כיתת חיילים נחה עכשיו בצל שנותן קיר בניין נטוש. מכאן אפשר לראות בבירור את מחסום הכביש ואת החיילים הבודקים את הרכב העובר. בין החיילים חיילת אחת שתפקידה לבדוק נשים. עכשיו החיילת עם הגב אלינו ואני מנסה לנחש על־פי הרגליים השריריות את הסך־הכול שלה. מאחורי הבניין הנטוש משתרע הכפר הערבי. המחסום מונח על הכביש הראשי המוביל אל עומק השטחים המוחזקים. צהריים חמים הבקיעו להם דרך באמצע החורף. קרני שמש נשברות בשלוליות. תושבים מקומיים יורדים ממשאית מסחרית, שניים, שלושה, ששה, מתייצבים בשורה רשלנית ליד המשאית. חייל דובר ערבית בודק את הרשיונות, כשאחרים בודקים את מטען הפירות. אין ביניהם נשים, אז החיילת עומדת באפס מעשה חשופה למבטי נוסעי המשאית. מרחוק נשמעים קולות של מבוגר הקורא לילדים, של כלבים נובחים ושל מכונה רוקעת פחים. בערך בארבע אחרי הצהריים השמש מסתלקת והחורף תופס את מקומו בשטחים המוחזקים. אנחנו קמים מהקיר הנטוש ותופסים את מקומנו ליד המחסום. כל אחד תופס כאן מקום. הכפר הערבי תפס מקום במרחב הזה. המחסום תפס מקום בכביש. האנשים והכלבים תופסים. עקרון תפיסת המקום חל כאן גם על עצמים. אני תופס מקום. הכפר הערבי נראה כתפאורה. כל האנשים והעצמים במקום הזה נראים כמשתתפים בסרט, מחכים למצלמה. מותק, לאיפה את הולכת, שואל חייל את החיילת העולה על רכב האוסף את החיילים. החיילת מסתובבת ואומרת, אשייה רומני, ועולה לרכב המתחיל להסתלק. החייל רץ אחרי הרכב, צועק, אמא, אמא, זה אני, אל תעזבי אותי. חוזר אלינו ואומר, זאת היתה אמא שלי, לא הכירה אותי. הכול צוחקים.
ב־4.30 מגיעה למחסום מרצדס לבנה, ישראלית. עוצרת ארבעה מטר לפני המחסום. ליד המחסום שני חיילים. השאר מפוזרים על תעלות החול שבצדדים. במרצדס נוהג גבר כבן חמישים ולידו אשה כבת שלושים וחמש. אחד החיילים אומר, מכל סיבוב כזה הערס מרים חמישים אלף נטו מינימום. נהג המרצדס הִדמים את המנוע ונשאר ליד ההגה. האשה מביטה מבעד לחלון הסגור שאד קל מכסה אותו. עכשיו היא מציירת באצבעה צורה על גבי האד, מוחקת את הצורה, מוחקת את האד ומיטיבה את שדה הראייה שלה. ארבעה מטר הוא המרחק בינה לביני. אני יושב בתעלת חול על גבי יריעת קרטון. החייל אומר לי, אם אתה לא עושה לו בעיות, הוא מוריד לך את הנקבה לזמנך החופשי, ואתה יכול לאכול כמה שאתה יכול מאיפה שאתה רוצה. אני אומר לחייל, לא?! והחייל אומר, זה הסיבוב הראשון שלך בעסק הזה? אני אומר כן, הראשון. והחייל אומר, אז תאמין לבעל ניסיון. נדמה לי שהאשה מחייכת. והחייל אומר, היא מבאר־שבע או משהו כזה. אחרי־כן הוא שואל, אתה מסופח מהנדסה, לא? אני אומר, כן, מסופח. והחייל אומר, תראה, זה מהמרצדס בא לפה לפחות פעם בשבוע, עושה הברחות, מסחר, השד יודע מה, לבחורה קוראים כריסטין או משהו כזה… בפעם הקודמת היא אמרה, אני צרפתייה, אז תתחשבו.
היא לובשת אפודה לבנה קלה ומתחתיה גופייה אופנתית. החייל אומר, היא גובה מטר שבעים, ואני נותן לה ארבעים במצב מצוין. מהמחסום עד לעיקול הכביש הראשון שדה ראייה של כשמונה מאות מטר. וכשנראה חרטום המכונית הראשונה, שנכנסה מהעיקול אל כביש המישור, אותת החייל שבמחסום לנהג המרצדס לרדת מהכביש לשוליים. בערך בשש, ידענו, אמורה לעבור כאן שיירה של גוש אמונים. החיילים יצאו מתעלות החול והסתדרו ליד המחסום. מתוך בליל ההודעות לא נותרה לנו הוראה ברורה, לתת או לא לתת לגוש אמונים לעבור. האשה יצאה מהמרצדס ונשענה על הדופן. נראתה כמו משיר של נט קינג קול, השר על עצמו מלווה את נערתו הביתה. אפילו שהאשה לא נראתה עוד נערה. ואפילו ששום דבר לא נראה כמו בפזמון של נט קינג קול. האשה נשענה על הדופן, מתוחה קצת לאחור, ועכשיו ראיתי שרגליה בנעלי־עקב עם רצועות כחלחלות זוהרות דקות, עד שנדמה שכל רגע תסיר אותן בבעיטה קלה, מה שהזכיר לי חדר מחומם בחורף עם אשה צעירה בגרבי ניילון. מצאתי עצמי אומר לה בשקט, מה שאת אומרת גברת. לא שמעה אותי ורק חייכה אלי. אחרי־כן, אחרי שגוש אמונים הסתלקו מהמקום, הבחנתי שהאשה בחרה בי כיצור ההגון והעדין כאן, כבמין מצפון, למקרה של אלימות. הטבע המעניק הגנה לתולעת, ליתום, לחלש ולארנבת, העניק לאשה זו את הכושר לבודד את הנקודה החלשה מבין כל הנקודות שניצבו ליד המחסום. תשע שעות לאחר־מכן במלון בבאר־שבע, אמרה לי, מההתחלה ראיתי שאתה בחור טוב… אל תשכח שאני צרפתייה. אור ניאון מתחלף של שלט מסחרי, שראיתי דרך חלון חדר המלון, הזכיר לי את ניו־יורק. ובזמן שהאשה הצרפתייה, עומדת במרכז החדר, הסירה את הגופייה האופנתית, טופחת בכף־יד על בטנה הלבנה הרכה, נרדמתי בבגדי, מריח מהכר ריח חיטוי חריף.
המרצדס הלבנה זזה לשולי הכביש. המכונית הראשונה של גוש אמונים קרבה למחסום. במכונית ישבה משפחה, אב, אם, שני ילדים. החייל אותת להם לעצור. עצרו וחיכו לחייל שלא ניגש אליהם. החייל חיכה להוראות שלא הגיעו. בינתיים הגיעה כל השיירה של גוש אמונים ונוצר טור מכוניות ארוך. הגברים יצאו מהמכוניות והתפללו מעריב. גשם קל החל לרדת. האשה נכנסה למרצדס. ומדי פעם, כשהבטתי בה, ראיתי שהיא מעשנת ופולטת עשן בכדור מסוגנן אל מרכז שמשת החלון הקדמי. נהג המרצדס ישב, ראשו שמוט לאחור, מנמנם. משאית ירקות ערבית עשתה דרכה לאורך שולי הכביש הבוציים עד למחסום. שני נערים ירדו מהמשאית ושני מבוגרים ירדו מהקבינה. חיילים בדקו את המטען, את הרשיונות, את שני הנערים. אחד הנערים הגיש את שקו לחיילים בתנועת מרי בלתי־צפויה שהקפיצה את החיילים. הערבי המבוגר, שירד מהקבינה, הרגיע בתנועת יד את החייל, ניגש אל הנער וחבט בו באגרופו בעצם הכתף. הנער נרעד, סב על ציר, מעד לאחור ונפל. המבוגר אמר, כלב. מהצד קלטתי את מחצית השנייה בה חזר בו המבוגר מכוונתו לחבוט בפני הנער, וחבט בעצם הכתף. כתוצאה מהחיפוש נפל על הכביש אשכול בננות גדול. הערבי שהיכה את הנער התכופף להרים את האשכול, ובעודו מתרומם אתו הציץ בפני החייל ואמר, תפאדל, מציע לו את האשכול. החייל אמר, לך תזדיין עם הבננות, יא חרא. הערבי הטיל את האשכול למשאית, נכנס לקבינה, התניע, וכשהמשאית החלה לנוע, עלו עליה בקפיצה שני הנערים, זורקים לפניהם את שקיהם.
אבי המשפחה מגוש אמונים אמר, לפחות הם מכים אחד את השני ולא נשרפים אצלנו חיים בבית־מלאכה בתל־אביב. והחייל אמר לו, ראית איך הוא תקע לו, והאיש אמר, כן אני ממכה כזו לא הייתי קם. החייל שאל אותו, כל היום בישיבה על התחת במשרד, מה? והוא אמר, בערך. החייל התבונן בו ואמר, עשר דקות התעמלות יומית וקצת משקולות ואתה חוזר לכושר כמו כלום. האיש שתק. והחייל אמר, מצטער עוד אין לי הוראות, אל תעשו לי בעיות, אני מבקש… אם אתם מוכרחים לרקוד ולשיר ולצעוק, אז תעשו את זה בצד בלי לעבור את המחסום, בסדר? האיש שאל, כמה זמן זה ייקח, והחייל אמר, ההוראות צריכות להגיע כל רגע. הגשם הלך וכבד. החיילים במעילים ובכובעי־גשם עמדו ליד המחסום. אחד החיילים, שחזר מהצצה ברכב של גוש אמונים, אמר, אין להם שום ציוד במכוניות. אפילו לא סירים ולא ברנרים… אולי זה רק תרגיל שלהם… אולי הם לא רוצים להתנחל על שום ג’אבל כאן בסביבה. החייל ניגש אל האיש שישב עם משפחתו במכונית, ולאחר שתי דקות חזר ואמר, הוא אומר שהם רוצים רק לעבור דרך הכביש העוקף, ובצומת הם לוקחים חזרה לארץ.
האשה הדליקה את האור הפנימי במרצדס. ניגשתי למרצדס והיא אותתה לי להיכנס. נכנסתי למושב האחורי המחומם והרך. האשה הסתובבה אלי עם מחצית גופה, כשברכיה מקופלות על הכיסא. היא אמרה, שלום, אולי תשב כאן, יורד בחוץ גשם כזה. אמרתי לה, את רואה, אני כבר יושב. והיא שאלה, מי זה כל אלה בחוץ, לְמה מחכים. אמרתי לה, את יודעת, גוש אמונים. והיא אמרה, גוש אמונים לא טוב בשביל הביזנס. הגבר שלידה ישן, איזה ביזנס? שאלתי אותה. היא צחקה, זרקה את הסיגריה דרך חריץ החלון הפתוח, והעבירה את מחט הרדיו לרוחב תחנות השידור, ואמרה, זה אלי, קוראים לו אלי, והצביעה על הגבר הישן. אחרי־כן אמרה, רוצה שאני יעבור אחורה, לאלי לא אכפת… אני לא שלו, רק חברים. אמרתי לה, למה לא, יותר טוב מכלום. בתנועות אטיות עברה למושב האחורי. אחרי־כן שאלה, אתה קצין? לא, אמרתי, אני סמל. יש שם בחוץ קצין, שאלה. אמרתי שאין. אז אתה הכי גדול כאן, היא אמרה. כן, אמרתי, יכול להיות.
היא צחקה. ועכשיו הבחנתי בין ריח הגוף שלה לבושׂם הדק, בבהונותיה הצבועות אדום ובברכיה הלבנות המלאות מקופלות תחתיה. חייל שחיפש אותי הגיע לחלון המרצדס ואמר, יאללה, תעזוב את השרמוטה, הבלגן מתחיל. מה הוא אמר, שאלה האשה. שומדבר, אמרתי, פותח את הדלת. שרמוטה, אמר האיש המכונה אלי, שהתעורר, שרמוטה, זה מה שהוא אמר. והאשה אמרה, שרמוטה אמא שלו. כן, אמר אלי, בטח, שרמוטה אמא שלו, בטח. וצחק כשהוא מעסה בכוח, על־מנת להכאיב, את הבשר שהצטבר ליד ברכיה המקופלות. האשה, שעדיין התביישה ממני, הסיטה את ידו, וזו קפצה וצבטה בכוח נקודה בשיפולי בטנה. האשה ניסתה להסיט את ידו, כשהיא צועקת, האיש לא הרפה ושאל, טוב, מותק. כשהאשה אמרה, כן, טוב. הוא משך את ידו וצחק.
הגשם פסק. בשמיים נִבעו פרצות כחלחלות. חיילים נוספים הגיעו למחסום מנקודה מרוחקת מעט מאיתנו, וביניהם, באור הפנסים, ראיתי את אורי מי־עמי עומד מתווכח עם גבר ואשה מגוש אמונים. ההוראה היתה לא לאפשר להם לעבור ברכב. ההנחה היתה שבהליכה רגלית באזור זה ובתנאים אלה לא ירחיקו. שמעתי את אורי מי־עמי אומר להם, תבינו, ראשית יש לי הוראות, ושנית, אני באופן אישי מזדהה עם ההוראות האלה. כן, אותו מי־עמי המתוק המזדהה באופן אישי עם עקרונות ועם תיאוריות. כמה שנים קודם־לכן, במלחמת יום כיפור, בחניה ברפידים, אמרתי לו, אורי, עוד אין לנו שלושים, אין לנו את ההיסטוריה של לטרון, של המיתלה, אפילו ששת הימים לא עברה עלינו… ועכשיו ההזדמנות שלנו להיצמד לאיזה מיתוס, להיות גדולים מהחיים, מה אתה אומר? מאז, לא ראיתי את אורי מי־עמי. ועכשיו אני ניגש אליו ואומר, אתה מזדהה עם ההוראות, מה. מי־עמי שמח לראות אותי ואמר, שמוק, בטח שאני מזדהה, בהנאה מזדהה, אתה מסופח־הנדסה או מה? הזוג שאל את מי־עמי, אז ברגל אפשר, נכון, אז אנחנו הולכים ברגל לשם. ומי־עמי אמר, רק שתדעו שמשני צדי הכביש יש רק חול, אף לא גבעה קדושה אחת… שום אלוני־ממרא… שום כלום, פשוט כלום, הבנתם אותי. הבעל אמר למי־עמי, מהכביש תצטרך להוריד את המכוניות שלנו בעצמך. ומי־עמי אומר לו, עד הבוקר יש לנו זמן, בלילה אין כאן תנועה, נראה כבר בבוקר. מישהו מאנשי גוש אמונים החל לשיר “אמר ה' ליעקב”. השירה פשטה במרחב הקטן שלנו, הקיפה את האנשים ואת הרכב החונה. אמרתי למי־עמי, קיבינימט, תודה ששירה יפה אתה שומע. במחצית טור המכוניות החונות החלו הריקודים. ומי־עמי אמר, האנשים האלה אסון, הייתי רוצה לראות אותם מיישבים קודם כול את הגליל, כמו שצריך. השירה השתלטה על עור התוף שלנו. החיילים התנועעו בחוסר מנוחה ליד המחסום. אחד החיילים חזר מהמרצדס הלבנה עם כמה חפיסות סיגריות תוצרת חוץ.
אנשי גוש אמונים רקדו ושרו שעה ארוכה. אחרי־כן הגשם התחדש והאנשים נכנסו למכוניותיהם. מבעד חלון המרצדס ראיתי את אורי מי־עמי ניצב ליד המחסום מכורבל בשינל עבה. שנה קודם־לכן, בניו־יורק, אני נוסע עם חבר מילדות, איש גוש אמונים, המשמיע לי בטייפּ של מכוניתו את “אמר ה' ליעקב”. אני מנסה להחליף אותו בדמיוני עם אורי מי־עמי שליד המחסום. זה לא הולך, אי־אפשר להחליף את מי־עמי בבחור ההוא מברוקלין. האיש ששמו אלי מצביע מתוך המרצדס על מי־עמי ושואל, מי זה? אני אומר לו, חבר שלי. הוא שואל, מניאק, מה? אני אומר לו, בשבילך הוא האבא של המניאקים. והאיש שואל, מצביע על האשה, אתה חושב שכריסטין יכולה עליו. כריסטין צוחקת, כשאני אומר לו, עליו היא לא יכולה, עלי היא יכולה. היא צוחקת ואומרת, מותק, מותק. והאיש אומר, הוא ההיפך של גוש אמונים אכל בדיוק כמו הם, הפוך על הפוך, מה? אמרתי, בערך. השעה שתים־עשרה, חצות. אורי מי־עמי מגיע להסכם עם אנשי גוש אמונים המסובבים את רכבם וחוזרים לארץ. לאחר שטור המכוניות מסתלק, האיש המכונה אלי מתניע את המרצדס וקרב למחסום. אני עובר לשבת לידו, האשה מאחור. ליד המחסום אני יוצא מהמרצדס. אלי אומר לי, בעוד שעתיים אנחנו חוזרים ולוקחים אותך לבאר־שבע על חשבון הבית. עושה הפסקה ואומר, אם הכול בסדר. אורי מי־עמי ניגש למרצדס, מתכופף ושואל אותי, ומי זה? אני אומר, זה בסדר. מי־עמי רואה את אלי ואת האשה מחייכים אליו בחנופה מזוינת. אורי שואל, מה בסדר? אני אומר לו, אל תפחד, הם לא מתנחלים, זה בסדר, אנשי עסקים. ואורי אומר, באחת נגמרת המשמרת שלי, אז שיחכו עד אז, בצד. ובאחת וחצי חצתה המרצדס את המחסום. אורי מי־עמי עדיין ליד המחסום, מחכה להסעה. אמרתי לו, אתה מאה אחוז, יותר בסדר מבסדר, עד אחת זו המשמרת שלך, ועד אז כל החוקים בתוקף. ואורי אמר, אתה עייף, אל תרחם על עצמך, רד ממני. ההסעה הגיעה. האנשים עלו ואורי ביניהם. אמרתי לו, אורי, להתראות בשנה הבאה בירושלים הבנויה. והוא ענה, להתראות במדינת חוק וסדר, וחייך אלי דרך רעוּת. האנשים הסתדרו במשאית, אורי התיישב אחרון בפתח. אמרתי לו, אורי, עכשיו אתה נראה כמו הוא הלך בשדות, קראו לו אורי, לא? אני לא יודע, ענה, זה לא המיתוס שלי.
כעבור שעה חזרה המרצדס הלבנה. האיש המכונה אלי נראה מרוצה. האשה, כריסטין, עייפה ומבטה לא ממוקד. אלי עצר ואסף אותי. נסענו לבאר־שבע, מרחק של פחות משעה. בדרך, ליד אחד הקיבוצים, עברנו את הרכב של גוש אמונים. אלי, מדבר צרפתית עם כריסטין, אמר לה לעבור אלי, למושב האחורי. עכשיו הוא שואל אותי, ביום חמישי אתה עוד פעם על־יד המחסום? כריסטין עוברת למושב האחורי ונשמטת עליו. אני אומר, כן, ביום החמישי הזה גם כן. והוא ממשיך לדבר איתה בצרפתית. אני מבין שהוא אומר לה לתת לי יחס טוב. כריסטין מתעוררת לרגע מטמטום־החושים שלה, ואומרת, מה? אלי צועק עליה בצרפתית. אחר־כך הוא אומר לי, אתה אוהב סטייק עם קצת דם? ולפני שאני עונה, חבט בגב ידו על פיה ושפתה העליונה מיד נבקעה ודיממה קצת, והוא אמר, הנה סטייק עם קצת דם. כריסטין ייבבה ותוך כדי כך התעוררה.
באר־שבע לפנות בוקר. המלון צופה אל הרחוב הראשי. אלי דוחף אותנו לחדר קטן נקי מכוסה טפטים חומים־בהירים שעל פניהם מצוירת סצינת ציד מלכותי. אור שלט הניאון המרצד של המלון נכנס לחדר ומציף אותו לסירוגין באור אדום. כריסטין שוטפת את פניה בכיור הקטן שבחדר, ואומרת, מהתחלה ראיתי שאתה בחור טוב, אני צרפתייה… הכול חוץ ממכות, טוב? הרחוב הראשי כבר מתמלא תנועה. אני מסתכל מהחלון ברכב של גוש אמונים חוצה את באר־שבע. אחר־כך הסירה את אפודתה הלבנה ואמרה, היה לך פחד מהמניאק ההוא על־יד המחסום, לא? אמרתי, מאורי מי־עמי? כריסטין אמרה, לא יודעת איך קוראים לו, היה לך פחד מוראלי ממנו. כשהסירה את הגופייה האופנתית, טפחה בכף־יד פתוחה על בטנה הרכה הלבנה, ואמרה, הכול, רק בלי מכות, טוב. שמתי לב שהיא כבר אומרת את זה פעם שנייה ונרדמתי בבגדי. מהכר נדף ריח חיטוי. בחלומי ראיתי את אורי מי־עמי עולה על מוקש, מובל לבית־החולים, וכשכתב הטלוויזיה מושיט לו את המיקרופון, הוא אומר, זה לא המיתוס שלי. הכתב אינו מרוצה, ואורי אומר, טוב, זה לא העיניים של המיתוס של המדינה שלי. הכתב נראה לי כמו הכתב במחזה של ניסים אלוני. הסתובבתי אל כריסטין ששכבה בתחתוניה ובחזייתה, מעשנת, בעיניים פקוחות, ואמרתי לה, אַת העיניים של המדינה. והיא אמרה, חלמת על המניאק הזה מהמחסום. אמרתי שכן, והיא אמרה, עיניים של מדינה, משמיטה את הה"א, והוסיפה, רק בלי מכות, טוב. בבוקר שאל אותי החייל במחסום, היה מכות? אמרתי לו שישנתי כל הלילה לבוש, והוא אמר, חבל, מכות אצלה זה טוב־טובלה… טוב, פעם אחרת… אבל שים לב טוב־טוב היום במשמרת שלך, כי גוש אמונים ינסו לעבור כאן היום בשש עוד פעם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.