשחק ב“סוסים”! – ענתה רבקה’לה באֹמץ.

– אך אסור לעשות כן – החליטו הילדים פה אחד – אסור לעשות כן…

ובפנותם אל יודלי, החלו להטיף לו מוסר: “פוי! פוי, יודלי! הלא תבוש! הלא תכלם! עם ילדה! פוי, יודלי! עם ילדה!”

ויודלי לא מצא את ידיו ורגליו. הוא ראה כי דברי חבריו החדשים נכוחים וישרים, וכי אמנם “בעל עברה” הנהו… ופתאם עמד נגדו “מלאך הדומה” עם אלף אלפי העינים במצחו ורבבות הנרות על ראשו… הנה הוא הולך ומתקרב אליו, אליו…

עצמותיו רחפו ממגור. הוא הביט אל חבריו ואל רבקה’לה, כאלו לא הכירה או לו ידע אותה כלל.

– הלא תלך אתי אל “חדרנו”, יודלי! אמרה רבקה’לה בחבה גלויה ותאחז בידו.

– לא! לא אלך! – ענה הוא ויחלץ את ידו מידה.

– מדוע, מדוע, יודלי? – התחננה כמעט בדמעות.

– אנכי אלמד ב“התלמוד-תורה”.

– ועם אשחק בסוסים? – החלה לבכות.

– הלא תוכלי לבוא הנה, – נחם אותה רכות, כי נכמרו רחמיו.

– "הנה?! – צעקו ילדי התלמוד-תורה – הנה?! הלא תבוש! הלא תכלם יודלי! פוי, פוי, עם ילדה! עם ילדה! פוי!

ועד ארגיעה קמו בבהלה ממושבותיהם וירוצו אל בית “התלמוד-תורה”. ויודלי ראה כי חבריו ברחו ממנו בשאט-נפש, ויעזב את רבקה’לה לבדה ורץ בעקבותיהם…

ג.

אבל אחרי שנים רבות נפגשו שנית.

לו מלאו אז שלש עשרה שנה. אף כי לא ידע מעודו גם עד התור ההוא מתענוגי הילדות ושעשועיה, כאשר יודעים ומרגישים זאת ילדי עם אחר, – בכל זאת הרגיש כי ביום אשר לבש בפעם הראשונה את התפלין נהיתה איזו חדשה משונה ומוזרה בחייו, איזו תמורה כבירה ורבת-הכח. הוא היה גם עד העת ההיא נער ישר וצנוע, ירא-אלהים והולך תם. אבל התפלין וה“שלחן-ערוך”, אשר למד בטרם היה לבר-מצוה, החלו להזכירו בכל רגע, כי יצא מכלל ילדים, אשר אבותיהם נושאים את עונותיהם, ויהי ליהודי בכל פרטיו ודקדוקיו, יהודי המחויב בתרי"ג מצוות. עד הנה היה ברשות אביו, ואם עבר לפעמים על איזה “לאו”, או סתם איזה עון אשר חטא (הה, כמה פעמים שכח לענות “אמן”, או ענה “אמן יתומה”, או הלך ד' אמות בלי נטילת ידים!) – נכתבו שגגותיו וחטאיו על חשבון אביו. אבל עתה הנה נכנס לרשות עצמו, ואחריות כל שגגה וחטאה תהי רק עליו, ואת עונותיו ישא הוא בעצמו. הן לא לשוא ברך אביו את הברכה: “ברוך שפטרני מענשו שלזה”.

ויחל יודלי לפשפש במעשיו ולהתנהג בחסידות ופרישות יתרה על כל צעד ושעל. גם השגגה היותר קטנה שבקטנות היתה בעיניו לעון גדול מנשוא, ותמיד היה חרות בזכרונו מאמר הנביא: “הוי, משכי העון בחבלי-השוא – וכעבות העגלה חטאה”.

הוא כבר למד אז ב“הישיבה” שנים אחדות ויצא שמו למתמיד נפלא במינו, ויהי מצוין גם בתורה גם במעשים טובים, ונוח גם לבריות. ואביו, טודרוס המו"ס, שמרו כאישון עינו, ואף כי מצא את לחמו בדוחק גדול לא נתן את יודלי לאכל “ימים” על שלחן-זרים, ויהי כל נחמתו בעניו.

ובשנה ההיא אשר היה יודלי לבר-מצוה, בכלות החרף, היה “סיום” גדול בהישיבה, כחק להישיבות מדי זמן בזמן. כל גבירי העיר ועשיריה ונגידיה התאספו ובאו לראות בכבודה של תורה. ואז נהיתה שנית איזו חדשה בחיי יודלי: לו מסר ראש-הישיבה להטיף את ה“הדרן” בקהל-רב; וה“הדרן” מצא חן בעיני הגביר ר' נח קרונֶנבֶּרג, אשר היה נודע ללמדן וצורבא דרבנן, ויחבק ליודלי וישק לו באהבה. ובהוָּדע לו כי הוא בן-עניים, בקשהו כי יחוג בביתו את חג הפסח. אבי יודלי סרב מעט בדבר הזה, ואף כי קבל מ“מעות חטים” ושלחנו לא היה מלא דשן, חפץ מאד כי יודלי יקַים את ה“סדר” הראשון בדירתו, אצל הוריו, אחיו ואחיותיו. אך בערב פסח פגשהו ר' נח קרוננברג ויבקשהו מאד, כי ישלח אליו את בנו לכל ימי החג.

ואז נפגשו שנית…

בהכנס יודלי לבית הגביר, בערב הראשון של חג הפסח, פגשהו אדון הבית כמעט בזרועות פתוחות, ויציגבו לפני רעיתו ובני-ביתו, באמרו: “הנה הוא העלוי הקטן!” – והגברת קרוננברג אמרה בלחש לאישה: “אבל מה חור הנהו!” – על זאת ענה הגביר: “כן, התורה מתשת כחה של אדם”.

יודלי היה נפעם כל כך בכל העת, אשר ישבו מסובים ויספרו ביציאת-מצרים, עד כי לא ראה כלל את רבקה’לה היושבת ממלו. אדון הבית התפלפל אתו פעמים אחדות בפרושי ה“אגדה” וכונותיה, וישתומם מאד על בקיאותו וחריפותו, ויהללו בפני כל.

ובהמשך הפלפול נפלגו מעט בדעותיהם; כל אחד עמד על דעתו ולא חפץ, או לא יכול, לוַתר משלו. ויזכר יודלי כי במהרש"א על מסכת פסחים יש ראיה מפורשה לדבריו, ויציע לפני בר-פלוגתיה לעַין שם.

– הביאי נא, רבקה’לה, את הספר העב המונח על השלחן בטרקלין, – פנה הגביר אל בתו.

ובשוב רבקה’לה עם “הספר העב”, הרים יודלי את ראשו ויבט בה – ויתאדם, מבלי-דעת מדוע. למן העת אשר נפרדו שניהם עברו כבר שנים רבות וזכר כל אחד, בלי ספק, נמח מלב השני, והנה עתה זמנם המקרה שנית לפונדק אחד. יודלי הרים את ראשו ששנית ויתבונן אליה במבוכה – וכמעט לא הכירה! לפניו ישבה נערה אדמונית וגבהת הקומה לפי שנותיה, בעלת שערות שחורות ועינים חמות מאד. הוא השח את ראשו על “ההגדה”, אך הרגיש כי היא מסתכלת בו בלי-הרף.

והיא הביטה אליו – ומחשבות וזכרונות ישנים התעוררו בלבה, זכרונות שכבר נמחו מלבה לגמרי. איזה כח טמיר, איזה רגש נעלם הקיץ בקרבה. והיא הרגישה עד מהרה את ההתקרבות הישנה לנער החִור הזה, הלבוש בגד גרוע כזה. רבקה’לה היתה אז בת ארבע עשרה ותבן כבר היטב את ההבדל שבין עני לעשיר. היא היתה רואה עניים רבים, שהיו באים אל ביתם בכל “ראש חדש” ובשאר הימים; כלם היו לבושי בלואי-סחבות ממש וסמרטוטים נאלחים, אשר העירו בלבבה חמלה רבה. אבל מלבוש יודלי העני הכאיב לה מאד.

וככלות “הסדר”, אחרי חצות הלילה, בקש הגביר את יודלי – וגם הגבירה מלאה את דבריו – כי ישאר אצלם הלילה. ובהשָּׁאר יודלי לבדו בחדר המרוח, ששם הוכן לו יצועו, החל ראשו לסוב כגלגל מהיין הטוב אשר שתה לרויה. איזה ערפל מוזר כסה וילט את פניו ואת עיניו ואת מוחו ולבו. הוא החל לחשב – ותמונת רבקה’לה הציצה בכל מחשבה… “מדוע הביטה אלי בעינים גדולות כאלה? – חשב יודלי בהתהפכו על יצועו – בלי ספק לא מצאו בגדי חן בעיניה… אך מה לי ולה? למה אגזל את מנוחתי ע”י הרהורים רעים?…"

ויחל להעלות מתהומות ים התלמוד את כל המאמרים, האיסורים והגזרות על דבר האשה… “קול באשה – ערוה, שער באשה – ערוה, אל תרבה שיחה עם האשה” וכדומה. ויזכר את היסורים והענוּיים הקשים המוכנים בעולם האמת על “גלוי עריות”… אבל השפטים הנוראים עוד הגדילו את “יצרו הרע”, והרבה הרבה חשב על אדות רבקה’לה, וזמן-רב לא יכול לעצום את עיניו.

ד.

ויודלי היה ל“בן-בית” בבית הגביר ר' נח קרוננברג. ויהי מאוכלי שלחנו בכל ימי השבתות והחגים. “הגביר” ו“הגבירה” אהבו מאד את הבחור-העני ויחשבוהו להם כבן. גם רבקה’לה החלה לאט-לאט להתרגל עם ידידה הישן ותאר פניה אליו מדי בואו אל ביתם. אך גם בפעם הזאת, כמו לפני שנים רבות, החל יודלי להדיחנה מעליו, ועל מבטיה האהובים והמתחננים היה משיב לה מענה קצר ונמרץ בקרירות-רוח בולטת והשתמטות מחלטה. אולם בעת אשר אז השיב אותה ריקם מלפניו מיראתו את חבריו בהתלמוד-תורה ואת מלאך הדומה ואת הגיהנום, – היה עתה משתמט ממנה בכונה עמוקה ובישוב-הדעת, מדעתו נאמנה עי תוצאות התקרבות כזו – אך כעש ומכאובים והרהורי “יצר הרע”. אז השתמט ממנה בבלי-דעת מדוע, אז ירא את ההתקרבות עצמה. אך עתה כבר הבין, היטב, כי לא ההתקרבות תבעיתנו, אלא תוצאותיה. הוא, אשר ראשו ורבו היו שקועים בים התלמוד, אשר הרגילו ויחנכו לפלס ולשקל באלף מאזנים את כל אשר הוא עושה, חושב והוגה; הוא, שאל כל מקום שהלך ויפנה היה תמיד ה“שלחן-ערוך” ו“הטור” וה“בית-יוסף” ו"מגן-אברהם מלוים אותו כשומרים לראשו וינצרוהו לבל יעשה, חס ושלום, מדחה, לבלי יתעורר בלבו גם רעיון מזיק, גם הרהור טפל, – ידע כי “העינים הן שני שליחי-עבירה”, והם הם העוכרים את הנפש, הם הם המדיחים אותה אל ממשלת השטן והסטרא-אחרא.

טוב! – היה חושב לפעמים, – היא חפצה כי רק אשים עיני בה, רק מבטי היא דורשת ממני ותו לא. אך מה יהי אחרי כן? התסתפק היא, האוכל אני להסתפק במבטים? נניח, כי יצרי גבר עלי ואפקח את עיני ואתבונן היטב בה ובעיניה היפות ובלחייה הפורחות ובצוארה הלבן – ומה יהי אחרי כן? התאמר נפשי די? הלא אז עוד תגדל בה התשוקה, הלא אז עוד תתגדל ותתרחב ותמלא את כל חדרי הלב והנפש והמוח… ואחרי-כן הרהורים רעים, מחשבות-און, בטול התורה, וסופו – יורש גיהנום…

אבל לא כן היתה חושבת רבקה’לה: היא היתה מתעצבת ומתמרמרת מאד להנהגת יודלי עתה. את מה הוא ירא? – היתה חושבת מדי פעם בהביטה אליו, בשבתם יחד אל השלחן, וראשו שקוע בקערה או בפלפול עם אביה – מדוע הוא בורח ממנה? – גם הבט אליה איננו חפץ! – ומה מאד השתוקקה למבטיו! מה ערגה נפשה הנרגזה, כי רק יביט, רק יתבונן אליה בעינים פקוחות וראה – מה אוהבת היא אותו גם בעניותו ונַולותו, גם במלבושו הטלוא והמלוכלך. ולוּ היה חפץ לשוחח אתה רק פעם אחת, כי עתה היתה שמחה עד מאד! היא היתה מזכרת אותו את הימים הראשונים הטובים, בשחקם ב“סוסים”… הה! לוּ חפץ לקחת ממנה כסף! היא היתה נותנת לו את כל עשרת הרובל אשר אגרה, והוא היה עושה לו מלבוש חדש, והיא היתה מטַילת אתו על השָּׁסֶה…

---

ויודלי הרבה לצלול בנבכי ים התלמוד ויהיה ל“שוחה” טוב ומהיר מאד. בבית הגביר היה מבקר מדי שבת בשבתו ויבלה שם כמעט כל היום, כי ר' נח קרוננברג היה אוהב להתוכח אתו בסוגיות ושיטות שונות ו“לנגח” את העלוי הקטן בהלכה. הוא היה עוצר אותו עד מוצאי-שבת, ואז היו מזמרים שניהם: “אל תירא עבדי יעקב” – והיו מלוים את שבת- המלכה. גם הגבירה אהבה מאד את ה“עלוי החור” והיתה נותנת לו לפעמים מלבוש חדש; גם הילדים התרגלו אתו והיו מתרפקים עליו מדי בואו שמה.

עברה שנה תמימה מעת החל יודלי לבקר בבית “הגביר”, וביד רבקה’לה לא עלתה עוד לשוחח אף פעם אתו. הוא אמנם היה מביט אליה לפעמים, אבל בעינים קרות כל כך, שהשליכו על נפש רבקה’לה המתלהבת קפאון וקרח. וכאשר הרבה יודלי להתרחק ולהשתמט ממנה, כן הוסיפה היא להתגעגע על הרעיון המאֻשר להתקרב אליו ולשוחח אתו, למצער, רק פעם אחת. הן היא איננה שואלת מעמו הרבה, איננה דורשת גדולות, רק לדבר אתו משתוקקת היא.

וקו נגה האשר הזה ברק לה אמנם, אבל במצב לא נעים מעט. ר' קוננברג חלה פעם את חליו, ויודלי היה סועדו בחליו. ופעם אחת, באחד מלילות הנדודים, בראות יודלי כי החולה ישן במנוחה, הלך וישען על הספה וירדם לרגעים אחדים. הוא לא ישן כבר שני לילות, כי גם ה“משמרים” היו מנדים שנה מעפעפיו; וירגיש בפעם הזאת כי הוא עיף ונלאה במדה מרובה, וכי תרדמה נופלת עליו. הוא התחזק ויתאמץ בכל שארית כחו להניד שנה מעפעפיו המתדבקות, ועמלו היה לשוא. עיניו עֻצמו עד מהרה, ראשו הורד על הכר ונחרתו נשמעה יחד עם נשימת החולה בדממת החדר. שנת יודלי ערבה מאד. אבל עד מהרה החל “בעל החלומות” להרגיז את מנוחתו ולבלבל ולסכסך את מוחו בהזיות וצללים וזכרונות ודמיונות שונים. הוא חלם: והנה הוא נסמך להוראה ע“י הגאון מוילנה… אך, אל אלהים! הן ה”גאון" כבר מת… העלה מקברו לתת לו “סמיכה”? – ופתאם רואה יודלי והנה על מקום הגאון הופיעה תמונה אחרת, ידועה לו… הלא זהו רבי עקיבא איגר, חושב יודלי, מה יקרן אור פניו!… ורבי עקיבא מתקרב אליו ומניח את ידיו על ראשו ומברכהו: “הנני סומך את ידי עליך, בני; יהי רצון מלפני הקב”ה שתהי רעיא מהימנא!“… והתמונה נעלמת… ופתאם רואה יודלי, כי הוא עומד תחת החפה, וקולות רבים מריעים: “מזל –טוב, רבנו!”… ומתוך הארץ עולה צל נהדר, הדומה לתמונת הגאון, ולוחש לו: “מזל טוב לך, בני! יתן ד' ורעית את צאן מרעיתך באמונה”… ועוד צל של תמונת רבי עקיבא איגר, ועוד צל מוזר מתקרבים אליו… וה”גאון" לוחש לו: “זהו רב אשי, בני “הפטיש החזק”, הוא בא לברכך בכסא הרבנות”… אך החפה נעלמה חיש, ומקומה לקחה חפה אחרת: הנה הוא עומד הדור בלבושו; ממולו הגביר רבי נח קרוננברג והגבירה, ולימינו – – – מי זה?… הלא זאת רבקה’לה?!… ואולי הוא טועה?… לא! זוהי רבקה’לה!… ולמה היא עומדת לימינו תחת החפה?… הוא מביט אליה בתמהון רב, והיא מתבוננת אליו במבט חם ולוחשת לו בחבה גלויה: “למה לטשת את עיניך ככה? הלא תכירני: אני רבקה’לה “כלתך”!…” והתמונה עוברת… והנה הוא יושב בביתו המרוח אל השלחן ומעין ב“יורה דעה”: ממולו, על הרצפה משתעשע פעוט נחמד עם “סוסו”, ואצלו יושבת רבקה’לה ורוקמת “פרכת” ומבטת אליו בחבה גלויה כל כך, ומתענגת על הדרת פניו ועל “השכינה” המרחפת על מצחו, ואומרת: “התזכר, יקירי, את הימים ההם אשר היית בורח ממני כמטוחי קשת? הן גם לשוחח אתי לא חפצת… מה נלעג היית אז!… הן אנכי אהבתיך, אהבתיך, מאד, וכל מעיני היו בך… יומם ולילה הגיתי איך למצא לי שעת הכשר לדבר אתך… אך אתה היית משתמט ממני, כבחור-ישיבה גמור!…” – והוא עונה לתמו בקול רך: “פתיה נעימה, אנכי הייתי בורח ממך, יען כי אהב אהבתיך, כמעט יותר מאשר אהבתי את הגמרא; אנכי הייתי משתמט ממך מיראה מדבר פן תביאיני לידי חטא… אבל עתה, בהיותי לרב ואת הנך אשתי כדת משה וישראל – אינני ירא עוד ואינני מתביש כלל להגיד לך מפורש, כי אני אוהב אותך לא פחות מאהבתי את התורה…” והוא מניח את ה“יורה-דעה” הצדה, ככלי אין חפץ בו, ומתקרב אליה לחבק לה… ופתאם נעלמה – ואיננה… הוא נצב נדהם כהלום-רעם וקורא: “רבקה’לה! רבקה’לה! אַיֵּך? איך, אוצרי הטוב?… מדוע ברחת ממני? רבקה’לה! רבקה’לה!”… – והוא הולך נוגה ונפעם ומחפש ומבקש בכל הפנות והחדרים – אך איננה!… בבואו אל הטרקלין הוא רואה את הפעוט הנחמד, ראשית אונו, ושואל בקול עצב: משה’ניוּ! הראית את אמך?… אך הילד הנעים נהפך פתאם לעץ, והעץ לגחלת, והגחלת לאפר, והאפר נפזר לכל רוח – ואיננו… ויודלי נשאר גלמוד… אך איה איפה הם? – קורא הוא בקול מר– אולי מתו?… איך? שניהם? וביום אחד? היעש הקב“ה ככה, והוא בעצמו הלא צוה: “אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”…” ופתאם הוא נותן את קולו בבכי – ומתעורר…

וממולו עומדת רבקה’לה ומבטת אליו בחמלה רבה ואומרת לו: “למה תבכה, יודלי?…”

– מי את? – קורא בקפצו מעל הספה.

– אנכי? הלא תכירני! הביטה נא…

והוא מתבונן… ועצמותיו רוחפות ממגור פנימי…

– אך… מה… לך… פה?… – מגמגם הוא בנשמו בכבדות.

והיא מגחכת ועונה:

– “מה לי פה”? אבי הקיץ משנתו ויבקש להשקהו את סמי הרפואה, ואתה ישנת שנה עצומה, כנראה, כי לא שמעת כלל בהכנסי החדרה ובשוחחי את אבי כעשרה רגעים… הוא שאלני, איפה אתה, ואני אמרתי לו, כי נרדמת… כנראה, עיפת מאד, יודלי?… אך למה בכית כן בשנתך?…

– אנכי בכיתי?… מתפלא יודלי, אך עד מהרה הוא זוכר את כל פרטי החלום – ופניו מתאדמים כתולע.

ה.

ואז החליו ימי מבוכה ומהומה נפשית בחיי יודלי: הוא החל לבטל מן התורה, וגם בעת אשר התנענע כצל על ה“עמוד” היו מחשבותיו מבולבלות כל כך, עד כי לא תפס גם את הפשט היותר פשוט וקל. בכל שורה וסוגיה היתה מבצבצת תמונת רבקה’לה בעינים מזהירות ומעוררות כל כך, בגחוך מכשף ומשכר כל כך, עד כי לפעמים היה מסב את פניו והיה מתבונן סביבותיו: אם באמת הוא רואה אותה, או רק מקסם-כזב הוא…

“מה היה לי? – היה מתאונן על נפשו, – איזו רוח רעה תבעיתני, וד' יודע מה יהי סופי! – ראשי עלי סחרחר ומוחי מסוכסך ומטושטש והלב בוער לפעמים באיזו אש זרה… פוי! ההרהורים הרעים האלה! כבמחתרת הם באים תמיד אל לב האיש… אך מאין הם באים? איה הוא מקור המחשבות? – מקור המחשבות הוא בודאי תחת “כסא הכבוד”… ולמה הוא מביאני לידי נסיון כזה ומשלח בי את מלאכיו הרעים לבטלני מן התורה?…”

והוא זוכר כי את כל האנשים הגדולים היה מנסה הקב"ה בחפצו להוָּכח לדעת עד כמה צדקתם מגעת… והוא מחליט להלָּחם עם הרוחות הטמאות ולעמוד בנסיון כאברהם אבינו, כיוסף הצדיק וכשאר צדיקי-עולם.

והוא מוסיף שנית להתנענע על הגמרא בחשק נמרץ לרגעים אחדים ושוקע בראשו ורבו בסוגיה הקשה, מבלי תת לכל רעיון זר לחדר אל לבו… אך עמלו לריק! היא נצבת ממולו וקורצת אליו בעיניה באיזו חמימות מלבבת וקוראת לו כמכשפה… והוא מרגיש, כי למרות רצונו הוא נמשך אחריה והולך אל כל אשר תטנו… והיא לוקחת אותו בידו ולוחשת לו בחבה: “התלך, יודלי, אל השָּׁסֶה? – עשב נא לשעות אחדות את בית המדרש האפל… פוי! מה עולה פה הצחנה!… אמרו לי, כי ה”בחורים" ישנים פה… לכה-נא! לכה-נא!, יודלי! לשעה אחת צא נא לשאף רוח צח, פן תחנק באויר המרעל הזה“… – הוא מתנגד מאד… אך היא פוצרת בו בדברים רכים ומסלסלת את ידו באיזה כח קסם טמיר – והוא הולך אחריה כילד מקשיב… אחד הבחורים עוצרו בשאלתו? “לאן תלך, יודלי, עם בת הגביר?” והיא עונה בשמו: “לטיל מעט אנחנו הולכים… הכל היום צריך להתאבק בעפר בית-המדרש? מה? לכל עת!…” והם הולכים… על השָּׁסה יושבים הם להנפש תחת אחד האלונים הרעננים, והיא אוחזת בשתי ידיו ומנשקת לו במצחו… הוא מרגיש על לבו נשימה חמה… דמו רותח בקרבו, וראשו לוהט באש-פלדות… “תניני לשוב אל בית המדרש!” מתחנן הוא אליה… אך היא משיבה אמריה לו: “עוד רגעים אחדים, עוד חמשה רגעים – עוד תמצא לך די זמן ללקק את האבק מעל דפי הגמרא”… והוא נשאר וישב דומם, מבלי הוציא הגה מפיו… אך היא מפסקת את הדומיה בדברים חמים ומחבבים, ולוחצת את ידו אל חזה המתנענע. “תניני לשוב אל בית המדרש!” – מתחנן הוא בקול-בכי – שַׁלמה תפריעיני מלמוד התורה? הקב”ה יענשך בודאי על חטא גדול כזה“… והיא עונה בהתרפקה עליו: “אין כל רשות להקב”ה לענשני על אהבתי אותך; ואת תורתו כבר יודע אתה די והותר”… – "הנך מגדפת את השם ואת תורתו הקדושה… הנך פושעת גמורה! צריכה תהיי לצום שלשת ימים ולהתפלל ולהתחנן את ד', כי יסלח לך את מוצא שפתיך הטמאות… – והיא עונה: “שפתי אינן טמאות; שפתי חפצות רק לנשק בלי-הרף את מצחך החִור”…. וכן יושבים הם עוד שעה, שעתים עד אשר ינטו צללי ערב לפתע פתאם… – “אוי לי! מתחלחל יודלי – גם “מנחה” לא התפללתי, גם לא למדתי כל היום, והכל באשמתך!… תניני לשוב אל בית המדרש! אוי לי! או לי!” – והיא עונה: "גם אם לא תתפלל ערבית אין רע! חכה נא עד אשר יצאו הכוכבים במסלותם, ואז תנעמנה לך נשיקותי הרבה יתר… והן גם הכוכבים אינם מתפללים “מנחה ומעריב”!… – – – – – – –

– יודלי! יודלי! – מעירהו אחד הבחורים – הירדת לסוף דעתו של הר"ן בשעור של היום? –

ויודלי מתבונן אליו בעינים נבהלות ומגמגם: איזה ר“ן? איזה שעור?…”

– מה תדבר, יודלי? היצאת מדעתך? את הר“ן אינך יודע? את הר”ן…

– הניחה לי עתה… ראשי עלי כגלגל…

– החולה אתה, יודלי? –

– כמדומני, כן! עונה הוא עצוב ונדכא ומכוסה בזעה וחברו מניח את ידו על מצח יודלי ואומר בבהלה" "מה בוער ראשך, יודלי! האקרא לרופא?"

– לא! לא! אך הביא את אדרתך החמה ואשכב מעט לנוח על הספסל ואתכסה בה, כי כל גוי רועד מקור… אך איזו שעה עתה? – שואל יודלי בקול חולה.

– השעה הראשונה אחרי חצות… אולי טוב יהי יודלי, אם אוליכך אל ביתך לישן!

– לא! לא! – מתנגד הוא – ירא אני פן אתקרר בלכתי… הביאה לי את אדרתך! במטותא ממך…

ו.

באחד מערבי מוצאי שבת נשאר יודלי בבית ה“גביר” ללון, כי מטר סוחף נתך וחשך מצרים היה בחוץ. מטה ליודלי הוצעה בחדר מיוחד, והוא ישב עוד זמן רב ויהגה ב“יורה-דעה”. כל אנשי הבית כבר נמו אז שנתם, ובכל החדרים הָשלך הס. פתאם סבבה הדלת על צירה ורבקה’לה נכנסה החדרה ותעמד באמצע החדר, בראותה כי יודלי תפוש מאד ב“הספר העב”. אך עד מהרה נגשה אליו ותעמד ממולו… הוא התחלחל וירם את ראשו…

– אל תירא, יודלי! – החלה בקול רך – אך רגעים אחדים אשהה פה, לא יותר… חפצה אני לראות איך אתה לומד…

ויודלי החל לרעוד בכל גוו ודמו זרם בראשו ובכל עורקיו ויבט בה בעינים פראיות.

– מה זה לטשת עיניך, יודלי?…

– למה… באת… הנה…?

– אל תכעס! אני חפצה לשאלך… דבר…

– מה?

– מדוע אתה בורח ממני ואינך חפץ גם לשוחח אתי?

– ועל אדות מה אוכל לשוחח אתך?…

– אינני יודעת. אך מתאוה אני מאד לדבר אתך תמיד, כל היום…

ויודלי מרגיש את מבטיה החמים והמסלסלים, כרוח צח את ראשי השבלים בשדה, ולבו מתפעם ומתרגש עד מאד, והוא מרגיש כי איזה כח-קסם משך אותו אליה… והוא אוחז ב“יורה-דעה”, כאלו יחפץ להגן על נפשו בספר הקדוש, ומביט אליה בתאוה ופחד גם יחד.

– מה… חפצה… את ממני?

– כלום… חפצה אני, כי תהי לי כאח…

– הן יש לך אחים בלעדי…

– אך אותם אינני אוהבת כמוך…

– אך מה חפצה את?… מתרגש הוא.

– אל נא תקצף, יודלי!… אתה היית תמיד רע ואכזר אלי… התזכר עת אשר ברחת ממני ולא חפצת לשחק אתי, יען כי “ילדה” הננה…

– אנכי?!

– כן! כן! אתה! ואז קראו לך יודדה" - מגחכת היא…

וגם הוא צוחק ומניח את “היורה-דעה” הצדה, כאיש-צבא את כלי זינו אחרי המלחמה, ומתקרב בלי-משים אליה…

והיא אוחזת בידיו ולוחצת אותן בחמימות עזה… גוו מחל לרעד מהנאה משונה שהוא מרגיש בה כעין טעם גן-עדן… דמו רותח… והיא מתקרבת, מתקרבת אליו וחובקת אותו… שִׁניו דא לדא נוקשות, והיא מסלסלת אותו ומרגיעתו: “יודלי! הרגע-נא… מה חור וחלש הנך!… היש לך “ימים” טובים?…”

וגוו רועד בחזקה – והוא שותק…

והיא מסלסלת אותו ואמרת לו בהלחצה אליו: “הגמרא התישה בודאי את כל כחך… חדל לך מהספרים האכזרים והמאובקים האלה…”

– מה?! מתפרץ מגרונו קול נחנק – הנך שמה דופי בספרים הקדושים?… והוא נחלץ מבין זרועותיה וחוטף את “היורה-דעה”… אך היא אוחזת בו וחובקת אותו שנית ולוחצתהו בחזקה, בחזקה אל לבה הרועד…

– אמרו לי, כי “הספרים הקדושים” מבזים את הנשים… “קול באשה ערוה, שער באשה ערוה!” הכל ערוה להם!…

– אמנם כן! – מגמגם הוא – כן כתוב שם… אך אין לערער אחרי אחרי דבריהם: הם כתבו הכל “מפי הגבורה”…

– כי קול באשה ערוה?…

כן אמרו, “להרחיק אדם מן העברה”… הן האזנים והעינים אינן יודעות שבעה… אחרי כן יחלו חטאים יותר גדולים ונוראים…

– איזה חטאים? – ואם אני חפצה לנשק לך, מי יכול לאסור זאת עלי?

והיא נושקת לו במצחו, בלחייו הלבנות והמכוּסות זעה…

הוא רועד כלו, והיא לוחצת, לוחצת אותו בחזקה ומנשקתו בלי הרף… והוא גם הוא מנשק לה בהתרגשות ובחרדה…

ופתאם יתן את קולו בבכי: “מה את עושה לי? את הדחת עלי עון גדול מנשוא ושבעה מדורי גיהנום!… הניחי לי ללכת אל ביתי… אני ירא להשאר… אתך… פה… הניחי…”

והוא מתאמץ להֵחָלץ מבין זרועותיה וחפץ לעזב את החדר אך היא מעכבתו ואמרת בחבה משעשעת: “הרגע נא, יודלי! שכב נא פה הלילה! עתה אעזבך לנפשך, אך הבטיחני נא, כי לא תברח ממני… הבטיחני נא!”

והיא מסלסלת את ידיו ולחייו ומצחו וראשו ומתחננת: “הבטיחני נא, יודדה! יודדה! הבטיחני נא…”

והוא מגחך ומבטיח.

ז.

בצאת רבקה,לה את החדר נשאר יודלי על מקומו כמבולבל… מה זאת? הבהקיץ קרה כל זאת? הן הוא איננו ישן? כן! הוא ער… ומה קרה?… היא חבקתהו ונשקתהו, וכמדומה לו, כי גם הוא עשה כזאת? כן! גם הוא עשה כזאת.

והוא עומד שקוע במחשבות מטושטשות על מקומו כנטוע במסמרים אל הרצפה, הוא מעיף עינו בשלחן ובעששית, והוא רואה מסביב לפתילה איזה עיגול ברוד, ובעיגול מרקדות ומתהוללות ומשתוללות חיות קטנות, פעוטות מאד מאד… הוא מתקרב אל השלחן ורואה את ה“יורה-דעה” עב הכרס – ומזדעזע בכל אבריו… הן ה“יורה-דעה” ראה את כל הנעשה והוא עודנו לומד והוגה בו יומם ולילה ושונה ומשנן את הלכות “צניעות ופרישות” הוא!…

והוא מתרגז ומתקצף על ה“חצופה” ההיא שהביאתהו לידי כך ותחלל את תמתו… מי נתן לה הרשות לזה? מדוע בחרה רק בו לחצי תאותה? הן בחורים רבים, בני בעלי הבתים וה“גבירים” ישנם בעיר!…

אך למה הרשה הוא לשעבדהו? מדוע לא עמד בנסיון כיוסף? מדוע לא ברח בהכנסה החדרה? כן! הוא, רק הוא האשם! ד' חפץ לנסותו, והוא לא עמד בנסיון, והוא נפל ברשת הסטרא אחרא!…

ודמעות חרישיות מתפרצות מבבות עיניו ומתגלגלות על לחייו, והוא אוחז בידים רועדות ב“יורה דעה” ומעַלעל בו במבוכה.

ומדוע לא עמד בנסיון? – מרגיז הוא את נפשו – בודאי, אינו כדאי והגון לכך… כן! לעמוד בנסיון ראויים רק צדיקים גמורים; להם יש שמירה על כל צעד. והוא זוכר את ה“מעשה באדם אחד שהיה זהיר… שמע שיש… ברכי הים, שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שגר לה; קבעה לו זמן… הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה, ואף הוא עלה… באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו”…

והוא, הוא לא עמד אף בנסיון קטן כזה! ומדוע לא זכר את הציציות ואת התפלין ואת ה“יורה-דעה”?– – –

אבל עונו איננו גדול כל כך! – שומע הוא קול אחר בלבו – ומה רעש אם חבקה ונשקה לו? ואם גם הוא עשה כזאת?… אך למה רעד כל כך בהיותו חבוק בזרועותיה? ומה היא החמימות המוזרה והמענגת, שנדפה מגוה?…

והוא זוכר את התענוג הרב והמבַלבל, שחש ברגע ההוא – והוא מתאוה מאד, כי ישָׁנה הדבר… ומה בכך אם יחבקנה בזרועותיו וישמע את הלמות לבה וירגיש את החמימות המענגה ההיא!…

ועיניו משוטטות בכל פנות החדר, כמו מבקשות הן את התענוג שאבד… ראשו לוהט כמו באש תפתה, והוא צונח באין-אונים על מטתו.

אך לתת תנומה לעפעפיו לא יכול; איזה דֵימון רע נקר במוחו ויסיתהו למעשה רע… הוא עוצם את עיניו לרגע – והוא רואה את האשה “בכרכי הים” במצב שראה אותה תלמידו של רבי חייא… והוא מכיר באשה הזאת את רבקה’לה, והוא מרגיש איזו עדנה טמירה בכל המראה המחטיא והמדיח הזה – והוא מביט ומביט ומביט… ופתאם מופיע איש שיבה, כאלו בצבץ מן האדמה, ומתקרב אליו, אל יודלי, בחמה שפוכה וטופח לו על פניו בארבע ציציות עבות כחבלים…

יודלי קפץ מעל מטתו כנשוך נחש, וירגיש את הכאב בפניו… והוא פותח את ה“יורה דעה” ומביט בו בעינים נבוכות ומכוסות ערפל עב… אל נורא! לאן יוליכנו “היצר הרע”! – –

אך פתאם עולה מחשבה מצילה על לבו – והערפל סר מעליו כרגע… כן! עוד בשבוע הזה יהי האות! הוא יברח מהחטא, אם אין ביכלתו לגבור עליו… “מאן דביש לו בחדא מתא, ילך למתא אחריתא” – חז"ל ידעו את אשר אמרו.

ח.

ולמחרת היום ההוא השתוממו כל הבחורים וראש הישיבה לשמועה, כי יודלי עוזב את העיר והולך אל הישיבה אשר בעיר מיר. סבת נסיעתו לא יכלו להבין. אחדים מחבריו נסו להשיבו ממחשבתו, כי התעצבו מאד על פרידת יודלי, שהיה להם לעזר רב בסוגיות הסבוכות. אבותיו העניים גם הם התנגדו בתחת; אך הוא התעקש.

וביום השלישי בבוא יודלי אל בית ה“גביר” לקחת את ברכת הפרידה, לא יכול רבי נח קרוננברג לשוב למנוחתו זמן רב, וינס להפר את החלטת יודלי; אך הוא היה באחת. ובראות הגביר, כי לא יכול לו והוא עומד על דעתו ברוח נכון, ברכהו מקרב לבו, כי “יוליכהו ד' בדרך הישר ויהי לגדול בישראל”. הגבירה נתנה לו מעט כסף ורקיקים אחדים. הילדים כמעט בכו לפרידת “יודדה”. רבקה’לה לא היתה אז בטרקלין, כי ראשה כאב לה מאד כל הימים האחרונים, ותשאר בחדרה. בצאת יודלי את הבית, נכנסה השפחה אל חדר רבקה’לה ותודיענה כי יודלי מפרד וכי הוא נוסע מירה אל הישיבה, – ותתן רבקה’לה את קולה בבכי ותתיפח זמן רב, לתמהון השפחה.

– למה תכבי, רִבֶנְיוּ!

– הה! לוּ ידעת!…

– את אהבת אותו? –

– מאד! והוא רע ואכזר כל כך…

והיא בוכה ובוכה…

– עשי-נא עמדי חסד! – פונה היא אחרי רגעים אחדים אל השפחה, – קחי נא את מעט הכסף המונח ב“המתן בסתר” שלי ומסרוהו נא אליו… ואמרת לו, כ… אני… מברכת… אותו… הה! לוּ אך ידעת!…

---

לפנות ערב ישב יודלי בפעם האחרונה בבית המדרש וישוחח עם חבריו.

– יודלי! – פונה אליו “הסלמוני” – תנה לי את “שבתך”; אומרים אמור, כי הגבירה קרוננברג מכינה “כעגול” שמן עד להפליא… לא לחנם היא בריאה ועבה כפרת-הבשן…

– אתה יכול ללכת שמה ולאמר בשמי, כי אני מוסר לך את “שַׁבַּתִּי”; אבל הדבר תלוי גם ברצונם – עונה יודלי בעצב.

והוא מברך את חבריו ומנשק לכל אחד ועוזב עד מהרה את בית המדרש.

על הדרך פגשה אותו שפחת קרוננברג ותתקע צרור קטן אל ידו באמרה: “רבקה’לה מברכת אותך בצאתך ושולחת לך לזכרון את זאת”… ואיננה.

והוא מפתח את הצרור ומוצא שם רובלים אחדים ותמונת רבקה’לה…

לבו מתחמץ בקרבו ומעיניו נגרות דמעות.

– צר לי מאד עליה! – חושב הוא במרירות, – אך מה יכלתי עשות? אני יראתי את אהבתה… היא יפה, במדומני, יתר משולמית… ולמה לה אהבתי? אני בחור עני ואני אוהב רק את ד' ואת תורתו הקדושה, והיא בת “גביר” ואוהבת להשתעשע ולהשתובב. לה מותר הכל! אך אני נוצרתי ללמד תורה ולאהב את ה' וללכת בדרכיו… ברוך המקום שלא הביאני לידי חטא גדול…

וביום המחרת למד יודלי בישיבת מיר.

הַקְּוֻצָה (חלום. מכתבי בעל-הזיות) / אהרן לובושיצקי

חלמתי, והנה אנכי בארץ איטליה הברוכה, בעיר ניאַפול הנהדרה, אשר עליה יאמר משל הקדמוני: “ראה את ניאפול – ומות!”. מעין אור שבעתים שפוך על כל היקום ועל כל החי למינהו ועל כל רמש למינהו; הכל מתנוצץ ומזהיר ומעַור את העינים. משברי הים הטירֶנטי והמון גליו מפַכים ורועשים מרחוק בקול מנגינה מושכת-לב ומפלת איזו תרדמת-אלהים…

ואני בתוך גן העיר…

העצים הרעננים מקשקשים בקול המולה מעדנת את שמע-האוזן וראית-העין. מטילים ומטילות רבים ממלאים את כל השדרות ומפטפטים בקול עלז וצהלה כללית.

היש איש אמלל בין המטילים המתענגים האלה? – שואל אני את עצמי בהתבונני אל הכאליידוסקופ החי – אם נמצא ביניהם רעב, חלכה, צמא, מר-נפש ואובד?

ואני מחליט ביני לבין עצמי: “לא! פה הכל שמחים, הכל מאֻשרים” –

וגם אני מאֻשר, מאֻשר מאד…

אמנם יש אשר על לבי עולים זכרונות-עצב על על אדות עניים אמללים ואובדים רעבים שפגשתי על כל מדרך כף רגל בעברי בארצות שונות, זכרונות הדמעות והאנחות והגניחות הקורעות לב שהאזנתי במקומות אחרים, – ואיזה עב קל ככף איש מכסה את שמי אשרי הטהורים; אולם בהתבונני אך רגעי-מספר אל כל הסובב אותי, בהקשיבי אל פטפוטי המטילים העליזים, אל משק הענפים הפורים והרעננים, אל זמרת הצפרים העפות מעץ אל עץ ומבד אל בד, – הולכים זכרונותי המעציבים ונמסים ונעלמים – ואינם…

פה, – חושב אני ברצון, – אי אפשר כי גם המחשבות תעבנה את האֹשר האנושי והכללי אף לרגעים אחדים; פה בכלל אין מחשבות, פה יש רק חיים, חיים חפשים, מלאים, רעננים ומשכרים…

פה הוא גן-העדן – – –

תמונה מרהבת עין זעזעה אותי. לפני עברה עלמה יחידית. את פניה לא יכלתי לראות, כי היו מכוסים בצעיף אבל לא היא משכה אליה כבחבלי-קסם את מבטי עיני, כי אם – קוֻצתה הצהבהבת, העבֻתה וההדורה, שהגיעה כמעט עד לארץ. כל קשוט לא פאר את הקוצה, לא פרח טבעי ולא מלאכותי, ובכל זאת כמו הכתה אותי בסנורים…

היא הוסיפה לטיל בשדרה, ואני – מבלי משים – הלכתי אחריה – – –

לאן אני הולך ולאן היא הולכת? לא חשבתי כלל: מטרתי היתה רק להתבונן אל קוצת שערותיה המכשפות… היא נטתה לשדרה אחרת – ואני יצאתי בעקבותיה, כאילו נכספתי להיות צלה…

בעמדה להנְּפש עמדתי גם אנכי מלכת –

ובהוסיפה ללכת דרכה, הלכתי גם אנכי אחריה! לא יכלתי להפרד מעל קוצתה…

אך היא הסבה לפתע את פניה ותשאלני: “למה אתה רודף אחרי?”

– אינני רודף אחריך, כי אם אחרי קוצתך, – עניתי ברעד פנימי.

– אחרי קוצתי?? – שנתה בתמהון – מה לך ולקוצתי? מה מצאת בה?

– הכל, הכל מצאתי בה – עניתי נפעם. – הרשיני נא רק לנשק את שערותיך המפליאות. יותר לא אבקש ממך דבר…

והיא נגשה במבוכה אל הספסל הריק מאדם ותשב, ואנכי הלכתי אחריה ואשב גם אני.

והיא מרימה ביד ימינה את קוצתה העבה ומגישה לי: “שְׁקָה!”.

ואני מחבק את קוצת-הקסם ולוחץ אותה אל לבי הבוער והרועד בחזקה, ומנשק בלי הרף, מבלי דעת נפשי…

– ההנך שבע-רצון? – שואלת היא לסוף בקול נעים.

– מאד, מאד! – עונה אני ברעדה.

– ואם כן, יכולים אנו להפָּרד…

– לא! לא! אנא… עוד רגע…

ואני מחבק שנית את קוצתה ומנשק לה בכל אש תאותי.

ודמי מחל לרתוח בקרבי והולם במוחי כבפטישים חזקים. זעה קרה מכסה את כל בשרי, ושִׁני רועדות מקור…

– מה לך? – שואלת היא בחבה, – החולה הנך?

– לא, לא, אינני חולה; אבל…

– מה?

– מתביש אני להגיד לך…

– ואני אגיד בשמך, – אומרת היא בשחוק קל, – לסלסל ולנשק את הקוצה לא די לך, הנך משתוקק לנשיקות וסלסולים אחרים – הלא?

וכל גוי רועד ומתחלחל כמו מקור חודר ואינני יכול להודות לפניה ולאַשר במו פי את אמתת השערתה –

– שתיקתך ומבוכתך מאַמתות את דברי, – אמרה בגיחוך – נפרד אפוא… הן בקשתך נמלאה…

והיא מתרוממת מעל הספסל וחפצה לעזבני.

– חוסי נא! – מתחנן אנכי בקול-בוכים, כילד קטן שחפצים לגזול ממנו את כלי שעשועיו, – אל נא תמהרי לעזבני. חוסי נא… אל תפרדי עתה מעלי…

והיא עומדת רגעים אחדים ומפקפקת ולסוף היא מתישבת שנית על הספסל על-ידי.

וכל בדי גוי מוסיפים להזדעזע בחלחלה עצומה ודמי רותח בכל עורקי ונטפי זעה מוסיפים לכסות את עור בשרי, פני וראשי – – –

–הנך רועד שנית… הנפרד?

ושני ואברי גוי מזדעזעות בחזקה – ואני שותק…

והיא קמה מעל הספסל ואומרת: “שלום לך! טוב כי נפרד…”

–השאירי… לי… את… קוצתך! – מתחנן אני בגמגמי.

– למה לך קוצתי?

–אני אחבקנה ואנשקנה באהבה תמיד, תמיד, כל חיי

– תמיד?

–כן! כן! בכל עת שארגיש את קסם היופי… והרגשותי האלה תחדלנה רק ברדתי הקבר…

– טוב! – אומרת היא בתוגה קלה, – אמלא גם את בקשתך זאת. אנכי אשחית את שערות ראשי… אבל יותר לא תבקש דבר?

– לא! בי נשבעתי…

והיא מוציאה מצלחתה מספָרַים נוצצות וגוזזת את קוצתה במהירות ומושיטה לי – – – ונעלמה…

אבל בהעלמה נעלם גם הקסם המעַוֵּר והמשכר של הקוצה במעוף-עין… ובידי הונחה לנגד עיני צמה פשוטה בלי כל צל של הוד ויפעה. אנכי הבטתי אל השערות הצהבהבות הארוכות והסבוכות באיזה צער פנימי עמוק, ואחל לבכות: לנגד עיני מת היופי שככה לבבני וכשפני…

דומם ומשמים ישבתי על הספסל הנעזב ואוסיף לבכות זמן רב על אבדן היופי…

– למה תבכה? – שאלני קול ענוג.

ואשא את עיני וארא והנה העלמה המכוסה בצעיף יושבת על ידי ומבטת אלי בחמלה רבה.

ואני מראה לה דומם את הקוצה הגזוזה ומוסיף לרדת בבכי…

– למה שחת את קוצתי. – שואלת היא ברוגזה – ולמה זה אינך נושק ומחבק לה ומסלסל אותה כאשר הבטחחני?

– הן לא זוהי קוצתך… לא זוהי…

– זו היא! אומרת היא בקצף – אך אתה שחת את יפיה. אתה!

הבטתי אל ראשה וכל מבנה גוה ואשתומם מאד, כי לא הרגשתי כל התרגשות בקרבי ורעדה כל שהיא בגוי…

– היודע אתה, מדוע אינך מוסיף עוד להתרגש? – פנתה אלי, כאילו הבינה את מחשבותי – יען כי לקחת ממני את קוצתי… הכל, הכל חמסת ממני, איש רע!…

– רחמי נכמרו מאד עליה ואחל להתנצל לפניה ולבקש את סליחתה –

אך היא לא חדלה מקצוף ומהתרגז: “אתה, אתה האשם באסוני!” –

ומה אעשה לך? –

– השיבה לי את קוצתי! השיבה!

מהרתי למלאות את בקשתה והיא חטפתה מבין אצבעותיה ותרימנה אל קדקדה – – – וקוצתה נצמדה כבאיזה כח-קסם אל ראשה בהרף-עין, ותוסף להתנוסס לנגד עיני בכל הדר יפעתה ולהרגיזני ולזעזעני…

– אוי לי! צעקתי מנהמת לב.

– ומה? – צחקה היא – החפץ הנך, אולי, כי אגוז את קוצתי למענך שנית?…

וגויתי מזדעזעת כבשבץ נורא ודמי רותח כבמרקחה ואיזה ערפל עב מכסה את עיני – – –

– הנך מכשפה!! קורא אני נפעם עד מאד.

– אינני מכשפה! אתה הנך חולה…

– אינני חולה! – מתנגד אני בהתלהבות – ואת, את הנך קוסמת!… לך יש קוצה מכשפת, והנך משוטטת בין האנשים להחטיאם ולעכור את טהרת נפשם…

– האני האשמה אם חולים כמוך אינם יכולים לגבור על יצרם בראותם את היופי החי? החפץ אתה, חולה אמלל, כי בגלל חולנים כמוך אשחית אני את יפיי?

– אם יפיך מחטיא את הרבים – יאבד!

– אך שלמה לא יאבדו האנשים החולים ההם, שאינם יכולים להביט אל היופי מבלי שירעדו ודמם ירתח בקרבם? אם הם הגם חלשים ורפי-כח, מחויבה יפעתי לעבור ולהבטל מן העולם?

– הן יש גם יופי שאיננו מרתיח את הדם1 יש יופי הנפש, השכל והלב… ואם יופי הגוף מסית ומחטיא – יעבור ויבטל!..

– אם האנשים מבקשים להם רק את הגוף שביופי ולא את היופי שבגוף, – הנם בעצמם האשמים!..

והיא מתרוממת מעל הספסל ללכת… אך איזה כח-קסם מושכני אחריה ואני יוצא בעקבותיה – – –

– לאן פניך מועדות? שואלת היא בתמהון.

– לכל אשר יהי רוחך ללכת… אחריך, אחריך אלך… ויהי מה!

– טוב! – מסכמת היא בהושיטה לי את ידה, – אבל השבע נא לי, כי לא תבקש ממני לגוז את קוצתי שנית…

טוב! טוב! – אומר אני בהחזיקי את ידה – אני אשמע לקולך לכל אשר תצויני – אך הגידי נא לי: מי את?

– אני הנני בת-החיים…

– בת החיים?

– כן! אני נותנת חיים ןעצמה לכל הברואים להתקים ולהתהוות…

– ולמה פניך מכוסים בצעיף?…

– פני אינם מכוסים בצעיף בפני כל האנשים – אומרת היא ברצינות. – אני מכסה את פני רק לפני אנשים חולנים כמוך, אשר רק ברק יפעתי מעַור עיניהם ונשמתה זרה להם; יחידי סגולה רואים את פני האמתים…

– היכול אוכל גם אני לראות את פניך האמתים?

– הדבר תלוי רק בך ובהתפתחות רוחך ותכונתך והשתלמותן… בחדל דמך לרתוח וגויתך לרעד בהיותך בקרבתי…

–הן זאת תהי רק במותי! קורא אני בדמעות.

– ואז אסיר למענך את צעיפי מעל פני…

– טוב לי מותי… הסירי את הצעיף!…

והיא מרימה את ידה למלא את בקשתי – – –

ואיקץ והנה – חלום…

אֵם-חוֹרֶגֶת (סיפור) / אהרן לובושיצקי

א.

בספר הנולדים היא כתובה בשם “מרים”; אביה קורא לה “מִירֶלֶה”, אמה חורגתה – “מֶרֶה”, והחנוניות ותגרניות השוק מוסיפות עוד כנוי משלהן: “מִירֶלֶה הַחִוֶּרֶת”. כי היה היתה מירלה בעלת פנים חִורים מאד, בלי כל טפת דם, בלי כל רגש חיים, בלי כל אות התלהבות והתרגשות של בת-חוה. ובכל זאת היתה נערה יפהפיה, וחורתה הוסיפה לה איזו לוית-חן מיוחדת. קומתה היתה ממוצעת, שערותיה – שחורות ועבות נופלות על שכמה העגול והרחב; עיניה – שחרחרות, אך עצלות מאד וכאלו ישנות תמיד.

גם להתיפות ולהתקשט ככל חברותיה לא אהבה מירלה כלל; ובדבר הזה היתה לה לעזר לא-מעט גם אמה חורגתה – חייֶלֶה “אשת-חיל”, – אשר היתה מתאמצת בכל כחה ויכלתה למנוע ממירלה שמלות מיותרות ועדיים רבים, שאינם נחוצים כלל, ואוי אוי היה למירלה במצוא אותה האם מסתכלת במראָה יותר מדי או מסלסלת בשערותיה במדה נפרזה.

ולמירלה לא היה כמעט פנאי להתעסק הרבה בחיצוניותה: ביתם היה בית-משתה, כמעט הגדול בכל העיר. פרנסה – תודות לאל – לא תחסר; הדלת לא תסָּגר כל היום. זה יוצא וזה בא; מי לתת שלום לבַכְּחוס ומי לעשות שם מסחר וקנין, לדבר עם “רֵע טוב”, לגמור עסק מסוכסך, למכור לחיילה “מציאות”, ועוד כאלה… וכל העמל והטרח הרב הזה נפלו על שכם חיילה בתחלה, כי היה היה אישה רבי נחמן חלש בגופו, וכמעט קצת חולה מדי יום, “ואף זבוב קטן –לשון חיילה – היה לו למשא כבד”, בהיותו מפונק מאד עוד מימי ילדותו ככל “הבנים היחידים” אצל בעלי-הבתים הנכבדים.

חיילה נסתה אמנם להרגיל את אישה ל“פרנסה”, ולא פעם ולא שתים היה שומע רבי נחמן את קול חרפות “פלוניתו” וגדופותיה וקללותיה, והוא מצדו גם נוכח לדעת כי הצדק אתה ויחלט לתקן עותתו. ימים אחדים עמד אצל שלחן-המכירה וימד וימכר ויקח כסף וידם כעבד נאמן לפני אשתו. אך עשן הטַּבַּק, שהיה ממלא מן עלות השחר עד חצות הלילה, ולעתים קרובות גם כל הלילה, את כל פנות הבית, הפילו למשכב. והרבה הרבה רובלי-כסף הוציאה חיילה מכיסה לרופאים וסמי-הרפואות, והרבה הרבה טפות דם יצאו מגרונו של רבי נחמן.

ותוָּכח חיילה לדעת, כי אתה תלין משוגתה ולא להיות מוזג נוצר אישה, ותרף ממנו. היא היתה שמחה בחלקה, כי יקום מדי-יום לתיקון ויתהלך על משענתו אל בית המדרש ובין למודי ד' יחָשב שמו. "אנכי אתן לו עולם הזה – היתה מתנחמת חיילה – והוא יתן לי עולם הבא ".

אולם לעמת זאת החלה “להרגיל אל הפרנסה” את מירלה, בהיותה עוד כבת שבע, והיתה מעוררת אותה משנתה כעלות השחר והיתה מעמסת על שכמה הרך את כל הליכות הבית. ולאט-לאט היתה מירלה לשפחה פשוטה ותהי אנוסה לאפות, לבשל, לנקות ולפנות את כל החדרים; וחיילה היתה יושבת כל היום אצל שלחן-המכירה ותמלא את כל נפש רעבה וצמאה…

ומירלה לא ישרה עוד בעיני אמה-חורגתה וגם לא ידעה במה תוכל להפיק רצון ממנה. הן כל אשר תצונה היא עושָׂה בזריזות ובדַיקנות רבה, גם את המכות והמהלומות והמריטות היו לחייה מקבלות באיזה “צדוק-הדין”; והיא היתה עוד “בת נעות המרדות”, “נבלה סרוחה”, “פרת הבשן”, “חתיכת בשר” וכדומה! – היו ימים, וגם לילות, אשר מירלה לא השיבה את רוחה אליה, אשר לא נפשה מן הבקר עד חצות הלילה אף רגע מעבודתה הקשה; והיא – חיילה אשת-חיל – לא היתה מתעצלת עוד להטריח את כבודה ולקום מדי פעם ממושבה ולאחוז, בפני כל הצבור, בציצת ראש מירלה ולמרוט את לחייה בעד השגיאה היותר קלה וזעירה.

אבל ההפך מצאה מירלה באביה החולה והחלש. הוא אהב אותה מאד מאד. ובבואו מדי ערב מבית המדרש, היה מתגנב בחשאי אל המִּבשל והיה מנשק לבתו יחידתו מירלה בהתלהבות וחבה יתרה, ואם לא ראתה זאת חיילה – היה לוקח אותה על חיקו ומסלסל את שערותיה הפרועות זמן-רב, עד אשר צנחה פתאם מירלה מעל חיקו בהאזינה את הקול הצרוד והגס של “האם” הקוראה לה. וחיילה קנאה מאד את בתה חורגתה, בהיותה היא בעצמה עקרה ובדעתה כי “המנֻול” אהב את בת אשתו הראשונה הרבה יתר מאשר את אשתו השניה. והדבר הזה היה גורם למירלה צרות רבות ויסורי הנפש והגוף, שאמה חורגתה היתה משבעת אותה כל היום והיתה שולחת את חציה השנונים, חצי קנאות מהולים ברעל, אל לב בתה חורגתה, המתענה תחת עול עבודת הפרך והחרפות התדירות.

וכן עברו על מירלה חמש עשרה שנה, שנות עמל ומכאובים גופנים ורוחנים, מהלומות ומריטות לחי.

ב.

רוח ההשכלה “בת-השמים” חדר גם אל הרחובות המעופשים והמבואות המטונפים של העיר N, מקום מגורי מירלה. ובבקר בהיר אחד בצבץ לפתע פתאם מורה שפת עבר ורוסית ואשכנזית וצרפתית, הכל בחדא מחתא. מוכן הדבר, כי על “שעות” מורה צעיר לימים, בעל משקפים ושפם מסולסל, רבו הקופצים וירבו מאד במחירן. ועד מהרה נהרו מכל פנות העיר הקטנה נערים ונערות, בחורים ובתולות לקחת לקח מפי “המורה המינסקי”, ששמו הלך מסוף העיר ועד סופה.

חברות מירלה גם כן היו מן המאֻשרות, שזכו ליהנות מזיו “המורה המינסקי”, ובכל יום היתה רואה אותן רחוצות למשעי ולבושות מכלול הולכות עם אגודת ספריהם ופנקסיהם אל המורה. רוח הקנאה החל להתגנב אל לב מירלה. היא ראתה בבירור, כי חברותיה מתרחקות ממנה בשאט-נפש, ונפשה ירעה לה מאד מאד. “הה! למה יגרע חלקה, – היתה מתאוננת בלחש בעמדה בַמִּבשל ותעבוד כחמור – הן גם היא בת בעלת- הבית כמוהן, גם היא לא בת חַיטים הנה, ומדוע תבלה את מבחר שנותיה כשפחה חרופה, מקנת-כסף, כפרה בארוה? לפני שבועים מלאו לה חמש עשרה שנה, ומלבד ספורי שמ”ר לא תרשה לה “האם” לקרא, וגם זה – רק מדי שבת בשבתו שעה או שעתים… הה! לוּ היתה אמה חיה, כי עתה לא היתה כאִכרה גסה, הנותנת בכוס עינה עם בחורי הכפר!"…

וזכרון אמה המתה, שאבדה לה בהיותה עוד קטנה, קטנה מאד וכמעט שלא ידעה אותה כלל, – עולה מתוך הקבר, ואיזה לחץ טמיר לוחץ את חזה מירלה הרך, ודמעות חמות מתגלגלות על לחייה החִורות, ואנחות צרות ונחנקות מתפרצות מלבה הכואב, וגעגועים גדולים מאד מתעוררים בקרבה להיות “מלומדת” כיתר חברותיה.

והיא ידעה היטב, כי כבד הדבר, וכמעט אי-אפשר, שהיא מבקשת לה, כי אמה חורגתה לא תתן לה בשום אופן את הענג הזה… הה! מה רע להיות בלי אם!" –

פעם אחת האירה לה אמנם קרן-תקוה להשיג את בקשתה, אך הניצוץ הבודד הזה כבה בין-רגע ויגרם לה עוד עמל וכעס ומכאובים הרבה. הדבר היה ביום השני של חג הפסח. מירלה ישבה אצל החלון נוגה ושוממה ותשקף בעד החלון החוצה ותתבונן אל העוברים והעוברות הלבושים בגדי-חג ומטַילים שורות שורות. היא ראתה את חברותיה המקושטות הולכות שלובות זרוע, כמו משוכת ירק, ברחוב העיר; ויתחמץ לבה בקרבה מאד מאד… גם לשאף רוח צח איננה יכולה כחברותיה, כי בשמלתה הישנה והמטולאה היא מתבַּישת להרָאות בחוץ, ושמלה חדשה, כמובן, לא עשתה לה “האם”…

מירלה היתה שקועה במחשבות נוגות, עד כי לא שמעה כלל בהסוב הדלת על צירה ואביה נכנס החדרה ויגש אליה ויסתכל בה, כאלו לא הכירה.

– מדוע יושבת אַת, מירלה, ככה נוגה ואינך יצאת לטיל מעט? – שואל רבי נחמן בקול רך – הן חג היום לנו…צאי נא, צאי-נא, מירלה, לטיל מעט!

– איך אצא לשוח, אבי? ועם מי? חברותי מתבישות לטיל עם אכרה כמוני, ואל בנות החַיטים הן לא תאות אתה כי אתחבר… ענתה מירלה במרירות, ודמעות רבות התגלגלו על לחייה החורות.

רבי נחמן היה כנדהם. הוא, בלבו הנאמן והחם, בלב-האב, בן בין-רגע לכל המרירות החריפה שבמענה בתו, ומה מאד שבעה נפשה מכאובים ויסורים חרישיים עד אשר החליטה להוציא דברים כאלה מפיה.

הוא הושיבה על חיקו. רגעים אחדים הביט בה בדומית מבוכה, כאלו לא ידעה. מירלה הורידה את ראשה ותדם. אך רבי נחמן הפריע עד מהרה את הדומיה.

– אל תעצבי, מירלה, - נחם אותה בקול רך וענוג – הן גם את “בת בעל-הבית” כמוהן!

– אבל הן מלומדות, ואנכי – הדיוטה… התיפחה מירלה.

– הרגעי, הרגעי, פְּתַיָתִי! אחרי חג הפסח אשכר לך את המורה העברי – אמר רבי נחמן בסלסלו את שערותיה. ומירלה הרימה את ראשה ותבט אל אביה כמשתאה, כי לא האמינה למשמע אזנה.

– האמנם, אבי? – התרפקה עליו – ומה תאמר היא?…

– אין בכך כלום, מירלה! “נשים דעתן קלות”, היא תאות… והן אב אנכי לך…

ובזה הרגע התפרצה חיילה החדרה.

– “זוג נחמד! – עקמה את שפתיה, בראותה כי מירלה יושבת על חיק רבי נחמן. – יהודי כשר! תלמיד חכם שלי! העת לך להתעלס באהבים, זקן טפש?!”

ומירלה חשה כי שערותיה נאחזו כמו בסבך וכי גויתה צנחה מעל חיק אביה בחזקה ותָּשלך ארצה.

רבי נחמן ישב כנקפא ויבט אל תמונת היגון, אל מפלצת הקנאה המכוערה… אך פתאם התגבר כארי, כתלמיד חכם נלהב, ויקפץ מעל כסאו ויתנפל על חיילה ויאחז בגרונה…. “ארורה! – נהם כדוב – היא יקרה לי ממך אלף אלפי פעמים!… צאי מפה, ארורה, פן תהי פה קבורתך!”…

– אֶהֶה! – קראה חיילה בהחלצה מבין אצבעות רבי נחמן ותחזק בזקנו – הלהרגני אתה אומר, זקן מנאף? ––––

ג.

ומן היום ההוא והלאה החלו צרות מירלה להתרבות כפלים. מורה לא שכר לה אביה, מיראתו את חמת חיילה אשתו, וכמעט שהתחרט לגמרי על “המעשה” שהיה. הוא הוסיף לשהות כל היום והערב אחורי התנור בבית המדרש, וחיילה הוסיפה לעַנות תחת ידיה את מירלה באכזריות ועריצות של חיה טורפת; ומירלה הוסיפה לסבל את החרפות והגדופים, המהלומות והמריטות בהכנעה גמורה, מדעתה כי איש לא יעמד לימינה, לוּ גם חפצה להשיב דבר ל“האם” במלאת כבר סאת סבלנותה.

כן עברה עוד שנה, ומירלה התרגלה עם עבודת הפרך שלה ותאמין כי כן צריך להיות הכל. “כל האמות החורגות לא טובות הנה”, היתה אומרת לה המבשלת מדי פעם, וזאת היתה כל נחמת מירלה בצרתה.

אולם פתאם נהיתה איזו תמורה כבירה ובולטת בהתנהגות חיילה את בתה-חורגתה. היא חדלה מלחרפנה בפני כל ותקן לה לפעמים חתיכות בורית, וגם משרק וגם מראָה קטנה קנתה לה, וגם שמלה חדשה עשתה לה. התמורה המבהילה והפתאומית הזאת היתה לפלא גדול בעיני מירלה, ועוד יתר השתוממה פעם אחת באמור לה חיילה, כמעט בחבה: “מה יפיפית, מירלה, הנך כבר כלה נאה מאד!” – כל הדברים האלה, שנאמרו באיזו רַכוּת מיוחדת בכלל והמלה “מירלה”, אשר יצאה מפי חיילה בפעם הראשונה – בפרט, – הפחידו מאד את בת-החורגת הנכנעה והמעונה ותבט בה בהשתוממות גלויה. אך חיילה התנכרה, כאלו כל מה שקרה הוא בדרך-הטבע.

ואחרי ימים אחדים אמרה חיילה לבתה חורגתה, כי תחדל מעבוד במבשל ותחל לעזור לה על-יד שלחן-המכירה, כי “הפרנסה רבתה, תודות להשם יתברך”. כשמוע רבי נחמן את החדשה הזאת, התפלא אמנם במדה גדושה בתחלה, אך אחרי כן נהנה מאד מהתמורה הזאת ויודה לה‘, כי נתן בלבב אשתו רוח חדשה בהתנהגותה עם מירלה. “היא, בכל זאת, אשה ישרה” – חשב רבי נחמן בינו לבין עצמו – “ובראותה, כי מירלה גדלה ותהי ל”בתולה" שבה מדרכה הרעה ותהי לה כאם; יהי שם ה’ מבורך!"…

וחיילה הוסיפה להתנהג עם מירלה בנמוס ודרך-ארץ ולפעמים גם בחבה גלויה. מירלה התרגלה עם התמורה הטובה הזאת כמו שהתרגלה עם צרותיה בימים עברו. נבונה יותר מדי לא היתה בשביל לדעת ולהבין, כי סלסולי אמה חורגתה מרים ורעים לה הרבה יתר ממהלומותיה וקללותיה, כי תחת המַּחמאות החנפות נמצאת לשון אפעה וחמת עכשוב. ותחל מירלה גם לכבד את מעַנתהמ הקודמת…

ומה גדלה שמחתה באמור לה פעם “האם” , כי תשכור לה מורה את בן המורה הנוצרי, אשר היה מבקר תמידי בבית המשתה של חיילה. בן המורה הנוצרי היה עוד עלם צעיר, כבן עשרים, שגורש מהסמינַריון בעד עצלותו והנהגתו המגונה, ובשובו בבשת-פנים אל בית אביו החל להתעסק בשיעורים פרטיים ולהוציא את כל כסף משכרתו בבית חיילה.

מירלה התפלאה מעט, כי שכרה לה אמה חורגתה דוקא את המורה הנוצרי, ולא את המורה העברי; אבל חיילה הרגיעה אותה עד מהרה בדברים רכים: “את, מירלה, צריכה לדעת רק רוסית וחכמת החשבון, הנחוצות מאד ל”עסקנו“, ובדבר הזה מצטַין מורה נוצרי הרבה יתר מהמורים העברים, היודעים הכל רק על רגל אחת”.

גם לרבי נחמן השיבה כדברים האלה, וגם הוא הסכים על נקלה לדבריה. וכלם היו מרוצים , כנראה.

ומירלה עשתה חיל בלמודים, והמורה הנוצרי אמר כי לה “כשרונות מצוינים”. החברות החלו שנית להתרועע ולטיל אתה, והכל היה על הצד היותר טוב. וגם “גשמותה” של מירלה עלתה כפורחת: לחייה החלו להתאדם לפעמים; חזה התרומם; עיניה הנקפאות והישנות תמיד החלו לבער באיזו אש זרה. ותדע מירלה כי הוא בת-וֶנוס.

וחיילה הוסיפה לחבב את בתה חורגתה כאם טובה, ומירלה הוסיפה ללמוד אצל המורה. חברת המורה הצעיר היתה לה אמנם בתחלה לעגמת-נפש ותגרם לה מדי פעם מבוכה ומהומה אינסטינקטיבית, אבל לאט-לאט התרגלה אתו ותחל להרגיש גם איזו התקרבות אל ה“גבר” היפה הזה. היא כבר הסכינה להאזין, מדי עמדה על יד שלחן-המכירה, חלקות וחנופות ומחמאות מפיות “השותים הנכבדים”, ולכן לא השתוממה כלל ולא התאדמה הרבה באמור לה המורה פעם אחת, כי היא “עבריה יפה” מאד.

ופעם אחת בא המורה הנוצרי אל בית המשתה של חיילה ויודיע שם בשמחה רבה את כל המסובים, כי נתקבל לסופר בבית הדואר, ומסבה זו לא יהי ביכלתו להטיף לקח למירלה, שכבר ידעה את השפה הרוסית עד כדי להבין בעצמה את אשר היא קוראת, ואולם אם יש את נפשה, הוסיף בנמוס, יכולה היא לבוא אליו מדי פעם ונתן לה ספרי-מקרא מועילים. מירלה הודתה לו בעד טוב לבו ותבטיחהו, כי תתאמץ להשתמש בחסדו זה.

והיא היתה מבקרת אותו לפעמים, בהיותה בטוחה כי “מיחַאיל איבַנוב” הוא עלם בעל-נמוס, כי בכל השנה השלמה, שהיה מטיף לה לקח, לא העיר כל מעשה חשד בלבה, כי חברתו מזקת לעלמות צעירות.

ד.

ירחים אחדים עברו. הסתו פרש כנפיו השחורות על כל פני היקום. דלף טורד נטף ארצה ימים אחדים בלי חשך.

וחיי מירלה עפו במנוחה. גם בשבתה על יד שלחן המכירה היתה קוראת בעתות המרגוע בספרים, שהיתה לוקחת מאת מורָה הקודם, אשר החל ל“סובב” אותה כמעט ברצינות, וגם היא הרגישה כי חברתו נחוצה לה.

פעם אחת, בליל התקדש חג, הלכה מירלה אל בית מורה הקודם לקחת ממנו ספר לקריאה. הוא שמח מאד לקראתה, כדרכו תמיד, ויתנהג אתה בנעימות יתרה. גם ממתקים גם כוס יין נתן לה. את הממתקים אכלה לתאבון, אולם לשתות מן היין סרבה הרבה, אך הוא פצר בה מאד מאד: “לאות ידידותנו הישנה, גברתי, שתי-נא! גם אני אשתה לחייך, גברתי! – שתי נא, במטותא ממך!”…

ועוד רגעים אחדים של הפצרות ודברי-חלקות – ותעתר לו. הוא שתה לחייה, והיא גם היא שתתה. המשקה השתוי הרתיח מעט את דמה ולחייה התאדמו מאד, ותרגיש איזו חמימות טמירה בכל אבריה. והוא מלא את כוסה המורקה שנית… ועוד הפעם דברים רכים ונעימים, ועוד הפעם אמתלות וסרובים לרגעים אחדים – ותעתר לו שנית. הוא שתה לחייה עוד הפעם, וגם היא שתתה. ראשה בער כמו באש ותחש איזו לֵאות נעימה בכל גויתה… ואז היא רואה איך הוא מתקרב אליה ואוחז בשתי ידיה ולוחצן אל לבו באהבה רבה… היא מנסה להחלץ ממנו, אך הוא מחבק אותה ולוחצה אל לבו בכל כחו… חזה מתרומם בחזקה, והוא לוקח אותה בזרועותיו ומושיבנה על חיקו… היא חפצה להתנגד; אך הוא משביע אותה, מסלסלנה כילדה קטנה… היא מרגשת בפעם הראשונה לימי חייה הנאה משונה, טעם גם-עדן בכל הסלסולים החמים האלה– ונשארת על חיקו…

ועוד כוס יין… ועוד כוס יין… הוא שותה לחייה והיא שותה לחייו, והוא מנשק לה בהתלהבות עצומה –– והיא שותה בצמא את נשיקותיו ––––

רבי נחמן היה תמיד מבעלי הויתיקין הגומרים את תפלתם עד הנץ החמה, וההרגל הזה נעשה לו לטבע; ובבוא השעה הרביעית בלילה לא היה יכול כבר לתת תנומה לעפעפיו. בפעם הזאת השכים קום כדרכו תמיד. גם עיני חיילה קדמו אשמורות, כי מעת אשר מירלה החלה “להתפלסף” היתה היא, חיילה, בכל: במבשל, בשוק הדגים, אצל שלחן המכירה, בקצור: “ברגל אחת על עשרת ירידים”.

רבי נחמן נטל את ידיו ויגש אל השלחן, אשר עליו היה מוכן לו ספל תֵּה בחלב. חיילה גם כן ישבה אצלו ותשת תה. היא אהבה את נחמן אישה על פי דרכה, אף כי היתה מחרפת ומקללת אותו לפעמים. מקרה לא טהור כזה קרה רק ביום אשר השפחה שברה סיר או קערה, ואז שפכה חיילה את כל חמתה על “השליממזל שלה”. אבל בכלל אהבה אותה והתגאתה בו בפני החנוניות.

רבי נחמן כלה לשתות את הספל השלישיויתהלך רגעים אחדים בחדר הנה והנה. פתאם עלה זכרון מירלה על לבו ויקרב אל חדרה, מבלי-משים, כאלו כח טמיר משך אותו שמה. בגשתו אל מטת מירלה, ראה כי היא ריקה, וישב נבהל אל הטרקלין ויספר את דבר הפלא בבהלה מוחשת לחיילה. אך היא הרגיעה את רוחו ותאמר לו: “בודאי לנה היא בבית חנה’לה חברתה; כן כבר קרה פעמים אחדות”.

ויקח רבי נחמן את “הטלית-ותפלין” וילך אל בית המדרש.

ה.

ומירלה חלתה פתאם את חליה הקשה. מה לה? לא ידע כל איש. גם החובש גם הרופא העירוני לא יכלו להכיר את מהות מחלתה, כי החולה לא ענתה כמעט דבר על שאלותיהם. חברותיה באו לבקרה, אך היא לא שמה לב אליהן, באלו לא ידעתן. גם את אביה הנאמן לא ענתה מפורש: “מה יכאב לה”.

כן עברו כשלשה שבועות, ורבי נחמן נואש. פני מירלה הלכו הלך וחסר, עצמותיה שפו ועיניה נמקו בחוריהן. רבי נחמן החל מחדש להקיא דם מגרונו, ומירלה לא ענתה דבר.

אבל על פי המקרה עבר בעיר רופא הפלך. רבי נחמן לא חס על עשרים וחמשה רובל ויקרא לו. וגם לו לא השיבה תשובה נכונה. אך הוא מצא עד מהרה את ה“דיַגנוֹזה” ובדברים קשים הוכיח את רבי נחמן על פניו על מהרו לתתה לאיש…

ומירלה לא מתה; אסונה גבר גם על המות. ובחדר משכבה יושבת היא נוגה וגלמודה! שערותיה השחורות והעבות פרועות, לחייה שפו וכאלמת לא תפתח עוד את פיה. אך לעמת זאת היא מרגשת, כי שם, שם, בלבבה פנימה, רועשים והומים קולות רבים בשאון גלי ים זועף. היא יודעת את גורלה ואת העתיד המחכה לה בעירה הקטנה… אבל מה עשתה? מצטדקת היא לפעמים: – האם גזלה, גנבה או רצחה נפש אדם? האכלה הון זרים? ההטתה על איש שואה? הן עליה הדיחו רעה, את כבודה הן גזלו, אותה רצחו! ומדוע תהי היא לבוז ולקלס, למשל ולשנינה בכל העיר?

ומה היא חטאתה? – מוסיפה היא להצטדק בפני עצמה – האם באמת גדול עונה מנשוא כעון הרוצח, השודד, הגנב והגזלן? הה! כמה אנשי-און, בני-עולה, שודדים, נוכלים, חומסים, מלוי ברבית, רמאים ישנם בעירה… והמה הצדיקים! והם המה המרשיעים אותה, והם המה השופטים לה?! הם גונבים עשר פעמים בכל יום, מכחשים, משימים בכליהם, פושטים עור עניים, מרמים, נשבעים לשקר – ובכל זאת אנשים תמימים וישרים הנם, “יהודים כשרים?”

והאם באמת חטאה? ולמי חטאה? הן רק חרפה העטתה על עצמה… ומהי החרפה? לקחת רבית ונשך, להטות משפט יתומים ואלמנות, לתת איפת רזון, להונות הבריות – הנה כאשר אמה חורגתה עושָׂה – אין רע, זאת לא תעטה כל בושה?! והיא, רק היא, החוטאת השפלה, הבזויה, הרשעה?! והיא עוד היתה למלה בפי כל השודדים, החומסים, החנונים הרמאים האלה…

וקשיות ערפה איננה מניחה לה להרשיע את עצמה בשום אופן, והיא מתמרמרת מאד על הליכות החיים ומשפטי החברה המעוקלים.

ופתאם זוכרת היא את ימי ילדותה הרעים, עבדותה, סבלותה הקשה, אשר היתה נותנת עליה האם-החורגת; את חברותיה היא זוכרת ואת אביה, אביה הנעים… ולזכרונו רוחפות עצמותיה ממגור!… האם לא חטאה לו, לו? הן הוא חולה מסוכן עתה; שם בחדר הנשען הוא שוכב על ערש דוי, אשר בודאי לא ירד מעליו… והיא לא הלכה אליו לבקרו אף פעם אחת!… היא אמנם מתבישת ויראה להראות את פניו: הוא ימות בודאי בראותו אותה… אבל מי אשם בזה? הן היא, היא, היא, בת נעות המרדות, החטאה השפלה, חלאת המין האנושי… והיא עוד אמרה כי לא חטאה! והיא עוד הצטדקה, עוד נועזה להצטדק בפני עצמה לפני רגעים אחדים?!… הלא אם ימות אביה – והוא ימות בודאי – ואמרו כל אנשי העיר, כי היא, רק היא רצחה את נפשו, את נפש אביה היקר, שכל כך אהבה תמיד!…

ודמעות הנֹּחם החמות מתגלגלות ושוטפות על לחייה הצנומות והחִורות. היא חפצה מאד לכרוע ברך לפני אביה, לנשק את ידיו ולהתחנן אליו, כי לא יקח ממנה את אהבתו היחידה, אף כי אינה ראויה לה כלל.

ובברכים כושלות היאקמה מעל כסאה ומתנהלת בכבדות אל החדר הנשען. בהכנסה אליו לא היה איש אצלו; הוא ישן…היא הביטה על פניו המתים – ותתחלחל בכל בדי גויתה רגעים אחדים עמדה אצל מטתו כבול-עץ ולא נועזה גם לנשקו או לקחת את ידו הצנומה… היא נאנחה… רבי נחמן התעורר משנתו ויפקח את עיניו… – “מירלה”! דובבו שפתיו…

– אבי! – התיפחה ברעדה – סלח…

והוא אוחז בידה – ושניהם בוכים.

ו.

וכאשר החל שוטר העיר לבקר שלש פעמים ביום בבית המשתה של חיילה אשת-חיל, הבינו חנוניות העיר, כי כבר קרובה העת…היו גם אנשים אשר האשימו את חיילה בחשאי ויבינו כי היא הדיחה את הרעה על מירלה זעומת נפשה משכבר הימים, וינודו לָאמללה ולאביה מאד מאד; אבל את מכאוביהם לא הקלו בזה כלום.

ופעם אחת, באחד מלילות הסתו הראשונים, ראו החנוניות לאור הירח את המילדת באה ביתה חיילה בלוית השוטר, ותביננה כי…

ובלילה ההוא, בהשמיע בבית רבי נחמן יציר-יה חדש קול צפצוף ויללה בגיחו מרחם אמו הצעירה – השמיעו חובשי בית המדרש קול “תהלותיהם” בעד נשמת רבי נחמן הגוסס. אבל “התהלות” כנראה, לא הביאו את התועלת המבוקשה, ורבי נחמן מת בלילה ההוא.

מירלה לא ידעה ממות אביה עד אשר קמה ממטתה. הידיעה הזאת דכאה אמנם מאד מאד את רוחה, אבל נכחה, בעריסה, צפצף אז ילד קטן ויפה-עינים בקול-צפור דק! לה היה כבר יצור, שיכולה היא להקריב לו את אהבתה וחייה, והוא מלא לה במדה ידועה את אבדן אביה הנאמן.

והאם-החורגת החלה שנית להתנהג עם ה“משרכת דרכיה” בגסות עריצה, אך מירלה לא חפצה כלל להתענות תחת ידיה ולהשתעבד לה בפעם הזאת. ותחילנה מריבות וקטטות גסות ומגונות עד מאד, ותקץ מירלה בחיים כאלה ותחליט לברוח מבית עבדותה.

ופעם אחת, בערב חרף אחד, בא אליה הוא וינשק את ידה ואת מצחה, ויחבק לילד הנעים ויבך כילד קטן. ואז נדברו זמן-רב בחשאי… והוא נשקה, נשקה הרבה מאד, וישבע לה בכל הקדוש, כי אהב יאהבנה עד הקבר –

וביום המחרת המירה מירלה את דתה.

טפות מטר-סגריר מתדפקות על החלון, כהמטבעות בקופסת “צדקה תציל ממות”. הוא עומד נגד החלון ומסתכל בַּשמשות המֻּכות על ידי המטר המטריד, ומוצא איזה מין הנאה משונה בהדפיקות האלה. הן זהו פזמון המות – חושב הוא בהשָּׁענו על אדן-החלון – ומדוע כן ינעם לו וימשך אותו אליו כבהרמונית-קסם? – הן היו הימים, אשר הוא היה שונא את הסתיו ומטרותיו המעציבים והמרגיזים יותר מאת המות, ודפיקות הטפות המטרידות היו מביאות אותו לידי התרגשות העצבים ורגזנות; ועתה הוא מתענג כמעט על הסתיו ונהנה ממטרותיו ודפיקות טפותיהם מצלצלות באזניו כפזמון טמיר מעולם הרמזים והסודות, שהוא מושך אותו ומלבבהו אליו… הוא יודע אמנם, כי השירה הזאת מבשרת את המות, האבדן, הכליה.. הוא יודע, כי אחרי הסתיו יבוא החרף, והארץ וכל האילנות יתלבשו ויתעטפו במעטה לבן, כבתכריכים, ואז ידום ויאלם כל היקום, הכל ימות ויאבד ויכלה; רק איזה עורבים קרקרנים וצעקנים יופיעו לרגעי-מספר וישמיעו: “קרַה! קרַה!” – כאלו שמחים הם על אבדן הכל, על המות הכללי, וירדו על הפגרים לחלק להם שלל…

ומדוע לא יעשו כזאת? גם הם לוחמים מלחמת החיים והקיום; הסתיו והחרף “שלנו” הוא אביב נעים “שלהם”. אביב כללי לכל הברואים והיצורים והצמחים הוא דבר אי-אפשרי, כנראה; על חרבן אביב אחד יבָּנה האביב השני.

כן! זהו סוד כל החיים! והוא איננו צריך ואינו רשאי כלל להתמרמר ולהתאונן על “פֿורטוּנה האכזריה” – כאשר היה מכנה אותה לפנים – על התהלכה אתו בחמת קרי. הן לא לנצח צריך להיות אביב בחיי איש אחד! כי באופן כזה לא יהי אביב כלל בחיי איש שני! לו הן היה אביב בכל הדרו והודו וקסמו, אמנם רק לזמן קצר – אבל היה! ומה לו עוד? ולמה יתאונן על הסתיו?

ולו היה אביב…

                               *       *

                                   *

הוא התודע בבית אביה על פי המקרה. אביה בא אל הרידקציה, אשר בה עבד, ויבקש מהרידקטור, שהיה ממכיריו הטובים, להמציא לו בטובו מורה הגון לכל ימי הקיץ, בצאתו לגור בנוה-קיץ אל הכפר הקרוב. והרידקטור, מדעתו כי הוא משתוקק לנוח מעט מעבודתו הקשה ולהחליף כח בריאותו, שרופפה בימים האחרונים – יעץ את אביה לקחת אותו. והם התפשרו על נקלה, וביום המחרת עזבו את העיר. אליה התודע בהקֻּפֶּה בפעם הראשונה, ושיחתו נעמה לה עד מאד. הוא לא שעה הרבה בתחלה לקלסתר פניה, כי בהרגלו היה מוריד את ראשו לארץ בשוחחו את אנשים. הדבר הזה לא נעם לה כלל, כאשר הודתה אחרי כן. אולם בנוה-הקיץ נשתנה מעט הדבר; הוא החל להתבונן אליה היטב, וסקירתו האחת דיה היתה למצא בה: עלמה שחרחרת, בעלת עינים גדולות וקוֻצה עבה, שירדה על כתפיה ותגיע כמעט עד לארץ, בעלת פנים מלאים ולחיים עגולות ואדומות, בעלת חטם מעוקם מעט, שהעיד עליה את טפוסה העברי, ושִׁנים לבנות כשלג.

ואחרי שתים-שלש שיחות רצינות על אדות הספרות, השירה והחרשת – חדר גם אל יפיותה הרוחנית. הוא מצא בה: נפש ישרה, מוח חריף ולב טוב. באופיה היו אמנם נכרים עקבות של עקשנות ורצון כביר, שלא יחת מפני כל ולא ינגף לעולם באיזו אבן מכשל על דרך החיים, אך כל אלה עוד הוסיפו לה לוית-חן מיוחדת. ומפליאה היתה תמיד בהתוַכחם שניהם וכל אחד עמד על דעתו.

הוא היה מציר לו, כי טפוס אשר כזה היתה צריכה להיות “יהודית”, אשר הרגה את הלפרנוש.

ולמרות התוכחותם ואי-התפשרותם התדירה התקרבו זה לזו בזמן קצר. הוא היה לאומי, והיא – דימוקרטית, וההבדל הגדול הזה לא עכב כלל את התקשרות נפשותם באיזה קשר נסתר וטמיר, שבתחלה לא הבינו היטב את ישותו ומהותו. אבותיה העשירים ראו היטב את הנעשה, אולי עוד בטרם הספיקו הם להתבונן בעצמם, ולא הפריעום כלל. הוא היה נודע לסופר מלומד ומבקר חד, ואף כי היה עוד צעיר לימים, הצטַין כבר במקצוע זה במדה רבה, וחכמים וסופרים רבים נבאו לו עתיד גדול; וחתן טוב ממנו לא היו מוצאים לבתם, שמצד החמרי היתה בטוחה כהוגן.

והם הוסיפו להתוכח ולהתקוטט כמעט בכל יום, וכל אחד, כמובן, עמד על דעתו. ושם, שם בנפשותם פנימה שרר תמיד שלום רב ופשרנות מחלטה.

והימים והחדשים עפו כסדרם ויעברו, כחלום נעים, ימי שבתם בנוה-הקיץ, וישובו העירה. הוא הוסיף לעבוד בהרידקציה,, אך התאכסן בביתם, על פי בקשת אבותיה, ויאכל על שלחנם בשכר שתי השעות שהתעסק עם הקטנים להכינם אל הגימנזיון.

והם אהבו זה את זו בכל אש האהבה הטהורה, אף כי שפתיהם לא הוציאו עוד אף רמז קטן על אדות רגשותיהם.

עברו עוד חדשים אחדים, והם נארשו ברשיון הוריה. ואז הרגישו שניהם, כי איזה עולם חדש מלא אור וכלו טוב נגלה לפניהם. מקום הפלפולים והוכוחים לקחו השתפכות הנפש, סלסולים ונשיקות, אֹשר-עולמים.

אך לא ארכו ימי-האשר, כצל, כעשן, כמוץ נדפו ואינם!

היא התקררה פעם אחת ותפול למשכב. מתחלה, כנראה, היתה המחלה קלה, והרופאים הבטיחו כי בעוד ימי-מספר תשוב לאיתנה. גם היא היתה שאננה והיתה מרגעת אותו, בראותה כי הוא נגרש ונפעם ומבטי עיניו הפיקו תמיד פחד ותחנונים. גם אבותיה היו שאננים; כלם, כלם היו שאננים! ובכל זאת מתה, אחרי האָבקה עם מר-המות כחדש ימים…

הוא זוכר את רגעי פטירתה – ואימה חשכה נופלת עליו! היא נלחמה עם המות כגבורה אמתית, באמץ הלבב וברוח נבון ובדעה צלולה… היא נשקה, בצאת נפשה, לכלם ותנחם אותו… הה, חזיז ורעם! הן מותה היה הנבלה היותר גדולה מצד האל הנורא! – “האל הנורא”! אך הוא הן כבר ידע, כי כל הניבים המפחידים האלה הם רק פֿרזות לשבר את האוזן… אבל הוריה היו כהלומי רעם בשמעם בפעם הראשונה מפורש יוצא מפיו בקול גדול, על תנחומי אחד הקרובים: “ה' נתן וה' לקח” –. “שוטה אמלל! קרא בקול-ארי: – איזה אל? מה אתה מפטפט? איזה אל היה יכול לעשות אכזריות כזאת ולהמית אותה, את המלאך התמים?… איזה אל?!… ואם היה אל בארץ, הן היתה היא, היא זאת!”…

ואחרי כן, בחצר בית הקברות, התהולל ממש כמשוגע. אנשים אחדים אחזוהו כאסיר. אך בראותו כי כבר הורידוה הקברה – נחלץ בחזקה מבין זרועות אוסריו ויקפץ על גל העפר למראשות המתה ויחטף את האֵת ויקרא בקול-נַהַם ובחריקת שִׁנים: “מות לאיש הנבל אשר יעיז להשליך גוש עפר על פני המלאך התמים המונח פה!… מות לנבל ההוא! אם יש אל בארץ, שהמית מלאך טוב, ירד הוא בעצמו ממרום שבתו וישליך את העפר ויסתום את הגולל… אבל הוא איננו! אני אומר לכם, כי איננו!… איננו! – ומי האיש אשר יעוז להשליך עפר על פני המלאך – ארוצץ את גלגלתו!”…

והוא התהולל והשתולל זמן-רב, ואבותיה ואחיה ואחיותיה גועו בבכי…

ובכל זאת נסתם הגולל. אותו הביאו בחזקה אל בית שומר הקברות ויחזיקו בו כחצי שעה, עד אשר נגמר הכל, ויוליכוהו אחרי כן העירה.

רבים אמרו כי יצא מדעתו, אך הוא לא השתגע, לתמהון כל יודעי אופיו הנלהב והמתפעל, וגם לא אבד את עצמו לדעת… הכל נשארו בחיים; רק היא, היא מתה! – –

                                   *     *

                                      * 

והוא עומד על-יד החלון, נשען על האדן, ומתחלחל מבלי-משים ומשתומם בעצמו על סנטימנטַליותו. הן כבר עברו כחמש שנים מהעת ההיא! – חושב הוא – ומדוע עוד ירגיזני ככה צלה? מדוע היא עולה תמיד מן הקבר להזכירני את הנשיקות והסלסולים והשיחות?…

אך זהו דמיון שוא – מחל הוא להתפלסף –, “היא עולה”! הן הוא, הוא המעלה אותה תמיד מתחתית השאול; הוא, הוא הבורא לו את הצל הנעים! – אך לא! – מתנגד הוא לעצמו – הן לפעמים תופיע לפניו גם בלעדי חפצו, גם למרות רצונו…

והוא זוכר: כמה פעמים, בשכבו על מטתו בלילות הנדודים, מכוסה ומעוטף בשמיכתו ועוצם את עיניו – והנה היא נצבת ממולו, כמו חיה, אך חורת מאד, ומדברת אתו. כן! היא מדברת אתו… קולה אמנם נשתנה מעט ויהי לצרוד וגס, אך מתקו לא פג כליל. והיא עומדת ומדברת אתו… הוא חפץ להושיט את ידו ולחבק לה – ואז היא נעלמה כרגע… והוא משיב את ידו – והיא מופיעה מחדש ומדברת, ומספרת, ומזכרת אותו את יום התודעם בקפֶּה בנסעם לנוה-הקיץ… – “התזכור, מה צחקתי על הורידך את ראשך ועיניך ארצה… – התזכור את קטטותינו וריבותינו ופלוגתותינו הרותחות? אמר אמרת, כי אני אשה רכה כקנה, שאין לה כל רצון מיוחד, שתמיד צריכה ומחויבה היא להתענות תחת ידי הגבר: גם בבית, גם ברחוב, גם בחנוך הבנים, גם בשיחות נאצלות. אך שגית, מחמדי! אני הראיתיך, מָהִי אשה עקשנית!… – התזכור את חבוק-היד הראשון? אנכי לקחתי את ידך ראשונה, בראותי כי קצת פחדן היית! כן, קצת פחדן היית! גבר! – ומי נשק בראשונה? גם כן אני! אנכי הראיתיך את עָזְמָתִי בכל… אבל נשיקותיך היו חמות ונאמנות מאד. אני מרגשת עוד עתה את מתקן וחמימותן… החפץ הנך, כי אנשקך גם עתה? כמדומה לי, שחַיָבה אני לך נשיקות אחדות”… – והוא מושיט את ידו – – והתמונה נעלמה… והוא משיב את ידו – והיא נצבת מחדש… – "הגידה-נא, מחמדי, למה רקעת כן ברגליך על קברי ביום מותי? הן הלמות רגליך הדאיבה לי מאד… אבל אני סולחת לך: אלה היו פצעי אוהב. ומה שלום אבותי, יקירי? וליזַנְקַה, ושֵמִיל, ואַלְיַש? העודם זוכרים אותי?…

אך הגידה נא, מחמדי, מדוע עזבת את ביתנו והנך מתאכסן בדירה אחרת?… ידעתי, כי קשה היה לך להמָּצא יחד עם אבותי ואחי ואחיותי ולגוע יחד בבכי… ובכל זאת טוב היה, לוּ נשארת בביתנו… בודאי לא שכחת, כי ליזה יפה כמוני, ואוהבת אותך מאד מאד"… – והוא מושיט את ידו – – – והתמונה נעלמה…

                                   *      *

                                       *

והוא עומד על יד החלון, נשען על האדן, ומתחלחל לזכרון הזה:

הוא ישב בביתם, אחרי מותה, שבעת ימי האבל. הוא ישב על הארץ יחד עמהם ויבך ויגוע בבכי עמהם. כאשר שבה, לפעמים, מעט נפשו למנוחתה, היה לוקח את הספר “איוב” ומקריא להם, באמרו: “הספר הזה הוא האנחה האוניבֶרסַלית של כל המין האנושי על אכזריות ההשגחה; זוהי אנקת כל האנושות על עוות הדין ועווי הדין של המות הרוצח”. –

והוא היה קורא ומפרש ומבאר את כל המרירות החריפה והכאב הגדול שבספור האליגורי הזה, ואת הנבלה האכזריה שבגורם עובדה כזאת בחיים. השערוריה לא היתה גדולה ורצחנית כל כך לוּ מתו בני איוב לא במיתה משונה כזו וביום אחד! לוּ היה די עת להתעַשת ולהתרגל עם כאבו הגדול. אבל שבעה בנים ושלש בנות ביום אחד! – וגם באופן כזה לא היה אידו כביר כל כך, לוּ יצאו, למשל, בניו למלחמה ומתו בעד איזה מעשה-רב, בעד איזה רעיון נעלה! אבל סתם להוּמֵת, כי כן חפץ הטבע, בלי כל סבה אנושית, פשוט: “בניך ובנותיך אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור – והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפלו על הנערים וימותו”… היש עריצות נוראה מזו?…

ומה גדולה ומכוערה החנופה והרמאות השכלית שבתנחומי שלשת רעיו! הם באו להתפלסף בעת אשר לבו נקרע לגזרים, הם הלאוהו בחקירות הגיוניות בעת אשר הרגש קרא חמס ושוד על עריצות הטבע ותעלוליו האכזרים; הם הלאוהו בפֿרזות מוסכמות: “אל, אלהות, השגחה” – בעת אשר כל קרביו צעקו ביאוש ובחריקת שנים: “איזה אל, חנפים אמללים?! איה האלהות, אשר נועזה להמית עשרת בני על לא חמס בכפם, ביום אחד, מבלי תתם לקחת גם את ברכת הפרידה מאת אבותיהם?!… איזה אל?!”…

והוא היה קורא ומבאר ומפרש בהתרגשות עצומה ובהתלהבות פנימית כל כך, עד כי היה גוע בבכי כילד קטן, שאין לו כלי-זַין אחר להגן בו על חייו בפני אויבו מלבד הדמעות, ועד אשר הם, אבותיה ואחיה ואחיותיה, היו נופלים על צוארו ומנשקים לו ומתחננים אליו, כי יחדל מקרא…

ומה אהבו הם אותו גם אחרי מיתתה! ביום השמיני לפטירתה, בהודיעו אותם כי איננו יכול להשָּׁאר בביתם, יען כי כל פנה מזכירתהו אותה, והזכרון הזה יגרם לו – או לאבד עצמו לדעת או לצאת מדעתו, פרצה בכיה עצומה מפיות אבותיה והילדים, כביום פטירתה… והם התחננו אליו בדמעות, כי ישהה בביתם, לכל פחות, עד כלות ה“שלשים”… והוא נשאר!… וביום השלשים ואחד – היתה עוד הפעם יללה איומה ומרגיזה בכל חדרי הבית; כל אחד בכה בפִנתו המיוחדת… אך מה היה לעשות? היכול יוכל להשאר בביתם ולגוע בבכי מבקר עד הערב וכל הלילה? הן הוא, מלבד שלא היה מנחמם, עוד היה מגדיל את אידם בכל יום והיה זורה מלח על מחץ לבותם בגדופיו וקללותיו על ההשגחה ומעשי הטבע! ולמה היה לו להשאר בביתם אחרי מותה? הוא אמנם הרגיש, כי זר לא יוכל להיות להם, כי איזה קשר אמיץ קשר את נפשו בנפש כל בני הבית; אבל לאיזו מטרה ישאר בביתם וירבה את מכאוביהם ב“כפירתו” הנפרזה?…

והוא יצא מביתם ויבחר לו מעון דוקא בקצה העיר השני, הרחק, הרחק מהם. אבל הרחקת הדרך לא הועילה לו כלל! ביום השני לצאתו מביתם התפרץ שמה בקול בכי נגרש: “לשוא! לשוא! גם שם אינני יכול להיות בשלוה; היא יושבת עמדי”…

והוא היה מבקרם מדי יום ביומו, עד אשר נרגעו מעט גם הם גם הוא. עברה שנה, שנתים, והכאב הגדול נרדם מעט בלב כל אחד. ליזה אחותה גדלה ותהי לעלמה משכלת ויפה מאד. אביה היה מרַמז לו מדי פעם, כי עוד יקוו להשאר קרובים לו וכי הוא ישאר בביתם… אך הוא היה עונה בתוגה: “לכם יש בנים אחרים, ולכן אינכם רשאים לזכר תמיד אותה ולהקריב על מזבח זכרונה את אֹשֶׁר בניכם האחרים; אבל לי היתה אחת, ואחת תהי עד הקבר!” –

והוא החל להתרחק מביתם, בראותו כי ליזה מֵחלה להתגעגע עליו. צר לו מאד היה עליה, וגם אָהֹב אהבה, כמעט, יותר מאחות, אך להחליף אותה בהמתה חשב לחלול הקדש… ולמה לו שני אביבים בחייו? – היה מתפלסף בבדידותו, – נניח, כי ליזה תהי לו רעיה נאמנה וחביבה, אך למה לא יהנה מאהבתה ונאמנותה איש אחר, אשר לא היה עוד אביב בחייו? הן הוא, הוא נהנה הרבה מזיו האביב וקסמו ותענוגיו, אמנם, לא זמן-רב. אבל לא כמות האביב העיקר, אלא האיכות. תָּחון נא ליזה באביבה את איש אחר, המחכה עוד לאביב הראשון בחייו…

והוא נשאר גלמוד ונעזב, ובלב ריק ושמם, בלי זיק חיים וניצוץ אורה בחשכת מחשבותיו הספקניות. לאבד את עצמו לדעת לא חפץ, כי חשב את זאת לחלול קדושת זכרונה. הן רק זכרונה מחַיֵהו, והוא רק הוא הכח היחיד והמיוחד שהנחילתהו במותה; ואיך יָעז לבעט במנחתה? – צריך לחיות עד אשר ינָּתק פתיל-החיים ממילא, ואז יקח לו הוא את זכרונה אתו אל הקבר…

                               *          *

                                    *

והוא עומד על יד החלון, נשען על האדן, ומקשיב לדפיקות הטפות המטרידות של מטר הסתיו באיזו הנאה פנימית ותענוג רוחני, וחושב: “כן! אוהב אני את הסתיו ואת מטרותיו המשמיעים את פזמון-המות, כי מציאות הסתיו מזכרת את האביב העבר, אף כי היה לא לארך-ימים. חיה אחיה גם בסתיו בזכרון האביב הנעים והקדוש, עד אשר יבוא החרף וימיתני יחד עם הזכרון. לא נורא הוא הסתיו לזה שהיה לו אביב בחייו, ואותו גם החרף לא יבעית”…

בפקין העתיקה אשר בארץ סינים הגדולה חי לפני מאות שנה משורר מפורסם ושמו לינג־פֿו. ויהי המשורר ההוא איש טוב ובעל נפש עדינה ולב רחב וחם, הנוח להתרגש מכל מחשבה טובה ומעשה רב עליליה, ומזדעזע לכל עול, רשע וחנופה. ובהיותו גם בעל כשרון גדול ומצוין, חפשי כצפור הדרור בים־התכלת, יצא עד מהרה שם תהלתו לא רק בכל העיר פקין, כי אם גם מחוץ לחומותיה. ויָצא המשורר לינג־פֿו מדי יום ביומו מאהלו הקטן והלך וסבב ברחובות העיר ההומיה ומבואותיה האפלות והסתכל בעין־בקרת חודרת אל הליכות בני האדם ודבריהם, הרגליהם ומנהגיהם, שגיאותיהם ותעתועיהם – ושב מדי ערב אל נוהו השאנן ולקח את עטו בידו וחרת על הלוח בחרוזים יפים ונמרצים את כל רחשי לבו ורשמי־היום. ובהוציאו מתחת ידו דבר מתוקן חדש, היה יוצא שנית אל רחוב העיר ועמד בראש־הומיות על חבית גדולה וקרא את דברי שירתו באזני העם, אשר ידע לכבד ולהוקיר את עז רוחו של המשורר ואת בטחונו הבלתי רופף בכח הדבר ועצמת החרוז, והתקבצו אנשים ונשים, זקנים ונערים, בחורים ובתולות מסיב ל“חבית המשורר” והטו אזן קשבת לכל הגה היוצא משפתי לינג־פֿו הרועדות ועמדו נדהמים לקול הרעם ההולם את ראשם ולבם וחודר ונוקב עד עמקי תהום נפשם.

יש אשר עמד תגרן עשיר והקשיב רב קשב לגדופי המשורר על העשק והגזל ואיפת הרזון, הנהוגים בין כל כנעני־הארץ בכלל ובין חנוני פקין בפרט, – והתקצף מאד על ה“חוצפה” היתרה שלקח לו המשורר לבוש־הקרעים לבקר בקהל רב מעשי אנשים נכבדים, שהם המה אשיות המדינה ויסודותיה, והיה מרים את אגרופו השמן והיה פותח את פיו לחסות את ה“חצוף הדל”… אבל די היה לסוחר הנעלב ההוא להסתכל מעט בפני המשורר הנביא המתלהבים ובעיניו הבוערות כשני לפידי שש ובכל תנועות גויתו הרועדת מקול אלהים הדובר בו, – שירגיש בקרבו איזה רגש של יראת הכביר אל עולב אשר כזה, ואגרופו המורם של התגרן הכועס הושפל בין רגע ופיו המלא מחאה ואי־רצון נסתם כהרף עין.

ויש אשר מנדרין כרסן היה עובר על פני חבית המשורר והטה בלי רצון תנוך אזנו לדברי המשורר הלוהטים על המנדרינים הרעים הפושטים את עור העם בנכליהם וערמומיותם, המנהלים את צאן קדשיהם בתהו לא דרך, בחשך וצלמות, ברפש ושפלות הנפש; ובהגיע לאזן המנדרין מדברות המשורר כמתלהמים: “הוי על המנדרינים הרעים המתעים את העם!” – וקפץ המנדרין ממקומו והיה חפץ לקרא בקול: “דום, לינג־פֿו! בוגד!”.. אבל די היה לו, למנדרין העלוב, לראות את התרגשות ההמון והתפעלותו לשמע הדברים הכבושים והאדירים, שהתגלגלו על ראשי העומדים כרעמים בסופה, – שיהי אנוס לשום מחסום לפיו ולכבוש את קצפו והתמרמרותו בחכו.

ובעמוד המשורר לינג־ פֿו על חביתו והכה בשבט פיו את החרזנים הכתבנים המטמאים את היכל השירה במכרם את חרזנותם בעד בצע כסף ל“עגלי הזהב”, בקשרם כתרים לראשי מתעי העם ומדיחיו, בשוררם שירי תהלה והשבחות למנדרינים הרמאים, בחברם הספרים מצלצלים ונוסחות מצבות מרוממות על עובדי עמם ומחביליו ומנולים במעשים מגונים כאלה את שמם ושם חבריהם, – ועבר אז אחד החרזנים על הככר ההוא ועמד אך רגע לשמע את “שטותי המשורר המשוגע” והיה מתאוה מאד לפעמים לחרק שן, למצער, על הקטגוריא החמורה, הרועמת מהפה החוצב להבות אש; אולם בראות החרזן המתקצף את פני הנשים והבתולות היפות, המביטות בעיני חבה והשתוממות הוד אל פני הדובר החִורים, היה נשאר העלוב על מקומו כנטוע מסמרים, מבלתי יכלת גם למוש ממקום עמדתו ולעזב את ככר המשפט הנורא.

כי ידוע ידעו היטב גם התגרן גם המנדרין גם החרזן, כי המשורר לינג־פֿו הוא אהוב העם ובחיר הרחוב; וההמון לא ינקה את האיש שירשה לעצמו לפגע בכבוד גבורם הנערץ, הרב את ריב האמת והלוחם בעד זכיות הצדק והיושר.

ככה חי המשורר לינג־פֿו בפקין ההומיה, אהוב ומכובד ומהולל בפי כל קשה יום ומר נפש, עדי שנת החמשים לימי חייו.

ואז נהיתה תמורה כבירה בחיי המשורר הרוחנים.

בין המון השומעים התמידים את שיריו ופזמוניו האדירים והנאמנים נמצאו ברבות הימים נערים אחדים שהיו משמשים את המשורר “והיו יצקים מים על ידו”. בראשונה לא שם המשורר לב אל השמשים והגבאים הלא קרואים, אשר היו מיֻתרים לו לגמרי, ותהלותיהם וחניפותיהם היו לו לגעל נפש; אבל לאט לאט התרגל עמהם והרגיש לעתים קרובות בשמושם ותהילתם מעין תענוג נפשי. היו אמנם רגעים, אשר המשורר התמרמר מאד על חלשתו זאת והיה גוזר בלבו לגרש את הזוחלים האלה מעל פניו, אך די היה לו לשמע ברחוב העיר: “הנה תלמידי לינג־פֿו” – שיתמלא מעין יהירות עצמית, שהיתה מוזרה לו לפני זה, והיה מוצא גם נחת רוח בכל הנעשה סביבותיו.

ואז נבנה, כמעט מאליו, מעין חיץ מבדיל בין המשורר לינג־פֿו ובין העם. כי יש אשר עלה אחד השמשים על חבית המשורר והיה מקריא את שיריו באזני העם והיה מסבירם, לפעמים, לא כהלכה והיה מסרס, לעתים קרובות, גם את ההבנה הנכונה והיה משמיע ממש את ההפך. ואז חש המשורר חוב קדוש בקרב נפשו לעלות על החבית ולקרוא בקול באזני כל העם, כי לא יאמינו בשמשיו וגבאיו, כי מהיום והלאה ידבר הוא בעצמו עמם כבימי העבר הטובים; אולם ברגעים כאלה התעוררה בקרבו איזו “חלשה” שלא נתנה לו בשום אופן להשליך מעל החבית את אחד מ“תלמידיו” ולהכזיבהו על פניו בראש הומיות.

והחולשה הזאת גרמה באחד הלילות למשורר לינג־פֿו צער ויסורים גדולים ותחולל מהפכה שלמה בחייו. הדבר היה כן.

שנה שלמה לפני מלאת למשורר חמשים שנה ליום הולדתו החלו שמשיו וגבאיו ותלמידיו להרעיש את רחובות העיר פקין ושוקיה בדבר חג היובל, שיחוג ביום אביב אחד כל עם הסינים לכבוד משוררו לינג־פֿו. מתחלה התנגד מאד מאד המשורר אשר כזה, שלא התאים כלל אל תורתו שהורה לעם כשלושים שנה, ויגער בתלמידיו ושמשיו כי הרשו לעצמם גם לחשב עלי מחשבת פגול כזו; אך אז נוכח לינג־פֿו לדעת כי שמשיו ותלמידיו חזקים ממנו, כי הוא תלוי ברצונם ולא ברצון עצמו אל כל אשר יחפצו יטוהו. וההצעה “הקדושה” הזאת התפשטה כהרף עין ברחובות העיר וגם בספירות העליונות, הודות לעמל השמשים והגבאים העמלים, עדי כי אי אפשר היה לעקרה מן השרש ותהלות ותשבחות וחניפות ומחמאות פֻזרו כל כך באזני לינג־פֿו עד כי ה“חולשה” התעוררה בלבו בעצם תקפה ואז הוציא משפתיו כמעט בינו לבין עצמו: “לו יהי כדבריכם: אולי אתכם הצדק”

ואז החלו תלמידי לינג־פֿו ושמשיו לעבוד בשקידה רבה ויחליטו ביניהם, כי בחגיגה ישתתפו לא רק מעריצי המשורר ומוקיריו, אלא גם תגרני העיר פקין וחנוניה וסרסוריה ומנדריניה וחרוניה, למען ידעו כל עמי הארץ מה מהולל ומכובד לכל פלגות עמו המשורר הסיני לינג־פֿו, עד כי כל פנות העם וכתותיו יודעות להוקיר פעלו.

ובאחד הערבים הבהירים, בעת אשר רבבות כוכבים הזהירו את חוצות העיר פקין ושוקיה ורחובותיה ומבואותיה, – היה אחד האולמים אשר בעיר מלא מפה אל פה אנשים, נשים וטף שבאו להשתתף בחגיגת המשורר הנערץ לינג־פֿו. ועמל השמשים והגבאים לא היה לשוא, כי בין הקרואים נראו גם רבים מסוחרי העיר העשירים ומנדריניה הנכבדים וחרזניה השונים. כל אחד היה לבוש בגדי חג, מבושם ומקושט בעדיים וקשוטים רבים, ויתאמץ להגדיש ולהטעים את חבתו לחתן היובל.

והמשורר לינג־פֿו ישב על כסא תפארה בראש השלחן ויתבונן אל כל המהומה והרעש והקולות ושלל הצבעים הסובבים אותו ומעורים את עיניו ומכסים באיזה תבלול את הרגשתו השירית; ויאזן גם אלי הברכות על הכוס וההודאות והכבודים והחניפות וההלל הגדול הנקרא עליו, וירא גם את המתנות והאשכרים היקרים והרבים שהקריבו לו אנשים שונים בעלי גונים שונים ומגמות שונות – ואיזו תולעת רקב כרסמה את לבו.

…."הנה עט הזהב וקסת זהב וספר הזהב שהקריבו לו אחדים ממעריציו – כמדומה לו חברת החנונים בפקין – ושעלו להם בודאי באיזו אלפי טאלים, – למה לו כל אלה? הן בעט־הזהב לא יכתב לעולם שירים ומזמורים כאלה שכתב לפני החגיגה המיֻתרה הזאת!… לא! הוא לא יכתב אף שיר אחד טוב, שיפעל כראוי על שומעיו, בעט הזהב שנתנו לו לזכרון כנעני העיר פקין!… ומי בקש זאת מידם? ולמה לו הזהב והכסף והאשכרים היקרים האלה? מדוע לא האכילו, לכל הפחות, במחיר כל הכבודה הזאת מאות רעבים אחדות, המתגללים במבואות העיר וחורבותיה? הן זאת היא התורה שהורה להם זה כשלשים שנה! אטו לא הטיף כל ימיו, לא הרים בשופר קולו, לא נחר גרונו לדבר השכם ודבר, הערב ודבר וקלל וחרף וגדף את המנדרינים ומתעי העם המתקשטים בעדני עדיים בעת אשר העם רעב ללחם, בעת אשר לעם אין בתי ספר כראוי, בעת אשר אלפי יחפים וערומים מתפלשים בראש כל חוצות?! ועתה מה עשו המה עמו? למה נתנו לו זהב? הרי הם מבינים את תורתו?! הה, ברמה! ברמה אדיר ונורא!…

והמשורר הנפעם חפץ מאד לאחז בעט הזהב ובכל האשכרים המתנוצצים לפניו ומנקרים את עיניו ולשברם לרסיסים ולהשליכם בפני שמשיו וגבאיו הנבזים, שהם הביאוהו עד הלום! – אבל אז הגיע לאזנו קול חודר, הנשמע מאצל אחד השלחנות:

….ודעו לכם, רבותי, כי המשורר לינג־פֿו איננו רק קנין הרחוב, כמו ששוטים אחדים אומרים, אלא רכוש כל העם; ואחרי כי אנחנו, הסוחרים הסינים, הננו היסוד היותר קים וחזק בבנין עמנו העתיק, יש לנו הרשות ליחס את שיכות המשורר המפורסם לינג־פֿו גם לנו.. ולאו דוקא גם לנו, אלא רק לנו, אחרי כי המסחר הוא המקור היחידי לכלכלת כל העם. אמת הדבר, כי המשורר לינג־פֿו היה מרשה לעצמו לפעמים לבקר, בשטף אמרותיו, את מעשינו והליכותינו ושגיאותינו (כי לא מלאך איש ולא יחטא!); אבל בזאת לא הרע לנו אף במשהו, ולהפך: הוא הביא תועלת רבה בדרשותיו העוקצות ושיריו הנושכים, כי הודות למזמוריו ופזמוניו, נתפשטו בין ההמון הגס הידיעות היותר מדויקות ע“ד מרכלתו של כל אחד הסוחרים וטיב סחורתו – ובכן: הבו גודל למשורר כזה, המביא בשיריו טובה גם למסחר! יחי המשורר לינג־פֿו!… הנני שותה כוס־ברכה לחיי המשורר שלנו–”

את המלה האחרונה, הטעים הדברן ביחוד, וכל הקרואים ענו לעמתו בקול אדיר, שהרעים את עמודי האולם: “הידד,לינגפֿו! יחי לינגפֿו”!

והמשורר ישב נדהם והלום־רעם ויחפץ מאד לירק בפני הדברן הגס,שככה נועז להסתולל בשרש נשמתו, שכל כך לא התירא לעַות את תוכן שיריו היקרים לו גם מחייו… הוא כבר היה מוכן לעמוד על רגליו ולהשמיע בקול גדול את מחאתו הגלויה, אך אחד מתלמידיו שישב על ידו לחש לו אז בנעימות:

– מה מאושר אתה, מורי ואלופי, שזכית ליום אשר גם התגרנים בעיר פקין יקירו פעלך והדרך!

המשורר חפץ מאד לסתם את פי הדובר אתו, לצות עליו במפגיע כי יעזבהו לנפשו, הוא וכת דיליה וכל הזוחלים האלה; אבל איזה רגש־שכרון מנעים התעורר אז בנפשו וילחש שם בקול ענג ורך: –הרגע נא! תן להם לכזב, לחנף ולעות את הישרה – הן לא נצח ילאוך בשקריהם! הערב הזה נחוץ להתפשטות כשרונך ולהשפעתך על העם; בודאי אין בכל האספסוף הזה אף אחד שיבין וירגיש היטב את נימי נשמתך הדקים והגיגי שירתך הזכה; אך טוב טוב כי הנך משפיע עליהם גם באופן כזה, וכי גם הסוחרים בעלי־הרכוש כורעים לפניך ברך"…

המשורר נרגע מעט, ואז הגיע לאזנו קול שני:

…“לא מרוע לב היה מגדף לפעמים המשורר המפורסם לינגפֿו אותנו המנדרינים הסינים, כי אם מאהבתו אלינו ומחפצו האדיר כי מצבנו ישתכלל וישתלם וישׁרש בקרב העם… ואל נא תשכחו, חברי המנדרינים, כי התנפלותו התמידית של המשורר הנכבד על קדשינו הועילה הרבה לטובתם, כי היא, התנגדותו העצומה, נתנה לנו כח ועז לעורר אותנו לחזק עוד יותר את בדקי חברתנו ולהגדיל את עזוזה… ובטוח אני כי לוא הבין היטב את רוממות קדשינו היה עוזב בודאי את חרוזיו וחביתו והיה מקבל על עצמו משרת מנדרין; ובכהונה הזאת היה באמת עובד מצוין ונפלא, הודות לכח דבורו העז והשפעתו על העם הגס… ובכן: בשם כל אחי ורעי, המנדרינים הסינים, הנני שותה כוס ברכה לחיי המשורר לינגפֿו ומתפלל לברמה, כי יפקח בקרוב את עיניו ויתן בלבו את הרצון הטוב לעבוד במחיצתנו… יחי המשורר לינגפֿו שלנו”!…

המשורר קפץ כמעט מעל מושבו כנשוך־נחש: מה זאת? הבהקיץ שמע כל זאת? מי הוא זה המנדרין הרמאי הלז, שהציף כולי האי לחלל את תומת נפשו ולטמא את האויר בדברי שקר כאלה?… לא! לא! לא! על שקרים וכזבים כאלה לא יחשה, לא יתאפק – – –,

והוא מתקומם וחפץ לפתח את פיו – אבל קריאות ההידד של המון הקרואים בהראות פתאם לפני כלם המשורר החביב ביפיו שִׁתקה פתאם את המון לבו וישב על מקומו כהלום יין.

– צריך לשים קץ לכל המחזה הנתעב הזה! חשב המשורר בלבו – אבל אל נא באפי ובחמתי! יגמרו כלם את הבליהם ושריהם וילכו להם, ואז אקח את כל המתנות והאשכרים ויצאתי אל הרחוב וחלקתים בין עניי העם… ידעו נא גם שם, כי חגיגת היובל של המשורר לינגפֿו היום"!…

והמשורר שומע:

…“בשם כל משוררי העיר פקין הנני שותה כוס ברכה לחיי חברנו ואלופנו, מורנו ועטרת ראשנו, המשורר הנכבד והנודע לינגפֿו, היודע תמיד לבקר את פעלינו בהשכל ודעת, ברוח משפט צדק, אם כי לפעמים גם ברוח בער; בקרתו הנאמנה הועילה הרבה, כי שירינו נתפשטו גם בספירות העליונות, ובעלי הכסף התרגלו מעט מעט גם לשלם בעד שירים… ובעד הדבר הזה הנני מביע לו בשם כל חברי את תודתי וברכתי מקרב לב עמוק… יחי המשורר לינגפֿו שלנו!”…

המשורר הפנה פניו אל הדובר ויכר בו את “אויבו” המר, אשר לפני שנים רבות פרץ איזה סכסוך ביניהם, ומאז לא חדל החרזן ההוא להתנפל עליו ולבטל את שיריו כעפרא דארעא. והנה עתה עומד הוא, אויבו שפל הנפש, ומברך אותו בשמו ובשם כל חבריו… ברמה! ברמה! איך זה יוכל להתאפק ואיננו ממלא חצץ את פי החנף הלז? מדוע איננו יכול לשאלהו: מה המריצהו לבא הנה? הן בנאמנות ברכתו לא יאמין לעולם! ואיך זה איננו יודע כל בושה לברכהו באזני אלה האנשים, שעוד לפני שנה היה מחרפו ומגדפו באזניהם כאחד הריקים? צריך להשליך אחרי הדלת והמזוזה את המנֻול הזה"…

אך לאזני המשורר הגיעו אז דברי אחד ממקורביו, שישב על ידו:

– מורי ורבי! רק כח גדול ונאדר כבת שירתך היה יכול להכריע את אויבך כי ישלים לך וכי יבוא הנה לברכך; זהו נצחון גדול…

ולינגפֿו הרגיש תכף בכל פנות נפשו את הרגש הנעים, המשכר ומהסה את מלחמת נשמתו והתמרמרותה על כל הנעשה והנאמר סביבותיו. בודאי מכוערים הם כל הדברים האלה– לוחש לו שם איזה קול – אך נחוצים המה לו, ידברו, יפטפטו, ישקרו ויכזבו בלי כל בושה וכלמה – הוא לא יאמין בהם לעולם, הוא לא יהיה שלהם לעולם, הוא שיך רק לעם, נשמתו נתונה רק לרחוב. מחר בבקר השכם, כאשר אך יעזבוהו ההוללים והחנפים האלה וילכו לבתיהם, יקח הוא את כל המתנות והאשכרים היקרים וימכרם, וייסד במחירם בית־ספר לעשרות ילדים עניים אחדות אשר בעיר; ואז יוסף שנית להתקרב אל העם; הוא בעצמו ידבר אליו, לא על ידי שליחיו ושמשיו, הוא בעצמו יעלה על החבית; הוא יתנצל לפני העם כי התרחק ממנו מעט וכי באשמת רמשים זוחלים העמד קיר מבדיל בינו ובין העם… הלאה! הלאה! הלאה! אין לו צרך בשמשים וגבאים…

אבל לזכר העם הוא מתחלחל בכל גוו: – ואיה העם? מדוע לא בא העם לברכהו לחג יובלו? מי זה קרה לתגרנים ומנדרינים ולחרזנים? הן הוא חי כל ימיו בעם ובשביל העם – ואיה איפוא הוא העם? מדוע אין באולם הרחב אף אחד מהדלים הנדכאים ההם, שאת ריבם רב כל הימים, שענים נגע תמיד עד תהום נפשו, שבגללם נלחם עם כל אלה הסובבים אותו עתה ומקטירים לו קטרת זרה?!…

והוא מחליט בלבו: “צריך לעזב תכף את האולם הארור וחללו המזויף ואוירו המעיק; אליהם, אליהם אלך, תכף תכף – שם אחוג את חג יובלי, ובלי זהב ובלי אשכרים ומתנות יקרים”..

והוא מתקומם מעל כסאו – – –

– “הידד, לינגפֿו!” – רעם האולם.

והוא ישב שנית על מושבו…

* *

ולמחרת הערב ההוא, כאשר עוד נרדמו שכורי החגיגה את שנתם המתוקה, יצא המשורר לינגפֿו אל שוק העיר ויאמר לעלות על החבית, אך לתמהונו הגדול ראה והנה החבית שבורה לרסיסים. רגעים אחדים עמד, מבלי דעת מה זאת. אך אחד משומעיו התמידים נגש אליו ויושט לו את ידו בחבה ויאמר: “צר לי מאד, חביבי לינגפֿו, להשמיעך דברים מרים אחדים: משוררנו היית רק עד היובל; מכאן ואילך אין לך עוד מה להשמיענו”….

לינגפֿו העיף עין דומעת אל הדובר בו ויעזב דומם את הככר.

מיכאל אבן־ספיר, מורה עברית צעיר בעיר הפלך נ., נכנס אל רַכֶּבֶת הטרַמְבִי וישאר רגע על מפתן־הרכבת לקבל כרטיס מאת המנהל. מיכאל היה תפוש מאד, כנראה, באיזה ענין, עד כי לא שמע את שאלת המנהל: איזה כרטיס הוא חפץ – בחמש או בשבע קפיקות. בשנות המנהל את שאלתו, ענה מיכאל כלאחר־יד: “אחת לי, בחמש או בשבע”, ולא ראה כלל את צחוק־ההתול על שפתי המנהל, שתחב בידו פסה של כרטיס ויבקשהו לבוא אל המחלקה הראשונה. כשנכנס מיכאל אל המחלקה וישב על מקומו העיף עין בתמונה התלויה על הקיר ממלו ויתעמק בפני העלמה המשוחה בששר, שהפיקו עליצות גלויה ומן עיניה הציץ מעין זדון של הפקר. חזה העלמה היה חשוף וממעל לראשה נחרת: “סוד היופי”. מיכאל חשב רגעים אחדים בענין זה ועיניו תעו בחלל המחלקה, ויבהל לראות בפנת הספסל השני, באלכסון, נערה צעירה יושבת ומבטת אליו. מיכאל סקר שנית את המחלקה ויוכח (מבלי דעת לאיזה צרך) כי מבלעדיו ובלעדי הנערה אין איש אתם. הוא הסתכל בתמונת העלמה התלויה על הקיר ובפני הנערה היושבת בפנה השניה ממולו וישמח כי אין כל דמיון בין העלמה החשופה התלויה על הקיר ובין הנערה החיה היושבת אתו במחלקה אחת. פני הנערה הפיקו רוך וטוב־לב, ועיניה – נדמה למיכאל – מנחמות אותו חרש, בלי אמר ודברים, מעצבונו המעיק את לבו זה כחדשים אחדים. חורת פניו התכסתה לרעיון זה באדם קל ויבט שנית אל הנערה וישפל את עיניו ארצה. כן! עיני הנערה הטובות חפצות לנחמהו ולקרבהו… ולנחומים הוא צריך מאד: גלמוד הנהו בישימון העיר ההומיה והסואנת, שבא אליה להתלמד ולהשתלם, בתקותו כי בעיר אוניברסיתה מפורסמה כזאת ימצא על נקלה מדריכים ומורי־דרך שיכונוהו אל מבחן הסיום בגימנזיום. דיו להודיע כי “ללמד הוא חפץ” – ומנהלים ימצאו לו בלי כל טרדה ובקשה מצדו. ועתה, מתחיל הוא להוָכח, כי תקותו נשארת מעל, כי לעולם לא ישתחרר מעול “המלמדות”. לא לחנם אמרו לו חבריו בעיר מולדתו, כשהתחיל לפני חמש־שש שנים להתעסק בהוראה, כי “כל באיה לא ישובון”. הוא התנגד להם אז בכל חום עלומיו ויבטיחם כי ההוראה היא אצלו רק אמצעי ולא תכלית, ועתה רואה הוא היטב כי הצדק היה את חבריו. מצבו לא שֻנה לטובה אף במשהו. בעיר מולדתו בקשו להטיף: “שמע בני מוסר אביך” – ופה דורשים: “פקד, פקדתי” “ומעט היסתוריה”… שם, לכל הפחות, שקדו התלמידים על למודיהם, ופה – אל צדק! הן גלוי וידוע לפניו כי שכר בטלה הוא לוקח… וגם את השעורים האלה – כמה הרפתקאות עדו עליו עד שמצאם! במכתבי־המליצה שהיו לו מאת משכילי עיר מולדתו לאנשים וסופרים ידועים בעיר הפלך פנה רק אל אחדים מהם, את השאר שרף באש בהוכחו כי כל איש מקבלהו באיזו שוין־נפש וקרירות־רוח שהרסו ברגע אחד את מגדלי הויתו. אחד המלֻמדים קבלהו אמנם בסבר פנים יפות ויבטיחהו “להמציא לו שעורים”. הוא, מיכאל, אמר למיטיבו כי נכון הוא גם לרעב ללחם; רק מורים וספרים נחוצים לו. אך הלז ענהו על דבריו התמימים האלה בצחוק: “חביב! ראשית כל – הקמח! כשיהי הקמח – תהי גם התורה; ואל תתחסד הרבה”…

ושעורים להטפת שפת עבר אמנם המציאו לו בסך עשרים רובל לחדש, אך מה בצע לו בכל השכר הזה בראותו כי תוחלתו העקרית הולכת ונכזבת מיום אל יום. הנה זה כחצי שנה שהנהו ב“עיר החכמים והסופרים” – ומה עלתה בידו? היו לו במשך העת הזאת שלשה מורים־מתנדבים. הראשון, סטודנט זקן, החל להטיף לו בשעורים הראשונים איזו תורה של “חפש, קרבנות ודם”. מיכאל בקשהו לבאר לו את יסודי תורת הגיאמטריה, והלז: “חפש, קרבנות ודם”. המורה השני – גימנזיוני מן המחלקה השביעית – אמנם החל אתו מן האלף־בית, אך אי־דיקנותו של המורה־המתנדב פעלה על מיכאל פעולה רעה מאד. פעם איננו בביתו ופעם – נשף חשק בביתם. מיכאל זכר אז את המאמר התלמודי: “אמיא דמגן במגן” – ולא בא עוד אל מורו. המורה השלישי – מורה באה בימים, אלמנה מטֻפלת בבנים – הפיקה רצון ממנו. היא הטיפה לו באמונה ראשית חכמה ודעת, אך הוא לא יכול לקבל ממנה את מתנתה. מיכאל ראה היטב את עבודת־הפרך של המורה והאם לכלכל את בני ביתה. ובשובה בשעה העשירית בערב להנפש מעט, איך זה יבוא הוא ויגזל ממנה את רגעי מנוחתה הספורים?… חדש ימים אמנם עשה כזאת, אך “גזלת העני” לא נתנה דמי לו. הוא נסה גם להציע לפניה תשלום בעד השעור, אך היא גערה בו בחבה, כגער אם בבנה, ותגד לו כי “מאת חברים לעבודה לא לוקחים כסף”. ובכל פעם כשהיה הולך אל ביתה בערב היה עולה על לבו זכר המים שהביאו גבורי דוד למלכם בחרוף־נפשם – ודוד לא חפץ לשתות את “דם האנשים האלה”. ויכתב למורתו מכתב־תודה בעד העבר “וכי יותר אינו רשאי לקבל את קרבן־נפשה”…

ועתה, יותר מחדש ימים אחרי הפרדו מעל מורתו הנדיבה, נשאר שנית כתרן בלב ים בלי משגיח ומורה־דרך. נסה להתלמד מעצמו, אך עבודתו הקשה לא הביאה לו כל פרי. הוא הבין, כביכול, ולא הבין את הקרוא והלמוד. ויש שנדמה לו, כי לשאלת האלגברה פלונית ואלמונית יש שני “מאן דאמר” והוא, מיכאל, לא ידע בעצמו במי לבחר. הגיאוגרפיה היתה לו פשוט לזרא: עיניו הכהות כהו עוד יותר בחפוש האיים וחצאי־האיים והשרטונים. את חכמת החשבון אמנם הבין, אך ידוע ידע כי השיטה שלו אינה מתאמת אל שיטתם של מלינין וקיסילב. הוא פתר כל שאלה באופן אחר לגמרי. מחו אינו תופס מדוע אינו יורד הוא לסוף דעתם של מלינין וקיסילב. מורתו אמרה לו פעם, כי השיטה שלו הנה אולי חריפה, “תלמודית” – גחכה קצת – אך מזויפת… מזויפת! כן, מזויפת! – קרא מיכאל בקול לבין עצמו.

לקריאה זו רעד ויעף עין במחלקה וירא והנה מלבד הנערה עודם יושבים: מימינו שני אנשים וזקנה אחת, וממולו – שני שרי צבא. הנערה שישבה מקדם בפנה באלכסון, ישבה עתה ישר ממול מיכאל ותבט אליו בעיניה הגדולות. מיכאל חש בקרבו, כי נפשו מתמלאה איזה רגש חם לנערה היושבת ממולו ויחפץ מאד להתודע אליה ולשפך לפניה את מרי שיחו. היא בין תבין את הגיגו ותוגת נפשו! הן עיניה טובות ומנחמות כל כך…

ויצטער מאד כי לא השתמש בשעת הכשר, כשישבו הוא והיא במחלקה ואין איש אתם. עתה, אמר מיכאל בלבו, יחשדוהו בודאי המסֻבים במה שאין בו. הוא התבונן אל היושבים בשכונתו ויגזר אמר: כן, האנשים מאלה מסֻגלים רק לחשדהו…

הוא הסתכל בפני הנערה – ויזדעזע: היא הרכינה את ראשה והיתה כל כך קרובה אליו, עד כי דיה היתה הרכנת ראש מצדו להגיד לה דברים אחדים מבלי אשר ישמעו “האנשים הזרים”. והנערה הביטה אל מיכאל בחבה גלויה, כפופה מעט ומצַפָה. הוא הרכין את ראשו מבלי־משים וירגש את נשימת הנערה וחמימות גוה – ויתאדם. איזה רעד עבר בכל בדי גויתו, והוא הכריחהו להרים את ראשו הכפוף ולהישיר שבת. הוא ראה כי גם הנערה הישירה את קומתה, אך להסתכל בפניה התירא. ידוע ידע כי עתה לא תביט עוד אליו בעינים טובות ומנחמות…

המשגיח הראשי נכנס אל המחלקה לבדק הכרטיסים. מיכאל השתמש ברגע זה לפכח מעט את מבוכתו. בעזב המשגיח את המחלקה נשמע קול המנהל: “רחוב־הזהב”! שרי הצבא ושני האנשים יצאו מן הרכבת ותשאר רק הזקנה מימין מיכאל והנערה – ממולו. הוא הביט בה ויקו למצא בעיניה מעין תוכחה וגערה, אך הן הפיקו גם הפעם חבה ותנחומים. עתה, חשב מיכאל, כשתצא אך הזקנה – יפנה אל מלאכו הטוב בדמות הנערה החביבה. היא תבין לו! ואולי תושיעהו ותעזרהו להגיע למחוז חפצו. מי יודע? הן בספרים קרא מעשים רבים כאלה…

הנערה קמה פתאם מעל מושבה ותעמד. מיכאל נזדעזע כלו מפחד פנימי ויוקם על ידי איזה כח טמיר. הנערה עמדה עתה לפניו בכל גאון־קומתה ותפארת מבנה־גוה. מעין הוד־של־מלאך היה נסוך על רשמי פניה הרכים, ועיניה השחורות והגדולות – הוא ראה עתה היטב גם את אישוניהן – כאלו התחננו אל מיכאל כי יחל לדבר. הזקנה קמה גם היא ותצא אל המפתן. במחלקה נשארו רק מיכאל והנערה, נצבים שניהם איש מול אחותו. הוא חש כי הנערה צעדה גם צעד אחד אליו ותעמד במרחק שנים־שלשה צעדים ממנו. הוא פתח כבר את פיו… ופתאם עלתה מחשבה מוזרה, אחרת לגמרי, על לבו: במה יתחיל! איך יפנה אליה? “עלמה כבודה”!… ולהלן?…. “חפץ אני… נחוץ לי להתודע אליך”… הן יש לה הרשות לענות לו במכת־לחי על התגלות־לב כזו – – –

מיכאל הרים את ראשו הנבוך אל הנערה ויפגש את מבט עיניה הלטושות וימצא הפעם בהן גם תוכחה גם קצף… כן! היא כועסת עליו… המלאך הטוב בדמות הנערה מתרעם על חולשת ומרך לבו – –

– תחנת מסלת־הברזל! נשמע פתאם קול המנהל.

מיכאל נזדעזע כבשבץ. הנערה עברה על פניו כאילה מהירה. הוא שמע את משק שמלתה וירגש היטב את קרבת גוה. מחו נתכסה בערפל וראשו סבב עליו כגלגל – ויפל על הספסל מֻכה והלום־רעם.

בעבור רגעים אחדים, כשפקח מיכאל את עיניו, היתה כבר הרכבת ריקה.

– “פחדן”! המה בנפשו קול־אדיר – פחדן אמלל…

ולבו נתכוץ כבצבת.

לילה. צללי־תוגה מתנודדים בצלמי בלהות על קירות חדר־המטות אשר בבית חנה החנונית. על הרצפה עומדות מנורות כסף ונחשת, קטנות וגדולות, למראשות גוף קטן המכוסה כלו בשמיכת־ילדים של צמר פשוט שחור. בקני המנורות תחובים נרות חלב וסטיארין ומאירים באור כהה את פני חנה, אשר חמרמרו מבכות על הגוף הקטן השוכב לפניה. יש שהיא נשארת על מקומה נדכאה ונדהמה מלחץ דמעותיה, החנקות את גרונה, וענות נפשה החרישית – ושוכחת לגמרי מה קרה אותה. איזה כבד־בדיל עמום ברגעים האלה על לבה, ולא תדע מה. חשה היא בנפשה פנימה, כי איזה שוד משדי בא עליה, כי איזו צרה גדולה באתה, שמוחה המבולבל והעיף אינו תופס את מהותה. אך דיה להעיף עינה בנרות הדולקים – ואידה יגָלה לפניה בכל מוראו ואכזריותו, בכל בהירותו ואמתיותו, ואז יפתח מחדש מקור דמעותיה, הנובעות ונוזלות חרש חרש על לחיי האם הצמקות. רגע היא מסתכלת בשמיכת־הצמר השחורה – ולבה מתפלץ בה כבשני חיתו טרף. דומם יושבת היא על הרצפה; מלים אין בפיה עוד לתנות את שברה, רק דמעות חרישיות, דמעות־שכול בודדות נשארו לה מן הרגע האיום, שבנה יחידה מאיר’ל קרא קריאת־יאושו: “אמי, הציליני!” – ויגוע לעד.

ובעלות על לב האם המפֻלח זכרון תחנת בנה האחרונה – רוחפות עצמותיה ממגור פנימי. “אמי הציליני!”… לו יכלה היתה נותנת ברצון את נפשה תחת נפשו… כי מה הם חייה עתה באין מאיר’ל אתה?… מי ינחמנה בכל ערב בשובה מן החנות קפואה ויגעה, מי ישמחנה, מי יקל לה את עמל טרדותיה מי יספר לה בכל שבת־קודש פלאי הקב"ה במעשה־בראשית ומעשה־מרכבה, בחיי האבות והאמהות שבזכותם אנו חיים וקימים כיום הזה… מי יקדש על החלות בכל שבת?… ובימי חג ומועד, בשוב יצחק בעלה ממרחקים להנפש מנדודי־הפרך התכופים לרגל מסחרו המפוזר – מי יצהיל את רוחה ורוח האב בחריפותו ובקיאותו בהלכות סכה וחמץ בפסח? –

ולזכר המחזה המרהיב־לב הזה מתעוררת פתאם בלב האם המדֻכאה שאלת־זועה: מה תגיד לו, ליצחק בעלה, כשישוב הביתה לחג הפסח בעוד שנים, שלשה שבועות?… אחרי חג הסכות היה אץ לעזב עוד במוצאי יום־טוב את ביתו, ובנשקו למאיר’ל נשיקת הפרדה אמר לו: “מאר’ל בני! למד ולמד בחשק! אם ירצה השם, כשאשוב לחג הפסח הביתה והבאתי לך תפלין עם תיק של פלוש מעשה רקמה… אל תשׁכח, מאיר’ל, שבל”ג בעמר הנך בר־מצוה לארך ימים!" – ולה אמר: “חנה, שמרי את הילד! את יודעת כי הוא חולני ונוח להתקרר”… ומה תגיד עתה לו? כמה תצטדק לפניו?… השמרה באמת את הילד כראוי?… כל היום בחנות… בבקר השכם כבר צריך לקום… מצוה את המשרתת: “ביילה! ראי נא, שמאיר’ל ילבש את פוזמקיו של צמר; האויר לח ורטוב… כי יתעטף בכשליק, כי ירכס היטב את לולאות אדרתו… אך המשרתת איננה אם! היא, היא בעצמה מחויבת היתה להלביש את הילד בלכתו “החדרה”… את ה”פדיון" לא יקח האפל… ואיך שמרה את הילד כשפרצה האסכרה בעיר?… עוד פעם – ביילה! ביילה! והיא, האם, אצה החנותה–

ולב האם מתכוץ בקרבה לרגש הממאיר, כי בהתרשלותה מת הילד. עלוקות לרבבות אחזות בלבה הפצוע ומוצצות ויונקות את דמו. בידים רועדות מסירה היא את השמיכה מעל פני הילד – ומגרונה פורץ בכי חדש לגמרי… אור שחור! לפניה לא פני מאיר’ל בנה, אלא אור אכול־אש!… גם השנים הבולטות שחרו… גם השפתים שרופות כלן… אלה השפתים הנפלאות שהיו נעות כל היום בתורה הקדושה!…

ולמראה הפנים השרופים סופקת האם כפיה ואחזת בשער ראשה הפרוע. כן! היא בעצמה האשמה במות הילד… לו שברה את רגליה בלכתה אז, ביום שחלה מאיר’ל, החנותה!… אֵם היא! הן ידע ידעה כי האסכרה מפלת חללים בכל בית – ואיך שמרה את הילד?… ביילה! מצות וחקים לביילה!… אמנם משרתת טובה היא ביילה; את מאיר’ל אהבה כבנה, ותנצרהו כאישון בת־עינה – ובכל זאת איננה אם… הנה עתה הלכה לה ביילה לישון… אמת, כי זה כשבוע ימים שלא נתנה תנומה לעפעפיה לא פחות ממנה, האם… גם אל “ארון הקודש” נפלה, גם קברות ה“קדושים” הרעישה – – –

נר חלב קטן התחיל דועך. מחשבות האם השכולה פסקו לרגע ומבלי־משים כאבטומטוס, נמשכו עיניה אחרי הנר הנלחם בעד קיומו. הכרת אסונה נשטשטשה ונשתרבבה במוחה שנית. חשה היא, כי בלהבת הנר העולה ויורדת, המתלקחת ועוממת, צפונה לה איזו בשורה רעה, ואינה יודעת מה.

והצללים הנוגים מתמשכים ומתגדלים על קירות החדר, הספון והרצפה. מחוץ לבית נשמעה נביחת כלב. הנר הדועך כבה, וקול המית רוח הסופה הרעיד את גו האם כבשבץ. נדמה לה, כי קול “אמי, הציליני!” שמעו אזניה. בידים מהירות לוקחת היא נר חדש ומדליקתהו ותוחבת אותו במנורה במקום הנר שכבה… באיזה רטט פנימי שחה הוא על הגוף הקטן ומטה אזנה אל שפתי הילד הצרובות. מנסה היא גם לגעת באצבעה בחטמו הנחר – וידה הֻכתה אחור… הוא מת!… האור עם שתי השקערוריות הנהו פני מאיר’ל בנה!…

ובתנועת יאוש גמור מכסה היא בשמיכה את פני הילד ומתאמצת להעלות את זכרון רשמי הפנים ההם. איזו לֵאות כופפת את ראשה והוא נופל כבול־עץ על חזה… מה יפה היה בשובו בכל ערב שבת מן המרחץ!… ממש כיהודי גדול… על השלחן פרוסה מפה צחורה… בראש השלחן – החלות הערוכות מבעוד יום ועליהן מכסה־בד ברוד ורקום באותיות־כסף: “זכר את יום השבת לקדשו”… ומאיר’ל מחמדה הולך וקרב אל ארון הספרים ומוציא משם את ה“כל־בו”, מעין בו קצת ומתחיל לזמר כצפור: “שׁיר הַ־שִׁי־רִים אֲשֶׁר לשְׁל־מה”… היא, האם המאושרה, מוציאה את ראשה מן המטבח הסמוך ושואלת: “מאיר’ל, האתן לפת?… והוא:…”עַל כֵן עֲלָמוֹת אֲהָ־בוּ־ךָ… עוד מעט, אמא, אגמר את הקפיטל הראשון!.." אָהָא, הוא יפסיק באמצע! – – – והזמירות מתפשטות בכל הבּית וממלאות את כל הפנות מעין זמר־יה, הבוקע וחודר גם בעד החלונות והפתח ומעורר בה, בלב האם, רגשות של יראת־הכבוד ואהבת אין קץ ל“אוצרה הנחמד”… שכנתה שרה־לאה נכנסת לשאל את המגרפה ונמסה מנחת לשמע “שיר השירים” של מארי’ל: “חנה’לי… הלואי שתזכה גם בתי לבן אשר כזה… בלי עין הרע!…”והיא חושבת אז לנחוץ להעיר מצדה: “מה מצאת בו, שרה־לאה? הוא ילד ככל ילדי־העברים… בואי נא, שרה־לאה! אני ממהרת החנותה… סרתי לרגע לטעם את הדגים” – – – ומן האולם הנקי בוקע וחודד קול נעים זמירות: “אַפִּירְ־יֹון עָֹ־שָׂה לוֹ – הָמֶלֶךְ שְׁל־מה – –” ושרה־לאה לא תחדל: אָי, אי “שיר השירים”! הלואי על בתי דבשה!" – – והיא מאיצה בה: “בואי, בואי, שרה־לאה! פן תקדיחי את הדגים ונתן לך הרבי שלמה גט־פטורין” – – אך גם בצאתה מפתח ביתה עדן נטויות אזניה אל החלון, שאצלו עומד מאיר’ל ומזמר.. “השקץ”! בכונה נגש אל החלון בצאתה את המטבח – – –

… ובערב חג הפסח, בשוב יצחק שלה על שבת הגדול הביתה, היה לה גן עדן התחתון בביתה הקטן והנקי… שניהם יושבים אל השלחן ומזמרים ב“יורה דעה”… אל אלהים! מה נעמו ונשגבו נגוני התורה בפי הבן והאב..

– “חנה, שמרי את הילד!” צורם פתאם את אזנה קול אזהרה חמורה.

פלצות אחזה אותה, ונבהלה מרימה היא את ראשה ורואה – את הנרות הדולקים למראשות השמיכה… והיא מתרוממת כלביאה טורפת מעל הרצפה וצועקת בקול צרוד: “מה זה?… מה נהיתה פה!?”… ובהבינה את העשוי – צונחת היא שנית על הרצפה מאין־אונים וגעה מחדש בבכיה.

ומחדש מתעוררת בלבה השאלה הממררת בכל תקף חתיתה ובלהותה: מה תגיד לו כשישוב הביתה?… איך תצא לקראתו.. התוכל להבטיחהו כי שמרה, לכל הפחות, את הילד כמו שאם צריכה לשמר את ילדיה?… הן גם בחלות הילד היתה הולכת החנותה כדרכה תמיד… גם ביום הראשון למחלתו גם ביום השני גם ביום השלישי, באמר החובש כי נכרים סימני האסכרה בילד… חפצה אז לכתב לו כי יבוא במהרה, אך לאסונה זה כחדש ימים שהוא נודד מעיר לעיר ומודיע רק ש“הוא קונה ומוכר” – ולאן לה לכתב לא ידעה… מי יודע, לו היה הוא בביתו, לא מת הילד… אבל ר' חפץ דכאם ויתן להם פרנסה בשפע, “פדיון” רב בחנות ומסחרים שונים במרחקים – ואת בנם לקח מהם, את מאיר’ל בנם שלמד יומם ולילה את תורתו, את מאיר’ל בנם שלא טעם עוד טעם חטא – – –

ובלב האם הקרוע מתעוררת לרגע מעין התמרמרות, כביכול, כלפי הקב“ה, אך חיש מתחרטת היא גם על צל של הרהור רע אשר כזה… ד' הצדיק, ורק היא, היא הרשעה… בודאי בעונותיה אבד מאיר’ל באביב ימיו… מי יודע כמה חטאה ועותה ופשעה בדיני “מעין טהור”, הפרשת חלה או הדלקת הנר… הו, ה”פדיון" המיט עליה שואה… החנות שדדה ממנה את בנה… הן רק ביום העשירי למחלתו, כשהודיע הרופא כהן ולאו כי “יש סכנה”, רק אז סגרה את החנות… רק אז!… על קברות ה“קדושים” השתטחה, אל “ארון הקדש” נפלה – והכל לשוא, לשוא, לשוא!… הילד אֻכּל באש.. שני ימים רצופים בער באש… גם בחמו הגה בדברי תורה… מאיר’ל!… מה הביט אליה ברגע האחרון!… “אמי הצילני!” –

והיא אחזת בראשה ונכונה לנפצו אל הקיר, אך ספר התהלים המונח פתוח לפניה עומד כשטן על דרכה, ודומם נשארת היא על מקומה וקופאת כנציב קרח… בראשה ולבה וכל אברי גויתה עוברת איזו חולשה, המכריחה אותה גם למרות רצונה לעצם את עיניה שעששו מבכי… הראש המבֻלבל מתרופף לאט־לאט ונופל על ספר התהלים המונח על הכסא… נר אחד מתאמץ בכל שארית כחותיו להאיר עוד רגעים, עוד רגע – ובוכה גם הוא. הצללים מתארכים ומתרחבים ומשתרעים ברחבה על קירות החדר וספונו ורצפתו וממלאים את חללו רזי־שאול וסודות־שחת. בעד החלון המכוסה בציורי קרח מציצה הלבנה הקפואה מתוך עבי הערפל הכבדים ומגיהה באור כהה וקר את שני הגופים השוכבים דומם על רצפת החדר – ונעלמת. פתי השלג טסים באויר ונופלים בשובבות על גגי הבתים הנמוכים והרחובות הנאלחים. רוח סופה הומיה ומיללת יחד עם הכלבים הנודדים גם בלילות־חרף אפלים.

וראש האם מתנענע. איזו ערבוביה של מחזות ומראות ותמונות וצורות מקיפה אותה בשלל צבעים שחורים ואפלים ומאימים… הלב המתכַּוץ כבצבת… חזה מצטמק במועקה כבדה, וראשה ונפשה שקעים ושקעים בתהום האפל ובלהות השאול.

הם! האם מנמנמת..

1

ליל־נדודים ורגז עבר על בנימין יהלום הבוכהַלטר הראשי באחד מבתי־המסחר הגדולים אשר בקרית־החרשת ל–. כל הלילה התהפך מצד אל צד ולא עצם את עיניו עד עלות־השחר. סבת התרגזותו היא זאת שאיננו מקבל זה כשבועים מכתבים מאת ארושתו האהובה הדסה שְׁטֶרן אשר בעיר מולדתו הקטנה. הדסה שלו שהיתה רגילה לפנקהו במכתבים שלש פעמים בשבוע – חדלה פתאם לכתב לו. ועוד יתר: מכתבה האחרון אליו היה מלא תקות טובות לחיי־העתיד, ולא היה בו שום רמז להפסקת חליפת־מכתביהם. אין זה, גזר בנימין בלבו, כי אסון קרה אותה או את בית־אביה, והם מסתירים ממנו את הדבר הנורא, כאלו אינו נוגע בנפשו וחייו כל דבר קטן וגדול שיקרה את הבית האהוב לו עוד מימי ילדותו. בשבוע הראשון לשתיקת הדסה לא גדלה עוד דאגתו כל־כך: הימים היו ימי סופות־שלגים, ובעיר מולדתו היתה מתקבלת הפוסתה רק שלש פעמים בשבוע. בעתונים קרא בנימין, כי בכל הפלך ההוא מתחוללות סופות משליגות והפוסתה נעצרת במקומות רבים. אולם זה כשלשה־ארבעה ימים שהסופות חדלו. אמנם קור וקפאון עודם שוררים בעצם תקפם; אך הן אי־אפשר הדבר, כי תפוסתה תעצר כשבועים ימם רצופים. בשבוע הראשון לשתיקת הדסה הריץ לה כארבעה מכתבים, סגורים ופתוחים, מצוירים ולא־מצוירים, ויבקש גם אותה גם את אבותיה כי יתאמצו בכל יכלתם להודיעו מכל אשר אתם, ואין קשב. כעבור שבוע לשתיקתה המעיקה החל להריץ תלגרמות – ואין קול ואין עונה. בתלגרמה האחרונה שהריץ אתמול כתב מפורש, כי למרות הקור והקפאון הגדול ולמרות עבודתו הקשה בימי הסיזון וחתימת הבילַנץ – “ישליך הכל ונסע הביתה, אם במשך יומים לא יקבל תשובת־תלגרמה”. את תלגרמתו האחרונה הריץ אתמול בשעה התשיעית בראותו כי "הפוסתה־של־בֹקר לא הביאה לו כל בשורה. לפי חשבונו נתקבלה תלגרמתו שם בשעה השמינית בערב, ולוּ ענו תכף היה יכול לקבל את תלגרמת־תשובתם בשעה השניה או השלישית בלילה. והוא חכה לתלגרמה זו בקצר־רוח וכליון־נפש. עד השעה השניה לא שכב גם על מטתו, רק ישב על כסאו ויבט אל תמונת הדסה העומדת במשבצת־אטלס על שלחן־כתיבתו. נעימה!… עיניה שלחו לו מעל התמונה שלום אהבה נצחת – ומדוע היא שותקת?…

בשעה השניה בלילה חש בנימין לאות כבדה בכל גופו וישכב בבגדיו על מטתו. ובהקיץ עברו לפניו ימי ילדותו, ולכל לראש נבלט בזכרונו יום התודעותו אל הדסה שטרן. הוא היה אז כבן ארבע־עשרה וישב אל עיר מולדתו מעיר־הגליל, ששם גמר את בית הספר העירוני בהצטינות מיוחדת. הוא כבר שנה וקרא אז הרבֶּה והתפתחותו הרוחנית והגופנית היתה לא לפי שנותיו. קומתו הגבוהה, פניו המלאים עצמה וחיים, מדברו העז והשנון עשו אותו בעיר הקטנה לגדול ומפורסם. על נשף־חשק לטובת “מלביש ערומים” התודע אל הדסה. היא היתה בת גילו ושמה יצא בכל העיר למלֻמדת עברית. אבותיה החשובים, אלחנן ודבורה שטרן, חנכו את בתם הבכירה ברוח היהדות הלאומית. שם אלחנן שטרן היה מפורסם בכל הפלך ל“ספרא רבה”, וכפי הבטחת רבים כתב בימי ילדותו גם ב“המגיד” מליק. עד השנה האחת עשרה לימי חייה למדה הדסה רק תנ“ך ודקדוק השפה, ואחרי כן החלה לשקד גם על ידיעות כלליות. בעיר הקטנה לא היה שום בית־ספר הגון, ולבד בית הספר לכנסיה, שבכל יום ראשון ראתה הדסה את מורו מטיל שכור בחוצות העיר. אך מורים פרטים הגונים היו בעיר כשנים־שלשה, והעיר הקטנה נתפרסמה בכל הפלך ל”עיר של משכילים“. את בנימין זכרה הדסה מעט מן ה”חדר“. אז היתה היא כבת־שש או שבע, ושניהם למדו אצל אברהם הגבן. היא זכרה, כי בנימין היה אז ילד שובב וחצוף מאין כמוהו, ו”לא חפץ ללמד". אולם בהפגשה עמו על נשף החשק לא הכירתהו כלל; את העיר הקטנה עזב בנימין לפני ארבע שנים וישב אליה אחר לגמרי. עליצות נפשו ומשובת אופיו נשארו אצלו בעיקרן, אך כל אלה הוסיפו לו לוית־חן מיוחדת. וזולת זאת היה נודע ללמדן גדול בידיעות הכלליות: גם את פושקין קרא ואת לרמנטוב הוא יודע כמעט בעל־פה. רק דבר אחד צער את הדסה בימים הראשונים להתוודעותם: ידיעתו השטחית בשפת־עבר.

…ובשכב בנימין על מטתו ויזכר לו את ימי בכורי אהבתם, לא יכול להתאפק מצחוק על זכרון מלחמותיהם התכופות. שניהם היו אז כבני חמש־עשרה והיו מזדמנים תדיר בבית־העקד הפרטי של המורה־נפך, ואהבתו הנפרזה של בנימן לספרות הרוסית היתה אבן־המחלקת מדי הפגשם יחד. אמנם הוא החל אז להשתלם גם בעברית (כמובן, על פי השפעתה), אך לפניה היה אוהב להקל מעט בכבוד השפה הזאת והיה מזכיר בכונה רק את “גוגל, טורגניב, פושקין ולרמנטוב”. היא היתה מבטת אליו בתוכחה גלויה וחרישית בראשונה, ואחרי כן – כאשר התקרבו מעט – “החלה לכתב הגוברניה”, היה מתלוצץ בנימין בשמעו את דבריה הקשים אליו. היא היתה מתלהבת בהוכיחה אותו על התרחקותו מן היהדות וקדשי־העם, והיתה דומה אז לדבורה אשת־לפידות בקראה את בני־ישראל למלחמה. גם חרפות וגערות לא מנעה ממנו… הנעימה! הן כבר אז ידע, כי תחת גערותיה ותוכחותיה הגלויות מסֻתרת אהבתה אליו, אהבתה הטהורה והעזה – –

ומקרה חשוב אחד עלה פתאם על זכרונו בכל פרטיו. הדבר היה אחרי ארבע שנים להתוודעותם. במשך הימים האלה הספיקו להתרועע עוד יתר, ובעיר הקטנה ידעו כל החנוניות כי “זהו מן השמים”. התקרבותם זאת הסבה גם בהתקרבות משפחותיהם, ולאבותיהם, שהיו בעלי־בתים אמידים, לא היתה כל סבה להתנגד ל“רצון אלהים”. בימים ההם גמר בנימין את תורת הבוכהלטריה הכפולה ויתעתד לנסע אל עיר־החרשת ל –, ששם ישבה דודתו העשירה, “למצא לו מעמד בחיי המציאות”. באחד בימי חג הפסח בקרו בני משפחת יהלום את בית אלחנן שטֶרן ל“כבוד יום־טוב”, הבית היה מלא דודים ודודות, קרובים וקרובות, איש־איש מהם ידע כי היום, בחוג בני שתי המשפחות, ידֻבר על ה“ענין” בודאי. בנימין ישב אז על כסאו וישחק עם יוסלי אחי הדסה הקטן, והדסה עסקה בקבלת פני האורחים וב“כבודם”. פתאם קם “יונה הארוך”, בן־דודם של בני משפחת יהלום, ויאמר: “רבותי! מן השמים נגזר עלי, כנראה, כי אני אהיה השדכן… רואה אני, כי כל איש מכם חושב בלבו דברים אחדים ואינו יכול רק להוציאם מפיו… בנימין! עד כמה השעור לחכות?… הן הדסה ישרה בעיניך… הלא?” –

בנימין רעד לשאלה הפתאומית הזאת ויבט אל המסובים במבוכה. והדסה, שהגישה אז מרקחת לאורחים, נעצרה על ידי יונה הארוך שפנה גם אליה במין שאלה כזו: “הדסקה! הן בנימין ישר בעיניך… ועד כמה השעור לחכות?…” אך עליה פעלו הדברים האלה פעולה מפתיעה כשפעלה על בנימין. היא נצבה שלוה על מקומה ותבט אל בנימין הנבוך ותפן אל יונה ותען: “כמדומני, שאין לך “סרח העודף”, רבי יונה!”… המסובים צחקו ל“חכמה” זו, ואם הדסה חבקה לה ותושיבנה על הכסא אצלה ותלחש באזנה דברים אחדים. ובנימין לא ידע שלו בנפשו, וברקדו עם יוסלי השתמט בכונה מחדר האורחים ויבוא אל הטרקלין, אחרי רגעים אחדים נכנסה אליו גם הדסה ותסתכל בו שנית, כמעט שלוה וקרת־רוח, כאלו לא קרה דבר. והוא לא יכול עוד להתאפק ויאמר: “היודעת את, כי עיקר המקרא מהנאני, אך אופן הדברים לא היה מצוין ביותר..” אולם הדסה התנגדה: להפך, החושב אתה כי נחוץ דוקא לכרע ברך ולהשתטח על הרצפה, כמו שעושים “הם”?… אופן הדברים היה פשוט ו“יהודי”, ולכן אני מרוצה בו במאד־מאד" – – –

ובנימין הער והמתנמנם עוצם את עיניו ורואה לפניו את הדסה כמו חיה: הנה פניה הלבנים המפיקים עז ושלוה, והנה עיניה השחורות המביטות נכחן בלי כל מרך ומבוכה, והנה שפתיה… שפתיה! כמה אשר וברכה צפון בשתי השפתים האלה… הנעימה! לא ידעה מה תצמא נפשו לה בכל שעה גם עתה, כעבור שנתים אחרי הנשיקה הראשונה!… בעיר החרשת ההומיה הספיק לדעת נשים ועלמות למכביר; היו אחדות שגם “ענינו” אותו קצת, אך בינן ובין הדסה אין כל דמיון!… יפין של בנות ל. הנהו אמנם מושך לפעמים, אך רפה, רך וחולני, ויפיה של הדסה – היה מתפאר בנימין לפני חבריו בבית המסחר – הנהו יופי בריא ועז, יופי של גבורה מזרחית, אשר די למבט אחד מעיניה שהגבר יעמד לפניה נכנע, שיתיחס אליה גם באהבה וגם ביראה… “ככה היא הדסה שלי!” היה גומר בהנאה אמתית – – –

…“נעימה”! “נפלאה”! “אלהית”! גמגם בנימין עת רבה בשכבו עיף ויגע על מטתו, עד שנרדם לפנות בקר שקוע בהזיות אהבתו המענגות והמרנינות.

2

בשעה העשירית בבקר הקיץ בנימין משנתו ויחש כאב נורא בראשו. הוא הסתכל בשעונו ויבהל לראות כי אחר לישן ביום סיזון כזה. וילחץ בכפתור האלקטרון אשר למראשות מטתו, ואל חדרו נכנסה תכף משרתת דודתו, שבביתה התאכסן בנימין.

– האם לא הובאה לי תלגרמה בלילה? שאל בנימין את המשרתת.

– לא, אדוני! ענתה בנימס – האגיש כוס־חלב?

ה“טון” השלו של המשרתת העלה, כנראה, את חמת בנימין, ויען ברגזה:

– לעזאזל! לא נחוץ לי חלב! לכי לך!

בעוד רגעים אחדים נכנסה אל חדר בנימין דודתו. הוא ישב עוד על מטתו וראשו נשען על ארכובות ידיו. נראה היה כי לא פשט גם את בגדיו בלילה.

– בנימין! פנתה הדודה אליו בחבה ותשב אצלהו ותחבק לו – הרגע נא… מקרים כאלה יקרו… יתן האל והכל יבוא בשלום…

ותנחומיה הנאמנים פעלו גם הם עליו פעולה מהפכת. הוא נחלץ מבין זרועותיה בשאט־נפש ויאמר בכעס: “עזביני, דודה!… חזיז ורעם! אני לא אלך היום אל הקנטורה עד שאקבל תשובה…”

– טוב! הסכימה הדודה – אבל כוס חלב…

– לעזאזל! לא נחוצה לי כוס חלב! לכי, דודה! לכי!

– אל נא תשתגע, בנימין! קראה הדודה בחבה הקודמת – הביטה נא בראי: פניך הנם כפני שד, חי נפשי!…

ובהגישה אליו את הראי, הסתכל בו בנימין רגע ויחטפו מידיה וישליכהו ארצה. הראי נתפוצץ לרסיסים.

ותספק הדודה את כפיה: “בנימין, היצאת מדעתך?”

אך למראה רסיסי הראי על הרצפה עלתה עוד חמתו ויקרא ביאוש: “כן, כן! אם לא אקבל היום תשובה, אצא בודאי מדעתי… עזביני, דודה! אין לי צרך בכל איש…”

הדודה יצאה. בעוד חמשה רגעים נכנסה אל חדר בנימין בת־דודתו פֿאני. נערה כבת עשרים, ותתצב לפני מטתו ובידה כוס חלב. בנימין העיף עינו בה וישאל ברגזה: מה חפצך פה?"

והעלמה לא נעלבה כלל. “מה חפצי פה”? –שנתה את דבריו בהתול – חפצי לראותך כשהנך משתגע… את העולם יחריב אם לא קבל ימים אחדים מכלתו מכתב, כאלו הוא הנהו ה“חתן היחיד במוסקבה”…

המהתלה התמימה הזאת הלהיבה את בנימין עוד יותר ויקפץ ממקומו כנשוך־נחש.

– פֿאני! אם לא תצאי מזה תכף ושפכתי על ראשך את כד המים… צאי!

אך היא לא נבעתה כלל מפניו ותאמר במתינות: “אני לא אצא מפה עד שתשתה את כוס החלב…”

– אני לא אשתה את החלב! התמרמר בנימין.

– אתה תשתה את החלב! אמרה העלמה במתינות.

– לא אשתה!

– תשתה!

– לא אשתה… חזיז ורעם! פֿאני! – רעם קול בנימין – התצאי מזה?… חי נפשי, כי לא תנקי…

ויאחז בנעל המוטל אצל מטתו ויניפהו על ראש העלמה: "צאי, פֿאני! צאי תכף! הלאה!…

–שתה את החלב ויצאתי… אמרה העלמה במתינות הקודמת – אמך כתבה לי כי אאלצך לשתות בכל יום חלב… נער נקלה! החושב אתה, כי לענג הוא לי לטפל…

העלמה לא הספיקה לגמר את דבריה וכוס החלב נשפכה כלה על ראשה ובגדיה.

– קסנטפה! לילית! התצאי מזה? צעק בנימין בחמה שפוכה.

הדודה נבהלה אל החדר ותספק את כפיה למראה בתה. בנימין עמד באמצע החדר בפוזמקאות ובחזיתו ויאחז בכוס המורקה. פניו היו פני־להבים.

– נעזב נא את המשגע! אמרה הדודה עלובה ותאחז ביד בתה.

שתיהן יצאו, והכוס השלכה בזעם מידי בנימין אחריהן ותתפוצץ בדלת לרסיסים.

ולאזני בנימין הנפעם והמרגז הגיע פתאם קול הקַנֵרִיָה בכלוב התלוי בחלון: “טשיל־טשיל־טשיל! השתפכה בשמחה גלויה מבלי שים לב, כי אדונה שרוי בצער – טשיל־טשיל־טשיל!…”

בנימין נמלא חמה, "אהא! גם את פה! התנפל על הקנריה מרחוק – דומי, ארורה, ואל נא תשמיעי את קולך! אין לי צרך בטשיל־טשיל שלך.. דומי!

אך הקנריה לא השגיחה באסור אדונה ותרקד בכלוב מפנה אל פנה ומבד אל בד ותוסף לצפצף בעליצות: “טשיל־טשיל! טשיל־טשיל! טשיל־טשיל!” וקול צפצופה הנעים מלא את כל החדר.

בנימין נדחף אל החלון כלמרות רצונו וירם את אגרפו מול הקנריה: “דומי, צפצפנית נמאסה! – רעד קולו – אל נא תעוזי לצפצף…. דומי!”

הצפור העיפה עין בעומד לפניה וצועק – ותקפץ אל הבד העליון, אך לצפצף לא חדלה: “טשיל־טשיל! טשיל־טשיל! טשיל־טשיל!” השתפכה הקנריה בהרחבה, כאלו חפצה להכעיס את אדונה האוסר עליה את שיריה.

בנימין רעד כבשבץ מעברה וזעם. "ארורה! רקע ברגליו ויאחז בכלוב – אני אראך…

והכלוב השלך בחזקה יחד עם הקנריה אל פנת החדר. אל אזן בנימין הגיע עוד צפצוף דק מן הפנה, ואחר נדמה שם הכל.

והוא נפל על מטתו כאחרי מלחמה קשה, נושם ושואף בכבדות. “לו גם יחרב העולם ואני לא אצא היום מפתח חדרי עד קבלי תשובה” – חרץ בנימין בינו לבין עצמו בשובו מעט למנוחתו. אבל החלטתו זאת לא נתקימה. כעבור חצי שעה בא אליו משרת בית מסחרם להוכח לדעת מדוע זה נפקד מקומו בקנטורה.

– האין בשבילי מכתב או תלגרמה? שאל בנימין את המשרת.

– אין, אדוני! ענה הלז.

– אמר ל“זקן”, כי קצת חולה הנני ואל הקנטורה לא אלך היום – אמר בנימין בקול רגז.

אך בעוד רבע שעה הופיע לחדר בנימין “עוזרו” יעקב ופסי ויושט לו כרטיס מאת ה“זקן”, שבקשהו מאד לבוא אל הקנטורה כי “העבודה רבה מאד בימי הסיזון”. בנימין התרחץ והתלבש גם למרות רצונו ויען, כי יבוא בעוד חצי שעה.

– העלוקות! המה בנימין בעברו את חדר־האורחים – גם להיות חולה אינם נותנים!…

– כן! להשתגע אינם נותנים! נשמע קול פֿאני מעל־יד החלון.

– קסנטפה! המה בנימין ויך בדלת ויצא.

־־־־־־־־־־־־

בשעה השניה בצהרים התפרץ בנימין אל בית דודתו ברעש והמולה וקול שמחה! דודה! "דודה נעימה! קבלתי זה עתה תלגרמה מאבות הדסה – ראי נא: “הדסה היתה חולה. בלילה היתה התמורה. סכנה אין. משפחת שטרן” – וגם הדסה מוסיפה משלה: “היה שָלֵו. הדסה” – דודה! דודה נעימה! ראי נא…

אך הדודה הטובה נענתה לו הפעם לא על נקלה “מקודם ידעתי כי משגע הנך” – שמע בנימין את דבריה מפורש. אך הפעם לא כעס ויחל להתנצל לפניה ולבקש את סליחתה על גסותו שהראה לה בבקר.

בנימין רקד בכל הבית משמחה. בהשמע קול פֿאַני במסדרון, רץ בנימין לקראתה בקול תרועה: "פֿאַני! פֿאַני נעימה! קבלתי תלגרמה.. הדסה היתה חולה, אך סכנה אין… ראי נא! גם הדסה הוסיפה משלה…

קרובתו פנתה אליו ערף ולא שתה אליו לבה. בנימין התרפס לפניה ויחבק לה ויצא אתה במחול, גם למרות רצונה, ויבטח לה “הרים וגבעות”. מתחלה התנגדה ותתאמץ להחלץ מבין זרועותיו. אך נשיקותיו והבטחותיו חרכו מעט את לבה. והוא התהולל והשתובב אתה כילד קטן מאושר. ובסחבו אותה ברקידותיו אל חדרו ויחל להתהולל גם שם – העמד פתאם נדהם אצל הכיור וילטש את עיניו אל הפנה, שבה הוטל הכלוב השבור למחצה, ואצלו – הקנריה המתה. פי הצפור היה פתוח קצת; נראה היה כי קול צפצופה האחרון גוע יחד עם חייה.

– מה זה? פנה בנימין אל בת־דודתו ויספק את כפיו.

– לא אני – הטעימה העלמה את דבריה – רצחתי אותה…

אל החדר נכנסו הדודה והמשרתת. שתיהן הביטו אל בנימין בתוכחה גלויה ולא דברו דבר. הוא עמד לפניהן נאשם ונדון ויבט פעם אליהן ופעם אל הצפור המומתה… בלבו החל הכל להֵהָפֵך… אל צדק! הן כזאת עושה… רוצח! – – למלה האחרונה נזדעזע בנימין ויבט אל שלש הנשים. אך שתיקתן אִמתה את האשמת עצמו. כן, רוצח! רוצח אתה, נער נקלה! דברו חרש עיני שלש הנשים ביחד – ותצאנה מן החדר.

בנימין נפל על הכסא אצל שלחן־כתיבתו כהלום־רעם, ויתחלחל עוד יתר. מעל השלחן נשקפו אליו פני הדסה ועיניה השחורות והרצינות אשרו וקימו גם הן את פסק־דינו…

רוצח! צעקו כל רשמי פניה… כן, רוצח! המו כל חדרי לבו בקרבו.

הוא אחז בגופת הקנריה הדוממה ומגרונו פרץ בכי־פלצות נורא.

בקר־אביב רענן. פעמון השעון אשר במגדל העיר השמיע כבר את חצי השעה התשיעית; ושאול הקטן, נער כבן שמונה, עודנו שוכב על מטתו הרכה וישן שׁנָה מתוקה. בחדר הסמוך עמד מֵחַם מַבְרִיק על השלחן, וסביבו ישבו הורי שאול ואחותו הבכירה, לבושה שמלת תלמידה וגומאָה בחפזון את כוס התֵּה שלפניה. כאשר נשמע צלצול שעון־העיר, אמר אדון הבית אל רעיתו:

– דואג אני לעתידות שאול בננו, כשאין מעירים אותו משנתו, יישן גם עד הצהרים. וזה לא יִתָּכן. שעת הלמוד היותר טובה הוא רק הבקר, ואם נרגילהו לאַחֵר בשנה – תורתו מה תְּהֵא עליה.

– אבל הנער חלש, עמיאל: – השיבה הגברת בקול־דאגה, – ראשו כואב עליו לעתים קרובות מאד..

– אבל המורה אינו יכול לחכות לו, אִמָּא! – נכנסה הנערה לתוך דבריה, וַתִּפָּרֵֶד מעל אבותיה ותצא מן הבית ללכת לבית־הספר.

ופעמון שעון העיר השמיע שלשה רבעי השעה התשיעית.

אדון הבית הביט אל שעונו.

– אי־אפשר לחכות עוד, – אמר ויקם מעל כסאו, – אלך ואעירנו!

ותלך גם הגברת אחריו.

כשנכנסו אל חדר הילד הרימו את מסך החלון, וקוי אור השמש המזהרת רקדו על התקרה והרצפה ועל מטת אוהב־התנומות הקטן. ההורים קרבו אל מטת בנם ויעמדו למרגלותיו.

והנער נרדם תרדמה עמֻקה ולא הרגיש את קוי־השמש המפזזים על פניו החִוְרִים, ולא שמע גם קול צעדי אבותיו בבואם החדרה.

– ראה נא, – אמרה הגברת אל אישה בלחש, – כאלו מלאכי־אלהים משחקים על פניו…

– ולזאת אני דואג מאד, – ענה האדון בתרעֻמות, – חִוְרַת פניו, חֻלשתו, כאב ראשו התמידי ו“מלאכי־אלהים” אלה לא יביאו לו טובה רבה בחייו.

האם נגשה ותשב על מטת בנה.

– הביטה נא, – קראה אל אישה – הנה שחוק־קל מרחף על שפתיו… בודאי הוא חולם עתה חלום נעים… בכל לילה, ספר לי, הוא חולם חלומות נפלאים. התעירהו עתה?

– בודאי! ענה האב – חלומותיו אלה יעשוהו לגבר לא יצלח.

שעון העיר החל להשמיע את השעה התשיעית. האב אחז ביד הילד הנרדם ויקרא:

– הלא תקום, שאול?

הילד נָשׁם נשימה כבדה – ולא הקיץ.

– שאול!! קרא האב שנית וירם קולו – בבית הספר לומדים זה כבר, ואתה עודך ישן… בושה!

– מה? – נמשך קול מגרון הילד, שפקח מעט את עיניו.

– כבר עברה השעה התשיעית! – קרא האב בקצף.

הילד פתח פיו וַיְפַהֵק ויסגר את עיניו שנית.

– הלא תקום, עצלן! – צעק האב וינענעהו.

הילד פקח שנית את עיניו ויבט אל אבותיו העומדים עליו בתמהון ומבוכה.

– איה… אני?… דובבו שפתיו, והוא מנמנם.

– במטתך, עצלן! – צעק האב בחמה, – קום אפוא! קום! הנשמע כזאת כי ילד בן שמונה שנים, תלמיד בית הספר, יאחר בשנתו כמוך?… קומה!

אך עיני־הילד נסגרו מחדש, מבלי שים לב לגערת אביו.

– אל תקצף עליו ככה, עמיאל! – התחננה האם, – הילד חולה היום, כנראה…

– הוא חולה מעצלותו, מחלומותיו ומתפנוקיך היתרים! לוא השכים בכל יום, לא היה חולני כל כך… אך אַתּ, נעמי, באהבתך ומחמלתך עליו, תאשמי בנפש הילד… זכרי נא דברי אלה, נעמי! –

ויצא מאת החדר בחרי־אף.

והאם נשארה על מטת בנה, ולבבה נמלא דאגה ועצב. “הן אתו הצדק, – חלפה מחשבה במוחה, – הילד מפֻנק על ידה באמת יתר מדי”. מיום הוָלדו ועד עתה לא חדלה לפַנקו בכל מיני תפנוקים. אך היכול הוא, האב, להרגיש מדוע היא מפנקת ככה את בנה יחידה?… האם חש הוא אף רגע אחד את הצער והאהבה הממלאים את כל נפשה היא בכל רגע למראה בנה?… עשר שנים חכתה לו; ובהקשותה בלדתה חשבה גם היא בעצמה כי לא תשאר עוד בחיים… את כל חייה, את כל נפשה נתנה לבנה יחידה… ועתה הוא בא ודואג לעתידות בנו… בודאי לא יהי סוחר כאביו – ומה בכך? כל המורים מהללים אותו ומנבאים לו עתידות גדולות…

ופתאם מתחלחלת היא בכל גוה. היא זכרה פתאם דברי מורה אחד, שדעתו היתה בדבר שאול כדעת האב, – “גאון או משוגע יהי” – אמר לפני ימים מספר לאישה… “גאון או משוגע”! – הולמים במוחה הדברים כהלם פעם.

והיא מתבוננת אל פני בנה הנרדם, ורואה כי מעין צער עמוק ילין עליהם. במשך רגעים אחדים נשתנו פני הילד תכלית שנוי. הנה הצחוק הקל, שרחף על שפתיו, נעלם כֻּלו, והעוית רגז לקחה את מקומו.

המבשלת נכנסה אל החדר לשאל את הגברת בדבר ארוחת הצהרים.

– העודנו ישן? – שאלה בתמיה.

– כנראה, קצת חולה הוא היום… ענתה הגברת, לכי נא והביאי לי את מודד־החום.

והילד הנרדם שקע שנית במצולת חזיונות שונים ולא הרגיש בשים לו אמו את מודד־החום תחת אציל ידו. וכהוסיפו לשקע בנבכי הזיות ומחזות לאין מספר, שעברו לפניו באיזה חפזון ברק, כן הוסיף להתרעם ולהתמרמר בשנתו. החלום הנפלא שחלם לפני רגעים אחדים גז ממנו ויעלם. זוכר הוא כי החלום היה נפלא ונהדר במינו, אבל את תכנו שכח לגמרי… והוא מתרגז ומתרעם ורוחו הולך וסוער. לוא זכר, לפחות, בשֶׁלְמָה פסק החלום המקסים ההוא – מה מאֻשר היה אז..

והנער מר־הנפש מתפלל בשנתו לאלהים.

והנה כרוב־זהב התעופף על פניו וישאלהו:

– מה חפצך, בן יקיר?

– החלום… היפה, – דובבו שפתי הילד בכבדות, – השיבה לי את חלומי…

והכרוב הטוב מעביר לפני הילד העָגוּם תמונות־זהר נפלאות ומענגות עד מאד: והנה נהר בדלח גדול ורחב לאין קצה וגלי אור מתנועעים ומתגלגלים בהמולה דקה ונעימה. דגי־זהב רכים רצים אנה ואנה, שטים ומשתובבים עם הגלים העליזים, וקשקשותיהם מתנוצצות כספירים לאור השמש השופך חם ונגהות מסביב. והוא מביט אל סביבותיו ורואה רק מרחב־בדלח, גלי אור בלי ראשית ובלי תכלה, ודגי־זהב נעלסים…

– הזה הוא חלומך, בני? – שואלהו הכרוב המזהיר.

– לא, לא זה הוא – עונה הילד בעצב, – חלומי היה טוב ויפה ממנו…

והכרוב טס טיסה קלה – והמראה הנפלא נעלם ואיננו.

והנה שדה גדול ורחב־ידים מכֻסה כֻּלו בשבלי־כתם המתנועעות בלי הרף כמתפללות לאלהי האור והתכלת הנטוים מעל לראשיהן. על קנה שבלת אחת עומד גוזל רך ועליז ונוקר במקורו הקטן בגרעיני השבלת, ומצפצף והוגה נעימות… וכרגע עפה אליו יונה רכה, צחה משלג, ותשב לה על קנה השבלת הסמוכה… רגעים אחדים ישבו הגוזל והיונה ויביטו איש אל רעהו באהבה רבה… ופתאם התנועעו השבלים – ושניהם התרוממו ויתעופפו מעלה מעלה –כחוט לבן ישר, עד שנעלמו בים התכלת הבהירה….

– הזה הוא חלומך? – שואלהו הכרוב.

– לא, לא! – רועד קול הילד, – לא זה הוא…

והכרוב טס שנית, והתמונה נעלמה.

והנה יער קסם… ועצים לרבבות עומדים צפופים וסמוכים איש אל אחיו, כאלו הם מתלחשים חרש… ותרועת שירה עליזה נשמעת מקצה היער ועד קצהו. כל עץ רענן, כל שיח קטן וכל צמח רך – הכל אומר שירה… ופתאם הופיע לעיניו מחנה ילדים יפים, לבושם בגדי־ירק ובידיהם זרי־פרחים, המפיצים ריח־עדן בכל האויר השוקט אשר מסביב… עבר רגע והנה מחנה ילדות הופיעה מן העבר השני, כלן לבושות שמלות לבנות ומבהיקות עד מאד והֵנה הולכות הלוך וטפוף, הלוך וקרוב אל הילדים…

ותלתלי משי ארֻכים יורדים ומתגלגלים על שכמן הלבן משלג ומגיעים עד לחגורתן… זמרת היער גדלה עוד יתר – – והילדים קרבו אל הילדות וישימו את זרי הפרחים איש על צוארי אחותו, ויתיצבו במעגלה… וילדה אחת, כבת שמונה שנים, גבוהה ויפה מכל בנות גילה, התיצבה קוממיות בתוך המעגל ותבטא לסביבותיה בתפארת בת־מלך, וזר הפרחים התנוסס על ראשה ככתר מלוכה.

– מלך! נשימה עלינו מלך: קראו כלם פה אחד.

והילדה, שעמדה בתוך המעגלה, העיפה עינה אל שאול הקטן ותאמר בקול:

– את הילד החִור הזה אני בוחרת לי לרע…

והוא שומע ורעד כלו… כל הילדים מביטים אליו ביראת הכבוד, והילדות – באהבה גלויה.

– כן! אתה, ילד יפה וחִור, תהיה לנו למלך! זה הוא חפץ נסיכתנו! – רועש היער.

ובעוד רגע עמד שאול לשמאל הילדה היפה בבנות גילה, והיא חבקה את ידו ותבט אל פניו בעינים מלאות אהבה אין קץ.

– יחי המלך! – הומה הרוח מסביב…

– הזה הוא חלומך? – שואלהו הכרוב.

הילד עמד נפעם ונדהם מרב התפעלות ויאמר:

– זה הוא באמת חלום יפה… אך חלומי הקודם היה טוב ויפה ממנו… אני חפץ, כי יושב לי דוקא החלום ההוא…

– לא, בני! – עונה הכרוב – חלום יפה לא ישָׁנה לעולם.

והוא טס טיסה קלה – ונעלם בתוך תמונת הקסם אשר לנגדו.

הילד נשאר לבדו. רגעים אחדים עוד הזהירו לעיניו שלל־צבעי זהר מערבים יחד כמראה הקשת אשר בענן… והקשת התנועעה באויר, ותלך הלוך וקטן, הלוך וכהה – עד שנעלמה כליל…

הוא מתבונן על סביבותיו, והנה – אין דבר…

ועצבת מרה מעיקה על לבבו הרך ומכאיבה אותו מאד: מדוע לא ישָנה החלום היפה?… מדוע זה מהר כה כרוב־החלומות לעזבהו?…

– כרוב חסד! קורא הוא ברגש: חוסה נא עלי אך הפעם, שובה והשיבה לי את חלומי ההוא…

והכרוב איננו.

אז לא יכל עוד להתאפק ויתן את קולו בבכי.

– שאול בני!… הקיצה, מחמדי! – קראה האם, בהוצאה את מודד־החם מתחת זרועו ותבהל לראות את המעלה: שלשים ותשעה, מה לך, אישון עיני?… למה תבכה, נשמת אפי?..

– חלום… יפה… לא… ישָנֶה… לעולם, – גמגם הילד מתוך חֹם הקדחת.

באחת הארצות חי חכם גדול. ויהי האיש הזה בקיא בכל חכמה ומדע, ויצא שם תהלתו בכל הארץ ההיא ובמדינות הסמוכות לה ויקראו לו “החכם המפורסם”. ואחרי כן, כשנתפרסם שמו בין מכבדיו ומוקיריו ומעריציו הרבים יותר מחכמתו, קראו לו סתם “המפורסם”. ובכל יום ויום היה מקבל החכם מכתבים ואגרות לעשרות מכל קצוי־ארץ. יש ששאלו בעצתו שופטים וחוקרי־דין, כי יחוה להם דעתו בנוגע להלכה זו או לסעיף זה בדיני נפשות וממונות; ויש שפנו אליו סתם חכמים ומלֻמדים וסופרים להתיעץ אתו בשיטה פלונית או סוגיה אלמונית בחקירה ותורת האלהות.

עיר מגורי החכם היתה קטנה ומצערה, כי אהב אהב מאד את המנוחה והשלוה, שהיו נחוצות לו לעבודתו ושקידתו במדעים. ומדי יום ביומו היה יוצא החכם לשוח מחוץ־לעיר להתענג על הדר הטבע ונפלאות היצירה ולחקר ולבדק כל צמח למינהו וכל רמש למינהו. והיה מדי צאתו מפתח ביתו ועבר ברחובות העיר הקטנה – ונסבו עליו נערים ונערות ילדים וילדות, צעירים וצעירות והיו מתלחשים: “הנה החכם המפורסם הלך”. הצעירים היו מוציאים את המלים האלה בהדרת הכבוד ובחשאי, והפעוטות היו חוזרים על דבריהם בלי כל הרגשה ודוקא בקול: “הנה המפרסם הלך!” –

התלחשות הגדולים ופטפוט הקטנים לא עשו מתחלה כל רשם מיוחד על החכם ולא שת לבו אליהם. אבל כשהחלו הדברים הללו להשנות בקול יותר גדול, וילדים ונערים נסבו על ביתו והיו אורבים לחלונו והיו סופרים ומונים כל צעדו וכל תנועתו והיו מכריזים תכף ברחוב־העיר: “הנה המפרסם כותב”, “הנה המפרסם אוכל”, “הנה המפרסם פושט את בגדיו” – קצה נפש החכם בעיר הנדחת הקטנה ויעתק את משכנו אל עיר־הגליל. שם, אמר החכם בלבו, אין הלכי בטל כבעיר הקטנה; הילדים הולכים בודאי אל בית־הספר, ולא ישעו בו ובמעשיו.

ימים מספר ישב החכם בעיר־הגליל במנוחה. אך באחד הימים קרא מעל גליון עתון מכתב־ידיעה מעיר־מושבו החדשה לאמר: "בעירנו שוכן כבוד זה כחדש־ימים החכם המפרסם; הוא בא לעירנו בעילום־שמו ולכן לא יכלנו לקבלהו בסבר־פנים מיוחד כראוי לחכם המפרסם, ששמו הגדול מתנוצץ בימינו ככוכב הנגה על שמי החכמה והמדע – – –

החכם פסק בקריאתו וישלך את העתון אל פנת החדר. “הפתיים! קרא בצער – למי הדבר נוגע באיזו עיר אנכי יושב?… הגם פה לא אמצא מנוח?…”

ופחדו לא היה הפחד־שוא. בלכתו לפנות ערב, באחד מימי האביב, בין שדרות העצים אשר מחוץ־לעיר פגש בלהקת תלמידי בתי־ספר שונים שהלכו לקראתו. החכם היה תפוש מאד באיזו שאלה הנדסית, ופתאם נתק פתיל מחשבתו: לאזניו הגיע מפורש קול־התלמידים: “הנה המפרסם הולך! נטו נא הצדה, חברים!…” אחדים מן התלמידים ברכוהו גם לשלום, ותלמיד אחד מן המחלקה השניה או השלישית קרא פתאם בקול־תמיהה: “ראו נא, ראו נא! מה ארוכות שערותיו!…” ועוד תלמיד קטן קרא אחריו גם הוא בהשתוממות: “הראיתם את מצחו?” – “חטמו הנהו של טפוס יוני”, אמר השלישי בהנאה, כאלו המציא המצאה מיוחדת.

החכם נצב נפעם על מקומו וישען על גזע־עץ. השאלה ההנדסית נשתרבבה במוחו, ובמקומה הלם את רקותיו הד־קול של קריאת התלמידים: “ראו נא, מה ארוכות שערותיו!” – “הראיתם את מצחו?” – “חטמו הנהו של טפוס יוני”…

– טפו! ירק החכם בדאבון־נפש – כנראה, גם פה לא יונח לי!

ובלב סוער ונרעש שב אל ביתו.

כחדש ימים אחרי המאורע הזה נכנס אל מעון החכם תלמיד המחלקה האחרונה ויבקשו, אחרי ברכות וקידות, בשם “משכילי העיר היודעים להוקיר ולהעריץ את שם החכם המפרסם השוכן כבוד בתוכם” – להשתתף בנשף ספרותי־מדעי, שיעָרך בקרוב ל“מקרא ולשעשועים”. מתחלה מאן החכם למלא את בקשת משכילי העיר, אך בתת לו התלמיד טעם לדבריו, כי “מחצית פרי הנשף תהי לטובת תלמידי־חכמים עניים” – גאות החכם להשתתף בנשף הספרותי ולדרש שם דרשתו בענין מדעי" חברתי.

ערב הנשף הספרותי בא. ויעש החכם את תלתלי שערותיו וילבש מעיל חדש וילך אל אולם העיר הגדול, שבו נערך הנשף הספרותי־המדעי. בהופיע החכם בפתח האולם, רעשו העמודים מקולות אלפי אנשים: “יחי החכם המפורסם! יחי המפורסם!..”

והוא נשאר על מקומו נדכא ולא ידע מה לו לעשות. שני אנשים מקושטים, כנראה ממסדרי הנשף, נגשו אליו ויאחזוהו בזרועותיו ויעלוהו על במה גבוהה ויאמרו לו בנעימות: “חכמנו המפרסם! הננו מתכבדים לבקשך בשם כל הקהל היודע להוקירך – כי “תפתח” את סדר הנשף בדרשתך אשר כלנו מחכים לה כאל מלקוש” –

החכם לא הספיק להגיד להם אף מלה, ושניהם ירדו מעל הבמה ויעזבוהו לבדו. הוא עמד נבוך על־ידי “עמוד” מקושט המכוסה במכסה ירוק ועליו – צלוחית מים. ובשובו מעט למנוחתו התחיל דורש. כמעט כל מאמר ומלה נפסקו באמצע על־ידי מחיאות־כפים וקריאות־כבוד. ההפסקות התכופות גרמו לחכם צער רב. פתיל רעיונותיו נתק בכל רגע ומפיו יצאו – לפי דעתו – רק מלים יפות מבלי כל קשר הגיוני. והקהל הוסיף למחא כף ולקרא הידד גם בסוף איזה מאמר גם בראשיתו. החכם החל לאט־לאט לחשד, כי הקהל אינו מבין כלל את דבריו, וכי לא לשמע את דרשתו קראוהו בכלל מסדרי הנשף, אלא לראותו ולקשט בו את האולם, כאלו היה פסל־שיש מחוטב. החשדים האלה דכאו מאד את נפש החכם בעמדו על הבמה, והוא החליט לפסק פתאם את נאומו במקום היותר חשוב, לפי דעתו. הקהל לא חש בהפסקה הפתאומית, וקולות וקריאות ומחיאות־כפים התבלבלו בקול־ענות נורא, שהרעיד את כתלי האולם רגעים אחדים.

החכם נפל על הכסא נפעם ונרעש עד־מאד. ופתאם סבוהו אנשים צעירים לעשרות ויקימוהו מעל כסאו למרות רצונו וירימוהו על כפיהם. החכם פּרכס בידיו ורגליו ויתחנן אל נושאיו כי יעזבוהו לנפשו. אבל מכבדיו ומעריציו לא שמו לבם למחאותיו והתנגדותו ויורידוהו מעל הבמה על כפיהם וישאוהו בכל הבית בין שורות אנשים לבושי מכלול ומשוחים בבשמים וכחל ופוך; הגברים קראו הידד והנשים נפנפו במטפחותיהן וישלחו לו נשיקות־באויר.

סבלנות החכם פקעה.

– “רבותי! צעק פתאם בהתמרמרות גלויה – רואה אנכי, כי הנכם עוד עובדי־אלילים; אבל אני אינני חושב כלל להיות לכם לפסל… סורו ממני!”

ובחרי אף עזב את האולם.

ביום המחרת אסף החכם את ספריו, כתביו וחפציו ויעזב את עיר־הגליל וישם את פניו אל עיר הפלך. שם, היה כבר יותר מבטוח, לא ידריכהו מנוחה שום איש. העיר גדולה והומיה, כל אחד טרוד בעבודתו להספיק לו לחם־חקו, ולא ישעו בו ובמעשהו.

בחדר קטן ביציע השלישית, באחד מן הרחובות הצדדים, אוה לו למושב החכם ויוסף להגות בספרי חכמתו ומחקריו יומם ולילה. הרשם הרע של הנשף המדעי־הספרותי נמח מלבו לגמרי, ויהי מרוצה מאד בעיר־מגוריו החדשה.

עברו חדשים אחדים והחכם התבודד בחדרו הצר ובד' אמות של חקירתו. וזה הנאתו הנאה מיֻחדת. בספרי־מדע ומאספים חשובים היו מבקרים לפעמיו את דעותיו ושיטתו, אבל בשוק העיר לא ידעהו ולא דברו בו.

באחד מערבי החרף הארוכים ישב החכם בחדרו השאנן ויהגה בספר. המשרתת נכנסה ותמסר לו כרטיס־בקורים. על הכרטיס היה נדפס: דָנִיאֵל בּן־גד, המכֻנה דִיגֶנוס השני סופר־עתונים". החכם הניע בכתפיו וישלך את הכרטיס הצדה ויוסף להתעמק בקריאתו. המשרתת עמדה רגעים אחדים ותחכה לתשובה. אחרי־כן שאלה בזהירות:

– אדון, האכניסהו?

– את מי? שאל תמה החכם.

– את בעל הכרטיס הזה!

בלב החכם קם פתאם לתחיה איזה רגש דאגה מר ויבט שנית אל הכרטיס ויען קשות:

– הכניסיהו!

דניאל בן־גד נכנס ויקד בפתח החדר אפים ארצה לחכם ויאמר בקול־מתוק:

– אתכבד נא לברכך, רבי ואלופי! יושב אני זה כחדש ימים בחצר הזאת ולא ידעתי כלל, כי אתי במחיצתי שוכן כבוד החכם המפורסם – – –

– ובכן? רעד קול החכם.

– באתי לראותך ולדעת במה הנך עסוק כעת – אמר דיגנוס השני וישב בעצמו על כסא ממול החכם –פרטי ראיוננו יפֻרסמו אחרי כן אל ידי בעתון “הלפיד הגדול”, אשר אני הנני אחד מעוזריו התמידים…

רטט עבר בכל אברי גו החכם. אלים אדירים! למה לו לדעת במה הוא עסוק כעת?… ולמה נחוץ לדעת זאת לקוראי “הלפיד הגדול”?… הרחוב! נזכר פתאם החכם ויתחלחל – הרחוב התחיל לזעזעהו, כנראה, גם בעיר הפלך!…

דיגנוס השני ישב בחדרו כשתי שעות ויציל מפיו רק דברים מקוטעים. החכם רמז לו, כי פרסום שיחתם לא ינעם לו כלל, אך דיגנוס השני הרגיע את רוחו ויבטיחהו כי “לטובת החכמה והמדעים נחוץ ונחוץ מאד מאד פרסום ראיונם”, ובצאתו מחדר החכם אמר בהנאה:

– חן־חן לך, רבי ואלופי, גם בעד הרמזים הקטנים והידיעות המעטות שהודעת את עבדך, כבוד חכמתך נתן לי אמנם רק שלד, אך יהי נא בטוח כי אני אלבישהו מחלצות כיד המליצה הטובה עלי" –

ומן היום הזה החלו לעתים קרובות לבקר את החכם המפורסם סופרי־עתונים שונים, שהכריזו על כל מלה ומלה שיצאה מפי החכם בקולי קולות בעתוניהם, תלמידי־חכמים וסתם חובבי־החכמה והספרות. יש שהתוכחו והתפלפלו באיזו הלכה מחקרית, אך על פי הרוב באו רק “לטיל ארוכות וקצרות” ולפרסם תכף כל שיחת־חולין, כל דבר פשוט שיצא מפי החכם, בשוק החיים וספרות. לאט־לאט רבו מבקרי החכם ומזעזעיו, ודירתו היתה צרה להכיל את כלם. שיחות, וכוחים, דברי־בקרת נתערבו באזני החכם עם ליצנות ורכילות וחדודים בעלמא, שהומטרו על ראש חכם פלוני וציר אלמוני וסופר פלמוני.

פעם נכנס אל חדר החכם כבעל הבית הסופר דניאל בן־גד, המכונה “דיגנוס השני”, ויודיע בשמחה, כי הירחון החדש, אשר הוא משתתף בהוצאתו, מבקש להדפיס את תמונת החכם המפורסם בלוית תולדותיו בקצרה. החכם התנגד להצעה זו בכל תקפו. אבל “דיגנוס השני” ידע לדבר על לבו ולפתותו, כי לשם התורה והחכמה מחויב הוא לתת את תמונתו. “ישנם עתה סוג קוראים בין שדרות העם הבינוניות, שקלסתר פניו של החכם נחוץ להם להבנת ספריו” – הוסיף דניאל בן־גד לטעון ולטעון עד שהשיג את מאויו.

כחדש ימים אחרי המאורע הזה קבל החכם את חוברת הירחון, שבו נדפסה תמונתו, מתחת לתמונתו נדפסו באותיות גדולות הדברים האלה:

“נשלחה בפעם הראשונה לשם הירחון החדש”.

בתולדותיו מצא החכם, בין יתר הדברים, מלים כאלה: “ראו נא, קוראים חביבים, את מצחו היפה ואת תלתלי שערותיו הנפלאות” – – –

– חזיז ורעם! קפץ החכם מעל מקומו – הגם פה?… גם פה?… גם פה יש “רחוב”?…

ובאחד מימי הסתו טיל החכם בגן העיר. היום היה יום בהיר וצח, ואנשים ונשים וטף למאות מלאו את שדרות כל הגן. החכם ישב על ספסל להנפש. מן הספסל הסמוך הגיע פתאם אליו קול בתולה משיחה עם חברתה: “ראי נא יקירה, הנה ה”מפורסם" יושב!… הראית את תמונתו בירחון החדש?… לא לחנם משבחים שם את מצחו ותלתליו – –"

החכם הוקם מעל ספסלו כנשוך־נחש. “הרחוב! הרחוב! המו בו כל חדרי לבו – אין כל נסתר מהרחוב!…”

ויתחרט מאד מאד כי נפתה לדברי “דיגנוס השני” לתת לו את תמונתו.

החכם יצא את הגן וירץ הביתה. בעברו באחד הרחובות הראשיים, עמד פתאם מלכת לפני חלון בית־מסחר־ספרים, ולא האמין למראה עיניו: בחלון היתה תלויה תמונתו על כרטיס־פוסתה, ואצלהו – תמונת איזו ארטיסתה ערומה־למחצה. דם החכם החל לרתח בו מקצף וזעם. הנבזים! כנראה, גם פה לא ינוח עוד…

בשבוע ימים אחרי הדברים האלה הביאה לו מן החנות משרתת דירתו קופסת עצי־גפרית. החכם פתח את הקופסה ויחפץ לעשן את מקטרתו ופתאם נפלה מידו הקופסה ארצה ופניו חורו. החכם הרים אותה מעל הרצפה, ולבבו החל לדפק בו בחזקה: על גב הקופסה היתה חרותה תמונתו…

– “אוי נא לי! צעק החכם מנהמת לבו – אנה אברח מן הרחוב הגס?”…

והוא ברח.

כשבועים אחרי המקרה הה מצא על רצפת הרחוב פסת־ניר מלוכלכת. הוא הרים אותה – ויזדעזע. על פסת־הגליון, שנקרעה מאיזו מחברת לכתיבה, הציצו לו פניו המטושטשים קצת ומלוכלכים בטיט־חוצות מצעדי העוברים ושבים. בלילה ההוא נדדה שנת החכם. הוא הלך בחדרו אנה ואנה ויחשב רק מחשבה אחת: לברח! לברח משוק החיים ומשוק הספרות!…

ובבקר השכם חבש החכם את ספריו, כתביו וחפציו ויסע אל עיר מגוריו הקטנה, אשר ישב בה בראשונה. שם לכל פחות, חשב החכם בלבו בשבתו בעגלת הרכבת, יש לו עסק עם ילדים בוערים, ואין תמונתו על קופסת עצי־גפרית…

האמלל! הוא לא יכול לפַלל, כי בעת הזאת הספיקה כבר העיר הקטנה “להתמשכל”, וגם בחנויותיה נמכרות קופסות עצי־גפרית עם תמונתו.

הנהו שוכב על מטתו השבורה תחת אדרתו הקרועה והמלכלכת ומתאמץ בכל שארית כחותיו להרדם. אחרי חצות הלילה. כל היקום נם את שנתו. בן־האדם והחיה, הבהמה והרמש, הכל, הכל נמים, כאלו קצה נפשם בעמל היום. עננים כבדים מכסים בחוץ את מרחב הרקיע, ופניני הכוכבים מציצים פה ושם לרגע מתחת חתוליהם ומסתתרים שנית, כאלו מתיראים הם להתבונן בליל־החשך הזה אל הכנות השור והחמס ליום הבא.

והרוח הומה בעד ארובת העשן בקול קורע לב. אך הוא שמח בהמיה זו נדמה לו, שהרוח לוחש באזניו: “טוב, טוב להרדם ולבלי ראות ולבלי שמוע ולבלי הרגש… נום! נום! נום” –

אך המחשבות, חזיז ורעם! הן אך הן אינן נותנות לו לעצם את עיניו ולמות, למצער, לשעות אחדות…

הנה נסגרות עפעפיו, הנה הוא מחל להרגיש איזו לאות נעימה במחו הלהט, איזו עיפות משכרת בכל ברי גוו, וכמדומה לו, ששומע הוא למראשותיו קול־נחמה טמיר המבטיחהו כי בעוד רגעי מספר יהי מאושר, שלו ושבע־רצון, כי בעוד שנים שלשה רגעים לא יראה ולא ישמע ולא ירגיש מאומה, מאומה, מאומה. ופתאם מקיץ איזה הרהור, איזה צל של רעיון – ועיניו נפקחות ורואות, ואזניו מוטות – ורעיון מעיק אחד רודף את השני, והשני – את השלישי, בלי קץ ותכלה, כצלמי בלהות ורוחות טמאות.

ומה הן המחשבות? – קורא הוא בינו לבין עצמו בקול־רגז – לאן תובילנה? ומה הן חפצות?

שום־דבר! גוזר הוא גזרה קשה – המחשבות הן מחלות בחטאים, הרעיון הוא חולשת המֹח, כמו שהחטא הוא חולשת הגוף.

ויש שהוא משקיט את ערבובית מחו בהשערה כזו: המחשבה היא ברק ההגיון; בלי המחשבה אי־אפשר להמציא המצאות מדעיות ושכליות, בלי המחשבה אין שום עבודה יכולה להתקים" –

אבל לא! אלף פעם – לא! רועם בקרבו דימון הכפירה: המחשבה המעשית בודאי אינה מחלה. האכר המשכים קום בעלות השחר לפתח ולשדד את אדמתו, להשקות את גן פרחיו, להאכיל את עופותיו ובהמתו – בודאי איננו חולה, הוא עובד!…

אולם איש כמוהו, שאין לו במוחו אלא המחשבה המחשבית, העיונית, וכל הערב־רב של הרהוריו, רעיונותיו ודמיונותיו אינם מביאים לאיזו עבודה כל שהיא – האיש הלזה חולה הנהו בודאי.

הן את מחשבותיו החדשות והחדשות שבחדשות חשב כבר איזה אמלל אחר, יוכל היות, לפני מאות אלף שנה. מי יודע בת כמה נצחים היא המחשבה? גם השפק המר גם הכפירה הכללית עתיקי־יומין הם. על הכל חשבו מכבר ובכל כפרו מכבר – ומה חפצות המחשבות ממנו עתה?..

והוא לוחץ בחזקה את ראשו אל הכר ומתאמץ לקברהו בנוצות עמוק עמוק – ולהרדם… איננו חפץ לחשב, איננו חפץ לכפר בכל, איננו חפץ כלל להתפלסף ולהפך את הודאיות לספקות ואת הספקות לודאיות, רק לישן, לישן משתוקק הוא – לישן…

העיקר, אינו חפץ להרגיש, לא בלבו ולא במחו.

כי קשה מאד לחיות ולהרגש!

ולפי דעתו נתנה השנה רק למטרה זו, כי שעות אחדות ביום ינסה האדם לבלי הרגש…

וטוב היה אז מאד לוא יכל האדם להרדם לשבוע ימים רצופים, לחדש ימים ואולי גם לשנה –

ואחרי כן בהקיצו ובראותו כי הוא מחל להרגש ולחשב שנית, וההרגשות והמחשבות חדות, עקצות ומרעילות את הלב והמוח – יוכל האדם לשוב אל זרועות מרפיוס הנעים ורוח לו.

ואז היו החיים יותר טובים וכדאים לטפל בהם! – – –

* *

היו ימים בחיי הכופר, שמדי בקר, בפקחו את עיניו, היה מצטער מאד כי בא הקץ למנוחת שנתו, ושנית הקיץ להרגיש, לחיות ולסבול. ואז היה מנקר במחו יתוש־מטריד: למה יקץ? למי נחוצה יקיצתו? ועוד אז היה עונה בו דימון השפק: “לאיש, לשום איש לא נחוצה יקיצתך!”

– ולמה יקץ?

– “לסבל ולהיות אמלל!” היה מסתולל בנפשו מפיסתופל.

והוא היה לוחץ את ראשו הבער אל הכר והיה מתכסה בשמיכתו על ראשו ועל גופו והיה מתפלל בדמעות לשר־השנה, כי יקחהו שנית אל תחת כנפי חסדו וימיתהו ליום אחד, לשעות אחדות לכל הפחות. והמלאך הטוב היה שומע לפעמים בקולו והיה מרפרף על עיניו והיה מדבקן לאט־לאט… ופתאם – המחשבה! חזיז ורעם – עוד פעם המחשבה! ובמעוף אחד נקרע הדוק הנעים שהיה פרוש על אשמורות עיניו, ועוד־פעם הנהו עֵר, רואה, יודע ומרגיש הכל…

ואז היתה פורצת בו מלחמה עזה בין השנה ובין המחשבה, והוא היה צועק מנהמת לבו: "סורי ממני, מחשבה אכזריה! אינני חפץ לדעתך! חוס נא עלי, נומיאל, וישנני! ישנני!…

– קום! היתה מנקרת המחשבה במחו.

– איני חפץ לקום! איני חפץ! היה צועק ומתעטף בשמיכה.

– קום!…

והוא היה קם מבלי דעת למה… ושנית היו מתחילים החיים המרים והארורים, ושנית היה לבו לברות לשני הכפירה, ושנית היתה נפשו למרמס לבהמת־האדם –

ומפיסתפל היה צוחק באזניו בעת ההיא: “בעל כרחך אתה חי ובעל כרחך אתה מת, בעל כרחך אתה נרדם ובעל כרחך אתה מקיץ משנתך! הכל, הכל – בעל כרחך!…”

אך הוא גם במות כפר גם בחיים לא האמין.

־־־־־־־־־־־־־

• שולמית רפאלי
• עדנה הדר
• צחה וקנין-כרמל