מצבה לזכרו של חברי עזרא מינצר

שהיה מלא תשוקת חיים ועתיר כשרונות

אשר נורה ונהרג כשעבד בדיר

במשמר העמק ב־4.4.48

והוא בן 17

 

חידת אבא־אימא    🔗

משהו לא כרגיל. קרני שמש זורמות מהתריסים אל השטיח, נחות שָם ברצועות דקות, חלקיקים בהירים מתעופפים בהם, פורצים לתוך האור, מתלהטים ומסתחררים, חיים לרגע זעירים וקצרצרים, שוב נבלעים.

רפי מתיישב. בטח כבר מאוחר. האור בהיר כזה וכל כך מלוכסן, גם שומעים את הצעקות של הילדים שמשחקים בחצר, יש עוד הרבה רעשים, ציפורים בחצר, מכוניות ברחוב, לא שומעים אותם עד שמקשיבים. אבל משונה דווקא מה שלא שומעים: אימא. אבא. מיצי.

הדלת סגורה. תמיד כשאתה מתעורר, היא פתוחה, וכשאתה קם ומציץ, אתה רואה, שאימא כבר העלתה את התריסים והלכה למטבח, אבא במקלחת, הוא צריך להיות מגולח, כשהוא יוצא לבקר חולים שלא יכולים לבוא אליו. כשהוא מתגלח הוא מֵסיר את המשקפיים ואז לַפנים העגולים שלו יש ארשת משונה. הוא גם עושה אז עוויות בלי שהוא מרגיש, וכשהוא רואה שאתה צוחק, הוא מחייך.

במטבח אימא אומרת למיצי מה לעשות, כשהיא עצמה תצא לקניות. מיצי מרתיחה בינתיים קפה, שאסור לילדים לשתות, הוא לא בריא, משונה, שהאנשים בכל זאת שותים אותו.

כולם ממהרים בבוקר חוץ ממך. אפילו בימים שהולכים לַבית־ספר ובייחוד עכשיו, בחופש, זה זמן הכי מתוק: אם התעוררתָ מוקדם, ברגע שאתה רואה, שאבא במקלחת ואתה שומע שאימא במטבח, אתה חומק אל חדר השינה שלהם, למיטה החמה של אימא, מיטה גדולה ורחבה כפליים מזו שלך ובה כסת פלוּמה ענקית, אתה מתכרבל בתוכה, כולם עסוקים בגילוח ובהכנת הקפה, ואתה יכול בשקט לספר לעצמך על מה שקרה לך, לספר, כאילו זה קורה שוב.

“וכך מתגנב רפי, העלם בהיר התלתלים, לַמערה האפלה, אל המִקדש התת־קרקעי של האֵלה קאלי. הוא מוכרח להגיע, לפני שהכוהן הרשע יקריב את קורבן האדם, את הנסיכה אַגנֶס. היא כבר קשורה, שכובה על המזבח, הכוהן הגדול כבר משחיז את הסכין ואומר לעוזרים שלו להחזיק את האגרטלים בשביל לאסוף את הדם. אז תמהר, רפי, לפני ש… אבל בַפתח, מאחורי וילון סגול, ממתינים לו האורבים, תופסים אותו, הוא נאבק, לשווא, הם גוברים עליו, כובלים אותו וגוררים אל הכוהן. אומר לו הרשע במבט אפל: רפאל גלר, הפעם מתחייב אתה בנפשך!”

ועכשיו הדלת סגורה. פסי האור כבר עוד יותר מלוכסנים. חלקיקים זעירים נדלקים בהם ומסתחררים. בחצר צועקים ילדים. חובטים שטיחים. ודאי גברת הוֹפֶר, היא תמיד חובטת אותם, כאילו היא מרביצה להם. ואצלנו דממה. משהו לא רגיל, לא בסדר. משהו לא.

רפי שוכב, מביט, מקמט את המצח. זה שייך לסיפור: כך נושא העלם בהיר התלתלים את עיניו הכחולות הגדולות אל תִקרת כִלְאוֹ ועל מִצחו, תחת בלוריתו השחורה, מופיעים קמטים. וברגע זה הוא נִזכר: אתמול. לפני שנִרדמתָ. לא, דווקא אחרי ש… פתאום התעוררתָ. היה חושך גמור. ואז משהו חרק. לפעמים משהו חורק כאן בלילה. מיצי אומרת, שזה הארון שמתכווץ בחושך. באמת, זה בא מהצד שלו, אבל מה פתאום שארון יתכווץ ויחרוק מעצמו, כנִראה מישהו מסתתר בתוכו וכשהוא זז, זה מה שחורק. שטויות, סתם מחשבות של פחדן! אתה יכול תיכף להוכיח את זה לעצמך: בוא, נִראה אותך, תִתגבר, תזנק מהמיטה ותרוץ אל הארון, תפתח לרווחה את הדלתות שלו, תציץ פנימה, תִראה, שכלום לא יקרה לך, אין שם אף אחד. לפעמים רפי באמת מִתגבר על החשש, קם ובודק, אתה רואה, כמו שאמרתי לך. כלום. אין אף אחד. וגם לא היה. או שאולי דווקא כן היה וברח, כי ידע, שתבוא להִסתכל, ועכשיו הוא ממתין ואורב, שתִשכב שוב במיטה, כדי שיוכל לחזור לארון ולחרוק. אה, הנֵה, שמעתָ? עכשיו נִשמעים קולות – איזה מזל! כנִראה זה הרַדיו אצל גברת הוֹפֶר, או ש… לא, זה בא מעֵבר למסדרון, מחדר הקבלה של אבא או מחדר ההמתנה של החולים, שעל יד החדר של מיצי. אולי הִגיעו אורחים? אבל על אורחים לא כועסים. ואבא בטח כועס על מישהו. זה משונה, כי הוא אף פעם לא כועס. ועכשיו הוא צועק. ממש מרגישים איך הוא כאילו זורק את המילים לתִקרה והן רועדות ותלויות באוויר כמו שַפּיריות, ומדי פעם בסוף כמה מילים, מישהו דופק. לא בדלת, לא, אלא חובט במשהו. ועכשיו נִשמע גם קולה של אימא. גם המילים שלה רועדות. “אתה… אתה…” היא צווחת על מישהו ונחנקת בקול שלה. ואתה מרגיש פתאום, כמה אתה לבד בחושך עם הארון החורק, אתה מרגיש, שהחדר נעשה יותר ויותר גדול ומעיק, ואתה נעשה כל פעם יותר קטן, עוד מעט תימוֹג לגמרי בחושך.

ידו מגששת מעל למיטה אל הפעמון החשמלי. אסור לו לצלצל סתם. אבל… עכשיו תיכף תבוא מיצי ותנזוף בך. חרפה ובושה! בחור גדול כמוך, ועוד מפחד בחושך! ממה אתה מפחד, ממה?

למה היא לא באה. עוד צִלצול ממושך, תובעני, שוב ציפִּייה גדולה, ציפִּייה כזאת שזה מושך ולוחץ בחזה. ועוד צִלצול. צִלצול. צלצוּוּוּל. מיצי באה. בחושך לא רואים, כמה הפנים שלה קמוטות ולא את קווצות השיבה שמשתרבבות מֵהַמִטפחת ראש שלה. היא לא כל כך זקנה כמו שהיא נִראית, ככה אימא אמרה לגברת הוֹפֶר. ויש לה ריח – לא רע ולא טוב, רק מיוחד. לפי הצעדים שלה אפשר לדעת, אם היא כועסת. הפעם הצעדים ממש נִמרצים.

“הֶרגוֹט מַאריה אוּנְד יוֹזֶף!” היא גוערת. ככה היא קוראת לאלוהים שלה, בשלושה שמות, שלו, של אימא ואבא שלו, לא בדיוק, אבל זה קשור, זה סיפור. בכל אופן, כשהיא קוראת לאלוהים ובייחוד אם בכמה שמות, סימן שהיא כועסת. “מתי תפסיק סוף־סוף לצלצל! חרפה ובושה! באמצע הלילה!” והיא ממלמלת משהו. זאתומרת, זה לא כל כך נורא. רפי מתרומם לקראתה.

“תגידי, מיצייי,” – והוא מושך את השֵם שלה ועוד כמה מילים להדגיש את הבקשה, “תגידייי, על מי אבא ואימא כל כך כועסים? עם מי הם רבים, מיצייי?”

“שְשְש… אתה כבר צריך לישון, רפי… תראו אותו, באמצע הלילה הוא מצלצל ומרעיש את כל הבית, חרפה ובושה!” – כך היא מדברת לפעמים, כאילו היא מבקשת עזרת־הסכמה מכמה שכנות, וגוחנת עליך, מושכת את השמיכה עד לסנטר שלך ויוצאת. ומגיפה את הדלת. ושוב אתה לבד. אבא ואימא כועסים על מישהו, שמיצי לא רוצה להגיד מה שמו, היא עצמה זועפת, ואתה שוב בחושך עם ארון גדול וחורק ועם המישהו שאולי מִסתתר שם בתוכו. ועם המשהו שאין לו שֵם. כל זה היה אֶמש.

והבוקר דממה מוזרה בבית, התריסים מוגפים, המון חלקיקים מסתחררים בפסי האור המלוכסנים. והדלת סגורה.

רפי יורד מן המיטה וניגש אל הדלת. בזהירות, על בהונות. הלב הולם. רק טיפה הוא יפתח, רק סדק צר.

החידה מתעמקת: חדר השינה אפל. גם כאן נופלים מהתריסים פסי אור וגם בהם מרַקדים המון גרגירי זהב, אימא ודאי ישֵנה עדיין. הפנים שלה לחוצים אל תוך הכר. אבא איננו. מיטתו מוצעת, מיושרת, מסודרת.

רפי נִכנס על בהונות. הוא יעיר את אימא בנשיקה. אולי היא לא תכעס. לפעמים, כשאתה ניגש אליה לבקש משהו, היא מִתכעסת פתאום ולפעמים היא דווקא מושכת אותך אליה ומחבקת אותך בכל הכוח.

רפי עומד לפני המיטה שלה, מתכונן לגחון ולנשק.

וקופא.

אימא בכלל לא ישֵנה. העיניים שלה פקוחות. מביטות. אבל לא אליך. ועל הלחי שלה…

היא בוכה.

בלי קול. בלי תנועה. אבל עכשיו, ברגע שהעיניים שלה ראו אותך, היא מתייפחת.

איך זה. הרי הגדולים לא בוכים. ואומרים, תתבייש לך, עומד ובוכה כמו ילד קטן! ואימא, שמבינה תמיד לְמה השכנות מתכוונות ויודעת תמיד מה לענות להן ומה להגיד למיצי, מה היא צריכה לעשות, אימא, שתמיד ובכלל מבינה ויודעת. איך זה.

“אימא,” אומר רפי ומרגיש שמשהו לוחץ לו בגרון, “אימא, תגידי: מה קרה?” הרי כך שואלים כשמישהו בוכה.

היא קצת מַפנה את הראש. הפנים שלה משונות. רטובות. העיניים שלה הירוקות נפוחות. המצח מקומט. בקצה האף תלויה לה טיפה עצובה ומצחיקה. ושוב היא מתייפחת.

רפי קופץ למיטה ומתרפק עליה ומושך את המילים כמו לפעמים, כשהוא מתפנק.

“אימאאא, תגידייי…”

אימא בולעת משהו.

“אבא שלך,” היא אומרת, “כבר לא אוהב אותי.”

ומושכת אותך אליה, לופתת את הראש שלך ומאמצת אותך אל חיקה.

“הו… אֵל אלוהים, אלוהים!”

שוב אלוהים. אבל היא לא כועסת.

רפי נִצמד אליה. נָמוג. חוֹם הגוף שלה זורם אליו. זורם בו. פניה מחליקות על פניו. הבל פיה רוטט בשערו. הוא עוצם את עיניו. לישון. להיות חלק מאימא. לא להיות. ולהיות הכול.

2    🔗

אבא לא בא הביתה לארוחת־צָהֳרַים ולא לארוחת־ערב. כשחולים מצלצלים במסדרון, מיצי ניגשת לכניסה של חדר ההמתנה ומודיעה להם שהאדון דוקטור גלר חולה ואת מקומו ממלא אדון דוקטור שְטַיינֶר שגר בדיוק ברחוב הזה, ארבעה בתים מכאן. מצחיק, שכולם מאמינים.

ואימא ומיצי מדברות. לא שאימא אומרת לה, מה לעשות. אימא לא מתכוננת בכלל לצאת לקניות. ומיצי לא עובדת, רק יושבת עם אימא כמו אחת השכנות. בחוץ קיץ. לא הולכים לבית ספר ואפשר להאזין. ומה שהכי משונה, שאימא מציעה לך, שתרד לשחק בחצר (אימא!) ואתה מסרב (אתה!), פתאום אתה רוצה לשחק דווקא בבית.

“תמיד זה ככה במשפחות של ימינו,” אומרת מיצי. הן יושבות במטבח, ליד השולחן הלבן, ואתה משתרע על הרִצפה. במטבח יש רצפת לִינוֹל מבריקה ומותר לך לקחת כרית להִשָען. אתה מתקיף את אָדִיס־אַבֶּבָּה, בירת אֶתְיוֹפּיה, ששם יושב הנֶגוּס, שהוא מין קיסר והוא שחור. אתה מפקד על צבאות האיטלקים התוקפים: מזיז טנקים, תותחים וחֵיל רגלים, לך ולאיטלקים יש גם אווירייה. אבל בעצם אתה גם קצת בצד של הנֶגוּס, ששמו הַאילָה סִילַאסִי ועוזר לו לארגן את ההגנה. מה שהכי קשה ומבלבל, שברור לגמרי, מי כאן החזקים ומי החלשים, אבל לא ברור, מי הטובים ומי הרעים. לרוב החזקים הם הרעים והם מפסידים בסוף. אבל הפעם הם מנצחים, בינתיים. ואתה עוד לא החלטתָ בעד מי אנחנו.

“לפני שלושים שנה, בימים הטובים של הקַייזֶר פְרַנְץ־יוֹזֶף, זכרונו לברכה… הבעל היה שַתייָן? טוב, אז היה שַתייָן. היה חוזר הביתה שיכור והיה מכֶּה? טוב, אז היה מכה. אבל לבוא יום בהיר אחד ולהגיד: חיים כאלה זה לא חיים, מחר אנחנו נִפרדים? לא, דבר כזה לא נשמע. אימי, זכרונהּ לברכה, הזהירה אותי ואני נִשבעתי לה, תִתְעלֶה נשמתה, לפני מותה: לעולם לא אנָשא לפרוטֶסְטַנט או ליהודי, שכבר לא לדבר על מוסלמי, חה־חה, היא הבינה, מנוחתה עֵדֶן, שרק מי שקאתולי…” ומיצי מנענעת בראשה. קצות המטפחת מתנועעות תחת הסנטר שלה ומאשרות את דבריה.

היא ראתה פעם את הקַייזֶר פְרַנְץ־יוֹזֶף המנוח, ראתה ממש. ואפילו כמה פעמים, לפני המלחמה. זאתומרת, שהיא זקנה. בעלה מת מזמן. הבן שלה גדול ואיננו. זאתומרת, שהוא רחוק. כי הוא חרש־אילם. והיא לא יכולה לשבת ככה לבד, היא אומרת. וזה משונה. לְמה היא מתכוונת. הרי היא יושבת לבד, לא?

אימא לא מביטה בה וכאילו מדברת אל הרצפה או אל החלון.

“לא הייתי מעלה על הדעת, שתיתכן כְפיוּת־טובה כזו,” היא אומרת. “הרי אני הרמתי אותו מֵאַשפּות, פשוטו כמשמעו: בא נער עני מִגַליציה, נעשה סטודנט מחוסר כול, שחי משיעורים פרטיים, כשקיבל את התואר שלו, המשיך לגור בבית חולים, כי לא היה מסוגל… בכלל… בלעדיי אף פעם לא היה מִסתדר. מצאתי דירה בזיל הזול, התרוצצתי וקניתי את הרהיטים בהזדמנות, בחצי חינם, הסַפה, למשל, עכשיו היא כבר קצת בלויה, אבל אז היא הייתה כמו חדשה. ונתנו לי אותה – תנחשי בכמה. לא, לא תנחשי.” עכשיו היא ודאי תסַפר גם על הארונות והמיטות, ובינתיים עזבנו את אָדִיס אַבֶּבָּה ועברנו למַדְריד. כי גם בספרד יש מלחמה, מתקיפים שם בטנקים ובאווירונים, ספרדים נגד ספרדים, ואנחנו נעזור להם. “בעצמי צבעתי הכול. את השולחן הזה, למשל, וסיידתי את החדרים. בלילות ישבתי ותפרתי. והרי חיינו כמו זוג יונים. הוא היה קורא לי מתוך הספרים שלו, מספר לי על דוסטויֶבסקי, אַת יודעת, זה סופר כזה, רוסי. כמה פעמים הוא אמר לי, שאני מזכירה לו את אמו המנוחה. היא מתה, כשהוא היה ילד, המִסכן. ככה הוא גדל, בתור יתום.”

ושוב היא פורצת בבכי.

“לא ידעת להחזיק אותו,” מלמדת מיצי. “את הגברים צריך להחזיק בבית. כשהם מתחילים לצאת בערב ללגימה או למִשחק קלפים…”

“הרי ניסיתי,” אומרת אימא. “ובהתחלה הכול ממש היה טוב. אבל פתאום – אינני יודעת איך זה קרה – הוא שקע בעבודה, בענייני המפלגה, בלילות היה קורא… וכבר לא יכולתי… ואז התחיל הפזמון: אין הבנה, חיים כאלה לא חיים… מה לא עשיתי. אמרתי לו, שאִם… אם הוא… אז אני… פשוט… ויחד עִם… אַת מבינה?” והיא מרימה את הסנטר ורומזת אל חלל המטבח. מיצי לא עונה, כאילו לא שמעה ולא ראתה את תנועת הסנטר.

“אַת בטוחה שאין לו מישהי?”

“יש כמה, שאני חושדת בהן. כשאתפוס אותה, היא כבר תִראה, הקָאנָאלְיה.”

“אין ספק,” מאשרת מיצי. “גבר אף פעם לא עוזב אישה, אם אין אחרת מעורבת בזה.”

אימא מנענעת בראשה, העיניים שלה בוהות והיא ממלמלת: “הוא עוד יתחרט. עוד יטעם טעם חיים בלי אישה. ואת הילד לא אתן לו. זאת הזכות שלי, זכות־האם,” ושוב היא מִתייפחת. כך הן משוחחות עוד ועוד. מיצי מייעצת לאימא כיצד לנהוג בגברים ומספרת, איך הִכירה את בעלה המנוח בליל ניקוֹלָא הקדוש, כשבא מחופש כשֵר קְרַאמְפּוּס להפחיד את הילדים: כל האחיות שלה נורא נבהלו, אבל היא דווקא ענתה לו באומץ ובחָכְמה.

ובסוף בוכות שתיהן.

3    🔗

בוקר אחד באים סבלים גברתנים בעלי שפמים עבותים, בבגדים כחולים, ומעלים למשאית שתי מִזוודות גדולות, מיטה, מִזרונים, שמיכות, את מכונת התפירה, כמה צלחות וספלים ארוזים בארגז מלא נסורת. את רפי שלחו לגברת בַּכְמָן, שישחק עם סוזי, אלא שחזר במהרה, ואי אפשר להזיז אותו מן הבית. אימא בוכה למראה הסבלים העושים מלאכתם. היא עוברת בחדרים ומסתכלת ומסתכלת, מה יש לה להסתכל כל כך הרבה, נושקת לרפי ולוקחת איתה גם את הספר הכחול, שבו מצויֶרת המכשפה. “אקרא לך ממנו בכל פעם שתבוא לבקר אותי,” היא אומרת ושוב בוכה. זה מדבק, גם לרפי יש חשק לבכות קצת. להגיד לאימא שהוא רוצה לבוא איתה, לעזור לה ולשמור עליה? אבל דווקא עכשיו בחצר שלנו מארגנים את מלחמת השודדים והשוטרים, וגם סוּזי אומרת ואפילו אֶריקה… וחוץ מזה, אימא אמרה, שלא. בינתיים. וסיפרה, שהדירה שלה החדשה קטנה ורחוקה מבית הספר. ואין שָם חצר. ואין שם ילדים.

חבל. נורא חבל. אבל אבא אומר, שלרוב הילדים יש רק בַּבַּיִת אחד ולך יהיו מעכשיו שני בַּבַּיִתִים להיות שם בבית. ובאמת, מעתה מחולק העולם לשני עולמות: זה שהיה לך עד עכשיו, שנקרא לו מעתה ‘העולם של אבא’ – ברחוב יוֹהְן, בבניין ענקי, שהעירייה בנתה אותו קצת לפני שנולדתָ, ובו חמישה גרמי מדרֵגות שמקושרים ביניהם במסדרונות ארוכים, ובאמצע חצר ובה עצים ושיחים, שיש בה הרבה מקומות מִסתור ויש גם עם מי להסתתר, והעולם החדש, זה של אימא.

אימא גרה עכשיו בקומה השלישית של בית ישן, בנו אותו לפני שאימא נולדה, וזה בעצם לא רחוב ממש, איפה שהוא בנוי, אלא סִמטה, שהיא יותר צרה וצדדית מרחוב. ויותר משונה, איכשהו. גם השֵם שלה, סִמטת פַּאטֶר שְווארץ, שהיה כנִראה כומר שחור, גם הדירה משונה וגם אימא עצמה. היא כבר לא כועסת. בכלל. ובוכה הרבה, זה כן. ומנשקת הרבה. ומה שמבקשים – לרוב היא תיכף נותנת.

בדירה הזו יש חדר אחד לא־גדול, ששם הספה והתנור והשולחן, ואחד קטנטן שאימא קוראת לו ‘קאבִּינֶט’, ששם המיטה שלה. כשתהיה גדול תהיה לך דירה כזו, רק עוד יותר קטנה ובבית עוד יותר ישן, כי כמה שהמקום יותר קטן, זה יותר חמים ונעים להִתכנס שם, לא? וזה כאילו יותר שלך איכשהו, לא? ואתה מרגיש, שאתה כאן יותר לבד עם אימא משהיית קודם. וזה מתוק ומושך כזה בחזה, בייחוד כשאימא אומרת, שרק אתה נִשארתָ לה, ובוכה.

ואז – קצת אחר כך – אתה מבקש ממנה שתספר סיפור. והיא מסכימה. אבל לא תיכף. קודם־כול היא מדליקה את תנור־הברזל שבפינה ומשאירה את הדלת הקטנה שלו פתוחה, את התחתונה כמובן, שבה יכולים להכניס ברזל ארוך ולחטט בגחלים – אימא קוראת לזה ‘לַחתוֹת’ אותן – כדי שהאפר ינשור מהן דרך הסבָכה, בעוד שבעליונה מכניסים גזירי עץ ומגיפים אותה מהר, שהעשן לא יתבלבל וייצא רק בארובה. בעליונה הזו רואים את קצות השלהבות, אבל בתחתונה נִראות הגחלים הלוחשות. אימא אומרת, שכשהיא שמעה את הסיפורים מפי סבתא, היא הייתה הכי קטנה וישבה תמיד על הרִצפה והִביטה בגחלים. מאז גם אתה מאזין כך לסיפורים: יושב על כרית ונִשען על כר לרגלי אימא ומביט בפי התנור. מעט־מעט מחשיכה הדירה. בחוץ מתרוצצת רוח הסתיו ומחליקה על קירות הבתים בסִמטה – אפילו שומעים את החיכוך המרשרש שלה מצד התריסים.

ואימא מספרת. בכל פעם סיפור אחד. בכל פעם סיפור אחר. וכל סיפור יש לו שֵם. ולפעמים אימא שואלת, מה לספר. לפעמים אתה אומר מה. אבל בסוד אנחנו הרי יודעים, שכל הסיפורים הם סיפור אחד גדול, שאותו כנִראה לא יכולים לספר, כי הוא מבולבל מדי. אז מספרים חלקים שחוזרים על עצמם תמיד קצת אחרת ותמיד אותו דבר.

הנסיכות, למשל. תמיד הן גולות מהארמון שלהן ותועות. מכשפים זקנים, רזים וגיבנים, מגרשים אותן ליער, שהוא תמיד עָבוֹת – זאתומרת אפל – ושם הן רועות אווזים, יחפות, בשִמלה דקיקה, מחזיקות ביד מוּרְבִּית – כך קוראים לענף עץ הערבה – אבל אינן מכות את האווזים, חלילה, הן רק מכוונות אותן. ענקים שׂעירים, כל כך גדולים ושׂעירים שהם כבר לא מפחידים, כי הם פשוט מגוחכים אבל גם קצת עצובים, כי זה מוכרח להיות עצוב, להיות גדול כזה – ובכן, הם שומרים על הנסיכות מעֵבר לשבעת רוכסי ההרים הכחולים, והרי גם זה מוכרח להיות עצוב, לשמור על נסיכות, ועוד במקום כל כך רחוק, ולא לדעת, שכבר מחפשים אותן: הנסיכים כמובן, בני המלכים, אבל גם ציידים צעירים או חיילים מתופפים עליזים, ובלי ספק ימצאו אותן, אתה לא צריך לחשוש, הרי בידם פרח־השרך הכחול, שפורח רק שעה בדיוק בחצות, כשהירח מלא, אחת לשבע שנים. ופרח כזה פותח את כל השערים, מנתק את כל הכבלים, מבקיע אבני חומות מִבצר, כוחו גדול מכל להטוטי טבעת־הקסמים שבידי המכשפה, ביִיחוד מאחר שגיבורנו הצעיר, העלם בהיר־התלתלים, הנסיך הצייד או הצייד המתופף, מערים עליה וסוחב לה את הטבעת, שנִקראת מעכשיו ‘טבעת המִשאלות’. כל העלמים בהירי־התלתלים, שהם בעצם אותו עלם עצמו, וכל הנסיכים הקסומים, שגם הם אותו עלם כמובן הם כולם… זאתומרת, הוא תמיד עז־נפש, טוב־מראה, חריף־שׂכל ונדיב־לב. ובדרכו הוא חס לא אחת על הנמלים ואינו רומס אותן בפרסות סוסו ומושיע את הדגים שנִסתבכו ברשת ואת הציפורים שנלכדו ואלה משיבים לו כגמולו: מלקטים בן־לילה את רבבות העדשים שפוזרו ביער, שולים את עדי־הזהב מקרקעית האגם ומביאים את מי־החיים מן המעיין שבקצה העולם. כך הם מְסַכּלים את תככיה של המכשפה הרעה והיא עצמה, המרשעת, תישָרף על המוקד שאותו הכינה להעלות עליו את הנסיכה. שאומנם חטאה קצת: הסקרנית הזו הציצה לחדר השלושה־עשר, היחיד שנאסר עליה לפתוח אותו, במקום שתִסתפק בתריסר החדרים שאליהם היא הורשתה להיכנס. ובפעם הבאה, במקום ללמוד לקח, היא שוברת את מנעול הקופסה שהופקדה בידיה וציפורן הזרת שלה מִצטבעת בזהב שאי אפשר להסיר, אלא שבמקום להודות באשמה ולבקש סליחה, היא מתעקשת להכחיש. לכן היא נענשת ונִכלאת במִגדל גבוה באי נידח. אין במִגדל מדרֵגות, לא שער ולא אשנב. וכששואל אותה הנסיך, היכן הבנים שילדתְ לי – היא שותקת והוא אינו יודע, שלשונה נאלמה דומייה, עונש על סקרנותה ועקשנותה. עוד מעט ההמון הזועם יסקול אותה.

והנסיך? לפעמים הוא נהפך לדוב שחור או לקרפד ירקרק חום בגזירת הקוסם… אל פחד! לבסוף יפגוש את הנסיכה שלו ואז יתפייסו ויישארו יחד לתמיד. הם רק משנים צורה, אבל תמיד תכיר אותם: הרי זה אותו זוג, הנסיך והנסיכה שלו, זאתומרת, שלך. הנֵה, הפעם הם יתומים מאב ואֵם תועים ביער העבות, שבו שוכן הענק הטורף (“סבתא, ריח בְשר־אדם עולה באפי! היכן הילדים שהִסתרתְ?”).

אבל אותו גולם לא יצליח להשיג אותם, מפני שברחו במגפי שבעת המִילִין שלו, שכל צעד שצועדים בהם הוא שבעה מילין כמעוף הציפור. ובפעם אחרת הם אח ואחות, המתענים יחד תחת עוּלה של האֵם החורגת, המבקשת להמיתם, כי יפים הם לאין־ערוך מבִתהּ הבוגרת הכעורה. ושוב פעם אחרת הם רועה ורועה צעירים נאהבים, שבת־מים רטובת־שֵיער מבקשת להפריד ביניהם, היא חשקה בעלם היפה, בהיר התלתלים. העיקר, בסוף תמיד הם יוצאים מן המֵיצר. אל תדאג. ככל שיצטערו ויתייסרו, כן ירבה אושרם כשיפָּגשו לבסוף.

הגחלים לוחשות בתנור והדירה הקטנה נִתאפללה. חבל, חבל שצריך להדליק את החשמל. כבר מוטב היה, שיהיו נרות, כי נגיד, שפתאום גמד יוצא מאחורי התנור ומגלה לך, שגם אתה נסיך מוקסם, ושעליך להביע שלוש מִשאלות.

אימא מכינה ארוחת־ערב במטבחון ורפי ניגש לחלון. כבר מחשיך בחוץ ובסִמטה מופיע מדליק הפנסים. הרחובות הראשיים מוארים בערב בפנסי חשמל הנִדלקים מעצמם, אבל בסִמטה ובשאר הרחובות הצרים מאירים פנסי־גז המודלקים כל ערב בלפיד זעיר שמחובר למקל ארוך. מהחלון מדליק הפנסים נִראה נמוך קומה, שחוח ונושא על גבו סולם. כשהוא מגיע לפנס הוא מטפס ועולה בסולם כמה שלבים, מרים את הזכוכית בקצה המקל… אור אחר אור נִדלק בסִמטה וכל אור נִראה כמו אפרוח צהוב עגלגל ורועד בפלומה שלו. שורת האפרוחים נִמשכת ומִתארכת ומדי פעם בסוף השורה נולד לאפלה עוד אפרוח אחד עגלגל ורועד. ואתה נִשען על אדן החלון וכשאימא קוראת מהמטבחון, “מה אתה עושה, אוצר שלי?” אתה עונה: “כלום. מביט. סתם מביט.”

מה שאתה לא מגלה, שבעצם אתם שָם שניים, שני אחים תאומים רפי, שעוד צריך להמציא להם שמות כדי להבדיל ביניהם, ובינתיים שום שֵם לא מתאים, הם גם לא רוצים, שיקראו להם בשמות, אז נגיד רק לעכשיו, עד שיהיו שמות ממש, ובשביל לא לקרוא להם בינתיים ‘רפי של אבא’ ו’רפי של אימא', שהם רפי שמאל ורפי ימין. והם כמובן שני הפכים, כשהם חושבים על הסיפורים של אימא, רפי־ימין מחייך חיוך מבטל: סתם מעשיות לילדים! כבר ראיתָ פעם נסיכה הולכת ברחוב? כבר שמעת פעם -מחוץ לסיפור, כמובן – שגמדי לילה באים לסנדלר עני ותופרים לו המון זוגות נעליים בזמן שהוא ישן, או שמכשפה עפה לְוִיעוּד של חצות רכובה על מטאטא? עונה רפי־שמאל: ודאי שלא, הרי הם סמויים מן העין, כמו זיגפריד בהיר התלתלים אחרי שהוא טבל בדם הדרקון וחבש כובע מַסְמֶה שכל החובש אותו נעשה סמוי. רק בני מזל שנולדו ביום ראשון זוכים לראות סמויים כאלה, נסיכות, גמדים, מכשפות. ואכן, שיחק לך מזלך שנולדתָ ביום ראשון, אפילו שאתה לא זוכר, הלא אימא סיפרה!

אלא שרפי־ימין מנענע לאט את ראשו ומחייך בעצב. בחייך, רפי־שמאל, הרי אתה בעצמך יודע, ש… אבל רפי־שמאל מושך לך בשרוול. אפילו נגיד שכל זה רק סיפורים, הוא אומר, בכל זאת יש לך המון דברים מופלאים שלא בסיפורים בכלל, אלא ממש ברחוב. למשל, כשאתה הולך בבוקר לַבית־ספר ובא לקראתך מנקה ארובות, שחור כולו מהנעליים ועד הראש שלו העטוף, גם הפנים והידיים, ונושא על הגב את המברשת הזו העגולה, שמחוברת לחוט פלדה קפיצי מגולגל – עכשיו אתה רק צריך לאחוז בכפתור המעיל שלך, להביע מִשאלה ולהמתין עד שיזדמן לך סוס לבן, מה שכמובן מצליח רק לעיתים רחוקות, כי דווקא בדרך לַבית־ספר הסוסים הלבנים נדירים, ובכיתה מוכרחים לפשוט את המעיל. לעומת זאת, אם חתול שחור או נזירה שחורה חוצים את דרכך… ובאמת כבר אירע, שנזירה עברה בקצה סִמטת פאטר שווארץ, סמטת הכומר השחור, ונתנה בך עיניים של חומרה מתחת מצח חיוור וגבוה. וזה לא היה כל כך מפחיד, כי ידעתָ מה לעשות: מהר תלשתָ שׂערה, ירקתָ והִשלכתָ אותה לאחוריך, בעצימת עיניים כמובן, מה שמועיל כנגד חתולים שחורים גם. אבל קצת זה הפחיד בכל זאת: אולי בדיוק היא הלכה לבקר את פאטר שווארץ מהרחוב שלה, ותספר לו, כי אולי היא ראתה, הנזירה, מה שעשיתָ וכעסה, ויש לה תכסיס שמבטל את תלישת השׂערה? די, מוטב שניקח את הזכוכית המגדלת הזאת שבוחנים בה את כף היד, כמו הזקנה הזאת הממושקפת שהלכתָ אליה עם אימא: הייתה לה זכוכית מגדלת גדולה כמו צלחת קטנה, שבה היא בדקה לאימא את קו החיים ואת קו האהבה וגילתה, שהם לא נִפגשים אצלה טוב. אבל יש מה לעשות, את זה היא לחשה, ולא כל כך הבנתָ והתביישתָ לשאול. היא גם גילתה לאימא, מה שאימא כנראה כבר ידעה מזמן, כי היא אמרה “אה!” כמו מי ששומעת מה שכבר ידעה: שיש אישה אחת ששונאת אותה. וגם נגד זה אפשר לעשות משהו. הרבה היא דיברה, ובסוף אימא בכתה, למרות שלפי ההיגיון הייתה צריכה דווקא לשמוח, שיש כל מיני דברים טובים שאפשר לעשות נגד הרעים, לא?

והאיש הזה, שכל הפנים שלו מלאי זיפים שחורים, חומים ולבנים ויש לו שפם גדול וקצת מפחיד? ביום החג שקוראים לו ‘קִירְטַאג’, כשמקימים לפני הכנסייה הרבה דוכנים ויש קרוסֶלה עם סוסונים ופיל אחד לבן, ויש דוכן של איש שיודע להכין קוּרֵי סוכר צבעוניים ואחד חובש תרבוש מוכר חתיכות לבנות דביקות של דבש תורכי שיש בו גם שקדים, ובכן, בקירטאג הזה הוא מעמיד שם, בקצה שוּק־הכְנֵסייה, תלת־רגל ועליו עיגול־קרטון, יותר גדול מגלגל עגלה, שנראה כמו שעון ענקי, רק שבמקום סְפָרות מצויָרים עליו שור, עקרב, אריה, גדי, סרטן, שני דגים, אבל לא רק חיות, יש גם שני ילדים, זקן שסוחב דליי־מים ובחורה יפה עטופה בצעיף חצי שקוף, אולי נסיכה, ודווקא בלי נסיך. אלה המזלות. כשאתה אומר לאיש הזה מתי נולדתָ – שנה, חודש, יום ושעה, הוא יודע, איזה יום בשבוע זה היה ואיך עמדו שבעת כוכבי הלכת, אם היה ירח מלא, ואם אתה יותר שייך לאדמה או לאוויר, לאש או למים. מה שלא כל כך מובן, כי אתה למשל נורא אוהב לצלול במים ולהביט באש, וכשתהיה לך אדמה, תשתול ותגדל בה כל מיני קקטוסים ופרחים גם. ומה שנוגע להרים ולרוח ולעפיפונים, שבטח כולם שייכים לאוויר… הנשים שגמרו לערוך קניות מעמידות בצד את סלי הקניות שלהן ומקשיבות ומתערבות בשיחה, צוחקות, כאילו שהן לא בדיוק מאמינות, אבל בסוף הן משלמות לו, לאיש המזלות, שיסובב גם להן את הגלגל שלו ויגלה להן איך עמדו אצלן הכוכבים – למרות שהן בטח יודעות, שהכוכבים לא עומדים – ואם הן יותר של אדמה או של אש.

ואת כל אלה ועוד אפשר לגלות גם בלי עיגול־קרטון ובלי זכוכית מגדלת ובלי לשלם. כל מה שדרוש לך זה שישים קלפים, חפיסת קלפים רגילה לגמרי, לב ויהלום, פיק ותלתן, נסיך ומלכה, מלך, אָס וג’וקר, זה נראה פשוט, אבל זה לא, יש זיקות וחוקים שאי אפשר כנראה להגיד, אבל אפשר להרגיש, איך הם מתאימים או לא מתאימים זה לזה.

אימא יושבת אל השולחן, מעשנת, מחלקת את הקלפים לשתי חפיסות, מקישה בכפות הידיים כמו מוחה כף ודוחפת את חצי־החפיסה לתוך החצי השני בזריזות משונה – זה נִקרא ‘לטרוף’ את הקלפים – ועורכת אותם טורים טורים. במצח שלה עומדים קמטים כמו גלים בבריכה שקפאה רגע אחרי שזרקת בה אבן. מפעם לפעם היא מרטיבה אצבע בלשון, מרימה קלף ומניחה אותו בטור אחר, בצד קלף שיותר מתאים לו מן הקודם. וכשאתה שואל: “נו, אימא, הִצלחת?” – היא תולה בך עיניים לחות, מאמצת אותך אל חיקה, מנשקת אותך ועל לחייה זולגות דמעות.

אולי עצוב לה שאבא עזב אותה? אבל הלא היא אומרת, שהיא שונאת אותו ואוהבת רק אותך. לכן היא מספרת לך הכול. ולפעמים אפילו מִתייעצת איתך.

בעניין המִשפט למשל שבו יוחלט, אם תישאר אצל אבא או אצלה. אימא רוצה שגם אתה תעיד לפני השופט. אתה אמרתָ לה, שאתה מסכים. ואחרי זה הִרגשתָ, כאילו משהו לוחץ לך בחזה. למרות שאימא אמרה, שלא צריך לפחד, זה לא שופט רגזן, אפילו שהוא אומר, שהוא לא רוצה לשמוע אותך, מה שאולי דווקא טוב, כי… ומה הוא היה חושב, אילו היית מספר לו, שיש תאומים, רפי שמאל ורפי ימין?

אחד־אחד נִדלקים בסִמטה אורות־אפרוחים. האיש וסולמו כבר נעלמו באפלה, אבל אפשר לעקוב אחריו: הנֵה נִדלק עוד אפרוח אחד רועד והנֵה עוד אחד.

רפי־שמאל בטוח, שזה הכי טוב והכי יפה ככה: להביט בסִמטת פאטר שווארץ הצרה כשאתה נִשען על אדן החלון בדירה הקטנה, שבה לוחשות הגחלים בתנור, למרות הנזירה שעוברת לפעמים בסִמטה והחתול השחור שמופיע בה, די לתלוש נגדם שערה, ואולי בכל זאת תופיע בה פעם נסיכה מכושפת, ואם כן יש לך סיכוי לראות אותה אפילו כשהיא סמויה מפני שחבשה מִצנפת־מַסמָה, שהלא נולדתָ ביום ראשון.

ובכל זאת… ככה טוען רפי־ימין, שיש איזה בכל זאת.

ראשית, בית־הדין כבר פסק, שתישאר אצל אבא. אמנם אימא מערערת על פסק הדין, אבל… ושנית, עולמו של אבא קוסם לא פחות מעולמה של אימא.

לאבא יש תיק עור חום, בתיק הזה יש שפופרת שנִקראת ‘קְנֵה שֶמַע’ או ‘סְטֶתוֹסקוֹפּ’, יש בקבוקים פקוּקים בפקקי שעם, בקבוקים בעלי פִטמות גומי ומַזרֵקים, גם טבליות ומשחות… עם התיק הזה הוא יוצא לביקור החולים, יש לו גם קְנֵה־שֶמע אחד עודֵף שהוא משאיל לך ובו אתה בודק את סוזי בין שיחי הלילך בחצר. אך כל קִסמי תיק־העור הם כאין וכאפס לעומת פלאי חדר העבודה של אבא. חדר זה כולו לבן בהיר. יש בו שולחן מרופד דומה למיטה ועליו נבדקים החולים. פרוש עליו נייר כחלחל מחוספס שמחובר לשני סלילים: כשאתה מסובב אותם בידית, הנייר נוסע ומתחלף. אבא הִסביר לך איך בודקים, זה לא קשה: החולה מתיישב על שולחן הבדיקה, אתה ניגש אליו, מניח על החזה שלו את קְנֵה השמע וגוזר: לנשום, לא לנשום, בבקשה להשתעל!

אחר כך אתה פונה אל ארון המכשירים. הדלת שלו דומה לחלון, יש בה שִמשות זכוכית, רואים מבחוץ מה יש בתאים, מה שבטח נורא מפחיד את החולים, למשל, תא הצבתות לעקירת שיניים: יש עקומות, משוננות ומחודדות, וגם השמות שלהן מפחידים: צבת עוקרת וצבת פוערת, מֶלקָחַיים ומֶלקָטַיים, מִצְבָּטַיים ומֶחְתָּכַיים. ותא הסכינים! כאן ממתינים האיזמל והמפַצל, הנַקָּר, המָרִית והמַחְתֵך, בְּרְרְר… ועכשיו המַזְרֵקִים והמַשְטֵפִים! הלאה! הרי כוננית המַבחֵנות. על דרגש שמעל לכיור עומדת מנורת־כוהל ובה נוזל סגול. כאן אבא בודק לחולים את ה… אימא קוראת לזה ‘פיפי’ וזה מצחיק, אבל אבא אומר תמיד ‘שתן’ וטוען שזה אותו דבר, אבל עם השֵם הזה זה לא מצחיק בכלל, רק משונה. הוא מדליק את פתילת הכוהל ומחמם את ה… הנוזל הזה שבמבחנה וכשזה רותח (ואז כבר כמעט לא חושבים, שבעצם זה לא ‘נוזל’ אלא פּ… זאת אומרת, שתן), אבא מטפטף לתוכו איזה טיפות, ומיד הנוזל מחליף את צבעו, מכחיל פתאום, מוריק ומאדים, כאילו גמד סמוי ניגש אליו בכובע־מַסְמֶה וצבע אותו. לפעמים אבא לא נזהר והנוזל מתגעש וניתז אל הקיר והמבחנה פוקעת. הלאה! הנֵה המכונה לריפוי חשמלי. כשהיא נדלקת, היא מזמזמת ומרננת וכל המחוגים בשעונים שמפוזרים עליה רועדים. ועדיין לא דיברנו על המַקְרֵנָה, שמאירה באור כחלחל שמותר להביט בו רק במשקפיים ירוקים־כהים. ולא ניגשנו עוד לארון הספרים, שבספרים שלו יש תמונות ותצלומים של אנשים קיפחים וגוצים, צְפוּדים ותְפוּחים. לפעמים הציורים מראים, מה מתרחש בתוך הבטן ובתוך המוח, ואיך נִראות עצְמות הגוף כשהן שלמות וכשהן שבורות. ובפינה אחת בארון, בתיבת עץ שבעצמה נראית כמו ארון קטן, עומד מיקרוסקופּ שיכול להגדיל פי מאה יותר מכל זכוכית מגדלת: טיפה אחת של דם נראית בו גדולה כמו צלחת, רואים בה כל מיני כדוריות אדומות וכחלחלות ופעם הראה לך אבא איך נִראית במיקרוסקופ טיפת מים שחיידקים שוחים בה כמו ראשָנים בבִיצה.

וכל מה שאבא רוצה לדעת הוא רואה בשעונים של המכשירים ובמבחנות ובספרים. וכשאתה שואל, הוא מפָרש בדיוק מה מראה כל מכשיר, ועל כל תמונה הוא יכול לומר לך, מדוע לאיש זה בטן נפוחה או מפני מה ראשו של זה גדול ולזה חטוטרת על גבו. וגם את שינוי הצבעים של ה… השֶתן הוא מסביר, שזה פשוט לגמרי, בן, תנסה וטפטף אתה את הטיפות האלו למבחנה, רק היזהר שלא תיכָּווה. אתה רואה – הצבע האדום מעיד שיש כאן סוכר. וכששאלתָ, לשם מה קְנֵה השֶמע, הוא אמר שתיקח אותו, תשים אותו על החזה שלו ותקשיב. אתה שומע משהו, בן? אם שמעתָ? ועוד איך שמעתָ! משהו הולם כמו בתוף עמום. זה הלב שלך, אבא? מה, גם שלי דופק ככה? וגם של סוזי?

אימא אומרת, שאֶת הילדים מביאה החסידה, אם אתה רוצה שהיא תביא לך אח או אחות, תבקש ממנה, תניח קוביית סוכר על אדן החלון. באמת כמה פעמים הִנחתָ שם סוכר, הסוכר נעלם, אבל החסידה עדיין לא הביאה שום אח. אימא אומרת, שזה לא בטוח, לא תמיד יש לה זמן וחשק, היא באה רק כשאף אחד לא רואה. אולי היא טעתה, אימא, והחסידה פשוט לא אוהבת סוכר? הלא בספר התמונות של החיות והעופות כתוב, שהיא ‘ניזונה מצפרדעים’. ואבא בכלל אומר אחרת, שהילדים יוצאים מתוך הבטן של אימא. ואם תתחכם ותשאל: “טוב, אבל איך הם נכנסים לשם, לתוך הבטן הזאתי?” אז הוא עונה שפשוט מאוד, כשבחור ובחורה אוהבים זה את זה ורוצים ילד, הבחור נותן לבחורה זרע קטנטן, ואז צומח לה בבטן ילד. זה נִשמע מצחיק ולא מתקבל על הדעת. אימא לעומת זאת טוענת, שכל הילדים לפני שהם נולדים מתעופפים ומשחקים בגן עדן ומרחפים שם מעל לדשאים כמו ציפורים, ובאמת יש להם כנפיים. זה סיפור הרבה יותר יפה, אבל גם הוא לא כל כך סביר. ואם אתה חושב, במה כדאי לך לבחור בשביל להאמין, בגן־עדן הזה שבו מתעופפים הילדים ובחסידה שמביאה אותם משם, בזרע הקטן שצומח בבטן – אז באמת קשה להחליט.

אימא קוראת לך מותק וחמודי ואוצר שלי, ורוצה תמיד שתאכל ותשחק, ושתלבש את הסוודר. ואבא קורא לך בן ובני הגדול ורוצה תמיד שתעשה דבר מה, תלמד, תקרא, תחשוב, תנסה.

קשה לִבחוֹר. אי־אפשר לבחור.

“מה קראת היום, בן? ספר יפה? חבל, שאין לי פנאי לקרוא. הספרים עוזרים מאוד להבין בני־אדם. ובבית הספר, מה למדתָ שם היום? משהו מיוחד ומעניין? לא במיוחד? ואולי יש משהו שמושך ומעניין אותך במיוחד, שהיית רוצה ללמוד מחוץ לבית הספר? נניח ציור. אם אתה רוצה, תוכל לקבל שיעורים בציור.”

“לא,” עונה רפי.

“ואולי נגינה, נניח בכינור?”

“לא.”

“בפסנתר?”

“אבא, עזוב אותי. אני לא אוהב לנגן ולצייר. למה לי כל זה?”

“אתה מבין, בן, נגינה היא כמו שפה חדשה. אפשר לבטא בה הרבה דברים, ויש דברים, שיכולים לבטא רק בה. אם תבוא פעם לארץ חדשה רחוקה וזרה, תהיה לך לשון משותפת עם תושביה.”

“לא, אבא. למה שאבוא פתאום לארץ חדשה רחוקה וזרה?”

זה אבא, וזאת אימא.

הכי טוב, לא לבחור. הלא אי־אפשר לבחור!

הרבה פעמים, כשהוא עומד בדירה האפלולית של אימא ומתבונן באורות הנִדלקים, רפי מטכס עצה, איך לפשר ביניהם. אבא איש הכי טוב בעולם. מוכרחים לאהוב אותו. ואימא אישה הכי טובה בעולם. גם אותה מוכרחים לאהוב. ואכן, לפני שנולדתָ הם אהבו זה את זה, עובדה, שהם נישאו ושנולדתָ. ואם אוהבים, איך זה חדלים פתאום לאהוב?

בעצב רועדים האפרוחים הצהובים בחשכת ערב הסתיו. העוברים ושבים בסִמטה מִתמעטים. הרוח משוטטת ומחליקה על הקירות באִוושה יבשה של רשרוש מתחכך. כנראה יש עוד איזה עולם שלישי, שאין בו לא גמדים ולא מבחֵנות, אבל יש בו סִמטה ופנסי־פלומה צהובים ורוח עצובה ובודדת. ודווקא הוא מונח בין הדירה הבהירה והדירה האפלולית, ובו נולדים אורות־אפרוחים רועדים וכבים ואנשים הולכים בו אל הדירות שלהם האפלוליות והבהירות ואוהבים וחדלים לאהוב ללא שחר.

 

מחשבות    🔗

סוּזי שמנמונת ובעד זה נעים לדגדג אותה. איזה תענוג זה לדגדג ילדות רזות כמו אֶריקה שסתם צווחת ובועטת ואז אימא שלה באה לחלון, למעלה בקומה השלישית, וצווחת גם. לפעמים היא אפילו יורדת מהקומה השלישית לחצר ובדרך היא בטח מתכעסת יותר ויותר, שהיא צריכה לרדת כל כך הרבה. אבל עד שהיא מגיעה מספיקים לברוח. וסוזי צווחת צוויחות חנוקות, היא תמיד מוכרחה לצחוק דווקא כשהיא רוצה לצווח. והצחוק שלה מפרפר כאילו הוא לא רוצה לצאת מהגרון, הוא נתקל שם בצוויחה ודוחף אותה והיא דוחפת אותו, וככה הם צובטים ומדגדגים שם בפנים זה את זה, הצוויחה והצחוק. לכן האימא שלה לא שומעת, אפילו שהיא גרה בקומת הקרקע ואפילו שהחלון שלה ממש על יד שיחי הלילך.

חוץ מזה יש לסוזי ריח טוב של חלב חמים, בעצם – של דיסת סולת בחלב, כזאת שמפזרים עליה שוקולד מרוסק בפומפִּייה. לְאֶריקָה יש בכל פעם ריח אחר שלא מכירים, היא סוחבת את הבושם של האימא שלה, בקומה השלישית.

אילו סוזי לא הייתה שמנמונת, לא היה לה ריח נעים כזה. הריח בא מהעור ומהשֵיער. השֵיער שלה ארוך וחלק, צהוב כהה עם פסים של חום בהיר, כמו עץ אורן מהוקצע שיש בו סיקוסים. ובידיים וברגליים יש לה שערות דקיקות, קצרצרות ובהירות לגמרי, בזרוע, בכתף ובירכיים העור חלק לגמרי, שָם השׂערות כל כך דקיקות ובהירות שלא רואים אותן. הן שמדיפות את הריח הטוב, כאילו מרחו אותן בחלב. הריח חמים, אבל מעל למרפק ובירכיים, איפה שהעור הכי חלק, הוא גם קצת קריר.

כשמשחקים במערת האֵלה קאלי, הכוהן קושר את הנסיכה אַגְנֶס בת המַהַרַדז’ה בחבלים, אז מתגנב העלם בְהיר התלתלים למִקדש, תופסים וקושרים אותו על יד הנסיכה. ואיך הוא משחרר אותה, אם הוא בעצמו קשור? בשיניים הוא מושך בחבלים ומתיר את הקשרים. בעד זה המִשחק מצליח רק אם אתה גם הכוהן וגם העלם. קורטי לא יודע לקשור ומקלקל הכול: במקום למתוח את החבלים על הזרוע בסמוך לכתף ועל הירכיים הרבה מעל לברכיים, הוא קושר את פרקי היד ואת הקרסוליים. זה יותר חזק ככה, הוא אומר. אבל לא נעים להתיר שם בשיניים. ועל זה קורטי אומר, שהעלם צריך קודם להתיר את עצמו בשיניים ואחר כך את הנסיכה בידיים. אבל בספר כתוב, שהוא דווקא מתיר קודם אותה. לכן הכי טוב, אם קורטי הוא השומרים האורבים לעלם מחוץ למערה. ועוד יותר הכי טוב, כשהוא בכלל נוסע עם אימא שלו לבקר איזו דודה. אז מחכים, שאימא של סוזי תלך לחנות ומשחקים או באגנס במקדש או בלוֹבּוֹ ובְּיאנְקה: לוקחים את השמיכה הישנה שמותר לפרוש על הארץ, זורקים אותה מהחלון לתוך שיחי הלילך ומרפדים במקום שהענפים הכי נמוכים והכי צפופים וזוחלים על ארבע לתוך המאורה. לא מדברים בכלל, רק מייללים ומרחרחים זה את זה, לוֹבּוֹ מלקק את ביאנקה וביאנקה את לובו.

סוזי לא מכירה את הסיפורים ולפעמים בהתחלה היא לא מאמינה כל כך, שזה ככה. אז אתה מסביר לה בהיגיון, שהזאבים עושים הכול כמו הכלבים, ושאתה אפילו יכול להראות לה את זה בספר. בחַיַי ובחַיֵי אלוהים. טוב טוב, אני כבר מאמינה לך, אל תלך עכשיו להביא שום ספר. את הסוף העצוב, איך שהציידים הורגים את ביאנקה וכורתים לה את הכַפה הקִדמית הלבנה שלה, בשביל להטעות את לובו המִסכן בטביעת־העקבות ובריח שלה ולפתות אותו לתוך המלכודת, אי־אפשר כמובן לשחק אז מאריכים את ההתחלה הכי הרבה זמן שאפשר, וכשהסוף מתקרב, לובו וביאנקה נהפכים לסתם שני זאבים בלהקה, ששומעים מה שקרה למנהיג ולמנהיגה שלהם ומרימים את הראש ומייללים. איך שזה מתוק ועצוב ליילל ככה!

וגם כשמשחקים עם סוזי בית חולים צריך לדעת איך להאריך את המִשחק ואיך להיזהר, שלא לדגדג אותה לפני הזמן, כשהיא מתחילה לגרגר, זה אומנם הכי נעים, אבל אחרי זה כבר לא יכולים לשחק כלום, כל כך היא צוחקת וצווחת, לפעמים בכל זאת אימא שלה שומעת מהדירה שלה בקומת הקרקע. בעד זה תמיד מתחילים לבדוק אותה מהראש, אפילו שהיא תיכף אומרת, שכואבת לה דווקא הבטן, בודקים את הגרון ואת האוזניים, כל אוזן לחוד, ואת הגב, ורק בסוף מגלים, שהיא צריכה ניתוח בבטן. לפני הניתוח מוכרחים כמובן לקשור את החולה. סוזי לא כל כך מאמינה ואומרת, אתה בטח סתם הִמצאתָ.

אבל הלא אבא שלי סיפר לי, איך עושים ניתוח, בחיַי ובחיֵי אלוהים.

אי אפשר להגיד, שסוזי רוצה, שידגדגו אותה. כשמזמינים אותה להיכָּנס לסוכת בית־החולים, היא אפילו אומרת, שהיא לא רוצה, אתה בטח תנסה לדגדג אותי. אז משדלים אותה, עד שהיא בכל זאת נכנסת. קודם כול אומרים לה, הפעם אני באמת לא אדגדג, בחיי ובחיי אלוהים. אבל גם אתמול אמרתָ ואחר כך דיגדגתָ. אתמול זה לא נקרא, בזמן שהִבטחתי, לחשתי ‘בשִין קוּף רֵיש’ והִצלבתי אצבעות. חכם, אז בטח גם עכשיו תלחש. בכלל לא. אני מבטיח. בחיי ובחיי אלוהים. אפילו תסתכלי על האצבעות שלי, אפילו תשימי את האוזן שלך על יד הפה שלי, שתשמעי, איך אני לא לוחש. חכם, אז שוב תנשוף לי באוזן. לא, בחיי. תנסי.

חוץ מזה יכולים לפתות אותה בחתיכות אריג. יש לה אוסף אריגים לַבובות שלה, וסתם ככה, גם לא בשביל הבובות, רק בשביל להביט ולנגוע. אימא שלה סיפרה, שכשסוזי הייתה תינוקת, היא הייתה אוהבת ללטף משהו רך וחלק כשהייתה מוצצת אצבע. וגם עכשיו היא אוהבת להחליק על חתיכות קטיפה, שיש לה בכל מיני צבעים: אדומה כמו יין ואדומה כמו לבֵנים, שחורה, לבנה, אפורה. אז מבקשים מאימא שתחטט במחסן שלה או תבקש מהתופרת, נגיד חתיכת קטיפה צהובה כהה כמו דבש או ירוקה כהה שכבר כמעט שחורה או ורודה כמו… ואומרים לסוזי: רוצה לראות את הקטיפה הוורודה שלי? היא במחבוא, בין השיחים. באמת או שאתה סתם מפתה? לא, בחיי ובחיי אלוהים. אבל גם אתמול אמרתָ והבטחתָ, ובכלל לא הייתה לך. אתמול זה לא נקרא, לחשתי בשין־קוּף־ריש, אבל היום אני מבטיח. ויש לי גם חתיכה של משי כחול ושל אטלס, ויש לי פְלאנֶל ורוד ותכלת, רך ונעים ללטף שזה משגע. בחיי. טוב, אבל תזכור שהִבטחתָ. וסוזי מתכופפת ונכנסת בין השיחים וחותרת בין הענפים כדי להגיע לסוכה.

בפעם הבאה היא שוב תגיד, שהיא לא רוצה, גם אתמול קודם הִבטחתָ ואחר כך… בסוף היא שוב תיכָּנס. אי אפשר להגיד שהיא ממש רוצה שידגדגו אותה, אחרת זה לא היה מרטיט. גם אי אפשר להגיד, שהיא ממש ובאמת לא רוצה. ומה נִשאר להגיד? שהיא בעצם קצת רוצה, אבל לא רוצה את הרצון הזה.

צריך להגיד את כל זה, אף על פי שאין למי, אחרת הכול מבולבל, זה מתברר רק אם מדברים על זה. לכן אתה מספר הכול לעצמך, גם את הסיפורים על לובו וביאנקה ועל האֵלה קאלי, אפילו שאתה כבר מכיר אותם, אתה גם לא מכיר אותם, כאילו: תמיד מגלים את הסיפור בזמן שמספרים אותו, כמו את הקופסה במִשחק האוצר: אחרי שאתה מגלה אותה, אתה תמיד מרגיש, שבעצם ידעת עוד קודם איפה היא תהיה: ידעתָ בלי לדעת, לא ידעתָ שאתה יודע, אבל בזמן שגילית אותה, זה נודע לך.

גם אצלך יש בלבול כזה עם הרצון שלא רוצים אותו: כשאתה מדגדג והיא מגרגרת צחוק חנוק ונאבקת איתך, זה הכי טוב, שהיא נאבקת. פעם הִפסיקה להיאבק ועצמה את העיניים, כאילו נִרדמה פתאום. זה היה מפחיד. חשתָ חולשה כזאת בבטן, הידיים לא ידעו מה לעשות. ופעם היא רק נאבקה ונאבקה בשפתיים מהודקות ובפנים סמוקים, זה ממש היה מפחיד, בבטן וגם בבִרכיים. לא יכולתָ להפסיק באמצע וגם להמשיך לא יכולתָ, מזל שאימא של אריקה צעקה מהקומה השלישית וחיפשה את הבת.

כשסוזי נאבקת ומגרגרת, משהו מדגדג גם אותך. זה מתחיל כבר כשאתה רק חושב איך זה יהיה, וכשהיא מתחילה להתווכח ושואלת אם אתה מבטיח, שהפעם באמת־באמת לא תדגדג, וביִיחוד כשהיא מתכופפת וחותרת להיכנס לַסבך וביִיחוד־ביִיחוד כשבודקים אותה בַבית חולים ומגיעים לבטן, אז מתחיל אצלך מין דִגדוג בגב, קר וחם לך בבת אחת וזה מחליק ויורד לך בחוט השִדרה כמו שמחליקים על מעקה המדרגות מהקומה השלישית, דִגדוג, כמו כשפעם היא לחשה לך משהו לאוזן ופתאום נשפה: נעים לא נעים, רוצים ולא רוצים, רוצים את הדִגדוג, אבל לא את הרצון או להפך, זה הכול מבולבל, ובסוף, כשהיא הולכת, מתביישים. אפילו שאף אחד לא ראה ובטוחים, שהיא לא תספר, אפילו חושבים נוּ ואִם, מה יש לה לספר, רפי דִגדג אותי, אז מה אם מישהו מדגדג, מי אמר שאסור?

ואולי דווקא זה הכי גרוע, שאין מה לספר ואי־אפשר לדבר על זה, זה לא משהו שיש לו מילים, ואי־אפשר לשאול אותה, איך אצלה הדִגדוג יורד בגב ואם גם היא מתביישת? אילו יכולתָ לשאול, אילו היא הייתה מספרת, זה היה סימן, שאתם לא מתביישים להתבייש. או להגיד לה, יש לך ריח דייסת סולת, איזה ריח יש לי? אַת יודעת שהשיער שלך בצבע לוח אורן מהוקצע והעור שלך חָלק וכאילו קריר. ואיך זה אצלי? זה נִשמע כל כך פשוט, אבל לא יכולים.

ויש עוד משהו, יודעים שהוא לא שייך לעִניין, אבל מרגישים שבכל זאת… והוא מבלבל עוד יותר: האבא של סוזי. הוא לא מדבר. לא שהוא חֵרש־אילם כמו הבן המגודל של מיצי. לא, הוא סתם לא מדבר וכאילו לא שומע, אימא אמרה פעם לגברת הוֹפֶר, שהוא ‘אוֹחַ מוזר’. אולי התכוונה, שהוא דומה לאוֹחַ, כי הוא יושב בעליית־גג, מתחת לקורות הגג ממש, זה מה שאוחים כנראה אוהבים.

מעל הקומה השלישית, ממש מתחת לרעפים, יש לו חדר עבודה קטן. הרִצפה שם מבטון מחוספס, כמו במרתף, ותִקרה אין בכלל, עמודי עץ עומדים בשורה כמו עצים בשדֵרה, קורות עץ צומחות מהם כמו ענפים־זרועות שהם פורשים לצדדים ועליהן נחים הרבה לוחות דקים מקבילים שנושאים את הרעפים. כל רעף מונח קצת מתחת זה שמעליו, כמו קשׂקשׂים של דג, אילו היו מסתכלים בהם מתוך הדג החוצה.

כל רעף קשור בחוט ברזל דק למסמר קטן שתקוע בלוח. כדי שהגשם בקיץ והשלג בחורף יֵירדו למרזבים הרעפים מלוכסנים מאוד, על יד הדלת אי־אפשר להגיע אליהם, שם הם גבוהים, על יד החלון צריך לשכב על הבטן ולהישען על המרפקים בשביל לא להיתָקל בהם, אם רוצים להציץ, זה גם לא חלון, אלא אשנב או מין חָרָך. שם דָר האוח. אפילו סוזי עצמה לא קוראת לו אבא אלא ‘הוא’ או בַּכְמָן. אחרי שהוא חוזר מהעבודה בבית החרושת, הוא עולה לעלייה הזאת, בודק את בקבוקי היין שלו ומתקן מכשירי רַדיו. זה לא היה מפחיד ומבלבל, אילו זה היה איש אחר במקום אחר, עם בקבוקים רגילים, אילו הוא לפחות היה מסביר, למה הכול כל כך משונה. עשרה בקבוקים מזכוכית ירוקה־כהה עבה יש לו, הם כלואים בסלים קלועים, כל בקבוק בסל, כל בקבוק גדול כמו סוזי, כשהיא שׂמה את הראש בין הברכיים, הצוואר של הבקבוק עבה כמו יד, ומאובק. לכל בקבוק פקק שַעַם, בו קָדוּח נקב שבו יוצא צינור זכוכית, סביבו מטופטפת שעווה, שלא ייכנס שם אוויר. והצינור כפוף: פונה למטה, מתרחב, שוב עולה ונעשה דק. במקום הרחב יש מים. לפעמים בועית אוויר יוצאת מהמים. ולפעמים יוצאות בועות אחדות ושומעים מין מִלמוּל. זה סימן שהבקבוק הזה עדיין תוסס: המים הסוכר והמון הגרגירים של פרי ורד־הבר הנקרא ‘הַאגֶה־בּוּטֶה’. האוח אוסף אותם בסוף הקיץ תרמילים־תרמילים, כל גרגיר תָפוח כמו עֵינב וצבעו צהבהב אדמדם ולפעמים גם אדום ממש. פעם אמרתָ לסוזי, שלא תקרא לה עוד סוזי בַּכְמָן, אלא ‘העלמה לבית הַאגֶה־בּוּטֶה’, אבל השם היה ארוך ומשונה מדי.

מה פתאום אמרתָ ככה? גם זה מבלבל, שפתאום אתה אומר דברים משונים שלא חשבתָ אף פעם, משונים כמו בחלום, בזמן שחולמים אותם הם הגיוניים לגמרי, רק אחר כך הם נעשים משונים: אמרתָ לה, שהיא ישבה פעם במין בקבוק כזה ותססה, וגם אתה, שאתה זוכר את זה, בחיי ובחיי אלוהים. ואמרתָ שמִלמַלתם בועיות־אוויר מתוך המים והבקבוק של סוזי אפילו גירגר קצת, ואלוהים שָׂם את הפקקים על הבקבוקים מפני שהם עשרה, אז נקרא להם עשרת הדיברות. סוזי גיחכה ואמרה אל תהיה כזה טיפש. והאוח עבד על יד השולחן שלו, לא יודעים אם שמע, ואם שמע – מה הוא חשב?

אֶת צינורות הזכוכית הוא מכופף בשלהבת גז קטנה, שיוצאת מפִּייה של ברזל, שאליה מוליכים שני צינורות גומי משני בקבוקי מתכת. כשמדליקים אותה, השלהבת צהובה ובוערת בעצלות, אך כשמסובבים מעט את הברזים של הפִּייה, הלהבה מִתקטנת ומִתחדדת, מכחילה ומשמיעה זמזום מרשרש ומרוגז. כשצינורות הזכוכית מִתלהטים בשלהבת, האוח מנפח ומרחיב, מכופף ומֵצֵר אותם. גם לתיקון מכשירי הרַדיו הוא נעזר בלהבה הרגזנית: הוא מניח עליה פטיש שצד אחד שלו מחודד, השלהבת מִתנפצת אליו, החוד לובש גוון אדום־כהה, אז מקרבים אותו אל מוט דק של אבץ, האבץ נמס כמו שעווה, טיפה מכסיפה ניגרת ממנו ונופלת אל תוך מַקלֵט הרַדיו בדיוק למקום שבו שני חוטים מתחברים. מדי פעם משפשפים את החוֹד של פטיש ההלחמה בגוש מלח ששמו סַלמִיאק, וכשמחזירים אותו לשלהבת, האש מוֹריקה. ממש. אש ירוקה!

כמה מסובכים הקרביים של מכשיר רַדיו כזה! הרבה טיפות מכסיפות מחַברות שם המון חוטים צבעוניים. וכמה זריז האוח של סוזי כשהוא מסובב כפתורים ומכופף חוטים ומחטט בפטיש ההלחמה ובמוט האבץ בקרביים של הרַדיו, כדי להשיר את הטיפה המכסיפה בדיוק לַמקום הנכון. וכל זאת למרות שיש לו ביד אחת רק אגודל, אצבע וזרת. מן האמה והקמיצה נותרו רק גְדָמים. ודווקא יד זאת היא הזריזה, שלוש אצבעות שׂעירות רצות, מפזזות, כמו משושות של נמלה ענקית וכמו הרגליים של סרטן כשהופכים אותו על הגב: מספיקים לראות אותן רק כשהן תופסות משהו ומחזיקות בו. מפחיד גם שהן מפזזות ככה ובייחוד שהן שׂעירות. בעצם אפשר היה לשאול את סוזי מה קרה להן, לָאַמה ולקמיצה, ודאי הן נחתכו פעם במסור חשמלי מיילל, מישהו דחף לו את היד או שהמסור הזה פתאום תפס אותה, ודאי האוח צרח צריחות משונות וביעֵט ברגליים, נזל המון דם. כשחושבים על זה, למרות שלא רוצים, מריחים את הדם, שומעים את הצרחות, ולפעמים, גם כשעוצמים חזק את העיניים בשביל לא לראות, רואים את האצבעות נושרות על יד המסור ועוד ממשיכות לפרכס, את הפנים שלו לא רואים ולא יודעים, אם עוד היה אז ילד או שכבר היה אבא. לא, אי־אפשר לשאול כלום את סוזי, לא על האצבעות ולא – אם הוא מדבר לפעמים, ואפילו לא, למה הוא מכין רק יין של פרי ורד־הבר, כשרוצים לשאול על היין, פתאום קופצת לפה השאלה על האצבעות, מוכרחים לדבר אז מהר על משהו אחר, והכי טוב לא לדבר בכלל, רק ליילל ולרחרח, כאילו התחלתם פתאום לשחק בלוֹבּוֹ ובּיאנקה.

למה הוא מתקן מכשירי רַדיו? למה דווקא בעלייה? באיזה בית חרושת הוא עובד? מה הוא חושב על… על גלידה נניח, ועל סיפורים, כמו על הדייג שמצא בקבוק שהיה בו שֵד שקוראים לו גִ’ין, שרצה לחנוק אותו. ומה הוא חושב על סוזי ועליך, כשאתם זוחלים על ארבע בין הבקבוקים שלו ומרחרחים ומייללים. הלא זה מפחיד כשלא יודעים אם למישהו יש מחשבות בראש או רק המון חוטים צבעוניים שטיפות מכסיפות מקשרות אותם.

כשיורד גשם ואי־אפשר לשחק בחצר, אימא של סוזי אומרת, שלא תבלבלו לי כאן את המוח, תעלו ותשחקו למעלה אצל בַּכְמָן. ככה היא קוראת לו. ואפשר היה כמובן לשאול את סוזי, מה בעצם השם הפרטי שלו. אם יש לו. אבל… עובדה, שלא שאלתָ אף פעם. גם יש תמיד לחשוש, שתִתבלבל ותגיד ‘דַכְמָן’ במקום ‘בַּכְמָן’, איש גג במקום איש נחל, ויחשבו שרצית לצחוק עליו. אם הוא ישמע, הוא בטח יחשוב ככה, אם בכלל הוא חושב.

אז אתם עולים לעלייה, אל דַכְ… זאתומרת, אל בַּכְמָן. הדלת לא נעולה. סוזי לא דופקת. היא נכנסת ראשונה ולא אומרת שלום ולא אימא אמרה שנשחק פה, ולא שום דבר שאומרים בשביל להגיד משהו. הוא יושב רכון על השולחן, ועליו דלוקה מנורת שולחן קטנה בהירה. העלייה אפלולית אפילו כשעדיין לא החשיך בחוץ. אש ההלחמה מתנפצת אל חוֹד הפטיש ברשרוש מרוגז. פניו של דַכְ… של בַּכְמָן מוארים באור ובאש, ושום שריר לא זע בפנים שלו, יודעים זאת בלי להביט, ולא מביטים, כי העיניים כל הזמן נִמשכות לַפנים שלו ולידיים שלו גם. אז אתם פורשים שמיכה ישנה על הרִצפה על יד האשנב איפה שאי אפשר לעמוד, זוחלים על ארבע בין הבקבוקים, מרחרחים ומייללים בלחש, והשלהבת המרוגזת מרשרשת ומִתנפצת אל חוד הפטיש באש כחולה וירוקה.

בַּכְמָן לא קוסם ולא מכשף, אימא של סוזי לא מכשפה ממש, רק קוראים לה מכשפה, היא מרשעת, כל השוערות רגזניות. אימא אומרת שהיא קאנאליה המונית, וייתכן שקאנאליה היא מכשפה לא מכשפה כזאת. זה הכול ברור, ידוע, שאין מכשפים ומכשפות, חוץ מבסיפורים. השאלה היא רק אילו, נגיד, כן היו מכשפים וקוסמים מחוץ לסיפורים, או אילו, נגיד, הכול־הכול היה בתוך סיפור? אולי אז בַּכְמָן לא היה סתם ‘אוח משונה’, כמו שאומרים על איש מוזר, אלא קוסם מכשף שלפעמים נהפך לאוח ממש. ואולי סוזי הייתה אז עלמה נסיכה לבית האגֶה־בּוּטֶה, או שהנסיכה הייתה דווקא אֶריקה מן הקומה השלישית, שלא מגרגרת אף פעם, ובכל פעם יש לה ריח אחר שלא מכירים אותו, ודווקא מפני שהיא כזאת יהירה וכזאת לא־מסכימה וזרה, כזאת לא־ביאנקה ולא מתאימה שיעשו לה ניתוח בבטן, דווקא לכן היו רוצים, שרק פעם אחת קצת… שדווקא היא תהיה פעם הזאבה שאוהבת את לובו ומייללת ומרחרחת וגם קצת בת המַהַרַדְז’ה עם חבלים על הכתפיים ועל הירכיים, קצת שוכבת בין השיחים בשִמלה מופשלת בשביל שיבדקו לה את הבטן, דווקא מפני שזה כאילו לא יכול להיות, לא מחוץ לסיפור ואפילו לא בסיפור… אבל אילו…

ולפעמים נִדמה, שהכול כבר היה, בלי שום אילו בכלל. שהייתה יפהפיה נרדמת בסיפור שהיום הוא סיפור, אבל פעם היה ממש, בארמון ובו מרתף עם עכברים ועליית גג עם שלהבת הלחמה רגזנית, קומת־קרקע עם שיחי לילך וקומה שלישית עם ריחות שלא מכירים, מכשפות קאנאליות ומכשפים דַכְמָנים אוחים, עם שלהבות ירוקות ובקבוקים כרסניים, שבנות יושבות בפנים וממלמלות בועיות, בנות שהיו פרי ורד־הבר וקטפו אותן והן תוססות. הכול היה. ורק צריך לעצום את העיניים ולהביט בשביל לראות את פניה של העלמה הנרדמת ובשביל להִזָכר, אם הייתה זאת סוזי – או אֶריקה?

אריקה דקה ויש לה תלתלים כהים. אבא שלה עורך דין. אימא אומרת, שלא רואים אותו. לא שהוא כזה קטן או שיש לו כובע מַסְמִה, אלא שרואים אותו לעיתים רחוקות. הוא ממהר ונושא תיק עור. אריקה לא מזמינה ילדים לשחק אצלה, בקומה השלישית, אימא אומרת, הם מפחדים שידרכו להם על הפַּרְסים שלהם. היא לא מתכוונת לאנשים כהים עם זקָנים מקורזלים, אלא לשטיחים. מצחיק לחשוב, שאסור לדרוך עליהם, כי פעם היו פרסים, שמכשפה הפכה לשטיחים. אריקה סיפרה, שלאבא שלה יש מִשרד מלא תיקים, תיקי משרד בכריכה כמו לספרים וסוגרים בהם ניירות. שָם המִשפטים שלו, שהוא מנהל. פעם בחודש העוזרת עוברת עליהם בשואב אבק. אריקה אומרת, שהמשפטים זה דברים שדיברו ועשו אותם, ועכשיו מבררים, אם זה היה מותר או אסור ומי צודק, וזה הכול כמו סיפורים על דברים שהיו.

כשחושבים על זה יש פתאום חשק לשאול, אפילו שזאת שטות: אם הכול כבר היה, והכול כאילו בסיפור, אז איפה אלוהים? בסיפור גם? טוב, יודעים, שהוא בסיפור ולא ממש, אבל אילו הוא היה ממש – איך הוא היה? כמו עורך דין שתופס את הילדים וסוגר אותם בתיקים מאובקים במשרד עם פַרְסים שפעם היו להם זקָנים, או כמו מין דַכְמָן, שסוגר אותם בבקבוקים ירוקים? מה הוא היה חושב, אילו היה חושב, על גִרגורי הצחוק של סוזי השמנמונת, על הריחות הזרים של אריקה ועל המחשבות שלך המשונות? מה הוא חשב על זה, פעם, כשזה קרה ולפני שזה נעשה סיפור, מזמן כל כך, שעכשיו כבר קשה להִיזכר?

 

סתיו    🔗

רוח ברחובות. מעיפה חופני אבק אפור. משוטטת, מתרוצצת. מגיחה מסִמטה, מֵעבר לפינה, מגלגלת גל אבק לאורך השדרה, לפי הגל אתה יכול לעקוב אחריה קצת. עם כל משב העלים נִקהלים ומרשרשים מבוהלים, נועצים איך להתחמק ממנה. כשהייתָ קטן, בגן, דיברו עליה כמו על בן אדם ולא כמו על סתם אוויר. ומתחשק שוב לחשוב עליה כך, נגיד לפעמים, כשנִדמה, שהיא עצובה, משוטטת תועה, לא יודעת איפה הבית שלה, אולי אפילו אין לה איפה לישון, כמו לאיש במִכנסיים הקרועים, שישב בחדר המדרגות של הבית שלנו, כל הילדים פחדו מפניו, עד שהשוערת גירשה אותו. כן, היא בטח עצובה.

אבל לפעמים פתאום יש חשק לחשוב עליה בתור קלת דעת, שנִמאס לה מהעצים הקפדנים שמנענעים ראשים זה אל זה בזעף מְאוּפּק ולא שׂמים לב לעלים שמרשרשים לרגליהם. הם לובשים ארשת חומרה ושותקים בשפתיים מהודקות, כמו המבוגרים כשהם קוראים עיתון. כשעוברת הרוח ודוחפת אותם במרפק שלה בצלעות, כמו שדוחפים את מי שרוצים להגיד לו, נו? הם חורקים קצת, והענפים שלהם רוחשים רחש צרוד וכועס:

“קשה, קשה.”

הרוח לא שׂמה לב לרחש. ובצדק. עיתונים אינם מעניינים אותה, בייחוד כשהמבוגרים קוראים אותם, וכשהיא אוחזת בהם, בעיתונים שלהם המשעממים, היא לפעמים תולשת להם אותם מהידיים ומנפנפת אותם. לא איכפת לה, שיש חוסר עבודה כזה, ושכולם אומרים, שהגרמנים יבואו ותהיה מלחמה. היא רצה ומתרוצצת, מציצה ואצה הלאה, מחפשת, למי לעולל תעלול ובמי להתגרות. כאן היא מנסה לתלוש כבסים מחבל מתוח על מִרפסת, מושכת מבדרת והם מִתנפנפים, דגל סדין, דגל מכנסיים ודגל חולצה, שם חטפה נייר, עוד עיתון עם עוד חוסר עבודה, והודפת־רודפת אותו. הנֵה היא מקפצת סביב ילדה גבוהה ושחורת־צמה, מבקשת להפשיל לה את השִמלה, אח, חבל שזאת לא אריקה, היא רצה כפופה ומושכת למטה את שולי השִמלה. האנשים מועטים ברחוב, הם נחפזים ומתעלמים מהתעלולים. משעממים כמו העיתונים שלהם או עצובים כמו הרוח שלנו כשהיא עצובה.

לאורך גדרות וחומות מסתודדים עלי שלכת. חלק מהם צהובים כמו טיח הקירות, באחדים עוד נותר מעט ירוק והרבה גוונים של חום ואפור זוֹרקו בהם כמו בבגד שדהה. הם מתרפקים אל גדרות הברזל הנמוכות שגודרות את גזעי העצים בשדֵרות ואל התעלות השטוחות שלאורך המִדרכות, וכשהרוח גוערת בהם בנשיפה, הם מרטטים רטט עלוב.

קצתם לחים דביקים ונִצמדים לאבני המרצפת, קצתם מצומקים ומעוּוָתים כמו אצבעותיה של המכשפה שבספר הכחול, אלה יבשים ומתגלגלים לאורך המדרכה נקהלים בפינות, רוחשים לוחשים באִוושה יבשה ואצים ונפוצים. הספר הכחול אבד, כשהועברו החפצים של אימא לדירה החדשה – נעלם.

השמים משונים, ללא שמש, ללא ענן. רק לובן אפרורי. בחוטי החשמל משתרבב קצה זנבו של עפיפון ביש־מזל שהִסתבך שָם בקיץ, תחילה התנפנף עליז, עד שהלך והִתרפט, ועכשיו קרעה אותו הרוח לגזרים. רק שריד מן השלד וקצה הזנב עוד מפרכסים שם. גם העצים הִתרפטו וכבר קרחים ברובם. בין ענפיהם נִראים קיני הציפורים ריקים ועזובים. לא נותר בהם כלום מקסם המִסתורין שאפף אותם בראשית הקיץ, כשהיו חבויים בסבך העלים. הסנוניות נדדו. נִשארו יונים אפורות מדדות בחשיבות בין המרכבות החונות לפני הכניסה לגן הארמון, ששם גר פעם הקַייזֶר פְרַנְץ־יוזֶף וביניהן מקפצים אנקורים חצופים, מקדימים אותן ומלקטים גרגירי שעורה מתוך גללי הסוסים. לעיתים גם נִשמעת צריחה צרודה של זוג עורבים שמחפשים מזון בפחי האשפה בגן ועימה נקישה של נקר.

בבוקר מַלבין כפור על הגדֵרות ועל שפת השלוליות. הסוסים שרתומים למרכבות רוקעים בפרסותיהם בקוצר־רוח. אדים לבנבנים יוצאים מנחיריהם בסילונות עבים. העגלונים יושבים על כסאות קלועים ישנים, פליטת מלון מהודר לשעבר, עטופים בשמיכות לֶבד, מקטרים מקטרות ומשיחים זה עם זה, רואים זאת לפי ההבל שעולה מפיהם. ודאי אומרים, שחלפו לבלי שוב הימים הטובים, ימי הקייזר פְרַנְץ־יוזף, נוחו עֵדן.

שלכת בעיר. בבית הספר לומדים על הסתיו. שָם נעשה קר בגלל סיבוב כדור הארץ, העלים נושרים מחמת הקור, להגן על העץ. הכפור בא מן הלחות שבאוויר. הציפורים נדדו לאפריקה, עכשיו שם קיץ. הן יודעות את הדרך לפי זיכרון תורשתי עתיק. כל אחת מוצאת את הקן שלה. שהוא הבית שלה. בקלות, אפילו, כאילו קל למצוא קן! אז יש להן כנראה שני קינים, שכל אחד מהם ‘בבית’.

ומאין בא העצב? הוא זיכרון עתיק? איפה הקן שלךָ? לאן נדד הצחוק? הרי הרוח, כשהיא משתובבת ותולשת דִגלי חולצות ומכנסיים, מפריחה כובעים ומפשילה שִמלותיהן של ילדות גבוהות שיש להן צמות – אף אחד לא מקפץ ומִשתובב איתה.

האם גם באפריקה יש חוסר עבודה וחוששים שיבואו הגרמנים? האם גם שם קוראים אנשים בעיתונים, מזעיפים פנים ושותקים?

המורה אומרת, שזה לא שייך לסתיו.

לוּ היה עולם שבו תמיד קיץ! המורה אומרת, שזה לא ייתכן. בגלל הנטייה של ציר כדור הארץ. גם בסתיו הבא יהיה ככה עצוב?

שלכת בעיר. החסידות והסנוניות ידעו מה עליהן לעשות. יש להן זיכרון עתיק. ואתה? יש שיר כזה, אילו הייתי ציפור קטנה… אבל מי יודע, איזו ציפור הייתָ, שנודדת או שנִשארת?

בקרוב יֵרד שלג, ילבין הכול, ישתיק הכול. ובינתיים תפזר הרוח את אחרוני העלים של השלכת.

 

חברים    🔗

רפי יושב על מִפתן הדלת מחדר המדרגות לחצר, יד אחת נִשענת במרפק על הברך, האצבעות מגששות בבלורית בהיסח הדעת. הוא מביט בחצר, בשיחי־הלילך שבשלכת.

פרידל אמר שבשלוש יחכה שם במחבוא. אז תוכל לטכס עצה איתו ועם קורטי, איך להתנקם בשוערת־הבית המרשעת, אפילו שהיא אימא של סוזי, זה לא שייך, מגיע לה עונש. קורטי בטח יציע משהו טוב, יש לו המון המצאות מפתיעות כאלו, תחבולות, שאף פעם לא היית חושב עליהן. רק לפני יומיים הוא התחיל לבוא כל ערב לאכול ארוחה חמה, וכבר מִסתבר שאתה יכול להתייעץ איתו בכל מיני דברים, והיום יש מה להתייעץ.

מהעצים כבר נשרו כל העלים, גם שיחי הלילך ערומים, אבל הם צפופים כאלה, עוד יכולים לשבת בפנים בשקט, מי שעומד בחוץ רואה רק סבך ענפים. השמַים תכולים חיוורים, אין עננים גדולים, רק כמה עבים לבנות קלות מפוזרות כמו חתיכות צמר גפן ששטות לאט באיזה זרם סמוי. כשאתה מסתכל בהן, באות לך כל מיני מחשבות ואתה חושב וחושב עד ש… פשוט אתה כבר לא יודע מה בעצם חשבתָ.

הגדולים – אלה שיושבים על הספסלים בגן מכורבלים במעילים ומעשנים – כל הזמן מדברים על המצב. וכשעובר בריצה הנער מוכר העיתונים, הם מתנערים, רומזים לו שייגש, משתקעים בעיתון ואומרים לשכן לספסל, אז מה, אז יהיו בחירות? עבודה לא תהיה מזה. אבל השכן אומר, שום בחירות לא יהיו. יבטלו הכול ברגע האחרון. זה רק תכסיס. בכל בוקר רואים ברחוב שוטרים עומדים ומשגיחים על יד פועלים עם דליים ומִברשות, שממרקים את הקירות וכורעים ברך ומשפשפים את המִדרכות בשביל להסיר את צלבי הקרס הלבנים הגדולים, שצוירו שם בלילה. גם בכיתה יש ילדים, שמציירים בהפסקה צלבי קרס על הלוח, כשהמורה חוזרת היא משׂימה עצמה שאינה מבחינה בהם ומבלי להתבונן בלוח היא קוראת לאחד הילדים שייגש ויכתוב שם משהו שהיא מכתיבה לו.

בכלל היא נעשתה עצבנית נורא, המורה. לחיבור האחרון היא נתנה ‘לא מספיק’, למרות שזה היה חיבור מצוין. אולי קורטי גם יודע לכתוב חיבורים?

סביר שיידע. הכול הוא יודע. לקולנוע הוא נכנס בלי לשלם, בחשמלית הוא נוסע ‘שחור’, בלי כרטיס, לא מפחד מהכרטיסנים, אפילו לא משוטרים. נִראה, איזו נקמה יציע בשביל השוערת, עונש־נקמה על שהיא לא מרשה לשחק בחדרי המדרגות, לא במִסדרונות שמחברים אותם, לא במרתפים ולא בעליות הגג, ועכשיו אומרים – סוזי אומרת – שהיא רוצה להזמין גננים שיעקרו את שיחי הלילך, הם סבוכים מדי ומסתירים לה את החלון.

“מה נשמע, רפי?”

קורטי! עובר בצעד מרושל את חדר המדרגות, גורר רגלים כמו שתמיד אומרים לך שלא יפה ללכת ככה, הידיים משוקעות בכיסים, החולצה מִשתרבבת מעל למכנסיים, הכול כמו שאימא אומרת שלא יפה. עכשיו רואים שהיא לא צודקת, אצל קורטי זה דווקא יפה מאוד. הוא נמוך ממך, רזה, בטוח שהוא זריז נורא, למרות שהוא נִראה כזה עצלולי ומזלזל, רואים לפי העיניים שלו השחורות ומתרוצצות, כמו העיניים של הנמייה בגן החיות, שהיא ארוכה ורזה ואומרים שהיא מזנקת פתאום לגדר, אם מקרבים אליה את הראש. נועל נעליים חצאיות שאחת מהן קרועה בצד ושני הקרעים תפורים בחוט, מה שדווקא יפה. המכנסיים שלו חומים ויש עליהם מאחור טלאי אפור, צריך לבקש מאימא, שתתפור גם לך טלאי יפה כזה. בעצם, זה לא רק הטלאי והחוט שכאלה מעניינים, מה שהכי יפה זה הרישול, רואים שלא איכפת לו. הִנה, איך הוא בא וניגש ומתיישב, ככה ב… בזִלזול, למרות שלא היית יכול להגיד במי או במה. נִראה מה הוא יגיד, אתה לרוב לא יודע, איך פותחים בשיחה, עכשיו תראה. הִנה הוא מוציא גזר מהכיס ומתחיל לכרסם, בלי לקלף ובלי לרחוץ, בשיניים הקִדמיות, כמו ארנבת, כמו שאימא אמרה לא לאכול ככה. צריך לשאול פעם את המורה, אם נמיות מכרסמות.

“רוצה חתיכה?”

בטח שרפי רוצה, אפילו שאין לו חשק לאכול גזר.

שניהם מכרסמים ולועסים.

“השבוע בַבית־ספר,” מגשש רפי, “כתבתם אולי חיבור?”

“השבוע לא הייתי בַבית־ספר.” והוא מוסיף לכרסם.

“למה?”

“לא התחשק לי. וגם הייתי עסוק.”

“ואם זה ייוודע לאבא שלך?”

“אתה חושב שהוא לא יודע? מה איכפת לו?”

“אה… ולפני שבוע כתבתם?”

“כן.”

“על מה?”

“מה זה משנה? כל אחד על מה שרצה.”

עיניו של קורטי משוטטות בחצר.

“על מה אתה כתבת?”

“על טיול ליער.”

“כן, אבל מה כתבת על זה?”

“כתבתי: ביום ראשון היו השמַים כחולים. השמש האירה והציפורים שרו שירים יפים,” אומר קורטי בקול מלעיג, “אז אמרתי לאבא־אימא: הבה נצא היום לטייל טיול יפה ליער הנחמד ונביא הביתה פרחים יפים. אבא־אימא שמחו מאוד ואמרו: זו באמת הצעה יפה מאוד. מזמן כבר לא היו לנו פרחים יפים בבית. ואחר כך,” – כאן קורטי חוזר לקול הרגיל שלו – “כתבתי איך יצאנו והבאנו וחזרנו.”

“לאן טיילתם?”

“לא טיילנו.”

“לא טיילתם בכלל?”

“לא. אנחנו אף פעם לא מטיילים.”

“אז למה כתבתָ?”

“למה לא?”

רפי מפנה את ראשו וסוקר את ידידו החדש.

“אה… אבל למה דווקא על טיול?”

“אני תמיד מקבל ‘מצוין’ על זבל כזה. המורה אוהבת טיולים ופרחים.”

“איך אתה יודע?”

“לפי מה שהיא מספרת. בכלל, מורות אוהבות דברים כאלה.”

“אה…”

קורטי משהה את עיניו רגע על רפי ומחייך.

“מה יש, חטפתָ ‘לא־מספיק’?”

רפי נִפתע: “איך ניחשת?”

“לפי השאלות. מי ששואל משהו, יש לו בטח סיבה.”

“אה!” טוב שיש מילים שאפשר לומר כשלא יודעים מה להגיד.

“ועל מה כתבת אתה?” שואל קורטי.

“על השוערת. כתבתי: שוערת־הבית שלנו היא סתם קַאנַאליה אחת מנוּוֶלת, למה שהיא לא מרשה לנו לרוץ במִסדרונות ובחדרי המדרגות כשאנחנו משחקים בשוטרים וגנבים היא נועלת תמיד את עליות הגג ואת המרתפים ועכשיו היא רוצה לעקור את שיחי הלילך ששם המחבוא שלנו בגלל הטחב היא אומרת למרות שסוזי כל כך ביקשה אותה שלא ולסוזי היא לא מרשה להיות איתנו בחבורה. אתמול אחרי הצהריים רצינו להעמיד מלכודת לעכברים פרידל ואני כזאת שעשויה מלבֵנה נשענת על קיסם עץ ואליו קשור נקניק וכשהעכבר מושך בו היא נופלת עליו הלבֵנה. פתאום היא באה וצורחת: ‘סְמַרקָצ’ים שכמותכם!…’”

רפי מִשתתק לרגע ושואף אוויר.

“היא מחקה את הכול בדיו אדומה,” הוא ממשיך בקול נכאים, “וכתבה: ‘בלתי מספיק, לכתוב חיבור חדש בסגנון נאות!’ וקוראת לי ואומרת, שאין לכתוב ‘סמרקצ’ים’ אלא ‘פוחחים’ או ‘שובבים’. אז אני אומר לה, שהשוערת שלנו לא צועקת ‘פוחחים’ ולא ‘שובבים’ אלא דווקא ‘סמרקצ’ים’. והיא: ‘אבל השוערת שלכם,’ היא אומרת, ‘אינה כותבת חיבורים.’ כאילו זה תירוץ.”

רפי מִשתתק ומשרבב את שפתו התחתונה.

“נו, מה אתה אומר?” הוא פונה לבסוף אל קורטי.

“אני? מה יש פה להגיד? מה עם אותו פרידל שאמרת, מתי הוא בא?”

רפי מאוכזב. “בטח עוד רגע הוא יבוא. אז מה? לכתוב שוב את כל החיבור?”

“יש לך ברירה?”

“ועל מה לכתוב?”

“אני יודע? כְּתוֹב איך רציתָ להכין הפתעה נחמדה לאימא שלך האהובה וסידרת לבד את כל הדירה.”

“אבל אימא גרה עכשיו בדירה אחרת, ואני לא יודע לסדר, אף פעם לא סידרתי, יש לנו בשביל זה עוזרת, מיצי.”

“אני יודע. אז מה?”

שתיקה. קורטי מכרסם את הגזר. רפי מתבונן בגלי העלים הצהבהבים שלרגלי השיחים החשופים, שהרוח מרעידה אותם.

“תגיד, קורטי, איך בעצם הִגעת אלינו?”

קורטי מעווה את פניו.

“מהלִשכה.”

“איך מהלישכה?”

“הלִשכה לסַעד־החורף.”

“אני יודע. אבל איך?”

“קראו לי ואמרו: ‘ממחר אתה אוכל כל החורף ארוחות ערב אצל אדון רופא אחד, דוקטור גלר.’”

“אה… ואיך הם ידעו לשלוח דווקא אותך?”

“הייתי רשום שם.”

“ואיך הם ידעו לרשום אותך?”

“אבא רשום אצלם. כל מחוסר־עבודה נרשם שם.”

“ואבא שלך מחוסר־עבודה?”

“כן.”

“הוא לא יכול למצוא עבודה? למה?”

“כי אין.”

“אה,” אומר רפי.

“אבל עוד מעט שוב תהיה עבודה,” אומר קורטי ומצמצם את

עיניו. “יבוא היטלר ויביא עבודה לכולם.”

על היטלר והגרמנים מתווכחים הרבה ותמיד מתכעסים.

“ובמה אבא שלך עבד קודם?”

“מה זה חשוב?”

“זה לא חשוב?”

“לא.”

“למה?”

“למה שיהיה חשוב?”

תשובה ניצחת.

“אבא שלי פועל,” אומר קורטי, "ולא חשוב במה הוא עובד. “העיקר שיקבל כסף.”

רפי מבקש לשנות את הנושא, לפייס את ידידו:

“מעניין למה פרידל עוד לא בא.”

אבל קורטי אינו משיב על כך, וזמן־מה הם שותקים. קורטי כובש את עיניו בקרקע ושואל בזהירות:

“בולים אתה אוסף?”

“כן,” אומר רפי בגאווה. “יש לי אוסף יפה.”

“אולי אתה מסכים לקנות את האוסף שלי?”

“הבולים שהראית לי אתמול?”

“כן. הם בולים נהדרים.”

“אבל יש לי כבר את כולם.”

“מִשכַּנתי את הסְקֶטִים שלי בבית המשכון,” מספר קורטי, “ואם לא אפדה אותם השבוע – ימכרו אותם.”

“כמה דמי־כיס אתה מקבל מאבא שלך כל שבוע?” שואל רפי בהשתתפות כנה.

“כלום. אתה מקבל?”

“ודאי. כבר חסכתי לי שני שילינג.”

שתיקה.

“וכשתהיה לו עבודה – יתן לך?” מנסה רפי לגרום נחת רוח לחברו.

“לא.”

“למה?” תמֵהַּ רפי.

“אבא שלי לא מרוויח כל כך הרבה כמו אבא שלך, למרות שהוא עובד יותר קשה. ויש לו יותר ילדים לפרנס.”

“לא נכון!” נפגע רפי. “אבא שלי עובד קשה נורא.”

אבל קורטי שותק.

“למה לאנשים עניים תמיד יש הרבה ילדים?” שואל רפי.

“ככה,” אומר קורטי בזעף.

“אה… ואיך קנית את הסְקֶטים?” שואל רפי אחרי שיקול־דעת.

“מכרתי חלק מן הבולים.”

“ועכשיו תמכור את היֶתר?”

“כן,” אומר קורטי ומשנה את נעימת דיבורו. “בחייך, קְנֵה אותם! יהיו לך בולים להחלפה. אני יותר צריך את הסְקֶטים, משאתה לא צריך את הבולים.”

“טוב. כמה אתה רוצה?”

“שני שילינגים.”

“הִנה פרידל, סוף־סוף!” קורא רפי.

קורטי מביט, רפי מלווה את מבטו וכמו רואה בכך לראשונה את פרידל: שמנמן ולחייו תפוחות כמו הבטן של כלבלב שָבע. לבוש סוודר אדום, שבולט ממנו הצווארון של חולצת־תכלת, נעול נעליים חצאיות אדומות דומות לנעלי ילדה ומחייך בנחת־רוח. לא, זאת לא דמות שתרשים את קורטי.

“זהו קורטי,” הוא מציג את ידידו החדש ועוקב אחרי מבטו של פרידל המרפרף רגע על הדמות הצנומה. לא, גם הוא לא יתרשם. ודאי הוא לא נזכר בנמייה שבגן החיות, בעיניים המתרוצצות שלה, מבטו תיכף גולש אל הטלאי האפור במכנסיים ואל הנעל שתפורה בחוט.

“טוב,” אומר רפי בנעימה של איש מעשה. “בואו, נִיכָּנס למחבוא.”

בסבך השיחים יש סוכת־ענפים טִבעית נמוכה וצרה. הענפים סביבה צפופים ומשורגים, לא רואים את החצר, גם מבחוץ לא מבחינים, שיש שם סוכה. הם יושבים על שלושה ארגזים נמוכים, שהם שולחן הבדיקות והניתוחים של בית החולים ומחסן התחמושת של מערת השודדים.

“מה נִשמע?” שואל פרידל.

“איכשהו,” אומר רפי. “הבוקר, כשהִתגלצ’תי על המעקה, היא שוב צרחה עלי, אחרת הייתי עובר את כל הסיבובים עד למטה בלי להפסיק.”

אִזכּוּר הסיבובים נועד להרשים את קורטי, אלא שזה – רפי מבחין בכך במבט מלוכסן – לא מקשיב בכלל. איך לעזאזל הוא נִראה כשהוא מתפעל ממשהו? האם נמיות מתפעלות לפעמים?

שתיקה של רגע.

“ומה, כבר חשבתָ על משהו?” שואל רפי.

“אני?” תמֵהַּ פרידל, “לא, לא חשבתי כלום.”

“אבל מוכרחים לחשוב על משהו!” קורא רפי. “אולי נמרח סבון על המדרגות, שתִתחלק ותתגלגל למטה ותשבור לה…” – אין לו אומץ להוסיף ‘את התחת’, כפי ששמע אתמול מקורטי, שיוצאים לו דברים כאלה בקלות, כאילו אמר ‘תשבור לה ידיים ורגליים’.

“מצויין!” – חיוך מרחף על לחייו התְפוחות של פרידל. “נמרח לה סבון, שתשבור לה משהו. אז נוכל לטפל בה בַבית חולים שלנו,” והוא מכשכש ביד בשמחה שלֵווה.

“עזוב!” דוחה רפי את ההצעה. “זה לא בשבילה. וחוץ מזה… מה, אם מישהו אחר יירד במדרגות?”

“נכון, זה באמת לא טוב. מה נעשה?”

“אפשר למרוח רק לפני הדלת שלה,” מהרהר רפי בקול.

“בסדר,” מודיע פרידל, “מסכים.”

“חבל, שהיא גרה בקומת קרקע ואין שם מדרגות בשביל להִתגלגל,” נזכר רפי.

“אה…” אומר פרידל, “אז מה?”

רפי סומך את מרפקו על ברכו, תוקע אצבעות בבלורית, ועל מִצחו עולים קמטים. ככה הוגים תוכניות: “חכה, נגיד, כשהיא תיכנס למרתף, אילו יכולנו לנעול את הדלת מבחוץ.”

“אולי פשוט נסדר שיאסרו אותה?” אומר קורטי ברישול.

“לאסור בבית סוהר ממש?” שואל פרידל. “זה טוב.” והוא מכשכש בידו.

“אבל איך? איך אפשר?” חוקר רפי בלהיטות. זה נִשמע דמיוני, אבל קורטי יודע מהו אומר. קורטי הוא גאון, גאון, הכול הוא יודע!

“נזרוק לה כמה צלבי־קרס לדירה ונודיע למִשטרה.”

“מה, אסור להחזיק צלבי־קרס?” תמֵהַּ פרידל.

“בטח. הם הסימן של הנאצים.”

“ומי זה בעצם הנאצים?” שואל פרידל ומוסיף לחייך.

“אנשים של היטלר. שרוצים שיבוא הנה.”

“אבל הרי אמרתָ שהיטלר יביא עבודה לכולם,” נבוך רפי.

“נכון, אז אלה שאין להם עבודה רוצים שיבוא ויביא עבודה, הקַפּיטליסטים הקומוניסטים והיהודים לא רוצים שתהיה עבודה, הם לא רוצים שיבוא.”

“אה.” – ומִשתררת שתיקה של רגע.

“ומאיפה ניקח צלבי קרס?” מקשה רפי.

“אני יביא לכם.”

“מה, אתה יודע גם איפה יש צלבי קרס?”

קורטי מנענע ראשו: “ראיתי.”

“איפה יש?”

קורטי מֵרים סנטרו: “זה כמובן סוד.”

“אה… ואיך נודיע למִשטרה?”

“כמו שעושים דברים כאלה. כותבים מכתב בעילום שֵם.”

“אז… טוב. מתי אתה יכול להביא?”

תוכנית נועזת נפלאה! דמיונית ובכל זאת מעשית!

“עכשיו תיכף,” אומר קורטי. “כמה אתם נותנים לי בעדם?”

“כמה אתה רוצה?” שואל רפי בהכנעה.

“שני שילינגים.”

“לי אין כסף,” מודיע פרידל. “הוא נחוץ לי בשביל גלידה.”

“טוב,” אומר רפי, “לי יש בדיוק כמה שנחוץ. איך נכניס לה את צלבי־הקרס לדירה?”

“נטפס על סולם קטן ונזרוק בחלון, או שנתחוב תחת הדלת.”

“נהדר. לך תביא אותם.” – רק עכשיו מִתחוורים לרפי בהדרגה כל הפרטים והוא מתחיל להאמין בממשות התוכנית.

“תכתבו בינתיים את המִכתב,” אומר קורטי, מכופף הצידה את ענפי הלילך, הולך ברישול וגורר את הנעל האחת, התפורה.

2    🔗

כעבור שעה ומשהו הולכים קורטי ורפי לאורך רחוב יוהְן, הידיים תחובות להם בכיסים ושניהם שורקים. טוב ללכת ככה.

“ואתה בטוח, שאף אחד לא ראה אותך כשהִנחתָ את המעטפה?” שואל רפי בפעם השלישית, במבט הערצה.

“בטח,” קורטי עליז גם הוא ומקשקש בכיס בשני השילינגים. “הלכתי ככה סתם ושרקתי לי, כמו שאני הולך עכשיו, ודרך אגב, כמו שמנגבים אבק, שמתי אותה שם על המעקה שלהם, לפני הכניסה הראשית. השוטר הראשון שיבוא תיכף ימצא אותה.”

“אח!” מתלהב רפי, “כשהוא רואה את הכתובת: ‘לכבוד כל שוטר אוהב מולדת’ תיכף הוא חושב: זה בטח בשבילי! לוקח אותה ורץ אל המפקד הראשי…”

“אל הקצין,” מתקן קורטי.

“טוב, שיהיה הקצין. ‘אדון קצין,’ הוא אומר לו, ‘תראה מה מצאתי! לכבוד כל שוטר אוהב מולדת, זה בטח בשבילנו, לא?’ תיכף הקצין מזעיק את כל המִשטרה ואומר להם: ‘רבותי,’ הוא אומר, ‘מסרו לי כרגע מכתב שבלי ספק חשוב מאוד. חכו רגע עד שאפתח אותו ואקרא את הכול לפניכם.’”

“קְצין משטרה לא מדבר ככה,” אומר קורטי.

“לא חשוב. נגיד שֶכן. הלא איכשהו הוא מוכרח לדבר. בכל אופן, הוא פותח את המעטפה וקורא בקול רם: שוטרים נִכבדים! שוערת הבית שלנו ברחוב יוֹהְן 52, קוראים לה ‘גברת בכמן’, היא סתם נאצית אחת ארורה ומנוולת, שיש לאסור אותה מיד. עובדה, שהיא אפילו מחזיקה המון צלבי־קרס בדירה שלה, אם אתם רוצים להיווכח, תחפשו קודם כול מאחורי השידה, שעומדת על יד החלון. אנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה שתאסרו אותה ללא דיחוי למען המולדת. בכבוד רב – האוסטרים הצעירים. נוסף בזה: דרך אגב, את הבת שלה, את סוזי, ואת בעלה, מר בַכְמָן, אין צורך לאסור. הם חפים מפשע. בייחוד סוזי. חוץ מזה היא נסעה. אבל גם כשהיא תחזור, אל תאסרו אותה, בבקשה. עוד הפעם בכל הכבוד, החתומים מעלה.' עצום, נכון? הם בטח עלולים לבוא בכל רגע ולהתחיל בחיפוש, לא?”

לקורטי ארשת מוזרה: הפנים שלו נעשו יותר חדים, כאילו הוא מתכונן לכרסם גזר סמוי.

“אולי לא יאסרו אותה בכלל,” הוא אומר ומצמצם את עיניו.

“מה? לא? אבל… הרי… אם הם ימצאו את צלבי הקרס?”

“אולי בכלל לא יחפשו אותם.”

“למה? אם הם יקראו את המכתב?”

“יש הרבה שוטרים שגם הם נאצים. אם שוטר כזה מצא אותו, הוא בכלל לא יַקרִיא לאחרים, הוא יצחק ויזרוק אותו.”

“אתה חושב, שיש שוטרים כאלה?”

“בטח, המון.”

“מניין לך?”

“ככה. יודע.”

“ומה, לא יאסרו אותה בכלל?” גודל האבידה מִתחוור לרפי אך עתה.

“לא.”

“אולי בכל זאת?”

“מוכן להתערב, שלא. רוצה? על שני אוספי הבולים!”

רפי מניד ראש נדהם ועצוב. אחרי כן הוא מנסה להתאושש:

“אבל בטח יש גם שוטרים שלא נאצים. אם אחד כזה ימצא את המכתב?”

“גם כזה לא יפצה פה. הוא יפחד. אם עכשיו הוא ידרוש לאסור אותה, ואחרי כמה ימים יבוא היטלר, אז כל אלה שעוד קודם היו נאצים יהיו למעלה, זה ברור, ואותו שוטר יהיה בבוץ.”

“למה לא אמרתָ תיכף?”

“לא חשבתי על זה.”

הם הולכים יחד מחרישים. כמה יפה היה הכול! תוכניתו של קורטי, צלבי הקרס, המכתב, אפילו על השוטרים הוא יודע!

“קורטי, תגיד… אולי גם אתה קצת נאצי?”

“בטח.” – קורטי אוהב לטעום טעמה של הערצה.

“וגם אתה מפיץ צלבי־קרס?”

“ברור. ואפילו שובר שמָשות של חלונות־ראווה.”

“של חנויות ממתקים?”

“לא, רק של יהודים ארורים, הם מנצלים אותנו ויש להם הון כסף, וכולם קומוניסטים וקַפּיטָליסטים.”

“ולא תופסים אותכם?”

“לא. שוברים רק בערב, והשוטרים – או שהם נאצים או שהם פוחדים.”

רפי שותק ותולה בבתים עיניים עצובות.

“שמע,” פותח קורטי לאחר רגע, “הבאתי את האוסף שלי. מתי אתה נותן לי את שני השילינגים?”

“כבר אין לי. הרי נתתי לך אותם בעד צלבי הקרס.”

“זה לא תֵירוץ. אתה הבטחתָ לקנות את האוסף שלי ואתה מוכרח לקיים את מה שהִבטחת.”

“אבל מאיפה אקח את הכסף?” נבוך רפי. “אין לי. באמת ש. בעוד חודש יהיה לי. עד אז שוב אחסוך מדמי הכיס שלי.”

“לא, אין לי זמן, סמכתי עליך והכסף נחוץ לי היום.”

“בערב אנסה לבקש מאבא,” מִשתדל רפי לרַצות את ידידו.

“אל תבקש. אתה יודע איפה מונח הכסף שלו?”

“אבא בטח ייתן לי, אם אבקש.”

“מוטב שתיקח. מה זה שני שילינגים בשבילו, הוא לא ירגיש שלקחתָ. אבל אם תבקש, אל תגיד בשום אופן, שזה בשבילי.”

“בסדר,” מבטיח רפי. “בָארוחת־ערב אתן לך.”

הוא עדיין קריר ומסויג, קורטי, או שנתרצה? הרי הוא צריך להיות מרוצה עכשיו, שיקבל כסף כפול, אפשר אולי לנצל את הרגע הזה של רצון ולבקש… זה יהיה נפלא, אם יחד… זה יעלה אותך על כל הילדים בכיתה, אפילו שלא תגלה לאף אחד, זה יחזק את קשר החברוּת שלכם, כשתתנסו יחד בהרבה הרפתקאות של ממש, של גברים, לא כמו במשחקי בית החולים עם סוזי, שתמיד אחרי זה היית מתבייש.

רפי נושם נשימה עמוקה.

“שמע, קורטי,” הוא פותח בהיסוס. “יש לי בקשה אליך.”

“כן?” קורטי נִשמע חשדן.

“שמע, קורטי, אני… גם אני רוצה להיות נאצי.”

“לא, אתה לא,” פוסק קורטי.

“למה?” מוחה רפי. “אני לא מפחד משום שוטר, ואבנים אני זורק כמעט כמוך. קורטי, בחייך!”

“אתה בכלל לא בא בחשבון,” מקשיח קורטי את ליבו. “אבא שלך יהודי.”

“אבא שלי?”

“בטח.”

“אתה בטוח?”

“ברור.”

שתיקה ממושכת.

“מנַיין לך?”

“יודע. תִשאל אותו.”

“אבל אבא שלי בכלל לא אדם רע.” רפי חש מחנק בגרונו.

“אולי הוא במקרה יהודי טוב,” אומר קורטי בקרירות, “אם יש דבר כזה. אבל זה לא משנה. יהודי תמיד נשאר יהודי.”

“והבן של יהודי?” שואל רפי חֶרש.

“גם כן יהודי.”

“אבל בכלל לא ידעתי.”

“מה זה משַנה, אם ידעתָ או לא.”

שתיקה.

“ויהודי אף פעם לא יכול להיות נאצי? אפילו רק קצת?”

“לא. אולי יש נאצים יהודים באיזה מקום אחר. אצלנו אין.”

הם מגיעים מחרישים עד הכניסה לַבית. רק לפני חצי שעה יצאו ממנה שורקים, בצעדים עליזים ובידם המִכתב למִשטרה. כעת רפי עומד בראש מורכן.

“אני הולך,” מודיע קורטי. “אל תִשכח את שני השילינגים.”

3    🔗

ארוחת הערב דמומה. אבא מדפדף בעיתון, שואל על בית הספר ועל שיעורי הבית. רפי עונה בחצי פה. קורטי, שלא נִשאל כלום, שותק. את שני השילינגים החדשים מסר לו רפי לפני הארוחה.

“קח לך,” אמר בפה מכווץ ובמצח קמוט, “ותִשמור לך את האוסף שלך. אני לא צריך אותו.”

קורטי שׂם את הכסף בכיס ושתק. לא, נמיות אינן מִתפעלות.

אחרי הארוחה אבא לובש את חלוק הבית שלו, מין מעיל רחב ומשונה, שבמקום כפתורים יש לו גדילים שקושרים אותם, יושב על הספה, מִתעטף בשמיכת הצמר הירוקה ומעשן סיגר.

“אבא?”

“כן, בן?”

“אבא…”

“כן? מה יש?”

“אתה יהודי, אבא?”

“כן. מדוע אתה שואל, בן?”

“ככה. סתם.”

שתיקה ארוכה. אבא מסיר את המִשקפיים ופניו העגולים נִראים קצת זועפים וקצת מגוחכים.

“אבא?”

“כן, בן, מה יש?”

“קורטי נאצי. הוא אמר לי היום.”

שתיקה. רפי בולע משהו. שוב המחנק הזה בגרון.

“תגרש אותו, אבא! כן, אני רוצה שתגרש אותו!”

“לא, בן. זה לא יהיה נכון לגרש אותו.”

“למה?”

“הבט, בן, הרי הוא בעצמו אינו יודע מה הוא סח.”

“אתה מפחד שהיטלר יבוא הנה!”

“קורטי חוזר על מה ששמע. על זה לא צריך להעניש אותו.”

“ומה נעשה אם היטלר באמת יבוא?”

“נִראה,” אומר אבא במתינות. “אני חושב שזה לא יהיה כל כך נורא. אפשר יהיה להִסתדר. ואם לא, נוכל לנסוע לאמריקה או אפילו לפָּלֶשְׂתינה.”

ואימא?! מהרהר רפי.

האב יונק את הסיגר העבה, וסלילי עשן כחלחלים עולים.

“כן, בן,” הוא אומר ונאנח, “אולי באמת ניסע לארץ־ישראל.”

“לאן?” תמֵהַּ רפי שאוסף בולים ומכיר את שמות הארצות.

“לפָּלֶשְׂתינה. אפשר להגיד גם ‘ארץ ישראל’.”

בחדר דממה. העשן מיתמר. האב והבן שקועים בהרהורים.

 

חברים חדשים    🔗

באוטובוס אבא מסביר לרפי, שאותו ‘קיבוץ’ שאליו הם נוסעים, הוא פשוט כפר שיתופי גדול, כולם עובדים שם במשק ששייך לכולם ואוכלים יחד, אין שם לא חנויות ולא כסף – פשוט, זה כמו משפחה אחת גדולה. הילדים אינם לנים אצל ההורים, יש להם בתים לחוד, שם הם גרים יחד. אף כי המילה ‘פשוט’ חוזרת בדבריו, הכול נשמע מסובך ומוזר. רפי מקשיב רק בחצי־אוזן. הוא מביט בעד החלון: שדות עגומים ביום חורף של גשם ורוח.

גם בלילה ההוא היה גשם, לילה רחוק, בעצם רק לפני כמה שבועות, ובכל פעם הוא מִתרחק עוד ועוד, כאילו הוא נוסע לאחור, כמו קטר רכבת, הלילה הערפילי ההוא. הקטר מיילל כמו מפלצת פצועה, אימא עומדת ברציף התחנה ובוכה. הכתפיים שלה רועדות. אנשים מבוהלים מִתרוצצים, צצים, אצים ונעלמים בערפל. בצד השני של הרציף מגיחה מפלצת אחרת דלוקת עיניים, אתה בקרון, נצמד לחלון, אימא למטה, מושיטה יד, רגע נִדמה שהיא זזה לאחור ואיתה גם הרציף והתחנה כולה. אבל זאת המפלצת שבתוכה אתה, היא זאת שזזה, לאט־לאט ועוד קצת, וקצת יותר ויותר, אימא ניתקת מעליך ורצה מול חלון הקרון, לאט ויותר מהר ועוד, מנפנפת במטפחת, נִשארת מאחור, קטנה, מִתקַטנת, מיטשטשת, נבלעת בערפל. הרבה אורות מבליחים מכל הצדדים מתוך החושך הלח. הרוח זורקת לך טיפות גשם על הפנים, הן ניגרות לך על לחי אחת שלצד הרוח.

“ואתה ודאי תרגיש שם טוב,” מסיים אבא את ההסבר שלו, מסב אל רפי את פניו העגולים ומביט בו בְּרוֹך. בצידי הכביש רובצות שלוליות עכורות. השדות נעלמים בערפל.

“כמה זמן בעצם אצטרך להיות שם?” שואל רפי. האוטובוס מתיז מי רפש לצידי הכביש, גשם מטיח בחלונות.

“מִנַיין לך, שלא תרגיש שם טוב, בן?” הוא מלטף את הבלורית של רפי. ראשו של רפי רכון. הוא שותק.

מרחוק מגיחה מהערפל קבוצת עצים, חולפת, נעלמת.

“הבט, בן, הרי אתה מבין, שעלינו להיפרד לזמן מה. שנינו איננו שולטים בעברית. אין לנו דירה. עדיין אין לי עבודה. תוך שנה אוכל להִסתדר קצת. בינתיים תלמד היטב עברית, תרכוש לך ידידים, ואז, אם המקום לא ימצא חן בעיניך, תוכל לחזור אלי וללמוד בעיר.”

רפי שותק. מפעם לפעם הוא נושא עיניו לערפל ושוב מרכין ראש. האוטובוס מיטלטל.

“רבותי,” אומר הנהג, “כאן אתם צריכים לרדת.”

לפניהם דרך סלולה־למחצה ושדרות עצים משני עבריה. בבוץ הדרך טבועות תעלות דקות, עִקבות עגלות, מים זורמים בהן. האב נושא את המזוודה בצעדים קטנים, מגששים. רפי רואה, שלפניו בחירה קשה: במסילות העגלות טובעים במים, ב’יבָּשות' הרטובות שביניהן שוקעים ברפש, הילוכו מגוחך, כמו ברווז על קביים, רפי מחייך לראשונה ביום זה, לא איכפת לו הרפש והמים, אדרבה. הם מגיעים אל גדר תַיל ושער פתוח, מימין מִכלאה, מִצטופפות בה הרבה כבשים מסכנות, נדחקות זו לזו, מסתירות את הראשים. משמאל בניינים גולמיים לא מטויחים, בנייני בטון ערומים ארוכים, אפורים, מקיפים חצר רחבה ריקה שכולה חרושה מסילות של עגלות ובהן מי שלוליות וביניהן רוכסי רפש שפופים, עוד סככות ושוב סככות ובניינים, לפני קצתם מעורמים ארגזים, לפני קצתם כדי מתכת גדולים, פה ושם עץ בודד משרבב את ענפיו בסגריר, נוף שומם שהולם את הדלף הטורד.

“איזה בוץ, איזה בוץ!” נאנח אבא. מִשקפיו נִרטבו בגשם הדק הבלתי פוסק, הוא רוצה להסיר ולנגב אותם, אבל אין מקום יבש להעמיד בו את המזוודה. הבוץ מגיע לשניהם עד הקרסוליים וכבר חִלחל וחדר לנעליים. האב אובד־עצות ומתאמץ לחייך.

“מילא,” הוא מחליט, “אין מה לעשות. נלך הלאה. ודאי נגיע לאנשהו.”

עתה מופיעים עצים, שדֵרה, קבוצות שיחים מקיפות בניין גדול, קומה אחת, שורת חלונות ובהם – זה מפתיע – וילונות! מלמעלה גג רעפים אדום, לפני השיחים אפילו כמה ספסלים.

“הִנה מִדרכת־בטון! הבט, בן, ממש מִדרכה!” קורא אבא וכמו מבקש למחוא כף, אלא שהמזוודה מפריעה לו. מורגש שהוא מתאמץ להיות עליז. שיתאמץ. רפי שותק.

“אני חושב, שזה כבר חדר האוכל,” אומר אבא, וה’כבר' נשמע, כאילו הכריז, שזה כבר סוף המידבר. “בוודאי נמצא כאן אנשים.” ואכן, כשהם ניגשים אל הבית, הם פוגשים – נתקלים – בדמות גבוהה, שמגיחה פתאום מן הבניין, מכורבלת במעיל גשם ומתחילה לרוץ. אבא מרים את היד הפנויה, כמו כשעוצרים מכונית, שואל משהו, הדמות מושכת בכתפיה, מצביעה לאנשהו. זה מגוחך. אולי קצת מסקרן.

“צריך לחפש אישה בשם חנה,” אומר אבא. “היא מטפלת בכל הילדים בני הגיל שלך.”

רפי שותק. מה יש פה להגיד.

הדמות העטופה ניגשת אליהם, זה איש גבה־קומה, הוא מפשיל את בַרְדַס מעיל הגשם ונִגלֶה חוטם בולבוס סולד מעל שפתיים עבות, פנים לא־מגולחים עם בלורית של פרחח. פנים עליזים. הוא אומר משהו ומצביע על בית בן־קומתיים מעֵבר לדשא. רפי מנסה לעקוב אחרי שטף המילים. לשווא. אבא, שלמד בנעוריו בישיבה, מקשיב, מודה ומתרגם:

“הוא אומר, שנשאיר כאן את המזוודה ונחפש את חנה בבית הילדים.”

רפי שותק. אין פה מה להגיד.

האיש שוב עוטף את ראשו, שוב נהפך מאיש לדמות מכורבלת, הדמות מִסתלקת. את המזוודה הם מניחים בפינת חדר האוכל. כנראה אין חשש, שמישהו יקח אותה. הרי האיש בַּמעיל גשם אמר, שאפשר. בפתח הבית שמעֵבר לדשא, בית הילדים (איזה מין שֵם!) הם פוגשים אישה, מִתברר, שהיא־היא אותה חנה. הארשת שלה מזכירה את הנזירה שעברה לפעמים בסמטה של אימא, דווקא לא ארשת מחמירה, לא מוכרחים לתלוש שערה ולזרוק לאחור. היא רק רצינית, סגורה, אבל מנסה לחייך. אומרת בגרמנית עילגת, שהִנה קיבלה בן חדש, ואבא מוסיף, שהפעם ללא צירים, חה־חה. האב מחייך, חנה מחייכת, מה יש פה לחייך. רפי צופה בגשם.

קודם כול צריכים לאכול, מכריזה חנה. ובכן, חוזרים יחד לחדר האוכל. המזוודה אכן במקומה. המקום מֵעין מסעדה שלא דומה למִסעדה, שולחנות גדולים וארוכים, לכל שולחן מסובים שמונה אנשים על ספסלים. בחורה בסינר דוחפת לפניה עגלה שיש לה מדפים ועליהם צלחות. כל אחד מקבל צלחת ובה קציצה קטנה, פחות מחצי מהקציצות של אימא. את יתר האוכל – תפוחי אדמה, סלט סלק ומרק – לוקח כל אחד מקערות שעל השולחן, מצחיק, שאֶת המרק אוכלים אחרי הבשר.

“הילדים,” מסבירה חנה, “אוכלים בבית הילדים. אבל הם כבר גמרו.” ושוב היא מחייכת. רפי ודאי ירגיש מהר כמו בבית, ילמד מהר עברית… ובאמצע דבריה היא מביטה אל החלון ומנענעת בראשה. ומסבירה, שכמה ילדים שמעו, שבא אליהם חבר חדש, לכן הם באו לחלון להציץ איך הוא נִראה. היא, חנה, רמזה להם, שייכנסו, אבל הם מִתביישים וברחו. רפי מסמיק ומביט בחלון. אבל כבר לא רואים שם כלום. היא אמרה ‘ילדים’, לא יודעים, אם היו שם בנים או בנות. אבל אם הם התביישו… חנה מדברת גרמנית רצוצה ושוזרת בה מילים זרות, ודאי בעברית ‘חבר’ זה ‘ילד’.

“ועכשיו,” אומרת חנה, “ניגש להִתקלח, אחר כך אראה לך את החדר שלך ואת יתר הילדים. בינתיים אבא שלך ירשום את הבגדים בקומונה ויסמנו אותם.”

“למה לרשום ולסַמן?” לא נעים ללבוש בגדים מסומנים.

“אצלנו כל הבגדים יחד, זאת הקומונה. מהקומונה לוקחים אותם למִכבסה,” מסבירה חנה, “מתקנים ומגהצים מה שצריך. כל שבוע אתה מקבל חבילת בגדים, כמובן לא בדיוק אלה שהבאת, הבגדים ביחד, אבל אם פעם תרצה לנסוע מכאן, ודאי תרצה שיחזירו לך את הבגדים שלך, לכן על הבגדים של ילדי העיר שלומדים אצלנו רושמים את השמות.”

חנה עצמה לא אמרה כך, היא מדברת כמו ילד או כמו שמדברים אל ילד ובשיבושים: “אם אתה נוסע, אתה רוצה את הבגדים שלך. איך אתה יודע את שלך? אנחנו עושים סימן.” אבל אבא הסביר ורפי מנחש ומשלים. כנראה לובשים כל שבוע בגדים של ילדים אחרים. ומה, אם הם גדולים או קטנים מדי?

“נִראה, שהגשם ייפָּסק עוד מעט,” אומר אבא.

“כן, נלך,” אומרת חנה, “אבא שלך יבוא אחר כך לחדר שלך החדש, ששם גרים יחד הילדים מהקבוצה שלך.”

חוזרים לבית הילדים, בלי אבא. החיוך נעלם מפניה של חנה והופיעה הארשת הסגורה. בסמוך לכניסה, במִסדרון, נפתחת דלת, יוצאת בחורה ואיתה בוקע משם קול שכשוך סילוני מים ופורצים אדים וצעקות־צחוק. מבעד לערפל האדים רפי רואה לרגע ילדה תמירה עירומה רכונה על כיור וחופפת את ראשה.

“בוא, תיכנס,” אומרת חנה.

“אבל… כאן זה המִקלחת של הבנות,” אומר רפי בהיסוס.

“אצלנו בנים ובנות מִתקלחים יחד,” אומרת חנה ומחייכת למראה המבוכה בפניו: “אין דבר. תִתרגל. מתרגלים לזה.”

יחד! רפי חש שהלב שלו פועם וקצת קשה לנשום. שוב יחד. הכול כאן יחד. אפילו ערומים – יחד!

בִּפנים הכול מטושטש בערפל חם של אדים. בפינה עומדת הילדה כפופה על כיור, רואים לה רק את הגב, השׂיער שלה בהיר, קצת נוטה לצבע הנחושת, גולש ומסתיר את הפנים. משתי מִקלחות ניתזים סילונים דקים ועזים ומִתרוססים אל הרִצפה. תחת שני הברזים עומד ילד גבוה ורזה, הפנים שלו מִתאפקים ובכל זאת צוחקים – אף רחב, שפתיים עבות ובלורית מקורזלת.

“תסגור ברז אחד, גדי,” קוראת חנה, “ואל תבזבז מים!”

“אז למה אומרים, שטובים השניים מן האחד והברז המשולש לא במהרה ייסָגר? זה בטח כתוב איפה שהוא בתנ”ך, והרי לא יכול להיות שהתנ“ך טועה!”

“תעזוב את התנ”ך, תסגור ברז אחד ואל תקשקש בקומקום."

“רגע, זה מבלבל, לסגור את התנ”ך, לקשקש בברז אחד ולעזוב את הקומקום או לבלבל את הקומקום ולקשקש בתנ“ך? בארוחת ערב אני מבטיח לקשקש בקומקום, ובינתיים, פה, אני יקשקש במִקלחת, טוב?”

“די!” גוזרת חנה, “תסגור מהר ברז אחד! הִנה הבאתי לכם חבר חדש, הוא כבר מֵבין קצת עברית, אם תדברו אליו לאט, תוכלו להסביר לו את הכול. אחרי שיתקלח, קחו אותו לחדר, תַראו לו את הקיבוץ.” ולרפי, בעברית ולאט: “אלה שני חברים מהקבוצה שלך. זה גדי וזאת רותי.”

“‘קבוצה’ זה כמו ‘כיתה’?” שואל רפי בחשד.

“כן.”

“אה.”

הילדה התמירה זוקפת את ראשה, מעיפה לאחור את השיער הרטוב ומפנה אליו את פניה. ומביטה בו בעיניים גדולות ירוקות מרוחקות זו מזו, מִסתכלת, מִסתכלת רגע, ראשה קצת נטוי הצידה בגמישות ובמעט גִנדור. רגע. עומדת תמירה, עיניים ירוקות, כתפיים חשופות ועיניים גדולות, מרוחקות, ו… אי־אפשר להתיק מהן את המבט אל החזה והמותניים, הכיור מסתיר מה שלמטה מן המותניים, הידיים שלובות על החזה. מִתביישת? לא מִתביישת? איכפת לה, שאתה מביט? רגע. כמה זמן נמשך רגע כזה!

“נו, תִתפשט,” אומרת חנה.

2    🔗

אחרי המִקלחת יוצאים שלושתם החוצה. גדי סיים ראשון והִמתין לו לרפי, ורפי הִתקלח תחילה מהר והִשתהה אחר כך כשהִסתרק וסיים הכול בדיוק כשהילדה – רותי, איזה שֵם יפה – הִתכוננה לצאת. הם פוסעים על מדרכת הבטון ושותקים. גדי צולע. רותי לוחשת משהו לגדי, מחייכת, מעיפה ברפי מבט מלוכסן, מרכינה את הראש, תלתל אדמוני מִשתרבב לה על המצח. מה היא לחשה.

“יש לך מגפיים?” שואל גדי.

“מה?”

“מגפיים,” חוזר גדי ומצביע על מגפיו.

רפי מנסה: “מגפיים? לא.”

“אני אתן לך.” הוא מדבר מהר, בכלל אי אפשר להבין אותו.

“מה?”

“אני,” גדי מצביע על עצמו, “נותן,” ומושיט יד, “מגפיים – לך.” ומִתכופף, אוחז במגפיו כמִתכונן לחלוץ אותם ולהנעיל על רגליו של רפי.

“דַנְקֶה,” אומר רפי במבוכה. הוא התבלבל. הרי הוא כבר יודע לומר זאת בעברית. בעצם רצה לשאול, אם יש לגדי שני זוגות מגפיים, אחרת, במה ילך הוא, אם ייתן את שלו? את זה אי אפשר להביע בתנועות ידיים.

“מה זה ‘דנקה’?”

רפי משלב את ידיו על החזה ומִשתחווה. כך עושים ההודים. כך הם עשו, כשהוא הִציל את אַגנס. אבל זה סיפור רחוק.

“בעברית אומרים ‘תודה’.”

לומר, הרי ידעתי מה זה ורק התבלבלתי, זה מסובך. “תודה.”

“או!” אומר גדי. “מה זה ‘או!’ אתה יודע? זאת מילה הכי חשובה בעברית חוץ מ’נו' ו’אז'. תקשיב, אז תדע. נו, בסדר? או! אז יופי! אגב, גם ‘יופי!’ די חשובה.”

רותי מהלכת לצידם זקופה וגמישה, מעיפה לאחור את קווצת השיער שצנחה לה על המצח, העיניים הירוקות שלה צוחקות.

“הִנה החדר שלנו,” ומצייר ריבוע באוויר, “חדר. זה חדר.”

בחדר עומדות לאורך הקירות חמש מיטות מכוסות מרבדים חומים, בפינה ארון, באמצע – שולחן. על הרִצפה פרושה מחצלת. רפי רוצה להיכנס, אבל גדי עוצר בעדו.

“אַה־אָה!” שתי ההברות מהירות, הראשונה מוגבהת, השנייה נמוכה. זה כנראה ‘לא!’ או ‘חכה!’ צריך לנסות, בהזדמנות.

“נו, תחלוץ נעליים,” אומר גדי. “‘לחלוץ’ זה להוריד. יש בוץ. תגיד ‘בוץ’. מילה הכי חשובה בחורף. זה בוץ. רק אל תבלבל את זה עם ‘פוץ’. זה אותו חרוז, אבל בכל זאת משהו אחר.” והוא חולץ את המגפיים שלו.

רותי, שחלצה גם היא את הנעליים שלה, יושבת על אחת המיטות. גדי רומז על מיטה אחרת, בפינה, ליד הארון: “זאת שלך. פה אתה תישן. לישון. אבל לשבת אתה יכול גם פה ופה.” אחרי שהיטה ראשו, הניח על כף היד ועצם את העיניים, הוא יושב על כל המיטות בזו אחר זו ורומז לרפי שיעשה כמוהו.

“עכשיו נדליק את התנור. סחבנו אותו מהמחסן, הוא סתם הִתגלגל שם, זה היה מִצווה לסחוב אותו. ‘לסחוב’, מילה הכי חשובה בעברית.” הוא מפשיל ידו כמנסה לתפוס זבוב מאחורי הגב. “‘מִצווה’ אי־אפשר להסביר. זה גם לא חשוב. מה שחשוב, שזה תנור נהדר.” הוא כאילו מֵרים אותו, מאמץ אותו אל ליבו, מלטף ושולח לו נשיקה בקצות האצבעות. “סחבנו. ועכשיו נדליק. ככה.” הוא שוֹלֶה קופסת גפרורים מכיסו. “שיהיה חם. אתה מבין? ‘חם’ זה ההפך מ’קר'. קר זה בְּרְרְר וחם זה אָה! גם ‘אָה!’ זה מילה הכי חשובה בעברית.”

שלהבת קטנה, צהובה ורבת־עשן, מבליחה ועולה, עד שמעט מעט היא מכחילה.

“תנור נהדר. קטן אבל חם. רק שהוא מסריח. קטן. חם. מסריח. נו, תגיד!” רפי מנסה. גדי משפשף את ידיו ומזמזם. “ככה עושה יהודה שלנו, כשהוא מרוצה שהוא מצליח בחינוך, זאתומרת, תמיד.” אחרי כן הוא מרים הראש ומקשיב. “או! אתה שומע? וזוכר מה זה ‘או!’? הִנה הם באים, כל הבַּנדָה. מה זה ‘בַּנדָה’? זה קבוצה של בַּנְדיטים.”

נפתחת הדלת, בפתח נראים כמה נערים, ואיתם, אחריהם – גם כמה בנות. אחת נִדחקת, מציצה ושוב נסוגה.

“אל תפחדי, תלמה, אנחנו לא נושכים, וגם החדש נושך רק לעיתים רחוקות.”

עדיין הבאים עומדים בפתח.

“מה הבעיות?” קורא גדי. “סִגרו את השער, סִגרוהו רחב. עָבוֹר תעבור פה שרשרת זהב. אבל אני רואה, שאין זהב ואין שרשרת. אז סִגרו את הדלת, סִגרוהָ מהר, אחרת יברח כל החום לחצר.”

“אין דבר, התנור החם וגדי המחומם יחממו אותו שוב,” אומר נער מנומש וממצמץ בעיניו.

“על ראש הגנב בוער הכובע, ובליבו של רמי מתחממת החֵימה,” מדקלם גדי. “חֲפֵרים יְקרוֹת! כאן אתם יש רואות את חֲפֵרֵנו היקר החָתָש שפָּא רק כָּרֶקע ועל הנעליים שלו עוֹת קצת פּוֹץ. אֲפָל אני זָמוּך ותַפּוּח, שֶיַרְקִיש טוֹף בַּחֶפְרָה, עַט שימצא את מקומו בקִרְפֵּנו.”

כולם צוחקים. חוץ מרמי, שרוטן משהו, וחוץ מרפי, שמשער, על מי צוחקים. אבל הוא מחייך.

גדי ניגש אל הראשון מבין הבאים, נער שנִראה רחב וחזק, אוחז ביד שלו ומקרב אותה אל ידו של רפי:

“זה אורי, הפלאח שלנו. ועכשיו תגידו: ‘נעים מאוד’!”

“עזוב שטויות, עוזא!” אומר אורי, מושך את היד ומרכין ראש גדול, כאילו הִתכוון לנגוח.

“אם לא תפסיק לקרוא לי עוזא,” אומר גדי, אני אפסיק לקרוא לך ‘פלאח’ ואקרא לך ‘פְרַנְדוֹזוֹ’."

“מה פתאום?” נִדהם אורי.

“פּיתוֹם ורעמסס. למה לא? יש לזה צליל אצילי וגמיש. בדיוק מתאים לדוב פלאח. נכון פראנדוזו?” – וכבר הוא פונה אל נער שהמצח שלו עגול ובולט ומעליו מזדקרת כרבולת־שֵׂיער.

“זה יוסי. נו?”

“נעים מאוד.”

“או! רפי, תגיד גם אתה!”

רפי מנסה. צוחקים.

“כן,” ממשיך גדי, “וזאת תלמה, העלמה השחורה. תנו יד. אל תתביישו.”

תלמה מסתתרת מאחורי אורי, אבל כשגדי מאיים, שלא יציג אותה, היא מסכימה להושיט לרפי יד. עור הפנים שלה כהה שזוף, העיניים, הגבות, הריסים, השיער, כולם כהים, כמעט שחורים. היא מביטה ברפי במבט נוקב, בוחן. אחריה מציג גדי עוד שתי בנות, שעמדו דומם מאחור. אחת שמה עופרה. מצח חיוור וגבוה, שׂיער שחור וחלק. שפתיים הדוקות. וזו שעל ידה עגלגלה, בעלת עיניים גדולות ואפלות. היא מחייכת מתנצלת, החיוך עצוב. גדי קורא לה ‘יעלה’. “זאת כל הבַּנְדה,” הוא מכריז.

רפי משתחווה ומשלב ידיים על החזה.

“בעברית: תודה,” מזכיר לו גדי.

“תודה. אני ללכת עכשיו לראות אבא שלי.” אומר רפי באומץ.

“טוב,” אומר גדי, ועיניו החומות מחייכות. “אחר כך אתה לקחת אצלי מגפיים, ואורי הפלאח שלנו להראות לך את המשק.”

כולם צוחקים. גם רפי צוחק.

השמַים התבהרו. עננים אפורים כבדים נתחלפו בלבנים, קלילים. מבין קִרעיהם כבר מציצים קִטעי תכלת. מהעצים עדיין נושרות טיפות שמרעידות את השלוליות.

3    🔗

אבא נסע. רפי חוזר לבדו מהכביש ונִכנס בהיסוס־מה אל החדר. רותי ויתר הילדים אינם. אבל אורי וגדי ממתינים לו.

“או!” אומר גדי אל אורי, “גש איתו עכשיו, פלאח, ותראה לו את החצר, כמו שאתה יודע. ובסוף בואו לחדר של יוסף. אני שם.”

“אתה ללכת גם?” שואל רפי.

“צְ'!” ממצמץ גדי בהקשת לשון בַחיך ומפשיל את הראש לאחור. “אתה יודע מה זה ‘צְ’!‘? זאת מילה הכי חשובה בעברית. חוץ מִצ’־צ’. וזה ‘לא’ ו’אין‘, ‘שלילי’ ו’אַה־אָה’ ביחד. אז אני צְ' הולך, כי הרגל שלי צְ' זֶער נִישט גִיד.” הוא אוחז ברגל וכאילו תולש ומשליך אותה דרך החלון החוצה, מִסתכל ברפי ומִצטחק.

“בוא לראות את המשק שלנו!” אומר אורי. והם יוצאים. אורי פוסע ראשון, ראשו נטוי לפנים וידיו הארוכות מיטלטלות. הם עוברים לפני חדר האוכל ומגיעים שוב לחצר, חוצים אותה, בוססים בשלוליות ונעצרים לפני מגדל על עמודים, שמִשתרג עליהם מטפס שפורח בשפע פרחים סגולים.

“זאת הברֵיכה שלנו.” אומר אורי. “מים. להשקות. לשתות.” הוא מנסה להדגים. אבל זה לא כמו גדי. “בוא. נעלה.” הם מטפסים בסולם ברזל. קצת מפחיד. רפי מגיע למעלה מִתנשם. משם רואים מכל צד הרבה שדות ירוקים בהירים וחומים, כמו שטיחים ארוכים משובצים וביניהם מבצבצות חורשות קטנות. כמה כפרים עטורים ירק כהה, ומתוכו מבהיקים בשמש גגות אדומים זעירים, מישהו לקח אותם מחנות צעצועים רחוקה והִניח בתוך היֶרק. וסביב־סביב הרים בשרשרות, נִשענים זה על זה, כאן מִתקרבים וכאן מִתרחקים, חומים אפורים מקרוב, מִתבהרים עד כחול אפור במרחק, אחד מהם חד ומשולש, אחד עגול כמו צב ענקי, היֶתר גבנוניים, כמו שיירה שלדבשות גמלים כחלחלים אפורים, כמו בציור שאולי ראיתָ ואולי רק נִדמה לך שראיתָ.

אורי נִשען אל מעקה הברזל המקיף את ראש מִגדל־הבריכה.

“זהו. אין כאן הרבה מה לראות. העָגוֹל, שם, זה הר תבור. שם ישבה דבורה הנביאה. המשולש זה גבעת המורה. שם גרה המכשפה מעין דור. הכול בתנ”ך. הבנת? לא חשוב. וזה שמה הגלבוע. שם שאול נפל על החרב שלו, בגלל הפלישתים. פלישתים. אנשים כאלה רעים. גם כן בתנ“ך. מה זה תנ”ך אתה יודע? לא חשוב. זהו. אפשר בעצם לרדת."

למטה הם פונים אל אחד מאותם בִניינים ארוכים, לא מטויחים שפגשו אתכם, כשעברתָ פה עם אבא לפני… מה, רק שעתיים שלוש? זה היה מזמן, נורא מזמן!

“הרפתות שלנו,” מסביר אורי, “פרות. מוּ־וּ־וּ. חלב, לחלוב. ככה. מאה ושמונים ראש. זהו. כאן, מעל הרפת, העלייה שלנו. יש בה קש ותערובת. אוכל לַפרות. שָם, בקצה, מחסן התבואות שלנו. המִגדל העגול נקרא סילוֹ. מחזיקים בו תחמיץ תירס ירוק, לַזמן שאין מִרעה לפרות. ומעֵבר לָרפת ההיא – המתבן שלנו. זהו. שם, מאחורי הברושים מתחילים המטעים שלנו. מעֵבר לכביש, זה אדמות לא שלנו, של תל־עַדַס. זהו, בוא!” הוא מניד בידו ופונה ללכת בתנועת יד מבטלת. מה שמעֵבר לכביש לא־חשוב.

רפי נגרר אחריו, מטפס אל העלייה ועל מגדל הסילו, עובר למתבן ולדיר, לרפתות ולמחסנים. גושי־בוץ נִדבקים למגפיו, זבל מעורב בקש, גבעולי תחמיץ ופירורי תערובת. הוא מִסתכל בגופו המוצק של אורי, בפניו המנומשות רחבות־הלסת, מדי פעם הוא פולט ‘אָה’ רפה, להראות שהוא עוקב אחרי שטף המילים הזרות.

מבין קרעי העננים הלבנים מבצבצת תכלת ושמש צוננת של אחרי הצָהֳריים מִשתקפת בשלוליות.

“בוא,” אומר אורי לבסוף, “נלך לחדר של יוסף אבא של גדי. הוא עובד ברפת. תמיד תוכל ללכת לשם בצָהֳריים ובשבת, כשכולם הולכים להורים. הבנתָ? כן? טוב. אז בוא.”

עוברים בין בתי הקיבוץ, פוסעים על פס בטון, שאורי קורא

לו ‘שביל’, עד שזה מִתפצל ומוליך לכמה מרפסות. רפי סוקר בסקרנות כסאות מתקפלים ומעילים תלויים על קולבים. אורי נכנס אל אחת המרפסות כאילו הוא עצמו גר שם, יושב על כיסא, חולץ את מגפיו, תולה את המעיל ופותח את הדלת בלי לדפוק. רפי ממהר לחלוץ מגפיים גם הוא ומִתכוון… אבל נעצר על הסף, מופתע: מולו… הרי זה אותו איש גבוה מכורבל שדיבר עם אבא לפני חדר האוכל! אז היה עטוף מעיל־גשם, עכשיו הוא יושב בכיסא מתקפל עשוי עץ ואריג ומעשן מִקטרת. על הברכיים שלו מונח ספר פתוח, בקצה המיטה – או שזאת ספה? – יושב גדי לפני מדף־עץ שעליו פרוש נייר, מחזיק מכחול דק וארוך, ועל ידו צנצנת מים עכורים וקופסת־צבעים.

“או!” קורא יוסף, “טוב שבאתם! אנחנו ניגשים בדיוק לבישול הקפה. סְגוֹר מהר את הדלת, אורי, שלא יברח לנו החום הטוב שלנו.” רק עתה מבחין רפי בתנור. עודנו עומד ליד הדלת ואינו יודע לאן לפנות.

“גש למיטה ושֶב, בחור,” אומר יוסף. “כבר הִספקתָ לראות אצלנו משהו?”

“הוא עוד לא כל כך מבין,” אומר אורי.

“מה ‘לא כל כך מבין’? תיכף תראה, איך נבין זה את זה. הִנה,” – יוסף פונה אל רפי – “שֵב כאן. תִשתה איתנו קפה.”

רפי עדיין עומד על הסף ומִסתכל בגדי בתימהון. כי זה מעווה את הפנים כאילו הוא לועס לימון, ממהר לחלון ויורק החוצה.

“טְפוּ, קדחת!” הוא אומר, “הירוק הזה מר כלענה! אם פעם אטעם לענה, כבר אדע איך זה.”

“אה!” קורא יוסף, “הרי הִזהרתי אותך שתיקח מטלית לנגב את המכחול כשאתה מחליף את הצבע ולא תמצוץ אותו.”

“יתר הצבעים כולם מתוקים,” מִצטדק גדי, “רק הירוק המזופת הזה מזויף.”

“נו, מה אתה עומד?” פונה יוסף שוב אל רפי. “שב על המיטה ותרגיש כמו בבית. אורי, קח את הקומקום ומזוג לנו. אתה תהיה היום שׂר המַשקים.”

רפי יושב בקצה הספה. מעֵבר לכתף של גדי הוא מלכסן מבט אל הציור: שדות ועצים, ברקע הרים ושמַים. הוא סוקר את החדר, נתקל בעיניו של יוסף, וזה קורץ לו קריצה עליזה, רומז אל גדי, משרבב את השפה התחתונה ומקמט את המצח.

רגע מִתלבט רפי, אם להשיב לו קריצה, אבל כשהוא מנסה, יוסף כבר הִפנה את עיניו אל הקומקום. מוטב כך, הקריצה כנִראה לא כל כך הִצליחה.

“נו, גד,” אומר יוסף כשמתחיל אורי במזיגת המשקה, “חדל למצוץ צבעים ובוא למצוץ קפה. בוא, רפי. שב כאן, יותר קרוב. מה זה ‘קומזיץ’ אתה יודע? זאת מילה חשובה מאוד, ובעברית צחה: קוּם, זִיץ! אז מה ראית? ברפת היית? מחר, אחרי הלימודים אתה יכול לבקר אותי. אתה שומע, גד? בכל אופן, בואו מחר הנה למנוחת הצהריים. גם רבקה וגם אני עובדים מחר בלי הפסקה. תבואו? יופי. ואיך הקפה? מצוין, נכון?”

4    🔗

אתה רץ, רץ, רחוב יוֹהְן, הבית, הכניסה, הדירה של השוערת, הגברת בַּכְמָן, סוזי. הלאה, למעלה! אתה מדלג על המדרגות שתיים שתיים. בפינה עומדים פרידל וקורטי ומִסתכלים בך, קורטי מכווץ, נמייה לפני הזינוק, הטלאי האפור במכנסיו קרוע. פרידל מחייך ומנפח את לחייו. הלאה! הפרוזדור. הדלת פתוחה! מהר, אל חדר השינה, לנעול את הדלת! התריסים עדיין מוגפים. והמון חלקיקי אבק מרצדים באוויר. אבא־אימא כבר קמו. אבל המיטה של אימא עודנה חמה. לַמיטה הגדולה של אימא! לתוך תוכה של הכסת! כסת ענקית כזאת! כאן יותר טוב מאשר במִסתור של שיחי הלילך, כאן לא ימצאו אותך, על יד המיטה סוזי נִרכנת על כיור וחופפת את הראש, היא מִזדקפת, ערומה, מביטה בך בעיניים ירוקות, רגע קצר, הכיור מסתיר את מותניה, הידיים שלובות על החזה, רגע קצר, בעיניים גדולות, לא מִתביישות, יש חשק להגיד לה משהו על לובו וביאנקה, אבל לא יוצא לך שום הגה. ודופקים. למה דופקים? להעמיק בכסת! להתכרבל היטב! כל כך חם ונעים.

“רפי! רפי, קום סוף־סוף! רפי!! הבחור הזה ישן כמו שׂק! רפי, אתה שומע? אורי, אולי תביא קצת מים?”

רפי מִתיישב ומשפשף את עיניו. כשהִתעורר המתופף על הר הזכוכית, גם כן התרומם בבהלה, עד שראה מולו את עיניה המחייכות של הנסיכה השבויה. רפי מביט סביבו. חדר, חמש מיטות, ילדים מוּכָּרים לא מוּכָּרים מִתלבשים. הִנה עיניים עליזות, כמובן, גדי, שערות בהירות אדמדמות, כמובן, רותי. המקום החדש, הקיבוץ, המשק שלנו, הבנות שמִתקלחות עם הבנים ולא יודעים, אם אכפת להן, אורי, החדר של יוסף… אתה חלמתָ! מה חלמתָ?

“כן, כן,” אומר גדי, “ככה זה בעולם: צריך לקום, גם להִתלבש, גם לסדר את המיטות, אפילו להִתרחץ, חיים קשים.”

“רחוק לבית ספר?” שואל רפי, “למה אתה צוחק?” המילים החדשות עדיין מִצטרפות בקושי.

“כן, רחוק מאוד,” נאנח גדי, “עד הבית ההוא ממול.”

“אָה, ומורים יש הרבה?”

“מה זה הרבה… יש לנו אחד ששווה עשרה.”

רפי לא הבין.

“למה?”

גדי מביט כה וכה. “על בדיחה לא שואלים למה.”

רפי לא הבין.

“מה זה ‘בדיחה’?”

“אתה, למשל.”

“מה אני?”

“כלום, כלום, אמרתי בדיחה.”

“אָה…” אומר רפי בשמץ היסוס. ואחרי רגע הוא חוזר ושואל:

“למה רק מורה אחד?”

“איך לומדים בקיבוץ, אתה יודע?”

“לא. איך?”

“שב ואסביר לך,” אומר גדי, אף כי רפי יושב. “כשאנחנו נולדנו, נולדו נורא מעט ילדים בקיבוצים, לא מספיק בשביל בית ספר בכל קיבוץ. אז לכולם יחד יש בית ספר מרכזי שקוראים לו ‘המוסד החינוכי’ ובקיצור סתם ‘המוסד’ ובעוד שנה או שנתיים ניסע גם אנחנו לשם. ובינתיים יש לנו פה מורה אחד.”

“למה?”

גדי מִסתכל ברפי מלפנים ומאחור ומַטֶה את ראשו: “למה לא?” ומחייך חיוך ניצחון.

“מורה אחד,” מנסה רפי להסביר, “בשביל לכתוב ולקרוא. אחד חשבון, אחד – עצים וחיות, אחד…”

“בשביל להִתפלל?” אורב גדי בלהיטות, רץ לפינת החדר, קד שם וממלמל, כשהמילים ‘אוי!’ ו’אמן!' בוקעות ממִלמוליו.

“כן, אחד – להִתפלל,” מסכים רפי.

“אתה אוהב להִתפלל?”

“אני? לא, בכלל לא.”

“אצלנו,” מסביר גדי בגאוה, “לא תִצטרך בכלל להִתפלל, ויש מורה אחד לכל הדברים, שמו יהודה.”

“והוא מורה טוב?”

“תלוי בַמצב־רוח שלו, שתמיד טוב, כשהוא מצליח בחינוך.”

רפי לא הבין. “הוא נותן תמיד ‘טוב’ או גם ‘לא טוב’?”

“אצלנו בכלל אין ציוּנים כמו ‘טוב’, ‘מספיק’, ‘לא מספיק’. ככה לומדים רק בעיר,” (ארשת של בוז), “שם לומדים בשביל הציוּנים. אצלנו הכול אחרת.” גדי שואף רוח מלוא חזהו.

“אָה,” אומר רפי בהיסוס, “אבל… אז…”

“אז, אז, כשהיית ברווז! אחר כך תְאַזֵז ‘אזים’ ועכשיו בוא להִתרחץ ולאכול.”

אוכלים בבית הילדים, בקומה השנייה. חנה, בסינר לבן, מחלקת סלט עגבניות, ביצייה, לחם בחמאה ומוזגת לכל אחד ספל חלב חם. בפנים קפוצים היא מִסתובבת ושומרת, שכל אחד יאכל את המנה שלו. רפי מִתבונן בה מן הצד. באמת, די דומה לנזירה ההיא בסִמטה! מצח לבן וגבוה, קמטים בזוויות הפה והעיניים.

“תגיד, גדי,” הוא לוחש, “יש לחנה איש?”

“היה. יש לה בת בקבוצה שלנו – עופרה. אבל החבר שלה נהרג במאורעות. כנופייה, בַּנְדָה, ירתה באוטובוס שהוא נסע בו. הבנתָ? האיש של חנה. מת. פִּיף־פַּף! עופרה בת שלה.”

כנופייה. מת. עופרה. אימא מטפלת גם בבת שלה ומדברת איתה כאילו היא ילדה סתם.

אחד אחד באים הילדים ויושבים לאכול.

“רמי, רד בבקשה להִסתרק, גם אתה, אורי!”

“אני…”

“אתה לא מסורק. ולא תאכל עד שתסתרק.”

רמי מעווה את פניו, קופץ פיו וממצמץ, מִסתובב ויוצא.

“תִראה שלא יאכל,” לוחש גדי.

“למה?” משיב רפי בלחישה.

“ככה, תיראה.”

גדי יושב לצידו, רותי – מולו, סמוכה לחלון. קרן־שמש מלוכסנת נחה על השֵׂיער שלה הבהיר, והוא אדמוני מן הרגיל. רפי מבחין, שעיניה תרות אחר מבטו של גדי.

“שמע, עוזא,” היא לוחשת מעבר לשולחן, “שְתה את החלב שלי, בחייך!”

“קודם כול אל תקראי לי עוזא.”

“טוב, אז גדי, שְתה אותו, מה איכפת לך!”

“יש בו קרומים?”

“לא, בחיי, אני בטוחה.”

“אז… כדאי לי, בעצם?” מִתחבט גדי בקול, “כדאי לי או לא כדאי? אני אשאל את חנה. חנה, מה את אומרת? כדאי לי? סתם ככה אני שואל, בכלל. כדאי לי או לא? בעצם, אני מגיע לאט לאט למסקנה שלא כדאי לי. אולי את רוצה במִקרה את שלי?”

“גדי, בחייך! אז לפחות בַּקֵש מרפי.”

“בקשי ממנו בעצמך.”

“אני מִתביישת.” ורותי משפילה את עיניה.

“שמע, רפי,” לוחש גדי. “כשחנה תלך לקחת לחם, תִשתה מהר את הספל הזה.”

רפי עקב אחרי שיחת־הלחש, אף כי לא הבין את הכול.

“אבל כבר שתיתי אחד. ואני לא אוהב חלב עם קרומים.”

“זה לא חשוב,” גוזר גדי. “אתה חייב. עובדה. לא, אַל תִשאל עכשיו כלום, היא מביטה הֵנה. אחר כך אני אסביר לך. חוץ מזה, זה כדאי לך. סתם ככה. בכלל. אחר כך אני אסביר, כמו תמיד כשאומרים אחר כך.”

רפי לא הבין הכול, אך מנענע בראש. סוף־סוף זה הספל של רותי, ונִראה שהיא לא אוהבת חלב חם, בייחוד שיש בו כל כך הרבה קרומים.

“אולי אפשר לקבל עוד פרוסת לחם, חנה?” שואל גדי, “הלחם הטרי הבוקר זה משהו בין מַטְעם למעדן.” חנה פונה אל הסלסילה שבה כיכר הלחם והסכין, סִפלה המלא של רותי מוּזז לעבר רפי, בעוד הספל שלו הריק נודד אל רותי. בלגימה אחת ארוכה ונוראה שותה רפי את החלב על קרומיו ומרכין את ראשו. כך הִרכין את ראשו לובו לאחר שבלע את פִתיון הרעל, כשהוא הוזה בכפתה הלבנה של ביאנקה, הזאבה הלבנה. אח, ביאנקה, ביאנקה! עיניה הירוקות של רותי צוחקות אל גדי.

בינתיים חוזר אורי מסורק ורחוץ ומודיע:

“אתם יכולים לחלק את המנה של רמי. הוא כבר הלך לכיתה.”

“אתה רואה?” צוהל גדי, “אמרתי לך.”

כשרפי וגדי גומרים לאכול, גם הם פונים לכיתה. בדרך שוב מסביר גדי, שעדיין אין פה בית־ספר. פעם יהיה. ובינתיים הכיתה סתם חדר בבית התרבות. אבל מה זה ‘בית תרבות’ אינו מצליח להסביר. שם העיתונים והספרים. ועכשיו – הכיתה.

ובכיתה השולחנות ערוכים בחצי מעגל ולא בטורים. כמה ילדים יושבים רכונים על שולחנות וכותבים, אחדים מִתהלכים ומדברים, אי- אפשר לדעת, אם השיעור כבר התחיל. המורה, יהודה, יושב ליד השולחן שלו, מתופף באצבעות ומזמזם בשקט ‘יא־בם־בם אוגוסטין’, גדי מסביר בלחש, שזה סימן שהוא מצליח בחינוך, אבל רפי אינו מבין. מישהו קורא:

“יהודה, יהודה, הִנה הילד החדש, קוראים לו רפי!”

יהודה קם, פוסע לקראת רפי כמה פסיעות גדולות ומשפשף את ידיו. שערו שחור, והוא מרכיב מִשקפיים במִסגרת שחורה עבה.

“ובכן, אתה הבנדיט החדש…” וכשהוא מבחין במבוכתו של רפי, הוא מוסיף בגרמנית: “שב לך כאן, אחר כך נשוחח.”

לכל שולחן יושבים בן ובת: גדי ורותי, אורי ותלמה, יוסי ועופרה. את רפי מושיבים ליד אותה ילדה נמוכה ועגלגלה שהעיניים שלה שחורות ועצובות – יעלה. רק רמי יושב בצד לבדו בשפתיים הדוקות ועיניים ממצמצות. לאחר שישבו כולם, יהודה מכעכע ואומר:

“ובכן חברים, אני מברך את החבר החדש שלנו, את רפי, ומקווה, שיתערה ושתתייחסו אליו יפה ותעזרו לו בכל מה שצריך, עד שיתאקלם וימצא את מקומו בקִרבנו…” כאן הוא מכעכע שוב ומוסיף בנעימה מעשית: עכשיו תמשיכו בעבודה העצמית שלכם ואני אשוחח איתו."

הילדים מוציאים מהתאים בשולחנות ספרים ומחברות ומתחילים שניים־שניים לקרוא ולכתוב.

יהודה רומז לרפי, שיגש אליו.

“ובכן, שְמע, ידידי,” הוא אומר לו בגרמנית, “אסביר לך כעת את שיטת העבודה שלנו.”

מסביב נִשמע זִמזום קולני – הזוגות קוראים בספרים בחצי קול ותוך כדי קריאה מִתווכחים ורושמים משהו במחברות. נִראה, שיהודה לא כועס על שמדברים ומתייעצים מה לכתוב. אח, פתאום יש חשק ללמוד מהר עברית, לדבר בשטף, בשִמחה, לגדל בלורית־רעמה שחורה, להכיר את החצר, הבתים, האנשים, מהר, היטב, בשִמחה, ללכת ככה, כשהראש מוּטֶה קצת קדימה והידיים חותרות נִמרצות בצדדים, להביט עוד ועוד אל עיניים ירוקות צוחקות מרוחקות זו מזו, שתלתל אדמוני צונח עליהן ומופשל לאחור בתנועת־ראש, ואפילו – רפי מעווה את פניו – לשתות חלב חם מלא קרומים. בשמחה.

גדי מבחין בעוויה ובמבט המהורהר של רפי שנח עליו ועל רותי וקורץ לו קריצה עליזה. רפי משיב בקריצה, נדמה, שקריצה זו כבר הצליחה יותר מן הקודמת, בַחדר של יוסף.

 

דידי    🔗

כבר כמה שבועות אתה בקיבוץ ועדיין אתה בודד. גדי מוכן כאילו להיות חבר, בייחוד כשהוא מִשתעמם. כשדרושים לו שותפים למִשחק הוא מעדיף את אורי, שכבר יודע לנהוג בטרקטור ולרכב על סוס, וזה חשוב גם כשזה לא חשוב: נגיד אפילו שהיו משחקים בסוס או בטרקטור – מִשחקים ילדותיים שכבר לא משחקים – זה לא משנה מי כן יודע או לא יודע איך לטפל בטרקטור או בסוס ממש. ובכל זאת. ומתי גדי קורא לך למִשחק? כשצריך מישהו להגיד עליו משהו מצחיק.

ורותי? בארוחת בוקר שיש חלב חם עם קרומים, היא מחייכת לך. אמרו שבמנוחת צהריים תלך לחדר של יוסף, הוא באמת חביב ועליז ואומר שתרגיש כאן כמו בבית, אבל רגשות לא באים לפי הזמנה. איך מרגישים כמו בבית כשאין בית?

באותם ימים צמחה האהבה הראשונה שלך. צמחה? נולדה? באה? פִתאום הייתה? אולי לא בדיוק ראשונה, אבל ודאי בדיוק גדולה, עמוקה, נואשת. ככה הרי אומרים על אהבה, ‘גדולה’, ‘עמוקה’… מילים.

ואיך זה הִתחיל. איך בכלל מתחילים דברים.

זה הִתחיל בעלבון. איך אומרים על עלבון – צורב? אז אולי יש גם אהבה צורבת?

בשבת מחליטים – זאתומרת, הם החליטו – שהולכים לַבִיצה. להביא ראשנים ואם יהיה מזל – לתפוס צַבּי מים קטנים ואולי דגיגים, ויש חיפושיות־מים כאלו, משונות, ולקחת צִמחי מים, לסדר שוב את האקוואריום הישן. אלא מה? מישהו – וזה הכי מתאים לרמי, אבל אולי זה דווקא היה אורי – העיר, שדבר כזה מצליח רק כשיש מעט ילדים. אם יבואו כולם, יהיה רעש, מה שלא מפריע לדוג ראשנים, אבל אם רוצים לארוב לצבים… חוץ מזה, בשבת אוכלים בחדר אוכל הגדול עם החברים, אז אפשר להכין בבוקר צידה לדרך, ובצהריים לא שׂמִים לב מי בא לאכול ומי לא, אבל אם אף אחד לא יישאר בבית, יהודה וחנה ירגישו, שהילדים שוב נעלמו. לכן מחליטים – זאתומרת, הם החליטו – להזמין רק את הוותיקים ולא לגלות כלום לַילדי חוץ – יוסי, תלמה, יעלה ואתה – ולהסתלק בחשאי. כאילו זה אפשרי. ואף אחד לא אומר להם על זה כלום. יוסי נסע ביום שישי הביתה, לתלמה באה אורחת, איזו בת־דודה, יעלה ילדה רודפת שלום ועצובה. למחות על העלבון נשארתָ רק אתה.

הִרגשתָ בהכנות תיכף בבוקר, כשאורי מעיר בלחש את הוותיקים, הם קמים מהר, מִתלחשים נִרגשים, גדי לובש בִגדי עבודה, אורי מוציא שַבְּרִייה, כָּפִייה ומימייה, רמי מכניס כמה צִנצנות לתרמיל צד. העמדתָ פנים, שאתה ישֵן. אבל כשגדי נועל נעלי עבודה, אתה כאילו מתעורר ושואל:

“לאן אתם הולכים?”

גדי מיתמם: “הולכים? הרי אתה רואה שיושבים.”

אתה זוקף בו מבט־תוכחה, אבל הוא שקוע בקישור השרוכים, ברגע שהם יוצאים מהחדר, אתה קופץ ורואה שהם פונים לחדר אוכל. בן־רגע אתה מִתלבש, וכשהם מִתגנבים דרך הפִשפָש האחורי של הכרם ואיתם רשת פרפרים, צנצנות ותרמילי צד, אתה צץ לפניהם בצד הדרך, כך שיצטרכו לעבור על ידך, ומביט בהם – בעיקר בגדי וברותי, כמובן – בראש קצת מורכן, כמו שמִסתכלים לפעמים מתחת למצח, כשעצובים ונוזפים במישהו במבט – אבל הם עוברים כאילו אתה לא עומד שם בצד השביל.

“לאן אתה הולכים?”

גדי שותק. אורי לא אומר כלום. רותי כבר עברה. עופרה מרכינה את הראש. רק רמי משיב במבט־התרסה:

“מה איכפת לך?”

“יהודה הִרשה לכם?”

רמי נעצר: “מה אתה נִטפל? תִתקע את האף בעניינים שלך!”

היֶתר עוקפים אותך והולכים. רק רותי מפנה את הראש ומביטה בך רגע בשלווה ירוקה. ואתה נִשאר לעמוד שם בצד השביל על יד שדרת הברושים בעשב הגבוה, מביט אחריהם עד שהם נעלמים בדרך שחוצה את השדות, לרגלי הגִבעה שגדי סיפר עליה, בערבית שמה ‘תל־פַאר’, בשנות בצורת יש שם המון עכברים.

כצפוי, הם לא חוזרים לארוחת הצהריים, רק לפנות ערב הם שבים בדרך שבה יצאו, עם שדרת־הברושים, כדי להיכנס בגניבה בפִשפָש האחורי. כולם נִשתזפו, כולם פרועים, משולהבים, מיוזעים. גדי צולע. רמי ממצמץ ורוטן:

“תִראו איזה חרבון נחטוף!”

“אז נחטוף, אז מה? העיקר שהיה נהדר!” קוראת רותי. היא ואורי נושאים שתי צִנצנות מים עכורים, רואים שמשהו שוחה שם בפנים. רמי גורר אחריו רשת פרפרים קצת קרועה ומליאת בוץ.

“חרבון – זה פשוט לא מילה.”

על יד הפִשפָש הם שוב צריכים לעבור על ידך, הפעם נעמדתָ בדרך, שלא יוכלו להתעלם.

“זוז,” אומר רמי.

“אני יכול לעמוד כאן כמה שאני רוצה. המקום הזה שלי כמו שלך.” אתה משחק את הנעלב הנלחם על כבודו.

“הוא באמת יותר שלי,” אומר רמי, “כי אבא שלי חבר קיבוץ ושלך לא.”

עופרה מִתערבת: “למה אתה מחפש לך תואנה לריב, רפי?”

וגדי ורותי לא אומרים כלום.

“זוז כבר,” אומר רמי, “נו? אתה זז או לא?”

התחושה הזאת, שאתה מגוחך. הגוש הזה בגרון. האגרופים המִתהדקים מעצמם.

“דווקא לא. אתה בטח חושב, שאני מפחד מכם!”

רמי נעמד בפיסוק, תומך את הידיים במותניים, מבליט את הבטן ומשרבב את השפה התחתונה:

“תִראו מי שמדבר! גיבור חדש! גיבור הפה והטלפיים!”

אח, איך שזינקתָ אליו ודחפתָ אותו, אח, איך שהוא נִבהל, קפץ אחורה, כך מזנק העלם בהיר התלתלים על כוהן הדמים במִקדש של קאלי, לאחר שניתק בחשאי את הכבלים שלו ושל אגנס בת המַהַרַדְז’ה הכבולה, כך מִתחלחל הנבל. רמי נִדחף לאחור ונִתקל במלוא התנופה באורי וברותי. נִשמע צליל קל וחד. וכבר משהו מִתנוצץ, אָה, הצִנצנות, זאתומרת, שברי הזכוכית. המים העכורים כבר נספגים באדמה, הראשנים מִתפתלים בבוץ על יד גזע הברוש.

“מנוול!” שואג רמי, על הארץ, מנסה לקום.

אתה רץ, נִמלט, כמו בחלום, לא בחלום, לאן, לאורך השדֵרה.

2    🔗

עד הערב ובערב הוא משוטט בין הרפתות. נִשען על גדר צינורות הברזל של החצרות. מִתבונן אל הגושים האפלים הנעים לאיטם בחושך, מקשיב אל הנשימה הקצובה שלהם. ערב חמים בחוץ. המון עטלפים אפלים חולפים באין קול, מגיחים מן החושך, מִצטיירים רגע כצלליות על רקע השמַים, נִבלעים בחושך, כאילו אלה כל החיים הקטנים שלהם, כמו שפעם ראית חלקיקי אבק מִסתחררים באור ונעלמים.

רגע. מה זה? זה בא מאחורי חדר האוכל, ממקום שעכשיו חשוך ועזוב, על יד עגלת האשפה, בשְדֵרת ברושים. מין יבבה. זרקו שם חוטי־תיל, סיבוכיה של חוטים, ובתוכו מפרפר משהו ומייבב. גור!

רפי מחלץ את הכלבלב, מרים אותו, מחבק, ופִתאום, בעצם בלי סיבה ומטרה, מתחיל לרוץ. רץ, רץ, כמו בחלום, כאילו מישהו רודף. ונעצר, ורואה חבילת קש לפני אחת הרפתות, ומִתיישב, חבילת־קש. זה מזכיר משהו: מוכרחים להתקין לכלבלב הזה בית, מקום רך, חמים ובטוח, וכמובן תיכף, הערב. המקום האחד שבא בחשבון: בחבילות הקש שמתגוללות מאחורי המתבן.

רפי גורר אותן ועורם אותן זו על זו, שני נִדבכים, זה יספיק, חצר קטנה, מוקפת מכל צד. הילדים בדרך כלל לא באים הֵנה. הרפתנים לוקחים את הקש לרפת מהצד האחר, שגובל ברפת.

לקשור אותו? אולי מישהו יזיז חבילה, אולי אפילו ייקח אותו ויגיד: מצאתי גור שהִתגלגל מאחורי המתבן. אבל גור קשור יודעים שהוא של מישהו. ובמה נִקשור? חוט ברזל יכול לפצוע או לחנוק. צריך רצועת־עור, קולר. כלבלב שיש לו קולר, אפילו שהוא לא קשור, יודעים עליו, שיש לו בעלים. רפי מסיר את החגורה שלו. מחר נמצא סכין נחתוך אותה, בינתיים נִכרוך אותה פעמיים, שתהיה רצועה כפולה. את החבילות נִקשור אחת לשנייה, שלא יזיזו בטעות או במִקרה. וקצת נכסה אותו בקש. שלא יהיה קר לו, שילמד להתכרבל.

פִתאום רפי מדלג מעל לשני הנִדבכים של חומת הקש ודוהר לחדר של יוסף. כן, יש אור! לא יפה להציץ, אבל נציץ. מהגינה, בחלון. יוסף יושב בכורסת־האריג, מעשן מִקטרת, קורא בספר.

רִבקה יושבת מולו, סורגת. רפי דופק. בקושי מחכה לתשובה. פורץ לחדר.

“יוסי…”

“רפיק! מה יש, רפיק? הרי אתה נושם ונושף כמו קטר?”

“שמע, יוסי, אולי אתה יודע שם טוב לכלב?”

יוסף מחייך.

זה קצת כואב, שאתה אומר משהו כשאתה מִתנשם, ומחייכים.

“מה יש, אתה רוצה לגדל כלבלב?”

“כן, מצאתי גור. כבר סידרתי לו מקום. עכשיו אני צריך שֵם בשבילו.”

“אם הוא חום, אפשר לקרוא לו חומי,” אומרת רִבקה ומרימה את עיניה מן הסריגה. “ואם הוא שחור – כושי, או שאתה יכול לבחור בנבחן, זה טוב לכל הצבעים.” גם היא מחייכת. יש לה פנים טובות, שקטות וקצת משונות: פעם נִשפכו לה מים רותחים על הפנים, היא נִכוותה, לא טיפלו טוב בכוויות ונִשארו צלקות. היא שתקנית. כשיוס, מִתלוצץ עם הילדים שגדי מזמין לחדר, היא מחייכת גם עליו, כמו שהיא מחייכת עכשיו עליך, ואומרת לו משהו ביידיש.

“לא,” אומר רפי, “אני לא רוצה שם כזה.”

יוסף מוציא את המִקטרת מפיו. “אולי תִקרא לו אַבּוּ־גִ’ילְדָה? זה היה שודד ערבי נועז ומפורסם. או שתִקרא לו ידיד. פעם הִכרתי כלבת־זאב נהדרת ששמה היה ידידה. ואם ידיד לא נִשמע לך טוב, אתה יכול לקצר את זה לדידי או אפילו רק לדיד.”

אבו־ג’ילדה. שודד. תפוס אותם, אבו־ג’ילדה, עליהום, דידי! הֵנה, דידי, אַרצה, דיד!

“בסדר,” אומר רפי, “דידי.”

“מה אתה נותן לו לאכול?”

נכון, הרי עוד לא נתתָ לו כלום, והוא בטח רעב וצמא! אתה רץ לבית הילדים. חושך מסביב. אבל בחדר הגדול אור. בוקעים משם קולות. לא ייתכן שעדיין אוכלים. רפי פונה למטבחון, שָם תמיד יש קצת חלב.

“צריך פעם אחת להראות לו!” זה הקול של רמי.

"אבל אם אנחנו מוציאים אותו מן החברה, זה משהו נורא קשה… " זאת יעלה.

“אז מה את מציעה? לשתוק לו על זה?”

“אני דווקא מסכימה שצריך להגיב,” טוענת עופרה, “אבל…”

“אבל מה? אם אנחנו מחליטים…”

שידברו! רוצים להוציא אותו מן החברה? שיוציאו! כשדידי יגדל אתם כבר תִראו!

רפי מציץ למִטבחון. חנה עומדת שם ומסירה את הסינר. זאתומרת, שרק סיימו את שטיפת הכלים. הוא יוצא מהתחום החשוך של המִסדרון אל תחום האור ועומד על הסף.

“חנה… אולי אני יכול לקבל צלחת פח? רק עד מחר. אני בטח אחזיר. מצאתי גור, ואין לי במה לתת לו אוכל.”

“הצלחות לבני אדם ולא לכלבים,” אומרת חנה, תולה את הסינר ויוצאת. כמובן, מה אפשר לצפות מנזירה קפדנית, עם מצח חיוור, ברבורה כזאת שלא דומה לברבור. רפי מציץ במִסדרון. די, היא הלכה. הוא נוטל מהארון צלחת־פח ומחביא אותה תחת החולצה. בדיוק נִפתחת הדלת של החדר הגדול ורותי יורדת במדרגות. אולי – כנראה – היא הייתה תורנית בארוחת הערב.

“רותי…” היא מִסתכלת הצידה, לא עונה. “רותי, אולי ראית, אם נִשאר קצת חלב?”

היא יורדת במדרגות, עוברת על פניו. רפי יורד בעִקבותיה, מקדים אותה בצעד אחד ופונה אליה. היא מביטה ישר קדימה. זכוכית ירוקה. רפי יוצא בעִקבותיה, הולך כמה צעדים בשְדֵרה. סמוך לאחד הברושים הוא מִשתופף ארצה בחושך ומליט את פניו בין ברכיו.

לאחר שכולם יצאו והִתפזרו, הוא חוזר אל המִטבחון, מגשש בחושך עד שהוא מוצא את סיר החלב, ממלא ספל פח, תוספת לצלחת, וממהר שוב אל המתבן, אל ידידו.

3    🔗

חמישה נדבכים של חבילות־קש שאתה דוהר לקראתן, מעפיל עליהן, קופץ מן העֵבר השני אל ערימת תבן רך, נביחה דקה ועליזה, משהו שעיר מתרפק, זנב זעיר מכשכש, זרבובית קטנה, לחה ולקקנית, עיניים בהירות־חומות שיש בהן אישונים שחורים גדולים, שבהן משתקף אישון קטן, אתה. לשכב בתבן הרך, ללחוץ בין כפות הידיים את הראש הקטן, לחוש את ליקוק הלשון, להביט אל עיני הידיד, עיני דידי.

“נו אז מה נִשמע, דידי?” ודידי עונה בנביחה. “מה אתה אומר, דידי? אל תדאג, דידי,” והכלבלב נובח שוב נביחה דקה. “כן, גם אני בטוח, שיהיה טוב, דידי.” ודידי מלקק את הידיים של רפי, את האף שלו ומושך לו בבלורית. ורפי לוחש לו באוזן:

“לא רצו לשתף אותי במִשחק, הוציאו אותי מהחברה, לא מדברים איתי. אין דבר.” ומביט בשמַים הנִשקפים בפתח המתבן. עננים לבנים נוסעים לארצות רחוקות. גם אתה ודידי נודדים למרחקים. עיר־נמל נוכריה. דידי לומד להטוטים בקִרקס, אתה, רפי מאלף אריות. רק כעבור שנים הקרקס מזדמן באקראי לעפולה, העיירה הקטנה שעל יד הקיבוץ. כולם באים להצגה. גדי – עליז, בלוריתן, רותי – צחקנית, ירוקת־עיניים, בשֵׂיער אדמוני בהיר שמִשתרבב על המצח, אורי – רחב־כתפיים, בידיים ארוכות שופעות מרץ, כולם באים… ובאמצע ההצגה רותי מזהה אותך: יא, ילדים, תראו – הרי זה רפי! רפיק! כולם מקנאים בו, מִתחרטים על מה שעשו לו, מבקשים שיחזור אליהם. אבל הוא… לא, בכל זאת הוא סולח וחוזר. ואז מִתחדשים המאורעות. כנופיות של פורעים מונהגות על ידי אבו־ג’ילדה מקיפות את המשק. הטלפון מנותק. הקשר בין העמדות אבד. רק דידי, המלומד בלהטוטים, מִתרוצץ בין העמדות, מִכתבים קשורים לצווארו, הוא חומק בין מִשמרות האויב, מזעיק תגבורת, מציל את המשק.

רפי מִתנער, מטפס על החבילות, קורא לדידי שיעלה, נוזף, גולש למטה, מגביה את דידי אל החבילה הכי־גבוהה, מִתרחק, קורא לו, נובח, עד שדידי מייבב וקופץ, ואז הוא צוהל ומחבק אותו חזק, לוחש לו לאוזן נביחות לחש ושְמות חיבה של לחש, דידי דוּדי, דודו־דידי, ושוכב בצידו על התבן, רפי המִתנשם מול דידי המלחית בנשימה כבדה, עיניים בעיניים… כשהנשימה של שניהם שוקטת הוא מספר לו סיפורים: תנים בשדות, מערות שודדים בהרים, להקות זאבים. לובו וביאנקה. מערת האימים של מִקדש האלה קאלי. אגנס באזיקים. ואם דידי פורץ בנביחה, מסמיר את שֵׂיער־העורף וחושף את שיניו במקום הנכון בסיפור, אין קץ לאושר.

4    🔗

לפנות־ערב יהודה מִתהלך ברחבה שלפני חדר־האוכל. השֵׂיער השחור שלו מבריק, מבריקים גם המִשקפיים במִסגרת השחורה העבה. ידיו שלובות לו מאחורי הגב, תוך כדי הילוך הוא מפזם לעצמו. ופוסק לזמזם: על מִדרכת־הבטון בא לקראתו יוסף.

“ערב טוב, יוסף,” – ושהייה, יהודה מכעכע, כמו משחיז את הביטחון הפדגוגי – “אֶה… הרי אליך בא הבַנדיט הקטן החדש שלנו?”

“רפי? כן.”

“איך הוא בחדר?”

“הוא ילד טוב.”

“זה ברור, מבחינה חינוכית כל ילד טוב ביסודו, אני שואל מבחינת ההסתגלות.”

“אני לא כל כך יודע. הוא די סגור.”

“לדעתי, הוא לא נקלט כל כך טוב, זאתומרת, עדיין לא, מבחינת ההתערות בחברה,” מגשש יהודה.

“ייתכן. עכשיו הוא בא פחות בגלל הכלב שלו.”

“זהו, בעִניין הכלב רציתי לדבר איתך. מה אתה אומר על כל העסק מבחינת השפעתו החינוכית?”

“מה אני יכול להגיד?”

“העניין מדאיג, זו בעיה פסיכולוגית עדינה.” יהודה מישיר עיניו אל יוסף, חושש מהִתנגדות למילה פסיכולוגית. “אתה מבין, הכלב מרחיק אותו מאיתנו ומשמש לו פתח לרֶגְרֶסיה, לבריחה מן המציאות החברתית. והרי בעצמך תודה, שזאת בעיה פסיכולוגית.”

“נניח. אז מה?”

“אז בעניין זה… אני מרגיש שהילד נִשמט מידי. כל הערה שמעירים לו, תיכף הוא רץ למתבן. והרי כל אחד יודה, שאין זאת הסוּבְּלִימַציה הנכונה. הסובלימציה צריכה לקרב את הילד אל המציאות החברתית, והכלב מרחיק אותו ממנה. אמנם המסירות שלו לכלב ביסודה תופעה חיובית, אלא שאין לה אפיק חברתי.”

“אולי זאת סוּבּלימציה ורֶגרֶסיה כמו שאתה קורא לזה,” אומר יוסף. “אני לא רוצה לפסוק בזה. אבל את הילד אני מבין. גם אני אהבתי יותר לשחק עם כלבים מאשר ללמוד בבית ספר.”

“אל תִשכח שזה היה בבית־הספר הישן, ששם לא הייתה הבנה לילד,” משסע יהודה את דבריו בחיוך.

“נכון. ובכל זאת הוא עכשיו עליז יותר מקודם. תראה, במשך הזמן יתפייס עם הילדים.”

“אילו הייתי בטוח בכך כמוך!” נאנח יהודה. “אבל תבין שיש לי אחריות פֶדַגוגית כלפי הוריו. אינני יכול לשבת באופן פַסיבי ולחכות. החינוך תמיד אקטיבי במהותו. לא ייתכן שהילד יבלה את כל יומו במתבן. צריך לחפש דרך קוֹנסטרוּקטיבית להרחיק אותו מהכלב.”

“איך אתה רוצה להרחיק אותו?”

“ממילא רוצים לסלק כלבים מהחצר. ביקשתי, שלא יהרגו אותו, שלא לפגוע ברגשות של הילד. יקחו אותו על משאית שנוסעת לחיפה ויורידו בדרך. לא נצטרך אפילו להִתערב באופן אקטיבי. אז מה אתה אומר?”

"מה אני יכול להגיד? חבל לי עליו.

“אתה מִתכוון לנער? אני מקווה מאוד לתוצאה פוזיטיבית.”

“תנסה לדבר איתו.” מייעץ יוסף.

“לוּ יכולתי! אבל צריך בשביל זה סיטואציה פֶּדַגוגית, אם אתה מבין אותי.” יהודה תולה מבט ספק באיש־שיחו. “הצרה, שהוא מִתחמק ונִשמט לי מן הידיים.” ובלי להמתין לתשובה פונה יהודה ללכת, כשהידיים שלובות לו מאחורי הגב.

5    🔗

בבוקר רפי קופץ מהמיטה: אין פנאי להִתרפק על השמיכה החמה. לוֹבּוֹ ובּיאנקא, העלם בהיר־התלתלים והנסיכה אגנס – הצידה! צריך לרוץ למתבן, לפקוד את דידי לפני ארוחת הבוקר. אבל אין לא נביחה עליזה ולא כִשכוש זנב. המלונה ריקה.

“ניתק את השרשרת, הממזר.”

באחרונה רפי אוהב לנהום ולסיים בגידוף. נוותר על ארוחת בוקר, נחפש. מי יודע איפה לעזאזל מסתתר בן הכלבה הזה? על יד עגלת האשפה? ליד חדר־האוכל? מִתקרבת עגלה, נוהג בה זאב’ל הג’ינג’י מחברת הנוער הגרמנית, שעובד באורווה ועוזר לחצרן.

“ג’ינג’י, אולי ראיתָ במִקרה את דידי?”

זאב’ל – בלא לעצור – מחייך בשיניים גדולות:

“אם ראיתי? בטח ראיתי. הלך דידי שלך, אַבַּדַן.”

רפי רץ לצד העגלה, עד שזו נעצרת לפני הרפת. שם הוא מתייצב לפני זאב’ל ורק מביט בו.

“אמרתי לך: הלך. חַ’לַס, מָפיש דידי. אין. אתה יכול לחפש לך כלב אחר.”

רפי עדיין עומד לפני העגלה ושואל בקול רפה:

“אבל תגיד לי מה קרה לו. תגיד לי מה קרה לו.”

“שום דבר לא קרה לו. נסע לו עַלַא־בַּאב־אַללה. איפה הוא עכשיו? בטח שמה,” – הוא מושיט יד לצפון, “או דווקא שמה,” הוא מצביע דרומה, “מִתרוצץ ואִינְשַאללה מַבְּסוּט ח’אלַס.”

“אבל תגיד לי מה קרה לו,” משנן רפי בקול רפה, “תגיד לי מה קרה לו?”

“פשוט העלו אותו לאוטו ולקחו אותו. באמת, יותר מדי כלבים בחצר.”

רפי מרכין את ראשו.

“מַעֲלֵיש, רפיק,” מנחם זאב’ל, “לא הרגו לך אותו. פשוט שלחו אותו למקום אחר. תהיה בטוח שהוא מַבְּסוּט שם ובקלות תוכל למצוא לך כלב אחר. כלבים, אַלְחַמדוּלְלָה, לא חסרים.”

רפי רץ למוסך. המשאית איננה. הוא דוהר אל השער. על פניו חולפת הדרך, חולפים העצים משני עֲברֶיה. הכביש רֵיק, רֵיק. רק הרחק מעֵבר לשדות מִתמתח קו האופק. שותק.

6    🔗

יהודה ויוסף שוב נִפגשים על הרחבה שלפני חדר האוכל. יוסף מעביד יד על בלוריתו ומצית סיגריה: “חבל עליו.”

יהודה מופתע: “על מי?”

“על הכלב. וגם על הילד. עצוב לו. בא לחדר – ושותק. מביט מסביב – ושותק.”

“כן,” מאשר יהודה, משלב את ידיו מאחורי גבו ועל מִצחו מופיע קמט של דאגה פדַגוגית. “הוא הגיב ברֶגְרֶסיה נוספת. גם בשיעורים אינו מִתרכז במידה מספקת, גַאיסְטֶסְאַבְּווֶזֶנְד, אם אתה מבין לְמה אני מתכוון, כלומר, איך להגיד – מפוזר.”

“הצרה, שגם מהבן שלי הוא מִתרחק וגם ממני הוא מִתחמק,” אומר יוסף ומוצץ מציצה ארוכה מן הסיגריה. “אולי אשתדל למצוא לו כלב אחר.” – ויוסף פונה לדרכו. הולך לו גם יהודה בצעדים גדולים ונִמרצים, והקמט הפדגוגי האפל בין עיניו. על מִדרכת־הבטון מזדמן לקראתו רפי ועובר על פניו בהשפלת עיניים. אך יהודה עוצר אותו וטופח בלבביות על כתפו:

“ובכן, בנדיט קטן, בוא הֵנה ונשוחח קצת.”

רפי נעמד. אינו נושא את עיניו.

“אם כן, מה שלומך, ידידי?” מחייך יהודה.

“בסדר,” ממלמל רפי.

“ואיך עם הילדים? עוד מציקים לך לפעמים?”

“לא.”

“שמעתי ששלחו לאן שהוא את הכלב שלך?”

“כן.”

“אולי תנסה למצוא כלב אחר?”

רפי שותק. כשהוא מרגיש, שיהודה ממתין לתשובה, הוא ממלמל: “לא יודע.”

לרגע עוברת בראשו של יהודה המחשבה, מה יכתוב ביומן הפֶדַגוגי. השיחה אינה עולה יפה. ובמי האשם? כלום לא פתח בנעימה לבבית? כלום לא גילה את מיטב הרצון להבין לנפשו של הנער הצנום הזה, בעל הפנים הזועפים? יהודה תר אחרי שאלות נוספות ואינו מוצא.

“אבל בדרך כלל אתה מרוצה?”

אחרי שתיקה משיב רפי בחצי קול: “כן.”

“אתה יודע, רפי,” אומר יהודה באי־ביטחון, “אם במִקרה תִרצה פעם לדבר עם מישהו, אני מִתכוון – לשוחח, למשל, אם משהו מעיק עליך או אם תִתעורר איזו בעיה… איתי אתה תמיד יכול… אני מִתכוון, על הכול.”

רפי אינו משיב והם נִפרדים בשתיקה.

7    🔗

אבל באותו לילה… רפי מביט בחלון. חבריו־לחדר מזמן נושמים נשימות שליוות. בחוץ לילה לבן, כאילו שפכו על החצר חלב. האור מִסתבך בווילונות ושוזר בהם צללים מוזרים. שומעים, שבחדר האוכל וברחבה שלפניו עדיין הומים קולות. אם אתה מקשיב, כשאתה כבר שוקע לאט בנמנום, אתה אולי עדיין יכול להבחין… אבל פִתאום לפתע… רפי קופץ מהמיטה ומאזין. הוא ער ודרוך עד שורשי השֵׂיער וקצות הבהונות. לא ייתכן. ובכל זאת. ודאי! זאת היללה של דידי – אותה יבבה ארוכה, נוגה, כשהוא מפנה את הראש אל הירח ועונה לתנים. זה הקול שלו! זה דידי! רפי חומק מהחדר, מקיף בריצה את בתי הקיבוץ, וחסר נשימה, כשליבו פועם בו עד לצוואר, הוא מגיע למתבן.

משהו אפל ופרוע מזנק לקראתך. משהו מתולתל ורך מכשכש בזנב ומלקק לך את הידיים ואת הפנים. משהו מוּכָּר ואהוב מִתרפק ומייבב. דידי! הִנה חזר אליך!

הם שוכבים על התבן השטוף אור־ירח. אכן, דידי. אבל… השֵׂיער שלו מלוכלך ופרוע, העיניים יש בהן מבע מוזר. וכמה הוא כחוש, הרי אפשר לספור לו את הצלעות! ומעל לכתף, בצוואר, נִפער פצע גדול וסביבו קווצות שֵׂיער דבוקות בדם קרוש. מִסכן שלי! איזה מרחק עברתָ, כמה רדפו אחריך, כמה רעבתָ. אבל חזרתָ, דידי, העיקר שחזרתָ! מעכשיו הכול־הכול יהיה טוב, יהיה כמו שהיה. נִרחץ אותך, דידי, נאכיל אותך, שוב תהיה דידי הישן והטוב. ואף פעם, אתה שומע, אף־אף פעם לא יעז עוד מישהו להתנכל לך ולקחת אותך ממני!

8    🔗

למחרת בבוקר משכים רפי למתבן ומוצא, שהשרשרת שוב מנותקת. הוא מחפש את דידי בחצר המשק ולבסוף פוגש בו ליד עגלת האשפה. דידי מקדם את פניו בכִשכוש ובליקוק, מקפץ ומכרכר, מִתרפק ומִתחטא – כרגיל. אבל… ויש משהו חדש וזר ביללה שלו, משהו מאיים, מוטרד ומדאיג בעיניים. לעיתים הוא חושף שיניים ומְסַמֵר את השֵׂיער בעורף, אחרי כן הוא שוב מקפץ ומִתרפק. וכך בוקר־בוקר: מנתק את השרשרת, מִסתובב בחצר. ובלילות הוא נעלם. אולי לשדות, עד מעֵבר לוואדי.

9    🔗

כעבור שבוע פוגש רפי בחצר את אפרַים אבא של רמי, אפרים מעכב אותו לרגע ואומר:

“שמע, חביבי, אם אתה לא רוצה שהכלב שלך ייפַּח את רוחו בקרוב, כדאי שתִקשור אותו יותר חזק. אנחנו מפזרים רעל לתנים בין הלולים. אם לא תִשמור עליו… זהו, זה הסוף שלו.”

אפרַים הוא החצרן, שליט החצר, אצלו המפתחות לכל המחסנים. הוא לא דומה לרמי: הוא נמוך, המצח שלו מקומט, העיניים שלו חדות, האף כפוף, ארשת הפנים דומה לכִבשה. כשהוא מדבר, הוא קורץ לאיש־שיחו בעין אחת ומרים את הגבה של העין השנייה.

“מה פִתאום רעל לתנים בין הלולים?” תמֵהּ רפי.

“הם מִתפרצים לשם כל לילה וטורפים. אז הִזמַנו להם משהו מיוחד, נתחים קטנים של בשר מורעל. מחר מפזרים אותם. ודידי זה שלך, דווקא מִסתובב שם.”

אפרַים הולך. החצרן עסוק תמיד. מדי פעם שומעים שמישהו קורא: “הי, חצרן, מי ראה את החצרן?” דִמדומים יורדים על החצר. עוד מעט יצלצלו לגמר העבודה. אולי כבר צִלצלו ולא שמעתָ. שלווה נוגה מרחפת באוויר. מה שאתה צריך זאת שרשרת ממש ולא כמה חוטי־ברזל קלועים. וגם צלחת חדשה. מן הישנה כבר ירד הציפוי והיא חלודה. גם צריך להתחיל סוף־סוף בתִרגול שיטתי – קודם ‘ארצה!’ ו’שב!' ולעבור לפקודות יותר מסובכות. רפי מטפס ועולה בין חבילות הקש. בהיסח־הדעת אינו משמיע את השריקה. בטח הממזר שוב ברח. רפי מגיע אל קצה קיר החבילות, מִתרומם, מִתכונן כרגיל לגלוש, מביט למטה… מביט למטה. מביט. הפה פעור. העיניים בוערות. הוא משותק. קור מטפס בקצות האצבעות. הלב פועם פעימות עזות בצוואר. כל זה בהרף עין. ומיד רפי קופץ למטה וקורא מעומק הגרון: “דידי!”

דידי מרים ראשו. על התבן, מפוזרות נוצות, עצמות מכורסמות, כנף רצוצה וגרגרת קטועה. הִנה הוא קם מריבצו. העיניים שלו. השֵׂיער הסומר בעורף. השיניים החשופות. עוד רגע יתנפל עליך.

“דידי!” לוחש רפי.

וכבר דידי מִתקרב. שוב מכשכש בזנב, שוב מִתרפס, מבקש ללקק את היד. רפי נִרתע.

“דידי, דידי,” הוא לוחש, “הרי זה דם, דידי! הרי טרפת!”

הוא תופס את הכלב בעורף, מטלטל אותו. מרפה ממנו. חש מחנק. הנשימה קשה. חם לו, כאילו רץ בדרך ארוכה. הוא פותח את צווארון החולצה. מִתנער ויוצא את המתבן. עובר את גדר הרפת, רץ, רץ, כמו בחלום. ונעצר. סובב הולך וחוזר אל המתבן. גורר רגליו. מעיף מבט לגדר, למטעים. על עמוד חשמל יושבת ציפור טרף, ודאי אורבת לעכברים. במטעים פורחים השזיפים. פרה עומדת בחצר הרפת, בגב שלה כתם לבן. רפי עובר את גדר הרפת, מביט איך מִסתכלות בו הפרות בעיני זגוגית גדולות. הוא נִכנס למתבן, יושב על חבילת קש ותומך את הראש ביד. דידי קרֵב אליו בהיסוס, מִתחכך ברגלו ומכשכש בזנב. רפי מאמץ את ראשו של דידי בין בִרכיו, מציץ לו בעיניים ומחבק אותו. ומלקט חוטי ברזל, קולע אותם, כופל ומשַלש וקושר אותם היטב לרצועה. ומחזר בחדר האוכל על השולחנות לאסוף שאריות של מנות בשר, מנת אוכל כפולה בשביל דידי.

10    🔗

למחרת, בבוקר־שבת שליו ובהיר, שוב משכים רפי אל המתבן. הקיבוץ עדיין מנמנם. רק עובדי המִספוא מובילים ירק לרפת. רפי מטפס על חבילות הקש, משקיף למטה, החוטים הקלועים נותקו. דידי מכרסם כנף תרנגולת. באוכל של אמש כמעט שלא נגע.

רפי לא מספיק לקפוץ למטה וִשומע קולות ואיוושת נעליים על הקש. הוא נלחץ אל החבילות ומציץ למטה. בפתח המתבן עומדים אפרַים וזאב’ל. זאב’ל פוסע פסיעה לפנים ומטיל את השוט שלו בדידי. הכלב מִתחמק ובורח אל בין עצי השזיפים. זאב’ל מרים את השוט וחוזר אל אפרַים, חושף שיניים גדולות, כאילו הוא צוחק:

“ראית מה זה אַרְס? אמרתי לך שצריך לחסל את הכלבים האלה. עכשיו אַבַּדַן. כדור בראש וחַ’לַס.”

“שמע, חביבי,” מסכים איתו אפרַים, “זה לא צחוק. את העניין הזה צריך באמת לגמור בהקדם. אני אגיד לו שיקשור אותו, ובערב נסַלק אותו. הוא קשור בו מאוד, ולילד לא תוכל להסביר איזה נזק נגרם למשק.”

הוא מִתגרד, קורץ ומרים גבה. הם מִתרחקים ומדברים על חציר וסלק בהמות.

רפי נושך את שפתיו ואינו חש כאב. ובכן. ובכן. אין מה להסס. לילד לא תוכל להסביר איזה נזק נגרם למשק. בערב נסלק אותו. כדור אחד בראש וחַ’לַס.

רפי יוצא מהמתבן ועובר את החצר. דממת בוקר שבת. מהמחלבה נשמע שִקשוק כדים. חתול מנומר יורד מערימת שקים, מתמתח, זוקף זנבו, הולך לאורך הערימה ונעלם בפתח הרפת. אנקורים מקפצים ונוברים בגללי הסוסים. מעל האורווה חגות יונים, נוחתות על מעקה הגג, הגִרגור העמום שלהן נִשמע סביב. רפי פוסע לאט, מדשדש ובועט באבנים קטנות ומִתבונן בחצר. הוא רואה אותה עכשיו לראשונה, ועם זאת ודאי כבר ראה אותה פעם, מזמן, בגִלגול אחר. הרגליים שלו פוסעות מעצמן, הידיים נעות מאליהן. הוא צועד ומאזין לקול הצעדים, כאילו הרגליים מפזמות: מוכרחים. מוכרחים. ללכת. ללכת. כך הוא מגיע לַמחסן הקטן של הלולים: צריף צר, מלא שׂקים של גרעינים, קמח עצמות וקמח חלב, ועומד בו ריח משונה של אבק תערובת ושמן דגים.

בפינה משמאל תלוי ארון קיר קטן, כאן שומרים את המשחות, התרופות והרעלים. הִנה קופסת פח מאורכת. רפי מסיר את המִכסה, עוצר את הנשימה בגלל הריח, נוטל בשתי אצבעות נִתחי בשר אחדים העטופים בצֶלוֹפָן שקוף, עוטף אותם בנייר עיתון ומסתיר אותם תחת החולצה. במתבן הוא מניח את הבשר מתחת חבילת־קש ועורם עליה עוד שתי חבילות.

אחרי ארוחת הצהריים מנמנמת החצר עייפה ושבֵעה. קרני השמש מכסות אותה בשמיכת אור חמה ומסנוורת שמכבידה עליה כמו משא־חבילות קש. אין עתה בחצר לא חברים ולא ילדים, החתולים מנמנמים. דידי מִסתובב על יד עגלת האשפה. רפי שורק לו ומוליך אותו למתבן. דומם הולכים שניהם יחדיו.

במתבן הוא שוכב לצידו בקש, מִסתכל בו זמן־מה, בולע כמה פעמים את רוקו, אך אינו אומר כלום. לבסוף הוא קם, נוטל את נתחי הבשר המורעל, מסב את פניו ומשליך אותם לצלחת של דידי. ועומד מתוח וקופא, בזמן שדידי בולע ברעבתנות נתח אחרי נתח. אז הוא גוחן, מחבק את הכלב עד שזה מייבב, נושק לו בין העיניים, הודף אותו אל הקש ויוצא את המתבן.

ומי שהיה עומד על גג־הבטון השטוח של האורווה הישנה הנִשקף אל השדות, היה יכול לראות דמות דקה כפופה מִתרחקת מאחורי הכרם עד מעבר לגבעת העכברים, שהפלאחים קוראים לה תל־פַאר. אבל אף אחד לא עמד שם, החצר נמה, ורק יונים לבנות ואפורות חגו ונחתו שם והִשמיעו את הגרגור העמום שלהן.

רפי חוזר עם חשֵיכה. נִכנס לחצר בפִשפָש האחורי של הכרם ופונה למתבן. אבל כשהוא מרגיש, לאן רגליו מושכות אותו, הוא פונה לחדרו, לא אוכל ארוחת ערב, שוכב על המיטה בלי לפשוט את בגדיו, מושך את השמיכה מעל לראש. השותפים שלו לחדר באים לישון, מִתפלאים שהוא כבר ישן, מכבים את האור, עוד מדברים קצת בחושך, מִשתתקים. רפי מסיר את השמיכה מן הראש. בחלון עולה הירח מאחורי שדרת הברושים, גדול ואדום. בשדות מיללים תנים. ופִתאום… הוא רוצה לקום, אבל עוד לפני שרגליו נוגעות ברִצפה, הוא חוזר ושוכב, נלחץ למיטה, עוצם בחוזקה את העיניים, מהדק את השיניים ושוב מכסה את הראש.

באמצע הלילה הוא מִתעורר. מתיישב במיטה. כולם ישֵנים. הוא קם וניגש לחלון. בחוץ מלבינה הדרך כאילו יצקו עליה סיד. בצדדים מכרסמים אותה צללי ברושים חדים ומשוננים. בחדר מחניק. רפי פוסע בזהירות אל הדלת ופותח. על הסף רובץ דידי. פיו מכוסה קצף. הוא מוטל על צידו, צווארו ורגליו מעוּוָתים. בדלת חרוטות כמה סריטות.

רפי קבר את דידי מאחורי הכרם, בַגיא, ולא נתן ציוּן על קִברו.

11    🔗

לאחר כחצי שנה מהלכים פעם רפי וגדי בחצר הקיבוץ ומדברים על גידול סוסי רכיבה. והִנה מגיח מהצד כלב מתולתל חום צהבהב, מכשכש בזנב ומקפץ סביב רפי.

“אֶטְלַע!” גוער בו רפי ובועט בו בעיטה של כלום.

“שלך?” שואל גדי.

“לא,” עונה רפי באמירה של אגב, “של רמי. אני לא מגדל כלבים. אני לא סובל אותם.”

לרגע הוא מִשתתק ומהלך מחריש בראש מורכן, אבל כעבור רגע הוא זוקף שוב את ראשו וממשיך לדבר על סוסי רכיבה.

כאילו לא אירע דבר.

 

אורי בונה משק    🔗

אורי שקוע במחשבות. בחוץ מחייכת שבת בהירה וחמימה של ראשית ניסן. כשתסיים את ארוחת הבוקר תוכל לצאת אליה. השמַים תכולים וטהורים כאילו מורקו היטב, בחצר נִקרש הבוץ ויבשו השלוליות, כבר אפשר לדרוך על הבליטות והשקעים שהותירו אופני העגלות בדרכי העפר, שוב אפשר לשוטט משק ולתהות על המצב באורווה, הסייחה כבר הגיע זמנה שתִטעם טעם אוכף, תוכל להציץ בלול, ודאי מדגירים את אחרוני אפרוחים, ואם תצא את החצר תִראה: הקמה בשדות ירוקה וגבוהה, האדמה לחה עדיין ומכוסה בקרום פריך, מרגישים, איך היא נושמת, אך די במשב חמסין אחד לוהט, ומיד יתפצל הקרום ויתגלו בו סדקים דקים. אז תפרח הבַּקְיה ויקצרו את החציר. לרגלי ההרים, על יד בית הקברות, פה ושם תוכל למצוא רקפת בודדה. הרי לך שבת צעירה, בהירה, חייכנית.

ואורי שקוע במחשבות.

סביבו לועסים ומדברים, ואורי יושב, משעין מרפק על השולחן, תומך את הראש בכף־היד, המבט שלו נעוץ בנקודה נעלמת בתוך חלמון הביצה המונחת לפניו בצלחת. מדי פעם מִתהדקות לסתותיו ומבליטות שלבוקים בצידי הלחי.

“שמע, אורי,” אומר גדי, “אולי ראיתָ באיזה מקום בחצר גלגל ישן של אופניים?”

השאלה נמוגה בשאון השיחה.

“רפי,” לוחשת רותי מעבר לשולחן, “בחייך, רפיק, שְתה את החלב שלי, באמת, היום כמעט אין קרומים, רפי, בחייך!” עיניה מישירות להביט בו בבִטחה ירוקה. השמש טרם הִגביהה בחלון ומפזזת על השֵׂיער שלה עד שהוא כמו מאיר באור אדמדם.

“היום אני לא מכין שיעורים,” מכריז רמי באוזני יוסי. “יהודה שיגיד מה שהוא רוצה.” הוא ממצמץ ומושך בזוויות הפה.

“שמע, אורי,” שואל גדי שוב, “אולי ראית במִקרה באיזה מקום…” כולם לועסים ומפטפטים. “שמע, אורי, אתה שומע, שאלתי אותך… הי, אורי, פלאח, שמע־נא, מדברים אליך!”

“מה?” ננער אורי ומרים את מבטו מהביצה, “מה יש?”

“בוקר טוב! על מה חלמתָ? שאלתי, אם ראיתָ אולי…” וגדי שואל שוב על הצמיג.

“מה? של אופניים? לא, לא ראיתי,” עונה אורי וחוזר להביט בחלמון הבֵיצה.

רפי מעווה את פניו ושותה את החלב שלו ושל רותי, גומר לאכול ויורד לחצר. אז אורי מניח את המנה שלו, עוד לפני שחנה מספיקה למחות הוא קם וממהר בעִקבותיו. וכשרפי עומד על יד הברוש הראשון בשדֵרה מול השבת החמימה ושוקל מה לעשות, אורי ניגש אליו:

“תגיד, רפי, אתה מסכים לבנות איתי משק?”

“איזה משק?”

“משק, סתם משק. החלטתי להקים משק.”

“איפה?”

“זהו שאת זה עוד לא קבעתי. זאת באמת הבעיה.”

“ומה צריך להיות שם במשק הזה?”

“קודם כול לול,” קובע אורי בביטחון. “ואחר כך גם משתלה של אורנים או אֵיקַליפּטוּסים.”

“למה לך אורנים ואֵיקַליפּטוסים?”

“החלטתי לגדל אותם ולנטוע חורשה על יד ההרים.”

“אָה. ומאיפה תיקח שתילים?”

“זהו, שזאת לא בעיה. אני יאסוף אצטרובלים והֶלקטים וכשינשרו מהם הזרעים, אזרע אותם.”

“ואיך תשיג אפרוחים?”

“זהו, שעכשיו גומרים להדגיר,” מסביר אורי באורך־רוח, “בכל הדגרה יש נחשלים, שממילא ימותו, אז זורקים אותם. אבל אם מטפלים בהם טוב, הם נִשארים בחיים.”

“אָה.” רפי מעכל את הדברים. “ובסוף תמכור אותם?”

“לא,” תמֵה אורי, “מה פִתאום למכור?”

“אז למה לך?”

“מה למה לי?”

“למה לך האפרוחים והעצים?”

לרגע אורי נראה כמופתע ומשיב בכעס מה ובקוצר רוח:

“סתם ככה. מִתחשק לי.”

“אָה.”

“נו, אז אתה רוצה להיות איתי במשק?” דוחק עליו אורי.

“טוב,” מסכים רפי בשמחה, שאורי בא דווקא אליו. “אולי נִקרא גם לגדי ולרותי?”

“תפסיק,” אומר אורי בתוקף ובביטול, “עוזא סתם יתחכם ויקים רעש, לרותי יהיו מצבי רוח והיא תצחק לך כל הזמן, ובסוף כולם יידחקו וירצו גם.”

“אה. אז מתי נתחיל?”

“להתחיל?” מִתפלא אורי, “עכשיו כמובן, תיכף. קודם כול צריך לבחור מקום.”

רפי מופתע ומהסס, אבל אורי דוחק בו ב“יַאלַה, נלך!” נמרץ.

“אז טוב, מילא, זאתומרת, בסדר,” מתאושש רפי. “בוא נלך.”

2    🔗

אורי ורפי מקימים את המשק שלהם מאחורי בית התרבות, שהוא האחרון בשורת הבתים, מאחוריו נִמשכת גדר תַיל ומעֵבר לה מִשתרע מטע השזיפים. פעם, הרבה שנים לפני שמתחו את הגדר, מישהו נטע שם – או שהם צמחו מעצמם, מזרעים שהביאו הציפורים – שני עצי שיטים גדולים, הגדר עוקפת אותם, כך נִתהוותה שם פינה סגורה: בצד אחד היא גדורה בגדר התַיל ובצד השני – בעצי השיטים. באביב צומח כאן סבך ירוק דוקרני של ברקנים וגדילנים רעננים בין הקוצים היבשים מן השנה שעברה, לא רואים את הגדר, לשיטים נוף רחב והענפים שלהם מגיעים עד לארץ ויוצרים חומת־ירק סביב סוכה טבעית אפלולית ליד הגזעים שקשה לחדור אליה דרך הסבך.

“זהו!” מכריז אורי כשהם מגיעים לשם בסיור שלהם בחצר. “זה המקום.”

“הִשתגעת? בכל הקוצים האלה?” מכיוון שרפי שותף, הוא מנסה לקחת חלק בהכרעות.

“זה המקום,” קובע אורי.

“והקוצים?”

אורי מבטל אותם בניע־יד. “מה הבעיה? נִקצור אותם.”

“איך נִקצור?”

“נִסחוב חרמש מהמחסן של אפרַים.”

“אָה. ואתה יודע לקצור בחרמש?”

“זה פרט,” פוסק אורי ויורק.

הם סוחבים חרמש (“אפרים ערמומי נורא, אבל הפעם הוא בטח לא ירגיש”), קוצרים בו את הקוצים ושוברים אותו רק קצת (“אבל זה יכול לקרות תמיד, אפילו לקוצר הכי טוב, ומלבד זה אני אומר לך שאפשר לתקן את זה כמו כלום”), והולכים לחפש רשתות. יש ערֵמה גדולה מאחורי המסגרייה, והן בטח כבר ישנות נורא, פירקו אותן מאיזו חצר של איזה לול, ברור שאפילו מתושלח כבר לא צריך אותן. רפי חש, שהוא נִכנס לעניינים ורוצה להִתעדכן:

“אה. מתושלח עובד בלול?”

אורי מופתע ומהרהר קצת: “מתושלח? לא, הוא אחד כזה…” וכמו מִתכעס: “בכל אופן אומרים ככה.”

את הרשתות הם גוררים לשטח הקצור שמאחורי השיטים. מביאים חוטי ברזל מהרפתות, מחבילות הקש שפתחו הרפתנים. מוציאים כמה סמוכות ממחסן המטעים, מותחים את החוטים מן הגדר עד גזעי השיטים, מהדקים אליהם את הרשתות ותומכים אותן בסמוכות, שואלים מה השעה, לעזאזל? מתוך הרגשה חריפה של בגרות, והולכים לאכול ארוחת צהריים. מוצאים ארגז גדול ומעמידים אותו בחצר הגדורה המרושתת, פִתחו מופנה לצד. את המִכסה – לוח מרובע – מחזקים אליו בצירים של עור, את הפטיש מקבלים ממוֹטיוּ – הסנדלר – בהשאלה, את המסמרים הקטנים ורצועות העור הוא נותן כתרומה, ולמרות שהוא דווקא ידידותי והולך איתם במיוחד לסנדלרייה, אורי זועף (“אני אומר לך, אני לא סובל כשהם מחייכים ככה”), מתחת לנוף השיטים מסתירים מלאי גרעינים, שנִשפכו על הארץ במחסן התבואות (“נגיד שרק אספנו אותם שם ובאמת לא לקחנו מהשקים”), מעמידים בלול כמה קופסאות ופחיות למים, לירק ולתערובת, שגם היא נִשפכה באיזה מקום, סוקרים את המראה בארשת של בעלי ניסיון ואומרים, נו, היום הִספקנו לא רע, מה? ומִתאנחים והולכים להִתקלח. המון תוכניות ממתינות בקוצר רוח, מה לעשות, כבר ערב.

למחרת, אחרי מנוחת הצהרים, שוב ממהרים למשק. חומקים דרך סבך השיטים וסוקרים את האי הקצור בים הירק ובו החצר המרושתת והארגז שדלתו פתוחה ממתינים לבאות.

“זהו,” אומר אורי במבט מלוכסן ובעקימת פה של מומחה. “אני אומר לך, שזה לא רע.” ואחרי בחינה נוספת הוא קובע: “אבל צריך לסדר גג רשת מעל לחצר.”

“למה?” חוקר רפי וחש שהוא מתחיל להִתמצא בתִכנון מִשקי.

“שלא יברחו כשילמדו לעוף,” מסביר אורי.

“האפרוחים?”

“בטח, אלא מי? ברגע שיגדלו קצת, תיכף ינסו לעוף. אני מכיר אותם.”

“אה,” אומר רפי, “אתה יודע, אורי, קיבלתי יבלות בשתי הידיים.”

“לא חשוב, זה פרט,” אומר אורי ויורק. הוא מציץ לארגז הלול, בודק את ריפוד הקש ופוסק:

“זהו. הכול בסדר. אפשר ללכת. יַאלַה, ניגש למדגרה ונביא אותם.”

“איך ניקח אותם, בידיים?”

“זה פרט. נִמצא משהו בדרך. היום מוציאים אותם ואת החלשים זורקים תיכף. יַאלַה, בוא, לפני שהם יתקררו.” והוא מבקיע לו דרך בסבך ענפי השיטים וממהר קדימה, הראש הגדול נטוי לפנים והידיים הארוכות שלו חותרות בצדדים.

3    🔗

שנים עשר אפרוחים צהובים מצפצפים בקול ענות חלושה, שִבעה מהם לא הִצליחו להבקיע את קליפת הביצה ורפי עזר להם ברחמים רבים, גם את הנותרים השליכו הלולנים עם הקליפות, הם שכבו על צידם בלא כוח לקום על כרעיהם. אורי ורפי הוציאו אותם מחבית האשפה ומעבירים אותם בקופסה אל ביתם החדש.

“טוב שלא פגשנו אף לולן,” אומר אורי בנשימת רווחה.

“למה? הם לא היו מרשים?”

“בטח היו מרשים, מה אִכפת להם? אבל אני לא סובל את העצות ואת החיוכים שלהם.” זמן מה הם פוסעים בשתיקה, צִפצופם הדק של האפרוחים מלווה את חריקת צעדיהם. “רפיק, גש תביא קצת חלב,” – ואורי מגיש לו פחית קטנה.

משכיבים את האפרוחים הרועדים על מצע התבן. רפי מביא את החלב. זמן מה הם עומדים שותקים ומִסתכלים בהם, עד שאורי מתנער ורומז לנעול את דלת הארגז התלויה על צירי העור.

“הם אפילו לא שותים,” מִצטער רפי.

אורי מניד ראשו בארשת קודרת: “בטח ימותו קצת.”

“מִסכנים, איך הם מצפצפים,” מרחם עליהם רפי.

“כשהם רק מתבקעים הם עוד לא רעבים,” מסביר אורי. “מחר, אם הלאה לא יהיה להם תיאבון, נטביל לכל אחד את המקור בחלב, אז הוא מוכרח לפתוח אותו, וכשיטעם, כבר יתחיל לרצות. אני אומר לך, בסוף הם יהיו יותר חזקים מאפרוחים רגילים, בגלל הטיפול.”

“אתה חושב?”

“בטח,” מניף אורי את ידו ויורק. “אפילו תִראה בעצמך.”

4    🔗

רפי קופץ מהמיטה ומתלבש מיד כשחנה מעירה אותם, מזנק החוצה, דוהר ועובר את בית התַרבות, זוחל דרך סבך השיטים, גוחן אל פתח הלול, מציץ… אורי רץ בעִקבותיו נושם ונושף וקורא תוך כדי ריצה: “נו, מה שלומם?”

רפי מזדקף לאיטו: “כולם מתים.”

אורי גוחן ובודק את הארגז. האפרוחים מוטלים שם מצופפים בפינה אחת בפישוט כרעיים וצווארים. שתיקה ממושכת.

“פשוט קפאו,” קובע אורי.

הם עומדים נבוכים בחצר הרשת שהקימו וגג הרשת מֵצֵל על ראשם. לבסוף אורי מִתנער:

“נסדר להם תנור נפט.”

“מתי?” שואל רפי קדורנית.

“בשבוע הבא, כששוב נביא.”

“שמע, אורי,” מהסס רפי, “אולי בכלל נעבור למשתלה?”

“בטח נעבור למשתלה,” מאשר אורי, “אפרוחים יהיו רק בשבוע הבא.”

רפי שותק.

“אחרי מנוחת צהריים,” מתכנן אורי, “נאסוף פחיות ישנות, נערבב אדמה בזבל ונזרע אורנים. יַאלַה, בוא, נאחר לשיעורים.”

“והאפרוחים?” רפי מִשתדל לדבר עניינית כיאות לאיש משק, “צריך לזרוק אותם.”

“מה פִתאום לזרוק?” נוזף אורי, “אחרי המנוחה נִקבור אותם.”

“איפה נִקבור?”

“מה השאלה, כמובן כאן, במשק.”

“במשק?”

“בטח שבמשק, אלא איפה?”

5    🔗

הם קוברים את האפרוחים ליד הגדר, במקום שהשיטים נוגעות בה (“כאן לא דורכים,” מנמק אורי), חופרים במעדר תעלה, אורי מניח אותם אחד־אחד בשורה, מזדקף ומִתבונן בשתים־עשרה הגופות הדקות שהפלומה הרכה דבוקה בהן ומשום כך הן נִראות כחושות ביותר, ראשיהן ומקוריהן מכוּוָנים לצד אחד וכרעיהן פשוטות לצד האחר. שניהם שותקים.

“מילא,” אומר אורי לבסוף, “כַסה אותם!”

רפי מקיש במעדר, רגבים לחים מכסים את קבר האחים.

“תהדק קצת,” אומר אורי, “ואני אוריד כמה ענפים.” הוא שובר ענפי שיטים אחדים ומניח אותם למראשות החללים, מתייצב לפני הקבר העטור ירק, זקוף ומרכין ראש. רפי אינו מעז לשאול לפשר הטקס ועומד גם הוא דרוך ובראש מורכן.

“זהו,” אומר אורי, “יַאלַה, בוא נלך, נאסוף פחיות לאורנים.”

6    🔗

אחרי שבוע, הכול מוכן למִזרע: תריסר פחיות ריקות וחלודות ליקטו בשולי המשתלה של הקיבוץ, ערכו אותן לאורך הגדר, בין הלול ובית הקברות (“משתלות מסדרים תמיד בצד, אחרת דורכים לך עליהן”), וממלאים אותן אדמה מעורבת בזבל. במשך השבוע הִספיקו לאסוף איצטרובלים, כמובן רק גדולים ובשלים, וייבשו אותם על תנור המאפייה עד שנשרו מהם הזרעים, זֶרעונים שחרחרים מכונפים. לאחר לבטים, אם להשאיר או לקצץ להם את הכנף (“אני אומר לך, הם לא צריכים כנף כזאתי בשביל לנבוט, היא סתם תופסת מקום ומבלבלת”), הם זורעים שתי שורות בכל פחית (“תמיד זורעים בשורות, אחרת, איך יכולים לעדור?”), משקים אותם במשפך דולף שהיה מוטל על יד משתלת הקיבוץ והוא בטח לא נחוץ עוד וסתם הולך שם לאיבוד.

וביום שלישי שוב מביאים אפרוחים. אורי מִתרוצץ הרבה בראש נטוי לפנים, בידיים חותרות בצדדים ובלסתות מהודקות: מן החדר של הוריו הוא מביא פתיל של מנורת נפט (יש עדיין מנורות נפט בחדרי החברים עֵזר כנגד הפסקות־החשמל בחורף), מרכיב אותו על קופסת שימורים ריקה ומאהיל עליה בחתיכת פח מכופפת כמו כובע סיני (“אני אומר לך, העיקר זה לחמם אותם, ואהיל כזה שומר את כל החום כמו כלום”).

הפעם אורי קובע, שלוקחים עשרים אפרוחים, ורק מאלה שהִבקיעו בעצמם את הקליפה.

“אולי בכל זאת, אם נחמם אותם ונטביל את המקור בחלב?” מנסה רפי להציל כמה מהיצורים המצייצים מתוך חבית האשפה, מנסים לשווא להיחלץ שם משִברי הביצה.

“עזוב, אלה חלשלושים שבֵּינְכֹּה אין להם סיכוי. אם תטפל בהם סתם תאריך להם את הסבל.”

אינו מתעכב על יד החבית ונִכנס לביתן־המדגרה ובלא לחוס על כבודו הוא מבקש משושנה אימא של רמי, שתמסור לו ישר מתוך המדגרה את אלה שהיא מִתכוונת לזרוק, לא יהיו בחוץ ולא יתקררו. בזמן שהוא ורפי מחכים שם, שיפתחו עוד תא במדגרה, מִתאספים כמה לולנים, מתעניינים מה הילדים עושים פה, שוב לומדים בבית־הספר את נושא ‘הלול’? וכשהם שומעים משושנה על תוכנית המשק של אורי, הם צוחקים וטופחים לו על הכתף: חבל על המרץ, חבל על המאמץ, מוטב משק של גן ירק, אפרוחים כאלה ימותו כולם. אורי שותק בזעף ואחרי שהם הולכים, הוא מעיר לרפי: “אתה רואה? אמרתי לך!”

רפי מנסה להיזכר: “אתה מִתכוון ל…?”

ואורי, בקוצר רוח ובלחש, ששושנה לא תִשמע, מזכיר:

“שאני לא סובל את העצות שלהם.”

מיד אחרי שמִשלוח האפרוחים החדש מועבר לארגז־הלול, אורי מביא חלב, מחמם אותו קצת על פתילת קופסת השימורים ומטביל לכל אפרוח את מקור. לאחר שהוטבלו כל המקורים, הוצבה הפתילה והאפרוחים נִדחפו אליה, אל מתחת לאהיל, אורי ממלא שלושה בקבוקים גדולים במים חמים, עוטף אותם בסמרטוטים ומניח בצד האפרוחים, כך שיהיו לחוצים בין הבקבוקים לפתילה. את המִתקן כולו מכסים בשק, נגד הרוח.

“אפילו שזה כמעט שבעה על כל בקבוק, זה יותר טוב, כי אז הם מִצטופפים וגם מחממים אחד את השני, ויהיה להם חום מכל הצדדים,” מסביר אורי.

7    🔗

בשבוע הראשון מתים שבעה, וכעבור שבוע נוסף – עוד ארבעה. כל בוקר הנערים משכימים אל הלול שלהם לפני הארוחה. אורי שוב אינו נחפז, כל ריצה ובהלה למטה מכבודו. הוא מגיע תמיד כמה שניות אחרי רפי ושואל בקול שוקט ככל האפשר:

“נו, כמה?”

רפי אוחז בשתי אצבעות באפרוח הקפוא, מניח אותו על גג הלול, חופר גומה על יד הקבר הקודם ומשכיב בו את הקורבן החדש. אורי אינו קוטם עוד ענפי שיטים ואינו מרכין ראש לפני הקברים, אלא משקה בינתיים את פחיות המשתלה.

“עכשיו כבר יותר חם בלילה,” הוא אומר אחרי כל קבורה. “אני אומר לך, זה בטח כמעט מהאחרונים. נוסיף להם עוד בקבוק חם.”

בשבוע השלישי מת רק עוד אחד, שהיה חלש ביותר, כמעט לא ניקר בתערובת, מֵאֵן לשתות חלב ולא גדל במשך שלושת השבועות. ביומיים האחרונים לחייו ישב מכווץ בפינה, עצם את עיניו ורעד.

“זה בטח אולי האחרון,” פוסק אורי. “שמונה אלה שעברו את השבועות הראשונים כבר מחוסנים עכשיו לגמרי. וחוץ מזה, אחרי שהם הִתמעטו, כבר יש להם גישה יותר קלה לבקבוקים החמים.”

הוא סוקר את המצב כמצביא את שדות הקטל ומחליט:

“שמע, אני אומר לך, יש להתחיל בהשקעות: מחסן תערובת, מחסן גרעינים ופחית נפט לַתנור. וצריך לאגור מלאי, שהאספקה תמיד תהיה מסודרת. את התקופה הכי קשה כבר עברנו. עכשיו צריך להִתבסס ולצאת למרחב.”

רפי עומד מחריש מִשתאה, נִפעם מגדולת השעה: איזה נאום! ‘יש להתחיל’ במקום ‘צריך’, ‘לאגור’ במקום ‘לאסוף’, ‘השקעות’, ‘אספקה’, ‘מלאי’.

“ומלבד זה התנור הזה מחורבן ומסריח,” מוסיף אורי.

שעות גדולות לרוב קצרות.

8    🔗

בשבת שלאחר־מכן, אחרי ארוחת בוקר, ממהר רפי למשק ובידו ‘ציבורית’ מלאה שיירי דייסה וסלט, אוכל שיש בו המון ויטָמינים, לָאפרוחים. כעבור רגע הוא חוזר בריצה ומבשר:

“אורי, אורי – האורנים נובטים!”

“מה, באמת?” ניתַר אורי ומחיש את צעדיו.

“בחיי, נובטים, כבר מבצבצים, ורק מכוסים עוד קליפה דקה.”

אורי ניגש לַמשתלה, ראשו נטוי וידיו חותרות בענפי השיטים.

“נו בטח שהם נובטים, אלא מה חשבת? זה בדיוק הזמן שהם צריכים לנבוט.”

שניהם גוחנים אל הפחיות. “כן,” מאשר אורי, “בטח שהם נובטים. נשקה אותם פעם אחת מי זבל ותִראה איך שיגדלו מזה. גם צריך להחליט איפה ניטע אותם. כדאי במדרון, על סלעים.”

“אתה חושב לנטוע יער ממש?”

“בטח שממש, אלא מה חשבתָ?”

“אָה. אז ניגש פעם להרים ונִמצא לנו איזה חלקה.”

“ועכשיו,” מחליט אורי, “נחליף את הריפוד בלול. בשבוע הבא כבר נכבה את התנור למשך היום. אגב, צריך להחליט, אם נאכל את הביצים בקומזיצים, או שנמסור אותן למטבח.”

הם מביאים שק תבן מן המתבן, מגרדים את הקש הישן, המרקיב והלח, שמעורב בזבל, ומרפדים מחדש את הארגז. האפרוחים מִתרוצצים בינתיים בציוץ וצִפצוף בחצר הגדורה. בפלומה הצהובה שלהם כבר נובטים ניצני נוצות.

“ההוא שם יהיה תרנגול,” קובע אורי. “תִראה איך הוא מנקר במרץ.”

רפי מעקם את חוטמו, לרמוז, שהוא נגעל מריח הזבל.

“לאן נִזרוק אותו?”

אורי נִדהם: “את מי?”

“נו, את הזבל הזה המסריח.” – עודנו טירון בבעיות חקלאות.

“הִשתגעתָ? מה פִתאום לזרוק? תיכף נקים כאן בצד ערימת זבל ונתחיל לטפל בו.”

“לטפל – בזבל?”

“בטח, אלא מה חשבתָ? צריך להשקות אותו שלא יתייבש ולהוסיף לו קש. הרי נצטרך אותו בשביל לזבל את המשתלה. תִראה איזה ריח חריף יש לו. אני אומר לך, זה יהיה זבל נהדר. עכשיו נכניס את התבן החדש. הוא קצת לח, בטח מהטל בלילה. תמלא את התנור נפט, תדליק ותכסה את הארגז בשק. זהו. יַאלַה, בוא, אפשר ללכת.”

רואים, הוא במצב־רוח מרומם.

רפי, שעיניו דומעות מעשן התנור ואפו צורב מריח הזבל הנהדר, מחייך. הם משקים את האורנים, מזבלים אותם קצת.

יום אביב בהיר, שעדיין לח מהטל.

9    🔗

כשהם אוכלים ארוחת צהריים, נִכנס גדי ואומר ברישול מודגש:

“בדיוק נזכרתי עכשיו, שאומרים, שאין עשן בלי אש, אז אם לא אִכפת לך, אורי, בכל אופן נִדמה לי, שהלול שלך קצת בוער, כי עשן עולה מ…”

אורי מזנק מהשולחן, מדלג במורד המדרגות ודוהר אל בית התַרבות. רפי רץ אחריו, הפעם אינו מצליח להשיגו. כשמגיעים לעצי השיטים, הם רואים עשן כחלחל דק מִסתלסל מהארגז. אורי צולל בענפים הסבוכים. קצתם נִשברים מעוֹצֶם התנופה שלו, קצתם מצליפים על פניו של רפי. כשרפי מבקיע את הסבך, אורי כבר בחצר הלול, קורע את הרשת, גוחן אל הארגז העשֵן, הופך אותו במשיכה אחת, שופך לארץ תבן בוער, אפרוחים, פחיות ובקבוקים, תופס בשק וחובט על ימין ושמאל. רפי מִצטרף, רוקע ברגליים ורומס כל סימן להבה. שניהם עטופים עשן מדמיע.

שני אפרוחים מוטלים בלי נוע, ניצני נוצותיהם חרוכות, ששת הנותרים מפרפרים באחת מפינות החצר. אורי סר הצידה, מִשתעל, משפשף את עיניו באגרופיו, מוחה את הזֵעה מפניו ומורח עליהם פיח. אחרי כן הוא משוטט בחצר הלול, כְּתָר אחרי אויב בזירה.

“אולי נטביל להם את המקורים במים?” מציע רפי בקול רפה.

אורי אינו משיב, עומד תוהה, כמו מחפש משהו. פִתאום, בזינוק, הוא גוחן ותופש את התנור הביש־מזל, קורע ממנו את האהיל, משליך אותו לארץ ורומס אותו, ואת הקופסה המפויחת הוא מעיף מעֵבר לגדר.

“מטונף מזופת, שייקָבר, ימח שמו, לכל הרוחות לעזאזל,” הוא מסנן בין שיניו. מן התבן החרוך בירכתי החצר עדיין עולים סלילי עשן בודדים. אורי מִתנפל עליהם ורומס אותם. רפי מלטף את האפרוחים ומטביל להם את המקורים בפחית המים.

“אני חושב שהם יחיו,” הוא אומר, “נטפל בהם קצת, נשׂים להם תחבושות קרות, נשקה אותם חלב, אז הם בטח יחיו.”

“התנור הזה,” נוהם אורי, “הייתי שובר אותו, לכל השֵדים.”

הם מטפלים בשתיקה באפרוחים המפרפרים.

“יַאלַה,” אומר אורי, “צריך להביא קש חדש.”

הם חוזרים ומביאים תבן, מרפדים את הארגז החרוך ומכניסים אל תוכו את ששת הניצולים הרועדים מקור. אז ממהרים לחדר אוכל, רפי עומד על יד ברז המֵיחַם, להסתיר את אורי, בזמן שהוא ממלא את הבקבוקים החמים.

“עכשיו כבר יש בקבוק חם אחד על כל שניים, אז הרבה יותר נוח להם לגשת ולהתחמם,” מנחם ומִתנחם רפי.

אורי עומד באמצע החצר המרושתת וסוקר את שדה הקרב: סביבו מפוזר תבן שרוף, לפניו מוטלים שני אפרוחים חרוכים, בצידו – ארגז הלול המפוחם, שממנו בוקעים צפצופי ששת הנותרים המִצטופפים סביב הבקבוקים. מִצחו של אורי חרוש קמטים.

“יַאלַה, תִסגור, אבל אל תכסה עוד בשק. אני הולך להביא אותו.”

“את מי?”

“את התנור.”

“איזה?”

“זה שָם. צריך לתקן אותו, אחרת הם יקפאו בלילה, אתה תחפור בינתיים את הקבר בשביל אלה,” ובתנועת יד חטופה מרושלת הוא מצביע על שני החללים החדשים.

אורי מתקן את התנור ומדליק אותו, מצמצם את השלהבת, מרחיק את הקש, ממלמל שאלה ‘סידורי ביטחון’ ומכריז, “יַאלַה, נקבור את השרופים.” הפעם שוב מניחים על הקבר ענפי שיטים ועומדים בראש מורכן – רפי נוהג כמו אורי, בלי לשאול לפשר הדברים. שורת הקברים המִתבלטת ברגבים חומים על רקע העשב הירוק, כבר מגיעה עד לגדר.

“נצטרך להתחיל שורה שנייה ולהרחיב את בית הקברות,” עולה מחשבה בדעתו של רפי, אלא שאינו מעז להשמיע אותה.

“אני אומר לך, היֶתר בטח יחיו, גם התנור יהיה בסדר,” מבטיח אורי. “בהתחלה תמיד מוכרחים לעבור כמה ימים קשים.” ולאחר הִרהור: “ולפעמים גם בהמשך. ככה זה תמיד כשיש משק.”

10    🔗

אחרי כמה ימי שלווה, בוקר אחד, כשהוא חוזר מן המשק, רפי אומר לאורי בדאגה: “שמע, אורי, תסתכל לפני השיעורים באורנים, טוב? נִדמה לי, שמישהו קיצץ אותם.”

“מָההה?” נוהם אורי, וזויות פיו נִקמצות קמיצה מבשרת רעה. “קיצץ, אמרת?”

“גש ותִראה. נבטו כמה חדשים, אבל מהישנים נִדמה לי שעקרו כמה.”

הם ניגשים אל המשתלה, שבינתיים הועברה ממקומה ועתה היא חוסה בצל השיטים. אורי גוחן אל הפחיות ורפי מראה לו: “הִנה, תִראה: כאן… וכאן…”

אכן, נבטים אחדים נעלמו ואחדים מקוצצים למחצה ולשליש. שתיקה ארוכה. “זה גדי,” מחליט אורי בקול חרישי, “טוב מאוד. טוב מאוד, אני אומר לך. הפעם אני יַראה לו!”

“איך אתה יודע שזה הוא? אולי זה דווקא רמי? ואולי בכלל ילדים מהגן?”

“ואני אומר לך, אני יודע, זה הוא,” פוסק אורי. “תיכף ידעתי שהוא יקנא. זהו, יַאלַה, נלך. אני כבר יגיד לו משהו, ואם הוא לא יפסיק, ואני יודע שלא יפסיק, אז…” והוא מנענע בראש לחזק את ההחלטה, שאכן ככה ייעָשה לו.

בכיתה השיעור עדיין לא הִתחיל, אבל כבר מחלקים ספרים ומִתכוננים לעבודה עצמית. אורי ניגש אל גדי ואומר לו בחצי קול: “שמע, אם לא תפסיק לקצץ לנו את האורנים שלנו, אז…”

“באמת, מה אז?” תאב גדי לדעת.

“אז אני בכל אופן לא מקנא בך,” ואורי פונה אל מקומו.

“אבל אני לא קיצצתי לך שום אורנים ולצערי גם לא שום דבר אחר. אתה חושב שכבר אין לי מה לעשות, חוץ מלקצץ לך משהו?” מגיע אליו קולו של גדי מאחוריו.

“שמעת?” הוא אומר לרפי בקורת־רוח, “הִזהרתי אותו, שיִראה, שתיכף ידענו מי זה, ואם עכשיו לא יפסיק, והוא בטח לא יפסיק…”

בערב הם בודקים את השתילים. “שוב קיצצו,” קובע אורי בסיפוק, “אמרתי לך, שימשיך. הפעם אשבור לו את העצמות.”

“אבל הרי לא ראית אף פעם שזה הוא שקיצץ,” טוען רפי.

“זה פרט. אני יודע, זה הוא.”

“אולי נארוב לו?” מציע רפי. הוא בטוח שגדי חף מפשע.

“בטח!” מִתלהב אורי. “זאת באמת ההצעה. מחר אחרי הצהריים נגיד, שאנחנו הולכים להרים להביא רקפות, אבל נִתגנב הֵנה ונשב פה עם שני מקלות בריאים. ואז – שרק ינסה לבוא!”

למחרת בארוחת־צהריים אומר אורי כלאחר־יד בקול רם למדי תוך כדי לעיסה: “אז אחרי המנוחה הולכים להרים, מה, רפי? תכין 'תַ מעדר הקטן, בטוח שיש המון רקפות.”

“רק אל תשכחו לבקש רשות מיהודה,” מזהירה חנה, המחלקת את המרק.

“אבל בטח,” מרגיע אותה אורי ומביט בגדי.

ואחרי המנוחה הם אכן יוצאים בשער הראשי אל הכביש, חוזרים בריצה מאחורי המטעים, עוברים בזחילה את הגדר ומִסתתרים בנוף השיטה השמאלית, שהוא סבוך יותר.

“חכה,” אומר אורי, “אני בודק, אם רואים אותנו.”

הוא יוצא מהסבך ובוחן את השיטה. “שום דבר, אפילו במִשקפת לא יגַלו אותנו.”

הוא חוזר אל רפי ונִזכר:

“חבל, שכחנו את המקלות, עכשיו כבר מאוחר. אז הפעם ניתן לו ככה, באגרופים.”

דומם הם יושבים שפופים ומִשתדלים שלא לרשרש.

“יש פה המון ציפורים,” לוחש רפי.

“בטח, שָם יש אפילו קן. וכאן עוד אחד.”

“אתה חושב שיש שם גוזלים?” לוחש רפי.

“בטח. שתוק רגע, ותִראה איך הם מביאים להם אוכל.”

אחרי שתיקה קצרה פותח אורי:

“אבל ראית איזה פרצוף הוא עשה, כשאמרתי, שנלך להרים? העמיד פנים, כאילו לא אִכפת לו בכלל. תיכף הִרגשתי בזה.”

“לא נוח לשבת ככה,” לוחש רפי, “יכולנו להביא שרפרפים. הרגל שלי כבר נִרדמת.”

“ששש… שתוק!”

“אורי,” אומר רפי פִתאום, “תביט רגע אל האורנים… שָמה…”

“מה יש?”

“תִראה – ציפור. נִדמה לי, שהיא – מנקרת.”

אכן, אנקור אפור, שחור־חזה, עומד על אחת הפחיות, מנתר לכאן ולכאן, מורט בנבטים ומנענע בזנבו עם כל נקירה.

“אלה כל הזמן היו ציפורים,” אומר רפי בשפה רפה. עדיין אינו מעז לדבר בקול.

אורי אינו זע ורפי פורץ החוצה, מנפנף בידיו ומגרש את הציפור. אורי נִשאר יושב במקום. “אלה היו סתם ציפורים, אורי!” קורא רפי בשִמחת־רווחה. “רק צריך לשים רשת והכול בסדר. פשוט לשים רשת ודי.”

אורי עדיין שותק.

“או אולי אפשר להעמיד שם דחליל וגם זה יספיק.”

אורי נִראה זועף.

“זהו,” הוא מפטיר, “אין מה לעשות. צריך רק לשים רשת ודי.”

11    🔗

עוברים כמה שבועות שלווים. האפרוחים מעלים נוצות וניצת כרבולת. האורנים שנבטו במחסה הרשתות זוקרים חמש מחטים ירקרקות אפורות כמין גביע ובמרכזו כבר נִראים ניצני גִבעול ובקצהו מחטים חדשות, זעירות. את הפחיות הסיטו אל צל השיטים, בשמש הן מתייבשות מהר מדי.

יתר הילדים מרגישים בשִגשוג המשק. תחילה לגלגו, בייחוד כשנודע על שורת הקברים, על הבקבוקים החמים ועל התחבושות הקרות שלאחר השריפה. אבל העקשנות, ההתמדה והמסירות של אורי כבר מעוררות ניצני הערכה וקִנאה.

לפנות ערב יושבים כמה ילדים על הדשא הקטן לפני חדרו של יוסף. מעניין לעניין מִתגלגלת השיחה אל ה’משק הקטן' – כך קוראים לו הילדים, להבדילו מהמשק סתם, זה של הקיבוץ, שהוא גם שם נִרדף לקיבוץ כולו.

“ואני אומר לכם, זאת סתם חזירות,” מתריע רמי וממצמץ. “ראיתם בקיבוץ מישהו שיש לו משק פרטי? אם הם לא משתפים אותנו במשק הזה שלהם, אז גם אנחנו לא נשתף אותם בכלום.”

“באמת, עלינו להלאים אותו,” אומרת עופרה. “סופסוף אנחנו קבוצה אחת ועלינו להיות מלוכדים.”

רמי קומץ פיו: משתמשת במילים מפוצצות, ‘עלינו’, ‘להלאים’, ‘מלוכדים’. תיכף היא תגיד משהו על ‘יחסים חברתיים’. עם המצח החיוור והגבוה שלה והשֵׂיער החלק, בטח היא תהיה מורה.

“זה עניין נהדר,” מאשר גדי, “יום אחד אנחנו עורכים שיחה ומכריזים: חברים נִכבדים, מהיום המשק שלכם מולאם, טובת הכלל דורשת זאת, לכן מוטב לכם לחייך, ממילא אין לכם ברירה. יהיה תענוג לראות, איזה פרצוף אורי יעשה.”

“ואם הם לא יסכימו?” שואל יוסי, מודאג.

“מה ‘לא יסכימו’?!” מתלהב רמי. “נכריח אותם! השיחה מחליטה – ודי.”

“עלינו לשכנע אותם, הם ודאי יבינו שטובת הקבוצה קודמת.”

“ואם הם לא יבינו?” מקשה גדי. “עד כמה שאני מכיר את אורי, ואני מכיר אותו מאז ישב על ידי על הסיר, הוא בטח בטח בטח לא יבין.”

“ואז נכריח אותם,” צוהל רמי, “ואם הם לא ירצו – נוציא אותם מכל המִשחקים.”

“הם באמת לא יסכימו,” אומרת רותי וצחוק מרצד בעיניה. גם היא מתארת לעצמה את ארשת פניו של אורי.

“יהודה בטח יעזור לנו,” אומר יוסי. “המורים תמיד לצד הקבוצה והשיתוף.” דברים אלה מעודדים אותו כל כך, שהוא קופץ ומכריז: “מזמין ראשון לעבוד בלול!”

“אימא שלי לולנית, אני יודע איך עובדים בלול, אז לי מגיע,” צועק רמי.

“אבל אני הִזמנתי ראשון,” טוען יוסי, “כולם עדים, נכון? אני הִזמנתי ראשון.”

“זה לא חשוב בכלל,” עומד רמי בשלו, “מטפל מי שמבין ולא מי שמזמין.”

“לא נכון, דווקא לא.”

“נכון וחצי, דווקא כן, דווקא כן־כן־כן.”

כולם מחייכים.

“אתם צריכים לסדר את העניין כך, שאורי ורפי בעצמם ירצו לצרף אתכם,” מעיר יוסף. “אם לא, אז אפילו אם יקבלו כלפי חוץ את החלטת הקבוצה, הם יהיו ממורמרים וזה לא יהיה טוב. תנו לי לסדר את זה. רק תבטיחו, שלא תגידו להם כלום, ותוך יומיים שלושה אורי בכבודו ובעצמו יציע לכם להִצטרף למשק שלו.”

“אבא, אבא, אל תִתרברב בבקשה,” מעיר לו גדי, “אתה לא מכיר את אורי, אבל אני… כבר אמרתי, ממתי אני מכיר אותו. אני מוכן להִתערב איתך, ש…”

“להתערב?” משסע יוסף את דבריו. “על מה, למשל?”

“אני יודע על מה?” מִסתייג גדי.

“אבל אני יודע. על ציור שתצייר לי.”

“חכם בלילה! ומה תיתן לי אתה אם תפסיד?”

“אני לא אפסיד,” צוחק יוסף.

“אם כך, אני לא מִתערב,” מודיע גדי, “מי שמִתערב תמיד טיפש או רמאי. אם הוא בטוח שירוויח הוא רמאי, ואם הוא לא בטוח – הוא טיפש.”

“אָה!” צוהל יוסף, “נִבהלתָ, מה?”

“לא נִבהלתי בכלל,” מִתגונן גדי, “אבל אני רוצה לדעת, מה אתה מוכן להעמיד להִתערבות מול הציור שלי?”

“סיפור,” מציע יוסף.

“עוזא, בחייך, רוצים שתִתערב ותנצח,” צועקת רותי. “לפחות נִשמע פעם אחת סיפור יפה.”

“אם אַת קוראת לי עוזא – אז בטח לא.”

“אז גדי. עכשיו טוב לך?”

“כן, הוטב,” מאשר גדי ושוקל בקול: “כדאי לי להתערב או לא כדאי? לאט לאט אני מגיע למסקנה שבעצם לא כדאי. תִתערבו אתם ואני אהיה שופט ואקבל שוחד משני הצדדים.”

“בסדר,” צוהלת רותי, “אני מִתערבת עם יוסי.”

“מה, איתי?” נִבהל יוסי.

“מה פִתאום איתך? הִתכוונתי ליוסף. אבל מפני שהוא כזה נחמד, אני קוראת לו יוסי.”

“טוב לשמוע,” צוחק יוסף, “ממתי אני פִתאום נחמד?”

“מזמן שהִסכמתָ להפסיד בהִתערבות ולספר לנו סיפור.”

“אבל בכלל לא הִסכמתי להפסיד. להפך, אַת צריכה להסכים שתשירי לי שיר, כי ודאי אַת תפסידי.”

“טוב, טוב, עוד נִראה, יוֹסי־דוֹסי.”

“טוב, טוב, עוד נִראה, רוּתי־תוּתי.”

רותי ויוסף תוקעים כף. גדי חותך ומכריז, שהוא עֵד־המלך ושופט. “את השוחד נא להביא לי מחר משתיים עד ארבע,” הוא מודיע, “פחות מטבלת שוקולד לא מִתקבל.”

12    🔗

למחרת אחרי הצהריים עורכים רפי ואורי סיור בסביבות בור הזבל והארנבייה. אין לך מקום בחצר, שבו מִתגלגלים בחוץ כל כך הרבה דברים מועילים כמו כאן. בדרך, כשהם עוברים בהליכה מרושלת לפני הרפת – כנִראה בדיוק עכשיו סיימו את החליבה – הם רואים את יוסף יוצק חלב מדלי־חליבה למִסננת שהִרכיב על פי כד, גבוה, כזה פִרחחי בַבלורית הפרועה, העיניים העליזות והאף הסולד, עד שתיכף יש חשק לגלגל איתו שיחה.

“שלום, יוסי!” קורא רפי.

יוסף מעמיד את הדלי בצד הכד. “הי, בנים, בואו רגע הנה!”

“אולי הוא רוצה להגיד לנו, שאסור לקחת קש?” לוחש רפי.

“לא,” אומר אורי בבִטחה, “הוא לא שׂם לב לזה. יכול להיות שהוא רוצה שנעזור לו להבריח את העֶגלות לשער.”

הם ניגשים אליו ועומדים לידו. יוסף מוסיף לטפל במִסננת, כאילו קרא להם ‘סתם ככה’. זה מעורר חשד אצל אורי.

“שמעתי, שהֲקמתם לכם משק ממש, בחורים,” אומר יוסף ומתחיל לשטוף את המִסננת.

“כן,” אומר אורי, מסויג, “הקמנו.”

“ומה מצב העבודה? יש לכם די מה לעשות?”

“בטח, מה השאלה!” מִתלהב רפי. “הרי צריך להאכיל שלוש פעמים ביום את האפרוחים, להשקות את האורנים, ומלבד זה לנקות, להחליף את הקש, לטפל בזבל, להביא ירק – בקושי אנחנו מספיקים את ההכי הכרחי.” אורי שותק.

“ויש לכם גם תוכניות להרחיב אותו?”

“בינתיים אי אפשר, אנחנו לא מספיקים. אולי נוכל להגדיל אותו בקיץ, בחופש הגדול יהיה לנו יותר פנאי.”

“למה שלא תשַתפו את כל הילדים? אז הייתם יכולים להגדיל ולפתח.”

“גדי לא ביקש בכלל,” מִתערב אורי.

“אוֹוֹוֹ… אתה חושב שאני מדבר על גדי? בכלל לא. רק חשבתי על המשק. יכולתם להקים למשל ארנביה. ארנבות מִתרבות נורא מהר וקל למצוא להן אוכל. בשביל קומזיצים זה העניין. או שובך יונים. ראיתם משק בלי יונים? ואני כבר לא אומר כלום על גן ירק, למרות שזה היה יכול להיות כיף עצום לגדל דווקא כל מיני ירקות נדירים, שאין בגן ירק של הקיבוץ, כמו שמיר ופטרוזיליה, כמון ופלפל חריף, בשביל להחמיץ מלפפונים. או נגיד דיר קטן.”

“איך אפשר דיר?” שואל אורי.

“אח, זה דבר הכי פשוט בעולם. אתם רק צריכים לגשת לדיר ולבקש שיתנו לכם טלה קטן בשביל לגדל אותו. מובן שתצטרכו לגדור חצר קטנה ולזרוע תִלתן.”

“ויתנו… זאתומרת, היו נותנים לנו?”

“בלי ספק. כמובן, בתנאי שיהיו בטוחים, שתטפלו בו כמו שצריך. אחד מעובדי הדיר יבקר אצלכם לבדוק, איך המִרעה ואיך הטיפול. זה מחייב כמובן לשתף עוד ילדים ואפילו את כל הקבוצה, תאר לך הפתעה נהדרת כזאת: אתם באים לשיחת קבוצה ובאמצע השיחה, בלי שאף אחד יידע, אתם קמים ומכריזים שאתם מוסרים את המשק לקבוצה. אבל אם אתם לא רוצים…”

“באמת אנחנו לא רוצים,” פוסק אורי, “הם לא בנו אותו. והם לא ביקשו, ודי.”

“אני רק חשבתי על ההפתעה הנהדרת לקבוצה ועל אפשרויות הפיתוח העצומות למשק,” אומר יוסף בנעימת פיוס, “אבל אם לא – אז לא. רק התפלאתי, שבעצמכם לא הִגעתם לָרעיון הזה. הרי בכל העולם זה ככה: מתחילים במפעל וכשרואים שאי אפשר להגדיל אותו, כי חסרים כוחות עבודה – משתפים עוד אנשים. גם בקיבוץ מקבלים ‘השלמה’ של צעירים, כדי להגדיל את המשק. אבל אתם באמת לא חייבים להגדיל ולפתח.”

יוסף תולה את המִסננת על הקיר, שופך את המים מן הדלי, מחזיר למקומן את המִברשות, מנענע ראש לנערים ונִכנס לרפת.

“יַאלַה,” אומר אורי ברוגזה, “בוא נלך.”

הם הולכים מחרישים.

זאב’ל הג’ינג’י עובר על פניהם, נוהג בעגלה שבה יושב גם אפרַים ומעיין בפיסת נייר. מעל לארנביה חגות יונים לבנות ואפורות, וליד ערימת הזבל, על עמוד חשמל, יושבת ציפור – בז או נץ – ואורבת משם לעכברים.

“הם לא בנו אותו, אז לא מגיע להם להִצטרף,” אומר אורי. “מלבד זה הם בטח לא רוצים בכלל,” הוא מוסיף לאחר שהייה. “ובכלל, הם לא ביקשו, הם גם לא יודעים לעבוד.” ושוב, אחרי כמה צעדים, הוא רוטן: “תמיד בהתחלה הם מדברים הרבה וסתם מִתלהבים ועושים רעש, ובסוף כלום לא יוצא מזה. אני לא רוצה שיצטרף אף אחד ודי. זהו. יַאלַה, נלך.”

את המילים האחרונות הוא אומר בקול נִמרץ, אף כי הם הולכים כל הזמן וקרֵבים לארנביה.

“ואני אומר לך, שלא צריך להכניס אף אחד. אחרים תמיד מפריעים. אני לא רוצה שיתלבטו שם סתם ויפריעו. ודי. זהו.”

רפי אינו אומר כלום.

“על הארנבייה והדיר באמת חבל. אבל מה לעשות? אני אומר לך, אני לא רוצה שיצטרפו לנו סתם אנשים, זה יהרוס את המשק. אחר כך תיכף כל אחד יגיד שהוא חושב כך או שהוא חושב אחרת.” וכעבור כמה צעדים: “נכון, בנוגע להרחבה הוא צודק, ואני אומר לך, שעל הארנבייה והדיר באמת נורא חבל, אבל מה לעשות, מה שאי אפשר – אי אפשר, לא?”

רפי אינו משיב.

“אם כי בעצם משק בלי ארנביה ובלי דיר די עלוב. וגם דיר קטן מכניס המון זבל, ודווקא זבל נהדר. וזה בדיוק מה שנחוץ בשביל המִספוא, וגם המִספוא נורא חשוב, אם יש לך מִספוא טוב בשביל הדיר, טלה כזה גדֵל הרבה יותר טוב, וגם ארנבות צריכות המון ירק.” אורי מנענע בראשו, שוקל את הדברים. “וגם למעשה יכול להיות, שאפילו אם יצטרפו לנו עוד אנשים, בכל זאת נִשאר אנחנו סדרני העבודה.” וכעבור עוד כמה צעדים הוא מוסיף: “ואני אומר לך, שמבחינה עקרונית הוא בטח צודק, וגם אף אחד לא מכחיש את זה. רק למעשה… הם גם לא ביקשו בכלל.”

עתה הוא פוסע בראש מורכן, עד שהוא אומר:

“וחוץ מזה אולי ממילא לא תהיה לנו ברירה, כי קח בחשבון שנצטרך להכין שטח נטיעה לאורנים. אמנם יש לנו עוד קצת זמן, כי רק זרענו אותם, אבל בכל אופן.” הוא נושם נשימה עמוקה כמי שמִתכונן להִתאנח ונעצר לרגע: “ככה שאם ממילא אין ברירה, יכול להיות, שאולי בכל זאת…”

אחרי שתיקה הוא פונה בהיסוס מה לרפי:

“אז מה אתה אומר? נצטרך כנִראה להכניס אותם, מה?”

רפי חושש לחוות דעה, שלא לקלקל:

“בעוד כמה זמן נצטרך לנטוע את האורנים?”

“בדרך כלל נוטעים אותם כשהם בני שלוש, רק קח בחשבון, שאם נשקה אותם במי זבל, הם בטח יגדלו ככה, שנצטרך לנטוע כבר אחרי שנתיים. אבל מה זה משנה? בכל מִקרה נחוץ לנו דיר בשביל הזבל ומִספוא בשביל הדיר וזבל בשביל המספוא. במשק מפותח תמיד הכול משתלב והכול מתקשר. ככה זה.”

“אז מה?” שואל רפי.

“אז זהו. לא תהיה ברירה. וההצעה לסדר שובך וארנבייה ובייחוד דיר, היא נהדרת. גן ירק – זה סתם משעמם, אם כי גם פה יכול להיות לזה עתיד רציני, אני מִתכוון דווקא לתבלינים ולכל מיני ירקות נדירים. אבל מִספוא נִצטרך בכל מקרה, רק שלא יהיה לנו די שטח גם לתִלתן וגם לירקות. זהו. יַאלַה, בוא נלך.”

13    🔗

רותי הִפסידה בהִתערבות, אבל את השיר ליוסף היא לא שרה: בכל פעם שניסתה, פרצה בצחוק תזזית ולא יכלה להוציא הגה.

מששת האפרוחים נִשארו בחיים רק ארבעה. שניים טרף חתול. השאר היו לתרנגול ולשלוש פרגיות (“טוב שלא להפך, אני אומר לך, שבמשק גם צריך מזל!”), אחת מהן כבר מטילה מזמן לזמן ביצה קטנה. אורי מקווה, שבחופש הגדול הן – הפרגיות והביצים – תגדלנה, ואילו גדי טוען, שכמו שלמדנו על הסופרים העבריים בעיירה היהודית בגולה, ילדות קשה משפיעה אצלם על היצירה כל החיים.

רמי אחראי לארנביה, יש ארבעה כלובים של אימהות. מדובר על חצר לָארנבנבים שיזרעו בה תלתן, חצר־מרעה, אני אומר לכם, הם יהיו הרבה יותר בריאים מִבָּאַרנבִייה של הקיבוץ, מבטיח אורי. רמי מִתנגד וצועק, שארנבות לא הולכות למִרעה ומרוב התרוצצות בחצר הם לא יתפטמו. מלבד זה הוא בטוח, שיחפרו מחילה מתחת לרשת ויברחו, אבא שלו סיפר לו, שזה מה שקרה באוסטרַליה, שם זוג אחד ברח והציף את כל היַבּשת. רפי תומך בתוכנית החצר, שתהיה להם ילדות מאושרת בטבע, ורק מעיר, שבכל הסיפורים מסופר, שארנבות מכרסמות כרוב וגזר ולא תלתן. בסוף ועדת משק מחליטה ברוב קולות לגדור את החצר.

הקמת הדיר כרוכה בהמון קשיים ונִדחית בכל פעם. כשבסוף הם מקבלים את הטלה, הוא כבר די גדול והנוקדים – כך קוראים עכשיו עובדי הדיר לעצמם, מאז שבחג הביכורים הִתחילו הפלאחים לקרוא לעצמם יוגבים – דורשים תמורה: שהילדים ינקו את חצר הדיר פעם בשבוע במשך חודשיים. הנימוק: במשק משולב גדול לא נותן ענף אחד לשני שום דבר סתם ככה, הם מתחשבנים והכול נכנס למאזן.

השובך הותקן וכבר יש בו זוג יונים, אך נִתרגשה ובאה (גדי טוען שכך אומרים) צרה חדשה: משה המחסנאי שמע על ‘משק הילדים’ ועורך בו סיור־הפתעה.

קשה לו להאמין, הוא אומר, שכל הגרעינים האלה, שהוא רואה מוסתרים כאן בארגזים תחת השיטים, באמת כולם נִשפכו בחוץ על יד השקים ונאספו שם גרגיר־גרגיר מהאדמה, בייחוד יש לו ספיקות בעניין התערובת שאין בה גרגירים והיא בכלל לא מאוחסנת בחוץ בשקים. בקיצור, הוא דורש לשקול ולרשום את הכול ודווקא בנוכחותו.

“המשק שלכם,” הוא אומר, “הגיע להיקף שמחייב התחשבנות. צריך שהוא יִישא את עצמו.”

“מקורות האספקה שלנו בסכנה,” מכריז גדי בישיבת חירום של ועדת המשק שנערכת על ארגזי הגרעינים תחת השיטים.

“צריך לחסוך,” מסכם אורי, “שאחת הבנות תרשום חלק, שאם ישאלו, שנוכל להראות, שיש לנו הנהלת חשבונות. ובכלל, היינו צריכים להתחיל בכל העסק עוד לפני שנתיים שלוש ובצורה אחרת לגמרי. בעוד שנה, כשנעבור למוסד, אני יקים שם משק ממש. זהו. גמרנו. יַאלַה, אפשר ללכת.”

ובראש נטוי קדימה אורי קם והולך.

 

ביקור    🔗

ביום שישי אחרי הצהריים, כשמשחקים בהקפות על מגרש הספורט, בא יוסי בריצה וצועק:

“רפי, רפי! אבא שלך בא! הוא עומד לפני חדר־אוכל!”

חבל להפסיד את המִשחק. בערב בטח יהיו ריקודים, מחר ייצאו לטיול לביצה או להרים. חבל. רפי הולך. עוד מרחוק הוא רואה: אבא עומד לפני חדר האוכל ומדבר עם חנה. על הספסלים בַכניסה יושבים כמה חברים בבגדי עבודה, בטח הם מִסתכלים על אבא ועל הבגדים שלו, הוא בבגדי עיר אפורים מגוהצים, חובש בכובע־לֶבד, כובע עירוני, והכי מבייש: הוא ענוב עניבה. בפורים גדי הִתחפש ככה לבורגני. אבא מחבק ומנשק את רפי. לפני חדר־אוכל מִסתובבים כמה ילדים, בטח מִסתכלים ומגחכים. רפי מִשתמט מן החיבוק.

“לא אפריע לכם,” אומרת חנה ובת־צחוק נדירה מרחפת רגע על פניה. “אתם ודאי רוצים לשוחח.”

האב ובנו מחרישים. “ובכן, מה שלומך, בן?” שואל ד"ר גלר גרמנית, “למה אתה ממעט כל כך לכתוב?”

רפי תולה מבט בפנים המעוגלות של אביו ומדשדש ברגליו.

“שמע, אבא… לפחות בחצר נדבר עברית, טוב? בחדר לא אכפת לי, אם תדבר גרמנית.”

תחושת זרות מכאיבה לאב. עוד בנשיקת הפגישה הִרגיש בה.

“בסדר, אדרבה,” הוא אומר. “הבאתי לך מתנה, אגוז־קוקוס.”

“תודה.”

“ומה אתה מספר, בן? זמן רב לא ראיתי אותך.”

“אבא, כשתבוא בפעם הבאה – אל תבוא בעניבה, טוב?”

“מדוע?” תמֵה ד"ר גלר.

“ככה,” משתמט רפי מתשובה, “מה איכפת לך, טוב?”

“טוב, נִראה.” ושוב שתיקה.

“ובכן, ספר לי, בן,” מציע האב בשלישית, “על הילדים, על הלימודים. כבר יש לך חברים?”

“כן.”

“והלימודים מעניינים?”

“כן.”

“כתבתָ לי על איזה משק שהֵקמתם.”

“כן.”

“ובאמת טוב לך כאן?”

“בטח.” ושוב שתיקה.

“אתה יודע, בן, עד עכשיו לא היו לי סיכויים למצוא עבודה. יש הרבה רופאים־עולים וזה לוקח זמן, עד שמקבלים רשיון עבודה.”

“אז אתה מחוסר־עבודה?” – בקיבוץ אין מחוסרי עבודה. רק בחוץ לארץ היו. אבל אינו אומר זאת.

“ייתכן, שעכשיו אתחיל לעבוד – ודווקא בקיבוץ.”

“מה, כן? באמת? ותהיה חבר־קיבוץ? מה, ברצינות, אבא?”

האב מִתבונן בו בבת־שחוק: עיניו הכחולות־הכהות של הבן פעורות לרווחה ונוצצות. “אני חושש שאני כבר זקן מדי,” הוא עונה בחיוך. “מדובר בקיבוץ צעיר שרק עכשיו עלה על הקרקע.”

“לא נכון, אבא! אתה עוד לא זקן בכלל. עד איזה גיל אתה חושב אפשר להתקבל לקיבוץ?”

“אינני יודע, זה ודאי תלוי…”

“אבא, אז אולי תלך לקיבוץ יותר ותיק, לפי הגיל שלך?”

“כן,” מחייך האב, “באמת, מוטב היה כך. אבל עכשיו יש מקום עבודה פנוי רק בקיבוץ צעיר.”

“תגיד, אבא, תהיה שם רק סתם רופא, או תעבוד גם במשק?”

“הקיבוץ הזה קרוב לגבול, בהרים, במקום מבודד ומסוכן, והעבודה של רופא שם קשה ואחראית, בן. בית החולים רחוק ולפעמים הדרך מנותקת, ואז הרופא צריך להחליט איך לטפל בעצמו ולקבל החלטות גורליות לבדו ובמהירות.”

“יכול להיות, אבא, אבל אולי בכל זאת,תעבוד גם קצת במשק?”

“אינני יודע, בן. אני חושב, שעדיין אין שם משק בכלל.”

“מה? אין משק?”

“הם רק עלו על הקרקע, בגליל, כמה מאות מטרים מהגבול.”

“מה, באמת? ואפשר לראות את הגבול ממש?”

“את הגבול, אני חושב, אין רואים. אפילו אינני בטוח אם הוא מסומן. אמרו, שיש שם ואדי ומעבר לוואדי – חוץ לארץ, לבנון.”

“יופי, אבא! אז תמיד ניגש לגבול ונגיד שהיינו בחוץ לארץ. תגיד, אבא, זה קיבוץ חדש לגמרי או כבר הִספיקו לבנות משהו?”

“אינני יודע, בן. שמעתי שלפי שעה יש שם רק חומה ומִגדל, כמה צריפים וכמה אוהלים.”

“מה, כן? הרי זה נהדר, אבא!”

“מה זה כל כך נהדר?” מחייך האב.

“כי אבוא לבקר אותך ואראה איך בונים קיבוץ לגמרי מההתחלה. יש להם הרבה שדות, אבא? ואיך האדמה? טובה?”

“אין להם שדות בכלל, בן. רק הרבה סלעים.”

“מה, סלעים? אז איך הם יחרשו שם?”

“חבל, שלא חשבתי לשאול על כל זה. החבר שדיברתי איתו אמר, שעובדים בסיקול, קוראים לזה ‘הכשרת־קרקע’, בחלקות קטנות בהרים שנקראות ‘טֶרַסות’ שהן כמו מדרגות. שם יהיו מטעים וגם יערות.”

“של אורנים? תגיד אבא, של אורנים?”

“אינני יודע. נדמה לי, שהחבר דיבר על ‘שיקום החורש הטבעי’ של חרובים ואלונים ו… שכחתי.”

“תציע להם, שייקחו גם אורנים. אנחנו מגדלים, במשק שלנו. אנחנו כבר יודעים, איך לזרוע אותם. אבל שמע, אבא,” הוא נזכר פתאום, “אתה בטוח שתלך לשם?”

“לא, לגמרי לא.”

“אבא, אתה מוכרח להיות שם! בחייך, אבא, תשתדל, טוב?”

“ואם יציעו לי מקום עבודה הרבה יותר טוב, נניח בבית חולים גדול, לא רחוק מכאן, בעפולה?”

“לא, אבא,” מבקש רפי וצל נח על פניו. “למה לך בית חולים, תִראה כמה יפה יהיה שם, בקיבוץ הצעיר. בחייך, אבא!”

“טוב־טוב,” מחייך האב, “נִראה. הרי זה אינו תלוי רק בי.”

"בסדר, אבא, אבל בכל מה שתלוי בך – תשתדל! ועכשיו בוא נשׂים את המזוודה שלך בחדר שלי. ובדרך תספר לי עוד על הקיבוץ הצעיר הזה בגליל. ובפעם הבאה, אבא, אל תבוא בעניבה. עכשיו זה כפליים יותר חשוב: בגלל פה, בקיבוץ הוותיק, ובגלל שם, בקיבוץ החדש!

2    🔗

“עכשיו אני רוצה להראות לך את המשק שלנו, אבא,” אומר רפי לפנות ערב. “יַאלַה, בוא נלך.”

האב מחייך: “מה זה יַאלַה?”

“יַאלַה? זאת מילה כזאת, זה בערבית. ככה אומרים.”

“אני חושב, שכבר הִראיתָ לי, תיכף אחרי שבאתי, את האפרוחים שגידלתם, את המשתלה ואת שני עצי־השיטה.”

“בטח, זה היה המשק שלנו הקטן. אבל עכשיו אני אראה לך את המשק שלנו הגדול, עם הרפת, האורווה, הטרקטורים והכול.”

הם עוקפים את חדר־אוכל, חוצים את החצר ועומדים לפני מגדל המים, כולו עטוף מטפס ירוק־כהה עם הרבה פרחים סגולים.

“איזו פריחה נהדרת!” מִתפעל האב מן הצבע העז.

“כן,” אומר רפי ועושה בהיסח הדעת תנועת־יד מבטלת.

האדמה חומה־כהה ומוטבעים בה בליטות־ושקעים נוקשים של אופני העגלות.

“עכשיו כבר אין בוץ,” אומר רפי.

“אח, כן, אני זוכר. זה היה נורא ואיום,” נִזכר האב. “עמדנו כאן באמצע החצר, ירד גשם, ולא ידענו לאן לפנות.”

“זאת הבריכה שלנו,” אומר רפי. “למי־שתייה וקצת להשקיה. כשיהיה קו מים חדש, יתחילו להשקות הרבה. יַאלַה, נעלה.”

“אולי די אם נִסתכל מלמטה?” שואל האב בהיסוס.

“מילא,” מוותר לו רפי. “גם אין בעצם הרבה מה לראות למעלה. מסביב השדות שלנו. ההר העגול זה הר תבור, המשולש החד זה גבעת המורה, שמה, יותר רחוק, זה הגלבוע. זהו, יַאלַה, אפשר בעצם ללכת.”

“הנוף ודאי נהדר מלמעלה,” משער אבא.

“כן, הנוף לא רע,” מסכים רפי. “הִנה, זה הרפתות שלנו. יש לנו מאה ושמונים ראש. שם, מעל לרפת, העלייה. שומרים שם קש ותערובת, ובכלל, היא מחסן. ומצד זה מחובר לָרפת מחסן התבואות שלנו, אז אפשר לעבור מהעלייה ישר למחסן. זה חשוב למִשחקים, שיש שני צדדים להיכנס ולצאת. המִגדל העגול נִקרא סילו. מחזיקים בו תחמיץ תירס ירוק לַפרות. זהו. ושם, מאחורי הברושים, המטעים…”

“שלנו,” משלים האב בחיוך.

“בטח ששלנו. לַמושב תל־עדס אין מטעים בצד זה. האדמות שלהם מעבר לכביש. יַאלַה, בוא. למה אתה צוחק?”

“אני שמח, שאתה מרוצה, בן,” והאב נושק לרפי על המצח.

3    🔗

שבת, אחרי ארוחת הצהריים, שוב מִתקשרים עננים בשמים.

“בוא לחדר, אבא,” אומר רפי, “תנוח ותספר לי סיפור.”

האב מחייך בעייפות. “לאיזה חדר, בן, שלי או שלך?”

חנה פנתה אתמול ל’סידור אורחים' והסדרנית – רפי משער, שזאת מין תורנות – נתנה לאביו סדינים ומפתח לחדר של מִשפחה שנסעה. החדר דומה לזה של יוסף ורבקה, בכלל, כנִראה כל החדרים של הוותיקים דומים, ההבדל רק בצבע הכיסוי של המיטה, בצבע צנצנת הפרחים שעל השולחן ובתמונה שתלויה על הקיר – לפעמים זה החמניות של ואן גוך ולפעמים – הנשים הנושאות פלחי אבטיח של גוגין, שתמיד קוראים לה בשם הצייר ואומרים למשל, צריך ליישר את גוגין, הוא עקום. רפי מִתלבט רגע.

“שלי. כי… סתם ככה, הילדים כולם אצל ההורים.”

אבא פושט מעיל, חולץ נעליים, שוכב על המיטה של רפי.

“נו, אבא, הסיפור!”

“על מה לספר לך, בן?”

“אתה כבר תמצא, אבא.”

“תוציא לי קודם, משָם, מהכיס הפנימי של המעיל…”

רפי יודע. הסיגר העבה. בקיבוץ מעשנים סיגריות. רק יוסף מעשן מִקטרת. בפורים, כשגדי הִתחפש לבורגני, הוא עישן סיגר כזה, רבקה השיגה לו – אבל משוקולד. האב קוטם את ראש הסיגר באולר קטן, מדליק אותו במצית – בקיבוץ כולם מדליקים בגפרורים – ומִתבונן בסלילי העשן. כמו פעם, כשהיה לובש את מעיל הבית שלו, חלוק רחב ומשונה, שבמקום כפתורים יש לו גדילים שקושרים אותם, היה יושב על הספה ומִתעטף בשמיכת הצמר הירוקה. רפי יושב על ידו על המיטה.

“גדי אמר, שאמסור לחנה את אגוז הקוקוס שהבאתָ, היא תחלק אותו בארוחת־ארבע. מסרתי לה, איחרתי קצת לארוחה, וקיבלתי חתיכה הכי קטנה, האחרונה שנשארה. גדי אומר שזה בצדק, שהאגוז של כולם. אבל בכל זאת הוא היה שלי, לא?”

האב מחייך ומלטף את היד של רפי: “אני חושב שגדי צודק, בן. כשתבוא בחופש לחיפה, אקנה לך אפילו שני אגוזים.”

אבא לא מבין את העלבון. “בחיפה אני לא צריך אגוז קוקוס.”

שתיקה. רפי נושם נשימה עמוקה ותר אחרי מחווה של פיוס.

“והסיפור, אבא?”

“על מה אתה רוצה לשמוע, בן?”

“איך נעשית רופא.”

“אין בעצם הרבה מה לספר על זה,” פותח האב. כל סיפור שלו מתחיל כך. “סבא רצה שאהיה רב, אלא שבינתיים כבר חדלתי להאמין, ולכן…”

“רגע, אבא, חכה: פִתאום, ביום אחד בהיר בבוקר, הִפסקתָ להאמין באלוהים?”

האב בוהה אל החלון ומִתאנח. “לא, בן. דבר כזה אינו קורה לא ביום אחד בהיר ולא בשני ימים בהירים. קודם מנצנץ נִצנוץ זעיר של ספק ומייד כבֶה. עוברים שבועות וחודשים וניצת עוד זיק אחר, דולק רגע, מהבהב ודועך. ושוב עוברים חודשים. ואתה מִתלבט ומפשפש בספרים ומִתווכח עם חברים. ושוב חולף זמן. ופִתאום, ביום אחד בהיר, כמו שאתה אומר, בבוקר אחד חדש לא חדש, אתה מִתעורר ונוכח לדעת, ש…”

“רגע, אבא, רגע. זה יוצא אצלך יותר מדי כללי. סַפר לי בדיוק איך זה קרה. הנִצנוץ הראשון הזה – איך הוא נצנץ אצלך?”

אבא פולט סילון עשן כחלחל:

“זה היה זמן מה אחרי שהייתי בר מצווה. ישבתי פעם בחדר של סבתא, ופִתאום, בעצמי אינני יודע מדוע, שאלתי: סבתא, תגידי, מה בעצם קורה אם אוכלים בגילוי ראש? סבתא הביטה בי רגע בפה פעור ובעצמי נִבהלתי מהשאלה שלי. סבתא ירקה שלוש פעמים ולחשה משהו נגד עין הרע. מאז העניין לא נתן לי מנוח. כעבור כמה ימים הִתפרצתי: סבתא, בכל זאת – מה קורה אם אוכלים בגילוי ראש? סבתא ענתה, שאסור לשאול ככה, שאבן גדולה נופלת מהשמים ישר על הראש של אותו שֵיגֶץ, אותו מַזיק – כאן שוב ירקה – עד שכבר לא יוכל לשאול שאלות כאלו.”

“ואתה האמנתָ לה, אבא?”

“כמובן. לא היה לי שום ספק. אבל בכל זאת רציתי לנסות.”

“רגע, אבא, אני לא מבין: הרי בעצמך אמרתָ שהאמנתָ לה?”

“בוודאי. אבל רציתי לראות, איך האבן נופלת.”

“ולא פחדת שתִפגע בך?”

“נורא פחדתי, אבל חשבתי,” – אבא מחייך – “שאולי אספיק לקפוץ הצידה. הייתי מוכן להִסתכן. הייתי כל כך סקרן. אני סבור, בן, שבעצם תמיד צריך לנהוג כך בחיים: צריך להִתנסות…”

“חכה, אבא! אני לא רוצה סיפורים על איך זה תמיד בחיים. אני אוהב סיפורים שמתחילים ב’פעם אחת' ומפרטים הכול בדיוק. סופסוף גם לי מותר להיות סקרן.”

“ובכן, פעם אחת, בשבת, בשעה כזאת אחרי ארוחת הצהריים כמו עכשיו, שכבו אצלנו כולם לנוח. אבא שלי היה אומר, שזאת מִצווה. ואני לקחתי תפוח גדול ואדום וטיפסתי לעליית הגג. שם היו שתי מיטות ישנות, שולחן שנשברו לו הרגליים, סולם קטן, כמה ארגזים, דלי מזיל, מִברשת סיידים והרבה קורי עכביש. אני מקווה שזה עכשיו די מפורט? בתוך הארגזים…”

“על הארגזים אתה יכול הפעם לדלג.”

“ובכן, ישבתי אל אחד הארגזים וחישבתי את דרכי, לאן אקפוץ כשהאבן תיפול, הורדתי את הכיפה שלי, שמארבעת צדדיה היה רקום ‘ירושלים’, נשאתי את עיני ולא גרעתי אותן מן התִקרה ונעצתי את השיניים בתפוח. ואז קרה משהו נורא.”

“נו, אבא, בחייך, תמשיך! למה נעצרת במקום הכי מותח? מה קרה? נפל משהו?”

“לא קרה כלום.”

“אבל הרי לפני רגע אמרתָ, שקרה משהו נורא?”

האב רק מנענע בראשו, ורפי אומר חרש: “אה, אני מבין… וזה היה הנִצנוץ הראשון?”

“כנִראה. ימים ושבועות התהלכתי אז מעונה בספקות נוראים. לא יכולתי לשאול אף אחד, מדוע הניסוי שלי נִכשל, כי בשביל זה הייתי צריך לספר… יכולתי רק לחזור עליו פעם ופעמיים ובסוף אפילו ביום הכיפורים… תאר לך, בן, ביום הכיפורים שחל בשבת! לא, אינך יכול לתאר לך, מה פירוש הדבר באותם ימים ובאותה סביבה שבהם גדלתי. זה כאילו הייתָ בולע חיידקי מחלת מוות, רק מסקרנות לראות איך המוות יבוא. שבועות רבים התהלכתי כנידון למיתה שיודע, שהרעל כבר מפעפע בו, ורק בני המִשפחה שלו עדיין אינם יודעים מה צפוי לו. וניסיתי לעשן בסתר בשבת, אחד החברים שלי הביא לי ספרים אסורים, אז כבר ידעתי, שאני רוצה לעזוב את הבית, לעמוד בבחינות הבגרות וללמוד באוניברסיטה.”

“ואז, אבא, כשלאט־לאט הִפסקתָ להאמין באלוהים – הִתחלתָ להאמין במשהו אחר? מה חשבתָ אז?”

האב נסמך על מרפקו ומלטף את ראש בנו. “שאלה יפה שאלתָ, בן, שאלה גדולה.”

רפי ממתין, שיפרט, אך האב מספר על הקשיים שעמדו אז לפני מי שרצה לעמוד בבחינות הבגרות.

באותו אחר־הצהריים גשום רפי ואביו משוחחים עוד שעה ארוכה. בינתיים מחשיך בחוץ, בצידי שבילי הבטון נִדלקים פנסים, לא אורות פלומה, רק אורות דמויי גביע, מגיעה השעה ללכת לחדר אוכל לארוחת ערב.

4    🔗

השבת עברה, אבא חוזר לעיר, רפי מלווה אותו לכביש. כשהם יוצאים בשער ושׂמִים פניהם לתחנת האוטובוס, רפי מִצטער על פרידתו. “אבא,” הוא פותח, “שְמע…”

“כן, בן?”

“כל הילדים לומדים לנגן בחליל, אבא, וגם אני הייתי רוצה ללמוד, אבל אין לי חליל.” ד"ר גלר סוקר את בנו במבט מלטף, אינו אומר דבר. “אולי תוכל לקנות לי חליל?”

“למה לך לנגן, בן? אולי זה רק בזבוז זמן?”

רפי מופתע, אך עונה בכובד־ראש: “נגינה זה שפה חדשה, יכולים להתבטא בה. ויש דברים, שיכולים לבטא רק בה. כשאתה בא לארץ זרה, אתה יכול לנגן את השירים שלה ושלך ותיכף יש לך שפה משותפת עם האנשים ששם. למה אתה צוחק, אבא?”

“לא צחקתי. חייכתי.”

“מה ההבדל?”

“הבדל גדול, בן. תחשוב ותיווכח.”

“לחייך אפשר גם כשחושבים על משהו רציני?”

“נכון, בן.”

“בכל זאת, למה חייכת?”

האב מחריש. בו ברגע רפי רואה אוטובוס מִתקרב.

“רוץ מהר, אבא,” הוא קורא ורץ לצידו, “ותזכור, שאתה מוכרח לקבל את העבודה בקיבוץ החדש הזה בגליל, ותִכתוב לי תיכף על הכול, ו… מה רציתי עוד להגיד?”

“ואל תבוא בעניבה,” מזכיר לו האב ועולה לאוטובוס.

“נכון,” צוחק רפי, “תביא לי את החליל ובאמת – אל תבוא בעניבה.”

האוטובוס מִתרחק.

 

יוד’ל    🔗

יוּד’ל, אַבְּ’שֶל רותי, הוא מבעלי הקומה בקיבוץ. יש אמנם אחד יותר גבוה – ברוך לַנגֶר – אבל הוא כזה ארוך, שלא לוקחים אותו בחשבון: “כשברוך מעשן בחושך,” מכריז גדי, “הוא כמו מִגדלור מאותת.” לא, את ברוך לא מביאים בחשבון, הוא לא גבה־קומה יפה־קומה אלא משונה־קומה, הילדים בטוחים, שאף בחורה לא תִתחתן איתו כי “זה יהיה לה גבוה מדי.” לא כן יוד’ל. רותי למשל בטוחה, שהוא היפה בבחורי הקיבוץ. “אַבְּ’שֶלי,” היא אומרת, “מכניס לכיס את כולם.”

יוד’ל מפורסם ואהוב וכל זה בגלל ה’חוֹכְמֶס', התעלולים שלו. מדי שנה באחד באפריל הוא מצליח ‘לסדר’ – למתוח – את מחצית הקיבוץ. רותי שוקדת לספר לילדים את נפלאותיו באותו יום בשנים שעברו: פעם הוא מטלפן למזכירות ולחדר האוכל ומודיע בעִברית עילגת, שקצין המחוז האנגלי סֶר ג’וֹן מֶקג’וּדְל אומר לבקר בקיבוץ בצהריים ויש להכין ארוחה חגיגית צנועה לו ולמלוויו. כמה מלווים? וֶּל, תכינו כמו בשביל שישה, כבוד קצין המחוז, סֶר מֶקג’וּדְל, אוהב לאכול.

בשעה היעודה מופיע ג’נטלמן משופם חובש צילינדר, שזכוכית מונוקל תחובה לו בעין אחת… המורה לאנגלית, שנתבקשה להיות תורגמנית, לחשה מיד למזכיר שֶבליל המילים שאיש זה מלַמלֵם אינו בגֶדר שפה, איש זה אינו יודע אנגלית, הוא מתחזה או משוגע. המזכיר ביקש, שתצלצל למשטרה הבריטית בעפולה ותשאל. טוב, שסֶר מֶקג’וּדְל חש בסכנה והסיר מונוקל ושפם לפני בוא המשטרה.

פעם הוא מדביק פתק על לוח המודעות, שיש לקבל בדחיפות זריקות חיסון נגד כלבת, ומפתה את החובשת, שכאילו־תזריק משהו לכמה חברים, כשנוצר תור לפני המרפאה, הוא בעצמו בא ונדחק, זה דחוף לו, אבל לבסוף הוא מוותר בגודל לבב על תורו.

לשיאו הוא מגיע כשפעם, שבוע לפני היום הגדול, כתב אל ועדת התרבות, שאלוף הארץ בשחמט, הח' אלוני, הסכים לבקר בקיבוץ ולערוך משחק סימוּלטני. ואכן, הוא מופיע בעִיתו לבוש פראק, ענוב עניבה ובעל זקנקן, חבוש מגבעת, מרכיב משקפיים כהים, מעשן מקטרת אנגלית, ותחת בית השחי הוא נושא ירחון שחמט רוסי. חמישים שחקנים מכל כפרי הסביבה יושבים סביב שולחנות הערוכים כמ"ם סופית, הם, הרבים, בצד החיצוני, האלוף, יחיד, באמצע, כל הכלים הלבנים בצד שלו, כל השחורים פונים החוצה… רַכז ועדת השח האזורית, חבר בקיבוץ שכן, מציג את האלוף המקורב אל תנועת העבודה וההתיישבות, הגיעה השעה של מסעי הפתיחה. מיד משתררת מועקת תדהמה. יוד’ל, שאין לו אפילו מושג קלוש מכללי המשחק, מדלג במלך מעבר לשורת החיילים אל מרכז הלוח ומכריז בארשת ניצחון: שח! שחמט! המשתתפים יושבים בפנים קפואות, קצתם מתלחשים: אלוני לקה בהתקף אי־שפיות, אומרים שזה קורה לאלופים, מה עושים? בינתיים הוא מסיר את זקנקנו ואת משקפיו וקוצר רעמי צחוק. כך, על כל פנים, הוא מספר. ורותי מספרת אחריו.

לפעמים אין לו סבלנות להמתין לתאריך הנכסף והוא תר לו קורבן גם ב’סתם יום של חול'. ויוד’ל בררן גדול בקורבנות: לא נמושה מן החדשים, התמימים או הלא־אהובים. לא, הוא בוחר את האריות שבחבורה, שהוא קורא להם בהטעמה אשכנזית ‘הלֵצים עם הבֵיצים’, אותם הוא אוהב לסדר.

כמובן יוד’ל שליט שאין עליו עוררים בפורים ובעצם בכל מסיבה. אז הוא מתגלה ראש וראשון לרוקדים: את מפוחית הפה (הוא קורא לה גַרְמוֹשְקה) הוא מחזיק לפעמים רק בשיניים ובשפתיים, שהידיים תהיינה פנויות לחבק ולהניף בת זוג. כשרוקדים הורה הוא במרכז, שלושה מעגלים סובבים אותו, הוא רוקע רגל, קוטע את הנגינה בצוויחות, ואם קם לו מנגן מתחרה, הוא יוצא מולו ומנופף לעומתו מטפחת אדומה, כמו מתגרה בו ומזמין אותו לדו־קרב. הילדים אוהבים את יוד’ל, מפני שהוא יודע ואוהב לספר מעשיות שחוזרות על עצמן במהדורות תכופות ובגִרסאות שונות, וכולן סובבות על נושא אחד: איך היו ‘מסדרים’ את החלוצים ה’ירוקים' בימי העלייה השלישית, בימים הטובים “כשאכלנו קדחת ודפקנו חצץ בכבישים”.

מעשה בבחורה שאמרו לה, שמחלקים סירי לילה, אבל צריכים למהר, יש מעט ויש תור, והיא רצה למחסן וקראה: “אני, גם אני מזמינה!” עוד זו מדברת וזה בא, רץ וקורא: “איפה המטריות? מתחיל גשם ושלחו אותי מגן־ירק, שאביא מִטריות לָעובדים.” עגלון טירון מקבל הוראה לצחצח בבוקר לפרידות את השיניים, אבל שיקפיד על שני כיוונים: מלמעלה למטה ומשמאל לימין. מפני שמברשת השיניים שלהן נעלמה, שייקח בינתיים את שלו, אם אין לו די משחה, גם סבון כביסה יספיק, ואכן הוא ניגש בשקידה למלאכה.

סיפור זה, ככל השאר, חוזר בגִרסאות אחדות: פעם הוא מקבל הוראה, לצחצח להן את הפרסות במִשחת נעליים שחורה ולהבריק אותן במִברשת, פעם הפקודה היא להרתיח את הזבל, כי יש בו הרבה חידקים ומוכרחים לחַטא אותו, ופעם – וזה הנוסח האהוב על הילדים – נאמר לַבחור, שה’ביצים' כידוע אבר שֵני הכי חשוב של הפר, צריך לעשות לו שם כל בוקר מאסאז'.

וכל מעשה מובא במפורט, מודגם ומומחש בהנאה ובחיוניות, כיצד רותח ומבעבע הזבל המתבשל, כשריח עדנים עולה עם האדים, כיצד צונפות הפרידות כשהן נאלצות לטעום את סבון הכביסה כתחליף למִשחת השיניים וכיצד הפר גועה מרות עם העיסוי, וכדי להרגיע את המְעַסה נאמר לו, שאלו געיות געגועים.

 

חומה ומִגדל    🔗

יוסי שקוע במִשחק בחורשה קטנה של עצי קָזוּאַרינה שבין בית הילדים ובית הספר. פזורים בה מקלות, קִרעי שַׂקים של סוכות שבנו שם הילדים בקיץ, אופָן ברזל ישן, אבן עגולה וחלקה בגודל צלחת… כולם הובאו בידי ילדי בית הספר כשעדיין היו ילדי גן, הובאו ונִשתכחו. עד לשנה שעברה, כשילדי בית הספר עדיין גרו בבית הילדים, הייתה החורשה מקום מִשחקים חשוב, אבל לאחר שעברו לגור בבניין בית הספר החדש, הם מרגישים בבגרותם, אינם באים עוד לכאן וילדי הגן כבשו את החורשה.

תחושת הבגרות… גם המגורים בבית הספר הזה, החדש, רק עראיים, לשנה, לכל היותר לשנתיים, עד שיתבגרו עוד וייסעו אל המוסד החינוכי, בית הספר המרכזי… הכול עראי, תמיד יש משהו שרומז שיבוא, ומשהו שצריכים להיפרד ממנו. ומה שנפרדים ממנו לפעמים עדיין קשורים בו זיכרונות וגעגועים ולפעמים כבר מתביישים בו קצת, ככה זה אצל יוסי, הגעגועים והבושה מתערבים. כן, ליוסי קשה הפרידה, גם מחורשת הקזוארינות, והוא מתבייש בקושי הזה. ובשעות אחר־הצהריים, כשילדי הגן מבלים עם ההורים, הוא בא לכאן. החורשה אז ריקה. לא נוח לשחק ביחידות, לעיתים מצליח יוסי לשדל את רמי, שיצטרף אליו לזמן־מה, אבל שעות אושר כאלו מעטות.

יוסי צעיר מיֶתר ילדי הכיתה. המצח שלו עגול ובולט והאף קטנטן, העיניים זולגות דמעות לעיתים קרובות, אבל בזמן המִשחק מִזדקרת כרבולת השֵׂער שלו, עיניו מבריקות, והעולם, שעוד לפני רגע היה מִתנכר ועוין, נעשה נעים וביתי.

כבר כמה ימים יוסי משחק בהפגנה. כי לפני כמה ימים אחרי הצהריים באה משאית מחוּפּה בד בְּרֶזֶנט אפור, ועלו עליה חברים וחברות, אחדים גם לקחו איתם מקלות קצרים, שאפשר להטמין בשרוול, והמשאית הִפליגה לחיפה. בערב הם חזרו חוץ משלושה שנאסרו, כשכמה מהם פצועים מהמכות של השוטרים. יוד’ל האבא של רותי למשל, כל הראש חבוש לו, רואים לו רק את הפנים, וגם עליהם יש לו כמה כתמים כחולים־חומים, שקוראים להם ‘פנסים’ ואומרים בחיוך עצוב, שהשוטרים ‘תלו’ לו אותם.

ואיזה סיפורים הלכו על מה שקרה! רותי וגדי מספרים עד שעה מאוחרת ממה ששמעו מההורים. בתשע יהודה בא, מבריק בַמִשקפיים שלו, מכבה את האורות בחדרים ואומר: “מהר להירָדם, בַנדיטים, מחר צריכים ללמוד!” אבל כשהבַנדיטים שומעים שהוא משפשף את ידיו ומזמזם בחצי קול, כמו תמיד כשיש לו הצלחה חינוכית, בזמן שהצעדים שלו מִתרחקים, כולם קופצים מהמיטות ורצים לחדר של גדי ושל רותי. שם הם מִצטרפים לשני חוגים: אחד, בעיקר בנות, על המיטה של רותי, ואחד, בעיקר בנים, על המיטה של גדי.

רותי מספרת שוב, איך אַבְּ’שֶלה מחזיק כרזה גדולה, “בוז לחוק הקרקעות!” השוטרים מנסים לפלס דרך אליה כדי לקרוע אותה, אלא שהבחורות מקיפות אותה בשרשרת ולא נותנות להם לגשת.

“למה?” מִתפלא יוסי, שלא מצא מקום בחוג של גדי, “הם מפחדים דווקא מבחורות?”

“טיפש, הם לא מפחדים, הם מנסים להיות גֶ’נטֶלמֶנים,” מסבירה רותי, “ולג’נטלמן אסור להרביץ לבחורות.”

“ולבחורים – מותר לו?”

רותי מִתעלמת מן השאלה: “בסוף הם פורצים ומניפים אלות…”

גדי מספר הרבה יותר פרטים. הוא עומד עדיין בשלב הקודם, שלפני הופעת השוטרים:

“ושלנו כל הזמן צועקים: ‘בוז לחוק הקרקעות, בוז לחוק הקרקעות!’ – ואחר כך במקהלה אדירה ובקצב: ‘ה־ג-נה עִב־רית! ע־לי־יה חופ־שית! ה־ג-נה עברית!’ וכל הזמן כך, בלי הפסקה, השוטרים פשוט הִשתגעו.”

“ולחברי הקיבוץ נתנו פקודה לא לזרוק אבנים,” מספרת רותי לחוג שלה, “אז גם אַבְּ’שֶלי התאפק, אבל כשהשוטרים התחילו להרביץ, הוא שמע שמפַקד ההפגנה צועק משהו, ותיכף הבין שמותר…”

“בטח,” מחַזק רמי את דבריה, “אם אני הייתי המפַקד, כבר מזמן הייתי נותן פקודה לזרוק.”

“חכם בלילה!” מִתערבת עופרה, “אתה בכלל יודע איזה אחריות זה להיות מפַקד? תאר לך שהם מתחילים פִתאום לירות!”

“מה, מותר להם?” נִבהל יוסי.

“אלא מה? יבואו לשאול רשות ממך?”

יוסי יושב זמן מה במבוכה וממהר לחוג של גדי. “ומה עם האבנים?”

הוא קְצַר רוח, גדי מִתעכב על המון פרטים.

“אבנים!” קורא גדי, “אתה חושב שזרקו אבן ועוד אבן? ברד ששובר הכול כמו ביום ברד הכי גדול, זה מה שהלך שם. בבנייני המִשטרה, בעירייה ובבית המִשפט נִשברו כל השמשות.”

“כולן?”

“כולן עד אחת, חוץ משתיים שלא יכלו להישבר בשום אופן,” – הפסקה דְרָמטית – “הן כבר היו שבורות קודם.”

לאחר שנתבררו פרטי העלילות, מתחילים לחוות את דעתם גם אלה שלא זכו לשמוע מפי אחד המפגינים.

“ואני אומר לכם, שמעכשיו הם יפחדו לפרסם עוד חוקי קרקעות כאלה,” מבטיח רמי.

“אתה חושב שחבל להם על השמשות?” שואל גדי. “הרי ממילא אנחנו משלמים בעדן במיסים שהם גובים מאיתנו.”

“ראיתם חוצפה?” מִתמרמרת תלמה, “לא ניתן להם! מה זְ’תומרת שנשלם בעד השמשות השבורות שלהם? לא ניתן ודי!”

“ואם יקחו בכוח?” דואג יוסי.

“נִזרוק עליהם אבנים,” מציע גדי, “הבנות יעמדו מסביב בשרשרת, תלמה מקדימה, ויצעקו: ‘לא ניתן!’”

“חמור,” אומרת תלמה, “אל תדבר שטויות כמו…”

“כמו תרנגול?” מסייע לה גדי.

אורי יושב רציני, ראשו נטוי לפנים. “אתה חושב שיש רק אבנים?” הוא שואל בבוז.

“אבל הנשק נגד הערבים,” סבור יוסי.

“ואני אומר שמוטב דווקא נגד האנגלים,” מכריז רמי מיד.

“הנשק,” פוסק אורי, “הוא נגד כל מי שיפריע לבנות קיבוצים ויתקיף אותם.”

“אתה רואה?” חוגג יוסי, “נגד הערבים! הם מפריעים יותר!”

“לא נכון, דווקא ודווקא לא!” מִתעקש רמי. “מי לא נותן ליהודים לעלות ארצה, מה? אה, אתה רואה, האנגלים! ומי לא נותן לנו עכשיו לקנות אדמה? מה? אתה רואה?”

“הערבים כבר הרגו חבר קיבוץ אחד והאנגלים רק הִרביצו!”

“אבל מי מסית את הערבים, אה? האנגלים! הם רוצים להפריד ולמשול. אַבְּ’שֶלי הִסביר לי.”

“זה לא חשוב.”

“ועוד איך זה חשוב!”

“בכלל לא.”

“דווקא ודווקא!”

“בכל אופן, השוטרים האלה מנוּוָלים!” מכריזה תלמה.

לקביעה זו אין מִתנגדים. רק יעלה מרחמת על השוטרים, שאף אחד לא אוהב אותם, אבל אינה מעיזה להשמיע זאת.

“ומה האנגלים אשמים, שהממשלה שלהם מוציאה חוק קרקעות כזה?” היא שואלת את תלמה. “אולי הם אפילו מִתביישים בזה? שוטר כזה, אַת חושבת שזה תענוג בשבילו לתת מכות ושיזרקו עליו אבנים?”

“למה אַת חושבת הם מרביצים?” שואל גדי, “רק מבושה.”

“למה שיתביישו? לתת מכות זה נהדר!” סבור רמי.

אבל אורי דן בכך בכובד ראש: “בכל אופן הם הִתנדבו למִשטרה, וידוע, שכל מִשטרה של עם אחד, כשהיא שולטת על עם אחר, היא מדכאת אותו. קוראים לזה אִימְפְּרַאלִיזם.”

עופרה חושבת שהוא טועה, אבל שותקת. היא לא בטוחה.

“מלבד זה הם גם יכולים להגיד לקצין שלהם, שהם לא רוצים לפזר הפגנות של יהודים,” מציע יוסי.

“טיפש, יתבעו אותם למשפט צבאי.”

“אז שיתפטרו ופשוט יִיסעו הביתה!” צוהלת רותי.

“אולי באנגליה הם יהיו מחוסרי עבודה?” אומר רפי.

“בכל אופן זה לא בסדר,” מסכם אורי, ולכך כולם מסכימים.

“הם יודעים שאדמה זה דבר הכי חשוב בשבילנו, לכן הם קודם כול אוסרים עלינו לקנות אדמה, ולכן הם גם מפסיקים את העלייה,” מסביר אורי.

בינתיים מנקרים במוחו של יוסי דבריו של רמי, “אם אני הייתי המפַקד…” חבל שלא הוא אמר זאת! “תִשמעו!” הוא קופץ מהמִטה ומכרכר בחדר. “תִשמעו, יש לי רעיון נהדר: להפגנה הבאה ניסע גם אנחנו! אני זורק אבנים מצוין!” כולם צוחקים.

בימים הבאים מוסיף יוסי להגות ברעיון שלו, ויודע כמובן, שלא ירשו להם לנסוע לשום הפגנה. ידיעה זו מקילה ומעיקה כאחת: הוא מפחד ממכות ומשוטרים, ביִיחוד אחרי ששמע, שהם עלולים גם לירות. ועם זאת הוא מתאווה שתזדמן לו הִזדמנות להִסתכן ולהִשתתף בהפגנה כזו, דווקא כדי להוכיח לעצמו, שהוא יכול להִתגבר על הפחד.

מאז הוא משחק בהפגנה. תחילה הוא נהג־המשאית והמשאית עצמה, שטעונה חברי קיבוץ, עוקף בריצה שתי קָזוּאַרינות גדולות ומתנדנד בכבדות. האנגלים חוסמים כמה רחובות ראשיים ורודפים אחריו במכונית ג’יפ קלה, הוא מצליח לחמוק ואחרי נסיעה רבת הרפתקאות הוא נושף נשיפה גדולה, מפעיל את מעצורי האוויר, ועוגן במרכז החורשה על יד ארגז החול. כאן הוא נהפך למפגין, תופס מקל וצועד קוממיות. את הסיסמאות, “בוז לאימְפְּרַאליזם! הלאה חוק הקרקעות!” הוא רוטן בחצי קול, שלא ישמעו אותו. סופסוף הוא כבר בן שתים־עשרה. הוא מכתף את המקל כרובה ומעווה את פניו בעוויה של בוז ושאט נפש ורוטן:

“Come on, come on, you bloody Jews!”

הִנה הוא לוחם בשרשרת הבחורות, מנסה להבקיעה, אף כי, כג’נטלמן, אסור לו להרביץ להן. אך לבסוף הוא פורץ ביניהן, האַלה מורמת… ובו ברגע חוזר יוסי אל עמו ואל מולדתו. “הלאה הבריטים!” הוא צועק בשקט, וכדי שיבינו, הוא מתרגם: Britishers, go home!, מֵרים אבן ומטיח אותה בכל כוחו בגזע הקָזוּאַרינה הסמוכה. הך! שִמשה אחת בבית העירייה הִתנפצה, הך! השנייה… אבל ברגע שיוסי רוצה ליטול גם את תפקיד ראש־העיר (יוסי מדַמה אותו כאנגלי במִגבעת האוחז מִטרייה כמו צֶ’מבֶּרלֵין ביומני הקולנוע) שמִתחלחל ונִמלט על נפשו מזעם המפגינים, נִשמעת צעקה רמה מבניין בית הספר. “הֵי! הי! עצום!” מריעים שם.

יוסי מטה אוזן, נִדמה לו שהוא שומע עוד קריאות הִתפעלות. בטח שוב לא שמע, שזימנו שיחת קבוצה והודיעו משהו. אולי יוצאים לטיול? לא, הרי טיילו רק בשבוע שעבר. אולי חלה יהודה, ואין מחר לימודים? לא, דברים כאלה לא מִתבררים אחרי הצהריים, אלא בבוקר או בערב, כנִראה לרוב מתחילים לחלות בבוקר. אז אולי… אבל שום השערה נוספת אינה עולה בדעתו. שיהיה מה שיהיה, רק שישמע כבר מה זה. והוא רץ לבית הספר.

2    🔗

ושם כולם מִתרוצצים ומִתווכחים, כל אחד מביע דעה, כולם בקיאים ומבינים, ורק הוא, יוסי, לא יודע על מה מדובר. ושואל. אבל אף אחד לא שומע. והוא שואל שוב, אבל כולם כל כך מִתלהבים מההצעות שהם מציעים, שהם כנראה לא קולטים שהוא שואל.

“מול המִשטרה,” קורא אורי, “אני אומר לכם, זה בסדר גמור. דווקא מול המִשטרה. יש שם מִגרש ריק, ואפילו אם יש שם קצת קוצים, אין דבר. תִראו, זה המקום.”

“וזה גם יראה להם, שאנחנו דווקא ממשיכים לבנות,” מסבירה עופרה. “זה באמת יהיה משהו סִמלי.”

אף אחד לא יודע בדיוק מה זה סִמלי, אבל כולם מסכימים.

“ותתארו לכם, ממש לפני האף שלהם! הם יתפקעו, אבל לא יעיזו לירות,” מבטיחה תלמה.

“בייחוד שקצת קשה לירות אחרי שמִתפקעים,” תומך בה גדי.

“העיקר, להפתיע אותם,” קובע אורי. “נוכל להעמיד שומר, שלא יפריעו לנו באמצע.”

“מזמין להיות שומר,” צועק רמי ומביט סביבו במבט־אתגר למי שיעז לערער על כך.

“אח, זה יהיה נהדר!” צועקת רותי, מוחאה כף ומקפצת.

“השאלה, אם נספיק להכין את הכול?” מקשה רפי. “לאסוף כל כך הרבה קרשים…”

יוסי נִדהם: מול המִשטרה! הם לא יעיזו לירות! להפתיע! להעמיד שומר. ולשם מה הקרשים? בטח להקמת מִתרסים, כמו ברוסיה, במהפכה. ופִתאום הוא חש פעימות־לב בצוואר, עד שקשה לו לנשום. סומק מכסה את פניו ומִתחלף בחיוורון. חם לו, שהוא מוכרח לפתוח מהר את צווארון החולצה, אחרת ייחנק, אבל הידיים רועדות והאצבעות אינן נשמעות לו. הוא פותח את הפה פעם ופעמיים שואף אוויר, רוצה לצעוק, הרגע הגדול! הרגע הגדול! מהר, רק לא להחמיץ אותו!

חולפות כמה שניות, עד שיוסי מִתאושש ופורץ בצעקה רכה, חנוקה למחצה: “מזמין להיות מפַקד!” בדממה הקצרה עוצרת הנשימה שלפני הצעקה, בהִתרוצצות הקדחתנית של המחשבות, כבר חש יוסי את מלוא כובד האחריות של המפַקד כשבאים להפריע, כשצריך להחליט, מתי לזרוק אבנים ומה לעשות, כשמתחילים להרביץ, לאסור, לירות… הוא משותק מאֵימה ויודע, שהוא מוכרח. שזה הרגע הגדול שלו. והוא חוזר, הפעם לא בצעקה חנוקה אלא באמירה עקשנית:

“מזמין ראשון להיות מפַקד!”

כולם מופתעים. אף אחד מהם לא חשב על זה.

“לא צריכים שום מפַקד!” אומר אורי.

“בטח!” צועק רמי. “מה פִתאום מפַקד? איפה ראית בקיבוץ מפַקד?”

“כן צריכים,” מפרפר יוסי.

“עובדה, שלא. דווקא ודווקא לא! למה שיצטרכו?”

“לכל הפגנה יש מפַקד.”

“אבל זאת לא הפגנה!” צועק רמי ויוצא במחול. “זאת לא שום הפגנה בכלל! בואו, תִשמעו! יוסי חושב כל הזמן שמדברים על הפגנה! יוסי רוצה להיות מפַקד ואפילו לא יודע בכלל של מה! תביטו, איזה מפַקד נהדר יש לנו!”

יוסי המום. לא הפגנה? אך על אף סקרנותו הוא לא ישפיל את עצמו לשאול. “זה לא חשוב,” הוא עומד על שלו. “העיקר שהִזמנתי. תִראו בעצמכם, שנצטרך מפַקד. לכל דבר צריכים מפַקד. אתם עדים שהִזמנתי ראשון.”

“אבל לא ידעתָ מה אתה מזמין בשביל מה!”

“זה לא חשוב. העיקר שהזמנתי.”

“זה כן חשוב, ואפילו חשוב מאוד, עובדה!” צועק רמי. וכשהוא מרגיש שיוסי פותח את פיו לענות לו, הוא עוצם את עיניו, אוטם את אזניו וממלמל: “דווקא ודווקא כן־כן־כן חשוב. עובדה, עובדה, עובדה!” אביו אמר, שעם עובדות אין להתווכח.

“אבל אם יצטרכו מפַקד, תדעו שאני הִזמנתי.”

“טוב, נביא את זה לשיחה,” מסכים רמי בגודל־לבב, לאחר שפקח את עיניו וחידש את קשריו עם העולם. “תִראה איך כל האנושות תצחק ממך. גם בקיבוץ אין מפַקדים.”

“בקיבוץ באמת אין. אבל בדבר כזה…” משיב יוסי.

“‘דבר כזה’ – איזה דבר?”

יוסי מחריש נִכלם. אחרי כמה רגעים שוב אינו חס על כבודו:

“באמת, אם זה לא הפגנה, מה זה?”

“תנחש!” מציע לו גדי.

מִשטרה, יריות, שומר, מִגרש ריק, קרשים… יוסי נִכנע: אינו יודע. תגידו! ומִתחנן: בחייכם, תגלו לי סופסוף, מה איכפת לכם? לשווא. גדי משכנע את כולם, שזה יהיה נורא חינוכי ומשעשע גם, אם לא יגלו ליוסי על מה מדובר. רותי מכרכרת ומוחאת כף. רמי דוחה גם כניעה ללא תנאי. יוסי נִמתח יותר ויותר. עיניו מִתמלאות דִמעות זעם והוא רוקע ברגליו וצועק: “העיקר שהִזמנתי! העיקר שהִזמנתי! תִראו שעוד תצטרכו מישהו, ולא חשוב, אם קוראים לזה מפַקד או מארגן או אחראי. תמיד צריכים מישהו כזה. עובדה! אז אני הִזמנתי.” וגם אחרי שהוא מנגב את הדמעות, הוא חוזר: “נִראה, מי יצחק אחרון. נביא את זה לשיחה. אז נִראה.”

בערב מכנס יהודה את הילדים לשיחה, כדי לפרט ולברר את כל הפרטים הנוגעים לתוכנית, שעליה הודיע אחרי הצהריים, וכאן מִסתבר, להפתעת כולם, שבאמת יש צורך במפַקד. ומכיוון שיוסי הִזמין ראשון, אין מערער על זכותו. כך נִבחר יוסי להיות מפַקד, ועדיין אינו יודע על מי ועל מה.

3    🔗

מדובר לא בהפגנה, אלא במִפגן, מִפגן־הספורט המסורתי של ילדי העמק באחד במאי. כל שנה מִתאספים בחג העבודה לחגיגת שחרית בעפולה או באחד הקיבוצים או המושבים השכנים, כל בית־ספר תורם פריט לתוכנית, מקהלה או דִקלום, ריקוד או הצגה קטנה, אחד המורים נואם על משמעות החג וחשיבות היום, ובסוף, על מִגרש גדול, מִתעמלים הִתעמלות המונית בתִלבושת אחידה של חולצות כחולות, לצלילי מוזיקה הבוקעת מרמקול ובהנפת דגלונים אדומים, התעמלות שתורגלה, כמובן, קודם לכן בכל בית־ספר בנִפרד.

הפעם הוחלט לשנות מן הרגיל: במקום הִתעמלות והופעות אמנותיות, יקימו ילדי העמק נקודה קטנה, ישוב בזעיר אנפין נוסח ‘חומה ומִגדל’. לכך נִבחר מִגרש גדול המכוסה קוצים, אבנים ושאריות של חומרי־בנייה מהבתים השכנים, מול בניין המִשטרה. כל קבוצת ילדים תִתרום את חלקה: תקים צריף אחד, צריף שני, את המִגדל, שני אוהלים… ואתם, מודיע יהודה, תביאו חצי חומה. לַנקודה, מסביר יהודה ומשרטט על הלוח, תהיה כמובן תבנית ריבוע, שנים עשר על שנים עשר מטר. החומה תהיה בגובה של מטר. מובן, שלא נוכל להקים חומה עצומה כזאת בכוחות עצמנו, לכן נשַתף את ילדי כפר יחזקאל: הם יכינו שני קירות ואנחנו שניים.

הודעה זו אינה משמחת. לא טוב להיות שותף. אבל יהודה מסביר, שצריך לשתף את כל בתי־הספר שבסביבה, וממילא לא היינו יכולים להכין חומה גדולה כזאת ולא היינו מצליחים להוביל אותה לשם.

“למה דווקא עם כפר יחזקאל ולא עם גִניֵגַר? רוצים עם ילדי קיבוץ!” תובע רמי. מִתברר, שילדי גִניֵגַר יקימו את המִגדל. “מה, הם הִזמינו? גם בזה יש הזמנות?” אבל אחרי שמִתווכחים עוד קצת על פִרטי התוכנית וחלוקת התפקידים, מִשתכנעים כולם.

“העיקר המהירות,” מסביר אורי. “גם כשמקימים קיבוץ אמיתי של חומה ומגדל: מכינים את הכול בחשאי בכמה קיבוצים שכנים, ואז יוצאים מכל הסביבה באמצע הלילה, קבוצה אחת מקימה את המִגדל, שנייה מציבה את החומה, שלישית ממלאת אותה חצץ, שלא יעברו כדורים, בכמה שעות הכול גמור. וכשקמים הערבים והאנגלים בבוקר, הם כבר לא יכולים לעשות כלום: עומד לפניהם קיבוץ חדש מבוצר מכל צד.”

אורי שואף אוויר. את העיקר, שצריך שותפים לשם ביצוע מהיר, שכח. הוא מבקש שוב רשות דיבור, אך בינתיים ניתך על יהודה מבול שאלות: ומה, זרקור לא יהיה? מי ייתן לנו קרשים? מאיפה ניקח חצץ למלא את החומה? איך נסחוב הכול לעפולה? מה השוטרים יגידו? מותר להם לירות? עופרה שואלת, מה הקשר בין קיבוץ חדש לאחד במאי, יהודה מדבר על שחרור עמים, סוֹלידָריוּת, ברית פועלי כל העולם. יוסי כועס, שעופרה גוזלת כל כך הרבה זמן: הוא רוצה לדעת, איך הוא צריך לפקד על הקמת החומה, אם מותר לזרוק אבנים, ומה לעשות, אם יבואו לאסור מישהו.

4    🔗

עתה כולם עסוקים בהכנות. אמנם ‘הבניין’ (החברים העובדים בבנייה) מסכימים להקציב קרשים, ודווקא קרשים מתאימים בדיוק, שאורכם שישה מטר, אלא שתקועים בהם המון מסמרים ישנים וקרום אפור של בטון מכסה אותם. הבטון ברובו נושר כשמטפלים במסמרים: מרימים להם קצת את הראשים בעזרת צבת, פלאיר או מברג, תולשים אותם בפטיש־בניין, שבאחד הצדדים של ראשו יש חריץ מיוחד, שלתוכו מושחל ראש המסמר, המועמד לתלישה. לבסוף מיישרים את התלושים בדפיקות פטיש ולמרות הזהירות עד מהרה מכחילות כמה אצבעות: עכשיו ניתן להִשתמש במסמרים אלה לחיבור הקרשים. מסמרים חדשים וקרשים חדשים לא ניתן להשיג בגלל המלחמה, טוב שיש מלאי של ישָנים. את אלה מחברים לארבעה קטעים – כל אחד באורך שישה מטר, אתם בכלל מתארים לכם איזה מִשקל זה? וזה עוד כלום לעומת הכובד, שהיה לחומה הזאתי, אילו היו עושים אותה על אמת, בדפָנות כפולות, שיוכלו למלא ביניהן חצץ נגד כדורים. לא, אנחנו עושים רק דופן אחת, ראשית, כי אין חצץ, שנית, מסביר אורי, השוטרים הרי לא יידעו שאין דופן כפולה ויחשבו שהחומה ממולאת, וזה העיקר.

אחרי שהוכנו הקטעים מתחיל התִרגול: כולם צריכים להרים בדיוק באותו רגע ולמשוך לאותו צד. כולם – זאתומרת גם המפַקד, טוען רמי, צריך לסחוב עם כולם, כי לצעוק את ה“אחד שתיים שלוש, יחד!” הוא יכול תוך כדי עבודה, ובכלל, הוא לא צריך להשוויץ יותר מדי. יוסי מוחה: המפַקד לא יכול לסחוב. הוא צריך לשים לב לכל דבר מסביב. ובכלל, מפַקד אף פעם לא סוחב עם כולם. יהודה פוסק לטובת רמי – הקרשים כבדים, וכל זוג ידיים, ואפילו ידי מפַקד, עשויות להקל.

מדי יום מִתאמנים: מרימים, נושאים לַמקום, מציבים, מחברים ומחזקים. יוסי מבקש מיהודה, שירשום לו נוסח מדויק לַפקודות, ואחר הצהריים הוא שוב מבלה בחורשת הקָזוּאַרינות, צועד כמפגין, רוטן פקודות, מקבל בקור רוח החלטות גורליות. הִנה הוא קצין מִשטרה אנגלי. בשצף־קצף ובעברית רהוטה (אבל ברי“ש מגולגלת שנִשמעת כמו וּרֵיש ובלמ”ד כבדה שנִשמעת כמו וּאַמד) הוא דורש להסגיר לידיו את מפַקד ההפגנה. מיד חומה של בנות מקיפה את יוסי מכל עבר ואותה אין הקצין – כג’נטלמן אמיתי – יכול לפרוץ. במעוז מִבטחים זה עומד יוסי גאה ואיתן ועונה בראש מורם על שאלותיו של הקצין השחצן: “יֶס, סֶר, אני אִרגנתי הפגנה זו. אני! ודווקא מול המִשטרה! כי זה מעשה סִמלי! פועלי כל העולם יעזרו לנו. אפילו יהודה אומר.” כאן יוסי מהסס רגע ומחליט להשמיט את יהודה. “פועלי כל העולם יעזרו,” הוא חוזר, “כי הם יודעים…”

אבל עוד לפני שהוברר, מה יודעים פועלי כל העולם, פִתאום, בתכסיס עורמה בלתי־ג’נטלמני, מצליח יוסי, קצין המִשטרה, לפרות את חומת הבנות של יוסי ושתי קָזוּאַרינות סמוכות ולאסור את יוסי, הוא מפַקד ההפגנה. אבל יוסי – המון המפגינים הזועם – מִסתער לשחרר את יוסי האסיר. לחייו לוהטות, נשימתו קצרה. החזה מִתרחב, הראש מִזדקף. הִנה החיים האמיתיים, המלאים! סופסוף הוא בתוך תוכם! אבל חיש מהר חוזרת המועקה בבטן ובחזה: האם הוא באמת יוכל להישיר מבט בפניו של הקצין הבריטי? ואם קצין זה ישלוף אקדח? האם הוא, יוסי, יוכל אז לומר לו בשלווה ובלי מורך: “כן, סֶר, אני המפַקד ואני מקבל עלי את מלוא האחריות, סר!” ומה, אם מרוב פחד לא יוכל להוציא הגה?

יוסי ממציא לעצמו תרגילי אומץ: בסיפור אינדיאנים קרא, שלַמִצטרף לשבט עורכים מבחן: צורבים לו את היד בגחלים. ובכן, הוא מחליט להניח על כף היד גפרור דולק ויִתגבר על הכאב, בלי שהיד תרעד. ובלילה חשוך ילך לבד לוואדי שמאחורי הכרם. מחר, הוא מחליט, מחר ינסה את כל אלה ויצליח! אבל שוב ושוב הוא דוחה את המִבחן: מה יהיה, אם לא יתגבר על הכאב וינַער את היד? ואם לא יעֵז לעבור בחושך, בין תנים מייללים, את הכרם?

“אתה פחדן עלוב,” הוא מייסר את עצמו, “זה מה שאתה! אין לך אומץ בעד מיל. איך אתה רוצה להיות מפַקד? תִתפטר! אבל אתה פחדן כזה, שאפילו להִתפטר אתה לא מעיז.”

5    🔗

לבסוף בא היום הגדול. אחרי ארוחת הבוקר מחכים למשאית. כולם בחולצות כחולות, ענודים סרטים אדומים משמאל, מעל ללב. על מִגדל המים מִתנוססים מאתמול שני דגלים גדולים, אדום ותכול־לבן, על מוטות ארוכים. הם בטח נִראים למֵרחוק, עד הכביש, כדי שהבורגנים יראו ויתפקעו, דברי רמי.

שעה אינסופית מחכים. בסוף סופסוף, חברֶה, היא באה!

“כולם לתפוס! מוכנים? שתיים, שלוש והופּ!”

בעמל רב מטעינים את קִטעי הקרשים. יהודה יושב בצד הנהג. מפליגים.

“תשירו!” קוראת עופרה, “אנחנו כבר קרובים לעפולה. עכשיו, לפחות, תשירו! איזה רושם עלוב זה יעשה, אם נבוא למִפגן כזה בלי שירה?”

טחנת הקמח משמאל לכביש, פסי הרכבת, דגלים אדומים בראש מגדל המים ובחלונות אחדים, בניין המִשטרה, רָבוע ועוין, חומה מטויחת בטיח אפור־ירקרק מחוספס, אשנבי ירייה.

המִגרש שממול למִשטרה כבר גדוש חולצות כחולות. כמה מורים, לבושי כחולים גם הם, מִתרוצצים בין המון הילדים ומחלקים הוראות אחרונות. עדיין מחכים לשאר הקבוצות. הוחלט שהם, המורים, לא יִתערבו, הילדים עצמם יבצעו הכול.

יוסי בוחן את בניין המִשטרה. ודאי שָם עדיין אינם יודעים מה עומד לקרות. כל מה שהם רואים – זה המון ילדים. הקרשים עדיין על המשאית. רק כשיראו את הנקודה, את הדגלים ואת הכְּרזות… יש לקבוע מראש את דרך הנסיגה, על כל צרה שלא תבוא.

שריקה חדה. כולם מִשתתקים.

“הקשיבו, חבריה, הקשיבו!” קורא מורה קרח שאפו כחרטום הנשר. “אנחנו מתחילים בחלק הראשון של התוכנית שלנו. ובכן, על אף הגזֵרות הקשות של ממשלת המנדט ממשיך העם העברי במולדתו ההיסטורית…”

יוסי נושם נשימה עמוקה. עוד רגע. שריקה שנייה. המורים פונים בחבורה לקצה המגרש, נעלמים מעבר לפינה.

“הקשב!” צועק יוסי וקולו רם מכפי שרצה, “בריצה אל המשאית! לאחוז בקרשים! מוכנים? הי־הופּ! להחזיק רגע, לקפוץ למטה! כן, קדימה!”

הם אוחזים בקרשים של הקטע הראשון וגוררים אותם על פני השדה. המגרש נהפך בן־רגע לתוהו ובוהו של צעקות וריצות. מִתנודד עובר על פניהם המִגדל, נישא על כִתפיהם של ילדי גִנֵיגַר. קיר של צריף נִשמט מידי נושאיו, צונח ופוגע לילד אדמוני ברגל, וזה פורץ בבכי.

“קדימה,” מפַקד יוסי. “שמאלה! גדי, לאן אתה סוחב? יותר לשמה! זהו! הִגענו! הצד של רפי מוריד ראשון. לא להרפות פִתאום את הידיים, שמעת גדי? זהו. להביא את הקטע השני! בריצה למשאית, קדימה!”

“תִראו שעוד אסדר אותו,” לוחש גדי לרפי ולאורי שהולכים לצידו למכונית. “מִתנפח כמו תרנגול הודו. פשוט יהיה תענוג להוציא לו את האוויר ולחסל אותו קצת!” – ‘לחסל קצת’ הוא ביטוי חדש, וגדי גאה בו. יוסי אינו שומע. ליבו הולם. הרוח מבדרת לו את הבלורית. המִגרש, היום שטוף־השמש, הדגלים. כאן מכים פטישים, נִתקעות יתֵדות ונמתחים חבלים לחיזוק המִגדל. הוא עדיין מִתנודד קצת, וכבר מטפס עליו נער שחרחר זריז להניף עליו את שני הדגלים, האדום והתכול־לבן. שם עומד אוהל ראשון, הרוח מנפנפת ביריעות, על צריף אחד מרכיבים את הגג. ילדי כפר יחזקאל מפגרים אחרינו, קִטעי החומה שלהם לא מחוברים עדיין. והמורים? הם כנִראה יושבים באיזה קיוסק סמוך, משוחחים על המשך התוכנית. טוב, שהלכו. טוב, שלא רואים אף אחד מהם. הִנה הנקודה שלנו, כולה שלנו! טוב, שנושבת רוח ומבדרת את הדגלים בראש המִגדל שלנו! יוסי מבליט את החזה ומביט סביבו מאושר, לראות, אם כולם חשים כמוהו.

וקופא. שוטר אנגלי הולך ובא. שפם דק מִתמתח לו בחומרה לאורך השפה העליונה. המדים שלו מגוהצים, הנעליים מבריקות ומקל קטן שחור סובב בידו. גם יתר הילדים הרגישו בו, מצביעים עליו, מִתלחשים, מנחשים מה יעשה.

יוסי חש שהוא מחוויר וליבו הולם עד צווארו. בא רגע העימות, רגע האמת. ובו ברגע הוא שומע את לחשו של גדי המביע פחד וריגוש: “תברח, יוסי, תברח! הוא בא לאסור אותך!” – כמה טוב, שיש חבר טוב! יוסי רץ ועובר בשער החצר שבחומה החדשה ומִסתתר מאחורי אחד הצריפים, משם הוא מציץ בעד סדק. אם השוטר יתקרב, יתחמק וייצא בצד השני, ירוץ אל תוך הקוצים ודרך הסבך ינסה להגיע אל מקום ההִתייעצות של המורים. היכן רוממות־הרוח שבשעות הסכנה, שקרא עליה בסיפורים? היכן שרשרת הבנות, שתגן עליו מפני פגיעת כל ג’נטלמן עוין?

אבל מה זה? מה קורה פה? גדי הולך לקראת השוטר ועומד על ידו. רואים את השפתיים שלו נעות! וכבר הוא חוזר בהילוך מהיר, מִסתודד עם אורי ורפי. יוסי רוצה להִצטרף. כנִראה חלפה הסכנה. אך גדי ממהר אליו ולוחש: “הוא באמת בא לאסור אותך. רציתי לרוץ ולקרוא לאחד המורים, אבל כולם נעלמו. אולי נאסרו.”

יוסי מחוויר. אינו שואל, באיזו שפה דיבר השוטר אל גדי, אינו מִתפלא, ששוטר אנגלי משתף את גדי בתוכניותיו.

“אני יברח לאורך החומה, משם דרך הקוצים, עד קצה המִגרש,” הוא אומר ונושא אל גדי עיניים מבקשות עידוד. אבל אורי ורפי באים בעקבות גדי ועומדים ליד יוסי עמידה מאיימת. “לא, אתה לא תברח,” אומר אורי. “אם לא ימצא אותך, הוא אומר שיאסור במקומך את גדי ואת כולנו.”

“נכון,” מחַזק גדי את דבריו. “אתה המפַקד והאחראי.”

“אז מה… אני…” השפה התחתונה שלו רועדת. כמה קצרים היו רִגעי האושר והשיכרון. עכשיו החברים שלך צריכים להגן עליך, ללכת איתך למאסר, למה איתך, במקומך! הם צריכים להציל אותך בחירוף נפש. אבל – להסגיר?

“הוא אומר שיחכה רק עוד דקה אחת, ואם לא תצא אליו הוא מזעיק תגבורת ואוסר את כולנו. והוא אומר גם, שאין לך מה לברוח, כל המִגרש מוקף.”

“כבר שקלנו להגן עליך בחומה חיה של בנות כמו בהפגנה של הקיבוץ,” מספר גדי, “אבל הוא תיכף הודיע לנו, שהוא לא ג’נטלמן ולא יתחשב בזה.” כאן רפי פונה הצידה ומליט את פניו, גם פיו של אורי מִתעקם.

יוסי נושך שפתיו, מכַווץ כתפיו ונותן את כפות ידיו בין ירכיו, כאילו קר לו. ופִתאום, לתימהונו, הוא שומע קול זר יוצא מגרונו:

“אני אצא אליו.”

הוא מזדקף, יוצא לאיטו מתחום החומה וצועד אל עֵבר השוטר. כולם מפסיקים את העבודה ומִסתכלים, מִתלחשים, מגחכים. גם השוטר תולה עיניו ביוסי ההולך וקרב אליו כסהרורי, מגיע למרחק כמה צעדים ממנו ונעמד מולו. אינו מביט לאחוריו ואינו רואה, איך גדי משתיק את הצוחקים.

נִשמעת שריקת משרוקית: המורים חזרו.

“הקשיבו, חבריה! לאחר שהוכחנו לשלטון הבריטי, שלא נחדל ממאמץ הבנייה בארצנו, נעבור עכשיו לחלק השני של התוכנית – הופעות אמנותיות, נאום, שירת ההִמנונים ופירוק הנקודה,” מכריז הקרח בעל חרטום הנשר.

“ילדים,” נִשמע גם קולו של יהודה, “בבקשה להִתרכז כאן ולשבת על הארץ. חִדלו להִסתובב, שמעתם? יוסי, לאן אתה הולך? חזור הֵנה מיד!”

יוסי עומד רגע דומם והמום וחוזר בקומה כפופה.

רעמי צחוק מקבילים את פניו.

6    🔗

בדרך הביתה המאורע שיחת היום. מפעם לפעם פורצים בצחוק. לשווא מנסה עופרה לפתוח בשירה.

“אח, יוסי, זה היה עצום, פשוט עצום!” צועקת רותי.

יוסי שותק. לבסוף הוא מגמגם:

“מה יש? אתם חושבים שלא היה יכול לאסור אותי באמת?”

“לא,” פוסק רמי, “אתה לא די חשוב.” ואחרי רגע הוא נִזכר לצעוק: “זאתומרת, אתה הרבה יותר מדי לא־חשוב בשביל זה.”

“ואפילו שאני לא חשוב – הוא יכול היה לאסור.”

“אבל הוא לא אסר.”

“העיקר שהוא היה יכול.”

“העיקר, שהיית כל כך מצחיק!” קשה לה לרותי להֵרָגע.

רפי עומד על ידה, עיניו נעוצות בנקודה סמויה רחוקה. בחצי קול הוא אומר לה ולגדי: “ואני דווקא חושב שיוסי נהג כמו גיבור אמיתי.” אבל הם אינם מקשיבים.

“בשנה הבאה האנגלים בטח יפרסמו חוק־מים וחוק־אוויר,” משער גדי, “ואז שוב נקים נקודה חדשה לפני האף שלהם. מזמין ראשון להיות מפַקד בשנה הבאה!”

“כבר מגיעים הביתה! עכשיו לפחות תשירו!” קוראת עופרה. “איזה רושם עלוב זה יעשה, אם נחזור ממִפגן כזה בלי שירה?”

המשאית נִכנסת בשער הקיבוץ. על ראש מִגדל המים עדיין מִתנוססים שני הדגלים, האדום והתכול־לבן, ומִתבדרים ברוח.

 

אפרים    🔗

בקיבוץ הגדול… ממהומת העבודה ושאון הטרקטורים, מיִללת המסור החשמלי שבנגריה, מטִרטור המגרֵסה הגדולה לגרעינים שבמחסן התבואות ומנהימת מערבלי הבטון, מהִמהום פרימוּסים וריחוש שמן רותח במחבתים גדולים במטבח, מעישון סיגריות ברַחבה לפני חדר האוכל עם ערב, מלחישות ה“שקט, לא לדבר שם!” כשנערך קונצרט תקליטים בחדר הקריאה ו“עכשיו תסכמו את הניסויים” שבבית הספר, מצטיירות גם דמויות יחידות, מסתמנים ועולים אישים נערצים, השולטים בטרקטור ובמכונית, וגם סתמיים, שאינם ידועים כמעט, מזדקרים גם כמה רעים ושנואים, שלא מרשים לשחק בחצר על השקים, לא מתירים ללכת לסרטים וחושבים שאנחנו עוד קטנים, ורק להם מותר הכול.

למשל – מן הנערצים – אפרים החצרן, אביו של רמי, נמוך, דק, חד־עין, על המצח הצר שלו מִתפתלים הרבה קמטים, כשהוא מדבר, הוא מגביה לפעמים גבה, כאילו הוא מִתפלא על משהו. החוטם שלו קצת כפוף ומעוגל ומן הצד הוא קצת דומה לכבשה. לא, לא מעריצים אותו בגלל היופי שלו.

הוא החצרן, ברשותו מפתחות המחסן הכללי, מחסן הכול בו: חבלים, מסמרים, צבע, מזרונים, מיטות, סבון, שקים ריקים, גופרית, מנעולים, מלכודות עכברים… אין קץ לאוצרותיו, והנחשק שבהם – האוכף ורִתמות־הרכיבה, התלויים על מסמר גדול בכותל המזרחי. ודאי, אפשר לרכב גם בלי אוכף. אבל אז ניטל עיקר התענוג, יכולים רק ללכת לאט או לדהור, אבל לא לרהוט, מה שקוראים ‘לרכב טְרַאפּ’, וזאת למה? כי… מי שיש לו אהמ… (כאן גדי מִשתעל) וניסה פעם, כבר לא כל כך מהר ינסה שוב, ובמקום זה יהגה במה שאמרו חז"לינו: “אין חכם כבעל ניסיון”.

מה שנכון במיוחד לגבי זוֹגוּ, שנקרא כך על שֵם מלך אלבניה: העצמות שלו בולטות לו מהגב באופן סדיסטי וברכיבת טְראפּ הן חובלות בכל מה שבין הירכיים לעכוז. לא כן ברכיבה על אוכף: זה מאפשר לך להתאים את עצמך לְקצב הסוס, והרי עיקר התענוג ברכיבה זה להרגיש את הקצב, לא?

לא מזמן למד גדי את הביטוי ‘דָא עָקָא’ וכבר יכול להדגים את השימוש בו: אך דָא עָקָא – האוכף במחסן, המחסן נעול, מפתח המנעול בכיס של אפרים, ומשם אין אפרים מוציא אותו, אלא אם כן הוא יודע מה אתה רוצה לקחת, לשם מה ובהסכמת מי? וזה הסעיף האחרון קשה מכולם, כי אפרים לא יִיתן את האוכף בלי שיסכים לכך זאב’ל, הוא ג’ינג’י, שיש לילדי הכיתה מלחמה איתו בכמה חזיתות. לא, אין סיכוי לשכנע אותו, שיגיד לאפרים. ואפרים, דווקא מפני שיש לו בן בַכיתה, לא יִיתן בלי רשות.

אז יש לנו פְּרוֹבְּלֶמה, אומר גדי. למען הדיוק, הוא אומר ‘פְּרַבְּלֶמה’ ברי"ש מגולגלת ולללמד מודגשת, כמו שמדברים הוותיקים. ואורי אומר:

“מה הבעיה? נסחוב את האוכף ונסחוב את הסוס. וזהו.”

אומרים ועושים.

בארבע ורבע הולך אפרים לשתות תה בחדר־האוכל. יוסי נשלח לאבטח את האגפים והעורף, בעוד פלוגת הפורצים ממהרת אל הסככה הגדולה, שבחלק המערבי שלה נמצא המחסן, מופרד משאר הסככה ע"י מחיצת פח גבוהה, שמגיעה כמעט עד הגג. אבל רק כמעט. גדי מכריז, שהכמעט הזה כל תקוותנו.

בסככה מגובבים שַׂקים בכמה ערימות: של תפוחי אדמה שמדיפים ריח עובש, שקי דשָנים (סוּפֶּר־פוֹסְפאט, מסביר אורי), שקי כּוּסְפָּה בלתי־גרוסה לרפת, כשהיא גרוסה אפשר לטעום, זה מה שנשאר מהבוטנים אחרי שסוחטים מהם את השמן, בצד השקים עומדים המרַסס של המטע, המגַפר של גן־ירק, שני ‘בּוּקֶרִים’ לזריעה באדמה לחה והממיינת, שמבררת תפוחי אדמה.

גדי מכוון ואורי מטפס: קודם על הממיינת, ממנה הוא מדלג על ערימת תפוחי האדמה, קופץ ממנה אל ערימת שַׂקי הפוֹסְפאט (סוּפּרפוֹסְפאט, מתקן אורי, בקיצור סוּפּר, גורס גדי), שהיא הכי גבוהה ומגיעה בצד אחד עד לגג. שם הוא תופס באחת מקורות־העץ של גג־הפח, מתרומם ונע אל המחיצה, כשהוא נתלה בקורה רק בידיים ומזיז יד אחרי יד. גדי אומר, שהוא מִזְדַקֵת – זוחל בתלייה כזיקית דוּ־רגלית – אל עבר הכמעט.

רותי, שהודיעה ש“לא איכפת לה כלום, היא מוכרחה לרכב,” עוקבת אחריו בפה פעור, רפי מתחרט, שהִניח לאורי לטפס ראשון, כבר הוא על הממיינת, מדלג מתפוחי האדמה לַסוּפֶּר ונתלה על קורה מקבילה לזו של אורי.

כשהם מגיעים למחיצה, הם מכווצים ברכיים לבטן, עוברים מעֵבר לקְצֵה קיר הפח, עוד מבט למטה – והם צוללים ארצה בקפיצה גמישה, אורי נשרט בחוט ברזל שנוקם על שלא הִשגיחו בו, רפי מפיל ברעש גדול חרמש שעמד נשען לקיר, הוא נוקם שהִרגיזו אותו משלוותו.

“היה לכם מזל של שני גויים,” מעיר גדי, “שלא קרה לכם מה שקורה למי שקופץ על חרמש.”

ובינתיים הם עומדים בארץ החלומות והאגדות, בין מלכודות ומנעולים, מסורים ומסמרים, הכול־בכול־כול מאָל“ף עד תי”ו, מאבקה נגד מקקים ועד תחבושות לעצים, שחובשים בהן פצעי הרכבה. אורי ממהר אל האוכף, מתיר את רִתמות הרכיבה הקצרות, כורך אותן על עצמו, וקושר בהן אל עצמו את האוכף. רפי בינתיים מביט סביבו ומדווח לגדי שיש בעייה: איך לצאת. כי אין להם במחסן לא ממיינת ולא ערימת סוּפֶּר לטפס עליהם, אז איך אתה רוצה שנגיע לקורה?

"אז יש לכם פְּרַבְּלֶמה, מודיע להם גדי. וכעבור רגע מתגלה ראשו מעל למחיצה, משם הוא משגר עצות: נגיד שאורי יטפס על רפי – אז יוכל להגיע לקצה המחיצה, אבל הפח החד – אם ייתלה עליו – יחתוך לו את האצבעות. ואם ירפד את האצבעות במטפחת? אז יוכל לתלות כמה זמן, אבל בטח שלא יהיה לו כוח להתרומם. ואם רפי ידחוף מלמטה? הם מנסים. אורי אכן מצליח להתרומם עד כדי להעביר רגל וכבר הוא צונח מתנשם וסרוט על ערימת הסוּפֶּר. אימה נופלת על רפי, שלא יצליח לצאת. באמת, מה יקרה? גדי מנחם: לא משהו יותר גרוע, ממה שקרה לאחיו של עלי־באבא במערת ארבעים השודדים.

הם זורקים לו את קצה הרתמה, אבל אין סיכוי שיצליחו למשוך אותו למעלה. בינתיים נזכר גדי, שבין כל האוצרות מן הראוי שיהיה גם סולם אלומיניום קטן, שאולי חבוי באחת הפינות. לבסוף באה התשועה מארגז, שממנו מטפס רפי על הארון, שממנו גם הוא הוא מצליח למשוך את עצמו מעבר למחיצה החדה המרופדת, ופצוע אצבעות הוא צונח בחולצה קרועה על שקי תפוחי האדמה.

עוקפים את האורווה, מסתתרים בצל כלובים ריקים, שגידלו בהם ארנבות, עד שגילתה קרן הקיימת, שאינן כשרות ואסרה על הקיבוץ את גידולן. רואים ואינם נראים, הם ממתינים לדיווּח חוליית האבטחה (יוסי). אפרים – מוסר יוסי – הלך מחדר האוכל למקלחת. רמי מבטיח, שהוא תמיד הולך משם לחדר. זאב’ל כבר נתן אוכל לסוסים והִשקה אותם, והלך למִקלחת גם הוא, ושם הוא יושב כידוע תמיד המון זמן ומספר בדיחות גסות. יופי! “העולם חלון פתוח,” שורק גדי.

נושבת רוח קרירה של יום אביב מעונן. החצר ריקה: אין היום חברים שמטיילים כאן עם הילדים שלהם. לא תשוער הזדמנות יותר מוצלחת. בן־רגע מצליח אורי לאַכֵּף את זוֹגוּ, הדרך מן האורווה לשער היא רק כמטחווי־אבן או כקפיצת חתול שיודע לקפוץ – דברי גדי. אורי מוליך אותו באפסר, והסוס המאוכף מוּצָא מן החצר באין רואים.

מאחורי כרם הזיתים, מקום שנסתר מכל עין רואה, מתחילים “לעשות סיבובים”, ויש גורסים “לעשות תורות”, שפירושם אחד: לפי התור זכאי כל אחד להקיף ברכיבה את כרם הזיתים. האדמה נוקשה, הרוח קרירה ונעימה, זוגו סבלן ומקבל את שכרו אחרי כל סיבוב: אורי תלש בדרך, כשעברו בגן־ירק, מלוא כיסיו גזרים צעירים. גדי מעיר, ששיטת הגזר והמקל טעימה ונעימה בעיקר כשהיא מצליחה בלי מקל.

מחליטים, שיהיו סיבובים קצרים, שייצא לכל אחד לרכב כמה פעמים. ובינתיים יושבים בצל עץ זית – השמש כבר שקעה ואין צל, אבל בַסיפורים תמיד יושבים בצל איזה עץ. בזמן שמחכים מספרים סיפורים שנוגעים לסוסים, לרכיבה ולסחיבות, אפילו שכבר מכירים אותם, זה רק מוסיף להם, הָחֵל בקורותיו של זוֹגוּ, שזכה בשם מלכותי, כי בחר להיוולד בדיוק כשמלך אלבניה גורש או ברח, וכָלֶה בקורות סוסו של הבארון מינכהאוזן, שנחתך כזכור לשניים ונתפר בענפים רכים של דובדבנייה, שנבטו לו על הגב, עד שאפשר היה לרכב בצל דובדבנייה ולאכול דובדבנים. מי כבר טעם פעם דובדבנים? אַת, רותי? מה פתאום? פיתום ורעמסס. לא יכול להיות, אין דובדבנים בארץ. אבל יהיו, גם תפוזים פעם לא היו, ואפילו סַבְּרֶס, איך אתה יודע? את הסברס הביאו מאמריקה, כמו טבק, עגבניות, תירס, תפוחי אדמה… ואני דווקא אכלתי דובדבנים בארץ! מתערבת איתכם. אה, חכמה, ריבת דובדבנים זה לא נקרא. למה לא? התערבנו!

כולם מצליחים: גם לעלות, גם לרכב טראפ ולדהור קצת, גם לרדת כמו שצריך, כשרגל שמאל בארכוף ורגל ימין מונפת מעל לאוכף. כולם מאושרים.

כעבור שעתיים, עם חשֵכה גמורה, חוזרים גיבורינו הביתה. השער כבר סגור, אבל הם עוברים בגן־ירק (עוד קצת גזר!), ונִכנסים בפִשפָש שעל יד ערֵמת הזבל. פוסעים לאט, ברגליים קצת מפוסקות, כמו מי שעשו במִכנסים. רק אורי – שמוליך את זוֹגוּ באפסר – הולך זקוף, כאילו הרגליים והתחת לא כואבים לו בכלל, מִתפעלת רותי. רפי מנסה גם הוא לצעוד בקלות ובשיניים מהודקות וגם מבקש להוליך קצת את זוֹגוּ. זוֹגוּ מובל עוד לשוקת ואורי שורק ומסביר, שכל מי שקצת מבין בסוסים יודע, שתמיד שורקים, כשרוצים שסוס ישתה או יפַשתֵן, מן השוקת הוא מוחזר למקומו, נִקשר, מקבל מנת תערובת. אפילו מנגבים לו את הזיעה מהגב.

החזרת האוכף בחושך היא מִבצע קשה, שמעלה זיעה וסריטות בגופו של אורי, קורע לו את החולצה, אך מזכה אותו בהערכה אילמת של כולם, ורותי אומרת לו: “יא, אפילו שתמיד אתה לא הכי זריז, הפעם היית מאה אחוז,” – משפט, שגם רפי מסכים לו. הרִתמות מקופלות כיאות, ואפילו הארגז הריק, שבעזרתו נחלץ אורי ממחסן האוצרות, לאחר שטיפס ממנו על הארון כדי להגיע משם לקצה המחיצה, מוּשב אל מקומו בעזרת מקל ארוך. בקיצור: הכול נגמר בכי טוב, כל העקבות טושטשו, אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע, אף אחד לא יכול אפילו לחשוד.

“אני אומר לכם, הפעם היינו בסדר, וזהו,” אומר אורי בענווה.

אבל כשהם מגיעים לרַחבה שלפני חדר האוכל, הם פוגשים את אפרים. וכשרוצים לעבור על ידו – בחיוך ובלא נקיפת־לב – הוא טופח לאורי ולגדי, שהולכים ראשונים, על הכתפיים ואומר: “למה לא לקחתם את האוכף החדש, שתלוי מאחורי הארון, איתו זה הרבה יותר נוח.” – ובלי לחכות לתשובה הוא הולך הלאה.

הם עומדים נדהמים. ראשון מתאושש גדי:

“בחייך, אפרים, אחד אפס לטובתך.”

ואחריו אורי: “איך אתה יודע שלקחנו אוכף?”

“סוד מקצועי,” משיב אפרים.

“את אפרים לא נצליח לסדר אף פעם,” אומר גדי בפסימיות. ורמי גאה מאוד באב’שלו.

למחרת אורי מוטרד: הוא דיבר עם זאב’ל, ומתברר, שאפרים סתם בילף: אין שום אוכף חדש. רמי מבקש מאפרים שיגלה לו את הסוד, ואחרי כמה הפצרות אפרים מספר: בו־ברגע שראה אותם לפני חדר־האוכל, שיער לפי צורת ההליכה שלהם, שהם חוזרים מרכיבה. אלא שלא ידע, אם סחבו רק את הסוס ורכבו בלי אוכף, או שמצאו דרך לסחוב את האוכף מהמחסן. כדי לבדוק זאת, הִמליץ על האוכף החדש, הנוח כביכול, שלא היה ולא נברא. ורמי תיכף רץ ומספר לכולם: הוא יודע, ש’גילוי הפָּטֶנט' לא יגרע מכבודו של אב’שלו, אדרבה.

 

הקיבוץ    🔗

באחד מימי הקיץ, לפנות ערב, נִכנסת לחצר מונית הדורה ובה חבורת זרים בלבוש מצוחצח, אחדים מגוחכים, הילדים עוקבים אחריהם: גבר שמן, גברת שהשֵׂיער שלה צהוב והגבּות שלה שחורות ובחור כפוף כאילו יש לו כאב־בטן. קבוצת ילדים נִכרכת אחריהם כשהם מסיירים במשק עם חנן, אבא של אורי, שתמיד מראה את המשק לאורחים. באמצע הסיור מִתרחק הבחור הכפוף מהחבורה ופונה אל הילדים, שואל לַשמות ולַגיל שלהם, מתעניין בַלימודים בַבית־ספר, ומספר, שהוא עיתונאי, מה זה ‘עיתונאי’ אתם יודעים, ילדים? והוא מספר, איך כותבים לעיתונים ואיך מדפיסים אותם. ועכשיו אני רוצה שגם אתם תספרו לי משהו. אני רוצה לשמוע מכם, מה זה בעצם קיבוץ.

ראשון מנסה להשיב אורי, הוא עומד לפני האורח, הידיים תחובות בכיסים והראש נטוי קדימה: “קיבוץ – זה קשה להסביר. כל מה שאתה רואה פה זה הקיבוץ. אם תהיה פה כמה זמן ותעבוד במשק ותדבר עם החברים, אז תדע במשך הזמן.”

“ואם מישהו איננו יכול להישאר?” מחייך האורח.

“קיבוץ זה פשוט קיבוץ – ודי!” ממלמל אורי. אינו אוהב זרים.

“מה,” שואל גדי, “אתה לא יודע מה זה קיבוץ? באמת? אז פוּיה תִתבייש לך! תביטו, ילדים – כזה ארוך ובקצה לא יודע מה זה קיבוץ!” בדרך כלל נוהג גדי לומר: “כזה ארוך ובקצה טיפש.” הפעם הִתאפק. אמרו, שצריכים להיות נימוסיים לאורחים.

“קיבוץ – זה חלק מתנועת העבודה וההִתיישבות,” פותחת עופרה בביטחון רב, אך לאחר המִשפט הראשון היא נעצרת, מגמגמת משהו ומִשתתקת. היא מתבודדת בקצה הכרם, בוכה שם קצת ונִזכרת באבא שלה, שנהרג במאורעות שנת 36' ואומרים עליו שהִקריב את החיים שלו על מזבח הקיבוץ והתנועה.

רפי עומד על יד האורח, האצבעות שלו תועות בבלורית והעיניים משקיפות למרחק. אחרי שעופרה הולכת, הוא אומר:

“קיבוץ זה פשוט כפר שיתופי גדול, מִשפחה אחת גדולה.”

האורח מודה להם וחוזר ומִצטרף לחבורה שלו, והילדים מדברים עליו עוד קצת. ורפי מוסיף להגות – לא בו, אלא בשאלה שלו, כי הוא חש, שהתשובה שלו לא הייתה מספיקה וצדק דווקא אורי, שלא רצה להגדיר, וטען, שרק מי שחי פה, יידע את זה ‘במשך הזמן’.

לכאורה, בקיבוץ יש לך מאה וחמישים חברים־וחברות, בערך כמספר הזה – ילדים, חברת נוער, ועוד קצת ‘זמניים’, כל אלה יחד זה הקיבוץ, נכון? לא, זאתומרת, בעצם כן, אבל לא רק. כי בכך לא מיציתָ אותו: יש גם חצר ובה מתבן, עלייה מעל לרפת ומחסן תבואות, רַחֲבה לפני חדר האוכל וערימת הגרוטאות שמאחורי המסגרייה, גם אלה כמובן חלק מהקיבוץ. וגם הקומביין וכל הטרקטורים, השדות, המטעים וההרים מסביב. ואפילו בית הספר והשיעורים. אבל גם כל השירים, הריקודים והטיולים. והמון זיכרונות. וגם כל זה עדיין לא ממצה אותו. וגם אם נוסיף את ריח הלחם הטרי מן המאפייה, את ערימת הזבל, את פריחת החרובים, את ריח הכלור בכביסה הרטובה ואת ריח הסיד בבתים החדשים – עדיין לא מיצינו.

הקיבוץ הוא יצור חי בעל נשמה.

רפי מרגיש בזה, כל הילדים מרגישים בזה, לכן הם מדברים ‘עליו’ בלשון יחיד: “אתם יודעים, ילדים, הקיבוץ יסדר לנו הקיץ קייטנה בחוף הים.” – “הקיבוץ כועס עלינו, כי בנִינו בתים במתבן וקִלקלנו חבילות קש.” הקיבוץ רוצה, חושב, יודע, מחליט, אוהב, שונא, מרגיש.

המבוגרים לא תמיד מבינים זאת ולעיתים שלא לצורך מדברים עליו בלשון רבים סתמית: “שמעת, אסתר, אומרים, שרוצים לבנות בית ילדים חדש, בשביל לקלוט קבוצה של יתומים.” – “מה אתה סח, אפרים, זה נכון שבוועדת־משק מִתכוונים לצמצם את האורווה?” – אבל גם במִקרים כאלה התשובה על פי רוב: “ואני אומרת לך, משה, שהקיבוץ לא יכול להרשות לעצמו מותרות כאלה.” או: “הקיבוץ עוד לפני שנתיים היה צריך להתחיל בזה.”

2    🔗

“תערוכת הסיום שלנו מוכרחה להצליח, ילדים, אנחנו רוצים שבקיבוץ יעריכו אותנו.”

“ומה יגיד הקיבוץ על זה, שיוסי מִתבטל כל הזמן ומשחק במקום לעבוד? יגידו שכולנו בטלנים. שמעתָ, יוסי?”

“ואני אומרת לכם, מזמן היינו צריכים לסדר קופה משותפת, גם של כסף, גם של ממתקים. גם בקיבוץ הכול משותף.”

“זאת סתם חזירות מצד הבנים, שהם לא משתפים את הבנות במִשחקים ולא מדברים איתנו. תארו לכם מה היה, אילו בקיבוץ היו עושים ככה.”

“אבל הילדות מִתגנדרות תמיד לפני הראי.”

“זה לא חשוב. קצת להִתגנדר מותר. גם החברות בקיבוץ עושות ככה.”

“לא נכון. בקיבוץ לא מִתגנדרים בכלל!”

“ואני אומרת לך שֶכן. יש חברות שמִסתרקות המון זמן לפני הראי ולובשות ביום שישי חולצה לבנה עם סיכה ושרשרת.”

“ואני שמעתי אתמול בעצמי, איך ג’ינג’י סיפר בדיחות גסות במִקלחת וכולם צחקו, ולנו אומרים, שלא נדַבר גסויות.”

“מי אומר לך, שאתה מוכרח לעשות כל מה שג’ינג’י עושה? ואם הוא יקפוץ מהגג?”

כגורי זאבים פושטים הילדים בחצר בעיניים פקוחות ואוזניים זקופות, במוח רושם והופך בבעיות:

“כבר ראית את הזוגות החדשים בגרעין שבא להכשרה?”

“השחור, שמנגן תמיד במפוחית, מה שמו, איציק?”

“כן, איציק, אז מה איתו?”

“אז הוא הולך עם ההיא, עם הציצים הגדולים.”

“איציק, אתה אוהב את תמרה? אתה רוצה להִתחתן איתה? אתה לא צריך תיכף להִתחמם בגלל זה. לא ניקח לך אותה.” וגדי נס על נפשו.

“רוצים לקנות טרקטור חדש גדול, טי־די סיקס.”

“לא נכון. כבר קנו. רק הוא עוד לא הִגיע.”

“דווקא עוד לא קנו, אפרים אמר לי, והוא חצרן ויודע.”

“אַבְּשלי בוועדת־משק, והוא אומר שכבר קנו, תשאל אותו.”

“למה אני? שאלי את בעצמך.”

“ילדים, חופרים יסוד לבית חדש!” וכולם ממהרים לראות.

“מחטאים את הזריעה ברעל נגד מזיקים.” וכולם מִסתכלים.

“אתם יודעים, ילדים, אתמול שאול ויוסף רבו, שאול לקח מהרפת כד מים בשביל הבנאים ולא שאל ויוסף המון זמן חיפש את הכד. הם כמעט הלכו מכות.”

“חברים בקיבוץ אף פעם לא הולכים מכות.”

“אבל כמעט. יוסף בטח היה מסדר אותו, הוא חזק נורא.”

“אבל שאול היה יותר מחומם. ראיתי. הוא היה אדום לגמרי.”

“היום כבר כל הקיבוץ מדבר על זה, שזה בושה אם חברים רבים.”

3    🔗

אמת, קשה לגלות את הנשמה האחת הזאת, ולהסביר אותה אי אפשר בכלל. היא כאילו מִתחבאת במקום אפל ועמוק, שהשֵׂכל והמילים לא יורדים לשם. אבל יש רגעי חג או אסון, שבהם היא מגיחה משם ומִתגלה. באחד הביקורים אומר אבא לרפי, כשהם מטיילים יחד:

“אתה יודע, בן, אני מרגיש, שבקיבוץ נוצר מין קשר, שלא הִכרתי עד עכשיו, מין אחדות, נפש קולקטיבית כזאת. הִנה, בקיבוץ שלי לא מזמן קרה אסון: חבר נהרג בעבודה, בפיצוץ סלעים, וכשקברו אותו, ודווקא לא לפי מִנהגי המסורת… כבר הִשתתפתי בהרבה לוויות, בן, אבל אף פעם לא שמעתי דומייה כזאת. וכשעמדו כולם לפני הקבר, הִרגשתי, שכאן נולדת הוויה ביולוגית חדשה, איזה קשר, שעדיין אינני מבין אותו.”

רפי לעיתים נִזכר בדברים אלה וחושב עליהם. כמו למשל כשארע ‘האסון’: באותו בוקר יושבים בכיתה כרגיל, עוסקים ב’עבודה עצמית' בחוליות של שניים ושל שלושה, עורכים על השולחנות כלי זכוכית שטוחים מרופדים בצמר גפן להנבטת שעועית, לפי החוברות ‘חיי הצמח בניסויים’ של מרגולין. יהודה סופר את המבחנות שבארון הכלים, בודק אם אין בהן סדוקות ומכין לכל חוליה כַּן מבחנות. פִתאום נִשמע קול נפץ.

“או!” אומר גדי, “ירו בחתול בלולים.”

“חתולים צדים בערב,” מעיר אורי, “ורובה ציד לא עושה נפץ חזק כזה.”

“חתולים אפשר לצוד גם ביום,” אומר רמי.

“אבל לא צדים,” משיב יוסי.

“אבל אפשר.”

יהודה מבריק להם במִשקפיו מבט נוזף.

כמה דקות עובדים בשקט, כשבכל חוליה דנים בחצי קול בָרישום המלווה כל ניסוי. ואז נִשמעים צעדים מהירים במִרפסת. חנה דופקת בדלת ומבקשת בלחש מיהודה שייצא לרגע.

זה קורה לפעמים ואינו מתמיה. גם מובן שהיא מדברת בלחש: היא חוששת להפריע. גם כשיהודה פונה אליהם בקול שיש לו איזה צליל מוזר:

“ילדים, תמשיכו בעבודה שלכם, אני חוזר עוד מעט.”

גם זה עדיין לא מתמיה. קורה לא־פעם שהוא יוצא, וממשיכים לבד בעבודה. לרפי אפילו נִדמה, שלעיתים הוא יוצא שלא לצורך ומטייל בחוץ, כדי שיתרגלו ללמוד גם כשאין מורה בכיתה. אך הם מתחילים לתמוה, כשיהודה יוצא ומתחיל לרוץ.

“בטח שיחת חוץ דחופה,” מנחש יוסי.

“שטויות,” אומר גדי, “ליהודה אף פעם אין שיחות טלפון. הוא בטח הודיע לכל המכרים שלו, שלא יצלצלו לפני הצהריים, שחס וחלילה לא נפסיד חמישה רגעים דקדוק או תנ”ך."

אחרי זמן מה יהודה חוזר, ניגש אל ארון הכלים וממשיך לערוך מבחנות בכַנים. הוא מעביר כל כַן לצד שמאל בארון, מזיז את הכנים לצד ימין, מוציא אותם לשולחן ומחזיר אותם לארון. גדי דוחף את רפי, רפי רומז לאורי. גם עופרה תפסה את הרמז ולוחשת משהו לרותי: הידיים של יהודה רועדות. כולם הִפסיקו בעבודה העצמית ומִסתכלים, איך הוא עורך את המבחנות בארון בצד שמאל. כשהוא לוקח שני כנים, אחד נִשמט, המבחנות נִשברות בצלצול דק, אבל בכיתה לא נִשמע לא גיחוך שמחה ולא לחש ולא נראה אפילו חיוך. כולם מרגישים שקרה משהו, שעדיין לא קרה. הידיים של יהודה רועדות. הוא גוחן לאסוף את הרסיסים בדממה כבדה. ופִתאום הוא מצליף בהם שאלה:

“ילדים, מקודם שמעתם משהו?”

“כן, בטח, קול ירייה, ירו, ודאי, שמענו, מין נפץ!”

עונים קולות אחדים בשמחה, בתמיהה, בסקרנות.

“לא, אתם לא שמעתם כלום,” אומר יהודה. הוא חיוור, שפתו התחתונה רועדת, ועימה הסנטר כולו. “אתם שומעים, ילדים? שום דבר. ואם יבואו מהמִשטרה הבריטית לשאול אתכם, אתם לא ראיתם, לא שמעתם, לא יודעים ולא מדברים על זה.”

הילדים שותקים. יהודה פונה בתנועה חטופה אל הארון ומתחיל להזיז את המבחנות שמאלה.

מכאן ואילך ברור, שאירע מאורע גדול ומִסתורי. השיעורים מִתנהלים בדומייה ומִסתיימים לפני הזמן. בחצר החברים מִתהלכים מחרישים, ואם מדברים – מדברים רק בחצי קול. אחרי הצהריים חוזרים ציפורה ומשה מבית החולים בעפולה, חבושים בתחבושות גדולות ולבנות בידיהם ובראשם. תחילה הילדים מנסים לשאול מה קרה, אבל המבוגרים כאילו אינם שומעים את השאלות. לפנות ערב גדי מספר, שמצאו פצצה ערבית במטעים, וזו הִתפוצצה. שוטרים אנגלים, במדים שחורים עם כפתורים נוצצים, יושבים זמן רב במזכירות, מדי פעם נִכנסים אליהם חברים וחברות, השוטרים חוקרים אותם, מעשנים ושותים קפה שחור ותה, הנחקרים יוצאים ובאים אחרים. חוקרים אותם על מה שקרה. אבל מה קרה. נו, זה מה שחוקרים. ומה הם אומרים. מה שאנחנו היינו אומרים. ומה, בטח, שהם לא יודעים. וזה שם, שרושם, זה נקרא פרוטוקול, זה נִראה כמו ספר, אבל זאת מחברת. שם השאלות והתשובות. מה יש לרשום כל כך הרבה. אם לא יודעים. רושמים בדיוק. אם לא שמעתָ, איפה לא שמעתָ, איפה לא הייתָ, מה לא עשיתָ. בדיוק.

רותי שומעת מאב’שלה ומגלה לכולם: נהרגו שני חברים, יעקב וגרשון. ובכלל לא כמו שסיפרו למִשטרה. כנִראה, למִשטרה אסור לדעת. למרות שהם חושדים. אחרת לא היו חוקרים כל כך. יעקב? מִתברר, שילדי־חוץ, כמו יוסי, יעלה ורפי, כמעט לא מכירים אותו, זאתומרת, הִכירו. מה, זה זה, שקוראים לו ‘יאקוב’? קוראים! כבר לא קוראים לו, קראו. אבל אפילו שהוא מת, הלא הלאה מדברים עליו, לא? הוא כמעט אף פעם לא דיבר איתנו, הוא תמיד כזה שתקן וגבוה. תמיד! היה גבוה ושתקן. עבד בפלחה. מי שכל היום בשדה, בטח שהוא לא דברן. של מי הוא היה? חכם, לא כל אחד מוכרח להיות של מישהו. והשני? שני! אין פה שני וראשון. הם נהרגו יחד. אני מִתכוון, גרשון. אה, גרשון, כולם מכירים את גרשון. בחור עליז. עבד בבִניין. אתם לא זוכרים, איך שתמיד היה קורא לנו ‘ילדי תנובה’, כשרצה שנעזור לו במשהו, ילדי תנובה, בואו להשקות את הבטון בבתים החדשים! ושל מי הוא… היה? הוא לא היה אבא של אף אחד, אבל… אומרים, שנורא אהבו אותו. ואת יאקוב לא? גם את יאקוב, רק שלא יצא כל כך לדבר איתו.

חדר הקריאה מקושט בפרחים ודולקים בו נרות. באמצע, על שולחנות עטופי שחורים מונחים שני הארונות עטופי שחורים. ועליהם פרושים דגל תכול־לבן ודגל אדום, ועל ידם שניים, חבר וחברה, בחולצות כחולות, עומדים דום, כל הזמן, וכל פעם מִתחלפים, לא ראיתָ? זה נקרא ‘מִשמרות’. כולם, חברים וחברות, מִסתדרים בחוץ על שביל הבטון בשורה ארוכה. עוד מעט ייכנסו, כשיגמרו לסדר בפנים, כולם יעברו על יד הארונות. זה בשביל להיפרד. גם לנו מותר? בטח. לא צריך לשאול. פשוט נעמוד ונלך כמו כולם. גם רפי עובר, בדפיקות לב. הארונות פתוחים, יאקוב וגרשון – או מי שהיו יאקוב וגרשון – שוכבים בתוכו לבושים חולצות לבנות, בעיניים עצומות, חיוורים, לאחד מהם פצע קטן, אדום, במצח. למי מהם? רפי כבר לא בטוח. הוא רצה להֵעָצר רגע, להגיד לעצמו: ככה נראה מת, עכשיו אני רואה מת בפעם הראשונה בחיים שלי, אבל לא הֵעז.

אחרי שכולם עברו, נושאים את הארונות העטופים אל מכונית טֶנדר וזו נוסעת לאט־לאט, כולם הולכים אחריה. גם הילדים. מִסתכלים בסקרנות, מי בוכה ומי לא ואיך נִראים מבוגרים, כשהם בוכים: בלי קול, רק דמעות מִתגלגלות על הלחי. בבית אמא הייתה בוכה כך. סוזי אמרה, שאימָאוֹת בוכות החוצה ואבאים בוכים פנימה, עכשיו רואים שהיא לא צדקה, כאן בוכים גם כמה חברים ותיקים שהם אבאים, הכתפיים רועדות להם.

בית־הקברות – אורי קורא לו ‘שלנו’ – שוכן למרגלות ההרים, כשאומרים בשבתות שהולכים להרים לקטוף פרחים, מִתכוונים לַמדרון, לַסלעים, לַחורשה שלא מזמן נטעו אותה, שעל יד בית הקברות. עד עכשיו בעצם היו צריכים לקרוא לו ‘בית־קבר’, היה לנו שם רק אחד, ישן, של חבר מן הוותיקים, הוא מת, כשעוד היינו קטנים, הייתה לו הרעלת דם, מפֶצע שהוא לא שמר עליו. מקום נורא יפה, בית הקברות, רואים את כל העמק, טיפש, מי שקוטף פרחים רואה, מי ששוכב פה כבר לא רואה כלום. טוב, אבל אילו. רפי לא מעז לחשוב, אולי בכל זאת. כמה ילדים מִתלחשים. ששש. מה, זה אסור? מותר, אבל לא עושים את זה, תראה, אף אחד לא מתלחש. כשמגיעים לאותו קבר אחד ישן (‘וָתיק’?) מִשתתקים המתלחשים. הבכי של כמה חברים גובר. הילדים נִדחקים לראות.

את הארונות מורידים לקברים בחבלים, שומעים את החריקה, את דִשדוש הרגליים ואת הנשימות של העומדים סביב, גם יפיחות. וכשמכסים את הקברים, הרגבים שנופלים על הארונות משמיעים רִמרוּם אטום עגום נבוב כמו קול תוף עמוק. אחרי שנסתם הגולל מניחות כמה חברות זֵרים על שני תילי העפר, הכול עומדים מחרישים שעה ארוכה. ובדממה הזאת רפי נִזכר במה שסיפר לו אבא על הלוויה בקיבוץ שלו הצעיר, הקשר החדש. האחדוּת. הנפש האחת של הקיבוץ.

4    🔗

או למשל כשיוצקים את הגג של חדר־אוכל החדש. כשהילדים מִתעוררים בבוקר, הם שומעים מרחוק שאון. מה זה הרעש הזה? זה לא רעש, זה טִרטור, אלה שני המערבלים הגדולים, מערבלי בטון שהביאו אתמול, חֶברֶה, היום אין לימודים, אתם לא זוכרים, שאתמול אמרו שמחר אין, יהודה מגויס לעבודה, כולם מגויסים, מה, גם חנה? לא, היא מתנדבת ותעזור שם בין הארוחות שלנו, אילו יהודה לא היה מגויס, היינו מנדבים אותו, לא? הלא לא היינו מסכימים ללמוד, מה? ונגיד, שכן היינו מסכימים, היינו יכולים? בטח שלא, בגלל הרעש. טוב, בגלל הרעש גם, אבל אפילו נגיד שלא היה רעש… הייתָ יכול ללמוד – כשיוצקים? אז בואו מהר, בואו! אבל חנה לא מרשה לפני שמסדרים את המיטות ואוכלים ומִתרחצים ומִסתרקים גם. היא תמיד ככה. לא איכפת לה כלום. כשפעם העולם יתהפך, היא תגיד לו, שקודם הוא צריך להתרחץ ולסדר את המיטה שלו.

כשהם מגיעים בריצה למקום העבודה (עכשיו אומרים ‘אֲתר הבנייה’) רפי עומד רגע נִדהם ואומר בחצי קול: “תל־נמלים!” או שהוא רק חשב ולא אמר? טוב שאורי לא שמע, הוא לא היה מבין. פה בארץ, אפילו שיש פה חורשות אורנים כמו בחוץ־לארץ, אין תילי נמלים. הבניין הענקי של מה שיהיה חדר־אוכל הכי־הכי גדול בכל הקיבוצים בסביבה, בכל העמק, מאפיר בקירות הבטון העירומים ועטור תבניות קרשים, שחוטי ברזל מִשתרבבים מהם. המון אנשים מִתרוצצים למטה, מטפסים על סולמות, עולים ויורדים, ולמעלה, על הגג, ולמטה, בין הערימות והמריצות והמערבלים, מרוב אנשים בכלל לא רואים בין מה לְמה ולָמה הם מתרוצצים, מרוב שהם מכוסים אבק מלט, אי אפשר לדעת, איזה בגדי עבודה הם לבושים, חאקי בגדים כחולים של מכונאים, כנִראה הם צועקים זה אל זה, בטח הם צועקים, לפי תנועות הפה והידיים, לא שומעים את הצעקות, מה, הם צועקים בלחש? טיפש, בגלל הטִרטור המחריש אוזניים, ‘מחריש’ זה בדיוק מתאים, זה עושה אותך חֵרש מרוב רעש, ששומעים אותו כמו שאגה אחת עצומה, זה הצעקות של כולם עם הנהמה של המערבלים והצווחות של שני המנועים שמתניעים את המעליות. עשרות אנשים גורפים חצץ בטוריות ומניפים אתים, כל גריפה ותנופה כזאת ודאי חורקת, כשזורקים את הדליים הריקים, זה ודאי משקשק, אבל לא שומעים זאת, מה לא שומעים, שומעים דווקא את הכול, אבל רק את הכול.

בכמה מקומות עומדות חברות בשורות ומגישות זו לזו דליים. ובין כל אלה ובין המערבלים פזורים גבנונים ענקיים של חצץ, יש שני מינים, גס ודק, גם של זיפזיף יש שני מינים, לא, שלושה, צהוב וחום ולבן, חכם, הלבן לא זיפזיף, זה חול מחצבה, גם חול יש שני מינים. המערבלים סמוכים למִגדלי המעליות, בצד כל מִגדל מעלית מוּשען לקיר סולם ויש עוד הרבה סולמות סתם, מקדימה, מאחור, מן הצד, יופי, אז נוכל לטפס, ליד כל מערבל מונח ארגז מתכת אפור־ירקרק שטוח, דומה לשוקת רחבה, לתוכה שופכים את שקי המלט: שני חברים ממונים על כל ארגז, במִשקפיים כהים שלגמרי אוטמים את העיניים, מכורבלים בכָּפִייה שמכסה להם את הפה ואת האף, לגמרי אפורים, מתחת לכובע מבצבצת להם שיבה, אבקת המלט מתיישבת להם על כל שׂערה, אי אפשר להכיר אותם, יחד הם ניגשים לערימת שקי המלט, תופסים שק, מעמידים אותו, אחד תוקע בו סכין וחותך בו חתך גדול, שוחט אותו, וכבר שניהם מרימים ומנערים את השחוט, המלט נִשפך ונישא בענן מסביב, וכבר מועף השק לערימת השקים הריקים.

מסביב לאלה עמלים הרבה נהגי־מריצות ומטעינים: בעלי המריצות ניגשים אל משאית שֶחונה בצד, שם ממתינים פורקים שמורידים את שקי המלט למריצות, במריצות מוליכים אותם אל הערימות שליד השקָתות, שם מִצטרף מְעָרם אל המוביל בעל המריצה (גדי קורא לו ‘מריץ’), יחד הם אוחזים בשק ומניפים אותו על הערימה, ממנה הוא עתיד להילקח אל השחיטה. הפורקים, המעמיסים והמובילים־מריצים כולם בחורים, אבל סביב הערימות יש גם חברות שגורפות בטוריות ובאתים – שושנה מהמִטבח, אביבה ממחסן הבגדים, תרצה… תל־הנמלים הרוחש מפתיע כל רגע, חברים ש’מקומם הטבעי' בסנדלריה, במזכירות או במטעים, פִתאום רוחשים, סליחה, מִתרוצצים כאן ואוחזים במריצות.

ויש היגיון במהומה הפועמת. רפי נִכרך אחרי אורי, אורי רומז בתנועות ידיים, מסביר, רפי קולט לא־קולט. זה כבר לא תל נמלים אלא תל־מפלצת של מאה ראשים ומאה גופים, ללא ראש, עם מאתיים ידיים. המערבלים הם הלב. "יש לזה שני לבבות, " אומר רפי, או שהוא רק חשב ולא אמר? טוב שאורי לא שמע. הוא לא היה מבין. כי הוא רוצה להסביר לרפי את הקשרים ואת עקרונות הארגון ומצביע על אפרים וחנן שמנצחים על עבודת המערבלים ועל מִגדלי־המעליות. הם מנופפים בידיים ופוערים פה אל נהגי המריצות, אלא שאלה לא שומעים אותם, כמובן, אבל רואים את הקולות. אורי גם הוא מנענע פיו, ואפילו קצת שומעים פה ושם הברה, אבל ניתן להבין מתנועות הידיים, למערבלים יש מסוטים שמניעים מנופים, אלה מטים את הלועות המסתובבים, ואלה מקיאים יוצקים מקִרבם את דייסת־הבטון אל הגיגיות שבמגדלים, במִגדלי המעליות כבלי פלדה מושכים למעלה את הגיגיות, הכבלים מִסתובבים על גלגל של גלגלת, זה מה שכל כך חורק וצווח, למטה הם מגולגלים על סלילים כמו חוטי תפירה ענקיים, מחובר אל מערכות גלגלי שיניים, הִנה, עכשיו חנן תופס בידית ההיא של המָסוֹט, בזה הוא מקרב ומרחיק אותם, את השיניים של הגלגלים, ובזה הוא מחבר ומנתק אותם מן המנוע שלהם. עכשיו תיכף הגיגית תיסע למעלה, עם כל דייסת הבטון שבתוכו, למעלה בתנועת ידית אחרת מטים אותה ויוצקים את הדַייסה (אורי מטעים ב’דַייסה' את ההברה הראשונה) אל המריצות שממתינות שם…

אורי מושך את רפי לצד האחורי, המרוחק מן המהומה, שם הם מטפסים מהר בסולם, כדי להגיע לגג לפני שמישהו יגער בהם ויסלק אותם.

“נגיד, שחנן שלח אותנו, לשאול על הבטון,” מתכנן אורי. הוא לא נוהג לומר ‘אבא’, וזה נשמע לרפי מוזר ומושך.

למעלה תל־הנמלים נוסף, שָכן. כמו במחטי אורן ענקיים כל הגג מכוסה ברזילים. בכמה מקומות הם מִתְעבים ומִצטופפים, באחרים הם נעשים דקים ומפוזרים. “זה בשביל הקורות,” מסביר אורי, “והן מוכרחות להיות נורא חזקות, הן מחזיקות את כל התִקרה הענקית.”

רפי מניד בידו, זה ברור. אורי תמיד חושב, שרק הוא מבין, זה היה נכון פעם, מזמן, ביום גשום אחד, כשבוץ וקש דבק למגפיים שגדי השאיל לך, אבל עכשיו…

“נשב פה בצד, על הקרש הזה, אז אולי לא יסלקו אותנו.”

מקצה הגג, בסמוך לסולם, הם מביטים, בולעים הכול בעיניים. אורי מצביע, מסביר. לוחות עבים מונחים לפניהם כמו קווי כבישים על מפה, מן המעליות אל קצות הגג, עליהם מהלכים – קצת מתנודדים – נהגי המריצות, בירכתי הגג הם הופכים את המריצה בתנופה אחת, הדייסה האפורה נִשפכת, שם עומדים חברים שאוחזים מקלות ארוכים ודוקרים ומחטטים.

“הם מהדקים, זה בשביל שכל האוויר ייצא,” אומר אורי. רפי מניד ביד ובראש. כמובן. כאן, למעלה, יוד’ל מנצח על היציקה, מדלג על קרשים וברזילים, ממהר לפינה, ששם נִשפכה המריצה האחרונה, משגיח על מלאכת ההידוק, מדגים בתנועות ידיים איך להטות את המקל כדי שיחדור בין הברזילים, מסביר אורי, לפתע הוא קורא בכל כוחו:

“יותר מלט!”

המילים נבלעות בטִרטור המערבלים, בנקישת טוריות, חריקת מריצות, שריקת מעליות וקולות עובדים. לפי נפנוף ידיים נִמרץ מבין שכנו את כוונתו, מפסיק רגע את העבודה, נותן כפותיו לפני פיו כמַגבר־קול וצועק גם הוא בכל כוחו:

“יותר מלט!”

צעקתו נבלעת, אך מגיעה בכל זאת אל אוזן שכנו האחר, ואז עושה זה כמעשה קודמו, והקריאה מִתגלגלת מפה לפה:

“י־ו-ת־ר מ־ל-ט!” – “י־־ו־-ת־־ר מ־־ל־־ט!” – “י־־־ו־־־…”

עד שהיא מגיעה לראש מִגדל המעלית ומוקפצת משם למטה, אל חנן ואפרים, אשר על המערבלים. אבל דווקא ברגע זה פוקעת סבלנותו של יוד’ל, והוא מדלג ומקפץ על קרשים וברזילים, עוקף נהגי מריצות, ומגיע, מיוזע ומאובק, אל ראש המִגדל ומרעים משם בקול אדיר: “בן אדם, מה איתך? יותר מלט! שמעתָ? מ־ל-ט!” – נִרגע, הוא חוזר בחיפזון אל מקומו, מהדק מעט, עד שיוצאת מפיו בשורת־תוכחה חדשה, ששוב מִתגלגלת מפה לפה:

“פחות מים!”־“פ־ח־ו־ת מ־י־ם!”־“פ־־ח־־…” וחוזר חלילה.

כשאורי ורפי רואים, שהילדים מקבלים מעדרים וסלים ועוזרים להטעין חצץ, זִפזיף וחול ולאסוף אל הערֵמות את החומר המִתפזר, הם יורדים ומִצטרפים. בצידם, מִתנשמים ומִתנשפים, עובדים חברים, חברות ונערים ונערות מחברת הנוער. כבר מזמן, ואולי אף פעם, לא יצא להם לעבוד יחד, מזמן לזמן הם מיישרים את הגב, מנגבים בשרוול את הזיעה מהמצח ומחליפים מילת חידוד ועידוד, הקול שלהם נִבלע בהמולת המהומה, רואים את תנועות השפתיים ואת החיוך.

אחרי שעתיים חנה קוראת להם לאכול ארוחת עשר, אף אחד לא רוצה לזוז ממקומו, רק כשמִתחלפות המִשמרות בארוחת הצהריים, מסכימים ללכת לאכול ולנוח. בשלוש הם חוזרים אל הערימות.

וכאן ממשיכים ביציקה, המערבלים מטרטרים, המעליות שורקות, נהגי המריצות ממהרים, מתנודדים. עוברת הקריאה: “יותר דליל!” – “י־ו־ת־ר ד־ל־י־ל!” – ומיד מבצבץ גם ראשו של יוד’ל בקצה מִגדל המעלית:

“בן אדם, מה איתך? יותר דליל! שמעתָ? ד־ל־י־ל!”

בארבע שוב חילוף מִשמרות, אבל המערבלים אינם פוסקים ממלאכתם, אפרים וחנן מוסיפים לעמוד ליד המכונות. הם עובדים בשתי מִשמרות, מסביר אורי, גם יוד’ל כמובן נִשאר. בחמש מופיעים החשמלאים ומתקינים זרקורים.

“מוכרחים לצקת בלי הפסקה, שכל הגג יהיה גוש אחד ולא יהיו סדקים,” מסביר אורי לילדים, “בעד זה יעבדו גם בלילה.”

בערב מואר הכול – הגג למעלה, הרַחבה למטה. ונשמעים טרטור המערבלים, צווחות המעליות, נקישות הטוריות וחריקות המריצות. יוד’ל לא מרעים עוד בקולו, מדי פעם צץ ראשו בראש מִגדל המעלית, מנופף שם נואשות בידיים ומסמן שיש להוסיף או לגרוע מים או מלט.

הקיבוץ מוסיף לעבוד, כל הקיבוץ. גם מי שסיימו את המִשמרת שלהם וכבר הִתקלחו, עומדים שם בחבורות, בבִגדי שבת ומדברים. הקולות שלהם נִבלעים כמובן, רואים את ארשת הפנים ואת תנועות הידיים. אם מפגר אחד המטעינים או מבקש לפוש רגע, קופץ אחד הניצבים, מפשיל את שרווּלי חולצת השבת וממלא מריצה אחת או שתיים בתנועות לא־זריזות, נִזהר שלא להִתלכלך.

בתשע – אין ברירה – מוכרחים ללכת לישון, לא מִתווכחים, כל כך כולם עייפים. גם כשכבר שוכבים במיטות וכבר חצי רדומים, עדיין מנסר באוזניים טִרטור המערבלים.

וכשהם מִתעוררים בבוקר – המערבלים עדיין מטרטרים! ודבר זה – שעבדו כל הלילה וכל הזמן הִטעינו, עִרבלו, הובילו והידקו, זה כל כך מופלא, שכולם קופצים מהמיטות, בלי להמתין שתבוא חנה, בלי להִתרחץ ולסדר ולאכול – ורצים למקום היציקה.

ויוד’ל על הגג. ואפרים וחנן עדיין על יד המערבלים. הפנים שלהם אפורים, העיניים שלהם אדומות, הם עובדים בתנועות איטיות, לא צועקים עוד, לא מִתרוצצים ולא מנפנפים זרועות, אבל שאון העבודה מחריש אוזניים כמו קודם, ומסביב אצים רצים אנשי מִשמרת־הבוקר.

רפי מספר לאורי על תילי הנמלים שהיו בחוץ לארץ ביערות עצי המחט. טוב שאורי לא מקשיב.

ברחבה, לא הרחק מן המערבלים, הילדים פוגשים את חנה ואת יוסף עומדים בקהל גדול של חברים – כולם באו לראות, אם היציקה מִתקרבת לסופה.

“עוד רגע זה ייגמר!” מבשר אורי. רפי שוב מטפס בעִקבותיו על הסולם האחורי. מכאן רואים, שכל הגג כבר מכוסה בטון אפור־ירקרק וחלק. נִשארה רק עוד פינה קטנה שמִצטמצמת מהר. חנה קוראת להם להִתרחץ ולאכול, היום שוב לומדים, אבל מי יסכים ללכת עכשיו, כשעוד רגע מסיימים את היציקה?

הִנה הרגע הגדול! שוב עוברת קריאה מפה אל פה, ממריצה למריצה, עד שמקהלה מריעה מראש מִגדל המעלית: “די!” – “די!” – “ד–י–י–י!” והמערבלים מִשתתקים. איזה שקט! ממש מצלצל באוזניים. כושלים ומחייכים היוצקים והמהדקים יורדים מהגג, וכבר עולים בסולמות אנשי מִשמרת הבוקר שתפקידם להחליק את החלקה האחרונה ולנקות את המכונות.

“צריכים לשטוף את המערבלים תיכף, לפני שהבטון יתקשה,” מסביר אורי. ורפי מביט אל יוד’ל, אפרים וחנן: הם טופחים זה לזה על הכתף והולכים מִתנודדים אל המִקלחת.

אילו העיתונאי ההוא היה רואה את היציקה הזאת, חושב רפי, כבר לא היה שואל מה זה קיבוץ, כי היה מרגיש את זה. כמובן, אם לא היה רק מביט, אלא גם מטעין, מוביל, מהדק. וגם הולך בלוויה ההיא. ואם היה מרגיש, שזאת זכות להִשתתף ולהרגיש.

 

ניירות כסף    🔗

רמי מטפס על ערימת הקש הגדולה שבין הרפתות. כששואלים אותו מה שמו, הוא מרים מעט את הסנטר ואומר בהדגשה: “אב־ר-הם” ומושך משיכה עצבנית בזוויות פיו. חברים? לא, אין לו, הוא גם לא רוצה שיהיו לו, מה הוא צריך, כך הוא בטח היה עונה, אילו היו שואלים אותו, אבל לא שואלים.

מרחוק נראית הערימה כמו פירמידה הרוסה למחצה. היא בנויה חבילות מהודקות וקשורות בחוטי ברזל של קש, שלא נמצא בשבילו מקום במתבן. ברור, שקש שמאוחסן בחורף בחוץ, מתקלקל, מה לעשות, כדי להמעיט את הנזק, נתנו לערימה צורה חדה, צידה המערבי והדרומי, החשופים לגשם, השחירו, חוטי הברזל שבצד זה החלידו ופקעו בחלקם, החבילות התפוררו, עלו בהן גבעולי ספיח דלים וסתם עשבים שדופים. אין דבר, את הקש הזה לוקחים בשביל ריפוד ובתור תוספת לזבל. ערימות הזבל סמוכות, שביל עובר בין הרפתות, על יד ערימת הקש, על יד ערימות הזבל, ישר אל הפִשפָש לגן הירק.

שם רמי מטפס, קרוב לפסגה, במקום שהערימה כבר צרה מאוד. השמש שוקעת מאחורי שדֵרת הברושים המקיפה את הכרם, גדולה, אדומה ועצובה, כמו בתמונה של ון־גוך שתלויה מעל לספה בחדרם של אבא־אימא. שיפולי הערימה כבר לוטים צל ורק הפִסגה שלה עדיין מופזת באור שמש רפה. מסביב אין אנשים, רק פרות שמעלות גֵירה בחצרות הרפתות. כשמגיע רמי לשורת החבילות העליונה, הוא שומע מלמטה רִשרוש קלוש בקש, אוושת פסיעות: מצד הרפת הישנה פוסעת ילדה. רמי לא צריך להביט בה בשביל לדעת, מה ארשת הפנים שלה: מצח גבוה עטור שיער שחור וחלק, פנים חיוורות רציניות. תיכף היא תנזוף. בשם ועדת הקבוצה, היא תמיד בוועדות, ועדות תמיד נוזפות. רמי משׂים עצמו כמי שלא הבחין בה. אבל מזווית העין הוא רואה, הִנה היא קרֵבה, מרימה ראש ושואלת:

“רמי, למה בעצם לא באת אל השיחה?” קולה חגיגי והיא אומרת ‘אל השיחה’ במקום ‘לשיחה’. הוא מהסס. לענות לה מלמעלה? ומגשש ברגליו ויורד בין החבילות המתפוררות וממלמל:

“הרי ממילא לא איכפת לאף אחד שלא באתי.” אדרבה, שתגיד שזה לא נכון!

“אבל כשיש שיחת קבוצה אתה חייב לבוא.”

המילה ‘חייב’ מודגשת, קשה. רמי יורד לארץ ועומד מולה עמידה של רישול והתרסה: “שִמעי, עופרה, אם אַת חושבת שהִפסדתי משהו, אַת טועה. אני מכיר את השיחות שלכם.”

“אבל החלטנו פעם, שכולם חייבים להופיע לשיחה?”

“אולי אתם החלטתם, לא אני. ומה שלא אני החלטתי לא מחייב אותי. אני פשוט מצפצף על ההחלטות שלכם.”

“אז באמת אין פלא, שלא מעריכים אותך.”

על כך אין רמי משיב, וחלה דומייה ממושכת.

“בשבת אנחנו יוצאים לגיוס,” מספרת עופרה. “החלטנו לחפש הזדמנות, איזו עבודה, אנחנו צריכים כסף לקופת הקבוצה. ואורי שמע, שניירות־כסף שעוטפים בהם שוקולד וסיגריות נורא יקרים עכשיו בגלל המלחמה, אי אפשר להביא אותם מחוץ לארץ, הגרמנים מתקיפים את האוניות בצוללות, והאוניות גם עסוקות בהובלת חיילים. אם אוספים קילו ניירות כאלה, אפשר למכור אותם בתל אביב ולקבל המון כסף. ודווקא עכשיו מתגלגלים אצלנו כל כך הרבה כאלה, החיילים האוסטרָלים מעשנים המון סיגריות ואוכלים הרבה שוקולד. אז החלטנו לערוך תחרות: מתחלקים לשתי חוליות, וגם בתוך כל חוליה. מי שזוכה מקבל פרס.”

“אז מה?”

“אתה בחוליה שלי ושל רותי ויוסי.”

“מה זה איכפת לי?”

עופרה מהססת ומניחה יד על הכתף שלו ואומרת בשקט:

“אתה משלה את עצמך, בכל זאת איכפת לך, ואפילו מאוד.”

כך, בשקט ובהנחת יד, בבגרות, מדברים כשממלאים תפקיד חברתי. רמי שומט את כתפו ברתיעה עצבנית.

“למה?”

המילה מפרפרת באוויר סתמית ומגושמת. ובעצם גם אווילית. שעופרה מִתעניינת בו, שבכלל יש מי שמִתעניין ואפילו מוכן להניח יד על כתף…

“אבל זה מוכרח להיות ככה. מִתייחסים אלי… זאתומרת, לא מִתייחסים, כאילו בכלל אני לא קיים. לאף אחד לא איכפת אם אני קיים או לא.”

“ואתה גם לא עשית כלום לשנות את היחס הזה,” קובעת עופרה. “תמיד אתה מסתתר ובורח. אז אין פלא שלא מתייחסים אליך. אילו לפחות פעם היית מעיז לנסות…”

היא לא מכחישה. לא, היא מאשרת ועוד אומרת שהוא אשם!

“אז אני לא רוצה,” שיפצירו בו! לפחות פעם אחת! אבל עופרה מכווצת את הגבות, כמו כשהיא מדברת בשיחת קבוצה.

“חבל שאתה כל כך מפחד להִתמודד.”

“לא מפחד בכלל,” אומר רמי וממצמץ, “ולהתמודד כמו שאַת קוראת לזה אני יכול עם כל אחד.”

“אז יופי,” מפרשת עופרה את דבריו, “אני משוכנעת שתוכל לקבל את הפרס. ותדע, שכולם ישמחו, כשישמעו שגם אתה משתתף.”

עכשיו כבר קשה להכחיש ולהגיד, שלא הִתכוונתָ.

“תגידי לי, מה פתאום אַת מִתעניינת בי כל־כך?”

עופרה אינה נעלבת, היא רק נבוכה.

“את זה אני לא יכולה להגיד לך,” היא משיבה. “לא לך ולא לשום אדם. החלטתי, שכל החיים שלי…” היא מהססת.

“מה?”

“לא חשוב.” היא מניעה יד נענוע של ביטול עצמי. “העיקר, שבשבת אתה יוצא איתנו. ואם תרצה, תִראה שתקבל את הפרס. וזה בבת אחת ישַנה את כל היחס אליך, תִראה.”

עופרה לא אמרה זאת בלב קל. זה הימור. בעצם, למען היושר, היא הייתה צריכה להוסיף, שאולי ישתנה היחס אליו, גם אם לא יקבל פרס. אבל זה אולי היה מרתיע אותו? היא פונה והולכת.

רמי עוד יכול היה לקרוא משהו אחריה, אבל הוא שותק. וחוזר לטפס על הערימה. כשיגיע לפסגה, יתכנס שם בשקע, יתכווץ, ויביט איך השמש שוקעת. באמת, היא כבר ירדה מאחורי השדֵרה, והצללים של הברושים התארכו עד שנתעמעמו. הערב יוצא מאחורי הר תבור ומניח יד מהססת ומגששת על הכתף של העמק. שוב השמש שקעה כמו שהיא מצוירת בתמונה של מה שמו, ון־גוך, ובא לילה, כמו שהוא מנוגן בנגינה של מלחין אחד, רמי שכח את שמו.

2    🔗

אביה של עופרה נהרג במאורעות 1936 כשנסע להדריך קיבוץ צעיר. בשנותיו האחרונות עבד ב’תנועה' ובא הביתה לעיתים רחוקות, וגם אז תמיד היה עסוק בישיבות. כשהיה יוצא מהן, הייתה על פניו הבעה, כאילו הוא עצוב או כועס. עופרה כבר ידעה, זה לא הוא, זאת רק ההבעה שלו שקוראים לה ‘ארשת’, וזה בגלל המצב. גם לחדר – זאתומרת כמובן החדר של אבא־אימא – הייתה תמיד ארשת כזו, ודאי גם כן בגלל המצב: אין בחדר רדיו, כמו שכבר יש בכמה חדרים, ולא קומקום חשמלי, כמו שכבר יש בדי הרבה, ולא שטיח, כמו שכבר יש בכמעט־כולם. איזה דוד של אימא רצה לתת לנו וילונות דקים ושטיח וקומקום גם, אימא דווקא רצתה, אבל אבא לא הִסכים. “אנחנו לא צריכים מתנות. במשך הזמן נקבל מהקיבוץ,” הוא אמר. וכשהוא נהרג, בא הדוד הזה והביא את כל המתנות שהבטיח, אבל אז פתאום אימא כבר לא רצתה, וחזרה על מה שאבא אמר, על הקיבוץ, שייתן. רק שבינתיים די הרבה דודים נתנו מתנות להורים של יתר הילדים, והקיבוץ בינתיים עוד לא נתן.

הקיבוץ. בחדר תמיד היו מדברים עליו ועל התנועה, כאילו היו זוג. ואפילו שלא הִזכירו אותם, אלא מילים כמו ‘הלוואה’, ‘פיתוח מִשקי’, ‘ריבית’ או ‘ישיבת מזכירות’, בכל זאת דיברו עליהם. וגם כשדיברו – הִתווכחו – על חברים וחברות, מה הם עשו או אמרו, אם הם עוברים משבר או אם זה נושא לבירור, זה לא נעשה בחיוך, כמו בחדר אבא־אימא של רותי, ששם קראו לזה ‘רכילות’ ואמרו שזה לא טוב אבל אהבו את זה, וגם אמרו לרותי ולה, כשהיא באה עם רותי, בואו נרכל קצת, ושאלו על הילדים, איך כל אחד. אבא פעם אמר, שהוא שולל רכילות. אבא היה אומר – ואז עדיין לא הבנתְ לְמה הוא מִתכוון, אבל זכרתְ כל מילה – שיש להאמין באדם ולהאבק על כל חבר, שאדם חייב לקשור את חייו במפעל חברתי גדול וגם למסור את נפשו עליו בשעת הצורך. זה היה משונה ומבלבל, איך ששתי המילים הדומות האלו תמיד באו יחד, כאילו הן חברות: ‘חייו’ ו’חייב'.

בכל אופן, דבר אחד ברור: שאבא אהב את הקיבוץ ואת התנועה ועשה למענם הכול. וכשהיא תהיה גדולה, גם היא, עופרה, תהייה כזאת. אומנם היו ויש בקיבוץ אנשים ש… ואפילו אימא, בייחוד כשאבא לא בא הביתה לשבת. אלה אנשים שקשה להם להתמודד. עופרה מבינה את זה, מבינה, שהם לא מבינים, לא את הקיבוץ ולא את התנועה ולא את אבא גם, ואפילו בייחוד. עופרה תמיד הִרגישה ומרגישה עכשיו עוד יותר – אם זה בכלל אפשרי להרגיש יותר או פחות – שהיא הבינה, שהיא מבינה – שזה לא משנה, שהוא מת. זאתומרת, זה נורא משנה, זה משנה את הכול, אבל מבחינת ה’להבין' ו’להרגיש' זה לא משנה. ועכשיו, שהוא מת, היא ממשיכה בכל מה שהוא חשב שהוא חייב בחייו. זאתומרת, שלפי הארשת שלו היא הייתה רואה, שהוא שמח על זה, שמישהו ממשיך את דרכו, כי בכך גם הוא ממשיך. ואם מישהו יגיד שאַת, עופרה, עוד קטנה ואינך מסוגלת לפעול גדולות, אבא יכול היה לענות במקומה, ופעם גם אמר לה את זה במפורש, שהאידיאלים הגדולים משולים לזהב, ואדם חייב לפרוט אותם בחייו לפרוטות חולין, וזה מִבחנם ומִבחן נושאם, זאתומרת, המבחן של האידיאלים והמבחן של האיש. קוראים לזה מפעל חיים של הגשמה עצמית. עופרה זוכרת כל מילה ולא תשכח אף פעם. כל זמן שהיא זוכרת אותן, מילים אלו חיות, כמו שאבא חי, למרות שהוא מת.

וכך עופרה פורטת את מפעל חייה לפרוטות: ביום ההולדת שלה מחלקים את הסוכריות ואת העוגה לכל הילדים, תמיד, מאז שהיא קטנה. ככה בערך זה אצל כולם, רק שכולם מקבלים עוד סוכריות ועוגה בחדר אבא־אימא, ואת אלה לא מחלקים. ועופרה שמֵחה שהיא מחלקת הכול. רק הפרחים, עם הפתקה של אבא שנקראת ‘איגרת’, הם שלה. ועכשיו, כשהיא כבר גדולה, היא שוקדת על הלימודים ועל העבודה, כשהיא תורנית, ובקיץ, כשהילדים עובדים במשק, וכשהיא מדברת בשיחות קבוצה ומשתדלת ‘לגבש ערכים’ – כך אומרים – להֵאָבק על כל חבר ולהאמין באדם. כך היא פורטת ומצרפת פרוטה לפרוטה, תרומה לאוצר זהבו של אבא.

ויש עוד עניין אחד, מִשנִי וצדדי, כמובן, כמו כל העניינים הפרטיים: קשה לפעול לבד למען הקבוצה בהווה ולמען הקיבוץ בעתיד, עופרה הייתה רוצה לפעול יחד עם רפי. בשֵׂיער השחור ובעיניים הכחולות המהורהרות שלו רואים, שהוא רציני ואחראי ומתאים. לפני חודש בערך היא כתבה לו איגרת קטנה בעניין זה, על המצב בקבוצה ועל הפעולה שצריך לפעול, והִניחה אותה בתא הבגדים שלו בחדר השינה. מאז משום מה אף פעם לא יוצא להם להיות לבד, לא בחדר ולא בכיתה ולא בתורנות בשטיפת הכלים, וגם כשיש עוד ילדים איתם, לא יוצא להם לדבר. זה נראה, כאילו הוא נבוך ומשתמט. על המכתב הוא לא ענה.

אולי זה הכול בגלל רותי. תמיד הוא שותה לה את החלב החם בארוחת בוקר, כשחנה לא משגיחה. הוא אומר, שהוא לא מִתגעל מהקרומים, שהוא דווקא אוהב אותם, כי זה נורא בריא. אבל רואים לפי הארשת שלו, כמה הוא כן מִתגעל. אז למה. אולי מפני שאומרים – הגדולים אומרים ככה – שהיא נחמדה? היא יודעת את זה, ותמיד שרה ורוקדת בכל הזדמנות, שיגידו עליה, והיא אומרת על עצמה גם, שהיא עליזה וחוצפנית. אז אולי בגלל זה? זה כנראה מה שמוצא חן בעיני כל מיני אנשים. אבל לקבוצה היא לא תורמת כלום בכל הנחמדוּת שלה. אבל אַת ממשיכה בשלך, את משתתפת בהכנת כל מסיבה, עוזרת למי שיש לו בעיות בלימודים, והעיקר, אַת לא מקנאת בה בכלל, ברותי, עובדה, שאתן חברות ושאַת אפילו אוהבת אותה. ורק חבל, שאף אחד לא שׂם לב, כמה זה חיובי, כל מה שאת עושה, שאַת ככה פעילה, ושאת בכלל לא מקנאת. ובעצם, זה גם לא חבל, כי ככה זה הרי צריך להיות, בעצם.

כשהִתאספו לדבר על ה’גיוס' להרוויח כסף לקופת הקבוצה וחילקו את כולם לשתי חוליות, בכלל לא לקחו בחשבון את רמי: הרי ברור שלא יבוא. אך כאן קמה עופרה והכריזה, שאסור לוותר על האמונה בחבר. היא, עופרה, תשפיע עליו. גדי הִתלוצץ כרגיל, וגם השאר לא הִתייחסו לדבריה ברצינות, אבל גם זו לטובה: כך יגדל ניצחונה, דוגמה לאמונה באדם ולמאבק על כל חבר.

וכך היא צועדת מערימת הקש הגדולה אל חדר האוכל: במצח גבוה ובפנים חיוורות, בשיער שחור וחלק ובארשת רצינית, אולי לא כל כך נחמדה, אבל היא עשתה את חובתה והִצליחה. ובכל זאת הלילה שיורד עכשיו על ערימת הקש ועל הרפתות עצוב. לילה כזה גדול, מהר תבור עד… מי יודע עד לאן.

3    🔗

ובשבת כולם יוצאים למִבצע האיסוף. בערב שלפני כן מִתכנסת כל חוליה להחליט בחשאי, שמחר נקום בשעה שהיריבים בטח לא חולמים עליה, וככה נגיע לפניהם לכל פחי האשפה המרכזיים, ששם מִתגלגלות קופסאות הסיגריות ועטיפות השוקולד עם הניירות הנכספים, ואני אומר לכם, שככה אנחנו מסדרים אותם כמו כלום. כשהם יבואו, הכול כבר יהיה מגולח, רק צריכים להקדים ולתכנן: נחשוב, איפה סיכויים הכי טובים ונחלק בינינו את השטח. רמי משתתף בדיונים כמי שעושה טובה למישהו, אבל כשרוצים לקבוע את שעת ההשכמה, הוא מודיע, שיקום מתי שירצה ולא איכפת לו מה שמחליטים. רק אחרי דין ודברים מסתבר, שאין הוא מִתכוון לאחר, אלא להקדים את המקדימים. מציעים, שאם מישהו ימצא מקום טוב ויראה שהוא לא מספיק לאסוף הכול בעצמו, שיקרא ליתר חברי החוליה. גם החלטה זו, כך מרגישים כולם, רמי לא מִתכוון לקיים. אבל מִתעלמים מחיכוכים קטנים, לעשות טובה לעופרה, ורק מלגלגים קצת.

למחרת קמות שתי החוליות כשעדיין חושך בחוץ, וכשיש די אור להבחין בין קופסה לקופסה, יוצאים יחידים ובזוגות אל חורשות האֵיקָליפְּטִים שבסביבות הקיבוץ, ששם חנו עד לא־מזמן החיילים האוסטרָלים.

לארוחת צהריים חוזרים עייפים ומיוזעים, בבלוריות פרועות ופנים שזופים, ובַתרמילי צד האוצרות: כדורונים מגולגלים שכבות שכבות של ניירות כסף. כל חוליה טוענת שהיא המנצחת. לפי אומדן ראשון יש שני מועמדים רציניים לפרס היחידים: רפי ורמי. ומפני שהם משתייכים לחוליות יריבות, משערים, שמי שינצח, אולי יכריע בכך את גורל החוליה שלו. תחילה הצליח גם אורי באיסוף, אבל כשנקרע לו הסנדל והוא לא הצליח לקשור אותו בחבל ולא יכול היה להמשיך יחף, חזר.

עוד מעט יתחיל טקס השקילה. אומרים, שהכדור של רפי יותר גדול, אבל פחות מהודק מזה של רמי. רמי דורש לראות את הכדור של היריב שלו, נוטל אותו ביד אחת ואת שלו ביד השנייה, מטמין את שלו בכיס ולא מסכים להראות אותו.

מן המעבדה מוּבָאים המאזניים שמדייקים עד עשירית גרם, שיהודה שוקל בהם את החומרים בניסויים. גדי כבר הזמין לנצח על הטקס, כי לא השתתף בתחרות, ומודיע, שלפי שעה הוא בלתי משוחד ולא יסכים לקבל פחות מחצי פרס. את המאזניים הוא מציב בחדר הלינה שלו על השולחן, שנבדק קודם, אם הוא לא מִתנדנד. החלונות נסגרים, שלא יהיה חשש של רוח־פרצים. גדי מניף דף נייר ועיפרון, כמו קוסם שמראה שהכובע עדיין ריק. כולם מִתקהלים סביבו. כפות המאזניים עולות ויורדות לאיטן.

“בשאט נפש אנחנו דוחים את ההצעה להתחיל בכדורים הגדולים,” מכריז גדי. “את זכות־הקדימה ניתן לנמושות, לכדורונים של תלמה, יעלה ויוסי. הבו לי את המועמדים!”

כמה כדורונים כבר מונחים על השולחן. גדי מַטה ראשו לאחור, עוצם עיניו בדבקות ומכריז בניגון:

“יעלה ויבוא הבחור האברך הצדיק ר' יוסי בר…” כאן הוא משתעל, “ר' יוסי בר אַבְּ’שלו, יעמוד ויַראה לנו פרי מעלליו.” והכדורון של יוסי מוּשָׂם על כף־המאזניים. “אוֹ!” קורא גדי, “אוֹטוֹטו! הכף יורדת! מה אנחנו עושים? שׂמים עשרה גרם. מה עושה הכדורון? נשאר למטה. מה עושים אנחנו? מוסיפים עוד עשרה. אבל זאת הייתה הגזמה. אילו באמת אסף יוסי עשרים, היה מִתאמץ. אין ברירה אֵפוא, יש להוריד חמישה. עדיין לא מספיק. מסתבר, שיש להוריד, לצערנו ולמגינת ליבנו, עוד גרם.”

בינתיים בודק אורי את הכדור של רפי.

“אני אומר לך, כאן בטח יש יותר משלושים גרם,” הוא אומר, “שמע, רפיק, אתה מקבל את הפרס כמו כלום.”

רפי מרגיש כאילו הוא אשם במשהו וכמעט מצטער שאסף כל כך הרבה. בעצם הוא מוכן לוותר לטובת רמי.

“סתם היה לי מזל,” הוא מתנצל. “בַ’תְחלה לא אספתי כמעט כלום. כשראיתי, שאתם כבר חוזרים, החלטתי להמשיך עוד קצת, עד הגשר, עמד שם פח אשפה, הפכתי אותו, ובפנים, לגמרי למטה, היו לפחות עשרים קופסאות בבת אחת.”

רמי מקשיב בקימוט גבות ויוצא.

“ורמי אסף כמו מטורף,” אומר אורי בחצי קול. “הוא יצא איזה חצי שעה לפני כולם. בתשע בערך אני פוגש אותו על כביש עפולה, על יד חורשת בלפוריה. רמי, אני צועק לו, מה נשמע, אתה בדרך לשוקולד? והוא תיכף צועק בחזרה: בטח. כי אני רוצה! יופי, אני צועק, שיהיה לך בהצלחה! והוא מחזיר צעקה: בטח, כמו כלום! משונה, לא?”

“בכל אופן, זה הישג שהוא יצא לגיוס,” אומרת יעלה. “עופרה צדקה, שצריך לדבר איתו וטוב שדיברנו, זאתומרת, שהיא דיברה.”

עופרה מסמיקה. סוף־סוף משהו, אם גם לא ממי שרצתה. מהר היא פונה אל רותי ומספרת על פח אשפה שהיא חשבה שיהיו בו קופסאות, אבל לא היו.

“רפי, הב את הכדורון שלך,” קורא גדי. “רבותי, אנחנו מִתקרבים לסיום. יש עוד מי שלא מסר לי את הכדור שלו?”

רמי מופיע ומוסר את שלו ונעמד בפינה, למרות שבטח לא רואים משם את המאזניים, כי כולם מִצטופפים סביבם.

“שִמעו ותִמהו,” מכריז גדי, “הרגע הגורלי קרֵב: לרפי שלנו, המכונה ‘ילד’, יש כדורון של שלושים ושמונה גרם. אני חוזר ומדגיש: שלושים ושמונה. ועכשיו נִראה כמה יש לידידנו רמי, המכנה את עצמו ‘אב־ר-הם’. הִנה עשרה, נוסיף לו עוד עשרה, עדיין לא מספיק, הִגענו לשלושים, רבותי, שימו לב: שלושים, ועדיין לא מספיק, אני מוסיף – הִגענו לארבעים, הכפות רועדות! הידד, הידד! בהתרגשות גוברת אני מוסיף: אחד, שניים… מה זה? הֲביאו עוד משקולות! שלושה, ארבעה! אנחנו מלאי הערצה רבותי. חמישה! סוף־סוף! כבר הייתי אובד עצות. ארבעים וחמישה גרם! בכך מקבל ידידנו רמי את הפרס, ובהזדמנות זו אני מכתיר אותו כאלוף קופסאות הסיגריות הריקות ואביר פחי האשפה ההפוכים. תואר זה עובר בירושה. עם זה מקבלת החוליה של רמי את פרס הקבוצה, מכיוון שניצחה בתוצאה של…” יתר דבריו נבלעים ברעש. עופרה מִתרגשת, כאילו זאת היא שזכתה בפרס. “אתה רואה?” היא אומרת לרמי, “בכל זאת היה כדאי!”

רמי עומד עמידה מרושלת, ידיו בכיסים, עיניו כבושות ברִצפה, לרגלי עופרה, וריסי עיניו מרתתים.

“אַת בטוחה? אני לא.”

“אבל למה?” עופרה משתוממת ונפגעת.

“מה אַת תמיד מטפלת בי? עוד תִראי כמה זה לא כדאי לך.”

“אתה בטוח?” שואלת עופרה ומתאמצת לחייך, “אני לא.”

“אבל אני דווקא בטוח,” מִתעקש רמי.

“אבל למה?”

“ככה, ככה ודי! כי אני ילד רע.” והוא יוצא את החדר.

“הודעה אחרונה, הודעה אחרונה,” קורא גדי בקול, “שִמעו, שִמעו! עכשיו אוספת כל חוליה את כל הכדורונים שלה ומחַברת אותם לכדור אחד גדול. בערב נשקול שוב לשם בדיקה. ועכשיו, רבותי, גמרנו.”

ברגע זה נכנסת רותי בריצה לחדר:

“תשמעו מה שהוא עשה, הטיפש הזה: לפני רגע הוא לקח ממחסן הממתקים טבלת שוקולד וממש לפני העיניים שלי הוא זולל אותה כולה. זה הפרס שלי, הוא אומר בפה מלא, ואין לי חשק לחכות עד המסיבה שלכם. טוב, אני אומרת לו, אז לפחות תן לי ביס. אתם חושבים שנתן? כלום הוא לא נתן. לפני שאני מספיקה להגיד ‘שוקולד’ הוא דוחף הכול לפה ובולע את הביס האחרון. כמעט שנחנק.”

כולם רצים לראות את המחזה וללגלג על רמי, ורק עופרה נשארת בחדר, המומה ומדוכאה. רוח פרצים קלה חודרת דרך הדלת הפתוחה, וכפות המאזניים עולות ויורדות לאיטן.

4    🔗

החוליה של עופרה מִתכנסת באחד מחדרי הלינה, לאַחֵד את כל הכדורונים. יוסי, רותי ועופרה באים למועד, רמי איננו. אבל מפני שהעבודה ממילא אינה רבה, מתחילים במלאכה בלי לחכות לו: מפצלים את הכדורונים היחידים לשכבות, כדי לשוב ולגלגל אותם מחדש. עופרה נוטלת את הכדורון של רמי, מתחילה לפתוח, והִנה האצבעות נתקלות במשהו קשה, מקלפות עוד, ואחד־אחד מִתגלים גרגירי עופרת זעירים של רובה־ציד, עטופים היטב בנייר כסף, מוטמנים מתחת כמה שכבות. איך נוהגים במִקרה כזה? מה אבא היה עושה? רותי ויוסי עדיין לא הרגישו כלום. צריך רגע שהות כדי להִתאושש ולשקול, איך להעלים את הגרגירים. הִנה, היא תוציא ממחטה, תנגב בה את האף, תפיל אותה על פיצולי נייר־הכסף, וכשהיא תרים אותה… בערב יתברר לכל היותר, שטעו בשקילה. אמנם זאת רמאות שמחפה על רמאות, אבל אסור לבייש את רמי. ככה לא יפול עליו חשד. לאט שמה עופרה את היד לתוך הכיס ומוציאה מטפחת. בו ברגע מעיפה רותי מבט לעברה.

“מה זה? אוי, תביטו! גרגירי עופרת!”

“נכון!” מאשר יוסי. “באמת, מה זה, עופרה?”

“איפה?” תמֵהה עופרה ומסמיקה.

“הִנה, כאן! לא ראית?”

“לא. באמת, גרגירי עופרת!” עופרה מסמיקה עד אוזניה.

“הוא רימה אותנו, רמי זה,” צוהלת רותי. “בעד זה הוא כל כך מיהר לאכול את הפרס!” ואחרי רגע היא ממלמלת: “אבל איך שהִצליח לסדר אותנו!”

“אני רץ לקרוא לכל החברֶה,” קורא יוסי. “הי, שִמעו…”

עופרה רוצה לעצור בעדו, אבל אינה יכולה להוציא הגה.

“חכה רגע!” תופסת אותו רותי ביד, “מה אתה ממהר, טיפש? הרי נפסיד את פרס החוליה.”

רעיון זה מצנן מיד את הִתלהבותו של יוסי. “נכון,” הוא אומר, “צריך מהר להחזיר אותם, זהירות, עופרה. הִנה נפל שם אחד על הרִצפה. שימי אותם ככה, וכסי עליהם בשִכבה.”

עופרה מהססת. “אתה רוצה לרמות את החוליה השנייה?”

“לרמות?” שואל יוסי, נבוך, “למה לרמות? רמי רימה.”

“אבל אתה מציע להשאיר את העופרת.”

“בטח, אחרת נפסיד את השוקולד שלנו.” ולפתע אורות עיניו: “בעצם אנחנו בכלל לא מרמים אותם,” הוא מגמגם בשִמחה, “רק לכל היותר איזה ספסר בורגני בתל־אביב!” הוא מסתכל סביבו במבט ניצחון. “ובורגנים הרי מותר לרמות, נכון, עופרה?”

“אני לא יודעת,” אומרת עופרה בלחש.

“חכם בלילה!” קוראת רותי, “אתה חושב שהבורגנים בתל אביב כאלה טיפשים, שלא יבדקו קודם טוב־טוב מה הם קונים? לא רק שיגלו תיכף את העופרת, אלא יחרימו לנו את הכול, לא ישלמו לנו כלום ובסוף עוד יטילו עלינו קנס.”

“מה, באמת?”

“אולי נשים עכשיו, ואחרי השקילה בלילה, נוציא?” מציעה רותי בצחוק ערמומי, אך מיד היא משיבה לעצמה: “לא, גם זה לא ילך. יהיה הֶפרש בין השקילה שלנו לשקילה שלהם שם.”

“אני יודעת מה לעשות, חברים,” אומרת עופרה, נִרגשת. “אנחנו נאסוף את הנייר החסר. עוד היום.” זה המוצא. רמי נִכשל. חבריו יבואו לעזרתו ויחפו עליו. “כן!” היא מִתלהבת, “לעולם לא נגיד לאיש כלום. כולנו חוליה אחת. כולנו ערֵבים זה לזה.”

יוסי מעקם את פרצופו: “שוב ללכת? אני לא. הרגליים שלי כואבות. כבר מוטב לי לוותר על הפרס.”

עופרה מביטה בו בבוז: “אפילו אם אצטרך ללכת לבד, אני הולכת לאסוף את החסר,” היא אומרת, “והפרס בכלל לא חשוב לי. מצידי אתם יכולים לחלק אותו בלעדיי. אני לא צריכה אותו. רק אל תגלו כלום.”

“אולי תאספו קצת,” מציע יוסי, “ואחרי שנקבל את הפרס לא ניתן לרמי כלום ונספר לכל היתר, שיקבל מנה.”

“בשום אופן לא!” מִתקוממת עופרה, “זה לא יהיה הוגן!” אינה יודעת לנמק מדוע: רמי רימה, מגיע לו עונש. כבוד הקבוצה לא ייפגע, היא תמלא את החסר. ואם ישתקו, יחפו על הרמאות ויהיו שותפים בה. ההיגיון שולל את ההצעה שלה, אבל תחושה עיוורת אומרת לה לדבוק בה. “רק תשתקו, טוב?” היא מִתחננת, “מה איכפת לכם? אני אסדר את הכול. תוותרו רק פעם אחת על התענוג להִתנקם ברמי, מה איכפת לכם, תבטיחו!”

לבסוף הם מבטיחים לה במפורש. וכעבור חצי שעה יוצאת עופרה שוב לכביש לאסוף את החסר. אחרי כמה דקות היא רואה, שרותי באה בעִקבותיה.

“בחיי שאת טיפשה,” אומרת רותי ומתחילה לאסוף קופסאות גם היא.

“אז למה באת?” חוקרת עופרה.

עיניה הירוקות של רותי צוחקות. השמש השוקעת מאירה את השֵׂיער הקצר והבהיר שלה.

“היה חבל לי עליך,” היא מִתנצלת, “שאת משוגעת כזאת.”

5    🔗

בערב מִתגלה כל הפרשה: אורי וגדי מבחינים, שעופרה ורותי יצאו לאסוף ניירות נוספים ומזעיקים את יתר הילדים. זה זיוף, הם אומרים. התחרות כבר נגמרה, עכשיו אסור להוסיף. גדי מעלה את השאלה: בעצם, למה להן לאסוף, אם ממילא יש להן יותר? סימן, שנפלה טעות בשקילה והן רוצות לתקן אותה.

עתה מסתערים על יוסי המסכן, מסבכים אותו בוויכוח, ובין דיבור לדיבור מִתגלה כל העניין. כשחוזרות עופרה ורותי עם מטען הקופסאות שלהן, מקבילים את פניהן בהודעה מאיימת ומלאת שמחה לאיד, שתהיה הערב שיחה!

“עכשיו רמי בטח ברח,” משער אורי, “ויסדר שיהודה ישמע ויתערב. המורים האלה תמיד מגִינים על הילדים שלא בסדר ואומרים שצריך להבין אותם.”

בינתיים חוזר יוסי מסיור בחדרים ומודיע:

“מצאתי! הוא בחדר שלו. אז אני נִכנס ואומר, שיש שיחה ושיבוא, תיכף מתחילים. אז הוא עושה לי: בטח עלי, מה? 'תְ זה כבר תִראה, אני אומר לו, ועכשיו בוא. בסדר, הוא אומר, באמת כבר הִגיע הזמן ששוב פעם תהיה איזו שיחה עלי.”

“זה בצחוק הוא אמר כך, אני אומרת לכם, הוא סתם צוחק עלינו,” רותחת תלמה.

עופרה תולה מבט בפניו של רפי.

6    🔗

רמי הולך אחרי יוסי, ידיו בכיסיו וחיוך בזוויות פיו הרוטטות. אותו חיוך מרצד גם סביב פיו של יוסי ומִתנהלת ביניהם מלחמת שתיקה. הוחלט לערוך את השיחה במחסן התבואות, פה אין חשש, שיהודה או חנה יופיעו פתאום ויתערבו. בשבת לפנות ערב המחסן נעול, מגיעים לשם דרך העלייה שמעל לרפת הישנה. במחסן אפלולית ושקט. כשיוסי ורמי נִכנסים, ברגע הראשון הכול חשוך, כשהעיניים מִתרגלות הם מבחינים, שכולם יושבים בשתיקה על ערימת שקים גדולה. רק פה ושם נשמע לחש. עופרה מרוחקת קצת מן השאר ובין עיניה קמט.

גדי: בואו נתחיל. הִתאספנו כאן, כולם יודעים למה, רשות הדיבור לאורי.

אורי: טוב, אז אני אפתח. כולם יודעים למה הִתאספנו כאן. קרה מִקרה שאי־אפשר להִתעלם ממנו. חבר שלנו רימה, זאתומרת, ניסה לרמות את הקבוצה.

(כולם מִתרשמים מהנעימה החגיגית ומכך שהוא אומר ‘חבר’ במקום ‘ילד’ ו’להתעלם' במקום ‘לשתוק לו’).

יוסי: בעצם, הוא היה מרמה רק איזה בורגני בתל־אביב. אבל זה לא חשוב. את רמי צריך לסדר פעם אחת, ודי.

רותי: טיפש, הרי אמרתי לך שהם בודקים לפני שקונים.

אורי (ממשיך בחומרה): קרה מִקרה שצריך לברר אותו. מי רוצה להגיד משהו בעניין זה? ( דומייה של רגע ).

רפי: למה, בעצם, עשית את זה, רמי? (השאלה מפתיעה את כולם).

רמי (מרים את הראש): אני לא יודע.

תלמה (בהִתרגשות): מה זְ’תומרת שֶ’תָה לא יודע? חברים, צריך לדרוש מרמי הסבר. ואתה, רמי, אל תעמיד פנים כמו…

גדי (מציע עזרתו): כמו תרנגול?

תלמה (רוטנת משהו).

אורי (בנעימה מעשית): לא צריך סתם לדבר הרבה. צריך להחליט איזה עונש נותנים לו ודי.

רפי: למה לתת לו עונש?

רמי: כן, כן, הוא צודק, תנו לי עונש.

רותי (לעופרה, בשקט): נו, שוּ־שוּ, אַת רואה?

עופרה (בשקט ובכעס): אל תקראי לי שוּ־שוּ. ואני לא רואה כלום.

רותי (מושכת בכתפיים, מטלטלת לאחור תלתל שצנח לה על המצח, מחייכת).

גדי (דופק ביד על אחד השקים, כאילו זה פטיש של אב בית דין): שקט, רבותי, ואם לאו, אֵאָלץ לצוות על פינוי האולם מן הקהל. רשות הדיבור לסניגוריה.

עופרה (בכעס): אין כאן בכלל עניין של סניגוריה או קטגוריה. ואתה לא צריך להפוך כל דבר לצחוק ולהצגה. כאן עומדים לברר גורלו של חבר.

גדי: שקט, רבותי! רשות הדיבור למבררת גורלו של חבר.

עופרה מהססת. היא רוצה להשמיע דברים יפים, מובנים, הולמים את חשיבות הרגע. היא סוקרת את פניו של רפי ואומרת:

“אני חושבת שקודם כול יש לברר מה הניע את רמי לעשות את מה שעשה. ואני אומרת: רק הקבוצה אשמה בכל זה.” שוב היא מביטה סביבה ורואה בכמה פנים ארשת מורת־רוח ולִגלוג. “כן, רק הקבוצה. והבעיה היא לא, איזה עונש לתת לו, אלא איך לחנך אותו שלא יחזור על המעשה הזה. אם כולנו נעזור לו…”

“אבל מי ביקש ממך שתעזרי לי?” נשמע קולו של רמי.

עופרה משתתקת.

“אני חושב,” אומר גדי, הפעם ברצינות, “שרמי רק רצה להִתבלט ולא מצא לו דרך מתאימה. צריך להסביר לו שזה לא נהוג אצלנו.”

מִתווכחים עוד זמן רב. לאט־לאט פגה המרירות ונמוג הזעם. לבסוף מסכם גדי: הוא לא מבין, מה אשמה הקבוצה. ועונש לא צריך לתת. רמי בעצמו אשם ביחס הרע אליו, ואם ישתדל, ישתנה היחס הזה בעתיד. זהו.

הילדים עוד מדברים קצת ומִתפזרים. עופרה עדיין שותקת.

7    🔗

ושוב השמש שוקעת מאחורי שדֵרת הברושים שמקיפה את הכרם, גדולה, אדומה ועצובה, כמו בתמונה של ואן גוך. בין הרפתות, על שביל שמוליך מחדר האוכל לפִשפָש הקטן של גן הירק, על יד ערימת הקש, עומד רמי וסוקר את הדרך שבה יטפס למעלה. שוב נִראית הערימה עזובה, מצמיחה עשבים שדופים. ושוב נשמע רִשרוש בקש, אִוושת צעדים, ומִתקרבת עופרה, חיוורת, בשֵׂיער שחור חלק שעוטר מצח גבוה ופנים בארשת חומרה:

“תגיד, רמי, למה אתה מִשתדל להיות גועלי כזה?”

“לא יודע,” אומר רמי ומושך למטה את זוויות הפה. שתיקה. “ולמה לא נתתם לי עונש?” הוא שואל באיבה.

עופרה מביטה בו ואומרת: “אל תגיד ‘אתם’.”

“טוב, אז הם.”

“לא, גם לא ככה, ככה עוד יותר גרוע.”

“אז איך?”

“אנחנו.”

“אולי גם אני שייך לקבוצה,” אומר רמי. “אבל שיעזבו אותי. אני לא סובל שדואגים לי ומטפלים בי. למה באת הנה?”

“הרי אתה חבר בקבוצה שלי,” אומרת עופרה. “אז מותר לי לדבר איתך, נכון?”

“כן, בטח שמותר. אבל לא רצוי.”

“טוב,” אומרת עופרה, “אם כך לא אטריד אותך עוד. בטח נעים לך ששונאים אותך, מה?” והיא פונה ללכת.

“כן,” אומר רמי בשלווה. “אז אני יודע לפחות מה המצב ולא צריך להִתאכזב אחר כך.”

עופרה נעצרה. “ואתה כל כך מפחד מאכזבה, שמוטב לך לוותר מראש במקום לנסות?”

“לוותר על מה?”

“על המקום שלך בקבוצה, בין החברים.”

“הרי ניסיתי.” – ושוב הם שותקים. “בחופש הגדול,” אומר רמי פתאום, “אני יקים לי סוכה בחורשה, על כלונסאות. את הקירות אצפה בשקים, אבנה תנור קטן מאבנים ובוץ, ושם אגור לי. אני רק לא יודע, מאיפה אקח את כל השקים. אבל לא צריך למצוא תיכף פיתרון לכל דבר, אפשר גם לקלוע קירות מענפים.”

מעבר לרפת, בדרך מן השַער למחלבה, נִראים ילד וילדה הולכים זה בצד זה. רמי אינו משגיח בהם, אבל עופרה עוקבת אחריהם בעיניה וחשה פתאום עייפות גדולה. רמי מספר, איך יחזק את הכלונסאות ואיך יתקין רִצפה לסוכה. עופרה מביטה בשמַים. במערב הם עדיין בהירים, במזרח כבר צצו בהם כל מיני גוונים, מירקרק עד סגול. וכשתשקיפי מזרחה על השדות שבין גבעת המורה להר תבור, נִדמה שהכול ריק ועזוב, אבל הִנה נִראה כוכב אחד, די קרוב לאופק, ואחרי שמצאת אחד, יש ודאי עוד.

“אתה יודע רמי,” היא אומרת ומביטה לשדות המאפילים שבמזרח, “לפעמים עושה אדם משהו, מִתלבט, משתדל, ובסוף מִתברר, שלא יוצא מזה כלום.”

רמי שותק וממצמץ.

“לפעמים אדם חי ונותן את כל חייו למען הקיבוץ או התנועה, ומת, ואין כלום. וככה גם אנחנו. אתה ממשיך בשלך, אני בשלי ורפי בשלו.” רמי אינו משיב. “ובקיץ, כשאתה תִבנה סוכה, אני אציע ליֶתר הילדים שגם הם יבנו שם, שכולנו נִבנה יחד. וזה יהיה מִפעל חברתי. ונאכל אבטיחים ונטגן תפוחי־אדמה, כולם יהיו מאושרים, ושוב הכול יהיה כמו שהיה.”

“אם יבואו לשם כולם, זה יקלקל את הכול,” אומר רמי.

“אתה רואה, אתה ממשיך בשלך. ככה זה כנִראה תמיד.”

השמש שוקעת מאחורי רכס הכרמל. הצללים שהברושים בשדֵרה משליכים־ארצה הִתארכו ונמוגו. מה היה שמו של אותו מלחין, שחיבר את המנגינה ההיא של הלילה, או שזה היה של החלומות?

 

משחקים אסורים    🔗

רפי שוכב על הבטן במיטה, נִשען על המרפקים ומעיין בערימת מחברות. את שמיכת הקיץ הדקה העטופה ציפה לבנה דחה הצידה. שרב בחוץ, שרב יבש ולוהט. אפילו הזבובים יגעים ודבוקים בעצלות אל רשת החלון. שאר שלוש מיטות שבחדר מוצעות, גם השמיכות שעליהן נִדחקו לקיר. לפתע שומעים בחוץ קריאה חלושה:

“פסססט, היא באה!”

מיד נִקרעת הדלת לרווחה ולחדר פורצים יוסי, אורי ורותי, עולים בקפיצה על המיטות שלהם, מִתנשמים וצוחקים.

“ראתה אותנו?”

“בטח שראתה.”

“תִראו איזה חרבון נחטוף.”

“לא נורא, היא הרי יודעת שאנחנו יוצאים כל הזמן. אתמול יהודה בא כשישבנו כולנו בחדר השני, וגם כן לא אמר כלום.”

וכבר נִשמעים הצעדים של חנה על המִרפסת. היא מציצה דרך אשנב־הרשת שבדלת. רותי ויוסי כובשים פנים בכר, כאילו הם ישֵנים. רק אורי מביט אליה בשלווה.

“כמה פעמים אמרתי לכם, ילדים, שאסור לכם להִתרוצץ בחוץ? כשחולים בחזֶרת צריך לשכב כמה שבועות, אפילו כשאין חום ומרגישים טוב. עוד יום־יומיים סבלנות, ואני בטוחה שהרופא ירשה לכם לקום.”

היא עוברת אל החדר השכן וחוזרת על דבריה.

“מוכרחים לשכב, או מותר גם לשבת, חנה?” שואל גדי.

“מותר גם לשבת.”

“ולבית־כי מותר לצאת, נכון?”

“אוי, גדי, אל תעמיד פני טיפש, הרי אתה יודע, שמותר.”

“אז יש לי רק עוד שאלה אחת, חנה: כשמישהו כבר חולה בחזֶרת, הוא יכול עוד פעם להידָבק?”

“אחרי שיבריא?”

“לא, בזמן שהוא חולה.”

“להידָבק בזמן שהוא חולה? אתה מדבר שטויות, גדי!”

“אני – שטויות? אני רק שואל לפי ההיגיון: אם מותר לשבת, ללכת ולא יכולים להידבק – אז מה איכפת לך, שיוסי ילך לבית־כי ובדרך יישב קצת על המיטה שלי לנוח?”

ומיד נִשמעים נחשולי צחוק וקריאות:

“נכון! נכון! באמת, חנה, למה?”

בקולה של חנה יש נעימת אי־ביטחון: “אבל הרופא…” את שאר דבריה קשה לשמוע מבעד לקיר. ושוב מצלצל קולו הבהיר של גדי, מִתפנק בתרעומת:

“תמיד כשרוצים לדעת נימוק הגיוני, אַת מדברת על הרופא!”

חנה הולכת. יוסי, שקפץ ממיטתו ונִצמד לאשנב־הרשת שבדלת, עוקב אחריה במבט: “די, הלכה.” וכבר הוא שוב בחוץ, ומעֵבר לקיר נִשמע קולו התובעני: “בחייך, עוזא, תמשיך!” רותי ואורי יוצאים בעקבותיו ומשאירים את הדלת חֶצְייה פתוחה, על כל צרה שלא תבוא. ורפי שב אל מחברותיו.

שנת הלימודים מִתקרבת לסופה: בעוד שבועיים עמדה להֵיעָרך מסיבת הסיום, אילולא מחלת החזרת, שתקפה את כולם. עכשיו בוודאי תידָחה המסיבה בגלל ההכנות לתערוכה, אחרת לא יספיקו להכין את החוברות המשותפות, המסכמות את הנושאים. החוברות שלו הפרטיות כבר מסודרות ומקושטות, וחיבור הסיום כבר הועתק לחוברת המשותפת, אבל השאר עדיין מעתיקים לנקי את החוברות הפרטיות וכותבים את עבודת הסיום. נעים לדפדף בחוברת, להִסתכל בכותרות ובציורים ולהיזכר בניסויים. כשיהודה חילק את הקבוצה לשלוש חוליות ל’עבודה עצמית' בניסויים, תיכף הִזמין רפי להיות בחוליה עם אורי, שמִתמצא במכשירים ועם רותי ש… ובאמת, הם גמרו לסכם לפני כולם ושברו רק מבחנה אחת, ואותה שבר דווקא אורי. החומצה המִלחית שהייתה בה שרפה לו חורים במכנסיים וגדי תיכף בירך אותו על המזל־של־גוי, שלא נִשרף לו עוד משהו. בחוליה של גדי היה הכי עליז, אבל המון ניסויים לא הִצליחו להם. בטוח, שרפי נהנה מהנושא ‘חיי הצמח בניסויים’ בעיקר מפני שזה היה בחוליה אחת עם רותי. ראו איך היא מִתפעלת מכל ניסוי שהִצליח, למשל, כשהם הוכיחו, שבלילה הצמח נושם כרגיל, אבל ביום הוא מטמיע דו־תחמוצת הפחמן ופולט חמצן. ראו את זה ברור על הגפרור הדולק, שהִכניסו לצִנצנת. או כשהם שטפו בעזרת כוהל את הכלורופיל מתוך עלי תרד מורתחים, זה היה ניסוי נורא עדין ומסוכן, הייתה סכנה שהכוהל יתלקח.

אבל בעצם – חוץ מהניסויים – הוא העדיף את הנושא ‘משבט למלוכה’. הכול הִתרחש שָם כמו בסיפור, ורפי אוהב לתאר לעצמו, ואפילו – מה שהוא לא מגלה לאף אחד – לספר לעצמו את הכול: עֵלי, הכוהן הזקן, יושב בשִילה במִקדש ומנמנם על כורסה מרופדת כרים, וזקנו הלבן יורד על פי מידותיו, כך כתוב, רפי בדק מה זה והִתערב עם רותי שזה בכלל לא המידות של הזקן, אלא מַדים, בגדי הכהונה. חבל, שהם שכחו להחליט, על מה מִתערבים… הוא בדיוק קרא אז שוב איך תום סוֹיֶר היה חבר עם בֶּטְסי, וכל כך תיאר לו את זה, שבסוף הוא כבר לא בטוח, אם ההִתערבות על הנשיקה היא בספר של מרק טווין או בסיפור שהוא סיפר לעצמו, שבו הוא תום ורותי היא בטסי.

בכל אופן, בינתיים הבנים של עֵלי עושקים את העם: מִתהלכים בחצר החיצונית הגדולה של המִקדש, בין האיכרים שבאים לזבוח, ובידם קִלשונים, שבהם הם שולים מן הדוודים חתיכות בשר טעימות, ובלילה, בחצר הפנימית, הם נטפלים לנשים ‘הצובאות פתח השער’, כך כתוב, הן רוצות לישון הכי סמוך שאפשר למִזבח, כדי לחלום חלום קדוש ולהתעַבּר. והִנה אישה מִתפללת. שפתיה נעות וקולה לא יישָמֵעַ. ואחרי כן שוכב שמואל הקטן בלילה במִקדש, לבדו בהיכל הגדול והמפחיד, שארון האלוהים חורק בו לפעמים בחושך, ועל שמואל לשמור על נר האלוהים לבל יכבה. גדי ודאי יגיד, שהחלק הכי יפה היה המִשפט הסִפרותי בין שמואל לשאול, שָם אפשר היה להִתווכח הרבה. הכוהן הזקן והקפדן הואשם, שהוא היה זה שהִכשיל את המלך הצעיר והגיבור, הגבוה משִכמו ומעלה מכל העם, שהיה עָנָיו ואהוב, עד שתקפה אותו מרה שחורה. קודם היה גדי לגמרי בצד של שאול ואמר שהוא שונא כוהנים, אבל אחרי שהוטל עליו להיות הסניגור של שמואל, הוא בסוף שִכנע את עצמו.

“רבותי השופטים!” קרא בקול דרָמטי לעֵבר השולחן המכוסה מפה כחולה, שמאחוריו ישבו יהודה, יוסף ויוד’ל. “תארו לכם: בקיץ ובחורף, בגשם ובשרב, רוכב שמואל הזקן על אתון ממִצפָּה לרמה, מרמה לגִלגַל וחוזר חלילה, לשפוט את העם. האם דרש שכר לעצמו, משכורת ופנסיה?”

ברגע זה שומע רפי את הקול של גדי מן החדר השני: “ואני אומר לכם, ששמואל בכל זאת צדק, למרות הנימוק, שמִשטר של מלך יותר מִתקדם מהשלטון של הכוהנים.”

רפי קופץ מהמיטה ורץ לחדר השני. שָם כולם יושבים על המיטות, בפיג’אמות כחולות. “בחיי, שיש טֶלפּאתיה!”

“טֶלֶה־מה?” גדי אוהב לשאול כך, כאילו לא שמע היטב.

“קשר מחשבות,” אומר רפי ומִתיישב. “בדיוק עברתי עכשיו על המחברות שלי ונזכרתי בשאול ובשמואל, ובדיוק כשחשבתי על מה שגדי אמר במִשפט, אתם הִתחלתם לדבר על זה.”

“להיפך: כשהִתחלנו לדבר, אתה הִתחלת לחשוב.”

תלמה מספרת, שגם לה קורה המון פעמים, שהיא הולכת וחושבת על איזה שיר, ובדיוק אז בא מישהו לקראתה ושורק אותו. ויוסי טוען, שלפעמים בדיוק כשהוא רוצה להגיד משהו, מישהו אומר ממש אותו דבר.

“אם עוד פעם ישאלו אותנו, מה אנחנו רוצים ללמוד, נגיד שעל דברים כאלה, טוב?”

“חכם בלילה! כבר לא ישאלו אותך. בשנה הבאה, כשניסע למוסד, כבר נלמד לפי תוכנית.”

" עוד בכלל לא בטוח, שזה בשנה הבאה. אולי רק בעוד שנתיים."

“בכל אופן, בסוף ניסע, זה בטוח.”

כולם קופצים ומִתרפקים על הנושא החדש: במוסד! שם לא נהיה קבוצה קטנה כזו של תִשעה ילדים. לשָמה באים מכל הקיבוצים. שם יש בכיתה עשרים ואפילו עשרים וחמישה חברים. ככה אומרים שם במקום ילדים, חברים. ואני אומרת לכם, שבקבוצה קטנה הרבה יותר טוב ללמוד. כן, עופרה, אבל זה לא מִשתלם מבחינה מִשקית. גם לא כדאי לבנות מעבדות למעט ילדים. ובמוסד? שם יש לא מעבדה אחת, אלא שלוש, ויש אולם לציור, מִגרש ספורט וברֵיכת שׂחייה. ואני שמעתי, שתיכף נקבל מדריך מקבוצה יותר בוגרת, שיעשה לנו פעולות צופיות בלילה, בחורשה, ושיחות גם. ואם זאת דווקא תהיה מדריכה, רותי, מה אז? לא, רותי בטוחה, זה דווקא יהיה מדריך. ויוסי שמע, שמִתפרחחים שם נורא – לפעמים מסַבְּנים את הרִצפה במִקלחת ועורכים תחרות, מי יחליק הכי רחוק. ואני שמעתי, שיש שם משוגע אחד, שעל כל דבר מוכן להִתערב, פעם הִתערבו איתו שיצעק כמו תרנגול בזמן שיחת־חברה, זה האסיפה הכללית של כל המאה ושמונים או כמה שיש שם, פעם, שיסכים ללכת ערום מהמִקלחת לחדר שלו, על שלוש טבלאות שוקולד חלב־אגוזים הִתערבו איתו. הוא עוד ישנו שם? מי יודע, אולי כבר סילקו אותו. הוא לא הִתבייש? למה שיתבייש? טיפש מי שמִתבייש? ואתה לא היית מִתבייש? בכלל לא. מה אתם נותנים לי, אם אני מִתפשט ערום? קודם תתפשט, אז כבר תִראה, זה הפתעה. חכם, סתם ככה אני לא מסכים. רמי, שכבר היה מוכן להִתפשט, נסוג.

“אצלנו, בחצר,” מספר יוסי (הוריו גרים בתל־אביב), “הילדים עשו פעם הִתחרות למי יש פי־פי הכי גדול.”

“נו, ומי ניצח?”

“ניצח אחד, לא־חשוב־מה־שמו־אתה־לא־מכיר־אותו.”

“נִראה אם יש לך דם להראות את שלך.”

“מה הבעיה להראות, במקלחת אני מראה אותו כל יום.”

“במקלחת זה לא נקרא, זה לא תחרות.”

“אז תַראה גם אתה את שלך.”

“אני מזמין להיות שופט,” מכריז גדי, “זה יהיה כמו בתחרות מלכת היופי, לפי נקודות, לא, חכו, נעשה את זה כמו בתחרות איגרוּף, לפי שיטת הליגה, כולם נגד כולם!”

כולם מדברים צועקים צוחקים קודם שיתמודדו הנמושות אחרי כן מפגש פסגה של הגדולים שקודם יתמודדו יוסי ורמי הם התחילו אבל רגע מה עם הבנות לא נשתף אותן זה לא חינוכי הדדיוּת איך שאתה דואג לנו ממש נוגע ללב למה ללב נוגע לנפש מה נפש אַת קוראת לזה אתה קורא לזה נפש בטח למה כשנכנסים למים וזה נעשה רציני וקרררר אומרים הִגיעו מים עד נָפֶש וזה יפה שזה פיוטי יַאלָה קדימה למפגש יוסי רמי רפי אורי הִגיע הזמן לגילוי נפש אז שגם הבנות יתנו יד למפעל מה יד אתה קורא לזה מה אַת צורחת תלמה כאילו תקעו אותך על שַפּוד לא שפוד זה באמת היה מוגזם זה לא הוגן לכסות את הפנים ולהציץ דרך האצבעות בטח שאת מציצה ראיתי אה עכשיו היא בורחת מה איתכם בחיי איך אתם יכולים גם דיירי החדר השלישי נזעקים ובאים וגם תלמה מִתחרטת וחוזרת רק עופרה יושבת בצד בשתיקה וחושבת מה אבא שלה שנהרג היה אומר על הדבר הזה עוד לפני שעה קלה שוחחו שיחה רצינית כזאת שיחה חיובית ובונה על הלימודים ועל עתיד הקבוצה במוסד והִנה איך ייתכן שאותם ילדים ממש

פתאום כולם קופאים:

יהודה עובר על המִרפסת, פוסע בהילוך מהיר אל הכיתה, הילדים שומעים את צעדיו רק כשדמותו כבר ממש מול הדלת, רואים אותו לשנייה באשנב הרשת שבדלת, וכבר עבר. רגע של דממה קודחת.

תלמה (מכסה ביד על פיה ופולטת צווחה חנוקה).

יוסי: הוא ראה.

תלמה: בטח ראה. (מליטה את פניה וצוחקת).

רותי: בואו ונעשה כאילו סתם ישבנו ודיברנו. נו, תדברו משהו, מהר, גדי, בחייך, תתחיל לספר דבר־מה, מהר!

גדי: אז כששֶרלוק הולמס נכנס לחדר, הוא תיכף מבחין, שמולו על הקיר יש עִקבות ידיים. הוא כמובן מוציא תיכף את הזכוכית מגדלת החשמלית, מרים אותה… אבל ממש באותו רגע נִכְבָּה האור. הולמס בקושי מספיק להִתכופף, ולכן הוא חוטף את המהלומה האדירה שמנחית עליו הרוצח המסתורי רק על הכתף השמאלית. הוא מִתרומם, מדליק את הפנס־כיס המִתקפל ורואה שהרוצח שׁתום־העין שולף פִגיון מורעל ומִתכונן לדקור. אבל מה שהוא לא יודע, שהשודד הִספיק להחליף את כל כדורי האקדח שלו לכדורי סרק, לכן הוא מרביץ בו צרור ומִתפלא, שלמנוּוָל אין אפילו סריטה. עכשיו נִשמע תִקתוק, והולמס מבין תיכף, שהנוכל הִפעיל את פִצצת השעון ובעוד שלוש דקות בדיוק כל הבית יתפוצץ. נו, יוסי, גש ותציץ, אם הוא עוד בחוץ."

יוסי יושב ללא ניע, פעור־פה, ורק אחרי שניות אחדות הוא פולט ‘אה’ רפה, ניגש אל הדלת ולוחש: “נכנס לכיתה.”

“אתם חושבים שראה?”

“לא ראה כלום. אחרת היה בא וצועק עלינו.”

“בטח שראה.”

“עכשיו נחטוף חרבון,” מנבא רמי.

“בוודאי,” אומרת עופרה בכעס, כי הִתנהגתם כמו ילדים…" אינה רוצה לומר ‘מושחתים’ ומתקנת את עצמה: “כמו איזה ילדים מהעיר.”

“תמיד הבנים מתחילים בדברים כאלה,” אומרת יעלה בייאוש.

“חזיריים,” משלימה תלמה. בכל הזדמנות אחרת היה מִתעורר ויכוח חריף. אבל עתה חשים כולם תחושות אשמה. מלבד יוסי.

“עוזא בחייך, תמשיך! אמרתָ שפִצצת השעון מתקתקת.”

“טיפש, יוסי,” צוחקת רותי, “אתה לא מבין שהוא כרגע המציא את זה?”

“מה זה חשוב? אז שימציא הלאה! עוזא, מה איכפת לך? אמרת, שהולמס מבין שהבית יתפוצץ.”

בכיתה עומד יהודה וחש, שליבו הולם במהירות ושעולה בו רגש עז של בושה. ברור, שצריכה לבוא הִתערבות חינוכית. אבל איזו? יש לשקול זאת בקור־רוח. רק לא לפעול באופן נִמהר. אמנם ידוע, שהמִשחק המיני שכיח בגיל זה ואינו עשוי לגרום נזק גופני, אבל אפשר היה בכל זאת לצפות, שהחינוך הקיבוצי יִיתן תוצאות טובות יותר. אילו ניתָן היה להִתייעץ עם מישהו! אבל כשאין חֶבר עובדים ואין מועצה פֶדָגוגית והוא המורה היחיד? לכַנס את ועדת החינוך? אז יידע זאת למחרת כל הקיבוץ ותקום שערוריה. אולי כדאי לעיין בסִפרות החינוכית? אך תמיד מדובר שם על היחיד, ודווקא בכל הנוגע למִשחק המיני הקולקטיבי שותקים ספרי החינוך ומשאירים את המחנך בסבך לבטיו! הקבוצה זקוקה להסברה מינית, זה ברור. וכן – שיש להפסיק מִשחקים אלה מיד, אפילו אם אינם מזיקים, הרי בנוסף לכל הצרות עוד עלולים להִתפתח אצל הילדים רגשי אשמה! ואולי לנקוט בדרך של שיחות פרטיות? אבל דווקא כאן קשה למצוא את הנעימה הטבעית והמדובבת. ואם היא לא תימָצא, הנעימה החינוכית הנכונה? איך לפתוח? מה לשאול? הִנה, ילדים, ראיתי במקרה… אהמ… וברצוני לדבר אִתכם בגילוי־לב על אודות הבעיה… כן, זה הדרך: להיכָּנס מיד לחדר ולדבר במישרין וגלויות! אבל מה להגיד במקום ה’אהמ'? לקרוץ, להצטחק ולרמוז, אהמ, אתם כבר יודעים מה?

יהודה יוצא את הכיתה, אך עוד עם צעדיו הראשונים הוא שומע לחש חד: “פּסססט, הוא בא! גדי, מהר תמשיך!” ומיד עולה קולו הבהיר של גדי:

“הולמס לא מִתבלבל מן ההִתפוצצות ורץ לדלת. מה אתם חושבים קורה? קליק! והדלת נסגרת לפניו על מנעול חשמלי, הוא פונה לחלון, אבל שם מקדם את פניו קליק שני ומופיע סורג אוטומטי של ברזל, הוא קופץ אל הארוכה, עוד קליק והיא נחסמת בסכינים מוחלדות מושחזות. מכאן הולמס מסיק, שהיו למערכת החשמלית של הרוצח שלושה כפתורים. ומה אם יש רביעי? אכן, פתאום הולמס רואה, שרִצפת החדר מִתמלאת מים, והמים מִתרוממים במהירות. אה, הוא מבין תיכף ומצטחק, הנבל רוצה להטביע אותי ובשביל זה הוא ממלא את החדר במשאבות מיוחדות. לא, אדוני, לא ארשה שזה יקרה, אני מוכרח להינָצל ולהודיע למִשטרה, שאתה נוסף לכול גם מרגל ומטמין בתוך עין־הזכוכית שלך צלמנייה קטנה, ובה אתה מצלם את המִתקנים הצבאיים! אז מה הולמס עושה? מוציא מן הכיס מקדח מִתקפל, ומתחיל, כמו שאתם שומעים, לקדוח חור בקיר.”

על־כורחו יהודה מחייך, אך אומץ הלב הפֶדָגוגי כבר נטש אותו: לא, בסיטואציה זו לא ימצא את השפה המשותפת! הוא עובר על פני דלת המבוכה, כמובן בלי להציץ שוב באשנב הרשת ה…המיותר הזה, ומִתהלך עוד זמן רב על מדרכות הבטון.

למחרת מותר לקום. בצהריים מִתברר, שיהודה ביקש מרוב הילדים – מכל אחד בנפרד – שיסורו אל חדרו, רצונו לשוחח איתם. ואם אמר ‘לשוחח’ במקום ‘לדבר’, סימן שהמצב חגיגי עד קשה, מעריך גדי, ומכריז, שיסדר תור, כמו כשבא הרופא שיניים. כשגומר הראשון יקרא לשני. ודרושה מִתנדבת, שתלך ראשונה. גדי טוען, שרותי ותלמה צריכות להתחיל במִצווה, לפי הכלל ‘לֵידִיס פֶרסט’. תלמה צווחת שהוא מטומטם כמו… וגדי עוזר לה: טוב, טוב, לא כמו תרנגול. אבל אולי כמו ברווז? לבסוף מתנדבת עופרה וכשהיא חוזרת, אי אפשר להוציא ממנה כלום. אורי, שמעמיד פני קר־רוח, הולך שני. כשהוא יוצא אחרי חצי שעה, הוא מפטיר רק: “שטויות, קִשקושים!” רותי מכריזה, שהיא כבר לא יכולה יותר, ומִתנדבת ללכת שלישית. השאר מחכים לה במרחק־מה מהחדר של יהודה, על יד שני עצי השיטים. כשהיא חוזרת, היא סמוקה ונחנקת מצחוק:

“רוב הזמן הוא דיבר על שאני יכולה לתת בו אמון ולגלות לו הכול, ובסוף הוא שאל, אם אני סובלת ממצוקה מינית.”

רק למחרת, לאחר שניגבו כל העדויות, מסכמים סופית את הרשמים. מילונו של גדי מִתעשר במונחים אחדים, ומדי פעם הוא חוקר מה מצב רגשי־האשמה, מייעץ להרבות במקלחות קרות ובהִתעמלות־בוקר, וכשמישהו אומר, שיש לו כאב בטן, גדי מכריז, שבטח מציקה לו המצוקה המינית.

 

אבא של רפי – אחד משלנו    🔗

ושוב יושבים רפי ואביו יחד על הדשא. אבא בא אמש, בערב שבת, רפי ירד לכביש לפגוש אותו. אבא נשק לו, אבל כמעט לא היו שם אנשים. העיקר – אבא בא בלי עניבה. ועכשיו, על הדשא, בשמש, חצר הקיבוץ שטוחה לפניהם, על המדרכות מטיילים חברים, ילדים ואורחים טיול שבת, הכול אומר נינוֹחוּת. רפי תולה מבט ציפייה בפניו המעוגלות של אביו:

“נו, אבא, הרי הבטחתָ לספר לי על הקיבוץ שלך.” עד כה התאפק רפי, בשביל לשמור נושא זה לשעת רצון.

“מה לספר לך, בן?”

“אם כבר הִתחלתָ לעבוד במשק, או שאתה רק מרפא חולים? יש שָם מספיק חולים ליום עבודה שלם של רופא?”

“לא, בן, גם לא לחצי־יום. כולם צעירים ובריאים. תאר לך, שבכל הקיבוץ אין אף אוכל־דיאטה אחד. בדרך כלל רופא אחד משמש כמה קיבוצים, אבל בינתיים זה הקיבוץ היחיד בסביבה.”

“אז מה אתה עושה בשעות הפנאי שלך, אבא?”

“אני קורא, בן, חושב הרבה, עובד קצת, ומלבד זה…”

“באיזה ענף?”

“כל החצר מלאה שיחים, קוצים וסלעים. בין הבתים – ממש יער. אני עוזר לגזום ולנקות. זה לא מוצא חן בעיניך?” – ד"ר גלר מחייך במבוכת־מה.

“זה בסדר, רק חבל, שזה לא בפלחה.”

“אבל אין שם פלחה בכלל. עוקרים שם סלעים מהאדמה. את הגדולים מפוצצים, את הבינונים תולשים במין שן, שנתקעת עמוק באדמה וטרקטור מושך אותה בכבל־פלדה. את שִברי הסלעים ואת האבנים מסקלים ובונים מהם מדרגות, להגן על הקרקע. יטעו שָם מטעים. וכל זה לא עבודה בשבילי. אבל אולי אתחיל לעבוד גם אצל השכנים הערבים: אקבל חמור ומתורגמן, ופעם בשבוע אצא לסיור בכפרים.”

“זה נהדר, אבא,” מִתלהב רפי. “מתי אוכל לבקר אותך?”

“אולי בפסח,” מחייך האב, “נראה מה יהיה מצב הקדחת. אתה יודע, בן, המעניין בשבילי הוא לא רק המשק, אלא הקיבוץ והחיים בכלל. לפעמים צריך בחיים תקופת־רוגע כדי לחשוב.”

“לחשוב? סתם ככה? ועל מה למשל אתה חושב?”

“למשל, על השיחות שלנו, איך דיברנו פעם ואיך אנחנו מדברים היום. ואז אתה רואה את ההִתפתחות הפנימית שלנו, שלך ושלי. אתה זוכר למשל שפעם, לפני טיול שלכם, ביקשתי ממך להיזהר ולא לנסוע בטרמפים? ואתה כעסתָ עלי…”

“בטח,” נכנס רפי לתוך דבריו, “כי לפעמים אתה מִתייחס אלי כמו אל ילד קטן.”

“והִנה אז,” ממשיך האב, “הִסתכלתָ בי בכעס, בנזיפה… ואני הִתפלאתי: מניין לך מבט זה? ומדוע הוא כה מוכר לי? זה הִדריך את מנוחתי, בן, עד שגיליתי: המבט הזה בא מסבא שלך. כך הוא היה מסתכל בי, כשהייתי מִשתמט מלימוד גמרא. אף פעם לא נזף בי במילים ולא היכה אותי, אבל המבט הנוזף היה גרוע ממכות. והִנה הבנתי פתאום, שהמבט הזועף מִתגלגל מדור לדור, מסבא אלי, ממני – אליך, וממך הוא חוזר וניבט אלי. אבל אפשר וצריך לנתק את שרשרת מבטי הנזיפה, בגמרא אמרו, לשלוח חץ בעינו של השטן, כדי שלא יוסיף המבט הזועף לעבור בדורות, כשאתה מבחין בו ומגלה את השורש שלו, חוזרת אליך מנוחת־הנפש. כך, למשל, שנים רבות לאחר מותו הִצלחתי להשלים עם סבא. חשבתי לכתוב מאמר על זה בעלון הקיבוץ או באיזה עיתון.”

“לא כדאי, אבא,” יועץ רפי, “האנשים שקוראים עיתונים בטח לא מִתעניינים דווקא במבטים כאלה. אבל הִזכרתָ במכתב שלך, שהיו אצלכם שתי פרשיות עליזות, ככה קראת לזה, ושמילאתָ בהן תפקיד ראשי, הִבטחתָ לספר, ואני כבר ממש סקרן.”

“כן,” נזכר האב בחיוך, “בעצם אין כאן משהו מיוחד שכדאי לספר. הסיפור הראשון הוא על פנס־חשמל רגיל, והשני – על סתם תרנגולת.”

“תרנגולת? מה היה איתה?”

“היא… זה היה קשור בקומזיץ שהחלטנו לערוך.”

“מה, אבא,” מתפעל רפי, “אתה מכיר את המילה ‘קומזיץ’? אתה מִשתתף בקומזיצים?”

“בוודאי. אתה חושב, שרק לכם, הצעירים, מותר?” – הוא ממתין, ואכן, רפי מפציר: “נו, אבא… תתחיל!”

“במֶה? בראשון או בשני? כי אפשר גם בשני, ואז הוא יהיה הראשון.”

“אבא, בחייך, בלי כל התכסיסים האלה של מספרי־סיפורים! תתחיל בפנס!”

“למה?”

“כי… אני מנחש, שסיפור הקומזיץ יהיה יותר טעים, ותמיד באוכל מה שהכי טוב משאירים לסוף.”

“אם כן… בעניין הפנס: המחנה שלנו קטן, והוא מוקף חומה של תבניות עץ ממולאות חצץ נגד יריות, במִקרה שיתקיפו אותנו…” רפי כבר התכונן להיכנס לדברי אביו, הוא יודע, מה זה ‘יישוב חומה ומִגדל’, הרי באחד במאי, בעפולה, מול המשטרה… אבל אינו רוצה להפסיקו, ואביו מוסיף לתאר: "ובפנים, בריבוע הסגור של החומה, הכול בצפיפות: חדר האוכל והמטבח, המִקלחת, המגדל, כמה אוהלים וצריפי מגורים, האורווה, הגנרָטור… רק את בית השימוש הקימו מחוץ למחנה, קצת בריחוק, וכל השטח מסביב מלא שיחים וסלעים ובורות. ובקיבוץ יש כבר כמה בחורות הרות. דרשתי לתלות פנס חשמל בדרך. ודווקא עובר שם כבל־חשמל של משאבת המים, כל העבודה לא הייתה נִמשכת יותר מחצי שעה. החשמלאי מבטיח כל יום, כן, כמובן, מחר בלי ספק הוא יסדר את הפנס, עבר שבוע ועברו שבועיים והפנס איננו. ולהתקין אותו בעצמי אינני יכול. אז אני קורא הצידה בחור אחד, משה, בעל כשרונות דרָמָטיים, ונִדבר איתו. ובו בערב שומעים פתאום זעקת שבר נוראה. החברים מזדעזעים. יוצאים ומִתרוצצים עד שמצליחים לאַתֵר את מקום הזעקה. ואת מי מוצאים שם – אם לא את משה, שוכב על הארץ על יד אחד הבורות בדרך אל בית־השימוש, מִתפתל מכאבים וזועק בלי הרף. רוצים להקים אותו, אבל אי אפשר אפילו לנגוע בו. לבסוף, בדי עמל, מעבירים אותו על אלונקה למִרפאה. כל הקיבוץ מִתקהל. משה חדל לצעוק ולפרפר ורק נאנק אנקות קטועות ונושך את שפתיו. אני בודק אותו מיד ומוצא אצלו שבר מן החמורים והמסוכנים ביותר. יש לקרוא לנהג, להסיעו מיד לחיפה, לבית־חולים, אם רוצים להציל את הרגל, יש לנתח עוד הלילה. ובכן, מעלים את משה על האלונקה למשאית. כולם חיוורים ונבוכים. אף אחד אינו מעז להביט בפניי.

"וכל זה, אני אומר, בגלל עניין של מה־בכך, בגלל הרשלנות הפושעת שלכם! התקינו מייד את הפנס! לא אזוז מכאן עד שתתקינו אותו!

“בשתיקה ניגש החשמלאי לעבודה, מלוּוֶה במבטים צולפים של החברים. כעבור עשרים דקות כבר תלוי הפנס ומאיר את הדרך, וכעבור עוד רבע שעה חוזר הנהג המקלל עם משה, לאחר שזה עצר את המשאית, קפץ מן האלונקה, רקד קצת, כדי לשכנע את הנהג ואת שני המְלווים, שהרגל התרפאה ואפשר לחזור.”

“נהדר, אבא, בחיי נהדר!” צוהל רפי, וכבר מספר בדִמיונו את הסיפור לילדים. אך כעבור רגע הוא נזכר:

“והתרנגולת והקומזיץ, אבא?”

“אולי תשאיר לי משהו גם לפעם הבאה, בן?”

“אבא! הִבטחתָ! עכשיו על התרנגולת והקומזיץ! הִבטחתָ!”

“אבל כאן לא מילאתי תפקיד קונסטרוקטיבי, בן.”

“קוֹנְסְטְרוּק־מה?” – לפעמים רפי מחקה את גדי.

“קוֹנְסְטְרוּקטִיבי, זאתומרת, חיובי.”

“למה? אין דבר, זה לא חשוב. רק תספר. אם היה בסוף קומזיץ, זה דבר קוֹנְסְטְרוּקטִיבי, נכון?”

“נו, טוב,” נאנח האב בחיוך," מכיוון שאין מנוס ואין מפלט, הבה נתחיל. ובכן, אצלנו – ואני אומר ‘אצלנו’, כמוך, כשהראית לי את המשק ואמרתָ כל הזמן ‘שלנו’, כבר הִתיידדתי עם החברים ואני מרגיש כמו בבית – אצלנו האוכל לא הכי־הכי. המומחים טוענים, שאין די קָלוריות וּוִיטמינים, בעלי הטעם מוצאים דופי בבישול, ויש חוג של אוהבים לאחר בנשף, מי בקריאה ומי בשיחת־רֵעים – שסמוך לחצות הרעב מתחיל להציק להם, ואז הם מִתכנסים במִטבח, יושבים על הכיריים להִתחמם, מחטטים בכל הארונות, למצוא דבר־מאכל שנִשתכח באקראי, מבשלים קפה שחור עם השומר לילה, אבל לא על הקפה לבדו יחיה האדם. השיחה מִתגלגלת אפוא על דא והא ומגיעה לבסוף תמיד אל ראש מאוויינו – תרנגולת צלויה.

"אילו הייתה לנו, למשל, תרנגולת כזאת… מתחיל להזות אחד החברים בקול. עד שאני אומר ערב אחד: אם אתם דואגים למשקה, אני אֲסַפק מחר תרנגולת.

"מה, דוקטור, אתה חושב לסחוב?

"תִראו, תִראו, אני אומר, בלי סחיבה בכלל.

"נו, ולמחרת, כשאני עובר על יד הלול ורואה את הלולנית, נקרא לה, נניח, שושנה, מחַלקת תערובת, אני מִתייצב שָם, נועץ מבט באחת התרנגולות הרובצות בפינת החצר, בגומה שחפרה לעצמה. שושנה מבחינה בי, אבל עדיין ממשיכה בעבודה. אני פונה ללכת, אבל נעצר לאחר כמה צעדים, מניד ראש כמי שאומר, בכל זאת צריך לשוב ולעיין בדבר, חוזר, כדי לשוב ולהִתבונן באותה תרנגולת, בוחן אותה מכל צדדיה, ממלמל משהו, מוציא פנקס ורושם משהו במנוד־ראש. זה מגדיש את הסאה. שושנה ניגשת ושואלת:

"מה יש, דוקטור? גילית משהו מעניין?

"תסתכלי בתרנגולת זו, אני אומר, אַת לא מבחינה בה משהו?

"מה, דוקטור, אתה חושד במשהו מסוים?

"תרנגולת זו לא מוצאת חן בעיני, אני אומר בנעימה רבת רמז.

"שושנה שותקת.

"באמת לא הִבחנתְ בה שום דבר מיוחד בימים האחרונים? אני שואל שאלה נוקבת.

"נו, כן, אומרת שושנה במבוכה, בבוקר באמת שמתי לב, שהיא מִתבודדת.

"זהו! אני אומר, בדיוק: מִתבודדת. ומפטיר בחצי קול: עסק ביש, עסק ביש!

"חכה, דוקטור, אומרת שושנה, אתה חושד שזו איזו מחלה, או סתם… דיכאון?

"הרי זאת כל הבעיה, שושנה, אני משיב באנחה. סתם דיכאון, כמו שאמרתְ, זה הסימפטום החשוד ביותר. גם בקנדה זלזלו בכך בתחילה.

"למה בקנדה?

"כי שם המגיפה פרצה לראשונה.

“איזו מגיפה, דוקטור?” שואלת שושנה ומחווירה.

"מה, לא שמעת על מחלת העופות הקנדית, אני שואל בפליאה. ‘קוּמְזִיצִיטִיס אַקוּטָה’ בסִפרות המִקצועית. הסִמפטום הראשון תמיד דיכאון ואדישות. הִתפרקות האורגניזם מתחילה רק בשלב השני.

"הִתפרקות? נבהלת שושנה.

"בדיוק. הבשר נפרד מהעצמות, כאילו בישלו אותו לקומזיץ. מכאן שם המחלה. בקרוב תיווכחי, אם תערכי תצפיות ורישומים.

"וכל הזמן פחדתי, שהתרנגולת שלי תִתאושש מן הדיכאון, תקפוץ מהגומה ותתחיל לקרקר.

"אז מה לעשות, דוקטור? שואלת שושנה אובדת עצות.

"קודם כול איזולָציה, בידוד מוחלט, אני גוזר. יש להרחיק מיד את התרנגולת הנגועה מן הלול ולהוציא אותה מתחום המשק, כי המחלה מדבקת מאוד. יש להקים לה לול קטן מעֵבר לגדר בשמירה קפדנית: מי שניגש לתת לה אוכל חייב להטביל את הנעליים בליזול, להחליף בגדים ולהִתרחק משטח הלולים. כמו כן אוכל לרשום בשבילה דיאטה מתאימה.

"זה יהיה קשה מאוד, מהססת שושנה, כל הסידורים האלה.

"מה לעשות, אני מקשיח ליבי, אם רוצים להציל את הלול?

"ואולי, מגששת שושנה, מוטב פשוט… במקום כל הטִרחה…

"אמנם אפשר לאכול את הבשר שלה ללא חשש, אני אומר, 'אבל איך יחלקו תרנגולת אחת בין מאה ועשרים איש, כשעדיין אין אצלנו אוכלי דיאטה? ולמכור תרנגולת אחת לשוק גם כן אי אפשר. לא, לא, שושנה. מוטב להקים את הלול הקטן מעֵבר לגדר ולהקפיד על איזולציה ודיאטה.

"אולי, דוקטור, אפשר לסדר קומזיץ קטן ולפתור את הבעיה?

"אם אַת חושבת… אני מִצטרף לתוכנית בהיסוס.

"ובחצות אנחנו מִתאספים כרגיל, אבל הפעם להפתעת כולם על ‘טיפה מרה’ ותרנגולת צלויה. שושנה, שהייתה המבשלת הראשית, מחלקת את הנתחים, מוזגת יין ומרימה את סִפלהּ: נִשתה כולנו לחיים, חברים, ונודה למזל, שהדוקטור שלנו הִבחין בעוד מועד בסימפטומים והִציל את הלול מהמחלה המסוכנת.

"אבל חכי, שושנה, אני משסע את דבריה, מניין לך שלא איחרנו את המועד ומחר עוד תרנגולת תקבל דיכאון בתור סימן, שנִדבקה בקומזיציטיס?

“שושנה יושבת רגע בפה פעור והחבורה פורצת בצחוק.”

“אבא, זה היה סיפור נפלא, אבא!” מִתלהב רפי. “אתה רואה, סיפור כזה למשל, אתה יכול לפרסם בעיתון. בחייך, אבא, אולי באמת תִכתוב אותו?”

אבא צוחק.

“אתה יודע, אבא, חבל שאני לא דוקטור!”

רפי כמובן מספר לילדים על הפנס והקומזיץ, ומרגיש, שהסיפור מעלה את קרנו של אביו. הוא מתגאה בו.

לראשונה.

 

יעלה    🔗

רפי מחכה בעלייה שמעל לרפת הישנה. מחכה, שכולם ילכו כבר, נו באמת, סופסוף, שילכו! למה? כי הוא מצא שם משהו שהוא רוצה לבדוק. ודווקא לבד.

בעלייה מאחסנים חציר ותערובת לַפרות, מִתגלגלים בה רהיטים ישנים, מִזרונים וכמה מִזוודות נעולות במנעולים חלודים מעוררי סקרנות. המִזוודה העליונה פתוחה וגדושה ספרים. כשמשחקים שם מחבואים או שוטרים וגנבים, מטפסים כמובן על המזוודות ואפילו מציצים בספרים, אבל אין בהם תמונות. אחרי המִשחק רותי ממהרת לחדר אבא־אימא, לשחק עם האחות הקטנה שלה, עירית. יוסי הולך לסדר את אוסף הבולים שלו, הוא קיבל אלבום חדש בשביל החלפות. גדי רוצה להתחיל ציור גדול, הפעם בלי קווי עיפרון בכלל, ישר בכתמים של צבע. חוץ מזה, יוסף קולֶה לחם ומרתיח קפה בשעה זו. אורי כבר הודיע, שעד ארוחת ערב הוא יושב בחדר קריאה ומִסתכל איך משחקים שח. עופרה… רפי מחכה.

אחרי שכולם ירדו, הוא מוציא את הספר שמצא במזוודה והִסתיר מאחורי חבילת־קש, מִתיישב על יד אשנב מכוסה קורי עכביש וקורא. הספר גדול ועבה, העמודים צהבהבים, הראשונים והאחרונים קרועים, וברבים מהם יש מחילות זעירות של עש הספרים. הכריכה נִתלשה, אבל נִשאר חלק מעמוד השער המרופט ויכולים לראות בו את הכותרת: תורת הנפש.

איזה מזל זימן לו את הספר הזה! ובעצם, המזל של יעלה. היא חולת נפש, בזה אין ספק, אבל בעזרת הספר אפשר לרפא אותה. הסימנים, או – כפי שאומר רפי – הסימפטומים של המחלה שלה ברורים: היא מפחדת בחושך, מִתגעלת מקרומים של חלב וכשהיא רואה תולעים זה מחליא אותה. אמנם יש עוד ילדים, שמפחדים ומִתגעלים מכל מיני דברים. אבל יעלה היא מקרה מיוחד, הספר מסביר את זה יפה: יש פחד טבעי ויש פחד נֶברוטי חולני. יכול להיות, שאם היו צריכים ללכת לבד בלילה לבית הקברות, נגיד, כמה ילדים היו מפחדים, זה טבעי, לא? אבל אף אחד לא יפחד לעבור בערב על יד חדר האוכל או חדר הקריאה, הרי יש שָם פנסים ומסתובבים שָם אנשים. יעלה לא מסוגלת ללכת לבד בחושך אפילו צעד אחד. כמה ילדים מבקשים לסנן את החלב בארוחת בוקר בגלל הקרומים. אבל ליעלה שום סינון לא יועיל, היא מִתגעלת מקרום לא רק כשהיא רואה אותו מרחוק, אלא אפילו כשהיא רק חושבת עליו. לכן היא לא אוכלת כלום בארוחת בוקר ומספרת, שאין לה תיאבון. ואם היא נוגעת במקרה בקרום כזה בלשון, היא רצה החוצה ומקיאה. ומה שנוגע לתולעים, לא מדובר רק בשִלשולים, ברימה או בחצי תולעת בתפוח, שהרבה ילדים מתגעלים מזה, אלא אפילו בתולעי משי, שמגדלים בכיתה: גם אלה נורא מפחידים אותה.

יתר הילדים מציקים לה, כמובן: בערב מכריזים חגיגית, שיוצאים לטיול קבוצה, שחובה להִשתתף בו. יעלה כבר חושדת וחוששת, אבל מכריחים אותה להִצטרף. הולכים יד ביד מחובקים במותן, שהיא לא תוכל לברוח, עד שמגיעים למקום אפל ועזוב בחצר, אז מישהו נותן סימן מוסכם, כולם צוֹוחים צווחה מחרשת אוזניים ונפוצים לכל עֵבר, ויעלה, בצעקות־בכי, רודפת אחריהם ומִתחננת, שלא יעזבו אותה לבד בחושך. בחדר, בלילה, אחרי כיבוי אורות, אם היא נִרדמת מוקדם, פִתאום מעירות אותה יללות ויבבות מתחת למיטה שלה. כשהיא מנסה להדליק את האור, אין אור – מישהו סילק את הנורה. כשהיא קופצת למיטות השכנות, לבקש עזרה – הן ריקות. למחרת בארוחת הבוקר מִתקבצים הקרומים מכל סִפלי החלב דווקא לספל שלה, אבל הם לא צפים גלויים לעין, אלא משוקעים בחלב. תולעים זוחלות בתא הבגדים שלה, נוגעות ברגל במגע רך־ממועך בתוך הגרביים, ולפעמים נתחבות – לחות ומִתפתלות – מאחורי הצווארון שלה.

למה הם עושים לה את זה? למה הם מציקים לה?

מציקים? מה פִתאום? זה הכול לטובתה. בסך הכול מנסים לגמול אותה מהרכרוכיות הזאת ולחנך אותה להיות בן אדם. לחסן. המבוגרים – יהודה, חנה, ההורים – אינם יודעים מה קורה, יעלה אינה מעיזה להלשין. רק לעיתים רחוקות הם מזדמנים למקום בערב, באים לקול הצעקות שלה ומחלצים אותה ממצוקתה. אבל אינם תופסים, שאותו מקרה, שהיו עדים לו, הוא חלק מתוכנית־חינוך שיטתית של גמילה.

אחד היוזמים בפעולות החינוך והחיסון האלו הוא רפי. אך במשך הזמן מסתבר לו, שיעלה אינה מִתחנכת ואינה מִתחסנת, אדרבה: היא מחווירה מיום ליום, מִתעצבנת, ובהִתקרב הערב היא פורצת בבכי.

עכשיו, מאחר שנִכשלו נסיונות החיסון, מגיע רפי למסקנה, שלא חינוך דרוש כאן, אלא ריפוי. ואת יעלה כדאי לרפא: אין לה גוף גבוה ותמיר כמו לתלמה או לרותי, היא לא גמישה כמותן, אבל העיניים שלה גדולות, שחורות ועצובות, וזה דווקא יפה: היא נִראית חולמנית כזאת, אבל יודעת לחייך פִתאום, כמו רגע של שמש ביום גשם, ובשעות הטובות שלה היא אוהבת לשיר, לרקוד ואפילו להִשתובב. היא לא הכי יפה, אבל בכל זאת יש לה מין יופי, שאין לאף בת אחרת: היא חיננית.

ולכן מִתעמק רפי בתורת הנפש.

2    🔗

שעת ערב מאוחרת. רפי היה שקוע בקריאה בעלייה לאורה הזעום של נורה חלשה. עתה, בדרך לבית־ספר, לחדר שלו, הוא מופתע מן הירח הגדול שעולה. כשהוא נִכנס לחדר, כמובן הוא לא מדליק אור, כולם כבר ישֵנים, יושב על המיטה שלו ומִתפשט במהירות. לפתע הוא שומע, שבקִרבתו מישהו בוכה ומנסה לכבוש את הבכי. והקול בא מהמיטה של יעלה.

“למה אַת בוכה, יעלה?” הוא שואל בחצי קול. המלים נשמעות לו זרות בדומיית הלילה ומלאכותיות: הוא יודע, למה היא בוכה.

אין תשובה. הבכי נִמשך ואפילו מִתגבר קצת. רפי לובש פיגָ’מה, מהסס רגע, אם לשבת על המיטה שלה, לנחם, אבל מחשבה זאת מיד צוללת. הוא יושב על מיטתו.

“אַת בוכה מפני שמציקים לך?” הוא מִשתדל לשוות לקולו צליל עדין ככל האפשר. יעלה אינה עונה. “הִרגיזו אותך הערב במיוחד?”

יעלה שותקת, אבל נִדמה לרפי שהִבחין בניע ראש של שלילה.

“אז אַת בוכה כי מציקים לך בכלל?”

שתיקה. ניע של הן.

“תביטי, יעלה,” אומר רפי, “ככה זה הטבע של הילדים. באמת. אין להם כוונה רעה. הם רק רוצים לעזור לך להתגבר על הפחד ולחסן אותך. והניסיון הזה נהפך גם קצת למִשחק.”

“אני רוצה לעבור לקיבוץ אחר,” אומרת יעלה בדמעות. אור ירח חיוור חודר בחלון, מסתבך בווילון, גולש לארץ ונח שם בריבועים של צללים דקים מסורגים שתִי וערב.

“תִשמעי לעצה שלי, יעלה, ותישארי פה. אם תעברי למקום אחר, יתברר גם שם לילדים שאַת מפחדת, ויתחילו גם שם להציק לך. ילדים בכל מקום אוהבים להציק. אבל פה אני יכול לעזור לך, אם אַת רוצה.”

בִכְייה של יעלה פסק. מרגישים, היא רוצה, שתדבר אליה עוד. טוב לדבר כחכם ובקיא.

“אַת קצת חולה, יעלה, ובעד זה אַת מפחדת מכל מיני דברים, שבעצם לא צריכים לפחד מהם,” אומר רפי. “במקרה קראתי לא מזמן ספר על זה, ואני יכול להגיד לך שזאת מחלה, שצריך פשוט לרפא אותה כמו כל מחלה אחרת. אם אַת רוצה, אני יכול לרפא אותך לגמרי.”

“איך אתה רוצה לעזור לי?”

“זה פשוט מאוד,” אומר רפי. “אַת צריכה רק להגיד לי כל מה שאַת חושבת.”

“וזה יעזור?” מפקפקת יעלה.

“בטח. אז ייצאו ממך כל הדברים שמעיקים עליך, ולא תצטרכי לפחד. למה, אַת חושבת, מִתוודים הנוצרים לפני הכמרים שלהם?”

“בשביל שהכמרים יידעו את הכול,” משיבה יעלה.

“טוב, נניח. אבל למה האנשים מסכימים לספר את הכול לכמרים האלה? מפני שאחר כך יותר קל להם. זהו.”

“אתה חושב שגם לי יהיה יותר קל?”

“בטח!”

“אני באמת עצובה לפעמים,” מספרת יעלה, “ואז רוצה אני מאוד לדבר עם מישהו.” נעימה חגיגית הִתגנבה לקולה, והיא אומרת ‘רוצה אני’ במקום ‘אני רוצה’ ו’מאוד' במקום ‘נורא’. “ודווקא אז אין עם מי. אבל אילו היה לי עם מי, לא הייתי יודעת להגיד לו, למה אני עצובה. ולא הייתי יודעת מה לדבר איתו.”

“זה תמיד ככה,” מרגיע אותה רפי, “זה הבלתי־מודע. כל אחד יש לו המון דברים בתוכו שהוא בעצמו לא יודע עליהם. אם הוא מספר את הכול למי שמִתמצא בזה, מִתברר לו לאט־לאט הכול.”

דממה. “אז אַת מסכימה, יעלה?”

“טוב.”

“אבל תדעי לך, שאת צריכה לספר לי הכול. אפילו דברים שתִתביישי בהם נורא. זה התנאי.”

“למה אני צריכה להִתבייש?”

“הרי בטח יש דברים, שאַת מִתביישת לדבר עליהם, נכון?”

“בטח,” לוחשת יעלה. אפשר לנחש, שהִסמיקה.

“אַת רואה? אפילו על זה מוכרחים לדבר. מסכימה?”

“נִראה.”

“אם תקיימי את התנאי הזה,” אומר רפי, “אני מבטיח לך שבעוד חודש לא תפחדי עוד מפני כלום. בדרך כלל זה נִמשך הרבה זמן, אבל אנחנו נוכל לסדר את הכול במשך חודש.”

שניהם שותקים. רפי חש שהצינה מטפסת מקצות האצבעות במעלה רגליו. הוא שוכב במיטה, מִתכסה ואומר:

“תסתובבי עם הרגליים לצד החלון, יעלה. אז נִשכב ראש מול ראש ונוכל לדבר בשקט, ולא נעיר אף אחד. אני מציע שנתחיל תיכף. טוב?”

“בסדר,” אומרת יעלה ומסתובבת במיטה.

“נו, אז תתחילי.”

“לא יודעת במה להתחיל.”

“ספרי לי מה אַת חושבת.”

“לא חושבת כלום.”

“אבל משהו אַת הרי מוכרחה לחשוב,” אומר רפי בקוצר רוח.

“באמת אני לא יודעת מה לחשוב,” מִצטדקת יעלה.

“נו, אם אַת לא רוצה להגיד, אז…” גורל הטיפול מפרפר על כף המאזניים. אבל רפי לא רוצה להפסיד את המטופלת הזו, הנחמדה. “אז… אני אשאל אותך, ואת רק תעני, טוב? תגידי… איך אצלכם בבית, אבא ואימא שלך חיים בשלום?”

“אבא ואימא נפרדו.”

“אה, בעד זה שלחו אותך לקיבוץ?” רפי מלא הבנה.

“כן.”

“תיכף אחרי שהם נפרדו?”

“לא, הייתי שנה אצל אימא.”

“ורצית להיות אצלה?”

“לא, רציתי להישאר עם אבא.”

“ולא יכלו לסדר שתישארי איתו?” מִשתתף רפי בצערה.

“אחותי הייתה אצלו.”

“למה ‘הייתה’? אצל מי היא עכשיו?”

“היא מתה.”

רפי מהסס רגע. מנחמים במקרה כזה? ומה אומרים, אני מצטער לשמוע את זה? הרי זה טיפשי, לא? “זה בטח היה עצוב מאוד. היא הייתה חולה?”

“היו לה הֶתקפים, היא הייתה נופלת ומקבלת עווית. אז מהר היו שולחים אותי מהבית. ככה זה הלך כמה שנים, עד שמתה.”

“היא הייתה גדולה או קטנה ממך?”

“היינו תאומות. מבחינה חיצונית היינו דומות מאוד, הרבה פעמים היו מחליפים אותנו. רק שהיא הייתה יותר יפה, אבל מבִפנים, באישיות, היינו שונות לגמרי. היא הייתה יותר מוכשרת, היא אפילו כתבה שירים. וגם בַבית ספר היא תמיד הִצטיינה הרבה יותר ממני.”

“אולי קינאת בה?” שואל רפי בהִתעוררות.

“בכלל לא. דווקא אהבתי אותה נורא. מה פִתאום אתה חושב שקינאתי?”

“היה מתאים שתקנאי. זה היה מסביר לנו את הכול. היינו יודעים שיש לך רִגשי אשמה, בייחוד אחרי שהיא מתה.”

“אולי אפילו קינאתי בה קצת,” מודה יעלה אחרי רגע, “כי היא הייתה תמיד יותר יפה ויותר מוצלחת ויותר טובה ממני. אבל בעד זה דווקא אהבתי אותה, אפילו יותר מַשֶאת עצמי.”

“אַת רואה!” מכריז רפי בסיפוק. “זה בדיוק כמו שזה מתבקש: היה נדמה לך, שֶאת אוהבת אותה, זה היה במוּדָע שלך, שָם, במודע הזה, קינאת בה רק קצת, אבל באופן בלתי מודע קינאת בה המון. עכשיו אני אומר לך, שהִתחלת לפחד בייחוד אחרי שהיא מתה, נכון?”

“יכול להיות,” אומרת יעלה. “קודם אני לא זוכרת שפחדתי. בכיתה ב' אפילו גידלתי תולעי משי ולא היה איכפת לי.”

“אם ככה, הכול בסדר,” נחה דעתו של רפי. “כבר עלִינו על הדרך הנכונה, מצאנו את השורש, וכבר מִתקרבים לריפוי בצעדי ענק. עוד מעט לא תפחדי בכלל, אפילו לפני סוף החודש. הכי חשוב לגלות את המחשבות שלא רוצים לחשוב ודוחקים אותן הצידה, זאת ההדחקה של הלא־מודע. אולי גם עכשיו אַת דוחקת ככה משהו הצידה, נגיד, שלפעמים את מקנאת במישהו?”

יעלה מהססת: “לפעמים,” היא אומרת בקול מבויש, “אני מקנאת קצת ברותי. נִדמה לי תמיד, שהיא הרבה יותר מוצאת חן בעיניך ממני. ואחר כך תמיד יש לי מוסר כליות, שאני לא טובה.”

“הרבה פעמים זה ככה,” מנחם אותה רפי כבעל ניסיון. “גם אני מקנא בכל מיני ילדים, למשל בגדי, כי הם מוצאים חן בעיניה יותר ממני.”

יעלה אינה אומרת כלום. רפי חש, שאמר משהו, שהעציב אותה, ומנסה לפייס: “מקודם אפילו קינאתי קצת בָּך.”

יעלה נדהמת: “בי? איך אפשר לקנא בי?”

“שהייתה לך תאומה.”

“אז מה, היא לא הייתה כזאת אוהבת, שיכולתי לספר לה הכול, היא הייתה מלֵאה מֵעצמה, היא אהבה לדבר על עצמה, אבל לא הקשיבה, כשאני דיברתי על עצמי.”

“כן, זה ככה,” אומר רפי. “יש כאלה שאוהבים להקשיב ויש כאלה שלא יכולים, ויכול להיות, שלהם יותר טוב.”

“למה רציתָ שיהיה לך תאום? בשביל לספר לו את הכול?”

“בכלל לא. לא הייתי פוגש אותו, הוא היה נשאר אצל אימא.”

“גם ההורים שלך נפרדו?”

רפי מהנהן ובולע משהו. הוא חש לרגע, שנתחלפו התפקידים בינו ובין יעלה. אין דבר.

“אילו הוא היה נשאר אצל אימא בחוצלארץ, יכולנו להיפגש אחרי שתיגמר המלחמה, ולהשוות את החיים שלי ושלו: איך הוא חי שמה, ואיך אני כאן, בקיבוץ. הוא אפילו יכול היה לבקר אותי, והייתי מראה לו את הקיבוץ ומספר לו על החיים שלנו פה.”

אור הירח מסתבך בווילון המכסיף וצונח על הרצפה.

“עכשיו נישן,” מציע רפי, “ונמשיך מחר. העיקר שמצאנו את קצה־ההתחלה של הלא־מודע שלך המודחק. ויכול להיות שזה כבר השורש.”

3    🔗

ערב־ערב לאחר שיתר הילדים נִרדמים, רפי ויעלה מדברים, רפי שואל ויעלה מספרת: על המריבות בין אביה ואימהּ, העוויתות של האחות, איך היו משלחים אותה אז מהבית, היא נזכרת בילדים בחצר, במִשחקים ברחוב, בַבית־ספר, בטיולים ובקטטות.

יום־יום, עם חשיכה, הם עורכים תרגילי אומץ בחורשה הקטנה שבין בית־הילדים ובית הספר. כשנכנסים לחורשה, יעלה נוגעת ביד של רפי, עד שמגיעים לעץ הראשון. שם היא לוחצת עוד פעם את היד, מרפה ממנה ומִתרחקת צעד ועוד צעד, בכל יום צעד אחד יותר. אחרי כמה זמן – אולי שבועיים – היא כבר מגיעה לאמצע החורשה. משם, בחזרה, היא רצה, מגיעה מתנשמת, כאילו היא הולכת ליפול על צווארו ולחבק אותו. אבל היא רק תופסת ביד שלו. בדרך חזרה אל בית הספר היא אומרת:

“הטיפול הזה שלך הוא באמת… נכון? אני מרגישה, איך אני מתקדמת. גם אתה מרגיש ככה?”

רפי טוען, שאמנם יש הִתקדמות, אבל היא לא מספיקה. יש איזה מעצור.

“מעצור? איזה?”

“תמיד בטיפולים כאלה,” הוא מסביר, “מוכרחים לדבר על הבעיה המינית. אם לא נדבר עליה, לא יעזור כלום.”

“מה זה?” שואלת יעלה בחשד.

“זה כל זה בקשר עם איך שנולדים ילדים,” מסביר רפי באי ביטחון. “אַת עוד זוכרת, איך נודע לך, שהם לא באים מהחסידה, ומה חשבת והִרגשתְ אז?”

“אוי, רפי, בחייך, אל תדבר על זה, זה כל כך גועלי!”

“אבל זה דווקא סימן שצריך לדבר על זה,” קובע רפי. “הרי גם מתולעים ומקרומים של חלב אַת מִתגעלת. זה בטח מתקשר הכול בבלתי מודע שלך.”

“יכול להיות,” מִתרגשת יעלה. “לא איכפת לי אם זה הבלתי מודע או לא הבלתי מודע. אבל על ז ה אני לא רוצה לדבר. ואני גם בטוחה, שאף פעם לא אתחתן. רק בגלל ז ה.”

“ואת לא רוצה שיהיו לך ילדים?”

“ילדים אני נורא רוצה, אבל אני יודעת שעושים את ז ה גם לא רק בשביל לקבל ילדים, רק סתם ככה.”

“כי מוכרחים, בגלל הטבע,” מסביר רפי במבוכה. “זה נותן פורקן ליצרים ולמרץ.”

“למרץ אפשר לתת פורקן בטיולים ובריקודים ובמִשחקים,” מִתמרמרת יעלה.

“וזה שייך גם לחברוּת ולאהבה,” מגשש רפי בחצי קול.

“לא נכון!” קוראת יעלה, “להפך! אני נורא מתגעגעת לאהוב מישהו בכל הלב, אבל רק, אם לא אצטרך לחשוב על זה.”

“אם כולם עושים את זה, אז זה בטח לא כל כך נורא,” מנחם אותה רפי.

“זה כן נורא,” מִתעקשת יעלה, “פעם חזרנו, חברה שלי ואני, בערב מהקולנוע, ופִתאום הִתחילו כמה פרחחים לרדוף אחרינו. החברה שלי הִצליחה לברוח תיכף. וגם אני הִצלחתי. אבל לפעמים נִדמה לי שלא הִצלחתי, והם תפסו אותי והִתחילו להִתעסק איתי.”

“איך זה נִדמה לך?” מִשתומם רפי.

“כשאני חושבת על זה, אני רואה הכול בדיוק, כאילו זה קורה שוב, ואני מוכרחה להתחיל לרוץ, כדי שלא לחשוב עוד. זה… זה מגעיל כמו קרומים וריר ותולעים, הכול ביחד. די, די, נפסיק בזה ולא נדבר על זה אף פעם, אחרת שוב אתחיל לחשוב על זה.” העיניים השחורות הגדולות שלה כל כך עצובות, כל כך מִתחננות, וגם יפות, איכשהו.

“ואולי באמת תפסו אותך?” שואל רפי בסקרנות. “זה דווקא היה נורא מתאים ומסביר את כל הלא־מודע שלך המודחק.”

“לא,” אומרת יעלה. “אפילו שאלתי את החברה שלי. לא הייתי בטוחה. והיא סיפרה, שחזרנו יחד הביתה. אבל עכשיו די, רפי. אני לא רוצה עוד לדבר על זה. ממילא אני כבר לא מפחדת בחושך הרבה יותר מיֶתר הילדים. וקרומים של חלב ותולעים יגעילו אותי תמיד, כמה שלא תרפא אותי. רק המחשבה, שאפשר לא להִתגעל מזה, היא כבר מגעילה נורא, ומהגועל הזה אני בכלל לא רוצה להִתרפא. ובין כה חודש הריפוי שלנו כבר עבר.”

רפי נפגע: “טוב, יכולים להפסיק גם כאן. רק תדעי שהריפוי שלך לא נסתיים, יש לך עוד המון דברים בבלתי־מודע שלך, ובנקודה הזאתי, אני מִתכוון לְמה שדיברנו קודם, אַת עוד קצת לא בסדר, יש לך שָם לפחות עוד תסביך אחד או שניים.”

“לא איכפת לי,” אומרת יעלה ברווחה, “העיקר שלא נדבר עוד על ז ה. ממילא כבר דיברנו כל כך הרבה, סיפרתי לך דברים, שלא תיארתי לי אף פעם שהם ישנם בתוכי, ולא הייתי מאמינה שבן אדם יכול לספר למישהו דברים עמוקים כאלה. ובאמת, עכשיו רָווח לי, ממש, כאילו התפנה לי מקום בחזה, שיותר קל ויותר נעים לנשום. זה מפני שאני מרגישה, שאני פחות מפחדת.”

“טוב,” אומר רפי ומִשתדל לדבר בקול אדיש. “אם אַת כל כך לא רוצה להִתפטר מהתסביך שלך, אנחנו באמת יכולים לגמור.”

בחדר נשמעת נשימת הישֵנים. יעלה נסמכת על המרפקים ומרימה את הראש.

“תגיד, רפי,” היא מֵישירה להביט אליו. “מה יהיה עכשיו, אחרי שנגמור? פִתאום לא נדבר ולא יהיה כלום?”

“אנחנו יכולים לדבר לפעמים.”

“אבל מה זה יהיה, הדיבורים האלה? עד עכשיו רציתָ לרפא אותי, ומה עכשיו?”

“אנחנו גם סתם יכולים לדבר.”

“סתם לגמרי? כמו שאתה מדבר עם… נגיד, עם רמי, ואני – עם תלמה? הרי… במשך החודש הזה… וגם בתרגילי האומץ האלה, שאני לא אשכח אותם אף פעם, איך החזקנו יד ביד…”

“אנחנו יכולים גם לדבר לא־סתם, רק נגיד כמו חברים,” מציע רפי בזהירות.

“חשבתי שאתה רוצה להיות חבר של רותי,” אומרת יעלה.

“כן,” מאשר רפי, “אבל רותי אוהבת יותר את גדי. אז לא איכפת לי, שבינתיים נדבר אנחנו, נגיד, כמו חברים.”

“אבל בתנאי שלא תתחיל לדבר איתי על זה,” מבקשת יעלה.

“טוב,” מוותר לה רפי, “נראה, זאתומרת, ננסה.”

 

יוסף    🔗

אורי אומר על הרבה דברים ‘שלנו’: חדר האוכל שלנו, המשק שלנו, אפילו בית הקברות שלנו. רפי מנסה לחקות אותו, אבל זה לא יוצא לו בקלות טבעית כזאת, ולפעמים זה ממש לא נוח. ובאה מחשבה, שאסור בעצם לחשוב אותה: אולי זה באמת שלנו, אבל זה לא שלי.

גם על הבתים אומר אורי ‘שלנו’ (“לכל הבתים שלנו כבר יש מרפסות ולחלק מן הצריפים גם”), רפי אומר “הבתים של הקיבוץ”. אבל יש בית אחד מיוחד, שעליו הוא יכול להגיד רק: “הבית של יוסף ושל יוד’ל”, או להפך, “של יוד’ל ויוסף”. אי־אפשר להחליט, את מי אומרים קודם. גם בדרך כלל, בלי קשר לבית שהם גרים בו, מזכירים אותם תכופות בנשימה אחת.

לכמה חברים מוסיפים כינוי או שאומרים של מי הם, כאילו יש חשש שיטעו בהם. אבל לא אומרים אף פעם “יוד’ל אבא של רותי” ו“יוסף אבא של גדי”, אין צורך, לא יבלבלו אותם, אבל חושבים, רפי חושב, ולא יודע, במי לקנא קודם, בגדי, על שאב’שלו גר על יד האבא של רותי, או ברותי, על שֶאַבּ’שלה גר על יד האבא של גדי. לגבי רוב הילדים חושבים על ההורים כמו מין תוספת לילדים, אבל יש גם כאלה, שיש להם גם קיום לעצמם. בכל אופן, על יוסף ועל יוד’ל חושבים לרוב יחד וגם לחוד. קשה להסביר את זה וגם אין חשק.

שניהם בני עיירה אחת בגליציה, השם שלה ארוך ומצחיק, הילדים לא מצליחים לבטא אותו נכון. אולי לכן הם גרים באותו בית, חדר על יד חדר, הם ודאי ביקשו זאת אצל הוועדה שמסדרת את המגורים. הם ידידים ותיקים. מרחוק הם אפילו קצת דומים. והילדים מקשרים אותם בגלל המעשיות שהם מספרים. יש ביניהם גם הבדלים גדולים במה שהם עושים ושהם לא עושים. על יוד’ל כבר סיפרנו. הפעם נספר על יוסף, ובעיקר, ניתן לו עצמו לספר.

יוסף לא מנגן ולא רוקד, הוא מעשן מקטרת וקורא ספרים. ועובד ברפת, נועל מגפיים כבדים, וכשהוא חוזר מן העבודה נודף ממנו ריח משַכר של זבל טרי, ריח שמביא לילדים דרישת שלום מנוף אהוב. הוא גבוה, בעל בלורית פרועה, האף שלו דומה לתפוח אדמה קטן, בספרים זה נקרא ‘חוטם־בולבוס’, ויש לו הבעת פנים של פרחח.

הוא מעריץ את גדי, מפנק אותו, אבל משתדל שלא ירגישו בזה לא גדי ולא שאר הילדים. והוא אוהב לספר סיפורים, כמובן בשביל גדי, לכן הוא מספר גם לשאר הילדים. בערבי חורף מתאספים לפעמים אצלו בחדר, גדי מרתיח מים וחולט קפה על תנור נפט קטן שקצת מזמזם, או שהוא מניח עניין זה לאורי ויושב בקצה הספה ומצייר בַצבעי־מים שלו. שאר הילדים רובצים על השטיח ומאזינים לסיפורים של יוסף.

“החורף של 29', כשנולדתם, היה איום. לא ירד מבול כזה מאז שעלינו ארצה, גם כמה פלאחים זקנים מתל פַאר ומאִיכְּסַאל אמרו לנו, שהם לא זוכרים חורף כזה. שתי הפרֵדות שקעו עם העגלה בביצה הגדולה, שהייתה אז איפה שהיום המוסך וסככת המכונות, והכול מפני שעגלון טיפש התפאר, שיוכל לעבור שם. עד האביב אי־אפשר היה להוציא אותם.”

“מה, והן מתו?” דואג אורי.

“פרד אחד טבע. ראינו אותו שוקע לאט־לאט, קודם עד הבטן, אחר כך עד הצוואר, עד שהוא נבלע בביצה ביחד עם העגלה.”

“וסתם עמדתם והסתכלתם, איך הוא טובע?”

“הזעקנו אנשים, הבאנו מוטות וניסינו לתקוע אותם מתחת לפרד השני. נכנסנו למים עד המותניים, פחדנו, שבעצמנו נתחיל לשקוע. היה ברור, שלא נצליח להציל את שניהם, אז מראש התרכזנו באחד, שהיה מהצד שלנו, הבעיה הייתה, שהוא היה רתום, לא יכולנו להתיר אותו, עבדנו עד אפיסת הכוחות. בסוף עגלון אחד חיבק אותו בצוואר ופתח את האבזמים והוריד את העול עם המוסרות, וככה הוא נימשה, הפרד, כולו גוש בוץ, וגם העגלון, לשניהם לא היה כוח לזוז מרוב חולשה, הפרד קיבל מזה דלקת רֵיאות, האכלנו אותו, וישבנו על ידו בלילה משמרות, גם העגלון חלה, והעגלה נשארה תקועה שם עוד הרבה חודשים.”

“הייתם צריכים להביא טרקטור,” יועץ יוסי עצת־בדיעבד.

“טיפש,” מתפרצת רותי, “אז עוד לא היה לנו שום טרקטור.”

“ולא רק טרקטור לא היה,” ממשיך יוסף, “גם לא הייתה שום מכונית, ואילו הייתה, לא היה לה איפה לנסוע, לא היה כביש.”

“איפה? לתוך הקיבוץ?”

“בכלל.”

“ונגיד, שרציתם לנסוע לעפולה?”

“את כביש עפולה־נצרת רק הִתחילו אז לסלול וכבר הִגיעו עד בלפוריה. פעם לוּשֶק חזר מנסיעה והביא איתו אורח. מחיפה עד עפולה הם נסעו ברכבת, משם התחילו ללכת ברגל. ולאותו אורח מסכן הייתה רק רגל אחת, השנייה – קב של עץ. עד בלפוריה, בכביש החדש, הכול הלך בסדר. משם הם המשיכו דרך השדות. פתאום מתחיל לרדת גשם. ותוך רבע שעה כל העמק נהפך לביצה אחת גדולה. האורח המסכן מתחיל לשקוע. כל פעם שהוא נשען על רגל־העץ שלו היא נתקעת בבוץ, לושק עוזר לתלוש אותה, אבל עם הצעד הבא היא שוקעת שוב.”

“כמו סבא אליעזר מושך בגזר.”

כולם צוחקים. לושק היום קרח ועב כרס, קשה לתאר, איך הוא מתכופף ותולש רגל־עץ. רק רפי מִתרעם. מה הם צוחקים. הרי הסיפור לא מצחיק בכלל.

“היו סערות איומות באותו חורף. ובכל ליל סערה כזה הִתמוטטו אוהלים. בחושך ובגשם הדיירים מִתלבטים מתחת ליריעות הרטובות, מגששים וזוחלים הנה והנה, כמו עיוורים בחושך מצרים, הרוח מבדרת את האוהל הנפול והיריעות חובטות במגששים, וכשהם נחלצים ומגיעים בסוף לאוהל השכן, רטובים ומרוחים בבוץ עד הצוואר, ומחפשים משהו לפרוש על האדמה הקרה והלחה ולנמנם עוד קצת, צונח עליהם גם האוהל השני.”

“וצריפים לא היו לנו בכלל?” תמיה יוסי.

“היו שני צריפים: אחד קטן לתינוקות, ואחד קטנטן, הבית שימוש. אבל הוא כל פעם היה עף. הבחורות חששו להיכנס, פחדו, שפתאום יעוף.”

הכול צוחקים.

“זה נכון שהוא עף פעם בדיוק כשֶג’וּמה ואֶמיל ישבו בתוכו?”

“ככה מספרים.”

“ומה הם עשו?”

“טיפש, מה אתה חושב הם היו צריכים לעשות?”

“אני יודע, הם יכלו לצחוק יחד על הגורל שלהם, המשותף.”

“או לבכות.”

“כן, יוסף, תגיד, הם צחקו או בכו?”

יוסף מתגרד מאחורי אוזנו, מה שתמיד סימן של הסתייגות מהורהרת, ומחייך:

“אני לא הייתי שם, אף אחד לא היה שם מלבדם, והם לא סיפרו לאף אחד. אבל…” – הוא מהסס – “הם לא מדברים זה עם זה עד היום.”

“מה, באמת? למה?”

“ומה עשו? דיברו על זה בקיבוץ? צחקו עליהם?”

“בכל אופן החזירו את הצריפון למקום שלו וחיזקו אותו ביתדות ובחוטי ברזל, אבל מדי פעם החוטים היו עוקרים את היתדות מתוך הבוץ, ושוב הכול היה עף.”

“אבל בטח היו לכם מגפיים?”

“לא, על כל פנים, לא לכולם, רק לאחדים. מי שלא היו לו, לא היה יכול לזוז מהאוהל, היינו נועלים את המגפיים במשמרות: השומר לילה היה שוכב לישון במיטה חמה של מישהו שבדיוק קם לעבודה, תיכף אחת הבחורות הייתה נכנסת למגפיים שלו, מדדה בהם עד למטבח, חולצת אותם שם ונועלת נעליים. ומישהו במגפיים היה מחזיר אותם לאוהלים, כדי להוליך בהם למטבח עוד בחורה.”

“ואיך הייתה העבודה?” שואל אורי.

“עבודה הייתה מעל לראש, הרי היינו בסך הכול שבעה עשר איש, זה נחשב אז לקבוצה גדולה, ופה היה ים של קוצים עד לגובה הכתפיים. הִגענו בשתי עגלות מעפולה וקודם כול פינינו לנו שביל קטן אל ראש הגבעה וכמה מקומות בשביל להעמיד עליהם אוהלים. כשמישהו גבוה הלך בַשביל הזה, ראו את קצה הראש שלו שט בין צמרות הקוצים, כשמישהו פחות גבוה הלך שם, ראו את קצה הבלורית צולל ונעלם בים הירק. אילו מישהו היה מראה לנו צילום של הקיבוץ כמו שהוא נִראה היום –בתי בטון מסוידים, גגות רעפים אדומים, מדרכות בטון, גינות־נוי – והיה אומר לנו, שכך יירָאה הקיבוץ שלנו כעבור פחות מחמש עשרה שנים, היינו חושבים שהוא מתעתע.”

“אז איך לא הִתייאשתם?” מִתפעלת עופרה.

“באמת היו הרבה שהִתייאשו. פעם יצאתי עם זוג פרידות לקצור את הקוצים ולחרוש, איפה שהיום נמצא כביש עפולה־נצרת. והִנה עובר שם בחורצ’יק, שהולך ברגל מעין חרוד לחיפה. מה אתה עושה כאן, מה? הוא שואל אותי. נו, הרי אתה רואה, אני אומר לו, אני חורש. ובשביל מה אתה עושה את זה, מבזבז זמן ומרץ וסתם מקלקל? מבזבז – מילא, אני אומר לו, אבל למה אני מקלקל? שמע לעצתי, עצת ותיק בארץ, הוא אומר לי, אדמת ארץ ישראל, הוא אומר, טובה רק לדבר אחד: לעשות ממנה מגרש כדורגל.”

“מה, הוא היה שחקן כדורגל?” שואל יוסי. וכולם צוחקים.

“וכשלא הייתה עבודה וכל היום ישבתם בבירורים חברתיים ופוליטיים, איפה הייתם?” חוקרת עופרה.

“זה עוד היה קודם, כשהיינו פלוגת־עבודה במושבה וחיכינו שיתנו לנו מקום־הִתיישבות. אז היה חוסר־עבודה נורא בארץ. הפרדסנים העסיקו רק פועלים ערבים. כל יום היה עובד חבר אחד או שניים, ומזה היה מִתפרנס כל הקיבוץ. ולאלה שלא עבדו לא היה מה לעשות. היו קצת תורנויות במכבסה למשל או במטבח וכל היתר היו יושבים וקוראים ספרים. לא פעם היה בא חבר לסידור עבודה ומבקש שידחו לו את התורנות במכבסה לשבוע הבא, בדיוק עכשיו הוא מוכרח לגמור רומן נורא מעמיק של דוסטוייבסקי.”

“והשיחות?”

“אח, השיחות… זה באמת היה משהו. כשהיה למישהו איזה רעיון חדש או שהיו לו בעיות, כמו שהיינו אומרים אז, הוא היה מצלצל בפעמון וקורא לשיחה. למשל פעם, באמצע היום, מצלצל לוֹנֶק. כולם מִתאספים לאוהל האכילה הגדול, והוא יושב ושותק, קודר, בראש מורכן. מה קרה, לוֹנֶק, שואלים אותו, מה אתה רוצה להביא לשיחה? ואז הוא מגלה, שהיום עלתה מחשבה בדעתו, שאולי כל ההִתיישבות היא עניין ריאקציוני, המהפֵכה העולמית קרובה, וחשוב קודם כול לארגן את הפלאחים הערבים בארץ ישראל ובסוריה, לפקוח את עיניהם מבחינה מעמדית, כדי שמיד עם פרוץ המהפכה יוכלו לעבור לקומונות אַגרָאריות.”

“אני לא מבין את זה,” אומר אורי בזעף. “סתם יושבים ולא עושים כלום – ועוד במשך חודשים! הרי יכולתם לסדר לפחות גן ירק. ואם לא הייתה לכם אדמה, יכולתם לשתול את הירקות בין הבתים, זאת אומרת, בין האוהלים.”

יוסף מחייך. הוא מוצץ את המקטרת ומביט בגדי.

"ניסינו. רק שאתה לא לוקח בחשבון את הרמה המשקית שלנו ואת הידיעות שלנו בחקלאות. באמת החלטנו להקים לנו משק קטן ולהתחיל בגן־ירק. אז קמים בבוקר ולוקחים את הטוריות, לעדור איזו חלקה. עודרים קצת, אבל כשהשמש יוצאת, מישהו טוען, שיש איזו נקודה, שבה בּוֹרוֹכוֹב לא דייק בניתוח שלו, ואת המצב הכלכלי של העם היהודי יש לראות מנקודת ראות יותר סְפֶּציפית ודיאלֶקטית. תיכף פורצת מהומה. שניים מסתערים עליו בקריאות ביניים, לתהות על כוונותיו, האם רק בבורוכוב הוא כופר או גם במַרכְּסיזם בכלל, ומנסים לשכנע אותו, שבורוכוב בכל זאת צדק. בינתיים מונחות הטוריות בצד, אנחנו עומדים בשמש הלוהטת, הוויכוח מִתחמם, עד שמישהו מציע להמשיך אותו בצל אחד העצים. עד ארוחת הצהריים כבר מִתגבשות רוב הִלְכות הבּוֹרוֹכוֹביזם, אבל בכל זאת נשארות כמה, שדורשות ליבון נוסף אחרי הצהריים. בקיצור: את החלקה הקטנה הארורה הזאת עיבדנו שבועיים.

"ואז עומדת לדיון השאלה הגורלית – איך ומה שותלים. למזלנו היה שם אגרונום, שרק לפני כמה חודשים גמר את חוק לימודיו בבית ספר חקלאי גבוה באלג’יר. הוא דיבר צרפתית, אנחנו – פולנית ויידיש. בסוף הִגענו להבנה חלקית בתנועות ידיים והכינונו לפי הוראותיו ערוגה עצומה לשתילת בצל. קנינו שלושה ארגזים בצל. לא היה ברור, מניין יבוא הריווח – אם יתרבו הבצלים באדמה כמו תפוחי אדמה, עד שבצל אחד יצמיח חמישה, כפי שטענה אסכולה אחת, או שהבצלים, שאומנם כבר היו די גדולים, יגדלו עוד ויתווסף להם משקל. לא העזנו לשאול, לא ידענו איך לנסח שאלה כזאת בתנועות ידיים, סמכנו על האגרונום שלנו, שהיה נִרגש מאוד ושתל הכול במו ידיו, הוא שותל ואנחנו מגישים ולומדים.

“ידענו, שעכשיו צריכים לחכות בסבלנות לנביטה. חיכינו. כל יום סחבנו פחי מים, להשקות. החלקה הייתה רחוקה מכל ברז, צינור לא היה, ואדמת החמרה הארורה סופגת וסופגת ונשארת יבשה. עובר שבוע, עוברים שבועיים ושלושה – ואין בצל. בסוף הולכים כמה סקרנים לחטט באדמה, כמובן בחשאי, שלא להרגיז את האגרונום. ומה אתם חושבים הם גילו? שהכול שתול הפוך, הראש למטה, השורשים למעלה.”

כולם צוחקים, רק אורי זועף: “הייתם צריכים להאכיל אותו קצת מהבצל שלו ולשתול אותו הפוך, אני מִתכוון לאגרונום,” מייעץ גדי ומוצץ את המכחול, כדי להחליף צבע. הוא טוען, שככה זה אצלו: ככל שהרעש סביבו גדול ועליז, כך הציור יותר מצליח.

“האגרונום בינתיים נסע. הוא טען שהאקלים אשם.”

“הייתה לכם תקופה נהדרת,” נאנחת רותי. “היה לכם הרבה יותר חופש, הייתם יכולים להיות מופקרים כאלה. אתה רוצה – אתה הולך לעבוד, אתה לא רוצה – אתה לוקח את התרמיל שלך והולך ברגל לעין חרוד, לגדוד העבודה או ל’השומר', לכפר גלעדי. היו אז אנשים הרבה יותר רחבי־לב, אני בטוחה.”

“אבל גם היה קשה,” אומר יוסף, "בכל פעם עזבו חברים, לא היה כסף, היו ימים שכמעט לא היה מה לאכול. הגזבר המסכן שלנו שבר לו את הראש, מאין לקחת כמה גרושים בשביל לקנות לנו פיתות ותפוזים. לא ידענו, כמה המצב מיואש. בימי גשם כתבנו מכתבים ארוכים הביתה לחוץ לארץ, על החוויות של חיי השיתוף. היה משבר חברתי, קשר לבית, לחברים ולחברות בחוץ לארץ חיזק את האנשים והחזיק אותם מעל למים. לרבים היו הורים חולים וחששו לשלומם, היו שכתבו לאיזה קרוב באמריקה ורמזו, שיסדר להם רשות כניסה, היו שהִתגעגעו לחברות שלהם, שנשארו בינתיים בפולניה והיו צריכות להגיע רק בעוד שנה, והיו כותבים אליהן כל שני וחמישי, להיות בטוחים, שעדיין הכול בסדר ביניהם. כולם היו מודאגים, כי למכתבים – אפילו שהם נעשו יותר ויותר נואשים – לא הִגיעו תשובות, הייתה תחושה של אי־הבנה ושל ניתוק. הסיבה – שכמובן לא ידענו אותה –הייתה, שלגזבר שלנו לא היה כסף לשלוח את המכתבים. אבל גם אומץ לגלות לנו את זה לא היה לו.

"פעם לפנות ערב מחליטים שני לצים לערוך חיפוש באוהל הגזבר, אולי ימצאו כמה סיגריות שהסתיר שם? מחפשים בארון, כלומר בארגז התפוזים שליד המיטה שלו, בסוף מתחיל החשדן שביניהם לחטט אפילו במזרון. והִנה רִשרוש חשוד. הוא מגשש – והִנה מכתב! וכתב היד מוּכָּר: הרי זה המכתב שלו, שבשבוע שעבר הגזבר אמר לו, שכבר נשלח. נו, מובן שתיכף הם קורעים קרע במזרון ומוציאים ערימה גדולה של מכתבים.

"תיכף פושטת הרינה במחנה, וקמה סערה עצומה. ומפני שידוע, שבעוד שעות אחדות הגזבר הביש־מזל יחזור הביתה, מחליטים לערוך לו קבלת פנים. עוברות כמה שעות, ובינתיים פג הזעם ואת מקומו יורש ההומור. לקחנו את המכתבים וקישטנו בהם את חדר האוכל: פס שלם לאורך הקיר, ובאמצע – סמל התנועה, חבצלת, ומלמטה כתבנו – והכול כמובן במעטפות, בגלויות ובמִברקים – חזק ואמץ!

“וכשהגִזבר מגיע בערב, הוא רואה שכולנו עומדים לפני חדר האוכל, ערוכים בשתי שורות ומסירים את הכובעים. נו, מאחר שהוא לץ ועדיין לא חושד כלום, הוא נתפס להלצה, מסיר גם הוא את הכובע ועובר קוממיות בין השורות. לפני הכניסה הוא אפילו מצדיע, ורעם מחיאות כפיים עונה לעומתו. אז הוא נכנס, רואה את קישוט־הדואר, תופס בן־רגע מה קרה, משליך את הכובע לארץ וצועק: זאת הפרת אֵמון, אני מִתפטר! ורץ לאוהל שלו ומסתגר, לא מראה את הפנים בחוץ. נו, נו, עכשיו אנחנו הורדנו את האף. הרגשנו, שפגענו בו, תֵיארנו לנו את כל הצרות והדאגות שלו וריחמנו עליו, לא עבר הרבה זמן, עד שיצאה משלחת לבקש ממנו סליחה ולהציע לו, שיחזור לתפקיד שלו.”

“נו, והוא חזר?” שואלת עופרה.

“ודאי. אחר כך, כעבור כמה שנים, עזב. אתם לא הִכרתם אותו. ככה זה היה. כן, כן. היו ימים.”

ויוסף מוצץ את המקטרת.

 

סתיו חדש וזיכרון    🔗

שוב סתיו בחצר. רוח משוטטת בחצר הקיבוץ, מִתרוצצת, מגיחה מבין הרפתות, מגלגלת גל אבק לאורך השדֵרה, לפי הגל אתה יכול לעקוב אחריה קצת, איך היא ממהרת בנתיבות העגלות.

לאורך מדרכות הבטון וקירות הבתים מסתודדים כמה עלים. מהם צהובים כמו טיח הקירות, מהם – עוד נותר בהם מעט ירוק, אך זורקו בהם הרבה גוונים של חום ואפור, כמו בבגד שדהה. עם ניירות מִתעופפים הם מִתחמקים מהרוח, מִתרפקים על גדרות וגזעי עצים. הרוח גוערת בהם עד שהם מִתחלחלים ונעים הלאה. ויש שהם אפילו מעוותים ומצומקים כמו… והספר הכחול עצמו – מי יודע לאן נשא הרוח את דפיו.

אלא שהעלים מעטים, בודדים, מיותמים. רק עצי התפוח והאִזדרכת עומדים בשלכת, ובמטע – השזיפים והגפנים. אבל הברושים שבשדֵרות, האלות המכסיפות, הזיתים והחרובים רק נדים לה, לרוח, בשוויון נפש, ואין העניין נוגע להם.

שמַים משונים – ללא שמש, ללא ענן. רק לובן אפרורי. למעלה, בחוטי החשמל, מִשתרבב קצה הזנב של עפיפון ביש מזל, שהִסתבך שם בקיץ, תחילה הִתנפנף עליז, עד שהלך והִתרפט, עכשיו קרעה אותו הרוח: רק שריד מן השלד וקצה הזנב עוד מפרכסים שם. לא, אין לרוח פנאי לשים לב לעפיפונים: היא עסוקה כל הזמן, כמו החצרן שלנו, נִדמה שכמוהו היא שרויה בכל המקומות בבת אחת.

העצים בשדֵרה לובשים ארשת חוּמרה ושותקים בשפתיים מהודקות כמו המבוגרים כשהם קוראים עיתון. וכשהרוח דוחפת אותם, הם חורקים קצת והענפים שלהם רוחשים רחש צרוד וכועס: “קשה, קשה. מלחמה. פולניה נכבשה. נורבגיה וצרפת נכבשו, גם יוגוסלביה ויוון. ומפציצים ומפציצים. מה יהיה?”

אך הרוח אינה נותנת דעתה עליהם. הגשם ממשמש ובא, עדיין לא נסתיימה הזריעה. ודאי משום כך היא בהולה כל כך. על מדרכת הבטון פוסעת ילדה גבוהה ושחורת צמה מחברת הנוער החדשה, אומרים שהם ‘ניצולים’, זה עושה אותה מעניינת, מושכת. הרוח מִתרוצצת סביבה, מנפנפת בשֵער שלה ובשרוולים, מושכת לה במכנסיים.

בחצר פזורים גבעולי קש צהובים ארוכים שתלשה הרוח מהמתבן, לפני מחסן התבואה עובדים בהעברת שקי החיטה אל תחת גג הסככה, עם הרוח נישא ובא טרטורו המובלע של טרקטור החורש את שִטחי השלחין בגן־ירק. בשדות מִיתמר אבק חום־אפור. שם נעה המחרשה והופכת רגבים, עורבים אפורים כִבדי תנועה מקפצים לצידה ולוקטים תולעים וחיפושיות. בערב, לפני חדר האוכל, נושאים הפלחים עיניהם לשמים, מרחרחים את האוויר הלח ומִתווכחים על מהלך הזריעה.

בַבית־ספר מדברים על הסתיו. הולכים לכרם לראות בשלכת. מראים תמונות מחוץ לארץ, איך שָם העצים קודם צבעוניים ואחר כך קרחים, עירומים. לומדים, שהקור בא בגלל סיבוב הארץ סביב השמש, שהעלים נושרים להגן על העץ מהקור. מאירופה באות החסידות בדרכן למצרים, כי באפריקה עתה קיץ.

ודאי גם באפריקה עדיין לא נסתיימה הזריעה וידי כולם מלאות עבודה. ודאי גם שם קוראים המבוגרים בעיתונים ונאנחים שיש מלחמה והפצצות.

יהודה אומר, שזה לא שייך לסתיו, אלא לזמן.

וסתיו זה לא זמן?

לא, זאתומרת, כן. יש הרבה מיני זמן. הזמן של הסתיו רק עוֹנָה, אבל הזמן של המלחמה – זו התקופה.

אילו היה עולם שבו תמיד קיץ.

יהודה אומר, שמה שנוגע לקיץ, קשה לעשות משהו, וזה היה מבלבל את כל הטבע, ובנוגע לעולם, באמת היה רצוי לשנות בו כמה דברים, אבל זה יצטרך לחכות עד לאחר המלחמה.

האם גם הסתיו הבא יהיה כל כך עצוב?

יהודה אומר, שזה לא תלוי בעונה, אלא בתקופה.

סתיו בחצר. החסידות נדדו דרומה. באו הסנוניות, והן בונות קן ברפת, שם יש הרבה יתושים גם בחורף. בשדות זורעים חיטה בשלוש מִשמרות ומסיימים את חריש השלף. בקרוב יירדו גשמים. בשדות תנבוט החיטה. העמק יתכסה ירק. בהרים יבצבצו בני יורה וכרכומים, רקפות, כלניות, עיריות… אז יבוא האביב.

ואימא, מה עושה היא עכשיו?

והאח התאום, אילו הוא היה, מה הוא היה עושה?

 

המפלגה    🔗

שבוע לפני חופש־חנוכה ירד גשם. אבל עם תחילת החופשה השמַים שוב כחולים ושטים בהם רק ענני צמר־גפן מעטים. ביום השני לחופשה, לפני הצהריים, רפי, גדי ואורי הולכים לבדוק, אם יש זרזירים על יד ערימות הזבל ואם עדיין מתגלגלות שם אותן רשתות, שבהן הם ניסו לצוד זרזירים בעונה שעברה. בדרך הם פוגשים אותו נער תל־אביבי, יוחנן, שמבקר כאן מדי פעם איזו דודה שלו.

“תִראו תִראו,” אומר גדי, סוקר ומונה: “משקפיים עבים מדי, נעליים חצאיות מדי מצוחצחות מדי, מעיל אפור מדי, כובע שחור מדי שטוח מדי, לובש פנים חדות מדי ושפתיים צרות ומהודקות מדי, הכול מזמין שנגיד עליו משהו מדי, אז נגיד: ילד מגוהץ מדי!”

הם ניגשים אליו. שלום שלום. ומה נשמע. ופונים לחזור. הוא הולך איתם.

“באנו לבלות כאן קצת את החופש. כמה קיבלתם?”

“שמונה ימים.”

“זה הכול?” צוחק יוחנן. “אצלנו בתל־אביב נותנים עשרה.”

“בעד זה אתם גם לומדים פחות,” אומר אורי.

“אז יופי לנו!”

“ככה לימדו אותך בתל־אביב, מה?”

“מה יש? לא נאה לך?”

עוברים בין הדיר ומחסן תבואות. אורי מדשדש ברגליו, מביט בגבות מכווצות בנעליו המבריקות של יוחנן, בועט ברוכסי הבוץ הקרושים בין מסלולי העגלות, שפה ושם עדיין עומדים בהם פסי מים עכורים, שרידים מן השלוליות הענקיות שמילאו את החצר עוד לפני שבוע. בשולי הדרכים, בין נביטות ירוקות, נִבטי סביון, חרדל הבר וחרציות, מרגישים, שהאדמה כבר מתעוררת מתחת לקרום דק ופריך שהתכסתה בו והיא לחה ונושמת.

“שם מעל לבריכה, זאת החנוכיה שלכם? זה אפס. אצלנו מעל הבית־ספר סידרו אחת כזאתי, אני אומר לך, כפליים משלכם.”

“חנוכיות גדולות מדי לרוב מכוערות,” פוסק אורי. “גם אצלנו יכולנו בקלות לסדר יותר גדולה משלכם. אבל מה, לא רצינו.”

“טוב, אני לא אתווכח איתך. מה אתה יודע. אני ראיתי את שתיהן ואתה את שלנו לא ראית. אבל מילא. אני הולך להניח את החפצים שלי.”

“סתם נאד,” אומר אורי לאחר שיוחנן הלך. “שמעתם איך הוא מדבר? חפצים הוא הולך להניח.”

“אני באמת לא מבין,” אומר רפי, “למה הוא מדבר ככה.”

“או!” שמח גדי, “רפי שוב לא מבין משהו!”

“ואני אומר לכם, שצריך לסדר אותו,” אומר אורי.

“טוב,” אומר גדי, “אני יגיד לכם איך: מעכשיו, כל דבר שהוא אומר על תל־אביב, אנחנו אומרים שאצלנו יותר טוב. צריך להודיע ליוסי, לרמי ולַבּנות. תיכף כשהוא מתחיל, אנחנו אומרים את ההיפך ובהגזמה, כמו הבן של השדכן ההוא, שהאַבְּ’שלו ביקש, שיגזים קצת. היא עשירה, אומר השדכן לחתן. אוצרות קורח! מוסיף הבן. אבל יש לה גיבנת קטנה, אומר האב, הור ההר ומונט אֶוורסט! צועק הבן. אני מקווה שתפשתם את העיקרון. אם הוא יגיד שבתל־אביב הפשפשים גדולים כמו ג’וקים, נגיד שאצלנו הכי קטנים הם כמו צבים.”

“אבל מזמן לא הייתי בתל־אביב, ואני כבר כמעט לא זוכר משם כלום,” אומר רפי. גדי מביט בו במבט־רחמים ומניד ראש.

2    🔗

אחרי ארוחת־צהריים הולכים להעמיד את המלכודת לזרזירים. יוסי ואורי מושכים רשת גדולה, מחוזקת במִסגרת עץ, רמי מותח חבל ארוך אל מאחורי ערימת־שקים מכוסים בבד ברֶזֶנט.

“צריך לערוך חזרה כללית,” אומר גדי. “תשעינו את הרשת על המקל, תִקשרו את החבל ותפזרו את הגרעינים. ככה, ועכשיו אתה, רפיק, גש לרשת, תהיה זרזיר ותנקר קצת, כמו שאתה יודע ונִראה אם תפסתָ או נִתפסתָ.”

“הִנה בא יוחנן,” מודיע יוסי.

“יופי, ברוך הבא.”

יוחנן ניגש אליהם בהילוך מרושל ועומד על ידם, מאחורי השקים, ובוחן את הרשת. לפני שוקת־הסוסים שבצד האורווה מנתר עורב אפור־שחור.

“הוא בלבל את הפתגם ומחפש זרזיר,” אומר גדי. כולם מביטים בשתיקה אל הרשת. כנראה לא מכירים את הפתגם.

“תגידו, מי אצלכם מנהיג מִפלגת הבנים?”

שתיקה של רגע. כולם מסתכלים ביוחנן בתדהמה.

“זה ילד אחד,” אומר אורי, “אבל… הוא נסע.”

“ומי הסגן?”

יוסי מביט באורי וביוחנן ופוער את פיו. גדי רומז לו לשתוק.

“אצלנו אין סגן,” מכריז אורי בתוקף.

“ומה, אם המנהיג איננו וקורה מִקרה חמור?”

“איזה מִקרה?” שואל אורי בלי לחוס על כבודו.

“נגיד, שהמורָה תופסת את כתב־הסתרים של המִפלגה,” אומר יוחנן בקול־של־מה־בכך, “או שמִתגלה מרגל־בוגד, שמסר את סודות המִפלגה לַבּנות, ככה שהן יודעות, איפה מקום האסיפה הסודית.”

“מה, אצלכם היה בוגד?” חוקר יוסי בלהיטות.

“בטח, הוא הִתאהב באחת הבנות והִסכים לגלות לה, איפה המִפגש ומה הסיסמה והשריקה, כדי שגם היא תסכים. לנו זה תיכף נודע, כי גם אצלן הייתה בוגדת. אז מיד ערכנו לו מִשפט.”

“והוא הודה?”

“בַ’תחלה הוא הִכחיש, כמו כל הבוגדים, עד שעִינִינו אותו…”

“עיניתם? ממש?”

“בטח שממש. הודענו לו, שבערב יש אסיפה חשאית, וקבענו אותה בבִניין שלא גמרו לבנות, שמסביב היה ריק וחשוך. הדלקנו מדורה בפנים, וכשהוא בא, הִתחלנו לדבר, שיש אצלנו בוגד, שצריך תיכף להודות, אחרת… הִתנפלנו עליו, סתמנו לו את הפה, קשרנו אותו, ואמרנו לו, שאם לא יודה על המקום…”

“איך הוא יכול, בפה סתום?” דואג יוסי.

“אמרנו לו, שידפוק ביד שלוש דפיקות כשירצה להודות. ואני אומר לילד אחד: שמע, מוֹשֶה, תיגש ותוציא מהאש את הברזלים המלובנים, את צבתות העינויים ואת המחטים, תחזיקו אותו ותפשיטו לו את המִכנסיים. וקרצתי לו. ומוֹשֶה ורץ לי בחזרה ושואל: גם את הסכיני גילוח? וההוא מחוויר תיכף ודופק.”

יוסי בולע כל מילה ומצפה לעוד: “ואיך ענשתם אותו?”

“היה צריך לכבד אותנו במנות כפולות של גלידה, ואז הוצאנו אותו מהמִפלגה, עד שיגלה לנו את כל הסודות של הבנות.”

יוסי מניח את החבל ונאנח:

“חבל שאצלנו אין מִפלגה כזאת. זה היה יכול להיות נהדר, לגלות ככה בוגדים.”

“מה, אין אצלכם מִפלגת בנים?” תמֵהּ יוחנן, “הרי אמרתם?”

“באמת, כבר חשבנו על זה,” אומר אורי, “ויכולנו בקלות להקים מִפלגה כזאתי, אבל עוד לא הִספקנו. זהו. דווקא לא מזמן דיברנו, שנתחיל.”

“אם ככה, אני יסביר לכם איך,” אומר יוחנן. ראשית כול, צריך לכנס אסיפה סודית. בכתב־סתרים מיוחד מודיעים לכל חבר איפה מִתאספים."

“אנחנו ישר יכולים לשבת פה על השקים,” אומר רמי, “ממילא כולם כאן.”

“הִשתגעתָ? אסיפה סודית – על שקים? אין לכם איזה חירבֶּה שאפשר לשבת בתוכו או באר יבשה או אפילו סתם בית עזוב?”

“אין,” אומר יוסי בצער.

“במתבן,” אומר רפי, “אפשר לבנות בחבילות הקש.”

“המתבן דווקא לא טוב,” אומר רמי.

“המתבן נהדר,” אומר יוסי.

“המתבן…” רמי לא יוותר. אבל יוחנן פוסק:

“די! הוחלט: במתבן. אני מחבר מיד את המִכתבים הסודיים.”

“בשביל מה המִכתבים?”

“להודיע על המקום.”

“אבל זה כבר ידוע לנו, לצערנו,” צוהל גדי.

“לא חשוב. צריך להודיע, דווקא בסוד. ככה זה במִפלגה.”

“את הזרזירים נִתפוס מחר,” מִתנחם יוסי.

“אם לא יילכו בינתיים לעורבים,” חוזר גדי לפִתגם שלו.

רפי גורר את הרשת אל מאחורי השקים וניגש לקפל את החבל. המִפלגה בוודאי תהיה עניין נהדר, רק חבל שרותי…

“הקשב! אנחנו מִתפזרים עכשיו בכל המשק,” אומר יוחנן, “אסור ללכת יחד, אבל יש לשמור על קשר־עין. בעוד עשר דקות אתם מקבלים את מִכתבי הזימון הסודיים, המודיעים לכם לבוא למתבן וכוללים את הסיסמה. שימו לב, שלא יעקבו אחריכם. יוסי, אתה בא איתי, אני ממנה אותך לַשָליש שלי. זה קצת דומה לְמה שאצלכם נִקרא ‘מזכיר’.”

3    🔗

אחרי שמקבלים את הודעות־הסתרים שפותחות בקריאה “מוות לבוגדים!” מִתגנבים למתבן, אל בין חבילות הקש והחציר. יוחנן לא מוּדע להבדל, עד שאורי מסביר: החציר הרבה יותר כבד וריחני, אבל מִתעטשים ממנו. ויש בו חיפושיות שחורות קטנות שנִקראות ‘פָשיסטים’ כי הן מסריחות כשמועכים אותן. חוץ מזה, הרפתנים כועסים, כשמשחקים בחציר, ועל הקש לא איכפת להם.

לאחר ויכוח בין יוסי ורמי, יוחנן פוסק לטובת אגף הקש. אורי תומך בהחלטה, אבל ננזף: כשמייסד המפלגה מודיע על החלטה, לא תומכים או מתנגדים לה, אלא מקבלים אותה. ככה זה במפלגה.

עתה מטפסים למעלה, עד מתחת לגג־הפח שהחבילות כמעט נוגעות בו, וגוררים שָם החוצה חבילה אחרי חבילה עד שנחצבת מחילה, שאפשר לזחול בה על ארבע פנימה, עמוק אל לב המתבן. בחבילות המפונות בונים מדרֵגות אל המחילה וקיר מגן שמסתיר את הכניסה. את שאר החבילות מניחים למטה, על יד פתח הרפת: זה אפילו עוזר לרפתנים, מסביר אורי, הם צריכים כל יום כמה חבילות לריפוד, כך יהיה להם פחות לסחוב.

אחרי שהמחילה מעמיקה ומגיעה עד מתחת למקום הגבוה ביותר של הגג, חוצבים שם חדר, אולם האסֵיפה, שבו כולם יכולים לשבת די נוח ולדון ולהחליט כמו בשיחת קיבוץ, כן, יוחנן מאשר, אולם האסיפה, שם מנהיג המפלגה מכַנס את החברים ומודיע את כל ההודעות החשובות. במשך הזמן יוסיפו לחצוב מחילות צדדיות, שאפשר לחמוק בהן בשעת סכנה וגם יותקנו בהן בצד כמה חבילות־בריח, שהנִמלט יכול לסתום בהן את המחילה מאחוריו, כמו מי שבורח בסרט ומבריח אחריו דלת אחרי דלת, כדי לעכב את הרודף.

סביב אפלולית. כולם שרוטים. הקש הִשתרבב לבלוריות דוקר מתחת לגופיות, בנעליים. עייפים, גאים. הִספקנו חתיכת עבודה היום, בחיי, לא רע! יוחנן קם.

“בזאת הנני פותח את האסיפה הסודית הראשונה של מִפלגת הבנים…”

“המאוחדת!” משלים גדי.

“לא,” מדגיש יוחנן, “דווקא הכללית־העצמאית. אגב, מי יודע כאן לצייר?”

“מה יש?”

“צריך לצייר גולגולת עם עצמות־שלד ולתלות על פתח המחילה, שיפחדו להיכנס.”

“טוב,” אומר גדי. “אני יכול להעתיק מעמוד חשמל.”

“בסדר,” אומר יוחנן. “חבר מפלגה גדי, אני ממנה אותך בזאת אחראי לציור הגולגולת. מתחת לציור תכתוב: סכנת מוות! או, מוטב: מוות, מוות, מוות!”

“טוב.”

“אל תגיד לי טוב, רק תגיד אכן.”

“למה?”

“במִפלגה, כשאתה מקבל פקודה ומבין אותה, אתה אומר: אכן!”

יוסי מביט ביוחנן בעיניים גדולות. גדי מחייך. גבות עיניו של אורי מכוּוָצות, רמי משפשף ידיים וממצמץ, רפי בוהה למרחקים.

“שנית,” קובע יוחנן, “מחליטים על שריקה, שתהיה סיסמה וסימן: המנגינה של ‘הבונים בחומה הנושאים בסבל’. מכירים? רק שאצלנו המילים: ‘הבנים בחומה הבנות בזבל’, חה־חה!”

“אכן!” אומר יוסי באמונה.

“זאת דווקא לא הייתה פקודה, אבל כשהמנהיג מדבר מותר להגיד ‘אכן’ גם לא על פקודות,” מעיר יוחנן. “ועכשיו צריך לקבוע את מטרות המִפלגה. ראשית: לגלות מי המנהיגה של הבנות. שנית: איפה הן מכנסות את האסיפות החשאיות שלהן. שלישית, למצוא ולפענח את כתב־הסתרים שלהן. רביעית…”

“אין להן מִפלגה,” מצטער יוסי. כולם נבוכים. “אבל אולי,” הוא מנסה לתקן את המעוּוָת, “נוכל לפתות אותן שיקימו.”

" באמת נפעל בכיווּן זה." אומר יוחנן. “ובכן, רביעית…”

“למה?” שואל רפי, “למה לנו, בעצם, לפתות אותן שיקימו מפלגה נגדנו? אולי בכלל…”

“מה ‘בכלל’?” מנצנץ יוחנן במִשקפיו, “צריך להילחם נגדן! קודם כול להילחם! ותדעו, שיש שתי מילים, שהמפלגה לא אוהבת, ‘למה’ ו’בכלל'. מעכשיו בלי שום ‘בכללים’! לילדות יש תמיד סודות. המורים תמיד לצידן. וזה ידוע שכולן טיפשות וזונות.”

“אכן!” אומר יוסי, וכל מילה של יוחנן נחרתת בו, “זה נכון, באמת יש להן תמיד סודות.”

“ואתם גיליתם את הסודות שלהן?” חוקר רמי.

“כמו כלום. את הכול.”

“והיו סודות חשובים?”

“בטח. נודע לנו, למשל, שפעם בשבוע הן מִתאספות אצל בת אחת ללמוד ריקודים.”

“זה הכול?” אורי מאוכזב.

“את היתר נגלה מעכשיו. וגם אסור לי לפרסם את זה.”

“אה,” ושותקים, נשמעת רק איוושה רוחשת.

“מה זה הרחש הזה?”

“זה מהפָשיסטים, רחש פָשיסטי,” גדי מצביע על חיפושיות שחורות, שלפי ההסבר של אורי אמורות לפקוד רק את החציר, והִנה הן רוחשות גם כאן, בקש.

“כן,” אומר יוחנן. “את העיקר שכחתי: אנחנו מטילים עליהן חרם. אסור לדבר איתן.”

“ואם מישהו דווקא כן מדבר?” שואל רמי.

“אז יקבל עונש. נקים בית־דין.”

“מצלצלים לארוחת ערב,” אומר רפי.

“אם כן, כשאני שורק ‘הבנים בחומה’ אתם תיכף באים הנה, ותזכרו שהחרם נִכנס לתוקף מיד.”

“יופי!” מִתלהב יוסי.

“אל תגיד לי ‘יופי’, כי אומרים ‘אכן!’”

“אכן!”

“זהו. נלך,” דוחק רפי בקוצר־רוח, אף על פי שהוא לא רעב.

“אתם רשאים ללכת,” מאשר יוחנן, “בזה אני משחרר אותכם. תיזהרו, שלא יעקבו אחריכם.”

זוחלים החוצה במחילה, ויוסי, השליש, היוצא אחרון, נועל את הכניסה בשתי חבילות קש. בחוץ כבר נוטה השמש לשקוע.

4    🔗

למחרת נפצע רפי ברגל: פתאום קם ‘עמוד’ של רוח מערבולת, מעיף באוויר קש, ניירות, עלים, סובב מסתחרר במהירות סביב ציר נעלם ונע על פני חצר הקיבוץ, כמו סביבון ענקי, שמטייל על השולחן באיזה מסלול, לפתע הוא אוחז בשק מלט ריק, מגביה אותו עד שהוא נִראה כנקודה שחורה. כמובן, כולם רצים לראות, איפה השק יפול. ויש גם שמנסים לשער מה הנתיב שיבחר העלעול, אפשר אולי לחתוך לו את הדרך, לעמוד לרגע הכי קרוב ל… איך נקרא לזה, הלב, השורש, המוקד שלו? לראות איך זה, כמו שאומר רפי. ואכן, הוא רץ, רץ, עמוד העלעול מתקרב מן הצד, יש אולי סיכוי… הִנהו שָם, מעבר לשדֵרה, הלאה, לפני הרפת, מהר, הוא כבר מאחורי המתבן… עיניו של רפי בשמַים, בשק־המלט המעופף, הרגליים על הארץ, ועד שהעיניים נישאות קדימה, הרגליים ניגפות ביתד. רגע הוא לא רואה כלום, אחר כך כבר יצא העלעול מן החצר, סובב סובב ונע בשדות, עובר את הכביש… כשרפי מנסה לקום, הברך כואבת ומליאת דם.

אחר כך מישהו רואה אותו על הארץ, ובאים, מקימים אותו, הוא מתחיל לקפץ על רגל אחת למִרפאה, נושך את השפתיים. וכשתלמה עוברת ואומרת, “אוי, רפי, מה קרה לך?” (איזה מזל שזו רק תלמה!) הוא לא עונה, כגבר (חרם!) ולבסוף רחל החובשת שוטפת את הפצע בבנזין (“אוי!”־“מה זה, רפי, תַראה שאתה גבר!”־“בסדר, רק… אוי, תיזהרי, שָׁמה!”) שׂמה תחבושת גדולה עם מִשחה על הפצע וגוזרת לשכב. בחופש! ודווקא כשבחורף השמים כחולים ופזורים עליהם רק כמה ענני צמר־גפן, ולא מזמן ירד גשם והכול רענן וקר ונובט!

יוסף אומר, שרפי יבוא לשכב אצלו בחדר, לפחות במשך היום: בבוקר גדי יביא אותו על הכיסא־גלגלים ויחזיר אותו בערב. תורנות. מה יש? נִשאל את חנה. בַבית־ספר לא טוב לשכב בחופש, בחדר שלנו אתה יכול לצייר בצבעים של גדי ולדפדף בספרים ולנסות לפרוט על המנדולינה שתלויה על הקיר, ובערב, מוסיף יוסף, כשרבקה ואני נלך לשיחה, תזמינו את כולם, גדי ואתה, תבשלו קפה, טוב? הִנה ככה, אומר יוסף, תִשכב פה, על הספה, איזה ספרים אתה רוצה? אשים לך אותם על הכיסא, שלא תצטרך לקום. שמעתי, שאתה קורא גם שירים, זה נכון? אז הִנה, פה השירים של שין שלום ושל שניאור ושל רחל, שגם היא הייתה חולה. אני הולך לעבוד. גדי יבוא עוד מעט. נקווה שלא תִשתעמם.

כשיוסף יוצא את החדר, הוא רואה את רותי עומדת על מדרכת הבטון, מול החלון.

“או!” הוא קורא, “באת לבקר את הפצוע? רפי? יופי לו, שכבר יש לו אורחת. תיכנסי! רפי!”

“לא, אל תִקרא לו, אני לא רוצה. אני… עכשיו נורא ממהרת.”

“מה, כבר אתם ברוגז? ומה תעשו אחר כך?”

“מה פִתאום?” מסמיקה רותי. “בכלל לא. אני רק… סתם אין לי עכשיו חשק, זאתומרת, אין לי זמן ודי.” והיא מנערת לאחור תלתל בהיר שצנח לה על המצח.

5    🔗

בערב הבנים יושבים בחדר של יוסף. דולקת רק מנורת השולחן, שתהיה אווירה. רפי מסב בכורסה, הרגל החבושה נִשענת על שרפרף. יוסי ורמי רובצים על השטיח. גדי יושב על שרפרף סמוך לתנור נפט קטן, בצידו, על שרפרף שני ערוכים צנצנות הקפה, הסוכר וטס הסִפלונים.

“או!” אומר גדי בסיפוק. “עכשיו הכול בסדר! אתה כבר יכול ללכת לשיחה, יוסף.” במעמדים חגיגיים אינו אומר ‘אבא’ אלא קורא לאביו בשמו.

“הכושי עשה את שלו,” אומר יוסף, “ועכשיו אתה משַלח אותו. יפה. אני כבר הולך. אבל למה לא הִזמנתם גם את הבנות?”

“הן בטח לא רוצות,” משער יוסי ושולח מבט שאלה אל יוחנן.

“איזה מין בחורים אתם, שמזמינים אותן ואינן רוצות לבוא? הן בוודאי מִשתעממות איתכם. אח, כשהיינו צעירים… אבל מילא. נלך לשיחה.”

בחוץ ליל חורף בהיר וקר. כשיורד יוסף מהמִרפסת, פונה מישהו הצידה. וזאת – שוב – רותי, שעמדה מול החלון.

“הי, עלמתי, שוב היא נורא ממהרת?”

רותי מרכינה ראש. יוסף ניגש אליה. “מה יש? רוצה להיכנס ומִתביישת? בואי, אני…”

“לא, לא, בשום אופן!”

“אם כן, קִראי ליתר הבנות ותיכנסו יחד.”

“לא רוצה,” מתעקשת רותי, “לא רוצה, ודי!” ופונה ללכת בראש רכון.

“איך זה, מזמינים אתכן למִשתה, ואינכן רוצות לבוא? למה?”

“איזה שקרנים!” מתפרצת רותי, “הם הִזמינו אותנו? ככה אמרו לך, שהִזמינו אותנו? תדע לך, שבכלל לא, להפך!”

“ומה, לא הִזמינו? ואפילו לא ידעתן שיש מִשתה כזה?”

“לא ידענו? ועוד איך ידענו! הרי כל הזמן הם דיברו ביניהם, בכוונה שנִשמע.”

“נו, ולא שאלתן כלום? הרי יכולתן…”

“לא, לא יכולנו,” נכנסת רותי לדבריו, “לא יכולנו, ודי!”

מחדר האוכל צִלצול פעמון קורא לשיחה. רותי בולעת משהו.

“הם הטילו עלינו חרם.”

“חרם ממש? למה?”

“סתם. כי אנחנו בנות.”

יוסף מחייך. אך מיד נעלם החיוך מזוויות הפה ומרצד רק בעיניים: “אה, טוב. כבר נסדר אותם. בואי, לווי אותי עד חדר האוכל. בהליכה כבר יעלה לנו איזה רעיון. כן! פשוט מאוד: אַת קוראת לכל הבנות, ובאמצע הקומזיץ אתן נִכנסות ואומרות: יוסף הִזמין גם אותנו. ואז…”

“לא, זה לא טוב. למה שנִתחנף אליהם?”

“טוב, חכי, אַת צודקת. אז רק תיכנסו ותִשאלו אותם, שיגידו לכן, מה יש להם לומר, ואחר כך תגידו להם אתן…”

“שהם סתם נאדות אחד־אחד,” מִתפרצת רותי. “תָאֵר לך: בבוקר אנחנו מִתעוררות, הם מדברים ביניהם, וכששואלים אותם משהו, הם לא עונים. ואנחנו לא יודעות מה קרה, ואומרות, שמע, אתה חֵרש, או מה? והם – כלום, כאילו אתה מדבר לקיר. ואחרי ארוחת בוקר הם משחקים במחניים, וכשאנחנו באות להִצטרף, אומר יוחנן הנפוח הזה: ‘אוּוּוּף, הילדות כבר באות! בואו נפסיק.’ והם מִסתלקים. ויוחנן הוא בכלל נאד גדול, עם המִשקפיים שלו והאף למעלה… ורפי גם כן לא חסר לו. הוא לא רוצה להיות בוגד, הוא אומר. הבוקר הוא זורק לי פִתקה, שאף אחד לא יראה, חס ושלום, שהוא מדבר איתי. הם הקימו מִפלגה, הוא אומר, וכל בוגד קושרים אותו ומענים אותו בכל מיני ברזלים ואש. אבל זה לא בגלל שהוא מפחד מיוחנן או מהעינויים, הוא אומר, רק שהוא לא רוצה להפסיד את כל החברים שלו. אז אני…”

“מה, כך כתב לך?” שואל יוסף.

“די! חבל שסיפרתי! לא רציתי בכלל להגיד, אבל זה יצא ככה מעצמו. באמת, חבל!”

“אין דבר,” מנחם אותה יוסף. “זה דווקא טוב להוציא דברים כאלה, שלוחצים בפנים. אז מה את אומרת על התוכנית?”

“איזו תוכנית?”

“זאת שדיברנו עליה לפני רגע, שאתן נִכנסות ומוכיחות להם כמה כל העניין טיפשי. תִשאלו אותם, מה יהיה, אם בקיבוץ יפסיקו פִתאום הבחורים לדבר עם הבחורות. כן, תביאו להם בתור דוגמה את הקיבוץ, ותגידו להם, שכך מִתנהגים ילדים ש…”

“אַי, זה בטח לא יעזור כלום,” אומרת רותי בניצוץ של חיוך.

“תנסי, סוף־סוף אתם קבוצה אחת.”

“טוב,” מחליטה רותי ומטלטלת את התלתל שלה. “אולי נגיד להם כמה מילים טובות ונִנאם להם שם משהו. נִראה.”

6    🔗

“תביט אם הקפה כבר רותח,” אומר רמי לגדי.

“הוא צריך לרתוח שלוש פעמים,” אומר יוסי.

“שבע פעמים,” אומר רמי.

“שלוש,” אומר יוסי.

“שבע,” אומר רמי. “דווקא שבע, שבע, שבע.”

“תגיד לו שהוא צודק!” לוחש גדי. “מה איכפת לך! תעשה לי טובה אישית ותגיד לו פעם אחת שהוא צודק!”

“נכון,” אומר יוסי במאמץ. “פה צדקתָ: באמת, שבע פעמים.”

“זהו מה שאמרתי,” מחזיק רמי בדעתו, “שבע!”

“ואתה צודק לגמרי: שבע פעמים.”

“אבל אתה אמרת: שלוש!” מִתעקש רמי.

“נכון, אבל תיכף הִשתכנעתי,” אומר יוסי.

“די־י-י!” מכריז גדי, “להחליף את התקליט!”

כשהשיחה מִשתתקת, שומעים, שהרוח מטלטלת בחוץ את צמרות העצים, טוב להביט אז בשלהבות הכחלחלות בתנור.

“יכולנו להגדיל את המִבצר שלנו,” אומר גדי, “ולחצוב מחילה עד הצד השני של המתבן, שתהיה גישה מכל הצדדים.”

“כן,” מעיר יוחנן, “זה ממילא כלול בתוכנית שלי, שאודיע עליה באסיפה החשאית הבאה: נקודת תצפית מול החצר.”

“בשבת הבאה,” אומר יוסי.

“השליש,” אומר יוחנן, “הכנת הצעה לסיסמה?”

“אכן,” אומר יוסי, “יש לי, גדי הִציע לי: מֶק.”

“למה מֶק?” שואל רמי.

“זה ראשי תיבות של מִבצר־קרב ומתבן־קש,” מסביר יוסי.

“וגם מקום קדוש במצב קשה,” אומר גדי.

“ומעוז כביר,” מוסיף רמי.

“כביר כותבים בכ”ף," אומר יוסי ומניד בידיו כמִתנצל.

“כביר כותבים דווקא בקוֹ”ף," אומר רמי.

גדי דוחף את יוסי ומזכיר לו את התכסיס החדש.

יוסי מניד ראש: “כנראה באמת בקוֹ”ף."

“זהו מה שאני אומר: קוֹ”ף."

“אוּוּוּף,” נושף גדי, “למה לכם לריב? שניכם קופים ודי.”

יוסי תולה בו מבט תרעומת: מייעץ עצות ואחר כך מִתלוצץ! גדי מוזג קפה מהביל לספלונים ואלה עוברים מיד ליד.

“ובכן?” שואל אורי, “מקבלים את ההצעה מק?”

“כן,” מודיע יוחנן, בזאת אני מאַשר את השֵם והסיסמה: מֶק."

“יחי!” צועק יוסי, “יחי מֶק, שהוא מִבצר קרב ומקום קדוש במתבן קש!”

“את המצב שכחת,” מעיר גדי, “יחי מק, מבצר קשה במצב קדוש.”

“יחי מק!” מריע גם רמי, “מעוז כביר…”

“בקוֹ”ף!" משסע את דבריו יוסי.

“שרגל של בת לא תדרוך בו לעולם!” משלים רמי.

בו ברגע נִפתחת הדלת, בפתח נִראות רותי ועופרה, אחריהן מציצות גם תלמה ויעלה. הרוח פורצת לחדר ושלהבת התנור מבליחה.

“למה רגל של בת לא תדרוך בו, הא? מה היה קורה, למשל, אילו הייתם בונים את המִבצר הקדוש שלכם יחד איתנו, למשל?”

“תיכָּנסי פנימה,” לוחשת תלמה מאחוריה. ארבעתן נִכנסות לחדר. רותי ועופרה ניגשות לספה ומִתיישבות הפגנתית. תלמה ויעלה עומדות על ידן, נִשענות לקיר. כולם נבוכים. אחדים מהבנים מחזיקים ביד את סִפלוני הקפה, אחדים שׂמו אותם על השטיח, הסִפלונים מהבילים קצת, התנור משמיע זִמזום דק, שלהבות כחלחלות מרקדות בו. תלמה סוגרת את הדלת. חריקת הצירים צורמת בדממה.

“בשום אופן לא לדבר איתן!” לוחש יוחנן. “זאת פקודה!”

“למה לא לדבר איתנו, מה? אולי תסביר לי?” אומרת רותי.

שתיקה. התנור מזמזם. “תתחילי, עופרה,” לוחשת רותי.

“תתחילי אַת,” לוחשת עופרה. דומייה.

“טוב, אז אני אגיד לכם: אתם מִתנהגים כמו נִבזים,” מִתפרצת רותי. “בא גאוותן אחד מתל־אביב ותוקע לכם לראש מִנהגים העירוניים…”

“עד עכשיו תמיד היינו חברים,” אומרת יעלה, “שיחקנו יחד, טיילנו יחד, למדנו יחד.”

“גם בקיבוץ חיים חברים וחברות יחד, ויוסף אומר, שבכל המִפלגות יש תמיד גם בחורים וגם בחורות,” אומרת רותי. “ותדעו לכם, שאם אתם שותקים, זה סימן של פחדנות, שאין לכם מה להגיד.” דממה. רק יוחנן דוחף את רמי ורומז לו משהו. “באמת אתם פחדנים, ואפילו פחדנים נִבזים, שמפחדים לענות כשאומרים להם משהו, פחדנים! פחדנים נִבזים!”

“אַת בעצמך נִבזה!” מִתפרץ יוסי.

“הוא דיבר, הוא דיבר!” צוהלת רותי כמתכוננת למחוא כף. “אז מה אם דיברתי?” נבוך יוסי, “רציתי רק להגיד, שאם אנחנו עורכים קומזיץ, זה לא חברתי מצִדכן להידחק להפריע.”

“שמעתם? פִתאום דואג לעניינים חברתיים! ושלא הזמנתם אותנו, זה חברתי, מה? ולא החלטנו לפני חודש, שאם מישהו מקבל ממתקים הוא מחלק אותם לכל הקבוצה? ושאם כמה ילדים הולכים לצלות תפוחי־אדמה, צריכים לקרוא לכל היתר?”

“ומה אתה שותק, יוחנן?” נִכנסת עופרה לדבריה של רותי. “כנראה פתאום אין לך עוד מה להגיד, מה?”

“יוסי, השליש,” אומר יוחנן, “תגיד להן, שאינני מדבר איתן.”

“אז תגיד לו בחזרה, ליוחנן שלך הנערץ, שהוא סתם נאד, זה מה שהוא, ושרואים, שאין לו מה להגיד.”

“הוא דווקא צודק לגמרי,” אומר רמי, “כי המורים עומדים תמיד לצד הבנות, ויש להן תמיד סודות.”

“וזה ידוע שהן טיפשות וזונות,” משלים יוסי.

לפתע מִשתררת שתיקה. רותי זורקת לאחור את התלתל שלה, עופרה קמה, תופסת אותה ביד ומושכת אותה החוצה: “בואי, אין לנו עוד מה לדבר איתם.” תלמה זורקת אל כולם מבט ארוך ונוקב מתחת ריסים שחורים ארוכים, ויעלה מִסתכלת סביבה בתמיהה, כאילו ביקשה לתקן איזו אי הבנה, כולן יוצאות, ורותי, האחרונה, טורקת את הדלת, השמשות רועדות, טיח נושר מן הקיר שמעל למשקוף. בחדר עומדת דממה קצרה.

“השליש, למה דיברתָ איתן בניגוד לחוקת המִפלגה?” שואל יוחנן, “נערוך לך משפט!”

“גם רמי דיבר,” אומר יוסי, נואש.

“אבל אתה דיברתָ ראשון,” מִצטדק רמי.

“זה לא חשוב,” כועס יוסי.

“זה דווקא חשוב,” מדגיש רמי.

“טוב, טוב, נִמאסתָ, אתה צודק,” אומר יוסי.

“בעצם, למה הן הלכו פִתאום?” שואל אורי.

“הן נעלבו, כי יוסי אמר להן משהו.”

“השליש,” קובע יוחנן, “אני מציין בסיפוק שדיברתָ דברים של טעם, אבל נוזף בך וברמי קשות על שדיברתם בכלל. בתור עונש אני מטיל עליכם להשיג לנו סיגריות, שנעשן במעגל באסיפות החשאיות בַמֶק.”

“אנחנו לא נעשן במק,” אומר אורי בהדגשה.

“למה?” נִפגע יוחנן.

“הרי זה מתבן, מה איתך? אתה מבין או לא?”

“ראשית, אַל תדבר איתי בסִגנון כזה,” אומר יוחנן, “ושנית, לא איכפת לי אם זה מתבן או לא מתבן, אף אחד לא יִראה.”

“זה המתבן של הקיבוץ,” בטוח אורי בצִדקתו. “ובמתבן של הקיבוץ אנחנו לא נעשן, על יד קש לא מעשנים. אם אתה רוצה, תעשן במתבן של האבא שלך, אבל לא בשלנו.”

“אולי לאבא שלך יש מתבן,” אומר יוחנן, “לשלי, ברוך השם, אין.”

“אין לך מה להִתגאות בזה, להפך.”

בתוך הדומייה המתוחה נִשמע לפתע גִמגומו של יוסי:

“אבל… איך אני ישיג סיגריות?”

“תסחוב אצל אבא שלך, אם הוא מעשן.”

“ואם לא נסחוב?” מקשה רמי, “אז מה יהיה?”

“אני מוציא אותך מן המִפלגה ומטיל עליך חרם, אתה בוגד.”

“אתה לא יכול לסלק אותנו,” אומר רמי. “רק השיחה יכולה. גם בקיבוץ, לפני שמסלקים חבר, קוראים לשיחה.”

“בקיבוץ לא מסלקים חבר,” אומר יוסי.

“טוב, אבל יכולים לסלק, אם רוצים.”

“אבל לא מסלקים.”

“לא חשוב, העיקר שיכולים.”

“אבל…”

“טוב, טוב, נִמאסתָ ודי!” מריע רמי תרועת ניצחון. “אתה צודק, הפעם דווקא אתה צודק!”

“אתה חורש בעגלתי, אבל אתה מתפתח,” אומר גדי ולרפי הוא לוחש: “ראית? זה החינוך שלי.”

“קיבוץ זה דבר אחד,” אומר יוחנן, “ומִפלגה זה דבר אחר. במִפלגה אין שיחות. המנהיג קובע.”

“מי החליט על זה?” קורא אורי, “אף פעם לא החלטנו!”

הוא רכון לפנים, הבלורית שמוטה על מִצחו.

“גם אין לכם מה להחליט. אני אומר: אני, המנהיג…”

“גם לא החלטנו בכלל שאתה המנהיג,” מעיר גדי בשלווה.

“מי שמקים את המִפלגה,” אומר יוחנן, “הוא גם המנהיג.”

“אבל אפשר להחליף אותו, כמו מזכיר או גִזבר בקיבוץ.”

“אני מאיים בהִתפטרות,” אומר יוחנן, “אם לא תקבלו את הפקודות שלי ותגידו ‘אכן!’ אני מתפטר.”

“אתה יכול להִתפטר בשקט,” אומר גדי, “אנחנו לא נִבכה.”

“טוב, אם ככה, אתפטר באמת,” אומר יוחנן.

“אנחנו יכולים לפטר אותך עוד לפני זה,” אומר גדי, “די שנכריז, שזאת שיחה ושאנחנו מפטרים אותך.”

“אתם לא יכולים,” אומר יוחנן, “כי…”

“למה לא יכולים?” קופץ גדי לתוך דבריו. “תיכף תִראה, שֶכן יכולים: חברים, אני מציע לפטר את יוחנן ולמנות במקומו את… רפי, למשל. מי שבעד מרים יד. זהו, אורי, רמי, גם אני, רפי, תצביע גם אתה, מה איכפת לך, או! והִנה גם יוסי. זהו! פֶה אחד אנחנו מחליטים לפטר.”

“אם כך, אני מִתפטר. אבל אתם עוד תִתחרטו!”

יוחנן יוצא, טורק את הדלת, ושוב רועדות השמשות.

“לא מִתפטר, רק מִתפּוּטָר,” צועק אחריו גדי.

“למה בעצם פיטרתם אותו?” שואל רפי. כולם מִסתכלים בו.

“מה זאת אומרת למה? אתה לא חושב שצריך לפטר אותו?”

“הוא גאוותן,” אומר גדי, “ואני לא סובל גאוותנים.”

“תמיד הוא אומר את ההפך מאיתנו,” מכריז רמי.

“ובכלל, אני מההתחלה לא סבלתי אותו,” מוסיף אורי.

רק יוסי נִדהם עדיין מתבוסת המנהיג.

“מה פִתאום אתה שואל, למה פיטרנו אותו?” חוקר גדי.

“כי לא הבנתי למה בחרתם בו.”

“אני לא זוכר שבחרנו,” אומר גדי, “הוא צץ והִתבחר פִתאום ומעצמו, לפתע ובלי משׂים, כדרך המנהיגים והפִטְריות.”

“העיקר,” אומר רמי בשמץ קִנאה, “שעכשיו רפי המנהיג.”

“אני?” נִבהל רפי, “לא, אני לא יכול.”

“מה זאת אומרת ‘לא יכול’?” מִתלהב גדי. “אותך לא שואלים בכלל. אנחנו בוחרים בך! זאת החלטה של השיחה, ודי.”

“אבל אני באמת לא יכול,” מבטיח רפי, “כי… אני לא בטוח, אם בכלל צריכה להיות מִפלגה כזאת. כל הזמן חשבתי ככה, אבל לא רציתי שתִקראו לי בוגד. כל העניין נִראה לי נורא מפוקפק.”

“למה ‘מפוקפק’?” מנסה יוסי להִתאושש. “מִפלגה היא דבר נהדר, המֶק שבנינו, האסיפות, אני לא מבין מה כאן מפוקפק.”

“כל החרם על הבנות. תארו לכם שייגמר החופש, ובשיעורים ובעבודה, כל הזמן לא לדבר…”

“גם אני חושב ככה,” מודיע אורי.

“אז מה?” שואל רמי באכזבה, “נתחיל שוב לדבר איתן?”

“ובגלל הבנות נוותר על כל המִפלגה?” אומר יוסי.

“אפשר למעשה להקים מִפלגה מעורבת?” מעז רפי.

“אתה חושב באמת?”

“בטח, אולי תגיד למה לא?”

“רגע,” שואל יוסי, “אז נגד מי תילחם המִפלגה החדשה?” הוא מביט בעצב בשטיח ומושך בחוטים שמִשתרבבים ממנו.

“אולי נגד הערבים?” שואל רמי.

“לא,” אומר אורי, “בקיבוץ רוצים עכשיו יחסים טובים עם השכנים. שמעתי, שלפעמים יזמינו אותם אלינו. רוצים להחליף איתם קרקעות, בשביל לרכז חלקות קטנות לחלקה אחת גדולה.”

“אפשר נגד הגרמנים,” מציע רמי.

“טוב,” אומר אורי ברוחב לב, “נגד הגרמנים לא איכפת לי.”

“הי, אתם שם,” אומר גדי, “מרוב מִפלגה שכחתם את הקפה. עכשיו שוב צריך לחמם אותו.”

7    🔗

מחליטים, שגדי ורפי ייגשו לבנות ויזמינו אותן לשיחות שלום. “נדבר איתן אחרי ארוחת־בוקר,” אומר גדי. “מה אתה אומר, למי ניגש, לרותי?”

“לא, לא,” אומר רפי מהר, “מוטב לעופרה וליעלה.”

“עם רותי,” עומד גדי על דעתו, “הכי קל להִסתדר.”

“מצידי…” מִשתמט רפי.

ארוחת הבוקר עוברת בדממה. חנה מחלקת את האוכל, מאחר שכולם שותקים, אינה מעירה, כרגיל, שלא ירעשו. לאט־לאט פניה החיוורים לובשים ארשת תמיהה. יוסי ורמי מִתלחשים. וכן רותי ותלמה.

“עוד קצת דייסה,” מבקש גדי. קולו נִשמע צורם בשקט.

רותי מִסתכלת ביֵיאוש בקרומים שצפים בספל החלב שלה. רגע נִתקל מבטה בעיניו של רפי, וכבר היא מפשילה ראשה לאחור, עוצמת את עיניה, מריקה את הספל בלגימה ארוכה ומעווה את הפנים.

“מה קרה לכם הבוקר?” שואלת חנה לבסוף, “אולי שוב מת איזה כלב שלכם?”

“חתול,” אומר גדי בקול נכאים, “ועוד איזה! את לא מתארת לך, חתול הכי מתוק שיכול להיות.”

אורי מִשתעל ומכסה ביד את פניו. השִנאה של חנה לחתולים, יצורים שעלולים להעביר מחלות, ידועה לכולם.

“אה, לכן אתם שתקנים כל כך,” היא אומרת.

“כן,” אומר גדי. “ככה זה. הוא פִתאום נִקטף, המתוקי. לא רצינו לספר לך, כדי לא לגרום לך צער, עד שלא נמצא חתול חדש, די לנו בצער שלנו.”

אחרי ארוחת בוקר גדי ורפי ממתינים בשדֵרה, ידיהם בכיסים. הבנות תמיד אוכלות כל כך לאט. “שמע,” מִתוודה רפי, “אני באמת שמח שזה הכול הולך ונגמר. ישבתי כל הזמן על גחלים.”

כעת צריך גדי לשאול, למה? ואז יספר רפי, שרותי מוצאת חן בעיניו. אבל גדי לא שואל כלום.

“הִנה,” הוא אומר, “הן באות. כולן יחד.”

עופרה ורותי ראשונות, חבוקות־מותניים, אחריהן תלמה ויעלה.

“הולכות בדיוק אלינו,” לוחש גדי.

“טוב, אבל אתה מדבר,” מתנה רפי.

כשהבנות כבר קרובות כדי צעדים אחדים, הם יוצאים פִתאום מבין העצים, אבל הבנות אינן נעצרות ועוברות על פניהם.

“אנחנו החלטנו… זאתומרת, אנחנו מציעים… לבטל את החרם,” אומר גדי, שלא כרגיל קצת נבוך.

הבנות פוסעות הלאה, כאילו לא שמעו, ועופרה אומרת לרותי:

“היום יפה, ולא קר מדי. אז כדאי ללכת להרים, בטח יש כבר כרכומים ואולי מתחילות כבר גם הרקפות.”

ותלמה מעיפה מסביב מבטי זעם וניצחון ולוחשת ליעלה:

“לא לענות לו! בשום אופן לא לענות לו!”

“מה,” שואל גדי, “אתן לא מדברות איתנו? היטלתן עלינו חרם?” הוא קורץ לרפי. “אם ככה, ואתן לא עונות, זה סימן שאין לכן מה להגיד וזאת סתם פחדנות. החרם הוא המצאה שלנו, ואתן מחקות אותנו כמו קופות. הי, פחדניות, קופות אחרינו!”

“אתה בעצמך קוף אתה!” קוראת תלמה.

“הן דיברו, הן דיברו!” צועק גדי ומוחא כף, “די! דיברתן ודי! בזה החרם נגמר. אבוד לכן!”

“החלטנו לא לדבר איתכם, כי אינכם ראויים לזה,” אומרת עופרה, “כשמִתבטאים בגסות כמוכם…”

“אבל אנחנו רוצים לפתוח במשא ומתן לשלום,” אומר רפי.

“די, אנחנו לא מדברות איתם,” מכריזה תלמה ומעיפה מבט זועם בגדי מבעד לריסיה הארוכים, “בואו, נלך, נעזוב אותם.”

“אנחנו מוכנות למשא ומתן,” אומרת עופרה, “אם יוסי יבקש סליחה על מה שאמר.”

“מה הוא אמר?” שואל גדי.

“אל תיתמם לך,” צועקת תלמה, “אל תיתמם לך כמו…”

“כמו תרנגול?” מסייע לה גדי.

“אולי נכַנס אסיפה משותפת ונברר את הכול?” שואל רפי.

“לא להסכים!” לוחשת תלמה, “הם לא ראויים לזה, נפסיק לדבר איתם, ודי.”

עופרה משיבה בקרירות: “נדון ונחליט וניתן לכם תשובה.”

8    🔗

אסיפת־השלום נִפתחת כעבור מחצית השעה במתבן. רפי ויוסי ממתינים בפתח מחילת־הכניסה, להראות את הדרך. בפנים גדי ואורי מיישרים ומחזקים מהר את השלטים של ציורי הגולגולת. רמי עורך בקדחתנות חבילות ישיבה באולם האסיפה. הבנות באות מצד הרפת, בראשן עופרה, בשלווה מסויגת, אחריה רותי, ראשה מורכן מעט, ולרפי נִדמה שהיא מִתביישת.

“נִראה מה יגידו על מק שלנו,” לוחש יוסי.

“תיישר עוד מהר את הגולגולת הזאתי, אורי,” לוחש גדי.

“בבקשה, תיכנסו,” אומר רמי, “זה המִבצר שלנו.”

המִבצר עושה רושם. מטפסים במדרֵגות, זוחלים לתוך הפתח האפלולי ומגיעים בסוף המחילה אל אולם האסיפות. כאן, בלב המתבן, מתחת גג הפח המשופע, יושבים על החבילות הסדורות סביב. פתחים אפלים, הנִפערים בצדדים, רומזים על מחילות מסועפות. מול הכניסה תלויה גולגולת פרה החסרה את הלסת התחתונה.

“את החבילות הוצאנו לצד הרפת,” מסביר רפי לעופרה בקול, “הרפתנים לוקחים אותן כל יום. פה המחילות לשעת חירום, שבהן אפשר להימלט, אם המִבצר מותקף.”

כולם יושבים. תלמה מִתגרדת, הקש חדר לה לתוך החולצה. גם יתר הבנות קצת שרוטות. רמי מִשתעל.

“החלטנו שאנחנו מסכימות לכרות ברית שלום איתכם,” פותחת עופרה, “כי אנחנו בכל זאת קבוצה אחת, וקבוצה צריכה להיות מלוכדת, וכולם צריכים לדבר עם כולם, ולכן אנחנו מסכימות לשלום, אבל בתנאי שיוסי יבקש סליחה על מה שאמר.”

“מה אמרתי?” נִבהל יוסי.

“אל תיתמם,” צועקת תלמה, “אל תיתמם לך!”

“כמו תרנגול,” מציע גדי וזוכה למבט מצליף מתלמה. הוא מעווה את פניו, משפשף את הלחי ואומר בקול בוכים: “אני נִכנע. לא כמו תרנגול. תיתמם לך כמו שתלמה רוצה, רק שהיא לא תביט עלי עוד פעם ככה, עוד מעט יהיה לי חור בלחי.”

"אתה יודע יפה מאוד מה אמרתָ, " אומרת עופרה בחומרה.

“אַת מִתכוונת שאמרתי, שלילדות יש סודות והן טיפשות? כולם אמרו ככה, וגם אתן אמרתן ככה עלינו, ואפילו יוחנן…”

“אבל אמרת עוד משהו, ואל תגיד ששכחתָ,” אומרת תלמה.

“מה, ‘זונה’ זאת קללה כל כך חזקה?” תמֵהּ יוסי.

“תחשוב מה זה,” אומרת עופרה, “אז לא תִשאל אם זה מעליב.”

“באמת – מה זה?” נבוך יוסי.

“אתה לא יודע?”

“בערך,” אומר יוסי. דמעות עומדות בעיניו. “אבל יוחנן בעצמו אמר ככה. זאת בטח בחורה כזאת, שמִתגנדרת ומִתעסקת עם בחורים.”

שותקים.

“זה נכון?” שואל יוסי.

“לא חשוב,” אומרת עופרה. “תבקש סליחה ודי.”

“אבל אני סתם אמרתי ולא חשבתי שום דבר גס, בחיי שלא,” מִתקומם יוסי.

“לא משנה, העיקר מה אומרים ולא מה חושבים,” טוען רמי.

“בטח שזה משנה,” קורא יוסי במר נפשו.

“דווקא לי זה לא משנה כלום!” פוסק רמי.

הפעם אף אחד מהם אינו מוכן לוותר.

“בכל אופן, הבנים נורא טיפשים, בייחוד כשהם רָבים!” מכריזה רותי.

“תבקשי סליחה!” צועק יוסי, “שמעתם? כולכם עדים! אם לה מותר להיעלב, גם לי מותר. אז נעלבתי. מותר לי. תבקשי סליחה. אחרת גם אני לא אבקש.”

עיניה הירוקות של רותי צוחקות.

 

משחק המסכות    🔗

רפי וגדי גמרו ראשונים לאכול והולכים על מדרכת הבטון. והִנה בא לקראתם אפרים, כרגיל – במצח מקומט ובעיניים חדות שמחייכות. האף שלו, שמשורבב כלפי מטה ונותן לו דמיון לכבשה, גם הוא מקומט בשורש שלו, בין העיניים. הוא מגביה גבה וקורץ להם.

“שִמעו, בחורים,” הוא אומר, “תיגשו פעם לָעלייה, טוב?”

הוא מכנה ‘בחורים’ את כל הבנים וגם הם אומרים עליו שהוא ‘בחור שדווקא בסדר’ למרות שהוא רואה את הכול.

“מה יש בעלייה?” שואל רפי. אבל גדי כבר ניחש: “בּוּבָּה? שוב? שמע, בגיל שלה…”

רפי רץ חזרה לבית־ספר: “שִמעו, אפרים אומר, שבּוּבָּה…”

“בעלייה,” קורא אחריו גדי, “צריך לסדר לה מלונה.”

וכולם ממהרים לעלייה. כשעוברים על יד חורשת הקָזוּאַרינות ובית הילדים, הולכים לאט ובשקט, שילדי הגן לא יצטרפו ואי אפשר יהיה להיפטר מהם.

מצד אחד עולה לעלייה כבש מלוכסן, בצד האחר שלה היא מִתחברת למחסן־תבואות, כבר הִזכרנו ממה שיש בה, חציר וקש, תערובת, רהיטים ישנים ומִזוודות, אשנבים שהשמשות שלהם עכורות ומכוסות קורי־עכביש, ונוסיף: לפעמים חתלתולים וחתולים, עטלפים, ועכשיו – ערב מעונן וקריר של תחילת אדר, ובּוּבָּה והגורים שלה.

על בּוּבָּה אומרים, שהיא של כל הקיבוץ, מה שאומר בעצם, שהיא של אף אחד. ומי יודע, מה זה ‘של’? היא גם של הילדים, הם מטפלים בה עד שנִמאס להם. רוב השנה היא מִסתדרת לבד: מוצאת לה מה לאכול ואיפה לישון, מכירה את החברים ויודעת אצל מי תקבל ליטוף. אבל כל שנה, בסוף החורף… למרות שהיא בטח כבר זקנה נורא. בכל אופן, בשבועות הראשונים הילדים מטפלים בה ובגורים, עד ששוב נִמאס להם. היו הרבה, זוכרים רק מעטים מהם: כושי טבע בקיץ שעבר בבריכה שקוראים לה ‘קֶטֶלְדִיפּ’, שבה מטבילים את הפרות נגד קרציות, דידי אומרים עליו שאכל מן הרעל שפיזרו לתנים, את דובי הנבחן הרג שומר לילה עצבני, שנִמאס לו.

ערב ארוך מחשיך מעבר לאשנבים ומדליק את האורות. בעלייה, לאור נורה חיוורת, מִצטופפים שבעה ראשים ושבעה זוגות עיניים מִסתכלים ביצורים הזעירים והוורודים שמִתפתלים תחת הבטן של בּוּבָּה.

“אל תיגע, רפי, היא תנשוך אותך,” אומרת רותי.

“תמיד הוא תוקע את הידיים שלו!” אומר רמי וממצמץ.

בינתיים מביא אורי חלב בקומקום קטן.

“תן את החלב, אורי,” מושיט רפי את היד.

“זוז הצידה,” אומר אורי בזעף, “אני יכול לתת לה בעצמי.”

“צריך לקבוע תורנים,” מציעה רותי.

וכבר רפי קורא: “מזמין ראשון!”

על הזמנות אף אחד לא מערער. רק מחליטים שהתורנות נִמשכת שבוע, אחרי רפי יבוא אורי ואחריו רמי. אחר כך אחת הבנות, שלא יגידו, שמקפחים אותן. בּוּבָּה מלקקת את החלב ומביטה אל הילדים.

“תראו את העיניים שלה, איך היא מביטה ומודה לנו.”

אוספים תבן שנשר מחבילות הקש, מרפדים ארגז ישן. מִתווכחים, אם לסמוך על השכל שלה, שהיא בעצמה תעביר את הגורים לתוך המלונה, ואם לסדר וילון על פתח הארגז, ואיזה אוכל להביא לה חוץ מחלב, ומתחילים להִתפזר. ראשון הולך אורי, ממהר לאנשהו, ודאי לחדר־קריאה. אחריו גדי, אומר, שיוסף מחכה לו בחדר, מזמין את רפי, רפי עוד מִתעכב. עופרה הולכת עם יעלה, רמי הלך עוד קודם, כועס, שלא קיבלו את הטענה שלו, שבעצם הוא הִזמין להיות תורן הרבה לפני רפי, רק שלא שמעו אותו.

אחרונים נִשארים רפי שרכון על המלונה ומלטף את בּוּבָּה, ורותי, שמוזגת לה עוד קצת חלב. עומדת ביניהם דממה מעיקה. לבסוף רותי קמה ופונה ללכת, רפי מכבה את האור ומִצטרף אליה, הולך על ידה, מביט בה מהצד, פותח את פיו ולוקח אוויר, אבל לא אומר כלום. עד שהם מגיעים לפתח העלייה. אז הוא שואל: “רותי? אולי את רוצה שנהיה יחד תורנים?”

הם נעצרים רגע בחושך. רותי מרכינה את הראש. השאלה מרחפת בין חבילות החציר.

“טוב.”

רפי קצת מאוכזב. בכל זאת הוא מרהיב עוז:

“ונהיה גם חברים?”

“טוב.”

“אבל חברים באמת, חברים לעולם.”

“טוב.”

“ואת אוהבת אותי, רותי?”

רותי מרכינה עוד את הראש: “קצת.”

אבל רפי נִפגע: “לא יכולים לאהוב קצת.”

“עובדה, שאני יכולה.”

“בטח, כי בעצם היית רוצה להִתחָבר עם גדי שלך.”

רותי מפשילה את הראש לאחור ואומרת: “ואתה מצידי יכול להִתחָבר לך עם יעלה שלך. אני לא צריכה אותך, שתדע.” וכבר היא קפצה מכבש העלייה ונִתעלמה בחשכת החצר.

רפי מהדק את השיניים. משהו מציק לו בגרון. הוא יורד לאט בכבש, מדשדש ברגליו. היא עוד תִתחרט. אולי. אתה, בכל אופן, לא תִתחנן. ואולי כשהיא תיווכח, שאתה לא שם לב אליה…

2    🔗

למטה, בחצר, עובר יוסי. “או! רפי!” הוא קורא, “בדיוק חיפשתי מישהו. בוא לשחק דמקה. יש לי לוח בחדר.”

הילדותי הזה. מחפש ‘מישהו’. שיחפש. “עזוב,” דוחה אותו רפי, “לא מִתחשק לי.” והוא פונה לבניין בית הספר. הכול ריק שם, הכיתה, חדרי־הלינה. כולם בחדרי ההורים. עד שיגיעו לישון, אפשר לקרוא בשקט, אבל למי יש חשק לקרוא.

במִרפסת, על יד פתח המִקלחת, הארון, שבו חנה שומרת מגבות וסבון, מוּסָט מהקיר, מלוכסן. מה זה. אה, זהירות, צבע טרי! לאור החשמל קצת קשה להבחין, אם זה יותר ירקרק אפור, או אפור ירקרק: משהו בהיר. מי שיבוא מצד המִקלחת, לא יראה את השלט וייגע, הצבע יידבק לו באצבעות, ואז הוא ייבהל וינגב את היד בבגדים, ותהיה שמחה שלֵמה.

רפי ניגש בזהירות לרֶווח שבין הארון לקיר, מרטיב אצבע ברוק ורושם על גב הארון באותיות קטנות: רותי וממהר לכיור, רוחץ את האצבע ומנגב – הצבע לא נִשטף במים וסבון, אבל יורד במגבת, יורד על המגבת, ושוב לא יירד מן המגבת, אם חנה תִראה, מה היא תגיד, ששוב מישהו קלקל. מישהו, זה טוב. אילו היה לך בנזין, יכולתָ לתקן מה שקלקלתָ, לנקות את המגבת.

רפי נִכנס לחדר הלינה שלו. הלב פועם. חשים בפעימות בצוואר. וקצת קשה לנשום. האצבע נקייה. רק על יד הציפורן נִשאר טיפת צבע. שטויות. חנה לא תבדוק את האצבעות. וגם על הארון היא לא תביט. אף אחד לא יביט ולא יידע. מחר יזיזו אותו חזרה לקיר. אף אחד לא יידע. גם רותי לא. אף פעם לא יעלה בדעתה, כמו שאומרים, שהשם שלה כתוב איפה שהוא בעולם, במקום שאף אחד לא יודע. ויישאר כתוב שם, שנה אחרי שנה, תמיד, ואף אחד לא יידע. משונה. ואם פִתאום מישהו כן יידע, ויספר לכולם? אם חנה תביט לך בַפּנים ותִראה שכתוב לך על המצח, שכתבתָ על הארון? טוב. טוב מאוד. שתדע. היא. ורותי. וכולם. שיידעו כולם, אבל שישתקו, שיידעו בלב, רק שלא ידברו על זה. בכלל ואף פעם. ואם מישהו יתלה פתק על לוח המודעות של הקיבוץ: “להווה ידוע לכולם שרפי כותב את שמה של רותי על הצד האחורי של ארונות, כי הוא אוהב אותה.” ומישהו ימחוק בקו את ה’אוהב' ויכתוב מעל זה ‘שונא’? אז פשוט תחנוק את מי שכתב ככה. אתה תופס אותו בגרון… שרמי רק יעיז. או גדי. בעיקר גדי. אז אתה מפצפץ לו את הפרצוף. הִנה ככה. סונק לו סנוקרת אחת קטנה של מכת סנטר אחת והוא מִתמוטט. ואתה תופס אותו בחולצה בחזה ומרים ומחזיק בשביל להכניס לו עוד כמה אגרופים מימין ומשמאל. והִנה אתה בבית סוהר. לכל החיים. במרתף, כמובן, והכול אפלולי ולח כמו במערה. וזאת בדיוק המערה של האֵלה קאלי. והכוהן הלך להביא את המאכלת. נותרה לך עוד דקה. וגם שָם אתה חורת על קיר הסלע, בקצה החד של האזיקים שעל ידיך, כך אתה עומד ליד הקיר, וחורת באבן, לא ‘אגנס’, רק…

“מה אתה עושה שם, רפיק, תופס יתוש?”

גדי! דווקא גדי! הוא יודע, יודע הכול, ימח שמו, ומלגלג!

“כן, זאתומרת לא, חשבתי על איזה… איזה מין הִתעמלות.”

“אה, אתה רוצה להמציא תרגיל חדש להִתעמלות בוקר? אז תכופף יותר את המרפקים.”

לא. הוא לא חושד. או שהוא מלגלג?

“שמע, הצבעים החדשים שלי עצומים, רק מה, הם לא יורדים בכלל מהאצבעות.”

לא. הוא לא מלגלג. ואולי דווקא כן? נגיד, שהִרגיש איכשהו בטיפת הצבע שבפינת הציפורן?

בזה אחר זה באים הילדים. בא גם יוסף, להגיד ליל־מנוחה לגדי. הוא תמיד מרגיש תיכף כשמשהו לא בסדר. הִנה הוא לוקח שרפרף ומִתיישב בין המיטה שלך למיטה של גדי.

“אולי תספרו לי מה למדתם היום, שגם אני אלמד משהו?”

פונה לשנינו ומדבר כרגיל. כנִראה לא הִרגיש כלום.

“בחיי, מגיע לך המון סיפורים, בשביל הצבעים הנהדרים שקניתָ. אבל שרפי יספר. אני תשוש.” הוא מלגלג, כרגיל. לא, לא הִרגיש כלום.

“ולי בדיוק עכשיו אין כל כך חשק,” מִשתמט רפי, “כי… בדיוק הִגעתי למקום נורא מותח בספר שלי.” תירוץ עלוב. ואם ישאל אותך משהו על המקום המותח?

“טוב, טוב,” יוסף מחייך, “לא אפריע לך. תספר לי מחר מה קרה לו, לגיבור שלך, שאתה כל כך מתוח, או שזאת גיבורה?” הוא מלגלג. הִרגיש משהו?

רפי שוכב, לפניו ספר פתוח, מפעם לפעם הוא פוזל אל הדלת. הִנה רותי באה בלוויית יוד’ל. מִסתובבת, מביטה, מתחילה לספר לאב’שלה – קצת יותר בקול רם מן המִתבקש – על איזה סרט, שכולם ראו לפני כמה חודשים, בטיול־קבוצה לחיפה. באמצע היא אומרת, שהיא שכחה את הסוף.

והִנה חנה. סובבת בין המיטות, עוד רגע תגיד “ליל מנוחה וחלומות נעימים” ותכבה את האור. יוצאת למִרפסת. אומרת משם: “סופסוף צבעו לנו את הארון, ילדים, ואני מבקשת שתשגיחו, ש…” היא תמיד מזכירה לך ברבורה, ששטה על אגם קריר, למרות שאין לה צוואר ארוך, או נזירה חיוורת, אם פוגשים נזירה, צריך מהר לתלוש שערה. רפי ממשש בראש, אבל חנה כבר הִשתתקה באמצע ה“שתשגיחו, ש…” מה קורה, מה קורה. רפי מוסיף להביט בספר. בטח היא ניגשת עכשיו קרוב־קרוב, בודקת, מביטה בצד האחורי. האותיות רוקדות לפני העיניים, כאילו מִסתכלים בהן דרך כוס מים מהולים ביין. למה היא שותקת. בטח עדיין מביטה. כולם עוד לא הִרגישו, שהיא מביטה אחרת, והיא עוד לא הִרגישה, שאתה קורא אחרת, קורא וממשש בראש שלך, עכשיו נִתלשה השערה, סוף סוף, מאוחר מדי.

“אני רואה, שמישהו כבר…” ודממה של רגע. ועכשיו זה בא.

“רותי, אני רואה שכבר שיחקת פה. זה ממש מכוער, לקשקש ככה את השֵם!”

“מה, אני? מה פתאום?”

“מה, כן?” מִסתקרן גדי. “איזה שֵם על איזה ארון?”

כבר רותי קופצת מן המיטה ורצה להביט. עוד רגע היא תראה. מה היא תגיד. האותיות הִפסיקו לרקוד, קפאו בשורות, עומדות עכשיו קבוצות־קבוצות עוינות, חורשות רעה.

“את רואה, פה בצד האחורי, כאן זה כתוב.”

אתה כמעט לא יכול לנשום. משהו מצלצל באוזניים. אתה מרים את הראש, שלא להפסיד מילה. רגע שורר שקט.

“את זה לא אני כתבתי.” בטח זרקה לאחור את הראש. והִנה עוד הפעם, בקול קצת שונה: “לא אני כתבתי את זה.”

“לא אַת? אלא מי?”

“בטח… לא, בעצם אני לא יודעת.”

חנה חוזרת לחדר, מדליקה את האור.

“מישהו כתב משהו על הקיר האחורי של הארון?”

פחדן, פחדן עלוב! תגיד, שזה היית אתה, שאתה בעצמך לא יודע למה, אולי, שהשם יהיה כתוב בעולם, אולי, שהאצבע שלך משכה אותך כמו מגנט והיד נמשכה אחרי האצבע ואתה נמשכת אחרי היד והיד כתבה מעצמה, ואם מישהו לא מאמין, הִנה, עובדה, יש עוד טיפת צבע בפינת הציפורן. תגיד, תגיד! אילו הייתם לבד בחדר, אתה וחנה, או אתה ורותי, לא, כבר מוטב אתה וחנה, אבל ככה, לפני כולם?

“אורי,” שואלת חנה, “יש לך מושג, מי כתב על הארון?”

“שום מושג.”

“רפי, אולי אתה?”

“אני? מה פִתאום, שאני אכתוב את השם שלה?”

“לא אמרתי שאתה כתבתָ. שאלתי, אם אתה יודע, מי?”

“לא, בכלל לא.”

“גדי?”

“אני בדיוק חושב על זה.”

“כן? ומה התוצאה על המחשבות שלך?”

“התוצאה, שאני לא יודע.”

“אם כן, חידה. משהו כתוב, בלי שמישהו כתב.”

“אח, חנה, כרגע נזכרתי, אַת הזכרתְ לי! זה אפילו בתנ”ך!"

“גדי, אתה מדבר שטויות. מה בתנ”ך?"

“שמשהו כתוב מופיע על הקיר, מבלי שמישהו כתב את זה. רבקה סיפרה לי. היה מלך רשע שערך קומזיץ, ופתאום משהו היה כתוב על הקיר. זה בטח היה מלאך, שכתב את זה.”

“פֹה זה בטח לא היה מלאך.”

“ואם זאת הייתה בת? המשוררים אומרים, שהבנות מלאכים, לא?”

“די, תפסיק בשטויות האלה. אם יהיה לך רעיון רציני, מי יכול היה לכתוב את זה, אז תגיד!”

“חנה, כבר פעם שמעת ממני רעיון לא־רציני? אַת רק צריכה לחשוב בהיגיון: כתב את זה מישהו, שהיה לו חשק לכתוב, אף אחד לא הכריח אותו או אותה, הגיוני? ולמה? כי השֵם הזה מצא או לא מצא חן בעיניו או עיניה או גם זה וגם זה, הגיוני?”

“טוב, עוד נדבר על זה מחר.” והיא מכבה את האור. לאחר שצעדיה מתרחקים, מתחדש בחושך הוויכוח.

“אולי אלה היו ילדים מהגן?”

“שטויות!” מפטיר גדי, “הרי הם רק בכיתה גימ”ל."

“נו אז מה, הם כבר יודעים לכתוב.”

“עֲזוֹב, למה שיכתבו את השם של רותי? אתה חושב, שפספוס כזה התאהב בה?”

“למה התאהב?” שואל אורי.

“רואים, שאתה לא מתמצא. אבל אני תיכף ידעתי, מי זה.”

“מי?”

“מישהו, שמאוהב ברותי, אבל פתאום כעס עליה, שרצה לשמח אותה ולהרגיז אותה.”

בחדר החשוך רועדת דממה דקה, כמו נץ שמרחף באוויר ללא תנועה כמעט, ורק קצות הכנפיים שלו רועדות, עד שפתאום…

“נו, ומי זה, תגיד כבר!” אומר אורי.

“הרי זה ברור,” אומר גדי, “מי, אם לא רותי עצמה?”

“אידיוט!” זאת הייתה כמובן רותי.

“נעים מאוד. גדי.” כך גדי עונה תמיד במקרים כאלה. מישהו סיפר לו, שכך ענה פעם בֶרנַרד שוֹ.

“רפי,” נִזכר אורי. “נתת בערב חלב לבּוּבָּה?”

“נתתי,” משיב רפי. פחדן, פחדן עלוב!

אורי מדבר על הגורים, מי אולי אבא שלהם, אולי כדאי שנעביר את המלונה קרוב לחדר האוכל או לַבית ספר? גדי כבר נרדם, גם אורי, שומעים לפי הנשימות. ולפתע בחושך, קול:

“רפי?”

“מה יש?” קולו צרוד. איזו שאלה טיפשית! תגיד, תגיד! עכשיו!

“תדע, שאתה סתם נִבזה אחד.” הקול שלה חנוק.

רפי הופך פניו לקיר. דמעות מחלחלות גם בגרון שלו. הוא עוצר את הנשימה ולא זע. אבל כמעט לחש בחושך: “כן.”

3    🔗

למחרת בבוקר, כשמתעוררים, השמש כבר זורחת.

“למה כל כך מאוחר, חנה?”

“יהודה לא מרגיש טוב,” מודיעה חנה, “ולא יבוא לשיעורים.”

“שיהיה לו בהצלחה,” אומר גדי.

“מה יש פה להצליח?”

“להישאר חולה גם מחר. מה אַת אומרת, יש סיכוי? אני שואל, כי…”

“כן? למה, באמת?”

“כי אני חוקר את זה.”

“מה אתה חוקר?”

“את הקשר המוזר הזה: תמיד, כשהוא מרגיש לא טוב, אנחנו מרגישים כן טוב. ממה זה בא, את חושבת?”

צחוק. שעף החוצה, כמו ציפור מכלוב, מִתעופף, מרחף על חצר הקיבוץ, למעלה, אל ראש מגדל־המים, משקיף משם. אחרי ארוחת־בוקר הולך כל אחד לענייניו, כמו בשבת. רק לא לכולם יש עניינים. רותי, למשל, עומדת לפני בניין בית הספר, בוהה ותוהה, מה לעשות.

וחשה יד על הכתף. הופכת ראשה.

“רותי.” אומרת חנה, “זה בעניין הארון והכתובת. אם זה אַת שכתבת על הארון, אַת גם צריכה להעיז להודות בזה.”

רותי מביטה בה בעיניים ירוקות גדולות. איך היא לא מבינה כלום, כלום!

“אל תתביישי,” דוחקת חנה. “אַת יכולה לגלות לי את האמת ואני מבטיחה לך…” רותי שותקת. “נו, רותי? הִתביישת אתמול להודות לפני כולם?”

רותי מנידה ראשה, בתנועה שאומרת משהו, אבל גם מי שעושה את התנועה וגם מי שרואה אותה לא יודעים בדיוק מה.

“אַת הרי כבר ילדה גדולה ויודעת, שעכשיו אולי יצטרכו לצבוע מחדש. לא חשבת על זה? למה עשית את זה?”

רותי מרכינה את ראשה: “סתם, פִתאום, סתם ככה.”

“טוב, אני רואה שאַת באמת מִצטערת ואני מקווה שזאת פעם אחרונה ש…” אינה משלימה את דבריה, כי רותי מביטה אל נקודה סמויה בקצה השדֵרה ומחייכת. “אַת שומעת מה שאני אומרת לך?”

רותי מנידה ראשה. “כן, שאני מצטערת ושאני מקווה…”

כשחנה ממשיכה ללכת על שביל הבטון שמלווה את שדֵרת הברושים, צץ מאחורי ברוש אחד רפי, נעמד לפניה ומגמגם:

“אַת יודעת חנה, רציתי להגיד לך, שבעצם, שזה אני, זה שכתב, שם, על הארון.”

חנה מחייכת בחיבה: “זה יפה מאוד שאתה מוכן לקבל עליך את האחריות למה שעשתה רותי, אבל היא כבר הודתה לפניי, וגם אמרה שהיא מִצטערת, היא לא חשבה על זה, שזה יקלקל את הצבע, לכן היא גם לא תקבל שום עונש. אז אל תדאג.” והיא הולכת ומשאירה את רפי פעור־פה בין הברושים, ממלמל משהו.

מה הוא ממלמל? הוא משנן: “באמת, אתה סתם נבזה, אתה שומע, רמאי, פחדן, שקרן… שתדע לך!”

4    🔗

בינתיים רותי בחדר, שוכבת על המיטה שלה ומנסה לקרוא. העיניים מרפרפות על מילים־מילים שסתם עומדות בשורות שחורות, סתם עומדות בקבוצות אדישות, והיא רצה ומרפרפת עליהן ובסוף העמוד היא לא זוכרת כלום. אבל אחרי כמה זמן בכל זאת… ורותי מחייכת. לילדה בסיפור שֵם משונה, פצפונת! והיא גם מדברת בסגנון משונה כזה. פִתאום היא שומעת בחוץ, לא רחוק, קול:

“אה, מַכָּר ותיק! מאין אני מכיר אותך? אולי תרענן את זכרוני ותזכיר לי איך קוראים לך?” זה הקול של גדי, עוד מישהו, שמדבר בסגנון מצחיק, אפילו יותר מצחיק מאותה פצפונת. ורותי צוחקת וניגשת לחלון. על שביל הבטון שבין הבתים, מול החדר של יוסף ורבקה, עומד נער זר, בנעליים חצאיות עם אבזמים, במעיל אפור קצר, משונה, ומחזיק ביד כובע. עכשיו הוא מפנה את הראש, רותי רואה פנים חדות, לא בדיוק יפה, אבל אולי מעניין. אה, כמובן, יוחנן, המנהיג לשעבר! ויש לה חשק לרוץ החוצה, לספר לגדי, שבטח יש טלפתיה: “בדיוק כשאני מדפדפת בספר ישן שלי ופוגשת בו מַכָּרה ותיקה שלי ונזכרת בשֵם שלה, אני שומעת, שאתה אומר…” אבל הרי אי אפשר להגיד את זה לפני הנער ההוא. אז אחר כך תגידי לו.

“הלו, שלום,” אומר הנער. לרותי זה נשמע משונה, בקיבוץ אף אחד לא מברך כך. וכבר גדי משיב:

“הלו והלו, שלום־שלום, שלום אַש ושלום עליכם, הברכה מתאימה למברך, דְהַיינוּ, ליוחנן הצח והמצוחצח.”

“אתה בעצמך צח צוחצח. מה אתה, רוצה לריב?”

אבל גדי כבר ניגש אליו ואומר במחווה־יד, כפונה אל קהל: “אני מדבר בצחוק, והוא תיכף לוקח את זה ברצינות. שמע, אם במִקרה באתָ בשביל לראות את המשק שלנו, אז יש פה מישהו שמומחה להראות אותו,” והוא רומז על אורי, שמִתקרב על השביל ונותן מבט שאלה בגדי, כי ראה את תנועת היד והבין, שמדברים עליו.

באים רמי, עופרה ורפי, וגם רותי יוצאת מחֲדר הוריה ומִצטרפת לחבורה. התרעומת של פעם נשתכחה.

“תגיד, באת לפורים?” שואל רמי בחשד.

“שמו לא ‘תגיד’, אלא יש לו דווקא שם יפה ומצוחצח שאמנם מתאים יותר לחנוכה,” ממליץ עליו גדי.

“לנו יש כלבה שיש לה שני גורים, לה כבר יש שֵם, בּוּבָּה, אבל לַגורים עוד אין לנו שמות,” אומר יוסי.

כולם מחייכים, חוץ מיוחנן. לרותי נשמעים דבריו של יוסי ילדותיים, היא מתביישת קצת, אבל הִנה אומר יוחנן:

“אז מה? לי בתל אביב יש רכבת חשמלית גדולה, כזאתי.” הוא מניף יד. רותי סוקרת אותו, מדבר בביטחון כזה. ומגבוה. רכבת חשמלית.

“יש לה פנסים שמאירים?” חוקר יוסי.

“בטח,” אומר יוחנן ומניע בידו, “כבר ראית פעם רכבת חשמלית בלי פנסים? אפילו בשני צבעים, אדום וירוק. ותחנה. ומנהרה גם. וּמָסוֹט. והכול.”

יוסי מנענע ראשו ושותק. הוא ראה רכבת חשמלית רק פעם, בחלון ראווה, והיא הייתה קטנה. גם אין לו מושג, מה זה ‘מסוט’ ומה כלול ב’הכול'."

“קנו לך?”

“מתנה.”

“יא, אני נורא אוהבת לקבל מתנות,” אומרת רותי ומתאנחת: “אח, אם הייתה לי רכבת חשמלית כזאת, לא הייתי צריכה מנהרות, הייתי נותנת לה לנסוע בחדר של ההורים שלי, לעבור תחת המיטות, אבל הייתי מבקשת מאבּ’שלי שיבנה לי תחנה. ואילו היו לי שני קטרים, הייתי מסדרת את הפסים בכוונה, שתהיה הִתנגשות.” והיא מביטה אל נקודה רחוקה, סמויה. ורפי עומד מן הצד, אין לו מה להגיד, אין מישהו אומר לו משהו, ויוחנן זה עומד במרכז ומספר על תל־אביב שלו, ואתה אפילו לא יכול להגיד לו שהוא מגזים, כי המון־המון זמן לא היית שם ואתה כבר לא זוכר בדיוק איך היא נִראית.

פִתאום, כשכולם עדיין שקועים בשיחה עם יוחנן, רפי מִתרחק מהם ומתחיל לרוץ, עד שאחדים מביטים אחריו בתמיהה.

“מה קרה לו לזה, משהו עקץ אותו?” שואל יוחנן. רפי לא שמע, ואילו שמע, אולי אפילו לא היה מסתקרן לדעת, אם רותי חייכה באהדה או לא. יש לו רעיון, שהוא רוצה להגות בו, הוא ממהר לבניין בית הספר. שם כמובן אין אף אחד. רפי מִסתובב קצת הֵנה והֵנה בחדר־הלינה והולך בסוף לחדר של יוסף. החבורה שעמדה בסמוך כבר הִתפזרה. אולי גדי בחדר? איננו. גם זו לטובה. פה שקט. יוסף ורבקה עובדים. אתה יכול להתהלך בחדר ולערוך במפורט את התכנית.

להכין לה רכבת כזו? חשמלית ממש – אתה כמובן לא יכול. לבקש כסף מאבא ולקנות לה לא בא בחשבון. רכבת צעצוע מעץ זה משהו לתינוקות. מה עושים. מה שצריך זה ברור: מתנה. ככה היא אמרה, “יא, אני נורא אוהבת לקבל מתנות.” מתנה כזאת, שאפשר להניח אותה על המיטה שלה לפני שהיא נִכנסת לחדר, לשים עליה פתק עם מִכתב קטן, אולי אפילו שיר. ואז היא תבוא, תִראה את המתנה ותִשאל: “מה, רפי, זה אתה עשית את זה? לא יכול להיות! והכול בשבילי?” ותביט בך בעיניים ירוקות חולמות כאלו, שאפילו כשמביטים אליהן ישר בתוכו, קשה להגיד בדיוק מה הצבע, אם ירקרק חום או מה, כי משהו נוצץ שם, כמו כשהיא הִסתכלה קודם בנאד הנִבזה הזה.

רפי רץ החוצה, חולף על פני חדר האוכל, הרפת, עד מאחורי המתבן וכלובי הארנבות, ובעקיפה גדולה הוא מגיע לעלייה, אל בּוּבָּה. כעת הרעיון ברור לו, והוא מספר אותו בחצי קול לכלבה, בזמן שהוא מלטף אותה:

“עוד מעט פורים. אַת יודעת מה זה פורים? אז יש מסיבה שכולם מתחפשים, אַת מבינה?” כל התכנית ברורה לו: את הנוצות ישיג מרבקה, בלול תמיד אפשר למצוא די נוצות, ויצבע אותן: אדומות, כחולות, ירוקות. צבעים יש לגדי. לא מוכרחים להגיד לו, שזה מתנה בשביל מישהו. לוקחים חומר, מזה שנשאר במחסן, מאז פעם עשיתם פסלים, מרטיבים ולשים ומכיירים שני פרצופים: שני חוטמים מעוקמים, שני פיות פעורים בקריאות קרב, מורחים את פרצופי החומר במי סבון ומדביקים עליהם שכבות־שכבות של נייר עיתון, בין שִכבה לשִכבה מורחים דבק קמח, מייבשים הכול, מסלקים את החומר, אפשר גם לשבור אותו, נִשארת שִכבת נייר נוקשה. שתי מסֵכות. שכמובן עדיין לא עושות רושם, אבל כשצובעים אותן, נוקבים נקבים לעיניים, תופרים את הנוצות לסרט וכורכים אותו לַמסֵכה במקום שבו צומחת הבלורית, אז פִתאום רואים, כמה אלו מסֵכות נהדרות. ואלה גם תהיינה שתי מסכות מתאימות בדיוק זו לזו: זוג אינדיאנים. וכשתִתחפשו יחד…

רפי אץ להשיג את הנוצות. קודם הוא מוצא כמה קטנות על יד המטבח, שָם מבשלים בשר עוף לדיאֵטניקים, הן די עלובות, אז הוא מִתאזר עוז ותולש כמה ארוכות מזנבם של התרנגולים שבלול הקטן של ילדי־הגן. תוך כדי כך הוא נִתפס לבולמוס של מלאכה: נוטל את החומר, שהוכן פעם לשיעורי הציור והושאר במחסן בית הספר, לש אותו בכל הכוח, מִתלכלך כולו ומאחר כמובן חצי שעה לארוחת צהריים. חנה כבר ממתינה לו בפנים בארשת חומרה: “אֵיחרת – עכשיו תִשטוף את הכלים. התורנים אינם מחויבים לחכות לך תמיד.”

מילא. תולשים שערה וזורקים אותה לאחור, בעצימת עיניים, כמובן, כשהיא לא תראה, ואם, לא נורא, שתביט לה בתימהון. ושטיפת הכלים גם זו לטובה: כך מִתקצרים ייסורי שעת המנוחה: אתה חש שאתה מוכרח להִתרוצץ, להִשתולל, להעמיד רגל לכל הקיבוץ, לטפס אל ראש מִגדל המים, לקפוץ מגג המתבן לערימת הקש הגדולה… וחנה רוצה שתִשכב בשקט ותנוח!

“איזו רוח שטות נִכנסה בך היום?” היא גוערת.

אבל רפי מוסיף להִשתולל. כל וריד שבו משווע לא־לנוח: הלא הוא צריך (‘צריך’? מת מתשוקה!) לרוץ שוב למתבן, ללוש שם את החומר, להזיע, להִתלכלך ולכייר ולכייר! סוף סוף חולפת שעת המנוחה, רפי ממהר אל המחבוא ואל העבודה שלו. קִמעה קִמעה הפרצופים לובשים צורה. יש להבליט עוד את האף, להשקיע עוד את העיניים, השפתיים והגבות עדיין לא מניחות את הדעת. אין דבר. אפשר ללהדגיש אותם עוד כשצובעים. מתחילים בהדבקה. זאתומרת: להכין דבק. כלומר – להשיג קמח, להרתיח מים. איך מרתיחים מים? להדליק מדורה קטנה בין שתי אבנים, שעליהן עומדת קופסת פח? או לבקש במטבח, שירשו לך לשים את הקופסה שלך בקצה הכיריים? ונייר? איפה זורקים עיתונים ישנים? בשביל לנצל את הזמן, צריך לארגן את העבודה: בזמן שמִתחממים המים על הכיריים, אתה יכול להכין את הקמח: צריך לערבב אותו קודם במים קרים לדייסה דלילה ואותה שופכים למים הרותחים, אחרת הדבק יהיה מלא גושים. ואיך תמרח אותו? בידיים או במִכחול? אבל מניין תיקח מִכחול? ואחרי ההדבקה, בזמן שהמסֵכות מִתייבשות, יהיה לך פנאי להכין שתי חרבות עץ, אולי גם קשת וחיצים? לנגריה אפשר להיכנס דרך האשנב הקטן שבקיר המערבי, אם הוא פתוח.

כשכבר החשיך ומִתעופפים עטלפים, יוצאת מהמתבן דמות מלוכלכת בדבק ובחומר, נִכנסת למאפייה ומניחה שם על התנור שתי מסֵכות ומכסה אותן בארגז הפוך. מחר, בשבת, רותי ודאי תצא לטייל עם יוד’ל ועם עירית, וכשתשוב לחדר שלה… ואחר כך… אבל מי דואג לאחר כך?

5    🔗

בינתיים רותי יושבת בעלייה, על יד בּוּבָּה והגורים, מלטפת אותם ומביטה, איך הם יונקים. אולי רפי יבוא דווקא הנה, לא מפני שהוא תורן ולא במִקרה, אלא מפני שיבין, שדווקא כאן אַת מחכה לו? זאתומרת, לא מחכה בכלל, רק סתם ככה נִמצאת פה. אילו היה מבין את זה… זאתומרת, כשהוא יבין ויבוא… ואפילו אם רק במִקרה, שבכל זאת לא יהיה לגמרי מִקרה… ויבין ויבוא… אבל הבנים האלה כל כך איטיים בתפיסה, אז שיבוא כבר, הטיפש הזה!

היום מעריב ורפי איננו. לא איכפת לו כלום ובכלל, כמה הִרעיש במנוחה, כמה צחק והִשתובב! ככה זה עם הבנים: בולים, כלבים, מִשחקי כדור, זה מה שיש להם בראש. אבל כשצריך פעם להבין ללב של מישהו…

רותי גוחנת אל בּוּבָּה. מלטפת אותה ומגישה לה חלב, והכלבה מלקלקת לה את היד. בעלייה חשוך וחמים. ובחוץ אפֵלת ערב ורוח.

“שְתי, בּוּבָּה, רק אַת עוד איכפת לך קצת.”

6    🔗

בזהירות מוציא רפי את המסֵכות מתחת לארגז שעל תנור המאפייה. בינתיים הִספיק לצבוע אותן ולחבר להן את הנוצות ואז החזיר אותן שיתייבשו עוד קצת. בחדר של יוסף הוא לובש אותן חליפות לפני הראי. הנוצות עושות רושם. עכשיו נִשאר הקשה מכול: לגשת לבית הספר, לפתוח את דלת חדר הלינה ולשים לה על המיטה. אולי היא כבר חזרה מהטיול? ומה יכתוב לה? רפי נוטל עט ונייר. מה לכתוב?

הִנה סגר אחריו את הדלת. ונושם לרווחה. העולם בהיר וצעיר והשמש צוחקת. לא כמו שכתוב בספרים, צוחקת ממש, עד שבא לך חשק לצחוק איתה. רפי מנסה לעבור את המִרפסת לרוחב בקפיצה אחת, אבל בפינת הבית הוא נִתקל בחנה, כמעט הִפיל אותה בעוצם התנופה, ומִתבלבל, לא אומר כלום, ונעלם בדהרה. חנה מביטה אחריו ומנידה ראש. פראות כזאת! סתם לזנק ולרוץ פִתאום, בלי להיזהר. כשהיא עוברת בחדרים, על המיטה של רותי מונחות שתי מסכות של אינדיאנים. חנה מנידה ראש: לא שומרים על הסדר, לא, תמיד משאירים הכול בחוץ. והיא מטמינה את המסכות בתא של רותי בארון.

השמש שוקעת, הצללים מִתארכים. חברים מטיילים עם ילדיהם. רפי עומד ליד חדרו של יוסף, מביט לשמַים, כמו שומר על העננים. אבל מה שמעניין אותו לא נִמצא למעלה, אלא יֵירָאה עוד מעט, כך הוא מקווה, על אחד השבילים. מקום זה חולש על רוב החצר: אי אפשר להגיע לבית הספר, לחדר הקריאה או לחדר האוכל בלי לעבור כאן ובלי שתראה זאת מכאן.

הִנה היא באה! ממש! מתקרבת בדיוק הנה! רפי נִבהל, נִכנס מהר לחדר, שוכב על הספה ומתחיל לקרוא. אותיות שחורות רצות ומִצטופפות בקבוצות, רצות במין ריקוד אל קצות השורות.

רותי עוברת על השביל, עוברת לפני החדר. לפני רגע הוא עוד עמד כאן בחוץ, אז ראה אותך וברח, הטיפש הזה. ועכשיו – רותי מציצה בחלון לתוך החדר של יוסף – עכשיו הוא שוכב וקורא, כאילו לא קרה כלום. אף פעם, את שומעת, אף פעם אַת לא תסלחי לו! אדרבה, שינסה לבקש! ורותי מטלטלת את הראש, והשֵער הקצר שלה, ששמוט על המצח, מועף למעלה ולאחור. בצעדים נִמרצים היא עוברת מול החדר וממשיכה בדרך לבית הספר.

חרש פותח רפי את דלת החדר ומִתגנב אחריה. שיחים ועצים מסתירים אותו. הִנה היא מגיעה עד הבניין, הִנה היא עוברת את המִרפסת. בעוד רגע יידלק האור בחדר שלה. האור נִדלק! עכשיו היא רואה את המסֵכות, רצה למיטה, קוראת את הפִתק, עוד רגע תצא, תחצה את המִרפסת, תדלג בשִמחה, תרוץ אליך, תִקרא לך.

רפי נושך אצבעותיו. האור אכן כבה! נִשמעים הצעדים שלה. אבל היא לא מדלגת. היא פוסעת כמו שפוסעים כשאין בשביל מה לדלג. היא עוברת את פינת הכיתה… והִנה עומד לפניה רפי ומִצטחק, זו בת־צחוק משונה, כמו כשאתה מִשתדל לחייך ולא בטוח אם זה בסדר. רותי עוברת על פניו כאילו לא הבחינה בו.

“רותי…” הוא אומר, חצי בשאלה, חצי בתחינה. חיוך משונה עדיין רועד לו בקצות הפה.

“לֵך! לֵך ותעזוב אותי!” היא אומרת ומנערת את כתפיה.

רפי בוהה בעצי השדֵרה. היא לא רוצה את המסכות ולא תסלח אף פעם. תמיד תהיה גלמוד. משהו חונק בצוואר ולוחץ בחזה. הוא רץ, רץ ונעצר. והולך. לאט. ומוצא את עצמו על יד הרפתות. ועולה בכבש לעלייה, לבּוּבָּה. ומִתרפק עליה. מלטף אותה, נושם לתוך הפרווה שלה. היא לא סולחת, כי היא לא אוהבת. ואין עוד לאן לרוץ. ולא לאן ללכת. אין צורך. כאן חשוך וחמים. כאן טוב להרדם, לחדול, כמו שנִרדמים, לחדול, כמו שהיה פעם לפני שהיה משהו, ככה תהיה ולא תהיה. והיא. מה היא תחשוב. ותרגיש. הרי היא תִשתתף בלוויה. ותבכה. יביטו עליה, לראות, אם היא בוכה. ואז היא תבין ותִתחרט. כולם יבכו. יחפרו לך קבר קטן בבית הקברות לרגלי ההרים. רותי תִשתול עליו פרחים. ואיך אימא תבכה במרחקים. ואבא יתאבל. ואיך יהיה חבל. בכלל.

בקצה השני של העלייה נטוי סולם ובו אפשר לרדת למחסן התבואות. שם יש ארון תלוי על הקיר, שומרים שם שקיות קטנות של צֶלְיו, ֹגרעיני חיטה בצבע סגול, שהוא סימן, שהם מורעלים: מפזרים אותם בשדות, בכפיות פח קטנטנות, שניים שלושה גרגירים בפתחי מחילות העכברים.

רפי יורד אל המחסן האפל, מגשש בחושך ומוצא בארון שקית, מגשש ומתיר את החוט שבו היא קשורה, מגשש ונוטל שנים־שלושה גרגירים. וחוזר אל בּוּבָּה ומִתרפק עליה: “עוד מעט מישהו אחר יטפל בך, אולי גם ילטף אותך, ואַת תלקקי לו את היד, כמו לי עכשיו. האם לפעמים אַת תזכרי את היד הזאת שליטפה אותך?”

לחשוב על מה שחושבים, כשחושבים בפעם האחרונה, איך השמש שוקעת, אימא ואבא, ואימא. פרחים על קבר קטן. רותי. שֵם יפה ועצוב. רותי. כבר לא יגידו אף פעם ‘רפי ורותי’. כל כך חבל. העיקר שהיא תדע, שחשבתָ עליה. היא ודאי תדע. ועוד איך היא תדע. הרי יחקרו, מי היה האחרון שראה אותך. ויגלו, שזאת היא, וישאלו אותה על כל פרט, איך הוא נִראה, עצוב? למה אַת חושבת שהיה עצוב? איך יביטו בה כולם במבט תוכחה, איך היא תאשים את עצמה, ותבכה בשקט בכי כזה, שהולך פנימה, וגם אתה. הוא רוצה לבכות. ומצליח לחוש את הבכי במעלה הגרון. אבל שם הוא נעצר, העיניים נִשארות יבשות.

אז הוא תוחב אל פיו את הגרגיר הראשון ולועס, ואת השני. השלישי נופל בחושך אל בין גבעולי הקש. הגרעינים יבשים וקשים. אינו מצליח ללעוס ממש. פיו יבש. הם נִדבקים לחיך. הוא מִתאמץ לבלוע. מִסכן, זה מה שיגידו, כמה הוא סבל, וכמה חבל. חבל.

הִנה הבכי שהיה עצור בגרון עולה ומגיע גם לעיניים. רפי מִצטנף ומִתרפק על בּוּבָּה ועל הגורים ומִתייפח.

7    🔗

לוח השח תפוס, יש לוחות פנויים של דמקה וטחנות. אולי יבוא מישהו? רותי מביטה בחברים המשוקעים בעיתונים: הפנים שלהם נורא רציניות בגלל המלחמה. האם גם היא צריכה להיות רצינית נורא? היא מחייכת לעצמה: זאתומרת, הוא רצה. איך הוא עמד שָם פִתאום על המִרפסת מעֵבר לפינה, אחרי שעוד רגע קודם היה לפני החדר של יוסף וכשראה אותך מהר נִכנס ושכב על המיטה, כאילו הוא קורא, ואחרי שעברתְ בטח רץ אחרייך, בשביל לעמוד שם על המרפסת ולחייך לך חיוך טיפשי. בטח שטיפשי, אבל… בעד זה גם אמרתְ לו מה שאמרתְ. לֵך, אמרתְ, ותעזוב אותי. שלא יחשוב את עצמו מי־יודע־מה. נִראה מה יעשה, כשיפגוש אותך שוב. איך שוב יחייך ויגמגם. ניתֵן לו הִזדמנות? ניתן לו. ורותי קמה ורצה החוצה. כמה חברים בטח נושאים עיניים בתמיהה ובתרעומת. רותי מרגישה את המבטים בגב. אנשים הכי משעממים תמיד הכי תמהים ומִתרעמים. היא חוזרת לבית הספר. עכשיו בטח אין שם אף אחד. זאת השעה שהולכים להורים, ו’ילדי חוץ' לרוב מִצטרפים, אבל אם היה הולך שוב לחדר של יוסף, היה עובר לפני חדר הקריאה, והיית רואה. כבר מחשיך. בחדרי הלינה לא דלוק אור. ואולי מישהו בחדר ולא הִדליק אור? אז תהיה לו הפתעה נחמדה. את תעברי את המִרפסת על קצות האצבעות ופִתאום תיכנסי לחדר, כאילו במִקרה, ותדליקי. וכאילו תהיי מופתעת לגמרי. ותִשאלי: ‘למה אתה יושב פה בחושך?’ והוא בטוח יתבלבל, תהיה לו שוב הִזדמנות לגמגם ולחייך.

רותי בודקת בחדר. לא, איננו. היא עוברת במִרפסת למִקלחת. הארון עדיין מוסט מן הקיר. רותי. מה הוא חשב, בעצם? שיתנו לה עונש? שככה יתנקם בה, שהעונש שהיא תקבל בגללו, יהיה בעצם העונש שלו, שהוא נתן לה, מפני ש. מפני מה, בעצם? הלא זה הוא הִתחיל, בסך הכול, כשאמר, שלא יכולים לאהוב קצת. הטיפש הזה, מה הוא רוצה, שתכריזי שאַת מתה מרוב אהבה? ענית, עובדה, אַת יכולה. אז הוא הִתחיל עם גדי, שאַת בכלל רוצה את גדי ולא אותו. טיפש כזה. אז ענית לו כמו שצריך, שיתחָבר עם יעלה. זה מה שהִתבקש מהדברים שלו. לא יותר.

או שהכול להפך? אולי הוא בכלל לא חשב שיראו מה שהוא כתב, אלא היה בטוח שיזיזו את הארון לקיר ולא יראו. וכל השנים יהיה כתוב רותי באיזה מקום, ואף אחד לא יידע, אבל יהיה כתוב.

ופִתאום רותי מכניסה את האצבע לפה, מרטיבה אותה קצת וכותבת – מנסה לכתוב – משהו על הצד האחורי של הארון, על יד השם שלה. אבל הצבע כבר יבש.

בסך הכול, איך שלא יהיה, מין תחפושת או מין משחק טיפשי, היא תגיד לו. לא, היא תכתוב לו, שהוא סתם טיפש.

היא חוזרת לחדר, מדליקה אור, ניגשת לַתא שלה בארון לקחת נייר ועיפרון. ומזיזה את הווילון. ומופתעת. מה זה? שתי מסֵכות אינדיאנים, עטורות נוצות צבעוניות! מה, הפתעה, מתנה! והינה גם פתק:

לרותי! היקרה!

מתנה קטנה. ממני. ואני רוצה באמת.

שנהיה שוב חברים באמת.

ושתסלחי לי (כי אני) (כי הִתכוונתי)

ממני.

רפי.

היא משליכה את הנייר ואת העיפרון על המיטה ורצה החוצה עם הפתק ביד ומדלגת מהר על המִרפסת, אבל אף אחד לא מחכה שם, כדי לגמגם ולחייך. בחדר של יוסף? לא, איננו. בחדר קריאה? לא, גם כאן לא. אולי בחדר אוכל? לא, גם לא שם. אולי חזר בינתיים לחדר הלינה בבית הספר? היא הולכת בשקט־בשקט על המִרפסת ומדליקה פִתאום את האור. אבל אין שם אף אחד.

רותי עולה במדרגות שבצד הכבש לעלייה, מִתנשמת ובלב הולם. חשוך שם. וריח חמים של קש וחציר וזבל־פרות. היא מגששת וניגשת למלונה. ומגששת, לבדוק… ודאי! הינה הוא שוכב, הטיפש הזה, כובש את הראש שלו בקש.

היא מִתיישבת על ידו. מחליקה לו על השֵיער.

“אתה סתם, סתם טיפש, אתה שומע?”

תם