רקע
אדם ברוך
התִכלא ציפור קולה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

רוחמה צועקת כל הלילה. זה הלילה השני שהיא צועקת, והאיש שיצא להביא עזרה רפואית צריך לפי החשבון שלנו לחזור כל רגע. שני ילדים רצו במעלה מתון של דרך עפר המסתיימת ליד הכביש הראשי, ובאור הירח נראו כמו שני ברושים קטנים, נעים ברוח, הידיים צמודות לגוף. הנערים הבוגרים ישבו על חביות במבוא הכפר. הוזיאס ואני נערים־אורחים בכפר והוא מחכה לאביו שיגיע לבקרו הערב. הוזיאס עוקב אחר תנועת המכוניות על הכביש הראשי, וכאשר מכונית מסחרית תיפרד מן הטור הנוסע, תפנה שמאלה, אורותיה יאירו שולי שדות ויפנו בסיבובם אלינו, יֵדע שזה אביו.

בעלה של רוחמה הוא המורה. עכשיו הוא עומד בפתח ביתם וגם הוא צופה על הכביש. אחת לכמה דקות הוא נכנס פנימה ומנסה להסות את אשתו. בשעה הראשונה, כבר בשעה הראשונה שעשיתי בכפר, שמעתי שהמורה קומוניסט. בחלונות הבתים שמעבר לכביש נראים אנשים מביטים אל בית המורה ואשתו. ליד פתח־תקווה, לפני מספר ימים, התקיפו פדאיונים זוג שישב במכונית. את הבחור הרגו ואת הבחורה השאירו בחיים. אנחנו לא בדיוק יודעים מה זה קומוניסט. באחד מיישובי־הספר הרגו הפדאיונים אשה וילדיה. ביתו של המורה מוקף חלקה מוזנחת. חלקות רוב תושבי הכפר מטופחות. מלחמת־קש ישראלית־ערבית תפרוץ בקרוב ואנחנו נראה, מסוללת העפר, משאיות עם חיילים יורדות דרומה. החיילים שבמשאיות ישירו שירי מולדת.

רוחמה אשה קטנה. גידי צווארה נפוחים. בימים שאינה צועקת, היא יושבת בבית. הנערים המציצים מבעד לחלונות המרושתים יראו אותה לפעמים מציירת בידה מעגלים באוויר, במשך דקות ארוכות. ובאותו ערב, הוזיאס הגיע בריצה ומצא אותנו יושבים על חביות ליד הצרכנייה. עצר בריצתו במרחק קצר מאיתנו, מיתן את נשיפותיו והביט בנו כחוכך בדעתו אם אנחנו ראויים לשמוע מה קרה. לאחר כמה דקות סיפר שרוחמה היתה ערומה ושהמורה חיבק אותה מאחור, ושהיא בכתה כאילו יש לה חליל בגרון, ושהמורה שר לה ביידיש וכיסה אותה בסדין. הוזיאס חיכה שמשהו יקרה, אחרי־כן הוא אונן במהירות במקומו בין השיחים, ואחרי־כן הגיע אלינו בריצה. עכשיו הוא חושב שמגיעה לו על זה מדליה. לא, הוא אומר, לא, המורה שום דבר, רק שר ביידיש… אני יודע מה זה יידיש.

המורה עומד בפתח ביתו. בין ביתו לבין הבתים השכנים משמאלו ומימינו, מפרידים שדות בוטנים. מהבתים שממול, מעבר לכביש, ניתן לראות את בית המורה. עכשיו קיץ והמורה נראה כזקיף ליד הדלת. מהדלת ועד לקרקע ארבע מדרגות בטון חשוף. הוא מתיישב על מדרגה ומביט אל תוך החשיכה הקלה. הבית ניצב על עמודים קצרים. בחלל שבין הרצפה לקרקע מוטלים איברים של כלים חקלאיים, כמה שקים ועמוד גלילי שבסיסו בטון יצוק. רוחמה צועקת. הוא נכנס פנימה. גידי צווארה כחולים והוא מלטף אותם, מבקש להרגיע את הדם הדופק בהם ומותח את העור, ואומר, אתל’קה, אתל’קה. אנחנו בין השיחים, ונורה חשופה המשתלשלת מן התקרה מאירה את החדר. רוחמה עומדת על המיטה וברכיה נראות כמו פיקות של כדורי רובה צ’כי.

האיש שיצא להביא עזרה חוזר עם בקבוק זכוכית קטן, שאת תכולתו יש להזריק לרוחמה. הוא עומד ליד המדרגות וקורא למורה, העונה לו מתוך הבית. כשהמורה יוצא אליו, רוחמה מנסה להתפרץ החוצה, נתקלת במורה המונע אותה, הם מסתבכים, המורה מועד והם נופלים חבוקים על הקרקע. רוחמה לבושה בחלוק דק ובשרה הלבן הרזה מבריק, והיא צועקת לא! לא! ולאחר שנים, כשאני שומע חלחול פצצות־עומק, במעבר מים, אני נזכר בצעקותיה. המורה מתיישב על הקרקע ובמשך שתיים שלוש דקות אינו עושה דבר. האיש עומד מעליהם עם בקבוק הזריקה ביד. אחרי־כן המורה והאיש מרימים את רוחמה, מניחים אותה על המיטה. המורה מגלה את ידה הימנית ומזריק. הוא מכסה אותה, מכבה את האור ויוצא אל המדרגות.


אבא של הוזיאס מגיע והם יושבים במכונית המסחרית שלו בחושך, ליד מגדל־המים הישן. הרדיו פתוח והוזיאס הבן אוכל מתוך שקית סנדוויצ’ים שאביו הביא. לאביו של הוזיאס סכסוך משפטי ממושך עם שותפו־לשעבר, שהוא אישיות פוליטית העוסקת מהצד בעסקי מזון. האב מלמד את הבן שאין צדק ושכולם זונות ושצריך להיות חזק. גם בביקורו הקודם של הוזיאס האב, רוחמה צעקה כל הלילה. הוזיאס ישב אז במכונית והקשיב, כשבנו לצדו, הקשיב ואמר, זה חולרע, זה צעקה חולרע, אני מכיר אותם, וחיבק את בנו ששיחק בכפתורי הרדיו המותקן במכונית. והערב, כשהאט ליד הנערים שישבו על חביות במבוא הכפר, שרבב ראשו מן החלון ושאל, מה נשמע? אחד הנערים אמר, שומעים את רוחמה.

הוזיאס אמר לבנו, כשייגמרו הצרות עם המשפט וכל זה, אני מחזיר אותך הביתה. הצעקות של רוחמה הוציאו אותו מדעתו, ועכשיו הוא נהג את המכונית לעבר ביתו של המורה. המורה עדיין ישב על המדרגות, בגופייה לבנה ובמכנסיים קצרים. האיש שהביא את חומר הזריקה כבר הלך. הילדים יצאו מאחורי השיחים, עקפו חלקת שדה מבוראת ששימשה כחניון טרקטורים, עלו על הכביש במרחק של כמאתיים מטר מבית המורה, וצעדו כעת לעברו, במין מקצה שכמותו תראה רק בכפרים.

הוזיאס האב עצר מול בית המורה, במרחק של עשרים מטרים של אדמה, שבחורף תמיד היתה בוצית, ושניסיונות של ריצוף בטון לא־מוצלחים יצרו בה שקעים ומקווי מים נוספים. הוזיאס האב אמר לבן, כשהוא מצביע על המורה, זה המניאק הקומוניסט? הבן שלא ידע מה זה מניאק קומוניסט, ושאברו היה מקופל ורגוע לאחר ההצצה ההיא בחלון, אמר, כן, זה הוא.

כשהילדים עברו את הסיבוב והגיעו למישורת, שעל כפה נחו בית המורה ובתי שכניו, ראו את הוזיאס האב מתקרב אל המורה.


המורה הגיע לכפר מחיפה, אליה הגיע עם העלייה מאירופה. לבתי־הספר הכפריים חסרו מורים ומישהו מאנשי הכפר הגיע איכשהו למורה. האנשים יודעים שהגבר בן הארבעים הוא בעל דעות פוליטיות. האיש שהביא אותו לכפר אמר לו, האנשים אצלנו אנשים רגילים, אז בלי פרופגנדה, רק מתמטיקה ודקדוק ומה שקשור. המורה היה פעיל בחיפה בתא של פועלים שמחוץ להסתדרות הכללית.

לאחר כחצי שנה בכפר הודיע לוועד שהוא מתחתן ומביא אותה לכפר, וביקש סידור בעניין דיור. בוועד שאלו אותו איך קוראים לה. המורה אמר, רוחמה. שאלו אותו, תימנייה או מה. המורה אמר, לא, הונגרייה, השם הקודם שלה זה אתל’קה.

ילדים שהיו על־יד הכביש ראו את רוחמה, כשירדה עם המורה מאוטובוס המאסף. באותה שנה יצאו לכפר מוניטין והורים אמידים שנסעו לחו"ל בתקופת הקיץ הפקידו שם את ילדיהם, במעין קייטנות בנות ילד עד שלושה.

רוחמה עמדה על סוללת העפר שלצד הכביש, כשהמורה לצִדה, והביטה אל הכפר כפי שתביט הנערה הבריאה שעל מעטפת קופסת קק"ל הכחולה אל מרחבי העמק, שערה מתבדר ברוח. אנחנו, אז, הילדים הראשונים של ישראל החדשה, מבלי לדעת זאת, ורוחמה, היא מי שהיתה אתל’קה. את הצעקה הראשונה שמע הכפר כולו מיד עם תום הודעת קריין החדשות על הרצח שביצעו הפדאיון בווילהלמה שליד פתח־תקווה.

אחת לשבוע, בשעות אחר הצהריים, המורה עולה לכביש ומחכה למאסף חיפה. הוא חוזר עם האוטובוס האחרון וכאשר יעבור האוטובוס האחרון מבלי לעצור בתחנת הכפר, נדע שהמורה יגיע בבוקר. לאחר הצעקה הראשונה, שלאחריה נשמעו הבאות, הצטמצמו נסיעותיו. לאחר מקרה וילהלמה ניכרה תכונה בכפר. הילדים התרוצצו בין המבוגרים כפי שיתרוצצו הכלבים בין הפרשים במערבון שהוקרן כאן. הצעקה של רוחמה הפכה מקול לחומר ממשי שנדבק למערכת העצבים של האנשים.

אחד מאנשי הכפר, יוסף הקטן, מחכה למורה בחצר בית־הספר. מבעד לחלון הכיתה אנחנו רואים את יוסף הקטן ובמרחק קצר ממנו עוד שני אנשים. המורה מביט ורואה את יוסף הקטן, שהוא איש ועד בעל עבר ביטחוני. חלק מהילדים יודעים שמשהו צריך לקרות היום. וכשמסתיימים הלימודים, המורה יוצא ומצטרף ליוסף הקטן, המוביל אותו לעבר שׂדרת הברושים הקטנה, הסוגרת על בית־הספר ממערב. הם משוחחים, נפרדים, וכשהמורה מתרחק, יוסף הקטן מסתובב וקורא לעברו, תזכור, בדיוק בשבע. בקריאה שוכב איום. וכל האנרגיה ומרוצת הדם שבגופו של יוסף הקטן מכוונים ומצטברים בתנועת אצבעו אל המורה.

ובשבע בערב, כשהמורה ישב עם הוועד במשרד, הביט בדמותו של הרצל שניבטה בו מתמונה שעל הקיר ואמר, בתשובה לשאלה: היא צעקה כי היא לא בריאה, וזה מהמלחמה באירופה… זה משם… בלי קשר אם אני קומוניסט או מורה למתמטיקה. יוסף הקטן שאל, אבל למה דווקא כשהרדיו הודיע את זה? והמורה אמר, כי היא נבהלה.

אנשי הוועד תפסו בחושם הטוב שפגישה זו אינה לפי מידתם האנושית, שהם נפלו ברשת של יוסף הקטן, ובמין אִטיות כפרית ניסו לסובב את השיחה, ומישהו אמר, אז היא צריכה טיפול.

האנשים התפזרו. יוסף הקטן ליווה את המורה החוצה, וכשעברו לידנו שמענו אותו אומר למורה, אני מקווה שאתה מבין אותי. המורה עצר, ואז כשפנה ליוסף הקטן, ראינו בפעם הראשונה את המבט הזה בעיניו, שקראנו לו לאחר־מכן מבט של קומוניסט, ואמר לו, אין מה להבין. יוסף הקטן לא הרפה ממנו ואמר, אל תהיה חכם כזה גדול, תזכור שאתה בידיים שלי. הנימה של יוסף הקטן היתה כשל הנחש הבולע תרנגולות. הקול לבש צורה של יד המושחלת אל הקרביים דרך הגרון. המורה הביט בו, ויוסף הקטן אמר, כשהוא משחק בידיו ובפניו כשחקן תיאטרון, זה פשוט מאוד, פשוט אין לך לאן ללכת.

הילדים שמרו את המחזה הזה בלבם. ואני שמרתי בלבי את פחדו הטמיר של יוסף הקטן מפני מה שהביע מבטו של המורה. הפחד עיווה את פניו ובצחוקו של יוסף הקטן היה טמון רעד. שריריו היו מאומצים כשל רץ לא מיומן. הוא, בתוכו, פחד מהמורה. הייתי ילד, אבל ראיתי את זה מבעד לחזות הכמו־בוטחת של יוסף הקטן.


עכשיו ראינו את הוזיאס האב קרב אל המורה שישב על המדרגות. תנועה אִטית. המורה לא זז. המרחב הקטן הכפרי היה מכוסה אד קיצי. חוטי החשמל המתוחים השמיעו אוושות צווחניות. הוזיאס האב עצר כארבעה מטרים מהמורה שהביט בו. הוזיאס הבן יצא מהמכונית, רץ אלינו, ונדבק לגוש הקטן שיצרו גופינו המצופפים. הוזיאס האב פתח בצעקה, שהסגירה את פחדו הגדול. אנחנו, הילדים, היינו מאומנים היטב בזיהוי פחד מהתבוננות במשחקי המלחמה של הכלבים, של שכירי היום במטעים ושל צעירי הכפר. הוזיאס האב צעק, מניאק, קח את החולרע שלך ותחזור לרוסיה. הוזיאס הבן נפרד מהגוש שלנו, רץ עד לסיבוב והתחבא מאחורי עוקב מים. עכשיו, לאחר הצעקה, הוזיאס האב הרים מקל מן האדמה והתנפל על המורה. המקל נחבט ביד מגוננת של המורה, החליק על צִדה ופגע קלות בצד ראשו של המורה. והוזיאס האב החליק בתנופתו ונפל כשראשו נחבט במדרגה. המורה נעמד מעליו. הוזיאס־האב המום מקופל כתינוק הביט בו כמחכה למכה. המורה לא זז. ולאחר דקה ארוכה, הוזיאס האב זחל לאחור, ולאחר כמה מטרים קם וצלע אל המכונית, ונשען על כנפה. המורה שטף את ראשו במי הברז שבחצר, ונכנס לביתו. והוזיאס האב קרא לעבר הבית החשוך, נאצי! קומוניסט! מניאק!

אורות נדלקו בבתים השכנים, הילדים התפזרו, והוזיאס הבן נשאר עוד שעה ארוכה מאחורי עוקב המים ולא ענה לקריאות אביו, שלאחר שעה קלה התניע את מכוניתו ונסע. מהבית החשוך נשמעה צעקה, ולמחרת ראינו את המורה מוביל את רוחמה בדרך העפר אל תחנת האוטובוס. כשהגיעו לסוללת העפר, סבבה לאחוריה והביטה בכפר. מבטנו היה נעוץ בפיה. האוטובוס הגיע. היא נופפה לנו בידה. נפנוף עדין כרקמת תולעי־משי, שקוף כמוה. וידענו שעד סוף ימיה לא תִכלא הציפור קולה.

האוטובוס התרחק, וכשהגענו בריצה לסוללת העפר ראינו משאיות צבאיות יורדות לכיוון דרום, ושמענו את החיילים שרים שירי מולדת.

המלצות קוראים
תגיות