פוסטר של האבנים המתגלגלות כיסה את דלת הכניסה של החנות. אור צהריים חדר דרך הרווחים, מסמא את האנשים שבפתח. קריית־שמונה נחלקת באמצע על־ידי כביש רחב, וכך, לעתים, נדמה שהיא תפאורת־הכביש, ולא עיר ואם כשלעצמה. האנשים הגיעו לכאן ממחנה שבפאתי מושב צפוני לקריית שמונה. אנשי המושב שומרים על קשר־עין עם המחנה. לעתים, בשעת בוקר מוקדמת, ייפגשו בשביל עפר, המוביל לכביש המוצא. שולי השביל מהודקים ומורבצים לקראת החורף, ועם הגשם הראשון הם נעשים קמחיים. מהנקודה הגבוהה ביותר במחנה, שהוא מחנה ארעי, רואים את מרכז המושב. העין רואה שדות מטופלים, בתים נמוכים, מכונות חקלאיות, חיות בית. לקריית־שמונה מגיעים אנשי המילואים לקנות עיתון, דברי מזון, ומעט פנאי עירוני. הגשם הראשון שטף את קריית־שמונה ויושבי בתי־הקפה אינם בוטחים בשמיים הבהירים. אנשי המילואים יושבים מול דלת הכניסה של החנות, רואים את פוסטר האבנים המתגלגלות כראות כתם, ולא כצורות מזוהות. מיק ג’אגר, בן ארבעים, ואנשי המילואים בני ארבעים, והכול רחוק ובלתי־מציאותי.
האשה שיצאה מהחנות הרכיבה משקפי־שמש גדולים, כהים ביותר, וכשניגשה לאחד מאנשי המילואים ואמרה, שלום צוצו, הוא אמר, שלום מותק. הוא בן ארבעים, מותש, מיטמטם והולך, מאבד קשר, שותה. מחנה המילואים משמש לו מקלט, וימי המילואים זמן מקלט. האנשים במחנה חווים אותו כאחד מהם והדבר נעים לו מאוד. בערבים הפנויים הוא נוסע מהמחנה לקריית־שמונה עם החבורה או בעצמו, יושב כאן, בבית־הקפה, צופה בטלוויזיה עד להנפת הדגל, מניח ברצון ללאוּת ולכלום לשטוף את גופו, להשתלט עליו. הטמטום הקל מענג אותו. את האשה המרכיבה משקפי־שמש גדולים הוא מזהה לפי הריח. זהו ריחו של בושם אשר תקנינה נשים החיות במושבים בבואן לערים הגדולות. לבו נכמר עליה בראותו בעיני רוחו אשה כפרייה, עדיין בוטחת באיבריה, עומדת מול חלון־ראווה של תמרוקייה, בעיר גדולה, מחשבת את כספה כנגד תשוקתה הקטנה, מובילה באפה את ריח הבושם בשבילי המושבה הצפונית. הוא קם לכבודה ואמר, למה שלא תשבי איתנו, אנחנו סתם יושבים פה. זה בסדר, אמרה האשה, גופה תחוב במכנסיים ובמגפיים ובמעיל־רוח, צוצו, למה שאתה לא תלווה אותי לאוטו שלי. מישהו מהחיילים אמר לו, זה בסדר, נחכה לך. חיילי המילואים נהגו רעות זה בזה, ומריבות קטנות שצמחו משיעמום התפוגגו בשיעמום.
ימים אחדים קודם־לכן, בשעת בוקר מוקדמת, החייל פגש את האשה בשיפול גבעה קטנה, חולית, שהחביאה את נקודת החשמל והכוח של הסביבה. נקודה שהיא מין קופסת ברזל, בגובה אדם, שצבעה אפור ועליה מודפס סמל חברת החשמל. קבוצה קטנה של חיילים נשלחה כמעשה שבשגרה לבדוק את הקווים. החיילים הקדימו קצת וכשהם מקפצים לחמם את איבריהם חיכו לנציג חברת החשמל. הנציג, תושב האזור, נוהג ברכב מסחרי לבן שעליו מוטבע סמל הדואר, איחר. וכשהחיילים פנו ללכת, הגיעה בדרך העפר פז’ו מסחרית נהוגה בידי אשה, נוסעת לאטה כמבקשת שיעצרו אותה. האשה עצרה במרחק של מטרים אחדים, יושבת במכונית, מביטה בחיילים, מעשנת, מוסיקת בוקר קלה מעורבת בקטעי חדשות בוקעת ממכוניתה ומציפה את המרחב הקטן, התחום על־ידי גבעה ועל־ידי שדרת עצים קצרה. שמש טובה החלה לחמם את האדמה. תנועת חיים נפתחה באזור, וכשנציג חברת החשמל הגיע, פנו חיילי המילואים לעברו. החייל נשאר במקום, נשמט מחבריו, מביט באשה המביטה בו, מחייכת.
לאחר כחצי דקה, שרבבה האשה את ראשה וקראה, צוצו, מה השעה? החייל, קצת מואס בקריאה צוצו, מצא עצמו עונה, רבע לשבע, מותק. לא יכול היה לשלוט במותק שיצא מפיו. וכשהוא נקוט בפני עצמו על המותק הזה, חזר ואמר, רבע לשבע, מותק. האשה שאלה, לאיפה אתה צריך? ההיגוי שלה היה כבד, קצת זר, והחייל חשב שאינה ילידת הארץ. החייל אמר, לקריית־שמונה, הולך? האשה אמרה, הולך, והיטתה את גופה לצד הדלת האחרת, משחררת את הבריח הפנימי והודפת את הדלת. החיילים נעו עם נציג חברת החשמל לאורך אחד הקווים, שפופים קצת, פניהם לקרקע, וכשהאשה חלפה לידם, שחררה לכבודם תנועת הצדעה קצרה ומהירה.
בלי לדעת למה, האיש שאל, אַת אלמנה? האשה צחקה ואמרה, מפחד להסתבך, צוצו? החייל שתק, קולט את המתיקות הכבדה של בושם הגוף שלה שמילא את תא הנהג. באחד העיקולים, לפני הכניסה לכביש קרית־שמונה, בחזיתו של מפעל, מוצב פסל של יחיאל שמי. החייל שאל אותה, כשהוא מצביע על הפסל, מתעניינת באמנות מודרנית? האשה אמרה, בקריית־שמונה יותר מדי מכירים אותי. אולי ניסע למטולה, זה בסך הכול עוד עשרים דקות, מה? החייל אמר, שום מטולה ושום בטיח, לתל־אביב. האשה שאלה, אתה צריך להודיע למישהו? החייל אמר, לא, החבר’ה כבר יכסו עלי, נחזור לפנות בוקר, יהיה בסדר. נתקף עליזות וחבט בכף פתוחה, על ירכה. האשה כיווצה את ירכיה, ולאחר שניות הרפתה והן נפערו לאִטן. החייל אמר, אני משתגע. ולאחר־מכן הוסיף, שבחיים שלך לא תקראי לי צוצו, יש מבינה? העברית המשובשת שלו הפתיעה אותו, והוא שייך אותה לזמן הדמדומים של המילואים. האשה אמרה ששמה אלונה, והוסיפה, החיים קצרים והסינים מתקרבים, והוסיפה, בעניין צוצו אני לא יכולה להבטיח.
הם נסעו בנוף רחוץ וריחני, והחייל נזכר בתמונת ילדות: גבר נוהג באופנוע עם סירה. במושב האחורי אשה כבדת גוף מצופפת פניה לגבו. בסירה, שני נערים קוראים קריאות חסרות מובן לעבר עוברים ושבים. נהג האופנוע מרכיב משקפי־רוח, ובידו הימנית, מדי פעם, כפעולה מכאנית, בודק במישוש, אם הנערים במקומם. האופנוע מחליק לאורך כביש צר החוצה שכונה קטנה, השוכנת על גבעה. לאחר שהאופנוע חולף על פני עיקול הגבעה, נעלם מהעין, נשמע רעש התרסקות, ולאחר־מכן צעקות. החייל התקשה להיזכר ברעש ההתרסקות. את אופנוע הסירה ואת המשפחה הנוסעת בו, זכר היטב. חלק מילדותו. מאין צץ רעש ההתרסקות, שאל את עצמו, כשהוא מריץ בדמיונו, פעם נוספת, את תמונת האופנוע הנוסע. האשה שאלה, נעצור בעפולה? והוא אמר, איך שבא לך, אלונה. הזכרת שמהּ, אלונה, גם שִעשעה אותו וגם הציפה אותו קרבה חמימה. האשה אמרה, יופי, אלונה, מה, נהיינו זוג, מה. החייל אמר, מה כבר הבן־אדם יודע על המים איפה שהוא שוחה. האשה שאלה, מה זה צריך לגיד? והחייל אמר, שום דבר, תאמיני לי, יצא לי, סתם. האשה שאלה, סתם פלסף? והחייל אמר, כן, סתם פלסף.
בתל־אביב, בלילה, אחרי מבט לחדשות, האשה ביקשה שייקח אותה למסעדה. אולי איטלקית, אמרה, קראתי בעולם־הזה על מסעדה איטלקית של מנפרד כץ, בטיילת, בא לך? החייל, צוחק בטוב־לב, אמר, למה לא, מנפרד כץ, למה לא, קראת עליו בהעולם־הזה, מה, יופי. המסעדה היתה כמעט ריקה מאדם. המלצרים, בתלבושות מתואמות, שירתו אותם בשוויון־נפש, וכשחזרו משולחנם נעמדו ליד קיר לבן, פניהם אל הים, מביטים בו דרך דלתות הזכוכית. האשה שאלה, מה זה, זה מנפרד כץ הגדול או מה, אין פה שום אנשים? החייל שהתרגל לשפתה המשובשת, אמר, רק את ואני, מותק. האשה שאלה, אתה בטוח שזאת המסעדה של מנפרד כץ, והוא אמר, כמו שאני בטוח שזאת תל־אביב. החייל חש קרבה מיוחדת במינה לכפרייה הזו, הנוהגת בפז’ו מסחרית והמבקשת לשבת במסעדה של מנפרד כץ, והקונה את בשמיה בכל בו שלום. צבט קלות את בשר זרועה, וצחק בקול, כמי שצופה בקומדיה חביבה, כאשר האשה, בפרץ אינטימיות, דחקה רגל בין רגליו, מגלגלת לשון על שפתיה. אני מבסוטה, הכפרייה אמרה, ואתה… היית כל־כך עדין אתי… אני מבסוטה. על פניה פשטה הבעת אושר קולנועית. והחייל נבוך, מוטרד במקצת, אמר, זה בסדר, זה בסדר. הכפרייה שלחה לו נשיקה מעבר לשולחן, ורק הבנאליות המוחלטת גרמה לו להשיב נשיקה, מלוּוה מצמוץ שפתיים.
אחרי גירושיו עקר לדירה שכורה בבן־יהודה. חפציו מוערמים, מכשיר טלוויזיה מוצב מול המיטה. קודם שביקשה לצאת למסעדה, טרחה קצת בדירתו, נתונה בתוך בגדיה מחמת ביישנות בלתי־מובנת לו. עכשיו, במסעדה, באור הלבן הזה, נזכר ברעש ההתרסקות. הרעש היה שייך לנוף ילדות אחר. וחיבורו עם המשפחה באופנוע־סירה, הטריד אותו. הוא ניעור ממחשבותיו, כששמע את האשה מבקשת לטייל קצת בדיזנגוף. למה לא, אמר, בטח. האשה עצרה ליד חלונות־ראווה, מפנה מדי פעם את תשומת־לבו לחפצי נוי, למוצרי קוסמטיקה, לארנקים ולשעונים. מדי פעם, למרחק קצר, מצא עצמו מחבק את כתפיה, תוחב יד תחת בית־שחיה, צובט בשר רך. האשה נענתה לו עד שרגליהם נכשלו אלו באלו. הגיחוך לא היה שלם בעיניו, עד שלא עצרו ברחוב והתנשקו. כשניתקו זה מזו, האשה אמרה, מביטה בעיניו, צוצו, אני פשוט מאושרת.
בארבע לפנות בוקר, כשהגיעו לדרך העפר המובילה למחנה, העירה אותו. השמיים החלו להכחיל בפאתיהם. האשה, מיטיבה את פניה מול המראה הקדמית הקטנה, אמרה, לכל דבר טוב יש סוף, מה. החייל אמר, אז להתראות. והאשה אמרה, מנופפת בשפתון אדום, נשיקה
למותק לפני שהאדום הזה נכנס לפעולה. כשהחייל נשק לה, החלה מפשפשת באיבריו בקדחתנות, מטלטלת אותו. כשראשו נחבט קצת, חדלה, פתח את הדלת ויצא, מתקין את בגדיו. האשה, מבעד הדלת הפתוחה, אמרה, אני מאושרת… היה ממש כמו בסרטים, מה. החייל שתק. והאשה שאלה, תוכל לשכוח אותי? ולאחר־מכן הוסיפה, לטובתך? החייל אמר, לא, לא, אף פעם לא, כשהוא מתחיל לטפס בעיקול הגבעה הקטנה, רגליו קצת טובעות בחול שנעשה בוצי. האשה צפרה לו דרך ידידות. הוא נופף בידו, התכופף, ריווח את גדרות התיל, נכנס למחנה, עשה דרכו לאוהל, שורק מנגינה להפתעתו. כששכב בבגדיו, על מיטת השדה, עצם את עיניו וראה את רוכב אופנוע־הסירה מחליק ברחוב שכונתי קטן וצר, כשהאשה שמאחוריו, הצמודה לגבו, היא הכפרייה בעלת הפז’ו המסחרית, והילדים היושבים בסירה הם ילדיו־שלו. הילדים קראו קריאות חסרות פשר לעבר עוברים ושבים. ואלה, העוברים ושבים, היו הוא. כל העוברים ושבים היו בני דמותו. והוא זה שחשב את קריאות הילדים לחסרות פשר. ואז, כרוכב האופנוע, מישש לבדוק אם הילדים במקומם, בסירה, ושמע עצמו קורא בשם בנו, צבי! צבי!
הקריאה הקיצה אותו, והבוקר מצא אותו שוכב מקופל, רגליו אסופות לבטנו, נכמר על גירושיו ועל ילדיו, מייבב בשקט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.