רקע
אדם ברוך
תסתכל טוב, ככה הולך יהודי עם יהלום
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

נמל־תעופה אורלי, צרפת, סוף דצמבר 1973. האיש שלצִדי, יהושע אלכסנדר טארוני, בן ששים ושלוש, סוחר אמנות ירושלמי, מהדק על ברכיו תיק מזוודה עשוי עור חום הנסגר ונפתח ככספת. בתיק מונחים, זה על גבי זה, מופרדים בנייר פרגמנט לבן, דפים מצוירים של האמנים היהודים מאקס ז’אקוב, צרפתי, נספה בשואה, מאקס פֶּכשטיין, גרמני, חבר קבוצת הגשר, ואל ליסיצקי, רוסי, האוונגרד המהפכני. ארבעים ושמונה דפים חתומים ששוויים כרבע מיליון מארקים. הדפים השמורים היטב אך זה הוצאו מתוך המסגרות על־ידי בעליהם היהודים המתגוררים בישראל ומבקשים למכור אותם באירופה באמצעות הסוחר יהושע טארוני. הוא איש רזה וגבוה ששערו הנופל על כתפיו, תלבושתו הכהה תמיד ומבנה משפטיו החסכוניים משווים לו אופי בלתי־ישראלי ביותר. עצרנו באורלי בדרכנו למינכן, ישבנו במסעדת הנמל. מולנו שתי נשים, אולי אם ובתה, אולי חברות, מדברות הולנדית, וטארוני אמר, למכור אמנות כזו באירופה עכשיו זה זמן טוב. אלוהים בטח רואה הכול וצוחק איך שפעם אחרי אושוויץ, יהודי עבר מכאן לשם ומשם לכאן, רק עם יהלום ברקטום שלו… אפילו לא של אשתו… אחרי היטלר, אפילו השטן לא יכול למכור ליהודי ציור… גדול מדי, קשה מדי, אי־אפשר לגלגל אותו ולתחוב אותו… אתה יודע מי זה מאקס פכשטיין? אקסל שפרינגר יודע, הוא יודע גם מי זה ליברמן ולֶסֶר אורי היהודים, אם לא כאן, בצרפת, אז נמכור לשפרינגר… כתבתי לדויטש, למינכן, שיחכה לי, שאני בא עם ארטיקלים מעניינים, בלי לכתוב איזה ארטיקלים בדיוק.

שני הצרפתים שהגיעו למסעדת שדה־התעופה דיברו עם טארוני יידיש. הגבוה והצעיר ביניהם היה מעוניין רק במאקס ז’אקוב. אם זה פרחים או איזה ואזה, בכלל אל תפתח את המזוודה שלך… אני נותן מאתיים חמישים דולר לדף וזהו זה, חבל על הזמן. אבל, אם יש לך משהו כמו אשה מביטה החוצה עם ישבן פנימה, אבל עדין מאוד, אני מעוניין לראות, אבל בתנאי שזה ציור מלא, ולא איזו סקיצה, אתה יודע, ושהחתימה מאה אחוז אוקיי, אני מזהה חתימה של ז’אקוב גם בחושך… ואל תטרח לספר לי את כל הסיפור הישן על ז’אקוב ופיקאסו, אני מכיר אותו בעל־פה ולפעמים נדמה לי שאני כתבתי אותו. הצעיר הפסיק לשתי שניות, בחן את יהושע טארוני שלא אמר מלה, והמשיך: אז מה, היִידן שלנו ביזראל נבהלו קצת מהערבים וכבר רוצים מארקים גרמניים ביד, קאש מאני, במקום ז’אקוב על הקיר… אין להם סגנון ליידן ביזראל… זה מה שיוצא מיותֵר מדי זמן בשמש. ויהושע טארוני אמר, אני מוכר לך רק ז’אקוב אחד, המחיר אלף דולר לא פחות, החתימה אוקיי, זה גם פרחים וגם אשה עם ישבן ביד, ואת הסיפור על ז’אקוב ופיקאסו שכחתי בגלל השמש החזקה בפלסטינה. והצעיר אמר, תוציא נראה. טארוני נתן לו דף נייר מצויר בגודל שלושים על ארבעים ס"מ. הצעיר ניגש לחלון מסעדת הנמל, הציג את הדף מול האור ובחן אותו במשך כשתי דקות. על הדף היתה מצוירת אשה, ידיה על ראשה, צופה מחלון פתוח מקושט בווילון, וגופה כמו נתמך בשולחן ביתי עגול שבמרכזו אגרטל שיוצא ממנו זר פרחים. האיש השני, נמוך וקשיש, שנראה עד כה כמאזין לקריאות הכיוון של מִנהלת הנמל שבקעו מהרמקולים, אמר לצעיר, זה בסדר, תן שש מאות.

הצעיר נתן לטארוני שש מאות דולר, וטארוני אמר לקשיש, תמסור דרישת שלום מיהושע אלכסנדר טארוני לחנה פריד, אתה רואה אותה, לא? והקשיש אמר, נדהם, כן, זו אשתי, מאיפה אתה מכיר אותנו, אני לא זוכר אותך, ולאחר הפסקה של שתי שניות, הוסיף, כן, חנה זו אשתי, אמא של הצעיר הזה… פריד זה השם שלה מהבית… ועכשיו כאן, בצרפת, זה אנה רוֹש, וטארוני אמר, קנית טוב, ז’אקוב טוב, תחכה חצי שנה ותמכור ב־1,500 דולר, תעשה פרנסה… פעם אחרונה שראיתי אותך ואת חנה פריד, זה היה ב־9 בספטמבר 1939, בשבת… הנרות עוד דלקו ועל החלונות היו וילונות והיין עוד היה על השולחן… ואתם, היא ואתה, רצתם על הכביש מפייטרקוב ליער, איפה שחשבתם להתחבא… ואתם ראיתם אוטו של פולנים ושאלתם מה קרה? איפה חיל האוויר? לאיפה הגיעו הגרמנים? והפולנים צחקו ואמרו, יוּדֶה, יוּדֶה… אני הייתי באוטו וראיתי את הפנים הלבנות של הבחורה ושאלתי אותה איך שמה, והיא אמרה חנה פריד בת יצחק בער ולאה רוחל, כאילו שאני חזן שעושה לה קדיש… וראיתי גם אותך, והנה לא שכחתי אותך… אתה בדיוק אותו פורטרט כמו לפני ארבעים שנה. טארוני הפסיק, הביט בצעיר, חזר והביט בקשיש ושאל, אתה עוד רץ עם יהלום ברקטום? והקשיש אמר, כן, גם חנה, אין אמונה בגויים. וטארוני שאל את הקשיש, מצביע על הצעיר, הפוץ הזה יודע על מה מדברים? והקשיש אמר, לא. הוא חושב שהיטלר מת. הצעיר דחק באביו לחסתלק. אביו הביט בטארוני ושאל, איך חנה היתה צריכה לדעת שקוראים לך יהושע אלכסנדר טארוני? וטארוני אמר, כי אמרתי לה שזה השם שלי, יהושע אלכסנדר טארוני… אם היא לא נזכרה בזה בחיים, היא מאה אחוז נזכרה בזה בחלומות בלילה… תמכור את ז’אקוב ליהודים שיודעים מה זה נאצים… אם היה לי בית־כנסת, ז’אקוב היה שם על הקיר כמו פורטרט של הגאון מווילנא… כמעט עברו ארבעים שנה מאז, מה? והאיש אמר, ארבעים שנה אקוט בדור. העברית שלו היתה כבדה אך מדויקת. וטארוני השלים את הפסוק, ואומר עַם תועי לבב הם, והאיש אמר, אתם נוסעים למינכן, תיגש לדויטש, הוא כבר יודע איך למכור לגרמנים את הציורים של מאקס פכשטיין. טארוני לא הגיב, והאיש הצביע עלי ושאל, מי זה? משלנו? וטארוני אמר ביידיש, לא, אבל אני אראה לו מאיפה משתין הדג. האיש חייך, השתהה שתי שניות, ואמר, תן, אני קונה עוד ז’אקוב אחד, וטארוני אמר, בסדר, אבל עכשיו השני כבר עולה לך אלף חמש מאות דולר. האיש צחק, לא קנה, נפרד מטארוני והלך לכיוון בנו, שכבר עמד בפתח המסעדה, וטארוני אמר לי, תסתכל טוב, ככה הולך יהודי עם יהלום.


דויטש חיכה לנו בנמל־התעופה של מינכן. החורף בעיצומו ומבעד לחלון המונית נשקפו בתחילה מרחבים קטנים עטופי כפור קל שהסתיימו בשורות בנייני מגורים גבוהים. ובכל שלט חום צהבהב כצבע נקניקייה שהוצאה מהקפאה ומפשירה לאטה. דויטש אמר, חבל שאין לך עבודות של לסר אורי. אקסל שפרינגר שילם עכשיו חמישים אלף מארק בשביל תמונה שלו לא הכי טובה, רק מתוך סנטימנט. צבעי־מים של מאקס פכשטיין עומדים כאן בערך על אלפיים חמש מאות דולר. טארוני, שלא הציג אותי בפני הסוחרים באורלי, לא הציג אותי בפני דויטש, שישב צמוד אלי במונית, עטוף מעיל צמר שחור כעוף מצומק המציץ מפקעת. טארוני אמר לו, יש בישראל פאניקה מהמלחמה של יום כיפור… יהיה גם לסר אורי, לאט לאט… מי שלא מוכר היום, ימכור מחר, אין שם טרדיציה, לא יודעים להחזיק ארטיקלים כאלה ביד, לא יודעים מה יש ביד… אנשים שבאו לישראל עם תמונות של ליברמן ושל נולדֶה ושל אוטו דיקס ושל פכשטיין, מוכרים אותם וקונים מכוניות או פריג’ידרים… הכול עוד יחזור בסוף לגרמניה, כל האמנים היהודים יחזרו לגרמניה, כל האוספים, כל מה שברח משם… רק עניין של זמן וכסף, מה שיש פה לגרמנים הרבה. ודויטש אמר, יענקל רוש צלצל אלי מפריז שקנה ממך ז’אקוב אחד בשדה־התעופה, ושהז’אקוב בסדר גמור, ושהוא רוצה שתעבור אצלו בפריז בדרך חזרה. יש לי את הטלפון ואת הכתובת. הוא גם אמר שאשתו זוכרת הכול, גם בדיוק את השם שלך. וטארוני אמר, כן, אני זוכר אותה לבנה לגמרי, יפה, מאה אחוז חנה’לה. דויטש וטארוני דיברו ביניהם תערובת של יידיש ועברית, ודויטש אמר, נמכור את הסחורה שלך דרך אולגה הלנדורף, הכול במכה אחת, ואחרי־כן ישר, אבל ישר, תצאו מכאן, וטארוני ענה, זה עוד נראה, תשאיר לי, יש לי עוד כמה עניינים שהקורבע הזאת צריכה להסביר לי, ודויטש שאל מצביע עלי, הוא יודע גם לרוץ, או רק לשתוק? וטארוני אמר, כן, למה? ודויטש אמר, סתם ככה. אולי מישהו יצטרך פתאום לרוץ… אז יותר טוב שזה יהיה מישהו שלא נראה בדיוק מאה אחוז כמו יהודי, כמוהו, וטארוני אמר, מה, הוא לא נראה יהודי?! הוא הכי ישראלי שנראה הכי יהודי שם בישראל… הוא לא כאן בשביל לרוץ. הוא כאן בשביל לזכור מה היה… הוא אף פעם לא אמר שמע־ישראל ברכבת שנוסעת בלילה לגיהינום, הוא אמר שמע־ישראל רק אחרי שאכל שמנת עם סוכר, בין שמיכה וסדין לבן. דויטש הביט בטארוני, קלט את הרגשנות שבדבריו שאף לי היתה זרה, ואמר, אז אתה תרוץ, וטארוני אמר, אם יש צורך אני רץ.


אולגה הלנדורף, פילגשו הגרמנייה של בנקאי יהודי שפשט לאחרונה את הרגל, עמדה בפתח דירתה, נשקה ליהושע טארוני על פיו ואמרה בגרמנית, אתה נראה טוב כמו דובדבן אדום באמצע החורף. שפתיה היו בצבע אדמדם חיוור, התחתונה קצת מושפלת, מעידה על מיניות עזה. גופה הארוך היה מורכב ברובו מרגליים שהסתיימו בישבן כבד אף הוא מושפל משהו, ממנו נמשך חלק עליון צר וקצר יחסית, כתפיים מעוגלות וזרועות שזורות ורידים כחלחלים. טארוני ניתק את פיו מפיה, הודף אותה בעדינות אל תוך הדירה כשהוא מסובב אותה, פניה אל הדירה, והולך אחר אחוריה. דויטש משך אותי אל מחוץ לפתח, סגר את הדלת, ואמר, ניתן להם שעה. המתנתי דקה או שתיים על הרחבה הקטנה שבקצה המדרגות, ליד הדלת. טארוני לא יצא לבקש אותי. הלכתי עם דויטש לאורך הטורקנשטראסה אל אזור שוואבינג, מרכז השעשועים של מינכן. שׂדרת העצים שהתמשכה לאורך הדרך נראתה כלקוחה מציור של לסר אורי.

בטורקנשטראסה נכנסנו למזללת סטופּ־אין שנוהלה על־ידי ישראלים. עמיחי גור (גורבינר), ישראלי לשעבר, ישב בפנים עם שתי גרמניות צהובות בריאות. ראה אותנו, הניח ראש על החזה הגדול של האחת, כשידו חופנת שד של האחרת, וקרא, אמא, הם באו לקחת אותי למוסד הסגור! אמא, הם לוקחים אותי למולדת! ואחרי־כן צחק, קם, ניגש אלי, חיבק אותי ואמר, תחייך פעם, כל גרמניה לפניך.

עמיחי גורבינר פינה את שתי הגרמניות בטפיחות עזות על עכוזיהן, התרווח בספה המעוגלת העשויה פלסטיק דמוי עור עם מסעד גבוה, ואמר, רבותי, המצב הוא זה: הרחוב היהודי יודע שטארוני בא עם משלוח של תמונות. לא יודעים איזה גודל, נגיד תמונות ברבע מיליון מארק, ויודעים שהוא יעשה את זה דרך השרמוטה אולגה הלנדורף שתמכור את זה בחצי השנה הקרובה, בחתיכות, בחצי מיליון מארק, נגיד, רק נגיד… הבנקאי שלה חייב כסף לכל היהודים. הנה, לפני שבוע, היא חטפה מכות ברחוב מנושה אחד, שכמעט הוריד לה את התחתונים באמצע הרחוב… היהודים לא פנו למשטרה. הם עוקבים אחרי אולגה והבנקאי שלה. המשטרה יודעת מה הולך, אבל נוח לה שהיהודים שותים אחד את הדם של השני… ואם טארוני רוצה להעביר את המשלוח של האמנות דרכה, הוא צריך לקבל את הכסף ביד, נגיד רבע מיליון מארק, רק נגיד… אבל איך? למטה הרי כבר מחכים לו איזי היהודי ואנשים שלו, ואי־אפשר לעבור אותם בקלות, אז איך? בכל מקרה, רק אז, כשהכסף אצלו ביד־ביד, לתת את התמונות, וישר לרוץ משם, מאיפה שלא יהיה, בכל הכוח שלו.

טארוני חיכה לנו בבית־קפה ברחוב היהודים, שמשני צדדיו חנויות תכשיטים, שעונים, יהלומים ואבני־חן. בית־הקפה המה מיהודים מקומיים ומיהודים שהגיעו לכאן מאירופה ומישראל או מניו־יורק. היהודים התגודדו סיעות סיעות סביב שולחן או סביב שולחנות מצורפים. ומבעד לחלון הרחב, הפונה לרחוב, ראיתי את יהושע טארוני יושב לבד, מעשן, מחכה לנו. חלון בית־הקפה היה מעוטר וילונות קטנים מקושטים ברקמת יד בווארית עממית. הווילונות עיטרו את החלון כמסגרת עדינה, ולעובר אורח שהביט דרך החלון אל בית־הקפה יכולה היתה להיות הרגשה של צופה בתיאטרון בובות.

שותה ויסקי מתוך כוס המיועדת לתה, טארוני אמר לנו לאחר כמה דקות של שתיקה, מהפחד, היא כבר שוכבת עם כמה מהנושים שלו, עם התקיפים, אי־אפשר לסמוך עליה. השימוש של טארוני במלה תקיפים, שהיתה מאוד ספרותית בהשוואה למילון הרגיל שלו, הקסים אותי, ירושה לשונית מהתקופה הקצרה שזכה לחינוך יהודי. בדרך לבית־הקפה, דויטש אישר כל מה שעמיחי גורבינר אמר. אולגה הלנדורף והבנקאי שלה מגלגלים תשלומים מנושה לנושה. אסור לסמוך עליהם. רק האינסטינקט היהודי, הערבות ההדדית, מונע את הוצאת הפרשה לידיעת השלטונות באופן פורמלי… אולגה הלנדורף שוכבת עם נושים לפייס אותם, להרוויח זמן, למנוע את האלימות. בעמידה, על כורסת הכניסה, הם לא מורידים נעליים, לפעמים עם המעיל עליהם, והבנקאי היהודי יושב בחדר סמוך כאילו לא יודע. לפני שיצאנו, טארוני אמר, היו ימים אחרים. היא היתה כחולה כמו אור כחול. היופי בעצמו. גרמנייה חזקה שבאה אל היהודים כאן, אחרי המלחמה, כבר ב־55', בערך, בתור בן־אדם עצמאי… גם עסקים גם אהבה ויחס, ככה זה היה אז, פעם, לפני שהתחילה כאן הדגנרציה השנייה.

לאחר כשעה טארוני הציע שנזוז. היהודים הביטו בנו. ליד הפתח, עצר אותנו יהודי שאמר לטארוני, תוך התעלמות מדויטש וממני, כל כסף שיש לאולגה הלנדורף והיא מעבירה לך עכשיו, שייך לאיזי היהודי, ואיזי היהודי זה אני… תזכור את זה, אדון טארוני, תזכור שאתה תחזיק כסף מזומן של איזי היהודי, ואני כבר ימצא אותך אחת ושתיים. ואיזי היהודי, שדיבר עברית לגמרי ישראלית, הוסיף, תרחם על עצמך ועל הקליינטים מישראל שנתנו לך למכור בשבילם את התמונות, אדון טארוני… ועכשיו, אחרי ששמעת אותי, אתה לא יכול להגיד שלא אמרו לך, תשמע ממני, תצא מפה, תשכח את אולגה והבנקאי, אל תמכור להם, הכסף לא שלהם, הכסף שאצלם זה שלנו… תמכור את זה בדיסלדורף או איפה שלא יהיה, לא פה. וטארוני שאל אותו, למה אתה מספר לי את זה? ואיזי היהודי אמר, כי אני יש לי את כל הכבוד ליהודי שרואה יהלום דרך המכנסיים. טארוני צחק. מאיזי היהודי ומטארוני נבע חום מיוחד של סוחרים יהודים. איזי היהודי שאל, הבנת? וטארוני אמר, יָה ווֹל, הֵר איזי.


אולגה הלנדורף הזמינה אותנו פנימה. דויטש נשאר בחוץ, מחכה במכוניתו. בכורסת עור עמוקה ישב הבנקאי היהודי. הכרתי אותו על־פי תצלומיו שנדפסו מדי פעם בעיתונות. ליד הכורסה עמד גרמני כבן חמישים, גבוה, בחליפה שחורה. אולגה הציגה אותו כפרופסור לאמנות מודרנית המתמצא היטב ביצירות האמנים ז’אקוב, פכשטיין וליסיצקי. טארוני פנה אליו ישירות בגרמנית, האם אדוני הפרופסור גם סוחר? והגרמני, מוטרד גם מהשאלה וגם מניסוחה, אמר: כן, במובן מסוים, טארוני שאל: אתה הקונה? והגרמני אמר, כן, במובן מסוים. טארוני הניח את היצירות על השולחן הארוך שניצב בפינת החדר, ורק אז פנה לבנקאי כשהוא משתמש בשמו הפרטי ובקולו מצטלצלת גם נימת רחמים שהיא למעשה בוז קל, יוזף, אתה נראה יותר טוב ממה שמישהו יכול היה לחשוב, והבנקאי, ששם לב לבוז הקל, בלי שים לב לאפר הסיגריה שלו שנפל על חליפתו אמר, ואצלך, יהושע, הכול כרגיל? הרכבות ממשיכות לנסוע מישראל לגרמניה? מחזירים את פכשטיין ואת לסר אורי לגרמניה? כל האמנות היהודית־גרמנית חוזרת לגרמניה, מה? היהודים שלנו בישראל רוצים מארקים גרמניים, לא? וטארוני אמר, אני מצטער שזה כל־כך הסתבך, יוזף, עד שאני מוכרח לשאול מי בדיוק משלם לי את הכסף, והבנקאי אמר, בשביל יהודי שמכיר יהודי לפי ההליכה שלו, יש לך כמויות עודפות של צער… תקבל מה שמגיע לך בשביל הציורים, אל תדאג.

הגרמני סיים להתבונן ביצירות. אולגה עקבה אחריו, נשענת על החלון ומדי פעם מציצה החוצה. כרבע מהחלון הוסתר על־ידי עליו הצהובים הגדולים של עץ שצמח בגינה הקטנה שבפתח הבית. מהרחוב עלו רעשי החיים הרגילים. הגרמני אותת לאולגה והיא ניגשה אליו. כשתפסתי את מקומה ליד החלון, ראיתי את איזי היהודי ועוד שני גברים צעירים מטפסים על חומת האבן הנמוכה ונכנסים לגינה הקטנה.

הגרמני אישר את האותנטיות של ארבעים ושבעה הדפים. טארוני דרש עבורם רבע מיליון מארק, שהיו כשמונים אלף דולר, וציין שבמכירה נכונה, בתנאים מתאימים, אפשר תוך שנה למכור אותם ביותר מחצי מיליון מארק. הגרמני הסכים וטארוני שאל, במארקים או בדולרים? והבנקאי הוציא מכיסו חבילה קטנה עטופה, פתח אותה ושלף בשתי אצבעות יהלום, כשהוא אומר, ביהלום, אדון טארוני, ביהלום. החיים, למשך שתי שניות, הלמו ביהושע טארוני, והבנקאי שאל אותו, מר טארוני, האם אתה מתכבד אישית? וכשהוא מצביע עלי, או שהנסיך הקטן שלך שהבאת אתך מתכבד אישית? וטארוני אמר, אני מתכבד אישית, והבנקאי אמר, אלא מה… תיארתי לעצמי.

הבנקאי פשט את ידו המחזיקה ביהלום לעבר טארוני, ואמר, תתכבד. טארוני ניגש אליו וכשהתכופף קמעה לעבר היהלום, הבנקאי שמט את היהלום לרצפה. טארוני הביט בבנקאי שהמשיך לשבת ולא הראה כל כוונה להרים את היהלום. טארוני התכופף והרים את היהלום.

מתי הרכבת הבאה מישראל? שאל הבנקאי את טארוני, לפני שיצאנו מהדירה, ולאחר שטארוני חזר לחדר משהייה קצרצרה בשירותים, וטארוני אמר, הכי מהר שאפשר. והבנקאי, עדיין ישוב בכורסה, שאל, הכול בסדר, אדון טארוני, היהלום מצא את מקומו?… דרך אגב, היהלום הזה כבר הספיק להיות גם אצל קולגה שלך, יענקל רוש מפריז. טארוני ניגש אל הבנקאי, ניקה את שרוולו מאפר הסיגריה, ואמר, יוזף, אל תיתן לאולגה לעשות את כל העבודה לבד, אפילו שהיא רק גרמנייה. טארוני הדגיש את המלה עבודה. הבנקאי עצם את עיניו, נחירי אפו התרחבו, וכששב ופקח אותן, והן היו כחולות וצלולות כתמיד, אמר בעברית, בקול רם, מתחזה לחזן, משועשע, אתה בחרתנו מכל העמים, וטארוני, כמי שקיבל את ההצעה ליישור ההדורים, אף הוא משועשע, אף הוא מתחזה לחזן, השלים את הפסוק, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות. הפסוק הפיץ בחדר חמימות משונה. אולגה הביטה בהם כבזרים המקיימים טקס פולחני בלתי־מוכר. טארוני היה הראשון שצחק ולאחר שניות אחדות הצטרף אליו גם הבנקאי.


מובן שלא הייתי מפרסם את הסיפור הזה אם טארוני היה בחיים. הוא מת לפני כשנתיים. בשבוע שעבר טלפנה אלי בתו מקיבוץ מגוריה. בדירת אביה מצאה מכתב מופנה אלי. טארוני כתב: ברכבת האחרונה שלי מפה לגרמניה יימח שמה וזכרה, לקחתי רק לסר אורי אחד שבסוף מכרתי בחצי־חינם בגלל המהירות שהייתי צריך לצאת משמה. אולגה כבר היתה מתה, ויוזף חזר לגובה, עומד על הרגליים שלו. במעטפה כאן יש תמונה שלי ושל אולגה, אחרי שהאמריקנים נכנסו לגרמניה והיינו בטיול על הנהר. התמונה זה לא כסף או משהו כזה, רק זיכרון. בגלל שהבת שלי לא יכולה לדעת מה התמונה בחיים שלי, אני משאיר אותה לך.

פתחתי את המעטפה. בפנים לא היה תצלום של זוג אלא של קבוצת גברים יושבת בשורה, פניהם תחובים בקעריות אוכל פשוטות.


המלצות קוראים
תגיות