רקע
ראובן קריץ
נפנוף של מטפחת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ספרי פורה; תשס"ד 2004

לאילה, שזיכתני בצחוקה ובדמעותיה


מִזָּוִית לְחוּצָה וּבְדִידוּת מְרוּוַחַת

מִפְּגִישָׁה בְּסִמְטָה וְנִפְנוּף שֶׁל מִטְפַּחַת

עֲשׂוּיוֹת שׂמְחוֹתָיו שֶׁל פַּרְבַּר הָעוֹלָם

נתן אלתרמן


 

חלק ראשון

1

הקיבוץ שלנו היה אחד היִישוּבים הראשונים בעמק, המראה שלו אמר כובד ראש של ותק ושל בגרות - אבל בבניית בִנייני מגורים תמיד חל איזה פיגור. המִבנה הראשון במשק, בשנות העשרים, היה - האורווה, השני - בית התינוקות, החברים גרו באוהלים ובצריפים, ששבה הצבא הבריטי מן הצבא התורכי ומכר אותם במכירה פומבית. וכעבור עשרים וכמה שנים, כשחזרו ילדי הקיבוץ הראשונים מן הצבא - הסיפור שלי מתחיל עם תחילת שנות החמישים - הוקצה להם בחיפזון אחד הצריפים האלה, שעמד - נישאר לעמוד - מבודד בקצה המשק הצפוני, שפונה להרי נצרת, ובצידו כמה אוהלים של ארעי. חברי ועדת השיכון היו בטוחים, שזה סידור זמני, וגם לא היה מספיק מקום בסביבות בתי המגורים, לכן דחקו את האוהלים לחורשה קטנה של עצי אורן מאחורי הלולים. שם צימחה השכונה הקטנה, נידחת ומרוחקת משאר החצר. בקיץ אפשר היה לקצר את הדרך ולעבור בחצרות הלולים, אבל בחורף היו מהלכים על מִדרכת בטון ארוכה ומעוקלת, זו עקפה את חדר הקריאה ועברה ב’מוסד החינוכי', בקצהו עמדו צריף נגינה וצריף מלאכה, משם היו מדלגים על מִרצפות גדולות והיו מגיעים אל השכונה. תחילה כינו אותה ‘שכונת קיקֶריקי’ על שום קִרבתה ללולים - קריאות תרנגולים הִזכירו זאת לדיירים מדי לילה. בחורף הראשון ירד שלג רב למדי, בדיוק כשהוקרן הסרט הסובייטי “סיביר ארץ הפלאות” - אין פלא, שזמן מה נתייחד לפינה נידחת זאת השם “סיביר”. אך בקיץ נשתכח גם כינוי זה ומאז נִתקרא המקום ‘השכונה’ סתם.

בחורשה עמדו חמישה אוהלים עזובים ובהם מיטות סוכנות חלודות ומזרני קש. כאן ישנו מטיילים, תלמידים שבאו בקיץ למחנות עבודה, ולעיתים אפילו חברי קיבוץ ותיקים, שפינו את חדריהם לאורחים. בקצה החורשה בנה מישהו סוכת קרשים, כמטר וחצי מעל הארץ, שארבעה אורנים שימשו לה כלונסאות. מעבר לה עמד צריף תורכי ארוך, מסוג אותם צריפים ארוכים שקראו להם “רכבת”. קרשיו הישנים, שבוודאי פורקו מצריפים עתיקים יותר, הִשחירו וצופו בפנים בעץ לביד. לחדרים אחדים היו מִרפסות־כניסה, אחדים שִרבבו גגונים קטנים של פח להגן על הכניסה מפני הגשם. פה ושם קידמו את פני הקרֵב גינות קטנות ובהן שיחי ורד. את קצה המשק הצפוני, הפונה אל הרי נצרת, סימנה גדר תיל סבוכה, חבויה בחומה עבה של קוצים, ובאחת מפינותיה רבצה עמדת בטון קטנה, נמוכה, ולה אשנבי ירייה צרים. חוטי החשמל שהוליכו אליה והגינה המטופחת שהִקיפה אותה העידו, שגם כאן גר מישהו.

באחד מימי סוף הקיץ, לפנות ערב, ישבו באותה שכונה שני בחורים על מיפתן אחד החדרים, בגופיות אפורות, כמה גבעולי קש הִזדקרו מבִגדיהם, וחלצו את נעליהם. אחד היה רחב וגרמי, ראשו גדול ונוטה לפנים ולו בלורית קצרה ופניו זרועות נמשים. בשתי ידיו עמל לחלוץ את נעלו ותוך כדי כך אמר לשכנו:

“שמע, מיקי, נִדמה לי, ששם בא השכן החדש שלך.”

המכוּנֶה מיקי, אף כי ישב, היה ניכר בו, שהוא תמיר וגמיש, זרועותיו שזופות ושריריות ועיניו האפורות עצובות. לאיטו הרים את ראשו והִביט אל מִדרכת הבטון. שם קרבו שני גברים.

“כן, יכול להיות,” אמר והיתיר את שרוכי נעליו.

“זה תמיד ככה,” רטן הראשון. “מדברים הרבה, שהחינוך יקבע את עתיד הקיבוץ, לא שולחים אף אחד להכשרה, ופתאום, שבוע לפני תחילת הלימודים, לוקחים איזה שכיר שלא מכירים אותו.” בתנופה חלץ את הנעל, זרק אותה הצידה והִביט במִתקרבים. “שמע, מיקי, בכסף שישלמו לו, יכולנו להכשיר מורה משלנו, וככה, אחרי שנה הוא יעזוב ואין לך לא כסף ולא בָּטיחְ.”

מיכאל חייך: “מה יש, אתה רוצה שישלחו אותך, אורי?”

אורי השיב במבט של בוז.

“במשק יש עבודה לעוד כמה עשרות אנשים. עכשיו נקבל עוד חצי מיליון קוב מים מאגם הקישון ונִצטרך להגדיל את השלחין, הוותיקים מתחילים להִזדקן. אז מאַין תיקח אנשים? אתה צריך כאן בית ספר גדול, שימשוך ילדים מהעיר. תִסתכל איזה שמן!”

הצעיר שבשני המִתקרבים באמת היה גבוה ושמן.

השני - מזכיר הקיבוץ - ממושקף, שברקותיו כבר זורקה שיבה, הלך על ידו ודיבר:

“המקום, כאמור, במבט ראשון לא נִראה הכי מפואר, אבל אומרים - אני לא מבין בזה הרבה - שיש בו משהו פראי־רומנטי, חה־חה. ובחור בריא ובן חיל כמוך בוודאי יעדיף רומנטיקה על נוחיות, חה־חה, ותאמין לי, שזה המקום, שבו תימצא הכי טוב קשר אל הצעירים שלנו. אצלנו גם המחנך הכי טוב לא יצליח, אם לא יהיה מעורה בחברה. וכמו שאמרתי, מבחינה זאת נימצא החדר שלך במקום הטוב ביותר, אם כי יש לו, אני מודה, גם חסרונות מסוימים, העיקר, שהוא באמצע ה’שכונה', כל שכניך צעירים, כאמור, וכולם עדיין פחות או יותר רווקים. אלה שהִתקשרו במִשפחות כבר עברו אל הצריפים השווֶדיים החדשים, לקצה השני של המשק. אומנם אומרים, שהצעירים שלנו קצת סגורים, ולא יודעים לקלוט חברים חדשים. יש קיבוצים, שיש אצלם ועדת קליטה מיוחדת. אצלנו אומנם אין ועדה כזו, אבל אני בטוח, שאם תהיה קצת אקטיבי ובעל יוזמה, תמצא את הדרך אליהם. כבר קרה בקיבוצים, שאחד הסטודנטים בא לשנה, ואחר כך הִתחשב, הִתקשר ל… לַחֶברה, ונִשאר. אומנם מִסתכלים אצלנו, כאמור, קצת בחשד על אדם, שבא לעבוד תמורת כסף. היה אפשר למצוא צורה נאותה יותר. טוב, אני יודע את כל הטענות שלך. אבל יכולנו לשלם את החובות שלך, ואתה תעבוד בתנאי חבר. זוהי צורה יותר סימפאטית, כי יכולתי להגיד, ש… ובכן, אני יודע, אתה לא צריך להִתווכח, רק תחשוב על זה עוד פעם. הינה, כבר אני יכול להציג לפניך שניים מן הבנים שלנו. הם יהיו לך שכנים טובים. זה הרחב שמו אורי. הוא אחד הפלחים הטובים במשק. אתה מִתעניין בחקלאות? תוכל לקבל אצלו כל הסבר שתִרצה. השני, מיכאל, הִצטרף אלינו לאחר שגמר את הצבא. בחור נחמד מאוד, ספורטאי. אילו היית חובב ספורט, תיכף היית מוצא בו חבר. גם שח הוא משחק, הוא האלוף שלנו. שלום חבריא! אני מביא לכם את השכן החדש, גבריאל בר־יצחק.” המזכיר חייך, אבל תלה גם מבט שואל בצעיר ההולך לידו.

“בר־יוסף,” תיקן הלה.

“ובכן, בר־יוסף. וזהו אורי סלע. דווקא שם יפה - סלע. וזהו מיכאל אלדד. הוא באמת בחור חביב מאוד.”

“תודה רבה, זאב, אתה שופע מחמאות,” אמר מיכאל ונישאר יושב במקומו.

זאב חייך:

“אתם צריכים לעזור לו להִתוודע אל הדיירים בשכונה ותִדאגו לו קצת, עד שיתמצא, הוא בן חיל ובוודאי יסתגל מהר. איזה חדר כאן פנוי? זה שעל ידך, מיכאל?”

מיכאל קם להראות להם היכן החדר. אורי קרא אחריהם: “שמע, זאב, תדברו בישיבת המזכירות על ההובלה. אם באמת רוצים, שכל הקש יגיע הביתה בזמן, מוכרחים לסדר לנו צוות קבוע. אנחנו מבזבזים המון שעות על פַנצֶ’רים בגלל זה שכל פעם יש אנשים אחרים.”

זאב נעצר ופנה אל אורי. איתו נעמדו גם מיכאל והבחור החדש, גבריאל בר־יוסף. מיכאל עמד סמוך אל הלה ושמע אותו ממלמל לעצמו בחצי קול:

“תקלות.”

הוא היה כבן עשרים ושבע, שמן וגבה קומה. מיכאל עדיין לא החליף איתו מילה, ולכן לא חקר, באיזה תקלות מדובר.

זאב שאל: “כמה חבילות הִספקתם היום?”

“שבע מאות חמישים. רק מיקי יודע לבנות על הפּלטְפורמה. אילו היה לנו עוד אחד שיודע לבנות, יכולנו להספיק כפליים.”

“נו, ואתה?”

“אני נהגתי את הטרקטור.”

מיכאל ראה, שגבריאל שוב ממלמל משהו לעצמו. רק שפתיו נעו ולמיכאל נִדמה כי הִביע:

“נו?… נו!” ולאחר שהייה קצרה הפליט: “ואתה! בטרקטור.”

“אחר כך אגש למזכירות ואשאל את זאב, אם הוא שפוי,” הִרהר.

זאב האהיל בידו על מִשקפיו. השמש השוקעת סִנוורה אותו. מעבר חומת הקוצים נִראו השדות נִמשכים עד לרגלי ההרים. חבילות קש היו פזורות שם ונידמו כנקודות זעירות, הערוכות בשורות.

“אני בטוח שתִסתדרו… הרי אתם בחורים כארזים.”

“אתה אל תהיה בטוח.”

מיכאל שמר את שפתיו של גבריאל. הלה מִלמל:

“אל תִבטח לָרִיק.”

זאב שב ופנה אליהם ושלושתם צעדו אל חדרו החדש של גבריאל. חדר זה היה בקצה הצריף ולו מרפסת קטנה, מקורה גגון פח. מיטת ברזל תפסה את מלוא הקיר האחד, ארון קטן כיסה את הקיר האחר, ליד החלון עמד שולחן לא־צבוע ולפניו כיסא בלי משענת. על המיטה היה מונח מזרן קש נפוח ועל הרצפה - כמה ניירות מכורסמים בשיני עכברים. לאחר שנכנסו, מילאו את כל החלל בין הרהיטים. המזכיר נבוך, חייך ואמר:

“אני בטוח, שתסתדר כאן טוב. אתה הרי בחור כארז. אומנם החדר לא הכי גדול, כאמור, אבל… אה… אם יהיה צורך במשהו - תִפנה אליי. והשכנים שלך הם, כאמור, שכנים טובים, ויעזרו לך להתמצא.”

גבריאל פנה כה וכה ולפתע אמר בקול שקט:

“שמעני נא זאב ידידי וישמע אליך אלוהים. אם באמת ובתמים רצונך שאדור כאן, שַגֵר לי עוד הערב מִזרן אחד, וילונות שניים, אהיל למנורה, כיסא אשר לו מִשענת ומלכודת עכברים. ומחר אנא שלח לי מיטה נמוכה על גלגִילים, לתִיתהּ תחת זו הניצבת כאן, וכוננית ספרים, ובלבד שתהיה צרה ביותר, יען לא נותר פה מקום לנוע אנה ואנה, ורק ליד הקיר הזה נשאר ריווח כדי שתי אמות וזרת.”

מיכאל חש, שאינו מצליח לכבוש את חיוכו ויצא אל המרפסת. זאב צחק בקול ואמר:

“נו, מיכאל, מה אתה אומר לעִברית שלו?” טפח לגבריאל על כתפו ואמר: “בסדר, בסדר. נחשוב על הכול.”

“רבות מחשבות בלב איש,” אמר גבריאל. “האומנם תקום עֲצתו?”

הפעם נתן מיכאל דעתו, שהיגוּיוֹ מוזר. משך בכתפיו וחזר לחדרו.


המזכיר הלך לו, וגבריאל פתח וסגר את הארון, הִדליק את החשמל וכיבהו. הציץ אל מתחת למיטה, בחן את תאי האִצטבה במִרפסת, טפח על המִזרן, נִענע לכאן ולכאן את הדלת, הִקשיב לחריקה וסובב את המפתח. אז יצא להביא את שתי מִזוודותיו, שהשאיר ליד המזכירות.

בשובו עדיין ישבו אורי ומיכאל על סף המרפסות שלהם. הוא עבר על פניהם בשתיקה, אך כשהגיע לקצה הצריף, קרא אחריו אורי בעצלתיים:

“שמע, אולי אתה מכיר את יקותיאל אפשטיין?”

גבריאל נעמד. הוריד את המִזוודות לארץ ופִשפש בזיכרונו.

“לא, לא זכיתי להכירו.”

“אבל הוא לומד באוניברסיטה.”

“אילו מקצועות?”

“חקלאות, כמובן.”

“חקלאות לומדים כמדומני ברחובות, ואני - בירושלים - למדתי את מדעי הרוח.”

“אה.”

נשׂתררה שתיקה. גבריאל הִמתין עוד רגע ופסע אל חדרו. כשעמד על המרפסת שמע, שמיכאל שאל משהו בצי קול, ואורי השיב בגיחוך:

“איפה! בכלל אין כזה. רציתי לדעת, במה החכים שם.”

על שפתיו של גבריאל עלה חיוך דק.


2

שעה ארוכה סידר את החדר וערך את חפציו. אחרי כן יצא לחפש כלי ניקוי. אורי ומיכאל שוב לא ישבו על מִפתני המרפסות, אבל על הדשא שמאחורי העמדה הקטנה הִתאספה חבורת צעירים ומדי פעם נִשמע משם דִרדור צחוקן של נערות. גבריאל עקף את העמדה וניגש אל החבורה. ישבו כאן גם אורי ומיכאל - בינתיים הִספיקו להִתקלח והחליפו את בִגדיהם. החבורה הייתה שקועה בוויכוח ומיכאל טען:

“תעזבו אותי, בבקשה, עם הפסיכולוגיה הזאתי! אני לא מבין בזה הרבה, אבל דבר אחד אני יכול להגיד לכם: זה משהו בשביל טיפוסים, שאוהבים להִתלבט ולחטט בעצמם. אילו הם היו עוסקים יותר בספורט ופחות בעצמם, הם לא היו יוצאים פסיכים.”

כשקרב אליהם גבריאל, נשאו אליו את עיניהם ונִשתתקו.

“שמא יש למי מכם מַכְבֵּד ויָעֶה לכַבד את החדר?” שאל.

הצעירים החליפו מבטים וגיחכו. רק נערה אחת נאה וחיוורת, מִצחה גבוה ושערה חלק ושחור, אמרה בכובד ראש:

“הוא מִתכוון למטאטא ולכף אשפה.”

אחד הבחורים קם וניגש אל העמדה, חזר ומסר לגבריאל את מבוקשו. גבריאל פנה לחדרו. בשקידה ניגב את שִכבות האבק מן האִצטבה ומן הארון, שטף את הרצפה בחדר והמרפסת. תוך כדי כך שמע מן הדשא את קולה של אותה נערה שריחמה עליו קודם ותרגמה את דבריו:

“טוב, אבל בתנאי שגם אני.”

קול מחוספס ולא מוּכָּר ענה לה:

“לא, שוּשוּ, אַת תקלקלי את הכול. מספיק אני ורותי.”

אחרי כן עלה קול צעדים, ואחד הבחורים, בלוריתן ולו עיניים חצופות ואיתו נערה גמישה וחיננית בשׂיער בהיר וגזוז, קרבו אל חדרו.

“שמי עוזי,” אמר הבחור, כשהגיעו אל מרפסת הצריף. “וזאת רותי. אנחנו מוועדת הקליטה של המשק ובאנו לשוחח אתך.”

קומתו הייתה בינונית וגבריאל היה גבוה ושמן ממנו בהרבה. הנערה הייתה דקת מותניים, ועיניה הירוקות היו מרוחקות זו מזו, מה שהִזכיר לגבריאל אילנית - צפרדע קטנה, חיננית. הוא הניד את ראשו ואמר:

“ברוכים הבאים בצל קורת צריפי.”

נכנסו לחדר, גבריאל ישב בקצה המיטה, הציע את הכיסא לרותי, ועוזי ישב בקצה האחר של המיטה.

“מתפקידנו לעזור בקליטת חברים חדשים שבאים אלינו,” פתח עוזי, “ולכן תסלח לנו, אם נשאל ממך כמה פרטים, שייתכן שכבר חקרו אותך עליהם במזכירות.”

“שמע נא עוזי ידידי,” אמר גבריאל. “הן לא תִתרעם עליי, אם אֲשַער, שאינך בא לשאול ממני משהו, שהרי ‘אשאל ממך’ פירושה אבקש ממך, ואתה אינך בא אליי בבקשות, וכוונתך אפוא לשאול אותי. וכן היה מוטב לך לומר ‘חקרו אותך אודותם’. צירופי המילים כפי שאתה מצרף אותם, אופייניים לישראלית, אך זרים לרוח העִברית.”

הנערה הִקשיבה בפה פעור קמעה, העבירה מבט אל עוזי וחזרה אל גבריאל ושאלה: “מה, זה לא אותו דבר, ישראלית ועִברית?”

“כלל וכלל לא,” ענה. “לשפה העִברית מסורת של שלושת אלפים ומאה שנים לפחות, אם נתחשב במקורות שבכתב בלבד. היא מִצטיינת בלשונה התמציתית והציורית. ואילו הישראלית אינה אלא בליל עגות עילג ומַכְמיר רחמים. אבל נושא זה חביב עליי מלקַצר בו. אם אפתח בו עתה, בוודאי לא אסיים עד ארוחת הערב.”

“אולי באמת נגמור קודם את החלק הרשמי של הביקור שלנו,” מיהר עוזי להתערב. “ואחר כך תוכל להמשיך ולהסביר לרותי את כל שימושי הלשון.”

“בעונג רב.”

“למדתָ באוניברסיטה בירושלים?” שאל עוזי בבִטחה וכלאחר יד.

“אכן.”

“כמה שנים? שלוש?”

“אכן.”

“אני מתאר לי שבעיקר משהו שקשור ביהדות או בבלשנות או משהו כזה?”

“כן.”

“אתה נשוי או יש לך חברה?”

גבריאל זקף את עיניו:

“אה, ועדת הקליטה מטפלת גם בנשים וב…חברות?”

“כמובן,” ענה עוזי בתוקף. “ובכן?”

“חכה כמעט רגע וסלח לי ששוב אני משסע את דבריך. איך מטפלת ועדת הקליטה שלכם ב… אה… מִקרים כאלה?”

“באופנים שונים. זה קשה להגיד ככה בקיצור על רגל אחת.”

גבריאל הציץ בשעונו.

“כמדומני נותרה עוד מחצית השעה עד ארוחת הערב. זמן זה ודאי דיו להסביר לי את הדבר בעיקרו.”

“ובכן… קודם כול אנחנו מתכוונים להכיר היטב את החבר החדש, לעמוד על הצרכים והנטיות שלו, ומשתדלים לספק אותם במידת האפשר.”

“איך אתם עושים זאת, אם לחבר החדש אין אישה או חברה?” וגבריאל הישיר להביט בעיניה הירוקות של רותי. אחר כך תלה את מבטו בעוזי והִצטחק.

“זו הלצה טובה,” אמר עוזי והעלה קמטים במִצחו. “אבל…”

“כן, הלצה טובה ומקורית,” שיסע גבריאל את דבריו. “אני משער שהיא פרי מחשבתך?”

“מה? איך פרי מחשבתי? לאיזו הלצה אתה מִתכוון?”

“לרעיון שהָגית בדבר ועדת קליטה. אבל הבה אשאלכם ברצינות: בוודאי מרבים לבוא אליכם חברים חדשים. מדוע אֵפוא אין אצלכם ועדה כזו?”

עוזי נשאר יושב שותק, אלא שרותי באה לעזרתו:

“איך אתה יודע, שאין אצלנו ועדת קליטה?”

“למדתי גם מעט תושייה - היא המכוּנה אצלכם ‘חוכמת חיים’.”

“באוניברסיטה?”

“לא, פרטית. בשיעורי ערב.”

זיק שובב נִדלק בעיניה: “נו? והִצלחתָ לעבור את כל הבחינות?”

“אני מוסיף לעמוד בהן.”

באותו רגע נפתחה דלת הצריף בחריקה ונכנסה הנערה החיוורת, בעלת המצח הנאה. הפעם חייכה במבוכה:

“גם אני חברה בוועדת הקליטה. סִלחו לי שאיחרתי. שמי עופרה.” הושיטה את ידה לגבריאל, אך השלושה פרצו בצחוק רם ועופרה נשארה עומדת תוהה.

“באמת אֵחרת,” אמר גבריאל. “ובינתיים הִתפטרה הוועדה.”

עופרה צחקה אף היא.

“ואני הייתי סבור לתומי, שקודם כול תחקרוני בדבר השקפותיי המדיניוֹת. לא שיערתי שתִפתחו דווקא בעִסקי משפחה,” אמר גבריאל.

“גם לפוליטיקה עוד נגיע,” ניחמו עוזי. “אבל הרכילות היא, כמו שאומרים אצלנו, מלח החיים.”

גבריאל חקר, על שום מה ניקרא המקום “השכונה”, מי השוכנים בה, אם כולם בני קיבוץ, לפני כמה זמן סיימו את לימודיהם, היכן שרתו בצבא, איך הם מעריכים את החינוך שקיבלו, מה מקומות עבודתם, מי המורים, ועד כמה הם זכורים לטובה. עוזי והנערות ענו לסירוגין וכאחד, בהתעוררות ובהתלהבות.

כשנשתררה דומיה קצרה, נטלה עופרה אומץ ושאלה:

“תגיד, גבריאל, למה אתה מדבר עִברית כל כך משונה?”

“כוונתך לשאול ‘מדוע’, שהלא בוודאי מעניינת אותך הסיבה ולא התכלית. הֲכן דיברתי?”

עופרה נִענעה ראשה.

“העִברית אהבת נעוריי,” אמר וכמו שקע בהִרהורים. נִדמה היה, שהוא מִתכונן להוסיף משהו, אך לבסוף לא אמר דבר.

“וגם במִבטא שלך יש משהו משונה,” העזה עופרה פנים. “אתה רוצה להגיד שככה צריך לדבר?”

“הישראלית שבפיכם - לא רק רעיונותיה מעורפלים והֶגיונהּ לקוי, אלא גם היגוּייָהּ משובש וצורם את האוזן. נסי פעם לקרוא בקול אחד מפִרקי התנ”ך האהובים עליך, הגי בבירור את התנועות ואת העיצורים, בטאי נכונה את עיצורי הגרון, הדגישי את המִכפָּלים וגלגלי את הרי“ש בלשון ומיד תיטיבי להבין. יִדמה לך, שרוח קדומים נושבת. הינה, אִמרי נא, לדוגמה, בישראלית הפגומה, ר’וּאַך מֶר’כפת אַל פני המים, ואחרי כן ‘רוח מרחפת…’, הלא תִשמעי את משב הרוח. או קִראי: ‘אז הלמו עִקבֵי סוס מדהרות־דהרות אביריו’, הלא תחושי בדהרת הסוסים.”

עופרה האזינה בעיניים גדולות.

“ככה זה,” אמר עוזי וכמו הפיג את הקסם. “לכל אחד יש שיגעונות משלו. כמו שאומר הפִתגם: איש איש פרתו וקרציותיה. העיקר, שהילדים יעשו לך את המוות אם תדבר ככה בכיתה.”

“אתה מתכוון, שיֵרדו לחיי. איני סבור כך. אדרבה: חיש יימצאו כאלה שֶיחַקוני. דווקא בקיבוץ אפשר היה לחנך דור דובֵר עִברית כהִלכתה.”

כשיצאו מחדרו, כבר הִספיק לכבוש את לב כולם.

“הוא בחור חכם מאד,” אמרה עופרה. “ומקורי מאד. נִדמה לי, שיש לו קצת נטייה לחיי קיבוץ. אם נצליח לקשור אותו לכאן, נרוויח עוד אדם כישרוני.”

“איך הוא תפס את עִניין הוועדה?” חקרה רותי. “בסוף יצא, שהוא שאל אותנו על כל הדברים, ואנחנו עליו לא יודעים כלום.”

“ואני אומר לכם: כַבּדהו וחַשְדהו,” אמר עוזי. “העִברית המצוחצחת הזאת… כשמיקי סיפר מקודם על הדשא, איך שההוא דיבר עם זאב, הייתי בטוח שהוא תימהוני. וגם לא נעים לדבר איתו: על כל מילה שאני מוציא מהפה אני מוכרח לחשוב קודם פעמיים, אם היא לפי כל הכללים.”

“אתה רואה - אפילו עליך הוא משפיע,” קראה עופרה.

“אַת עוד תתאהבי בו, שוּשוּ,” צחקה רותי. “אני כבר מכירה אותך: כשאַת מתחילה להעריץ מישהו זה תמיד נִגמר רע.”

“שטויות,” אמרה עופרה. “כבר אסור להגיד שמישהו מקורי ועושה רושם טוב?”

“כנִראה שגם הוא מחפש לו בחורה,” אמרה רותי מהורהרת. “ראיתם, שלא ענה, כששאלנו אותו, אם יש לו חברה? מצחיק.”

“למה זה מצחיק?” לא סברה עופרה.

“כי הוא שמן כזה,” צחקה רותי. “הוא בטח יגיד לה: יונתי בחגווי הסלע.” והיא הוסיפה לצחוק וזמן מה לא יכלה להֵירָגע.


3

למחרת נִפגש גבריאל עם אחד המחנכים הוותיקים של הקיבוץ, לשמוע על עבודתו בעתיד. אותו מחנך היה גבר גוץ, קרוב לשנות החמישים. שמו היה שמעון לוי והיגוּיו ענה בו שהוא יוצא גָליציה ושפת אימו הייתה יידיש. הוא דיבר לאיטו, בכובד ראש, ומדי פעם היה מרים את ידו אל צדעו הימני והיה נוגע באצבע במסגרת משקפיו, כאילו הוא תולש משם את מחשבותיו. לעיתים קרובות היה מדגיש מילה אחת או שתיים הדגשת יתר, והדבר כפה על אנשי שיחו הקשבה דרוכה ומאמץ מתמיד, מפני שהיו מחפשים משמעות מיוחדת במילה המודגשת.

שמעון וגבריאל ישבו בספרייה הגדולה והקרירה, במרתף שמתחת לחדר האוכל. לאורך הקיר עמדו ארונות ארוכים עמוסי ספרים, נמשכים ונעלמים בתוך האפלולית. בחלקו הקדמי של האולם דלק אור ניאון ובפינה תיקתק הספרן על מכונת כתיבה. שמעון רמז לגבריאל בחצי קול, שהאיש חיגר רגל ימינו מאז ימי המלחמה, וגם נשאר כבד־אוזן מאז. שעה ויותר שמע גבריאל סקירה מפי שמעון, רשם הערות ושאל על מבנה השיעור ועל דרך ההוראה הנהוגה במוסד. עודם מדברים, ניכנס אל הספרייה גבר רזה וקמוט־פנים. שמעון הִציגוֹ לפני גבריאל ואמר שאף הוא אחד המורים, מוותיקי המשק. לאחר שניגש אותו מורה אל הספרן ונטל ספרים, קרא לשמעון הצידה, אל תחום האפלולית, ולחש:

“נו? איזה רושם הוא עושה?”

“טוב מאוד,” ענה שמעון, “הוא בקיא בחומר. ורואים שלמד משהו באוניברסיטה.”

“ומה עם ההשקפות הפוליטיות שלו?”

“הוא אמר לזאב שהוא בלתי מפלגתי, אבל אוהד את התנועה הקיבוצית. מעניין מאוד היה לראות, איך חקר ושאל על שיטת הלימוד שלנו. הוא התרשם חזק מאוד מן השיטה ומן ההישגים.”

שמעון חזר אל גבריאל אל שיחתם. הוציא מן הארכיון חוברות סיכום והביא מתיקו מחברות אחדות של תלמידים מסודרים ומצטיינים, שאסף בשביל גבריאל. גבריאל דִפדף במחברות ולא אמר דבר.

“ובכן?” שאל שמעון לבסוף. “איך אתה מתרשם רושם ראשון מן השיטה שלנו?”

גבריאל שקל את הדברים לפני שענה.

“השיטה שהִצגתָ לפניי כחדשה וכמיוחדת במינה,” אמר, “טובה בעיניי בכללותה ולקויה בפרטיה. לשלב בלימוד ההיסטוריה פִרקי מקורות, לבכר את הבנת התהליכים על פני הזיכרון המכאני, להציג את יצירות הסִפרות, את האומנות ואת המִשפט על רקע החברה והתרבות שבהן הן נוצרו - ידידי שמעון לוי, הלא תודה, כי כל אלה אינם מונופולין בידכם: כך מלמדים היסטוריה בכל בתי הספר המתוקנים. גם אותה השקפה, שאתה מכנה ‘מָטריאליסטית’, כיום היא נחלת כל ההיסטוריונים הגדולים. כולם כאחד מנסים להבין את מאורעות ההיסטוריה כתוצאה של פעולת גורמים בכלכלה, בחברה, במדיניות ובפסיכולוגיה. רצונכם להביא את כל שלל התופעות שבחברה ובתרבות דווקא למכנה המשותף האחד והיחיד של התפתחות אמצעי הייצור, עשוי להביאכם אך אל אותו מָטריאליזם טיפשי, שלֶנין ביכר על פניו את האידיאליזם החכם. איני שולל את ערכם הרב של אמצעי הייצור - אך את מידת השפעתם ואת דרכיה יש לבדוק בכל מִקרה לעצמו, על פי המקורות. אם לא תעשו כן, אך תרגילו את ילדיכם לדקלם נוסחאות.”

“כן, אבל…” ניסה שמעון לשסע את דבריו.

“והינה,” הִמשיך גבריאל, והרים מעט את קולו, "אני מוצא חיזוק לדבריי במחברות התלמידים. הילדים שבכיתה י' אינם יודעים לא את כללי הכתיב המלא ולא את כללי הכתיב החסר, אין להם מושג בתורת המשפט, בעיני קצתם נקודות ופסיקים מיותרים לחלוטין, בעיני אחרים - הם עניין שבמזל. לשווא אני תר אחרי ראשי פרקים מסודרים, השומרים על העיקר ומניחים את הטפל. לשווא אני מחפש הבדלה בין טענות לבין עובדות היסטוריות, הבאות לבססן. הבה ונעיין במחברת זו:


הרקע והסיבות למסעי הצלב הם בהיתפתחות הייצור ובמצב באירופה ושהטורקים וסלג’וקים כבשו את הקבר הקדוש והאפיפיור בא לקלרמון לכינוס להלהיב את האבירים וגרם לכך שהמונים יצאו למילחמה וכולם קראו שיגאלו את הקבר הקדוש אבל בעצם הם לא יצאו למסעות לשם שמיים כי לכל מעמד היו סיבות משלו הפושעים רצו לצאת מבית הסוהר הכנסיה רצתה עוד שילטון ערי איטליה רצו רווחים האבירים רצו אדמה והאיכרים רצו לברוח מן החיים הקשים


גבריאל פָסַק מלקרוא והִביט בשמעון במבט של “ובכן, אתה רואה?!”. הלה החזיר לו מבט שאלה.

“הינה, שמעון ידידי, עיניך הרואות, כיצד דלוּת הסגנון צועדת שלובת זרוע עם עִרפול המחשבה. אפילו נִתעלם מחסרונם של סימני פיסוק כלשהם, אפילו לא נשגיח בסִרבולו של משפט אינסופי זה, הלא נשאל את עצמנו: האם מבדיל הכותב בין ‘רקע’ ל’סיבות', או שמא אין אלו אלא כפל לשון נבוב, כמו ‘הטורקים והסלג’וקים’. והיכן כאן העיקר והטפל? במה גרמה התפתחות הייצור למסעות? היכן הוכחה, ולוּ דלה ביותר, שהמסעות לא הִתנהלו לשֵם שמים?”

כאן לא יכול שמעון להתאפק עוד ואמר בחיוך:

“חביבי, אל תשכח שאלה ילדים. חכה, עד שתקבל אתה מחברות לתיקון…” בדברים ארוכים תאר את הקשיים, שהמורה עומד לפניהם. דיבר בקול עייף, כפי שמדבר הוותיק והרגיל אל הצעיר הנלהב. הוויכוח ארך עוד שעה ויותר. בסופו דיברו בנחת והעלו זיכרונות, אך הִרגישו, שלא נִתקרבו בדעותיהם.

“אני, שמעון ידידי, לא אוכל לעשות את מלאכתי רמייה. לא אלמד שום השקפה מָטריאליסטית, לפני שיידעו הילדים לבנות מִשפטים ולשים נקודות בסופם ויביאו ראיות לטענותיהם.”

גבריאל ברך לשלום את שמעון ואת הספרן ויצא כשהוא מהרהר: “אך לחינם הִשחַתּי דברים וחצבתי להבות.” אחרי כן קימט את מצחו ומלמל: “מיטה, כיסא, וילונות ומלכודת עכברים. זאב שכח בוודאי.”


תחילה פנה אל מחסן הבגדים, בניין ארוך, בן קומה אחת, סמוך למכבסה. שם דיבר עם ה’מרַכזת', אישה צעירה וחיוורת, וזו הִבטיחה לו, שבמשך החודש הקרוב יתפרו לו את הווילונות. עד אז, באופן ארעי, היא מציעה לו וילונות אלה, למרות שהם כהים מאד… רק רגע, תיכף יגהצו ויוכל לקחת אותם. גבריאל הִמתין והִתבונן בנשים שעבדו שָם, מי בתפירה, מי בגיהוץ ומי בחלוקת בגדים לתאי החברים.

משם הלך וסבב כמחצית השעה בחצר וחיפש את החצרן. לאחר שמצאוֹ הִמתין לו, עד שהלה עזר לפרוק משאית עמוסת שׂקים, והלך איתו אל מחסן הרהיטים, לברור משם שולחן וכיסא. במסגרייה מצא מיטת ברזל נמוכה וביקש, שילחימו גלגלים קטנים אל כרעיה. אחד המסגרים, צעיר לא־מגולח ובעל שיער, הִלחים ותיקן את הקפיצים ושאל, אם “ככה זה יהיה מספיק חזק?”

גבריאל השיב: “אכן, עתה תחסר אך מעט מִזְעַר ותִדְמֶה למיטתו שֶלִשְלֹמֹה, שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל, תוכה רצוף אהבה מבנות ירושלים.”

הבחור המדובלל הִביט בו בקריצה:

“שמע, אתה בטח למדת עִברית בחוץ־לארץ, נכון?”

“מדוע?”

“כבר היה אחד כזה אצלנו. הוא בא למחסן הבגדים וביקש מִצנפת עמל. הִתברר שרצה כובע טמבל.”

גבריאל צחק. לאחר שהלך שמע, שהמסגרים מתלוצצים ודנים בעניין המיטה.

מן החצרן הִשׂיג שני מִזרנים ומלכודת עכברים, טען את הכבודה על עגלת יד קטנה וגרר אותה אל חדרו.


באותה שעה עדיין שהה שמעון לוי בספרייה וברר לו ספרים מן הארונות. כשניגש אל הספרן לרשום אותם, שאל הלה:

“נו, איך הִתרשמתָ קודם מן הבחור החדש? לא הִספקתי לעקוב אחרי השיחה שלכם.”

שמעון הִתגרד, הרים את אגודלו אל מסגרת משקפיו ואמר בקול רם מאוד, להקל על האיש כבד האוזן:

“קשה מאוד להכיר אדם מפגישה ראשונה. כן, קשה, אני אומר, להכיר. צריך לחכות ולראות. כן, לחכות. ונִצטרך, כמובן, לעקוב מקרוב אחרי עבודתו.”

דברים אלה לא הבין הספרן, אך שמעון שוב לא חזר עליהם.


4

עופרה נכנסה אל סוכתה של רותי, אותה סוכה, כמטר וחצי מעל לארץ, שארבעה אורנים שימשו לה כלונסאות והיו עולים אליה במדרגות עץ. לפני שנתיים נבנתה “באופן פרטי” בידי עוזי ואורי בימי שרותם בצבא. באותה התקופה היה הקיבוץ דחוק בחדרים, ולחיילים, שהיו באים לחופשה, לא נימצא מקום קבוע. עמדו ואספו קרשים ושקים, פחי ברזל, חוטי חשמל ושאר הדרוש, ובנו את הסוכה. כשחזרו מן הצבא הם וכל המחזור שלהם, קיבלו חדרים בצריף, אז רותי התאהבה בסוכה וביקשה לגור בה. רק עופרה לא זכתה לחדר: מיד נשלחה “לעבוד בתנועה”, להדריך “קבוצה חינוכית” בתנועת הנוער בעיר. שם שהתה יותר משנה ואך לעיתים רחוקות ביקרה בבית. כששבה לבסוף התברר, שוועדת החברים עדיין לא הִספיקה להכין בשבילה חדר, וזאב, המזכיר, ביקש ממנה לגור ארעית אצל אימה. )“מדובר, כאמור, רק בימים ספורים ומכיוון שאת בת חיל, כמו שאני מכיר אותך…”) עופרה הנידה ראשה והִסכימה לכאורה. והלכה אל רותי ושאלה, אם תוכל לישון אצלה עד שיסתדר עניין החדר.

עופרה הייתה בת עשרים ואחת ונחשבה ל“בחורה רצינית”. מִצחה הגבוה והלבן האציל לה ארשת של רוחניות ושל מחשבה. שערה היה שחור ומסורק למִשעי. אם הייתה בו אי־פעם נטייה מרדנית להִתפזר, דוכאה במִברשת קשה. משהו באישיותהּ כפה על מכריה להוקירה - עופרה הִרבתה לקרוא, הִמעיטה לדבר, לא הלכה רכיל ולא סיפרה הלצות “גסות”. רק מעטים ידעו, שלעיתים עופרה עצובה וחשה עצמה בודדה ועזובה. אביה מת, לפני שמלאו לה שש שנים ואימהּ לא נישאה שנית. אחיה היחיד מת מדלקת הריאות והוא בן שנתיים. שנים רבות הייתה עופרה רחוקה מן הבית: בת שתים־עשרה נשלחה עם קבוצתה ללמוד ב“מוסד החינוכי” המרכזי - כל עוד נולדו ילדים מעטים בקיבוצים, לא כל משק יכול לייסד בית ספר תיכון לעצמו. אחרי כן שרתה עופרה שנתיים בצבא, ולבסוף הדריכה עוד שנה בעיר. בביקוריה הנדירים והקצרים הייתה נושקת לאימהּ נשיקה מרפרפת והשיבה תשובות מרפרפות לכל השאלותיה: כן, היא מרגישה טוב, כן, האוכל מספיק, לא, לא חסרה לה חֶברה, בוודאי, מעכשיו היא תשתדל לכתוב פעם אחת בחודש לפחות, לא, הרבה זמן היא לא תוכל להישאר הפעם.

את הקיבוץ - “את הבית” - אָהבה אַהבה עזה, הקיבוץ נתקשר בליבה עם דמותו של אבא. תמיד נשאה איתה תמונה קטנה של אביה, תצלום ישן ודהה, בנרתיק עור דק. עתה מסרה אותו לצַלָם, שיכין ממנו תצלום מוגדל, וכשיהיה לה סוף־סוף חדר לעצמה, תציב אץ התצלום על השולחן, בין שני לוחות זכוכית. לעיתים קרובות הייתה חושבת על אביה, אך תמונתו שבליבה הייתה שונה מזו שעל התצלום הדהה, ולעיתים התלבטה, איזו מהן האמיתית? אז חשה ביתר שאת, כמה היא גלמודה: מוקדם מדַי מת אבא, לפני שהספיקה לשאול אותו המון דברים, לפני שלמדה ממנו להתמצא בעולם הגדול והסבוך. בעיקר הצטערה, שלא תוכל להראות לו את הבחור, שפעם תיבחר בו - מי היה מגלה לליבה אם היטיבה לבחור, אם לא הוא, אבא?

וכי לא יכלה לבקש תצלום נוסף - תצלומים אחדים - מאימא, וכי לא יכלה לשאול בעצתה בבחירת הבחור? באמת, עופרה הִרהרה באפשרות זו, ומזמן לזמן הייתה חוקרת את האֵם על נעוריו של אבא, איך למדו אבא ואימא להכיר זה את זה, ואפילו, אם אין אימא חושבת להינשא שנית? אבל כאן הייתה האֵם עונה תשובות קצרות וקטועות, כאילו כפאה שד, ממש כמו שבפעמים אחרות הייתה משיבה עופרה עצמה. גם כשהן היו מִתווכחות, אם לקבל חבר חדש פלוני, או איך הִתרשמו מהצגה או מסרט - שוב ושוב היה מִסתבר לעופרה, שהן זרות בדֵעותיהן וברִגשותיהן.

פעם, כשעופרה שהתה בבית ימי חופשה אחדים, פִשפשה בארונות, הוציאה את ניירותיו של אבא, את מִכתביו אליה, ומצאה יומן, שאביה כתב, כשהיה בן שמונה־עשרה. הרבה צחקה וגם בכתה קצת והִתגאתה באבא, שבתמימות כזו כתב על שדמות בית־לחם, על גלי הירדן, על שדות הקמה המוריקים הרחוקים שבארץ חמדת אבות, ארץ נחלת צבי, על זיעת האף הנִכספת, על קוצים ודרדרים, שמיר ושית, נכספים, נכספים כולם, ועל רקיע תכלת מעל. אביה היה איש התנועה, נתן את מיטב שנותיו לקיבוץ ובעצם את חייו - הוא נהרג מיריות כנופיה בסוף המאורעות, כשנסע להדריך קיבוץ צעיר בבעיות משק ובהִלכות חברה.

את מכתביו קראה בלהיטות, משפטים רבים שיננה בעל פה, וכשמצאה ביניהם מכתבים, שכתב אביה אל אימהּ בתקופות ששהה הרחק מן הבית בתפקידי התנועה, קראה גם בהם. מאחד מהם חשבה לנחש, שאחרי מות אחיה רצתה אימהּ לעזוב את הקיבוץ: טענה, שבתנאים קשים כאלה אי־אפשר לגדל ילדים. היה שמץ אמת בדבריה - התנאים היו קשים מנשוא. רוב החברים גרו באוהלים, ורק הילדים שכנו בצריף. רופא לא היה בסביבה, וכדי להגיע לבית חולים היו צריכים לנסוע בעגלה רתומה לפרדים בדרך שדות ארוכה, שבימות החורף הייתה מנותקת. בכל זאת לא סלחה עופרה לאימהּ את רצונה לערוק - היה ברור לה, שרק בגלל עמידתו העקשנית של אבא נִשארו בקיבוץ. את קריאת המכתבים האלה שמרה עופרה בסוד, ומאז עוד גדלה הזרות בינה ובין אימהּ.


סוכתה של רותי הייתה קטנה, אך מטופחת: הקרשים היו מחוברים היטב ומחופים מבחוץ בד משוח בזפת, התִקרה הייתה כפולה, למעלה פח, ולמטה קרשים. שטיחים היו פרושים על שתי המיטות, ועל השידה הקטנה, שעמדה ביניהן, ניצבה צנצנת פרחים. עופרה סגרה את הדלת בכעס, הִתנפלה על מיטתה והסבה את פניה אל הקיר. רותי ישבה על מיטתה והִביטה בה.

“מה קרה, שושו, עייפה?” שאלה.

עופרה לא ענתה.

“אולי היא בוכה?” חשבה רותי וניסתה להיזכר, אם כבר ראתה את עופרה בוכה. “בוודאי מישהו העליב אותה.”

עופרה הסתובבה, מחתה את מִצחה ואת עיניה, חלצה את נעליה וחזרה ושכבה.

“לא הולכת להִתקלח?” שאלה רותי.

“לא, אין לי כוח.”

“מה קרה איתך, שושו, אַת מצוברחת היום?”

עופרה קימטה את מִצחה.

“אני עייפה נורא, זה הכול.”

“רגע אחד,” נִזכרה רותי, “איך זה בכלל עבדת היום? הרי היית שומרת לילה, ואתמול בערב שמרת?”

“לא רציתי לשמור עוד, וסידור העבודה לא הִסכים להחליף אותי באמצע השבוע. אז הִתחלפתי בעצמי עם רִבקה. אבל הייתי מוכרחה לעבוד במקומה, אחרת לא הייתה יכולה לשמור במקומי הלילה.”

“אַת הִשתגעת? לשמור בלילה, ואחרי זה עוד לעבוד ביום?”

“לא יכולתי אחרת.” קמט עמוק ואפל עמד בין גבותיה.

עיניה של רותי נִדלקו.

“מה יש? קרה משהו עם אחד השומרים?”

עופרה השפילה את מבטה.

“יעקב ניסה להתעסק איתי,” אמרה.

“באמת?” שאלה רותי. “איך הוא ניסה?”

עופרה תלתה בה מבט של תרעומת.

“הייתי צריכה להוביל עגלת כביסה מבית הילדים למכבסה ועל יד הסיבוב של מִגרש הספורט היא התהפכה לי, אז הייתי מוכרחה לבקש מיעקב, שייגש איתי וירים אותה. הִשקו שם את הדשא והכול היה רטוב וכמעט הִתחלקתי, אז קודם הוא נתן לי יד ואחרי כן פתאום ניסה לתפוס אותי. דחפתי אותו ואמרתי: איך אתה לא מתבייש? והוא ענה: למה אני צריך להתבייש? ואז הסתלקתי.”

“ומה היה עם הכביסה?” צחקה רותי.

“הוא הרים את העגלה, ואחרי שהוא הלך, באתי ולקחתי אותה.”

“ובגלל זה ביקשת שיחליפו אותך?”

“בטח. איך הייתי יכולה לשמור הלאה עם אדם כזה?”

“למה לא?”

“אני לא מסוגלת לתפוס, איך הוא יכול להביט לי עוד בעיניים בלי להתבייש. אני במקומו הייתי מתה מבושה.”

“סיפרת את זה בסידור עבודה?”

“לא. קודם רציתי לגשת ישר למזכיר. אבל אחרי כן חשבתי: בכל זאת יש לו שלושה ילדים.”

“ואולי הוא היה מבקש שיחליפו אותו?”

“לא היה איכפת לו. כשבאנו לאכול, השומרים ועובדי הרפת, הוא שאל אותי מה השעה וביקש שאגיש לו חלב, כאילו כלום לא קרה. אז החלטתי לא לשמור עוד אפילו לילה אחד. בבוקר, בחמש, חיכיתי עד שמישהו מסידור עבודה יקום, פגשתי את שמעון אָלף ואמרתי לו, שיש לי סיבות ושלא אוכל לשמור עוד. הוא לא הִסכים. הוא לא יכול, הוא אומר, אם הוא מחליף שומר באמצע השבוע, הוא מפסיד יום עבודה. התרגזתי ואמרתי לו, אנחנו לא מכונות ומִספָּרים, יש בעיות שמוכרחים להתחשב בהן. ובסוף אמרתי, שאם הוא לא יחליף אותי, אתחלף בעצמי. אז הוא צחק ואמר, תנסי. תיכף ניגשתי לרבקה, שבדיוק קמה למִטבח, ודיברתי איתה, והיא הִסכימה להִתחלף בלי לחקור יותר מדַי וחזרה לישון, אני עבדתי במקומה, והיא תשמור הלילה.”

“היא הִסכימה להתחלף! צדיקה גדולה! היא הִרוויחה יום עבודה, ואת הלכת לעבוד אחרי לילה של שמירה!”

כאן, לראשונה, הִצטחקה עופרה.

“לא אמרתי לה, ששמרתי הלילה. פחדתי, שתתחיל לחקור, מה ולמה.”

“בכל אופן אַת הִתביישת יותר ממנו. שושו, אַת עצומה והורגת! כנִראה שעוד לא כל כך הרבה ניסו להִתעסק איתך.”

“באמת הִתביישתי,” הודתה עופרה. “אבל קחי בחשבון, שהוא נשוי וחבר קיבוץ. אילו זה היה קורה בצבא…”

“אז מה, אם זה קרה בקיבוץ? אַת חושבת, שפה הבחורים אחרים? ומה כל כך מפליא אותך שהוא נשוי? זאת מחלה שלא עוברת עם הגיל.”

“אני מאמינה, שבקיבוץ האנשים יותר טובים,” השיבה עופרה. “ואני לא יודעת, מה היית אומרת אַת, אילו מין יעקב כזה היה במיקרה חבר שלך.”

“אַיי, אַת לוקחת את הכול יותר מדיי ברצינות, שושו.” תלתל משערה הערמוני צנח על מִצחה, ורותי העיפה אותו לאחור בתנועה קלה. “סוף־סוף מה הוא רצה? חיבוק? נשיקה? גם כן דבר גדול!”

“אני רוצה לשאול אותך משהו, רותי,” אמרה עופרה בהיסוס. “תגידי, בת כמה היית כשהִתנשקת בפעם הראשונה? איך זה היה?”

עופרה ציפתה, שרותי תשיב בשאלה - למה לה לדעת זאת, ואז תשאל היא, אם אינה מִצטערת, שנתנה נשיקה ראשונה זאת לבחור, שאחרי כן נפרדה מעליו.

“כבר לא זוכרת,” אמרה רותי.

“לא, תגידי לי באמת!”

“אבל באמת שאני לא זוכרת,” השיבה רותי בצחוק, “אַת חושבת, שהייתי מתביישת להגיד לך? בטח הייתי בת ארבע־עשרה או חמש־עשרה, אבל איך ולמי - לגמרי שכחתי. כל כך הרבה התנשקתי מאז.”

“אַת רואה, ואני לא כזאת,” אמרה עופרה. “גם אחריי כבר חיזרו הרבה בחורים,” הִדגישה את המילה ‘הרבה’. “בצבא, למשל. בשנה האחרונה, כשהייתי פקידה במַטֵה החטיבה, באמת היה אצלנו משטר דַי חופשי. היו בנות שיצאו כל ערב עם מישהו מן הקצינים שהיה להם ג’יפ. כולם היו מין בחורונים כאלה, צעירים, רעשנים, משופמים, שרצו לעשות רושם על הבנות ועל עצמם. היו מעשנים סיגריות בתנועות של חשיבות ומעמידים פנים של בעלי ניסיון ובעלי ביטחון. תמיד הייתי שואלת את עצמי, אם יוכל בחורון כזה להיות לי חבר בחיים, אב לילדים שלי, שותף במאבק על דמות הקיבוץ?”

עופרה הִסמיקה. מעולם לא הִביעה דברים אלה למישהו.


את ערביה בצבא הייתה מבלה בחדרה, באחד הצריפים, והייתה קוראת. רצתה לקנות לעצמה אותה השכלה מקיפה שהייתה לאביה, השכלה הומניסטית ממש. כשאמרה לרותי, ש’הרבה' בחורים חיזרו אחריה, זה לא היה מדויק: אכן, כמה פעמים הִזמינו אותה לנסוע העירה, אך מאחר שבכל פעם הייתה מסרבת, יצא לה שֵם של ‘צדקנית’, ש’איתה זה לא הולך', ומאז לא הִטרידו אותה עוד.

אומנם לעיתים נִתגנבו ספיקות לליבה. אז הייתה נוחה לכעוס והייתה מִשתמטת מחברת הבנות. לרוב הייתה רוח עכורה זו נחה עליה, לאחר שהייתה רואה נערה חבוקה בזרועות בחיר ליבה, או שהייתה שומעת שמאחד האוהלים, שלא דלק בהם אור, עולים צחוק כבוש או אנחות. כשהִדריכה בתנועה, יצאה פעם בקיץ עם החניכים שלה למחנה עבודה באחד הקיבוצים. בקבוצה היו זוגות אחדים, ואלה נהגו לטייל עד מאוחר בלילה. עופרה הביאה את הבעיה לשיחה וטענה בחריפות ובהִתרגשות שלא כרגיל, שאלו חברויות ‘ריקניות’, שפוגעות באווירה בחברה ובמוסר העבודה, בבריאות, ובכלל. אחרי כן הִתחרטה והִתייסרה במוסר כליות, שאולי פגעה בזוגות האלה, שיפרשו את דבריה, שהיא נגד חברוּת כֵנה, שאולי נובטת בה אהבה אמיתית? ואולי היא מחמירה לא רק עם זוגות אלה יותר מדיי, אלא קודם כול עם עצמה, ומפסידה כך את מיטב שנותיה? אולי פשוט הייתה צריכה לנסות פעם, איך זה, כשתקבל ניסיון הִתקרבות של בחור ביתר קלות דעת, כמו רותי? אך תמיד כשהִרגישה בהִרהור זה, ביררה אותו עם עצמה ושאלה את עצמה, אם טעתה עד כה, והייתה בוֹשה: איך יכלה להעלות על הדעת, שתטייל ותתנשק עם בחור, שאינה אוהבת ואינה מכבדת? כלום לא תשמור את נשיקתה הראשונה למען החבר־לחיים, החבר לתמיד?

רותי הסתרקה, הסתכלה בראי, ניקתה את ציפורניה, ואמרה:

“אם אַת מחפשת דווקא בחור מבוגר ורציני - המזל בדיוק זימן לך אחד: את גבריאל.” וכשאמרה את שמו גִלגלה את הרֵיש באופן מוגזם ומצחיק. “הוא מוצא חן בעינייך?”

“שטויות. יש לו מין פנים כאלה…” עופרה חיפשה ביטוי ציורי. “כמו לסוחר בהמות: אף גדול ובשרני ומצח נמוך.”

“כן,” אישרה רותי. “אי אפשר להגיד, שהוא יפהפה. אבל גם לו יש שיגעונות ועקרונות.”

“נכון שהוא בחור רציני,” אמרה עופרה. “אם נצליח לשכנע אותו, שיישאר אצלנו, נִרכוש עוד חבר משכיל ומועיל. וזה קודם כול תלוי בנו, הצעירים. אני אומרת לך, שהרבה אנשים באים אלינו ועוזבים, רק מפני שלא מצאו קשר לחברה, אילו היו קולטים אותם, היו נִשארים.”

רותי פיהקה, הִסתכלה בשעון ופלטה קריאת בהלה:

“מה? כבר רבע לחמש? אני מוכרחה לרוץ לחדר אוכל.” לא פירשה, אם לעבודה, אם לאכול ארוחת ארבע. החליקה לתוך נעליה ויצאה בקפיצה. בחוץ נשמע, איך דילגה וירדה במדרגות העץ.

עופרה כיבתה את האור, שכבה פרקדן ועצמה את עיניה. היא הצטערה, שלא תספיק לקרוא היום כלום, כלום, ובוודאי תישן עכשיו עד הערב. גם אתמול קראה רק חצי עמוד ונרדמה. ותוכנית ההִשתלמות שלה - מה יהיה עליה? מתוך כך ראתה את עצמה יושבת בסִפרייה ולפניה ספר גדול, והיא רושמת רשימות. מישהו ניכנס. האם זה אבא או גבריאל או ישראל, מי שהיה המחנך שלה במוסד? פניו מטושטשים כמו על תצלום דֵהה. הוא ניגש, גוחן עליה ואומר בחצי קול: “אַת יודעת, עופרה, שהערב, בשיחה, יציעו אותך?” - “יציעו אותי - לְמָה?” - היא שואלת, מבוישת מאוד. “כולם מציעים אותך, מפני שיש לך ניסיון ומפני שאַת יודעת,” הוא אומר. והיא מבינה, שהיא צריכה להדריך קיבוץ צעיר למטה, בנגב. והינה היא יושבת בשיחה. “חברים,” היא אומרת, “אני מבקשת, שתיבחרו במישהי אחרת, שיש לה יותר ניסיון וידיעה ממני. אם תחייבו אותי, אצטרך, כמובן, לקבל את דין התנועה, אבל תִזכרו, שלא רציתי!”

וכבר מורמות הידיים להצבעה. איך מצביעה אימא? היא יושבת בפינה אפלה, ולא ברור אם היא מרימה את ידה. בקיבוץ החדש, למטה, בנגב, מציגים אותה לפני המזכיר, הוא מוליך אותה לסיור ומראה את כל המקומות במשק, סלעים מִזדקרים, אוהלים, מנורות נפט מפויחות. ובכן, הוא אומר, מפני שאַת בעלת ניסיון ויודעת, בוודאי תוכלי להדריך אותנו ב… וממלמל משהו. כמה חברים עוברים ומטים אוזן. עופרה מסמיקה, כי מִסתכלים בה בלעג: חושדים בה ש… ושוב האנשים מתלחשים וממלמלים משהו לא מובן. עופרה התעוררה בבהלה.

עדיין חשה את רגש הבושה ואת הפחד ועם זאת גם הקלה. היא משכה עליה שמיכת צמר דקה, הסתובבה לקיר ונרדמה שוב.

בשמונה וחצי העירה אותה רותי, כדי שעוד תספיק לקבל משהו לארוחת הערב. עופרה פיהקה, הִרגישה קור ורעב ועייפות רבה, ומיהרה לחדר האוכל, אכלה בחטיפה, וכשחזרה אל הסוכה החליטה, שתנסה לקרוא עוד חצי שעה לפני שתֵירָדם.


5

בערב, אחרי הארוחה, חלץ גבריאל את נעליו ושכב על מיטתו. במה יפתח בשיעור הראשון? האם מוטב לו להקדים ולפרט, במה הוא עתיד להקפיד, או עדיף שיפתח בלא הקדמות, ואל שיטתו המיוחדת יתוודעו מתוך הלימוד עצמו?

בחוץ עלה קול צעדים, אחריהם - דפיקה רהויה בדלת, ולחדר נכנסה עופרה. הסמיקה מעט ואמרה:

“תסלח לי, גבריאל, שאני נכנסת כל כך מאוחר. אולי במקרה תוכל להלווֹת לי איזה ספר, שכחתי להחליף והיום אין ספרייה.”

גבריאל חייך. קם ונעל אנפילאות חמות, שעמדו למרגלות המיטה.

“למה אתה צוחק? עשיתי איזו שגיאה בעִברית?”

“אומנם כדברייך כן הוא. ולא רק אחת שגית, כי השגיאות, כפי שנאמר בהמלט על הייסורים, לא כמרגלים בדד תבאנה, אלא מחנות־מחנות.”

“ואיך, למשל, הייתי צריכה להגיד את זה בעִברית המצוחצחת שלך?” אמרה והשתאתה לעצמה.

“העִברית, גם זו שאינה מליצית, מלבישה את רעיונותיה בלבושים רבים, שכן אינה דלת ניב כמו הישראלית. במקרה שלנו, יכולת לומר, למשל: ‘סלח לי, גבריאל, שאני נכנסת בשעה כה מאוחרת. בבקשה ממך, השאֵל לי אחד מספריך – הסִפרייה סגורה היום, ולא הספקתי להחליף את סִפרי הקודם’.”

בינתיים שכחה עופרה את נוסח דבריה הראשונים ונדמה לה, שבעצם אמרה בדיוק כך.

“שמע, גבריאל, גם עם בני המִשפחה שלך אתה מדבר עִברית נוראית כזאת?” שאלה.

“בני משפחתי סלחנים ממך, ואינם מחמירים עימי.”

עופרה לא ידעה מה תשיב, עוד רגע ישבה שותקת על הכיסא החדש, בעל המשענת, ובדיוק כשרצתה לקום, עלתה על דעתה שאלה המתקבלת על הדעת:

“ואיך בילית את היום הראשון שלך אצלנו?”

“בבוקר ישבתי בספרייה עם שמעון לוי, ושוחחנו על דרך הלימוד הנהוגה אצלכם.”

“ואיך התרשמתָ ממנו? הוא איש שקט, אבל חריף, נכון?”

“ייתכן. שמו בידח את דעתי. מיד זכרתי את הנאמר בבִרכת יעקב: ‘שמעון ולוי אחים. ארור אפם כי עז ועֶברתם כי קָשָתה.’ הייתי תאב לדעת, מה מראהו בשעת חרון אפו?” בעיניו ניצת זיק שובב. הדבר היה חדש בעיני עופרה.

“פעם הוא היה מורה שלי. דווקא מורה טוב. להתרגש גם הוא יודע, כמו כל המורים.” ועופרה החלה מספרת על המורים, מציינת כל אחד בשמו ומונה תכונותיו. עד ששוב נשתררה דממה. אז קמה ואמרה:

“ואיפה הספרים שלך, גבריאל?”

“כשנכנסת דיברת על ספר אחד בלבד, ועכשיו - ספרים?”

עופרה חייכה, ובקול מתגנדר אמרה:

“יש פתגם: אֱמור לי איזה ספרים יש לך, ואגיד לך מי אתה.”

את דבריה אמרה בהיסוס - בכל פעם שניסתה לדבר בקלות, ברמז, לא עלה הדבר יפה. נשאה את עיניה סביב - בכל החדר לא ראתה ספר. ליד הדלת עמדה כוננית קטנה, אך שלושת מדפיה היו ריקים. גבריאל עקב אחרי מבטה ואמר:

“אם בספרים את חפצה, יהיה נכון לך אצלי אך מפח נפש.”

התכופף והוציא מתחת למיטה מזוודה ופְתחהּ. היו בה ספרים אחדים. גבריאל הרימם אחד אחד והכריז:

“תנ”ך ופירוש רַש“י, שישה סדרי משנה, ספר האגדה.”

“אולי אתה בכלל… אולי קיבלת חינוך… דתי?”

מבוכתה ומפח נפשה הגלויים כמו שִעשעוהו.

“דתי?” נבהל. “חלילה!” אך נכמרו עליה רחמיו והוסיף: “מימיי קיימתי בעצמי את דִברי קהלת: ‘ויותר מהֵמה, בני, היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ’. קראתי מעט ותמיד ביכרתי ספרים עתיקים על פני חדשים. אבל תנוח דעתך: הינה בידי ‘קוֹלַא ברוּנְיוֹן’ לרומן רולן, בתרגומו של שלונסקי. מן הראוי לקרוא בו פרק ליום, כמו בספרותנו העתיקה.”

עופרה הִביטה בפניו ונִדמה לה, שהבעתם חביבה ולבבית.

“היית פעם בתנועת נוער?” שאלה.

“כן, הייתי ב’מחנות העולים'.”

“אבל להגשמה לא יצאת?”

“הִתגייסתי לבריגאדה טרם מלאו לי שמונה־עשרה. הייתי נִלהב וברחתי מבית הספר לפני בחינות הבגרות. הִתגלגלתי במקומות הרבה, הִפסדתי שנים טובות, ראיתי את האנשים בקטנותם ובחולשתם. כשחזרתי, סלדתי מכל חיי חברה. אמרתי: מתי אעשה אנוכי לביתי? השנים חולפות, ואת כרמי שלי לא נטרתי. הִתחלתי מבראשית - שבתי ללמוד ועמדתי בבחינות הבגרות. נדרתי, יעבור עליי מה ולא אתגייס שוב. אך רבות מחשבות בלב איש ועצת אדוניי היא תקום: ביום אחד לא־עבוֹת, באביב שנת 47', אני יושב באולם הקריאה של האוניברסיטה ומעיין בספר, ולפתע קורא מישהו בקול: ‘כל חברי ההגנה רצים למטה, לאוטובוס!’ כששבתי ומצאתי את עשתונותיי, כבר ישבתי במכונית. אמרתי בליבי: ‘גבריאל ידידי, מה זאת עשית? הלא הפרתָ את נידרך המפורש?’ אך אֵיחרתי את המועד. הובילו אותנו עד למטבח הפועלים, שם חילקו אותנו למחלקות ולכיתות. בחור נמוך ושחרחר הופקד על כיתתי והריץ אותנו עד מאחורי מלון המלך דוִד. משם הראה לנו את חומת העיר העתיקה וצעק: ‘בחורים! לפניכם האויב! אין לכם דרך לסגת! הערב בשש וחצי מתאספים בגן רחביה לתרגילים נוספים.’ לאחר שעברה עליי מלחמת השִחרור, שבתי לאוניברסיטה. עכשיו עודני אוהב לשבת ולגלגל שיחה, אלא שנעשיתי אִינדיווידואליסטן קיצוני. אני סולד מכל חיי חברה מאורגנים. ולמה באתי ללַמד בקיבוץ? יש לי חובות, ואיני רואה דרך אחרת לפרוע אותם.”

עופרה הִרהרה בדברים, אך לא רצתה להִתווכח. בפיזור נפש הושיטה את ידה אל השולחן, נטלה משם את פִנקס הזהות של גבריאל והציצה בו. התצלום היה חיוור ונטול חיים. נולד ב1926- בירושלים, מִבנה גוף בריא, שיער חום, עיניים חומות, מקצוע סטודנט, מצב משפחתי רווק, כתובת…

עופרה חזרה והניחה את הפִנקס על השולחן.

“ואיך אתה מרגיש אצלנו?” אמרה ובו ברגע נִדמה לה, שכבר שאלה זאת. “אני רואה, שהסתדרתָ. אפילו הִכנסתָ לך מיטה שנייה לחדר.” - השתדלה לומר זאת בקלות ובגנדרנות והִסמיקה עד לקצות אוזניה. ידעה, שגבריאל מרגיש בכך והדבר הוסיף סומק על סוּמקהּ.

“כן,” אמר. “בסוף השבוע תבוא אִשתי לביקור.”

“אִשתך?” עופרה לא היטיבה לשמוע. “אתה נשוי?”

“בוודאי. מדוע כה מַפליאֵך הדבר?”

“כי… כי לא כתוב בפִנקס…”

“בוודאי. טרם נרשמנו אצל הרב.”

“למה?” גרונה של עופרה ניחר.

“היינו דחוקים בכסף ופחדנו מפני הטורח - לשכור אולם, להזמין אורחים. ביום מן הימים ודאי נלך אל אחד הרבנים בסביבה, לסדר את הדבר. הלא אז אהיה זכאי לקבל תוספת על משכורתי.”

הוציא מכיס חולצתו תצלום בנרתיק שקוף והִגיש לה. בתמונה נִראתה אישה צעירה לא יפה, לא כעורה ולא יוצאת דופן.

“בת כמה… אִשתך?”

“שרה בת עשרים ושלוש. אנחנו חברים זה שלוש־עשרה שנים.”

שוב נִשתררה שתיקה ארוכה. לבסוף קמה עופרה ואמרה:

“טוב. אלך לישון. ממילא מאוחר.”

גבריאל ליווה אותה עד לפתח ואמר:

“הרי רצית לשאול לך ספר. אם טרם קראת את ‘קולא ברוניון’ אשאיל לך אותו ברצון. התִרגום, כאמור, מצוין, ומן הראוי לקרוא בו פעמים הרבה.”

עופרה הניעה את ידה, נטלה את הספר, ברכה את גבריאל בלילה טוב והלכה אל חדרה.


6

למחרת עבדה עופרה במכבסה. רוב שעות היום עמדה ליד החוטים ותלתה כבסים, וכעבור זמן שבה והורידה את אשר תלתה. תחילה עבדה מהר ובהיגיון. את הכבסים הרטובים העמידה קרוב לימינה וביד שמאל לקחה את האטבים. בו בזמן גם הזיזה את החוט, הסובב על גלגלים, והכבסים התלויים היו נודדים אל אור השמש. מדי חצי שעה הוציאה לה אביבה, שעבדה ליד הדוּד, עוד עגלה של כבסים נוטפות. עד מהרה עייפה עופרה מאוד. אז שקעה במחשבות, הידיים עשו את שלהן, והיא שוטטה בחלומות בהקיץ.

תחילה נזכרה במה שאירע לה עם יעקב: איך נבהלה, כשניסה לחבקהּ. ליבה כמו קפא אז, והיא הייתה כמשותקת, עד שהתאוששה והדפה אותו: “איך אתה לא מתבייש?” עתה גם שמעה את גוון קולו כשהשיב: “למה אני צריך להתבייש?” ומה הייתה אומרת לאה אשתו, אילו ידעה? מיד ראתה לפניה את לאה זו, איך היא סוטרת לו על לחייו, אחת מימין ואחת משמאל, וקוראת: “מפני שיש לך אישה ושלושה ילדים, ומפני שאתה חבר קיבוץ, לכן אתה צריך להתבייש!” שעה ארוכה גִלגלה בפרשה זו מכל צדדיה. אחרי כן פיזמה שירים, ובדרך צחוק חיקתה את היגויו של גבריאל.

ואיך תקָרב אותו לקיבוץ? היא תזמין אותו ואת אשתו לדשא עם דיירי השכונה, תיכנס תכופות לחדרם ותשוחח איתם על בעיות הקיבוץ. מכאן עברה לחשוב על עוד דברים, שהיא עתידה לעשות בשביל לשפר את חיי החברה: ראשית, צריך לשמור על קשרים הדוקים בין הצעירים. תכופות נתאסף על הדשא, לפני העמדה הקטנה, ונדליק מדורה, בשביל ליצור אווירה. אז נשוחח על דרכנו בקיבוץ. “חברים,” אגיד להם. “העיקר שלא נשלים את הקיבוץ השלמה סטיכית. לא דַי בכך, אם יתווספו השמות שלנו ברשימת האוכלוסייה או בסידור העבודה. אנחנו חייבים להזרים דם חדש לקיבוץ ולא להיכנע לשִגרה!”

עתה נטו מחשבתיה אל חייה הפרטיים: את השבתות תקדיש לתוכנית ההשתלמות. כשתימצא חבר, בוודאי יידע להעריך את ידיעותיה ואת עמדתה בבעיות היסוד של חיי הקיבוץ. מי יהיה חבר זה? יש לשקול זאת היטב. משפחות רבות לא חישבו זאת מספיק, נפרדות, והילדים סובלים. החבר שלה כמובן יהיה בוגר ממנה בשנים אחדות ויעמוד לימינה בכל פעילותה: יחד ימלאו תפקידים מרכזיים, היא מזכירה, הוא - רַכז משק. כולם ילגלגו, והיא, עופרה, תתגאה. אך כשסקרה בדִמיונה את הצעירים שהִכירה, לא מצאה מועמד מתאים. את כולם היא מחבבת, כולם קרובים לה, את כולם היא מכירה מקטנותם, אבל אף אחד מהם לא יוכל להיות החבר, האחד, היחיד, הנִבחר.


כך הִרהרה, עד שיצאה אביבה מן המִכבסה ועזרה לה לתלות כבסים. עתה הייתה צריכה לגלגל שיחה עימה. אביבה הייתה אישה עבת מותניים, קרובה לגיל ארבעים. היו לה ארבע בנות, הבוגרת שבהן בת חמש־עשרה. בעלה היה קטן ומצומק, עבד במִכוורת ובזמנו הפנוי היה מגדל ורדים מאחורי ביתו.

“נו, עופרה, איך אַת מרגישה בקיבוץ אחרי שכל כך הרבה שנים לא היית בבית? כבר סידרו לך חדר?”

הדרך, בה קשרה אביבה הרגשה בקיבוץ עם חדר מסודר, עוררה בעופרה סלידה קלה, שהיא ניסתה לכבוש.

“בינתיים אני גרה אצל רותי,” אמרה.

“אה, רותי!” - אביבה כמו שמחה לשמוע שם זה - “באמת, תגידי - מה יהיה הסוף איתה? אני חושבת, שמישהו צריך לדבר איתה. זה הרי לא ייתכן, בכל פעם היא מטיילת עם בחור אחר.”

“כאן קשה לחברה להִתערב,” אמרה עופרה קצרות. לא רצתה לפתוח בריב ורגזה על עצמה.

“אומרים, שעכשיו עוזי הוא בתור אצלה, זה נכון?”

עופרה משכה בכתפיה.

“עוזי זה בעצם בחור טוב, נכון? אומרים, שהוא כישרוני. אבל הוא חצוף מדַי. שמעת, איך שהִתבטא שילשום בשיחה, בקשר לשיכון הוותיקים החדש? אני אומרת לך, שמשהו פגום בחינוך שלנו, אם הצעירים יכולים לדבר בשיחה בצורה כזאת.”

עופרה הייתה שומרת לילה ולא שמעה על אותה “הִתבטאות”. בעצם נִתאוותה לשאול, אלא שלא רצתה להאריך בשיחה.

“אומרים, שיציעו אותו במקומך להדרכה. אני אומרת לך, זה משהו נורא, התנועה הזאת. הם חושבים, שכל פעם יכולים לבוא ולדרוש מישהו לעבודה אצלם. אבל שמעתי, שהוא ייצא ברצון.”

“ייתכן, הוא בחור פעלתן.”

“ואני אומרת לך, שצריך להיזהר. אם מישהו מציע את עצמו לתפקיד בחוץ, צריך לשקול טוב־טוב, אם לשלוח אותו. זה תמיד סימן, שהוא עוד לא כל כך קשור. ואז צריך להגיד לו: אין דבר, חביבי, תעבוד קודם כל שנה במִטבח!”

“העבודה בתנועה חשובה מאוד,” אמרה עופרה. “העתיד של התנועה הקיבוצית תלוי בה. רק משם נוכל לקבל חברים חדשים.”

“ומה עם אורי? הוא ניכנס לעבודה עם כל הראש, מה? פעם הוא יהיה איש משק טוב. אומרים, שבשנה הבאה יציעו אותו בתור מרַכז הפלחה. אני חושבת, שזה עוד מוקדם. הרי הוא בסך הכול שנה בבית. אבל מורגש, שהוא כבר צריך בחורה, נכון?” לרגע חדלה אביבה לתלות כבסים, צודדה פניה אל עופרה וצחקה.

“אורי בהחלט יוכל לרכז את הענף,” אמרה עופרה. “הרי כל השנים הוא מִתעניין ולומד.”

“ואני אומרת לך, שבכל זאת זה עוד מוקדם. או שאיזה חבר מבוגר יהיה על ידו. הקשר שלו עם תלמה כבר נִפסק לגמרי?”

“אינני יודעת.”

“אני אומרת לך, שהיא בחורה ריקנית, תלמה זו, כבר בשיחת הקיבוץ הראשונה שלה היא הופיעה עם סריגה, וכשדיברו איתה על מקום עבודה, היא לא דרשה ענף מישקי ותיכף הִסכימה לעבוד בבית הילדים. אני אומרת לך, שעוד לא מצאנו את הפיתרון הנכון לחינוך הבנות שלנו. שמעתי, שבכמה קיבוצים הולכות בנות קיבוץ ועונדות טבעות אחרי החופה.”

עופרה עמדה להשיב, אף כי החליטה, שלא תיכנס לוויכוח.

“אני חושבת, שלא מעט אשם בזה הקיבוץ,” ערכה במחשבתה את הדברים, “אם בכל השנים האחרונות עורכים מין פולחן סביב החדר והריהוט שלו, אין פלא…” אך אביבה כבר הִפליגה לעניין חדש.

“יש כמה צעירים אצלנו, שעד שלא יתחתנו, לא אהיה בטוחה שיישארו. רפי, למשל. הוא בחור טוב, אבל אני אומרת לך, שהוא בכלל לא מעוּרה. הוא גר לו בקצה המשק, ולא רואים אותו ולא שומעים אותו. שמעתי, שתמיד הוא מִתנהג, כאילו נפל מן הירח.”

“לא נכון, שהוא לא מעורה בחברה,” מחתה עופרה. “אני יודעת שהוא אוהב מאוד את העבודה בפלחה.”

“אבל הוא לא בא לשיחות, רק יושב לו בעמדה שלו ומטפח את הגינה. או מיכאל אלדד, למשל. הוא לא בחור כל כך חכם, מה? אומרים, שיציעו אותו בתור מורה להִתעמלות. גם במוסד הוא עסק כל כך הרבה בספורט?”

“הוא לא למד במוסד. הוא בא הנה אחרי הצבא עם אורי.”

“אה, נכון, נכון. סיפרו אז, שיש לו כאן חברה. באמת, איך זה היה - היא הייתה חברה שלו עוד קודם, כשהיה בצבא, ובגללה הוא בא הנה, או שהם הִתחָברו רק אחרי שפגש אותה כאן?”

“אינני יודעת.”

“ואני אומרת לך, שאני מִתפלאת על המורים שלנו, שהם לא מִתערבים: היא ילדה בת שש־עשרה והוא בחור בן עשרים. אומרים, שהיא כותבת לו כל פעם.”

“היא לא בדיוק בת שש־עשרה,” אמרה עופרה. “לפני שנסעה לאנגליה, כבר היה לה יום הולדת של שבע־עשרה. ובמשך החודשיים האלה שהיא הייתה שם, גמרה הקבוצה שלה את המוסד, ועכשיו בוודאי שאין טעם להִתערב.”

“אז מקודם היה צריך לעשות משהו. שמעתי, שפעם הוא הִזמין אותה לנסוע איתו לתל־אביב, ורק ברגע האחרון ההורים לא הִסכימו.”

“בוודאי המורים ידעו, שהיא תיסע לאנגליה. וכשהיא תחזור עכשיו, ממילא תִצטרך להִתגייס.”

“ואני אומרת לך, שההורים בכלל לא היו צריכים לקחת אותה. לא נורא, אם בחורה צעירה לא תיסע לחוץ לארץ. מתי, אגב, היא חוזרת? שמעתי, שהיא מגיעה כבר בשבוע הבא. יהיה מעניין מאוד לראות, אם היא הִשתנתה במשהו. אומרים, שבאנגליה היא לא הִתלבשה תמיד כיאה לבת קיבוץ. ואני אומרת לך, שאפשר להכיר את הַבְּני־אדם על פי התלבושת שלהם.”


לאחר שדָלל מעיין הרכילות, חזרה אביבה למכבסה, להביא עגלת כבסים חדשה. עופרה, שוב לבדה, תלתה כבסים, הידקה באטבים והזיזה את החוט. השיחה העכירה את רוחה. “לא הייתי נאמנה לעצמי,” חשבה. “הייתי צריכה להגיד לה תיכף, שדברים כאלה לא מעניינים אותי, ושהחברה לא צריכה להתערב בעסקי הפרט. האם לאנשים מסוגה של אביבה בכלל יש מקום אצלנו? איך ייווצרו בקיבוץ יחסי אמון, כשאנשים כאלה…” אך כאן עופרה הִתקשתה למצוא מילה המתארת מעשי “אנשים כאלה”.

כשנִרגעה קצת, שקלה עוד הפעם: להוציא את אביבה מן הקיבוץ? ומה בדבר יעקב? בוודאי, גם אותו יש להוציא. ואם יתברר שיש עוד כאלה? וכבר ראתה את עצמה יושבת בדשא, ליד עמדתו הקטנה של רפי, ומשוחחת עם כמה מדיירי השכונה. “אז מה, את מציעה להוציא אותה, מפני שהיא קצת מפטפטת רכילות?” שואל אורי בלעג. “קודם כול, אין זו רק שאלה של רכילות, אלא של דמות האדם,” אומרת עופרה. “האם נִתעלה האדם בקיבוץ לקראת היעוד הגדול של חברה אידיאלית, או נישאר זעיר־בורגני עלוב, בן העיירה הקטנה?” - “ואני שואל אותך תַכְלֶס,” מפסיק אותה אורי, “להוציא אותה או לא להוציא?” - “בוודאי שלא,” עונה עופרה, “אנחנו צריכים לחנך את החברים, ליצור דעת קהל!” - אבל רגע, הרי טענתי, שאסור לחברה להִתערב בעסקי הפרט, איפה נגמרת דעת הקהל ומתחילה הרכילות? האם אפשר לחנך אנשים כמו אביבה? האם ישנם רבים כמוה? האם אלה אנשים רעים? איך לנהוג בהם?


זמן רב הייתה עופרה שקועה במחשבות מעין אלו, בעוד ידיה עושות במלאכה. לבסוף הגיעה השעה ללכת לארוחת צהריים. אחריה הִמשיכה עופרה לתלות כבסים נוטפים מעגלת־יד אחת, להסיר מן החוטים כבסים יבשים ולהוביל אותם בעגלת יד אחרת אל מחסן הבגדים. עתה הִשרתה עליה העבודה שיממון ללא נשוא. רגליה כאבו, גבה כאב, ראשה כאב. אז ניסתה לשבת על מעקה העגלה, כדי שתוכל לעבוד בישיבה, אך עתה כאב גבה כפליים, ידיה התעייפו יותר מהר, כל גופה כאב, עד שכעבור כמה דקות חזרה וקמה. כל כמה דקות הִסתכלה בשעון, אך המחוגים כמו עמדו מלכת. נִדמה לה, שזה אחרי־הצהריים הארוך ביותר בחייה. רק שייגמר, שייגמר, שיעבור כבר סוף־סוף!

“ואם יסדרו אותי לעבוד במכבסה בתור קבועה? ואם במשך חמש השנים הבאות אצטרך לעבוד ככה כל יום תשע שעות, להוריד כביסה ולתלות אותה שוב? ואולי לא רק חמש שנים, אלא עשר, עשרים או חמישים? כל החיים שלי?” מחשבה זו הייתה מבהילה, זרה. עופרה ניסתה לדחותה: “מה יש? במה גרועה עבודה זו מאחרות? ולהגיש תשע שעות בחדר האוכל - זה יותר טוב לך? הרי רוב הבחורות בעולם צריכות לעבוד. ובחורה אחרת, נניח בעיר.- מה יש לה יותר מזה? היא סגורה במשק הבית שלה, מטפלת בילדים ואין לה לא חיי חברה ולא חיי תרבות?” מוחה גייס קדחתנית נימוקים וטענות. “אַת טוענת נגד עבודת החברות? והרי למדנו: לא ייתכן שהאישה תִכבוש לעצמה מעמד של שִוויון בחברה, כל עוד לא תהיה בלתי תלויה בגבר מבחינה כלכלית.” כאן היססה. “רגע. מה אמרתי? כל עוד לא תהיה בלתי תלויה? או כל עוד תהיה תלויה, או כל עוד תהיה בלתי תלויה?” עופרה מחתה את מִצחה ונאנחה. ועדיין זכרה, שקראה מִשפט זה בסִפרו של אנגלס, “תולדות המשפחה, המדינה והקִניין הפרטי”. עליה לחזור ולקרוא ספר זה! עוד הערב תיקח אותו בסִפרייה. מיד זכרה את הימים, כשקראה בו בראשונה: הינה היא יושבת עם חברי קבוצתה במוסד. דנים ב“מעמד האישה בחברה הסוציאליסטית”. ישראל, המחנך, יושב ומעשן, כרגיל. עינו האחת מצומצמת מפני העשן. זגוגיות מִשקפיו מבריקות. הוא הִרצה על מעמדה החופשי של האישה בימי המָטריארכאט הקדום, ואיך נשתעבדה לגבר, לאחר שהופיע בעולם אבי־אבות הטומאה ומקור כל הרע - הקניין הפרטי. עוזי גם הוא הכין סקירה קצרה. “השחרור הכלכלי הוא צעד ראשון. כבר עשרות שנים מתנהל בעולם מאבק. אך רק בחברה הקיבוצית הצלחנו. שום חשבון כלכלי לא יעכב את האישה, אם תִרצה להיפרד מעל בעלה.”

“יש בחורות שטוענות, שאישה צריכה לטפל בבעלה ובילדיה,” מִתפלמסת עופרה עם יריב סמוי. “זוהי מורשת מִשפטים קדומים, פרי המשטר הבורגני. האישה צריכה להתפתח ולא להסתגר בדָלת אמות של עולם זעיר־בורגני.”

עופרה העלתה עוד ועוד טענות משכנעות ולא רווח לה: היריב נסוג, אך מדי פעם הגיח מחדש: “כך אַת כובשת לך אפוא אֶת העצמאות הכלכלית שלך! אין דבר, תמורת זאת אינך חייבת להיות קשורה לגבר. כל החיים שלך תעבדי תשע שעות ליום במכבסה, ובזכות זאת תוכלי להתגרש מתי שתרצי!” - רגליה הכואבות, עייפותה הגדולה, להגה של אביבה, דעותיה האוויליות, פזמונה החוזר “אומרים ש… שמעתי… אני אומרת לך ש…” התנהגותו של יעקב בשמירה - כולם חברו יחד להלעיג ולהכפיש בעפר את כל שדובר והוחלט באותן שיחות במוסד החינוכי, שבהן כה האמינה.

בארבע וחצי חזרה עופרה אל הסוכה של רותי, עייפה ורצוצה ממאמץ הגוף וממאבקי הנפש, הִתנפלה על המיטה וישנה עד שהחשיך בחוץ. אז הִתעוררה, מיהרה להתקלח ולאכול ארוחת ערב, ובצער נוכחה לדעת, כי עבר והתבזבז עוד יום: שוב לא הִצליחה להתקדם בתוכנית ההִשתלמות שלה, ואפילו את “תולדות המשפחה, המדינה והקניין הפרטי” לאנגלס לא הספיקה לקחת בספרייה.


7

לפני ששכבה לישון נזכרה, שלא הִביטה בסידור העבודה למחר. לכן שבה לחדר האוכל. האולם הגדול היה ריק, האורות שבו - כבויים. השולחנות היו רחוצים ואחרוני העובדים כבר הלכו. ליד הכניסה למטבח עמד שולחן קטן ועליו אוכל לשומרי הלילה. שם ישב רפי ואכל - באותו יום עבד בפלחה ואיחר לשוב מן השדה. בפינה מרוחקת דלקה מנורת קיר בודדת, ושם התכנסה אחת הוועדות לישיבתה.

סדרן העבודה, שמעון אָלף, עמד לפני גיליון סידור העבודה. כשראה את עופרה, אמר:

“או, עופרה! אנחנו נִצטרך, אגב, לדבר מחר או מחרתיים בקשר למקום עבודה קבוע שלך. אנחנו, זאת אומרת, יש לנו הצעה מסוימת, כי בדיוק כעת, זאת אומרת, בעוד שבוע או שבועיים, נִצטרך למלא מקום הכרחי ביותר.”

“שמע, שמעון,” אמרה עופרה, והִשתדלה לדבר בתוקף, “לא איכפת לי לאן תסדר אותי, יכול להיות בדיר, או במטעים ואפילו ברפת. רק שיהיה במשק ולא בשירותים.”

שמעון מחק משהו ורשם משהו בסידור ולא מיהר לענות. עופרה ראתה בכך סימן מבשר רעות. שמעון היה מן הוותיקים, כל פניו היו מכוסים קמטים דקים, שיצאו מזוויות עיניו ומקצות נחיריו ומשם פשטו מטה, כמו נקיקים שחתרו מים בסלע.

“אם עכשיו תכניס אותי לשירותים, לא אספיק אף פעם לעבוד בענף מִשקי, באמת, שמעון,” שידלה אותו. כל חייה כמו היו תלויים בכך.

“אנחנו עוד נחשוב, זאת אומרת עוד נדון בזה. אבל מחר אַת, אגב, מסודרת לבית הילדים.”

“טוב, אבל תִזכור בעניין הענף,” קראה. אבן נגולה מליבה.

למחרת, בשש וחצי בבוקר, ניגשה אל המרפסת של “הבית הגדול”, בן הקומתיים, שם היה תלוי סידור העבודה הפנימי של בית הילדים. עיינה בסידור ומצאה, ששמה רשום בארבעה מקומות, בכל אחד “שתי שמיניות”. התחילה בגן של ציפורה, למעלה, בקומה השנייה. כשעלתה במדרגות נזכרה, שבאחרונה דרכה עליהן לפני עשר שנים, כשעזבו היא ובני קבוצתה את בית הילדים ועברו לגור בבִניין בית הספר החדש, לפני שנסעו למוסד. אותו “בִניין חדש” היה אז בקצה הקיבוץ. כשניגשו לבנות אותו, פרצו את גדר התיל והִתיקו אותה החוצה, אל תחום השדות. עכשיו כבר רבים הבִניינים העומדים אחריו. ובית הילדים עצמו נִתגמד מאז. עופרה זכרה, איך הִתקינו את ידיות הדלתות בגובה, כדי שהם, הילדים, לא יוכלו לפתוח אותן בהעדרן של המטפלות, ואיך הִתחכם גדי וטיפס על שרפרף. היא החישה את צעדיה. האם הילדים שתטפל בהם יהיו כמו שהייתה היא בגילם? האם יכירו בה, שגם היא הייתה קטנה, ובילתה כמה שנים בחדרים אלה ממש? האם עלה פעם בדעתה, שאיזו מטפלת שלה הייתה בזמנה ילדה קטנה? האם הילדים ירחשו לה חיבה? האם רחשה היא חיבה למטפלות שלה? האם עלה פעם בדעתה, שאיזו מטפלת רוצה, צמאה, שירחשו לה חיבה? למה ‘איזו’? אולי כולן, אולי כל אחד, רוצה - צריך - שיאהבו אותו?

למעלה התרוצצו פעוטות לבושים למחצה. ציפורה סגרירי, חברה ותיקה, הִקבילה את פניה בקריאת רווחה. פעם אחת, נזכרה עופרה, הייתה גם היא מטפלת שלנו לזמן קצר. הילדים דווקא די אהבו אותה, אמרו, שהיא לא צועקת, כמעט.

“או, עופרה! טוב שבאת סופסוף! איחרת קצת וכבר פחדתי, שלא תדעי לאן לבוא. נו, אַת עוד זוכרת, איך הִתרוצצת כאן בלי תחתונים?”

עופרה חייכה והנידה בראש. ציפורה הִסבירה, שעליה להריק את הסירים שתחת המיטות, להפוך מִזרנים, לסדר מיטות, לטאטא ולשטוף בחדרים. עופרה ניגשה לעבודה במרץ ובחשק.

בקבוצה היו חמישה־עשר ילדים, חמש מיטות בכל חדר. המיטה השנייה הייתה רטובה. עופרה ניגשה לשאול את ציפורה, מה לעשות, וזו אמרה לה לתלות את הסדינים הרטובים בחוץ, על המרפסת. בין חמש המיטות שבחדר הראשון הייתה עוד אחת רטובה, ועוד שלוש בשני החדרים הנותרים. הסדינים היו תלויים על המרפסת, התנופפו ברוח והילדים התרוצצו ועברו על פניהם בשִוויון נפש. עופרה נִזכרה, שפעם, רק פעם אחת, ודווקא ביומולדת החמישי שלה, היא הִרטיבה, אח, איזו בושה איומה! היא ידעה, שאבא־אימא עומדים לערוך לה הפתעה, ונדרה להיות גדולה ונבונה, אפילו לא הציצה בארון, לראות, מה הם מכינים לה. ודווקא בלילה ההוא… גם אז הוציאו את הסדין ותלו אותו בדיוק כאן, על מרפסת זאת ממש. למטה עברו אנשים, וכולם ראו את הסדין המִתייבש ברוח, ואולי חשבו או שאלו… עופרה נטלה את חמשת הסדינים והעבירה אותם אל המרפסת האחורית.

ציפורה ראתה והִתערבה: “למה אַת מעבירה אותם לשם?”

עופרה הִסבירה לה.

“להפך,” אמרה ציפורה. “שיתביישו להם ויתאמצו לא להרטיב! מלבד זה ממילא אף אחד לא שׂם לב.”

עופרה לא התווכחה והחזירה את הסדינים למרפסת הקִדמית, אך שִמחת העבודה של קודם חלפה. “רק מפני שהם תלויים כאן כל יום, לא נוח לה, שיתלו יום אחד שם,” חשבה. “ובכלל זה לא הגיוני: ‘שיתביישו להם… וממילא לא שׂמים לב’!”

עִניין פעוט זה הִכעיס אותה מאוד, וכן כעסה על עצמה, שהיא כועסת. את זעמה שפכה על המִזרנים וחבטה אותם בשצף־קצף, להוציא מהם את האבק. כעבור שעה גמרה לשטוף את החדרים, והִתייצבה לפני ציפורה.

הילדים גמרו את ארוחת הבוקר ושיחקו בחצר. רק שולמית הקטנה ישבה ליד השולחן, צלחת מלאה סלט עגבניות לפניה והיא בוכה.

“אַת יכולה לבכות לך כאן אפילו עד הצהריים,” אמרה ציפורה. “שום בכי לא יעזור לך. אם לא תִגמרי את העגבניות, לא תקבלי את הדייסה עם השוקולד.”

הילדה הקטנה רקעה רגל וצעקה:

“אני דווקא כן יקַבל, ואַת תִתחרבני לך בתחת של היטלר!”

“אני מסבירה לך בפעם האחרונה בשקט. יש הרבה מאוד ילדים רעבים בעולם, שהיו שמחים, אילו היו מקבלים עגבניות. אנחנו לא כל כך עשירים, שנוכל לזרוק אוכל. אם אַת לא רעבה, אַת לא מוכרחה לאכול, אבל אז גם את השוקולד לא תקבלי.” נטלה את צלחת הדייסה ואבקת השוקולד עליה, והעמידה אותה על הארון הגבוה. “ותפסיקי סוף־סוף לצרוח!” הרימה את קולה. “אפשר לקבל כאב ראש ממך!” אחרי כן פנתה אל עופרה: “אין לי כבר כוח אליהם. אַת, עופרה, תתחילי עכשיו לשטוף את הכלים. אני הולכת לאכול. סבון תימצאי כאן ומים חמים תביאי לך בדלי מן המקלחת. עוד מעט אני חוזרת.”

עופרה ניגשה להדיח את הכלים. “היא צודקת,” אמרה לעצמה. “באמת אסור לפנק. ובכל זאת…” אלא שלא יכלה להגדיר לעצמה מהו ‘בכל זאת’ זה, המפריע לה. שולמית הקטנה חדלה לצרוח, אך לא קמה ממקומה והמשיכה לבכות בלי קול. עופרה התיישבה על ידה ואמרה:

“את יודעת, שולמית, אני אספר לך משהו מצחיק. תישמעי, פעם אחת…” והיססה. “פעם אחת, כשהייתי קטנה… אז גם אני נורא לא אהבתי לאכול את הכול. על כל דבר הייתי אומרת שזה פויה, ופיכְס ואיכְס. אבל אחר כך… אחר כך רציתי להראות לכולם שאני כבר גדולה, ותמיד אכלתי הכוֹוֹוֹל.” הִרגישה, כמה הסיפור אווילי. שולמית ישבה, פניה כבושות ודִמעתה על לחיה. עופרה החליקה את שׂערה ואמרה:

“אני אתן לך לאכול, טוב?”

שולמית לא ענתה, רק הסבה את ראשה.

“ומכל המאכלים באופן מיוחד לא אהבתי עגבניות,” אמרה עופרה והרימה את המזלג. “עד שפעם אחת שמעתי, כמה זה בריא. אבל אם אַת לא רוצה לאכול את הכול, אני מסכימה לאכול חצי.” אמרה ואכלה פלח עגבנייה אחד. “אז אַת שומעת? פעם בא הרופא לבדוק את כל הילדים בבית הספר שלנו, שקרו לו ‘המוסד החינוכי’,” סיפרה והגישה את המזלג אל פיה של שולמית, וזו אכלה, “ובדק את הילדים. והיה שם ילד אחד, שלא היה כל כך חזק. הוא היה רזה וחלש וכל הילדים תמיד היו יותר גדולים ויותר חזקים ממנו. וכשהרופא בדק אותו, הוא אמר, אם הילד הזה יאכל עגבניות, הוא אמר…”

באמצע הסיפור, כששולמית עמדה לבלוע את פלח העגבנייה האחרון, חזרה ציפורה, עיקמה את שפתיה ואמרה:

“אַת מספרת לה סיפור? אני לא הייתי מספרת סיפורים לילדה רעה כזאת, שאף פעם לא רוצה לאכול.”

אחרי שקיבלה שולמית את דייסת השוקולד ורצה לחצר לשחק, עמדה עופרה שוב להדיח את הכלים. אז אמרה לה ציפורה:

“תשמעי, עופרה, לא רציתי להגיד לך קודם לפני הילדה, אבל אַת נוהגת בשיטה לא טובה ולא חינוכית: ככה רק תרגילי אותה, שיצטרכו להאכיל אותה ואת יתר הילדים כל יום. ובעד זה לא הִספקת לרחוץ כלים ועכשיו אַת מפגרת בעבודה חצי שעה.”

“אני אמהר ואספיק את הכול. ילדים צריכים להרגיש שאוהבים אותם, אחרת אי אפשר לחנך,” אמרה, עם שהיא מדיחה את הצלחות.

“אני עובדת חמש־עשרה שנה עם ילדים ואת לא תלמדי אותי איך לטפל בהם,” אמרה ציפורה. “אַת עובדת כאן יום אחד. אני צריכה לחשוב, איך להקנות להם הרגלים של קבע, ולא איך לפנק אותם.” יצאה והלכה למקלחת.

אף כי אמרה את דבריה בלי להרים את קולה, נפגעה עופרה מאוד. ברור, שאחרי תקרית כזו, לא תוכלנה עוד לדבר זו עם זו! אך כעבור כמה זמן נכנסה ציפורה ודיברה אליה כאילו לא אירע דבר.

“או שיש לה המון ניסיון חיים והיא יודעת להבליג,” חשבה עופרה. “או ש… יש כאן הרבה התנגשויות כאלו.”

אחר כך הלכה אל ה’גמוּלוֹן' של דרורה, לסדר שם את המיטות ולשטוף את הרצפה. דרורה הייתה בת שלושים בערך, ולה שתי צמות של שיער צהוב מקופלות סביב הראש. עופרה מעולם לא שוחחה איתה שיחה של ממש ורק ידעה עליה, שקודם עבדה בלול. תמיד חשבה אותה בחורה שקטה ומסודרת. הגמולון היה בבית חדש, ועופרה עדיין לא הייתה בו.

עוד מרחוק שמעה עופרה קריאות של פעוטות המזרזים זה את זה בעבודה וגוערים זה בזה. כשקרבה עוד, נִשתתקו תרועות הגיל ונשמעו צעקותיה של דרורה: “מה אתם עושים, מה? מה אתם חושבים לכם? מי הִרשה לכם, בטינופת הזאת?” עופרה הִקיפה מהר את פינת הבית, והמחזה כולו ניגלה לעיניה:

לפני הגמולון, בחצר, פקע צינור מים, שלולית גדולה של מי רפש נִקוותה שם, גם מִדרכת הבטון הייתה מכוסה בוץ. ובצידי המִדרכה, במקום, ששם נבעו המים, חפרו הילדים תעלה, בוססו ובטשו בה וכיוונו את המים לגינה, אל שיחי הרימונים. הם היו מרוחים בבוץ, ידיהם, רגליהם, בִגדיהם, פניהם, לרבות השיער, והיו נוהרים.

כשדרורה ראתה את עופרה, קראה:

“או, עופרה! תודה לאל שבאת סופסוף! אני כבר מאבדת את הראש שלי לגמרי. יש לי היום שלושה חולים, ועכשיו עוד הצרה הצרורה הזאת עם הבוץ!” - היא גירשה את הילדים אל תוך הבית, נעלה את הדלת מבִפנים ונתנה את המפתח בכיס הסינר שלה. “תשבו על הרִצפה, פה, כן, ואל תיגעו בכלום, שלא תטנפו לי את הכול! עופרה, תישמרי עליהם בעין אחת, שיישבו, אל תיתני להם להִשתולל, עד שאני יספיק לשטוף אותם, ובינתיים תתחילי לסדר את חדרי השינה!”

היא דחפה לפניה למקלחת כמה פראים קטנים מרוחי־בוץ. הילדים ישבו והסתכלו זה בזה, עשו עוויות, צחקו, דחקו ודגדגו זה את זה ועד מהרה נשמע קול בכי:

“דרורה, דרורה, תגידי לו, הוא מרביץ לי!”

“עופרה, תשתיקי אותם איכשהו,” נשמע קולה של דרורה מן המִקלחת. “אני לא יכולה לצאת מכאן ולעזוב אותם.”

עופרה הִפשיטה את היושבים, ניגבה אותם במגבת לחה, אספה את הבגדים המלוכלכים בפינה, פרסה להם מחצלת, הורידה מעל הארון קופסת קוביות ומכוניות עץ - והִציעה להם לבנות מוסך ותחנת דלק. כשדרורה קראה, “תכניסי עוד חמישייה!” עופרה הקימה אחדים והוליכה למקלחת, קיבלה את הרחוצים והוליכה אותם לחדר השני, שגם בו, על מחצלת, קיבלו משחקים.

אחרי רבע שעה של שקט יצאה דרורה את המקלחת, ראתה את המשחקים על הרצפה והרימה את קולה:

“מה את חושבת שֶאַת עושה? הדי הם יפזרו את הכול!”

“אבל מה הם יכולים…”

“תישמעי, לי אחר כך לא יהיה זמן לסדר. אצלי הם כבר התרגלו שהצעצועים על הארון, ומעכשיו בכל פעם יתחילו לבלבל לי את המוח שאוריד להם.”

“כן, אבל הצעצועים הרי…”

“ואחר כך ילך משהו לאיבוד ובכלל לא יהיה במה לשחק!”

עופרה לא ענתה. לפתע חשה מחנק בגרונה. הידקה את שיניה, ניגשה אל הילדים וערכה את הצעצועים בחזרה על הארון. כשהם מיחו והחזיקו בהם בכוח, אמרה בחצי קול:

“אני מצטערת מאוד, ילדים, אבל דרורה לא מרשה…” תוך כדי דיבור הִרגישה, שבמזיד היא ממרידה אותם במטפלת, אך לא הִתחרטה.

“ואולי תגידי לי, בבקשה ממך, מטפלת כבודה,” חשבה, “בשביל מה הצעצועים, אם לא בשביל לשחק? אַת דואגת רק לנוחיות שלך! וכשתבוא מפקחת ממחלקת החינוך, כמובן יהיה הכול בסדר: צעצועים יפים וחדשים!”

מעתה לא דיברה עם דרורה וכשפנתה אליה זו בהוראות, רק ענתה קצרות: טוב, בסדר, לא, עוד לא, תיכף. בקבוצה אחרת ראתה, שמטפלת הִכתה ילד, מפני שסירב לישון במנוחת הצהריים, יצא את החדר והִתרוצץ בפרוזדור. הילד פרץ בבכי, אף כי המכה לא הייתה חזקה, בעט ברגליו, זרק ארצה צלחת ושבר אותה ולבסוף נשך את המטפלת. הפעם קיבל סטירה שצִלצולה נשמע למרחקים, ורץ החוצה, כשהוא פועה “אימא, אימא־א-א!” המטפלת, בחורה אדמונית בשם טובה, אמרה לעופרה:

“ראית איך שניסה לנשוך אותי? הוא ילד מופרע מאוד, אגרסיבי, בגללו כל הקבוצה לא יכולה לישון. יש סוג ילדים, שבלי יד חזקה זה לא הולך איתם בכלל.”

עופרה הייתה מזועזעת וגייסה את כל ידיעותיה בפסיכולוגיה ובחינוך, לשער, איך ישפיע חינוך זה על חייו של אותו ילד. אחרי מחצית השעה של שתיקה שאלה את המטפלת:

“תגידי, טובה, כמה זמן, בעצם, היית בהכשרה?”

טובה עמדה בצידו האחר של החדר ובשעה שעופרה הדיחה את הכלים, הייתה היא מגהצת.

“באתי ישר לקיבוץ, לא הייתי בשום הכשרה.”

“לא, אני לא מתכוונת להכשרה חקלאית. אבל לפני שנעשית מטפלת והתחלת לעבוד בחינוך, איזו הכשרה קיבלת?”

“איזה הכשרה בראש שלך?! כבר שלוש שנים אני עובדת בלי יום אחד של השתלמות. פעם שניסע ליום עיון, אבל ביטלו את זה.”

“וחביבה?”

“גם חביבה לא קיבלה שום הכשרה ושום השתלמות. זה ידוע, שהמטפלות לא לומדות. מכל העובדות רק נעמה עברה פעם קורס של שבועיים. ואַת חושבת שזה מועיל לה? להיפך! כל התיאוריות שלומדים שם רק מסבכות. קחי את נעמה זאת, למשל. שבועיים שמעה הרצאות על פסיכולוגיה, ומה יצא מזה? עכשיו היא מחנכת יותר טובה, אַת חושבת? אצלה הקבוצה הכי פרועה בבית הילדים. ודווקא אצל חביבה, שמרביצה כהוגן, יש שקט ויש סדר.”

“ואני חושבת, ששום עובדת לא צריכה לעבוד עם ילדים, לפני שקיבלה הכשרה יסודית,” אמרה עופרה.

“יקירתי, הרבה דברים בעולם הם לא כמו שהיו צריכים להיות,” אמרה טובה. “והרי גם אַת, נִדמה לי, עובדת עכשיו בבית הילדים, ולא קיבלת הכשרה, או שאני טועה?”

בשתיקה הדיחה עופרה כלים, ניגבה את שולחנות, שטפה רצפות והכינה לעצמה את הדברים, שתאמר בשיחת הקיבוץ הקרובה:

“חברים, אומנם עדיין אני חדשה בקיבוץ, אבל יש דברים, אשר רק מי שחדש מרגיש בהם. ידוע, שהחינוך יקבע את דמותו של חבר הקיבוץ בעתיד. על כן איננו חוסכים מאמצים להבטיח לילדינו את החינוך הטוב ביותר. והינה, כאשר עבדתי שילשום בבית הילדים, נודע לי, לתימהוני, כי טובה לא קיבלה שום הכשרה. ובאמת היה הדבר מורגש מיד. היא הִכתה את אחד הילדים, בעוד שכידוע…”

בשעתיים האחרונות, באותו יום גדוש, עבדה אצל נעמה טל, בקבוצת “גן מעבר”. בבואה לשם כבר הייתה השעה שתיים.

“בוודאי אַת כבר עייפה, עופרה, מה?” אמרה נעמה. “בכמה מקומות עבדת היום? מה, זהו הרביעי? בטח נימאס לך לשטוף ולרחוץ. אבל יש המון חולים וחסרים לנו עובדים קבועים, לכן יצא לך יום מטורף כזה. אם תעבדי אצלנו בקביעות, יסדרו לך יום עבודה יותר מִתקבל על הדעת.”

אכן - עופרה עייפה מאד. “מה לעשות?” שאלה בקול לאה.

“ומה כבר אפשר לעשות? לרחוץ, לשטוף, לנקות. ככה זה. בואי, אני אעזור לך. הילדים נרדמו היום מהר, ויש לי עוד קצת פנאי. איך היה אצל דרורה? שמעתי שהיה שמח שם, התלכלכו בבוץ?”

עופרה הנידה ראשה.

“אין פלא,” אמרה נעמה. “ילדים אוהבים בוץ. אצלנו תמיד יש חומר רטוב ללוש, צבעים, נייר ופלסטלינה. ובחוץ, על יד הברז, סידרנו שוקת בטון, שיוכלו לשחק שם במים ובבוץ כמה שירצו.”

היא הייתה כבת 35, שערה שחור ומקורזל ופניה נעימים.

“חכי,” אמרה, כשראתה שעופרה ניגשת להדיח את הכלים. “אוציא לך שתי גיגיות, סבון וספוג. ואַת הביאי בדלי מים חמים. בעוד חודש יסדרו לנו כאן ברז וכיור. עד אז נצטרך לסחוב.”

עופרה הלכה, אך כששבה, עדיין עמדה נעמה לפני הארון.

“המפתח נעלם,” אמרה. “בוודאי שוב יואב לקח אותו. הוא סוחב כל דבר ובייחוד - מפתחות. לפני ארוחת צהריים עוד פתחתי והמפתח היה כאן. נו, אין ברירה. את הארון מוכרחים לפתוח. אגש ואעיר אותו.”

עופרה הלכה אחריה בסקרנות. בזהירות פתחה נעמה את הדלת של חדר השינה הראשון וקרבה לאחת המיטות. שם שכב ילד כבן שבע, מקופל ומכורבל. עיניו הגדולות היו פקוחות, אגודלו נתון בפיו. נעמה נרכנה עליו ואמרה לו בלחש:

“שמע, יואב, אני רוצה לשוחח איתך. בבקשה, בוא איתי החוצה.”

יואב קם והלך אל הפרוזדור. עד שיצאה אחריו וסגרה את הדלת, שוב מצץ את אגודלו. נעמה החליקה על שערו ואמרה:

“אתה מוכרח לעזור לי, יואב. המפתח של הארון הלך לאיבוד, עופרה ואני איננו יכולות לרחוץ את הכלים, ולא יהיו לנו צלחות וספלים נקיים לארוחת ערב. אני יודעת שאתה מבין במפתחות, ובוודאי תימצא אותו. עופרה ואני נחפש בחוץ, על הדשא, ואתה תחפש בחדר השינה, טוב?”

הפעוט הניד ראשו, נעמה פנתה ויצאה ולא הסבה את ראשה לאחור. עופרה לא יכלה לכבוש את יצרה והציצה לאחור וראתה את הילד עומד במקומו. אחרי כן נִכנס לחדר השינה. כעבור רגע חזרו שלושתם.

“נו, יואב, מצאת?” - שאלה נעמה.

“לא,” אמר בביטחון ובשמחה והניד ראשו בתוקף.

“חבל מאד. גם אנחנו לא מצאנו. אתה יודע מה, יואב? תחפש עוד פעם. אם תימצא את המפתח, תמיד אתן לך לשמור עליו. ואם לא תימצא, אצטרך לחפש אצל כל הילדים בכיסים ובתאים. לך, יואב, אני יודעת שבוודאי תמצא. גם אנחנו נחפש עוד פעם.”

כעבור כמה רגעים חזר יואב בפנים חמוצים ובידו המפתח.

“מצאתי,” אמר והושיטו לה.

“יופי, יואב, יופי,” נעמה נרכנה אליו ונשקה לו במִצחו. “ועכשיו שכב לישון, ומחר אתן לך לשמור אותו כמו שהבטחתי.”

לאחר שנכנס הילד לחדרו, התנצלה:

“כבר כמה ימים אני רוצה ללכת למסגרייה ולהביא לו צרור מפתחות ישנים, ואני לא מספיקה. הפעם זה עוד נגמר בחסד. אבל לפני שבוע היה לי ריב רציני איתו. הוא הביא לארוחת צהרים צבת חשמלאים, עם ידיות של גומי. ‘מניין יש לך הצבת הזאת, יואב?’ אני שואלת. ‘אגוזי נתן לי,’ הוא אומר. ידעתי שכאן אסור לוותר. לקחתי לו את הצבת ואמרתי: ‘אתה יודע, יואב, אני חושבת, שאגוזי צריך את הצבת, בשביל לסדר את החשמל בקיבוץ. אם יגיד לי, שהוא לא צריך אותה, תיכף אחזיר לך.’ אבל הוא הִתחיל לבכות ורקע ברגל ובסוף ברח. בערב לא בא לאכול. כשראיתי אותו בחצר ושאלתי אותו, למה לא בא, לא ענה לי. דיברתי גם עם ההורים וביקשתי מהם, שבאותו יום יהיו חביבים אליו במיוחד, אבל לא יתנו לו אוכל בחדר בשום אופן. בתשע הוא בא לישון ואכל את האוכל שהשארנו לו. זה, שאני לקחתי לו את הצבת, הייתה מכה בשבילו, אבל סוף־סוף אנחנו מוכרחים להרגיל אותו לַמציאוּת.”

“ומה ההורים אמרו?” שאלה עופרה.

“ההורים! ההורים הם פרק לחוד.” נעמה הביטה בשעונה. “תמשיכי, עופרה, לרחוץ ולשטוף. אם מישהו מהם לא יירדם ויתחיל לרעוש, תני לו לשחק בחוץ. על ההורים שאלת? אם ילד מופרע, תמיד גם ההורים מופרעים. אבל בהם איננו יכולים לטפל. ואחר כך מתפלאים, מדוע כל כך קשה לחנך.” גיחכה והלכה.

עופרה עבדה שקועה במחשבות, כעבור חצי שעה בא יואב ואמר:

“אני לא יכול לישון, עופרה, מותר לי לשחק בחוץ?”

עופרה הרשתה לו, ואז בא עוד ילד בעל תלתלי זהב, שעופרה לא ידעה את שמו.

“הִרשית ליואב לשחק בחוץ?” שאל.

“כן.”

“אז גם אני רוצה.”

עופרה הִרשתה גם לו. בדיוק אז עברה בחוץ ציפורה סגרירי וראתה את הילדים משחקים. קראה לעופרה ונזפה בה, על שאינם ישנים. עופרה השיבה, שזו ההוראה שקיבלה מנעמה טל, אז משכה ציפורה בכתפיה והלכה.

בארבע פחות רבע העירה עופרה את הילדים, סרקה את הבנות, נתנה לכל אחד תפוח ועוגה לארוחת ארבע ושלחה אותם לַהורים. אחרי כן סידרה את המיטות, הריקה את סירי הלילה והלכה הביתה. בינתיים החליטה, שלא תדרוש עדיין דיון בבעיות החינוך בשיחת הקיבוץ.


8

רותי הייתה צעירה מעופרה בשנה ועמדה לחוג את יום הולדתה העשרים. היה זה ביום שישי. הוריה, יוד’ל ורקפת, קנו לה מתנה - את שני הכרכים העבים של “מלחמה ושלום”. רקפת אפתה שתי עוגות גדולות, השיגה כמה בקבוקי יין אדום מתוק והכינה סוכריות. מן האֵקונומית קיבלה עוגיות סוג ב' ולאחר משא ומתן גם עוגיות סוג א', קפה שחור ובוטנים, והִזמינה את הצעירים לערב שבת.

הרעיון שיעשע את רותי, היא התרגשה ונסעה לעפולה, להסתפר. הסַפָּר היה בא לקיבוץ אחת לשישה שבועות, אך הפעם כבר עבר חודש מאז ביקר לאחרונה, ורותי ידעה, ששיער קצר הולם אותה. לכן התחילה בעבודתה במשמרת מוקדמת ועבדה רצוף: בשתיים וחצי גמרה, מיד נסעה להסתפר, חזרה והתקלחה. בינתיים עלה על דעתה, שתשיג אצל גדעון, רכז ועדת התרבות, את “פָּטֶפון החשמל” (שם זה עדיין נשמר מן הימים שהפטפון “הרגיל” הופעל בסיבוב בידית) וכמה תקליטים של פזמונים ישראליים ולועזיים וריקודי טנגו. לרקוד למדה בצבא, וטנגו חיבבה במיוחד. אומנם הבחורים לא ידעו לרקוד והוריה לעולם לא היו מסכימים שבחדרם ירקדו טנגו, אלא שרותי קיוותה לנס.

אחרי כן עזרה לרקפת לשטוף את החדר והביאה כיסאות מחדרי השכנים. בשעת עבודה זו נִדמה לה, שאימהּ רוצה לפתוח בשיחה “רצינית”. רותי דיברה הרבה, התרוצצה הרבה והשתדלה שלא לתת לאימהּ פתחון פה.

חדר הוריה היה מרוּוח ובעל “נישה”, נוספה לו גומחה רחבה, שבה העמידו מיטה כפולה, מדף ספרים קטן ועליו מקלט רדיו. זו הייתה עכשיו פינת־השינה של ההורים, ובכך נתפנה וגדל המקום. רותי חיבבה מאוד את החדר - לרבות את מטפס הקיסוס העוטר את המרפסת ואת הוורדים שבגינה - והייתה מבקרת בו כשעה בכל יום, לרוב לפני ארוחת ערב. אז אביה היה מאזין לרדיו, היה מעשן ומדפדף בעיתון ומפטפט איתה בעצלתיים. בקיץ, כשיצאו הוריה לחופשתם השנתית, עברה רותי לגור לחדר זה והייתה מרגישה את עצמה שם בעלת בית.

כשעה עבדו שתיהן, היא ואימהּ, ניגבו את רהיטים, צִחצחו חלונות ושטפו, ורותי רצה להביא פרחים שאלה צנצנות מן השכנים. אביה הלך לקחת חלב, לשתיית קפה במקום ארוחת ארבע, לא הִספיקו לאכול בחדר האוכל, וכשחזר, נופף בידו מכתב.

רותי הבינה מיד, שהמכתב מיחזקאל, קצין שהִכירה בצבא, שבוע לפני שהִשתחררה, ומאז התנתה אהבים איתו מדי פעם. כמה בנות סיימו אז את שֵירותן והחליטו לערוך מסיבה. שם אותו יחזקאל הִזמין אותה לרקוד וידע לרקוד, והריקוד היה - טנגו. וכצפוי העיר, שכל כך חם פה, בצריף, והיציע לטייל בחוץ. הִסכימה. המחנה היה על גבעה, קרוב לשפת הים, בחוף תלול וסלעי, וחפף עליו יופי־פרא קדמון. כמה צעדים הלכו בשתיקה, ורותי חיכתה - במה יפתח הבחור בשיחה? הוא היה בוגר ממנה אך מעט, גידל שפם דק, ובעצם הִכירה אותו רק היכרות רופפת. לאחר כמה צעדים - כשאך עברו עיקול־דרך והמחנה נִתעלם מעיניהם - בלי לומר דבר הוא חיבק אותה. תחילה דחתה אותו ואמרה בקול רפה: “דיי, תעזוב אותי, אני אצעק.” אחרי כן נענתה לו. למחרת נסעה הביתה. כעבור שבוע, כשבאה לקחת את ניירותיה וגמרה את כל ה“סידורים” הקשורים בשִחרור, שוב ראתה אותו במחנה. אז ניגש אליה, הִסמיק, ואמר שיכתוב לה. הדבר הפליא את רותי. אותו ערב בודד על החוף התלול והפרא… היה מוזר לחשוב שיתקשר אליו המשך של חולין. אך כעבור חודשיים, כשכמעט שכחה אותו, כתב לה. אחרי כן היה מבקר בקיבוץ בקביעות, אחת לשבועיים, בג’יפ שעמד לרשותו. היה גבוה ויפה תואר ושתקן מובהק. לעיתים משך את ליבה בפשטותו, ולעיתים נִדמה לה שהוא חסר השכלה ו“נורא מוגבל”. הם לא דיברו ביניהם אף פעם על טיב היחסים שביניהם או על עתידם.

רותי העיפה מבט על המכתב - בטח הוא כותב על סִדרה של אמונים, על איזו מסיבה, שבה היו כמה בנות דַי נחמדות, רקדו טנגו, ושלא יוכל לבוא או דווקא כן מתכונן לבוא בשבוע הבא. היא קימטה את המכתב ותחבה אותו לכיס.

ישבו לשתות קפה ורותי סיפרה על ריב שנפל במטבח: העירו את לוֹנֶק בארבע למִשמרת בוקר, וכשהוא הִגיע, התברר, שזה היה בטעות. אז הוא צעק, שלא יחזור לישון, אלא ימשיך במִשמרת בוקר, אפילו שלא צריכים אותו עכשיו, ולא איכפת לו, אם אחר כך, במִשמרת ערב, יהיה להם בְרוֹך. אחרי שגמרה את סיפורה, הִדליק יוד’ל סיגריה ושאל:

“המִכתב מיחזקאל?”

רותי ידעה, שאביה יודע ממי המכתב, ושהיא יודעת שהוא יודע.

“כן,” ענתה.

“נו, מה הוא כותב?” שאלה רקפת.

“הרי ראיתם, שעוד לא קראתי.”

האב והאם הִביטו זה בזה.

“הִזמנת אותו להיום?” שאלה רקפת.

“בשביל מה הייתי צריכה להזמין אותו?”

“חשבתי, שאם יש ביניכם איזה קשר רציני…”

“מי אמר לך שיש בינינו ‘איזה קשר רציני’?”

“אבל… חשבתי, אם הוא בא בכל פעם ונשאר…”

“אז מה אם הוא נשאר?”

“את יודעת, זה יכול להִתפרש בחברה כהווי חיים ריקני. יש בחורות מסוימות, שתמיד עוברות מבחור לבחור, זה הורס אותן. זה תמיד מראה על איזו ריקנות, אני חושבת, שבזמן האחרון בכלל לא לקחת ספר ליד, רותי, מלבד כמה רומאנים זולים. אני מתארת לי, שבוודאי היו לכם במוסד שיחות על חברות ועל אהבה, אינני יודעת, מה דיברו בשיחות האלה, כי אַת הרי אף פעם לא מספרת לנו, אבל אני אומרת לך, שלחברוּת גם צריך להיות איזה תוכן רוחני. אַת צריכה לבחור לך חבר, שגם יש לו איזה ערכים, שהוא בחור יותר רציני, שאנחנו יודעים לפחות מיהו, מי ההורים שלו. הינה פעם, לפני כמה שבים, היה רפי החבר שלך. הוא בחור נחמד מאד - רציני, שקדן, לומד, אוהבים אותו בקיבוץ, האבא שלו רופא… לא הבנתי אז, למה נפרדתם.”


רקפת הייתה אשת חיל ולה גוף מוצק. שנים רבות עבדה ברפת. בקיבוץ העריכו אותה על מסירותה לעבודה והִתלוצצו על חשבונה, אמרו, שהיא תמימה, חמת מזג, נוחה להִתפרץ ונעדרת כל חוש הומור. היא אהבה מאוד את רותי, בִיתהּ הבכירה, יותר מאשר את עירית, בִיתהּ הצעירה. זו הייתה בת חמש עשרה וחצי, שקועה מעל לראש בלימודים ובחיי החברה ב’מוסד החינוכי', עד שכמעט לא באה לחדר. אף על פי שרותי הייתה הבכירה, הייתה רקפת דואגת לה בכול - החל בגרביים חמים בחורף, חמים יותר מן הגרביים הרגילים שחילקו במחסן הבגדים, וכלה במִזרן טוב, רך ורחב יותר מן המצויים בשאר החדרים. אך ככלות הכול חשה, שלא מצאה לשון משותפת עם בנותיה.

מאז בגרה רותי הִתנכרה לאימהּ, רקפת כבר שנים אחדות לא נשקה לה ולא ליטפה את שערה, אף על פי שהִשתוקקה לכך. יוד’ל היה גבה קומה ועליז, אהוב על החברים ועל הילדים, מנגן במפוחית־פה, ראש וראשון לרוקדים, מתחפש מצטיין בפורים, מערים גם על הזהירים והפיקחים באחד באפריל. רותי העריצה אותו, אך ידעה, שבעצם הוא רך באופיו, ושהקובעת באמת בענייני המשפחה - היא אִימהּ.

רותי השתדלה לגחך ואמרה:

“מה אַת מבינה, אימא, אתם חיים במושגים של שנת תַרְפַּפּוּ בעליה השלישית. בחיי, יכולת להיות שדכנית!”

יוד’ל פרץ בצחוק, ורקפת אמרה:

“את שוכחת שהזמן עובר, רותי, ושאת כבר בת עשרים, ותצטרכי פעם להחליט….”

“דיי, נמאס,” קראה רותי. “עכשיו בואו נדבר על משהו אחר.”

,,בזמני, בכל אופן…" פתחה רקפת, אך רותי אטמה את אוזניה: “דיי, דיי־י-י… שמעתם שמחפשים מועמד להִשתלמות? נחוץ מורה להתעמלות.”

יוד’ל התערב ושאל:

“מה יש, רותיק, אַת רוצה שישלחו אותך?”

“אני יודעת?” משכה בקולה. “אומרים, שמיקי יותר מתאים.”

עתה דיברו שלושתם בשמחה על אותו קורס למורי התעמלות, כמה זמן הוא נימשך, על מיכאל, שבוודאי אינו מתאים יותר מרותי, על הוראת ההתעמלות ועל הספורט שלמדה רותי בצבא, בזמן שהִדריכה גדנעיות. רותי סיפרה, שרינה, חברתו של מיכאל, עומדת לשוב מאנגליה, ואז עברו לדבר על רינה, איך בילתה שם, מאין לקחו הוריה כסף לנסיעה, ושלושתם היו מאושרים, שיצאו בשלום מן הריב.


9

בשמונה וחצי הופיעו ראשוני הקרואים. תחילה בא עוזי, פרוע בלורית, נִכנס ואמר:

“נו, רותי? איך זה להיות בת עשרים? קיבלת איזה מתנות, שבגללן כדאי להגיע לגיל מסוכן כזה?”

רותי גיחכה והרימה מהרדיו את שני הכרכים של “מלחמה ושלום”.

“יופי!” אמר עוזי.

“אתה אומר יופי, אבל אני אצטרך לקרוא את הכול!”

במזיד דיברה בקול רם, שישמעו הוריה.

“מילא, תיראי שעוד מעט ממש תיבלעי את זה, זה המון על אהבה,” אמר עוזי. על דעתה של רותי עלה, שאולי גם הוא מחַזר אחריה. נחמד!

“שזה על אהבה, זה בסדר גמור,” אמרה בגִנדור. “אבל לא, כשמקבלים את זה דווקא מן ההורים.”

“בחיי, לא ידעתי, שיש לך יומולדת היום, רותי, אחרת הייתי מסדר לך מתנה לפי הטעם שלך,” אמר עוזי. לרותי נִדמה, שהוא מסמיק מעט.

“גם כן ספר על אהבה?” שאלה והִדגישה את המילה ‘ספר’.

“אני יודע? אולי הייתי…”

“כן, כן, מה היית…? תחשוב יותר מהר!”

“הייתי לוקח את הטֶנדֶר ומזמין אותך לארוחה מזרחית בנצרת.” עוזי עבד בפלחה והיה נוהג במכונית הטנדר ומחליף את משמרות העובדים שבשדה, ונצרת, עיר שכולה ערבית, הייתה מושכת בצבעוניותה, בסמטאותיה הצרות ובמאכליה המזרחיים.

“נהדר. אבל איפה האהבה?”

“על זה אפשר לדבר בדרך.”

“חכם!…” רצתה להוסיף: “לדבר! גם כן קונץ גדול…” אך ראתה, שאביה מקשיב לשיחה.

שני היגיע רפי, לבוש סווֶדר כחול, גדול ממידותיו, ולו רוכסן על הכתף, שלא היה רכוס עד הסוף. גם הוא לא היה מסורק, אך אצל עוזי נִראה הדבר קל דעת וחצוף, ואילו אצל רפי התקבל כרישול. היה גבוה מעוזי, עיניו כחולות־כהות ושערו חום־כהה, כמעט שחור. למרות שהיה רזה, היה כבד־תנועה. מתחת לאציל ידו השמאלית הייתה תפיחות משונה בסווֶדר שלו, כאילו הסתבכו שם הגופייה והחולצה.

“נו, רפיק, מה הבאת?” פתח עוזי. “כל מי שמוזמן מוכרח להביא משהו, לפחות רצון טוב.”

“מה יכולתי להביא?” שאל רפי והִתיישב על השרפרף הקטן ביותר. רותי נטלה את קומקום החשמל, ויצאה למלא מים. רפי ישב רגע ולפתע קם ויצא גם הוא. עוזי שמע, שבחוץ, לפני החלון, הוא מחליף איתה מילים אחדות. היה לו חשק לקום ולצותת, אך עד שקם וניגש כמו באקראי לחלון, כבר איחר את המועד: רפי חזר ונִכנס לחדר בפנים סמוקים. וכשנכנסה רותי, ניגשה אל הארון, שמה משהו בתוכו, ולעוזי נִדמה, שעדיין היא מחייכת קצת.

“אה, סתם היתמם, ובסוף בכל זאת הביא לה מתנה,” חשב.

ואכן, כשרפי ראה שרותי יוצאת להביא מים, תפס שזאת ההזדמנות שלו, יצא מהר, ניגש אליה, כשעמדה כפופה על הברז, ואמר בהיסוס אל הגב שלה:

“תִראי, רותי, אני הבאתי לך…” ושָלה מתחת לסְווֶדר מחברת מקופלת, “מתנה, זה סיפור על גדי…” גדי היה החבר של רותי ורֵעוֹ הטוב של רפי ונהרג במלחמת השחרור. “ואני מאחל לך…” - עתה דיבר בשטף את הדברים, שהכין לעצמו - “שתמיד תישארי כמו שאת…” תחילה רצה לומר: “שתמיד תישארי נאמנה לעצמך,” אלא שזה נִראה לו מליצי מדיי. “ושלא תלמדי כלום מאחרים, ו… ו…” כאן שוב היסס. “שימי בגרותך לא יביישו את ימי נעוריך.”

כמובן רצה לומר לה גם, שהיא “העלמה” שבשירי “כוכבים בחוץ”, שנאמר עליה: “כול עוד העולם את שיריו לא ירצח, ילכו השירים להקיפך.” ולבקש, “היי לי שֵם נִרדף, ברוח ובזמר, לכל אשר גאה וייף לאין מרפא.” ועוד דברים משם, שבוודאי - גם רפי חש זאת - היו מעוררים את צחוקה. כך גם צריך להיות, טבעי ויאה שיהיה כך.

רותי העמידה את הקומקום על הארץ, הִזדקפה, ניגבה את ידה הרטובה בידה היבשה והושיטה אותה לרפי: “תודה רבה. תודה. אני שמֵחה.” והייתה קצת נרגשת. רפי לחץ את ידה בחוזקה ובמרוצה חזר לחדר. ורותי חייכה: ריצה ילדותית כזו!

בינתיים באו עופרה ואורי. עופרה ישבה על הספה, ועוזי שאל אותה על התנאים שהיו לה בירושלים, כשעבדה שם בהדרכה בתנועה: כמה כסף קיבלה לחודש, כמה שילמה בשביל החדר, בני כמה היו החניכים שלה ומה ‘העבירה’ בפעולות?

“מה אתה כל כך מתעניין בזה, מרקוס?” שאלה רותי. ‘מרקוס’ היה כינויו הישן והנשכח־כמעט של עוזי, שבא לו לאחר שניסה - כך תיאר זאת גדי - “להסביר את הקאבִּיטאל של קארול מרקוס לפלאח ערבי ולחמור שלו”.

“אני מגלה ערוּת תנועתית,” ענה עוזי. כולם ידעו, שכנראה עתידים לשלוח אותו העירה במקום עופרה.

“היית מסכים לצאת לירושלים?” שאלה עופרה. מה שבעצם שאלה את עצמה, בדומה לכל מדריך־ומחנך, שמעביר את מקומו ליורש, היה, אם יבין לנפשן של הבנות־החניכות, אם ירכוש את אמונן וימשיך ויבנה בלבבות שלהן מה שהתחלתי לבנות אני? וכמו כל המדריכים במקרה כזה השיבה לעצמה בשלילה.

“כנראה שאינך מכירה את מרקוס שלנו, אם חשבת שייצא לירושלים,” אמר אורי. “הרי ההנהגה הראשית בתל־אביב.”

כולם גיחכו, אך עוזי נהנה ואמר:

“מה יש? הרי מישהו מוכרח לשבת שם, בהנהגה הראשית הזאת. אז למה שזה לא אהיה אני?”

אורי קימט את מצחו, אך לא אמר כלום.

אחרי כן הִגיעו מיכאל ויתר דיירי השכונה. רותי הִגישה את הקפה. יוד’ל הדליק לעצמו סיגריה והִסתכל בגאווה בבִתו. רותי הרגישה בכך וחשבה: “גם הוא, כשהיה צעיר, היה מִסתובב עם הרבה בחורות. לא פעם שמעתי על זה. הוא רק מטיף לי מוסר בגלל אימא.”

מדי פעם רמזה רקפת על צלחת הסוכריות ואמרה:

“אבל תִתכבדו, בבקשה,” או שהייתה שואלת: “שמת מספיק קפה, רותי? אולי קצת תחממי את החלב?”

בשיחתם של הצעירים לא הִשתתפה: את רוב הלצותיהם לא הבינה והן נראו בעיניה אוויליות. “אנחנו בזמננו דיברנו על דברים אחרים לגמרי,” חשבה, כפי שתמיד חושבים ההורים. בכל זאת חייכה. נזכרה בעצמה, כשהייתה בת עשרים: אך שבועות מעטים קודם לכן באה לקיבוץ, התגעגעה הביתה ולא רצתה להודות בכך, גרה באוהל, שהיה פרוץ לרוחות ולעיני העוברים, דולף בימי הגשם ומחניק בימי השמש. את יום הולדתה לא חגגה, ואילו הייתה שומעת, שמישהי מחברותיה חוגגת את יום הולדתה, הייתה צוחקת בביטול ובמרירות ואומרת, ש“הבחורה הזו לא השתחררה עדיין מן הזעיר־בורגנית הקטנה שמסתתרת בה”. ועתה היא כבר בת ארבעים וחמש, ואותן עשרים וחמש שנים מאז יום הולדתה שלא נחוג, עברו במהירות מבהילה. כמה עוד נותר לה לחיות? חמש עשרה שנים? עשרים וחמש? רקפת הִביטה בבִיתה ובחבורת הנערים העליזים המחזרים אחריה, חשה עלבון, כילדה קטנה שנטלו ממנה את הצעצוע האהוב עליה, ולא יכלה לכבוש רגש מכאיב של קינאה. ובתוך כך חייכה ואמרה מדי פעם: “אבל תִתכבדו בבקשה,” והִגישה למסובים צלחת סוכריות.

אף לכאן הביאה תלמה את סריגתה ונופפה בזריזות במסרגות. אורי חקר את מיכאל בדבר יום הספורט, שעתיד להיערך בעוד שבועיים. מיכאל השיב קצרות.

“זה בסך הכול של העמק,” אמר בביטול. לאמִיתו של דבר היה נעים לו שחוקרים אותו על כך.

“אבל מי שמנצח בכל מקצוע, יכול לגשת לתחרות הארצית, נכון, מיקי?” שאלה תלמה.

מיכאל הניד ראש. בתחרות זו היו עתידים להשתתף הוא ורותי - הוא בקפיצה לגובה ובקפיצה לרוחק, והיא בזריקת דיסקוס ובקפיצה.

“אתם אל תצחקו. אם מישהו מאיתנו מגיע לסיום, אז זה עניין רציני,” אמר אורי. “הולכים לבחור שם נבחרת ארצית.” אורי נימנה עם אותם חובבי ספורט נלהבים, שעוקבים בלהיטות אחרי הישגיהם של אנשי שלומם ולעולם אינם עוסקים בספורט בעצמם.

“מה, באמת? יא, אז אפשר להגיע עוד לאולימפיאדה!” קרא יוסי ופער עיניים גדולות, וכולם פרצו בצחוק.

“ככה זה,” אמר אורי. “צריך לשלוח מדריכים לתנועה בעיר ולהכשיר מורים, ובדיוק חסר לנו, שמישהו ייסע לאולימפיאדה. אז מי יישאר להוביל את הקש מהשדה?”

“חכה, אל תתלהב,” אמרה תלמה. “ב’להכשיר מורים' חשבתָ גם על מורה להתעמלות, שמתכוננים לבחור בשיחה הבאה?”

“מה, ברצינות?” הופתע אורי.

“בטח, הרי רותי מועמדת.”

רותי סקרה את היושבים ונהנתה.

“מה, רותי?” שאל אורי. “ממש רוצים לשלוח אותה להכשרה? לשנתיים?”

“כנִראה שגם הוא מאוהב בי,” הרהרה רותי בגאווה. “אבל מה זה?” הִסתכלה בפניו של מיכאל. “הוא נִראה מבולבל לגמרי. אולי קיווה שהוא עצמו יהיה המועמד?” כולם ידעו, עד כמה מסור מיכאל לתחביב שלו: ראו אותו מתעמל בבקרים, רץ ריצות ארוכות בשבתות, מתאמן בבור־הקפיצה של המוסד החינוכי… אך רותי לא חששה, שהוא יהיה לה מְתַחרה מסוכן. הסתכלה בדמותו הגבוהה, השחומה והשרירית, בעיניו האפורות ובארשת פניו הנאה והשקטה: בלי ספק הוא יהיה מורה טוב ממנה בהרבה. ובכל זאת ישלחו אותה ולא אותו. מחשבה זו הייתה טִבעית בעיניה, כשם שהיה מובן מאליו, שגם רפי, גם אורי וגם עוזי מחזרים אחריה. “רפי נחמד,” חשבה. “הוא יודע טוב להקשיב כשאני מפטפטת. מכולם היה הכי נעים ללטף את הבלורית שלו. אבל הוא קצת גולם.” העבירה מבטה על עוזי. “איתו היה הכי קל להתחיל. הוא חם וכנִראה יש לו קצת ניסיון. אבל הוא גאוותן ונורא אוהב לשמוע את עצמו, בייחוד על פוליטיקה. ואורי? קשה לתאר, שהוא בכלל מסוגל למשהו כמו משחק־אהבה. יש לו ראש גדול מדי. אבל הוא בטח יהיה אבא הכי טוב לילדים: יכין להם צעצועים במסגרייה, ידאג לשפר את החדר. לוּ הייתי בטיבט, ששם יש ריבוי גברים, הייתי מתחתנת עם שלושתם. וכאן? כאן טוב, שבינתיים אני לא מתכוננת לבחור ביניהם.” בדִמיונה צירפה גם את יחזקאל אל חבורתם ונזכרה במכתב שקיבלה. בעוד הפטפון מנגן, יצאה החוצה, נכנסה אל ביתן־המקלחת הסמוכה, וקראה בחטיפה. המִכתב היה קצר והיה כתוב באותיות מסורבלות:


שלום רב לך רותי אני מציע שניגמור בינינו רותי ומקווה שהמיכתב לא יבוא לך כהפתעה אנחנו עכשיו רחוקים וקשה לנו להיתראות אני חתמתי על עוד שנתיים קבע ובזמן הביקורים שלי אצלכם משעמם וכאן יש הרבה בנות ואני מקווה שהמיכתב לא יצער אותך יותר מדי שלום רב יחזקאל.


בעין מהירה רִפרפה על הכתוב למצוא שגיאת כתיב. כשזו לא נמצאה, תלתה את כל טינתה בסגנון.

“אני מקווה שהמיכתב לא יצער אותך יותר מדי,” חזרה וקראה. “בכלל הוא לא מצער אותי, אדרבה להפך!” ומיד נִזכרה, שכשביקר לראשונה בקיבוץ, הִזמינה אותו לחדרם של הוריה, שם ישב כגולם ולא ידע על מה לדבר עם אביה. לאחר שנסע, אמר יוד’ל: “נִדמה לי, שהוא בחור קצת… פשוט, לא?” אחר כך נתנה דעתה על המילים “וכאן יש הרבה בנות”. “רוצה לעורר קנאה, אחרת לא היה כותב ככה. באמת פרימיטיבי.” קיפלה את המכתב ודחקה אותו בכוח לכיסה. זרקה לאחור את ראשה, לגרש מן המצח תלתל בהיר, וחזרה אל הקרואים. בדרך שיננה לעצמה: “הוא לא יצליח לקלקל לי את המצב רוח. בכלל אהבתי אותו? נכון, שהוא יפה וחם ופשוט, ולא עושה עוויות ובעיות, אבל אילו אוטו היה דורס אותו, נניח, או נגיד מכבש־כביש, הייתי בוכה הרבה? חבל רק, שלא אני כתבתי לו, שזאת אני, שרוצה לגמור איתו.” והיא נזכרה בַסיפור על אותו איש שנדרס על ידי מכבש והוכנס לבית החולים, שבדיוק היה נעול, בסדק שמתחת לדלת. זה טוב!

כשחזרה לחדר, בדיוק נִגמר התקליט הקודם - פזמון ישראלי - ואז הִניחה אחר במקומו ואמרה:

“נו, נִראה אותכם, אם יש למישהו מִכֶּם דם לרקוד טנגו!”

כמה טוב שהיא צעירה, גמישה ויפה, מלאת מרץ, חשה שחושקים בה, ושהיא עדיין חופשית, חופשית- ותישאר ככה!


10

למחרת אחרה לקום. כשיצאה מן הסוכה, כבר היה עשר וחצי ולא היה כדאי ללכת לחדר אוכל לארוחת בוקר. ישבה על מדרגות הסוכה וצחצחה את נעליה. על שורת המרצפות, שהוליכה עד לב החורשה, קרב זאב, המזכיר. רותי הִביטה אליו בציפייה.

“שלום לך, רותי,” אמר, כשהיגיע למדרגות הסוכה. “טוב שאני פוגש אותך. רציתי לדבר איתך על בעיה אחת עדינה. אַת הרי יודעת, שבכל הארץ קיימת עכשיו מצוקה של חוסר דירות, בקשר לקליטת העלייה, וגם בקיבוצים, למרות שנעשה שם בשנים האחרונות מאמץ מוגבר בשטח הבנייה, הרי בינתיים, כאמור…”

רותי הִסתכלה במנוחה בצדעיו שכבר העלו מעט שיבה ובעמידתו הנבוכה וחשבה: “אין דבר. שיפרפר קצת, אם הוא נהנה מזה. מעניין מה הוא רוצה.”

“הרי בינתיים, כאמור, הבעיה לא נפתרה עדיין בשלֵמותה. ומכיוון שהמצב הוא, כאמור, כל כך קשה, אנחנו נאלצים לפנות לעיתים בדרישות אל החברים הצעירים, שֶיַטו שכם למאמץ הקליטה הכללי. ומפני שאַת, כפי שמכירים אותך, בת חיל, ביקשו ממני מוועדת החברים להסביר לך את הבעיה הזאת של מצוקה בדיור…”

כאן פקעה סבלנותה של רותי:

“אז מה אתה רוצה?”

אבל זאב לא יכול לוותר.

“אם כן, בקיצור - אני רואה שאַת ממהרת לדעת את העיקר - ביקשו ממני, ורק באופן זמני, כמובן, מפני שכל הזמן נוספים אנשים למשק…”

כאן עלה רעיון על דעתה של רותי:

“שמע, זאב, אין לכם שום רשות ושום זכות להוציא אותי מן הסוכה. עוזי ואורי בנו אותה בזמן שהיו בצבא והיא לא עומדת לרשות שום ועדה בשביל לפתור שום מצב. ולא יועיל לכם כלום, כי אני לא אצא מכאן.”

“בוודאי, רותי, בוודאי,” - חייך זאב. “אנחנו, כאמור, רק באים אליך בהצעה. ולא היינו מעלים על הדעת לפַנות אותך. והמדובר בסך הכול בשבוע או בשבועיים, ולכל היותר בחודש… ואנחנו גם שמענו, זאתומרת, התרשמנו, שעופרה היא החברה שלך…”

לא לחינם יצא לזאב שֵם של מזכיר טוב. לעולם לא היה מטיח רעיונות או הצעות בפני איש שיחו, אלא היה מניח לו לגלות בעצמו, למה הוא מתבקש.

“אתם רוצים, שעופרה תיכנס הֵנה לגור? הרי…”

“כן,” אמר זאב בהקלה. “רק, כאמור, לשבוע או לשבועיים. כנִראה שאי אפשר לשַכן אותה אצל אימהּ. אני חושב, שיהיה אפשר להכניס עוד מיטה לסוכה?”

הוא הִביט בה בציפּייה. דעתה של רותי נחה. עד כה היה די נעים לגור עם עופרה. פרשת יחזקאל נסתיימה. שוב לא יבוא לביקורים, והיא עתה חופשייה. טוב יהיה לשמור חופש זה כמה זמן.

“בסדר, זאב,” אמרה. “הרי יכולתָ להגיד תיכף. ממילא היא כבר גרה אצלי.”

אחרי שזאב הלך, הוסיפה לצחצח את נעליה.

עוזי ראה, שזאב בא, מדבר והולך, ויצא מחדרו בצריף, ניגש, התיישב על ארגז ריק במרחק כמה פסיעות מרותי והִביט, איך היא מצחצחת נעל אחר נעל.

“מה הוא רצה ממך?” שאל, “משהו בקשר להשתלמות שלך?”

“אה, הוא רוצה, שאהיה בעיר, בזמן שגם הוא יהיה שם,” חשבה בשמחה. ובקול אמרה: “איפה! הוא רוצה להכניס אליי לסוכה את שושו. אבל קודם הוא הִרצה לי על בעיות שיכון ועל קליטת עליה, וכבר חשבתי שהוא רוצה להוציא אותי מן הסוכה וכמעט צעקתי עליו.”

“להרבה זמן?” שאל עוזי, קטף גבעול עשב וכוסס אותו בשיניו.

“אה, הוא דואג, שכבר לא יוכל לפגוש אותי לבד כל כך בקלות. הוא בטח רוצה אותי,” חשבה, וחשה כלפי עוזי רגש של חיבה ושל תודה מהולים בזלזול, כפי שרחשה לכל המחזרים אחריה.

“רק לשבועיים או לחודש. מילא. הסכמתי. אבל מקודם, כשחשבתי, שהוא רוצה להעביר אותי מכאן, ממש נבהלתי. מסתבר, שכבר נורא התקשרתי לסוכה המזופתת הזאתי. אולי מפני שהיא כזאת גם זרוקה וגם מיוחדת, על כלונסאות ובחורשה ובקצה המשק, ויש לה מראה כזה - הרפתקני. לא הייתי יוצאת מכאן בשום אופן. ועם שושו לא איכפת לי לגור קצת. פעם היינו חברות טובות ממש, אז, כשהיה לי הרומאן שלי עם ציקי, אתה זוכר?” צחקה והעיפה לאחור תלתל מן המצח. עיניה הירוקות הִבריקו ואמרו: “תיראה, באיזו קלות ובאיזה חן אני מדברת על הרומאנים שהיו לי!” ובקול אמרה: “אני די מחבבת אותה. היא כל כך נורא תמימה. מילא, אולי אצלי היא תוכל ללמוד משהו.”

בדִמיונה ראתה, איך תהיינה יושבות בערבים ומפטפטות. בחברה רותי הייתה מתלוצצת לעיתים על חשבונה של עופרה, אבל בסתר ליבה גם קינאה בה קצת.

“אתה יודע,” אמרה. “היא תמיד כל כך מצפונית. טוב לדעת, שיש כמה אנשים, שהם תמיד בסדר.” היא סיימה את צִחצוח הנעליים והחזירה את המברשת לקופסה.

“תגידי, רותי, מה עם הנסיעה לנצרת? מִתחשק לך לנסוע?”

“ומי עוד נוסע?” שאלה לתומה. רצתה לראות, אם יהיה לו האומץ להודות, שאינו רוצה לקחת אחרים.

“איי, עִזבי אותם, כולם עייפים, אי אפשר להוציא אותם בשבת לשום מקום. לפני שבוע הייתה אסיפת בחירות בעפולה, והִצעתי לכמה חברה לנסוע - אף אחד לא רצה לזוז.”

רותי הִסתכלה בצריף ונִמלכה בדעתה. על מִדרכת הבטון טיילו כמה משפחות על ילדיהן, גם אלי ניר, המסגר, שעוד לפני חצי שנה היה אחד מדיירי השכונה, הלך שם חבוק עם אשתו וכרסה בין שיניה, כמו שאומרים. טוב, שהיא, רותי, לא הִתחייבה עדיין למשהו ולמישהו, ועדיין היא חופשייה לפטפט עם עוזי, ואחרי כן, כדי להרגיז ולהעניש אותו, על שהוא לא מחזר בכנות ובתום־לב, היא תזמין לנסיעה הזאת את מי שיזדמן בדרך, הלוואי למשל… למשל… נגיד, אפילו אורי. וחוץ מזה, היא תקבל מחברות סיפורים מרפי. וחוץ מזה, בכלל, היא מצפצפת. כי היא מרגישה, שהיא צעירה וקלה, וזה יהיה נהדר, איך תִנשוב הרוח חזקה כשהטנדר יטוס, ואיך תַפנה את פניה מול הרוח ותשיר, ולא סתם, אלא היא - כמו שאומרים בשירים - תיתן את קולה בשיר, תיתן את כל הלב ברוח ובשיר!

“יאללה, בוא ניסע,” אמרה.

עוזי נִכנס מהר לחדרו, לקחת שתי לירות ואת מפתחות הטנדר, ומשם הלכו לחנייה שמאחורי חדר האוכל. כשהִגיעו, ראו מרחוק את אורי, את רפי ואת מיכאל הולכים יחד. רותי הסתובבה וצעקה:

“הֵי, חברה, אולי מתכייף לכם לנסוע לנצרת?”

עוזי עיווה את פניו ומִלמל, שאולי יצטרך להוביל משהו ולא יהיה לו מקום. רותי כמו לא שמעה.

“מה?” החזיר אורי בצעקה.

“לנצרת! לנסוע לנצרת! אם יש לכם כיף לנסוע!” צעקה רותי. כמה טוב לצעוק בבוקר בהיר, כשזו שבת ועומדים לנסוע!

אחרי דין ודברים קצר פנו אורי ורפי לעברם ומיכאל חזר לבדו לחדרו. כשהִגיעו, שאל אורי:

“מה פתאום אתה נוסע, מרקוס?”

“יש לסדר משהו לבחירות. ובחזרה אני צריך לקחת רהיטים מאיזו נגריה. ואולי לא ניסע בכלל, אם לא יהיה לי דַי בנזין. עכשיו אני לא יתחיל לרוץ אחרי החצרן בשביל לקחת אצלו.”

אורי ורפי עלו וישבו מאחור ורותי היססה: הטנדר היה פתוח ויהיה הרבה יותר נעים לנסוע מאחור, ברוח. אבל כשראתה את פניו הזועפים של עוזי, ישבה על ידו, בתא הנהג.

הדרך עברה מהר. רותי שאלה משהו על הבחירות המִתקרבות ועוזי הִסביר לה, איזה רשימות מתחרות ברחוב הערבי ואיך הן מנסות למשוך קולות, איך מנסה המושל הצבאי, הממונה על העיר, להקשות על מפלגות האופוזיציה. ומה אתה, עכשיו, עושה בנידון? שאלה רותי. עליו למסור כמה הוראות לערבי רַכז הסניף, שהוא בעל נגריה והקיבוץ מזמין אצלו רהיטים, שאולי, אם יהיו מוכנים, מה שאין להניח, עליו לקחת בדרך חזרה. ולמה לא מתקינים אותם אצלנו? זאת שאלה טובה. ראשית, כי אין לנו מספיק עובדים, ושנית, מן הרכז… איזה? לא, לא הערבי, מה פתאום שערבי ייתן הוראה? מן הרכז היהודי של הרכזים הערבים, יקה מיוּקָק מקיבוץ הזורע, שלמד ערבית.

כל אלה לא עניינו את רותי, אבל, כדי לפייסו, הוסיפה ושאלה:

“ומאין אתה יודע ערבית, מרקוס?”

“למדתי,” ענה בגאווה. “זאתומרת, קצת, יַעַני, הִתחלתי, אבל הִפסקתי עכשיו בגלל הרוסית. אנחנו צריכים לראות את המציאות באופן דינאמי. היום אפשר להִתקיים אצלנו רק על עברית. אבל בעוד כמה שנים…” - והִמשיך והִסביר, שרוסית וערבית הן שפות העתיד של המִזרח, מלבד סינית, כמובן, שללא ספק תִשלוט, אבל תודה לאל רק במאה הבאה. בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, למרות הקו של בן־גוריון, תִצטרך ישראל לעשות שלום עם הערבים, תשלם פיצויים לפליטים, תרשה לחלק מהם לחזור, ותִצטרף לפדראציה של ארצות המַנטָקה, זאתומרת, האזור, של שַארק אל אַוּסַט, זאתומרת, המזרח התיכון. ואז תיפָתח הדרך לאותן מִפלגות ולאותם אנשים, שמתמיד דגלו בהבנה ובשיתוף בין יהודים לערבים, ולכן…

רותי הִסתכלה בינתיים בנוף. הכביש הִתפתל בעיקולים רבים, חדים, טיפס ועלה אל רכס ההרים, על מדרונות נטועים אורנים. ככל שגבהו, הלך ונפרש לרגליהם העמק כשטיח ענקי ובו משבצות צהובות, רצועות רחבות חומות, ופזורים עליו כתמי ירק וקוביות זעירות ולבנות. יד ענקים לשה, צרה ופיזרה את כל אלה בחדר צעצועים גדול סמוי. ואולי, ודאי, יש בו גם מכונית־צעצוע נוסעת במעלה הר־צעצוע ובה יושבת בובה יפה, בובה הכי יפה.

כשהִגיעו לעיר, העמיד עוזי את הטנדר ברחוב צדדי, לא הרחק מן הדואר, והלך לחפש את מזכיר הסניף, לברר באותה נגריה, אם הרהיטים מוכנים. רפי, אורי ורותי אמרו, שבינתיים יטיילו ויחזרו נגיד בעוד כמה? בעוד שעה יחזרו הנה, בסדר? עוזי הניד ראש בזעף: ממילא הטיול מקולקל. אילו היה נוסע לבד עם רותי, היה הוא מטייל איתה, לחוץ אליה בדוחק של הסמטאות הצרות בשוק הישן, מבקר ביריד הסוסים, מראה לה את הקדר בעבודתו, מזמין אותה אל ביתו של אחד מידידיו, ורומז לו, שידבר איתו דווקא ערבית, הפעם. חבל, חבל.

לאחר שעוזי הלך, פנו שלושתם - לפי בקשתה של רותי - אל החלק הכי עתיק, איפה שאולי גרו ישו והאימא שלו, הבתולה. ואיפה שמוכרים בשׂמִים גם, בגלל הריחות. כך עברו במהומת הרוכלים, בדוחק הקונים, בין ההולכים בטלים. רותי כבר ביקרה כאן פעם, ובכל זאת נִראה לה הכול חדש ומוזר. הציצה לגומחות המלאכה של הפחחים, שריקעו קערות מתכת, לסנדלרים, לדוכני המזכרות לתיירים, ובתוך כך קראה מדי פעם, יא, תיראו, את זה דווקא הייתי לוקחת, את העוגה הזאתי שטבולה בשמן, ומה המקלות האלה, בטח מתוקים, בטח מוצצים את זה, והמפה הזאתי, מה זה משנה, אם מפת שולחן או לא שולחן, מפה, שיכולים לפרוש איפה שרוצים, העיקר שהיא רקומה, ואת הכד הזה גם, ואת הנעלי־בית, איך אתה קורא לזה, אנפילאות? יופי, שיהיה, יא, ותיראו את המחרוזת צדפים, ואת המטפחת ראש, הינה, והמערכת הזאת ספלוני קפה עם הקומקום נחושת! ועל כל קריאה רפה שקראה בקול, היו לה עוד כמה קריאות עזות בלב, כל כך הרבה דברים שמשכו את העין ומשכו־ומשכו בחוזקה את היד, לפחות למשש קצת בשביל לחוש - אלא מה, כרגיל, אין כסף.

“איך קוראים לבחורים שיוצאים עם בחורה, קאוואלירים? כן? אז אני שואלת אתכם, איזה מין קאוואלירים אתם, שיוצאים לטיול עם בחורה על כיס ריק?”

“אל תישכחי, שאת הִזמנת אותנו,” אמר אורי.

רפי שתק. הִסתכל בהמוני הילדים, רובם יחפים ובלויים, שהִתלבטו סביבם, עוקבים אחרי המטיילים בסקרנות, נדחקים לקבל מהם בקשיש. בחורים צעירים משופמים, בעלי בלוריות מבריקות, סקרו את רותי ובטח הִפשיטו אותה בדִמיונם. חמורים עמוסי כדים עברו מתנודדים. בני עַם זה הרגו את הטוב שבידידיו, את גדי. שלוש שנים עברו מאז. גדי לא טייל כאן מעולם. אבל חברתו לשעבר, מהלכת כאן צוחקת, מבריקה בעיניה, בשיניה, שובבה בשיער הקצר, הערמוני. וגם הוא, רפי, אינו נוטר להם. אינו יכול לנטור. זה מוזר. ועצוב. ואיכשהו לא יכול להיות אחרת.

אחרי כן פגשו את עוזי, וזה הִזמין אותם למִסעדה. על חשבון הברון, זאתומרת, סניף המִפלגה. אבל עוזי הִזהיר, שהפעם הברון דלפון, והתקציב שתי לירות, לכל היותר. בדאגה עיינו בתפריט ובמחירים, והִזמינו חומוס, פיתה וקפה שחור. הששליק והחמוצים נִדחו עד ש… אבל עוזי לא פירט באיזה עד ש- מדובר.

עם זאת, מצב רוחו הִשתפר. הוא הִדליק סיגריה, דחה בביטול נער דל וכחוש, שרצה לצחצח את נעליו, וסיפר על מזכיר הסניף: רוב הערבים פה רזים, אבל זה שייך לאותם השְמַנמנים, שתמיד מרוצים מעצמם. תמיד הוא מדבר על התנופה הגדולה, שבה תִתנהל הפעולה, בקרוב, אינשאללה, בעוד שלמעשה הוא לא עושה כלום, מלבד שהוא מקבל משכורת. מספר החברים לא גדל: שני דודים שלו, ושלושה בני דודים. וגם אותם, שהם כביכול מסורים ומתקדמים ועובדים בקיבוץ ורואים שם את החיים, גם אותם אי אפשר להניע, שישלחו למשל לאיזו אסיפה את הנשים שלהם. כי ידברו. ומזה הם הכי מפחדים. שידברו - לא עליהם, אלא על הנשים שלהם. ולמה לא בא אף אחד מן השכנים? הם מפחדים, שיפסידו את רישיונות העבודה. הרי יודעים, שהמושל יש לו “זנבות” בכל מקום, שמלשינים לו על מי שלא מוצא חן בעיניהם. אז מי שלא עובד בקיבוץ מפחד. אחרי שמיצה את נושא מזכיר־הסניף, פתח בנושא הקואופרטיב: המפלגה, זאתומרת הוא, עוזי, בגיבוי של היֶקֶה ההוא מהזורע, ראש המחלקה, הִציעו לכמה פלחים לייסד קואופרטיב, לרכוש יחד כלים חקלאיים וטרקטור קטן. כולם אמרו, שזה רעיון טוב, אבל לא רצו להִשתתף. למה? למה! זהו, שאי אפשר להוציא מהם, מה הסיבה האמיתית. עובדה.

עוזי אהב לדבר, אהב שיקשיבו לו, ולא נתן לאורי לשנות את הנושא. כשהִתחיל אורי לדבר על האדמות שעומדים להחליף עם כמה פלאחים, כדי לאפשר למשק לרכז חלקות קטנות ומרוחקות, עבר עוזי מיד למצבם של הפלאחים בכלל, למחירים המגוחכים שהם מקבלים בעד התוצרת שלהם, הממשל הצבאי דואג, שלא יגיעו עם התוצרת שלהם לשוק, עד שלא ישתפו פעולה.

בינתיים חשבה רותי, שמשונה, שבמסעדה הזו אוכלים רק יהודים, קצינים ושוטרים. בשולחן שכן קמו, המלצר מיהר אליהם, ניפרד מהם בידידות מופגנת, אבל רותי לא ראתה, שהם שילמו לו משהו. לעומת זאת, שני בחורים, שלפי הדיבור ולפי השפמים הגדולים בטח מושבניקים, הִתחַשְבנו עם המלצר ושילמו. עוזי גם הוא שׂם לב והעיר:

“תִראו, איך המושבניקים שומרים על הכסף שלהם!”

אבל כשביקש הוא את החשבון, והִתברר, שחסרים לו גרושים אחדים, הִתווכח גם הוא, תחילה עם המלצר ואחר כך עם בעל המסעדה, כדי להוכיח, שבחשבון ננקב סכום גבוה מן הרשום בתפריט. בסוף ויתר בעל המסעדה, ואז שוב פנו לַטנדר, לנסוע הביתה.


תחילה לא נקשרה שיחה. בטח הוא עוד מחשב את מחיר הארוחה, חשבה רותי והִביטה בשתיקה בנוף, עד ששאל:

“נו אז מה, באמת רוצים שתהיי מורה להִתעמלות, רותי?”

“עוד לא החליטו,” אמרה בענווה. “מדברים על זה.”

“זה קורס של שנתיים?”

“לא יודעת. אולי רק שנה.”

“וזה על יד תל־אביב, נכון?”

“נִדמה לי שכן.”

“אותי רוצים לקחת לתנועה,” אמר, כאילו הוא מגלה לה משהו חדש, “אז נהיה יחד.”

“חכם בלילה! ואם ייקחו אותך לירושלים? או לאיזה חור נידח, לאיזו מושבה?” צחקה מֵתגרה.

“שטויות! אז לא אסכים ודַי. אם - אז רק בתל־אביב. באמת יש לי חשק לראות פעם, איך מסתדרים שם העניינים, בהנהגה הראשית הזאת. יש לי תוכנית לארגן שם כמה דברים אחרת.”

רותי חששה, שיתחיל לפרש את תוכניתו. אבל עוזי שאל:

“ולך מִתכייף לצאת?”

“בטח,” אמרה. “אני משוגעת אחרי התעמלות. כשמתנועעים קצת לפחות מרגישים שיש גוף. אחרת בכלל מתנוונים. כל זמן שעוד צעירים צריך לנצל את הגוף וליהנות ממנו.”

זאת הייתה הזמנה? אתגר? עוזי חש לפתע בקִרבת גופה. הוא זרק בה מבט חטוף, וזה החליק באי־זריזות מן השיער הקצר אל האף הילדותי והעיניים המרוחקות, אל השפתיים המלאות והלחות, רִפרף על כתפיה ונתלה בחזה. ודאי נִפלא לחבק גוף צעיר כזה. זרם חם עבר בו מן הבטן לַמפשׂעה, ליבו החיש פעימותיו ונשימתו כבדה. היה דרוש מאמץ להחזיר את עיניו לכביש. הם בדיוק עברו את העיקול האחרון, וכבר היו למטה, בעמק. הכביש השׂתרע לפניהם חלק, ישר וריק.

“רותי, תגידי…”

מיד הִרגישה בקולו הצרוד. גם בקִרבה החל לפעום משהו, היא חשה בתוכה משהו זורם, את פעימות הלב, ועם זאת פשטו בה לֵיאות ורִפיון מתוקים. אילו היה מחבק אותה כרגע…

“מה יש?” שאלה. גם קולה נצטרד ונתחספס.

“אולי אַת רוצה קצת לנהוג?” פעמים רבות שמע על תכסיס זה מנהגים מנוסים, וגם הוא כבר ניסהו, ולאו דווקא בלי הצלחה, כפי שסיפר בענווה לנהגים־עמיתים, כשדובר על הנושא “טרֶמפּיסטיות”.

מדבריו נשבה אי־כנות. החיוך הלֵאה שלה נעלם ובארשת רצינית אמרה:

“דחילק, מרקוס, אתה מתחיל איתי כמו עם טירונית. אני לא עולה חדשה.”

היא לא הִתכוונה, שזה יהיה סירוב מוחלט, אלא תיקון־כיווּן. אך הוא חש, כמי ששפכו עליו - ולא בטעות - מים קרים. התרגשותו פגה בבת אחת והייתה לכעס.

“לא רוצה? לא צריך!” אמר והֵדק את שיניו.

כעבור שעה קלה של דומייה הִגיעו למשק.


11

רפי אהב את העמדה הקטנה, שבה התגורר, אף על פי שנחשבה מקום מגורים עלוב. כשחזר מן הצבא, הִציעה לו ועדת חברים חדר בצריף, אך הוא סירב: מוטב לו שיגור באוהל, אמר, ויחכה, עד שתִתפנה העמדה. שם גרה משפחה צעירה, אלי ניר וחיה, ורפי ידע, שנבנים כמה בתים, וברגע שיושלם הראשון, יעברו אלי וחיה לשם, והעמדה תִתפנה. כעבור שלושה חודשים הִשיג את מבוקשו. כששאלה אותו מירה, גננת ותיקה, שהייתה אז אחראית לשיכון:

“תגיד, רפי, למה אתה מתעקש דווקא על המקום הזה?”

ענה לה בגילוי לב:

“אַת יודעת, מירה, אני לא הכי חברתי. אני ארגיש טוב רק אם תהיה לי פינה משלי. ומלבד זה אני אוהב לגדל עצים.”

“נו טוב, אבל את זה אתה יכול בכל מקום.”

“לעמדה אין שכנים צמודים ויכולים לערוך תוכנית כמו שרוצים.”

מירה חשבה שבחור זה קצת תימהוני, מילא. והיא משכה בכתפיה.

לעמדה הייתה ריצפת בטון ותִקרת בטון, הקירות לא היו מטויחים. רפי התרוצץ מוועדת חברים לרכז עבודות הבנייה ומהמזכיר לרכז המשק, לקבל אישור, שיטייחו לו את הקירות, לא רק מבפנים, אלא דווקא גם מבחוץ. לבסוף בא על שכרו - העמדה והמרפסת שלה אכן טויחו. לאחר שיבש הטיח סייד בעצמו - מבית בחוּם בהיר מאד, שקט ועמום, מחוץ - בלבן צהבהב, ואת הגג - בסיד נקי, לבן מסנוור, שיחזיר את קרני השמש ויהיה קריר בקיץ. את גגון הפח החלוד שעל המרפסת מירק וצבע באדום נגד חלודה ובכיסוי ירוק בהיר, “ירוק היאור”. זמן רב עמל להשיג דווקא גוון זה. בקיבוץ צבעו את התריסים ואת הגגונים בירוק כהה, “ירוק הציידים”, אך זה לא מצא חן בעיניו. כשיגְדלו העצים סביב העמדה, החליט, יסַייד את קירותיה באותו ירוק בהיר.


פעולות אלו ארכו שבועות רבים. רפי עבד בפלחה ולא קיבל את השבתות המגיעות לו: באביב סידור העבודה תמיד היה דחוק בימי עבודה. באמצע אדר (בסוף פברואר, אבל הוא ניסה אז להרגיל עצמו לחשוב ולהרגיש לפי החודשים העבריים), הוא דרש בתוקף שלוש שבתות רצופות. צריך היה להיחָפז: אם יחמיץ ימים אלה, יבואו השרבים, ויצטרך לדחות את הנטיעות לחורף הבא ויפסיד שנה. לאחר הפצרות הִשׂיג את השבתות. בבוקר הראשון לקח את הטרקטור הקטן של משק בית הספר - לטרקטור זה היו גלגלי גומי, היה קל לסובב אותו, ואפשר היה להרכיב עליו כלי עבודה קטנים. קודם דִסקֵס את השטח פעמים אחדות. גדר התיל התעקלה שם סביב העמדה, והשטח שעמד לרשותו היה גדול למדי ובכל זאת לא הִספיק לרפי לתוכניותיו. דרך העפר, החוצה בין העמדה והחורשה, קרובה מדַי, החליט. והרי אפשר להזיז אותה שניים־שלושה מטרים, וכך ויזכה בשטח נוסף. ובכן הביא מחרשה ובלי להרהר הרבה ברוגז, שיתעורר בשל כך, חרש את הדרך. אחרי כן הביא מקבת ותקע יתדות ברזל בשטח החרוש, ביניהן מתח חוטי תיל: העגלונים עַם קשה־עורף. אילו היה מִסתפק בחריש, היו עולים בעגלותיהם על החרוש ומהדקים אותו שוב. יש להרגיל אותם, שמעתה הדרך עוברת בסמוך לחורשה. רפי נסע בטרקטור הלוך ושוב והידק את המסלול החדש.


בצהריים חזרו דיירי הצריף מן העבודה, ראו את הנעשה ובאו אל רפי בטרוניות: עתה יעברו העגלות ממש בסף המרפסות שלהם, טענו, בקיץ יחדור אל חדריהם אבק ובחורף - בוץ. רפי עמל להרגיע אותם:

“אין דבר, תנסו. אם נִראה אחרי חצי שנה שזה לא הולך, אני מסכים להחזיר את הכול, ובסך הכול - כמה עגלות עוברות כאן? אחת בשבוע?” שידברו להם. אחרי שיתרגלו קצת, ישכחו את העניין. ובמִקרה הכי גרוע, התנחם, תמיד יוכל לפרק את גדר התיל ולהזיז אותה החוצה, ואז בוודאי יספיק המקום.

בעצם רצה לגשת מיד לנטיעה, אבל האדמה הייתה מהודקת מדי, הדיסקוס אך ניקה מעט את השטח ותו לא. כדי לחפור בורות ולנטוע שתילים באדמה תחוחה ומאווררת, צריך היה להשקות ולזבל, לחרוש שנית, לפורר את הקרום הקשה ולהצניע את הזבל. אז גם יחוסלו העשבים השוטים. אלא שאין מים בסביבה הקרובה. הברז הסמוך בקצה הצריף, במרחק שלושים או ארבעים צעדים. איפה ישיג צינור גומי כה ארוך? ואפילו ישיג, תעלינה עליו העגלות שעוברות בדרך העפר. לא, צריך פיתרון קבע, פיתרון יסודי. הוא יניח קו צינורות!

החצרן מסרב לספק לו צינורות חדשים: אין תקציב. הצינורות המעטים שבמחסן דרושים לבִניין הלול החדש. וצינורות ישנים? כן, ישנים הוא רשאי לקחת - אם ימצא. ובכן רפי משוטט בכל פינות החצר בעיניים בולשות ואוסף צינורות ישנים וחלודים. צינור אחד ישן הוא מפרק בין הלולים, שני צינורות הוא מוצא מוטלים מאחורי המסגרייה, ושוב אחרים הוא נוטל מאחורי הרפתות - כמה מהם באורך שישה מטרים. הם עקומים? אין דבר, תנו לי רק נקודת מישען, למשל, שני גִזעי אורנים סמוכים, ואני מיישר אותם. אוקֵי, אז הם עדיין קצת עקומים, אז מה, ממילא נצניע אותם באדמה, העיקר, שהמים יעברו בהם. מן המסגרייה הוא מביא מַפתח צינורות, מחַתך צינורות, תַברוֹג, חוטי פִשתן לאטם את מקומות החיבור בפני נזילה, וקופסת פח קטנה של שמן מכונות. בשמן זה מצננים את התַברוֹג, מושחים בו את חוטי הפשתן כשמחַתלים את התִברוֹגות, בעצם כדאי לשַמן בו את הצינור כולו - אולי זה יעצור את החלודה? רפי גורר אל מקום עבודתו מַלחֵץ מחובר לתלת־רגל, לחזק בו את הצינורות בשעת החריטה של התִברוגות ובשעת יישור נוסף. ומה עוד? אה, מכוש וטוריה לחפירת התעלה ולכיסויה. הכול מוכן.


שעות היום הראשון חלפו במהירות וכבר החשיך. בערב באו מסידור העבודה לבקש, אולי יסכים לדחות את השבת השנייה? אחת הטבחיות חלתה ומוכרחים להעביר את אחד הפלחים ל… רפי ענה בתוקף כזה, שתיכף הִרפו ממנו (“הוא הרי בדרך כלל בסדר, אבל כשנִכנס לו ג’וק לראש…”) והלכו לחפש סידור אחר. למחרת הִמשיך רפי להניח את הקו. התעלה לא הייתה עמוקה, היא גם לא צריכה להיות עמוקה, חוץ מהמקום, שהצינור חוצה את הדרך, פה אין פשרות, אחרת בחורף, כשיש בוץ ועגלה כבדה עוברת… ואחרי שנעמיק - כמה? חצי מטר? שמונים סנטים? העיקר, שנכסה את הצינור באבנים הכי גדולות שנימצא, אבני מידות, איזה ביטוי יפה. ועכשיו רגע ה… אגב, איזה ביטוי נהדר, רגע האמת, אבל לא, זה עדיין לא רגע האמת האמיתי, זה רגע ה… יש כל מיני רגעים, זה הרגע הקשה: כשהכול יהיה מוכן לחבר את הקו החדש אל הישן, אנחנו… זה יהיה רק לכמה רגעים, עשר דקות לכל היותר… רפי סגר את הקו הראשי וניתק את המים למחצית המשק, ולא ידע, שבדיוק שוטפים לול, שניקו אותו ניקוי יסודי, מזל שעד שהלולנים תהו, מה ומי גרם להם להפסקת המים, ועד שהלכו לחפש את החצרן, ועד שהחצרן הלך לאַתֵר את התקלה… ובינתיים רפי כבר הִספיק להרכיב בקצה הקו הישן ברז מעבר: כאן יפסיק את זרם המים אל תוך הצינור שלו החדש! מעכשיו תמיד יוכל לתקן ולהאריך את הקו שלו, בלי לסגור שוב את הקו הראשי. לתקן אולי לא נִצטרך, הלוואי, אבל להאריך… ברור, שנתקין לנו לא ברז אחד, אלא כמה. איפה? זה תלוי כמובן בנטיעה. לאחר שיקול דעת הִתקין ארבעה ברזים: אחד - ליד מרפסת העמדה. הרי לפעמים רוצים פתאום להרתיח תה באמצע הלילה, לא? ואם זה בחורף, בגשם? ובכלל, צריך מים בחדר בכל מיני הזדמנויות, ולא תמיד רוצים לצאת להביא, נכון? ועוד ברז אנחנו נסדר כאן, מאחור, איפה שיהיה הדשא. ושלישי - על יד הגדר, שיוכל לטפטף כל הזמן ולהשקות את הפטל, אגב, אנחנו לא ניקרא לו פֶטֶל אלא פְּטָל, שבלילה לח מִטַל. וברז אחרון - בפינה הכי רחוקה, בעיקול הגדר. מכאן נשקה את העצים שבירכתיים, איזו מילה יפה, ירכתיים.

כשפתח רפי את ברז המעבר ומים עכורים פרצו מארבעת הברזים… זה רגע השִמחה, רגע החדווה, רגע הגיל. עתה הוא סגר את הברזים, ובדק את מקומות החיבור, זה רגע האמת־והדאגה. לא, הכול בסדר, עבדנו עבודה טובה: שום מקום לא דולף ממש, חיבור אחד קצת מטפטף, אז ניתן לו עוד סיבוב אחד במפתח הצינורות, ואנחנו מכסים את התעלות, ובתוך האדמה, בלב האדמה, בחיק האדמה, זורמים עכשיו המים שלנו. המים שלנו באדמה שלנו. למה שלנו? שלנו כי… פשוט מאוד, שלנו, כי אנחנו בעצמנו, בידיים ובאהבה… מעתה נוכל להשקות כל פינה.

רפי הביא עגלה גדושה זבל, פיזר אותו, קִלשוני, איזו מילה יפה, כי לשוני קִלשוני, בטרקטור הקטן וחרש והִצניע את אשר פיזר. מרוב שימחת המעשה כמעט ששבר את אחד הברזים החדשים, אך בעוד מועד הִרגיש בסכנה והברז הִתעקם רק קצת. כתום החריש סרק רפי את גינות השכנים, הִשאיל לו ארבעה צינורות גומי קצרים וארבע ממטרות והִשקה את השטח שַעַל־שעל. יום תמים הִסתחררו הממטרות. תמו שלוש השבתות, ורפי חזר לעבודת הפלחה. אין דבר. בינתיים תנוח האדמה ותִצבור עסיס דשן. ובשבת הבאה שוב בא עליה בדיסקוס ופורר את הרגבים. עתה הייתה האדמה כהה, לחה, תחוחה ונושמת, ריחנית מזבל, שְבֵעה ועם זאת רעבה, רדומה ורווה וממתינה.


בחזית, תִכנן רפי, ייטע שורה של רימונים: נופם ירוק עסיסי ופִרחיהם גדולים ואדומים וגם יש להם מֵעין קוצים, וכמו חומת הוורדים שהִקיפו את הטירה, הם יגדלו פֶרע ויגוננו בחומת ירק על העולם הקטן והירוק שסביב העמדה. בפינה, ליד עיקול הגדר, יצמח תות גדול, עליו ירכיב הרבה זנים: תות לבן, אדום, שחור, מתוק, חמוץ, מַבכּיר ואָפִיל, איזה מילים יפות, מבכיר ואפיל, כל ענף יבשיל פרי אחר. כשמַשכימים ומשקים, משׂביעים ומרווים, מגַדל תות כזה נוף עצום, שייתן פרי וצל לכל השכונה. איזה גן עדן לילדים, שיטפסו על הענפים העבים, האיתנים, ויקטפו וילקטו ויטעמו ויחתמו בלב, בזיכרונות, את השפע הזה הרוגע. ומאחורי העמדה, על יד הברז השני, ייטע תאנה. תאנה צריכה לחות. נופה יָצֵל על העמדה, יהיה קריר בה בקיץ. ולאורך הגדר נזרים מים בתעלה, כן, ממש נחל קטן, עטור שלוחות פְטָל, לא פֶטֶל־בר, אלא פֶטל־גן, שֶפּיריוֹ גדול ועסיסי. כך תִתכסה גדר התיל המכוערת בסבך ירק, במעטה פרחים לבנים באביב, ובפרי אדום ומשחיר בקיץ. בין הרימונים והתות ישתרע הדשא - מקצתו בשמש, מקצתו בצל. סביבו - שאר עצי הפרי: שסק, גויאבה. אגוזה. שם יבנה סוכה, שעליה יסתרגו דליות גפן. עולם ירוק. שלי. שלנו.

רפי חפר את הבורות וראה את הצמרות האדירות: תעבורנה שנים. בינתיים כבר הִספיק, כמובן, להִתחתן ולהוליד ילדים, לפחות חמישה. ובשבת מבלה המִשפחה בצוותא: הוא - בכיסא נדנדה על ידה, והם - משחקים בגינה. נער קטן ובהיר שיער, גדי, משיט אוניות נייר בבריכת בטון רדודה, עטורת סוּף וגומא, ודגי זהב במימֶיהָ. נער קטן ושחרחר ממנו, איתמר, מטפס בצמרת התות. שם תלה ערסל ועתה הוא מִתנדנד ומחלל בחליל. יעלָה, שחרחורת ורצינית, ורחל, ולה צמה חומה, מטפלות בערוגת פרחים. ועדיין חסר לו שֵם. סוזי? קורטי? צריך לחשוב על תחליף ללועזית, אחרת יתמהו, מה פתאום, ואיך יסביר להם, שכל אלה… כן, כל אלה, אבל מה, היו כוכבי שביט, שהופיעו, סבבו בעולמו בשרביט מאיר ושבו והִתרחקו? לא, כי הם הותירו משהו, ומה? שם־וחתימה בספר־החיים, סליל־סרט בארכיון הזיכרונות? והיא, היא, ירוקת העיניים ובהירת השיער, היא לא נִשתנתה הרבה, ובעצם, לא נִשתנתה כלל: עדיין יש לה אותו אף ילדותי, אותן עיניים מרוחקות, אותו שיער גזוז, שקשה לעמוד על גונו, אותו חיוך קונדסי.


רפי גמר לחפור את אחד הבורות. אחד הבורות! לא אחד סתם, אלא את הַ־הַ, ראשון־ראשון חשוב, את בור־התות! קודם כול, אולי כבר כעבור שנה שנתיים, נרכיב עליו “עיניים” של כל הזנים שנימצא, בכל ענף נרכיב עיניים אחדות. ואחר כך נִשקול היטב, איך לגזום את הענפים ואיך נפצל את הגזע, שגם הקטנים יוכלו לטפס. ענף ראשון יסתעף כבר… איך נגיד, חצי מטר פרוזאי או אמה פיוטית? הרי נרגיל אותם לעברית עשירה, עתירה, רבת מִכמַנים! ובכן, אַמה־אַמתיים מעל האדמה… ואולי מוטב שנגביה את הענף הראשון? שיתאמצו קצת, ויקבלו שרירים! ואיך תספיק העמדה הקטנה למִשפחה הענֵפה? יהיה מקום די והותר, משום ש… זאת עדיין תהיה רק לכאורה אותה עמדה, או, מוטב שנאמר, שדווקא לא לכאורה, “לכאורה” זה במבט ראשון, כשבמבט שני מִתברר, ש… וכאן כבר במבט ראשון יראו, שזו טירה, טירה מעטירה־מעתירה. וכך אמרתָ לוועדת־חברים: הינה אתם שוב בונים שיכוני־וותיקים, והפעם כבר בתור הגיל שלי, השִכבה שלי. לכל אחד תִבנו חדר מרווח עם נישה, עם שירותים צמודים, לכל חדר תִתנו ארון, כורסה, שטיח, רדיו וכל אלה עולים… עולים… בכל אופן די הרבה, ואפילו הרבה מאוד. והינה אתם יכולים לחסוך לכם את כל הסכום הזה: בשבילי לא תִצטרכו לבנות שיכון. אני מוכן לגור בעמדה קטנה זו עד מאה ועשרים, כמו שאומרים. רק תעזרו לי… ככה תגיד, תעזרו, או שיהיה לך אומץ להגיד, רק עִזרו לי לשפר אותה. הוסיפו עליה קומה שנייה ומדרגות עולות אליה. ושם למעלה, מה יהיה שם, החדר, בהא הידיעה, או פינת העבודה, ובה שולחן כתיבה, קנקן קפה שחור, גל ניירות לבנים, מכונת כתיבה קטנה. וחלון גדול. וכשאתה יושב וכותב, תשקיף בו אל הצמרות. ואולי נתקין גם גג זכוכית, שתוכל לשאת עיניך לכוכבים? לא, את גג הזכוכית נשאיר למִרפסת. נגדיל אותה, נסלק את גגון הפח, ונְקָרֶה לה גג־זגוגית. תחילה יתמהו למילים הנדירות, “נְקָרֶה” ו“זגוגית” אבל נַשְגיר אותן. ואיזו מִרפסת נְקָרה זגוגית, זו של קומת הקרקע, או את הצמודה ל… כאן עדיין חסרה לנו המילה. העיקר, נאסוף מסגרות ברזל של חלונות, מאלה שמתגלגלות ללא שימוש מאחורי המסגרייה. ניצבע אותן, נַלחים אותן זו לזו - והרי לנו… ואיך זה מִצטלצל עז ורך: גג־זגוגית. וכשנוסיף דלת - דלת זגוגית - נִסגור בכך מִרפסת זו מלפנים, ויש לנו עוד חדר, חדר־אור. בגן נתקין נדנדה. התות רחוק מדַי מן התאנה, הרימונים אינם חזקים דיים. ואולי ניטע שני אֵקָליפְּטים סמוכים? גִזעם איתן וצמיחתם מהירה, ונוכל לתלות שם לא נדנדה בלבד, אלא גם חבל לטיפוס, ערסל וסולם חבלים.


וגם ל“חבְרֶה” נִדאג: בשום אופן לא נִתבודד לחלוטין. בדשא נתקין שקע מבוּטָן, להבעיר בו מדורה, וסביבה, ברוחק מתאים, נניח בולי עץ עבים, מסוקסים, נוחים לישיבה. הכיצד, מסוקסים ונוחים? כן, מסוקסים מסביב, מן הצדדים, אבל קעורים ומוּחלקים, ובהם שקָעים מתאימים ל… העיקר, שבערב תִדלוֹק המדורה, והחבורה הוותיקה תִתאסף סביבה: ישירו, ירתיחו קפה שחור ריחני בפינג’אן העובר במעגל, הרוח נושבת קרירה, והימים נִזכור… ודמותו של גדי תעלה מחיק העבר ותרחף ביניכם: שנים הרבה עברו מאז עמד בדיר וחלב את הכבשים על אף היריות, עד שפתאום הִתכופף, עוד הִספיק ללחוש, “חטפתי כדור” ונפל. הכול שכחוהו, לכאורה, אבל אתה, אתה הלוא זוכר. וגדי יודע זאת. הוא שוכב למרגלות ההרים וממרומי בית הקברות הוא משקיף על שדות העמק. ומן האפלה מגיחה דמותו, תמירה וצעירה, אדירת בלורית וצוחקת, מִתבוננת בחבורה השרה ובך, היושב רציני בין השמחים, ואומרת בקול עמוק ורווה: כל כך הרבה שנים עברו, ילד, אבל אני רואה שאתה עוד זוכר אותי." ככה יאמר. עדיין יקרא לך “ילד”, אף על פי שכבר יהיו לך צדעים לבנים וחמישה ילדים. האם יכעס, כשיראה את היושבת לצידך, שלך, שהייתה פעם שלו?


שוב סיים רפי את חפירת אחד הבורות ועבר אל מקום חדש, אל הבור האחרון, בור התאנה. מעבר זה הקיצוֹ מהִרהוריו. דמעות עמדו בעיניו ומתיקות נפלאה של עצב לחצה בגרונו. כשהֵחֵל לחפור, ניסה לצלול שוב בחלומותיו, אך עולם הפלא נס: ככל שהתאמץ לחזור ולראות את הלילה ואת האש, את הגן הפורח ואת הילדים, ואותה, אותה, ואת גדי… הם לא עלו, כלום לא עלה, שום מראה, ובמקומם נדחקה וניקרה שאלה טרדנית: מניין תיקח את שתילי העצים? תִקנה באחת המשתלות? ראשית, אין לך כסף, שנית, לא תוכל לסחוב את כובד המשא. ולאחר שלקחת שלוש שבתות רצופות, יעברו שבועות, עד שתִתפנה לנסוע. אבל, את הרימונים והתאנה הרי תוכל לגדל בעצמך מיִיחוּרים. ענף קטן מאלה באדמה דיו להצמיח עץ. ושתיל תות גדול ראית… אה, כן, ראית בין הלולים, איפה שפעם הייתה המשתלה של הקיבוץ. כשהעבירו אותה, כנִראה נישכח שם אותו שתיל, שורשיו הבקיעו את הפחית החלודה שבה צמח, העמיקו באדמה, וכבר הוא גבוה ממך אמתיים־שלוש. האם אפשר להעביר עץ כל כך גדול? אולי, זאתומרת, ודאי, אם רק נצליח להשאיר לו חלק מהשורשים שלו ואם נִגזום אותו כהוגן. אם נצליח - הרווחנו גידול של שנתיים לפחות.


רפי לקח מכוש וגרזן וניגש אל מקום העץ. רעיון החיסכון של שנתיים נתן לו כוח, ולבסוף הִצליח להוציא את השתיל הענקי עם גוש אדמה. את השורשים הארוכים כרת, את הענפים גזם, נשאר רק גזע עירום. והיכן הענף שיסתעף בגובה אמה־אמתיים, לאפשר את הטיפוס לילדים ולחזק את שריריהם? אין דבר, אין דבר, לַכול זמן, עוד יסתעפו ממנו ענפים הרבה, ואז ניבחר מהם את ענפי העיניים ואת ענפי הטיפוס.

כשרָצה להרים את העץ על גוש שורשיו, כמעט לא עלה הדבר בידו, עד שהביא מריצה והעביר את הענק לשפת הבור. השעה כבר הייתה חמש לפנות ערב, ובחוץ החשיך. רפי הִגדיל את הבור, תחח את האדמה בקרקעיתו, בלל אותה בזבל, ועכשיו, בעצם… אבל… ולפתע הִניח את השתיל הענקי ורץ לחורשה. כאן מיתֵן את צעדיו, כשעלה במדרגות הסוכה. הוא דפק בדלת ורותי פתחה לו.

“סליחה, רותי, תִסלחי לי, טוב, אבל אולי אַת יכולה רק לרגע? זאתומרת, לעזור לי, טוב? תחזיקי לי רגע את העץ, שאכַוון אותו שיעמוד ישר, ואז אני אוכל להדק יותר טוב מסביב.”

רותי הִביטה בו בחיוך: כולו היה מעופר בעפר ואדמה לחה דבקה לנעליו. מִכנסי העבודה הכחולים היו קרועים באחת הבִרכיים. סביב ציפורניו נקרש קרום אדמה שחורה. לרותי לא היה מושג, מה עליה לסלוח טוב, היא לא הבינה, איזה עץ היא צריכה להחזיק, אבל שאלה:

“מִתלכלכים בזה?” היא כבר הייתה לבושה בִגדי ערב.

“בכלל לא. את רק צריכה להחזיק את הגזע.”

הלכה אחריו והוא סיפר לה במהירות ובמבוכה:

“אני נוטע תות. זה יהיה עץ נִפלא. בכל ענף אני ארכיב פרי אחר: מתוק, חמוץ, מקדים ומִתאחר, בכמה צבעים. אם אמצא את העיניים. את זוכרת את הבוסתן של אבו־סלים, שביקרנו שם עם גדי ואורי? הוא הִרכיב לעצמו עץ כזה. אם משקים תות, הוא מקבל נוף אדיר. לתות של אבו־סלים היה קוטר של בית גדול. אולי אפילו אסע לשם, ואם העץ לא נעקר, כשפיצצו את הבית, אוכל לקחת משם את כל העיניים שצריך. והענפים בעץ שלי יהיו גזומים ככה, שיהיה קל לטפס.” הוא כמעט עמד לספר לה גם על הילדים שלה, שיטפסו שם בצמרת.

כשהִגיעו לבור, מסר בידיה את גזע השתיל, שתחזיק בו רגע, בזריזות מילא את הבור והידק את האדמה ברגליו. כל העִניין ארך דקה־דקתיים לכל היותר, ורותי הִתפלאה, על שקרא לה: הרי בקלות הוא היה יכול לנטוע את העץ הזה לבדו - גוש השורשים היה כה גדול וכבד, שהעץ עמד בתוך הבור מאליו.

“נו טוב,” אמרה, “נקווה שיצמח, העץ הנפלא הזה,” ופנתה ללכת.

ורפי נשם נשימה עמוקה. תמה ונִשלמה עבודת ההכנה, ניטע העץ הראשון, היא נטעה אותו, ולא הִרגישה, שהיא נוטעת גם לעצמה, גם לנו, גם להם, לילדים. וכך הרגע הגדול נשאר בכל התום, שלם.


12

חודשיים לא יכול רפי להיפנות לעבודה בגינתו. רק מדי פעם היה משקה את היִיחוּרים שלִבלבו - עשרה רימונים ותאנה. את הרְכבת התות הוא דחה, לפי שעה: העץ הגדול נחלש מן ההעברה ולִבלב אך לאיטו, צריך להניח לו להִתאושש, ולא להעמידו כעת בניסיון נוסף. בינתיים היה רפי שקוע בעבודת הפלחה: השדות נחרשו חריש שני, מקצתם גם חריש שלישי, כדי להכין אותם לזריעת התירס. אותו חורף היה מבורך בגשמים והשדות היו משובשים בעשבים. מדי שלושה ארבעה ימים היו בודקים את לחות האדמה ואת מידת החום שלה: כשיַראה המַדחום שתים עשרה מעלות, נתחיל לזרוע. הזריעה ארכה כשבועיים: כמה חלקות היו מרוחקות מן הבית, בטרקטור הדִי־פוֹר הישן נישבר גל הארכובה, ועד שכיבו את המנוע, החלקים השבורים חבטו מסביבם, ועד שיביאו חלקי חילוף… רפי ישב מבוקר עד ערב על הדִי־פוֹר החדש. שבוע לפני פסח בא גל־פתאום של שרבים עזים והבַּקְיה החלה פורחת במהירות מבהילה. מיד פתחו בקציר השחת. בו בזמן פקדה את הקיבוץ מגפת שפעת. אורי חלה. מדי ערב היה רפי ניגש לסידור־עבודה והיה מִתמקח שם על כל עובד: איחור של יום בגיבוב השחת, טען, עלול לשרוף אותו בשמש. בגלל הלחץ לא הִספיקו לְעָרֵם את השחת בערימות גדולות שמִתייבשות לאט ומעלות את אחוז החלבון, אלא עברו בשדה במָגוֹב מהַפֵּך, שעורך את השחת בגלים ארוכים ודקים, ואלה יבשו במהירות - המכבש לא הִדביק את הקציר, והקציר - את הפריחה. מיד ריכזו את חבילות השחת ומיהרו לחרוש, כדי לשמור בקרקע על הלחות ועל החנקן. כשאורי הִבריא, אִרגן עם רפי את הובלת החבילות. אורי החליט, שמוכרחים לסיים את ההובלה, לפני שמתחילים בקציר השעורה.


“מה שאני הולך להראות להם, שאפשר, שיכולים להספיק את הכול בזמן, שההובלות לא צריכות להיסחב בלי סוף, כמו שהם תמיד סחבו את זה. שרק יתנו לי צוות קבוע!”

“הם” היו הוותיקים בענף: זו הייתה השנה הראשונה, שמסרו את ארגון העבודה לצעירים.

רפי נשתזף ונִצטַנֵם, בַסידור־עבודה היו רשומות לזכותו חמש־עשרה שבתות, בלא לחשב את השעות הנוספות שהִגיעו לו מן “הימים הארוכים”, כשעבד משמרת וחצי, אותן הוא עדיין לא סיכם. מי יספור שעות נוספות, כשבקושי יש זמן לנשום?

“אני שוכח את עצמי כשאני עובד,” אמר לעוזי בערב, בדשא. רותי ישבה בסמוך והִשתעשעה בגבעול עשב. היא הִביטה ברפי בצחוק קל: “בשביל מה זה טוב?” ועוזי אמר: “ובייחוד - בעבודה!” תמיד אהב לרמוז רמזים דו־משמעיים בנוכחות בנות.


ביותר אהב רפי את העבודה בטרקטור, ובייחוד בדי־סיקס הענקי, שהיה גורר שתי מחרשות בבת אחת. המנוע מטרטר בשאון חדגוני ורוטט רטטים קצובים: זחליל מסורבל, שבכל זאת קל לנהוג בו. כשאתה יושב עליו ובתנועת יד קלה… והגולם הענקי הזה נישמע לך, איזו תחושת כוח! תחילה היה רפי יושב דרוך, וכשאך שקע רגע במחשבות, היה מתעקם התלם. אבל עד מהרה התמחה ונעשה נינוח: היה פנאי לשים לב לתלם, כן, לשים אותו בתלם, כמו את גרעיני הזריעה, ואז הוא גם בחזה וגם בתלם, זה לא נכון בכלל, שלא יכולים להיות בשני מקומות באותו זמן, ועוד איך יכולים, וחוץ מזה, כמו שפעם היו לוחמים וחולמים, אנחנו חולמים ועובדים. מביטים ברגבים שמתהפכים, זה מראה מקסים, אבל גם מִסתכלים, אם אין אבן שעלולה לשבור את להב המחרשה, להיתָפס בין שני להבים, בודקים, אם לא נִסתמה המחרשה, ועם זאת שמִסתכלים ורואים, גם מקשיבים ושומעים: הלמות הלב, פעימות המנוע, מה, הוא מִתאמץ? אז נוריד הילוך ונקל עליו, ואם יותר מדי קל לו, נחיש אותו, ועדיין יש לנו פנאי לראות את העורבים, לעקוב אחרי לטאה ממהרת לברוח, להִצטער בצערה של משפחת עכברים נמלטת על נפשה ועם זאת אנחנו - איך אומרים? מפליגים. הרחק. אבל לאן?


לפעמים היה מסתכל באדמה הלחה הכהה ומבטו היה רץ ועולה עם התלם עד למִדרונות ההרים, מטפס לפסגות, לקו הרכס, ומשם הישר לים הכחול ושט בו ומשוטט, אולי יפגוש עב קטנה ככף יד איש? יש שהיה חורש במעלה גבעה נִרחבת ושטוחה בלב העמק, תל־פַאר, היא גבעת העכברים, ושם היו נִמשכים התלמים למעלה, ישר לשמיים. אז היה שואף את הרוח במלוא הריאות. תביט, תביט, תִגמע, תִרווה, תזכור. הינה, מה שלפניך, זה - זה העולם! ואתה מביט בו וגומע אותו, את העולם, אתה תופס את גודל הרגע הזה, ובעצם כל רגע, ואתה חש באלף חושים, שמרֶגע זה ממש מִשתנה משהו בחיים שלך, כי תפסתָ, שהעיקר להביט ולהביט, ולגמוע ולגמוע. ולרוווֹת. כל רגע יחיד, תרגיש, תרגיש, כמה הוא יחיד ומיוחד, כמה הוא כבר לא ישוב ולא יישָנה, לא בחיים שלך ולא בחיי כל העולמות.

והרבה היה הוגה ברותי.

ביום גשם קר ורחוק, לפני נצח של… של אחת־עשרה שנים, כששלוליות עכורות רבצו בחצר, הביא אותך אבא לקיבוץ, שתִלמד שם. חנה, המטפלת, הוליכה אותך ישר לבית הילדים, למקלחת, פתחה את הדלת, אֵדים פרצו למסדרון, הכול היה מעורפל, אבל משהו בכל זאת ראיתָ וגִמגמתָ, שפה זה המקלחת של הבנות. חנה צחקה, אצלנו זה הכול ביחד. ליד קערה עמדה ילדה בהירת שיער, עירומה, וחפפה את הראש. וכשחנה אמרה, “הינה הבאתי לכם חבר חדש,” הילדה ההיא הרימה לרגע את הראש, סילקה לאחור את השיער הלח והִביטה בך, רגע אין סופי היא הִביטה בך, בעיניים גדולות וירוקות ומרוחקות זו מזו, ושוב נִרכנה אל הקערה. שני ברזי המִקלחת שפעו מים, שהִתרוססו אל הרִצפה והעלו אדים. ובין הזרמים עמד ילד ולו פנים רחבים, עליזים ובלורית גדולה. וחנה אמרה: “תפסיק לבזבז מים, גדי!” ואז, מאותו רגע סגרירי רחוק… שניהם נחתמו בך אז, נחקקו בנפשך, כמו שאומרים. מאז, כל השָנים, ניסית - ותמיד לשווא, לשווא! - לחקות אותם ולקנות את ליבם: ללמוד מהם את קלות הדעת שלהם הנִפלאה, את הצחוק החצוף שלהם, את הלשון שלהם השנונה, את החיוניות שלהם השוצפת. לעיתים הם קרבו אליך, עד שחשבת, שאולי… שהפעם… עד שלבסוף, תמיד… גדי נפל ביום אביב מעונן ולח, בדיר, כשחָלַב את הכבשים למרות היריות, ורותי רחוקה וזרה עתה יותר מאי־פעם. מאז אהבת גם בנות אחרות, גם, אבל תמיד חזרת, בחלומות שלך, אליה. כמובן, היא מדברת איתך, כמו עם כולם, היא אפילו מחייכת לך, וגם לאחרים, כמו בשורות שיר הזה, שלא מרפות ממך:

אַתְּ שֶל כּוּלָּם

כַּלְּבָנָה

וְכָמוֹהָ - שֶלִּי, שֶלִּי!

כמה נכון וכמה יפה, של כולם, ושלך, כמה חכם, וכמה חבל שלא אתה כתבתָ את זה.

כשהיה פוגש אותה בחצר, היה אומר לה “שלום רותי”, ומשתדל לומר זאת בנעימה מיוחדת, והיא הייתה מבריקה בשיניה בחיוך של שימחה, אבל גם של סלחנות וחמלה.

פעם, לפני שנסע העירה, גם העז לשאול:

“אולי להביא לך משהו, רותי?”

“בטח,” גיחכה, “סוכרייה על מקל!”

על כך לא מצא תשובה, ורק חִייך במבוכה.


“עמדתָ ושתקתָ כמו גולם גמור,” נזף בעצמו. “הרי יכולתָ לענות: ‘טוב, אם אמצא סוכרייה בצורת לב’.” ובעצם - עדיין לא איחר את המועד: כשיחזור, ורותי תישאל: “נו, ואיפה הסוכרייה שלי?” יענה: “חיפשתי סוכרייה בצורת לב.” מה היא תשיב? בוודאי תנענע את השיער הקצר שלה ותצחק: “מה שווה לב מסוכר?” ועל כך תיכף ישיב: “אני מוכן להגיש לך גם אחר, לא מסוכר, אם תקבלי אותו יפה.” דברים אלה נִראו לו שנונים. כך בוודאי היה עונה גדי. אך רפי תמיד היה מסמיק ונבוך וכל שפע הרעיונות, מה יכול היה לומר, היה מסתער עליו רק כשכבר היה מאוחר מדַי.

רותי אכן שאלה על הסוכרייה, ורפי השיב, שחיפש לב על מקל, ובו ברגע תפס, כמה תשובתו מטופשת. היא ענתה:

“אז נגיד שהייתי אוכלת אותו, את הלב מסוכר על מקל, ומה היה יוצא לך מזה?”

שאלה זאת לא לקח בחשבון! שוב לא מצא תשובה, חייך חיוך ניכלם והלך לו. אחרי שהתרחק, כמובן שוב נזף בעצמו:

"גולם, גולם גולמני, טיפש ומטופש שכמותך! הרי יכולתָ להגיד: ‘חשבתי, שאם תאכלי לב מסוכר ותיראי כמה זה טוב, תִהיי מוכנה לקבל גם לב אחר, לא־מסוכר’. אומנם, זו תשובה נדושה ולא הכי מחוכמת, אבל בוודאי היא הייתה טובה משתיקה כזאת של מבוכה. ואולי הייתָ צריך לענות: ‘התיאבון בא עם האוכל.’ והיא: ‘לעוד לבבות מסוכר?’ ואתה: ‘לא, ללב בשר ודם.’


שבוע לפני יום ההולדת שלה, פתאום בא לו הרעיון לכתוב לה סיפור. והסיפור יספר, יתאר, כמו סיפור, כן, אבל גם יגיד לה, ובעקיפין, כמובן: תיראי, רותי, כמה יפים היו הימים שעברו, הימים שבילינו יחד, אַת היית חברתו של גדי. אני הייתי חברו הטוב… כאן נעצר הִרהור זה. אבל אי־שם, בתוך תוכו, בלתי הגוי, היה לו המשך.

בפתח הסיפור רשם את חרוזיו של המשורר האהוב עליו:

אֶת הַיָמִים נִזְכּוֹר, מְסוּלָאִים בַּתְכֵלֶת,

אֶת כּוֹחַ גוֹבְהֵיהֶם, אֶת נֵצַח יַלְדוּתָם.

כִּי אִם נִשְכּחַ, רֵעַי, כִּי אִם נִשְכַּח אֶת אֵלֶּה,

אֶל מִי, אֶל מִי יֵצֵא לִיבֵּנוּ בְּעֵת דָם?

בערב שתה קפה שחור וכתב כל הלילה. שוב עמדה לפניו דמותו של גדי, פרועת בלורית, צוחקת, חיונית, והוא לצייר ודובב אותה. עד אור הבוקר כתב, בכתב מהיר ומלוּכסן, ללא מחשבה, ללא היסוס, בשיכרון של חיים רחוקים שפרצו פתאום מסלע צחיח. כשיצא לעבודה לאחר ליל שימורים זה, לא הרגיש כל עייפות, אדרבה: מעולם לא היה כה רענן, כה חזק, כה מטוהר וכה חופשי.

במשך השבוע שוב ושוב קרא את הכתוב, מחק הרבה, סִגנן וליטש וחזר ומחק את הליטוש ואת הסגנוּן, והעתיק הכול לנקי. לבסוף הוכתרה היצירה בשם “סיפור על מותו של גדי שלנו, שקראנו לו ‘עוזא’”. השם היה מסורבל, אך רפי חש, שלא יוכל, שאסור לו, לשנות אותו. וביום הולדתה של רותי הִגיש לה את הסיפור, כשיצאה למלא מים בקומקום.

הוא קיווה, שאולי, שוודאי עוד בו בלילה תבוא, אח, רפיק, הסיפור שלך פשוט נפלא, כן, זה מה שהוא, זה הכול פתאום שוב חי… כן, בזכותך, אתה החזרתָ לי את זה, בחיי, מגיע לך, מגיע לך ש… ואז היא… היא פשוט תיפול על צווארו.

רותי לא קראה את הסיפור.


13

בחדרו של מיכאל אלדד צלצל השעון בחמש וחצי. עדיין היה חושך בחוץ. מיכאל קפץ ממיטתו והִשתיק את מהומת הצלצול. ריצפת הבטון הקרה צרבה את כפות הרגליים. גרב מהר גרביים ופתח, חצי עירום, בכפיפות גֵוו למטה ולצדדים, הפניות גוו, כפיפות בירכיים, לאט, לחיזוק שרירי הרגליים, ובעיניים עצומות, לפיתוח שיווּי המשקל. הֵרים לאיטו את הרגליים, כשהוא שכוב פרקדן, ואת הראש, כשהוא שכוב על הבטן. לבסוף לבש מהר חולצת חאקי ומִכנסיים קצרים, נעל נעלי הִתעמלות ויצא את החדר.

תחילה היה מִתאמן אחרי העבודה, אלא שאז כבר היה עייף ולא היגיע להישׂגים של ממש. בשעה זו גם לא הייתה פינה במשק, שלא היו מטיילים שם הורים עם הילדים, מה הוא עושה, אבא־א? הוא מתאמן, חמודיק, למה־ה? כי הוא רוצה להיות ספורטאי. למה־ה? תגיד, אבא־א! לא, תודה. לכן הִתאמן בבוקר השכם, כשעדיין הוא רענן ואף אחד אינו משגיח בו. אך בחוץ קר וחשוך, האדמה לחה, ואם בכל זאת יראה אותו מישהו… תגידו, הוא לא הִשתגע קצת, הבחור הזה?

בריצה קלה הִגיע למִגרש הספורט. כאן היה בור קפיצה של שישה מטרים ולידו שני עמודים משוּנָתים ולוח דק, לסַמן קפיצות לגובה. באימונים האלה הוא לא הִתאמץ במיוחד להגיע להישגים מרשימים, העיקר לתַרגֵל, לתרגל ושוב לתרגל. כמובן, זה טוב, לא, זה הכרחי, שיהיה לך מאמֵן טוב, אז הוא יש לו מאמן הכי טוב שיש בסביבה, הוא עצמו, ואין לו בכלל מה להִתבייש בתרגילים שהִמציא לעצמו: בקפיצות לרוחק העיקר כמובן הריצה והניתור, לכן תִרגל לפַתח מהירות, לא להיעצר לפני לוח הקפיצה, לנתר ברגל ימין, שהיא אצלו הנכונה, החזקה והמיומנת, ובדיוק מקצה הלוח, בלא לפסול. זה דורש חישוב מדויק של הצעדים ותִרגול, תִרגול, תִרגול: לשיא המהירות אתה מוכרח להגיע כבר עשרה צעדים לפני הלוח, אבל דווקא ברגע האחרון - וזה בעצם טבעי - אתה נעצר קצת, מהסס, עוד פעם חושב, אם זה ייצא בסדר. וזה מה שאסור, זה מכשיל, כשחושבים. מיכאל מצא, שכשהוא פותח בריצה ברגל ימין במרחק ארבעים וחמישה צעדים - הוא סימֵן את המקום - הוא פוסל בחצי צעד. עתה הִרחיק את הסימן חצי צעד, והִניח סימן קטן שני עשרה צעדים לפני הלוח: באיזו רגל הוא מגיע אליו, ואיך עולה הניתור? ובעצם הניתור, להבין, שהמטרה - להגיע לרוחק - מחייבת אותך קודם דווקא לשאוף לגובה, ואז הרוחק יבוא מעצמו. לכן הזיז את העמודים המשוּנָתים עם הלוח והעמיד אותם בין קרש הניתור ובור החול: כך הִרגיל את עצמו לנתר לגובה. כעבור רבע שעה נח, שאף את האוויר הצונן בנשימות ארוכות והִתהלך הנה והנה, אחר כך סילק את העמודים והִתכונן לתרגיל הסיום, שבו ימדוד את ההישג. ובכן, עמידה דרוכה בסימן הרחוק, נשימות עמוקות, ריכוז, ועכשיו… הפעם אזר את כל כוחותיו להגיע לשיא המהירות בריצה. בצעדים הראשונים לא נשם כלל, באחרונים שאף ונשף נשימות קצרות וקטועות. לסימן הקרוב הגיע - כן! כן! - ברגל הנכונה, לפני הלוח - שוב? לא! - עצר אותו שבריר שנייה של היסוס, אם אכן… אבל כן, כן, עכשיו! - הוא מגיע ברגל הנכונה, הוא מנתר, הוא מִתרומם ונישא, זוכר לכווץ את הרגליים ולזרוק את עצמו קדימה ברגע הנחיתה. וכבר הכול עבר. מיכאל קם, ניער מעליו את החול, נטל חוט דק, מדד ובדק על העמודים המשונתים: כמעט שישה מטרים! ועוד בסוף האימון, כשבכל זאת כבר היה קצת עייף. השיא הארצי של 6.93 מטרים אומנם רחוק עדיין, אך אם יתאמן עוד שבוע ולא יתעייף, יגיע ל־6.30, אולי גם ל־6.40 ואולי יותר. בתחרויות הבאות, ברבע־גמר ובחצי־גמר, לא יהיו לו מתחרים של ממש, בוודאי יוכל לעלות לַגְמָר הארצי. עתה כבר חש, שהוא עייף, אך לא רצה לוותר על קפיצות לגובה. ובכן החזיר את העמודים למקומם, התרחק כדי חמישה עשר צעדים וקפץ. את הלוח שׂם בגובה של 1.50 מטר בלבד, שזה בעצם לא גובה בכלל, כשהוא בכושר, הוא מגיע ל־1.70 ויותר. הפעם לא ספר צעדים, לא הִניח סימנים, לא הִתאמץ במיוחד בניתור ובאמת לא הִתרומם דַי והִפיל את הלוח. אבל אין דבר. ומה אומר המאמן שלנו? שלא נִתבייש ונתרגל אפילו בלי הישג. נכון. כך נעשה. מיכאל הִנמיך את הלוח עד 1.40. כל ספורטאי אחר בוודאי היה מִתבייש להתאמן בגובה מגוחך כזה. אבל אנחנו יודעים, שקפיצות אלו, גם ללא שום הישג, יש להן ערך. כך עבר מיכאל גובה זה עשר פעמים באופנים שונים - בקפיצת מספריים, מן הצד, ובקפיצה אמריקנית, כשהגוף שכוב על הלוח. הוא אומנם הִשתדל למצוא את הזווית הנוחה, וניסה להגיע ברגל הנכונה למקום הניתור הנכון ובדק אפילו, מהי מהירות הריצה הנאותה שלפני הניתור. אבל את כל אלה עשה בלי מאמץ־יתר ובלי מֶתח. אלה הרי רק תרגילים, תרגילים, תרגילים.


בינתיים האיר היום. מיכאל חזר אל חדרו בריצה קלה, נושם ונושף. דיירי הצריף עדיין לא קמו לעבודה, אף אחד לא ראה אותו, לא כשיצא ולא כשחזר, זה טוב, לא, שזה היה אסון, אילו מישהו היה רואה, אבל בכל זאת, יותר טוב ככה. מיכאל החליף בגדים - לבש מִכנסי עבודה ארוכים כחולים־כהים, נעל נעליים גבוהות, סידר את המיטה, טיאטא את החדר: בהפסקת הצהריים יהיה פנוי לנוח, ואחרי העבודה, בארבע וחצי, אולי לא יהיה עייף מדַי ויוכל להתאמן שוב, להתאמן עוד, תִרגול, תרגול, תרגול. בחוץ כבר חרקו דלתות, צעדים הלכו והִתרחקו. ומיכאל יצא ומיהר לעבודה בעִקבות אורי ועוזי.


14

מיכאל עבד במסגרייה. מסגרות למד בבית ספר מקצועי. בצבא הוא נִתמנה להיות אחראי לסדנה - בית מלאכה - ששם, בצד עבודות מסגרות, גם תיקנו מכוניות ואופנועים. שם הִכיר את אורי ונִתיידד איתו ועם גמר השירות שלהם הביא אותו אורי לקיבוץ. במסגרייה היה מקום לעשרה ואפילו לשנים־עשר עובדים, גם עבודה לא הייתה חסרה - בַמושבים שבסביבה לא הייתה מסגריה מסודרת ומדי פעם באו המושבניקים להזמין סידור מערכת השקיה, שלד ברזל לסככה, אֵבוסים ללול, קולרים לרפת… גם הזמנות גדולות ניתן היה לקבל, אילולא אותו מחסור ארור בידיים עובדות. בדרך כלל עבדו במסגרייה שלושה אנשים, לספק את צורכי המשק הדחופים ביותר. אבל בעונות הבוערות לחקלאות - בימים של דילול השזיפים, זריעת התירס, הובלת החציר והובלת הקש, של קציר הירק לתחמיץ, קטיף השזיפים והתפוחים, של בציר ומסיק והכנת השדות לזריעה, בימים של זריעה, של עישוב במטעים וטיפול בשתילת סלק בהמות, של גיזום וזמירה ושוב בימים של דילול השזיפים ושל זריעת התירס… אז היו מוציאים שניים מן המסגרים לעבודות של שעת חירום. הפסקות עבודה ממושכות אלו היו מעלות את חמתו של אפרים, רכז המסגרייה. אז היה פורץ אל סידור העבודה, דופק בשולחן ומודיע שיתפטר, היה מִתפטר, הכול היו רוגזים, ולבסוף היה משיג את מבוקשו: המסגרים היו חוזרים למסגרייה לשבוע־שבועיים, עד שעת חירום חדשה. אפרים היה יהודי נמוך, צנום, בעל חוטם משורבב, שצדוֹדיתו דמתה לפני כבש. היה לו חיוך ערמומי, כל שנעשה במשק וביישובים השכנים היה נהיר לו. עקיצות ובדיחות היו חביבות עליו, והמורים לא ראו בעין טובה, שילדים מן המוסד החינוכי יעבדו במסגרייה.


באותו בוקר, כשניגש מיכאל להציץ שנית בגיליון סידור העבודה, ראה לתימהונו, שהוא מסודר למסגרייה, ולא להובלת קש, כמו ביום הקודם. ובכן, אפרים שוב הִרעיש עולמות. ובבדיחוּת דעת ניכנס מיכאל לַחדר־אוכל. שם פגש את אלי ניר, המסגר השלישי, ויחד שתו בעמידה ספל קפה. אלי סיפר, שהִגיעו כלובי ברזל בשביל הלול החדש, חסרות כמה הלחמות בשביל להתקין אותם, הפרגיות כבר מחכות. גמרו לשתות, ירדו אל המסגרייה, אפרים מסר להם הוראות לעבודה. בזמן שאלי ומיכאל עסקו בהלחמה ליד ערימת הכלובים, טיפל אפרים בעבודות השוטפות: בדק תנורים לקראת החורף ותיקן את עגלת הכבסים. לעיתים היו מביאים למסגרייה מיטה שהקפיצים שלה נשברו, וזאת תמיד הייתה הִזדמנות לאפרים ולאלי לתהות, מה גרם לקִלקול הקפיצים. הרבה מיטות הובאו לתיקון, ההלצות תמיד היו אותן הלצות, אך השִמחה הייתה רבה וחדשה תמיד. מיכאל היה מקשיב בשתיקה והיה מחייך. אולם באותו בוקר הייתה רוחו טובה עליו במיוחד: הוא הִצליח באימונים, מועד התחרות קרב, הניצחון שלו מובטח, ורינה, החברה שלו, עתידה לשוב מאנגליה בסוף השבוע.

“שוב מיטה עם קפיצים שבורים,” נאנח אפרים בקול. “נו, אליק, אני שואל אותך: מה לעשות לצעירים האלה?”

“קפיצים יותר חזקים,” ענה אלי בשִמחה.

“בטח,” ענה אפרים. “כאן אני אשים קפיצים הכי חזקים שיש לי, אבל אפילו שאכפיל ואשַלֵש אותם - תהיה בטוח, שהם יישָברו שוב. מה שלא עושה השׂכל, עושה האהבה.”

אז הִתערב מיכאל ושאל:

“של מי מכונת הילדים המשומשת הזאת, שאתה עושה לה קפיצים כאלה?”

השיב לו אפרים במִצמוץ עיניים דק:

“של רינה חרמוני. היא חוזרת השבוע מאנגליה, נכון? אתה הרי צריך לדעת.”

מיכאל הִסמיק עד קצות אוזניו. דווקא היום הוא היה צריך לפצות פה ולשאול שאלה מטופשת כזו! אחרי העבודה, במִקלחת־של־מרומִי, אפרים ואלי כמובן יגישו את זה כמנה חגיגית עם תוספות, מחר יעבור הסיפור לשאר המִקלחות וכל הקיבוץ יצחק.

הוא שתק. וככל שהשתיקה נִתארכה, חש עצמו יותר מטופש ומגוחך. אז נִכמרו עליו רחמיו של אלי:

“אגב, מתי בעצם התחרויות האלה, מיקי, בשבת הזאתי?”

“כן.”

“נו, ומי מִשתתף מאצלנו? רק אתה?”

“לא, גם רותי. בזריקת דיסקוס.”

“מה, כן? אף פעם לא ראיתי אותה מִתאמנת.”

“זה נכון. היא באמת לא מִתאמנת מספיק.”

“היא רגילה שהולך לה ככה, מעצמו, מה?”

“אין לה דחף לנצח, אבל היא לא רעה, אפילו שהיא לא מִתאמנת.”

“ויש לכם סיכויים?”

מיכאל לא ידע להעמיד פני ענוותן: “זה רק רבע־גמר. ואין לנו כאן מתחרים רציניים. אז אחד המקומות הראשונים מובטח לנו. ואם היא עוד בכל זאת תִתאמן קצת השבוע…”

“זה נכון שרוצים לשלוח אותה ללמוד, שהיא תהיה מורה להִתעמלות?”

זו כבר פעם שנייה שמיכאל שומע על כך. עוד לפני שבוע דיבר איתו שמעון לוי וסיפר לו, שדָנים באפשרות, שישלחו אותו, לשנה. שיחזור מורה מוסמך לחינוך גופני. אנחנו צריכים מורים מוסמכים, הכול מתחיל להתמסד. וזה כמובן עלה לו לראש, לצאת לשנה תמימה ולעסוק בספורט. להתאמן כל יום. עם מאמן מקצועי. ואחר כך, בתור מורה, תנאים טובים להתקדם ולהשתכלל. אז המטרה הנכספת של אליפות הארץ לא תהיה עוד כל כך רחוקה. רותי? על רותי לא דוּבּר אז.

“לא יודע,” אמר מיכאל.

“נו, ולךָ, מיקי, לא הִציעו לצאת?”

“כן, הִזכירו אפשרות כזאת.”

“אפרים לא יסכים שיוציאו אותך מהמסגרייה.”

“'ני מתאר לי.”

“אבל גם את רותי לא ירצו להוציא מהמִטבח. הם צועקים שָם כל הזמן, שלא מסדרים להם אנשים קבועים.”

“יכול להיות.”

“ומה יהיה? בטח יביאו את זה לשיחה?”

“מתאר לי שֶכן.”

“מתי הקורס הזה מתחיל?”

“לא יודע. אומרים שעוד מעט.”

“אז בטח יביאו את זה לשיחה הקרובה, מה?”

“מתאר לי שבשבת זאת.”

“ורותי מסוגלת ללַמד?”

מיכאל היסס. הוא רצה להיות הוגן.

“יש לה גוף טוב בשביל ספורט, לכל המִקצועות. הבנות שזורקות דיסקוס לרוב שמנות. אבל לה יש שרירים ובכל זאת היא גמישה וקלה. וגם יש לה מרץ והיא יודעת להשתלט על הילדים. את זה ראו בצבא, כשהיא הִדריכה בגדנ”ע. אבל היא הפכפכת, ואני לא בטוח, אם היא יודעת להתמיד במשהו."

“נו טוב,” אמר אלי ועבר להלחים כלוב חדש, “נִראה, איך תצליח בתחרות הזאת. אל תחשוב, שזה לא ישפיע על הרבה חברים איך להצביע.”

אחרי כן שוב עבדו בשתיקה.


15

מיכאל הוסיף להלחים. עבודה זו דרשה תשומת לב רבה. ביד שמאל החזיק את המסכה, שלא להִסתנוור, וביד ימין אחז בתופס האֶלֶקטרוֹדה. בדרך כלל היה עובד במהירות והיה מלחים בדייקנות הלחמות דקות וחזקות, בנקודות חיוניות בלבד, והיה מקפיד שתהיינה נאות וחלקות. עוד בתחילת העבודה שם לב, שאצלו מספיקה אלקטרודה אחת לשני כלובים, בעוד שאלי תמיד מקדים ונוטל אלקטרודה חדשה. הלחמותיו של אלי יצאו מגושמות יותר. לעיתים היה מתאמץ לתקן וליפות אותן קצת, וגם תיקונים אלה גזלו זמן וחומר ולא הועילו הרבה. מיכאל הִשתדל להחיש עוד את קצב עבודתו ואת דיוקה ונהנה מהצלחתו. בשעת העבודה לא היה נוח לשוחח: הפנים היו מוסתרות במסכות וזִמזום ההלחמה ואורה המסנוור הִפסיקו מדי פעם את מהלך השיחה.

אך הפעם עסק מיכאל במלאכתו רק בחצי לב, אותה שיחה על הקפיצים למיטתה של רינה הִטרידה אותו.

רינה והוריה שהו באנגליה חודשיים וחצי. אביה נישלח בשליחות פוליטית־כלכלית - שטיבה לא היה ידוע בקיבוץ. באותו זמן הזמין איזה דוד את רינה ואת אִימה והִסכים לשאת בהוצאות הנסיעה, וכך יצאו שלושתם. אומנם עוררה נסיעה זו רוגז מסוים בקיבוץ - אנשים אחדים טענו, שלא כל הכסף מקורו באותו דוד מאנגליה. כמובן לא יכלו להוכיח זאת, והִסתפקו בחצאי רמזים במִקלחת. ובעיקר ביקרו את נסיעתה של רינה: הִתנגדו לה המחנכים במוסד החינוכי ורוב הבחורות. רינה למדה בקבוצה הבוגרת ועמדה חודש וחצי לפני גמר הלימודים. קבוצתה הִתכוננה במרץ לנשף הסיום ובו נועד לרינה תפקיד נִכבד. אך הוריה לא ויתרו על נסיעתה: זו הִזדמנות יחידה לנסוע איתה, טענו, שהרי אחרי גמר הלימודים תִצטרך להִתגייס.


מיכאל ורינה היו חברים מזה חצי שנה. בסוף הקיץ הקודם, שבועות אחדים לפני שעמד מיכאל להִשתחרר מן הצבא, רכב פעם על אופנוע, שהִרכיב לעצמו אגב עבודתו במוסך הצבאי. בכביש ראה נערה מחכה להזדמנות לנסוע. היא לא הרימה יד, אך מיכאל עצר, הִזמין אותה לשבת במושב האחורי והיא נענתה לו. בשעת הנסיעה לא דיברו, אך היא מצאה חן בעיניו. הוא נסע מהר והִשתדל לחתוך סיבובים חדים, ונעים היה לו להרגיש, איך הנערה נאחזת בו בחוזקה ופולטת מדי פעם קריאה רפה, של פחד ותענוג, וביקשה שיָאֵט. כשעברו ליד קיוסק, עצר והזמין אותה לשתות משהו. עכשיו שם לב, כמה היא גבוהה ודקה, איך בשׂיער שלה מִתערבים הצהוב והחום. לא נִראו בה גינוני ביישנות, אדרבה. היא סיפרה, שהיא בת־משק, שהוריה חברים ותיקים, ושעתה היא חוזרת מתל־אביב, מקורס לריקודים שארך יומיים. מיכאל עדיין לא היה בקיבוץ, מלבד ביקורים חטופים בטיולים. עתה שאל על החיים שָם, על שיטת הלימודים בבית הספר, וסיפר, שאת האופנוע הזה הוא הִרכיב בעצמו, שהוא אוהב ספורט, מוזיקה ושח, ושבחור אחד מהקיבוץ שלה עובד איתו במוסך הצבאי בדרום. בינתיים החשיך והיא שאלה בדאגה, מתי הוא נוסע הלאה ועד לאן יוכל להסיע אותה. אף כי בעצם היה צריך לנסוע בדרך אחרת, אמר לה, שיביא אותה עד לשער המשק. את הכבישים בעמק לא הִכיר, ובכל פעם שעצר בפרשת דרכים, הייתה רומזת לו, לאן לנסוע והִתלוצצה על בוּרוּתו. כשהִגיעו שאל אותה, אם הוא רשאי לכתוב לה. ענתה: “מה פתאום?” - וצחקה. ועד שהִתכונן להושיט לה יד, כבר הִספיקה לרוץ לשער וקראה מרחוק “המון תודה ושלום”.

כשנסע הלאה בחושך, מנסה להִתמצא בסביבה הזרה, הוסיף להרהר בפגישה זו. נִזכר, שבנסיעה כמה פעמים התגרתה בו: “נו, נִראה אותך, אם יש לך דם להשיג את האוטו ההוא”, או: “ועכשיו נִראה, אם תדע, איפה פונים לעפולה.”

“אַת בוחנת אותי?”

“בוחנת, בוחנת, אז מה אם אני בוחנת?”

“אני לא בטוח, שאני אוהב את זה.”

“אוהב־לא־אוהב, העיקר, שאתה לא יודע, איפה פונים כאן לעפולה, מצחיק אחד! את זה הרי כל ילד צריך לדעת!”

מאוחר בלילה חזר למחנה והחליט לכתוב לה. אך לתימהונו גילה, שהוא שכח לחלוטין לא רק את שֵם הקיבוץ ואת שם המשפחה שלה, אלא אפילו את שמה הפרטי. כשהִציג את עצמו אמרה לו גם היא את שמה, הוא שמע־לא־שמע, אולי “רמה” או “מינה” או משהו דומה? אבל את שם הקיבוץ זכר - ורק ברגע שרצה לרשום אותו, נִשמט ממנו. במקום השם עלו על דעתו מילים חסרות שחר - שדה, חריש, קציר. גם שֵם הקיבוץ, כשְמהּ, התחיל, כמדומה, במֶם או ברֵיש. אין דבר. בהִזדמנות יעבור באותו כביש ואז ישים לב לשילוט וייזָכר בַּשֵם. אבל זה אולי לא ילך, כי… כשהִגיעו אז לעמק, כבר החשיך, ואין סיכוי שיכיר את המקום. ובינתיים עבר שבוע ועברו שבועיים, דמותה התמירה ושׂערה הצהוב כמו דהו, ואיתם כל המִקרה. לכן מיכאל הופתע, כשביום ראשון אחד, כשבא לעבודה במוסך, אמר לו חברו לעבודה, אורי:

“שמע, מיקי, יש לך דרישת שלום מבת אחת.”

מיכאל קימט את מצחו:

“מאיזו בת? חיילת?”

“בת אחת מהקיבוץ שלי. היא אומרת, שלקחתָ אותה טרֶמפּ באופנוע.”

עתה נזכר מיכאל בכל העניין וחייך.

“איך היא ידעה שאתה מכיר אותי?”

“טיפש, הרי סיפרתָ לה, שאתה עובד במוסך צבאי, וכשאמרה לך מאין היא, אמרתָ שאתה מכיר מישהו מהקיבוץ שלה, איזה אורי. בעד זה היא שאלה אותי, אם גם אני מכיר אותך.”

מיכאל התפלא, איך היה יכול לשכוח עניין זה, זה מצחיק, לא?

“תודה רבה,” אמר בהיסוס וחִייך, נבוך.

“היא גם שאלה אותי, איזה מין טיפוס אתה ואמרה, שאתה עושה רושם חביב.”

“נו, ומה סיפרתָ לה עלי?”

“מה יכולתי לספר? שאתה מפלצת. עוסק רק בספורט, משַׂחק שח, מנגן על גיטרה, ומלבד זה אין לך מושג, מה לעשות עם עצמך.”

“שטויות,” אמר מיכאל. ולא דיבר עוד עם אורי על עניין זה.

עם הִתקרב יום השִחרור, הציע לו אורי פעמים אחדות שיבוא לבקר אצלו במשק. אולי הקיבוץ ימצא חן בעיניו וירצה להִצטרף?

“אַיי, מה פתאום?” היה מיכאל משתמט. “אני לא מכיר אצלכם אף אחד, מה אעשה שָם? אם כבר, אז אלך פעם לקיבוץ צעיר.” למעשה הייתה לו תוכנית, ללמוד באקדמיה לתרבות הגוף, רק היה חסר לו הכסף הדרוש.

ביום שישי הבא שוב אמר לו אורי:

“שמע, מיקי, בכל זאת, בוא איתי לבקר במשק. זה הרי לא מחייב אותך לכלום.” אורי שׂם מטרה לעצמו להביא למשק לפחות שלושה חברֶה מן הצבא. בינתיים היה מיכאל המועמד הראשון והיחיד ואורי טיפל בו בעקשנות מיוחדת.


מיכאל נשתכנע. הִרכיב את אורי על האופנוע ואחרי הצהריים הִגיעו. אורי הִזמין אותו לחדר שלו, הִכיר לו את שאר החיילים שעמדו להִשתחרר בקרוב, ערך לו סיור במשק, שתחנותיו המרכזיות היו חדר האוכל, המסגרייה והמוסך. הכול מצא חן בעיני מיכאל, אך את רינה לא ראה בשום מקום. בערב נערכה מסיבה קלה של הצעירים, מסיבה ללא תוכנית - שרו, הִתכבדו במיץ תפוזים ובבוטנים ורקדו. מיכאל הִרגיש את עצמו טוב, אף על פי שרינה לא נכחה, ואולי דווקא משום כך. תחילה לא רקד ולא דיבר עם אף אחד מן המסובים, אך אורי הִשׂכיל למשוך אותו לשיחה, וכעבור זמן לא רב ישבו איתו בפינה שלושה בחורים ודיברו על אופנועים, איך אפשר להרכיב אופנוע מחלקים ישנים, ואם בכלל מִשתלמת טִרחה כזאת. כל אותו ערב רצה מיכאל לשאול את אורי, מדוע אין רואים את רינה, אך הִתבייש. גם אורי לא הִזכיר אותה. לפני ששכבו לישון, הודיעו לאורי, שמחר, בשבת, הוא מגויס לעבודה. כששמע זאת מיכאל, אמר:

“טוב, אז אני אסע מחר בבוקר, מה יש לי לעשות לבד כל היום.”

“שטויות!” אמר אורי. “למה שלא תבוא איתנו לעבוד?”

מיכאל התחשב והסכים. למחרת עבדו בגיוס לבניין בריכת השחייה. הגיוסים לעבודה היו אז מסורת, היו גיוסי־לחץ, כדי להציל יבול בעונה חקלאית בוערת, וגיוסי־התנדבות, למטרה מיוחדת, משהו בגדר מוֹתרות, כגון שיפוץ מִבנה למועדון לצעירים - זה עוד גיוס שעומד על הפרק, הסביר אורי - בין גיוס־לחץ אחד למִשנהו (אורי אמר ‘למִשנֵהו’ בהדגשה, סימן שהוא כמו מצטט איזה נאום). בריכת שחייה לכל הדעות הייתה מותרות, והיה מוצדק לערוך למענה שורת גיוסי־התנדבות. הבריכה הלכה ונִבנתה בצד־המגורים של המשק, לא בדיוק בראש הגבעה השטוחה, שהקיבוץ השׂתרע עליה, אך בכל זאת עדיין ניתן היה להזרים ממנה - בלא שאיבה - מים להשקיית חלקות מטעים עתידיות. היא הייתה גדולה ומרוּוַחת ולה דפנות בטון ישרות, שיצקו אותן באחת השבתות הקודמות. זה היה חידוש - עד אז היו בקיבוצים - אם בכלל, כפי שנהגו להדגיש - רק בריכות אגירה עם דפנות אספַלט משופעות. אך הפעם הִפליגו במותרות־שבמותרות ויצקו מִגדל קפיצה. אורי סיפר שעבודה זו נעשית כולה בשבתות - כל חבר נותן כמה ימי עבודה. וכמו שהיה נהוג אז ביציקות, עבדו בקצב מהיר. מיכאל היה צריך לספק חצץ למכונת־הבטון. לכל תערובת - ארבעה דליים, את החצץ היה גורף בטוריה. הערימה הייתה שטוחה ופזורה. מיד אחרי שהיה ממלא את הדליים, היה סוחב אותם למכונה והופך אותם אל תוך הלוע ההולך וסובב, וכבר היה צריך לאסוף ולְעָרֵם את החצץ שהִתפזר, לאט ובזהירות, שלא יתערבב באדמה. החצץ היה גס, הטוּרייה - כבדה, מיכאל לא היה רגיל לסוג זה של עבודה, אבל אורי לא שאל, אם זה קשה, זה היה קשה, זה נכון, אבל גם היה טוב, משונה, טוב שזה קשה. עבדו שם תשעה בחורים, יחד הלכו לאכול ארוחת בוקר, אחרי הארוחה ישבו עוד רבע שעה בצוותא, עישנו ושוחחו. במהלך העבודה הִכיר מיכאל את כולם, הִתיידד איתם, וכולם הִציעו לו, מי בצחוק ומי ברצינות, שיבוא למשק. “תבוא, תִתארח חודש,” אמרו, “ואז תִראה, שלא כל שבת מודיעים לך, שהִתנדבתָ, העבודה היא כל חיינו, אבל יש חיים גם מחוץ לעבודה, חודש־חודשיים הרי לא מחייבים אותך לכלום.” טענה זו נִראתה לו.


כשסיימו את היציקה ומגדל הקפיצה ניצב גמור, זקוף, כלוא בתבניות־עץ כעורות, ומעט בטון אפור זלג מן הסדקים שביניהן. מיכאל חש עייפות רבה, אך פעמו בו גאווה וסיפוק, שלא הרגיש כמותם מזה זמן רב. סביב עמדה דממה גדולה: הטרטור של מערבל הבטון, שהִרעיש עולמות כמה שעות, עדיין הִדהד באוזניו. כולו היה מיוזע, מאוּבּק במלט, מוכתם בנִתזי בטון. יחד הלכו התִשעה למִקלחת, אורי הִסביר, שפעם הייתה בקיבוץ “המִקלחת”, אחת־ויחידה, אבל עכשיו כבר יש כמה, זו, למשל, “המִקלחת של מרומי”, הִדליקו אש במַבעֵר הנפט - אורי הִסביר, שאומרים “נפט”, אבל זה סולֶר - וחיממו מים, עמדו זמן רב תחת הברזים הפתוחים ופִטפטו. המקלחת נתמלאה אדים, עד שבקושי ראו זה את זה. מיכאל שמע על בעיות השעה של המשק, מה דוּבּר בשיחת הקיבוץ האחרונה, מה לא דוּבּר ורק נִרמז, על החובות ועל הרווחים, על הריב האחרון בסידור עבודה. וכשסיפר אורי, שמיכאל הִשתתף באליפות צה"ל לאַתלֶטיקה קלה וזכה במקום ראשון בקפיצה לרוחק ובמקום שני בקפיצה לגובה, מיכאל חש, איך כבודו גדל, כמו צֶמח או פֶרח בסרט, בצילום מואץ, שאלו אותו על שיאי הארץ ועל שיאי העולם בענפי הספורט השונים, והוא ידע להשיב.


אחרי המקלחת שכבו לנוח. לחיילים היו כמה צריפונים ואוהלים בחורשה שמאחורי חצרות הלולים, אורי הסביר, שזאת “השכונה”, שפעם קראו לה גם “סיביר” וגם “קוקוריקו”, ואכן, עד שמיכאל נרדם, שמע קרקור תרנגולות וקריאות תרנגולים. כשהתעורר, כבר הייתה השעה שבע בערב, בחוץ האפילו דמדומים והיו ללילך כהה של לילה. כשהלך עם אורי לאכול, אורי סיפר, שבתשע יש “דין וחשבון פוליטי”, שבו מוסר אחד מִפעילי המפלגה, מה מתרחש מאחורי הפרגוד. כאן לא התאפק מיכאל ושאל אם רינה בבית.

“בטח,” תמה אורי. “לא ראית אותה בכלל? אה, אגיד לך למה: אתמול הייתה מסיבה במוסד, והערב בטח יש לה פעולה - היא מלמדת במעברה ריקודי עַם לעולים חדשים, שרוצים לקָרב אותם.”

“לקיבוץ?”

“לא, חלילה, אבל למפלגה.”

למחרת בבוקר קמו לנסוע וכשיצאו את החדר, ראה מרחוק את רינה. היא הִסתכלה בו בתימהון, חייכה, ואחרי שניגשה, שאלה:

“שלום מיכאל, מה אתה עושה אצלנו?”

“אורי שלכם כבר חצי שנה משגע אותי, שאבוא פעם לבקר. הוא רוצה לשכנע חֶברֶה מהצבא שילכו לקיבוץ.”

“אותך כבר הִצליח לשכנע?”

“עוד לא לגמרי.”

“מה, אתה כבר נוסע?”

“כן, בשמונה צריכים להיות בעבודה.”

“מתי באת?”

“שִלשום, ביום שישי.”

נָעַם לו, שתדע, שכבר מזמן הוא כאן ושלא בא בגללה.

“אה,” היססה רגע וקראה: “אז שלום. אני צריכה לרוץ לשיעורים,” ומיהרה הלאה.


אחרי כן ביקר מיכאל עוד פעמיים ובשתי הפעמים כמעט לא ראה אותה. אך בינתיים למד להכיר אחדים מצעירי הקיבוץ, המקום מצא חן בעיניו, וכשהִשתחרר כעבור שלושה שבועות, הסכים לבוא למשק להִתארח, לתקופת ניסיון של חצי שנה.

סידרו אותו - אורי סידר - שיעבוד במסגרייה. תחילה גר בחדר אחד עם אורי, אך אחרי שהושלם בִניין שני בתים חדשים, נִתפנו חדרים, חלה תזוזה כללית שקראו לה “מוּחארֶם” והוא קיבל חדר לעצמו (“חדר לחוד”) בצריף שבשכונה.


16

החברוּת שלו עם רינה נתקשרה כעבור חודשיים־שלושה. באחת המסיבות מיכאל עמד מן הצד והִביט ברוקדים, רינה עברה לידו כמו במִקרה ואמרה:

“מה, מיקי, אתה לא יודע לרקוד?” והושיטה לו יד.

אחרי כן, שוב במקרה, יצא, שהיא יושבת לידו בסרט, ומאז, כשהיו נפגשים בחצר, היו אומרים זה לזה מה נשמע, והיו מחייכים. פנו אליו אז מוועדת הספורט של המוסד החינוכי וביקשו, שיְאַמן שתי קבוצות בכדורסל, ומיכאל הסכים ברצון. מאחר שרינה הייתה באחת הקבוצות, היו מתראים תכופות. מיכאל הִרגיש, שאם יציע לה חברוּת, היא לא תשיב את פניו. בכל זאת היסס. הרי היא עדיין לומדת ועסוקה כל הימים, כל הערבים. בקיבוץ גם יראו חברוּת כזאת בעין רעה, זה בטוח, בגלל הפרש הגיל. אבל פעם, בַמקלחת של מרומי, שמע, שהחברה מזכירים אותם בנשימה אחת, מיקי ורינה, זאתומרת, שרואים אותם כזוג, שעליהם אומרים, זה בטוח, או כמועמדים שבקרוב יהיו זוג, שעליהם אומרים, יש משהו, או בטח יהיה. לפי הטון שלהם, הבין, שחושבים, שזה טבעי ולא מעלים על הדעת, שההורים או המחנכים ינסו להתערב.


פעם, בליל שבת, מיכאל בא למסיבה שנערכה במוסד. אורי, רפי, ורוב בני הקיבוץ הבוגרים, יוצאי הצבא, נהגו לבקר במסיבות אלו, אם גם לא בקביעות. היו מאחרים, יושבים בקצה האולם ומסתכלים בחיוך ובלגלוג סלחני ב“הופעות” שהכינו “הילדים”. חברי הקבוצה הבוגרת במוסד קצתם ישבו גם הם בספסלים האחוריים והיו משוחחים עם בוגרי המוסד שבצבא. באותו ערב התווכחו על קללות. אחד החיילים סיפר, שהרס"ר שלהם מקלל שוטפת בחמש שפות.

“תגידו מה שתגידו,” אמר אורי, “אבל שפה בריאה צריכה קללות בריאות. ובעִברית זה עוד חסר לנו. כשאתה עובד בשדה, ויש קלקול במכבש, במנגנון שקושר את החוטים, ואתה הולך לתקן את המקום הכי עדין ובדיוק כשאתה עם האף והיד שלך בתוכו והולך לבָרג את הצ’וּפּצ’יק, עוקץ אותך זבוב בצוואר, זבוב בהמות כזה בריא, ואתה קופץ ומפיל את הצ’וּפּצ’יק הזה, הקטנטן, ולאן הוא נושר לך, אם לא לתוך סדק באדמה ואבוד לך, והכול בגלל הזבוב הזה ה… אז אני שואל אותך: מה יותר שימושי במקרה כזה, אַנְדינוֹ, או אל יהי זִכרו ברוך?”

“כנִראה שלא למדת את איוב,” אמרה רינה, “אחרת יכולתָ להגיד: יבעתוהו כַמרירי יום ואל תזרח עליו נהרה.”

“כַמרירי־מה?” שאל אורי, “אולי תְתַרגמי לי את זה לעִברית?”

“כַמרירי יום. אלה דגים גדולים. חשבו שבליקוי לבנה הם בולעים את הירח ומחשיכים את היום, או בעצם את הלילה.”

“צר לי מאד,” הִתערב מיכאל. “אומנם למדתי רק בבית ספר מקצועי, אבל כַמרירים הם עננים או ערפילים, ולא שום דגים.”

“אז אתה לא יודע.”

מיכאל ענה, שאולי היא זאת, שאינה יודעת, ואז אִתגרה לו:

“בוא נִתערב.”

מיכאל הסכים.

“על מה?” שאלה.

“על מה שאַת רוצה.”

הִביטה בו מִתגרה:

“על סטירת לחי. זה עונש טוב למי שלא יודע מה שצריך לדעת.”

תקעו כף. ההתערבות הִלהיבה אותם ורינה הִציעה, שמיד ילכו לַכיתה, שם יש ספר איוב עם פירושים, ויסתכלו. ובכן ניגשו, הִסתכלו, והִסתבר, שצדק מיכאל. ערפילים. מיכאל צחק ונבוך. לא ידע מה עליו לעשות ולא עשה כלום.

“לוּ אני הייתי במקומך, והייתי זוכה, בטח הייתי נותנת לך,” אמרה, “ולא סתם, אלא כזאת מצלצלת, יא, כמה שהייתי נהנית מזה!”

“גם אני אתן לך,” אמר מיכאל. בעצם רצה להוסיף: “ומקווה שתיהני מזה,” אבל לא הֵעֵז, ואמר: “רק תעמדי ישר.”

היא מתחה קומתה והִביטה הַישֵר לעיניו:

“עלוב, לא יהיה לך דם לתת לי.”

“תיכף תראי, מה יהיה לי דם לתת לך,” חשב להגיד, אבל שוב לא אמר, אלא אחז בכפות ידיו בלחייה ונשק לה.

“אני מקווה, שבקפיצות אתה יותר טוב,” אמרה, “כי…” אבל מיכאל לא הִניח לה לסיים ובכעס נשק לה שוב.


17

מאז היו חברים. אבל בקושי היה יוצא להם להיפגש פעם בשבוע. רינה הייתה עסוקה בערבים - פעם הייתה לה שיחת־קבוצה, פעם “פעולה”, פעם חוג ופעם ישיבה, אלה היו מסתיימים מאוחר, ואי־אפשר היה לדעת מראש, מתי. וכשנפגשו סוף־סוף, תמיד הייתה הבעיה, לאן ללכת. מיכאל גר עדיין עם אורי וזה היה בערב בחדר והיה שוכב לישון מוקדם. לכן היו פונים אל אחד המתבנים, מטפסים על חבילות הקש אל פינה נסתרת, או שהיו מתגנבים לתא הנהג של משאית, שהייתה עומדת לפני המוסך וממתינה לתיקון. אבל במקומות כאלה תמיד צריכים לחשוש שפתאום יבוא מישהו, שומר־לילה סקרן או זוג אחר, שאף הוא מבקש מקום סתר לאהבה.

רינה הייתה מספרת על הקבוצה שלה במוסד, מה לומדים ועל מה משוחחים בערבים עם שמעון לוי, המחנך שלהם. בדרך כלל היה מחכה לה לפני חדר אוכל, בחדר קריאה, או שהיא הייתה עוברת סמוך לחדרו והייתה שורקת לו. אז היו הולכים כִברת דרך בשתיקה, עד שמיכאל היה שואל: “נו, מה חדש היום?”

ורינה הייתה עונה: “שום דבר מיוחד, למדנו על תוכנית גוֹטָה. נו, נִראה אותך, אתה יודע מה זה, זה בטח לא היה בבית ספר המִקצועי שלכם.”

מיכאל הודה, שאינו יודע.

“אתה רואה? זה ספר שכתב קַרל מַרכס. ולמה הוא כל כך חשוב? יודע? לא? כמובן! ובכן - זה המקום היחיד, ששָם הוא מזכיר במפורש את הדיקטָטורה של הפרולטַריון.”

“אַת ממש עורכת לי בחינות,” אמר במורת רוח.

“בטח. אני הרי מוכרחה לדעת, עם מי נפלתי כאן בפח. ואם האור מורכב מחלקיקים או מגלים, אתה יודע?”

“אני חושב שמִגלים,” שיער.

“אתה רואה? שוב אתה לא יודע. דווקא מחלקיקים.”

“אז למה תמיד מדברים על גלי אור?” הִקשה.

“כי לחלקיקי האור יש תכונות של גלים.”

“נו, גמרת לבחון? אני לא אוהב לעמוד למִבחנים כאלה.”

“רואים. אז גם על תורת הקוואנטים בטח לא שמעתָ?”

“דווקא שמעתי,” אמר.

“אה, כן? ואתה יכול להסביר אותה, או לפחות להגיד עליה משהו, מה? נו בטח, תיארתי לי. גם אצלנו לומדים את זה רק הכי מִתקדמים, בחוג לפיזיקה מודרנית. זה נורא מעניין. אתה רוצה שאסביר לך?”

“בטח,” אמר בהכנעה, שטינה נבטה בה. ורינה הסבירה לו באריכות. לעיתים גם סיפרה לו על הפעולה ש“העבירה” בערב הקודם לנוער במעברה, איך שוחחה איתם וסיפרה להם סיפור וביקרה משפחה אחת בַבֶּדוֹן הפח העלוב שלה, ואיך כיבדו אותה שם בכוס קפה:

“דיברתי איתם לגמרי פשוט. מי שעובד שם, מוכרח להתאים את עצמו למושגים שלהם ולרדת לרמה שלהם. אני לא בטוחה אם אתה היית יודע את זה.”

“אולי כן?” הִתעקש.

“לא, בטח לא,” ענתה. “לך אין מספיק יוזמה.”

“אבל פעם אחת בכל זאת גיליתי יוזמה,” חייך. “פעם, בכיתה אחת, כשהתווכחתי עם מישהי על איזה פסוק באיוב, משהו על כמרירים. אני כבר לא זוכר בדיוק. אולי אַת זוכרת?”

“בקושי,” אמרה. “אבל נכון, שאז היית די בסדר, יחסית. שמע, כשבחור מתחיל עם בת, הוא צריך לדעת הכול ולהיות בעל יוזמה. שום בת לא רוצה להיות שפן ניסיונות.” וכשהִרגישה בפניו בזיע קל של מורת רוח, שאלה: “מה יש, נעלבת?”

“הייתי צריך להֵיעָלב?” שאל והִראה לה פנים שמחות.

“לא, בכלל לא,” אמרה. “אבל לפעמים אתה כזה רכרוכי. חשבתי, שבחור עם אופנוע, חייל וספורטאי, אלוף צה”ל באתלֶטיקה קלה, יהיה יותר גבר."

“במה אני רכרוכי?”

“אתה נעלב קל נורא. כל מילה שאומרים לך, תיכף אתה נעלב.”

“טוב, אז אני כזה.”

“אתה רואה? כבר נעלבת.” ומאחר שמיכאל שתק, אמרה: “דַי, עכשיו אתה כבר שוב יכול לחייך. החברות הקודמות שלך אף פעם לא אמרו לך, שאתה נעלב קל נורא?”

“מה זה חשוב?”

הם ישבו במתבן, למעלה, על חבילות חציר ריחניות ודוקרניות, בפינה חשוכה, רחוקה מן הכניסה.

“בטח שזה חשוב,” אמרה. “תגיד, מיקי, כמה חברות היו לך לפני?”

“לא ספרתי,” אמר בזעף.

“בטח בכלל לא היו לך,” התגרתה בו.

“מה זה משנה? עכשיו אנחנו חברים, את ואני, ואני לא רוצה לחשוב על שום חברות קודמות שלי, ואני גם לא שואל אותך על חברים קודמים שלך, ואני לא רוצה, שתחשבי עליהם.”

“ואם אני דווקא כן רוצה לחשוב?”

“אז תחשבי בלעדַי,” אמר והתרומם ללכת.

“אתה רואה, מיקי, שוב נעלבת,” צחקה. “אמרתי לך, אתה קל נורא נעלב, אז אתה רואה, שצדקתי. בכלל אתה לפעמים כמו בחורה. גברים לא צריכים להיעָלב. בסך הכול רציתי לדעת, אם אני אצלך שפן ניסיונות.”

וכששתק, ליטפה לו את הבלורית.

“אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? את אלכסנדר מוקדון, גם הוא היה ספורטאי, והיה נעלב קל ומתרגז מהר ולפי הפנים שלו היה נורא נשי ולא היו לו שום עניינים עם בחורות.”

“נִדמה לי, שבכל זאת הוא היה נשוי,” אמר.

“רק בסוף, כשמצא את הנסיכה רוֹקְסאנה במצודת הרים. אבל עד אז חיזרו אחריו כל בנות החצר והוא דחה אותן.”

דברים אלה שוב פייסוהו.


תחילה חשב שיביטו יחד בכוכבים, ראשו על בירכיה והיא תשיר לו בחצי קול, מן הגינות תעלה זימרת צרצרים ומבריכות קטנות של דגי זהב יישמע קִרקור צפרדעים ותרחף סביבם תחושת שלווה. אבל בסוף הִתגלגלה השיחה תמיד כך, שהִתבקש לדבר בלשון קלה ושנונה, שהוא בעצם לא אהב. מדי פעם היא קִנטרה אותו, שהוא לא בעל יוזמה ולא יודע, מה לעשות ושהוא לא דַי גבר ולא דַי חם. בשבילו מישהו “חם” היה מי שמעניק חום נפשי, בעל אופי פתוח, שמראה חיבה, רגיש ומִתחשב, אבל הבין, שבשבילה זה מישהו גברי־יִצרי, נועז ומיוחם, שרוצה לכבוש את הבחורה ליחסי מין מלאים מהר ככל האפשר, ולשם כך יודע למצוא בגוף שלה את כל המקומות המגרים, המשגעים, והיא צריכה לעורר אותו לכך, לדרבן, ואחר כך להשהות ולדחות, בקיצור, לשגע. והוא אכן הִשתדל לשחק את התפקיד שהועידה לו. כך הם הִגיעו במִשחקי האהבה שלהם למה שכבר מעֵבר לנשיקות ולחיבוקים. כדי להירָאות גברי בעיניה, מדי פעם נִדחף לתור עוד “מקומות מגרים”, היא קראה להם ‘אֵרוֹטוֹגֶנִיים’ וחקרה אותו, איפה הם אצל הגברים. הוא הִתבייש לדבר על כך, הליטופים שהיה מלטף אותה במקומות אינטימיים אכן ריגשו אותו, אבל גם… זה הביך, זה כמו שאתה הולך בדרך, שאתה לא בטוח שאתה רוצה ללכת בה, אבל כבר אין חזרה.


באחד הימים, אחרי ארוחת הערב, ניגש אליו שמעון לוי בחדר האוכל, ואמר לו:

“שמע, מיכאל, כבר מזמן רציתי לשוחח איתך. סור, בבקשה, לחדרי בעוד חצי שעה.”

מיכאל בא וליבו מעורב עליו. שמעון רמז לו על כיסא ואמר:

“כבר מזמן רציתי לקחת איתך דברים בעִניין חברותך עם רינה. שניכם אנשים מבוגרים,” - ועם מילים אלו הֵרים את אגודלו ואת אצבעו אל מסגרת משקפיו - “ואיש אינו רשאי לצַווֹת עליכם עם מי לקשור קשרים. אבל כמחנך עליי לעקוב אחרי הִתפתחות הדברים, אתה מבוגר יותר, וזה מטיל עליך את כל האחריות. רינה עודה תלמידה, וזה מטיל עליך ועליה הגבלות מסוימות, ואני מבקש, שתבטיח לי על דִברתך…”

מיכאל הִבטיח והִרגיש רגש הקלה, אלא שהִצטער על נעימתו היבשה והרִשמית של שמעון. לוּ טפח לו הלה על כתפו רק פעם אחת ברֵעות, היה מיכאל מגלה לפניו את ליבו.

מאז ניסה בכנות לשמור את הבטחתו. ושוב לא הרחיק לכת במִשחקי האהבה, אך היא פירשה זאת כקרירות, ופעם גם אמרה ש“רואים, שאין לך דם, אני מִתכוונת דם של גבר”, ועד מהרה היה הכול כמו קודם.


אחרי כן עלה עִניין נסיעתה לאנגליה. ההכנות נערכו במהירות. בערב לפני שהִפליגה, שוב ישבו יחד, הפעם במשאית ריקה, לפני המוסך. הוא שאל, אם תִזכור אותו באנגליה.

“כן,” ענתה. “בטח שאזכור אותך קצת, אם לא אמצא שם במִקרה בחור יותר חם ממך.”

הוא רצה להוכיח לה את חומו וגִמגם:

“אורי נסע. אולי תבואי הערב אליי לחדר?”

“לא,” אמרה והשׂימה את עצמה מפהקת. “מה פתאום דווקא הערב?” אבל אחרי שחשה בזיע על פניו, אמרה: “בעוד חודשיים אני חוזרת, ובינתיים יהיה קיץ, ואני אגמור את המוסד…”

זה נשמע לו כמו מוזיקה של הבטחה גמורה, כמו הצהרת- כוונות ברורה.


18

לכן בואה הִסעיר את מיכאל, ודווקא העקיצה, שיהיה צורך בקפיצים חזקים למיטה שלה, פגעה בו. עכשיו היא כבר אינה תלמידה, אלא חברת קיבוץ - הוא שמע זאת בקולו של שמעון לוי וראה את הלה מרים אגודל ואצבע אל מסגרת משקפיו - אשר עומדת ברשות עצמה. ובינתיים גם לו יש חדר משלו.

“אני כבר שמֵחה שאני חוזרת,” כתבה במִכתב חפוז. “אז נִראה, איך אתה, אם לא נִשתנית. אני לא אשהה הרבה בבית, מפני שמיד אצטרך להתגייס…”

הרבה חשב מיכאל על פשר הדברים הסתומים: “נִראה, אם לא נִשתנית?” ומדוע היא קושרת זאת לַגיוס ומדגישה, שתִשהה בבית רק זמן מועט? האם זאת מוזיקה של הבטחה או של אזהרה סמויה? של הצהרת־כוונות או הצהרה, שעוד אין כוונה ואין הצהרה?

ולמחרת בואה, בדיוק ודווקא למחרת בואה, כמו במתכוון ולהכעיס, תיעָרך התחרות הזאת, ואחריה, במוצאי אותה שבת או במוצאי השבת שאחריה - שיחת הקיבוץ, שבה יוחלט, מי ייצא להִשתלמות ויהיה המדריך לתרבות הגוף של המשק. לראשונה מיכאל חש לחץ בקיבה ומועקה. במִבחנים רבים יצטרך לעמוד בזמן קצר, והוא הרי לא אוהב לעמוד למִבחן.


19

יום לפני פתיחת הלימודים שמע גבריאל את “הפרטים הטכניים האחרונים” מפי שמעון לוי. הלה הִסביר לו גם את חשבון שעות העבודה, כפי שפורט הדבר בתקנון: עליו ללמד היסטוריה עִברית וכללית, סִפרות, תָנָ“ך ולשון - הכול לפי “שיטת הנושאים”. “יכולנו לקרוא לנושאים האלה גם ‘פרוייקטים’, אבל השֵם 'נושאים' עדיף לנו, שלא לערב מין בשאינו מינו, כמו שאומרים, אני מתכוון ל’שיטת הפרוייקטים' של הקיבוץ המאוחד, שיש בה הרבה… טוב, אבל נחזור אליך, כלומר, לעבודתך: מדובר בקבוצת ‘זמיר’ וקבוצת ‘סנונית’, שהן מבחינת הגיל מקבילות לכיתות חי”ת וטי”ת, שתים־עשרה…" כאן ראה שמעון את ארשת התמיהה על פניו של גבריאל, ומיהר להדגיש: “שעות, אני מדבר על שעות ולא על הגיל. ובכן, בכל כיתה אתה מלמד 12 שעות בשבוע. ובכך הִגעתָ ל־24.” כאן הרים שמעון סוף־סוף את ידו אל מסגרת משקפיו, תנועה, שגבריאל המתין לה מכבר כמכושף. “כדי להכין את החומר אנחנו מוסיפים לך 66%, שהם 16 שעות, ובכך אתה עומד על 40. תִצטרך גם לחנך בכיתה אחת, לערוך שיחות, לטפל בילדים טיפול אישי, שעה אחת ביום, 5 ימים בשבוע, לפי התֶקן. ובכן הִגעת ל־45. פעם בשבוע תארגן חוג לסיפרות. 47. תשתתף במערכת העיתון של המוסד, והיגעת ל־48, שהן יום עבודה שבועי מלא.”

גבריאל הִקשיב בתשומת לב.

“מי ערך חשבון מאיר עיניים זה, שמעון ידידי?”

“הלא אמרתי לך: יש תֶקן של מחלקת החינוך.”

“כך אפוא הדבר! ומה מִשפט יחרוץ התקן בעִניין תיקון המחברות? ומה בדבר הכנת החומר לַחוג לספרות? באי החוג, שמנא וסלתא, בוודאי ירבו שאלות ויעמיקו חֵקר? ועוד - למחנך, שמעתי, שתי שיחות עם קבוצתו מדי שבוע, הכן דיברתי? ומה תשובה ישיבני התקן?”

שמעון זיעֵם גבותיו:

“התקן אינו מקציב זמן מיוחד לכל אלה. אנחנו מניחים שאדם שעובד אצלנו, רואה בעבודה שלו תפקיד, ואינו מונה כל חצי שעה עם סְטוֹפֶּר ביד.”

שמעון עוד הוסיף ודיבר, אך גבריאל היה מוטרד, כי ביקש למצוא מונח עברי ל“סטוֹפֶּר”, ולא קלט את הדברים.

“שמעון ידידי, לא עלה על דעתי לָמוֹד את הזמן בשְעון־עֶצֶר, חלילה, אדרבה, ביקשתי להביא ראָיה לדברי חז”ל, שכל הבא ללַמד ולחַנך, להדריך ולרכז, לארגן ולערוך ולטפל ולהשתתף, מן השמים ומן התקן מסייעין לו ומספיקין בידו."


כל אותו ערב היה נרגש והרהר במה יפתח.

“שלום, ילדים. כידוע לכם אלמדכם את מקצוע דברי הימים. אך אמרתי בליבי: מוטב שתספרו לי תחילה, מה למדתם בשנה שעברה…” פתיחה זו לא ישרה בעיניו. שמא: “ילדים, אני מבקשכם להכתיב לי את שמותיכם לפי סדר הישיבה, שהריני חדש, ואיני מיטיב להכיר…” מיד הִרגיש, שגם זו פתיחה נואלת. לבסוף גמר אומר להכין הרצאת פתיחה, מהי היסטוריה ומה דרכי המחקר שלה. קם והִדליק אור, ישב לשולחן וכתב פתיחה זו. כשגמר, היה מלא סיפוק: סקירתו, בסגנון פשוט ומדויק, הִקיפה ומיצתה את הנושא:

“המילה ‘היסטוריה’ באה אלינו מלשון היוונים, ופירושה, בלשונם, ‘חקירה’, ו’היסטור' היה בלשונם איש משכיל. ואכן - היוונים היו העם הראשון, אשר ידע כתיבת היסטוריה כחקירה וכחלק הכרחי בהשכלה. אומנם גם בחצרות המלכים במִזרח העתיק נהגו לרשום את ‘דִברי הימים’, כינוי ציורי נאה, אך בפועל רשמו הרושמים רק את קורות המלכים.” לאחר שדילג על כמה שורות, שב וקרא: "במה נִבדלת אפוא חקירת ההיסטוריה כמדע - " כאן כמעט הרים את ידו אל מִסגרת־משקפיים מדומה - “מרשימה גרידא של מאורעות?” שוב דילג ועם כל דילוג קצרה רוחו. הדברים העלו בפיו טעם תפל של שיגרה.

חזר ושכב, כיבה את האור, עצם את עיניו, וחשב:

“ראיתי קולר פנוי והִכנסתי ראשי לתוכו. נדודי שינה בלילה כמדומני אינם נכללים בתקן.”

בכל זאת לא נרדם. חזר והעלה בדעתו את דברי הפתיחה שחיבר, קם וקרע את הכתוב וזרק את הקרעים אל דלי מזיל, ששימש לו ארעית כסל־ניירות. והינה מחשבה גואלת: שמא יספר לילדים מניסיונותיו שלו בבית הספר, כיצד הציקו הוא וחבריו למורים? “ילדים, הינה עבר קציר כלה קיץ, ואני מתאר לי, שלא בחשק רב אתם ניגשים ללימודים, כי עודני מיטיב לזכור את הימים, עת הייתי גם אני…” רעיון זה שבה את ליבו, ובלי להרהר בו עד גמירא, נִרדם.


בבוקר צלצל השעון וגבריאל קפץ ממיטתו בבהלה, כי מצא, שהשעון אֵחַר לצלצל. עוד עשר דקות בלבד נותרו עד לתחילת השיעור. בשעה שמיהר להתלבש חזר והִרהר בדברי הפתיחה. הרעיון, לפתוח בסיפורים על תעלולי תלמידים נִראה לו עתה אווילי. לקח עימו מפת קיר גדולה של יוון, שהכין עוד אמש, את מחברת רשימותיו, וחשב:

“אם לא יעלה על דעתי כל רעיון אחר, אתחיל בלא הקדמה: שֵם הנושא הראשון שנעסוק בו - יוון. ארץ יוון נמצאת, כידוע, בפינתה הדרומית־מזרחית של אירופה, ולה צורת חצי אי…”

הִגיף את דלת חדרו בתנופה ונשם את אוויר הבוקר הצונן. בצעדים גדולים נחפז אל הכיתה של “קבוצת זמיר” והִרהר: “לא, גם פתיחה זו לא תִצלח. חשוב לפתוח בשיחה ולא בהרצאה.” אף על פי שלא היה לו כל מושג מה יאמר, נרגע, וככל שהלך וקרב אל הכיתה, כן שָקַט ושלֵיו.

היגיע אל בית ארוך ולו מרפסת פתוחה. בקצה האחד - המקלחת, בקצה האחר - הכיתה ובאמצע - חדרי השינה. המרפסת הייתה ריקה. ואולי כבר כולם יושבים בפנים מחרישים ודרוכים ומצפים? הוא פתח בהיסוס את דלת הכיתה. היא הייתה ריקה. הציץ בשעונו - השעה הייתה 6.40 בדיוק, כפי שנקבע עם שמעון לוי. גבריאל תלה את המפה על הקיר וישב להמתין. בקצה המדרכה נִראו הסנוניות הראשונות, בעצם, הזמירים הראשונים, שני ילדים פרועים, חולצותיהם משתרבבות מעל למכנסיהם. אחד הנערים פתח לרווחה את דלת הכיתה, ראה את גבריאל, הסתובב וצעק:

“חברֶה, מהר, הוא כבר בא!” נושם ונושף נִכנס ואמר: “העירו אותנו מאוחר והייתה לנו התעמלות בוקר. אני עוד יספיק לצחצח שיניים?”

גבריאל הִביט בשעון. השיעור היה צריך להתחיל לפני שבע דקות. “שכחתָ משהו בחוץ,” אמר במנוחה.

“אני? שכחתי? מה?” הנער הִביט החוצה ופנה אל גבריאל בארשת שאלה. הוא היה שחרחר, דק וזריז, ולו עיניים גדולות.

“ברכת ‘בוקר טוב’,” אמר גבריאל.

“אה, טוב, אז בוקר טוב.” הנער חמק החוצה, ושוב שמע גבריאל כיצד קרא: “חברֶה, מהר, מה איתכם, הוא יושב כבר ומחכה,” ובלחש הוסיף: “הוא רוצה שיגידו לו ‘בוקר טוב’.”

עתה נכנסו נערים ונערות, רובם פרועים, בחולצות משורבבות מעל למכנסיים. על המרפסת דיברו בקול, קִנטרו זה את זה, צחקו, אך על סף הכיתה נִשתתקו פתאום, דחפו זה את זה ולחשו: “זוז, נו, 'כָּנֵס כבר!” כשעברו ליד שולחנו אמרו בהדגשה: “בוקר טוב!” גבריאל חייך והשיב ברכה. אחדים היו יחפים. כעבור רגע ישבו הכול ונִשתרר שקט.

“ובכן, ילדים,” פתח. “כעת…”

“אנחנו לא ילדים,” רטן מישהו. גבריאל לא ראה בבירור מי אמר זאת. נִדמה לו, שהיה זה נער גבוה וצהבהב. השאר גיחכו ולחשו: “שתוק, מיכה!”

“אינכם ילדים? אימרו לי אפוא מה הינכם?”

הנער הצהבהב דחף את הילדה שישבה לצידו (זו שרמזה לו, שלא ידבר) ולחש: “שְתְקִי, שמֵינה!” ובקול הוסיף: “לא אומרים לנו כאן ילדים.”

“שִתקי,” תיקן גבריאל. “הרי אתם כבני ארבע־עשרה. בעולם, במדינות המתוקנות, עדיין נחשבים בני גילכם ילדים. אבל שמא אצלכם הכינוי ‘ילד’ עלבון הוא, ואני לא ידעתי? אם כן, אנא, גְלוּ את אוזני, כיצד עלי לכנותכם.”

הילדים הִתלחשו, וילדה אחת, ולה פנים נעימות ואף פחוס, אמרה: “אנחנו רגילים, שהמורים קוראים לנו ‘חברים’.”

“כל עוף למינהו, מורה־מורה ומִנהגו בידו,” השיב גבריאל. “אני איני גורס את הכינוי ‘חברים’. אני מקווה, שנהיה ידידים טובים, אך ספק אם נוכל להיות חברים, שהרי אין חברוּת אלא בין שווים. אתם צעירים ואני בוגר, אני מורה ואתם תלמידם. אני סמוך ובטוח שפעם, כשתיעָשו מגדיים לתיישים, תחשבו כמוני. בינתיים, אם קשה לכם הדבר, שאקרא לכם ילדים, אוכל לפנות אליכם בלשון הכבוד ‘רבותיי’, לפי דברי המאמר 'מכל מלַמדיי הִשׂכלתי ויותר מהֵמה מתלמידיי '.”

הילדים לא השיבו, וגבריאל הִמשיך: “ובכן, רבותיי,” הוא הדגיש מילה זו והילדים גיחכו, “אימרו נא לי, בבקשה מכם, מה, לפי דעתכם, אלמדכם?”

הילדים מקצתם התלחשו וצחקו, ואחדים מהם אמרו בקול:

“הומניסטיקה!”

“יפה דְרשתם. ומילה זו - עִברית היא, אם לאו?”

ושוב ענו קולות במקהלה: “בטח שלא!” - “זאת מילה לועזית.” - “זה בטח יוונית או לָטינית.” - “אומרים לזה מדעי הרוח.” - “לא, קוראים לזה מדעי החברה.”

“מצוין,” שמח גבריאל. “היטבתם להשיב. ואך חבל, שכולכם מדברים בעת ובעונה אחת. האם מוכר לכם המִנהג היפה, שכל הרוצה לדבר, תחילה מֵרים ידו או זוקף אצבעו לבקש את רשות הדיבור? הבה נא נחדש ימיו כקדם. ואשר למילה עצמה - צְדקתם. מקורה בַלָטינית.” ניגש אל הלוח ורשם homo ו־human. “אולי פגשתם מילה זו בשיעורי האנגלית? או בעיתון? שמא שְמעתם על מעשה הומאני? כן? אֱמוֹר נא לי, בבקשה, כן, אתה,” הִצביע על הנער השחרחר, “ראשית, מה שמך, ושנית - מה פירוש המילה באנגלית?”


הגיחוך והלחישות לא פסקו. גבריאל לא נתן עליהם דעתו. מעתה שטפה השיחה בניחותא. גבריאל הִפנה שאלותיו הן ליושבים במרכז והן ליושבים בירכתיים, מדי פעם ביקש, שיגידו את שמם, ואם שכח מישהו להצביע וקרא את תשובתו בקול, איים עליו באצבע: “מה זה פרצתָ פרץ? האומנם לא תוכל להתאפק או שמא חששת שאפסח עליך ואקפח את זכותך ולא אשאלך כלל?”

הדברים נוצרו במוחו וזרמו אל פיו מאליהם ומילאוהו שׂמחת יצירה. את מחברת רשימותיו לא פתח. “ובכן, אם ‘הומאני’ הוא אנושי, יהיה תרגומה המילולי של ‘הוּמניסטיקה’ - מה? אכן, מדעי האדם. ועתה הבה נשובה נא אל תשובתכם הראשונה. אֲמרתם, שמדעים אלה ייקָראו גם מדעי הרוח, גם מדעי החברה. הנה שלושת השמות לפניכם. למי מהם ניתן את הבכורה? מיהו ואיזהו הטוב בעיניכם? יפה בחרתם, גם בעיניי עדיף הכינוי ‘מדעי החברה’. אך מדוע יש חוקרים המעדיפים את השם ‘מדעי האדם’ או ‘מדעי הרוח’? נכון, עִניין של השקפה הוא. אגב, מה שמך? לא עדנה, כפי שאומרים באידית ובאשכנזית, אלא עדנה, במִלרע, בהדגשת ההברה האחרונה, כפי שאמרה אשת אברהם. אינך יודעת זאת? ‘אחרי בלותי הייתה לי עדנה’. לא עכשיו, בהפסקה אסביר לך, אם תרצי. ומהי ההשקפה המביאה אותנו לכינוי ‘מדעי החברה’? נכון, ההשקפה שהשפעת החברה גוברת בדרך כלל על השפעות אחרות. ומהו, לפי דעתכם, המקצוע הראשי שבתחום זה? היסטוריה? יפה. דעתי כדעתכם. אך מדוע? נכון מאוד, אגב, מה שמך? תמר? ההיסטוריה, את אומרת, מראה לנו את ההתפתחות. יכולת לומר, שההיסטוריה מספרת מאורעות, מלחמות, חילופי שלטון, אבל אַת בחרת להדגיש את ההתפתחות. ויפה בחרת ויפה אמרת. אבל מה מתפתח בהיסטוריה?…”

כשהִביט בשעון מצא להפתעתו, שתם השיעור ועת ללכת לארוחת בוקר. נִדבר עם הילדים, שבערב ייפגשו ל’שיחת קבוצה', ושם יבררו את כל הטעון בירור. בהרגשת מנצח יצא את הכיתה, בטוח שהִצליח לקנות את לב הילדים. כשעבר במִרפסת, שמע מבעד לחלון הכיתה:

“אבל הוא שמן כזה ומצחיק! ואיך שהוא מדבר, תגידו, הוא לא קצת טַרַלַלי?”


20

אחרי ארוחת הבוקר לימד שיעור כפול רצוף ב“קבוצת סנונית”. זמן זה אף הוא התעופף מהר. כשגמר את שיעוריו והלך אל חדרו, עדיין היה נרגש. בעיקר חשב על אותה קבוצה ראשונה, “זמיר”, שבה הוטל עליו לחנך. יש לשאול את המטפלת על התִנעולת והתִסרוקת. שני ילדים באו בבגדים מלוכלכים. והרי אמרו חז"ל, תלמיד חכם שנִמצא רבב על בִגדו, וגו'. הייתכן שעבדו בבוקר? ומה אומר התקנון: המותר לבוא לכיתה בבִגדי עבודה, אם לאו? עם זֵכר התקנון עלה חיוך על שפתיו. מוזר, שעדיין לא קיבלו מחברות ומכשירי כתיבה מן המחסן. יש להקפיד, שיערכו בשיעור רשימות. על בִרכת שלום אסור לוותר. האומנם שגה, כשסרב לקרוא להם ‘חברים’? ומתַי ייגש לקחת את סִפרי הלימוד? עליו לבקש מן המזכיר פִנקס, לרשום בו את שפע הרעיונות!


אחרי ארוחת הצהריים חזר לצריפו, עלה על מיטתו ושילב ידיו תחת עורפו. הדרך שפתח בה, היא הנכונה, אין ספק. ועוד יתברר - כדִברי הלֶקח שלמד רבי יהושע מאותו תינוק, שניצח אותו בדברים - שיש דרך ארוכה והיא קצרה: להקפיד גם להבא על הגדרות קצרות ומדויקות. כל מילה לועזית חדשה תובא על תרגומה המילולי, פירושה ודרכי השימוש בה. נערה זאת, שחורת השיער, מה שמה? שלומית? ובכן, אותה שלומית, כשאמרה, שההיסטוריה זה גם פוליטיקה, הלא ברור, שקלטה דברים מן האוויר ואינה יודעת מה היא סחה.

לבסוף קם, נטל דף נייר, רשם את כל שביקש לסדר ולזכור, לרבות תוכניותיו לשיעור הבא. ואז נרגע ונרדם.


כשהקיץ, ראה, שהשמש נוטה לשקוע. כבש את עייפותו ומיהר למקלחת של מרומי. זו הייתה מלאה עד אפס מקום. כשניכנס גבריאל, קרא אורי:

“אוּוּוּף, שוב מורה! המורים באים תמיד, כשכולם גומרים את העבודה.”

“כי בדיוק אז הם גומרים לישון,” העיר מישהו מן הצד.

“היו ימים, שאמרו: הרוצה שיחכים - יַדרים. ואילו ישבו אותם חכמים בקיבוץ, חזקה עליהם, שהיו אומרים, הרוצה שיחכים - יתקלח, שכך שמעתי אומרים,” הִצטדק גבריאל, “שכל הרוצה להכיר את חיי הקיבוץ ילך וימצא מבוקשו במקלחת. ואמרתי בליבי: אלך ואקיים בעצמי מִשנה זו.”

הצעירים שכבר הִכירוהו, עטו עליו בשאלות, איך עבר עליו היום הראשון ללימודים. אחרי כן שבו לָעִניין שדיברו בו לפני כן: בקיבוץ ביקר מומחה לגידול עגלים והִמליץ שיגדלו “עגלים לְבָּשר”, מגזע חדש, לספק בשר למשק. אורי הִתווכח בלהט עם עצה זו וטען ש“אדרבה להֵיפך”, אין שחר לגדל עגלים מיוחדים לבשר, כל עוד אין מִספוא זול ומִרעה טבעי בהרים. גבריאל לא הבין את עיקרי המחלוקת, אך הִתלהבותו של אורי מצאה חן בעיניו והביטוי “אדרבא להפך” שיעשע אותו.


בשובו מן המקלחת סר לחדרה של שושנה, המטפלת של קבוצת זמיר. שושנה זו לא הייתה אלא בת שלושים, אך גבריאל לא הופתע, שהיא מתגוררת ב“שיכון ותיקים” נאה, כי כבר שמע, שבעלה בוגר ממנה בשמונה־עשרה שנים, והוסבר לו, שהזכות לשיכון נִקנית לפי חישוב נקודות, שבו קובע הוותק של בן הזוג הבוגר. שושנה הִראתה לו בגאווה את הממלכה שלה: חדר מרוּוח, מרפסת סגורה ושירותים.

“המרפסת,” הִסבירה, “היא חדר הילדים שלנו.” בייחוד הִתגאתה בשירותים, וכאשר הראתה לו אותם, נִזכר גבריאל בדִברי חז"ל, “איזהו העשיר - שבית הכיסא סמוך לשולחנו”, וחייך בבלי משׂים.

“אל תִצחק,” אמרה לו. “סוף־סוף לא נעים, אם צריך תמיד לרוץ מאה מטר, אפילו בחורף ובגשם, בלילה.”

לשושנה היה שֵׂיער מסולסל ושפתיים צרות והדוקות. גבריאל לא ידע, מה עליו לברר איתה וראה את ביקורו זה כביקור נימוסין גרידא. בסבלנות הִקשיב, ושושנה הִתאוננה שעה ארוכה על הילדים, אני אומרת לך, שהם כאלה חצופים, כאלה בָלָגָניסטים. כמובן, תמכה בדעתו, בשום אופן אין להכניס אותם לכיתה יחפים, לא מסורקים, בבגדי עבודה, ועוד הוסיפה חומרות וסְייָג לחומרות, מִצווֹת עשׂה ומִצווֹת לא־תעשׂה: הִתעמלות הבוקר, סידור הכיתה, צורת הישיבה, ניקיון התאים בשולחנות, שמירה על הגינה שמאחורי הבית. אחרי כן קראה את הילדים בשמותיהם ומנתה שיבחם: “מיכה - פְלֶגמט. תטיל עליו הרבה עבודה, אחרת יהיה בטלן גמור. משה - ילדון. הוא לא יכול לשבת בשקט. בכלל, הבנות מפותחות יותר ורציניות יותר.”

גבריאל הִקשיב באורך רוח.

“הערב יש לך שיחת קבוצה. אני אאחר קצת, אבל הילדים יסבירו לך את הכול. אוֹהְ, אל תִתפלא, הם עצמאיים מאד, יותר מדַי עצמאיים.”

גבריאל הצטער, שגם שושנה תבוא לשיחה. “אין שני מלאכים עושים שליחות אחת, ולא שני מלכים משמשים בכתר אחד,” חשב. “אך תנוח דעתך, בעלי הקורה ייכָּנסו בעובי הקורה, ואתה דַייֶךָּ אם יצאתָ ידי חובתך לתקנון.” בכל זאת הצטער.


הילדים באו לשיחה ברעש גדול, הזיזו את השולחנות וישבו במעגל. הבנות הִתקבצו באגף אחד ושרו, הבנים דיברו ורעשו באגף האחר. הבנות כעסו על הבנים שאינם שרים והבנים שמחו בכעסן. גבריאל זכר את עצמו, כשעדיין היה בתנועת הנוער.

אחרי שעה קלה קראו אחדים מן הבנים:

“די, מספיק להשתפך! כאן לא מקהלה! רוצים להתחיל!”

הנערה בעלת האף הפחוס אמרה:

“טוב, חברים, אז אני אפתח. מוישה, תפסיק לדבר! מי מסכים לכתוב פרוטוקול?”

“מֹשֶה,” תיקן גבריאל. אך בַמהומה לא נִשמע קולו. לבסוף התנדבה ילדה קטנה ולה צמה גדולה, ונטלה את המחברת.

“סעיף ראשון - בחירת ספרן, כי זה דחוף, מפני שצריך עוד מחר לקחת ספרים.”

“העניין דחוף. כבר מחר,” העיר גבריאל.

“נו, זה מה שאני אומרת, שזה דחוף. בקיצור, חברה, אנחנו מציעים את שלֹמה.”

“שלֹמה,” תיקן גבריאל באורך רוח, בהטעמת ההברה השנייה.

“טוב, אז שלמה.”

שלמה עִרער והודיע שלא יסכים להיות ספרן, נער אחר היציע את עצמו, אך כלפיו טענו הילדים, שהוא בלגניסט. שתי בנות התווכחו, אם מותר לבחור לתפקיד ילד לא מתאים, בשביל לחנך ולהפעיל אותו, ואיך אפשר להפעיל ולחנך, אם יבחרו תמיד רק את הכישרוניים ואת המתאימים. לבסוף הִסכים שלמה להִתמנות לספרן. עתה בחרו במחסנאי, קבעו “סדר תורנים” וניגשו לבחור את ועדת הקבוצה. כאן נחלקו, אם לבחור בהצבעה גלויה, אם בבחירות חשאיות. גבריאל ביקש את רשות הדיבור והִצטרף לדעה התומכת בבחירות חשאיות.

ברגע שסיים את דבריו באה שושנה. ישבה ושמעה על מה דנים, ביקשה את רשות הדיבור, ובתוקף רב הִתנגדה לבחירות חשאיות:

“אין זה מִנהג קיבוצי,” אמרה. “כל אחד יכול לומר את דעתו בגלוי.”

אך תומכי הבחירות החשאיות היו רוב ועמדו על דעתם. מיד הביאו כובע ופתקאות נייר. בינתיים שלחה שושנה פתק לגבריאל: “אני מִתפלאת שאינך מִתערב. הרי זה משהו פרינציפּיוני! אסור להרשות מִנהגים כאלה!” גבריאל הניד ראש והשיב לה בפתק:

“הניחי להם. אם לא נביאים הם, בני נביאים הם.”

שושנה נתנה בו מבט, וממנו ניחש גבריאל, מה היא עתידה לומר עליו, כשתשוב אל בעלה הוותיק בַשיכון ותיקים. אחרי עשר דקות מהומה, נִבחרה ועדה של שלוש בנות. מיד עִרער על כך הנער השחרחר והפזיז, ודרש לצרף בן. אחת הבנות טענה, שמִתחשבים רק באופי ולא במין, “ובכלל ידוע, שאצלנו אין הבדל בין בנים לבנות ולא צריך להתחשב בזה.”

גבריאל צחק והילדים הִביטו בו בתמיהה. אחרי כן ניבחר עוד נער וצורף לוועדה. עתה הוצרכו להחליט על סדר הישיבה בכיתה. רשמו על הלוח זוגות של ילדים, שניים־שניים ליד כל שולחן, תמיד בן ובת. הנחה זו, שהיושבים חייבים להיות דווקא בן ובת, הייתה מן הסתם מושכל־יסוד, שאין עליו עוררין.

“אבל גם צריך להושיב תמיד מישהו טוב עם מישהו רע,” היסבירה אחת הבנות לגבריאל. גבריאל הבין, שיש להם קנה מידה מוסכם, ועל כל אחד ידוע, לאיזה סוג הוא שייך.


קביעת הסדר ארכה זמן רב, שֶכּן גם אסור היה לצרף שניים, שכבר ישבו יחד בשנה שעברה. גבריאל הִקשיב למהומה. “יש להם עור עבה. חיי החברה מחסנים, כנראה,” חשב.

גם לאחר שנִקבע הסדר, עדיין רַבּו המִתנגדים.

“אני לא אשב עם גידוֹן. לא איכפת לי כלום, אני לא אשב איתו.”

“מי בכלל ביקש ממך לשבת איתי? תִרשמו, שגם אני לא מסכים לשבת איתה, לא מסכים, לא מסכים בשום אופן!”

“מי עוד מערער?”

“מערער!”

“מערער!”

“כבר ישבתי איתו פעם. תודה בשביל התענוג. מספיק לי. שנה שלֵמה נִדנד וניגֵ’ס לי.”

“שְתְקִי, חמורה!”

“סתום 'תַ ג’ורָה אתה בעצמך!”

“רבותיי,” שִיסעם גבריאל. “אני משער, שהדברים ששמעתי כאן לא נאמרו אלא כלשון חיבה על דרך ההיתול. שאילו נאמרו ברצינות, בלי ספק היו מעליבים ביותר. אך שמא ייקָלע למחיצתכם זר, שאינו מכיר מנהגי מקומכם. הלא תודו, שהוא עשוי לטעות בכם, ולחשוב אתכם גסי רוח. וכדי להקדים תרופה למכה זו, אני מציע להוסיף ‘יקירי’ או ‘חביבתי’ על כל עלבון שתטיחו זה בזה, כגון: ‘שתקי, אתון חביבתי’ או: ‘בלום פיך, טמבל יקירי’.”

הילדים צחקו והנער השחרחר פנה אל שכנו:

“שמעֵני נא, אידיוט אהובי…”

הסעיף האחרון היה “סדר השֵינה” בחדרי הלינה. הילדה פחוסת האף שוב הביאה הצעה בשם ועדת הקבוצה היוצאת.

“תִשמעו, ואני רוצה שלא תִצעקו עד שלא אגמור, ומי שלא יסכים יכול לערער בסוף. אז בחדר הראשון - מוישה, מיכה, עירית, תמר…”

“חכמה, את כל הטובים סידרת איתך!”

גבריאל הִשתומם, שחדרי הלינה משותפים לנערים ולנערות. “מחר,” החליט, “אשאל את שמעון לוי, אם גם זוהי מִצווה מן התורה.” אף כאן היו “טובים” ו“רעים”, אך כמה מאלה, שהיו “טובים” לגבי קבלת תפקידים או לגבי סדר הישיבה, נִמנו בין ה“רעים” לגבי סדר הלינה, ולהפך.


שעה ארוכה הִתמקחו, עד שהִסכימו כולם לסדר המוצע. רק שניים הִתמרמרו וסרבו להסכים. השאר קראו כנגדם:

“נצביע ודַי! נִמאס כבר! תמיד מישהו מִתנגד! אף פעם לא היה סדר שכולם מַבּסוּטים ממנו, וגם היום לא יהיה, דַי, נצביע!”

בהצבעה נִתקבלה ההצעה ברוב גדול. שני המִתמרמרים הודיעו, שלא יעברו לישון לפי הסדר החדש ובכך נִסתיימה השיחה.

בערב, בחדרו, מצא גבריאל, שמישהו הביא לו עיתון. שכב על מיטתו, לא כיבה את האור, לא הִתפשט, ולא חש חשק לקרוא.


21

כך שכב והרהר, עד שנִשמעה דפיקה מהססת ולחדר נִכנסה עופרה.

“באתי להחזיר את הספר,” הִצטדקה והִניחה את הספר על השולחן. “נו, שמעתי שהיום כבר לימדתָ. איך היה?”

גבריאל הודה לה בתנועת ראש ולא השיב דבר.

“תִראה, שכל כך תִתקשר לילדים, שעוד תִרצה להישאר אצלנו.”

“מסופקני, אם יש לכך סיכויים רבים,” אמר. “פלוני היה נוהג לומר, שאין כמוהו אוהב עבודה: שעות הוא יכול להביט באנשים עובדים. גם אני לא אשׂבּע לראות, איך חיים אחרים בחברותא. הואילי ושבי.”

סירבה בתנועת ראש ואמרה:

“לא, תודה, נִכנסתי רק לרגע. ומלבד זה כבר מאוחר,” וישבה. “חיי החברה יכולים להעשיר מאוד את עולמו של הפרט. בדרך זו אתה שותף לצערם ולשִמחתם של הרבה אנשים.”

“כן דיברת,” השיב ולא כבש את יצרו לתקן, “חיי־חברה עשויים להעשיר מאוד את עולמו של היחיד. בני אדם ראויים, שנקבל בסלחנות ובחמלה אותם ואת דרכי איוולתם. דבר זה במקומו, כל עוד הם חוטאים לנו, אך כשהם מושלים בנו ויורדים לחיינו, פג חִינו. הֲשאלת עצמך פעם, מדוע גדולי ההוגים בעולם, החל בסוקראטס ובאפלטון וכלה בגיתה ובטולסטוי, לא היו אוהדים מושבעים של הדֶמוקרטיה? כמדומני אפילו תומַס מאן לא נִמנה על נושאי שוֹבלהּ. הֲסבורה אַת, שכולם סוּנוורו באידיאולוגיה קפיטָליסטית ומכרו נפשם בעבור אינטרסים מעמדיים?”

עופרה לא ידעה מכל אלה. “אבל בקיבוץ זה אחרת,” אמרה.

“כפי הנִראה, בכל מחיר החלטת לעשותני איש־קיבוץ.”

“אתה יודע,” סיפרה, “כשעוד היינו ילדים, תמיד חשבנו, שבקיבוץ יש חיים הכי נפלאים בעולם. בכלל לא יכולנו לתאר לנו, שגם בעיר אנשים יכולים להרגיש טוב ולהיות מאושרים. פעם סידר לנו המורה שלנו, יהודה, קופסת שאלות בכיתה, שכל ילד שמִתבייש לשאול משהו, יוכל להכניס שם פִתקאות בעילום שם. עד היום אני זוכרת את השאלה הראשונה: ‘איך מתאהבים בעיר?’ ואני עוד זוכרת, איזה פרצוף נבוך היה ליהודה, כי הוא לא הבין את השאלה, ואנחנו לא ידענו להסביר. אצלנו גרים יחד, עובדים יחד, נִפגשים בחדר אוכל, בשיחות, במסיבות. אבל בעיר?” לרגע עצרה את שטף דבריה, כדי לשאוף אוויר. ראתה, שגבריאל מקשיב, והִמשיכה במִשנה הִתלהבות: “והיינו נורא מרחמים על מי שחי בעיר וכשהיינו יוצאים לטיול, היינו מתווכחים עם הנהג באוטובוס והיינו מנסים לשכנע אותו, שיצטרף לקיבוץ.”

“ומאז נִשאר בידך מִנהג זה, ועתה אַת מבקשת להציל גם את נִשמתי החוטאת?”

עופרה לא הֵקלה ראש. “אבא שלי היה בין מייסדי הקיבוץ הזה,” אמרה. “הוא נהרג כשיצא להדריך קיבוץ צעיר. בשבילו הקיבוץ היה כל החיים, ואני ירשתי זאת ממנו. אני לא הייתי יכולה לחיות בשום מקום אחר.” דמעות עלו בעיניה.

גבריאל הִביט בה ברחמים. “העִניין נוגע אל ליבה יתר על המידה,” חשב. “כנִראה אינה מאושרת.” ובקול אמר: “רעיון הקיבוץ נפלא בעיניי - איני מתאר לי דרך־חיים יותר…” - כאן היסס - “נעלה. כבר לפני אלפיים ושמונה מאות שנים היו בארץ כנען חבורות, שקראו לעצמם ‘בני נביאים’ וחיו בשיתוף, כפי שעולה מן המסופר בספר מלכים. מאז לא פסקו ניסיונות אלה, לא אצלנו ולא בעמים. אך מִסתבר, שבני אדם חלשים ועדיין לא בגרו דיים לחיות בדרך חיים זו.”

“למה תמיד אתה אומר ככה?” שאלה במעט רוגזה. “היום היה כתוב בעיתון, שכבר יש אפשרות טכנית לייבש את ים התיכון, לבנות סכר עצום במֵצַר גיבּרַלטָר, להפיק שם כוח חשמל, להשקות את מידבר סהרה, לטוס אל המאדים. וכל זה יכול להִתגשם בדור שלנו, אם רק יקדישו את כל הכוחות לבִניין ולשלום, במקום להכנת מלחמה. אבל יש בחזית הזאת שני מחנות: מי שאומר שבני אדם חזקים ומצביע על מה שניתן להשיג, הוא בעד שלום ובניין. ומי שטוען, שהאנשים חלשים, מרפה את הידיים ומשרת את… את ה… את אלה שמִתנגדים לַקִדמה.”

גבריאל לא השיב והִביט בה. גם היא הִביטה בו והִמתינה לתשובתו. וכשפגשו עיניה במבטו לפתע עלה בדעתה, שבלי ספק יהיה אב טוב לילדיו - דואג ושקט, סלחני וחייכני, בוגר, מבין ומשרה ביטחון. ואף על פי שעוד לפני רגע רצתה לומר, שבעקיפין הוא משרת את האימפריאליזם ואת הריאקציה, חשה אליו חיבה עזה והִרגישה הרגשה מוזרה, שלא ידעה להגדירה במילים, ורק זאת ידעה: שפעם כבר הִרגישה זאת. כה מרוכזת ומוּכּרת הייתה התחושה, עד שאימצה כל כוח זיכרונה, הִסמיקה, נבוכה, ושאלה שלא לעִניין:

“אגב, גבריאל, מתי תבוא אִשתך לביקור? אני כבר נורא רוצה להכיר אותה.”

“מחר,” ענה, מִשתומם.

עופרה הִשפילה עיניה, שלא להיתקל במבטו, ואמרה:

“מקודם, כשדיברתי, בוודאי חשבת לך: ‘היא תמימה ומִתלהבת כמו ילדה קטנה’, נכון?”

גבריאל חייך. “אני רואה, שאת בוחנת כליות ולב.”

“אתה יודע, גבריאל, מתאים לך להיות סבא,” אמרה במעט כעס. “גם כשהייתי קטנה, תמיד הִרגיז אותי, כשבמקום להִתווכח איתי, היו מתחילים לחייך בסלחנות.”

"חייכתי, מפני שדימית, שרעיון זה שלך חדש הוא. איש היה בעיר אתונה, לפני אלפיים וארבע מאות שנים, בערך, סופוקלֶס שמו, והיה האיש כותב מחזות רבים, ואחד מהם קורָא ‘אנטיגונה’, כפי שבוודאי ידעת. בתחילת המערכה השנייה אומרת שם המקהלה:

מִכֹּל אַדִיר בָּאָרֶץ

אֵין אַדִיר כְּמוֹ הָאָדָם,

הוּא גַם אוֹרְחוֹת יַמּים

עַל פְּנֵי שֵׂיבַת תְּהוֹם

בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן נוֹסֵעַ,

אֶת אַדְמַת הַנֶּצַח מְיַגֵּעַ

הוּא בְמַחֲרַשְׁתּוֹ שָׁנָה־שָׁנָה…

דִקלם בקלות, והיה ניכר, שהדברים שגורים בפיו.

“את מכירה קטע זה? האדם, אומרת המקהלה, שליט בטבע. ודווקא משום שכוחו כה רב, עומד הוא לפני הברירה… לא, המתיני… לא ‘ברירה’, משום שכלל אינו בורר.” לראשונה ראתה אותו מִתקשה למצוא ביטוי למחשבותיו. “דווקא משום כך,” הִמשיך, "הוא כדור מִשחק בידי כוחות נעלמים ממנו, אליהם תשוקתו והם מושלים בו:

יַעַן גָּדַל בְּחָכְמָתוֹ

יֵשׁ אֲשֶׁר לָרֶשַׁע וְיֵשׁ אֲשֶׁר לַיּוֹשֶׁר נוֹטֶה,

יֵשׁ אֲשֶׁר יֵרוֹם וּבִגְאוֹנוֹ יִפּוֹל…

“נו טוב,” שיסעה את דבריו. “אז מה?”

“נקודת התורפה שלנו אינה חוסר שִלטון מספיק בטבע, אלא אוזלת ידנו בשִלטון על עצמנו, על יצרינו, על סִדרי החברה שלנו. נִדמה לי שגם סופוקלֶס לא הגה זאת ראשון. עוד שלוש מאות שנים קודם לכן, בארץ קטנה בשם יהודה, נהגו לשיר דברים דומים במִזמורי תהילים, וגם אלה, כשבאו לתאר את אוזלת ידו של אדם מול היצר ומול המוות, אך חזרו על דִברי שירת גילגָמֶש, העתיקה מהם, ובוודאי גם שם לא נאמרו הדברים לראשונה. האגדה מספרת, שכל גל המִסתער אל החוף אומר לחברו: עתה אציף את העולם! הֲנותר עוד הר שלא הֵצפתָ, כדי שאָציפֶנוּ אנוכי? והוא מזנק קדימה בשצף קצף, אך מיד שוככת חמתו, והוא נרגע ונרתע. כך בני הנעורים מני אז ועד עולם: נִדמה להם, שכל שהם הוגים אך חדש הוא ויכבוש את העולם. ובאמת הוא ישן נושן.”

עופרה לא ידעה מה להשיב.

“זה לא משכנע,” אמרה ועיוותה את פניה בביטול. “אם ככה, יוצא, שלא צריך לשאוף לכלום, ולא לעשות כלום. תיראה, גם אני מוצאת בקיבוץ הרבה ליקויים. מה אני עושה? אני חושבת, איך לתקן אותם.”

“אם כן אַת ראויה שיקנאו בך: דרכך גלויה וברורה. אני בוגר ממך אך שש או שבע שנים, אבל ביליתי שתי מלחמות, עייפתי, ועכשיו איני מִתאווה אלא לשבת תחת גפני ותחת תאנתי, לראות חיים עם האישה אשר אהבתי ולגדל בנים לתורה ולעבודה, להיפטר מחובותיי ולהשגיח במנוחה בכרסי הגדֵלה ובראשי המקריח.”

עופרה צחקה לסוף דבריו, אף על פי שחשה בתוגה שבהם, ואמרה:

“אצלנו בקבוצה גם כן קרה, שמישהו קיבל התקפת ציניות, והתחיל לצטט את קהלת. אז תמיד היו אומרים עליו, שנִכשל באהבה נִכזבת.”

“דווקא באהבת נשים לא הִתאכזבתי מעולם,” אמר. “בדברים הרבה נִכשלתי, אבל חיי המִשפחה היו לי מִפלט ומִבטח.”

“אם ככה, אני באמת נורא רוצה להכיר את אִשתך,” אמרה. “למה שלא תבוא הנה?”

“שרה תבוא מחר,” ענה.

“לא, אני מִתכוונת, למה שלא תבוא בכלל?”

גבריאל הִביט בה בתשומת לב וענה:

“אינני מבין.”

לפתע עלה על דעתה, שגבריאל חושד בה, שאינה רוצה בבואה של אִשתו. הִסמיקה עד קצות אוזניה וגִמגמה:

“הִתכוונתי לשאול, למה… למה אינה נִמצאת כאן בקביעות?”

“אַת רואה, כמה מעורפלת לעיתים הישראלית?” שאל. “ובדבר ישיבת קבע - אנו שוקלים זאת בדעתנו.”


עופרה נטלה ספר חדש, נִפרדה מגבריאל והלכה אל סוכתה של רותי. עדיין צרבה בה הרגשת הבושה. אחרי כן נִזכרה, שלפני כמה ימים אמרה לה רותי: “מה אַת כל הזמן מדברת על גבריאל זה, שושו? תִראי שעוד תִתאהבי בו.” מיד אמרה לעצמה: “שטות. אילו לפחות היה מוצא חן בעיניי. אבל הוא שמן ויש לו פנים מגושמים ומצח נמוך. או אילו הוא היה בעל רעיונות מיוחדים, מקסימים. אבל אין לו אף רעיון אחד שיתאים להשקפת העולם שלי. ומלבד זה הוא גם נשוי, ואפילו, לדבריו, נשוי־מאושר.” בכך ראתה פרשה זו מבוררת ומחוסלת וניסתה להסב את מחשבותיה לעִניין אחר. אך המחשבות קלחו מעצמן. “אם להיות כנה עם עצמי,” חשבה, “בכל זאת נעים לי לשוחח איתו. קולו ערב ושקט ויש לו הרבה ניסיון חיים. מה יש, כבר אסור לשוחח עם מישהו?” שוב הִתאמצה להפסיק את זרם מחשבותיה. עלתה במדרגות הסוכה, הִדליקה את האור וישבה על המיטה. “ואם להיות לגמרי כנה עם עצמי,” הוסיפה לחשוב, “באמת היה מוטב לי, אילו לא היה נשוי, ולא מפני שאז הייתי מִתאהבת בו, אלא פשוט: נעים לשוחח איתו, ואם אבוא אליו לעיתים קרובות, תיכף יתחילו כולם לדבר, דווקא בגלל זה שהוא נשוי. ואם נשב פעם בערב ונשוחח ואִשתו תיכָּנס פתאום לחדר, היא עלולה לחשוב ש… אבל כל זה שטות והבל.”

שכבה על המיטה פרקדן והִביטה בתִקרה. לפני עיניה נִצטיירה התמונה, איך היא יושבת בחדרו של גבריאל ולפתע נִפתחת הדלת ונִכנסת אִשתו. את פניה לא ראתה, אלא שהייתה לא־צעירה ומוּכּרת מאין שהוא.

“איזו שטות, איזו שטות,” נאנחה. “איך יכולות לבוא לי מחשבות טיפשיות כאלו?” הִסתובבה ברוגז, נטלה את הספר, והחלה לקרוא.


22

למחרת, ביום שישי, חזר גבריאל עייף מאוד מן השיעורים: בשיעור הראשון, בקבוצת “זמיר”, שוב אחרו הילדים לכיתה. מקצתם באו כעבור שתי דקות, מקצתם - כעבור שלוש, ואחר כך, מדי פעם, כשרצה לפתוח בשיעור, חרקה הדלת וניכנס עוד מישהו. שאלם לסיבת האיחור, וכל אחד ענה ונימוקו עימו: זה היה “מוכרח” לגשת למחסן הבגדים, זה עבד במשק והאכיל את הברווזים, ושניים טענו בביטחון עצמי רב: לפי השעון שלהם, אמרו, שהוא מכוּון בדיוק לפי הרדיו, לא אחרו כלל, אדרבה: עוד הִקדימו בדקה אחת. גבריאל חשב להערים עליהם ועמד לכוון את שעונו על פי שעוניהם, אלא שניזכר, שאם יעשה כן, יְאַחרו לכל השיעורים הבאים. סוף־סוף עמד השיעור להתחיל, ואז ניזכרו שניים, ששכחו את העטים הנובעים בחדרי השינה וביקשו רשות להביאם. מישהו לא יכול למצוא את מחברתו, חיפש ברוב מרץ והזיז את השולחן, הפך קסת דיו ושפכה על הרִצפה. אז חשו לעזרתו ארבעה ילדים - אחד יעץ להביא סמרטוט וסבון, אחת הִציעה לשפשף בנייר עיתון, שלישי קרא בקול, שרק לימון יועיל במִקרה זה, רביעית באה בדלי והחלה משפשפת, והשאר עודדוה וסייעו לה בעצותיהם. כך נִתבזבז זמן רב. אחרי כן פתח גבריאל בנושא - הגיאוגרָפיה של יוון, כהכנה להיסטוריה של ארץ זו. רשם על הלוח את שם הפרק, ושאל לפירושה המילולי של המילה ‘גיאוגרפיה’, מאיזו לשון באה ובאילו עִניינים עוסק מדע זה. את כל אלה ידעו הילדים, אם מעט ואם הרבה. אז היציב לפניהם בעיה: מדוע בא פרק זה ראשון?

“כי הגיאוגרפיה חשובה, היא משפיעה,” ענו ילדים במקהלה.

“כי תמיד מתחילים בזה.”

“הקשיבו, ילדים,” ניסה להסותם, “הגיאוגרָפיה כשלעצמה אינה חשובה ביותר. אנחנו מדברים בתנאים הגיאוגראפיים.”

“טוב, זה לא משנה, אז התנאים.”

גבריאל ביקש שוב ושוב, שידברו רק לאחר שיצביעו - לשווא.

“בוודאי התנאים הגיאוגראפיים חשובים. אבל גורמים רבים חשובים בהיסטוריה. למשל: רמת הטכניקה, המִשטר. מדוע פותח ספר ההיסטוריה, שהוא ספר הלימוד שלנו, דווקא בתנאים הגיאוגראפיים?”

השאלה הייתה ברורה והגיונית, אך הילדים הִתחבטו והִתלבטו בה שעה ארוכה, וגבריאל לא הִצליח להנחותם בשאלותיו. לבסוף נאלץ להשיב בעצמו: “התנאים הגיאוגראפיים,” אמר בהדגשה, “הם גורם ראשוני, הם פעלו את פעולתם לפני שאר הגורמים.” הִמשיך והִסביר במפורט רעיון זה של ראשוניות. עתה דיברו על חופיה של יוון ועל האיים, על ההרים ועל האקלים, על החי ועל הצומח, וכיצד הִשפיעו כל אלה על פרנסתם ועל סִדרי החברה של התושבים הקדומים. לבסוף הִכתיב להם שאלות מקיפות לסיכום. הוא העריך, שדרושה כמחצית השעה להשיב עליהן. אך כעבור פחות מחמש דקות כבר קראו הראשונים בקול: “דַי, גמרתי!” - “יופי, גם אני גמרתי!” המקדימים שוחחו והִפריעו למאחרים והִסיחו דעתם מן הכתיבה. גבריאל הורה להם, שבינתיים יקראו בספר הלימוד, אך הילדים לא יכלו להתרכז עוד.


כשגמרו כולם, ביקש מכמה ילדים שיקראו את תשובותיהם בקול. הִתברר, שכל הסבריו המעמיקים וכל הגדרותיו הקצרות והמדויקות היו כלא היו. על השאלה, מדוע בא פרק הגיאוגרפיה בתחילת העיסוק בהיסטוריה של יוון, ענה כל אחד בדיוק כפי שחשב תחילה: כי הגיאוגרפיה הכי חשובה, כי היא תמיד באה בהתחלה, כי היא משפיעה.

“רבותי,” קרא אובד עצות, “הרי הסברנו… ומה הועלנו בכל הדברים שדיברנו? חשבתי, שהבינותם…”

בעשר הדקות האחרונות הִסביר, מדוע אין התשובות מנוסחות כהלכה. קרא בקול תשובה, בלי לפרש בשם הכותב, וניתח את הפגמים בניסוח. הילדים ישבו בשקט, לכאורה הִקשיבו, ורק פה ושם הִתלחשו וניחשו, של מי התשובה.

“ובכן,” סיים, “עכשיו תקנו את תשובותיכם על פי הדברים שבררנו כאן.”

אף אחד לא נקף אצבע.

“מדוע אתם יושבים באפס מעשה?” הרים את קולו. “משה, מיכה, יצחק, שלומית - הרי הִסברתי, במה פגומות תשובותיכם.”

“לא יודעים מה לעשות,” ענו קולות אחדים.


כך עבר יום זה ברוגז. בקבוצה השנייה, היא קבוצת “סנונית”, פתח בבעיות לשון, ואז פיהקו כמה ילדים הפגנתית ואמרו בקול: “אוי, דִקדוק!”

גבריאל חש, שעוד רגע יתפרץ. “בשום בית ספר בעולם לא היה תלמיד מעז לדבר כך בפני רבו,” אמר לעצמו. “כאן הם יודעים, שלא יאונה להם רע ואינם חוששים מציוּן גרוע, מפני שאין ציוּנים, ולא אכשילם בבחינות, כי אין בחינות, לא אשאירם באותה כיתה שנה נוספת, לפי שאין משאירין, ואף אין ‘כיתות’ אלא ‘קבוצות’, על כן שָמנו ובעטו.”


בארוחת הצהריים כמעט שלא אכל: תַאֲבונו ניטל לחלוטין. בדרך אל חדרו אמר לעצמו פעמים אחדות: “הלא את שלי עשיתי ואת נפשי הצלתי.” בכל זאת לא נחה דעתו.

“שמא אדבר עם שמעון לוי? מה יושיעני זה? כלום יש סעיף מתאים בתקנון? מן הסתם יעוץ לי עצות בעולם. בכל זאת יש לעשות דבר.” ניכנס לחדרו, ישב לשולחן, נטל דף, שקל ורשם:

הצעות לישיבת חבר העובדים.

א. איחורים.

1. שעון גדול בכל כיתה. על פיו יכוונו הכול את שעוניהם.

2. צִלצול המבשר את תחילת השיעור ואת סופו. לברר: מדוע לא הונהג הדבר עד כה?

3. אחראי מבין הילדים, הקורא לכיתה ורושם את שמות המאחרים.

4. לברר - האם הכרחית העבודה במשק בבוקר?

5. להציע: השיעור יתחיל חמש או עשר דקות מאוחר מן המועד הקבוע. אז הכול חייבים לדייק.

6. להודיע: מאחרים אינם נִכנסים לכיתה, אך חייבים בידיעת תוכן השיעור.

ב. הפרעות.

הצעות מעין אלו הכין בכל סעיף.


23

ביום חמישי בערב ביקש מיכאל שבת בסידור עבודה, לנסוע ולפגוש את רינה בנמל. מובן, שלא אמר נימוק זה, אלא טען, שהוא צריך “לגשת לסדר איזה עניין”. סדרן העבודה היה טרוד, כרגיל, לא ניחש במה המדובר והיציע “לדחות את העניין הזה” לשבוע. אחרי דין ודברים תפסה הסדרנית במה דברים אמורים, רמזה לו, לסדרן, רמז עדין, ומיכאל קיבל את מבוקשו. אז ניסה לטלפן אל חברת האוניות, לברר, מתַי האוניה אמורה להגיע, אבל מִשרדי החברה כנִראה כבר היו סגורים, גם “מנהלת הנמל” לא ענתה לטלפונים. אז החליט, בלב כבד, שיסע לנמל בבוקר, ויברר וימתין שם. אחרי שבוע של עבודה במסגרייה ובהובלת קש היה עייף, רגליו כאבו מהאימונים המאומצים, למען הצלחתו בתחרות היה חשוב, שינוח, אבל.. אבל… ובעצם אפשר, ואפילו הגיוני, שהאוניה תגיע בבוקר, מוקדם, ואז, ברגע ששוב יהיה בבית, יוכל לנוח עד הערב.

בחמש קם, לא אכל, ורץ לכביש. באוטובוס הראשון היגיע לחיפה כבר בשש, נחפז אל הכניסה לנמל, שם נודע לו, שנִכנסים רק ברישיון מיוחד. ובכן מיהר למִשרד הרישיונות הסמוך. המשרד היה סגור, התברר שייפתח רק בשמונה. מיכאל התווכח עם השוטר. ברוב ייאושו היציע להשאיר לו את שעון היד שלו בתור עירבון. הלה דחה אותו הצידה ואמר:

“שמע, חביבי, אל תהיה נודניק.”

לפתע חש מיכאל בכל עייפותו - ביומיים האחרונים עבד במשמרות ארוכות בהובלת קש, שתים־עשרה שעות בכל יום ועל כתפיו העיק משא עשרים ואחת השבתות שחב לו סידור־עבודה. חש עצמו אין אונים. לשווא הִשׁכים לקום, לא אכל, מיהר - אולי בדיוק עתה עוגנת האוניה, רינה יורדת, והוא לא יראֶנה בבואה. הרעב הציק לו. קנה לעצמו שתי מנות של פלאפל חריף, וישב על מיפתן כניסה של בית קרוב לשער הנמל. אולי יש איזו דרך להתגנב אל תוך הנמל, למשל - מצד תחנת הרכבת? לפתע נִראה לו הדבר חותך־גורל, אם יהיה שם בנמל או לא יהיה שם, כשרינה תגיע ותרד מן האוניה. והינה נחרץ גורלו בידי שוטה־רשע, הנוהג לפי שיגרה אטומה. בגרונו של מיכאל עמדו דִמעות עלבון וזעם. בדִמיונו חזר על המילים שאמר לשוטר: “אבל תבין, אני מוכרח להיכנס, מוכרח, מוכרח, אתה שומע? אני חבר קיבוץ, לא יכולתי לבוא אתמול להשיג לי את הרישיון. והאוניה תגיע אולי כבר לפני שמונה, ואני מוכרח להיות שם, מוכרח, מוכרח, אתה שומע? אני מוכן להשאיר לך את שעון היד שלי בתור עירבון, רק תן לי להיכנס, אתה מוכרח, מוכרח!”

איך הִשפיל את עצמו! אח, אבל המטומטם הזה עוד יבוא על עונשו: כי פעם בטח תיערך הפגנה ברחוב הנמל, אם תפרוץ שביתת הימאים הזאת, שמדברים עליה. תבוא משאית עמוסה חברי קיבוץ, להפגין עם פועלי העיר והימאים. והוא כמובן צועד בשורה הראשונה. והינה בא לפניהם שוטר זה, זה בדיוק, תיכף הִכַּרת אותו וקימצת אגרוף. והוא צועק, מה זה צועק, נובח, שתִתפזרו וכבר מניף את האלה שלו על נערה אחת מפגינה, מניף ומנחית מכה על ראשה. אה, ככה? וכבר מיכאל מִסתער עליו, חוטף לו את האלה, והך! ככה! ישר בפרצוף המטומטם שלך! ועוד! מגיע לך! השוטר מִתמוטט, אבל אתה אוחז אותו בצווארון, לא חביבי, כל כך בקלות אתה לא יוצא מזה, קודם עוד נפצפץ לך קצת את הפרצוף שלך, ככה, אחת, ועוד אחת! לפתע הִשגיח מיכאל בהִרהוריו וחייך על עצמו. אם יפתחו את המִשרד בדיוק בשמונה… בטח שעוד תספיק.

בינתיים נתן דעתו על העוברים ושבים, מן הסתם פועלים ממהרים לעבודתם, הם היראו בחטיפה כרטיס לשוטר שעמד ליד בוּדְקֶה ובצידה מעבר צר, מימין לשער הנמל, ונכנסו. השוטר הִכיר אותם או הֵשים עצמו מכיר וכמעט שלא הִביט בכרטיסים. מיכאל החל לספור, כמה נכנסים לעומת היוצאים וקבע סימן לעצמו: מִספר הנִכנסים יעלה פי שלושה על מִספר היוצאים, או שתהיה ביניהם נערה - יצליח. עשרות אנשים עברו על פניו ונִכנסו ואך מעטים היו היוצאים, ואף נערה אחת לא הייתה ביניהם. רק סמוך לשעה שמונה נִראו ברחוב נערות אחדות, ודאי זבניות בחנויות הסמוכות. מיכאל מדד אותן במבט ונזף בעצמו, שהוא מהרהר בנערות אחרות בשעה שהוא מצפה לרינה. ניסה לתאר לעצמו את פניה, ולתימהונו לא עלה הדבר בידו. בקלות יכול היה להעלות בדִמיונו את דיוקנו של כל חבר בקיבוץ ואפילו את דמות השוטר, שמנע ממנו להיכנס לנמל. כעס על עצמו, אימץ את דימיונו ואת זכרונו ועצם את עיניו. רצה לזכור, איך ראה אותה עומדת על הכביש ומצפה להִזדמנות לנסוע, או כיצד עמדה לפניו בכיתה, באותו ערב שהתערבו על סטירת לחי. לבסוף נִצטיירה לפניו דמות נערה, אך פניה היו מטושטשים.

כעבור זמן הִשגיח, שלפני המִשרד מסתדרים אנשים בתור. עזב את מקומו והִצטרף אליהם. כל אותן שעתיים ארוכות שהִמתין היה קר לו ואך עתה הציצה השמש מעבר לגגות. לפניו עמדו כעשרה אנשים, שותקים, מעשנים וקוראים בעיתוני הבוקר. מיכאל שאל את שכנו, אם קשה לקבל רישיון כניסה, והלה ענה בנהימה מסויגת: “לא יודע.”

מיכאל הִתעניין, אם כבר הִגיעה האוניה, והוגד לו, שעדיין לא באה, כפי הנִראה וכפי הרגיל - תִתאחר.


בשמונה ורבע נפתח האשנב והאנשים עברו עליו בזה אחר זה, הראו את תעודותיהם וקיבלו את אישור הכניסה. בהגיע תורו של מיכאל, ניגש לאשנב ואמר: “אני מבקש רישיון כניסה.”

“תעודת זהות,” נהם הפקיד.

מיכאל נבהל: “אין לי כאן תעודת זהות,” אמר. “אני חבר קיבוץ, ולא ידעתי שצריך להביא.”

“מִצטער,” אמר הפקיד. “זַבַּשְךָ. מי אחריו?”

מיכאל לא זז מן החלון. “שמע, אתה מוכרח לתת לי רישיון. באוניה הזאת באה… אימא שלי, ואני מוכרח לראות אותה. ובאתי במיוחד מרחוק, היא זקנה, ואני מוכרח…”

רגע שקל הפקיד בדעתו, אחר כך רטן:

“אתה יכול להוכיח את זה? יש לך איזה מכתב?”

“בוודאי,” אמר מיכאל והחל מפשפש בכיסיו.“ככה היא כתבה לי במפורש. ואפשר לבדוק גם ברשימת הנוסעים.”

הפקיד כתב את הפתק ברוגז ואמר: “מילא, 'כָּנֵס כבר, 'כָּנֵס!”

מיכאל מיהר אל השער. ותרנותו של הפקיד הִפתיעה אותו. תוך כדי הליכה חשב, מה היה עושה, אילו רישיון זה לא היה ניתן לו. שוב ראה בדִמיונו, איך הוא מכה פקיד זה בפניו, מפצפץ לו את הפרצוף, עד שנוזל דם מאפו, ושוב חייך על מחשבותיו. בתוך הנמל נודע לו, שהאוניה תגיע באיחור, אין לצפות לבואה לפני עשר. הלך וסבב בנמל, קנה עוד פלאפל וניסה להירדם על ערימת לוחות. כעבור שעתיים שמע, שאכן האוניה הולכת וקרֵבה. רצה לראות בכניסתה לנמל, אך הגישה לרציף הייתה חסומה בגדר ברזל גבוהה. בינתיים הִתקבצו רבים ונִדחקו אל אותה גדר. מיכאל הִצליח לפלס לעצמו דרך קדימה, בזריזות ידיו החזקות, והיגיע עד סמוך לסורג. מכאן היה יכול לראות את האוניה. זו קרבה אל הרציף באיטיות רבה. לא רחוק מחרטומה שטה ספינת הגרר, שגררה אותה אל תוך הנמל, הנוסעים עמדו על הסיפונים, צפופים כדבורים בנחיל, נופפו בידיים ובמטפחות וצעקו. ולעומתם נִדחקו בצעקות הנִקהלים מאחורי הגדר. לנופף ידיים לא יכלו, כי נאחזו בסורג הברזל כקופים בכלוב, וקולות אלה ואלה הִתערבו בשאון. כמה אַחַ"מִים מאושרים הִשׂיגו כנִראה תעודות מעבר מיוחדות, הורשו להיכנס אל התחום הסגור והִתהלכו בו חופשית ובנחת על הרציף, בלא לתת דעתם על הקופים הכלואים מאחורי הסורג. נוהג זה העלה את זעם הקהל, בייחוד מאחר שמִספר המיוחסים הלך וגדל. מיכאל הִתאמץ לראות את רינה ואת הוריה, אך לא עלה בידו לגלותה בין מאות הדמויות. בינתיים הוטלו לעבר הרציף כבלים, והאוניה נִכבלה לרציף, ואז גילה מיכאל את רינה על הסיפון הקִדמי. צעק לה: “רינה, רינה, שלום!” והיא נופפה ידה וקראה: “שלום, שלום!” ונעלמה. נודע לו, שמחלקים לנוסעים מִספרים, לקבוע את התור לבדיקת ניירותיהם. בדיקה זו עלולה להימשך עד הצהריים.

רינה נִראתה שוב וצעקה: “מה נִשמע?” מיכאל ענה, שהכול בסדר, וצעק: “איך היה?” ועל כך השיבה היא בצעקה: “מצוין, מצוין!” בכך תמו הדברים שאפשר היה לצעוק מעבר להמון. רינה קראה לו, שיש להם מִספר 257, יעברו לפחות שעתיים וחצי עד שיֵירדו.

שוב סבב בשמש, קנה פלאפל נוסף ושתה גזוז, ובכך כספו כמעט אזל. אחרי שעה ארוכה ירדה רינה ונעלמה בצריף פח ענקי, שבו בדקו את החפצים המיובאים ושיחררו אותם ממכס. רק קרוב לאחת בצהרים יצאה עם הוריה אל הכביש. מיד נִקהלו סביבם שני גברים ושלוש נשים שמיכאל לא הִכיר, וכולם - בזה אחר זה - נשקו להוריה ולרינה עצמה. מיכאל עמד מן הצד. הוריה ראו אותו אך הִתעלמו ממנו. לבסוף רינה רמזה לו, שייגש. הוא נתן לה יד, וכן לאביה ולאימה, וכבר היה מוכן להושיט יד לכל הקרובים, אלא שאלה הקדימוהו וברכוהו בניד ראש קל וצונן. נבוך עמד מול רינה ושאל:

“נו, איך היה?”

השיבה, כפי שצעקה מן הסיפון:

“מצוין!”

בינתיים היגיעה מונית גדולה, רינה נכנסה תחילה, אחריה - ההורים והקרובים ושוב לא נִשאר מקום. אז הציצה רינה בחלון ואמרה: “אתה תִסלח לנו, מיקי.”

ענה: “אבל בטח. ממילא הִתכוונתי לנסוע באוטובוס.”

המונית נעלמה. מיכאל פנה לנסוע הביתה.

הלך ברגל אל תחנת האוטובוסים. כאשר רצה לקנות את הכרטיס, נוכח, שחסרים לו עשרה גרושים. קנה כרטיס עד אמצע הדרך, והחליט להמשיך בו עד הבית. אבל בדיוק בתחנה שבה היה צריך לרדת לפי ערך הכרטיס, עלה המבקר, ומיכאל ירד. נעמד בכביש לתפוס טְרֶמפּ. שעה וחצי הִמתין, עד שנעצרה משאית ואספה אותו. הביתה הִגיע רק בחמש, כשהוא עייף ורעב, צמא ומאוכזב.


24

כשעלה מן הכביש אל חצר הקיבוץ נִזכר, ששכח לשאול את רינה, אם הם נוסעים ישר הביתה, או יבלו יום זה אצל אותם קרובים, ויבואו רק בשבת, או אפילו רק ביום ראשון. חש מועקה ולחץ בקיבה, בטח מרעב ומעצבנות. בעצמו לא ידע, אם היה מעדיף שרינה תגיע רק מחר ולא תיראה את התחרות, או - שתבוא עוד היום. מניסיונו בתחרויות קודמות ידע, שתמיד הוא מִתרגש, והֶישֵגיו טובים או פחותים הרבה מן הרגיל באימונים.

הרגיש את עצמו שבור ורצוץ. מיהר אל חדרו להִתקלח ולישון עד הערב. אם יישן, עדיין יש לו סיכוי שלמחרת לא יהיה עייף מדַי. על מרפסת הכניסה בצריף מצא שתי פתקאות. אחת כתובה בדיו, מקופלת היטב ותחובה בחריץ הדלת. היא הייתה משמריהו, עסקן ספורט, שארגן את התחרות. בפתקה היה כתוב:

שמע מיקי, חיפשתי אותך הבוקר ואמרו לי שנסעת אבל שתחזור מוקדם, אז אני מבקש ממך שתשגיח שכל העִניינים ידפקו מאה אחוז, שהמסלולים יהיו נקיים ומסומנים בסיד שיהיה חול בבור הקפיצה וכו'. מלבד זה אל תִתרוצץ ותנוח טוב כי משתתפים מחר גם מחיפה ושם יהיו לך שני מִתחרים רציניים."

בדיוק מתאים לו, לנאד הנפוח הזה! נותן עצות של טוב לב - וכל העבודה מוטלת עליך. “טוב שעוד דיברתי עם סידור עבודה, שיסדרו היום כמה ילדים להכנות,” חשב, ונטל את הפתק השני. זה היה גדול והיה כתוב בעיפרון:

מיקי סידרו אותנו לסמן את המסלולים ולהכין את המִגרש אבל אנחנו לא יודעים איך שמענו שתחזור מוקדם ואנחנו מחכים לך תיגש תיכף למוסד ותַראה לנו את הכול

על החתום היו שני נערים מוועדת הספורט של המוסד, עזרא ויִישַי. מיכאל נהם קללה ומיהר אל מִגרש הספורט. קיווה, שאולי בכל זאת ערכו בינתיים את הכול במִגרש שיחקו כמה נערים כדורסל, וכשראו את מיכאל, צעקו:

“אוי, מיקי, איפה היית? עזרא וישי נורא חיפשו אותך.”

רץ אל המוסד, מצא את הנערים וחזר איתם למִגרש, הראה להם מאין לקחת סיד, איך למדוד את מסלולי הריצה, מאין לקחת חול ואיך להתקין את בור הקפיצה. טִרחה זו ארכה כשעה, ורק בשש וחצי חזר אל חדרו. בדרך אורי בישׂר לו בצהלה: “מיקי, שמעת? רינה באה!”


מיכאל נִכנס לחדרו. עכשיו להִתקלח, אבל… בגדים! בגדי השבת, שלבש במשך השבוע, הִתלכלכו לגמרי בהמתנה בנמל ומאכילת הפלאפלים. ובכן, יצא לחפש את בת־שבע, רכזת הקומוּנה, כפי שכינו את מחסן הבגדים. היא לא הייתה בחדרה, הרי הבן שלה חולה, בטח היא יושבת אצלו בבית הילדים. לבסוף אכן מצא אותה אצל הבן, אם גם לא בבית הילדים, אלא ב“חדר איזולאציה”. שיחכה קצת, עוד שעה היא תיגש איתו. מיכאל התנצל, התחנן, עד שהתרככה ומסרה לו את המפתח, שייקח בעצמו את הבגדים שלו מן התא ויזכור, שלהבא…אבל זה רק בתנאי, שתיכף הוא מחזיר אותו, את המפתח, כי אולי עוד מישהו… כשגמר להתקלח, כבר החשיך בחוץ. אחרי ארוחת ערב ראה את רינה עומדת עם הוריה ברחבה לפני חדר האוכל. חברים רבים ניגשו אליהם, היא נתנה שלום לכולם. הכול שאלו:

“נו, איך היה?”

והיא השיבה בעליצות: “מצוין!” - “יופי!” - “לא רע!”

אביה, במִשקפיו המבריקים, בשיער השיבה, היה לו מראה הדור. הוא סיפר בנחת על רמת החיים באנגליה. סביב אימה נקהלה עדת חברות, שאמרו לה, כמה טובים פניה, שאלו, אם לא הוסיפה מישקל וכמה עלתה שִׂמלה זו שהיא לובשת.

מיכאל עמד במרחק־מה מהם, עד שחש שזו עמידה מטופשת, אז התרחק, ישב בצד, והִמתין. שרק לא יירדם. חש בראשו ורגליו כאבו. רינה הִרגישה בו, רמזה לו בתנועת ראש, ופנתה ללכת. מיכאל מיהר אחריה. לאחר שהִתרחקו מחדר האוכל אחזה בידו. סוף־סוף.

“אתה רואה, מיקי,” אמרה. “חזרתי, וזה לא היה כל כך הרבה זמן.”

היא לא נִשתנתה, רק השֵׂער הבהיר שלה התארך וכיסה על עורפה. בדרך כלל הייתה הולכת במכנסיים ארוכים, והפעם לבשה חצאית ונִראתה בוגרת ונשית.

“שמעתי, שכל החברה שלנו הִתגייסו כבר לפני שבוע,” אמרה. “איך הייתה מסיבת הסיום שלהם?”

“די יפה. הם הִציגו את המחזה…”

“כן, אני יודעת, הם כתבו לי,” שיסעה אותו.

“ומתי אַת מִתגייסת?” שאל.

“מחרתיים,” אמרה, ואולי גם נהנתה מן התדהמה שלו. “כי הרי חזרנו באיחור. בעצם הייתי צריכה להִתייצב כבר לפני שבוע.”

“אז שוב לא נהיה יחד,” אמר.

“אין דבר, מיקי, בטח אבוא לבקר כל שלושה ארבעה שבועות, and then I’ll make it up to you, כמו שאומרים באנגליה, אז אני אפצה אותך.” והיא הִצטחקה.

עתה הלכו זמן מה בדומייה במִדרכה המוליכה לשכונה.

מיכאל רצה לשאול: “נו, איך היה באנגליה?” אך בעוד מועד ניזכר, שכבר שאל זאת פעמיים, ותר אחרי שאלה אחרת, כגון: “ואיך הייתה הנסיעה? חלית במחלת־ים?” אבל שפתיו הגו:

“את ישֵנה הלילה אצל ההורים שלך?”

“איפה! בערב בטח יישבו אצלם כל השכנים. אמצא לי מקום במוסד.”

עתה שוב לא ידע מה לשאול. בעצם רצה להגיד:

“הִתגעגעת אליי?” אלא שחשב זאת לרכרוכיות. הלך לצידה בצעד מרושל ושאל:

“נלך קצת לטייל, רינה?”

“בטח,” ענתה.

היה ערב חמים, ערב חמסין של סתיו. חול ואובך באוויר הִסתירו את כוכבים, עטלפים גדולים ריחפו מעל ראשיהם בלא קול. מיכאל נטל את ידה וכך הלכו יד ביד בשתיקה. לפתע צחקה.

“מה את צוחקת?” שאל.

“נִזכרתי בבדיחה, שסיפרו באוניה. אתה בטח כבר מכיר אותה. בחור ובחורה נוסעים ברכבת. והיא שואלת: על מה אתה חושב? והוא אומר: על מה שאַת חושבת, והיא נותנת לו סטירה, ואומרת: פוי, גס! בטח כבר הִכרת את זה, נכון?”

“כן,” אמר וחייך. שוב הלכו רגע בשתיקה. שוב נטל את ידה ושאל:

“ועל מה אַת חושבת?”

בעצם ציפה, שתענה בצִחקוק: “אולַי על מה שאתה חושב?” ולא ידע, מה ירגיש למשמע תשובה כזאת. אבל לפני שהִספיקה להשיב, הם עקפו את פינת הצריף בשכונה, וראו שעל הדשא, לפני העמדה של רפי, יושבת חבורה שטופה בשיחה. היושבים ראו את הזוג המִתקרב, ועוזי קרא אליהם:

“אוי, מיקי, אתה בדיוק חסרתָ כאן. והינה גם רינה - בואי, שבי קצת איתנו וספרי לנו על אנגליה.”

רינה קראה מיד: “יופי! בוא, מיקי, נשב קצת.”

חבל, עכשיו הם יצטרכו לשבת כאן לפחות חצי שעה. עם זאת חש מיכאל מעין דִגדוג נעים: עד כה הם טרם היראו עצמם יחד בפומבי, כשבני זוג מופיעים יחד בחבורה שלהם, הם מאשרים בכך את הקשר ביניהם ונותנים לו חותם רשמיות. ובכן, הם ניגשו למעגל וישבו.

“נו, רינה, איך היה באנגליה?”

“יותר קר משאצלנו, מה?”

“הִספקת לראות הרבה דברים יפים?”

“ומה, הִתגעגעת הביתה?”

“איך הִסתדרת עם האנגלית שלך? הבנת כל מה שמדברים?”

רינה תֵיארה את לונדון, את הטיול שערכו להרי סקוטלנד, היללה הצגה של שקספיר על במה שקספירית, הִתבדחה על גינוני הטקס בפרלמנט. מיכאל הִרגיש, שמקשיבים לה ברצון, מפני שהיא צעירה ויפה ונבונה ויש לה מרץ וטֶמפֶּרָמֶנט והִתלהבותה הִתלהבות אמת. ודאי - כך חש - אחדים מן הבחורים מקנאים בו, שנערה חמודה זו שלו. הם ודאי בטוחים, שהיא שלו. והוא רק מקווה, שהיא תהיה.


25

כך ישבו שעה ארוכה. השיחה שטפה שׂמֵחה וקלה ולא נִראה כל סימן, שיש בדעתה של רינה לקום וללכת. לאחר שדיברו על אנגליה, הִתגלגלה השיחה לצבא האנגלי ולצבא בכלל. רוב בני החבורה גמרו את שירותם בצבא אך לפני שנה, ולכל אחד היה מה לספר. אחד המספרים המרתקים והמבדחים היה גבריאל. תחילה סיפר מעשה שהיה בימי שירותו בצבא האנגלי ובבריגאדה היהודית. לאחר שקיבל דרגת קורפורל, הוטל עליו לארגן, עם קורפורל אחר, את השמירה על שטח מחסנים גדול, מגודר ומוקף ארבע עמדות מרוחקות זו מזו כמה מאות מטרים. באותו יום היה הפיקוד בידי הקורפורל האחר, חברו, אך הלה ביקש, שיחליף אותו, כי רצה לנסוע העירה.

“הִסכמתי,” סיפר גבריאל. “ואך אחת הייתה בקשתי: שימתין לי, עד שאצא ממיטתי, ואבדוק, אם השומרים מצויים בעמדותיהם, כי מה אעשה, אם תהיה ביקורת, וימצאו את האחראי לשמירה, כלומר אותי, כשעדיין הוא, במחילה מכבודכם, בתחתוניו? אבל רֵעי, המנוסה ממני במִנהגי המקום, אטם את אוזניו מִשמוע לתחינותיי, כי נעלם ואיננו.”

גבריאל היה מקפיד להגות את אותיות הגרון, את השוואים הנעים ואת הדגשים החזקים. רינה שאלה את מיכאל בלחש, מה טיבו של האיש, והוא הִסביר לה, בלחש אף הוא.

"אך גמרתי לנעול את נעלי האחת, בא הקצין האנגלי לביקורת. יצאנו לחצר. על הספסל ישב יַשקָה אחד, בחור תימהוני, חדל אישים, לא תואר לו ולא הדר, שהיה צריך להיות אחד השומרים. ‘הַלוֹ ישקה,’ אמרתי עברית, “אתה לא עם החברֶה?' ‘כולם נסעו,’ ענה, עליז, ‘אני איחרתי.’ - ‘Everything all right??’ שאל האנגלי בחשד. ‘יס, סר,’ עניתי. ‘רק לפני מחצית השעה סיירתי בעמדות.’ - ‘מצוין,’ אמר, ‘אנחנו נסייר עוד הפעם.’ הִזכרתי בקול ענות חלושה, שהדרך לעמדות רחוקה ומשובשת בבוץ. האנגלי רק הניד ידו: never mind, אין בכך כלום. הלכנו שנינו יחדיו. בחרתי בעמדה הרחוקה ביותר ושקלתי, מה אומַר ומה אדבר, כשנגיע לאותה עמדה ולא נִמצא בה איש? חשתי כמו המלכה אסתר, כשאמרה, כאשר אבדתי אבדתי. הִתקרבנו, ולא האמנתי למראה עיניי: עמד שם חיל גוץ, עטוף בסָגִין עבה, ובשקידה הביט מסביב. זה היה ישקה. האנגלי רטן ‘אוֹקֵי’ רפה. פנינו לעמדה השנייה. הלכנו דקות אחדות. נִפרדתי בליבי מדרגתי וחישבתי את העונש שאקבל. הִגענו - ושוב מצאנו שם חייל, חובש כובע ולבוש מעיל גשם. זה היה ישקה. האנגלי הִקיף את העמדה ובחן את שׂקיות החול. פסענו לעמדה השלישית. מרחוק נִראה לנו גם שם חיל. לבש מעיל חום, הרכיב משקפיים, ואת צווארון מעילו הִגביה, אף על פי שלא היה קר ביותר. עוד מרחוק הִכרתיו: ישקה.”

מעשה זה עורר צחוק.

“מה יש לדבר, יש חברה שעושים חיים בצבא,” אמרה רותי.

“טוב,” אמר רפי פתאום. “במיקרה זה אני מבין, שלא נורא, אם לא הייתה שמירה. אבל כמה פעמים מזלזלים בפקודות, ואחר כך נהרגים אנשים סתם, לחינם?” שוב נזכר בגדי חברו.

“מה אגיד לכם,” אמר עוזי. “להיות מפקד צריך לדעת. יש מצבים בזמן קרב, שמוטב למפקד לטעות מִלהסס שנייה אחת. הכי גרוע, אם הוא מתבלבל. תמיד הוא צריך להקיף את המצב במחשבה, ואם פעם נתן פקודה - לא להֵירָתע, אפילו אם כולם רוטנים שהוא טועה. בשביל להיות מפקד צריך אופי מיוחד.”

“הוא בטוח שיש לו את זה,” לחש אורי לרפי. בזמן האחרון קינא בעוזי. ובקול אמר:

“אִילו היו מוציאים על בניין משקים לאורך הגבול רק חלק קטן מהכסף שמבזבזים בצבא על מפקדים כאלה, הייתה לנו גם התיישבות וגם הגנה יותר חזקה.”

“מפקד קודם כול צריך להיות עָנָיו,” אמרה עופרה. “הִספקתי קצת להכיר מפקדים - יש ביניהם הרבה בחורים עם שפמים, שחושבים בעיקר, איך לעשות רושם ונורא גבריים בעיני עצמם, אבל אם פעם יצטרכו להיות אחראים על איזו פעולה, שיהיו תלויים בה חיי אדם…”

“ואיך זה היה בימי מלחמת השחרור?” היקשה עוזי. “תִכננו אז פעולות נועזות מאוד, למרות שאלה היו מפקדים צעירים, בלי הרבה ניסיון קרבי. אבל הם ניגשו לעִניין ברוח הנכונה.”

“על תִכנון זה יכול אני להשמיעכם דבר,” הִתערב גבריאל. “מעשה שהיה כך היה: בראשית מִלחמת השִחרור הוטל עלַי להוליך שיירה גדולה אל אחד הקיבוצים הנצורים…”

“איפה?” שאל אורי.

“הבה נִקרא את שמו ‘קיבוץ פלוני’. למה אלבין פני מישהו ברבים? מוטב שלא אפרש בשם המקום. תבעתי שבועיים להכנה, וניתנו לי שלושה ימים. ביקשתי לראות את כל המשוריינים, וטענו לעומתי, שאין צורך בדבר, כמה שעות לפני היציאה יגיעו כולם. עמדתי על דעתי, שאקח רק משוריינים ונהגים, שישתתפו בתרגילי ההכנה, ומשכו בכִתפיהם. ערכתי תמרון ראשון: כל איש עמד ליד אשנב הירייה שלו, ואני בדקתי, אם הוא יכול לירות. הִתברר, שהגוצים אינם מגיעים לאשנבים והקיפחים מכופפים קומתם, עד שאינם רואים דבר. העברתי את הקיפחים למשוריינים אשר להם אשנבים גבוהים, הבאתי ארגזים והעמדתי על גביהם את הגוצים. אחרי שידע כל איש את מקומו, ביקשתי לנסות את כלי הנשק, אלא שהמטֶה סרב להרשות זאת: ‘אין לנו תחמושת לבִזבוז’ אמרו לי. לשווא טענתי, שאם לא יפעלו הכלים בקרב, יהיה הבִזבוז גדול שִבעתיים. דַבּר אל העצים ואל האבנים. מה עשיתי? נִדברתי עם אחד הבחורים, שֶיִירֶה בלילה מחוץ למחנה. עם הישָמע היריות, ערכתי את האנשים, וידאתי, שאיש סודי חזר בשלום, ופקדתי להשיב אש כדור אחד. הכלים שלא פעלו - ומִספרם לא היה קטן - הוחלפו או תוקנו. אספתי את האנשים ושאלתי, מה יעשו, כשהשיירה תיתָקל במחסום. ראיתי, שהדבר אינו ברור להם. ערכנו תמרון שני: תרגלנו, איך יוצאים את המשוריינים, וכיצד תופסים עמדות. קבענו את סדר הנסיעה, למען ידע כל נהג, אחרי מי הוא נוסע. ועדיין לא ידע איש זולתי, לאן תצא השיירה ומתי תצא. דרשתי אווירון ליווּי, קבעתי סימנים עם הטייס ואפילו הִשׂגתי בשבילו מכשיר אלחוט. תבעתי ממנו, שישיג צופר להפחיד את האויב כשיצלול מעליו, אם יתקהלו הכפריים. הִתקשרתי באלחוט לקיבוץ הנצור, ודרשתי מהם: להכין מִגרש גדול למכוניות, ובו מקומות מסומנים במִספרים, כדי שיידע כל נהג היכן לחנות. ליד כל מקום חניה - צוות פורקים: מיד בבואנו עליהם לפרוק את המִטען, נִמצא, שכעבור עשרים דקות לכל היותר נוכל לצאת לדרך חזרה. הודעתי, שלמועד זה אשוב ואצא לדרך ויהי מה, בין שיספיקו לפרוק ובין שלא יספיקו. תבעתי מהם לאסור על שאר האוכלוסין לגשת למשאיות, שלא להפריע. על כורחם ענו אמן על כל דרישותיי. ביום האחרון הוזמנתי למַטֶה ונִצטוויתי, שלא להפקיר בשום אופן ולוּ מכונית אחת. אמרתי להם בו במקום: בשעת הדחק אפקיר לא מכונית אחת בלבד, אלא את כל המכוניות כולן, ובלבד שאציל את חיי האנשים. הֶראו לי פנים זועפות והֵשׂימו עצמם, שהם מקבלים דבריי כמהתלה. בערב ציוויתי על אנשיי להיות נכונים, ועם שחר נערכנו בקצה העיר השני, כאילו אמרנו לצאת בכיוון אחר. בשעת ההיערכות ניגש אלי בחור פלמוני, ובאוזני הנשים והטף ושאר הבטלנים שנִתלקטו סביבנו, קרא בקול: ‘הי, אתה המפקד של השיירה היוצאת עכשיו לקיבוץ פלוני?’ אמרתי: ‘איני יודע מה אתה סח.’ לא נחה דעתו: ‘מה זאת אומרת, הרי במַטֶה אמרו לי, ש…’ שלפתי את אקדחי ואמרתי: ‘אם תוסיף עוד מילה אחת, פה תהיה קבורתך.’”

גבריאל שאף רוח. הכול האזינו מתוחים. רק מיכאל הציץ הצצה חטופה בשעונו, ולא יכול להחליט, אם לגלות לרינה שהוא עייף ומתוח לקראת התחרות, ומוטב לו ללכת לישון.

“יצאנו. האווירון מסר, שאין מחסומים בדרך. הִגענו בלא תקלה. בבואנו מצאנו - לא מִגרש מסומן, לא ציוותי פורקים, רק המון גדול של אנשים. אלה עטו עלינו לשאול מה נִשמע וביקשו למסור לנו מכתבים ודרישות שלום. צעקתי, חרפתי, גידפתי - כל רגע היה יקר, ידעתי, שבינתיים נִזעקים מכל הסביבה אנשי הכפרים הערביים. כעבור שעה קלה ציוויתי על אנשיי לזרוק את כל המטען מן המשאיות ולשוב. האווירון ביקש להמתין לו מחצית השעה עד שיטוס ויחזור, כי אזל לו הדלק. סירבתי. פקדתי להיערך ליציאה. אנשי הקיבוץ ביקשו להשהות את היציאה עד שיטעינו מתוצרת המשק. ואני הִקשיתי עורפי, חֵרף הגידופים שלהם. יצאנו. הִגענו לכפרים הערביים - חלפה אך כמחצית השעה מאז עברנו אותם בבואנו - וראינו, שכבר החלו לבנות מחסומים מאבני מידות, אלא שלא הִספיקו לסיים את המלאכה, עדיין לא הִקהילו את השכנים, וכשקרבנו - נסו. לוּ הִתאחרנו עוד מחצית השעה, היינו מוצאים דרך חסומה, והיו עטים עלינו מכל צד. כך עברנו בשלום וחזרנו העירה בלא ירייה אחת.”

“כן, אבל הרי זה מובן מאליו ש…” הִתערב עוזי.

"חכה כמעט רגע עד יעבור הסיפור. במַטֶה גמלה הדֵעה, שאין העברת שיירה לאותו קיבוץ עניין מסובך ביותר. כעבור שבועיים הכינו שיירה שנייה, גדולה הרבה מן הראשונה. ריכזו את כל המשוריינים שבאזור, חמישים מכוניות ועוד, את רוב המִקלעים ואת מיטב הנשק. הפעם הטילו את הפיקוד על מישהו מן המַטה. שבוע לפני צאת השיירה ידעה כל העיר, שמכינים שיירת ענק לקיבוץ פלוני. ביום האחרון הִזמינו גם אותי למַטֶה. באתי ולא מצאתי איש. מסרו לי, שהלכו לדירתו של פלוני. הלכתי לשם ומצאתי אותם יושבים בטרקלין וגומעים שרי־ברנדי. פטֶפון ניגן. כמה נשים ישבו איתם, אבל לא כדי להשתתף בדיון. על השולחן היו ערוכים דִברי מתיקה, והכול אכלו ועישנו. לבחורים היו אקדחים תלויים בחגורותיהם ואחד גם נשא איתו רימון חי, מחובר אל החגורה בַידית. ישבתי בפינה. לא הוצאתי הגה. נדרתי בליבי: גבריאל ידידי, בשיירה זו לא תצא ויהי מה. משיירה שמארגנים כך לא ישוב איש חי, ואתה עודך צעיר ורך, תאב לראות אור שמש ולשתות גזוז. תוך כדי אכילה ונגינה, דיברו גם בעִניין השיירה: חמישה־עשר משוריינים מכאן, שלושים מכוניות משם. לבסוף שאלו: ומה אתה אומר, גבריאל? השיבותי: מה אומַר ומה אדבר. אמרו: אנחנו רוצים, שגם אתה תצא. אמרתי: למה? אמרו לי: תשב במשוריין הראשון בתור מורה דרך. שאלתי את מפקד השיירה: אתה יודע היכן נִמצא קיבוץ פלוני? הִביט בי, לראות אם אני מהתל, והשיב: חמישים פעמים הייתי שם. אמרתי: ואני הייתי אך פעמיים. אני סבור שגם מפות אתה יודע לקרוא. כיוון שיצא לי שֵם של תימהוני, הִניחו לי.

"למחרת יצאה השיירה. המפקד לא ידע בדיוק, כמה מכוניות יש לו, ואיך הן ערוכות בזו אחר זו. האנשים לא ידעו, אם כלי הנשק שבידם פועל, ומה יעשו, אם יפתחו עליהם באש. לא נִקבעו סימנים בין נהגי המכוניות. בדרך עברה השיירה ליד המחנה שלנו. ראו אותה גם הבחורים שלי. אמרתי להם: רואים אתם שיירה זו? גם משוריין אחד לא ישוב שלם. לא האמינו לי.

“כשהִגיעה השיירה לקיבוץ, עטו עליה כל האוכלוסין. הפריקה נִמשכה שעתיים. אחרי כן מסרו דרישות שלום והעמיסו את תוצרת המשק. כעבור שלוש שעות נערכו ליציאה. ליד הכפר הערבי הסמוך נתקלו במחסום חזק. נתברר, שהתושבים הִספיקו להזעיק את כל כפרי הסביבה, חסמו את הכביש באבנים גדולות ותפסו עמדות. המשוריין הראשון לא הִצליח לפרוץ את המחסום. הכביש היה צר, ואי אפשר היה לפנות לאחור. מכל העברים ניתכה אש עליהם אש תופת. האנשים במשוריינים לא ידעו מה לעשות. לא היה קשר בין המכוניות, ובשאון היריות לא נִשמעו צעקות הפיקוד. רוב האנשים ליד אשנבי הירייה לא עמדו היטב וירו באוויר, מפני שהאשנב היה גבוה או נמוך ממידתם. קמה מהומה נוראה. לא עברה מחצית השעה, ובעיר שמענו את קריאות העזרה ששידרו באלחוט: ‘קיראו לַדוֹד, אנחנו מוקפים ונהרגים. קיראו מהר לַדוֹד!’ לַדוֹד - כלומר לאנגלים. אלה הִסכימו להִתערב ולהציל את האנשים, בתנאי שיפקירו את נִשקם ואת כל הציוד. השיירה כולה, על כל משורייניה ועל כל מִקלעיה הרבים נפלה לידי האויב, כעבור שבוע ראינו את המשוריינים שלנו יורים עלינו מן העבר הערבי. מעשה זה רציתי לספר לכם בעניין תכנונן של פעולות רבות אצלנו.”


הסיפור עורר הִתרגשות.

“טוב, גבי,” קפץ עוזי. “אז מה אתה רוצה להגיד בזה? המפקד ההוא היה מפַקד מחורבן. לפי דעתי מגיע לו משפט צבאי.”

“זאת לא בעיה של מפַקד אחד,” אמר רפי מהורהר, “אלא של הרבה אנשים אצלנו, שחיים בתחושה, ‘איכשהו זה כבר ילך’. אולי מגיע משפט צבאי לאווירה.”

“בדיוק,” נענה אורי, “ובמשק אין מִקרים כאלה? השבוע צלצלו מחברת ‘מקורות’ והזמינו את הדחפור שלנו לכסות תעלה של צינורות מים, איזה אידיוט קיבל את השיחה ולא מסר אותה לרַכז המשק. חיכו והִתרגזו, הִזמינו דחפור אחר, ואנחנו הִפסדנו כמה מאות לירות. ומה היה עם כמה טון זבל עופות שנשאר בחוץ ונתקלקל בגשם?”

מיכאל לא הִשתתף בשיחה. עיניו היו עצומות למחצה, באוזן אחת הִקשיב לסיפור ולוויכוח, ומאליהם נתקשרו הדברים עם חייו. אחריות, אחריות. חייב אדם ליתן את הדין על כל מעשה ומחדל. ומה עתיד להִתארע בינו לבין רינה.

הציץ בה מן הצד ורמז לה חרש:

“אולי נלך?”

היא לא הִרגישה ברמז.

“אני בוודאי אוהב אותה,” אמר לעצמו, “אבל אולי היא בכלל לא אוהבת אותי?”

ושוב הִקשיב לוויכוח בעיניים עצומות. לפתע ראה את עצמו נוסע במשוריין עם גבריאל בשיירה הגדולה. גבריאל אומר לו: אם נגיע למחסום, כל אחד צריך לדעת מה לעשות. מיכאל מבין, שמִתכוונים לפתוח פתח בין גלגליו האחוריים של המשוריין. עליו להידחק שם מתחת המכונית, לזחול למטה וקדימה, ולפרוץ את המחסום. הוא מגמגם, שזה מסוכן, שהוא מפחד. גבריאל שואל: מה, אולי אתה רוצה, שאני אעשה זאת במקומך?


מיכאל הקיץ ופקח את עיניו לרווחה.

שוב רמז לרינה שכדאי ללכת. הפעם קמה, וניערה את גבעולי העשב מחצאיתה.

“אתם כבר הולכים?” שאלה עופרה.

“מחר יש לי תחרות ואני עייף נורא,” הִתנצל מיכאל.

רוב הזוגות בראשית החברוּת שלהם, כשישבו בחבורה, לא נהגו לקום ולעזוב את החבורה יחד, אלא תחילה היה קם והולך האחד, כעבור כמה רגעים יצאה אחריו בת זוגו, והכול היו מחייכים. הליכה משותפת כזו מן החבורה הייתה הכרזה אילמת, שכבר הם זוג גמור, שמכריז על עצמו.

לאחר שהִתרחקו כמה צעדים ממעגל היושבים, שאלה רינה:

“איזו תחרות, מיקי?”

“באתלֶטיקה קלה. תחרות אזורית. מי שמנצח יכול לגשת לתחרות ארצית בתל־אביב.”

“יופי! נו, נִראה אותך, אם תנצח.”

באותה שעה עקפו את פינת הצריף ועברו ליד דלת חדרו.

לפתע חש בדפיקות ליבו, הלב הלם פתאום מהר יותר או דווקא יותר לאט, אבל בחוזקה, שזה ממש הִכאיב, הנשימה כבדה, ורגליו כמו נִתאבנו. הוא אמר:

“בואי ניכָּנס, רינה.”

לא ענתה ונכנסה לפניו לחדר.


26

למחרת, בשמונה בבוקר, הִגיעו המְתַחרים הראשונים, רובם בני שמונה־עשרה ובני עשרים. איתם נהרו המון נערים ונערות, בני לוויה וסקרנים. בין מִגרש הספורט ובריכת השחייה היה דשא גדול, משם ניתן היה להשקיף על כל המִגרש. באו גם השופטים, שישה במִספר, ונערכו בשלוש קבוצות, כי בעת ובעונה אחת עמדו לתחרות בריצה ובקפיצה, בזריקת דיסקוס ובהטלת כידון. הצופים נפוצו - מקצתם ישבו על הדשא, אחרים קרבו למסלולי הריצה ולבור הקפיצה, וישבו שם על שמיכות שפרסו על האדמה, ושוב אחרים נִקהלו מאחורי קו לבן של סיד: מכאן עתידים להדוף כדור ברזל. חברי ועדת הספורט של המוסד החינוכי, הלוא הם עזרא וישַי. ואיתם תִגבורת של חברים מן הקבוצה הבוגרת, הִתרוצצו והִשתדלו להשליט סדר: לכל זוג שופטים הביאו שולחן, שני כיסאות ומחברת, בקבוק מיץ וכוסות, וכן הִציבו על ידם תלת־רגל שמחובר אליו לוח שחור המופנה לקהל, לרשום עליו את התוצאות. אפילו גיר ומטלית היו בנִמצא, עד כדי כך היה התִכנון מעולה. אחדים מן הנערים, שלא הניחו להם להִשתתף באִרגון ובסידורים, הִתנחמו שבכך, שנִדחקו קדימה, ומצלמות בידיהם. רבים מן הקהל עדיין לא אכלו ארוחת בוקר: קודם כול באו לתפוס מקומות. אחרי שפרסו שמיכות וקנו חזקה על איזה מקום, עוד הִפקידו עליו שומרים מחבריהם, ובעצמם פנו לאכול. אחרים באו בריצה מחדר האוכל והביאו איתם כריכים עבים וגזרים, שאותם כִרסמו בלא לקלף, כדרך הארנבות. המִגרש כולו נע ופִטפט ורחש, מצַפה לבאות.

היה בוקר בהיר וקריר. הלילה היה משופע בטל. עם שחר פשט בעמק, לאורך הוואדיות השטוחות, ערפל חלב סמיך המעיד שיהיה חם, אלא שבינתיים שרתה עדיין על הכול צינה רעננה. הערפל הלך ונמוג, רק כמה זרמים דקים עדיין נעו לאיטם במרחק. המְתַחרים, במכנסיים לבנים קצרים, בגופיות לבנות ונעולים נעלי הִתעמלות, כבר עמדו או ישבו כל אחד במקומו, את הסְווֶדרים כבר פשטו, אך הִניחו אותם על הכתפיים וקשרו את השרוולים סביב הצוואר.

אחדים ניסו את מסלול הריצה, בדקו את גומות הזינוק, אם עמוקות הן דיין, נערים הִביטו בהם בהערצה. הבוגרים הִתהלכו הנה והנה, עישנו סיגריות ותלו עיניהם בבנות: אלו היו בתלבושת חג, חצאיות כחולות־בהירות או מִכנסיים ארוכים כחולים כהים וחולצות ורודות או לבנות. גם הן באו מכל הקיבוצים והמושבים שבשכֵנות. הן הִתהלכו בחבורות, פטפטו וצחקו בקול, ניכר היה, שהן מלאות תחושת־עצמן, שהן צעירות ויפות. ברכו בקול ומרחוק את חברותיהן, אחדות הִתערבו בקהל הבחורים והִתווכחו איתם על סיכויו של זה או זה מן המתחרים.

בשמונה וחצי ניתן האות להתחיל. אחד השופטים נטל רמקול ודרש מן הקהל לסגת כמה צעדים ולשמור על השקט. למחוא כף, אמר, מותר רק לאחר שיודיע המודד את התוצאות לשופט.

הקהל נישאר שאנן, ישב ופטפט, עישן ופיצח זֵרעוני חמניות ודלעת, ולא היראה כל כוונה לפנות את העמדות שכבש. רק כשנכנסו בעובי הקורה הסדרנים, הנערים הגברתנים מהקבוצה הבוגרת של המוסד, נהדף הקהל קצת. עתה הִזדרזו הסדרנים, תקעו יתדות ומתחו חבלים, להגן על השטח המשוחרר שכבשו. בינתיים בדקו השופטים את רשימות המתחרים.

ליד בור הקפיצה פנה שופט לסדרן אחד:

“ואיפה מיכאל אלדד שלכם?”

הנער רץ לחדר אוכל ושאל, אם ראה מישהו את מיכאל.

איש לא ראה אותו בבוקר זה.


27

גם רותי הִרגישה בהֵעָדרו. ישבה על הארץ, מרוחקת משאר הבנות המתחרות, ופִטפטה עם עופרה. מדי פעם תלתה עיניה בקבוצת הבחורים שישבו ליד בור הקפיצה:

“ואיפה מיקי? הוא עוד יאחר.”

“נכון,” אמרה עופרה.“לא ראיתי אותו הבוקר.”

“הוא בטח לא הִתעורר בזמן, מיסכן. הרבה הוא לא ישן הלילה.”

“למה?”

“רינה ישנה אצלו. בחמש וחצי הִתעוררתי ויצאתי לבית־כי, ובדיוק ראיתי אותה מִסתלקת מאצלו.”

עופרה רצתה לשאול משהו, בעצמה לא ידעה בדיוק מה, והִתביישה. “אַת חושבת שהם מתאימים?” שאלה לבסוף.

“לא יודעת. בכל אופן הלילה זה לא הלך להם.”

עופרה פערה עיניים סקרניות: “איך את יודעת?”

“אנ' באמת לא יודעת,” הִצטחקה רותי, ערמומית, “אבל כשהיא יצאה מהחדר והלכה על השביל היא נתקלה באבן ובעטה בה, וכשעברה על יד השיח הגדול, איפה שהשביל מסתובב, אז היא שברה ענף ותלשה לו את כל העלים.”

“ולפי זה את רוצה לקבוע?”

“למה לא? יש דברים שאומרים בַפֶה, יש דברים שאומרים בעיניים, וכאלה, שאומרים בידיים וברגליים ובעוד כל מיני… ואם את שואלת אותי, אז לְמַה שנאמר בפה לא מוכרחים להאמין, אבל הגוף לא משקר, בייחוד שלרוב הוא עצמו - הגוף אני מתכוונת, או בעל הגוף, ניקרא לו ‘הראש’ - לא כל כך שׂם לב. אחר־כך ראיתי אותה עוד פעם בארוחת בוקר והִסתכלתי עליה טוב־טוב. היא נורא הייתה מצוברחת.”

“איי, מה איתך, זה אי אפשר לדעת בכלל,” עופרה הייתה סקרנית מאוד והִתביישה.

“דווקא. תִסמכי עלַי. יש לי חוש לדברים כאלה. צריך רק לַ’ביט לאנשים בעיניים, שם רואים את הכול, אם הם מַבּסוטים או שפופים. את זה למדתי טוב־טוב אצל עוזא.” לא רק עתה, שלוש שנים אחרי מותו, אלא למן היום הראשון, הִזכירה את גדי בלי שמץ מבוכה.

“את זוכרת איך שהיה יודע את כל הזוגות במוסד עוד לפני שהם בעצמם ידעו שהם מאוהבים? ומתי הם הִתוודו, הוא ידע, ואיזו תשובה קיבלו, ואם זה הולך להם טוב בַחברוּת או לא - הכול לפי העיניים.”

“אבל מה היה יכול לקרות?” שאלה עופרה והִסמיקה.

“הרבה דברים. למשל… למשל…” רותי נִדבקה בביישנותה של עופרה. “לפעמים זה פשוט לא הולך ודַי. בייחוד בהתחלה, חושבים, שלא מתאימים. ולא יודעים איך, וסתם מִתלבטים יותר מדַי, ומִתביישים ומִתבלבלים.”

עופרה ישבה פעורת פה והנידה ראשה: “כמובן…”

“אם מיקי לא ישן הלילה, אז אני לא מתארת לי, איך יוכל להִתחרוֹת”, אמרה רותי. רִגשותיה כלפי אפשרות כזאת היו מעורבים.

“את חושבת שלא ישן?”

“כמו שאני מכירה את רינה, היא בטח לא נתנה לו.”

“למה? היא… היא - כזאת?” שאלה עופרה.

“היא חושבת את עצמה נסיכה מיוחסת. הכול, היא חושבת, נִברא במיוחד בשביל הוד רוממותה, וכל מה שקשור בה מוכרח להיות מיוחד. אני בטוחה שלקחה את מיקי רק בגלל שהיא חשבה, שהוא משהו מיוחד כזה: סגן מישנה, עם אופנוע, עם שפם, אלוף צה”ל בקפיצה… וגם הנסיעה הזאת שלה, את חושבת, שכשאנחנו למדנו במוסד, מישהו מאיתנו היה מעלה על הדעת לנסוע חודש לפני הסיום? אבל היא חשבה שתפסיד משהו מן החיים, חלילה וחס."

עודן מדברות, שרק אחד השופטים ואחר הִכריז בקול:

“הקשיבו, הקשיבו. אנחנו מתחילים. אני חוזר ומבקש לשמור על השקט ולא להידחק קדימה…” והוא החל לפרט, באילו מִקצועות יתחרו בשלושה אזורים במִגרש.

כשניגש הבחור הראשון אל המסלול של בור הקפיצה, בא מיכאל.


28

כשהִתעורר מיכאל באותו בוקר, בקושי פקח את עיניו, עצם אותן שוב והִסתובב אל הקיר. פתאום נזכר בבירור במאורעות הלילה, חזר ושכב פרקדן, מתוח, ועיניו נעוצות בתִקרה, לאט סובב את ראשו והִביט בשעון. כשהציץ בו באחרונה הייתה השעה חמש וחצי. אז כיוון אותו לצלצל בשבע. ועתה קרוב לשמונה וחצי.

הוא זינק מהמיטה. רגע הרגיש סחרחורת, צנח על המיטה והליט את פניו. כך ישב רגעים ארוכים. את הזיכרונות אי אפשר היה למחוק.

כששב ופקח את עיניו, שינן לעצמו: “אני מוכרח, מוכרח לגשת לתחרות.” והִרגיש, שלא יוכל לְתַחרוֹת בשום אופן. “ואם אגיד שאני חולה?” מיד דחה מחשבה זו: “אצטרך לשכב. רינה לא תאמין. תחשוב ש… להפך, אם איכשהו בנס אנצח למרות הכול… אבל בטח לא אוכל…” המחשבות צצו קרעים־קרעים.

קם ופסע כמה פסיעות בחדר. “בספורט גם צריך לדעת להפסיד. אוכיח לעצמי שלפחות יש לי אומץ,” חשב. “אפילו שאבייש ואשפיל את עצמי.” היה במחשבה זו משהו מגרה ומושך. הוא הִתלבש. “אחרי התַחרות אדבר איתה… אני יודע, שאני בריא… אישן כל אחרי הצהריים… ואם…” כאן שוב העביר את ידו על מִצחו. “אז אגש לאיזה רופא. ואם בכלל היא לא תִרצה לדבר איתי?” עצר את נשימתו. “והיא בטח תספר לכל החברות שלה, זאתומרת, אם יש לה, לְאַיה הזאתי היא בטח תספר.” ברגע זה שנא אותה וחש, שלא יוכל לשאת, שתעזוב אותו. הוא חש מועקה - מין לחץ מכרסם בקיבה, כאילו הוא רעב, ומשהו החניק בגרון.

גמר להִתלבש, נעל נעלי הִתעמלות ורץ למִגרש הספורט. שם ראה, שאיחר, המתחרים כבר ניגשו לקפוץ את הקפיצות הראשונות. מיד הִצטרף אל היושבים ליד בור הקפיצה, וקיווה, שלא יעורר תשומת לב. אבל כולם סובבו את הראשים והִתלחשו. אחד השופטים, בחור צעיר, ממושקף ואדום פנים, קרץ לו. מיכאל ישב על הארץ, פיהק וסקר את הקהל. כשראה את רינה, מהר העביר עיניו ממנה.

“קופץ יורם מבית אלפא. אחריו - הילל מתל־עדס. מִתכונן לקפיצה - יואחים מעפולה,” הִכריז השופט אדום הפנים ברמקול. אחרי כן חזר וישב בצד השופט השני ליד השולחן, מחברת פתוחה לפניהם והם מעיינים ברשימות.

בחור שחרחר וגבוה פתח בריצה. מיכאל עקב אחרי קפיצתו בלא קינאה ובלא מתיחות. בסיבוב הראשון לא היה מִתרגש מקפיצותיהם של יריביו. כשראה את הבחור מזנק, הִרהר:

“מוקדם מדַי, ושטוח.” הבחור, שלא רצה ‘לפסול’ ולעבור את קרש הזינוק, ניתר חצי פסיעה לפניו. מתוך הקהל בקעו מחיאות כפיים רפות והשופט הממושקף הסתכל בקפידה במוחאים. שופט אחר, צנום וחיוור, עמד ליד בור החול ועישן. גחן ומדד את המרחק בסרט־מדידה ורשם את התוצאה על הלוח: 5.30 מטרים. אחרי כן אמר בחיוך קלוש:

“עכשיו, רבותי, אפשר למחוא כפיים.”

ואכן בקעו מחיאות רפות מִחבורת חבריו של אותו יורם.

“קופץ הילל מתל־עדס, אחריו - יואחים מעפולה. מיתכונן - מיכאל אלדד,” ושוב קרץ לו השופט הממושקף.

מיכאל הִתפלא, שלא קראו גם בשם הקיבוץ. אולי הכול מכירים אותו, עד שאין צורך לקרוא בשם מקומו? ברגע ששמע את שמו, הִרגיש את ליבו מחיש פעימותיו. הִשתדל לנשום נשימות עמוקות. שוב לא היה מסוגל להִתרכז ולעקוב אחרי שתי הקפיצות שלפניו. קם, ידע, שהכול מביטים בו, הלך הליכה זקופה וגמישה אל קצה המסלול. ברגע זה לא הִרגיש שום עייפות. הילל מתל־עדס עבר על פניו בריצה. מיכאל ראה את שיניו ההדוקות ואת פניו המעוותות. הֲייתכן, שגם הפנים שלו ייראו כך בעוד שניות ספורות? רינה ודאי עוקבת אחריו בעיניה. מה היא תחשוב, כשהיא תיראה פרצוף מעוות כזה.

שריקה קצרה הזכירה לו, שיואחים אף הוא כבר מתחיל לרוץ. ממקומו לא יכול מיכאל לראות היטב את הקפיצה, אך דימה, שגם הלה לא הִתרומם די צורכו.

“כולם קופצים שטוח מדי,” חשב והיה גאה, שהִרגיל את עצמו במיוחד לקפיצות גבוהות. השופט שוב הודיע משהו בקול רם. מיד אחר כך שמע שריקה. נשם עוד הפעם נשימה חטופה, ניתר ניתור קצר במקומו ורץ.

שריריו לא נענו לו כתמיד. אבל הוא יכריח אותם. הידק את שיניו ואימץ את כל כוחו. לא חשב, אם פניו מעוותות, לא ראה את הקהל, לא שקל, באיזו רגל יגיע, לא נתן דעתו, אם לקפוץ גבוה או שטוח, לא זכר, שעליו לקפל את הרגליים. מתוך ערפל הופיע מולו בור הקפיצה, כאילו הוא, מיכאל, העומד, והבור שט לקראתו. יד נעלמה תפסה בו, הרימה אותו באוויר וזרקה אותו קדימה. וכבר מצא את עצמו מתפלש בחול.

השיכרון פג. היום היה מפוכח ובהיר. מיכאל קם, ניער את החול מבגדיו והלך למקומו. ככלות הכול, נידמה, שזאת לא הייתה קפיצה רעה. היו מחיאות כפיים? הוא לא שמע, ייתכן שמחאו כף עוד קודם. ומה הודיע המודד הצנום לאותו אדום פנים קרצן? מיכאל הִתיישב, ניסה להשקיט את הלמות ליבו. אחרי כן הִגניב מבט אל רינה, אך זו כבר הִביטה בבחור אחר, שהִתכונן לקפיצה. עתה סוף־סוף הִביט בלוח השחור. הלוח היה ריק.

“מה זה?” חשב מיכאל. “למה לא רשמו את התוצאה שלי? מה, פסלתי?” לא היה צורך לשאול את שכנו לשורה. גם לא היה זה לפי כבודו לשאול.

“קופץ יוחנן מחיפה. אחריו - שִמעון מחיפה. מִתכונן לקפיצה…”

עתה עקב אחרי קפיצות יריביו במתיחות גוברת. עדין נותרו לו שתי קפיצות. דַי לו להצליח באחת מהן. הוא הִרגיש, שחם לו מאוד, שמשהו מגרד בעורפו. הרגשה זו הייתה פוקדת אותו בכל פעם שלא היה ישן דַי והיה דורש מגופו מאמץ יתר.

הבחור החיפני זינק וקפץ קפיצה נהדרת, בקשת גבוהה ורחבה, ולחש של תימהון ושל הִתפעלות עבר בקהל. מיכאל הִכיר לחש זה: כמה פעמים שמע אותו בתחרויות, כשקפץ הוא עצמו, לחש שהיה נימשך עוד, כשהיה מִתרומם מן החול והיה חוזר אל מקומו. תמיד היה עובר בו אז רעד של גיל לאורך חוט השִדרה. אבל הפעם לא תהיה ראשון ולא ילַווה שום לחש, כשתקום ותנער את החול. בשתי הקפיצות שנִשארו לך, כבר לא תוכל להפיק מהגוף שלך את מה שבִזבזת על הקפיצה הראשונה, הכושלת. והתחושה הזאת הבטוחה, שאתה מפסיד, תִגזול ממך את שארית הכוח. איזו טיפשות, שבכלל באת לתחרות. אבל מגיע לך. עכשיו תאכל אותה עד הסוף.

בקפיצה השנייה, תוך כדי ריצה, החליף רגל, כדי שיגיע ברגל הנכונה לסימן שקבע לעצמו חמישה־עשר צעדים לפני קרש הקפיצה. אך הסימן הארור נעלם, או שלא הִבחין בו מהִתרגשות. עוד רגע יגיע לקרש ברגל הלא־נכונה, שבה לא הורגל לנתר. שוב החליף רגל, הִרגיש, שלא הִצליח לפתח מהירות וקפץ קפיצה עלובה. איזו בושה. כמה מחיאות כפיים מיותמות ומהססות עוד זרו מלח על פצעיו. הוא לא העז לשאול על התוצאות, אך ממבט חטוף בלוח הבין, שפָּסל שנית. בעצם, זה היה מזל: כך לא רשמו את התוצאה המביישת.


בשעה עשר, לאחר שנִכשל גם בקפיצה השלישית, אמר בלחש לשכנו, יואחים מעפולה:

“תגיד לשופטים, שאני לא מרגיש טוב ומִסתלק מן הקפיצה לגובה.” ועוד לפני תחילת ההפסקה קם ונעלם בקהל.

רגע חשש וקיווה, שרינה תלך אחריו, אך לא העז להסב את הראש ומיהר לחדרו. על השביל פגש את שִמעון, סדרן העבודה. זה הלך עם בנו בן החמש לראות בתחרויות.

“נו, מיקי, איך? ניצחנו?”

“אנ' לא מרגיש טוב ולא הולך לי,” אמר מיכאל.

“שמעתי בחצר, שרותי רוכבת על כל הבנות וכמעט השיגה שיא חדש, זה נכון?”

“לא יודע… שמע, שִמעון, אתה מוכרח לתת לי מחר שבת. יכול להיות שאצטרך לנסוע לאן שהוא.”

כבר היה מוכן לוויכוח מר, כי רק ביום הקודם, יום שישי, לקח שבת. אך שִמעון לא הִתווכח, רק הִביט בו במבט בוחן ורטן:

“נִשתדל. מה קרה? אתה חושב לחלות?”

“לא יודע,” נהם מיכאל ורץ לחדרו. שם לקח שתי גלולות שינה, הִתעטף בשמיכה ובלי לפשוט את בגדיו נִרדם.


29

מחרת, בשעה מוקדמת בבוקר, ישב אוטובוס, מכווץ בפינה, בספסל האחורי. קפיציו של האוטובוס היו גרועים, גם הכביש לא היה משופר ביותר. מיכאל היטלטל והרהוריו ניטלטלו עם דילוגי המכונית. מה הוא עתיד לעשות בעיר? על כל פנים לקח עימו פִנקס חבר, שיוכל לפנות לקופת חולים, ועשר לירות, אם ייגש לרופא פרטי. ארוחת בוקר לא אכל, גם לא הִרגיש כל רעב, אדרבה, כל מחשבה על אוכל העלתה בו בחילה.

העירה הִגיע קרוב לשמונה. ניגש אל שוטר ושאל, איפה כאן קופת חולים. השוטר הִביט בו בתמיהה:

“יש כל מיני סניפים. לְמה אתה צריך? רנטגן? שיניים? מעבדה?”

מיכאל היסס וענה: “ואיפה הסניף… אני מִתכוון, המרכז?”

השוטר אמר לו את שם הרחוב, הורה לו באיזו אוטובוס לנסוע לשם, והִביט בעיניים תמהות אחרי הבחור המגודל, השזוף והשרירי, שנִראה כה נבוך.


מיכאל מימיו לא היה בקופת החולים. כשהיה חולה באחרונה - לפני עשר שנים, אולי - הִזמינה אימו רופא פרטי אל ביתם. מלבד בדיקות השִגרה שעבר בצבא, לא היה לו מגע ומשא עם רופאים. בין המַכרים של הוריו לא היה רופא. ובקיבוץ? כאן היה מבקר רופא שעות אחדות פעמיים בשבוע, אך תמיד הייתה על ידו החובשת. ומיכאל היה בטוח, שאם יגיע עניינו לאוזניה - ייוודע למחרת לכל הקיבוץ. מלבד זה, כנִראה שאותו רופא היה עולה חדש, על כל פנים, הוא בקושי ידע קצת עברית, עם החברים הוותיקים היה משוחח בתערובת גרמנית־ויידיש, ובמִקרים קשים, כלומר, כשמישהו לא ידע יידיש (מיכאל, למשל, לא ידע, ורוב הצעירים לא ידעו) נִקראה החובשת לתרגם. מיכאל תיאר לעצמו, איך הוא פונה אל רופא זה, הלה אינו מבין ושואל שוב ושוב, מה? מה? ואָס זאָגט עֵר? והוא אנוס לחזור פעם ופעמיים, לא יכולתי. מה? מה? סומק עז עלה בלחייו. אלף מיתות ולא חרפה כזו.

מרכז קופת חולים היה בהדר הכרמל, ברחוב החלוץ, בבִניין רב קומות, הומה מאנשים. ואם הוא יפגוש כאן במִקרה מישהו מהקיבוץ? שלום, שלום, מה אתה עושה פה, מיקי? בדיקות, לפני תחרויות…

מיכאל הִתהלך במִסדרונות והִתבונן בשִלטי שמותיהם של הרופאים, שמות ארוכים ומגוחכים, קרא את שמות המחלקות וחכך בדעתו: עצבים? מחלות עור ומין? לבסוף בחר ב“מחלות פנימיות”. במחלקה זו - בקומה השנייה - היו שִבעה רופאים. אולי, אם יראה את הפנים שלהם, יוכל לבחור? כמה גברים בחלוקים לבנים עברו במִסדרון, תמיד בצעד חפוז ובארשת חיפזון, אך אי אפשר היה לדעת, לאיזו דלת הם שייכים, ואפילו היה קשה לשפוט, אם הם סימפאטיים. מיכאל בחר דלת, שלפניה ישבו רק שלושה אנשים, ועל השלט שבצידה היה כתוב “דר' הימלסרוהה”, וניסה לשער, איך מבטאים שם זה. מן הדלת יצא איש, ואחד הממתינים נכנס, ופני הרופא לא נִראו. אחד חדש, שבא אחרי מיכאל, שאל, איזה מִספר נִכנס, ואכן, הממתינים החזיקו ביד פתק אדום ועליו, בכתב־יד, מִספר. ובכן חזר מיכאל לקומת הקרקע, ועמד בתור לאשנב, שבו חילקו מִספרים.

“אני מבקש מִספר לרופא פנימי.”

“איזה רופא?” הפקיד הִרכיב מִשקפיים והִביט בניירות שלפניו.

מיכאל היסס רגע:

“לא חשוב.”

הפקיד תלה בו עיניו בחשד: “איפה אתה גר?”

“אני חבר קיבוץ.”

“יש לך מִכתב הפניה מהרופא שלכם?”

“לא.”

“מִצטער, אבל בלי הפניה לא תוכל להִתקבל.”

מיכאל עמד נבוך.

“בבקשה, חבר, זוז הצידה, ותן לגשת לבא בתור.”

“רגע אחד. אולי אפשר, אם כבר באתי… זאת נסיעה ארוכה.”

“מצטער. בלי הפניה לא מתקבלים. הבא אחריו.”

מיכאל סר הצידה, ישב על ספסל ובלע את כעסו. איך הוא היה מכה את המטומטם ומפצפץ לו את הפרצוף המשעמם שלו, וקורא: הא לך מִכתב, זאת הפניה טובה, לא? אחרי כן הידק את שיניו וחזר ונִדחק אל האשנב: “רגע אחד. אמרתי לך שאני חבר קיבוץ, אבל אני נמצא עכשיו בקביעות בעיר, כי… כדי לעזור לקרובים. ואני לא יכול לנסוע במיוחד הביתה, זאתומרת לקיבוץ.”

“איפה אתה גר עכשיו?”

“ברחוב… הרצל.” זה היה הרחוב הראשי בהדר הכרמל, היחיד שמיכאל הִכיר והיה קרוב ובטח שייך לַסניף הזה.

“את הפנקס,” רטן הפקיד.

מיכאל נשם. הפקיד בדק והחזיר את פנקס החבר עם פתק.

“דוקטור אברהם, מספר שלוש־עשרה,” אמר.

מיכאל שב ועלה לקומה השנייה, וישב לחכות לפני הדלת של אותו אברהם. ככל שקרב תורו, גדלה מבוכתו. כעבור שעה וחצי, בערך, יצא מספר שתים־עשרה, גבר שמן וזועף. זהו. עכשיו. מיכאל קם ונכנס.


הרופא, כבן חמישים, גוץ, רזה, ממושקף, בחלוק לבן, ישב מאחורי שולחן, וכתב משהו בספר גדול. הושיט את ידו אל הפתק האדום, תקע אותו על שַפּוד, ובלי להרים את עיניו מן הספר, שאל:

“השם, הגיל, הכתובת?”

מיכאל חזר על סיפורו, הוא חבר קיבוץ, שזמנית… הרופא הציץ בשעונו וחזר להביט בספר.

“ובכן, מה יש לך?”

מיכאל נשם נשימה עמוקה:

“הבט דוקטור, יש לי חבֵרה. וכשהיא נשארה פעם ראשונה לישון אצלי, לא יכולתי.”

עתה הרים הרופא את עיניו והִביט בבחור היושב מולו. חיוך דק הִסתמן בקצות פיו:

“כן? מה לא יכולתָ?”

“לא יכולתי,” חזר מיכאל וקימץ את אגרופיו.

“אה,” אמר הרופא. “אם אני מבין אותך נכון, היה לך… אה… איזה קושי מסוים בחיי המין?”

“כן, דוקטור,” אמר מיכאל והִסמיק.

“והקושי היה, שלא היה קושי, שהוא לא הִתקשה מספיק?”

“כן, דוקטור.” - ומיכאל חש את ציפורניו לוחצות ביד ידו הקמוצה.

“לא מספיק או לא בכלל?”

מיכאל שתק רגע בראש מורכן. “ל…לא… זה משַנה משהו?”

הרופא הִביט באצבעותיו.

“לא, בעצם לא, אם כי… מצד שני, יותר טוב, זאתומרת, יותר קל… אתם נשואים?”

“מה זה חשוב?”

הרופא הציץ בקצות אצבעותיו והוסיף לחייך.

“לא… אה… כמובן… אני רק שואל מפני… אה… זאת הייתה הפעם הראשונה?”

“כן.”

“ידידי הצעיר,” אמר הרופא והִביט בציפורניו. “זה קושי שכיח למדי. וזה לא שייך בדיוק לרופא פנימי. אני מציע לך לנסות עוד כמה פעמים. ייתכן,” כאן שוב חייך, “שהכול יהיה בסדר.”

מיכאל שאף אוויר ואמר:

“ניסינו לא רק פעם אחת, דוקטור.”

“כן? ושוב… אה… לא הלך?”

“לא,” אמר מיכאל והידק את שיניו.

“אה…” הרופא גירד באגודלו בציפורן אחת האצבעות. “אולי בכל זאת תוכל עוד לתאר לי יותר פרטים על ה… נסיבות, איך… בא הקושי הזה של חוסר הקושי?”

“אתה לא מבין לְמה אני מִתכוון, דוקטור?”

“אוֹה, ידידי הצעיר, אתה גם חם מזג וגם ביישן. כמובן שאני מבין. אלא ש…”

“אם הבנתָ, תגיד לי, אם יש לזה תרופה או לא, דוקטיר.”

הרופא הוסיף לעיין בקצות אצבעותיו.

“אני יכול לתת לך גלולות,” אמר. “יותר למעשה אין מה לעשות… צריך קצת יותר ניסיון חיים, ידידי הצעיר, זה מה שצריך.” נטל פתק, רשם עליו משהו ואמר:

“גלולות אלה תיקח שלוש פעמים ביום, שלושה ימים לפני שאתה מתכוון שוב… אה… לנסות.”

“גלולות אלו מועילות במשהו?” שאל מיכאל והִביט ישר בעיניו של הרופא.

“אם הן מועילות? ידידי הצעיר, אני רואה, שאתה נוסף לכול גם ספקן גדול. צריך, על כל פנים, לנסות.”

“ואם זה לא יעזור?”

“אם זה לא יעזור?” חזר הרופא על דבריו בפיזור נפש. “כן, אם זה לא יעזור… אז תוכל לנסות את מזלך בטיפול פסיכואנָליטי. אומנם… אומנם… אבל… אם תִשמע לעצתי, ידידי הצעיר… הרי סוף־סוף גם אני הייתי פעם בגילך… העיקר הוא, כמו שאמרתי…”

“האם תוכל לתת לי כתובת של רופא כזה, דוקטור?”

“כל כך נִמהר אתה, ידידי הצעיר? נו טוב,” עיין בפִנקס קטן. “בבקשה, הינה למשל דוקטור היימבֶרגר…” נטל פתק, מן הסוג שעליו רשם את הגלולות, וכתב כתובת.

“שלום, דוקטור, ותודה.” ומיכאל חטף את הפתק ויצא.

“אל ייאוש, ידידי הצעיר,” קרא אחריו הרופא, אך מיכאל כבר הִגיף את הדלת.


30

כעבור חצי שעה עלה מיכאל במדרגות אחד הבתים, לפי הכתובת שקיבל. הרגיש עייפות, רעב ודכדוך נפש. כשיצא מחדרו של הרופא המחייך, חש בחילה. כמה פעמים אמר לעצמו: “חלאה כזאת, שרץ.” וכבר נמשך לחזור הביתה, אך הידק את שיניו. הוא מוכרח לדעת, סוף־סוף, לפני מה הוא עומד.

באמצע המדרגות לקומה השנייה נעצר:

“אל פסיכולוג? אני?”

עמד רגע והוסיף לעלות. בדק את התוויות על הדלתות, עד שהִגיע לדלת הנכונה. פתחה לו אישה גבוהת קומה, שערותיה שיבה, לבושה שִׂמלה שחורה ארוכה. היא לא נִראתה כעוזרת או מזכירה. אולי אשתו של הרופא הפסיכולוג?

“בבקשה?”

“אני רוצה לדבר עם דוקטור היימבֶרגר,” אמר מיכאל.

לא היה בטוח, אם הוא מבטא נכון את השם.

“באיזה עניין?”

“בעניין… בקשר לטיפול.”

“אני מצטערת,” אמרה. “היום כבר אין אפשרות. אולי תוכל לבוא ביום שלישי בשבוע הבא, באחת עשרה?”

“רק בשבוע הבא?” ניבהל מיכאל. “והיום כבר אי־אפשר בשום אופן? זה דחוף מאד… אולי…” והיסס. מי יודע, אם היא אשתו של הרופא, אמו, או המזכירה שלו? לבקש ממנה, שתפציר בו, שיקבל אותך למרות ש… אני חבר קיבוץ. באתי במיוחד… זה לא פשוט עם סידור העבודה…"

בפניו הגלויים והשזופים הִצטיירה המצוקה שלו. האישה הִביטה בו בתשומת לב.

“תואיל לבוא באחת.”

מיכאל סובב ברחובות. כשגברה עייפותו, קנה לעצמו פלאפל, ישב על ספסל בגן עירוני, אכל ונִמנם. אחרי כן קנה עיתון ספורט. שם הייתה כַתָּבה מפורטת על התחרות של אתמול, עם ציון ההישגים הטובים. היה מוזר לחשוב, שזה היה רק אתמול. “מיכאל אלדד, שבו תלו תִקוות רבות, אִכזב הפעם. כנִראה לא היה בכושר מלא,” היה כתוב שם בין היתר. “אִכזב הפעם” - כמה אנשים יקראו זאת! אולי אפילו רינה?


בין כה וכה עבר הזמן. מיכאל שוב עלה במדרגות הבית. נדר, שאם גם רופא זה יחייך… וצִלצל. שוב פתחה אותה אישה בשִׂמלה השחורה. אמרה לו:

“בבקשה, לכאן.”

מיכאל עבר פרוזדור ונכנס לטרקלין. זה לא דמה לחדר המתנה ובוודאי שלא לחדר קבלה של רופא: ארון ספרים גדול, ציורי שמן אחדים, וגם תצלום גדול, ממוסגר, של זקֵן, בעל זְקַן שׂיבה קצר, שהִביט בחומרה ממרומי הקיר על שטיח פרסי, ספה, ולידה כורסה גדולה, שולחן כתיבה כבד ועליו פִרחי גלדיולות.

“בבקשה, שב,” הורתה לו על כיסא. מיכאל ישב וציפה שהרופא ייכנס. האישה ישבה בצידו האחר של שולחן הכתיבה ושאלה:

“ובכן, באיזה עניין באתָ?”

“תִסלחי לי, אבל אני רוצה לדבר עם דוקטור היימבֶרגר עצמו.”

כאן חייכה האישה ואמרה: “אני דוקטור היימבֶרגר.” ואחרי רגע של דומייה הוסיפה: “אני רואה, שאתה מופתע. במה אוכל לעזור לך?”

“אני חושש שלא תוכלי הרבה לעזור לי, דוקטור, מלבד שתעשי לי טובה ותִתני לי שֵם וכתובת של רופא אחר ותִסלחי לי שהִטרדתי אותך, אבל לא ידעתי, שאת… זאתומרת, שדוקטור היימברגר זאת רופאה.”

“זה כל כך נורא?”

“זה לא נורא בכלל, אבל אני בא להִתייעץ על משהו פרטי מאוד, שאפילו עם גבר יהיה קשה לי לדבר על זה, ועם אישה כל כך אתבייש, שלא אוכל לדבר בכלל.”

הִביט בפניה ושוב לא היה בטוח במה שאמר. היא בוודאי בת שישים פלוס, ונִראית… מה שאומרים ‘אצילת רוח’ וטובת לב. היא ודאי תשַדל קצת, שאצל רופא אין צורך להִתבייש, ראשית, כי זה יעניין אותה, ומלבד זה היא לא תִרצה להפסיד קְלייֶנט שישַלם," חשב והִסמיק.

“בבקשה,” אמרה הרופאה. “אוכל לתת לך כמה שמות.” והִגישה לו פִתקה ועיפרון. “תרשום לך, בבקשה: דוקטור אייכנברגר, רחוב פֶּבְּזְנֶר…” הִכתיבה לו שלוש כתובות.

“אַת חושבת, שמישהו מהם יוכל לקבל אותי עוד היום?” שאל.

“אני מניחה שלא,” אמרה. “הרי ראית שגם אני עמוסת עבודה, וכבר רציתי לרשום אותך בתור לשבוע הבא. אבל נוכל לטלפן אליהם ולשאול.” קמה ופנתה אל הפרוזדור.

“חַכי, דוקטור, לא כדאי לצלצל,” אמר מיכאל ושוב חש, שהוא מסמיק. “אם את חושבת, שלא יהיה להם פנאי, ואני מוכרח לחזור עוד מעט הביתה. אני חבר קיבוץ.” ונִזכר, שכבר אמר לה זאת.

“טוב,” אמרה. “כרצונך. על כל פנים קח לך את השמות והכתובות. וכשתרצה לבוא העירה בפעם הבאה, מוטב שתכתוב או תטלפן קודם ותבקש תור.”

“לא תכעסי עלי, דוקטור?” שאל. “אבל אני שיניתי את דעתי. אני אנסה בכל זאת לדבר איתך על ה… הבעיה שלי.”

“בבקשה,” אמרה וישבה שוב.

מיכאל ישב גם הוא, ושאף אוויר.

“יש לי חברה, דוקטור, וכשהיא נשארה פעם ראשונה…” והוא חזר על הדברים, שאמר לרופא הקודם.

“וזה היה ודאי מבייש ומדאיג מאוד בשבילך?”

מיכאל הִרכין את ראשו. דמעות גדולות מילאו את פינות עיניו וזלגו לאיטן על לחייו, חדרו לאפו ואף לחצו בגרון. הוא הידק את שיניו, בלע את הדמעות שבגרון והרים ראשו.

“כן.”

“כדי שאבין אותך יותר טוב, אולי תוכל לומר לי, מה הייתה הבעיה? האם פתאום עברה אצלך המתיחות לקראת היחסים?”

לא יכול להשיב ורק ניענע בראשו.

“אני מבינה, שגם בשבילך וגם בשבילה זו הייתה הפעם הראשונה שבאתם ביחסים?”

“כן.”

“אין שום צורך לדאוג,” אמרה. “זה מִקרה שכיח אצל הרבה זוגות צעירים. בפעמים הראשונות מִתרגשים מאוד, נִדמה לך, שמוכרחים להצליח ויהי מה, ולכן נִכשלים. במשך הזמן אתם תכירו זה את זה יותר טוב, אני מִתכוונת, גם את הגוף של השני, ואז תעבור האווירה של מִבחן, כי זה לא מבחן בכלל. אל תחליטו, ‘הערב זה מוכרח ללכת’, אלא תִשתדלו הרבה לבלות יחד, להכיר ולחבב את הגוף של הזולת. תַראו סימני חיבה זה לזה. וברגע שכבר לא תחשבו, אם הכול כסדר או לא, תִראו שהכול יסתדר מעצמו.”

“אני מפחד שעכשיו היא תעזוב אותי.”

“אוֹה, למה אתה חושב כך? אם היא אוהבת אותך ותרגיש, שגם אתה אוהב אותה, היא בוודאי תהיה מוכנה להמשיך ביחסים, גם אם אינם מביאים לה מיד סיפוק גופני, בייחוד אם גם לה עדיין אין הרבה ניסיון. תגיד לה, שאתה אוהב אותה, ושאתה כל כך נִרגש, כשהיא באה אליך… אל תַראה לה, שאתה כועס עליה או על עצמך, או שאתה מאוכזב, כי רצית לבוא איתה ביחסים ברגע זה דווקא ויהי מה. תמשיך ללטף אותה ולדבר איתה.”

“טוב, דוקטור, אבל אם אחרי כמה זמן בכל זאת לא יהיה בסדר?”

“בוודאי יהיה בסדר. האם יש לך קשיים גם בתחומי חיים אחרים?”

“לא,” אמר בגאווה. “הייתי תלמיד טוב בבית ספר. אני מִצטיין בספורט. יש לי מקצוע שאני אוהב - אני מסגר ומכונאי סוג אָלף, בצבא הייתי אחראי למוסך שלם. תמיד היו לי הרבה חברים וחברות, אני יודע לרקוד, לשיר ומנגן על גיטרה, אני בנִבחרת השח של הקיבוץ.” עוד רגע תר אחרי מעלות נוספות וכמו סיכם: “אף פעם לא תֵיארתי לי, שדווקא לי יקרה דבר כזה.”

“אגב, עדיין לא אמרת לי את שמך,” שאלה.

“מיכאל אלדד.”

“ובכן, מיכאל, אל תִראה בזה חרפה או מִקרה ביש. זה קושי שכיח דווקא אצל בחורים עדינים. אולי זה הכרחי בתרבות שלנו, שיהיו לנו עַכָּבות. בוודאי תִתגבר על כך במשך הזמן.” והיא הִתכוננה לקום.

“רגע אחד, דוקטור,” נִבהל מיכאל. “אבל אם יתברר, שבמשך הזמן בכל זאת זה לא בסדר, יש איזה טיפול? אַת תקבלי אותי לטיפול כזה?”

“אתה עושה את כל ההכנות להקשות על עצמך,” אמרה במורת רוח. “למה לך לחשוב מראש ‘ואם לא’? מלבד זה, טיפול פסיכואנליטי זה עִניין ממושך ויקר. נוטים להתחיל בו רק במִקרים שמחייבים זאת.”

“דוקטור, חכי רגע, ותגידי לי את התנאים.”

ראה, כי שוב שאלתו גורמת לה מורת רוח.

“טיפול כזה מחייב לבוא העירה לפחות שלוש פעמים בשבוע, במשך שנה או שנתיים ויותר. כל שעה עולה שלוש וחצי לירות. תחַשב זאת עם הוצאות הנסיעה ותגיע לחמישים וכמה לירות לחודש.”

“למה זה כל כך יקר?” שאל מיכאל, מדוכדך.

“בגלל סיבות אחדות,” אמרה.

“אף פעם לא אוכל לשלם כל כך הרבה, ולא אוכל לבוא לעיתים כל כך קרובות.”

“וגם לא תהיה זקוק לכך.” היא קמה והושיטה לו יד. “שלום לך, מיכאל. עליך לסלוח לי. זמני מוגבל מאוד ובאת בלי תור.”

מיכאל קם. היא הִבחינה, שעל פניו, שעוד לפני רגע היו בהירים, נִראית עתה כמו עננה של עצב. “אם יהיו לך קשיים מיוחדים, תוכל לבוא מזמן לזמן להִתייעץ. אבל אז עליך לכתוב או לטלפן לי קודם, שאוכל לקבוע לך תור. נקווה שלא יהיה צורך בכך. שלום לך,” שוב הושיטה לו את יד.

“כמה אני צריך לשלם לך הפעם, דוקטור?”

חייכה ואמרה: “הפעם שום דבר. זאת הייתה רק שיחת הֵיכֵּרות.”

ליוותה אותו עד לפֶתח, הנידה לו בראשה וסגרה אחריו את הדלת.


31

בשבת אחרי הצהרים ישנה עופרה שינה ארוכה ועמוקה בסוכה הקטנה. גם רותי נחה על מיטתה, עייפה מן התחרות ומאושרת בניצחונותיה. בחוץ נשבה רוח סתיו חזקה והביאה לחות וקור. כשפקחה עופרה את עיניה כבר הִתאפללה בחוץ שעת בין השמשות. עופרה האזינה למשבי הרוח ולרִשרוש הענפים המִשתפשפים בגג.

“מוזר,” חשבה. “רק אתמול עוד היה שרב.” ומיד עלתה לנגד עיניה התמונה, איך ישבו אמש בדשא, לפני העמדה. פרפרי לילה הִתעופפו סביב הפנס, שהותקן מעל לדשא. היה חמים ומחניק. העשב לעומת זאת, היה לח וקריר, ורותי התעטשה. מולה ראתה עופרה את פני היושבים במעגל: רפי, עוזי, גבריאל ואשתו, מיכאל ורינה. עתה נזכרה, במה הרהרה לפני שנרדמה: בשיחת הקיבוץ שתיערך בערב. עופרה כבר חיכתה לה ימים אחדים. רצתה להציע דיון בבעיות חינוך. אבל כששקלה במה לפתוח, חשבה: “לא, הבעיה יותר רחבה, חברים. שורש הרע, שאין אצלנו הִתלהבות. אנחנו עובדים קשה, אוכלים וישנים, ואיננו מרגישים את היעוד של חיי הקיבוץ.” הייתה גאה בעצמה, שהיא אומרת ‘אנחנו’ ומשתפת את עצמה עם הכלל, עם זאת לא נחה דעתה: “זה כללי מדי. הם לא יבינו אותי.” חיפשה משהו ממשי ומעשי להֵיאָחז בו. “איננו יושבים ושרים בצוותא, אין חוג דרָמָטי, אין פגישות עם צעירי הקיבוצים השכנים. הינה אני - עבדתי במכבסה, עייפתי, חזרתי מן הארוחה ושכבתי לישון. האם אלה החיים?”

“על מה את חושבת כל כך ברצינות, שושו?” שמעה את קולה הבהיר של רותי.

“על שום דבר,” אמרה מכאנית.

“אני כמעט לא יכולה לזוז,” אמרה רותי והִתמתחה. “התחרות הזאת הרסה אותי לגמרי. תגידי, לא צעקתי מתוך שינה?”

“לא. מה יש, חלמת משהו?”

“כן, חלום משוגע. חלמתי, ששושנה מתל־עדס זרקה דיסקוס, אבל במקום שיעוף קדימה הוא עף אחורנית, לאיפה שאנחנו ישבנו, ישר אליי. ראיתי איך הוא טס באוויר ומִתקרב ולא יכולתי לזוז מן המקום. ורפי עמד שם בצד, עם הידיים בכיס, ולא נקף אצבע. ואני צעקתי לו: ‘נו כבר! נו כבר!’ ופתאום הוא משנה את הפרצוף שלו ודומה לאב’שלי ואומר: ‘אין דבר, גם אני, כשהייתי עולה חדשה, הייתי כזאת.’ חלום מטורף, נכון?”

“שושנה זאת אותה ג’ינג’ית שזרקה תיכף אחרייך?”

“כן. שִמעי, לא תיארתי לי, ששמֵנה כזאת יכולה לעסוק בספורט. בת כמה היא, את חושבת? בטח כבר הייתה יכולה להיות אימא שלי, לא?”

עופרה הִצטערה, על שהִפריעוה במחשבותיה.

“העיקר שניצחת, ועכשיו אין לך מה לדאוג.”

“אני באמת מַבּסוּטה, שזה נִגמר,” אמרה רותי ופיהקה.

“תגידי, רותי,” פתחה עופרה, אך בו ברגע שכחה, מה רצתה לשאול. זה היה משהו קשור בתחרות ובשיחת קיבוץ, משהו, שכלל לא עִניין את עופרה. בשביל לא להראות טיפשה, חיפשה מהר שאלה אחרת: “תגידי, רותי, מה דעתך: גבריאל ושרה מתאימים זה לזה?”

“אני יודעת?” הִתפלאה רותי, “מה פתאום אַת שואלת?”

“סתם ככה,” אמרה עופרה. עתה הִשׂתררה ביניהן שתיקה.

“בוודאי היא תחשוד בי, ש…” עלה על דעתה של עופרה, ובקול הִסבירה: “כי לפני כמה ימים הוא אמר לי, שחיי המשפחה שלו נורא מאושרים.” וברגע זה זכרה, שגבריאל כלל לא אמר ‘נורא’ וגם לא היה יכול לומר כך, לפי הסגנון המקובל עליו. לא, לא ‘מקובל עליו’, אלא ‘נָקוֹט בפיו’. ‘נקוט’? אולי גם זה לא מתאים, ‘נקוט’ זה דווקא משהו מסתייג, לא? אבל ‘בפיו’ מתאים. אז ‘לסגנון שבפיו’, עכשיו טוב לך?

“יכול להיות,” אמרה רותי. “לא מדאיג אותי. אבל צריך להיות נורא מצחיק עם שמן כזה.” היא נִתהרהרה. “אני מַבּסוטית לגמרי שעוד לא הִתחתנתי, אבל לפעמים כבר די מתחשק לי, שיהיה לי תינוק.”

תשובה זו לא הֵניחה את דעתה של עופרה.

“יש שלושה מיני אושר בחיי משפחה,” אמרה. הרגישה במבטה השואל של רותי וחשבה להבחין בו לעג דק. “בכל אופן ככה אני חושבת. יש אושר של שותפות רעיונית, נגיד, אם נלחמים יחד על איזה רעיון, כמו שלפעמים קוראים ברומאנים רוסיים, נניח משהו בקשר למהפכה.” לא, זה מגוחך להגיד את זה ככה. “זה אולי האושר הנעלה ביותר. אבל אני בטוחה, שרק מעט מאוד אנשים זוכים במשהו כזה. אושר כזה אצל גבריאל בטח שאיננו. לסוג השני הייתי קוראת ‘האושר של הבית’.” עופרה שכבה פרקדן על המיטה והִביטה בתִקרה. ניתוח הגיוני זה הסב לה הנאה. “האישה מבשלת ארוחת צהרים לבעלה ולילדים, מנקה את הבית, וכולם יחד שותים קפה לארוחת־ארבע. אני אומנם לא מחייבת אושר כזה, מפני שהוא זעיר־בורגני, ומפני שלאישה כזאת אין שום אופק רוחני. אבל יכול להיות, שקצת סיפוק יש לה. גם אושר כזה אין לו, לגבריאל. והסוג השלישי,” - כאן היססה - “זה האושר של… ניקרא לזה, נניח, ‘חיי אהבה סוערים’, משהו כמו שמסופר, למשל, ב’למי צִלצלו הפעמונים'. את זוכרת, איך הם נפגשים שם, ותיכף מִתאהבים, ובלילה הבחורה באה ונִכנסת לו לתוך השק שינה שלו, והוא אומר לה, שיש עליה בגדים מיותרים. ואחר כך אומנם לא מתואר בדיוק, מה ש… אני מִתכוונת, איך הם מבלים יחד, אבל בבוקר הצוענייה הזקנה שואלת את הבחורה, איך היה, והיא עונה, שהאדמה רעדה, ואז הזקנה אומרת…” עופרה הִגניבה מבט אל רותי, ראתה, שזו מחייכת חיוך דק, ומתוך כך הִתביישה פתאום לצטט את דִברי הזקנה ההיא. “אַת זוכרת מה שהיא אמרה? שזה קורה רק פעם או פעמיים בחיים. טוב, נניח. אבל גם אושר כזה אני חושבת שאין לו, זאתומרת, להם. הם לא נִראים, כאילו הם נתונים ל… לאֶקסְטאזה כזאת. וגם קשה לי לתאר לעצמי, ש…”

רותי פרצה בצחוק: “נהדר, שושו!”

עופרה לא הבינה, מה כאן מצחיק, ולא נעלבה. נישתררה שתיקה. פתאום נזכרה עופרה, מה רצתה לשאול קודם.

“תגידי, רותי, הערב מדברים גם על ההשתלמות של מורה להִתעמלות?”

“לא יודעת,” ענתה רותי. “נדמה לי, שיש משהו חברתי יותר דחוף.”

“מה, כן? מה?”

“לא יודעת. אמרו, שאליעזר הולך לעזוב.”

“מה, אליעזר? זה מן הנגרייה? מה פתאום?”

“לא יודעת. בטח איך שהוא הוא הִצליח להִסתדר טוב.”

עופרה זיעפה גבותיה. דבריה של רותי לא ישרו בעיניה.

“כמה זמן הוא היה אצלנו?” שאלה. “שנתיים?”

“משהו כזה.”

“חבל עליו. אולי עוד אפשר לשכנע אותו? דיברו איתו במזכירות?”

“לא יודעת, אבל אם הוא החליט, בטח אין מה לשכנע.” רותי פיהקה, הִתמתחה, הורידה רגליה לארץ והִכריזה בתוקף: “דַי! אני הולכת להִתקלח. אולי גם אַת באה, שושו?”

“לא, אין לי חשק.” עופרה שמחה, שתוכל להרהר באין מפריע.

לאחר שרותי הלכה, עלתה מחשבה על דעתה של עופרה: “אם אליעזר עוזב, בוודאי יהיה איזה ברור חברתי, ואז אוכל להציע שנרחיב את הדיון: יחסי חברים, בעיות עבודה ועִנייני חינוך. ואני יכולה אפילו להגיד, שזה חוט משולש, ש… אני אשאל את גבריאל, איפה זה כתוב ומה כתוב שם.” לפתע הִרגישה כוח וחשק לעשות משהו, קמה, נטלה מן הכוננית מחברת וחיפשה עט נובע. העט נימצא, אבל הדיו שבו אזל. עופרה נעלה נעליה ויצאה לחפש דיו בחדרים שבצריף. כשירדה במדרגות הסוכה, ראתה שמחדרו של גבריאל יוצאת שרה אשתו, עטופה בחלוק, על שיכמה מגבת ובידה צרור בגדים. עופרה הִזדרזה לעבור על פניה על השביל, היססה, אם להגיד לה שלום, כי עדיין לא דיברה איתה, לכן רק הנידה לה בראש. ולאיזה חדר תיכנס לבקש דיו? בעצם, היא יכולה להיכנס לחדר של גבריאל: דולק שם אור וגבריאל בוודאי לא ישן. מצד שני… שרה רק יצאה לפני רגע, ועוד בחלוק, אולי גם גבריאל לא לבוש כראוי לאורחים? ואולי יעלה על דעתו, שהיא, עופרה, באה דווקא מפני שהיא ראתה, שאשתו יוצאת? עופרה באמת כעסה על עצמה על המחשבה הזאת, ומלמלה לעצמה, במחשבה: “בכלל אַת חושבת עליו יותר מדי.” אבל ביתר החדרים לא דלק אור.

“אז מוטב לי,” בא לה רעיון, “ללכת קודם להִתקלח, אחרי זה אכין ראשי פרקים לשיחה.” והיא חזרה לסוכה ונטלה כלי רחצה.


32

לפני שנים, כשעופרה הייתה קטנה, היו מתקלחים בקיבוץ במקלחת, שקראו לה “המקלחת”, כאילו היא אחת ויחידה, והיא באמת הייתה אחת, למרות שבעצם… היא הייתה סמוכה - צמודה ממש - למִכבסה וחצויה לשתי מחלקות, לחברים ולחברות. לכל אגף כזה גם כן קראו “מקלחת”, מקלחת החברים ומקלחת החברות. על הדלתות לא היה כתוב של מי כל דלת, כולם ידעו, כמובן. וסיפרו, שבאו אורחים וטעו בדלת, אז הוסיפו כתובות. ואז סיפרו עוד, שבאו עולים חדשים, לא ידעו עברית, ושוב טעו, אז הוסיפו לכל כתובת ציור מתאים, דמות בשמלה ודמות במכנסיים. מקלחת בית הילדים הייתה קטנה מאוד, ולפעמים המטפלת הייתה מוליכה את החבורה שלה למקלחת של הקיבוץ, לדלת, שעליה הדמות במכנסיים. היו באים לשם לפני הצהריים, תמיד קיו הילדים, שיהיה מזל ויזכו לראות חברי קיבוץ ערומים לגמרי, אך רק פעם אחת היה מישהו בפנים, ואז חיכו בחוץ עד שיצא. הילדים הִתקלחו יחד בנים ובנות ואמרו, שלא צריכים להִתבייש, אבל הגדולים כנִראה כן היו צריכים, בכל אופן לא דיברו על זה.

בקיץ הִתרחצו במים קרים ובחורף היו “מדליקים את הדוּד”, הוא הדוּד הגדול והמפוחם שבמכבסה. הילדים נמשכו לשם ופחדו: אמרו, שהוא “יכול להִתפוצץ”. בכל זאת תמיד נמצאו גיבורים - גדי, אורי ורמי - שהשליכו נפשם מנגד והִתקרבו עד פי התנור ממש, ואפילו, בעזרת מקל, פתחו את “המִכסה” שבכלל לא היה מִכסה, כי לא שמו אותו מלמעלה, אלא זאת הייתה דלתית קטנה, שנִפתחה על ציר, כמו תריס של חלון, ואז ראו בתוכו את הלהבות. את האש כִלכלו בקִלחי תירס שנאספו אחרי הדַיש ונאגרו בסככת־פחים צמודה למכבסה. מי שגָרף בטוריה אמבטיה מלאה קלחים, היה יכול לחמם מים לעצמו. האמבטיה הייתה מִבְּדיל, והיו לה שני אוֹגָנים, וכשהיא הייתה מלאה, הילדים לא יכלו אפילו להזיז אותה, אבל שני בחורים יכלו בקלות לסחוב אותה יחד. רק יוד’ל, אבא של רותי, היה סוחב אותה לבד, אפילו שהיא מלאה. לַפֶתח, שבתוכו ראו את האש, קראו “פי התנור”, ואת הפה הזה היו “מאכילים” בעזרת כף ברזל גדולה כמו ראש. פי התנור היה בולע את הקלחים “כלוע שחור”, ככה נאמר באיזה סיפור, ומכאן אפשר היה להסיק, שבדרך כלל לועות הם שחורים. אבל זה, שלנו, לא היה שחור, רק המִכסה שלו. וכשהיו פותחים אותו, ראו בתוכו להבות אש “מרקדות ריקוד טירוף”, היה כתוב בסיפור, וזה דווקא היה נכון. והיה… איך אמרו שם, עוצר נשימה. באמת. שרידי הקלחים נִראו כשהם מלוהטים, נושבים חום עצום ושלהבות פרא קטנות מקיפות אותם.

“מקלחת החברים” נִראתה לעופרה עצומה ולא צודקת, גדולה כפליים מ“מקלחת החברות”, אמרו שפעם היו במשק הרבה יותר בחורים מבחרות. הצד של הבחורים היה עשוי לקלוט עשרים או אולי עשרים וחמישה איש בבת אחת. הדבר היחיד שפיצה את הבחורות היה הראי הגדול: אצל הבחורים היו כמה מראות קטנות, בשביל להִתגלח לפניהן, ובפינות שלהן כבר לא ראו כלום, היו כתמים אפורים, אמרו, ש“זה הכספית שהִתקלפה מהרטיבות”, אך במראה שאצל הבחורות יכלו לראות את כל הגוף, מן הראש עד הרגליים. הבנים תמיד רצו, שהמטפלת תיקח את כל החבורה למִקלחת הבחורים. שם היו יכולים להִתרוצץ ולהתיז מים, ואם המטפלת יצאה להביא משהו, היו יכולים לסבן מהר את הרִצפה ולהחליק על הפוֹפוֹ לכל אורך המעבר שלפני התאים, שבהם מתקלחים, כי המעבר הזה היה חלקלק ובדיוק מתאים להחלקה כזאת. והבנות רצו שילכו למִקלחת הבחורות, אל קיסמי אותה מראה, לא דיברו על זה, כי לא היה ברור, אם זה יפה לעמוד ערומה לפני הראי, או שזה רק מושך, אבל לא יפה בכלל. לפנות ערב היו הילדים נעמדים לפני המִקלחת ועוקבים. הרבה חברים היו נכנסים יחד, אחרי שגמרו את העבודה. מהצד שלהם היה בוקעים שירה ותרועות צחוק, דיברו בקול רם ובעִרבוביה. עד שמישהו היה צועק פתאום בקול גדול: “בחורות, איפה כל הקבקבים?” ולעומתו ענו קולות מעבר למחיצה: “אתמול אתם סחבתם לנו, היום לא תקבלו!” - “אז תיכף נבוא לקחת!” הריעו הבחורים. “נו, נִראה אם תעיזו!” צעקו הבחורות. והילדים הִקשיבו מוקסמים. אחרי כן הייתה בוקעת צעקת בהלה: “חברֶה, מה זה? המים החמים נִגמרים!” אז הייתה נִפתחת הדלת, אחד הבחורים, עירום למחצה, בקבקבים, היה יוצא ורץ למִכבסה להוסיף קילחי תירס. בזמן שהדלת הייתה נפתחת ונסגרת, היה בוקע משם נחשול אדים לבנבנים ומתפזר ברוח. לפעמים היה משַחק להם מזלם, לילדים, והמים נפסקו לחלוטין. אז גדלה הצעקה, והזאטוטים בחוץ הִקשיבו ושימחו זה את זה: “יש הפסקת מים! ויוד’ל נִשאר מסובן לגמרי! יופי!”

אומנם, “המִקלחת” גם היא לא הייתה הראשונה, קדמה לה אחת בצריף פח, שעמד במקום שהיום המחלבה. לא היה שם דוד ולא מים חמים, אפילו ברזים לא היו. מים הביאו בעגלה, בחביות, מן הבאר. החברים היו שופכים אותם זה על זה בדליים. מִקלחת זו הִכירו הילדים רק מסיפורים. קשה היה לתאר, שכל זה אמת.


כעת לא נותר שריד מן המִקלחת־הצריף (מס. 1), “המִקלחת” (מס. 2) אומנם עדיין עומדת על תילה, אלא שבינתיים הייתה למתפרה: הסירו את הברזים, עקרו את הספסלים ובמקומם הִתקינו ארונות קיר גבוהים, ובהם מדפים. ואיפה מתקלחים? במִקלחות אחדות - כל גוש בתים והמִקלחת הקטנה המיוחדת שלו. להן דְווָדים אוטומאטיים ומים חמים תמיד, קיץ וחורף. אפילו הקבקבים מצויים בשפע. מתקלחים בהן רק חמישה־שישה אנשים בבת אחת, נאלם קול התרועה ודוּשׂיח הקריאות בין הבחורים והבחורות. באין דוד שחור ומפוחם ובאין תנור הבולע אמבטיות של קלחי תירס, שוב אין הילדים סובבים את המִקלחת ואינם נמשכים אליה בחבלי קסם. יוד’ל אומר, שמעתה נגזר דינה של דעת הקהל בקיבוץ: איפה יתבררו כל העניינים ותִתלַבֶּנה כל הבעיות, היכן יסופר מה היה בינו לבינו ובינו לבינה ובינה לבינה, איך יגונב מִפֶּה לאוזן מי ברוגז ומי בהריון ועל מה ולמה?

במקום דעת הקהל האחת נוצרו עתה חוגים־חוגים של דעות קהל. הוותיקים, שעדיין אין להם שיכון ותיקים עם שירותים, מתקלחים במִקלחת של משה גלעדי, הצעירים - במִקלחת של מרומי. אנשי השכונה, שעדיין אין להם מִקלחת משלהם, על פי רוב באים למִקלחת זו, שהיא הקרובה אליהם.


33

עופרה נכנסה למִקלחת. באותה שעה הִתקלחו שם ארבע נשים: רותי ושרה - עופרה ציפתה לפגוש אותן כאן - ועדה וצילה. צילה הייתה אישה צעירה ולה צמה ארוכה וזהובה. עתה חפפה את ראשה. עדה עמדה תחת זרם המים ואדים רבים עלו משם. רותי כבר גמרה להִתקלח והִתלבשה לפני הראי, ושרה והִתכוננה להיכנס תחת אחד הברזים.

“ואני רוצה להגיד לך, שאני בכלל לא מִתפלאת עליו. במקומו הייתי אומרת להם בדיוק אותו הדבר,” אמרה צילה והרימה מעט את ראשה מן הכיור.

“קודם כול,” ענתה לעומתה עדה מתחת לברז, “זה לא הוא. הוא אף פעם לא היה אומר את זה. זאת היא שהסיתה אותו. הרי כל הזמן היא מושכת אותו. אז עכשיו יש לה הִזדמנות. וטוב מאוד, טוב מאוד, אני אומרת לך, שלא מאשרים להם, ואפילו אילו היו מאשרים - אני במקומה הייתי מתביישת אחרי זה להיכנס לחדר אוכל.”

“על מה מִתווכחים?” שאלה עופרה את רותי בחצי קול. ברגע שזו רצתה להשיב, יצאה עדה מתחת לזרם המים ורמזה לה בתנועת ראש, שלא תדבר על כך בנוכחות שרה, ובקול אמרה:

“אַיי, בעיות חברתיות. איך הייתה התחרות, רותי? הבן שלי נורא רצה שאלך. אבל לא יכולתי כי עבדתי. שמעתי שרכבת על כולם?”

רותי צחקה ונהנתה. אחרי כן הִתקלחו בשתיקה.

עופרה סקרה את שרה: זו לא הייתה כעורה, לפי דבריו של גבריאל הייתה בת עשרים וארבע, אבל נִראתה בוגרת יותר. היא הִתלבשה בחיפזון, בעוד שיתר הנשים שוחחו.

“אח, אני הרוגה היום,” אמרה עדה. “זה כבר שבוע שני שאני עובדת בלי שבת.”

“למה לא נותנים לך עזרה?” שאלה צילה.

“על עזרה אני מוכנה לוותר. מה שצריך זה מישהו קבוע. אלישבע יצאה עכשיו לחופש, ואין מי שיחליף שבתות.”

עתה דיברו על אלישבע, אם כדאי לבלות את החופשה בעיר או שמוטב להישאר בבית, ותוך כדי כך עברה עופרה לשבת מול הראי הגדול, קמה והסתובבה, הִפנתה את ראשה לאחור ובחנה את גבה, אך נִזהרה שלא לעורר תשומת לב. השֵׂיער שלך, עופרה, שחור וחלק, בעוד שֶהשיֹער שלה, של שרה, חום בגוון לא־נקי. והעור שלה מחוספס ואילו הפנים שלך חלקים לחלוטין. ואַת יותר גבוהה, אומנם לא הרבה, אבל מה שחשוב, אַת יותר דקה וגמישה. והרגליים! כאן הרי ברור לגמרי, ששלך יותר… חטובות, זאת המילה. עופרה שקלה, איך לפתוח בשיחה, לא מצאה נושא, ושוב שקעה במחשבות על אושר המשפחה: מה טיבו של אותו סוג שלישי, שנקרא לו, נניח, “חיי אהבה סוערים”?

כשגמרה שרה להִתקלח ויצאה, שאלה עדה: “זאת אשתו של המורה הזה, מה שמו?”

“של גבריאל? כן.”

“איך הוא, גבריאל זה? הוא לא קצת משונה? איך הוא מצליח בעבודה?” עתה דיברו בגבריאל ובעבודתו, למה בא לקיבוץ, כמה משכורת הוא מקבל, אם יש סיכוי שיישאר, ומה טיבה של אשתו. אחרי שנִתמצה הנושא, נשתררה שתיקה, ואז שאלה עופרה:

“על מה התווכחתם קודם?”

“על אליעזר ורבקה.”

“אומרים, שהם עוזבים. למה, בעצם?”

“למה! אַת לא יודעת למה?” שמחה עדה. “זה סיפור ארוך. כל הזמן היא מושכת אותו והוא הִתנדנד. ועכשיו באה הירושה הזאת ונתנה להם דחיפה אחרונה.”

“איזו ירושה?”

“מה, גם על הירושה אַת לא יודעת? איפה אַת חיה? הרי כל הקיבוץ מדבר על זה. הם קיבלו יותר מאלפיים לירות. בעצם היו יכולים לקחת את הכסף בשקט ולשים אותו בבנק ולקבל מאה וחמישים או מאתיים לירות לשנה ריבית - פי חמש מכל התקציב השנתי שלך. אבל היא הרי טיפשה לא־קטנה עם פה לא־קטן, אז היא רצה וסיפרה ללאה’לה, חבֵרה הכי טובה שלה, ולמחרת כולם ידעו. אז המזכירות דרשה מהם, שיתנו את הכול לקיבוץ. והם לא רוצים לתת. למה? כי, אם אומרים, יש חברים אחרים, שיש להם דוד עשיר בעיר, והם מקבלים ממנו מתנות. לנו, הם אומרים, אין דוד חי, אבל יש לנו דוד מת, אז למה שנקבל פחות מאחרים? למה דווקא אלה שיש להם דוד מת צריכים להיות מקופחים? קודם נִקנה לנו כל מה שחסר לנו - ואת היתר ניתן לקיבוץ.”

“זאת קטנוניות לריב איתם על זה,” אמרה עופרה. “שיקנו להם! כמה הם כבר יכולים להוציא?”

“תִתפלאי. אפילו שלושת אלפים לא היו מספיקות להם. קודם, הם אומרים, נקנה שתי כורסות, שולחן פורמייקה, שני כיסאות נוח, רדיו עם שמונה מנורות ופטֶפון חשמלי או טֵיפּ־רֶקורדֶר, שני קומקומים חשמליים, אחד לתה ואחד לקפה, כלי תה מחרסינה סינית, שטיח פרסי, מנורת עמידה מבַמבּוּק, כמה סִפרי אומנות, להעסיק את האורחים, שתי חולצות משי רקומות לרבקה, שני זוגות מכנסי גַבַּרדין לאליעזר, שני זוגות אופניים לילדים, כרטיס־מנוי לתזמורת הפילהרמונית, אחרי זה עוד ניסע מהר לחודשיים לאיטליה ולצרפת - ומה שיישאר ניתן ברצון לקיבוץ, אַת יכולה לתאר לך, שלא יישאר הרבה. אבל ליֶתר ביטחון הם בטח עוד ידרשו, שיבטיחו להם, שכשהם פעם יעזבו, יחזירו להם הכול, מה שהם נתנו לקיבוץ במזומן ומה שחסכו לקיבוץ בזה שהם קנו לעצמם, ועד אז שישמרו להם על ערך המטבע. אז מה אַת היית אומרת, אילו היית במזכירות?”

“נו־נו־נו,” הִתערבה כאן צילה. “הם בכלל לא אמרו ככה.”

“אז לא אמרו בדיוק ככה, אלא רק חשבו ככה. מה זה משנה?”

רותי צחקה. “יופי!” קראה. “חבל שלי אין דוד כזה חי או מת.”

“אבל הרי זה איום ונורא,” אמרה עופרה מזועזעת.

“למה זה כל כך ‘נורא’?” הִתלהבה עדה. “זאת בדיוק תמונת המצב. הרי כבר יש לך בקיבוץ שני פטֶפונים חשמליים, אצל משה לוי ואצל אהרונצ’יק כוהן, ויש בחורות כמו חבצלת או כמו שרונה, שמופיעות כל שבת בחולצה רקומה אחרת, שכל אחת מהן בטח עולה שלושים לירות לפחות, ויש…”

“אבל למה לא מבררים את כל זה?” שאלה עופרה.

“למה? בבקשה, לכי ותבררי! למה, היא שואלת! כי אף אחד לא רוצה לקלקל לעצמו את היחסים עם חצי קיבוץ.”

“ומה המזכירות אמרה?”

“מה המזכירות יכולה להגיד? היא תנסה לשכנע אותם שיישארו, ואם יסכימו, יעמדו איתם על המקח, איזה חלק יתנו לקיבוץ.”

“זה נורא,” אמרה עופרה.

“מה אַת היית עושה במקומם, שושו?” שאלה רותי.

עופרה נעלבה.

“הייתי עושה, כמובן, מה שכל חבר קיבוץ היה עושה - נותנת הכול למזכירות.”

“יכול להיות אפילו, שגם אני הייתי עושה ככה,” אמרה רותי מהורהרת, “אבל אחרי זה בטח חצי שנה הייתי אוכלת את עצמי, למה שלא קניתי לי כל מיני דברים. תיראי, שגם את היית מתחרטת וחושבת לך: למה שרק אני תמיד אהיה צדיקה?”

“לא חצי שנה, חצי חיים שלך,” קִנטרה עדה. “מה אַת יודעת, כמה חברים עוד קיבלו ירושה או שילומים ויש להם חשבון בבנק, עם ריבית, והקיבוץ בכלל לא יודע על זה?”

“אני בטוחה, שאין דבר כזה,” אמרה עופרה.

“אַת מצחיקה את האנושות. כמה תקציב אישי היה לנו השנה? עשרים וחמש לירות. לכל השנה. לנסיעות, לחופש, למתנות - לכל הדברים. וכשהחליפו את שטרות הכסף, באו כמה חברים למזכירות והחליפו שם שמונים ואפילו מאה ועשרים לירות. ואלה היו הטיפשים. החכמים נסעו לעפולה והחליפו שם בבנק.”

“אַת נורא מגזימה,” הִתערבה צילה. “אפשר לחשוב, שאצל כל חברי הקיבוץ הכסף מתגלגל כמו זבל. יש באמת שניים־שלושה כאלה, אבל אל תשכחי, שיש מאתיים חמישים חברים.”

“אני יודעת, מה הייתי עושה, לוּ הייתי מקבלת כסף,” שמחה עופרה לפתע. “הייתי מודיעה למזכירות, שאתן את כל הסכום, בתנאי, שיערכו בירור חברתי כללי עם כל החברים, שרכשו להם כל מיני דברים, שלא לפי רמת החיים המקובלת אצלנו.”

“ושוב תיקחי להם מה שכבר קיבלו?” קִנטרה עדה. “אם יש למישהו פטֶפון חשמלי בחדר, תיגשי אליו ותיקחי לו את זה?”

“כן,” אמרה עופרה. שוב לא הייתה בטוחה בכך. “בכל אופן היו מבררים את זה בשיחה. שם היו יכולים להחליט, מה להשאיר ומה לא. העיקר, שהכול יהיה על השולחן, גלוי וחוקי.”

“יפה מאד!” אמרה עדה. “גם על הצלמנייה של בת־שבע היית מדברת? גם אותה היית שׂמה על השולחן?”

“איזו צלמנייה?” עופרה לא ידעה, שלבת שבע יש מצלֵמה.

“מה, אַת לא יודעת? באמת? בטח אַת רק עושה את עצמך.”

“לא, באמת לא שמעתי על זה.” עופרה חייכה במבוכה, אך גם הִתגאתה מעט.

“כשדויד אל”ף חזר מהשליחות בשוויצריה, הוא הביא צלמניית ‘לאיקה’ יקרה לבת שבע, והיא אמרה שזה מהאחות שלה בצרפת," סיפרה עדה והִסתכלה בסקרנות לעופרה לַפָּנים.

“נו אז מה?” שאלה עופרה.

“היא בכלל לא אמרה אחות, אלא דודה,” שיסעה אותה צילה.

“ראשית כול, היא כן אמרה אחות. אבישג בעצמה סיפרה לי שהיא סיפרה לה. ואפילו אם היא אמרה דודה, מה זה משנה. גם דודה אין לה. במשך עשר שנים אחרונות היא אף פעם לא קיבלה מכתב מצרפת.”

“אם אין לה דודה, אז מניין המצלמה?” שאלה עופרה. “אולי יש לה דודה שלא כתבה? ואולי היא כן כתבה, אבל אף אחד לא שׂם לב לזה?”

“אוי, עופרה, אַת כל כך תמימה. תאמיני לי, שיודעים בדיוק מאין היא קיבלה מיכתבים ומאין היא לא קיבלה, כמו שיודעים על כל אחד. ותיסמכי עלַי, שאין לה דודה כזאת. זה הוא שהביא לה אותה.”

“הוא - אַת מתכוונת… זאתומרת…”

“בטח, שאני מתכוונת, ובטח, שזאת אומרת.”

“מה פתאום?”

“מה פתאום, היא שואלת! גבִרתי, איפה אַת חיה? את לא יודעת שהם זוג?”

“מה, כן? אבל… לא ידעתי, שהיא נִפרדה משלמה הֵא.”

“לא ידעת! מעניין! גם אני לא ידעתי. כי היא לא נִפרדה. כבר לא במודה, להיפרד כל כך מהר. לא שמעת עוד, שאישה נשואה הולכת עם מישהו, בלי לעזוב את בעלה?”

“אני לא מבינה,” אמרה עופרה. “ומה שלמה אומר על זה?”

“אני יודעת? תישאלי אותו!”

עופרה שתקה.

“נו?” חגגה עדה את ניצחונה. “עוד תביאי את זה לשיחת קיבוץ?”

“אינני יודעת,” אמרה עופרה בלחש. ישבה על הספסל ושכחה להִתלבש.

יתר הנשים הִסתרקו ויצאו בזו אחר זו. עופרה נִשארה לבדה, יושבת מול הראי. עתה הייתה יכולה להביט על הגוף שלה באין מפריע, אלא ששכחה לחשוב על כך. היא הייתה מדוכאת מאוד.

“חובתי לעשות משהו,” אמרה לעצמה והִדגישה במחשבה את המילה ‘חובתי’, כאילו היא מדברת בקול. “אבל מה? ללכת למזכירות? לדבר הערב בשיחה? ומה אגיד? אספר כל מה ששמעתי ואגרום לשערורייה? מה היה עושה אבא במקומי?” מחשבה זו לא הִרפתה ממנה. לאיטה יצאה את המִקלחת, כרכה את המגבת על השיער הרטוב, ושקועה בהִרהורים הלכה לסוכה.


34

“וזה קורה בקיבוץ שלי,” חשבה וחשה בושה וייאוש. עלתה לסוכה, הייתה נסערת מדַי לשבת או לשכב, וניסתה להִתהלך, שלושה צעדים הנה ושלושה הנה במקום הצר שבין שתי המיטות.

“יש רק דרך אחת,” החליטה לבסוף. “בכלל צריך להחדיר רוח חדשה לגמרי. להתחיל הכול מחדש, לטהר הכול מן היסוד. לבדי לא יהיה לי כוח לזה, אבל אם נארגן את כל הצעירים, נוכל להיות גרעין חזק ורענן לחידוש פני הקיבוץ.”

פניה קרנו. המילים ‘לגמרי’, ‘הכול’ ו’מן היסוד' צפנו קסם נסתר. היא יצאה למצוא כמה צעירים בשכונה, כדי לספר להם עוד הערב, לספר להם מיד על התוכנית שלה הגדולה, ה… שתשנה את הכול.


מחדרו של עוזי בקעו קולות ועופרה נִכנסה לשם. על המיטה ועל כיסא אחד ישבו עוזי, אורי ורפי, שטופים בוויכוח.

“או! שושו! לא קיווינו!” אמר עוזי כדרכו. “או, ליתר דיוק, לך קיווינו. קחי כיסא, שבי על הארץ ותורידי את הרגליים.” נוסח דיבור זה סיגל לעצמו בגיל שש־עשרה. ומיד הִמשיך בדבריו, כשהוא פונה אל אורי: “אתה מבין במה העִניין? זה לא ויכוח תיאורטי של כן מועצת משק או לא מועצת משק, אלא: האם בכל עִנייני הקיבוץ החשובים ישלוט חוג מצומצם של ותיקים. הם פשוט לא יתנו - לא רוצים לתת - שיקימו מִסגרת, שתאפשר לצעירים להגיע להֶגֶה, מִסגרת, בה, תוך כדי בירור בעיות שוטפות ועקרוניות, שיכבה רחבה של צעירים תִשתתף, תתחיל להבין, ותִתחנך לשאת בכל התפקידים. כמובן שהם לא אומרים את זה, לא חשוב מה הם אומרים, חשוב מה המעשים שלהם. זאת פוליטיקה, במסגרת המצומצמת שלנו, ופוליטיקה אנטי- דמוקראטית.”

עופרה לא הבינה על מה הוויכוח, בוודאי, חשבה, הם עוסקים באחת השאלות הטפלות של ארגון הוועדות. חיכתה בקוצר רוח שתוכל לשסע את השיחה.

“אבל הרי גם אני לא אמרתי…” ניסה אורי לפצות פה.

“חַכה רגע! תנסה להיזכר, מה אומרים מתנגדי מועצת המשק. לא צריך מועצה, הם אומרים, כי ממילא העִניין בא עוד פעם לדיון במזכירות? וגם אין למועצה הזאת תקציב וסמכויות ביצוע. צריך, הם אומרים, להזמין לישיבות המזכירות אותם רכזי ענפים, שהעִניינים שלהם עומדים על הפרק. אבל אם תקום מועצה שהכּניסה אליה חופשית, סתם יהיה שם ויכוח מיותר, הם אומרים, כי לא תִתקבל שם שום החלטה, ובמזכירות ובשיחה הכול יועלה עוד פעם. לכאורה הגיוני, פתאום הם דואגים ליעילות ולחיסכון. אבל מי טוען כך? כבוד הגזבר, כבוד רכז המשק, כבוד המזכיר. אם יקבלו את דעתם, כל הצעירים שרוצים להִתמחות בשאלות משק לא יוכלו להִשתתף בשום דיון, עד שהעִניין גמור ומובא לשיחה לאישור. עכשיו בנת?”

עופרה פחדה, שגם אורי ישיב בנאום ארוך. אבל לשׂמחתה הוא אמר רק: “אותי אתה לא צריך לשכנע, מרקוס. אני אומר אותו דבר. אבל לא תוכל להגיד את זה בשיחה.”

רפי הִקשיב ושתק. אבל עופרה מיהרה ונִכנסה לדִבריהם:

“אני חושבת,” אמרה, “שבכלל צריך לתת לשיחות הקיבוץ צִביון אחר לגמרי.” היססה ולא ידעה איך תמשיך. לפני רגעים אחדים, כשהייתה לבדה, היה הכול ברור. האם להגיד להם ישר: “חברים, הבה נייסד גרעין לחידוש פני הקיבוץ!”? הרי יפרצו בצחוק. “הינה למשל היום, במִקלחת,” הִמשיכה, “שמעתי דברים שממש זיעזעו אותי. במִקרה שמעתי…” והיא סיפרה, בדיוק ובשקט ככל שיכלה, את פרשת הירושה ואת סיפור המצלמה. “אני עוד רוצה להאמין, שכל זה לא נכון,” סיימה. “אבל בכל אופן מוכרחים לעשות משהו.”

“נו, כן,” אמר אורי. “נניח, שהכול נכון. אז מה?” הוא סמך את ראשו הגדול על ידו והעלה קמטים במִצחו.

עוזי הביט בה בעיניים חצופות ועליזות ואמר:

“בטח שזה נכון. הצלמנייה, והחולצות. והמצאת הדודה. זה פשוט הווי חיים זעיר־בורגני. והירושה זה עסק טוב: בין שאליעזר ורבקה יעזבו ובין שיישארו, יצטרכו להביא את זה לשיחה. ואז תהיה לנו הִזדמנות לדרוש בירור כללי על ניהול המשק.”

רותי נִכנסה והִתעניינה, על מה מדברים. אחרי שאמרו לה, פלטה “אה” רפה, ישבה על המיטה והִצטחקה. “כל הקיבוץ כמו מרקחה. בחדר אוכל ובמטבח, רק לֵיזר, לֵיזר והירושה שלו.”

“ומה עם הצלמנייה?”

“זה עֵסק ישן, מלפני כמה חודשים. ואנ' לא יודעת, מה פתאום הוציאו את זה עכשיו. לא נעים לדבר על זה, בגלל שלמה הֵא.”

“באמת, ומה שלמה אומר על זה?” שאל מישהו.

עופרה ישבה בצד בפחי נפש. רפי הִביט ברִצפה ואמר:

“בוודאי הוא אוהב אותה וחבל לו על הילדים.”

רותי אמרה, “רפי?” וכשהרים אליה את עיניו הכחולות־כהות, הִביטה בהן ושאלה:

“ומה אתה היית עושה, רפיק, לוּ אשתך הייתה בוגדת בך?”

כולם צחקו ורפי לא השיב. עוזי טפח לעצמו על הברך וקרא: “זה בדיוק מתאים לו לרפיק!” וסקר את רותי בהתרסה.

“אתם… אתם… זה בכלל לא איכפת לכם…” אמרה עופרה פתאום. משהו חנק אותה בגרון. היא חיפשה מילים להגיד להם משהו מעליב.

“זה שלמישהו יש חולצה רקומה באמת לא איכפת לי,” אמר אורי. “לבחורות תמיד היו ותמיד יהיו עסקים עם בגדים. הן חושבות, שבגדים או תסרוקות משַנים משהו.”

“שטויות,” הִפטיר עוזי בבוז.

לא היה ברור, אם בוז זה בא לסתור את דִברי אורי, או אדרבה, לאשר אותם.

“נכון, אם אוהבים מישהי, כל מה שהיא לובשת נִראה יפה והולם אותה,” אמר רפי והִביט אל רותי.

“אבל חברֶה,” קראה עופרה, “אתם מדברים על בִגדי נשים! הרי מוכרחים לעשות משהו, אם יש בקיבוץ מצב כזה!”

“איזה ‘מצב כזה’?” שאל אורי בכעס. “יש תמיד, בכל חברה, כמה אנשים שלא בסדר. אז מה? השנה יניחו לנו קו צינורות חדש של שנים־עשר אינטש במִסגרת מפעל המים האזורי. יתנו לנו - אבל גם יחייבו אותנו לקחת - תוספת של חצי מיליון קוּבּ או יותר, וייקחו לנו במקום זה שִטחי פלחה. נִצטרך לנטוע עוד חמש מאות דונם מטעים ופרדס, להגדיל פי ארבעה את גן הירק, לזרוע מִרעה רב שנתי בשביל הרפת. וזה רק חלק קטן מן הבעיות, שלא לדבר על הבנייה, בשביל לקלוט את כל החברה שיחזרו מן הצבא. אז עכשיו כולנו, במקום לפתח את המשק, נעמוד ונרחרח אחרי שמלות ואחרי חולצות חדשות, נחקור כמה עלתה כל חזייה ונִבלוש, אם בת שבע בוגדת בשלמה הֵא או לא.”

“נכון,” חשבה עופרה ונשמה נשימה עמוקה. “הוא מצא את הפיתרון. הוא מִתבטא בכבדות, אבל הוא צודק. הקולקטיב חייב לעסוק בגדולות. עליו להִתרומם מעל לחולשות חבריו, לדעת לסלוח להם ולהִתקדם בתנופה.”

“אבל מה שלי חוֹרֶה באמת,” הִמשיך אורי, “שלא כולם מִשתתפים במאמץ העבודה.”

“מי למשל?” שאלה רותי בסקרנות.

“דבורה לפידות טוענת, שיש לה מחלת לב, עובדת ארבע שמיניות, ואחרי כן אופה עוגות ועודרת בגינה כמו מטורפת. או שהיא עובדת ימים שלמים, בשביל לאגור שבתות ולנסוע. ורק אתמול סיפרו בסידור־עבודה, איך בקביעות הולך חצי יום עבודה, בגלל ששתי בחורות לא יודעות להסתדר אחת עם השנייה בטיפול־חולים.”

ריב זה שעליו רמז אירע לפני ימים אחדים והיה ידוע לכול. כמה ילדים בחברת הנוער חלו. המטפלת שלהם ומטפלת החולים של הקיבוץ שתיהן היו מוכנות לדאוג להם, אבל מיָד נפל ריב ביניהן, ואז חדלו לדבר זו עם זו, ואמרו: “טוב, אם דווקא היא רוצה לטפל, אז שתטפל היא, אני לא אגע בזה עוד.” לבסוף היו צריכים להוסיף חצי יום־עבודה למטפלת מיוחדת.

עופרה שוב הִשפילה את עיניה: גם אורי שוב שקע בקטנות.

“צריך לתפוס כמה עמדות מפתח בקיבוץ. אם כל העסק יתנהל על ידי צעירים, תיראו שיקבל ריח אחר לגמרי,” אמר עוזי. אולי הוא, לפחות, יציע את ההצעה הגואלת - גיבוש גרעין של צעירים? “את כל המִקרים האלה, אני אומר, צריך להעלות לדיון בהזדמנות ראשונה ולא להרפות מהם, כי זה נשק טוב בשביל להסתער על המזכירות. עוד הערב אדרוש בירור חברתי כללי. תיראו, איך שזאב יתפתל: ‘ובכן, חברים, כאמור, עוזי אומנם בחור כארז ובן חַיל, אבל את הצעתו, כפי שאמרתי, כדאי, במידה מסוימת, לדחות, לפי שעה’.” עוזי אִנפף וחיקה את קולו של זאב.

ליבה של עופרה כבד עליה.

“נו טוב,” אמרה. “אני הולכת,” קמה ויצאה.


35

חשה את עצמה עזובה ובודדת. “הכול אבוד,” חשבה. “הכול רקוב. אין אף אחד שאפשר לסמוך עליו.” גם הפעם, אף כי הייתה מדוכדכת, חשה משהו מחזק ומנחם בכלליות ובקיצוניות של הייאוש שלה. המילים: ‘הכול אבוד’, ‘רקוב’ ו"אין אף אחד' היה בהן משהו מרגיע.

עלה בדעתה, שעדיין לא הִשיגה דיו לכתיבה. היא נזכרה, איך נכנסה פעם אצל גבריאל לבקש ספר, ואיך בכל פעם שאמרה משהו תיקן לה את סִגנונה, ובדִמיונה כבר חזרה על המילים, שהיא עתידה לומר לו עכשיו, הפעם ללא שגיאה: “אולי תוכל להשאיל לי מעט דיו?”

דפקה בדלת פעם ופעמיים ונִכנסה רק כששמעה בשנייה “יבוא!” בכל זאת נִרתעה על הסף: גבריאל ושרה היו יחד על המיטה, הוא קורא והיא סורגת, אבל ראשו היה בצד רגליה, והיא ישבה, נִשענת לכר ולקיר, ליד רגליו.

“אולי תוכל להשאיל לי מעט דיו?” אמרה עופרה.

גבריאל חייך.

“לתת,” אמר, “שהרי אינך חושבת להחזירה לי.”

“אבל אני מִתכוננת לקחת גם את הדיותה ואותה בוודאי אחזיר,” אמרה עופרה והִסמיקה.

“ניצחתיני הפעם,” אמר וצחק. שרה הִביטה בה ואמרה:

“שבי לך, בבקשה,” ורמזה על הכיסא. שניהם נִשארו בתנוחתם המוזרה, זה כנגד רגליו של זה. עלה על דעתה של עופרה, שכבר חצי שעה ויותר בילו כך, בדומייה. אולַי גם זה אושר־מִשפחה, סוג רביעי, שהיא לא חשבה עליו?

“לא, תודה, אני כבר צריכה ללכת,” אמרה. “יש שיחת קיבוץ הערב, עוד לא אכלתי ואני עוד צריכה להכין לי ראשי פרקים.” אמרה וישבה.

“בַמֶה ידובר?” שאל גבריאל.

“אינני יודעת. יש בוודאי סעיפים אחדים. אבל אני מתכוננת להעלות עניין מיוחד.” שלא מדעת גילתה טפח וכיסתה טפחיים.

“האם מוּתר להציע בשיחה סעיפים, מבלי שקיבלו תחילה את אישור המזכירות?” שאל גבריאל.

“בעצם לא. באמת, לא חשבתי על כך. אבל אני מרגישה חובה. זאת בעיה חברתית דחופה. אם אלך למזכירות, יעברו שבועות ובסוף יישָכח כל העִניין. הם גם לא ירצו להביא זאת לשיחה.” היא הִשתדלה לדבר יפה, ואמרה “זאת” במקום “את זה”.

“ראי הִזהרתיך, עופרה. אף על פי שלא הרבה נִתנסיתי בחיי חברה, כמדומני מסוכן להציע עִנייני חברה ללא אישור מוקדם.”

“זאת באמת הבעיה,” שמחה. “תיראה, אני אספר לך בקיצור מה העִניין.” ומתוך החלטת פתאום החלה מספרת. היא פנתה אליו בלבד, כאילו שרה איננה.

לאחר שסיימה, שאל גבריאל:

“האם אַת בטוחה בעובדות, שאַת מביאה רְאָיה לדברייך? הֲראית את המצלמה? הֲתוכלי להוכיח, שאומנם אין בצרפת כולה קרוב, מוֹדָע וגואל לאותה פלונית? ובדבר הירושה - הֲברור לך, שהמזכירות אינה מִתכוונת לברר עִניין זה באחת השיחות הקרובות? האומנם כדאי לפתוח בַדיון שכה חשוב לך דווקא במעשיהם החריגים של שני חברים, שאולי עומדים לעזוב?”

עופרה נאלצה להודות, שעדיין לא חשבה על כל אלה. “לא חשוב לי כל כך, אם כל פרט נכון,” אמרה. שוב לא נתנה דעתה להקפיד על הסיגנון שלה. “העיקר, שכולם מדברים על זה ונוצרת אווירה, כאילו כל אחד רק דואג להִסתדר הכי נוח, ובכלל עוזבים - במחשבה ובהרגשה - את דרך־החיים הקיבוצית. עוד מעט בכלל לא אדע עוד, למה אני חיה פה.” דמעות עמדו בגרונה ובזוויות עיניה ושמעו אותן מתוך קולה. היא הִתביישה בפני שרה.

“ומה אומרים על כך יתר החברים?”

“אינני יודעת,” הודתה עופרה. “בינתיים דיברתי רק עם שלושה חברה מהשכונה שלנו. אבל אם אביא את העִניין לשיחה, אדע מה הציבור חושב.”

“ואני סבור, שגם כאן אַת שוגה. מעודי לא ביקרתי בשיחותיכם, אך מסופקני, אם מדברים בהן יותר מעשירית החברים, ואין להניח שבבעיות כאלו אפשר לערוך הצבעה, שתשקף את דעת הרבים.”

עופרה נבוכה. גבריאל הִביט בה, חייך ואמר:

“לא דַי לכַלות פעם אחת קוצים מן הכרם. הם צומחים חדשים לבקרים, ויש לכלותם לעיתים מזומנות. יש בחיים דרכים קצרות וארוכות, ויש ארוכות וקצרות. בקצרות וארוכות נידמה, שהדרך קלה והמטרה קרובה, אך כשמהלכים בהן, מִסתבר שאינן מוליכות למטרה כלל, וצריכים לשוב ולהתחיל מבראשית, ונִמצאת הדרך ארוכה, אף על פי שתחילה נִדמתה קצרה, כפי שרבי יהושע חזה מבּשָרו. לא לחינם בחר מנהיגכם לקובץ כתביו בַשם ‘בדרך ארוכה’, כי יש גם דרכים…”

עופרה הייתה קצרת רוח. “אז מה אתה מציע?” הִתפרצה.

“זאת עצתי: שוחחי עם חברים הרבה, והִשתדלי לרכוש לך אוהדים נאמנים. נסי לעשות לך נפשות גם בקרב הוותיקים. ובבוא יום הבירור, הכיני לך כמה הצעות, שניתן לייַשׂם, או, כפי שאתם קוראים לכך, ‘מִסגרות אִרגוניות’ או ‘כֵלים טכניים’. נניח - הציעי לבחור בוועדת ביקורת, שתהיה לה סמכות לבדוק עובדות כנגד השמועות. הציעי שינהיגו נוהג של שאילתות למזכירות, כפי שנהוג בבתי הנִבחרים בארצות המתוקנות. נוהַג זה לא לחינם הוּנהג, הרי השאילתות מאוֹשיוֹת הדמוקרטיה. עוצי עצה, לערוך שאלון לחקר דעת הקהל. בקיבוץ מאתיים וחמישים חברים - כמה מהם סבורים, שעל המזכירות להקפיד הקפדת־יתר במקרים של פריצת גדר? אינך יודעת. לדעתי גם המזכירות עצמה תירצה לדעת זאת.”

עופרה הִקשיבה מוקסמת. “אתה יודע,” אמרה, “אבא שלי היה חבר קיבוץ למופת, בכל פעם חבל לי, שאינני יודעת, מה הוא היה אומר על בעיות כאלו.”

“לאחר שמת מוחמד נביא אללה, ליקטו המאמינים את אִמרותיו הרשומות על עצמות גמלים ועל כפות תמרים, והיו נוהגים על פיהן, וכאשר בא לפניהם דבר, שעליו לא חיווה הנביא את דעתו, שאלו את עיישה, אשתו האהובה, וזו אמרה להם, מה היה הנביא אומר, אילו נִזדמן עניין זה לפניו.”

צל חלף על מִצחה של עופרה. “אתה מִתכוון, שאשאל את אימא?” אמרה. “יכול להיות, שאימא תִתחתן עוד פעם.”

נִשתררה שתיקה. עופרה הִתחרטה על דבריה. קמה ואמרה:

“נו טוב, אם ככה, אז אני אזוז.” והלכה אל הדלת.

“את הקסת שכחת,” הִזכיר לה גבריאל. היא נטלה את הקסת, הִבטיחה להחזירה בהקדם, ויצאה.


36

בתשע בערב נכנס רפי אל חדר האוכל. למרות השעה המוקדמת היה האולם כמעט מלא. אחדים כבר ישבו - לוותיקים היו מקומות קבועים קביעות שבהרגל - רבים עדיין עמדו בחבורות ודיברו. סיעה גדולה הִתקהלה סביב גיליון סידור העבודה, ושמעון אָלף עמד בתווך, בידו האחת עיפרון ובאחרת מחק, והוא מוחק וכותב. בחורות אחדות הִצטופפו ונִרכנו בפינה על שולחן, שם נערך סידור העבודה הפנימי של המטבח, וכולן דיברו בבת אחת. באולם הזיזו כיסאות, עישנו ופטפטו. זאב המזכיר כבר עמד במקומו, ליד השולחן שבמרכז, אחז בידו את ספר הפרוטוקול ותר אחרי מי שיסכים לרשום. רפי מהר הִפנה לו עורף: כשהיה רושם את דִברי המִתווכחים לא היה יכול להִתמכר להרהורים. לבסוף נִמצא מי שהִסכים לכתוב. זאב דפק על השולחן, הִתאמץ להסות את המדברים וביקש לשבת. הרוב אכן ישבו והִשתתקו. רק אצל גיליון סידור העבודה נִמשכו הדיבורים, אף כי בחצי קול. זאב קרא את סדר היום. הדברים היו ידועים לחברים ובפינות האולם שוחחו בלחש.

“תִראה איזה קהל הִתאסף,” אמר אלי לרפי. “כבר מזמן לא ראיתי צפיפות כזאת.”

חדר האוכל אכן היה מלא מפה לפה. בפינות המרוחקות עדיין היו כיסאות מעטים פנויים, אך חברים רבים, בעיקר צעירים, ביכרו לעמוד ליד הכניסה למטבח. שם אפשר היה לפטפט, ‘לסדר עִניינים’ ולגמוע כוס תה.

“מה יש?” שאל רפי. “דבר מה מיוחד?”

“אם יש משהו מיוחד? כל הקיבוץ כמרקחה, והוא שואל, אם יש משהו מיוחד!”

“על סדר היום היה ‘דין וחשבון מישיבת המזכירות’ ו’שונות'.”

“ומה חשבתָ? שיכתבו ‘הסקנדל עם אליעזר ורבקה’, שכל הילדים והנוער יקראו?”

רפי הסתכל בקהל הגדול, המעשן ומפטפט, רוחש ומזמזם והומה ככוורת. התמונה הזכירה לו קן נמלים: פתח קטן באדמה, נמלים מעטות עומסות את המשא שלהן בפעלתנות של שיגרה. אבל ברגע שאתה נוגע בקן במקל, מיד כולן נזעקות ומתרוצצות המונים־המונים.

“כמו נמלים שמגינות על הקן שלהן,” אמר. למזלו לא שמע אלי את דבריו.

“חברים,” קרא זאב. “אנחנו מתחילים בסעיף הראשון. בישיבתה האחרונה דנה המזכירות במִספר בעיות, ואחת מהן אני רוצה להעלות כאן הערב. אבל לפני שאתחיל בעצם העִניין, עוד הייתי רוצה להקדים הערה אחת בתור מין הקדמה. קורה לעיתים, שהמזכירות עומדת במצב עדין, אשר מוטב היה, במידה מסוימת, לטפל בהם בחוג מצומצם יותר. אבל כאן קדמה לכך, כידוע, התפתחות מסוימת, אשר קיבלה לדעתנו, כאמור, צביון חריף מדי. בציבור פשטו שמועות מסוימות, אשר, כידוע, לעולם אינן מוסיפות בהירות, ולכן, כאמור, מוטב היה…”

זאב הִפליג, עקף והתפתל, גילה טפח וכיסה טפחיים, הִתקרב פסיעה ונסוג פסיעתיים והִסתפק ברמז לחכמים. כל אחד ידע בדיוק במה המדובר וזאב ידע שהכול יודעים זאת. הקהל הִקשיב באורך רוח.

“תִראה, שבסוף הוא יציע לא לדון בכל העִניין שהוא לא מדבר עליו,” לחש אלי. זאב עוד דיבר שעה ארוכה בקול חדגוני ושקט. הקהל נרגע. הנשים סרגו. מדי פעם הִפסיקו את מלאכתן ומדדו את אורך השרווּל על זרועו של הגבר היושב לצידן. לבסוף אכן היציע זאב להחזיר את הבעיה המסוימת למזכירות ולייַפות את כוחה לדון ולברר.

“ואני אומר לך, שהוא מזכיר נהדר,” לחש אלי לרפי. “משעמם כמו צנון. אף אחד לא היה מצליח להשקיט ככה את סערת הרוחות.”

“ובכן, חברים, אם, כאמור, אין מי שרוצה עוד להתבטא, אנחנו מחזירים את הבעיה, כפי שהִצעתי, למזכירות.”

באולם הושלך הס. על פני כול שרתה ארשת אכזבה פייסנית.

“הסעיף השני שעל סדר היום…”

ברגע זה קפצה עופרה ממקומה וקראה בקול:

“רגע אחד, זאב. אני עוד רוצה להגיד משהו.”

באולם עבר רחש. עופרה עמדה זקופה. סקרה את הקהל בעיניים נוצצות ולא ראתה לפניה דבר. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברה בשיחת הקיבוץ. עדיין לא ידעה בבירור מה היא עתידה לומר. נשמה נשימה עמוקה ופתחה:

“כולנו מעוניינים, כמובן, שאליעזר ורִבקה, שאת השמות שלהם זאב משום מה לא הִזכיר, אבל שכולם יודעים, שמדובר עליהם, שהם, אני אומרת, יישארו בקיבוץ, אבל נִשאלת השאלה, אם לשם כך אנחנו יכולים לוותר על אחד העקרונות שלנו. ובכלל אנחנו לא צריכים לדון בבעיה של אליעזר ורבקה, אלא לשאול את עצמנו: מה הרקע? איזו אווירה בקיבוץ אִפשרה הִתפתחות כזאת? ואם נחשוב כך, נִראה, שהאשם האמיתי הוא - אנחנו, הקיבוץ.” מִלמול של אי־הסכמה עבר ביושבים כרוח בקמה. ועופרה דיברה עתה ביתר בהילות. רצתה להגיד מהר את העיקר, זאתומרת, את הכול, לפני שישסעו את דבריה. “ובכלל נִדמה לי שבזמן האחרון סטינו מהרבה יסודות, שהיו פעם קדושים ומקודשים. מִשתלטת אצלנו אווירה כללית של רצון להִסתדר. אם נודע שמישהו הִצליח לקבל משהו - נניח חולצת משי רקומה או מצלמת ‘לאיקה’ מחוץ לארץ, תיכף כולם מספרים את זה מפה לאוזן, אבל לא בהתרגשות כנה על שניפגע עיקרון בחיינו, אלא בקנאה קטנונית.” הרחש בקהל גבר. “אצלנו אין דעת קהל בונה,” הטיחה עופרה. “ובמקום זה אנחנו שטופים ברכילות.”

“מי זה ‘אנחנו’?” צעק מישהו.

עופרה לא שמעה ולא חשבה. “גם בעבודה בבית הילדים…” - עבר בה גל פתאום של הִתלהבות ושל ביטחון עצמי. בקיצוניות של אנשים צעירים ונִלהבים, שעדיין אין להם ניסיון חיים רב, אמרה כול שעלה בדעתה, בלי לשקול איך לומר זאת ואיך יקבלו זאת השומעים. היא כרכה יחד את עבודת החברות בשירותים ואת בעיית החברה בקיבוץ בכלל עם חוסר הכשרה מספקת לָעוֹבדות בבתי הילדים, את התחושה של הצעירים, שהחיים עוברים ללא תכלית וסיפוק, עם הקטנוניות שבחיי יום־יום, ובכל אשר פנתה גילתה אך שִגרה, חוסר מעוף ופשרנות. בסוף דבריה דרשה “חידוש כללי של הרוח הקיבוצית”.

כשגמרה את דבריה וישבה, החל הקהל מזמזם והומה. כעשרה אנשים קפצו ודרשו - בעמידה, בנִפנוף ידיים ובקריאות רמות - את רשות הדיבור. זאב דפק על השולחן.

“תִראה, מה שיהיה עכשיו,” הִתנבא אלי. “כולם יצעקו במשך שעה ויעליבו אחד את השני, ובסוף יקבלו את ההצעה של זאב, שלא לדון בכל העסק.”

“לפני שאחלק את רשות הדיבור, חברים… אבל אני מבקש… שקט, חברים! אפרים, שמעון, יוד’ל! ובכן, בטרם נִפתח בוויכוח, אמרתי, אנחנו בכל זאת נצביע, אם בכלל…”

“רגע אחד! אי אפשר לעבור לסדר היום על דברים כאלה!” צעקה חברה ותיקה.

“חברים,” הִרגיע זאב, “כולנו מכירים את עופרה הרבה שנים, ויודעים שהיא בת חַיִל, ואני בטוח, שהיא לא שקלה… ברור לנו, שהכוונה שלה הייתה טובה ביותר…” קולו אבד בשאון.

“אני ביקשתי את רשות הדיבור,” צעק עוזי.

“אינני מחלק רשויות דיבור, לפני שנצביע, אם בכלל…”

“אבל לי יש הצעה לסדר היום. אי־אפשר להצביע לפני שתיתן לי להעיר לסדר היום,” צעק עוזי. ובלי לחכות להסכמתו של זאב, קרא בקול: “אנחנו רוצים לדעת, מדוע כל הזמן ניסו להסתיר את העִניין, ואחרי שכבר הִסתנן לדעת הקהל, רוצים במכוּון לטשטש. אנחנו…”

“מי זה ה’אנחנו' הזה?” שוב צעק מישהו.

'זאת השמצה מכוערת של המזכירות!" קרא חנן, שהיה מזכיר בשנה הקודמת. “אני דורש, שעוזי…”

“ואני דורש, שחנן יחזור בו!” קרא עוזי בעיניים נוצצות. “למרות שהוא חבר ותיק והיה מזכיר, אני לא ארשה לו להעליב אותי, ולהגיד שאני משמיץ, כשאני מביע את דעתי, בעוד שהוא עצמו…”

“זאב, אני רוצה להציע לסדר היום!”

“לסדר היום…”

“גם לי - לסדר היום!”

“רגע אחד, חברים! אנחנו, כאמור…”

“זאב, זאב, רק מילה אחת. תִראה, שתיכף יתברר הכול. זה לסדר היום, זאב…”

עוזי הקים שאון וצעק, שלא יסכים לשום דיון ולשום הצבעה, לפני שיחזור בו חנן מן הביטוי “השמצה”. חנן העיר בחצי קול לשכניו הוותיקים, שעוזי “סתם סְמארְקאטְש שצריך ללמד אותו פעם לֶקח”, ובקול רם הודיע בנימה מפייסת, שהוא מוכן לחזור בו, בתנאי שגם עוזי יחזור בו מ“ניסו להסתיר” ו“רוצים במכוּון לטשטש”.

זאב דילג על חמישה אנשים ומסר את רשות הדיבור לשמעון לוי, בטענה, שהלה ביקש לפני השאר. האמת הייתה, שסמך עליו, שישכיל להרגיע את הרוחות.

“כולנו, חברים,” פתח שמעון לוי והרים את אגודלו ואת אצבעו אל מסגרת משקפיו, “שותפים להרגשת החרדה לכל תופעה בחיינו, הסוטה מדרך הקיבוץ, וכולנו שותפים לרצון לתקן ולשפר, ומתוך נקודת ראות זו, חברים…” הוא דיבר לאט ובכובד ראש.

“הוא מדבר יפה,” אמרה חברה ותיקה, שישבה לא הרחק מרפי. “הוא יודע להתעלות ולכלול…”

לבסוף היה כפי שניבא אלי: כעבור שעה ארוכה נתרככו המתנגדים והסכימו להצביע ישר, בלא הצבעה אם להצביע. ברוב גדול של שבעים וכמה נגד ארבעים וכמה הוחלט להחזיר את העִניין לדיון נוסף במזכירות ולעבור לסדר היום על כל ההתבטאויות.

הרוחות שקטו. זאב הודיע, שעל אף השעה המאוחרת עדיין יש כמה בעיות בעלות דחיפות מסוימת, ולכן, כאמור, יש לבקש מן החברים ריכוז. שמעון, אפרים, יוד’ל, תפסיקו שמה סוף־סוף…"

אחרי כן הִקדים והִסביר את המצב הקשה בכוחות ההוראה בקיבוץ, ומיד ידעו כולם, שמדובר ברותי מגד. בכל זאת הִקשיבו באורך רוח לסוף ההקדמה. זאב הִדגיש את הליקויים המִתגלים בכל פעם, שתפקידים אלה מופקדים בידי אנשים מן החוץ, אשר הם, כאמור, אינם מעורים בבעיות החברה שלנו, בעוד שזהו, כלומר להיות מעורה בבעיות החברה, הוא, כידוע, תנאי הכרחי להצלחת המורה בקיבוץ. לבסוף היציע לשלוח את רותי לקורס בן שנה, אשר יכשיר אותה להיות מורה לחינוך גופני. הוא לא שכח להזכיר, שכולנו מכירים אותה כבת חיל, ולאור הצלחותיה בזמן האחרון…

רותי הִרכינה את ראשה והִסמיקה. היא גמרה אומר שלא לפצות פה. אחרי כן הִגניבה מבט סביב, וברגש הקלה נוכחה לדעת, שמיכאל לא בא לשיחה.

מִתנגדים ומלמדי זכות הִשמיעו טענותיהם. רכזת המטבח הודיעה, שלא ייתכן להוציא תמיד את האנשים הקבועים מהמטבח, דווקא. רותי אחראית לעבודת ההגשה בחדר אוכל, ובלעדיה אי־אפשר להִסתדר בשום אופן. היא דיברה בנימת ייאוש, כי ידעה, שהנימוק שלה לא יתקבל. אחת החברות הצעירות הִביעה ספק, אם בחורה תוכל ללמד בחורים מגודלים מן המוסד החינוכי. אפרים קרא קריאת ביניים, שמשהו היא בוודאי תוכל ללמד אותם. באולם פרץ צחוק גדול. יותר מכולם צחק אפרים עצמו. אפילו יוד’ל חייך.

חברים אחדים הִתהלכו הנה והנה, עברו למטבח, לגמו תה וחזרו לשבת. אחת הצעירות טענה בינתיים שבעתיד ודאי תִרצה רותי להִתקשר במִשפחה ותלד ילדים וזה יפריע לה בַמִקצוע. שוב מישהי - במִקרה אף היא צעירה - אמרה שרותי מעט מדַי זמן במשק ומוקדם לשלוח אותה. בשם חֶבר העובדים של המוסד השיב שִמעון לוי, שהִתחשבו בכל הנימוקים האלה ובכל זאת רואים את רותי - זאת הדגיש ונגע במסגרת משקפיו - כהצעה הטובה ביותר בתנאים אלה.

רותי ידעה, שדעת הקהל והמסורת מחייבות, שגם היא תדבר ותודיע שאינה מעוניינת לצאת ומבקשת לבחור במישהו אחר, אף שהיא, כמובן, מוכנה לקבל כל החלטה שתתקבל. אילו אמרה כן, ללא ספק הייתה מוסיפה קולות רבים למחנה אוהדיה. אבל משהו מנע ממנה לנהוג כך. “באמת,” עלתה מחשבה בדעתה, “מה יהיה, אם פתאום יתחשק לי להתחתן ולעשות ילד ואפילו כמה ילדים?”

ככלות הדיון ניגשו להצבעה. ברוב של ארבעים וכמה נגד עשרים וכמה נתקבלה ההצעה. בעד רותי הצביעו כל המורים ונשותיהם, המטפלות ובעליהן, המזכירות, הוריה, שכניהם של הוריה ורוב אנשי השִכבה הוותיקה. נגדה - כל עובדות המטבח ובעליהן, שמעון אָלף ואשתו, שכניהם, כל חברות ההשלמה הצעירות ורבים מן הבחורים. רפי ועוזי הצביעו בעדה, אורי נמנע. רותי הסתכלה בשים לב במצביעים ורשמה בזיכרונה, מי בעד ומי נגד.

“כל הצעירות נגד, כי הן מקנאות ולא מפרגנות. טוב להן, שיתפקעו! הינה תלמה, למשל. שש שנים היא למדה איתי, הכלבתא הזאת. שתאכל את עצמה! והבחורים? רוצים לעשות נחת רוח לחברות שלהם, וגם הם בעצמם רוצים שאשאר פה, שאולי פעם, לעת מְצוא… הצבועים האלה! הוותיקים אוהבים את אבא ומחבבים אותי. עוזי רוצה שאהיה איתו יחד בתל־אביב. אורי רוצה שאשאר, אבל לא נעים לו להצביע נגדי. ורפי? הוא מצביע בעדי, למרות שאז שנה שלימה כמעט שלא יראה אותי, ואת היד הוא לא מרים גבוה, שלא אראה איך הוא מצביע.” את ליבה הציף גל חם של שימחה ושל גאווה.

בסעיף הבא, על אף השעה, שהיא, כאמור, מאוחרת, ובגלל הדחיפות המסוימת של הבעיה, ואני מבקש מן החברים… שמעון, אפרים!… העלה זאב את עִניין השליח לתנועה החינוכית. כולנו, חברים, יודעים… מצבה הקשה של התנועה… נאבקת ביחסם העוין של הורים ומורים… גורם עיקרי, אשר יוכל לשלוח לקיבוצים תוספת של אנשים בעתיד… ומתוך דאגה להִתפתחות… אומנם ניסינו לדחות את התביעה… לא מגיע לנו לשלוח אדם נוסף, אך בית הדין של התנועה, כידוע, חייב אותנו עוד לפני חודשיים… איימו עלינו… ומפני שעכשיו אנחנו זקוקים לאותו בית דין, בקשר לפרשת הקרקעות…" כתום ההקדמה הִציע לשלוח את עוזי.

אחדים קפצו וביקשו את רשות הדיבור. לפי ארשת פניהם הבין זאב, שהם מתנגדים. לכן מיהר להוסיף, שההצעה מוסכמת, כלומר, שעוזי אינו מסרב, ושהעִניין דחוף ויש להחליט הערב ויהי מה, וכל המתנגד מִתבקש להביא מיד הצעה אחרת. עתה הרוב הִסתלקו מן הוויכוח. רק שניים מאנשי הפלחה הודיעו שאי־אפשר להמשיך ככה בעבודה בלי נהג קבוע לַטֶנדֶר. זאב הִבטיח, שהעִניין נמצא בטיפול ובקרוב תתגבש הצעה מסוימת. בהצבעה זכה עוזי לרוב של עשרים וכמה נגד אחד־עשר. נגדו הצביעו רק עובדי הפלחה ונשותיהם וחנן ואשתו. חברים רבים נִמנעו. מִספר האנשים באולם נִתמעט. רבים הבינו, שהסעיפים הבאים אינם נוגעים לענף שלהם, והלכו לישון.

זאב דפק על השולחן.

“מה עכשיו?” שאל רפי בלחש.

“מציעים את אורי בתור רכז הפלחה,” השיב אלי.

“עוד כמה רגעים, חברים, למרות השעה המאוחרת… יוד’ל, שמעון… חידלו, בבקשה… עִניין אחד, שהוא כאמור, דחוף. כולנו יודעים, איזה ערך נודע לריכוז הענפים במִשקנו. ענף הפלחה, אחד המרכזיים, אם לא המרכזי ביותר… משפיע לא במעט על מצבנו הכספי… ומכיוון שיואב ריכז את הענף שנתיים… ומפני שעכשיו הִתפטר… יש לנו הצעה מסוימת, אגב, הצעה מוסכמת, אם כי מדובר בחבר צעיר מאד… אך הוכיח יכולת אִרגונית… בלי ספק יעמדו לימינו… אני מתאר לי, שאין צורך להצביע…” לבסוף הִזכיר גם את שמו של אורי.

אורי ביקש את רשות הדיבור. קם, הִטה את ראשו לפנים, כאילו הוא מִתכונן לנגוח, וסמך על השולחן את זרועותיו: “אני מסכים בתנאי אחד: לוח העבודה בפלחה מפגר לפחות בחודש. אנחנו עומדים לפני חג הסוכות, ועוד לא גמרנו להוביל את הקש, לא גמרנו לחרוש את השלפים. המזרעות לא הוכנו לזריעה, לא נערך חיטוי לזרעים, ולא פיזרו לא דשן ולא זבל אורגאני. אני לא מאשים אף אחד, לא חשוב כרגע, מה גרם למצב הזה. אבל אני דורש, שהקיבוץ יחליט על גיוס כללי להובלת הקש, ושיחייב את סידור העבודה לשריין לנו כל איש שאפשר בשביל הכנת הזריעה.”

“כבר היו עשרה גיוסים הקיץ,” קרא מישהו מקצה האולם.

“תמיד חקלאים עובדים קשה בקיץ ונחים בחורף.”

“בסדר - אבל כשבחורף לא נותנים לנוח?”

“נצביע!”

“לאלה שלא מתגייסים אף פעם קל לדבר.”

“זאב, אני דורש, שאבנר יחזור בו. לא ייתכן, שבחבְרה קיבוצית…”

חברים אחדים קפצו על רגליהם. אבנר לא הִסכים לחזור בו, ויואב טען, שלא יסכים לשום דיון, עד שלא יחזור בו אבנר מדבריו. השעה הייתה קרובה לחצות. זאב היציע, שהמזכירות תִרשום לפניה את הודעתו של אורי, שאגב כבר נמצאת בטיפול, ותעביר אותה לישיבה משותפת של הפלחים, המזכירות וסידור עבודה. ואשר לאבנר - כאן השתעל זאב - כולנו מכירים אותו בתור בחור טוב, שהוא, כאמור, בן חַיִל, ומפני שהשעה מאוחרת, וגם זה משפיע, במידה מסוימת, בקיצור, הוא מציע לעבור על העִניין לסדר היום.

הצעתו של זאב נתקבלה ברוב גדול של אחד־עשר נגד שלושה. אורי ערער על הנוסח הבלתי מחייב וגם זאב רצה לומר עוד משהו, אך הכול קמו, הזיזו כיסאות ודיברו. הבחורות המעטות שנותרו באולם הִטמינו את סריגתן בשקיות, הבחורים כיבו את הסיגריות. שוב נקהלה סיעה ליד סידור העבודה. אחרים עברו למטבח, לשתות ספל תה שני ושלישי.

“רגע אחד, חברים,” צעק גדעון, רכז ועדת התרבות. “שכחתי להודיע משהו חשוב בקשר לחג הסוכות…” הוא היה מלא מרירות: פעמים אחדות הִזכיר לזאב, שבסוף השיחה הוא מוכרח להודיע משהו, מוכרח, ואחרי כן חיכה וחיכה, למרות שמחר, מה מחר, היום, הלילה, הוא צריך לקום בארבע לחליבה בדיר - ועכשיו הכול היה לחינם. דווקא ברגע הגורלי של סוף השיחה הוא הִתנמנם. אילו ידע את זה מראש, היה יכול לשכב לישון כבר בעשר!

סיעות־סיעות קטנות עדיין עמדו באולם, במִטבח וברחבה שלפני חדר האוכל ודיברו. בדרך המוליכה אל השיכונים נהר זרם הולכים.

“אבל אַת לא צדקת, עופרה,” אמר שמעון לוי. “כי אסור להאשים את הציבור בצורה כזו, באופן כל כך כולל.”

רפי קם והתקדם ליציאה. עוזי עבר על ידו ואמר:

“נו, רפיק, איך הייתה השיחה? היה שמח, מה?”

חברים אחדים ניגשו אל אורי ולחצו את ידו וברכוהו על מינויו לתפקיד כה אחראי. הוא רטן לעומתם, שאם ידחו את הגיוס, יחזור בו ויתפטר. אחרים עברו ליד רותי ואמרו לה משהו תוך כדי הליכה:

“נו אז מה, רותי, תהיי מורה?”

“זה נכון מה שאמר אפרים, שיש דברים שתוכלי ללמד?”

“שתוק, עזוב אותה, אתה לא רואה שעוד מעט היא תסמיק?”

“תִראי שעוד תתחרטי - זה מקצוע איום.”

“וחדר בתל־אביב יהיה לך?”

רותי התאמצה להשיב לכולם וצחקה בעליצות, ניגשה אל סידור העבודה, הציצה בו ופנתה ללכת. ביציאה מחדר האוכל השיגה את רפי. הייתה שופעת אושר, שהכול אוהבים אותה, מתעניינים ומקנאים בה. אך הוא הלך שותק ולא אמר כלום. לאחר שהלכה רגע על ידו, שאלה:

“על מה אתה חושב כל כך קשות, רפיק?”

הם עברו יחד את הָרְחבה שלפני חדר האוכל בתוך זרם ההולכים.

“חשבתי, ששיחה כזאת רגילה בעצם יכולה להיות מִפנה בחיים של הרבה אנשים,” אמר. “עוזי יוצא לעבוד בתנועה. שם יהיה לפחות שנתיים. אולי יגיע להנהגה הראשית, שזה החלום שלו. אורי קיבל את ריכוז הפלחה, תפקיד מרכזי במשק, זה היה החלום שלו. אַת יוצאת לקורס הזה. מי יודע איזה בני אדם תכירי שם, מי יודע, איך תחזרי אחרי שנה. גם בשבילך זה מִפנה ואולי יגשים לך איזה חלום.”

“נו, ובשבילך? אתה נשארת קרח, בלי חלום?”

“כן. אבל עם מִפנה,” אמר בעצב.

“תגיד, למה?”

“ככה. לא את הכול צריכים להגיד,” השיב ולא הוסיף.

הדבר, שכמו הסתייג, מצא חן בעיניה.

“איי, טיפש…” אמרה והחליקה ביד קלה על בלוריתו, פנתה והלכה והִשאירה אותו עומד במקומו. סביבם פסעו אנשים, אך תנועתה של רותי הייתה כה קלה וכה טִבעית, עד שאיש מן ההולכים לצידם לא הִרגיש, שהִתרחש ביניהם משהו.


37

אורי קיבל על עצמו את התפקיד החדש בגאווה. מעתה היו כל מחשבותיו קודש לעבודת הריכוז של הענף. הוא החליט, שלא רק שידביקו את הפיגור הרב בעבודות השדה ובהכנת המכונות, אלא עוד יקדימו השנה לזרוע - ויתחילו באמצע אוקטובר, מיד אחרי סוכות.

המפתח לכך היה - שקודם כול מוכרחים להשלים את הובלת הקש: לפני כן אי אפשר לסיים את חריש השלָפים וגשם מוקדם עלול לקלקל את החבילות. סידור העבודה יכול לשחרר מדי יום רק שישה אנשים, שהם צוות אחד. ואלה יכולים להספיק 600 חבילות ליום, לכל היותר: עד שמעמיסים את המשאית בשדה, נוסעים הביתה ופורקים… הדרך ארוכה ויש בה הרבה מהמורות, והמשאית חייבת לנסוע לאט. אילו עמדו לרשותו שתי מכוניות ושנים עשר איש, היו עובדים בשני צוותים - של מעמיסים ושל ופורקים. עד שמשאית אחת נוסעת ונפרקת, מעמיסים את האחרת.

אורי יצא לסיור ובדק: בשדה עדיין נותרו 4800 חבילות, עבודת צוות של 8 ימים, 48 ימי עבודה. ואלה דרושים בדחיפות להכנת הזריעה. המוצא היחיד היה גיוס כללי של כל הבחורים. לאחר שאישרה זאת המזכירות, ניגש אורי לארגן את המבצע.

הגיוס מוכרח להיערך בלילה - אחרת אי אפשר לרכז את כל האנשים ואת כל המשאיות. ובא בחשבון רק ליל שבת, כדי שלמחרת יוכלו האנשים לנוח, ורק ליל שבת שיש בו ירח מלא. לאחר עיון בלוח קבע אורי את הי"א בתשרי, 8 באוקטובר. באותו לילה כבר יהיה הירח כמעט מלא ויעלה מוקדם. אורי נפגש עם מנהל הקואופרטיב של מכוניות המשא וביקש לרכז 9 משאיות בלילה אחד. שמעו זאת הוותיקים בענף וטענו שזה טירוף. אי־אפשר להשתלט על כל כך הרבה. אורי החליט, שלא יתייעץ עוד ויבצע את כל ההכנות בעצמו ולבדו. הוא העלה בדעתו את סיפורו של גבריאל, איך אִרגן את השיירה לאותו קיבוץ נצור, ואמר לעצמו, שעליו לתכנן למופת את כל הפרטים.

תחילה לקח במזכירות רשימה של כל הגברים - חברים ו“אחרים” (זמניים, שכירים) - שבמשק, ומחק את אלה שלא יכלו לעבוד מסיבות גיל או בריאות, את הנותרים חילק לקבוצות של חמישה אנשים. משימה זו לא הייתה פשוטה: לכל צוות מעמיסים צריך לתת לפחות אחד שיודע לבנות את החבילות על המשאית, אחרת הכול רופף, וכשהמכונית מתנודדת במַהמוּרות… וכן ערך רשימה של הנהגים. בקיבוץ היו שלושה מתבנים ובשלושתם יפרקו בעת ובעונה אחת. צריך אפוא להתקין בהם תאורת חשמל. לכל מתבן תהיינה שלוש מכוניות: בעוד שבבית פורקים את האחת - מעמיסים בשדה את האחרת, והשלישית בדרך, נוסעת אל השדה, מגיעה בדיוק או בערך כשגומרים להעמיס את זו שהייתה שם, זו חוזרת הביתה ומגיעה בערך או בדיוק עם סיום הפריקה. האם לפרוק לוקח פחות זמן מלהעמיס? ואולי להפך, אם צריכים למלא יפה את המתבן עד למעלה? וכמה לוקחת הדרך, אם צריך לקשור את המטען בחבלים ולנסוע לאט ובזהירות?

אורי ישב וחישב: שלושה צוותים של מעמיסים הם 15 אנשים, עוד 9 נהגים הם 24, לאלה יש להוסיף 3 צוותים של פורקים, עוד 15, הגענו ל־39, ועוד 1 מארגן =40, נכפול זאת ב־2 משמרות, ז"א שצריך 80 אנשים. מִספר מבהיל. אורי הִפציר בנהגים, שיסכימו לעבוד משמרת כפולה, הוא יחזיר להם את השעות בהזדמנות. גם הוא, כמארגן, יעבוד שתי משמרות. הוא ביקש גם את גבריאל שיתגייס, כדי לראות, שבעבודת כפיים לא עובדות רק כפות הידיים אלא כל הגוף, והלה נאות. ועדיין חסרים 15־12 בחורים. לבקש ממחנכי הקבוצות הבוגרות במוסד, שירשו לנו לשתף את הבחורים החזקים? ברור מראש, שהם יסרבו עקרונית: יש מִכסת גיוסים שאין להגדיש, שלא ייווצר תקדים. אורי נקט עורמה ושיתף בדאגותיו שני בחורים מן הקבוצה הבוגרת, שעבדו אצלו בפלחה.

“צרה צרורה, צרה צרורה,” הִפטיר תוך כדי עבודה. “בגלל חמישה־עשר אנשים שחסרים למשמרת אחת של שלוש שעות לא נגמור את ההובלה. זה נורא חבל, באמת.” לאחר כמה רמזים כאלה התאספו הבחורים של שתי הקבוצות הבוגרות והחליטו להתגייס ‘על חשבונם’, מחוץ למכסת הגיוסים. אורי גם רמז שיהיה כיבוד קל, סיפר על מפעלי עבודה של הסטודנטים ברוסיה, והִצליח במה שהמחנכים לא הִצליחו בלימודים - להלהיב אותם.

אחרי כן נטל אורי עיפרון ומחברת והחל לחַשב חשבונות: “בשדה יש לנו 4800 חבילות,” סינן לעצמו בין שיניו. כִרסם את העיפרון וכתב את 4800 בספָרות גדולות ומודגשות בשני קווים. “לפי המסורת נצטרך לעבוד בשתי משמרות, משעה 5 עד 8 בערב, ומ־8 עד 11. במשך 3 שעות יכול צוות אחד להעמיס 3 משאיות. 3 צוותים נותנים אפוא 9 מכוניות. בשתי משמרות זה 18 מכוניות, בכל הובלה אפשר לקחת 180 חבילות, אז הִגענו ל…” - כאן השתקע בחישוב הכפל - “רק ל־3240. ואז נשארות לנו בשדה עוד 1560 חבילות. לא טוב…” הוא קרע את פיסת הנייר, סמך את הראש על יד אחת, והתחיל את החשבון מן הסוף: “כדי להוביל הביתה 4800 חבילות בשתי משמרות, צריכה כל משמרת להספיק 2400. מכיוון שיש לנו 3 צוותים של מעמיסים בכל משמרת, צריך כל צוות להגיע ל־800. מכיוון שעובדים 3 שעות ומספיקים 3 הובלות, צריך היה להספיק בכל הובלה…” - שוב שקע בחישוב החילוק - “266 חבילות. זה אי־אפשר. לא טוב.”

שוב קרע את פיסת הנייר, סמך ראשו על ידו והמשיך לחשוב:

“לארגן משמרת שלישית אי־אפשר. להכריז על גיוס שני אי־אפשר. לגמור את מה שיישאר בשדה על חשבון סידור העבודה הרגיל, פירושו הפסד ימי עבודה שנחוצים לי לדברים אחרים לגמרי. זה לא ייתכן.” הוא כרסם את העיפרון וכוסס ציפורניו והוסיף למלמל: “אלא מה? אפשר לקחת מכוניות גדולות, שיוכלו לסחוב גם 200 חבילות, וצריך ‘לסחוט’ מכל צוות של מעמיסים מכונית רביעית. איך עושים את זה?” לבסוף תכנן אורי תכסיס: המשמרת הראשונה אכן תעבוד מחמש עד שמונה, אך השנייה תתחיל רק בתשע. אם לא תגמור הראשונה את מִכְסתהּ, יהיה ריווח זמן לסחוט מהם עוד הובלה אחת. הוא חייך חיוך רחב, ילדותי, קם והתהלך בחדר הנה והנה. אסור שזה ייוודע. האם לא יתמרמרו האנשים? לא, לאחר מעשה לא יתמרמרו. העבודה תהיה מאורגנת למופת, תשׂרור אווירה של התלהבות ושל סיפוק, ואז לא רק שלא יתלוננו, להפך, הם יתגאו: בערב אחד העבירו 4800 חבילות וחסכו 48 ימי עבודה שלמים בעונת הזריעה הבוערת! עוד שנים ידברו על הגיוס של אורי, הוא ייכנס להיסטוריה של הקיבוץ כמפעל מופת!

שוב נזכר בסיפור של גבריאל על ארגון השיירה. יש לשער את כל התקלות האפשריות, לברר כל פרט עד פרטי פרטיו. אורי ערך רשימה של כל העניינים הטעונים סידור, והגיע למסקנה, שלא יוכל להשתלט עליהם לבדו. לרשותו עמדו רק שעות הערב, לאחר יום העבודה. הריצות ביומיים האחרונים, להשיג מכוניות ולשדל נהגים, עייפוהו מאוד. בלב כבד ויתר על הרעיון לארגן את הכול לבדו. ביום רביעי לפנות ערב ראה את רפי יושב על הדשא. ניגש והתיישב על ידו. עוזי יצא מחדרו והִצטרף אליהם. הם גלגלו שיחה עד ששאל עוזי:

“ומה שלום הגיוס שלך, יא פלאח, הכול מתארגן בסדר?”

“א… כן, רק שיש עוד קצת בעיות.” ואורי סיפר על אחדים מן הקשיים. שניהם התנדבו לעזור לו, אז הרצה לפניהם את תוכניתו, ומיד בדקו את רשימת הסידורים.

“ראשית,” קבע אורי, “צריך למדוד את רוחב המכוניות ואת רוחב הכניסות למתבנים. שנית: רוב הנהגים לא ביקרו בזמן האחרון בשדות ולא יתמצאו בחושך בין החלקות. והרי הכול צריך לדפוק בלי איחורים. אסור שאחד הנהגים יתעה וייסע לחפש את המעמיסים. צריך לציין לכל נהג על מפה קטנה את החלקה שאליה הוא נוסע, ובעיקר - את הדרך. כרגע עולה על דעתי: יש הרבה מקומות שאפשר לחתוך את השדה, אם הוא עדיין לא חרוש, ולקצר את הדרך בחצי. גם את זה צריך לסמן.”

“לצייר לא נספיק,” אמר עוזי. “אבל ניקח את מכונת השִכפול. תוך עשר דקות אני משרטט מפה ומשכפל אותה בכמה טפסים שתִרצה. אז יהיה לך גם לכל השנים הבאות.”

“אפשר,” אמר אורי.

“חכה, תיכף תִשמע מה עוד,” נכנס עוזי בעובי הקורה. “אני ארביץ קול קורא לצוותים: ‘חבר! רק אם נגמור היום את הובלת הקש נוכל לחרוש ולזרוע במועד. גורל היבול של העונה הבאה נתון בידיך!’ שמע, אורי, אני ממַנה את עצמי לשר התעמולה.”

אורי קימט את מִצחו. הוא היה מוכן לקבל עוזרים, אך לא שותפים. יתר על כן חשב את דבריו של עוזי לפטפוט.

“צריך להגיד לנהגים, שיתחילו להעמיס בסוף השדה. כך אפשר לחסוך עשר דקות לפחות: גומרים את ההעמסה בנקודה הכי קרובה לבית וחוסכים נסיעה במכונית עמוסה על השדה.”

עוזי לא הבין הערה מקצועית זו.

“שמע, אורי, בכל מתבן נתקין רמקול ובזמן הפריקה נשדר שירי עבודה מתקליטים. אין דבר שמגביר את חדוות העבודה כמו מוזיקה.”

“שטויות,” הִפטיר אורי.

“למה שטויות? תִראו. אני אסדר את הכול. מה אתה אומר, רפיק?”

“צריך לדאוג לכיבוד בשביל האנשים.”

“בטח. נזמין בירה, ולבחורים מן המוסד - בקבוקי מיץ.” אורי חש עצמו כבעל בית נוטה חסד. “מלבד זה,” נזכר, “צריך לבדוק את הקִלשונים, נחוצים לנו ווֵי ברזל לגרור את החבילות וחבלים טובים לקשירה. רפיק, תדאג אתה לתאורה. ליתר ביטחון תסַדר אור גם במתבן הקטן של הדיר. אם תגיע מכונית עמוסה ולא יהיה מקום, נוכל לפרוק אותה שם, שלא ייווצר פקק בתנועה. גם נחזיק את הטנדר במצב הכן - אם תקרֶה איזו תקלה, תיכף אסע לברר.”

באותו רגע ראה עוזי את המורה יוצא את חדרו.

“הי, גבריאל,” צעק, “בוא לשבת במושב לצים של המַטה הראשי של צבא העבודה. אנחנו מכינים את הקרב האחרון.”

גבריאל ניגש אליהם, התעניין בתוכנית ואמר: “מאיר עיניים ומשמח לב. אבל מה תעשו, אם בשעה היעודה יחסרו שני נהגים, האחד עודו מתקלח, והשני נעלם ואיננו? אם תתאחר תחילת העבודה, תשתבש התוכנית כולה.”

“באמת,” אמר אורי, “אנחנו צריכים כוחות מילואים. אתה רואה, עוזי, כאן אתה צריך לעשות תעמולה: תִתלה פתקאות על לוח המודעות, תשביע את כולם שיבואו בזמן, תודיע לכל אחד בדיוק את השעה, מתי הוא מתחיל לעבוד.”


ביום שישי אחרי הצהרים היה הכול מוכן. עוזי הִדפיס ושִכפל מפה קטנה של השדות ובה סימן בעט אדום את מקומו של כל צוות, את דרך הנסיעה לכל נהג, והדגיש את המקומות, שבהם אפשר לקצר את הדרך. במכונת כתיבה הוסיף הוראות - כמה חבילות להעמיס על כל מכונית, כמה שכבות לבנות לגובה, שלא לקרוע את חוטי הטלפון שבדרך, איפה להתחיל, כדי לסיים את ההעמסה בנקודה הקרובה ביותר לבית, והעיקר - הראשונים חייבים לדייק ולהתחיל ב־17.00 בדיוק. בארוחת בוקר תלה קול קורא על לוח המודעות, ותבע מכולם לדייק, ובארוחת צהריים תלה קול קורא שני.

התעמולה נשאה פרי: בשעה חמש בדיוק יצאו שלוש משאיות לשדה. בשעה 5.30 יצא הגל השני, כדי להגיע בדיוק ב־5.45, כשתסתיים ההעמסה של הגל הראשון. אורי לקח את הטנדר לסייר בשדה, חזר עם המכוניות העמוסות וכיוון אותן אל שלושת המתבנים. התאורה פעלה כשורה. בשעה 6.15 יצא הגל השלישי. בינתיים נשמעו במתבנים כמה שריקות ושיעול ולפתע הרמקול שהתקין עוזי בין המתבנים הִשמיע קול. מעתה הִרעים שירים רוסיים על עבודה בקולחוז וגבורת הצבא האדום עם פִזמונים של שושנה דמארי. היו לו שלושה תקליטים בסך הכול, והיה חוזר על אותן מנגינות במחזור של עשרים רגע בערך. האווירה התחממה והעבודה התנהלה בקצב.

הערב היה לח וקריר ונוח לעבודה. תחילה נשבה רוח קלה. גבריאל לא נזהר ואבק ומוץ חדרו אל עיניו. רפי יעץ לו לעטוף את ראשו בכפיה ולרכוס היטב את כפתורי החולצה. המשאית הִתקדמה לאיטה לאורך שורת החבילות המונחות בשדה ברווחים קצובים של מטרים אחדים. המעמיסים הלכו בצידה, תקעו את קלשוניהם בחבילה והניפו אותה על המכונית. למעלה עבדו רפי ומיכאל וערכו את החבילות. עבודה זו נקראה ‘בנייה’, ונחשבה למכובדת ביותר. כשרצה גם גבריאל להתנסות בה, רמזו לו בעדינות, שזה לא בשבילו - לזה דרוש הרבה ניסיון.

“השכבה הראשונה זה קל,” הִסביר לו מיכאל. “אבל קח בחשבון, שאנחנו בונים שבע שכבות לגובה. אם החבילות לא יושבות היטב זו על זו, תִתפורר כל הערימה מן הטלטולים בזמן הנסיעה.”

השמש שקעה וההרים נצבעו בלילך. סנוניות הִנמיכו עוף וצדו יתושים.

“גבי, קח אתה את ההיא משם,” קרא אליו אלי ניר, “ואני בינתיים אביא את זאתי פה.” הם גררו את החבילות עד סמוך למשאית, הִפנו אליה את הגב, תקעו שני קלשונים בחבילה, “הי־הופ!” - והחבילה הונפה מעל הראשים.

אחרי שלושת רבעי השעה, כשעלו יבלות בכף יְמִינוֹ של גבריאל, הוא כרך ממחטה סביב כף היד והמשיך בעבודה.

“לקחתָ קלשון עם ידית מחוספסת מדי,” אמר לו אלי. “בעד זֶה, זֶה משתפשף לך עכשיו.”

“על כן משתפשף עור ידיך,” תיקן לו גבריאל. בו ברגע גלגל מיכאל מלמעלה חבילה מתפוררת שלא צלחה לַבְּנייה. גבריאל, שהיה שקוע בתיקוני לשון, לא הִספיק לקפוץ הצידה והחבילה נחתה על ראשו.

“זו תורה וזה שכרה,” אמר בפנים עצובות לקול צחוקם של השאר, והחל להתעטש, עיניו האדימו מן האבק, ומוץ דק חדר אל מאחורי צווארון חולצתו.

“בעצם ‘הי־הופ’ זה לא עִברי מקורי לגמרי, נכון?” שאל אלי ניר.

“אולי נצעק: ‘הבה נגול את האבן מעל פי הבאר’, מה?” הִציע מיכאל, סביבו ענה צחוק ועוזי צעק, שהוא מפתיע בבקיאותו בתנ"ך.

“אפשר לצעוק: ‘הב־עוז!’” היציע רפי. המעמיסים ניסו זאת וגבריאל טען, שכּך החבילות קלות בהרבה.

בשעה שמונה וחצי חזרו מן השדה, שכובים במרומי המשאית על ערימת הקש “הבנויה לתלפיות”, כפי שאמר גבריאל. אך בכל פעם שהמכונית ניטלטלה בגלל הדרך המשובשת, הוא צפה סביבו בחשש ושקל בדעתו, לאיזה צד כדאי לקפוץ, אם יתפורר המִטען. רפי ומיכאל שכבו פרקדן שאננים, ומיכאל שר. תחילה, כפי שהתבקש, “במרומי עגלה עמוסה אלומות”, ואחר כך, לבקשת הקהל המצומצם, עוד מסִדרת השירים הכנעניים, “כבה השמש שיָקד”, “צלצלו פעמוני העדר” ו“מעל המגדל סביב אשקיפה”.

מדי פעם, כשקרבו לחוטי טלפון, צעקו לגבריאל שייזהר ויצמיד את ראשו אל הקש. גבריאל עשה כן וראה את החוטים טסים ועוברים בקִרבה מפחידה מעל לחוטמו. “אל תירא, גבריאל ואל תֵחת,” ניחם אותו אלי ניר, “רק אל תרים ראש, אז הם יעברו מעליך ברוחק עשרים או שלושים סנטים, זה מדוד!”

“חצי אמה וטֶפח! ובלבד שיהיו במידת איש מידות!”

כשהם ירדו בבית מן המכונית ושמעו את קול ענות הגבורה של הרמקול וראו את האור הבהיר בשלושת המתבנים ואת העבודה המתנהלת בקצב, קפצה עליהם שמחה. לא עלה על דעת איש להתלונן, שעבדו יותר מכפי שנקבע תחילה. עתה הלכו לחדר האוכל ומצאו שם שולחנות ערוכים, ובצד המנות הרגילות הגישו להם גם תפוחי אדמה מטוגנים, שֵיכָר לבן ושחור, עוגיות וסוכריות, ואלי ניר שאל את גבריאל, איך לקרוא לתוספות כאלו, “בּוֹנוּס” או “צ’וּפָּר” בלעז? ומיכאל הזכיר, שפעם, בתנ"ך, דוד המלך ערך איזו סעודה וחילק לקרואים אשישות ואֶשפָּרים מנה אחת אפיים, כתוסֶפְתָאות. ושוב החמיא לו אלי, שהוא מפתיע.

כבר בראשית המשמרת השנייה הִתברר, שאחד המתבנים יתמלא עוד מעט עד אפס מקום. אורי חזה מראש אפשרות כזאת, והתקין תאורה גם במתבן הקטן של הדיר. בשעה עשר שוב עבר בשלושת המתבנים, לבדוק אם הִגיעו כל הפורקים לעבודת המשמרת השנייה. במתבן השלישי, שכמעט היה מלא, עבד צוות של בחורים מהקבוצה הבוגרת במוסד החינוכי. כבר בתחילת העבודה פשטו את חולצותיהם ועבדו - מקצתם בגופיות, מקצתם עירומים למחצה. אורי כיווץ את שפתיו בבוז.

“חבְרֶה, חבְרֶה, מה אתם עושים, מה?” קרא אליהם, “מה אתם, עולים חדשים שרוצים להשתזף? הרי תקבלו שׂריטות והקש ייכנס לכם עד ה…” - הוא לא סיים את המשפט והבחורים געו בצחוק. הם היו בני שבע־עשרה ושמונה־עשרה, שזופים מן הרחצה בבריכה במשך הקַיץ, שריריים ודקים ועבדו בהתלהבות תמימה, שאורי הִכיר מבְּשׂרו לפני ארבע או חמש שנים.

“חברֶה, אני מבקש מכם: פחות הִתלהבות ויותר שכל! ככה סתם תִתעייפו: קודם אתם זורקים את החבילות מעל המשאית למטה, ואחרי זה אתם גוררים אותן שוב למעלה. הי, משה, תדליק את המכונה וגש יותר קרוב. ואתם תִזרקו את החבילות ישר לפינה ההיא, ולא למטה. אתה, עזרא, תעמוד כאן, ואתה, ישַי, כאן!” - כשהֶראה לכל אחד את מקומו, מצא, שהם רק ארבעה. אחד חסר.

“מה זה, חברֶה, ואיפה גרשון?”

נשתררה שתיקה. עד שענה אחד בקול משוך:

“אני יודע? בטח מתמזמז.”

“מה זאת אומרת?”

שוב שתיקה ושוב אותו קול משוך:

“אני יודע? באה איזו חבֵרה שלו לבקר אותו.”

“חברֶה, זה לא ייתכן - ככה סתם הִסתלק מן העבודה? לא היה יכול לסדר שיחליפו אותו?”

כאן התעוררו כולם וטענו, שהוא דווקא כן ביקש שיחליפו אותו, “אבל אנחנו אמרנו לו, שנסתדר בעצמנו.”

אורי העמיד פנים כעוסות, אך רחש להם אהדה מהולה בביטול וחש עצמו בוגר ורב ניסיון מהם.

“לא תספיקו ככה,” רטן. “אני אחליף אותו.” הִצטרף אליהם והחל פורק ומסדר את החבילות.

כשבאה משאית חדשה לא היה עוד מקום, ואורי אמר לבחורים שיעלו על המכונית העמוסה וייסעו איתה למתבן הקטן של הדיר.

“חכה רגע, איציק,” קרא לנהג, “אני ארוץ קדימה ואדליק את האור, שתִראה איך לגשת.”

המכונית נסעה לאיטה ועצרה במרחק־מה מן המתבן. הדיר היה אפל ודמום. כשקרב אורי במרוצה, נבהלו הכבשים ונצטופפו בפינת החצר. אורי ניגש לפתח המתבן, לחץ על מתג שהוּתקן שם, ואור זרקורים הציף את המתבן ואת הדרך שלפניו. במתבן נע משהו, ואורי ראה זוג - גרשון, הנער שלא בא לעבודה, היה שם על הקש עם איזו נערה בהירת שיער וחיננית. אורי ראה את הבהלה ואת ארשת המבוכה והבושה על פניהם. לפני שנים, כשהיה בן שתים־עשרה, היה מתגנב עם חברים בלילה אל המתבנים והיו מאירים לפתע בפנס, בתקווה לתפוס זוג ולראות, מה הם עושים. והינה, בהיסח הדעת, נתגשם חלום הילדות. אורי כיבה את האור.

“זהו, איציק, כאן המתבן,” אמר בקול רם. “אנחנו נלך עכשיו לשתות משהו, ובעוד חמש דקות נחזור לפרוק.”

הנהג והיושבים על המשאית לא יכלו, כמובן, לראות את אשר ראה או לשמוע את אשר אמר. אורי חזר אליהם בריצה ואמר, שיעשו הפסקה של עשר דקות, עד שיתברר סופית, אם לפרוק כאן, ובינתיים הוא מציע להם לבוא איתו למתבן השני ולהתכבד שם במיץ תפוזים.

איציק רטן, שאין מה לברר, זה המקום היחיד שבא בחשבון, ושסתם מתמזמזים פה במקום לעבוד והוא עייף ורוצה להכניס את זה לאן שצריך וללכת לישון, אבל לבסוף שכנעוהו בקבוקי המיץ, וכולם הלכו. כעבור עשר דקות חזרו והחלו פורקים.


הגיוס הצליח מעל למשוער. באחת־עשרה הגיעו המשאיות האחרונות מן השדה ובחצות שבתה גם עבודת הפריקה: 4800 חבילות אוכסנו במתבנים. הפורקים התאספו בחדר האוכל - עייפים, מיוזעים, שׂרוטי ידיים, כשֶקַש משתרבב להם מן השיער, מן החולצות והגרביים. כולם אכלו בכל פה והתבדחו. רק אורי היה שקט ורציני.

“נו, יא פלאח, הִצלחנו! מה עוד אתה רוצה עכשיו?” אמר לו עוזי וטפח לו על כתפו.

“מה עוד אני רוצה?” שאל אורי בפיזור נפש. “מה עוד אני רוצה? אני יודע?”

לפתע חש עצמו עייף ומבוגר והִביט בקִנאה בבחורים בני השמונה־עשרה שישבו מולו וצחקו.


38

בכל יום שישי היה יוצא עלון הקיבוץ המשוכפל וילדי בית הספר היו מחלקים אותו לחדרי החברים, גאים על התפקיד שקיבלו. הפעם הִשהו את יציאתו עד ליום שני, ערב חג הסוכות. בין היתר היה בו, בעלון זה, מאמר של אורי - המערכת קיבלה אותו כתוב בעיפרון, בסגנון קצר ומחוספס, ולעופרה, אחת העורכות, היה הרבה ללטש ולסגנן - הערכת הגיוס. בחשבון מסורבל הוכיח, שהגיוס קידם את עבודות השדה בשבועיים וכך הודבק פיגור קשה. כל עבודות ההכנה לזריעה תמו עד ערב החג.

מחוץ לחצר, בדרך העולה לתל־פ’אַר, היא גבעת העכברים, נבנתה בימה בחצי גורן. מאחור הייתה הבימה מוקפת קיר בנוי חבילות קש, לפי דרישתה המיוחדת של צופיה, המורה למוזיקה: אחרת, אמרה, לא תסכים להופעת המקהלה, מפני שתהיה אקוסטיקה שלילית. את חומת המגן הזו לאקוסטיקה עיטרו בענפי ברוש ואורן ומתוכם הִתבלט יפה הקישוט שהכינו הציירים: עיגולי קרטון גדולים, כביכול מטבעות עתיקים ענקיים, ועליהם ציורי תבליט מכוּיָרים בתערובת נייר ודבק, סמלים של עבודה ושל יבול בנוסח קדמון. סביב הבימה הקימו תרנים מצינורות השקיה ועליהם הניפו דגלים תכולים־לבנים ואדומים.

כל הבוקר הִתרוצצו ילדי בית הספר, מזמרות וחבלים בידיהם, והביאו ענפים מקצות החצר. אחד הציירים חיזק את העיגולים והסביר לילדים להיכן לתת את הירק. שמעון אָלף רתם טרקטור לעגלה שטוחה והִסיע קבוצת נערים להביא ממחסן ועדת תרבות עוד קרשים לבימה וחבילות קש, לשמש מקומות ישיבה לקהל. על עגלה אחרת, אף היא רתומה לטרקטור, הביאו את הפסנתר הישן מחדר הנגינה. אך ראתה זאת צופיה, המורה למוזיקה, קפצה כנשוכת נחש והרימה קול צעקה: איך ייתכן ומה פתאום, איך הם העיזו ואיך אפשר, שבכלל נגעו בו - בלי ידיעתה, בלי הסכמתה המפורשת? להחזיר אותו מיד, אתה שומע, בלי אבל ובלי תנאי, ואחרי זה אולי נדַבר. גדעון שדמי, רכז ועדת התרבות, טען, שהפסנתר הכרחי, איך ירקדו את ריקוד שִבעת המינים, אולי תגידי לי, בלי פסנתר? ריקוד זה, שהייתה לו הצלחה גדולה בחג הביכורים ואשר דברי הקריינות המלווים אותו הותאמו לחג האסיף, היה ציפור נפשו. במהומה נשברה אחת מרגלי הפסנתר, אך הנערים שגררוהו מן העגלה טענו פה אחד שאותה רגל הייתה שבורה עוד קודם. בינתיים נערים אחרים הידקו חוטי ברזל לחַזק את התרנים. החשמלאים הִתקינו שני רמקולים מחוברים אל המִיקרופון שעל הבימה ומדי פעם נשמע קולו של אגוזי: “חַת, שתיים, שלוש, ארבע, אתה שומע אותי היטב?” החשמלאי השני קפץ ונופף את ידיו בייאוש - לעצור בעוד מועד את הטרקטור המביא את קרשי הבמה, לפני שיקרע את חוטי החשמל. הוא רץ, נעמד לפני הטרקטור וצעק על הנהג:

“מה איתך, בן אדם? איפה העיניים שלך, איפה? בראש או – – –”

שמעון אָלף עדיין לא נדבק בקדחת הכללית וענה בשקט:

“טוב, טוב, רק אל תצעק כל כך. תטמין את החוט באדמה או תתלה אותו בגובה, אז לא יקרעו לך אותו.”

בו בזמן פתחו על הבימה בחזרות: קבוצות בית הספר, החל בכיתה אָלף, התכוננו להופיע בזו אחר זו בריקודים ובדקלומים. המורות התרוצצו, גערו ועמלו לרכז את הילדים ולהסותם. הפעוטות הִתאמצו לציית. לשווא. הטרקטורים, הפסנתר, המורה למוזיקה הזועמת, החשמלאים המניפים ידיים, הרמקולים השואגים - אפילו במיטב הרצון לא יכלו לעמוד בניסיון.

היה יום מעונן וקריר, הילדים באו ואך חולצתם לעורם. לעיתים הרגישו צמרמורת צינה, אך סרבו ללבוש פּוּלוֹבֶרים. מזג אוויר סתווי כזה היה חדש ובלתי צפוי. בבוקר עוד הִרשו להם המטפלות לצאת יחפים כרגיל בקיץ, ועכשיו אי אפשר היה להניעם, שינעלו סנדלים.

גבריאל עקב אחרי מהלך ההכנות. הוא הִתאווה לראות את מסורת החג החדשה־לא־חדשה הנוצרת כאן. שבוע לפני החג הציע לוועדת התרבות, שישלחו אליו את הקריינים ויאמן אותם בהיגוי נכון. עתה הִטה אוזן והעיר ותיקן, לא פּוּלוֹבֶר, אלא אפוּדה, לא סְווֶדֶר, אלא מֵיזָע. ולא סוּדָר, כי הסודר אינו אלא מטפחת לעטוף בו ראש וצוואר, ‘שאליק’ בפיכם. ‘במה’ ו’בימה' אומנם תאומות, אך ניתן להבחין ביניהן, שהבימה היא גם דוכן לדרשן בבית הכנסת, והבמה גם גבעה לעבודת אלילים, רחמנא ליצלן.

בשעה ארבע החל הטקס. לפני חדר האוכל, ברחבה הגדולה, התאספה כל האוכלוסייה למִפקד. ילדי המוסד באו לבושים חולצות כחולות ומִכנסי חאקי, גם עמידתם הייתה מסודרת, אם מעט ואם הרבה. חברי הקיבוץ עמדו בשלשות, רובם בבִגדי חג ומיעוטם עדיין בבִגדי עבודה. הילדים הקטנים נטפלו להוריהם. גדעון, בחור אדמוני דק וכפוף, נשא נאום קצר. עוד לפני שעה הִתרוצץ בחצר וניסה לשכנע חברים אחדים שיסכימו לנאום. חנן, שתמיד היה נואם בהזדמנויות כאלו, חלה פתאום וגדעון לא הִצליח למצוא לו מחליף. במבוכה עמד מול המִיקרופון.

“חברים,” פתח. “אנחנו חוגגים היום את חג הסוכות.”

“באמת? מה אתה אומר!” העיר מישהו בחצי קול אך דבריו נשמעו ורבים צחקו בסלחנות. לגדעון לא היו יומרות.

“ידוע שעוד בימי קדם היה חג הסוכות חג חקלאי, אחד משלושת הרגָלים, חג האסיף, ולכן החלטנו מדי פעם להקדיש את החג לאחד הענפים במִשקנו, והשנה במיוחד לענף הפלחה, שהוא ענף מרכזי במִשקנו, לכבוד זה שלפני שלושים שנה קצרנו כאן את יבולנו הראשון, ולכן נעבור עכשיו במאורגן אל מקום הבמה, ואני מבקש מן הילדים לא לרוץ קדימה ולתפוס - זאתומרת, לא לתפוס - את המקומות שמיועדים בשביל החברים הוותיקים.”

גבריאל סבל דומם והִביט בקהל מִשתאה מחריש. התזמורת ישבה על עגלה ואחד הפלחים התניע את הטרקטור. העגלה זזה. התזמורת פצחה בשיר “שיבולת בשדה”. התהלוכה פסעה קדימה.

גבריאל ראה את זאב המזכיר צועד שתי שלשות לפניו. מיהר ועבר על פניה של עופרה, הִשׂיגוֹ וצעד על ידו.

“זאב ידידי, זה יומיים ושלושה ימים אני תר אחריך ועתה אתה לוּ שמָעֵני כי דבר לי אליך, וסלח לי שאני מערב חול וקודש. שרה אשתי ואני גמרנו אומר, כי מוטב שתעבור הנה אף היא ונהיה שרויים תחת קורת גג אחת.” הוא הִביט במזכיר בציפייה.

זאב לחץ את ידו.

“אני שמח מאוד. תמיד אמרתי שאתה בן חיל ותִתערה אצלנו בחברה. אבל אני מתאר לי, שקשורות בכך, במידה מסוימת, גם כמה בעיות טכניות ידועות. איך אתה מתאר לך - האם היא תעבוד כאן? במה? אני משער, שלא תִדרוש משכורת גם בשבילה, נכון? כן, כשאני בוחן את הדבר מקרוב. נִראה לי, כאמור, שבכלל צריך לדון בו מכל צדדיו. למשל, הייתי מציע לך עוד הפעם, שתעבוד אצלנו בתנאי חבר, ואנחנו נשלם את חובותיך. אם מותר לנחש, אינם עולים על סכום, שהיית יכול לחסוך במשך שנה.”

“זאב ידידי,” אמר גבריאל. “תשע מאות לירות כסף עובר לסוחר ביני ובינך מהן. אך גֵר ותושב אנוכי עימכם, ואיני מיטיב להכיר את מנהגי מקומכם. איני מתכוון להשתקע אצלכם לעולם ועד.” כאן היסס. “ושרה אשתי הרה ללדת.”

זאב הִבריק במשקפיו מבט חטוף ואמר: “אה. טוב. אה… עוד נצטרך, כאמור, לברר את כל ההיבטים ולדון בכל הסידורים. אינני רשאי לתת לך תשובה סופית על דעת עצמי. אבל מפני שאני מכיר אותך כבן חיל, בוודאי ניתן הכול לסידור. אם אינני טועה, עדיין לא העמדתם חופה, נכון? תצטרכו לעשות זאת בקרוב, כי הממשלה משלמת חלק ממשכורתך. נו, אני באמת שמח מאוד.”

עופרה הלכה מאחוריהם, וכששמעה “שרה אשתי” הִטתה אוזן וצעדה צעד אחד קרוב יותר אליהם. אך מיד נרתעה ונזפה בעצמה:

“מה זה קרה לי? אומנם בוודאי לא היה איכפת לו, אילו הייתי מקשיבה ושומעת, אבל…” ולא סיימה במחשבתה, מהו “אבל” זה. בהמולה הכללית של קול התזמורת, עם דִשדוש רגלי ההולכים השיחות ששוחחו עם שכניהם הקרובים והקריאות שקראו אל שכניהם הרחוקים, לא יכלה לשמוע דבר. אבל אחרי כן קלטה את דבריו של זאב: “אני שמח מאוד. תיכף אמרתי שאתה בן חיל ותתערה אצלנו בחברה,” וגל חם של שימחה עבר בחזה שלה: הוא נישאר! הוא אמר לזאב, שהחליט להישאר כאן, הוא רוצה להצטרף לקיבוץ! בכל זאת צדקתי! רכשנו חבר חדש!" היא הִביטה בו מאחור, כשהוא הולך לצידו של זאב, גבוה ממנו משִכמו ומעלה, מסורבל כדוב וצועד קוממיות, והייתה מוכנה לחבק אותו ברוב שִמחתה, בקושי הִתאפקה שלא לרוץ אליו ללחוץ את ידו. אך פתאום עלתה בה מחשבה, מוחשית, כאילו קול חרישי אמר לה זאת באוזנה: “רגע! האם אַת שמֵחה כל כך על שמישהו מִצטרף לקיבוץ, או על שהוא המישהו הזה?” והיא ראתה את דמותה של רותי ושמעה את קולה, כפי שאז אמרה לה: “אַת עוד תתאהבי בו, שושו!” - “רגע, האם באמת הִתאהבתי בו? האם זאת סוף־סוף האהבה? אֵל אלוהים, ואני לא הִרגשתי?”

עתה לא חשה עוד בהולכים לצידה, לא בזאב, לא בגבריאל, לא בתרועת התזמורת. היא לא הִרגישה, שכבר הִגיעו אל מקום הטקס וישבו על חבילות הקש הערוכות מול הבמה, לא חשה שהיא עצמה התיישבה. מחשבת פתאום זו הפעימה את כולה: “כן, ודאי, אני אוהבת אותו! כן, ודאי, זאת האהבה! אהבתי אותו כל הזמן, ובעצמי לא ידעתי!”

גדעון ניגש למִיקרופון, כיעכע וביקש מן הקהל שיחדל מן הדיבורים ויצטרף לשירה. האימהות והילדים מילאו אחר בקשתו, אך הרוב הוסיפו לפטפט. כמה זמרים ישבו ליד המִיקרופון, שני הרמקולים הרעימו שירה והחרישו את קול שאונו של הקהל. עופרה לא שמעה דבר. היא סמכה את ראשה על ידה, את היד השעינה על הברך וחשבה:

“איך פתאום זה קרה? איך זה התחיל ואני לא הִרגשתי? כשהוא ניגש אלינו לדשא, ביום הראשון, כשבא? לא. בוודאי שאז עדיין לא. ואחרי כן, כששוחחתי איתו בצריף? או עוד אחר כך, כשבאתי לשאול ספר? לא, גם אז עדיין לא. ובכן, ממתי? אולי רק כרגע? לא, מקודם, מזמן. בעצם, בכלל לא הייתה שום התחלה. אלא תמיד, עוד לפני שהִכרתי אותו, עוד לפני ש בכלל נולדתי.”

במחשבה זו היה משהו מפעים, גם משחרר ממועקה, גם מדגדג בקיבה ובגרון ומביא מועקה סתומה חדשה: “סוף־סוף אני אוהבת! מסתבר, שבכל זאת אני כמו כל הבחורות. ומה יהיה עכשיו?” כאן נקטעה מחשבה זו, עד שבא משב חדש:

“בעצם, אף פעם לא אהבתי עד עכשיו. ובעצם, מצד שני, תמיד אהבתי, אבל אף פעם לא ידעתי את מי. היו נערים שמצאו חן בעיניי, אבל לא עלה על דעתי לקרוא לזה אהבה. ובכל זאת כבר אז אהבתי את מישהו, רק לא ידעתי זאת. זה לא הגיוני, אבל זה ברור לגמרי. כן, סוף־סוף זה ברור!”

“תגידי, עופרה.” אחת משכֵנותיה, שעבדה איתה בבית הילדים, שאלה משהו זו הפעם השנייה.

“מה אַת אומרת? לא שמעתי,” ענתה עופרה באי־רצון.

“שאלתי, מה היה קודם, איחרתי ובאתי רק כרגע.”

“מה היה?” עופרה קימטה את גבותיה. “מה היה? באנו מחדר אוכל. ושרו. והייתה תוכנית. אַת יודעת. כרגיל.”

“כן?” שאלה דבורה בעִניין. “מי דיבר? חנן? ואיזו קבוצה רקדה? המוסד כבר הופיע?”

“אני… גם אני איחרתי.” אמרה עופרה והִסמיקה.

מעתה ניסתה להִתרכז והִקשיבה.

“לפני שלושים שנה,” קרא בחור אחד, “חרשנו כאן את התלם הראשון וזרענו זריעה ראשונה.”

בקהל נשמעו דיבורים:

“הינה, תביטו!” - “שמה, שמה!”

הראשים פנו מזרחה. משם, מצד החצר, קרבו אחדים מוותיקי הקיבוץ לבושים בגדי עבודה ישנים. ראשון צעד מנחם, אוחז במושכות פרד, אחריו יוֹשוּ, כשהוא אוחז בידית של מחרשה. הם עברו בריווח שבין הקהל והבמה וחרשו תלם אחד. אחריהם פסעו איש־שלום ושמעון לוי, הניפו קצובות זרועותיהם וזרעו.

“כך זרענו את שדותינו בימים ההם, ובזיעת אפיים קצרנו את היבול הראשון. ואילו כיום…”

מן הצד נישמע טרטור טרקטורים. שיירה של מכונות חקלאיות קרבה. אחדים מן הקהל, שישבו סמוכים מדי לבמה, נרתעו. ראשון נסע אורי על ה“די־סיקס”, גדול הטרקטורים של המשק, ואליו רתומות שתי מחרשות, שש סכינים שש סכינים לאחת. אחריו בא רפי על טרקטור קטן וגרר מפזרת דֶשן ומחרשת דיסקוס, עבר לפני הקהל על התלמים שחרש אורי, פיזר דשן והִצניעו. שלישי עבר יואב על טרקטור גלגלים וגרר “דְריל”, מִזרָעה טוּרית, ואחריה כמה גלגילות להדק את האדמה הזרועה.

“תִראו, הם ממש זורעים! הם באמת זורעים!” צעקו הילדים.

“בטח, גם כשביקרתי את אבא שלי בשדה הוא זרע ככה,” צעק בנו של יואב, ואביו חייך אליו מרחוק.

הפעוטות רצו אחרי הטרקטור וטיפסו על הדְריל והמטפלות קפצו לעצור בעדם.

אורי היה גאה. ישב ישיבה מרושלת במושב הנהג על הזחליל הגדול והִביט בפיזור נפש בקהל. ישר מולו, בשורה הראשונה, ישב גרשון, ועל ידו אותה נערה בהירה, שראה איתו על הקש, במתבן. שניהם דיברו ביניהם וצחקו. מחשבת רוגז בלתי צפויה עברה בו, באורי: “טוב להם. הם עוד בבית הספר.” האחריות החדשה שקיבל על עצמו נִראתה לו לפתע עיכוב, המונע בעדו לחיות חיים קסומים כאלה של קלות דעת. “מה שנכון, שאני צריך בחורה. ושהיה כדאי פעם, בהזדמנות, להִתחתן. אלא מה? אין כנגד מי.” הדברים נשמעו באוזניו באותה נעימה מעשית מרושלת, שבה היה אומר בישיבת הפלחים: “מה שנכון, שהיה כדאי פעם, בהזדמנות, לצאת לסיור בשדות. אלא מה? אין מתי.” הוא סובב את הטרקטור סיבוב חד, עצר וכיבה את המנוע. אחריו נעצרו גם רפי ויואב, כיבו גם הם את המנועים וחזרו למקומותיהם בקהל.

בזו אחר זו הִציגו קבוצות הילדים של בית הספר את ריקודיהם ואת דִקלומיהם. ההורים והחברים הוותיקים עקבו אחרי הילדים. הצעירים, שעדיין לא הִתנסו באבהוּת או באימהוּת, פִטפטו.

“אתה שומע, איזה מזל היה לי?” סיפר עוזי לרפי. “תאֵר לך, שכבר מצאתי חדר! נחֵש כמה זמן חיפשתי?”

לרפי לא היה מושג.

“לא, תנחש,” עמד עוזי על דעתו. כבר היה יומיים בתל־אביב וחזר לחג.

“יום אחד?” שאל רפי.

“אפילו לא שעתיים. ואיזה הדר! אתה יודע איפה? ברחוב הירקון, על שפת הים ממש. בקומת הקרקע. חדר קטנטן, אבל יש כניסה לחוד. נהדר! בקיץ אני יכול להתרחץ כל בוקר. ואתה יודע מה עוד קניתי? זוג אופניים. לא השתגעתי לחכות כל פעם לאוטובוס. בַ’תחלה רצו לתת לי להדריך גדוד בדרום, ביפו. לא הִסכמתי. שם גרים רק עולים חדשים ומעֵדות המזרח. לי אין זיקה אליהם. שם צריך מישהו, שיותר ינגן על המיתר של צופיות ושל ספורט. אני אקבל גדוד בוגרים, בני שש־עשרה שבע־עשרה. מצוין, נכון? אלה כבר ממש בני אדם. קודם כול אעביר להם נושא בכלכלה מדינית. אני אומר לך, שזה הבסיס של המַרכסיזם, ושל כל השקפת עולם. על ידי, ברחוב בן יהודה, יש חנות ספרים. את כל הסִפרות המדעית של המַרכסיזם אפשר למצוא שם. שמע, אני כבר אנצל טוב־טוב את השנה או את השנתיים האלה.”

“ומה עם ההנהגה הראשית?” שאל רפי.

“אה, כן, ההנהגה. זה עוד לא הסתדר לגמרי. אבל כבר איכשהו אני אשתחל לשם. ואז אקח לי את מחלקת הביקורים.” הוא הציץ ברפי, לראות אם הבין הלה את כל הצפוּן והמשתמע. “זאת מחלקה, שבה כל שבוע אתה נוסע ומבקר באיזה קן, נִפגש עם המדריכים, מייעץ.”

“מה כל כך קוסם בביקורים האלה? אתה אוהב לייעץ?” שאל רפי.

עוזי הִביט בו רגע בחשד. לא, הוא לא לִגלג.

"פשוט מאוד. יכולת גם לשאול, למה בכלל אני כל כך להוט אחרי עבודה בהנהגה. טוב, אני אגיד לך. " רפי היה בן־שיחה טוב, מקשיב בתשומת לב ושואל שאלות מרחיבות את העִניין. עם זאת עוזי גם ריחם עליו קצת.

“אני רוצה להקדיש את החיים שלי למאבק הפוליטי,” אמר והנמיך את קולו. “אני חושב שמאבק פוליטי קודם כעת לכל דבר אחר וצריך לעמוד במרכז חיינו, עד שיוכרע הקרב הגדול על עתיד האנושות. ואני אומר לך, שהוא יוכרע בקרוב, בכל אופן, בדורנו. טוב, אני יודע, אתה תגיד, אומנות, יצירה, בניין. זה הכול יפה מאד.” - נעימת קולו ענתה בו, שאינו חש, שכל אלה אכן באמת כה יפים. - “אבל כעת צריך קודם כול להרוס, להרוס ועוד פעם להרוס את כל הישן. וכאן, במאבק הזה, אתה יכול למשש את הדופק התהליכים ההיסטוריים. ואם כבר להקדיש את החיים לעִניין זה, אז אני רוצה לעמוד בו באחת השורות הראשונות, ואפילו בשורה הראשונה ולא באיזו שורה שלישית בצד, ואני רוצה בו לא רק לבצע, מה שיחליטו אחרים, אלא גם לכוון את התהליכים האלה. נכון, שאי אפשר לשנות אותם מעיקרם, כמו שאומרים, אבל לכוון אותם, לפחות קצת, אפשר. וזאת המשימה של המנהיגים: לזהות את התהליכים, לעמוד בראשם ולכוון אותם במידת האפשר.” כמו בחורים צעירים רבים היה עוזי משוכנע, שהוא נועד לגדולות והאמין, שראשי ממשלות מנהיגי מפלגות באמת מכוונים את תהליכי ההיסטוריה. “ובכן, אני אומר בכנות: כן. אני מודה באשמה. אני רוצה לעלות. ואני גם חושב, שיש לי מידת מה של כישרון,” - הוא נקט לשון ענווה, - “אבל האם מישהו יודע או מתעניין כעת, מי אני ומה אני ואיזה כישרונות יש לי? ואם צריך ראש ממשלה, נניח, אתה חושב, שמחפשים דווקא אדם כישרוני? לא, את המקום תופס מי שהיצליח לעלות. ולשם כך צריך קרש קפיצה. וזאת העבודה בהנהגה. ודווקא במחלקת הביקורים. שם אתה לא עובד סתם עבודה עיונית באיזה משרד, כשאף אחד לא יודע עליך, אלא אתה ניפגש עם בני אדם, אומנם רק עם נוער, אבל אַל תישכח, שכל אלה יהיו בעוד חמש שנים מבוגרים, מדריכים, חברי קיבוץ, אנשי מפלגה. אם אעבוד בהנהגה, במשך הזמן מאות בני נוער יכירו אותי, מה אני אומר ‘מאות’, אלפים! בתנועה יש מחזור עצום - הרבה נכנסים, הרבה יוצאים. אילו עכשיו הייתי שולח מאמר לעיתון, אפילו לא היו מסתכלים עליו, אבל מן ההנהגה אני אגיע גם לעיתונות, גם למועצת המפלגה, גם לוועד הפועל. טוב, אלה בינתיים רק תוכניות. אבל ככה מתחילים, בתוכניות.”

רפי הקשיב מהורהר. לפני הרבה שנים סיפרה לו אימו על גמד פלא, שבא אל איש אחד ואמר לו: יש לך שלוש משאלות, וכולן תתגשמנה ברגע שאתה מביע אותן." אותו אומלל מגוחך כמובן לא ידע מה לבקש ובזבז את שלושתן. עוזי, במקומו, היה שואל להיות ראש ממשלת ארצות הברית של העולם. רפי חייך. ואתה רפי, שואל הגמד, מה המשאלות שלך? אני מבקש רק את אשר חלמתי ביום ההוא, כשחפרתי את הגומות ונטעתי את עץ התות. זה היה כה נפלא, משום שבעצם הוא באמת יכול להתגשם. והִתפתחות הארץ? ושגשוג הקיבוץ? ואחוות העמים וניצחון הסוציאליזם בעולם? מובן שהייתי מבקש גם אותם מן הגמד. אבל לי עצמי לא הייתי שואל אלא את אושרי הקטן, שיצמח עם עץ התות. ובאמת, כמה מעט דרוש בשביל אושר כזה. רק, שהיא תגיד מילה אחת קטנה. כן, גם הייתי מבקש באותה הזדמנות, שיותר אצליח בכתיבת שירים, אפילו שזה לא חשוב לה בכלל. אלא שאז אולי כבר עברתי על מכסת שלוש המשאלות, וזה נגד החוק. מה עושים, על מה מוותרים? או ש - מפני שזה ממילא חלום בהקיץ - אני אחלום לי, שיש שבע משאלות?

“למה אתה מחייך?” שאל עוזי. “על מיקי?”

רפי נשא את עיניו אל הבמה, וראה, שנסתיימו הופעות הילדים ועתה רקדה קבוצה של חברי קיבוץ הצעירים, ביניהם גם רותי ומיכאל.

“מה יש?” שאל.

“הוא בדרך כלל רוקד מצוין, מיקי. לא ברור, מה קרה לו פתאום. לא ראית, מקודם הוא התבלבל לגמרי, נכנס למעגל האמצעי של הבּנות, ורותי דחפה אותו? אהא, אני כבר יודע למה. תביט לשמה, אתה רואה? רינה באה עכשיו, והוא כנִראה ראה אותה באמצע הריקוד ואיבד את הראש, כמו שאומרים.” רפי הִביט אחרי עיניו של עוזי וראה את רינה, במדי חיילת, עומדת בקצה הקהל. כנִראה זה עתה הִגיעה, אפילו את הכובע לא הסירה עדיין. התִלבושת החדשה הלמה אותה. היא נִראתה בה עוד יותר תמירה וגאה.

“חתיכה לא רעה,” אמר עוזי. “מִסכן, מיקי, היא בטח עושה לו צרות. ואם לא, היא עוד תעשה לו. הוא רץ אחריה כמו כלבלב. אבל ממילא לא ייצא מזה כלום. היא לא תחזיק מעמד שנתיים בצבא עם אחד כמו מיקי. כבר אחרי חצי שנה תִראה אותה מופיעה כאן עם איזה קצין.”

הריקוד נסתיים. הרקדנים ירדו מן הבמה ונפוצו בקהל, בלי שהחליפו את התלבושת - הבחורים נשארו במכנסיים כחולים ארוכים ובחולצות לבנות ומטפחות אדומות קשורות למותניהם, והבנות בשִמְלות צִבעונין ארוכות.

רותי ניגשה לשבת על יד עוזי ורפי ושאלה בגאווה: “נו, איך היה?”

שניהם הִביטו בה וחמדו אותה בליבם.

“לא רע,” הִפטיר עוזי. תמיד היה מפגין זלזול בבנות שחשק בהן. “אולי במִקרה אַת נוסעת מחרתיים לתל־אביב?”

“לא,” אמרה והִביטה אל הבמה בפיזור נפש.

“ומתי הקורס הזה מתחיל?”

“לא יודעת. אומרים שדחו אותו בחודש. ובעצם אני בכלל לא יודעת, אם אז עוד יתחשק לי לצאת.”

“לא יתחשק לך? אחרי שהוחלט בשיחה?” נדהם עוזי.

“הוחלט! טוב, אז הוחלט. ואני אערער ויוחלט עוד פעם, שאני דווקא לא יוצאת,” אמרה בקוצר רוח, אך מִיָד חייכה ואמרה: “זאת אומרת, עוד נִראה, איזה מצב רוח יהיה לי אז, בעוד חודש.”

“אבל… סתם ככה? והרי מקודם הִשתגעת לצאת?” שאל עוזי.

רותי לא הִביטה בו. הקריין הודיע מעל הבמה: “תם טקס חג הסוכות, חג היוגבים.” והקהל קם ונפוץ לכל עבר.

“רגע אחד, הקשיבו, הקשיבו, רגע! הילדים מתבקשים להחזיר את כל הכיסאות!” צעק גדעון למִיקרופון, אך הכול כבר פנו ללכת, ובדוחק ובהמולה לא נִשמעו דבריו.

גם עוזי, רותי ורפי קמו, ועוזי לא זכה לתשובה. אורי עבר על פניהם בצעד מהיר, ראשו נטוי לפנים, כאילו הוא מתכונן לנגח מישהו, וזרועותיו משייטות בצדדים. “תִראו איך הוא הולך במרץ,” צחקה רותי. והיא פנתה, התרחקה מהם ונעלמה בין האנשים, כשהיא חותרת להגיע אל הבמה.

“הי, יא פלאח, מה אתה הולך ועושה רושם? מה נשמע? מתי מתחילים לזרוע?” קרא אליו עוזי.

“כן, מחר מתחילים,” אמר אורי, לא סובב ראשו והוסיף ללכת.

“מאז שנעשה רכז ענף כבר בכלל אי־אפשר לדבר איתו. תמיד הוא רץ לאנשהו ומשוויץ,” אמר עוזי וקימט את מצחו. “מילא, בוא נלך.”

רפי הלך עמו כמה צעדים, נִפרד מעליו, כאילו שכח משהו וצריך לחזור, הִתערב בהולכים ועמד בצד והִמתין. על פניו עבר גבריאל, ורפי שמע אותו אומר לעופרה: “בהחלט שרתה רוח חג. גם הולכת ונוצרת כאן מסורת, אם גם עדיין אינה מגובשת. אך הקריין, חרף כל מאמציי, רצח וגם ירש.”

שמעון לוי עבר ודיבר עם אחד מחניכיו: “אבל גם מבחינה זו, מבחינת שיתוף החברים וגם החברות, לפחות הייתם צריכים להִתייעץ איתי בעִניין הגיוס.”

לבסוף ראה את רותי יוצאת מאחורי הבמה, לאחר שהחליפה שם את שמלת הצִבעונין בחצאית ירוקה־כהה וחולצה לבנה.

“אַת יודעת, רותי,” אמר כשניגש אליה. “אני שמח שאולי… שבינתיים אַת עוד נשארת כאן.”

בסתר ליבו קיווה, ששוב תיגע בבלוריתו ותגיד לו “טיפש” נפלא כזה, כמו אז. אך היא הִביטה בו ברצינות ואמרה:

“אתה יודע, עכשיו כמה ימים הייתי שומרת לילה בבית תינוקות. זאת תורנות כזאת. וכשחיתלתי והפכתי אותם שם, את היצורים הזעירים האלה, ונתתי להם בקבוק כשבכו בלילה, פתאום נורא הִתחשק לי, שגם לי כבר יהיה תינוק כזה.” היא הִביטה בו בביטחון, שגם אם אמרה דבר שלא נאה להגיד, יקבל זאת ויבין.

“ומי יהיה המאושר הנבחר, שיזכה אותך במותק כזה?” שאל כאילו בהיתול וחש את דפיקות ליבו. זאת הפעם הראשונה שלא התבלבל.

רותי צחקה. עיניה הירוקות הבריקו. חולצתה הלבנה וחצאיתה הירוקה־כהה שיווּ לה רעננות של אילנה צעירה. היא העיפה לאחור את התלתל הקצר שצנח על מצחה, ואמרה:

“חכם בלילה! לוּ הייתי יודעת! אז הכול היה נורא פשוט.”

“הצידה, הצידה, מה נעמדתם פתאום באמצע הדרך, אתם עוצרים את התנועה!” אמר מישהו בקוצר רוח.

הקהל דחק בהם, דשדש ברגליו, העלה אבק ונע אל חצר הקיבוץ כנחשול גדול, כשהוא גורף את שניהם איתו.


תם החלק הראשון


 

חלק שני

1

אחרי חג הסוכות קפץ הסתיו על השכונה, כמו שקופצת זִקנה על אדם, שנשתמרה צעירותו עד סוף שנות העמידה: פניו כמעט שלא העלו קמט ועדיין הוא יוצא לרחוץ בים ועולה בתנופה במדרגות ביתו עד הקומה השלישית. כשמכריו מברכים אותו ליום הולדתו ושואלים כמה שנותיו, הוא עונה להם בחיוך, וטועם מראש את טעם פניהם המשתוממים: האומנם? בן שישים וחמש? לא ייתכן! גם ארבעים וחמש לא היינו נותנים לך. אך לעיתים הוא מרגיש שליבו מורד עליו, כשהוא עולה במדרגות כדרכו, ומעתה הוא מרבה לבחון את פניו במראה ומגלה בהם קמטים רבים והולכים, ליד הצוואר ובזוויות העיניים וברקות, והוא נותן דעתו על השֵׂיבה העולה בַצדָעַיים, ומתחיל לחוש כי אוזניו כבדו מעט ושוב אינו מיטיב לקלוט את להגם המהיר של הצעירים. ובשנה הבאה, כשהוא מֵשׂיח על יום הולדתו לאחד המַכָּרים, משיב לו הלה: מה? שישים ושש? לא ייתכן! גם חמישים וחמש לא היינו נותנים לך. וכעבור שנה: שישים ושבע? גם שישים ושתיים או שישים ושלוש לא היינו נותנים… ואחרי כן הוא חדל לסַפר על חגיגות אלה למַכּריו.

כך אירע גם לשכונה שלנו: מדי בוקר היה מיכאל אלדד משכים קום והיה רץ אל מגרש הספורט להתאמן, בעקשנות היה לובש לתרגילים אלה גופייה ומכנסי התעמלות קצרים בלבד, ולא היה נותן דעתו על החשיכה, שמתרבה מדי בוקר, על צמרמורת הצינה המצמררת את גֵוווֹ ועל הלחוּת הקרה שעומדת באוויר.

רפי קלר היה עודר את גינתו בשבתות ובשעות הפנאי שלאחר העבודה, עוֹזֵק תחת עציו, משקה אותם בגומות גדולות וממטיר על הדשא, כאילו ימי השרב עדיין עומדים בעיצומם, ובשעת מעשה היה חולם בהקיץ על עוד עצים שייטע ועל עוד נערות שיאהב ועל עוד סיפורים שיכתוב, על פירות שיאסוף מעציו ועל ילדים שיוליד מנערותיו ועל תהילה שיקצור בסיפוריו, כשם שחלם בקיץ.

רותי מגד עדיין הייתה מהלכת במכנסיים קצרים ובחולצה בהירה ללא שרווּלים, חולצה שבהכרח הייתה משתרבבת מעל למכנסיים, נעולה סנדלים ללא גרביים, שערה עדיין היה קצרצר, ואם הסַפּר היה מאחר לבוא בשבועיים, הייתה נוסעת העירה להסתפר.

עוזי עצמון נסע לתל־אביב, לעבוד שם בהנהגה הראשית, כשהיה בא לבקר אחת לשלושה שבועות, הייתה בת שבע שואלת אותו, מתי יבוא סוף־סוף לקחת את בגדי החורף שלו ממחסן הבגדים. עוזי היה מבטיח לה לבוא, ותמיד היה שוכח.

עופרה ארז עקרה סוף־סוף מסוכתה של רותי וקיבלה חדר לעצמה, באותו צריף יחיד גדול וארוך שבשכונה, ליד חדריהם של אורי ושל מיכאל, בפינה המרוחקת ביותר מחדרו של גבריאל בר־יוסף. אחרי שקיבלה את החדר שוב לא הייתה מראה את פניה בחדרה של חנה. כששאלו אותה, מדוע אין רואים את פניה, הייתה אומרת: “עוד מעט חורף. כבר הִגיע הזמן ללמוד משהו.” כי בקיבוץ שלנו הייתה פעם מסורת, שבחורף הערבים קודש ללימוד.

גם גבריאל בר־יוסף לא נִראה בחברה - אחרי שבאה שרה אשתו עבר לגור לחדר גדול מקודמו וקטן אף הוא, בדיוק ליד חדרו הקודם, הקטנטן. כשעופרה הייתה נכנסת אצלו לעיתים, לשאול, אם יוכל לבאר לה איזו מילה או להשאיל, סליחה, לתת לה מעט דיו, הייתה מוצאת אותו יושב בכורסה מתקפלת עשויה עץ ואריג, ולפניו, על שתי משענותיה, נתון קרש, ששימש לו שולחן כתיבה בזעיר אנפין. שרה הייתה שוכבת על המיטה, לבושה, מכוסה היטב בשמיכה, ומנמנמת. עופרה נכנסה רק לרגע, ולא כדאי אפילו להתיישב, והייתה יושבת ומשוחחת איתו ארוכות. הרוח הייתה מטלטלת את התריסים ורוחשת בצמרות העצים, ותנור נפט קטן היה מזמזם בפינת החדר. תנור זה והאישה ההרה, המנמנמת מכוסה בשמיכה - כמו צבטו בליבה של עופרה: כמה כבר סתיו, כמה מאוד כבר סתיו!

ומדי פעם נעשו הערבים צוננים יותר, ובני השכונה שוב לא היו יושבים על הדשא שלפני העמדה. ריק היה בשכונה בערבים, שקט ועצוב.

גם אורי סלע היה ממעט לשבת בחבורה. אחרי ארוחת הערב היה ממהר להִתדיין בסידור עבודה ומתרוצץ מחדרו של פלח אחד למִשנהו, להודיע להם על שינויים של הרגע האחרון בתוכנית העבודה. היורה כבר היה תלוי באוויר ועונת הזריעה הייתה עדיין בעיצומה.

רק בערבי שבת, כשבאו הביתה החיילים והחיילות, הייתה השכונה מתעוררת מעט: רינה וחברותיה תפסו להן מקומות באוהלים הריקים בחורשה ובחורים בעלי יוזמה טרחו והקימו סוכות חדשות: רִיצְפוּ אותן במרצפות, חיברו אותן לרשת החשמל ועשו אותן ארמונות ממש. במקלחת אמרו, שארמונות מושכים נסיכוֹת, ובוודאי יש דברים בְגוֹ.

לפנות ערב היו חיילים אלה ממהרים למקלחת, למחסן הבגדים, מברכים ומחייכים לכל עֵבר, ודיירי השכונה כמו נדבקו ממרצם ומדיצתם: רותי הייתה לובשת חצאית, לא לכבוד מישהו מסוים, כי הרי אין כאן אף אחד עם דם, כפי שהייתה אומרת, אלא סתם, להיזכר שהיא עוד צעירה ויפה. מיכאל היה שוטף את חדרו ולובש חולצה לבנה לכבוד רינה. דיירי השכונה, ורינה בכלל, התלוצצו על כך.

עדיין אמרו, שלפני שיבוא החורף, צריך בהזדמנות לתקן פה ושם קירות, גג או תריסים, כאילו רחוק הדבר שבועות אחדים. כששמעו בערב את הרוח רועשת באילנות, עדיין השתוממו ואמרו, יה, תישמעו איזו רוח, באמת כבר נהיה סתיו! כך דיברו על הסתיו, אחר כך, כמו בבלי מֵשׂים, החליפו סתיו בחורף, ולבסוף חדלו לדבר.


2

אחרי ארוחת ערב מיהרה עופרה אל חדרה, לעסוק בתוכנית ההשתלמות שלה. מדי ערב הייתה קוראת ורושמת רשימות במחברת עבה. נידמה לה, שלימוד בלא רשימות אינו רציני ואם לא הייתה רושמת, כעבור זמן קצר לא הייתה זוכרת כלום מכל שקראה. היא הייתה מרבה לחשוב על הקיבוץ ועל עתידו, על מפעלים שצריך לארגן כדי לבצר עתיד זה, על כלים שצריך לגבש בשביל ארגון המפעלים, על בעיות שצריך להעלות כדי לגבש את הכלים ועל מסגרות שבהן יש ללַבן את הבעיות. תחילה החליטה, שתיפתח את השתלמותה בכלכלה מדינית, אלא שלימוד זה היה קשה ונידמה לה שהוא יבש. אז עברה לתולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל. גם כאן לא ראתה ברכה במעשיה: נתערבבו לה שמות הפלגים ופלגי הפלגים שנתאחדו ונתפלגו וערכו ועידות וכינוסים בלי סוף. תכופות נאלצה לעיין ברשימות שרשמה אך אתמול. אז החליטה לדחות גם מקצוע זה לפי שעה ולחפש ספר על תולדות התנועה הקיבוצית.

כשהִרגישה, שעיניה נעצמות, הִביטה בשעון: עדיין מוקדם מדי לישון, הרי היא נדרה שלא תשכב לישון לפני עשר! ובכן שטפה את הפנים, נתעטפה במעיל קל ויצאה להתהלך קצת ברוח, נגד הרוח. אך על הסף נשתהתה, חזרה והסתרקה, תלתה מבט בחצאיתה, ושוב יצאה. בחוץ השתרע לילה אפל של ראשית כסלֵו. היא עמדה לפני הצריף, שאפה אוויר צונן ולא ידעה לאן לפנות. אולי תיכנס לרגע אצל גבריאל? היא סבבה את הצריף ועברה סמוך לחלונו. מבעד לווילון דק יכלה להבחין במעומעם, שגבריאל יושב בפינה בכורסתו. עופרה חזרה לדלת ודפקה. לאחר ששמעה בשנייה את קולו קורא “יבוא”, נכנסה. כפי שציפתה, מצאה את גבריאל קורא ואת שרה מנמנמת. לפניו היה ספר עבה, לועזי, ולידו מחברת. גל חם של שמחה הציף אותה: גם הוא, כמוה, קורא ורושם! התנור בפינה זמזם בלחש. חום עמד בחדר ועופרה הסירה את המעיל. שרה פקחה את עיניה ואמרה: “אה, עופרה, ערב טוב. יפה שנכנסת. שבי, בבקשה, ותסלחי, שאני שוכבת.” אחרי כן שוב עצמה את עיניה.

עופרה נטלה כיסא, העמידה אותו לא הרחק מכורסתו של גבריאל ואמרה:

“ישבתי, קראתי ורשמתי, והִרגשתי, שאני הולכת להירדם, אז החלטתי, שאבוא אליכם לפטפט קצת, ואחרי כן אמשיך. אני מקווה שלא התכוננתם לשכב כבר לישון?”

גבריאל השיב: “הרי יבואו ימים ארוכים וקצרים ונישן הרבה.”

“מה זאת אומרת?” שאלה וחייכה. “אתה מתכוון, שבחורף… אבל הרי אמרת ‘ימים ארוכים’ ולא ‘לילות ארוכים’?”

“לא בחורף דיברתי, אלא במה שאחרי החורף: כשההר שלג וסביבותיו גלידי קרח, כלביו לא ינבחו, טחנותיו לא תיטחנה.”

“ואחרי כן?” שאלה בחיוך.“אבל אני עדיין לא מבינה כלום.”

“אחרי כן?” שנה. “תישָבר כד על המבוע, ונרוֹץ הגלגל אל הבור, וישוב העפר על הארץ כשהיה.” הוא הִתאנח. “הֲבֵל הבלים, אמר קהלת, הֲבל הבלים הכול הָבֶל.”

לרגע עמדה דממה בצריף. התנור זמזם. עופרה התביישה, שלא הבינה תיכף בַמֶה מדובר.

“אה,” אמרה נבוכה. “אתה בכלל דיברת על המוות, כן?” עדיין לא הייתה בטוחה וכמו חששה להגות את המילה.

שוב עמדה דממה בחדר.

“אז מה אמרתָ קודם - איך זה היה - ימים ארוכים או קצרים?”

“ארוכים לשינה, קצרים ללימוד.”

“מה, גם שם צריך ללמוד?”

“צריך?” תמה. “גם בזה גם בבא אין צריכין ללמוד.”

“נו טוב,” התנצלה. “התכוונתי, שזה מועיל.”

“הֲבאמת ובתמים אַת סבורה, שיש תועלת בלימוד?”

המילים “באמת ובתמים” בלבלו את דעתה. פעמים הרבה הייתה רותי מלגלגת עליה, שהיא “באמת תמימה”.

“אז למה אתה לומד?” שאלה.

“רבי עקיבא היה בוכה בשבת. שאלוהו תלמידיו: רבנו, הלא לימדתנו: ‘וקראתָ לשבת עונג’. אמר להם: זה עונג שלי.”

“אז אתה לומד רק בשביל להתענג?”

“על כל פנים בשביל להתנחם.”

“להתנחם מיגונות העולם הגדול?” שאלה.

“כן,” התאנח, “מיגונות העולם הגדול שיש בו אנשים קטנים.”

“אה, נכון, הרי זאת התיאוריה הישנה שלך.” היא חיפשה משהו הגיוני לסתור את דעתו. “אבל גם את מה שאתה לומד כתבו אנשים כאלה, ובכל זאת זה מוצא חן בעיניך, למרות שהם היו ‘קטנים’.”

“כן הוא,” אמר. “כי גם אני מהם ובהם.”

“זאת אומרת, שגם אתה קטן?” רצתה לשאול אך לא אמרה כלום והִסתכלה בו בחיוך. אף כשהיה יושב, אפשר היה לשער, כי קומתו גבוהה וכבדה.

“אתה יודע, גבריאל,” אמרה פתאום. “אני… אני כל כך… אני…” הִסמיקה ונִשתתקה.

שרה נעה על מיטה ואמרה בקול מתרפק ועטוף נמנום:

“כושי?”

“כן, מה הדבר, מושי?” שאל.

“כסה לי את הרגליים, כושי.”

גבריאל משך את השמיכה על רגליה והחליק קלות על שׂערה. ופנה לעופרה: “מה זה רצית לומר?”

“שכחתי,” אמרה וקמה. “אני נורא מפוזרת בזמן האחרון ויש לי כאב ראש כזה הערב.” ברכה אותו ב“לילה… ליל מנוחה” ויצאה.

ובחוץ, לאחר שהתרחקה כמה צעדים, עמדה באפלה, ברוח, שאפה אוויר ושאלה בלחש: “איך זה כמעט קרה לי? איך זה כמעט היה יכול לקרות לי?”

על שאלות אלו חזרה פעם ופעמיים.


3

כששוחחה עם גבריאל לא חשבה בשעת דיבור כלום. הדברים זרמו אל פיה מאליהם. רק פעם אחת, כשדיבר על העולם הגדול שיש בו אנשים קטנים, עלה על דעתה, שהינה הם משוחחים שיחה נאה של שאלות מְאַתְגְרות המזמינות תשובות קולעות, כפי שרואים זאת לעיתים קרובות במחזות ולעיתים רחוקות בחיים, ומחשבה זו הסיחה את דעתה, עד שלא מצאה תשובה קצרה וקולעת. ושוב לא חשבה דבר, עד שרצתה לשאול, אם גם הוא קטן.

היא נתנה עיניה בקומתו הגדולה והמגושמת והוסיפה: “אתה יודע, גבריאל, אני… אני כל כך…” בבהירות יתירה זכרה, שכשפתחה במילים הראשונות, כלל לא ידעה בעצמה מה ברצונה לומר, כי - ברביעית ובחמישית שיננה זאת לעצמה בכעס ובתימהון - היא באמת לא חשבה כלום באותו רגע. רק כשכבר הגתה “אני…” נעצרה, כי לפתע תפסה, תפסה ממש, כמו ששוטר תופס כַייס, שבעוד רגע הייתה אומרת: “אני כול כך אוהבת אותך”. תפיסה זו הביכה את השוטר יותר מן הגנב: היא ניסתה לומר מהר דבר אחר, דבר כלשהו, סתמי, אחד מאותם אלפי דברים, שאדם יכול לומר אותם לרעהו, והינה - מעשה שטן! - לא יכלה להעלות על דעתה שום דבר, שום־שום־שום דבר. רק השיחה הקצרה שבין גבריאל ושרה הִצילה אותה: עד שכיסה את רגלי אשתו, היה לעופרה פנאי להתאושש ולהימלט.

רבות קראה בספרים על ווידויי אהבה. ותיארה לה שהאוהב מגלה את אהבתו במבטים וברמזים ובמעשים ואולי בווידוי ממש, רציני, מעומק הלב. גם אפשר שירצה להסתיר את אהבתו, וזו בכל זאת תִתגלה, עת יסמיק או יִיבּוֹך. אולי אפילו יֶהֱזה משנתו או ידמדם בקדחת, אבל לא ייתכן, לא ייתכן, שיננה, שיערטל את ליבו בהיסח הדעת, לא רק בלא לחשוב, אלא בלא להרגיש.

היא חזרה לחַדְרה, ישבה על מיטתה ונתנה ראשה בין ידיה. אֵל אלוהים, האם היא משתגעת? היא מחתה את מצחה. אסור לה לחשוב ככה. אבל אולי באמת משהו אצלה לא בסדר? אולי היא אחרת מכול… מכולן. כול הצרה, שאינה יודעת, איך כולן. היא נשמה נשימה עמוקה. “בכול זאת מוכרח להיות איזה פיתרון, לא, אַל תצחקי, פיתרון תנועתי, בהתאם להשקפה שלנו.”

ברגע זה שמעה שבחוץ מישהו שורק לעצמו פזמון, שהיה אז באופנה: “מי זה דופק בדלת? מי זה מקיש בחלוני?” השריקה הייתה קלה, כפי ששורקים לא בשפתיים, אלא בשיניים. עופרה שמחה על השריקה, קפצה ורצה החוצה. “הי, רותי?” צעקה.

“מה יש, שושו?” החזירה זו בצעקה.

“הולכת לישון?”

“הולכת למיטה. אחר כך נִראה. אולי אקרא משהו. הרי אין מה לעשות בכל השכונה הנחצצת הזאת.”

המילה ‘נחצצת’ הייתה חדשה לרותי, אך לפני ימים אחדים למדה אותה, ועדיין הייתה טרייה ורעננה. פירושה היה משהו מעין “נחמדה” במירכאות, והיה בה תבלין של ביטול ושל זלזול עליז, ערֵב לחיך.

“אולי תיכנסי קצת אלַיי, רותיק?”

“אדרבא להפך, בואי אַת אליי. אז ישר אוכל לשכב במיטה, ולא אצטרך לחזור הביתה בחושך ובקור. מלבד זה אני מדליקה תנור הערב. מתחשק לי להתפנק.”

עופרה נטלה מן הארון את המסרגות והסריגה שלה ויצאה. נשבה רוח חזקה, ואכן - עופרה חשה זאת היטב - נוצר ערב קריר ונשוב כזה בדיוק בשביל להתפנק בו. בעיר בוודאי מהלכות עכשיו הנערות חבוקות עם בחוריהן, שמאלה על מותניו וימינו סביב כתפיה, חוזרות מן ההצגה הראשונה בקולנוע, או יוצאות לקראת השנייה. בדרך נעצרים הזוגות לפני חלונות ראווה מוארים, מפטפטים, לועסים בהיסח הדעת מיני מתיקה - פעמים הרבה ראתה עופרה תמונה זו, אבל הערב לראשונה נזכרה בה. הִשיגה את רותי ושתיהן עלו במדרגות העץ של הסוכה. העצים, שבין גזעיהם הייתה בנויה הסוכה, נעו־נדו ברוח. רעש הצמרות נישמע בקול גדול, קרשי הסוכה חרקו, ומדי פעם נחבט אחד הענפים בגג הפח בחבטה ובשכשוך. “בעצם צריך להיות די מפחיד לגור כאן לבד בחורף,” חשבה עופרה.

“עכשיו יש לי הפתעה, שושו,” אמרה רותי. “כמובן בתנאי שלא תגלי.” היא ניגשה לארון והוציאה תנור חשמל קטן, היציגה אותו על הרצפה, נתנה את החוט בתקע וכשסליל התנור האדים, אמרה בגאווה: “נו, שיא הכיף, מה?”

“אז מה אסור כאן לגלות?” שאלה עופרה.

“כלום, רק הודיעו בשיחה, שאסור להשתמש בתנורי חשמל. כל שנה מודיעים מחדש. אומרים שזה יקר מדַי, כי זה לוקח המון חשמל. שטויות. גם במרפאה יש תנור חשמל, וגם בבית התינוקות וגם במזכירות, בהנהלת חשבונות. אם שם מותר - אז גם אצלי. תנור נפט, ואפילו הכי טוב שבעולם, תמיד קצת מסריח, ואני לא סובלת את הריח.”

“ואם ידברו על זה בקיבוץ?”

“אם! טוב, אז שידברו. איך יכולים לדעת? ועד שיידעו וידברו, כבר יעבור החורף. שידברו! לא מגרד לי.”

ישבה על מיטתה והחלה להתפשט.

“אַת, שושו, שבי לך כאן,” רמזה על כורסת בד מתקפלת, “ואני ישר משתחלת מתחת לשמיכה ויהיה לי יופי, ואַת, מסכנה, תצטרכי לחזור אחר כך לבד, ולי יהיה שיא הכיף.”

עופרה חייכה, הוציאה את כלי הסריגה ועל פניה עלתה ארשת רצינית. זמן מה שררה דממה.

“את יודעת, רותי,” אמרה עופרה בהארת פתאום. “יש לי חברה, והיא שאלה אותי עצה. אז ניראה, מה אַת היית מייעצת במקומי. היא… היא מירושלים, ו…. היא הייתה פעם בתנועה, אבל עזבה, נידמה לי… זאת אומרת, אני יודעת בדיוק שהיא עזבה, אבל למה, היא לא אמרה לי. אַת לא מכירה אותה, שמה… לא חשוב, אני אגיד לך את השם, כי את ממילא לא מכירה אותה, אז שמה - שרה. והיא בת גילי או בחצי שנה יותר מבוגרת ממני. והיא התייעצה איתי בעניין כזה: היא התאהבה בבחור נשוי, שאשתו ב…” כאן היססה רגע. “שיש לו כבר ילד… כן, וזהו. על זה היא התייעצה איתי.” עופרה תלתה ברותי עיני ציפייה.

רותי לבשה פיג’מה - לפעמים, בהיתול, היא קראה לה ‘נַמְנַמה’ - שכבה במיטה ואמרה: “ראית 'תַ פיג’מה החדשה שלי? יופי! מפְלָנֶל! זה נעים על העור כמו ליטוף! ללבוש דברים חדשים זה כֵיף כמו ליטופים חדשים.” היא התכרבלה עד אוזניה. “אַת יודעת איך זה נקרא להיכנס ככה מתחת לשמיכה? ‘להשתחל’. ביטוי עצום והורג, נכון?”

“נו אז מה אַת אומרת?” נתמלאה עופרה תרעומת.

“מה אני אומרת על מה?”

“על החברה הזאת שלי.”

“מה אני צריכה להגיד? התאהבה? נו טוב, כבר שמענו על דברים כאלה. תגידי לה, שהיא בסדר.”

“כן, אבל זה שהוא נשוי, ועם הילד?”

“שיתגרש מאשתו וייתן את הילד לקיבוץ.”

“ואם הוא לא ירצה להתגרש?”

“אי אפשר להכריח אותו.”

“כן, אבל מה היא צריכה לעשות?”

“מי? החברה שלך? מה היא כבר יכולה לעשות? שתנסה לשכנע אותו שכן יסכים.”

“לא, אַת לא מבינה,” קראה עופרה בקוצר רוח, “היא שואלת, אם היא בכלל צריכה לגלות לו, שהיא מאוהבת בו.”

“אה, היא בכלל רק צריכה לגלות לו,” הגתה רותי בבוז. “נו טוב, אז שתגלה ותִראה מה יהיה.”

“לא, אַת לא מבינה. היא שואלת, אם מבחינה מוסרית בכלל מותר לה לשכנע אותו שייפרד מאשתו.”

“אני לא יודעת מה זה ‘מבחינה מוסרית’, אבל אני לא רואה למה שיהיה אסור לה.”

“לא. חכי. נניח, שהיא יודעת מראש שלא יסכים להיפרד - אז היא צריכה לגלות לו?”

“שתגלה! מה זה יכול להזיק לה? ואם היא לגמרי בטוחה, שלא יסכים לעזוב את אשתו, אז היא צריכה לדעת מה היא רוצה. אם היא סתם רוצה אותו כמה פעמים בשביל לשכב איתו, אז שתגלה. ואם היא רוצה אותו על קבע, אז שלא תגלה, כי זה לא יועיל, ושתמצא לה ישר אחד, שיחתום איתה קבע.”

“היא מדברת על אהבה, ולא על לשכב,” אמרה עופרה בתוכחה.

“אז תגידי לה, שאם בגיל עשרים ואחת, או בת כמה שהיא, מדברים על אהבה, אז מדברים על לשכב. כי בזה מתבטאת האהבה.”

“אַת לא חושבת שיש גם אהבה רוחנית?” שאלה עופרה והייתה כעוסה על רותי ועל עצמה.

“בטח שיש,” אמרה רותי. “אבל זה משהו אחר לגמרי. אם זה באמת רוחני, אז לא צריך לבלבל ולערבב את זה עם בחורים. באופן רוחני היא יכולה לאהוב איזה ספר או נוף או מוזיקה, בשביל אהבה רוחנית לא חשוב, אם הוא נשוי או אם יש לו עשרה ילדים או אם הוא בהוֹנוֹלוּלוּ. באופן רוחני הייתה יכולה לאהוב אותו גם אילו הוא היה בחורה, ואפילו לוּ היה חי במאה השש־עשרה או השבע־עשרה, כמו שקספיר.”

“אַת לא מבינה.”

“אז תגידי לה, שגם היא לא מבינה ושהיא קצת מבולבלת.”

“מסתבר, שיש לנו דעות שונות על אהבה,” אמרה עופרה, ולא שמה לב, שגילתה בכך, כמה גדולה הקירבה בינה ובין אותה חברה, לפחות בתחום הדעות.

“לכל אחד יש דעות שונות על זה, ובכל זאת זה תמיד אותו דבר,” אמרה רותי.

“מה תמיד אותו דבר, הדעות?”

“בכלל,” משכה רותי בקולה ופיהקה. “הדעות, והכול.” הִתמתחה ונאנחה בהנאה: “זה עצום לשכב ככה במיטה, כשיש תנור בחדר ורוח בחוץ, ושומעים ככה את הרעש של הענפים. אני אומרת לך, שבכלל מתפלספים יותר מדַי, צריך יותר לחיות ופחות להתפלסף. בצבא היו חברֶה ועשינו חיים. נו, מילא, עבר - עבר. אין מה לעשות. מה אַת סורגת, שושו?”

אחרי כן פטפטו עוד על סריגה ועל ענייני לבוּש, עד שפיהקה גם עופרה וחזרה אל חדרה.


4

למחרת היא הייתה מסודרת למטבח ושָמחה לחידוש. היא חיפשה את שמה בסידור העבודה הפנימי של המטבח ומצאה אותו רשום תחת הכותרת “חדר אוכל. בוקר” ועל ידו: “5 - 12”. רגע שָמחה, אך מיד חשבה: “לא יכול להיות! צריך לחפש הלאה, אולי גם פה יש ‘שמיניות’?” רפרפה על שאר הטורים, “צהריים”, “כלים”, “ארוחת ארבע”, “בישול” - ולבסוף מצאה את שמה שנית בטור “ארוחת ערב” ולידו, בסוגריים, (“19”). חבל. אף פעם לא גומרים לפני תשע וחצי. כל הערב אבוד.

כשקמה לעבודה בבוקר, עדיין היה חושך בחוץ. קור עז עמד באוויר. עובדי המטבח נצטופפו ליד הכיריים ולגמו קפה שחור מהביל. שתי מבשלות, שקמו כבר בארבע, הרתיחו חלב והכינו מנות לחברים היוצאים לשדה או לעבודות חוץ. עופרה עמדה ליד הכיריים עם יוסקה אחד ולאה אחת וחדווה אחת, ונתנה דעתה על כך, שכולם עומדים מכוּוצים, הראש משוך בין הכתפיים, אוחזים בספלים בשתי ידיים, ובין לגימה ללגימה משאירים את הספל סמוך לפה ונושפים בו.

“קר, אה?” אמר יוסקה.

“אהא,” הסכימה לאה, “באמת - איזה קור כזה. רואים שעוד מעט יהיה חורף.”

חדווה, ‘רַכזת חדר אוכל’, הסבירה לעופרה, מה עליה לעשות: להרים את הכיסאות על השולחנות, לשטוף את הרצפה, להוריד את הכיסאות ולערוך את השולחנות. חדר האוכל היה בנוי בשני אגפים. בזמן שעופרה עבדה באגף אחד בשטיפה, כבר נערך האחר בשביל המקדימים לאכול. באגף של עופרה היו ארבעה טורי שולחנות, תשעה שולחנות בטור, ולכל שולחן ארבעה כיסאות. רגע שקלה עופרה, אם לחַשב, כמה כיסאות יהיה עליה להרים, אך תיכף ויתרה, החלה להרים כיסא אחר כיסא ונזכרה בחלום שחלמה בלילה: היא הייתה צריכה לשלוח מִברק לאיזו אישה, שהיו לה פנים של רותי, אבל שמה היה חנה, והיא הייתה אימא של עופרה. היא הייתה הרה ושכבה במיטה, לבושה ומכוסה בשמיכה, נמנמה ואמרה: ‘תסלחי לי, שאני לבושה’. עופרה לא הבינה, למה עליה לשלוח לה מִברק, אם היא רואה אותה ויכולה לשוחח איתה? היא ניגשה לאשנב הדואר. הפקיד הושיט לה עיפרון וטופס של מִברק. לפתע לא ידעה, אם עליה לשלוח ברכה לחתונה, איחולים ליולדת או תנחומים לאלמנה. נבוכה מאוד, היא ליקקה את העיפרון מצידו החד ונוכחה לדעת, שהוא עיפרון קוֹפּי. ניגבה את הלשון באצבע וראתה, שכולה כחולה. “אני לא יודעת, איך עושים את זה,” אמרה לפקיד וכמעט פרצה בבכי. אחר כך הִצביעה על העיפרון ועל לשונה ושאלה: “זה לא רעל?” הפקיד צחק ואמר: “אַת לא צריכה לבכות בשבת, זה תענוג!” הוא לקח את העיפרון מידה וכתב: “אני משתתפת איתכם!” עופרה הבינה, שמילים אלו יתאימו לכל מִקרה. הפקיד הִסתובב והחל דופק בידו על המכשיר ששולח את המִברק. עופרה צעקה: “לא, לא! הם לא יבינו, הם יחשבו ש…” וברגע זה הִתעוררה בהרגשה לא נעימה. מיד הִתנחמה: “אין דבר. ממילא הוא לא יוכל לשלוח, כי לא אמרתי לו את הכתובת.” ונִזכרה, שהרי כל זה רק חלום, והצטחקה בביטול.

“איזה חלום טיפשי,” חשבה והרימה כיסא אחר כיסא, “בשבת הרי אין דואר. ואיך שהיא אמרה - שאסלח שהיא לבושה. מצחיק! זה הכול מהשיחות ששוחחתי אתמול בערב.” מתוך כך נזכרה בשיחתה עם רותי. “אַת פשטנית מדי, רותי, הייתי צריכה להגיד לה. בחיים לא הכול כל כך פשוט, כמו שאת חושבת. והיא הייתה עונה: מה אַת כבר יודעת על החיים, שושו? - תתפלאי. אַת חושבת, שרק אַת יודעת משהו על חיים, מה? - בכל אופן יותר ממך, במה שנוגע לבחורים. - טוב, אז תגידי לי, כמה בחורים כבר היו לך, אם אַת מדברת על זה כל כך הרבה.” אך לפני שרותי הִספיקה לענות, עופרה הִפסיקה את עצמה באמצע מחשבותיה: “די! אני צריכה לחשוב על כל זה באופן יותר רציני, ולא בצורה כל כך טיפשית, של דו־שיח עם רותי. קודם כול עלי להבהיר לעצמי: האם אני אוהבת אותו או לא? רותי בוודאי הייתה אומרת: אם אַת בכלל מפקפקת בזה, סימן שאַת לא אוהבת. - ומה זה בכלל לאהוב? - אני אגיד לך, אומרת רותי, בגיל שלנו אהבה זה… - דיי, אני כבר יודעת, מה אַת רוצה להגיד. וזה בכלל לא נכון. אני אף פעם לא חשבתי על זה. להפך. זה אפילו דוחה אותי קצת. על כל פנים, ביחס אליו. הדבר היחיד שהייתי רוצה, זה לדבר איתו. אני פשוט מחבבת אותו. וזה הכול. אפילו אילו הוא היה רווק, ספק, אם הייתי מנסה להִתקרב אליו. ומה הוא חושב עליי? לוּ, למשל, לכל אדם המחשבות שלו היו כתובות על המצח, או המעשים שלו. לוּ, למשל, לכל בחורה היו רואים על המצח איזו סִפרה - או שתי סְפָרות, או שלוש, חה־חה - המִספר - עם כמה בחורים היא כבר הייתה, ולכל בחור - המִספר, עם כמה בחורות. זאתומרת, בתנאי שרק אני הייתי רואה אותם, את המִספרים האלה ומלבדי אף אחד. רגע, מה שוב אני חושבת שטויות?”

בינתיים הִספיקה להרים את הכיסאות כולם ועתה טיאטאה, הביאה צינור, חיברה אותו לברז הִתיזה מים על הרִצפה. הקפה השחור כבר פעל את פעולתו, המים והתנועה ניערו אותה מקוּרֵי השינה.

“בדבר אחד רותי צדקה,” חשבה והִתיזה מים. “קודם כול עליי לדעת, מה אני רוצה. ובכן - באמת, מה? אני רוצה לחיות חיים כאלה, שלא אתחרט אף פעם על כלום, שאם פעם… לא, אלא: כאשר אהיה פעם זקנה ואסקור את חיי, אוכל לומר לעצמי: אילו יכולתי לחיות אותם שנית, לא הייתי חיה אותם אחרת. הנה זהו - חיים כאלה אני רוצה לחיות!” אבל בו בזמן שחשבה כך, זרמו מחשבותיה גם באפיקים נוספים. באחד מהם, למשל, ראתה את עצמה זקנה, יושבת בכורסה רחבה, מוקפת בנים ובנות ונכדים, וכולם מקשיבים לדבריה ביראת כבוד. באפיק אחד חשבה, שאילו כבר הייתה זקנה, בעצם… לא, אלא: כמובן כבר הייתה יודעת את הכול על חייה: מתי היא תינשא ומי יהיה החבר שלה, השותף לחיים? או, בעצם, כי זה יהיה הכול כבר עבר, מתי היא נישאה, ומי היה החבר? באותו זמן ממש שמעה את קולה של רותי מִתווכח איתה: “אף פעם לא להִתחרט?! אוי, שושו, את הרעיון הזה הִכניס לך לראש מישהו, שהוא לא הכי חכם. כי הרי זה בכלל אי־אפשר!” ובו בזמן נזכרה, שקראה דעה זו על החיים באחד היומנים של אביה. וכעת נתרבו ונסתבכו האפיקים: אולי בכלל לא תתחתני אף פעם, זָרם עוד אפיק, כי אף אחד לא ירצה אותך. - למה שלא ירצה? - או שאַת, ברגע האחרון… - איזה רגע אחרון? - והרי אילו הייתי זקנה, כבר הייתי יודעת מי יהיה הוא, וכשהייתי פוגשת אותו… איך הייתי יכולה לפגוש, אילו כבר הייתי זקנה? לא, אילו הייתי קודם זקנה ואחר כך שוב צעירה. באמת, מי זה יהיה? מי זה היה? ואילו הוא באמת היה רווק, או אלמן? אילו, נניח, בשעת הלידה… כי בעוד חודש היא צריכה ללדת… מניין לך שבעוד חודש? ואיך יודעים בקיבוץ, מתי כל בחורה בהריון, וקובעים בדיוק באיזה חודש? הרי לא מציצים?… אַת, רותי, אומרת, שתמיד מתחרטים - האִם אַת, למשל, לא מתחרטת, שנתת את הנשיקה הראשונה שלך לבחור, שאת אפילו לא זוכרת מי זה? לא, עופרה, - אומרת רותי. - אבל אַת, עופרה, מתחרטת, שאת כבר בת עשרים ואחת, ועדיין לא נתת נשיקה לבחור. כן נתתי, לאבא שלי. אוי, שושו, אַת כל כך מצחיקה! ומדוע הִסתירה אימא את היומן, עד שמצאתי אותו, כשהיא נסעה לחופש? אולי היא לא רצתה שאקרא, שהם היו חברים כבר מגיל שש־עשרה? בטח היא הִתביישה עם המחשבה, שאגיע למקום, שבו הוא כתב, “נפתולי אלוהים נפתלתי בין יִצרי ליוצרי, הוא רעיון התנועה”? משונה, שאבא חשב את רעיון הקיבוץ ליוצרו. “הוא עשאני למה שהנני,” כתב. רותי הייתה צוחקת לו. אילו אבא חי כיום, והיה בגילי, הוא היה מתאהב ברותי? ואילו אבא היה צעיר, ואני, נניח, כבר הייתי נולדת קודם, זאתומרת, שהוא בעצם לא היה בדיוק אבא שלי, או, יותר נכון, הוא בכלל לא היה אבא שלי, אז אילו, אני אומרת, הוא אז… - אבל כאן צלל ונעלם אף צל־הרהור זה.

כל אלה לא חלפו בדעתה בזה אחר זה, אלא זה בצד זה, והיא הִשקיפה עליהם, כמו טייס נישא במטוסו מעל נהר גדול, שהִתפצל להמון זרועות וזרועי־זרועות שמתפתלות בינות לשיחי הרדוף, נגלות ונעלמות, משתלבות ומתפרדות. הינה דוגית שטה בנהר והינה נתפצלה לשתי דוגיות, ושתי האחיות סוטות לזרועות מתפרדות והן מתפצלות עוד ועוד - הינה מאה דוגיות, מאות, אלף, והינה חזרו שתיים ונתמזגו, נתעלמו בסבך, חזרו ונגלו. וכולן אותה דוגית אחת, והאחת היא כולן.

“חיים כאלה הייתי רוצה לחיות,” חשבה עופרה. זו הייתה המחשבה הראשית, הנהר הגדול, האֵם. השאר היו יוּבָלים ויוּבָלים הפוכים, כאלה, שמצטרפים לנהר האֵם ומביאים לו מים מן המעיינות שבהרים, וכאלה, שנוטלים ממנו מים, שיוצאים מן הים שאין לו סוף, ומוליכים חזרה, ליערות עבותים, לגיאיות־סלעים. וגם על תמונה זו, תמונת הנהר והמעיינות והדוגיות, חשבה עופרה, וגם על כך, שהיא חושבת על כך. “חיים כאלה,” זרמה המחשבה הגדולה באפיק הגלוי. “ולחיים כאלה מוכרח להיות מצפן - וזה הרעיון. וכעת נשאלת השאלה: ראשית, האם מותר לי לאהוב אדם זר ברוחו למפעל שלנו, אדם שלעולם לא יהיה איש־קיבוץ (ואם אשכנע אותו? אם אציל אותו וישתנה פתאום דווקא בהשפעתי? - הסירה כמעט ונטתה לאחד היובלים(. שנית, איש זה נשוי. המותר לי, מבחינה מוסרית… (רגע! יש מוסר אמיתי ויש מוסר מסולף. אהבה איננה קניין. פעם, בשיחות קבוצה בתנועה, דיברנו על זה. הדוגית עמדה לסטות ליובל אחר(. מסתבר, שאסור לי להיגרר אחרי רגש זה, העומד בניגוד להכרה. והרי דיברנו על זה באחת השיחות: כשחלה התנגשות בין שכל לרגש, צריך… לא, לא כך דיברנו. אמרנו, שבכלל לא צריכה להיות התנגשות כזאת. האדם צריך, אמרנו, לחנך את עצמו מראש…”

“עופרה, דַי, דַי, מה אַת עושה?! אַת מתיזה הרבה יותר מדי מים! ובכלל, אַת צריכה להזדרז, אנחנו היום מפגרים באגף זה. כבר אחרי שש, ועוד לא התחלת לשפשף!” חדווה כבר גמרה את מלאכתה באגף שלה ועתה באה לסייע לעופרה.

עופרה ננערה, הסמיקה, ועבדה מעתה במִשנֵה מהירות. חדווה שפכה על פני הרִצפה כמה דליים של תמצית סבון ושתיהן שִפשפו את הרצָפות בכל כוחן. “זהו, עכשיו נתיז עוד פעם ונתחיל להוריד,” אמרה חדווה. כמחצית השעה גרפו את המים בידית שבראשה פס גומי עבה, וחדווה חזרה לאגף האחר. עופרה הסירה את הכיסאות והעמידה אותם כיסא־כיסא במקומו, ארבעה טורים, תִשעה שולחנות בטור, מאה ארבעים וארבעה כיסאות.

“ובכן, מה חשבתי קודם? הרי הִתחלתי בניתוח. ניתחתי את הרגש שלי מכמה בחינות: חיים היאים לאיש התנועה - המצפן הדרוש להם, שהוא הרעיון - חיפוש שותף בחיים, שיהיה שותף גם ברעיון - מוסר אישי ומוסר חברתי - חינוך עצמי ובעיית ההַרמוניה שבין שכל לרגש. אלו היו התחנות הראשיות בדרך הניתוח שלי.” ועופרה חשה גאווה, שהִצליחה להוליך את מחשבתה בדרך המלך המפוארת הזו, משל לקברניט שהשיט ספינתו בינות לשוּניות ולכֵפים מסוכנים. אך כבר נתפצלה הדרך: לפני עיניה עלתה תמונה של חדר ניתוחים, סביב שולחן הניתוח עמדו רופאים, פניהם רעולות למחצה, וכולם שלחו ידיהם במלאכה. על השולחן היה נתון הרגש שלה בדמות נערה, שארשת פניה נראתה מוּכּרת לעופרה. גם היא עצמה הייתה בין המסתכלים, אם כי נידמה לה, שהיא גם על שולחן הניתוח. איש לא דיבר, ועופרה הבינה, שנערה זו הרתה ללא נישואין ועתה מנתחים ניתוח הפלה. ביטנה של הנערה הייתה פתוחה וכל הרופאים בחשו בה במקלות ארוכים. אחד מהם הכריז: “הניתוח הִצליח. החולה מת.” הכול פרצו בצחוק של תזזית.

באותו זמן ראתה גם את התחנות הראשיות: בדרך נסע אוטובוס מהודר, מיוחד לתיירים, מלא אורחים מכובדים מחו"ל. עופרה ישבה ביניהם, הִביטה בנוף והבינה, שזו דרך מחשבתה ודרך חייה. הכביש היה, כמדומה, מעפולה לתל־אביב, התחנות חלפו במהירות: חדרה, בית ליד… וכבר היו בתחנה המרכזית בתל־אביב, כאן הִתרוצצו המון בני אדם ולכולם היו פרצופים מוּכּרים. עופרה רצתה לשאול אותם, מי הם ולאן פניהם, אך מישהו הִקיש שלוש פעמים ואמר בקול עבה: “זאת תחנה ראשית, זאת תחנה מרכזית, זאת תחנה סופית.” - “אני רוצה לנסוע הלאה!” צעקה עופרה. “בתחנה המרכזית מתחתנים ולא מתים!” וכבר ראתה את בית הקברות של הקיבוץ ומסע של לוויה. בתוך הארון, שהיה עשוי זכוכית שקופה, שכבה נערה ענוגה מאוד. עופרה צעדה בין הפוסעים והחזיקה זר גדול בידה. עם זאת ידעה, שהיא עצמה גם מתאבלת, גם שוכבת בארון. אותה נערה מתה הייתה, בעצם, בת־יפתח, שמתה בבתוליה, אבל בו בזמן הייתה גם עופרה. הינה באו ימים ארוכים וקצרים, חשבה, ארוכים לשינה, קצרים לאהבה! לפתע נעצר המסע ועל סוס לבן בא בן המלך. שלגיה קמה מן הארון והושיטה לו את התפוח.

עופרה נעצרה וחשה, שהסירה כמה כיסאות בעיניים עצומות. היא יצאה אל חדר הרחצה ושטפה את פניה. היתבוננה בראי - עיניים גדולות וחומות, מצח גבוה, שיער כהה וחלק, מבריק ורך, חזה נאה וגִזרה דקה.

“אני בהחלט יכולה למצוא חן,” חשבה. “ואף אחד, שהיה מביט בי, לא היה מתאר לעצמו, שיש לי מחשבות מוזרות כאלו. השאֵלה רק, אם יש מי שמביט.”

היא חזרה לאולם והסירה את שאר הכיסאות, הביאה מן המטבח עגלה עמוסה צלחות וחילקה אותן על השולחנות, ארבע- ארבע צלחות לשולחן. כשנזכרה בכל שחשבה, חיוך עצוב עלה על פיה: “בזמן האחרון אני כל כך הרבה פעמים נתקלת במוות.” פתאום פסקה לחלק צלחות, כי באה לה מחשבה חדשה, כפי שבא אורח־פתע: ידעו שהוא קיים, ובכל זאת מופתעים כשהוא ניצב בפתח. “אַת חושבת על המוות, עופרה, כי אַת בכלל לא חיה.”

עופרה נשמה נשימה עמוקה. שוב החלה מחלקת ועורכת, הפעם במהירות יתירה. “זאת מחשבה גדולה,” חשבה, “וחדשה. אני חיה בקיבוץ ועובדת כל יום עבודה קשה - בזה עשיתי את חובתי לרעיון. זה מספיק. לכן לפחות במחשבות וברגשות שלי מותר לי גם קצת… מותר לי קצת…” - מילים רבות נדחקו קדימה, כמו אסירים כלואים בצפיפות, שנפתחה להם דלת לחופש. וכל מילה־אסירה אחזה בידה תמונה, אבל לא תמונה־במסגרת, אלא תמונת־חיים, כמו בסרט: “להשתובב. כן, מותר לי קצת להשתובב!” והתמונה הייתה של סייח שנִמלט מן האורווה, הסַייסים רודפים, והוא בועט באוויר בחדווה ומשטה בהם. “להִשתחרר. כן, מותר לי גם קצת להשתחרר!” - וכאן ראתה אסיר, שהשומר שלו נירדם והוא סחב מכיסו את מפתח הכלא והתגנב החוצה. “להִתמכר. כן, גם להתמכר מותר לי קצת!” - וכאן ראתה דוכן בשוק, בו עמדה היא עצמה כתגרית ומכרה את עצמה לעוברים ושבים בצורת גרגירי אפונה הנתונים בשקיות נייר. הבריות נטלו את האפונה ומיהרו הביתה לבשל ממנה מרק. עופרה נעמדה, הליטה פניה בכפיה, ומלמלה לעצמה בחצי קול: “אוי, אל אלוהים, אל אלוהים - מה אני עושה עם המחשבות שלי?” וחייכה לעצמה על גינונים תיאטראליים אלה והמשיכה בעבודה.


5

שער החצר של הקיבוץ שלנו היה מרוחק אז מן הכביש הראשי. הוליכה אליו דרך סלולה, עטורה שׂדֵירת דקלים. אלה ניטעו לפני שנות דור. רוח סתיו הייתה רועשת ומרשרשת בכפותיהם היבשות ומשפשפת אותן אלו באלו.

באחד מימי נובמבר האחרונים עלו בדרך זו בחור ובחורה, שניהם בראשית שנות העשרים שלהם. אנחנו יודעים כמובן מי הם, אבל אנחנו משחקים את המספר המסורתי, העומד מן הצד ומשקיף בנעשה. ובכן, הם נשאו כל אחד מִזוודה ושוחחו ביניהם צרפתית. שניהם היו בעלי שיער מתולתל צהוב וקווּצות חומות מעורבות בו, עיני שניהם היו חומות כדבש ובדש החולצה נשאו משקפי שמש ולהם צבע אחד.

הנערה הִצביעה על השדרה וקראה:

“Regarde donc, Pierre,”, אמרה, “comme c’est beau" וכמה מתאים לנוף. הדקלים בריביירה אף פעם לא מרשרשים כל כך יפה."

הבחור עיקם פיו בחיוך דק, עמד והִניח את המזוודה לארץ.

“Elle est assez lourde,” אמר וניגב זיעה מפניו. מִבנה גֵווֹ היה דק וגמיש, קומתו בינונית. הנערה לידו עוד הייתה דקה וגמישה ממנו.

“בכלל דקלים הם צמחים ציוריים מאוד,” אמרה. “ובייחוד הכפות היבשות שעליהם. אילו הם היו גזומים ומטופלים כמו בריביירה, לא היו מוצאים חן בעיניי.”

“Toi, avec ta côte t’Azur,” - אמר. “כמה כבר בכלל היית שם, בחוף התכלת הזה?” התאנח, הרים את המזוודה והוסיף ללכת.

“Regarde donc, Pierre”, קראה הנערה, “Des moutons!”

לפניהם ניצב שער וסמוך לו דיר, שבחצרו הִצטופפו כבשים. “אתה יודע,” אמרה. “בוודאי נורא נחמד להיות רועה צאן. תאר לך, ללכת כל יום למרעה עם חליל ועם עוד רועה אחד צעיר. אתה חושב, שייתן לי פעם לצאת איתו, אם אבקש יפה?”

“מי?”

“הרועה הצעיר.”

פְּייֶר משך בכתפיו: “נסי!”

“והינה, שם - הבט! - פרות!” הֶראתה על הרפת. “והבט כמה זבל! אתה מרגיש את הריח? זה ממש ריח של כפר! אני חושבת, שזה דווקא יפה: כניסה פשוטה כזאת לכפר - בלי ערוגות ורדים ובלי דשאים מטופחים, אלא ישר - כבשים, פרות וזבל.”

“אולי גם בזה היית רוצה לעבוד?”

“הריח חזק מדי,” אמרה, “אתה יודע, פְּייֶר, ריח של זבל הוא טוב מרחוק, בכניסה לכפר, בתור רושם ראשון. אבל אני חושבת, שגם אין לי נעליים מתאימות. פְּייֶר, הגד - הריח הזה נשאר גם אחרי העבודה?”

“לא, אחרי העבודה הוא נהפך לניחוח ורדים,” אמר ושוב עמד לנוח. הנערה אף היא הניחה לארץ את המזוודה שלה ושמטה את מגבעת הקש מראשה אל עורפה.

“אתה יודע, פְּייֶר,” אמרה, “אני כבר נורא סקרנית.”

בדרך, מאחורי גבם, עלתה המולה, וכשסובבו ראשיהם ראו צמד סוסים אֲמוּצים, רתומים לעגלה ועליה בחור בבגדי עבודה כשל מכונאי, שפעם היו כחולים־כהים ועתה האפירו. הוא עמד על העגלה המיטלטלת עמידה יציבה של בעל־בית, ראשו נטוי קצת קדימה, החולצה הִשתרבבה מעל למכנסיו.

“הבט, פְּייֶר,” אמרה. “הוא יחף! תִראה, באיזו קלות הוא נוהג בסוסים רק ביד אחת! וכמה טבעי, שהוא לא מסורק.”

“מוטב שתעצרי אותו ותגידי לו, שייקח אותנו,” אמר פְּייֶר.

העגלה קרבה. הנערה נופפה מול העגלון במגבעת הקש.

“אַלוֹ, בחור,” קראה עברית. “קח אותנו בבקשה!”

העגלון עצר וצמצם את עיניו: “מַה 'תְ 'וֹמרת? לא 'בנתי כלום בגללַ 'רעש.”

הִביטה בשים לב בשפתיו, וחזרה ואמרה במעט פקפוק:

“אַלוֹ בחור, קח אותנו בבקשה.”

“נו, יאללה, תעלו,” אמר העגלון.

העגלה הייתה שטוחה וריקה והיו פזורים עליה גבעולי קש ועלי תלתן קצוצים. פְּייֶר הרים את המזוודה, הוציא ממחטה, פרש אותה וישב. אף הנערה העלתה את המזוודה שלה וישבה.

“תודה רבה מאוד,” אמרה לעגלון.

הבחור היחף סקר אותה מראש ועד כף רגל: סנדלים קלים וחדשים בלא גרביים, מכנסיים כחולים בתפר לבן, צמודים היטב עד מחצית הסובך ומעליהם חולצה דקה מאוד. ובתוך כל אלה - גוף דק וגמיש.

“אַלוֹ בחור,” אמרה. “אל תשכח לנסוע, בבקשה.”

העגלון הסמיק, זירז את הסוסים והעגלה זזה במעלה הדרך. “הבט, פְּייֶר,” אמרה צרפתית והורתה על גבעולי קש בלולים בתלתן, “זה בוודאי חציר מן השדה. אתמול, באונייה, היית חושב, שכבר היום ניסע בעגלה עם חציר ועם עגלון יחף?”

“לא היה איכפת לי לשתות מים קרים,” אמר פְּייֶר.

הייתה שעת בוקר מאוחרת. באסם התבואות טרטר המִזרה, בנגריה שרקו מסורים, ליד אחד המחסנים פרקו כמה בחורים שקים ממשאית וערכו אותם בערימה ליד הקיר. משהִשגיחו בעגלה ובנוסעים שעליה, פסקו מעבודתם ועמדו להביט. עגלה אחרת, רתומה לטרקטור קטן ועליה חביות אשפה, חלפה על פניהם. לאחד הבניינים היה גג בטון שטוח ועליו נבחו שני כלבי זאב צעירים.

“הבט, פְּייֶר,” קראה. “שמעת פעם, שיגדלו כלבים על גגות? אני חושבת, שהם שומרים מכאן על הכפר מפני ערבים.”

העגלה עצרה ליד פורקי השקים.

“זהו,” אמר העגלון.

“תודה רבה מאוד בחור,” אמרה.

היא ובן לִווייתהּ קפצו מן העגלה, ניערו את גבעולי הקש מבגדיהם ונטלו את המזוודות. העגלון נשאר עומד והִביט בהם. אחרי שפנו ללכת, סובבה הנערה את ראשה, והִביטה עוד פעם בסוסים וברגליו היחפות של העגלון. אז שמעה את אחד הפורקים שורק בשיניו ואומר:

“ואללה, אורי, איפה אספתָ 'תַ חתיכה הזאתי?”

ועל כך ענה הנשאל: “שתוק, היא מבינה עברית.”

והשיב לו המתפעל ששרק בשיניו:

“מבינה? יופי, שתבין! אני אוהב, שבחורות מבינות עניין!”

אז צחקה ואמרה: “פְּייֶר, אתה יודע, אני חושבת, שהם טיפוסים אוֹריגינאליים מאוד, הבחורים האלה.”

“תיכף היית צריכה לשאול איפה היא גרה,” אמר פְּייֶר.

“עכשיו אשאל.”

לפני בניין קטן, מוקף שלוליות, עמד גבר גוץ ורחב והעמיס כדי חלב ריקים על עגלת יד קטנה. כשקרבו, פסק מלעבוד והביט בהם.

“סליחה מאוד,” אמרה. “הגד לי בבקשה איפה גרה פה חנה?”

האיש הִביט בה, כאילו לא הבין. לכן שָנתה שאלתה.

“חנה?” שאל לאיטו ובנחת. “איזו?”

“החברה חנה. שם המשפחה חנה צֶדֶרבּוים,” בֵאֲרה.

אז נגה אור על פניו: “אה, חנה אָלף. כי יש לנו כאן גם חנה בֵית, חנה גימל וחנה לָמֶד. אבל אַת בוודאי מתכוונת לחנה אלף. כי אַת בת האח שלה מצרפת.”

“כן,” אמרה.

“אה, וזה האח שלך, פְּייֶר?”

“כן,” אמרה.

“ואַת שמך רֶנֵט, נכון?”

“כן,” אמרה. “אבל קוראים אותי בעברית ‘אורה’.”

“הייתם בצרפת אצל הדוד שלך, נכון?”

“כן,” אמרה וחייכה.

“ואיך כבר יכולתם להגיע? הרי האוניה באה רק הבוקר?”

“נסענו בשעה תשע באוטובוס,” אמרה.

“אה, נכון, יש אוטו גם בתשע. את זה באמת לא לקחתי בחשבון,” אמר בתוכחה עצמית חרישית. “חנה כתבה לך, שהָרגל שלה בגבס, והיא לא יכולה לבוא לנמל?”

“כן,” אמרה, “אנחנו יודעים. היא שברה את הרגל שלה. אני רואה, אתה יודע הרבה.”

האיש חייך בענווה.

“עכשיו תישארו אצלנו כמה שבועות, נכון? נו טוב, יפה מאוד, יפה מאוד.” על מילים אלו חזר במלמול, הִביט בהם ושוב אמר: “נו טוב, יפה מאוד,” העמיס את הכד האחרון ונכנס לבניין.

“מה הוא דיבר שם כל כך הרבה, התֶרח הזה?” שאל פְּייֶר צרפתית.

“הוא דיבר… הוא דיבר כל מיני…” אמרה בפיזור דעת.

“הוא אמר לך, איפה היא גרה?”

“לא, את זה לא אמר. בוא נלך הלאה ונשאל עוד פעם.”

פְּייֶר התאנח ונטל את המזוודה. זמן מה הלכו בשתיקה, עד שאמרה אורה: “פְּייֶר, אני חושבת, שבצד ההוא רובע המגורים שלהם, אבל בצד הזה שוב נגיע לחקלאות. בכל אופן, לפי הריח.”

“אז מה הוא אמר שם כל הזמן, אם הוא לא אמר כלום?”

“שקוראים לה כאן חנה אָלֶף. למה אָלף? מה אתה חושב, פְּייֶר?”

“אולי היא התחתנה,” אמר והִגביה את גבות עיניו.

“הִתחתנה! אתה חושב שהייתה מתחתנת ולא הייתה כותבת לנו? אני חושבת, שוודאי היא בת ארבעים וכמה. הרי הבת שלה חזרה מן הצבא לפני יותר משנה.” אורה הרהרה רגע והמשיכה: “אתה יודע, פְּייֶר, אני חושבת, שזה נחמד מאוד, שבנות הולכות לצבא. זה ודאי מרחיב להן את האופק שלהן, לא? אני, למשל, ברצון רב הייתי הולכת. בעצם, אתה יודע, אילו היינו נשארים כאן, גם אני הייתי יכולה להתגייס. ובעצם גם אתה. מה אתה אומר, פְּייֶר? היה לך חשק להתגייס? פְּייֶר, תגיד משהו!”

“מה שמה של הבת הזאת?” שאל. “אני תמיד שוכח.”

“שֵם משונה כזה. מתחיל ב’או', כמו ‘אורה’. משהו מהתנ”ך, כל השֵמות המסובכים מהתנ“ך, אתה יודע, פְּייֶר, אני חושבת שזה בכל זאת יפה, שיש למישהו שֵם מהתנ”ך. אתה תצטרך ללמוד כאן קצת עברית, פְּייֶר, לפחות כמה מילים, חנה לא יודעת צרפתית אף מילה אחת. היא הרי כתבה לנו שפעם…"

“אני יודע,” שיסע את דבריה.

“למה אתה זועף כל כך, פְּייֶר?” שאלה והִניחה את המזוודה. “מאז ירדנו מן האוניה יש לך מצב־רוח רע, נכון?”

“אני עייף,” אמר, “ואינני סובל דודות.”

“אתה הרי לא מכיר אותה.”

“אינני סובל דודות בכלל, גם כאלו שאינני מכיר.”

“אוּלי היא נחמדה? פְּייֶר, אני חושבת שזה דווקא יכול להיות, שהיא דודה נחמדה.”

“היא דודה. ובעצמך אמרת, שהיא בת ארבעים וכמה.”

“הרי לא נהיה כאן כל הזמן. נטייל בארץ.”

“בכל מקום שנבוא אני אֵשב כמו גולם,” אמר. “אַת תדברי ותדברי, כמו שאַת אוהבת, ואני אפילו לא אוכל להשגיח, שלא תגידי יותר מדי שטויות בבת אחת.” למן הרגע שהחל לדבר, נתבהרו פניו קצת.

אורה פרצה בצחוק. הרימה את המזוודה, שוב פנתה ללכת ואמרה: “אפשר לחשוב עוד, שאתה החכם במשפחה. אתה יורע, פְּייֶר, אילו יוחאי עוד היה חי, בוודאי היה משכנע אותך, שתישאר. אומרים, שכשהיה בשליחות בצרפת, הִצליח לעשות שָם תעמולה כזו, שהמון צעירים הִשתכנעו ועלו. ראית פעם את התמונה שלו? הייתה לו הבעת פנים רוחנית אצילה, אני אומרת לך, ממש אצילה. אני חושבת ש…”

“איך הוא מת? נהרג, נידמה לי, נכון?”

“בוודאי. הרי דוד שלמה סיפר לנו פעם, אינך זוכר? הרגו אותו, אני אומרת לך, שזה נורא עם הערבים האלה. הם ירו בו, בזמן שנסע אל קיבוץ צעיר, ללמד אותם, איך לחיות חיי קיבוץ. אתה יודע, פְּייֶר, אני חושבת, שזה מוות יפה מאוד. לכן התפלאתי, שיכולתָ לחשוב, שחנה תתחתן עוד פעם. אישה שהיה לה בעל כל כך נאצל, שמת מוות כזה נשגב, מות גיבורים, ויש לה בת גדולה כזו - אינני חושבת, שאישה כזו מִתחתנת עוד פעם. אני, למשל, חושבת, שאילו הבחור שלי…”

“קודם שיהיה לך.”

“אתה נורא ציני, פְּייֶר. תמיד אתה מפריע לי בחלומות שלי. עכשיו כמעט הִמצאתי לי סיפור, מה היה, אילו היה לי בעל שהיה מת מות גיבורים, ובבת אחת קִלקלתָ את הכול.” היא צחקה, אך שיסעה עצמה: “אוי, פְּייֶר, תביט - תינוקות! כאן בית התינוקות שלהם! כמעט עברנו ולא הִרגשנו! אתה יודע, שכאן כל התינוקות בבית אחד ולא אצל ההורים? הינה, תִראה!”

בחצר של בית עטור גדר נמוכה שכבו ועמדו פָעוֹטות בתוך לולים. אחדים אחזו בשלבי הלול והִביטו בעיניים גדולות בעוברים, אחדים שכבו על בִטנם וישנו וזבובים צבאו על נחיריהם ועל לחייהם. שניים־שלושה געו בבכי.

“הבט, פְּייֶר - ההוא שם מוצץ אצבע! תִראה את ארשת הפנים שלו! ממש פילוסוף! אתה יודע, אני חושבת, שתיכף אחרי הלידה אפשר להכיר את האופי של תינוק על פי הפנים, מה אתה חושב, פְּייֶר?”

“אַת חושבת וחושבת, ואנחנו לא מגיעים,” אמר, הִניח את המזוודה וניגב את הזיעה ממצחו.

“תיכף אשאל. רק רגע תן לי עוד להביט בהם. אני משתגעת אחרי ילדים. אתה יודע, אני חושבת, שזה צריך להיות טוב מאוד בשביל התינוקות: נותנים להם כאן ישר את כל הטיפול המדעי. שמעתי, שכאן כל מטפלת לומדת המון פסיכולוגיה וכה הלאה.”

“מה: ‘וכה הלאה’?” שאל.

“פסיכולוגיה, ועוד דברים כאלה. אתה הרי מבין למה אני מִתכוונת.”

“לא,” התעקש, “אינני מבין בכלל.”

“אז אַל תבין,” אמרה. “הינה, עכשיו אני שואלת את האחות הזאת.”

מן הבית יצאה בחורה בת גילה של אורה, לבושה סינר לבן ומטפחת לבנה לראשה, ובאמת נִראתה כאחות בבית חולים.

“אַלוֹ, בחורה,” קראה אורה. “סליחה מאוד. איפה גרה חבֵרה חנה?”

הבחורה צעדה עוד צעדים אחדים, נעמדה ושאלה: “חנה? איזו?”

“חנה אָלף.”

“חנה אָלף?” שאלה בתימהון ואחרי רגע קראה בשמחה: “אה, אַתם… רגע אחד!” בריצה ניגשה עד הבית וקראה פנימה: “יהודית, אני מוכרחה לרוץ רגע. באו אלינו אורחים מחוץ־לארץ. אני רק לוקחת אותם לחדר ותיכף חוזרת.”

מבפנים ענה קול: “שמעי, עופרה, זה לא בא בחשבון עכשיו. אני לא יכולה לעזוב את נועם לפני שאחתל אותו. הוא באמצע האמבטיה. אַת מוכרחה קודם להכניס אותם. אחרת יקבלו מכת שמש.”

הנערה שוב פנתה אליהם וקראה: “רגע אחד, רגע אחד! תחַכו בבקשה כאן!” ניגשה אל הלול, תפסה אחד התינוקות הבוכים, ואמרה לו: “נו, נו, שה־שה, כבר, כבר, תיכף, הינה!” ונכנסה איתו לבית. התינוק אכן חדל לבכות. אחרי רגע חזרה, נטלה תינוק שני, ואמרה לו כמו שאמרה לראשון. כך הִכניסה את כל השאר.

בינתיים לחשה אורה לאחיה:

“שמע, פְּייֶר, אני חושבת שזאת היא. שמעתָ, איך קראו לה? לא? אה, נכון, שכחתי שלא הבנתָ. נכון, שהיא יפה? הלבוש שלה הולם אותה. שמע, פְּייֶר, אני בטוחה שזאת היא. עוד תִראה שיש לי חוש.”

אחרי זמן מועט חזרה עופרה ופנתה אליהם. במחצית הדרך נתנה דעתה, ששכחה להתיר את הסינר ולא הסירה את השביס. נעמדה אפוא על המִדרכה, הסירה אותם ותלתה על אחד הלולים. אז חזרה אליהם.

“אני עופרה,” אמרה, “אַת, אורה, הרי למדת עִברית, נכון? ואתה, פרץ? בואו, אקח אתכם לחדר של אימא.” כשניגשה אליהם, כמעט הושיטה את שתי הידיים כאומרת לחבק אותם, אבל מיד כמו הִתעשתה והושיטה יד לאורה תחילה ולפְּייֶר אחר כך.

“Qu’est-ce qu’elle dit sur moi là־bas?” - שאל פְּייֶר. “תגידי לה, ששמי פְּייֶר ולא שום פרץ!” אחרי כן לחץ את ידה ושאל:

“Perhaps you speak English?”

“Yes, a little,” - ענתה עופרה.

“Well, that’s better,” - אמר פְּייֶר. - “I asked my sister to tell you, that I don’t like to be called Peretz, but Pierre.”

“But Peretz is a beautiful name,” - מחתה עופרה.

“May be,” - אמר פְּייֶר. “האם היית מסכימה להיקרא… נאמר, בשם Ophélie?”

“אבל עופרה הוא השם שלי,” אמרה אנגלית. “והוא שֵם עִברי ואין צורך לשנות אותו.”

“וֶל, וככה בדיוק פְּייֶר זה השם שלי, וגם אותו אין צורך לשנות.”

עופרה כבר עמדה להשיב, אבל לא אמרה דבר. נטלה את המזוודה של אורה והוליכה אותם לחדרה של אִימהּ.


6

בזמן האחרון נתנו רבים את דעתם, שיש משהו אפוף סוד בהִתנהגותו של מיכאל אלדד. באחרונה הובאה לקיבוץ מחרטה חדשה וכל המסגרים קפצו על ההִזדמנות ורצו לעבוד בה. אפרים ניסה את כוחו וקיבל שיעורי הדרכה ממסגר של קיבוץ שכן, אך כנראה בלא הצלחה יתירה, כי כאשר שאל אלי ניר בחשאי את המדריך, איך אפרים מתקדם, גיחך הלה: “מה אתם רוצים? הוא בן חמישים. בגיל כזה כבר לא לומדים כל כך מהר מקצוע חדש.” אלי גם הוא התחיל לחרוט ואפילו שקד על ספר לימוד, אבל עד מהרה התברר - גם לאלי עצמו - שמיכאל עולה עליו בכול. גם מיכאל שקד על “הטכנולוגיה של המתכת” ואחרי שבועות מעטים כבר הצליח לחרוט חרוטים ותברוגות דו־צדדיות, עבודות שאפרים ואלי “אפילו לא מעיזים לחלום עליהן”, כמו שהודה אלי, ואז הִפסיק אפרים את לימודיו והִשאיר את המקצוע החדש, “הצרה הצרורה הזאת, אפילו שזה מכניס כסף”, לצעירים ש“יש להם יותר ראש ויד ותחת”. כך הוחלט, שמיכאל יהיה המומחה לחרטות.

ודווקא אז הוא הודיע, שברצונו לעזוב את המסגרייה ולעבור - למטבח. סיבות? ובכן, הסיבות… בעצם אין סיבות מיוחדות, אלא שממילא כל בחור צריך לתת תורנות של חצי שנה במטבח, אז הוא, מיכאל, רוצה לעבור את התור הזה דווקא עכשיו. אפרים ואלי העידו - בעת שדנו בדבר במקלחת של מרומי ובמקלחת של משה גלעדי - שלא נפל דבר, כמו שאומרים, לא היה שום ריב, שום “רקע אישי” במסגרייה, גם לא היה סביר, שהתאהב באחת מעובדות המטבח. לעבודת המטבח יצא שם רע, של עבודה מעייפת ומעצבנת, מקלקלת את שנת הבוקר וגוזלת את שעות הערב, כולם ניסו להשתמט ממנה, לכן - כיוון שמיכאל התעקש, - נתנו לו מבוקשו והעבירו אותו למטבח.

אבל דווקא אז פתאום שינה את דעתו ודרש בתוקף, שישאירו אותו במסגרייה. למה? ככה. ובכן הִשאירו אותו, בעיקר בגלל עבודת המחרטה. אך מיכאל חדל להתאמן בחרטוּת. כשם שקודם הִקדיש את שעות הפנאי לאימוני ספורט ואחר כך - לחריטה, כך ניפנה עכשיו לתחביבו הישן - האופנוע שלו. עד כה החזיק אותו בתל־אביב, במִקלט, אצל אימו. כשהיו שואלים, מדוע אינו מביא אותו לקיבוץ, היה עונה, שאם יביא, יבואו כולם לבקש סיבוב, החצרן יצטרך אותו לגשת רגע למשאבת המים, רכז המטעים יהיה מוכרח לקפוץ להודיע משהו דחוף לעובדים במטע החדש, על יד ההרים. ואם יסרב לתת, ידרשו ממנו, שימכור אותו וימסור את הכסף למזכירות, מפני שאופנוע פרטי יוצר, כאמור, בעיות חברתיות מסוימות, כפי שינסח זאת זאב. עתה הביא אותו באחת השבתות, תיקן ושיפץ, והיה מרבה לטפל בו ולנסוע עליו. לאן הוא נוסע? אף אחד לא ידע זאת בדיוק. ראו, שהוא נוסע לצד חיפה, ופעם מישהו גם ראה אותו בחיפה עצמה. כששאלו אותו, היה עונה בחיוך: “יש לי עִניינים.”

תחילה חשבו, שזה משהו שנוגע לספורט או לנגינה על גיטרה - אולי הוא נותן שיעורים כדי להרוויח כסף פרטי? זאב רמז לו פעם: “אנחנו יודעים שאתה בחור טוב וכמו שאומרים בן חיל. אבל אתה צריך להבין, מיכאל, שיכול מישהו לבוא, ולשאול את המזכירות בדבר הנסיעות התכופות שלך, שאומנם אינן פוגעות בעבודה שלך, אבל, כאמור, כפי שאתה בוודאי מבין…”

“מה שייכות הנסיעות שלי למזכירות?” ענה מיכאל.

זאב ענה בקול משַכך־רוגז: “לא, זאת אומרת, נכון. אני שואל רק בקשר לבנזין, מאין אתה לוקח אותו?” מיכאל זיעֵם את גבותיו: “לאופנוע שלי יש בסך הכול כוח סוס אחד והוא צורך ליטר בנזין למאה קילומטר. תשאל את החצרן, ותשמע ממנו, הוא רושם כל גלון.”

“כן, כמובן, זאת לא הבעיה. אני אומנם לא מבין הרבה בענייני אופנועים, אבל אין לי ספק, שמה שמסרת לי בעניין הבנזין הוא נכון. אנחנו הרי יודעים, שאתה בן חיל. אבל אם אומרים, שאתה נותן שיעורים בהִתעמלות, ועל ידי כך… ובכן, יש כל מיני שמועות… מצחיקות, כמובן… כל כך צחקתי היום. מישהו אומר, למשל, שאתה מלמד בחיפה הִתעמלות, בשביל לחסוך לך כסף לנסוע לאולימפיאדה הבאה לאוסטרליה.”

מיכאל צחק גם הוא ואמר: “ובכן, זאב, אני יכול להרגיע אותך: אני לא נותן שיעורים, אלא מקבל מין שיעורים כאלה.”

מאז פשטה השמועה, שמיכאל לומד לנגן על גיטרה. אומנם עדיין לא היה מובן, מדוע הוא נוסע לשם כך פעמים אחדות בשבוע. אולי המורה לגיטרה שלו העביר לו כמה תלמידים מתחילים, ועל ידי שהוא מלמד אותם, יש בידו לשלם למורה בשביל השעורים לעצמו? הרי היה מִקרה דומה בגינֶגר, הקיבוץ השכן, ושם אף נעשה הסכם זה בידיעתה האילמת של ועדת התרבות. זה הִרגיע את הרוחות.

האמת הייתה, שמיכאל נסע לטיפול אל האנליטיקאית דר. המבורגר. כסף היה לו - על כל פנים לזמן הראשון: לפני שבא לקיבוץ חסך ארבע מאות לירות, הכסף היה מושקע בבנק והסכום אפילו גדל קצת במשך השנה. תחילה חשב מיכאל למסור אותו לקיבוץ, כשיגמור את תקופת המועמדות. אבל אחרי כן אמר לעצמו, שאין סיבה, שיהיה מהדר מן המהדרין: אם החיילים בני הקיבוץ מִשתמשים בחסכונות שלהם לעצמם, מוטב שיקנה לו בהזדמנות אקורדיון טוב או מכשירי פיתוח למצלמה שלו - ובעקיפין ייהנה מזה גם הציבור. עתה גמר אומר להקדיש כסף זה להוצאות האנאליזה. היה ברור לו, שסכום זה לא יספיק. כשיאזל, יוכל למכור את המצלמה ואם יהיה צורך - אפילו את הגיטרה. גם את האופנוע היה מוכר - לולא היה הכרחי בשביל הנסיעות. ונסיעות אלו הן שגרמו לו שיתנהג התנהגות כה מוזרה.

תחילה כתב אל הרופאה וביקש שתקבע לו תור. ענתה, שבאופן חד־פעמי תוכל לקבל אותו ביום פלוני בשעה פלונית. רבע שעה לפני המועד כבר עמד מיכאל למטה ברחוב וחיכה. ובדיוק בשעה היעודה - בחמש - עלה. הרופאה בעצמה פתחה לו, הושיטה לו יד לשלום והוליכה אותו אל הטרקלין, שכבר ישב בו פעם.

תחילה שוחחו על כול שבינו ובין רינה. מיכאל חש, שהוא מתאר את המצב קשה משהיה באמת, כדי שלא תהיה לה אמתלה לסרב:

“כשהייתי אצלך בפעם האחרונה,” אמר, “אַת אמרת לי, שלהרבה זוגות צעירים יש בהתחלה קשיים, שאחר כך זה עובר. אבל אצלנו אין שינוי לטובה. אַת מוכרחה לעזור לי, דוקטור. הרי בעצמך אמרת, שאת יודעת, כמה זה מדאיג ומבייש.”

ושוב, כמו בפעם ההיא, עמדו דמעות בעיניו. הרופאה הביטה בו רגע בשתיקה, חייכה ואמרה: “טוב. ננסה. אבל חובתי להפנות את תשומת לבך לַתנאים, שבהם מותנה טיפול כזה.”

והיא מנתה תנאים אלה בקול חדגוני וכמו בעייפות: ראשית, אמרה, שומר כל צד על זכותו להפסיק טיפול זה באמצע, אבל רצוי שהפסקה זו, אם תחול, תהיה גם היא פרי החלטה משותפת ונושא לדיון. שנית, מתחייב המטופל לומר את הכול, והרופא מתחייב לשמור את הדברים בסודיות מוחלטת. שלישית, אמרה, מתחייב המטופל שלא לקבל שום החלטה חשובה בחייו - כגון נישואין או גירושין - בזמן הטיפול. מיכאל שאל בתימהון, על שום מה. הרופאה השיבה, שבמשך הטיפול חלים שינויים בדעותיו של החולה ובאישיותו, ורצוי לחכות עם כל החלטה עד סיום הטיפול. מיכאל חקר, מה עלולות להיות הסיבות להפסקת הטיפול באמצע. האם קורה, שהרופא יסרב להמשיך עם חולה מסויים? קשה לברר זאת על רגל אחת, השיבה. תמיד יש מקום לגורמים בלתי צפויים מראש. לבסוף דנו על “עִניינים טכניים”: ניסו לקבוע שעה קבועה, שלוש פעמים בשבוע, בה יוכל לבוא העירה. תחילה אמרה, שאין לה אלא שעה פנויה אחת, בבוקר. אז הודיע מיכאל בקיבוץ, שרצונו לעבוד במִטבח, כי רק שם היה קל ונוח להיפנות בשעות הבוקר: תמיד ניתן לעבוד במִשמרת השנייה, אחרי הצהריים. אבל כעבור שבועיים הודיעה לו הרופאה, שבאורח פתע התפנתה דווקא שעה אחת לפנות ערב, וזו שבבוקר נִתפסה. עתה לא הייתה תועלת בעבודת המִטבח, ומיכאל חזר למסגרייה. אילו היה נוסע באוטובוס, לא היה מספיק להגיע העירה ולחזור. אז ניזכר באופנוע שלו והביאו מתל־אביב. השמועות שנפוצו, שהוא נותן שיעורי התעמלות או לומד לנגן על גיטרה, לא היו למורת רוחו.


7

כששוב בא אל הרופאה, היה סקרן לדעת, איך יתחיל הטיפול ממש. הוא לא ידע דבר על פסיכולוגיה או על פסיכואנליזה, גם לא הִבחין בין מושגים אלה, והִתייחס לכל התחום - הוא לא רצה לקרוא לו “מדע” - בחשד ובביטול. בכל זאת שאל, בסוף הפגישה הקודמת, אם כדאי שיקרא ספר מקצועי על טיפולים כאלה או על פסיכולוגיה? הרופאה השיבה בשלילה מוחלטת. אדרבא, היא ביקשה, שלא יקרא ספרים כאלה עד לגמר הטיפול.

כשרצה מיכאל לשבת בכיסא שמול שולחן הכתיבה, כפי שישב בשתי הפגישות הקודמות, ביקשה הרופאה שישכב על הספה.

“למה לשכב?” תמה. אולי היא רוצה לבדוק אותו? הוא הִסמיק.

“כך נהוג אצלנו,” אמרה.

מיכאל שכב. שׂם תחת הראש כרית קטנה, שהיא הִגישה לו. היא ישבה בכורסה, למראשותיו, באופן שלא יכול היה לראות אותה, והחלה, כמדומה, לסרוג.

“אבל איך אפשר לדבר ככה,” מחה. “כשאני לא רואה אותך?” וסובב את ראשו.

הרופאה נשמה נשימה קצרה. “כך נוהגים תמיד,” אמרה. “אחרי כן תִתרגל וגם יהיה לך יותר נעים ככה. תהיה יותר חופשי לדבר.”

מיכאל עוד הִתווכח קצת והִשתתק. גם היא שתקה. “ובכן,” שאל לבסוף, “במה נתחיל?”

“אתה תתחיל לדבר,” אמרה. “כל מה שתִרצה ועל כל מה שיעלה על דעתך.”

“בכלל לא חשוב על מה?”

“לא, זה בכלל לא חשוב.”

“ואם לא יעלה על דעתי שום דבר?”

“ודאי כבר עלו על דעתך כמה מחשבות מאז שהִתחלתָ לשאול.”

מיכאל נזכר, מה עלה על דעתו אך לפני רגע, כשאמרה לו לשכב, פִקפק רגע, והחליט שלא לומר זאת. בקדחתנות חשב על משהו אחר, ולא יכול להמציא כלום. לכן שאל: “ואיך זה יעזור לי?”

בו ברגע נִזכר, שכשהיה קטן, אולי בן חמש, לקחה אותו אימו לרופא שיניים. גם אז הִתנהל משא ומתן ארוך בינו לבין הרופא: מה יהיה, אם אפתח את הפה? תכניס את הצבת? בשביל מה? רק למשש את השן, ולא לעקור? אתה מבטיח? ומה ייצא לך מזה שתמשש אותה, את השן?" אחרי דין ודברים מייגע פער את פיו, הרופא הִכניס צבת מבריקה, חדה ומשוננת, מתוך הבטחה מפורשת, שרק ייגע בשן, לראות, כמה היא מִתנדנדת, אבל בשום אופן לא יעקור, ומיד, בעוד אימו ועוזרת־הרופא מחזיקות אותו, הרופא כמובן עקר. מיכאל בכה מעלבון יותר מאשר מכאב. ואימו צחקה ואמרה, אתה רואה, זה בכלל לא כל כך נורא. הוא כעס עליה יותר מאשר על הרופא.

“במשך הזמן תִראה, שזה יעזור, בתנאי, כמובן, שתשמור על הכלל היסודי - לומר את הכול, כל דבר, בין אם זה טוב או אם זה רע בעיניך, בין אם זה חשוב ובין אם זה טפל בעיניך… כל דבר שעולה על דעתך.”

“בין, בין, בין…” חשב בטינה ובקול אמר: “הינה, עלה על דעתי, למה אַת אומרת תמיד ‘בעיניך’.” וחש עצמו ילדותי ומקנטר והִסמיק.

“אמרתי ‘בעיניך’, מפני שלנו, האנליטיקאים, יש הערכה אחרת: אצלנו אין דבר בלתי חשוב.”

“ואין גם אין טוב או רע?”

“בזמן הטיפול יש לנו רק מטרה אחת - להבין את אישיותך ואת הקשיים שלך. לכן לעולם לא אגיד לך שום דברי הערכה או תוכחה על מחשבותיך ולא אטיף לך מוסר, רק אעזור לך להבין אותך.”

הוא רצה לשאול: “ואם אסַפר לך, שרצחתי אנשים ואנסתי בחורות ופוצצתי בתים?” אך במקום זאת שאל: “ואם מישהו מסַפר לך שהוא רצח, נניח, או… או… או - נניח פוצץ בתים?”

תפסתי אותך, חשב. אם תודיעי למִשטרה - אַת בוגדת במטופל שלך, ואם אַת לא מגלה, אַת חוטאת לציבור!

“אנסה לברר לו במשך הזמן, מדוע יש לו חלומות אכזריים כאלה. בוודאי היו לאדם כזה אכזבות רבות בחיים.”

“לא, אני מתכוון, אם הוא באמת עשה את כל זה.”

הרופאה חייכה. “אנשים כאלה לא באים לטיפול,” אמרה בקול שקט ובוטח.

נשתררה שתיקה ארוכה. מיכאל התעקש ולא אמר כלום. אחרי כמה דקות כבר הייתה השתיקה כבדה מנשוא. מיכאל סובב את ראשו וראה את האישה הזקנה יושבת בשלווה בכורסה שלה וסורגת. עיניה היו נעוצות בכלי הסריגה. יתכן, חשב, שכלל לא הרגישה במבט. הוא חיכה עוד כמה דקות, שנִדמו לו כנצח. ומה שהִרגיז, שבתחרות זו, של מי יותר עקשן? היא תמיד תצא המנצחת: היא יכולה לשבת ככה עד סוף השעה, מה איכפת לה? זה הכסף שלו, לא שלה. הוא הִביט בשעון ונִבהל: כבר עבר הרבה זמן.

“דוקטור,” אמר. “אַת מחכה שאני אגיד משהו?”

“כן.”

“מה להגיד?”

“את הדבר הראשון שיעלה על דעתך.”

“עלה על דעתי משהו, אבל הוא לגמרי לא חשוב ולא שייך.”

“מיכאל, הכלל היסודי הוא, שעליך לומר את הכול.”

“ואם אני לא אגיד משהו?”

“לא תוכל להתקדם בטיפול.”

"אהא. נו טוב, בעצמך תִראי, שזה בכלל לא חשוב. פעם סיפרו לי, שבסין קיים מִנהג כזה: כל רופא, כשאחד החולים שלו מת, מוכרח לשים דגל שחור לפני הבית שלו. ולפי מִספר הדגלים רואים, מה טיבו של כל רופא. פעם חלה הקיסר. אז חיפשו וחיפשו, עד שמצאו רופא, שהיה לו רק דגל שחור אחד. ואחרי שהוא נתן לקיסר איזו תרופה, הקיסר שאל אותו: ‘תגיד, איך הצלחתָ, שרק חולה אחד מת אצלך?’ ענה לו: ‘כי רק אתמול התחלתי במִקצוע והיה לי רק חולה אחד, שקיבל אותה תרופה שנתתי לך, אתה השני.’ ומיכאל סובב ראשו, לראות אם היא תצחק. הרופאה לא צחקה וסרגה בפנים שלֵווֹת. אך הוא נתקף בבולמוס של צחוק וצחק וצחק, מבלי יכולת להפסיק. וככל שהתבייש יותר בצחוק זה, לא היה יכול לכבוש אותו. לבסוף נירגע, השתעל, שאף אוויר והִרגיש ביתר שאת, כמה צחוק זה היה טיפשי ולא במקומו.

“נו, אַת רואה שזה היה משהו בכלל לא חשוב? מה יצא לך מזה שסיפרתי את זה?”

בו ברגע נזכר, כמה חקרה אותו רינה, אם היו לו הרבה חברות לפניה, ואם היא שפן ניסיונות אצלו. “טוב, שהיא לא יודעת על זה,” חשב והִתכוון לרופאה, “אחרת היא תיכף הייתה משתמשת בזה נגדי.”

“האם באמת כדאי לך למות בשביל להעניש אותי?” שאלה.

מיכאל היה מופתע: “אני? למה? מה פתאום? מה זה שייך?”

“הרי זה מה שהסיפור שלך אומר: אם מת אחד החולים, נענש הרופא: אחרים כבר אינם פונים אליו.”

“אבל אני לא דיברתי בכלל עלייך ועליי.”

“נכון, אבל יש משהו משותף.”

“בכלל לא חשבתי על זה,” אמר. ברגע זה נזכר, שפעם, פעם אחת בלבד, ירד שלג בתל־אביב. הוא היה אז בן ארבע־עשרה או בן חמש־עשרה, אמו הציקה לו מאוד, שלא ייצא לרחוב בלא מעיל. והוא, להכעיס אותה, יצא בסווֶדֶר דק, ללא כובע, ללא כפפות, אימו בכתה, והוא באמת קפא, רעד מקור, אך לא רצה לחזור הביתה. גם מחשבה זאת החליט לא לספר, כי היא הייתה מוצאת בה חיזוק לדבריה. במקום זאת שאל בקִנטור: “זה כל מה שאת מוצאת בסיפור שלי? אולי מסותר בו עוד משהו חשוב?”

“כן,” אמרה, “מתגלים בו כמה דברים חשובים, הינה, למשל, מסתבר מתוכו, שעברו עליך אכזבות רבות, נעשית חשדן מאוד ושלחתָ את הקיסר שלך, שייפול לידיו של רופא לא־יוצלח גמור: כבר את החולה הראשון שלו הִצליח להמית ברפואתו.”

“תסלחי לי מאוד, דוקטור, אבל… אבל זה הכול שטויות - הרי אני לא הקיסר ואַת לא רופא ממין זכר אלא נקבה וכאן לא סין ובכלל… זה הכול מצצת מן האצבע, בעִברית קוראים לזה ‘עורבא פרח’. לדעתי, מוטב לתפוס ציפור קטנה בכיס, מאשר עורב גדול כזה על העץ.”

ציפה שתנסה להוכיח את דבריה ושׂשׂ לקראת ויכוח, אך היא ישבה שלֵווה ואמרה בחצי קול: “יתכן.”

“תגידי, דוקטור,” שאל בטינה, “כל הטיפול זה יימשך כמו היום?”

“זה קשה לומר מראש,” אמרה. “בדרך כלל יש בטיפול הרבה חליפות, עליות ומוֹרָדות: לעיתים מתקדמים, לעיתים בוססים במקום אחד. זה תלוי במידת ההִתנגדות של החולה.”

מיכאל נתן את דעתו על המילה “בוססים”, ממנה קפצה מחשבתו למילה “גוססים”, התפלגה להרהור על מוות ועל ‘לדבר גסויות’. שוב חזרה ל“בוססים” ותמהה על הלשון הספרותית שלה. “מאיזו ארץ היא באה הנה?” חשב. “בטח מגרמניה, כל הפסיכולוגים האלה הם יֶקים. לכן תמיד הם מגמגמים קצת.” אחרי כן נִזכר, שאמרה ‘החולה’. הרי זה כינוי פוגע, למה היא לא יכלה לומר ‘מטופל’? בקיבוץ חושבים, שהוא מקבל שיעורים, וכך הרי ענה לזאב, “אני לא נותן שיעורים, אלא מקבל מין שיעורים כאלה.” שיעורים, אה? זה טוב! מה זקנה כזאת עוד תוכל ללמד אותו? מישהו בקיבוץ כבר חשד, שאולי גמר עם רינה ומצא חברה חדשה. גם אלי ניר שאל: “תגיד, מיקי, מה פתאום אתה נוסע כל כך הרבה? שיעורים, אה?” ומיכאל הִמהם: “כן, משהו כזה.” ואלי השיב: “טוב לדעת, שקוראים לזה שיעורים.” לפי הכלל היסודי עכשיו צריך היה לספר את כל אלה. במקום זאת שאל:

“מה זאת אומרת, ‘ההִתנגדות של החולה’, דוקטור?”

“פירושו, שלחולים תמיד יש התנגדות חזקה לטיפול. חלק מאישיותם בשום אופן אינו רוצה להבריא. אולי אתה זוכר, שבפגישתנו הראשונה ניסיתי לעודד אותך, ואתה תיכף שאלתָ: ומה יהיה, אם בכל זאת לא יהיה בסדר? וגם חזרתָ על השאלה הזאת פעמיים. כבר אז אמרתי לך, שאתה מתכונן להקשות על עצמך.”

מיכאל נדהם לשמוע, שהיא זוכרת שיחה זו מלפני חודשיים.

“לוּ רציתי להקשות על עצמי, לא הייתי בא אלייך,” חייך מרוצה.

“כנראה יש באישיותך חלקים שונים,” אמרה. “חלק רוצה להבריא בשביל לזכות באהבה מאושרת, וחלק רוצה להיות אומלל, בשביל להעניש את מישהו.”

“דוקטור, עם תירוצים כאלה אפשר להסביר כל דבר,” אמר. “קודם אמרת, שאני רוצה להעניש את הרופאים, זאת אומרת - אותך. עכשיו פתאום אני רוצה להעניש את עצמי. עוד מעט תגידי, שאני רוצה להעניש גם את רינה,” והוא צחק צחוק קצר.

“על כל פנים, אתה בעצמך העלית את הרעיון הזה,” אמרה.

“אבל העליתי אותו, בשביל להראות לך, כמה הוא שטותי.”

“ייתכן.”

עלה בדעתו להשיב: “כשאַת מִתחרבנת, אַת מסתלקת מהוויכוח ואומרת ‘ייתכן’.” בצבא הבנות היו אומרות ‘מתחרבנת’ או ‘מחורבנת’ כשקיבלו וסת. והוא נזכר גם בהלצה, שדיפלומט דומה לבתולה, כי אצל שניהם ‘לא’ פירושו ‘ייתכן’, ו’ייתכן' פירושו ‘כן’, ואם הם אומרים ‘כן’ זה סימן שהוא לא דיפלומט והיא לא בתולה. ומיד עלה צבא שלם של הרהורים - הוא ניסה לגרש אותם, הם היו מביישים, עד שעיווה את פניו, נע באי־נוחות, העביר את ידיו על עיניו ושכב בדומייה.

“אילולא היית כל כך חשדן, מיכאל, והיית אומר לי מה חשבתָ למשל עכשיו, היינו מתקדמים הרבה יותר מהר.”

“מניין לך שחשבתי משהו?”

“ראו על פנים שלך, כמו שאמרו פעם, הכרת פניך ענתה בך.”

ברגע זה גאה בו גל זעם. הוא הִתיישב על הספה ואמר: “די! אני לא יכול ככה, שאַת רואה אותי ואורבת לכל תנועה שלי, בשביל להסיק ממנה מי יודע איזה מסקנות מטופשות, בזמן שאני לא יכול לראות אותך בכלל.” אחרי כן נשם נשימה עמוקה ואמר: “תסלחי לי, דוקטור, שהתפרצתי. אני לא יודע מה קרה לי היום. תמיד הייתי ידוע בתור הבחור הכי שקט בכיתה. אני חושב שכבר שנה לא צעקתי על מישהו. אני… אני באמת מצטער. אני פשוט התעצבנתי.”

“להפך,” אמרה בחיוך, “טוב מאוד, שאתה כבר מרשה לעצמך להתפרץ. זאת התקדמות גדולה. הרי זה הדבר שאתה חושש מפניו יותר מכול - להרגיש ולהתרגש. להרגיש כעס, שנאה, אהבה. הרי אתה בא לכאן בשביל שתילמד לאהוב. טוב שאתה מתחיל לכעוס. זה סימן שאתה כבר מרשה לעצמך איזה רגש.”

“למה אני חושש להרגיש?” שאל נדהם.

“אינני יודעת למה. במשך הזמן זה יתברר לנו.”

שוב השתררה שתיקה ארוכה, עד ששאל: “אַת מחכה שאגיד משהו, דוקטור?”

“כן.”

“מה להגיד?”

“כל דבר שיעלה על דעתך.”

“כל דבר שעלה על דעתי קודם, או שעולה על דעתי עכשיו?”

“לא חשוב.”

“למה זה לא חשוב? הרי זה משהו אחר לגמרי?”

את שאלותיו שאל בקולו של ילד מִשתטה ומתפנק, וציפה לשמוע משהו מעין “אוי, אל תהיה נודניק, תפסיק!”

“אתה צריך לומר כל דבר שעולה בדעתך. אבל אם שכחתָ משהו - אל תִדאג. הוא יחזור בבוא הזמן.”

“ואם יש דברים שלא יכולים להגיד?”

“במשך הזמן תִראה, שיכולים לומר את הכול.”

“במשך הזמן, במשך הזמן… כמה זמן זה ייקח, הזמן הזה?”

“אינני יודעת. זה תלוי בך.”

שוב הִביט בשעון וראה, שהזמן כמעט עבר. “אני משלם לה ארבע לירות בעד שעה,” חשב, “זאת אומרת, שכל רגע עולה לי… עולה לי… משהו מעל לשישה גרוש, לא, יותר משישה וחצי גרוש. אפילו כמה עולה לי כל שנייה יכולתי לחשב. ועכשיו כל זה מתמזמז סתם.”

“דוקטור,” אמר בקול. “אני סתם ממזמז את הזמן שלך ואת הכסף שלי. אולי כל הטיפול הזה לא יועיל לי כלום?”

תוך כדי דיבור התבייש במילה ‘ממזמז’. מוטב היה לומר ‘מבזבז’.

“אוֹה…” אמרה. “קשיים כאלה רגילים בהתחלה. אם תתאזר למאמץ, תתגבר במשך הזמן. כמובן תמיד הברירה בידך להפסיק את הטיפול. נדמה לי, שהפעם עלינו לסיים.” אמרה וקמה.

“רגע אחד, דוקטור,” ניבהל מיכאל, “ואם נניח אחליט להמשיך - אַת בטוחה שזה יועיל בסוף? אַת…” הוא השתתק, כי התבייש לומר: “אַת יכולה להבטיח לי? ואם יתברר בסוף שלא הִצלחת?”

“מיכאל, מובן שאינני יכולה להתחייב. אבל גם פחד זה שלך, הוא אחד מסימני המחלה.”

“איזה פחד, דוקטור?” כיוון שכבר עמדה, קם גם הוא מעל הספה.

“הפחד לנסות, להעז ולהסתכן באכזבה, אתה רוצה ביטחון גמור, אחרת אינך מוכן לנסות.”

“כן, דוקטור, אבל…”

“מיכאל,” אמרה בשקט ובתוקף. “הפעם עלינו לסיים. לפי מה שקבענו, אתה בא ביום ראשון, באותה השעה. שלום.”

הושיטה לו את ידה וליוותה אותו עד לדלת.

ברגע שרצתה לסגור אחריו, אמר: “דוקטור, דבר אחד אַת מוכרחה להגיד לי: את בטוחה שאפשר לעזור לי? אַת בטוחה שזה לא איזה מום בגוף, אלא שזה הכול בא מהנפש?”

הרופאה הזקנה חייכה ואמרה: “בוודאי. בפעם הבאה נדבר על כך. אולי גם נברר, מדוע כל השאלות באות דווקא ברגע האחרון.”

מיכאל הסמיק ומיהר לרדת במדרגות.


8

“ביום ראשון, באותה השעה…” מיכאל נאנח אנחה עמוקה, כשנזכר בדברים אלה. לפני יום ראשון זה צריך היה להיפגש פעם נוספת עם רינה.

מיכאל ורינה עברו את כל שבעת מדורי הלבטים, את כל שבעים ושבעת מדורי המבוכה והבושה, שעוברים על זוגות צעירים, כששני בני הזוג חסרי כל ניסיון. כשמתלבטים בבעיות הגדולות של האהבה אפשר לשוחח על כך, אבל לא כשהדבר נוגע לבעיות הקטנות, הטכניות. מיכאל חש, שעל אלה לא יוכל לדבר עם אף אחד.

רינה הייתה באה ביום שישי, אחת לשלושה שבועות, והייתה חוזרת בשבת לפנות ערב. נתיב הייסורים של מיכאל היה מתחיל כבר ימים אחדים לפני בואה. כמו נערים רבים היה מרבה לחלום בהקיץ על נערות והיה שטוף באינון. בצבא ניסה להיגמל מכך, החזיק מעמד כמה זמן ותמיד ניכשל לבסוף. גם עתה עדיין חטא בכך לפעמים. מצד אחד רצה להיווכח מדי פעם שהכול בסדר, הכלי פועל, מצד שני התאמץ להינזר בשביל לאגור כוח, שהכלי יהיה טעון ונצור לקראת הפגישה. כך הימים האחרונים לפני הפגישה היו לו ימי מלחמה, ימים של מתיחות הגוף וייסורי נפש. גם צריך היה להשיג קונדומים - מילה, שלא נהגו לבטא, אלא אמרו ‘אמצעי זהירות’. אלה היו מונחים בקופסה בארון, במסדרון הכניסה למרפאה. הארון לא היה נעול, המסדרון לא היה נעול, וכל דִכפין וכל דִצְריך היה בא ונוטל בחשאי. על מקום־מחבוא זה ונוהג־חשאין זה נודע למיכאל רק במקרה, מתוך שיחה ששמע במקלחת, על פלוני, שראו אותו מגשש שם בחושך. מי יודע מה היה מיכאל עושה, לולא שמע על כך? הרי לשאול לא היה מעז. והכי מביישת הייתה המחשבה, שמישהו יראה אותו כשייגש שם אל הארון, ועוד יותר מבייש היה החשש, שייתקל שם במישהו בחושך. לכן היה ממתין לשעת לילה מאוחרת, מתגנב למרפאה, נסתר מאחורי עץ, מאזין וצופה, אם אין איש בקרבת מקום. לבסוף היה ניגש במהירות לארון, מגשש בו בקדחתנות, נוטל ומסתלק. אך כבר אירע, שכל זה היה לשווא: הקופסה הייתה ריקה. אז צריך היה לחכות ימים אחדים, עד שהחובשת חזרה ומילאה אותה.


ביום שישי היה מסדר את החדר, שוטף את הרִצפה, מביא פרחים לצנצנת. אף בכך היה מתבייש, היה קוטף את הפרחים בלילה, יום קודם לכן, ועוטף אותם במגבת, כאילו הוא חוזר מן המקלחת. ביום שישי היה משתדל לישון בצהריים, כדי שיהיה לו כוח. כל אותו יום היה חש לחץ מוזר בקיבה, כמו תחושה של רעב. תמיד היה ישן במנוחת צהריים שינה טובה, רק ביום שישי דווקא לא היה יכול לעצום עין.

אחרי העבודה היה רץ למקלחת, מתגלח בשקידה, לובש מכנסי חאקי ארוכים וחולצה לבנה ומסתרק בקפידה. אחרי כן היה בודק את ציוד העזר ואת המלאי - ממלא את פחית הנפט, מביא מחבת, שלוש צלחות, סכין, מלח, שמן ותפוחי אדמה.

בארוחת ערב כמעט שלא היה אוכל כלום. אם ראה את רינה בחדר אוכל, לא היה ניגש אליה, רק מניד לה ראש מרחוק. אחרי הארוחה היה מחכה בחדרו, דרוך. כעבור שעה, בערך, רינה הייתה באה עם איה חברתה. שתיהן היו דופקות בדלת וצוחקות.

“איזה יופי,” הייתה איה אומרת בצחוק ורומזת על החדר הסדור תל הפרחים. רינה הייתה מדליקה סיגריה. מיכאל לא עישן ולא סבל ריח סיגריות בחדר, אך לא העז למחות. הבנות ישבו לקלף תפוחי אדמה ודיברו ביניהן על החדשות האחרונות של הקורס שהשתתפו בו בצבא - איך מדריך זה או זה ומה טיבה של בת פלונית או פלמונית, מיהו הרס“פ ואיזהו הרס”ר ומה טיבו של השין־גימל, איזה טרמפ תפסו בדרך הביתה ואיזה מם־צדי התערב בדבר… מיכאל היה משתדל להשתתף בשיחה ככל שיכול ובתוך כך היה ניטען טינה על אותה איה שאינה במקומה ועל כל אותו קומזיץ שאינו בעִיתו. כך היו יושבים עד אחת־עשרה בערך, אז הייתה איה מפהקת ואומרת אלוהים, כמה שאני עייפה, ואומרת סופסוף שדי, היא הולכת לישון. רינה הייתה מלווה אותה. בינתיים שוב היה מיכאל מסדר את החדר, מסלק את הכלים, מאוורר, אבל ריח השמן והסיגריות היה נישאר. כעבור כמה דקות רינה הייתה חוזרת. והינה, סופסוף, הוא ורינה היו לבדם.

היו יושבים על המיטה, זרים זה לזה והיו משוחחים.

“נו אז מה? עייפה?” היה פותח.

רינה הייתה משיבה:

“ככה, לא נורא.”

מיכאל היה חושב במאומץ, מה עוד אפשר לומר. לבסוף נזכר לשאול:

“תגידי, איך היא בעצם, איה זו?”

רינה הייתה מושכת בזוויות הפה ומגביהה את גבותיה:

“ככה, בחורה די חבובה, בחורה לעִניין.”

“יש לה חבר?”

“יש משהו. עוד לא כל כך חזק. איזה סַמל במחנה שלה נורא רוצה אותה, אבל לה לא בא עליו, אז היא בינתיים סתם מושכת אותו באף.”

מיכאל שותק ומחפש מה לומר. ומה אומרת איה, כשאותו סַמל שואל אותה: “איך רינה זאת, בעצם? יש לה חבר?” - “בטח, היא לא כזאתי, שהיא תהיה הרבה זמן בלי בחור. אז יש משהו. איזה ספורטאי. בינתיים, יעני, היא מושכת אותו באף.”

“מה יש?” שאלה רינה. “היא טיפוס שלך? בא לך עליה?”

מיכאל מהסס. רוצה היה לומר: “הרי אַת הטיפוס שלי. ובא לי עליך, דווקא. ואם יש לי אותך, מה אני צריך מין איה כזו?” אלא שהוא מתבייש ועונה: “ככה. לא בדיוק.”

“ואיך אני?”

“אַת מאה אחוז.”

לפעמים הייתה אותה שיחה סוטה לפסים אחרים, כגון:

מיכאל: נו אז מה, עייפה?

רינה: איפה! כלב מי שעייף ביום שישי.

מיכאל: תגידי, איך היא בעצם, איה זו?

רינה: חבובה, שווה עשרה בחורים כמו כלום.

מיכאל: וכמה בחורים כמוני?

רינה: כמוך - עשרים. טוב לך? נעלבתָ? נעלבתָ? הרי אמרתי לך - אתה נעלב קל נורא, כמו בחורה.

מיכאל: )שותק, נעלב).

רינה: נו־נו־נו, בוב’לה, אל תהיה ברוגז. זהו. פייסתי אותך?

לבסוף מיכאל היה אומר: “אַת יודעת מה, האור קצת מפריע לי בעיניים. ולפטפט אנחנו הרי יכולים גם בחושך.” והיה מכבה את האור. עתה היו יושבים על המיטה, נשענים לקיר ומשוחחים בלחש, כי היה ברור, שלפני זה צריכים לדבר. מה שהפריע, שקירות הצריף היו דקים, וביתר החדרים יכלו לשמוע כל מילה שנאמרה בקול רם. גם כשדיברו בלחש שמעו זאת בחדרים השכנים, אבל לא יכלו, לפחות, להבין את תוכן הדברים.

לאחר שדיברו זמן מה היו משתתקים, מתגפפים ומתפשטים. וכאן היו מתחילות התקלות: רינה הייתה ביישנית, והייתה מסכימה להסיר את הבגד רק בחושך גמור. אבל מיכאל רצה לראות את גופה ואת פניה. בחושך היה צריך לגשש, לפעמים יצא לו לנגוע במקומות לא רומנטיים, כמו באף או בסנטר. פעם הסתבך ברגליו בשמיכה. את הקונדום היה אסור להזכיר, מיכאל ניסה להוציא וללבוש אותו, בלי שהיא תרגיש. פעם ופעמיים נפל הקונדום, וכשהתחיל מיכאל לגשש אחריו, רינה שאלה, מה הוא מחפש, וכשניחשה את התשובה, אמרה, שהוא גועלי. למרות שבעצם היא הייתה צריכה להיות מעוניינת… עוד בפעם הראשונה היא אמרה לו: “שמע, מיקי, אם אתה עושה לי ילד, אני לא יודעת מה שאני עושה לך.” אך המכשול העיקרי היה, כשהצליח כבר להתגבר על כל התקלות, הכלי שלו היה דרוך ונצור בקונדום, מיכאל היה נזכר, שזה הרגע, שמאחלים לבחור “עלה והצלח!” ושפעם בחור אמר לו: ברגע ההוא התפללתי, אלוהים, תעזור לי להרים עליה רק רגל אחת, את השנייה אני כבר ארים בעצמי! וזו הייתה מחשבה מפריעה, הוא פחד, שיפרוץ בצחוק מגודל המועקה, כי בינתיים הוא גישש, גישש, ולא העז להגיד, שהוא לא מוצא את הפתח, ושהיא, כנִראה, איכשהו לא שוכבת נכון. בשתיקה, בשיניים הדוקות, היה מזיז אותה ומנסה לתחוב לה כרית מתחת הישבן שלה, לפעמים גם סינן בין שיניו, מוכרחים כרית, בשביל להרים קצת את ה… והיא הייתה מנסה לגחך, תפסיק, גועלי אחד, אבל הגיחוך היה יוצא חנוק. בהדרגה הוא היה נטען טינה מצטברת, הכלי שוב לא היה דרוך וגם לא נצור, כי…

בכלל, כל סגנון הדיבור החברמני הזה, כלב מי שעייף, חבובה, שווה עשרה כמוך, מה יש, בא לך עליה, שמע, אם אתה עושה לי ילד, אני לא יודעת, מה שאני עושה לך… הרי אותם דברים אפשר להגיד בעדינות ובאהבה, הוא התגעגע למילים אלו, בדיוק כשם שגם רינה צָמאה לשמוע מילים כאלו ממנו. שניהם הרגישו, שהמעשה שהם מנסים לעשות בלבטים ובמבוכה, גדול וחשוב וקובע בחייהם. לפי מה שראו בסרטים וקראו ותיארו לעצמם בחלומות־בהקיץ, זה צריך היה להיות אחרת לגמרי, יותר נשגב, יותר מְקָרב לב אל לב. שניהם היו אומללים וחסרי ישע ולא יכלו להודות זה בפני זה באכזבתם ובגעגועיהם ובטינתם זה על זה. המילים שעמדו לרשותם היו מאוצר הסגנון שבו הִתחנכו: “נו, איך אני?” - “חבוב, מאה אחוז!” פחות מכול יכלו לדבר על הדברים הפעוטים, שהִכשילו את הדבר הגדול.

אכן, שִבעים ושִבעה מדורי לבטים ומבוכה לאהבה והקשה שבהם - השתיקה שהייתה קמה ביניהם בכל פעם שנכשלו. אומנם, גם באוצר הניבים המצומצם שעמד לרשותם ניתן היה למצוא כמה מילים מנחמות, שהיו מתירות את הסבך: “תִראה, חבוב, תִראי חבובה, אפילו אם לא הולך לנו עכשיו, אין דבר. העיקר שאנחנו אוהבים. ואם באמת אוהבים - כל היתר זה פסיק. במשך הזמן זה יהיה בסדר.”

אבל מיכאל ורינה לא יכלו לומר זל"ז מילים פשוטות אלו - יותר מדי היו מלאים טינה זה על זה, וגם את זאת לא יכלו לומר.

בשעה מאוחרת בלילה היו קמים ומתלבשים ורינה הייתה חוזרת אל אוהלה. מיכאל היה מלווה אותה עד לפתח האוהל. בשתיקה היו מהלכים כברת דרך זו, עצובים ומדוכדכים, וניסו לכסות על מבוכתם.

“אז מה, מחר בבוקר את נוסעת?”

“בטח.”

“מתי הקורס נגמר?”

“אני יודעת? עוד איזה חודש, בערך.”

“אז תהיי מם־כפית?”

“בטח. כמו כלום.”

“נו, יופי לך. אולי עוד פעם תהיי קצינה.”

“מה יש, אתה חושב שאני לא מתאימה?”

“את זה לא אמרתי.”

“אז אני אומרת לך, שאני מתאימה וחצי, יותר מהרבה בחורים.”

על כך לא השיב. הִגיעה השעה להיפרד. איך נפרדים.

“יאללה בַּיי, לילה טוב.”

“ביי.”

ושוב היו עוברים שלושה שבועות, עד הביקור הבא.


9

גבריאל סיים את שיעוריו, נטל את ספריו ואת מחברות התלמידים ופנה אל חדרו. על השביל הִשיג אותו שמעון לוי ואמר לו:

“רְאֵה, גבריאל, כבר מזמן אני רוצה פעם לשוחח איתך, לשמוע קצת על רשמיך מן הקבוצה ומן החיים שלנו. אולי תיכנס אליי פעם? אני חושב, שרצוי מאוד שנשוחח לעיתים קרובות, ובכלל אנחנו מטפחים פחות מדי את שיתוף הפעולה בין המורים שלנו.”

שמעון לוי היה נמוך־קומה, ראשו היה גדול יתר על המידה ותלמידיו קראו לו “הראשן”. מזוויות עיניו יצאו קמטים רבים ונקוו גלים־גלים במצחו. היה לו מעמד מכובד בקיבוץ ולעיתים קרובות שאלו בעצתו בענייני תרבות, בבעיות שבין אדם לחברו, ואף במחלוקות בין הקיבוץ לתנועה, ואף בסוגיות של השקפת העולם הציונית־סוציאליסטית. בנעוריו למד בישיבה ומכיריו ומוקיריו הרבים טענו, שנשארו לו גינונים של בחור ישיבה.

“בחפץ לב,” אמר גבריאל. “הוֹעֵד לי מועד ואבוא. או שמא אזמינך אל חדרי, ואקיים בי ‘עֲשֵה ביתך בית ועד לחכמים’?”

“מוטב שנשב אצלי, אני חושש שאצלך נפריע לשרה, אני מעוניין בשיחה יותר ממצה.”

לבסוף נדברו להיפגש באותו יום אחרי הצהריים.

אותה שיחה הייתה פרי יוזמתה של עופרה. עם התקרב המועד ללידתה של שרה, גמרה אומר לעשות כל שביכולתה, כדי לקשור את הזוג לקיבוץ: דיברה עם רַכּזת בית תינוקות, שתתחיל להתיידד עם שרה, בשביל למנוע, ככל האפשר, קשיים פסיכולוגיים וחברתיים אחרי הלידה, שאלה את זאב, מהו, בעצם, מעמדו הרשמי של גבריאל, האם לא הִגיע הזמן שיציעו לו להתקבל כמועמד, אפילו עם סדרן העבודה שמעון אָלף דיברה, לברר, אם ניתן למצוא מקום עבודה טוב לשרה, מקום עבודה קולט, שבו יכולים להִתקשר לעבודה. גם אל שמעון לוי פנתה: לדעתה צריך להשפיע על גבריאל גם מבחינת ההשקפות.

“אתה מבין, שמעון,” אמרה, “אם אנחנו רוצים לרכוש לנו חברים חדשים לקיבוץ, מוכרחים לפעול בשתי חזיתות: להשתדל, שירגישו טוב בחיי יום־יום, בעבודה ובחברה, אבל מצד שני גם צריך לקרב אותם לרעיון שלנו.” עופרה נהנתה מדברי עצמה, מקולה האחראי ומתוכן דבריה השקול והבוגר. שמעון לוי גם הוא נהנה: “הינה סוף־סוף אדם צעיר שאפשר לדבר איתו,” חשב - גם במחשבות נהג להדגיש מילים אחדות הדגשה מיוחדת. “בין ילדינו רבים הם האינטליגנטים ומעטים הם האינטלקטואלים.” עם זאת נתן דעתו גם על חיצוניותה הנאה של עופרה. “טוב, שיש לנו נוער כזה, שאינו שקוע רק בבעיות האישיות שלו, אלא עוסק גם בצורכי הציבור.”

המשימה להציל את גבריאל ולרכוש אותו לרעיון הקיבוץ, העסיקה את עופרה באחרונה. היא אפילו רשמה לעצמה תוכנית אידיאולוגית - באמיתותן של אילו דעות והשקפות יש לשכנע אותו תחילה.

“אתה יודע, שמעון,” אמרה, “כשהייתי מדריכה, החלטתי לשכנע שם… אה… בחורה אחת, סטודנטית. דיברנו הרבה פעמים. היא הייתה בחורה משכילה מאוד. אבל לא רק שהייתה אַ־פוליטית, אלא אפילו אנטי־פוליטית. ישבנו הרבה ערבים ואני באופן שיטתי שכנעתי אותה - הִתחלתי, כמובן, מדברים כלליים לגמרי - מטריאליזם ודיאלקטיקה בפילוסופיה, אחרי כן התֵזות החשובות של מרכס - מטריאליזם היסטורי, מלחמת מעמדות, משהו בכלכלה מדינית - תורת הערך, הערך העודף ותורת המשברים, הדיקטטורה הפרולטארית, בורוכוב והבעיה הלאומית. רק בסוף הִגענו לקיבוץ: הקיבוץ כאמצעי וכמטרה, ו… וכל היתר.” האמת הייתה, שכבר ניסתה לשוחח עם גבריאל בכל אלה, אלא שהדבר לא עלה יפה.

אותו יום, זמן קצר לאחר שהיגיע גבריאל לחדרו, הֵחל לרדת היורה. גבריאל שכב על מיטתו, התכרבל בשמיכה ונהנה מן הגשם המכה בגג הפח. שרה עבדה חצאי ימים במחסן הבגדים. גבריאל החליט, שבדרך לחדרו של שמעון יעבור שם, במחסן הבגדים, ויביא לשרה מעיל גשם. כשהֵקיץ, כבר הייתה השעה ארבע וחצי, ועדיין ירד גשם.

הוא התלבש מהר ושׂם על ראשו מעיל גשם בשביל שרה. על השביל פגש בעופרה. שניהם רצו ושניהם היו מכורבלי ראש וכמעט התנגשו. עופרה שיערה, שהוא ממהר אל שמעון לוי - בצהריים ראתה אותם משוחחים. חבל, שלא ביקשה אז רשות משמעון להקשיב לשיחה!

“הרי לא הייתי מפריעה,” אמרה לעצמה, “זאת הרי לא איזו שיחה אישית - זאת אומרת, היא כן אישית, אבל לא מפני שהיא מגלה סודות אישיים.” היא החליטה, שתחכה קצת, וכשכבר תהיה השיחה בעיצומה, כמו במקרה היא תזדמן לחדרו של שמעון לשאול בדבר… לשאול בדבר איזה דבר שהוא, עד אז היא כבר תימצא או תמציא איזה דבר, ותגיד: סליחה, אולי אפשר להקשיב ל…שיחתכם? לא, לא כך היא תישאל, אלא תאמר בהיתול - אולי מותר להאזין לשיחת חולין של תלמידי חכמים?

בחַדרה נתנה עיניה בשעון. כמה זמן להמתין? התהלכה הנה והנה. הזמן עמד מלכת. לסרוג? למרבית הצרה, היא שכחה את סריגתה בחדרם של בני דודיה החדשים מצרפת - אמש ישבה אצלם, סרגה ושכחה את הסריגה. גם להם לא היה מזיק לשמוע שיחה כזו על קיבוץ, אך פּייֶר לא היה מבין ואורה לא הייתה מתעניינת. עופרה התעכבה במחשבה אצל שניים אלה ובדברים ששוחחה איתם ושוב התהלכה בחדר. לבסוף, כשעברו דקות ארוכות, מיהרה לחדרו של שמעון.


10

שמעון לוי גר בקצה האחר של הקיבוץ, בשיכון ותיקים. שיכון זה היה שכונה לעצמה ובה כעשרים בתים, שנבדלו זה מזה רק בגינות שלפניהם: האינדיבידואליסטים שתלו גדר חיה של שיחים דוקרניים להבדיל את רשות היחיד מרשות הרבים בחומת ירק, משפחות מטופלות בילדים העדיפו דשא, בעלי טעם הרבו בפרחים ובעלי תיאבון שתלו בוטנים ועצי פרי, מאחורי הבתים, הרחק מן הדרך. בדירתו של שמעון לוי היה מלבד הטרקלין הגדול גם חדר קטן, שלא כבשאר הדירות. הדבר דרוש לו, טען שמעון, מפני שעליו לעבוד בלילות ולעיתים הוא צריך להזמין תלמידים לשיחות. אחרי ויכוח ארוך אוּשְרה התוספת בשיחת הקיבוץ ונִבנה בשבילו חדרון עבודה.

בחדרון זה ישבו עתה שמעון וגבריאל: שמעון על המיטה (ניתן היה לקפל אותה אל הקיר, ומעליה - מדף עמוס ספרים), וגבריאל בכורסה קלה, מתקפלת, לפני שולחן הכתיבה. על שולחן זה הייתה גאוותו של שמעון: היה עשוי עץ טוב וקשה, ממורק בתַמריט ולו מגירות משני צדדיו וביניהן ריווח מספיק להניח את הרגליים בנוח. מלמעלה כיסתה עליו טבלת זכוכית עבה, בקיצור: שולחן כתיבה ממש, רהיט יחיד ומיוחד בקיבוץ.

שמעון עישן סיגריה ושקל בדעתו, במה לפתוח. והינה נשמעה דפיקה בדלת ונכנסה עופרה.

“אה, תסלח לי שמעון,” אמרה. “אני מקווה שאינני מפריעה. רציתי לדבר איתך… בעניין… באיזה עניין…” כל הדרך הייתה בטוחה, שבבוא השעה יעלה על דעתה עניין כלשהו, שאפשר לדבר עליו. “אבל, אם אני מפריעה, אני יכולה לבוא שוב בפעם אחרת.”

“רְאֵה, כמה בנות הקיבוץ שלנו מנומסות,” אמר שמעון לגבריאל. לגמרי אינך מפריעה לנו, עופרה, אבל אם את רוצה לשוחח איתי, באמת תצטרכי לבוא בפעם אחרת."

עופרה הבינה, שנלכדה ברשתה שלה: עתה אין לה אמתלה להישאר. גם לשאול, אם מותר להאזין לשיחת חולין של תלמידי חכמים, לא יכלה, כיוון ששניהם שתקו. כבר רצתה לשוב על עקבותיה בפחי נפש, כשלפתע בא לה רעיון גואל:

“איזה גשם בחוץ,” אמרה. “אם באמת אינני מפריעה, אשב קצת ואחכה. אתם הרי בוודאי מדברים על משהו שקשור בחינוך או בהוראה, נכון? אני מתארת לי שזה לא סוד.”

“כמובן, על מה ‘מלַמדים’ עשויים לשוחח?” אמר שמעון (את המילה ‘מלמדים’ הגה במלעיל, כמו ביידיש) והִציע לה שרפרף. וקמה שתיקה קצרה.

“ובכן, ראה, גבריאל,” פתח, שמעון לבסוף. “עופרה ניחשה נכון: באמת רציתי לדבר איתך על בעיה חינוכית: אתה מחנך כיתה טֵית, חניכיך בני חמש־עשרה, כבר אינם ילדים, וכבר הִגיע הזמן ל… איך לומר לך…”

“להטעימם מעץ הדעת טוב ורע, ולדבר איתם בדברים שבצִנעה, דברים שבינו לבינה, מה שקורין אצלכם ‘שיחות על הבעיה המינית’?”

השערה זו הצחיקה את שמעון. “הו, לא, לא,” צחק וגנח, “הפעם במקרה, במיקרה, אני אומר, לא הבעיה המינית, אם כי גם… גם…” כל אותה שעה היה עסוק במחשבה, איך לערוך את עיקר דבריו.

“גם לחזון זה בוא יבוא המועד?” בא גבריאל לסייע לו.

סגנונו של גבריאל הִשרה בדיחות דעת על שמעון.

“אכן,” אמר. “בוא יבוא, לא יאחר.”

“אם כן, אף על פי שיתמהמה, אחכה לו בכל יום שיבוא,” השיב גבריאל.

“העניין הוא בזה,” שב ופתח שמעון, שהילדים שוב אינם ילדים. צריך לתת להם היבט יותר רציני של חיי הקיבוץ. כן, זוהי בדיוק הבעיה: איך נציג בפני ילדינו את חיי הקיבוץ?" שמעון נשם וחש, שעלה על דרך המלך. “והינה חשבתי: מוטב שאומַר לך, איך אני נוהג להעמיד את הדברים, ונשמע, מה בפיך.”

גבריאל לא אמר דבר, ושמעון הִמשיך:

“ראשית כול, עלינו להעמיד לפניהם את הקיבוץ כמכשיר, אני אומר, המכשיר העיקרי לבניין הארץ. צה”ל, כך אתה יכול לומר להם, לא היה כובש את הנגב בימי מלחמת השחרור, לולא היו שם אותם אחד־עשר קיבוצים. ואפשר להרחיב זאת על הארץ כולה - אני מעז לומר, שמדינת ישראל לא הייתה קמה, לולא התנועה הקיבוצית. היוזמה הפרטית הייתה מסתפקת בהתיישבות באזור החוף, במקום שם היו צפויים רווחים קלים. אבל ההר והעמקים נכבשו בידי הקיבוצים, ויכלו להיכבש רק על ידי הקיבוצים. והגרעין לצה“ל, הפלמ”ח, לא היה קם, לולא העורף הקיבוצי. וגם כיום - וזאת יש להדגיש - כל קיבוץ הוא מִבצר למדינה, מבחינת הכלכלה, בהגנה, וכמובן גם בחברה ובתרבות."

שמעון נשם נשימה עמוקה וחש מעין סיפוק של יוצר בשעת יצירה.

“זוהי תֵזה שאין לסתור. כל אדם שאינו מלא שנאה עיוורת לקיבוצים, יודה בכך, ואם יהיה איש מצפון גם יסיק את המסקנה: מקומי שם, בחזית, בשורה הראשונה לבניין העם והארץ. כיום אומנם הִפריחו את הסיסמה ‘הטובים לטַיִיס’, קוראים את הנוער לחיל האוויר, למשמר הגבול, לטכניון ולאוניברסיטה - אלה טפחות. ואילו המסד - פה, אצלנו.”

עופרה הִקשיבה אחוזת קסם וחשה התפעלות עם שמינית של קִנאה.

“זה היבט אחד,” המשיך שמעון. “אך מאידך יש להדגיש בפני הילדים, שהקיבוץ אינו רק מכשיר, אלא גם מטרה: זהו גרעין של חברת העתיד. כאן שינה הקיבוץ סִדרי בראשית: אנחנו יצרנו אדם חדש, משפחה חדשה, יחסי־קניין חדשים הן בַתחום של יחסי ייצור והן בתחום של יחסי חלוקה, לנו יש דרך חדשה של חינוך. אנחנו חברה יחידה בעולם - בהוֹוה כבעבר - שפתרה את בעיית המשפחה, שנתנה שוויון אמת לאישה, הקיבוץ הוא המקום היחיד בעולם, בו יש ביטוח סוציאלי מלא, בו כל ילד זוכה לחינוך תיכון, בו החינוך מן הגיל הרך ביותר מופקד בידי אנשים ונשים אשר הוכשרו לכך. אנחנו” - שוב שאף אוויר - “התגשמות מלאה של רעיון השיתוף, הרעיון הקומוניסטי, וכשרוסיה תעלה פעם על פסי הקומוניזם, הקומוניזם האמיתי - היא תצטרך לעשות זאת בדרך של קיבוצים. כי רק בקיבוץ הוגשם הרעיון, שכל אחד מקבל לא לפי עבודתו, אלא לפי צרכיו, ונותן לחברה לפי יכולתו, ולא רק למען טובת הנאה ישירה.”

שמעון תלה את עיניו בגבריאל. גם עופרה נתנה בו עיניה בציפייה. הלה ישב לו בניחותא בכורסה וחימם את ידיו על התנור.

“ובכן - כך, לדעתי, יש להעמיד את הדברים בפני הילדים,” אמר שמעון. “מה דעתך?”

“דעתי לא תוסיף ולא תגרע,” אמר גבריאל. “כל שֶכֵּן, שעדיין אינה מגובשת כל צורכה. אבל כיוון שגֵר ותושב אני עימכם, כמובן אקבל עליי כל חומרות מקומכם ואציג את הדברים לפני הילדים בדיוק כאשר אמרתָ ואף אומַר דברים בשם אומרם. רק דבר אחד הודיעֵני ואדע: אם ישאלוני, ככלות הכול, מה הפגמים והחסרונות שנותרו עדיין בקיבוץ, כדי שיבואו הם, הצעירים, ויתַקנום - מה תשובה אשיב להם?”

עופרה ושמעון נפגעו מנימת דבריו.

“אֱמוֹר להם, שאין כל מקום לדאגה - תמיד יהיה מה לעשות גם לצעירים. תמיד אפשר יהיה עוד לתקן ולשפר. ואשר לפגמים - אינני חושב, שיש פגמים עקרוניים, פגמים בשיטה. הביצוע לוקה לעיתים בחסר, אנחנו איננו מלאכים, ותמיד יש לחתור ליתר חינוך, ליתר עידון ביחסים שבין אדם לחברו, ליתר יעול במשק, ליתר ביסוס והרחבה.”

נשתררה שתיקה קצרה.

“ייתכן,” אמר שמעון, “שבהזדמנות זו כדאי לייחֵד מילים מִספר גם לדרכו הפוליטית של הקיבוץ, כמובן בקווים כלליים ביותר. צריך להסביר לילדים שהמטרה העליונה היא הציונות - ריכוזו הטריטוריאלי של עמנו. אך רק רק בדרך הסוציאליזם יוכל דבר זה להתגשם, רק משטר סוציאליסטי יוכל ליזום את מפעלי הפיתוח העצומים ולחנך את העם ברוח של הקרבה ושל חלוציות. וציונות וסוציאליזם כאחד ניתנים להגשמה רק בדרך של אחוות־עמים, מתוך קשרי אחווה עם העם הערבי השכן והיושב בקִרבנו. לאור הנחות אלו צריך להראות, שכל שאר המפלגות לא מצאו את שביל הזהב אל שלושת העיקרים האלה כאחד - יש מפלגות שנטו שמאלה וזנחו את הציונות, אחרות פנו ימינה וזנחו את הקשר אל עולם המחר ואל הסוציאליזם, אחרות, זאת אומרת: כל האחרות לא תפסו את חשיבותה הגורלית של אחוות העמים. ניתַן אפוא לומר במלוא צלילות ההכרה, שאנחנו עומדים בתקופה המכרעת ביותר בתולדות עמנו, שדרכיהן של כל שאר המפלגות מוליכות לתהום, לאבדון, לכישלונות פאטאליים ומעמידות בסכנה חמורה את עצם קיומנו, ורק דרכנו שלנו היא האלטרנטיבה ההיסטורית, רק היא תבטיח את הגשמת הציונות.”

שוב נשתתק שמעון לוי.

“טוב הדבר,” אמר גבריאל. “רשמתי בזיכרוני ארבעת עיקרי אמונה אלה.”

“למה ארבעה?” התפרצה עופרה. הביטוי ‘עיקרי אמונה’ הִרגיז.

“הן לא שגיתי במניין? אָלף - ציונות, בֵית: סוציאליזם, גימֶל - אחוות עמים, דָלת - אלטרנטיבה היסטורית.”

“אה,” אמרה עופרה, “אבל הרביעי זה לא… זה לא ‘עיקר’, כמו שאתה קורא לזה. זאת רק המסקנה.”

“אתה יודע מה, גבריאל?” אמר שמעון לפתע, “מוטב שעוד נמתין באותן השיחות על בעיות הקיבוץ. בכל זאת האווירה שלנו עדיין זרה לך. אני מקווה, שאינך מתרעם שהוגעתיך על לא דבר, אבל…”

“אדרבה, אדרבה - האמֵן לי, שמצאתי עניין רב בדבריך. שמעתי רבות על עיקרי האמונה של תנועת הקיבוצים, ועתה זכיתי שיושמעו לי בתמציתם ובמלוא הבהירות.”

עופרה ושמעון שתקו והִביטו זה בזה.

“נו, אני רואה, שהגשם נפסק קצת,” אמרה עופרה בפחי נפש. “אז אני הולכת.” קמה, נטלה את המעיל שלה ויצאה. זמן קצר אחריה יצא גם גבריאל.


11

כעבור מחצית השעה - בחוץ כבר החשיך והגשם עדיין ירד דק ועקשן - דפקה עופרה על דלת חדרו של גבריאל. בחדר היה חם - תנור הנפט דלק בפינה - והגשם הִכה בגג הפח בשאון חדגוני עָרב לאוזן. שרה שכבה על המיטה, מכורבלת בשמיכה, ונמנמה. גבריאל ישב בכורסה, לוח עץ קל לפניו ומנורה קטנה עומדת לידו על השולחן ומאירה חוג אור צר על הלוח ועל הספר שלפניו, יתר החדר היה שרוי באפלה. רדיו קטן, נתון בקופסה של בקליט, בפינת השולחן, ניגן חרש מנגינה קלה. כשעופרה נכנסה וראתה תמונה זו, נדמה לה, שכל זה מוּכּר לה ממקום שהוא, שברגע זה ממש באה לה - כמו אורחת על סף הבית - מחשבה, שהיא כבר חשבה פעם, אלא שעתה כמו נרתעה המחשבה־האורחת על הסף, נשתכחה, ונשאר רק צל צילה - התחושה.

“אני מקווה שאינני מפריעה?” שאלה וסגרה את הדלת מאחוריה.

“אַת, עופרה, שחכמה אַת, על שום מה תשימי עצמך שאינך יודעת: אַת רשאית לבוא אלינו בכל עת תמיד ולעולם לא תפריעי?”

“חשבתי… אולי מפני ששרה ישֵנה.”

“עדיין אינך מכירה את שרה? היא אוהבת לנמנם נים לא נִים ותִיר לא תִיר. שום דיבור שבעולם אינו עשוי להפריעהּ בכך, נכון מושי?”

“מממ… מה?” המהמה שרה. “כן, ודאי, כוּשי.” ושוב עצמה עיניה.

“אתה יודע, גבריאל,” אמרה עופרה וישבה בכיסא השני, לידו, סמוך לתנור. “מקודם כעסתי עליך. חזרתי לחדר שלי והסתובבתי הנה והנה ו… אני בעצמי לא יודעת איך להגדיר את המחשבות שלי. חשבתי אפילו, איך היית אתה קורא למצב כזה.”

“ובכן - איך הייתי קורא לו?”

“לא מצאתי.”

“הנני ואומַר לך - לא ידעת את נפשך.”

“זה… זה מהתנ”ך?"

“בוודאי, משיר השירים: ‘אל גינת אגוז ירדתי, לראות באיבֵּי הנחל. לראות - הֲפרחה הגפן? הֵנצו הרימונים? לא ידעתי נפשי’.”

“כן, באמת משהו כזה. ואתה יודע למה כעסתי? כי אתה קר כזה, מלגלג. אתה לא מאמין בכלום. השאלות שלך הרסו כל מה ששמעון בנה. נזכרתי, שפעם, כשעוד היינו ילדים, הייתה לנו מדריכה, תמר. פעם סיפרה לנו סיפור על צייד, שרצה לצוד את ציפור האמת. הוא לקח את נול־האורגים של דִמיונו ואת חוטי המשפטים הקדומים וארג רשת ופיזר בה גרעיני אמונה קלה. ובאו הרבה ציפורים, אבל כולן היו בנות השקר. אז הבין הצייד, שעליו לעזוב את ארץ מולדתו, את עמק טובת ההנאה, לעבור את ארץ השלילה המוחלטת ולטפס על הררי המציאות המרה. סיפור תמים. אבל אז חשבתי, שהוא סיפור הכי יפה ששמעתי בכל ימי חיי. ותמר סיפרה אותו מתוך התלהבות ודבֵקות כזו. אני עוד זוכרת, איך היא תיארה את ההרים האלה: ‘גבוהים עד אין קץ ניצבו לפניו המדרונות התלולים של הרכס. בשירה נלהבה מעומק חזהו החל הצייד הצעיר להעפיל אל הפסגות העטורות ערפל עולמים. שנים על שנים העפיל, ובציפורניו נאחז בסלעים…’ ברגע זה שאל גדי: ‘מה, בעצם, הוא אכל שם כל הזמן?’ שאֵלה זאת קלקלה את הכול. תמר לא רצתה להמשיך, ואחרי הפעולה ראיתי שבכתה. עד היום אינני יודעת, אם זכה הצייד להגיע לפִסגות ההרים ולצוד שם את ציפור האמת. אינני יודעת, למה נזכרתי בזה עכשיו. אבל גם אתה כזה, אתה מלגלג על הכול. למשל, כשאמרת ‘עיקרי אמונה’, הרי זה כאילו דיברת על איזו כת דתית אֶקזוֹטית, ולא על אמת החיים שלנו.”

“חלילה לי לזלזל בכיתות ובדתות.”

“אתה רואה? בעצמך הודית, שכך אתה מסתכל עלינו: אינך חושב, שהדרך שלנו היא הדרך היחידה והאמת היחידה, אלא - אחת הדעות והאמונות הרבות, כמו בוּדהיזם או דת בראהמה או משהו כזה.”

גבריאל חייך.

“לפני עשרות ואולי מאות אלפי שנים ראה אדם אבן מתגלגלת במורד ההר. הוא שאל את עצמו, על שום מה התגלגלה, ואמר בליבו, שבלא שום ספק רצתה להתגלגל. זו הייתה - אם מותר לשער - הדת הראשונה או השיטה הראשונה בפילוסופיה, ניסיון ראשון להכליל הכללה ולהסביר את תופעות העולם. מאז ועד עתה ראה העולם ריבוא רבבות של שיטות כאלו. מקצתן קראו לעצמן דתות, מקצתן - שיטות בפילוסופיה, וכולן טענו, שהן אמת יחידה. באנשים, שלא ענו אמן אחריהן, הן היו מביטות בחמלה, בטינה, בשאט־נפש, בשנאת נפש ובחמת רצח, ועשאום לצחוק או לגל של עצמות - הכול לפי כוחן, לפי רוח הזמן ולפי תוקף הנסיבות.”

“אבל שמע, גבריאל,” התרגשה עופרה. “אתה יכול לדבר ככה, כי אתה כאן אורח. אבל בשבילי הקיבוץ זה החיים שלי. אז אני רוצה לדעת: זאת דרך נכונה? אני יכולה להאמין בה בלב שלם, או לא?”

“האומנם גם יכולת שלא להאמין?”

עופרה ישבה נדהמת. לבסוף ענתה בלחש: “לא. לא הייתי יכולה.”

אחרי רגע התעודדה והתפרצה: “נכון, שלא הייתי יכולה להאמין בשום דבר אחר, ושלא הייתי יכולה לחיות בלי אמונה במשהו. אבל אני גם מאמינה, מפני שזאת באמת האמת. אתה… אתה לגלגתָ לך, אבל לא התווכחתָ עם שמעון, לא סתרתָ את הדעות שלו, מפני שזה אי־אפשר.”

“עופרה יקירתי,” אמר גבריאל, “שום שיטה בפילוסופיה ושום אמונה בדת אי אפשר לסתור - או אפשר לסתור במידה שווה.”

“אינני מבינה,” אמרה עופרה בלחש. המילים “עופרה יקירתי” והנעימה בה נאמרו, הרעידו אותה.

“ראי - כי יבוא אלייך איש ויאמר: השמש זורחת משום שרצונה לזרוח - במה ‘תסתרי’ שיטה זו? במה תוכיחי לו שטעה?”

עופרה ישבה לרגע נדהמת ואמרה בלחש: “כן. אני מתחילה להבין. אינני יכולה לקבל את זה, אבל אני כבר קצת מבינה. יוצא מזה, שאתה אינך מאמין בכלום?”

“שאלה קשה שאלת, בִתי. אינני יודע, מהו ‘להאמין’. יש לי דעה משלי על עניין זה או אחר, ואני משתדל, שדעה זו תתבסס על מיטב העובדות הידועות לי ועל נימוקים שבהיגיון, ובעניינים אחדים יש לי רגשות חיבה או דחייה בלא שאוכל לנמק לך הגיונית מדוע. אם רצונך לקרוא למסכת דעות ורגשות זו ‘אמונה’, הרשות בידך לעשות זאת. אני איני קורא לה כך. מילה זו, ‘אמונה’, מפחידה אותי. אינני יכול להצטרף בלב שלם אל שום שיטה.”

“אז לפחות הגד לי, מה חשבת על מה שאמר שמעון.”

“רבות מחשבות בלב איש.”

“לא, גבריאל, אל תשתמט. אתה מוכרח להגיד לי. אתה לא מתאר לך, כמה בעיות אלו מטרידות אותי. תגיד לי - מה חשבת?”

“אַת נמשלת לאותה תינוקת, שמבקשת מאביה לקטוף לה את כל הכוכבים בבת אחת, עופרה. על כל דיבור מדבריו חשבתי מחשבות הרבה - איני זוכר את כולן ואף לא את קצתן ולא אוכל למנות לך אותן אחת לאחת.”

“מה חשבת, כשדיבר על חשיבות הקיבוצים לבניין הארץ ולהקמת המדינה?”

“חשבתי, שדבריו טובים ונכוחים.”

“לא, גבריאל, אתה לא אומר את הכול.”

“באמת: כך אמרתי בליבי: אכן, הקיבוצים ודאי היו אחד הגורמים החשובים, שאפשרו את קום המדינה - הקיבוצים והמושבים והעיר העברית והתעשייה והתנועה הציונית שבכרכי הים - כולם ועוד רבים אחרים איתם - הכשירו את הניצחון וקרבוהו.”

“אז… אז אתה אומר בעצם בדיוק מה שאמר שמעון. גם הוא לא טען, שהאחרים לא עשו כלום, או שהקיבוצים לבד היו יכולים לעשות הכול.”

גבריאל חייך. “נכון.”

“או, שהקיבוץ הוא גרעין של חברה חדשה ומחנך אדם חדש ויסד צורת משפחה חדשה, וכל זה.”

“גם דבריו אלה, חשבתי, נכוחים וטובים הם: אכן - הקיבוץ מנסה להקים חברה חדשה, מנסה לחנך אדם חדש, מנסה ליצור משפחה חדשה.”

“באמת אתה חושב כך?”

“באמת ובתמים. וכי אַת סבורה, עופרה, שהייתי מעז להתל בך?”

“אז… אז שוב אתה חושב בדיוק כמוהו. גם שמעון אינו טוען, שבכול כבר הצלחנו.”

שוב חייך גבריאל: “נכון.”

“נו, על הדרך הפוליטית - ציונות, סוציאליזם, אחוות עמים - מה חשבתָ על זה?”

“חשבתי, שאכן כולנו שואפים לכך, שיבואו ארצה יהודים רבים ככל האפשר, שאכן ייטב לחברה, אם נכסים רבים יעמדו לרשותה, ובאמת עדיף, שישררו אחווה ודרכי שלום בין העמים בכלל ובינינו לבין שכנינו בפרט.”

עופרה לא האמינה למשמע אוזניה. “שמע, גבריאל,” אמרה. “אני בכלל לא מבינה אותך. תמיד אני חוששת, שאתה סתם מתלוצץ. אבל אם אתה באמת חושב ככה, אז אתה בכלל לא כל כך נורא.” והיא חייכה בשמינית של גנדרנות.

גבריאל חייך: “נכון.”

“עכשיו אני באמת כבר לא יודעת מה לחשוב עליך. אם זה הכול נכון, אז… אתה לא מתאר לך, כמה זה משמח אותי. באמת שאינני יודעת את נפשי.”


12

רפי ישב בעמדתו, לפני שולחן קטן וכתב במכונת כתיבה. תוך כדי כתיבה זרק מבט בשעונו: אחת אחרי חצות. גם כשהִביט בשעונו באחרונה, הייתה השעה אחת. רפי הסיר את השעון מידו והִסתכל במחוג השניות הקטן: זה לא זע. בעד אשנבי העמדה נשקף חושך עבה ואטום. בסוף כִסלֵו הלילות ארוכים, גם בשש בבוקר עדיין לילה. לצאת ולשאול? והרי כולם ישֵנים. בחוץ ודאי עומד כפור עז, שומעים איך הרוח נושבת, רוח חזקה, גחמנית, ולעיתים אולי גם נושרות טיפות.

רפי שיער, שהשעה ארבע וחצי, כיוון את שעונו, מתח אותו ושב אל מכונת הכתיבה. בראש הדף שהיה נתון בה, מודפס עד חציו, התנוסס המִספר 307. רפי הוסיף כמה שורות ריווח מתחת לפסקה האחרונה, והדפיס באותיות מפוזרות באמצע השורה: סוף.

הוציא את הדף ורפרף עליו, לראות, אם לא נתגנבו לַכָּתוב טעויות דפוס. אך תיכף חדל וחשב: “מילא, יהיה בסדר.” הוא הוציא מתחת לשולחן שרפרף, ששימש לו לעיתים הדום לרגליו, נטל ממנו תיק תפוח, הוסיף את הדף האחרון לערימת הדפים שהייתה שם, והִדליק סיגריה. הינה נשלמה מלאכת חודשים ארוכים, מלאכת ערבים ולילות רבים. לַהֶרמֶס בֵּייבִּי הקטנה שעליה נדפס הכול, מגיעה נשיקה. רפי קיבל אותה מתנה מאביו לפני שנתיים, ליום הולדתו העשרים. משונה לחשוב, שכבר חלפו שנתיים. כמה רבבות אותיות הדפיסה קטנה זו מאז! והתיק התפוח – נִראה מכובד, לא? חבל, שלא הִגעתָ לעמוד ארבע מאות, אז זה היה רומן גדול ממש, גדול תרתי משמע. אבל בסוף כבר הִרגשתָ, ש - די. שאין חשק למשוך עוד את העלילה, וגם לה, לעלילה, כבר אין סבלנות, היא מיהרה ורצה לסיום שלה. ואילו זה לא היה ילדותי, יכולתָ ללחוש לה, שזה לא כל כך חשוב, ממילא מִספר העמודים משתנה בדפוס.

רומן? כן, כתבתָ רומן! התחלתָ מסיפור והוא צמח וצמח. מסיפור? לא, התחלתָ… בעצם, לא אתה התחלתָ, זה התחיל מעצמו, כאילו, כן, ‘זה’ - איזו רִקמה, אבל לא רִקמת־חוטים, אלא רִקמת תאים שצומחת. סיפור, נכון. סיפור שלאט־לאט סיפר את עצמו, מה שהיה ממש ומה שהיה במחשבה, מה שכמעט היה ויכול היה ואולי גם צריך היה להיות, גדי, רותי ואתה, כמובן בשמות שאולים, למרות שהיה חשק, להשאיר את האמיתיים, וכך הוא גם הוסיף לקרוא להם במחשבה, ממילא, מי שיקרא יכיר ויזהה אותם, זאתומרת, אותנו. חבל, היה יותר טוב, אילו… אבל הרי אתה יודע, שכתבת רק כדי שיכירו… כדי שתכיר זאת היא, הרי בשבילה כתבתָ.

לפני חצי שנה הִגשתָ לה אותה מחברת דקה, אז, ביומולדת שלה העשרים. וסיפרתָ לה, הִזכרת לה, איך נהרג גדי ביום רחוק ומעונן, כשתותחים הִפגיזו את הקיבוץ המוקף, וגדי יצא לדיר לחלוב את הכבשים. ומאז הוספתָ ותיארתָ את הימים העליזים שקדמו ליום עצוב זה, ימים של תכלת, והרבה חוויות שעברו עליכם יחד - איך ניסיתם לדוג בבריכה וכמעט תפסו אתכם, חטאות נעורים, איך רותי וגדי היו לחברים, איך אתה וגדי הייתם חברים, איך כל השנים אהבת בחשאי את שניהם, את רותי ואת גדי, למן היום הראשון שלך בקיבוץ, יום גשום, פעם בבוקר, כשעדיין היית כאן זר, זר, זר וראית אותם במקלחת. וחתמת אותם, כמו שאומרים, בליבך. ימים רבים ולילות ארוכים ישבת וכתבת. בשבילה.

כמובן, זאת האמת. למענָהּ, למענָהּ. אבל… למען האמת האמיתית לגמרי, תודֶה: לא ר ק בשביל רותי כתבתָ, אלא גם בשביל כל הנערות הדומות לה, ובעצם - בשביל כל הנערות. נקודה. ואחרי שתִתפרסם ותהיה סופר צעיר, הצעיר והמפורסם בסופרים )כי מה טעם להתפרסם זקן?(, מגיעים אליך המוני מכתבים, מכתבי הנערות, שקראו ונתאהבו בך. לא התאהבו, בהחלטה פעילה, אלא נתאהבו, מבלי שהתכוונו, מבלי ששמו לב, פתאום לפתע, תוך כדי קריאה, מצאו את עצמן מאוהבות. ואתה, האביר, כמובן לא תנצל את חולשתן, חוץ מן המִקרים, שברור, שהן רוצות… מה, ‘רוצות’? מתאוות, נכספות, משתגעות, ואם לא תיענה להן, יש חשש, ש… יש, בכל אופן, איזה חשש. לא תנצל, אמרנו, אבל תשיב על כל מכתב בסלחנות ובידידות, בחוכמת חיים עתירה ונבונה, וזה אך יגביר את אהבתן. תמונתך מודפסת בשבועונים המצוירים, ב“העולם הזה”, ב“עולם האישה”, אולי גם ב“עולם הקולנוע”? “הסופר הצעיר ר. גיל, אליל הנוער.” גיל. שהרי את השם שלך אתה חייב לעַבְרֵת, ‘גיל’ או ‘גל’, השם הלועזי ‘קלר’ אינו הולם סופר עברי צעיר, ששמו נישא בפי הנוער, ‘קל’ ו’קר' אינם באים בחשבון, יש אפוא לרכך את הקוּף לגימֶל, ‘גל’, או ‘גיל’, פיוטי, אף כי קצת בנאלי. וכך תחתום, כשתכתוב מכתב מחאה למערכת “מעריב לנוער” ותביע בו תימהון והסתייגות על ומן התווית הזאת שהודבקה לך: “אליל הנוער”: הנוער שלנו, תכתוב, אינו עובד אלילים, ומה עוד שאף אני, כך תוסיף, עדיין משתייך לנוער זה." אומנם בן עשרים ושתיים כבר לא כל כך צעיר, ובאמת חבל, שגמרת את ספרך כשאתה כבר די מבוגר. אילו סיימתָ אותו, למשל, כשאתה עדיין בן שבע־עשרה, אה, זה היה משהו לגמרי אחר, אז עוד היה לך פנאי לאהוב, לאהוב, לאהוב, כמו שכתב מאיאקובסקי, “עוד לא אהבתי בארצי עד תום!” אה, אילו היית בן שבע־עשרה, לא היית משיב תשובות סלחניות למכתבי הנערות! עכשיו איחרת את המועד: אתה כבר לא יכול להסתבך באהבהבים - הגיעה העת לחשוב על ייסוד משפחה: כי מה טעם לכל העמדה היפה, לכל העצים ובייחוד לעץ התות הרב־זני, שבאביב הבא תרכיב עליו את כל הזנים, שרק ניתן לחלום עליהם, מה טעם, אני שואל, אם לא יבואו ילדים לטפס בנופם ולשחק בצילם, ולא ילדים סתם, של שכנים, מי סובל ילדי שכנים, אלא תינוקות שלך ושלה, מתולתלים, זיוותנים, עֵינָניים ושנוני לשון…?

ויזמינו אותך לתל־אביב להרצאות ולמסיבות ספרות ב“מועדון לתרבות מתקדמת”. שם יושיבו אותך ליד שולחנות ערוכים בין שני אלילי הנוער, אלילי נעוריך - אברהם ונתן (כך תקרא להם מעתה, לא עוד שלונסקי ואלתרמן המכופתרים, הזעיר- בורגניים, כמו שקוראים להם האזרחים הקרתנים, שעוד עלולים להוסיף איזה ‘מר’ לגודל הבושה, רק תתאר לך, ‘מר שלונסקי’, ‘מר אלתרמן’, ‘מר קלר’, סליחה, ‘מר גל’ (או בכל זאת ‘מר גיל’?). ובכן, אברהם ונתן יישבו מימינך ומשמאלך, אם צריך מישהו מן הפרוזה הצעירה, נוסיף גם את משה (שמיר) ואת יגאל (מוסנזון). את דור העבר, בלי ‘מר’ נלעג ובלי שם פרטי אינטימי, את עגנון ואת הזז, כבר לא נזמין בכלל, או אולי בכל זאת? בכל אופן, לאחר הנאומים ודברי השבח הרגילים, תקום ותישא את דברך. לכבוד הוא לי, לזכות דווקא בפרס ברנר, שיותר מכל אחר שלפניו ובצידו הִכניס לספרות העִברית החדשה את רוח הנעורים. והינה, כך תאמר, אם באמת מנשבת בספר זה שלי רוח נעורים, הוא חייב תודה ואני חייב תודה קודם כול לאלה מחבריי, שאיתם חייתי את חטאות הנעורים שלי ואת הימים של תכלת שלי, שאיתם התעוררתי פעם בבוקר חדש וחשתי - יש! אלה הנעורים שלנו! ואחריהם אני חייב תודה לאלה, שהביאו לי - לנו - את כלי הביטוי לחוויית הנעורים, שהראו לנו את הכוכבים בחוץ, שאיתם גילינו את המפולת ואת הפיוס בחיינו, לאברהם ולנתן, וכאן תרמוז עליהם במחווה־יד, והכול ימחאו כף. אתם תמהים לדמותה של הנערה שתיארתי, כך תשאל, כמובן, יש לה מודל בחיים, ולא אגלה מי היא, אבל הלבוש שלה הספרותי, ההשראה שלה הספרותית, הלא זו באה לה מן העלמה שב“כוכבים בחוץ”, שנאמר עליה, “הֲיִי לִי שֵׁם נִרְדָּף בָּרוּחַ וּבַזֶּמֶר לְכָל אֲשֶׁר גָּאָה וַיִּיף לְאֵין מַרְפֵּא.” אתם שואלים, מאין אותו להט נעורים, של אמונה גאה - והלא הוא שאול מ“קוממיות” - ומיד תדקלם: “מִי אַתֶּם? אֲנַחְנוּ - אֶבֶן יְסוֹד לְבִנְיָן לֹא הָיָה עוֹד הִנַּחְנוּ, לְדָת לֹא הָיְתָה עוֹד הִגְבַּרְנוּ שִׁלְטוֹן.” והעברית העסיסית, העברית המלאה רוח נעורים ובינה של דורות כאחד - הלא היא שאובה מאוצרותיהם הבלתי נִדלים של תרגומי השניים - מ“קולא ברוניון”, מן “הדון השקט”!

תעבורנה שנתיים־שלוש. כבר תהיה בוגר מכדי לקבל מכתבי אהבה והערצה מנערות (אף כי, אם תקבל, בכל זאת תשיב, כמובן), עתה יבואו במקומם מכתבי סופרים צעירים, אולי גם סופרות צעירות, שישלחו לך את כתבי היד שלהם ויבקשו עצה והדרכה. ואתה תשיב בחיבה, בתבונה, בעצה אבהית, ואפילו יהיו כתבי היד - כפי שאפשר לצפות - גרועים שבגרועים - לא תִמנע מהם את עצתך ואת ניסיונך כי רַבּוּ. “ספרות טובה אין כותבים לפי מתכון,” תאלפם בינה. “אלא על הסופר לחיות חיים נכונים, חיים אמיתיים, מלאים, חיים של חוויה - אז תצמח מתוכם הספרות מאליה!”

רפי חזר והביט בשעון - בכל זאת חבל שנעמד ואי אפשר לרשום בדיוק את השעה הגדולה. הוא קם, ופסע בעמדה הקטנטנה לכאן ולכאן, שתי פסיעות הלוך ושתיים חזור.

ראשונה תקרא את הספר היא. כל הלילה תקרא. ובבוקר - בשבת של אביב, בעוד שניים־שלושה חודשים, כשכבר תפרחנה בהרים הרקפות והספר יוצב בכל חלונות־הראווה של חנויות הספרים - ובכן, בבוקר השכם היא תרוץ אליך לעמדה, תעיר אותך משנתך בליטוף, ובלי אומֶר ודברים תיפול על צווארך, ורק אחרי כן תגמגם: “אבל רפיק, רפיק, טיפשון, למה לא אמרתָ לי כל הזמן? עכשיו, מהספר הנפלא שלך, הבינותי את הכול!”

תמונה אחרונה זו… לא, זה פשוט לא מתאים לה. זה לא הסגנון שלה ולא האופי שלה, ליפול למישהו על הצוואר. ובאמת, איך היא… אין מילים בשביל זה, כי מה נגיד, “איך היא תתנהג”? - לא, את המילה הזאת ‘תתנהג’ נמחק מיד. אבל בכל זאת, איך היא, איך היא ב… איך היא כשהיא אוהבת?

רפי חזר ונתן עיניו בשעון. עת לעשות משהו! לצאת לעבודה לא צריך - עם ראשית הגשמים התחילו להחזיר לו את השבתות שצבר כל הקיץ. לפניו אפוא יום ארוך ופנוי, ואיננו עייף, אדרבה, הוא שיכור־למחצה, הוא בגילופין של דריכות ושמחה. הוא מוכרח לעשות משהו, כן, משהו, מוכרח, כי לא יוכל לשאת את קוצר הרוח ואת גודש הכוח ואת שפע המרץ.

הוא יגיש את הספר להוצאה עוד היום!

רפי נעל מגפיים, זרק מעיל על הראש, תחב את התיק לחיקו, כיבה את האור ורץ החוצה. לכריכייה! הכריכייה של המוסד החינוכי הייתה משוכנת בצריף, והמפתח על פי רוב היה חבוי מעל למשקוף הדלת, מצד שמאל. רפי גישש ומצא, העלה אור וסקר את המקום - כן, יש כל הדרוש: קרטונים, סיר דבק, מכונת־יד לחיתוך דמוית גיליוטינה, מכבש קטן… ומה עוד? זה יתברר במהלך העבודה. לעבודה!

ברור, אם אתה באמת רוצה לנסוע לתל־אביב בעוד שעתיים שלוש (בכל זאת, מה השעה, לעזאזל?) אתה לא יכול לחשוב על כריכה של ממש. ראשית, מפני שאתה לא יודע לכרוך (זאת האמת, אתה לא יודע, אם כי… פעם…), שנית… אבל זה כבר לא חשוב, השנית הזה. בכל זאת, משהו אתה חייב, כי… נגיד, שלא תכרוך בכלל, והעורך, נניח, מפיל את התיק, והדפים מתפזרים…

אתה צריך - ויכול - להמציא כריכה ארעית, כריכת סנדלרים, כריכת בזק. הרי יש דבק נגרים חם, שמתקשה מהר, לא? אז קודם כול נדליק את הפלאטה לחמם את הדֶבק (ורפי הדליק כירת חשמל קטנה ונתן עליה את סיר הדבק טבול בסיר מים, כדי שהדֶבק לא יֵיחָרך). ואת הדפים נערוך על השולחן, ככה, ונקבע אותם בסד, אתה יודע מה זה ‘סד’? במלחץ, ויש לו שם, למכשיר הזה, קוראים לו ‘כליבה’. בפטיש ובמרצע ניקב חורים סמוך לגב הספר, נטל מארון הכלים מחט וחוטים ותפר בנקבים. בינתיים הִתחמם הדבק, ובאוויר נישא הריח החם, שכבר כמה שנים טובות לא הֵרחתָ אותו, ריח דבק נגרים, והפעם דבק כורכים־סנדלרים. רפי משח בו את גב הספר, כרך עליו בד ותפר תפירה שנייה, עטף את הכול בנייר עיתון ונתן אל המכבש. טוב, טוב, אנחנו יודעים, לא כך כורכים, אבל מה זה חשוב? העיקר, שהדפים מחוברים לכמה ימים, עד שההוצאה תמסור אותם לבית הדפוס.

אחרי שיש לנו גב, היגיע זמן העטיפה. רפי גזר שני לוחות קרטון, חיבר־הִדביק גם אותם בפס אריג, הִדביק עליהם נייר צבעוני, הוציא את הספר מן המכבש ועטף אותו בכריכה. הספר היה לח. תחת לחץ המכבש נתעקם, כמה עמודים דבקו זה לזה. או־קֵי, אז זאת לא תפארת הכריכות. הרי אמרנו, כריכת־בזק.

ובחוץ כבר הִפציע אור היום, כמו שאומרים. דווקא עכשיו הספר צריך להיות מונח במכבש כמה שעות, אחרת הוא יתפורר כולו, למרות הדבק הרב, שבצבץ מכל עֵבר, בלהט המלאכה שׂמתָ יותר מדי, ועכשיו אי־אפשר לגרד ולגרוע. מה עושים. בו ברגע בא לרפי הרעיון הגואל: שני לוחות עץ קצרים, הספר ביניהם, והלוחות קשורים־מהודקים בחבלים: יש לנו מכבש נייד, שיסע איתנו לתל־אביב!

ובשמונה בבוקר כבר ישב רפי באוטובוס והחזיק מזוודה קטנה על בִרכיו.


13

בעשר היגיע. היה יום מעונן, מדי פעם ירדו מטרות פזורים, טרופים ברוח. התחנה המרכזית הָמְתה. כולם אצו־רצו במטריות ובמעילי גשם, בצווארונים מוגבהים ובברדסים משוכים על הראשים. לרפי לא היה מעיל גשם ממש, רק בָּטֶלדְרֶס - הוא קרא לו ‘חליצה’ - עד לחגורה. וכשהגשם גבר, רפי נעמד בכניסה לאיזה בית, תחת זיז של גג. לידו הִצטופפו רבים. היה זמן להביט. ולערוך תוכנית - מה להגיד לעורך. אלא מה, אתה צריך קודם לשאול, מה הכתובת של הוצאת הספרים ואיך מגיעים - הולכים או נוסעים - לשם. לפנות פה לעומדים לידך, תִסלח לי חבר, אולי במִקרה… ואפשר לנסות ולהיזכר, איפה ‘ההנהגה’ של התנועה, הלא עוזי עובד שם. רפי כבר היה פעם בהנהגה. זה באלנבי.

לאחר שנחלש מעט המטר רפי רץ אל אוטובוס, תסלח לי, חבר נהג, אולי במקרה… ואיזה עיני תימהון עוזי יפקח! תכירו, רבותיי, זה רפי קלר, סליחה, רפי גל, סופר צעיר מהקיבוץ שלי, מביא היום לתל־אביב את רומן הבכורה שלו, או שאומרים רומן בתולים? טוב, אני אשאל אותו, אבל מסופקני מאוד, אם הוא יסכים לעבוד כאן, בהנהגה.

הוא ירד בתחנה הנכונה, לפי עצת ה’חבר נהג', כלומר באלנבי. הוא נכנס לחנות, תסלחי לי חברה, אולי יש לך במקרה ספר טלפונים, ‘הנהגה’ אין, ‘ההנהגה’ אין, אבל, הידד, יש ‘תנועת…’ - תנועת אור מציון, תנועת אמונה, תנועת האישה הדתית, תנועת המושבים, תנועת הנוער העובד, תנועת הצופים… אולי נשאל אצלם, נגיד, סליחה, שאני שואל על הקוֹנקוּרֶנציה.

בסוף איזה “תסלח לי, חבר, אולי אתה במקרה…” הועיל. אכן, באלנבי. ודווקא לא רחוק. בית ישן, חדר מדרגות חשוך, שיש בו קצת ריח של… ויש שלטים על הקיר. “אמבאסאדור נסיעות”, “זינגר מכונות תפירה, מפיץ בלעדי”, “מה שבטוח - ביטוח: סמבטיון”, “פֶניקְס”, “עשת - רהיטי פלדה”. מעלית? לא, אין מעלית. ל’הנהגה' לא היה שלט בין שלטי הסוכנויות, אך בשתי הקומות הראשונות, ליד כפתור החשמל, היה רשום על הקיר: “להנהגה” ובצד הרישום חץ שרגלו עושה תפנית וראשו רומז, שיש לטפס לקומה הבאה. רפי עלה בחופזה במדרגות. חדר המדרגות היה אפל ומוזנח. החלונות היו חסומים בלבנים, בוודאי עוד מימי המלחמה.

לפני דלת בקומה השלישית - גם כאן היה על הקיר שלט “להנהגה”, אבל הפעם הייתה רגלו של החץ ישרה – הִניח רפי את המזוודה ודפק כמה פעמים. בפנים נשמעו קולות. רפי חזר ודפק. עד שניסה את כף המנעול והינה הדלת פתוחה. ולפניו פרוזדור ארוך. מימין ומשמאל דלתות פתוחות, ומפה ושם עלו קולות. רפי הציץ - תחילה לחדר הראשון מימין, ארונות ישנים, דלתותיהם פתוחות, הם מלאים… חוברות? עיתונים? בכל אופן ניירות. וניירות על שולחן הכתיבה, וניירות על הרצפה, בפינה. ורפי מציץ לחדר הראשון משמאל, ולשני משמאל ולשני מימין, ארונות, ניירות, שולחן כתיבה, ניירות, מהשלישי באים הקולות, כאן, בין הארונות והניירות ושני שולחנות־כתיבה ישבו בחור ובחורה ודיברו. כשרפי הציץ תלו בו עיניהם לרגע וחזרו לדבר.

“אני בכל אופן התפלאתי עליה מאד,” אמרה הבחורה. “מפני שהיא לא הייתה מוכרחה להקים את כל הרעש סביב העניין. לוּ היה לה קצת יותר טַקט שאין לה, או אילו למישהו היה את השכל להגיד לה, תשמעי, בובה’לה…”

רפי הציץ לחדר הבא. שם ישבה בחורה והִדפיסה באצבע אחת במכונת כתיבה. אחרי כל נקישה היא הרימה את היד עד קרוב לאף וחיפשה את האות הבאה. גם היא תלתה בו את עיניה ושבה להדפיס. כשרפי עמד סמוך לדלת החדר הבא, שמע קול של בחור: “אז אתה מבין מה העניין? נו, נו, אתה יכול לתאר לך, שהחברֶה עשו לו את המוות…” - רפי הציץ. כצפוי, ארונות, ניירות, שולחנות כתיבה, שני בחורים. גם הם נתנו עיניהם בו ובמזוודה שבידו והאחד שאל:

“כן, חבר? אתה מחפש משהו, חבר?”

“עוזי עצמון ישנו כאן, במקרה?”

“עוזי? במקרה? זה, שהוא צריך להיות כאן, זה לא מקרה בכלל, אבל זה שהוא ישנו, זה יכול להיות מקרה טהור, מה אתה אומר, מוישלה? או שנגיד, שזה די בטוח, שהוא לא ישנו?” הבחור קם ויצא, ומבחוץ נשמע קולו, כשהוא צועק במסדרון:

“הי, מַרכּוס! מַרכּוס, אַנְדינַךּ, שואלים, אם אתה ישנו במקרה.”

והוא פנה לבחור השני: “אם אחר כך, במקרה, הוא יבוא, תשאל אותו, מה עושים ברוסיה בעד איחורים כאלה.” אחרי כן פנה אל רפי: “כן, חבר, לדאבוני עוזי עצמון עדיין לא הִגיע.”

“אבל הוא בוודאי יבוא?”

“כן, חבר, הוא בוודאי צריך לבוא, אבל עדיין לא בא.”

“אני אחכה לו.”

“בבקשה, חבר, אתה יכול לשבת בחדר הסמוך.”

רפי בלע עלבון זה של זלזול. הלך לחדר הסמוך, ישב ליד שולחן ודפדף בעיתונים ובחוברות.

אחרי רבע שעה נשמע קול צעיר וקפריזי של בחורה: “או! בוקר טוב, מַרכּוס, מה זה הִשכמתָ קום והואלתָ לבוא סוף־סוף? אני מחכה לך משמונה וחצי שתִגמור לי את רשימת הציוד לסמינריון.”

וענה לה קולו המחוספס של עוזי: “בחיי, עדנה, לוּ ידעתי שזאת אַת שמחכה לי, הייתי אץ כצבי עם כוכב השחר.”

“טה־טה־טה, בוא כבר ואל תדבר שטויות.”

רפי יצא לפרוזדור וראה את עוזי מסיר את מעילו.

“שלום, עוזי,” אמר בקול רהוי.

עוזי נתן בו עיניים כחולות חצופות: “רפי! מה לידידי בביתי?”

“יש לי משהו לסדר. הבאתי כתב־יד של רומן להוצאת הספרים שלנו.” הוא השתדל לומר זאת כלאחר־יד ככל שיכול.

“מה, כתבתָ רומן? באמת, שמעתי משהו כזה. נו, יופי! על מה זה?”

רפי היה מאוכזב. עדנה, אותה צעירונת שהִדפיסה באצבע אחת, נתנה בו עיניה ומשכה קצת בשפתיה. הִביטה בשעונה וחזרה לחדרה.

“אני יודע?” אמר רפי בענווה. “משהו על חיי נוער בקיבוץ.”

“נו כן, זה עכשיו באופנה,” אמר עוזי, “אולי גם משהו על מלחמת השחרור?”

“כן, משהו כזה.” רפי לא יכול להכחיש.

“זהו, כמו שחשבתי. נו, יופי. אתה חושב שיקבלו אותו?”

“אני מקווה.”

“ועד מתי אתה נשאר? אתה יכול ללון אצלי.”

“לא, אני צריך לחזור.”

“בכל אופן, אם תתחשב ותרצה ברגע אחרון להישאר, אתה יכול לבוא. אתה יודע איפה הקומונה של המדריכים? אני אתן לך את הכתובת. אני גר עכשיו כמה ימים בקומונה.” עוזי רשם לו משהו על פיסת נייר.

אחרי כן דיברו עוד קצת על חדשות הקיבוץ - עוזי כבר שבועות אחדים לא ביקר בבית - עד שאותה עדנה הִשתעלה ואמרה:

“אה… מרכוס, אם מותר להפריע לך, אז… אה… מה בנוגע?”

רפי מיהר להיפרד. ברגע שיצא נזכר, ששכח לשאול על הכתובת של הוצאת הספרים. אין ברירה, הוא חזר ושאל.

“מה, לא ידעת איפה ההוצאה?” התפלא עוזי. “זה כאן, על ידינו, שלושה בתים הלאה, מצד ימין.”

גם אותה עדנה הִביטה בו בביטול. היו לה פנים צרות ופה גדול, שזוויותיו הִביעו את רחשי ליבה. היא הייתה כעורה וחיננית מאוד. אילו הייתה משאירה את הפה הגדול הזה קצת פתוח בארשת תימהון, מה, אתה סופר? ממש? אז אחר כך, אם אתה מסכים, אני מוכרחה… חבל, חבל שלא ידעת, איפה ההוצאה.

הבית, שבו היו משרדי הוצאת “עמל” היה דומה קצת לזה של ההנהגה, בית ישן של שלוש קומות, עם כניסה קצת מוזנחת, שיש בה ריח של… ותלויים בה הרבה שלטים. אבל ברגע שנכנסתָ, ראיתָ, שהוא גדול מאוד, בכל קומה נפתחו מסדרונות לשני הצדדים, אחר כך עשו תפנית ונמשכו בזווית ישרה. תחילה חשב רפי, שהמסדרונות ערוכים בתבנית חֵ“ת, עד שגילה, שצורתם ריבוע של מם סופית, והיו בהם - רפי חיפש עדיין את ההוצאה - עוד שלושה חדרי מדרגות, שבהם יכלו לצאת אל רחובות סמוכים, והכול מלא משרדים של סוכנויות. אנשים רבים הלכו הלוך ושוב. אחרי כמה “תסלחי לי, אולי במקרה” מצא את משרדי “עמל”, התברר, שלתבנית המֶם הסופית יש עוד הסתעפות בקצה, כמו ראש של לָמֶ”ד, ושם תפסו משרדי “עמל” אגף צדדי קטן שלם. פרוזדור, חדרים. אחד החדרים היה גדוש ספרים עד התקרה. בחדר שכן מכרו ספרים וצעצועים, חדר זה היה מלא וגדוש אנשים. על דלת אחת נעולה היה שלט “הנהלת חשבונות”. רפי סבב כה וכה והמזוודה בידו. לבסוף, בקצה ה’שלוחה', כך הוא כינה במחשבה את האגף המסתעף, מצא חדר קטן ובו ישבו שתי נשים ותקתקו במכונות כתיבה. על שולחן הכתיבה האחד עמד טלפון. ולידו, על השולחן, מרכזת טלפונים קטנה, שבה נדלקו והבהבו אורות. וכמו בסרטים, כשמופיעות שתי נשים, לאחת היה שיער כהה, לאחרת - בהיר.

“הלו, עמל. בבקשה?” אמרה הכהה לשפופרת. “את אהרונצ’יק? מצטערת, הוא בישיבה. לא, לא ידוע מתי היא תסתיים. כן, הוא מתכוון לנסוע הביתה, כל יום חמישי הוא נוסע. טוב, אני אמסור.”

רפי עמד בפתח והמתין. מי עומד בפתח, עני? ובכן, אני ממתין ונראה כעני, אבל אני עשיר. וברגע שתיגָמר השיחה… אבל שוב הבהב האור ושוב הרימה הכהה את השפופרת.

“הלו? עמל. בבקשה? לא, אני מצטערת מאד, משה איננו. גם לא ראיתי אותו היום. רגע אחד.” פנתה לבהירה: “מירי, ראית את משה? לא? זהו, גם אני לא ראיתי אותו.” ולתוך השפופרת: “אולי תצלצלי לָ’איחוד‘, יכול להיות שהוא שם. לא? אז אולי יש לו ישיבה ב’מרכז’, ואם לא שם, אז הוא בוודאי בישיבה ב’ארגון'. אבל אולי…” הִביטה בשעונה ושקלה בדעתה, “לא, אני לא חושבת שכבר נסע, בסדר, אמסור. שלום.”

ברגע שבו הִניחה את השפופרת, מיהר רפי לשולחן ושאל: “בבקשה, האם אפשר לדבר עם המנהל?”

הכהה מדדה אותו במבט והחליפה מבט עם הבהירה. שני המבטים היו של זִלזול כבוש. ואילו מישהו היה בא למשק ושואל על מנהל הקיבוץ, לא היו מסתכלים בו כך? היא הייתה כבת ארבעים והרכיבה משקפיים ולהם זגוגיות עבות. ודאי חברת משק ותיקה.

“עם המנהל? באיזה עניין, אם מותר לשאול?”

“אני הבאתי כתב יד של ספר.”

“אה… לדאבוני המנהל איננו עכשיו.”

ובכל פעם הִדגישה ‘מנהל’, כאילו הוסיפה לַמילה מירכאות.

“מתי יחזור?”

“זה לא ידוע. הוא יכול לחזור בכל רגע.”

“אבל זה מובטח שיבוא? עד הצהריים בוודאי יהיה כאן?”

“אולי. אני לא מִתחייבת לזה. זה… אי אפשר לדעת אצלו. נדמה לי שבצהריים הוא נוסע הביתה.”

“ואחרי הצהריים הוא יחזור?”

המזכירה הכהה צחקה צחוק קצר, וגם הבהירה חייכה ברחמים. “הביתה, זאת אומרת לקיבוץ שלו. אז יחזור רק בעוד ארבעה ימים, ביום שני או שלישי בשבוע הבא.”

“אולי אַת יודעת, איפה הוא כעת ואפשר לטלפן אליו לפני שיסע הביתה? אני באתי במיוחד… ו…”

“לא, לדאבוני אינני יודעת.” אבל אחרי כן שוב הרימה את השפופרת וסובבה בידית: “הלו, מיכל? אולי את יודעת איפה שאול? לא, הוא לא ב’אירגון‘. אני לא חושבת שהוא ב’מרכז’ או ב’איחוד'. אבל אנסה. מה? ראו אותו כאן? בסדר. אני מצלצלת.”

פנתה לרפי ואמרה: “אומרים, שכרגע הוא חזר.” שוב הרימה את השפופרת: “הלו? שאול? טוב שחזרתָ. כאן איזה בחור רוצה לדבר איתך. לא, לא בעניין הכסף. בסדר, אני שולחת אותו. יש לו כתב יד.”

היא רמזה לרפי באצבע ואמרה לו את מספר החדר. שם מאחורי שולחן הכתיבה ישב גבר כבן חמישים, חמור־סבר, מעשן סיגריה. כשנכנס רפי לא הרים את עיניו, והִמשיך לכתוב במנוחה גמורה. רפי נשאר עומד, עני־עשיר עומד בפתח, הִניח את מִזוודתו לארץ והִמתין. כמה דקות עברו, עד שהרים האיש את עיניו ואמר: “כן?”

רפי שב ונטל את המִזוודה ונשאר עומד לפני שולחן הכתיבה.

“הבאתי איזה כתב יד של ספר,” אמר.

“אהה. ומי אתה בכלל, אם מותר לדעת?”

היו לו, ליושב, עיניים עגולות קצרות רואי ושׂקיות תלויות מתחתיהן. לידו, על השולחן, היה מונח עיתון “הארץ”. הוא לא ענב עניבה, אבל היה לבוש חליפה אפורה ונִראה כאזרח ולא כחבר קיבוץ.

רפי אמר את שמו ואת שם קיבוצו.

“אתה בן הקיבוץ?”

“לא, אבל למדתי שם בבית ספר.”

“אהה. ובמה עוסק הספר שכתבתָ?”

“משהו על חיי… על שנות הנעורים בקיבוץ.”

“אם כן תִפנה למחלקה לספרות ילדים ונוער, החדר השלישי מימין.”

“אל מי לפנות שם?”

“אל דוִד.”

רפי היסס עוד רגע. אחרי כן אמר: “שלום. ותודה.”

“בבקשה. שלום.”

כשקָרב אל חדר שלישי, יצא מתוכו גבר צעיר מן הקודם, אולי בסוף שנות השלושים שלו, וכמעט נתקל ברפי. כיוון שראה, שרפי מתכוון לדפוק בדלת חדרו, אמר:

“אתה - אליי?”

רפי הִביט אל פניו - היה לו סנטר קטן, שכמו נרתע מהשפה התחתונה.

“אל דוד, המחלקה לספרות ילדים ונוער.”

“כן, זה אני,” אמר וכיווץ את שפתיו, “אבל לדאבוני אני ממהר עכשיו. תואיל לבוא ביום שלישי בשבוע הבא.”

“אני בעצם רק רגע צריך למסור לך משהו. במיוחד באתי העירה.”

האיש היסס, נשם נשימה עמוקה, כמו אסף את סנטרו אל הצוואר ואמר: “טוב. ובכן, בַמֶה העניין?”

רפי הִניח את מִזוודתו לליד הקיר, שלא תפריע לעוברים במסדרון, וחזר על הדברים שכבר אמר היום לעוזי, למזכירה הכהה ולמנהל: שמו, שם קיבוצו, נושא הספר. לבסוף הוסיף שנשלח מן ה… משאול.

“טוב, תן לי את כתב היד, אקרא בו ואחרי כן נדבר.”

רפי הִניח את המִזוודה לפני דלת החדר, פתח אותה, היתיר את המכבש ומסר לידי האיש את הדפים הכרוכים. האיש תלה מבט ברפי ובמכבש הנייד ולא אמר דבר. הוא חזר ונכנס לחדרו, ורפי, מן הסף, ראה, שהוא תוחב את כתב היד למגירה בשולחן הכתיבה. כשיצא הִביט ברפי והִגביה קצת את סנטרו בתמיהה, כאילו שאל: לְמה עוד אתה מחכה? בירך את רפי במנוד ראש־וסנטר ונעלם בקצה המִסדרון.

רפי סגר את המִזוודה וישב על ספסל שבמסדרון לעשן. הייתה בו תחושת ריקנות. חבל, שלא שאל את האיש, כמה זמן יהיה דרוש לו לקרוא, וראה אותו בדמיונו יושב לפני שולחן הכתיבה, משעין את סנטרו על כף ידו, מרפקו על השולחן, בצד כתב־היד הפתוח. “עוד עלול לקרות, שאחכה שבועיים־שלושה לחינם, ויתברר, שלא היה לו זמן,” חשב. “בעוד שבועיים אכתוב לו ואשאל, אם כבר גמר לקרוא.”

הייתה שעת צהריים, רפי חש רעב וקנה שתי מנות פלאפל. ירד גשם. עד שמצא אוטובוס שיוביל אותו לתחנה המרכזית, נרטב כהוגן. בתחנה נאמר לו, שהכביש לָעמק מנותק במקום אחד בגלל הגשם הרב, היום לא ייצאו עוד אוטובוסים לעמק. אפשר היה לנסוע בעקיפין, דרך חיפה, אך רפי נזכר בהזמנה של עוזי והחליט להישאר. מגיעות לו הרבה שבתות, ואם יוסיף לרדת גשם, ממילא ייתנו לו שבת. לשלוח טלגרמה שלא יחזור? שטויות, בטח יהיה בסדר, אין מישהו שמחכה לו, אפילו אין לו כלב, שצריך להאכיל ולהוציא. הוא מָשך את המעיל על הראש ורץ לאוטובוס, לנסוע לקומונה.


14

למילה ‘קומונה’ היה איזה קסם, פעם הייתה קומונה בפאריס, מה היא הייתה? בכל אופן משהו טוב, משהו, שמזכיר דברים טובים, יחד, שותפות, מהפכה. ובחיי חולין, הייתה קומונה בקיבוץ, לא, בעצם היו שתיים, היו קיבוצים שפעם, מזמן, הייתה להם “קומונה אָלף”, שותפות בבגדים, מבלי ששמם של בעלי הלבוש רשום או רקום עליהם, יש רק גדָלים, גודל אָלף וגודל בֵית, נניח. ובמשך הזמן עברו בהדרגה ל“קומונה בֵית”, אתה מקבל - ובעיקר אַת מקבלת - את הבגדים שלךָ או שלָך, ואמרו ש“כבר יש אצלנו” במובן הטוב של קידמה, של התקדמות, ולא במובן הרע, של הידרדרות לביצת הזעיר־בוּרגנוּת. ומכאן זה נהפך לשם המקום, אצלנו הקומונה על יד המכבסה, זה נוח.

גם בעיר ‘קומונה’ היא שיטה ומקום, הסידור שכמה מדריכים גרים יחד ומנהלים משק בית משותף, והדירה ששם זה מתנהל. ולכן אמר עוזי, שהקומונה בצפון, ע"י הנמל לשעבר, שהשטח שלו עכשיו עזוב ונידח, בבית בן קומה אחת, שסביבו גן של כמה עצי הדר מוזנחים.

הסמטה הייתה נידחת, דרך של מה שנראה כמו חול, ללא מדרכות, אבל שלא כמו בחול נִקווּ בה שלוליות. רפי מצא את הבית מיד לפי התיאור - קומה אחת, גג רעפים, גינה של כמה עצי הדר מוזנחים, הסמטה הייתה קטנה - דפק בדלת שעה ארוכה, אך לא נשמעה תשובה. למרות שלא היה ספק, הִביט עוד פעם בפתק, חזר ובדק את שם הסמטה ואת מִספר הבית ושב ודפק. כשראה שאישה עומדת להיכנס לבית הסמוך, קרא אליה: “סליחה, חברה, זאתומרת, סליחה גברת, אולי במִקרה אַת יודעת, אם כאן הקומונה?”

“אני לא יודעת מה זה ‘קומונה’,” ענתה האישה, “אבל מה שכאן אני קצת יודעת, גרים כאן יחד כמה מהקיבוץ בגיל שלך, שמתלבשים ומדברים כמוך.” והיא פנתה ממנו אל פתח הבית.

“רגע, סליחה, רגע!” קרא ומיהר אליה. “סליחה, אם אַת קצת מכירה אותם, מתי, את חושבת, מישהו מהם יחזור?”

האישה לא ידעה. “לפעמים,” אמרה, “הם מתרוצצים כאן כל היום ועושים בערב רעש שאי אפשר לסבול ולפעמים הם נעלמים ולא רואים ולא שומעים אותם שבוע.”

רפי חזר אל דלת הבית. זו הייתה בתוך כוך קצר. אפשר היה להיסתר שם מפני הגשם, אך לא מפני הרוח והקור. רפי ישב על המִזוודה והִביט בשעון. כבר אחרי שתיים, רק אחרי שתיים. העבודה שעבד כל הלילה החלה לתת אותותיה. לחזור ולהיסחב לתחנה המרכזית, לחכות בתור הארוך לחיפה, ומחיפה להגיע לעמק, אם עוד בכלל יתפוס אוטובוס, לא, אין לו לזה לא כוח ולא חשק. ולחכות כאן ברוח ובגשם… אולי הם יושבים שם, בהנהגה, עד ארבע או חמש, מי יודע? אולי עד הערב? אולי בערב יש להם פעולות, והם חוזרים מאוחר בלילה? והעוזי הזה, יימח שמו, לא יכול היה לתת לך מפתח?

רפי ניגש לחלונות, בדק את התריסים המוגפים, ומצא חלון פתוח למחצה. הוא הִפיל לתוכו את המִזוודה, ושמע, שהיא נפלה כנראה על משהו רך. אז קפץ וישב על אדן החלון, החדר היה אפלולי, החלון היה צר. רפי חייך, כי נזכר בביטוי ‘להשתחל’. ובכן, עכשיו הוא משתחל פנימה, ראש וידיים תחילה, אין ברירה. מזל, שעל יד החלון עמדה מיטה, הוא הפיל את עצמו עליה. על המיטה היו מונחים - מפוזרים - בגדים, גם על כמה כיסאות. שולחן עמוס ספרים, ניירות, חוברות, צלחת וספל. ובאמצע - על כמה ספרים - מנורת שולחן. שלוש מיטות, רפי ניגש אל הסתורה ביותר ובדק את השמיכות הדקות הצבאיות שעליה, ניסה לבחון את פינות הסדין ואת הבגדים הפזורים, הִדליק את מנורת השולחן וקירב אליה חולצה - כן, של עוזי. אפשר לנשום בהקלה, יש חתיכת בית, מקום־מקלט. הוא צנח על המיטה, חלץ את נעליו ומשך על עצמו שתי שמיכות צבאיות.


והִרגיש, שמישהו מטלטל אותו בכתף וקורא בשמו. הִתאמץ ופקח את עיניו. בחדר דולק אור החשמל. ובחלון נראה, שבחוץ חושך. ועוזי עומד למראשות המיטה וצוחק. רפי נתן עיניו בשעון: שבע.

“שמע, ילד, אני לא שואל אותך, מה עשית בלילה במקום לישון, כי בטח היית מסמיק, אבל תדע לך, שאני עומד כאן כבר רבע שעה ומטלטל אותך.”

רפי התיישב. שפשף את עיניו, התמתח, פיהק וחש רעד של קור.

“באמת ישנתי טוב,” אמר. “בלילה כתבתי כל הזמן בשביל לגמור. תסלח לי, שנכנסתי בחלון ותפסתי את המיטה שלך.”

“בטח, הייתי צריך להגיד לך בעצמי, שתעשה את זה, רק שכחתי. אצלנו כולם נכנסים ככה, היו שלושה מפתחות לדלת, ובהדרגה שלושתם הלכו לאיבוד. בעד זה משאירים את התריס פתוח.”

“חשבתי, שיש לך חדר לבד,” אמר רפי.

“באמת יש לי. אבל אלה שגרים פה יצאו להכין סמינריונים של חנוכה, אז ביקשו ממני שלמשך שבועיים אעבור הנה לגור פה.”

“מפחדים מגניבות?”

“שטויות, אין פה מה לגנוב. אבל צריך מישהו להיות פה - כאן הרי מין מלון כזה: יש שלושה דיירים קבועים, כולם שליחים מקיבוצים, שעובדים פה בהדרכה, אבל כולם אוהבים לנסוע הביתה. ויש להם חצי מיליון חברים, שכולם אוהבים לבוא לתל- אביב, וכל אחד שבא ואין לו דוד או בת דודה שהוא אוהב לבקר, בא הנה. ועכשיו, בחורף, מתחילים השיטפונות בשכונות בדרום, וביפו תמיד מתמוטטים כמה בתים. אז יש חשש סביר, שאיזו משפחה משם, שיש לה חוש ריח, תפלוש לך פתאום לבית.”

“מה זאת אומרת, ‘חוש ריח’?”

“זאת אומרת, שהם מרגישים, אם דירה גדולה עומדת ריקה. ואחר כך קשה להוציא אותם. בייחוד, אם אתה דוגל בצדק סוציאלי.”

“ואם כל השליחים גרים כאן ביחד, למה אתה גר לחוד?”

עוזי צחק: “אני אוהב להיות אריסטוקרט,” אמר, “אז בוא נגיד, שאני צריך, שיהיה לי זמן לעבוד בשקט. אם אני רוצה לפגוש חברים, אני ממילא יכול לבוא הנה, ונוסף לזה, תאר לך, שלמישהו יש חברה והוא רוצה להיות איתה, אז כאן זה נורא לא נוח, כשתמיד, אפילו באמצע הלילה, פתאום מישהו משתחל לך בחלון.”

“ולך יש חברה?” שאל רפי וחייך.

“מה זה חשוב? או שהייתה לי, או שיש לי, או שתהיה לי בשבוע הבא,” אמר עוזי. “או שלושתם ביחד.”

“ועל מה אתה רוצה ‘לעבוד בשקט’? על מרכסיזם?”

“אַל תצחק. אם יש היום משהו שכדאי ללמוד, זה מרכסיזם. זה המפתח להבנת כל התופעות וכל המדעים. זה המדע של העתיד. כמובן, אם מפרשים אותו פירוש נכון. וזה המפתח לעוד כל מיני דברים, אם אתה מוצא בו את הציטוטים הנכונים. אז בנעימה אופטימית זו, בוא נאכל ארוחת ערב.”

“אנחנו הולכים למסעדה?”

“איפה! בגשם כזה ובתקציב כזה? נִראה, מה נוכל לסדר כאן.”

רפי הלך אחריו למטבח. בכיור הייתה ערימה רבתי, קליפות של תפוחי אדמה, קופסאות שימורים ריקות, כלים ושאריות אוכל. על השולחן עמדו ספלים ובהם משקע קפה. עוזי העמיד קומקום חשמל, הדליק פתילת נפט, טיגן ארבע ביצים וביקש מרפי, שבינתיים יחתוך עגבניות, פלפל, בצל ירוק וצנון בשביל הסלט. תוך כדי עשׂייה דיבר - אל עצמו ואל רפי, אז ככה, מקרר אתה רואה שאין, תאר לך, שהיה צריך לקנות כל יום קרח ולסלק את המים המופשרים, אז יש לנו ארון אוויר, שבחורף הוא מספיק, ובקיץ הוא צרה צרורה, ומכאן ניקח גבינה לבנה, נערבב אותה בלֶבֶּניה, נוסיף קמצוץ מלח, קמצוץ פלפל אדום, כמה גרגרי קימֶל ופלפל שחור. ובתור גולת הכותרת, אם רק נמצא את פותחן הקופסאות, הינה מצאתי, נפתח קופסת סרדינים, שנזרוק אותה לכיור, כי ממֵילא… אתה אוהב קצת חומץ על הסרדינים?

כעבור כמה דקות כבר עמדו על השולחן שני ספלים של תה מהביל, שתי חביתות, הסרדינים, ממרח הגבינה, חתיכה גדולה של חלבה, שש לחמניות, צנצנת לֶבֶּנייה וצלחת גדולה של סלט. רפי אכל בכל פה.

“אני רואה, שיש תיאבון,” אמר עוזי, “שהוא הטוב בטבחים, חוץ מזה, בכל הענווה, גם אני תורם קצת. אצלי הכול חריף. לַסלט, לַסרדינים, לַגבינה - אני מוסיף קצת שום מרוסק, הערב במִקרה לא הוספתי, יש לי אולי עוד הרצאה, והריח… אבל במקום זה שמתי כמה טיפות של תמצית מרק. מלבד זה תדע לך, שלכל סלט ששׂמִים חומץ, צריך לאזן אותו בטיפת סוכר. אצל המבשלות שלנו סלט זה רק שמן ומלח, ולכל היותר קצת פלפל. הן חושבות, שמלח וסוכר סותרים זה את זה. תיכף רואים, שאין להן גישה דיאלקטית.”

אחרי כן סיפר על עבודתו בהנהגה: “אתה מבין, זה היה יכול להיות בשבילי מנוף גדול, אילו זה היה פ’וּל טַיים ג’וֹבּ, אבל גם מחייבים אותי לרכז ‘קן’ שלם. ליל שבת - ערב קן. שבת - פעולה…”

“יש לך קבוצה?” שיסעו רפי.

“לא, לי יש גדוד שלם, זה ארבע קבוצות, שכבר אין להם מדריכי קבוצה, למה ילדים גדולים. יום ראשון - מועצת מדריכים. הגדוד שלי כבר נתן שנים־עשר מדריכים, תתאר לך, ולכולם צריך לייעץ, איזה חומר להעביר ולדסקס איתם כל מיני בעיות. יום שני - ישיבות הוועדות. אם אני רוצה שיזוז משהו, אני מוכרח להשתתף בכל הישיבות. אם מכינים איזו הופעה למסיבה, אני מוכרח להיות בחזרות. יום שלישי - שוב פעולת גדוד. יום רביעי - חוגים. פתחנו חוג למרכסיזם ולכלכלה מדינית, חוג לצופיות, חוג למוזיקה וחוג לשח. אני מרכז את הראשון, אבל גם על היתר אני מוכרח לפקוח עין. יום חמישי - ערב פנוי, אפשר לחשוב, אבל תמיד יש משהו, ואני מוכרח לבוא לקן. היום, במִקרה, ממש נס, שאני באמת פנוי, פשוט בגלל הגשם.”

“אמרתָ, שאולי עוד יש לך איזו הרצאה?”

“נכון. במועדון לתרבות מתקדמת, אני חושב, שאגש לשם, אולי יתפתח שם דיון, יהיו חברה מהצבא.”

“בוודאי כרגע אין לו חברה, אחרת לא היה…” חשב רפי. ובקול שאל: “נו, והישיבות של ההנהגה?”

“את הישיבות עורכים אחרי הצהריים, כי כולם שם מדריכים עם סדר ערבים כמו לי. ואל תישכח, שאני מוכרח להחזיק בראש אלף עניינים - לדאוג לפעולות ארגון בבתי הספר, לחוד בכיתות הגבוהות של העממי, לחוד בכיתות הבינוניות של התיכון, זה משהו אחר, בסגנון אחר, הכול בשביל למשוך לתנועה. עכשיו, למשל, פתחנו במבצע מיוחד, לארגן בנות, ‘חֲברה מביאה חֲברה’, חסרות לנו בנות בגדוד. ואם לא יהיו, במשך הזמן גם הבנים ינשרו, תהיה בטוח. ואני צריך לחשוב על עיתון קיר, על קופת הקן, צריך לסדר ימי עבודה בקיבוצים, שיהיה לנו כסף לצאת לסמינריונים. יש הרבה הורים שלא נותנים פרוטה. רק אתמול, למשל, היה עניין עם המחסן הצופי. בעמל רב סידרנו מחסן צופי - במשך שנה רכשנו ציוד, אחרי כל מחנה סחבנו חבלים, גרזינים, יתדות, מקבות, קנינו פרימוס, קנינו חבל סיירים עבה וכמה אוהלי סיירים. והמחסן ממש שגשג, אתה יודע למה? כי היה לו מנעול חזק. אמרתי לחברֶה, כל הכבוד לגישה של “שלך שלי ושלי שלך”, אבל משום מה אצל הבורגנים מתקיים מזה תמיד רק החצי הראשון, ואצלנו - דווקא השני. הלקח שאני למדתי, שאין - לא היה ולא יהיה - מחסן צופי בלי מנעול טוב. כמו מחסן ממתקים, כמו קופה עם כסף מזומן. כל דבר שנוגע לשותפות - צריך משגיח כשרות. אז אתמול אחד המדריכים היה צריך כמה חבלים לפעולה. מה אתה חושב שהוא עשה? פרץ את הדלת ושבר את המנעול. ואתה יודע אצל מי היה המפתח של המחסן? אצלו עצמו, אלא שהוא שכח אותו בבית. ואתה יודע איפה הוא גר? עשרה בתים משם, באותו הרחוב. ואתה חושב שהוא היה צריך ללכת ברגל? לא, יש לו אופניים. ואתה חושב, שירד גשם גם אתמול, לא, זה היה עוד לפני הגשם. אמרתי, שצריך לערוך לו משפט על מעשה כזה. ברוסיה, אמרתי, ישר היו שולחים אותו לסיביר בעד חבלה כזאת ברכוש העם, אבל בעצם היה צריך להעמיד אותו לקיר. אמרתי - אמרתי. אבל החברה התחילו להשתפן ולהתקפל: אם נעשה לו צרות, הם אומרים, הוא פשוט יעזוב וילך לתנועה המאוחדת או לַצופים וימשוך אחריו את כל החניכים שלו. וגם בגדוד הוא חבר מרכזי. אוי ואבוי לחברים מרכזיים כאלה.”

“ומעבודת ההנהגה אתה מרוצה?”

“איפה! הרי כל הארגון שם לקוי. יש לכם כרטיסיה של כל חברי התנועה, שאלתי אותם, עם כתובת ופרטים אישיים של כל חבר? מובן שלא. ולפחות של כל המדריכים - יש? גם כן אין. כמה מדריכים יש כיום בתנועה? לא יודעים. אי־אפשר לדעת, הם אומרים, מפני שיש תחלופה, עוזבים ובאים. אז דווקא לכן, אני אומר, צריך רשימה. כל חבר שפעם היה בתנועה - צריך לעקוב אחריו: שם, כתובת, משלח יד ההורים, אחים, אחיות, גילים. ואם עזב, חשוב לציין, מה סיבת העזיבה. ולוּ רק בשביל המפלגה בימי בחירות. אולי אחרי שנה־שנתיים כדאי לחזור ולפנות לחבר כזה ולהציע לו, שֶיַחזור? זה יהיה מישהו מיוחד, שירכז את מחלקת העוזבים, זה לא מצלצל טוב? אז ניקרא לו “מחזיר בתשובה”. שיהיה חבר במחלקת הארגון. והחבר המרכזי במחלקה הזאת ניקרא לו “מזכיר המדריכים” – ערב־ערב הוא ייפגש עם… נגיד אפילו רק עם 3 מדריכים, אז במשך שנה הוא פוגש את כל המדריכים בתנועה, והלא זה הגרעין הקשה שלנו, זה העתיד הפוליטי. מכל הפגישות האלו הוא יצבור המון ניסיון, ויוכל לייעץ, להדריך את המדריכים. תאר לך, לוּ היו נותנים לי את התפקיד הזה - במשך שנה כל התנועה הייתה מכירה אותי, ואני - את כל התנועה. אז באמת ההנהגה הייתה יכולה להיות קרש קפיצה בשבילי. וזאת, בעצם, האפשרות היחידה לעלות: כל מנגנון המפלגה בידי הזקנים, והם מחזיקים בו חזק־חזק. לצעירים אין דריסת רגל לא במערכת העיתון, לא בוועדה הפוליטית, לא בכנסת. מפני שלכל המשרות האלו - הם קוראים לזה ‘תפקידים’, אבל אלו משרות - כמובן אין בחירות. אפילו הוועד הפועל לא נבחר, אלא ממַנה את עצמו…”

“למה?” - שיסע אותו רפי, “אני חשבתי… אין בחירות?”

“יש, מובן שיש. הרי כל המפלגות צועקות, שהן רוצות דמוקרטיה במדינה, אז הן לא יכולות לפסול דמוקרטיה אצלן בבית. מתי פעם אחרונה השתתפתָ בבחירות לוועד הפועל?”

“באמת,” הודה רפי, “אני לא חושב, שאני…”

“אה, אתה לא חושב שאתה… כולם לא חושבים, שהם… מה? שהם יכולים להיזכר. כולם במפלגות שבעד דמוקרטיה, ולא יכולים להיזכר, משום מה, איך היא פועלת במפלגה שלהם. אז אני אגיד לך, איך. יש ועידה, זה הכי קדוש. הוועידה. כשהיא מתכנסת, פעם בכמה שנים, צריך לבחור ועדה, שתנהל את הוועידה, לא? כמובן. אבל כשיש אלפיים צירים, איך אפשר לבחור? מביאים הצעה. מי? הוועד הפועל, המזכירות, הוועדה היוצאת מן הוועידה הקודמת, זה לא משנה, זאת אותה קלחת. יש רשימת שמות לוועדה המתמדת. עליה מצביעים אן־בלוק. אתה מכיר את הביטוי? יופי. הוא המפתח לדמוקרטיה המפלגתית. מאשרים את הוועדה המתמדת אן־בלוק, הוועדה המתמדת מציעה רשימת שמות לוועדת המינויים, מצביעים אן־בלוק, ועדת המינויים מציעה רשימת שמות לוועד הפועל החדש, מצביעים אן־בלוק, הוועד הפועל החדש בוחר ועדה, שתבחר מזכירות רחבה, מזכירות מצומצמת ומזכיר - הכול אן־בלוק. הכול נבחר. הכול שיא הדמוקרטיה. וכדי לא לבלבל אם הדמוקרטיה הבורגנית, שבה אתה יכול לבחור בין מועמדים שונים שבעצם אין הבדל ביניהם, כאן אין לך מועמדים שונים, ואתה יכול או לאַשר או לעזוב. זה נקרא ‘צנטרָליזם’ דמוקרטי. והוא יותר טוב אצלנו מאשר ברוסיה, למשל, כי אצלנו מותר לדבר. אבל משום מה אף אחד לא מדבר, כי אם מישהו ידבר, שידבר, זה לא יפריע לאף אחד. וממילא, אם משהו באמת לא ימצא חן בעיניו, הוא יעזוב, כי לשנות משהו אין לו סיכוי. ולצעירים שלנו אין דם. שאיפה הכי גדולה שלהם להיות נהג בקואופרטיב. ואל תשכח, שאם משהו מעלה את האדם, אז זה קודם כול השאיפות הגדולות שלו, אני אומר לך, שאלו חשובות יותר מן הכישרון.”

רפי שתק. ועוזי הִמשיך: “ויש עוד משהו, וזה רוח התקופה שלנו. כמו שיש רופאים, שתיכף תופסים מה המחלה, ואחרים לא תופסים, ככה זה עם רוח התקופה. חשוב לתפוס, לאן נושבת הרוח. אל תשכח, שאדם צעיר יכול לעלות רק בתקופות של מִפנה. בתקופות של שיגרה הוא צריך לטפס לאט וביגיעה, וכשהוא מגיע למעלה - כבר אין לו שיניים. מלחמת השחרור הייתה תקופה כזאת בצבא: מישהו היה יכול להתחיל בתור מם־כף ולסיים מפקד פלוגה או מפקד גדוד ואחרי שנה, אחרי כמה הִשתלמויות, כבר הוא יכול להיות אלוף מִשנה. וכמה זמן צריך לשרת בצבא עכשיו, בשביל לעבור קפיצה כזאת? תסתכל ברמטכ”ל שלנו - בן כמה הוא בסך הכול? עוד לא היו לו שלושים וחמש כשמינו אותו. באיזה עם עוד יש לך דבר כזה? תשאל פעם בצבא האנגלי, מה הגיל הממוצע של הגנרלים שלהם. גם אצלנו זה יהיה כך בעוד עשרים־שלושים שנה. כשלא היה כלום, היה קל לעלות. עכשיו זה מתחיל להיות קשה. ואלה, שהצליחו ועלו, אלה שיושבים עכשיו, באמצע ולמעלה, כבר יישבו הרבה שנים. גם בשרות הדיפלומאטי נכנסו צעירים, כי לפני קום המדינה לא היה כלום. וגם תחום זה כבר סגור עכשיו. אבל בפוליטיקה? עסקנים היו לנו תמיד, עוד הרבה לפני קום המדינה. הם התבצרו עוד בשנות העשרים בסוכנות ובהסתדרות. עכשיו שום בולדוזר לא יזיז אותם." כאן הִפסיק רגע את שטף הנאום, הוציא לעצמו סיגריה ושאל: “אתה מעשן? אני התחלתי קצת, לא מזמן.”

רפי נטל סיגריה, ועוזי הִמשיך:

“אתה שומע? עכשיו מתקרב מִפנה גם בין העסקנים. אנחנו עומדים לפני הניצחון המוחלט והסופי של הקומוניזם. המלחמה הקרה מתחדדת. כולם מדברים על שלום, אבל יודעים, שאי־אפשר למנוע מלחמת עולם שלישית. את זה לא צריך להגיד לאנשים מן השורה, אבל בינינו לבין עצמנו צריך לדעת זאת. ומה יקרה אז? עם היריות הראשונות יתחיל הצבא האדום להתקדם, כדי לתפוס את בסיסי הטילים האמריקאיים. שום כוח לא יוכל לעצור אותו. אני מעריך, שאירופה תיפול במשך 6־5 שבועות לכל היותר, והמזרח התיכון במשך שלושה שבועות. כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה יהיו הרוסים כאן.” הִביט ברפי בעיניים חודרות.

“לא, אַל תגיד לי, שזה אולי לא טוב בשבילנו,” הִמשיך, אם כי רפי לא אמר דבר. “אני לא שואל עכשיו, אם זה נעים או לא נעים. אני מדבר על עובדות. הקומוניזם יבוא לארץ עם הצבא האדום, עובדה. על זה לא צריך לדבר ברחוב. כמובן, היה הרבה יותר יפה ורומנטי, אילו היינו עושים מהפכה בעצמנו. אבל זה לא ריאלי. לא, זה לצערי לא ריאלי בכלל.” הוא שאף עשן מן הסיגריה והִמשיך: “ומה יהיה אז? יסדרו בארץ מין דמוקרטיה עממית כזאת כמו בארצות מזרח אירופה אחרי המלחמה - עם תפאורה של כל המפלגות ב’חזית עממית'. בראש יעמידו כמה מנהיגים ליבראליים מוּכָּרים מִזדקנים, שאבד עליהם כלח, כמו שאומרים, ולהם יתנו סגנים צעירים ונמרצים, מאנשי שלומנו, ואלה ינהלו את העניינים למעשה. במשך הזמן יזרקו את הזקנים אחד־אחד לערימת הגרוטאות. ושוב - אַל תדבר לי, בבקשה, על צדק ועל מוסר, ואל תגיד לי שזה ‘לא יפה’. אני מכיר את הדיבורים האלה. אני יודע, שברוסיה לא הכול הכי ורוד. לא מעט אנשים סבלו שם, וחלק אולי גם לא באשמתם. אבל אנחנו צריכים להיות ריאליים. לדבר הרבה על מוסר לא יועיל.”

כאן היסס רגע ונזכר.

“ובכן - מה יוצא מכל זה? יוצא, שעכשיו זאת התקופה המכרעת. מי שעכשיו למעלה - בקרוב ייפול, ובעוד חמש שנים ישמח, אם עוד יהיה, אני מתכוון, בכלל. ומי שעכשיו למטה לגמרי - לא יעלה אף פעם. אבל מי שעכשיו על הסף, מוכן לעלייה - הוא יעלה.”

רפי עישן בדומייה ולא אמר דבר.

“ואל תשכח, שספן טוב מכוון את המִפרשים שלו לפני הסערה. כי ברגע שהסערה כבר הִתחילה - מאוחר מדי. והיגיעה השעה בשבילנו לכוון את המִפרש. את הקומוניסטים בארץ שונאים כולם. אין להם שום עורף ציבורי. לכן לא ייקחו אותם, בשביל לעמוד בראש וגם לא בשביל להיות סגנים. מן המתנגדים המוצהרים, אלה שהיו מחרפים ומגדפים את רוסיה, גם כן לא ייקחו. אלא יבחרו אנשי שמאל רציניים, שיש להם אחיזה במציאות של הארץ - מאיתנו. אלא מה? ידרשו מאיתנו להִסתגל קצת. את זה המנהיגים הזקנים שלנו לא תופסים. קח דוגמה: המזרח לא מכיר במונח ‘ציונות’, אבל הם מוכנים להכיר ב’ריכוז טריטוריאלי'. הזקנים שלנו מתעקשים על ‘ציונות’. יש להם סנטימנטים למילה הזאתי. אז אנחנו נצפצף עליהם ועל הסנטימנטים שלהם, ונגיד: תנו לנו ‘ריכוז טריטוריאלי’, לנו זה מספיק. זה ניקרא ‘לכוון את המִפרשים’. זאת ראייה דינאמית.”

רפי הִביט בו מהורהר.

“מותר לשאול משהו… מה שקוראים ‘אינדיסקרֶטי’?”

“נו בטח, קדימה, תשאל!”

“מה היית עושה, לוּ היה מתברר לך, שבשביל העלייה הזאת שאתה רוצה לעלות, אתה צריך לעשות משהו שמנוגד לגמרי למצפון שלך?”

עוזי נופף בידו בקוצר רוח: “אוי, רפיק, בחייך, אתה לא מתאר לך, כמה נמאסו לי כל הדיבורים האלה. מה זה ‘מצפון’? אדרבה, תגיד לי - מה זה? אז אני אגיד לך: זאת ההכרה, מה צריך לעשות. ובכן, בדיוק בזה אני עוסק - בשאלה, מה צריך לעשות.”

“ועוד שאלה יש לי - נניח, שמשום מה לא תפרוץ מלחמת עולם שלישית, והצבא הסובייטי לא יבוא, מה אז?”

“שמע, רפי, תסלח לי, אבל אין לך הבנה היסטורית בעד מיל. מראיית ההיסטוריה של המרכסיזם נובע, ששני משטרים שונים לא יכולים להתקיים זה בצד זה לאורך ימים, אתה שומע, לא יכולים. כמו שסוס וטרקטור וחץ־וקשת ורובה לא יכולים. אנחנו חיים בתקופת מעבר. הקומוניזם רוצה בשלום, כי הוא יודע, שינצח בלי מלחמה, הקפיטליזם מחרחר מלחמה עולמית חדשה, כי זה הסיכוי האחרון שלו לשׂרוד. בשביל לרקוד טאנגו, שני הצדדים צריכים לרצות, אבל בשביל להרביץ מכות, מספיק הרצון של צד אחד. אנחנו מעוניינים לדחות מלחמה אחרונה זו, אבל אנחנו יודעים, שככל שנתקרב לניצחון, הם, כוחות הקפיטליזם האימפריאליסטי יפתחו במלחמת התאבדות. אני יכול לטעות בחמש שנים, אולי בעשר שנים. אבל בחשבון הסופי אני צודק: העתיד הוא של הקומוניזם, והמזרח התיכון קרוב לחזית הגלובאלית ולכן ייפול לידי הקומוניזם במוקדם או במאוחר. גם אילו הייתי שונא את הקומוניזם שִנאת מוות, הייתי מצטרף אליו עכשיו, בדיוק כמו שהייתי רוכש לעצמי רובה, גם אילו נורא הייתי מחבב חץ וקשת. זה הרעיון הגדול של מרכס - ההכרח ההיסטורי.”

“אתה מצטט יותר מדַי את מרכס ופחות מדַי את סטאלין,” אמר רפי.

“אל תִצחק. באמת, זה רק בשיחה איתך. בשביל אסיפה פומבית באמת הייתי מחפש ציטָטה של סטאלין. ההמון זקוק לאלילים. אנחנו צריכים להיות ריאליים. תאר לך איכר שאומר, שהוא לא יזבל את השדה שלו, כי הזבל מסריח. מה נגיד לו? שהאדמה זקוקה דווקא לזבל מסריח כזה.”

רפי שתק. עוזי נתן את עיניו בשעון ונבהל.

“מה, כבר שמונה? שמע, רפי, אני זז. יש לי, כמו שאמרתי לך…”

“אולי הרצאה,” הִשלים רפי בחיוך.

“בדיוק. ואחריה אולי עוד איזו פגישה, אז אני לא יודע בדיוק, מתי אני חוזר. תשכב על המיטה ההיא, על יד החלון. רק תזיז אותה, שאם בלילה מישהו יבוא וייכנס דרך החלון, שלא ידרוך עליך. מצעים אין לי. אז תשים לך שמיכה על המזרון. אם יהיה קר לך, תאסוף לך בלי בושה את כל השמיכות מיתר המיטות, כי יש סיכוי סביר, שאף אחד לא יבוא, אבל אם כן, הוא כבר יסחוב לך שתי שמיכות. אם תרצה לקרוא משהו, תחטט בספרים שמתחת למיטה שלי. עכשיו, תשמע…” - כאן היסס קצת, - “יכול להיות שכבר לא נתראה, כי אולי אחזור כשכבר תישן ואקום, לפני שתתעורר, או ש… אם יהיה מאוחר, וכבר לא יהיה לי אוטובוס להגיע הנה, אני אלוּן בחדר שלי בעיר. אז אם לא נתראה, תסתדר איכשהו לבד - נשארו סרדינים ועגבניות ואפילו ביצה אחת אתה יכול לטגן לך, אל תתבייש. ותרתיח לך תה. וכשתִרצה ללכת, תצא שוב דרך החלון ותסגור את התריס, בנת?”

“בסדר.”

“זהו. ועכשיו תִסלח לי.” הוא נכנס למקלחת, ובעד הדלת הפתוחה נשמע שהוא מזמזם שיר. רפי פשפש בין הספרים שתחת המיטה - הוא היה עייף ורצה משהו מבדר, אך מצא רק ספרי כלכלה מדינית, היסטוריה ופילוסופיה. לבסוף, בפינה, גילה את “האצבע המיסתורית” ו“רוצח האָלף־בֵית”, הִניח אותם על מיטתו ואסף שמיכות. בינתיים חזר עוזי מסורק ומגולח, החליף בגדים ואמר:

“נו, יאללה. אז אני אומר לך שלום.”

“זה כבר בטוח, שאתה לא חוזר?”

“זה תלוי… בכל אופן טוב שבאת, בקיבוץ אף פעם לא מספיקים לשוחח על משהו רציני. אם תזדמן שוב לעיר - אתה כמובן מוזמן. ואל תשכח לסגור את התריס אחרי שתצא.”

“השכנים לא יחשדו בי?”

“אַיי, שטויות, הם רגילים לזה.”

הם שתקו רגע, עוזי שוב אמר: “נו, יאללה בַּיי,” ויצא בחלון.


15

סמוך לדלת, עמדו האופניים, סגורים על שרשרת ומנעול. עוזי פתח את המנעול, קיפל את השרשרת וניגב בשקידה את המושב במטלית יבשה, שהייתה מוחבאת מתחת למושב. לבסוף רכב לאיטו במסלול מפותל בסמטה בין השלוליות. החול הרטוב חרק תחת הצמיגים. כשהיגיע לכביש הסלול, פנה ימינה, אל מרכז העיר. עתה נסע במהירות רבה.

הוא מיהר אל פגישת חיילים, שעמדה להיערך במועדון לתרבות מתקדמת. לפגישות אלו באו בעיקר חיילים וחיילות בני קיבוצים, אלא שלעיתים הביאו איתם חברים וחברות. רובם כבר הִכירו זה את זה, היו עומדים בחבורות קטנות במסדרון ומשוחחים בקולי קולות שיחות קצרות: “הלו, תביטו, את מי שרואים! יא ג’ינג’י, יא גַ’חַש, איפה הסתתרתָ כל הזמן, איפה?” אחרי מחצית השעה של מהומה זו, היה המנחֶה משתעל ודופק על השולחן: “נו, חברה, נא לשבת, אנחנו רוצים לעבור לנושא!” שפירושו היה, שאחרי פתיחה היו מקשיבים לסקירה מדינית, או שנערכה שיחה שקראו לה ‘סימפוזיון’, כגון על “דרכו של בן הקיבוץ בצבא” או “תוכנית האלטרנטיבה שלנו”.

עוזי היה הולך ברצון לפגישות כאלו: חניכיו היו בני שש־עשרה בסך הכול, והוא היה בן עשרים ושתיים. היו ביניהם בנות אחדות נחמדות, עוזי היה רוקד איתן במסיבות, ובשיחות פרטיות היה שומע וידויים על לבטי האהבה שלהן, אך לא היה בכל אלה כדי לספק אותו, הן היו צעירות מדי וחניכות מדי, כפי שנהג לומר, והוא לא רצה לסכן את מעמדו כמדריך והחליט, שבנות הגדוד שהוא הדריך הן מחוץ לתחום בשבילו. אומנם היו לו כמה אהבהבים, שהתחילו במבטים (עוזי חשב: רבי משמעות - בשבילה) ונגמרו בנשיקה או בגיפוף (כנ"ל), כשהיה מרכיב הביתה אחת מהן על אופניו, כמובן, על פי בקשתה. בכך בשבילו הסתיים העניין. אם באו מכתבים רגשניים, היה זה נימוק נוסף לנתק מגע, כי “זה מתחיל להיות רציני מדי”, כפי שחשב ולעיתים גם כתב. מה שלא חשב במפורש ולא כתב, שהוא מחפש הרפתקאות אהבים רציניות לא רציניות, שאותן לא קל היה למצוא.

אומנם, לא רק חברת בנות משכה אותו למִפגשים אלה במועדון לתרבות מתקדמת: גם היו לו שם חברים וידידים, הוא גם אהב לשמוע על מה מדובר, אולי פעם יזמינו גם אותו להרצות על משהו כמו “הצבא ותנועת הנוער” ולאחר שיַרצה פעם ופעמיים ויצליח, ללא ספק…

בכמה מפגשים כאלה מצא שם את רינה. עד כה - בבית - יצא להם לדבר אך מעט ותמיד דברים של מה בכך. בכל זאת, כשנפגשו עתה בעיר, היה טבעי שיישבו יחד.

רינה הייתה גבוהה ודקה ולה תספורת כשל נער. כשעדיין למדה במוסד, הייתה ידועה כתלמידה טובה, “שיודעת לענות כמו שצריך”. וגם בצבא חיש עשתה לה שם כבעלת לשון שנונה. פעם, בהרצאה על “אנחנו כאלטרנטיבה” - ישבו ופטפטו גם לפני ההרצאה וגם לאחר סיומה, עד שאמרה לו:

“נו, מרכוס, עכשיו נִראה אותך, אם יש לך דם להיות ג’נטלמן ולהרכיב אותי הביתה על האופניים שלך.”

“בשביל שמנה כמוך באמת צריך דם,” ענה. רינה לא הייתה שמנה.

עיניה ניצתו באש קרב: “אִי, עלוב אחד, אתה מנסה להשתמט.”

“בסדר,” אמר וחשב, או־קֵי, אַת תשלמי על זה, והִרכיב אותה. באמת היה צריך דם בשביל כך: היא לנה במחנה צבא קטן, רחוק בדרום, אחרי גבעת העלייה. כשהִגיעו לשם וירדו מן האופניים, ניסה לנשק אותה. היא סירבה: “לא בשביל זה ביקשתי שתרכיב אותי.” עוזי שתק וחשב מחשבת־נקם. היא התמתחה ואמרה, “אל תחשוב, שזה תענוג לשבת ככה, הישבן שלי בטח נִראה כמו צלב.” תיקנה את חצאיתה והוסיפה: “נו, שלום. אם יש לי ג’נטלמן שמרכיב אותי הביתה, אפילו לא על סוס לבן או בפרייבט, כדאי לי לבוא לאסיפות כאלו. מתי שוב יש הרצאה?”

אמר לה את התאריך ונסע.

מאז משכה אותו וגירתה את דמיונו. עברו שלושה שבועות. בינתיים שמע עוזי מ“אחד החברה”, ש“העניינים בין רינה למיקי לא הכי־הכי, וגם בצבא אומרים, שהיא פוזלת קצת לצדדים.”

המועדון היה ברחוב נחלת־בנימין, בקומה שנייה של בית ישן, הכניסה הייתה דרך החצר האחורית. גשם דק טפטף. בכל זאת עמדו כמה בחורים בחצר ודיברו. עוזי קשר את אופניו מתחת למדרגות, שטיפסו מבחוץ למרפסת גדולה, פתוחה. עוזי עלה לשם. גם כאן, בחוץ, וגם במועדון פנימה, לפני המזנון, נקהלו חבורות. על שולחנות קטנים, מהודרים למדי, היו פזורים עיתונים, שבועונים וירחונים מצוירים רוסיים, אנגליים וישראליים. סביב השולחנות עמדו כורסות קטנות, רכות. צעירים אחדים כבר ישבו ועלעלו בשבועונים.

מיד כשעוזי ניכנס, ראה את רינה עומדת במרכז קבוצת חיילות, שטופה בשיחה. העמיד פנים, כאילו לא ראה אותה, נעמד לא הרחק ממנה, עם הגב אליה, ונכנס לשיחה בחבורה שכנה, אם כי לא הִכיר שם אף אחד מן המדברים.

“אם היא תיגש אליי, סימן שיהיה בסדר,” חשב. היא ראתה אותו - הוא חש שבוודאי ראתה - ולא ניגשה. עוזי דיבר בקול רם יותר. בקבוצתו התווכחו על היאחזויות הנח"ל.

“ואני אומר לכם, שהיאחזויות לא פותרות את הבעיה,” אמר. “לאורך ימים רק יישוב קבע ישמור על נקודות סטרָטֶגיות כאלו, צריך שם קיבוץ. ומאין תיקח התנועה הקיבוצית גופים להתיישבות, אם הממשלה לא מעודדת את תנועות הנוער?”

“שמע, אתה שם, חבוב, אל תצעק,” קראה אליו נערה מהקבוצה של רינה. עוזי סובב ראש ותלה בה את עיניו. רינה עמדה לידה.

“מה יש?” השיב. “יש דמוקרטיה או אין דמוקרטיה אצלנו? ממתי רק לבנות מותר לצעוק?” החזיר פניו ולא נתן עוד דעתו על הנערה וחבורתה.

גבר כבן שלושים וחמש, ממושקף, שהיה המנחֶה גם בפגישה הקודמת, השתעל ומחא כף: “נו, חברה, נא לשבת, אנחנו רוצים לעבור לנושא! אני מבקש מכל העומדים בחוץ להיכנס.”

לאט ובאי רצון ישבו כולם. רינה ניגשה אל עוזי ואמרה:

“הלו, מרכוס, מה נשמע? איפה אתה יושב?”

“כאן,” אמר וישב ליד שולחן ריק, בפינה. היא ישבה על ידו. “אם היא תבקש, ששוב ארכיב אותה הביתה, סימן שיהיה בסדר,” חשב. “אלא מה? שרק לא יירד גשם, זה יקלקל את הכול.”

“נו, איך זה להיות מדריך?” שאלה.

“ככה, לא הכי־הכי. זה די משעמם, כל הזמן להיות חינוכי.” באותו זמן חשב: “אם היא תתחיל לדבר משהו על אהבה או על זוגות, סימן שיהיה בסדר.” חש דפיקות לב ומעין דגדוג בחוט השדרה, חדוות קרב, שמחת ניצחון, אך גם דריכות של פחד־כישלון.

“מה יש, הבנות בגדוד שלך כל כך נחמדות, שכבר קשה להיות חינוכי? בנות כמה הן?”

“אה, אַת מושכת לצד הנכון,” חשב. ובקול, כלאחר יד, אמר:

“אַיי, עזבי, על חניכוֹת לא כדאי לדבר. עליהן אומרים אצלנו, ‘הכול צפוי, והרשות אינה נתונה’. קראת את ‘תמונתו של דוריאן גְרֵי’ של אוסקר ויילד? אז אני נוהג כמו לורד הֶנרי משם, שאהב גברים בעלי עתיד ונשים בעלות עבר.”

“אם אגיד לה עוד כמה דברים נועזים ואחרי זה היא בכל זאת עוד תבקש אותי שארכיב אותה, אז בטח יהיה בסדר,” חשב.

“לא ידעתי, שאתה רודף זקנות,” אמרה.

“זה היה עצוב מאוד, אילו רק לזקנות היה עבר,” אמר. “על החיילות שלנו, למשל, אומרים, שהן רוכשות עבר כבר בהווה.”

“איך אתה יודע את זה כל כך טוב?” שאלה.

“תסמכי עליי. אומרים, שהשעון הגדול על כיכר מוגרבי מצלצל בכל פעם שעוברת על ידו חיילת בתולה.”

“אני עוד אף פעם לא שמעתי אותו לצלצל,” אמרה.

“זהו,” אמר, “הוא לא מצלצל אף פעם.”

אדמימות קלה כיסתה את פניה. “אוֹה, תראו מי שמדבר,” אמרה, “אפשר עוד לחשוב שאתה מי יודע איזה דון־ז’ואן.”

“אולי באמת?” שאל.

“כלב שנובח לא נושך,” אמרה.

על כך לא מצא תשובה קולעת לאלתר, שמר את הדבר וחרש נקם. בינתיים שוב היסה אותו ממושקף את שטף השיחות באולם. המרצה - אותו מרצה, שהיה בפגישה הקודמת - עמד לידו, פרש את ניירותיו, הסיר את שעונו ופתח. היה זה המשך מן הפעם שעברה.

“נו מרכוס, נִראה אותך, אם אתה יודע, למה קוראים לתוכנית הכלכלית הזאת ‘אלטֶרנטיבה’?” שאלה אותו בלחישה.

היה לו מזל - הוא בדק לא מכבר מילה זו במילון.

“פשוט מאוד, את בטח יודעת, מה זה alter באנגלית? זה ‘אחר’ או ‘לשנות’, אז מכאן, ‘אלטרנטיבה’ זאת דרך אחרת, בחירה אחרת, ומפני שכל שאר התוכניות הכלכליות של יתר המפלגות יביאו אסון וכלָיָה על הארץ,” השיב בלחש. “ורק שלנו משאירה פתח תיקווה ורומזת על אפשרות אחרת, אז אנחנו, זאתומרת, התוכנית שלנו, היא האלטֶרנטיבה,” אמר.

“יה, מה שאתה הכול יודע,” לחשה.

“זה עוד כלום. אני יודע הרבה יותר,” לחש.

“כן, מה למשל?”

“לנשוך.”

מעתה האזינו בשתיקה.

בגמר ההרצאה קם עוזי ואמר: “נו, צריך לזוז הביתה,” נטל את מעילו והלך לאיטו אל הפתח. חש כאילו הוא מחזיק חוט בידו, מותח ואומד בדעתו, כמה אפשר למתוח, מבלי שייקרע? זו הייתה נקמתו על שסירבה לו בפעם הקודמת. בוב’לה, חשב, הפעם אַת תבקשי יפה!

יצא את המועדון. בחוץ היה קריר ולח, אך לא ירד גשם. הוא ירד במדרגות וניגש אל אופניו. רינה מיהרה, הִשיגה אותו ונגעה בשרווּלו: “שמע, מרכוס, אל תשכח, שהבטחתָ להרכיב אותי.”

נעימת הבקשה והמחווה הרהויה של נגיעה בשרווּל שוב מילאו אותו חדוות ניצחון מדגדגת. “יהיה בסדר, יהיה בסדר,” שר בו משהו, והוא חש בזרימת דם אל מפשׂעתו.

“טוב,” השיב כלאחר יד, “מה אני מקבל שכר הובלה?”

“חשבתי, שזה, שמותר לך להרכיב אותי, זה כבר שכר מספיק בשבילך, ואולי אפילו יותר מדי.”

“אה, זאתומרת שאני, כביכול, עוד צריך לתת לך עודף.”

“בדיוק.”

“מה, למשל?”

“אוי, מרכוס, אל תהיה נודניק.”

עוזי הידק את שיניו: גם בעד זה עוד תשלמי לי.

בזמן שדיברה איתו, עברו שני בחורים, עונדים דרגות קצינים. האחד, שהיה אדמוני ומנומש, נתן בהם מבט חצוף ואמר:

“אוי, תביטו את מי שרואים, את רינה’לה של החברֶה! שלום, רינה’לה.”

עוזי נרכן על אופניו והשׂים עצמו שאינו שומע את הדברים. האדמוני וחברו הִמשיכו ללכת ורינה קראה אחריו:

“שלום, ג’ינג’י עלוב.”

עוזי הִתיר את האופניים והוא ורינה יצאו לרחוב. רינה ישבה לפניו, על גב המסגרת, עוזי עלה אחריה והם הִפליגו על הכביש הלח. הכינוי ‘רינה’לה של החברה’, שהיה עלבון כבד, ניקר במוחו.

“הייתי יחד איתו בקורס,” אמרה, “ותמיד היה מנסה לקנטר אותי. יצור עלוב.” הייתה בדבריה נימה של הצטדקות.

“תשמעי, רינה, אנחנו מוכרחים עוד לגשת רגע לחדר שלי, לקחת מעיל גשם, אחרת נירָטב,” אמר, וחשב: “אם היא לא תגיד כלום - סימן, ש…”

“זה רחוק?” שאלה בחשד והשתעלה, קולה היה קצת צרוד.

“לא, זה תיכף כאן, ברחוב הירקון.” גם בקולו נשמע אותו חִספוס.

“בסדר.”

הרחובות היו ריקים. שתיקה כבדה עמדה ביניהם. עוזי היה רוכב אומן. עתה נהג ביד אחת, במהירות וכלאחר יד, כשכבר היו קרובים לחדרו עקף מכונית שחנתה בצד, וכמעט החליק על הכביש הרטוב. האופנים ניטלטלו יותר משהיה דרוש לשיווּי המשקל, לרגע נדמה היה, שיפלו. באותו זמן תפס אותה בידו הפנויה ולחץ בחוזקה על החזה שלה. זה נמשך רק רגע ומיד חזר ותפש את הכידון בשתי ידיו ומלמל:

“כביש חלק כזה!”

רינה לא אמרה כלום.

נדמה לו, שהיא יודעת את מחשבותיו וחש עצמו כצייד טומן מלכודות. שהיא יודעת על המלכודות, הִגביר את המתח. “כשנגיע,” חשב, "אציע לה לחכות בחוץ ואכנס לבדי. ואם היא תיכנס אחרַיי… "

בין כה וכה הִגיעו. חדרו של עוזי היה בצד הים, בבית קטן בן קומה אחת, ישן ועלוב, שעמד במרחק מה מן הכביש, מוקף גדר וחצר. דחוק בין בניינים חדשים ומפוארים של מלונות פאר. היו שם שתי דירות. נוסף להן חדר קטנטן שנועד להיות מחסן. לא נמצאו קופצים עליו, ועוזי שכר אותו בכסף מועט. בכניסה לחצר עצר את האופניים ואמר:

“זהו. כאן אני גר. מקום די רומנטי, נכון? אם אַת רוצה, אַת יכולה לחכות כאן, בחצר…”

בו ברגע הבין, שהִגדיש את הסאה. צריך היה לומר לפחות: “אם אַת רוצה, בואי ותראי איך אני גר או שתחכי בחצר, זה רק רגע…” עכשיו היה מאוחר מדַי.

“בסדר. אני אחכה.”

שניהם דיברו ברישול ובביטול אך קולם בגד בהם.

עוזי השעין את אופניו אל הקיר, שלה מפתח מכיסו ופתח את דלת חדרו. נכנס ולא סגר את הדלת. העלה אור בחדר וניגש לחפש את המעיל־גשם. חפציו היו במִזוודה, תחת המיטה. עדיין לא מאוחר לצאת ולהזמין אותה לכוס תה, חשב, ולא יצא. התכופף להוציא את המעיל מן המִזוודה ושמע מאחורי גבו את תנועת הדלת. הוא לא סובב את ראשו והשׂים עצמו מטפל בכפתורי המעיל.

“אה, אז ככה אתה גר… יופי…” אמרה וסגרה אחריה את הדלת. “קר. אולי באמת יירד גשם.”

שנייה ארוכה עמדה ביניהם שתיקה כבדה.

“עכשיו תורי,” חשב. “צריך פשוט לקטוף אותה…” הסתובב ואמר: “מקודם אמרת, שמגיע לך איזה עודף ממני, בעד הזכות להסיע אותך…” אחז בה במותניה ביד אחת וביד האחרת כיבה את האור.

בלחש ובתחינה אמרה: “עוזי, עזוב אותי, עזוב אותי, בבקשה…”

ענה בגסות יותר משרצה:

“עוד מעט!” ותפס אותה בשתי ידיו.


16

בחדרה של חנה ארז, אִימהּ של עופרה, נערכה מועצת משפחה. נכחו בה, כמובן, חנה ועופרה, פְייֶר ואורה וכן חנן, חבר ותיק, רכז המשק וכעין ידיד המשפחה. בפניה של חנה, אישה קטנה, כבת ארבעים וחמש, עדיין ניכר משהו מיופייהּ, כשהייתה צעירה - שׂיער שחור וחלק, מצח גבוה, אף דק, שפתיים דקות, עיניים חומות וחיוך כבוש - אותו יופי שעמד במלוא פריחתו על פניה של בִתהּ.

מולן ישבו האח והאחות התאומים, שכבר פגשנו בבואם למשק. חנן סלע ישב מן הצד, בכורסה גדולה, ועישן בדומייה, בשלווה של אדם מושרש: בן חמישים, אלמן־גרוש, אב לשלושה בנים בוגרים, מושרשים במשק גם הם. הבכור, אורי, חבר קיבוץ מזה ארבע שנים, חזר לפני שנתיים מן הצבא, תפס את מקום אביו בפלחה ובאחרונה ניבחר לרכז את הענף. בעיקר עשה לעצמו שם - גם בקיבוצים השכנים - במִבצע של הובלת כל הקש מן השדות בלילה אחד. עם זאת לא הִפגינו ‘הסלעים’ חזית־משפחה לראווה, אנשים חדשים בקיבוץ לעיתים לא הבחינו, שיש לחנן בנים, וכשראו אותם יושבים יחד בסדר של פסח היו תמהים - מה, חנן אביו של אורי? מה פתאום? בן שני לחנן שירת בחיל השריון ושלישי עמד לסיים את המוסד החינוכי. מאשתו הוא נפרד לפני שנים רבות, זמן מועט לאחר שנולד בן הזקונים, היא עזבה אחר כך את המשק, נישאה שוב ונפטרה, מאז היה חנן שרוי בגפו, בידידות ממושכת עם חנה ארז ובקשרים לעת־מצוא עם מתנדבות מחו"ל, שבאו למשק לחודשים אחדים.

השיחה התנהלה עברית ואנגלית. עתה דיבר פְּייֶר בחיוך חביב ובהיגוי צרפתי, בריש גרונית מאוד:

“Well, in one matter, at least, we can agree: after all we have discussed, the final question remains - to stay or not to stay?”

“אחי אומר, שדיברנו הרבה, אבל ה… פרוֹבּלֶם פשוט: להישאר או לא?” תרגמה אורה.

“אם אנחנו חוזרים מִיָד,” המשיך פְּייֶר אנגלית, “אספיק להגיע לשנת הלימודים ובפוליטכניון בפארי עדיין יקבלו אותי. אם אאחר עוד שבועיים - הִפסדתי שנה. את ישראל ראינו - הכול באמת יפה מאוד. היינו בגליל, היינו באילת, היינו בים המלח ובירושלים. והיינו שבועיים פה, בקיבוץ, יפה מאד. עכשיו אזל הכסף וניגמר החופש וצריך לחזור.”

נִשתררה שתיקה של עייפות. מזה שעתיים דיברו וחזרו ודיברו בנושא זה, וכל דבר שאפשר לומר בו - אמרו. עופרה העלתה מאוצרות האנגלית הדלה שלה את כל הניבים ואת כל הדימויים: העם היהודי עמו, וישראל ארצו, חובת הפרט לקשור את גורלו בגורל שלושה אלה - עמו, ארצו, שפתו… והגלות וההִתבוללות והאנטישמיות… התעוררותו של העם בתקופה היסטורית… ואילו לא נמצאו בסוף המאה התשע־עשרה אותם עשרות ומאות צעירים, שהיו מוכנים להקריב את הקַרייֶרה שלהם, ובאו ארצה, על אף הביצות והקדחת, והסכנה… היכן היינו עומדים? ודווקא כיום, כששוב לא נִדרש קורבן כל כך גדול… פְּייֶר לא התווכח. הִקשיב בחיוך לגִמגומה הנלהב ובסוף אמר:

“הכול יפה מאוד. אבל זה יהיה נכון גם אחרי שאגמור את הפוליטכניון. יש בעולם עוד הרבה מיליונים יהודים - גם בשבילם זה נכון. ובכל זאת הם עדיין אינם באים.”

חנן הִציע שפְּייֶר יירשם לטכניון בחיפה, לסטודנטים מחוץ לארץ, טען, ניתנת אפשרות ללמוד, גם אם עדיין אינם יודעים את השפה. אך פְּייֶר אמר: “בשביל מה? הרי בכל זאת בפּארי אלמד יותר, יותר טוב ויותר קל, וזה יהיה בשבילי יותר amusant.” ובכך נסתיימה גם פרשה זו. כולם היו עייפים. לא כעסו על פְּייֶר, לא יכלו לכעוס עליו, כי דיבר בחיוך ובאדיבות שבביטחון עצמי. “צריך להבין אותו,” אמרה חנה בחצי קול לחנן, “אחרי כל מה שעבר עליו.”

פְּייֶר היה בן אחיה הצעיר, שאותו אהבה במיוחד. כבר שנים אחדות לא שמעה ממנו כלום. במלחמת העולם נתגלגל לרוסיה עם שני התינוקות, אשתו - חנה לא הִכירה אותה - מתה שם מטיפוס. הילדים באו לבית ילדים לילדי פליטים, חזרו אחרי תום המלחמה לפולניה ויצאו משם לצרפת, אל דודם, אחי אימם. האב נשאר אי שם בסיביר. לא היה ברור, אם אינו רוצה או אינו יכול לבוא. מכתביו היו מעטים, קצרים וסתומים, עד שחדלו להגיע.

“ובכן, מתי אתם נוסעים?” שאלה חנה. אורה תרגמה את השאלה לצרפתית.

“אני נוסע מחרתיים, ביום ראשון,” אמר פייר. “אבל אורה רוצה להישאר עוד מעט.”

“אחי אומר, שהוא נוסע מחרתיים,” תרגמה אורה בחיוך. “והוא אומר, שאני רוצה להישאר.”

“מחרתיים?” שאלה חנה נדהמת. “תגידי לו, שלא יצליח להשיג כרטיס בזמן כל כך קצר. אצלנו זה לוקח הרבה זמן.”

“אחי כבר לקח כרטיס לפני שבוע,” אמרה אורה, בלא לתרגם את השאלה.

על שפתיו של חנן ריחף חיוך דק. באיזו החלטיות מגשים צעיר זה את רצונותיו, באיזו אדיבות של בוז הִתווכח איתם זה עתה שעתיים! ואילו חנה נעלבה: “איך עושים דבר כזה ואפילו לא מספרים לנו?”

אחרי כן שאלו, באיזו מחלקה ייסע, כמה עלה הכרטיס ואם לא היו קשיים להשיגו. דנו, איך ומתי לארוז. דיברו, כאילו היה ברור מראש שפייר ייסע, כאילו מעולם לא היו חילוקי דעות על כך. אורה הִסבירה את תוכניתה להישאר, לפי שעה: “אומרים, פה מסדרים אולפן ללמוד עברית.” חנן אישר את דבריה. באמת, מתנהל משא ומתן עם הסוכנות על אִרגון אולפן: הלומדים יעבדו מחצית היום במשק ואחרי הצהריים ילמדו ארבע שעות מדי יום. ודאי תהיה קבוצה של מתקדמים, ואורה תוכל להִצטרף. תהיה לה מסגרת. בארץ, למי שחדש, מסגרת זה חשוב.

הוקל לכולם, כאילו בזכותם החליטה אורה מה שהחליטה. רק עופרה הייתה עצובה ולא ידעה על שום מה. ישבה מן הצד ושתקה.

באותו ערב בא לקיבוץ קריין, שחקן באחד התיאטרונים, לקרוא ולשחק פרקי ספרות. ובכן, כשהִגיעה השעה תשע קמו ללכת לחדר האוכל. נטלו מעילים, פתחו חלונות לאוורר את החדר מעשן הסיגריות הרבות שעישנו פייר וחנן, ויצאו. בחוץ עמד כפור עז של ליל חורף צח ללא עננים. בדרך התאמצה עופרה לרכז את מחשבותיה.

“זה כישלון שלי,” אמרה לעצמה. “קודם כול כישלון שלי. הם היו פה כמעט חודשיים, ולא הִצלחתי להשפיע עליו.” פתאום נזכרה שפעם - בשום אופן לא יכלה להיזכר מתי ואיפה - התווכחו, איך מרכס היה בתור בן־אדם, ביחסי־אנוש פשוטים, ומישהו טען, שגם בתחום זה היה גדול, עובדה, שאמר… - ואותו מישהו, שעופרה לא יכלה להיזכר בו - ציטט את מרכס: כל אדם חייב להילחם על הקידמה בעולם, אבל עם זאת הוא צריך לעשות לפחות נפש אחת בעולם למאושרת.

“הינה אני בת עשרים ושתיים,” אמרה לעצמה. “אבל עוד לא גרמתי אושר לאף נפש אחת. אפילו לא לכלב או לחתול או לציפור. אבל מצד שני, גם אף נפש אחת לא גרמה לי אושר. אפילו לא כלב או חתול.”

בחדר האוכל הוצאו הכיסאות משני האגפים ונערכו שורות־שורות ב’אטריום' שבין האגפים, ששם גם נהגו לערוך בפסח את הסדר. בצד הפונה אל המטבח הוקמה בימה קטנה ומשני צדדיה זרקורים. האולם הלך ונמלא מפֶה אל פֶה. הרוב כבר ישבו וכל הכיסאות בשורות הראשונות היו תפוסים. עישנו, שוחחו והנשים סרגו. רכזי הענפים, חברי הוועדות, המזכיר, סדרן העבודה וחנן, רכז המשק, עמדו והִתהלכו בצד הבמה, וסידרו עניינים: מאחר שכולם היו מכונסים, בנקל ניתן היה למצוא כל אחד ולמסור או לשאול מה שצריך.

משפחת ארז - “האֲרָזות”, כפי שקראו להן, שכֵּן גם חנה וגם עופרה לא היו תמירות וחסונות, ועתה, עם בוא הקרובים מצרפת, שינו זאת ל“הארזים” - ישבו יחד באחת השורות האחרונות. שם היה הרעש גדול: ילדי המוסד החינוכי וחברת הנוער ישבו תמיד בספסלים האחוריים דווקא. חנן - “הסלע שבצד הארזים” - הלך לסדר את עסקיו, חנה הוציאה כלי סריגה. עופרה, אורה ופייר ישבו שותקים. לפתע לא מצאו עוד מה לומר זה לזה.

גדעון היסה את הקהל. כולם ידעו מה יאמר והקשיבו.

“חברים,” אמר. “הערב יש לנו את הכבוד והעונג לארח אצלנו את החבר שמעוני, שחקן התיאטרון ‘אוהל’. אני חושב שאין צורך להציג את החבר שמעוני, מפני שכולנו מכירים אותו, זאת אומרת, שמענו עליו רבות. ו… אה…” לפתע נִראה אובד־עצות. הלחישות בקהל גברו. אלא שבינתיים נצנץ במוחו רעיון־מוצא גואל: “ואני חושב, שאבטא את רצון כולנו, אם אמסור עתה את רשות הדיבור לחבר שמעוני.”

הצעירים מחאו כף בהתלהבות. שמעוני חשב שמחיאות הכפיים בעבורו ועלה על הבמה מחייך. הקטע הראשון שדקלם היה משהו של שלום עליכם - מעשה בשני יהודים שנסעו ברכבת, ומחוסר מקום מתאים יותר, שיחקו בקלפים על עכוזו של “גלח”, כומר רוסי שנתנמנם. הכול עלה יפה עד ש… כולם צחקו. רק עופרה ישבה שקטה, בעצם לא הקשיבה, והצחוק היה לה לזרא. לפתע החליטה לחזור לחַדרהּ, לכתוב ביומנה.

כשגמר הקריין את הקטע וקצר מחיאות כפיים סוערות, לחשה עופרה משהו לאִימהּ וחמקה מהר בין שורות היושבים, לפני שיפתח בקטע נוסף. היא עקפה את חדר האוכל, נכנסה שוב בצידו האחר והציצה בסידור העבודה, שהיה תלוי בפרוזדור. היא מצאה, שיש לה למחרת שבת, שבת ממש, שבת בשבת! בתחושת שמחה הלכה לחדרה. שבת. אבל… מה לעשות בשבת הזאת?

כשהִגיעה, לא היה לה עוד חשק לכתוב. לקרוא? גם לקרוא לא היה חשק. וגם לא לישון. היא הדליקה מנורת קיר קטנה למראשות המיטה, שכבה בלא להתפשט, התכסתה בשמיכת צמר, שילבה אצבעות ידיה תחת עורפה ונעצה מבט בתקרה.

“אני בת עשרים ושתיים,” אמרה לעצמה. “ולא גרמתי אושר לאף נפש, גם לא לכלב ולא לחתול. מצד שני, גם אף נפש לא גרמה לי אושר. לא חתול ולא כלב. למי, בעצם, אני נחוצה בכל העולם הגדול?”

פעם, כשעדיין הייתה קטנה, מצאה גוזל ליד גזע עץ, מפרפר, פוער מקור זעיר, מצייץ נואשות. היא עטפה אותו בצמר גפן, ניסתה להשקות אותו חלב. למחרת בבוקר מיהרה אל הקופסה, הזיזה הצידה את הצמר־גפן - הגוזל היה קפוא. משהו מחניק עלה בגרונה: בוודאי צייץ כל הלילה, צייץ וצייץ, עד שהלך קולו ורפה, ולא היה מי שישמע ויחמם אותו וייתן לו אהבה ואושר, רק קצת היה מספיק לו, אולי, רק טיפ־טיפה אהבה ואושר.

האִם חנה אוהבת אותך, עופרה? ואילו היו לך אחים - האם היו אוהבים אותך? ואילו היו לך ילדים - הם היו אוהבים? אילו היית מתה, קופאת, טובעת - מישהו מהם היה בוכה? הם היו זוכרים אותך? וכך, כמו שאת עכשיו, אם תמותי - מישהו יבכה? מישהו יזכור? המחשבה נתעלמה, ובמקומה מִשתרע נהר גדול - היאור. קנים וסוף עוטרים אותו. מישהו פועה ומצייץ נואשות בסוף. בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור. הינה היא רואה תיבה משוחה זפת ובה - עטוף ומחותל - תינוק מייבב. מאחורי אילן עומדת נערה ועוקבת אחרי הנסיכה. עופרה שוכבת פרקדן ומביטה ורואה הכול: היא עצמה בת־פרעה היורדת אל היאור, והיא אחות התינוק העוקבת, והיא אף התינוק, כן, היא גם מוטלת שם בעריסה, בתיבה, מחותלת, והגלים מניעים אותה קלות, מניעים נִיע־נוּע, נִיע־נוּע. בת פרעה שחה על המים, שחה ומשתוחחת. אוי־ואבוי! הינה איבדה את שיווי המשקל, והיא צונחת וצונחת… והנערה שליד האילן פורצת קדימה, אלא שאף היא מוחלקת וגולשת אל המצולה, תהום נפערת, הקטן שבתיבה גדֵל ומזדקף, והן - שתי הנערות שהן אחת - נאחזות בו, והוא מפרפר, דופק בתיבה…

עופרה התיישבה נבהלת. לא תפסה היכן היא, ואיך הגיעה לכאן ומה השעה. נדמה לה, שבאמת שמעה דפיקה. מישהו דפק בדלת. אולי מסתנן? עוד רגע ייכנס וידקור אותה בסכין גדולה, מעוקמת וחלודה. ודבר זה, שהסכין תהיה חלודה ומעוקמת, הִפחיד במיוחד. היא רצתה לצעוק ולא יכלה להוציא הגה. לחדר נִכנס פייר.

“Oh, Ofra,” - אמר - “I see that you prepared yourself to go to sleep—really, that’s better than to see that poor commediant.”

עופרה הִסמיקה ולא אמרה כלום. פייר הִביט בה מופתע. זה עתה דפק פעמים אחדות בדלת, כיוון שלא נענה, חשב, שיצאה לרגע והשאירה את האור דולק.

“I hope I haven’t disturbed you, have I? I only wanted to ask you if you wouldn’t mind to come with me tomorrow. I want to visit Nazareth.”

עופרה רק הנידה ראשה.

“כן?” אמרה בקושי, “בוודאי, כמובן, of course.”

פייר אמר עוד כמה דברים והלך. בהדרגה עופרה התאוששה. “החלום הטיפשי הזה לגמרי בלבל אותי.” - הצטדקה לפני עצמה. “הייתי מנומנמת ומבולבלת. לא הבנתי מה אמר ואני לא זוכרת מה עניתי. בטח זה היה משונה ומבייש. מה הוא יחשוב עלי?” מחשבה זו הִגבירה את מבוכתה ואת בושתה. מה הוא אמר? הלא הוא רצה משהו? היא זכרה במעומעם את המילה ‘נצרת’ - אבל באיזה הקשר?


17

למחרת האירה שמש־שבת־של־חורף, שהשמים שלה תכלת נקייה. בלילה היה קר מאוד, לא נשבה רוח וניכר היה, שבצהריים יהיה חם. פייר ואורה גרו בשני אוהלים בחורשה, לא הרחק מן הסוכה של רותי. כבר בשעה שבע עמד פייר בחוץ, רחוץ, סרוק, תרמיל צד על כתפו, משקפי שמש בכיס חולצתו, וחיכה בקוצר רוח שעופרה תצא מחדרה. עברו חמש דקות ועשר דקות ועופרה לא יצאה. פייר ניגש בזהירות לדלת וקרא לה בלחש פעם ופעמיים: הוא לא רצה להעיר את דיירי החדרים השכנים. כיוון שלא נענה, שב והלך הנה והנה על השביל שלפני הצריף. באותו זמן קמה רותי מגד, נטלה מגבת וכלי רחצה, עטתה חלוק והלכה למקלחת. כשעברה בשביל על יד פייר, הצטחקה אליו ואמרה: “הלו, פייר, גוּד מוֹרנינג! האוּ דוּ יוּ דוּ? גְלֶד טוּ סִי יוּ!” זה היה כמעט כל אוצר המילים שלה באנגלית, וגם בצרפתית היא לא ידעה לומר אלא c’est si bon ו־comme je t’aime.

“גוּד מוֹרנינג, רותי,” השיב לה בחיוך.

“לאן אתה הולך, פייר?” שאלה עברית ורמזה על תרמיל הצד שלו.

“I intend to visit Nazareth” - השיב אנגלית, הראה בידו אל הכביש ואל ההרים וחזר: “Nazareth”.

“אתה הולך לבד?” והיא הראתה עליו והרימה אצבע אחת בודדת. פייר הִביט בה ומייד חייך, ניענע בראשו ורמז אל חדרה של עופרה:

“No, together with Ofra. I asked her yesterday to come with me and be my guide.”

אומנם יכול היה לקצר ולומר “עופרה” בלבד, אבל הוא נהנה לדבר אליה בשפה שאינה מובנת לה.

“חבל, שלא הִזמנת אותי,” אמרה רותי, רמזה על עצמה וצחקה. הוא הניד את ידיו וכתפיו לְאוֹת, שאין מה לעשות, והצטער באמת.

“Sorry, very sorry. But now it’s too late,”

“מילא, בפעם הבאה,” אמרה ונִפנפה ידה באוויר.

“Sorry, very sorry, but tomorrow I go back to Paris.”

“טוּמוֹרוֹ - יוּ גוֹ טוּ פּאריס?” שאלה.

“יס,” אמר. “טוּמוֹרוֹ,” ונהנה מארשת הצער על פניה.

“חבל חבל,” אמרה רותי ללא תנועת יד. “היה בחור אחד נחמד בכל השכונה הנחצצת הזאת, בחור אחד שאפשר להביט עליו, בחור אחד מפאריס עיר האהבה ועיר החלומות, שוודאי למד שם בצרפתית איך לעשות מה, ועכשיו גם הוא נוסע…” והיא צחקה בשמחה עצובה, על שלא הבין. הוא שוב הניד ידו במחווה של התנצלות. היא הִפשילה את המגבת, נופפה לו לשלום והלכה.

פייר באמת היה בחור שאפשר להביט עליו, לא רק נחמד, אלא יפה ממש, ואפילו יפהפה. לא היה גבה קומה, אלא דק, גמיש ושרירי, כאילו היה רקדן. שערו צהוב כהה ועיניו חומות בהירות. רותי חמדה אותו בליבה כמו שילדה חומדת בובה יפֵהפִייה ויקרה בחלון ראווה.

לאחר שהלכה, אמר לעצמו, שאילו לא הִזמין את עופרה אמש, היה מעדיף ללכת עם רותי: רק עתה בא לו הטעם - כמה מושך להגיע להבנה דווקא עם נערה שאינה שומעת את שפתך.

שוב ניגש לדלת וקרא בלחש בשמה של עופרה ודפק בדלת דפיקה קלה. כיוון שלא נענה, חשב שכבר התלבשה ומחכה לו בחדר האוכל. פתח את הדלת ומצא את עופרה ישֵנה. החדר היה נקי, צנוע ומחמיר בפשטותו. הווילונות - בהירים, קלים, הקירות - ללא קישוט. רק תמונה אחת של פיקאסו מן התקופה הכחולה שלו, ילדה קטנה ועצובה ולה ראש גדול, ניגשת אל שולחן עגול וגדול ממנה הרבה. ריח כבד של נרקיסים עמד בחדר. למראשותיה של עופרה עמד כיסא ועליו היו פרושים הבגדים שלבשה אמש, מקופלים וסדורים. עופרה שכבה על צידה, פניה לחוצים אל הסדין. את ידה האחת הושיטה לפנים וחיבקה בה את הכרית שבקצה המיטה, מעל לראשה. פניה היו שלֵווֹת, בארשת של תמימות ילדותית עם תימהון ועלבון. פייר עמד רגע דומם והסתכל בה ובבגדיה - בגדי נערות תמיד עוררו את סקרנותו יותר מן הנערות עצמן. רגע שקל בדעתו, אם יעיר אותה בקריאה או בנגיעה קלה. לבסוף יצא, והמשיך לדפוק, עד שנעורה עופרה בתימהון וקראה לו להיכנס לחדר. פייר מצא אותה במיטה מחייכת.

“Good morning, Pierre, what’s the matter?” - אמרה.

באותם חודשיים ששהה בארץ, כבר הִספיק לעמוד על מנהגי המקום וידע, שהזמנה זו להיכנס בעודה שוכבת, אינה יוצאת דופן.

“אני מחכה לך חצי שעה,” אמר. “ואני חושש, שיהיה מאוחר.”

“כמובן, אני קמה,” אמרה עופרה. לשווא ניסתה להעלות בדעתה, על מה הוא מדבר, עד שזכרה, שבדבריו אמש גם הייתה המילה ‘נצרת’.

“אה, כן,” אמרה עברית ובחיוך מתנצל הוסיפה אנגלית: “אתה יודע, בכלל שכחתי. אבל בעוד חמש דקות אהיה מוכנה לצאת.”

וכעבור מחצית השעה יצאו שניהם בשער הקיבוץ.


18

למחרת בבוקר יצא פייר לצרפת. רק אורה ליוותה אותו אל האונייה. חנה ועופרה נפרדו ממנו בבית, לפני שיצא לכביש. הפרידה הייתה קרירה במקצת. חנה החלה לעבוד כבר בשש בבוקר בבית הספר, היא הייתה ‘מטפלת’, ובשבע וחצי, כשהלכה לאכול ארוחת בוקר, סרה אל אוהלו ומצאה אותו לבוש ואת מִזוודתו - ארוזה ואורה יושבת על המיטה. שוב אמרה לו כמה דברי כיבושין ואורה תרגמה לצרפתית, עוד מסרה דרישת שלום ומכתב לשלמה דודו, - אחי גיסתה, בעצם לא היה לה קשר איתו - ומתנה: קופסת סיגריות ומאפרה מנחושת. לבסוף היססה, אם להושיט לו יד או לנשק לו, ואורה פרצה בצחוק. אז בכל זאת נשקה לו על שתי לחייו. בינתיים נכנסה לאוהל גם עופרה - אף היא החלה את עבודתה בשש ובאה להיפרד בהפסקה שלה - ועמדה מאחורי אימה, כמחכה לתורה. היא אמרה רק:

“Well, Pierre, I was really happy to have known you… and… perhaps you will come back some day.”

גם היא היססה, נשקה לו נשיקה קלה על שפתיו והסמיקה. כשיצאו האֵם והבת את האוהל, אורה הִביטה אחריהן ולא אמרה כלום. פייר טען, שאינו רעב ואינו רוצה לאכול. נטל מִזוודתו ויצא עם אחותו אל הכביש. משער הקיבוץ ליווּ אותם משני צידי הדרך דקלים גבוהים, וכפותיהם היבשות רעשו ברוח.

“פייר, אתה יודע,” אמרה צרפתית, “אני חושבת שיהיה נחמד להישאר קצת לבד. זו תהיה פעם ראשונה בחיים שלי, ששום אח תאום לא ישמור עלי. אני חושבת, שגם יהיה מעניין - אתה יודע, פייר, אינני משתחררת מהרושם, שהחיים בקיבוץ כל כך אקזוטיים ומעניינים.”

“רק אל תעשי שטויות,” אמר פייר והִניח את המִזוודה לארץ. הוא הצטער, שחנה לא ביקשה מאחד העגלונים להוביל אותה עד לכביש.

“פייר,” אמרה. “אתה יודע, אני חושבת, שזה לא צודק, שהזכות לעשות שטויות תהיה רק פריבילגיה שלך. אני חושבת, שמי שצעיר אפילו צריך לעשות שטויות, אחרת החיים יהיו משעממים מאוד.”

“בסדר, בסדר,” אמר. “רק תיזכרי, שאת בחורה, ואם בחורה עושה שטות, לפעמים אי אפשר לתקן אותה באותה הקלות כמו אצל בחור.”

“פייר, אתה יודע,” אמרה, “אני חושבת, שגם עופרה בחורה, ואתה עזרת לה לעשות שטות גדולה מאד.”

פייר לא ענה. במעלה הדרך בא לקראתם טרקטור רתום לעגלה גדולה ושטוחה. נהג בו אורי, אלא שהפעם - שלא כבאותו יום, כשבאו פייר ואורה לקיבוץ - היה נעול נעליים. כשהיגיע אליהם עצר בטרקטור וצעק להם, מתאמץ להתגבר על רעש המנוע: “נו, נוסעים?”

ומיד ירד ממושבו, הושיט יד לפייר ופנה לאורה: “חבל מאוד,” אמר והושיט לה את ידו, “באמת חבל שאת נוסעת. אולי תחזרי פעם?”

“כדאי לי לחזור?” שאלה. “בשביל מה?”

“יש פה שדות יפים ובחורים טובים.”

“אבל צריך ההיפך: שדות טובים ובחורים יפים.”

“גם זה יש אצלנו.”

“כן?” אמרה. “אם ככה, אני חוזרת.”

בינתיים כבר החל פייר מדשדש ברגליו בקוצר רוח, הרים את המִזוודה ושניהם, אורה והוא, הִמשיכו ללכת. פייר משך בזוויות פיו - הוא ציפה לשמוע משהו על אורי, בנוסח: “אתה יודע, פייר, אני חושבת, שהוא כל כך מתאים לנוף הכפרי.”

“פייר,” אמרה אחרי כמה צעדים, “אתה יודע, אני חושבת, שהיה יפה, אילו אתה ועופרה הייתם מתחתנים. אולי דוד שלמה היה בא אז מפארי, ואולי היה מתאהב, נניח, בחנה, והיה נושא אותה לאישה, והיינו יחד, רוב המשפחה? הוא בן חמישים, ונדמה לי שהוא עדיין רוצה להתחתן. והיא בת ארבעים וכמה, ונדמה לי, שגם היא לא הייתה מתנגדת. אז למה לא?”

“טיפשה,” אמר פייר והעביר את המִזוודה לידו האחרת.

“אתה יודע, פייר, אני חושבת, שהרבה יותר טוב, אם מתחתנים בתוך המשפחה. יש פחות הפתעות, וזה יותר משפחתי. מה אתה חושב, פייר, אילו היה לי כאן בן דוד, הייתי מתאהבת בו?”

“ללא ספק,” רטן.

“ואיך זה מבחינת הכרומוזומים? זה לא משפיע יותר מדי? לפעמים זה מדאיג אותי. אבל לולא הכרומוזומים האלה, באמת היה נחמד, אילו היו לי כאן כמה בני דודים והייתי יכולה לבחור ביניהם.”

“בני דודים כאלה אפשר למצוא בכל מקום,” אמר.

“כמו שאתה מוצא בכל מקום בנות דודים? אתה יודע, פייר, אני חושבת, שאתה מצליח אצל בנות, מפני שאתה רטנן כזה. בכלל גברים שונאי נשים יותר מצליחים אצל נשים, זה דבר ידוע, נכון?”

פייר לא ענה.

“תגיד, פייר, אתה חושב, שהייתי יכולה להתאהב בבחור שהיה שונא אותי, או שהייתי שונאת אותו? זה היה צריך להיות כל כך מעניין ומשעשע, נכון, פייר?”

פייר התאנח.

“פייר,” אמרה, “למה אתה רטנן כזה? מאז הבוקר עתה רוטן, אתה לא יודע, כמה אני אוהבת לפטפט? ואם, נניח, אני רוצה להשתטות קצת, אז מה? מפני שאתה בעצמך לא מסוגל קצת להשתטות, בתור משחק, אני מתכוונת, אז מתוך קנאה אתה מקלקל לי את החלומות הכי יפים שלי, נכון?”

כאן פייר הִניח את המִזוודה לארץ, שוב נאנח ואמר: “אֵל אלוהים, ריבון העולמים, תן לכל שונאַיי אחיות תאומות שאוהבות לפטפט ורוצות להשתטות קצת!” הוא ניסה לחקות את קולה.

אף אורה נאנחה אנחה גדולה ואמרה: “הוי מאדוֹנה, מַארי הקדושה, אֵם המושיע, אַל תתני לכל אוהבותיי אחים תאומים רטננים, שאי אפשר לשוחח איתם.”

בין כה וכה הִגיעו לכביש. בדיוק כשהִגיעו ראו אוטובוס קרֵב, נופפו לו ועלו בו. עמדו בדוחק וכל הדרך עד חיפה לא דיברו.

בתחנת האוטובוסים שכר פייר מונית לנמל, העלייה לאונייה כבר החלה, אך בבדיקת החפצים והחתמת התעודות היה תור ארוך. אורה ופייר ישבו באולם ההמתנה.

“שרק לא תהיה מלחמה, פייר,” אמרה אורה. “לא איכפת לי כלום, רק שלא תהיה מלחמה. אתה חושב שתהיה?”

“תמיד היו מלחמות בעולם,” אמר.

“הגד, פייר, זה נכון, שכתוב בתנ”ך, שמי שרוצה להתחתן משוחרר מן המלחמה? אני חושבת, שזאת תקנה חכמה מאוד, אם כי היה הגיוני לשחרר גם את אלה שכבר התחתנו, לפחות כמו את אלה שרק יש בדעתם להתחתן. מה אתה חושב, פייר?"

“אינני חושב.”

“אני יודעת, פייר. לכן שאלתי. אני חושבת, שאתה צריך לחשוב יותר. אתה בוודאי מרגיש, שאני מנסה לעורר בך מחשבות. הגד, פייר, כי עדיין לא אמרת לי: למה, בעצם, אינך רוצה להתחתן עם עופרה?”

“די, רֶנֵט, מספיק.”

“אוי, אל תהיה כל כך רציני, פייר, כל כך נורא רציני. אני חושבת שאתה הרבה פחות מדי צוחק. מה אתה חושב?”

באולם ההמתנה ניצבו ספסלי עץ ארוכים. שני פקידים עמדו בקצה האולם, במקום שם הייתה דלת צרה, ובדקו את ניירותיהם של הנכנסים. מספר הממתינים באולם, שהיה רב בתחילה, הלך והתמעט. כל אחד עם כניסתו לאולם קיבל מִספר, הפקידים קראו מדי פעם שורת מספרים, ואז נפרדו הנקראים מן המלווים שלהם ונכנסו לבדיקת הניירות, ומשם עלו לאונייה. מִספרו של פּייֶר הלך וקרב.

“אתה יודע, פייר, אני חושבת, שהיית יכול לבטל עכשיו, אני מתכוונת כרגע ממש, את הנסיעה שלך,” אמרה אורה. “אני חושבת, שזה היה הרבה יותר מתאים, יותר יפה ומעניין, אילו היית מבטל את הנסיעה דווקא ברגע האחרון. הגד, פייר, אילו היית ניגש עכשיו לחברת האוניות ואומר להם - דַי, רבותיי, אני מבטל את הכרטיס שלי, אינני רוצה לנסוע - מה הם היו חושבים? אני בטוחה, שהם היו נורא סקרנים והיו חושבים…”

“די, רֶנֵט, מספיק לפטפט שטויות.”

“אתה בטוח? אתה יודע, פייר, אני חושבת, שתמיד מוטב לפטפט שטויות קצת יותר מאשר קצת פחות. זה מֵקל על הלב. אתה לא משער, כמה הוקל לי, מאז אני מפטפטת איתך. תגיד…” ברגע זה קרא פקיד נמוך ורזה ולו גרוגרת גדולה, את מִספרו של פייר. הוא נטל את המִזוודה. כשהִשגיח בכך הפקיד, אמר: “אדוני, המִזוודות בבקשה לצד שני, למכס.” וכבר רמז לסבל אחד, לבוש כחולים, לקחת את המִזוודה. הלז נטל אותה ונעלם בקצה הצריף.

“בבקשה, אדוני, לעבור הנה, אנחנו ממהרים,” אמר הפקיד.

עניין המִזוודה הִסיח את דעתו של פייר והִרגיזו.

“שלום, רנט,” אמר. “עוד פעם - אל תעשי שטויות.”

אורה נפלה על צווארו ואמרה בין חיוך לדמעות: “אני שמחה להישאר קצת לבד, פייר, אבל אני כבר מתחילה להִתגעגע אליך. תגיד, פייר, אתה סבור שתכתוב מזמן לזמן?”

“בוודאי, רנט, בוודאי,” אמר והשתדל להשתחרר מחיבוקה. “אַת מקמטת לי את החולצה. באמת, רנט, חִדלי.”

“אתה גועלי, פייר,” אמרה והִרפתה ממנו. “אני חושבת, שמותר לי לבכות במִקרה כזה. ואני בטוחה, שהיה יותר מתאים, שתחשוב על משהו אחר, מאשר על החולצה שלך. לחשוב על חולצות, זאת פריבילגיה שלי, כמו שהפריבילגיה שלך לעשות שטויות.”

“אדוני, אדוני, התור מִתעכב. בבקשה!” קרא הפקיד ומדד את אורה בעיניו. כשדיבר, פיקת הגרוגרת שלו עלתה וירדה חליפות.

“ובכן, שלום ולהתראות,” אמר פייר. חיפש בידו הימנית את המִזוודה, עבר בין שני פקידים ונכנס אל המסדרון, ששם בדקו את התעודות. אורה נשארה לבדה וניגבה את עיניה.


19

באותו ערב נשבה רוח חזקה. בחורשה הקטנה שליד השכונה רעשו הצמרות. עופרה ישבה בחדרה, גחונה על השולחן וכתבה ביומן שלה, מחברת שחורה עבה. מדי כמה שורות הייתה מפסיקה את הכתיבה, סומכת ראשה על ידה וחוזרת וקוראת את אשר כתבה ושבה לכתוב.

“אינני יודעת איך להביע את אשר ברצוני לבטא,” כתבה, "ואין לי אדם קרוב, שהייתי יכולה לדבר איתו על כך. אין לי אדם קרוב. בכל זאת אני חשה, שעלי לברר את הדבר לעצמי. ובכן, הבה ואברא לי אדם זה. אתאר לי שיש לי, נניח, אחות, אחות־תאומה דווקא, הדומה לי בכול. אוכל לומר לה הכול, והיא תבינֵני מבלי שתדינֵני לכף חובה.

ובכן, אחותי, הריני כותבת לך מכתב. כבר אמרתי לך לא פעם, שאני רוצה לחיות חיים כאלה, שכעבור שנים אוכל לומר לעצמי: “אינני מתחרטת על דבר, ואילו יכולתי לחיות שנית, לא הייתי משַנה דבר, מפני שאני שלימה עם עצמי בכול.” גם הפעם אינני מתחרטת. קרה משהו בחיי - חשבתי עליו רבות וחלמתי עליו רבות וראיתי בו דבר גדול ורחוק ונעלה. הינה בא ללא תופים וללא חצוצרות. במפתיע, במִקרה, בהיסח הדעת.

כן, במִקרה ובהיסח הדעת.

הייתי בת עשרים ושתיים וטרם נשקתי לגבר.

והינה נשקתי לגבר שאולי לא אהבתיו, יתר על כן - חדלתי להיות נערה והריני אישה ואינני מתחרטת. אף על פי שהכול בא במִקרה ובהיסח הדעת.

אַת רוצה לדעת, מה, בעצם, קרה? הוא הִזמינני לטיול לנצרת, יום אחד לפני שעתיד היה לחזור לצרפת, ואני שכחתי. כשהעירני בבוקר, רק בקושי נזכרתי בדבר. הוא סיפר לי - ייתכן שכעס על האיחור, ואולי לא תפס, כמה הדבר עשוי להעליב - שכמעט יצא עם נערה אחרת. הוא גם אמר, איזו נערה אחרת. נערה, שיש לי אליה רגשות לא פשוטים.

היה יום חורף, שכולו תכלת. נסענו עד רגלי ההרים במכונית שאספה אותנו בכביש. משם עלינו באחד הוואדיות. המעטנו לדבר, ואם דיברנו - היו אלה דברים של מה בכך. אחרי שעה ישבנו לנוח על אחד הסלעים. צמאתי. אז הוציא מתרמיל הצד שלו תפוח זהב, קילפו ונתן לי פלח. כשהִגיש לי פלח זה - הִתנשקנו. לא הוא נשק לי ולא אני נשקתי לו. התנשקנו. שנינו. יחד. תמיד חשבתי - מה אחשוב באותו רגע, כאשר יבוא. הרגע בא. לא חשבתי דבר.

הלכנו הלאה, כאילו לא קרה דבר. דיברנו על דברים של מה בכך. סבבנו בעיר ובשווקיה. קנינו ממתקים. בצהריים חזרנו. עברנו בחורשה. שוב צמאתי. שוב לא חשבתי דבר.

בערב שכבתי ולא יכולתי להרדם. בחצות קמתי והִתעטפתי בחלוק. הלכתי אל אוהלו. הִפשלתי את היריעה בלא לדפוק. הוא הִתעורר ושאל: “עופרה?” אף על פי שלא יכול לראותני בחושך. אחרי כן שוב לא דיברנו דבר.

האם את דנה אותי לכף חובה?

כבר כאשר נשק לי לראשונה, חשתי כל מה שיקרה. חשתי, אף על פי שטרם ידעתי. גם בערב, כששכבתי ולא מצאתי מנוחה - שעה אחרי שעה - לא חשבתי דבר, למרות שוודאי חלפו בי מחשבות רבות, אך הן חלפו ללא עקבות. אני רק זוכרת, שליבי פעם בחוזקה.

אילו הייתי מספרת מעשה זה לרותי, בוודאי הייתה מציפה אותי בשאלות: “לא פחדת?” הייתה שואלת. והייתי עונה… לא, לא הייתי עונה, אבל הייתי מרגישה את התשובה: “כן, קצת, זאתומרת, לא, בכלל לא.” והיא: “לא התביישת?” ואני: “לא, בכלל לא, זאתומרת, בעצם כן, נורא התביישתי.” ואחרי זה היא בוודאי תחקור, “כאב? אינך חוששת שתהרי?”

אי אפשר לכעוס עליה. היא כזאת.

“מיהו? מיהו, בעצם?” שואלת אַת.

אדם זר. אינו יודע את שפתי, אינו מכיר את ארצי, אינו הולך בדרכי, אינו אוהב את האהוב עליי. הוא יפה. מעודי לא ראיתי בחור יפה ממנו. הוא יודע לאהוב בידיו, בגופו. אבל האם הוא יודע לאהוב בנשמתו, אם בכלל יש לו נשמה?

“למה עשית זאת, עופרה?” אַת שואלת.

“אינני יודעת,” אני לוחשת. “אינני יודעת.”

“מה יהיה עכשיו?” אַת שואלת.

“אינני יודעת,” אני לוחשת.

“האם אַת מתחרטת?”

“אינני יודעת, אינני יודעת.”

“למה את עצובה?”

אני שותקת ונזכרת בדברים שאמר לי הוא – אבל הוא אחר: “אֶל גינת אגוז ירדתי, לראות באיבּי הנחל. לראות - הפרחה הגפן? הֵנצו הרימונים? לא ידעתי נפשי.”


20

באחד הלילות של סוף שבט כרעה שרה ללדת. בערב אמרה לגבריאל:

“כושי, נדמה לי שהלילה זה יהיה.”

“כבר החלו הצירים, מושי?” דאג גבריאל.

“לא, לא משהו מיוחד, קוקי, אבל יש לי תחושה כזאת.”

“שכבי נא, מוקי, ויִישנִי, ואני אלך ואשאל חכמים בעלי ניסיון, מה יֵיעָשה במִקרה שכזה, וּמי וָמי הנוסעים.” ליטף את מצחה והלך. כשחזר מְצאהּ יְשֵנה. באמצע הלילה העירה אותו בלטיפה ואמרה:

“כושי, נדמה לי שזה התחיל.”

“שימי ראשך בחיקי, מושי, ואומַר לך דבר: אמש לקחתי דברים עם החובשת, ואמרה לי, שבית החולים גדוש ומלא והמקדימה לבוא עלולה לטרוח לשווא, שיחזירוהָ, וכל המאחרת הרי זו משובחת. וחכמים קבעו סימן: איזוהי יולדת הצריכה הסעה, כל שציריה קצובים מִדֵי חמש דקות. ההיטב אַת שוכבת, מושי?”

הוא ישב על צד המיטה והיא נתנה את ראשה על בירכיו ואמרה:

“תדבר עוד, מוקי, זה טוב כשאתה מדבר.”

“על כן הבה נא ניתן עינינו בשעון, ונִראה ההִגיעו בנים עד משבר אם אַיִן?” וכשראה שהיא מחייכת, הִפשיל את שרווּלו והִביט בשעון. כשהיו באים עליה הצירים, הייתה נאנחת מעט, הייתה מהדקת שפתיה ולופתת בחוזקה את שתי ידיו והוא היה מלטף את שׂערהּ. אחרי שניות אחדות היה הכאב מַרפה ממנה ואז רפתה הלחיצה על ידיו.

“תדבר משהו, כושי, תספר משהו,” אמרה. “אתה בטוח שתמיד מחכים חמש דקות?”

“אם אמרו חכמים חמש דקות, לא אמרו אלא במַבכירה בלבד. שכל לידה ולידה…” עוד דְברוֹ בפיו, נתחדשו הצירים. גבריאל הִביט בשעון: עברה חצי דקה בלבד. ניבהל ואמר בשקט: “אלך ואעיר את אחד הנהגים, ואַת, מושי, אם אך תוכלי, הכיני לך כליך: חלוק וְתיק וכל צורְכֵּך, ומיד אשוב.”

“אל תעזוב אותי לבד, קוקי,” ביקשה.

גבריאל היסס. “לוּ יהי כדבריך,” אמר. “אלך אך לרגע ואראה, הֲצדקו דִברי שלֹמֹה, טוב שכן קרוב מנהג רחוק.” הִביט בפניה, אך היא לא חייכה.

רץ להעיר את אורי. דפק בדלת ארוכות ונמרצות. הליצנים סיפרו אחר כך במקלחת, שקרא: “עורה, עורה, אורי, עורה עורה דַבֵּר שיר!” אורי חשב, שמעירים אותו בטעות למשמרת בוקר בחריש. לבסוף תפס, במה הדברים אמורים, קם, ואמר שמיד יביא את הטנדר. בינתיים הִתלבשה שרה ונטלה את תיק כלי הרחצה שלה. אך בדיוק כשבא אורי, שוב תקפו עליה ציריה, ואורי מצא אותה שוכבת על המיטה, מכוּוצת, ראשה נתון על ברכיו של גבריאל.

“לכו ונלכה,” אמר גבריאל. “עורי, עורי כי בא אורי. מושי, אִזרי עוּזֵך ונלך למכונית.” אורי גיחך גיחוך רחב, ושיער מראש כיצד בערב, במקלחת, יקצור רעמי צחוק. אבל אחרי כן ראה, שידיו של גבריאל רועדות מעט. שרה נשכה שפתיה, לא זעה ולא נעה ורק סיננה בין שפתיה: “עוד רגע, כושי.”

“טוב אפוא נחכה כמעט רגע עד יעבור זעם,” אמר גבריאל. “הלא כן, מושי?”

“אני מתפלא עליך, גבי,” אמר אורי, “שלא מצאת משהו יותר תנ”כי מ’כושי' ו’מושי'."

“‘מושי’ מן התנ”ך בדיוק כמו ‘אורי’," אמר גבריאל. “ובא בדברי הימים א‘, בפרק ו’ - מוּשי בן מְרָרי בן לוי - אדם בעל ייחוס. ואילו ‘כושי’ אינו אלא סמל האמונים, שנאמר ‘הֲיהפוך כושי עורו?’ ובכלל, אורי ידידי, אם יבוא יום ותזדקק אף אתה לשמות חיבה, תמצא כהֵנה וכהֵנה בספר דברי הימים, החל בבוּקי וכלה בקישי.”

“בבקשה, אַל תקשקש שטויות, כושי,” אמרה שרה. “מוטב שנלך מהר, לפני שזה יתחיל עוד פעם.”

שלושתם מיהרו אל הטנדר. בדרך לבית החולים נשנו וחזרו הצירים מדֵי דקה או שתי דקות, אז הייתה שרה נאנחת ומתעוותת ומחזיקה בחוזקה בידו של גבריאל והייתה לוחשת לו:

“כושי… אני מפחדת.”

גבריאל היה פוכר את ידיו ומביא לה פסוקים ומידרשי פסוקים ואם חייכה, נהרו פניו.

כשהגיעו לבית החולים, מיהרו אל חדר הלידה. גבריאל ואורי הִמתינו בחוץ. לאחר כמה רגעים יצאה אחות צעירה ולה שיני ארנבת. הוחלט, אמרה להם, ששרה רשאית להישאר בבית החולים, מפני שבאמת היא צריכה ללדת בקרוב.

גבריאל נדהם: “האומנם הֵטילו ספק בדבר?”

“בטח,” הִסביר אורי. “כמה מִקרים יש להם, שלאישה עצבנית נִדמה, שאוֹ־טוֹ־טוֹ היא יולדת, מביאים אותה, ואין כלום? בוא ניסע.”

“אתה סע לך לשלום, אורי, ולי הֲניחה להישאר כאן, עד שאדע איך נולד דבר.”

“הִשתגעת? שמע, גבי, רואים, שעוד אין לך ניסיון בלידות, זה יכול לקחת עוד הרבה שעות. בוא בשקט הביתה. מכאן ממילא יגרשו אותך. ובבית תקבל טלפון, תיכף כשיהיה משהו.”

ואכן נסעו. עד שהִגיעו, כבר האפירו השמים. על השביל לשכונה פגשו את רותי ואת עופרה שהִשכימו לעבודה במטבח ובבית הילדים.

“מה זה באמצע הלילה?” שאלה רותי ומיד פירשה לעצמה: “אה, שרה נסעה. יופי! עוד מעט תדע, איך זה להיות אבא. איך המַרגָש?”

עופרה לא אמרה דבר.

“בינתיים ההרגשה מופלאה ממש,” אמר גבריאל בשמחה. “בדרך הביתה הרהרתי באגדה זו על גן עדן - הלא היא קושרת לידה במוות. כל זמן שלא חטא אדם ולא אכל מעץ הדעת, לא שלט בו המוות והאישה לא ידעה את עצב הלידה. והינה, אמרתי לעצמי, אילו ניתן לנו לבחור בין חיי נצח עקרים להולדה וללידה שמוות בצידם…”

השעה הייתה חמש וחצי. עופרה ורותי רעדו מצינת הבוקר ומיהרו אל עבודתן.

“בטח, גבי,” אמרה רותי ופנתה ללכת. “גם אני במקום חווה תיכף הייתי אוכלת. אבל עיקר העצב הוא לא שצריך ללדת ואפילו לא שצריך למות, אלא שלפני זה צריכים לעבוד בלי סוף.”


21

שיעורו הראשון של גבריאל היה אמור להתחיל בשעה שש וחצי. לא הִספיק להִתגלח, לא היה יכול להִתרכז במחשבותיו ומיהר לכיתה. קיווה, שהילדים לא יידעו על נסיעתה של אִשתו. בבואו לבניין של קבוצת “זמיר”, נִגלה לו המראה המוּכּר: הבית נִראה כנטוש. עבר לאורך המרפסת, דפק בדלתות של כמה חדרים, הציץ, ומצא את החדרים ריקים והמיטות סתורות. אך מן המקלחת שבקצה הבניין נשמעו קולות. גבריאל שיער, שמצויים שם כמה שְתַמטנים, שלא רצו להתעמל התעמלות בוקר. הוא ישב בכיתה ונתן עיניו בשעונו. את השיעור הכפול הראשון יסיים בשמונה, ואז, כשיאכלו הילדים ארוחת בוקר (הוא כבר חושב כמו שהם מדברים, ומיד תיקן עצמו: את ארוחת הבוקר) יוכל לטלפן אל בית החולים. העיקר שלא ירגישו דבר.

בחוץ נִשמעו צעדים וקולות. על המרפסת עמדו ודיברו. אחרי כן נכנס לכיתה אותו נער צנום ושחרחר, שתמיד היה מקדים את השאר, רץ החוצה וצעק:

“חברֶה, מה איתכם, הוא כבר יושב ומחכה.”

אחריו נשמע קולה של אחת הבנות:

“חבל. חשבתי שעוד אספיק לשטוף את החדר.”

בזה אחר זה נכנסו הנערים והנערות, שקועים בוויכוח נלהב.

“אז אני אומרת לכם, שזה טיפשי מאוד, כל החלוקה הזאת. אם רוצים לשלוח אותנו - טוב, שישלחו, אבל שלא יִתחבו את האף לכל מקום, ויגידו דווקא מתיי. למה לא לאסוף כסף לקרן הקיימת בשבת? בכל הסביבה ממילא אין דוֹסים, בוקר טוב גבריאל, ואף אחד לא ייעָלב.” הדוברת הייתה נערה חיננית בשם עירית. שׂערהּ היה גזוז כשל נער. המחברות שלה היו ערוכות בכתב ברור ונעים לקריאה, באותיות גדולות ופשוטות, ללא סלסולים, היו לה מחשבות מקוריות משלה, והעברית שלה הייתה - יחסית - טובה.

“אבל למה שלא ייסעו אחרי העבודה? ואף אחד לא מכריח אותך, בוקר טוב, שתִסעי דווקא עם מיכה. ועדת קבוצה רק קבעה, שלא כל אחד יחליט בעצמו, מתיי ועם מי ולאן הוא נוסע. אחרת יהיה בלגן ובסוף יישָארו רווקים שלא ימצאו בן זוג.”

“ועדת קבוצה בכלל לא הייתה צריכה להתערב בזה, בוקר טוב, מפני שזה בטח היה מסתדר גם ככה. אבל מה איכפת לי? מגרד לי הרבה, אתם חושבים?”

שיחות נרגשות אלו נמשכו, עד שכולם ישבו. בכל יום אחר היה גבריאל מקפיד ומזרזם במבט רב משמעות בשעונו. הפעם לא שׂם לב לכך ופרש את ניירותיו על השולחן.

“ובכן, כשאנו מסכמים את מלחמות הפרסים והיוונים…”

“רגע, גבריאל, תגיד לנו קודם, אם כבר צריך להגיד לך ‘מזל טוב’?” פרץ משה, הנער השחרחר.

“מה איתך, מוישה, תפסיק!” לחש לו בקול מישהו מאחור. “מה יש? אסור לשאול?” החזיר משה בלחישה רבתי.

“עדיין לא,” ענה גבריאל בקול רפה. “ובכן, רבותיי, אותן מלחמות…”

הלחישות גברו, וכולן הִגיעו, כמובן, לאוזני כול.

“מה, אַת לא יודעת? בטח שהיא נסעה. לא שמעת, איך שבבוקר לאה ואידה עמדו על המרפסת ודיברו, לפני שהעירו אותנו? את כל החדשות אני שומעת תמיד מהשיחות של המטפלות.”

“מה, כבר? חשבתי שיש עוד זמן.”

“טיפשה!”

“אז צריכים לגמור חת־שתיים את המתנה.”

“טיפש, אולי תשתוק? אתה לא רואה שהוא שומע את הכול?”

“בטח שהיא כבר הייתה בתשיעי, לא ראית שהיא עבדה רק חצאי ימים?”

“תראו מה שהיא הכול יודעת.”

“רחל? בטח. הרי היא סוכנות ‘רוֹיטר’ שלנו.”

גבריאל עמד ועיניו מושפלות אל מלחמות הפרסים. הילדים נשתתקו מעט־מעט.

“נו־ו? תסתום כבר, אתה לא רואה שהוא מחכה?”

“ש… ש… תסתמי אַת בעצמך, שמֵנה.”

“אני בכלל לא שמנה. אתה שמן.”

“מי שמדברת!”

“ש…”

“אנא, רבותיי, תנו עיניכם ברשימותיכם, ואימרו לי: לאילו שלבים נחלק את מלחמות הפרסים והיוונים?”

“קרב מָרָתון.”

“חכה כמעט רגע, למה פרצתָ פרץ? כלום שכחת שנתנו חכמים סימנים בתלמיד חכם, ואחד מהם - אינו בהול להשיב, והיפוכו בגולם?”

“המסע הראשון של הפרסים בים, שם איפה שהם טבעו.”

“ואחרי זה - מָרָתון, וקרב תֶרמופיליי וקרב סָלָמיס, וקרב… מה שמו?”

“פְּלאטיאה.”

“נכון, וקרב פלאטיאה.”

גבריאל הִמתין עד שיָשוֹכּוּ הקולות. חזר ושאל: “כלום נִזכור את המסע הראשון בים ונשכח את הגורמים אשר הולידוהו?”

“אני - אני יודע: שריפת מילֶטוֹס.”

“המרד של ערי יוֹניה.”

והשיעור - לתִימהונו של גבריאל - הִתנהל כסִדרו.

בהפסקה מיהר למזכירות - זה היה המקום היחיד, שממנו ניתן היה לטלפן - וניסה להִתקשר אל בית החולים. כעבור רבע שעה אכן הִצליח.

“כן?” שאל קול מנומנם בקצה השני של החוט, “מה יש?”

“הֲשָם בית החולים המרכזי שבעמק?”

“נו כן, כן, בטח. אז מה?”

"בבקשה ממך, שְאל־נא במחלקת היולדות על שרה בר־יוסף,

אם שלום לה."

“מה־ה?”

“שְאל־נא, אִם שלום לה.”

“אתה רוצה לדעת מה שלומה?”

גבריאל נכנע. “כן.”

“נו אז תגיד תיכף. חכה על הקו.” ברקע נשמעו קולות של דין ודברים, עד שהשיב הקול הראשון, והוא עדיין כמו מנומנם: “לשרה בר־יוסף יש בת. מזל טוב.”

“חכה רגע.” צעק גבריאל. “חכה רגע. מה שלומה?”

“בסדר.”

“חכה. הֲסמוך אתה בטוח: בת לה ושלום לה?”

“מה־ה?”

“השלום לה? והיילוד, האם אכן…”

“נו כן, כן, בטח. הרי אמרתי לך.”

“המתֵן, אנא, מה… חכה רגע, בבקשה ממך, רגע אחד…”

“אדוני, יש לי פה עבודה. והקווים עמוסים. מה אתה רוצה?”

“המתן. אֱמור לי, מה מִשקלה?” ברגע האחרון נִזכר בשאלה.

“מה־ה?”

“מִשקלה. מה…”

“אה, כמה היא שוקלת? ככה תגיד. שלושה ארבע מאות.”

“תודה, תודה לך. בבקשה ממך, דְרוש־נא בשלומה של היולדת ואֱמור לה, שאני, כלומר אבי התינוקת…” אבל האיש בקצהו האחר של החוט כבר תלה את השפופרת. גבריאל הניד ידו. אותו פקידון מנומנם כלל לא היה מופתע, שאבי הילדה בעצמו מדבר!

אחרי כן נתן עיניו בשעונו. עד ראשית השיעור עדיין נותרה כמעט מחצית השעה. הוא לא חש כל חשק לאכול ומיהר להתגלח. במקלחת של מרומי מצא שני בחורים מאחרי קום, שהייתה להם שבת: אלי ניר ואברהם אחד, שהכול כינוהו רמי.

“בוקר טוב, אדוני המורה,” בֵרכוֹ אלי. ולרמי אמר: תראה את המורים האלה. רק עכשיו הם קמים, ועוד אומרים, שהם עובדים קשה."

גבריאל הִביט בהם ובקִרבו הִזדמר זמר: “נולדה לי בת, נולדה לי בת. מדוע אתם מחשים? מדוע אתם מדברים, כאילו לא אירע דבר? לא שמעתם - בת נולדה לי, ושרה בריאה ושלֵימה.” אך במקום זאת רק חייך ואמר: “לוּ ישנתי עד כה, לא היה זה אלא לקיים ‘מתוקה שנת העובד’. אך תנוח דעתך: אני ער זה זמן רב.”

“אהא, לימדתָ שעתיים וכבר גמרת את העבודה? שמע, רמי, המורים האלה…”

“ואם אומַר לך, שעוד היום גדול והמלאכה מרובה, מה דופי תטיל אז בבני אומנותי האומללים?”

“אז אגיד שהמורים גנדרנים כאלה, שאפילו בין שיעור לשיעור הם רצים להִתייפּוֹת.”

כך שוחחו שיחה בטלה עד שגמרו להתקלח. גבריאל מיהר לחדר אוכל. עדיין נותרו עשר דקות עד תחילת השיעור. בדרך נִזדמנו לו חברים אחדים וברכוהו במנוד ראש “בוקר טוב”, כאילו לא אירע דבר. בחדר אוכל ישב ליד שלושה חברים, שדיברו דברים בעולם. עד שניגשה רחל, החובשת, ואמרה לו בקול רב רמז: “נו?”

גבריאל הִרכין ראשו בענווה. לאחרונה באה שעתו. ענה:

“נוּ־נוּ. אכן ואכן.”

“יש משהו?”

“כן הוא, כדברייך. יש וָיש - בת.”

ברגע זה הִתעוררו כל יושבי השולחן: “מה?” - “מה, מה?” - “נולדה בת?” - “מזל טוב!” - “מזל טוב!” בזה אחר זה לחצו לו יד והציפוהו בשאלות: “מתי היא נסעה, שרה, הלילה?” - “מה המִשקל?” - “ושֵם כבר יש לכם?” - “שמע, גבי, תיזהר משֵמות משוגעים. למה שהמִסכנה תִסבול כל חייה על השִיגעונות שלך?” - “אני שמעתי על סופר אחד, שיש לו שתי בנות. לראשונה הוא עוד קרא ‘עֲלי באר עֱנוּ־לה’, אבל לשנייה כבר קרא ‘יעל’.”

עודם מדברים והשמועה פשטה אל השולחן השכן.

“מה, גבריאל, נולדה בת? מזל טוב. מתי זה קרה?” - “מה, הלילה? כל כך מהר? ומה השם?” - “גבריאל, אני שומע, שצריך לברך אותך. מזל טוב. מה המשקל?”

עוד גבריאל לוחץ את ידיהם של אנשי השולחן השני והשמועה נפוצה על פני כל השולחנות כולם. בזה אחר זה קמו הכול, לחצו את ידו, שאלו על שעת הלידה, על המִשקל ועל השֵם, חזרו וישבו, והוסיפו לשוחח על לידות, מִשקלים ושמות.


כשבא גבריאל לחדרו, להניח שָם את כלי הרחצה ולקחת את ספריו ואת רשימותיו לשיעור הבא בקבוצת “סנונית” - כבר מצא על שולחנו צִנצנת פרחים ופתק, “הרבה מזל טוב! כן ירבו! מכל הסנוניות והזמירים!”

גבריאל היה נרגש. סוף־סוף נותן העולם דעתו על המאורע. בדעה זחוחה ניגש אל ‘ביתן סנונית’, להמשיך בשעורים. הילדים עמדו על המִרפסת ועוד מרחוק קראו לו בקול ונפנפו לו בידיהם.

“הלו, גבריאל, מזל טוב, מזל טוב!”

גבריאל היה מוכן ללחוץ ידי כולם, אבל הילדים התביישו ולא הושיטו ידיהם, רק הִקיפוהו באותן שאלות - מה נולד, אה, בת, אין דבר, ומתיי? כמה היא שוקלת? ושֵם כבר יש? בדבר השם היסס גבריאל. לבסוף הודה, שאכן הכין שם מראש: ‘אִילאִיל’. השם לקוח מ“שירים לאִילאִיל” של טשרניחובסקי:

וַיִּוָּאֵש מֵה'

וְלֹא הֶאֱמִין בָּאֱלִיל, -

וַיְּבָרְכוּהוּ הַשָּמַיִם,

וַיָּשַר אֶת שִירָיו לְאִילְאִיל.

“ישגעו אותה בגלל השם,” אמר אחד הבנים. רק כמה בנות לימדו זכות על גבריאל: “מה אתם רוצים, השם דווקא די יפה.”

קבוצה זו הייתה קשה מן הקודמת, אף שהייתה בוגרת יותר. נושא השיעור היה “המְלט” - והוא פרק בנושא “שקספיר ותקופתו”. לקראת השיעור היו אמורים לקרוא את המעמדים הראשונים במערכה הראשונה, אך כששאל גבריאל על פרטים, הִסתבר לו, שהרוב לא קראו. אז אמר להוציא את הספרים ולקרוא במשותף.

“גבריאל, נקרא לפי תפקידים!”

“כן, בטח, לפי תפקידים, אחרת זה סתם ישעמם.”

“הרי יש שָם איזה רוח, לא? אז זה משהו בשביל מוֹישלה!”

“ואני שמעתי שיש שם אחת, שמשתגעת ומדברת גסויות, זה משהו בשבילך!”

“בשביל זה הוא לא צריך להשתגע.”

גבריאל חילק את התפקידים והֵחֵלּו בקריאה. חיש נוכח לדעת, שהרוב אינם מביטים בסִפריהם וכשמגיע תורם לקרוא, צריך מישהו להראות להם את המקום. הקריינים מיהרו, בלעו את ההברות האחרונות וניכר היה, שאינם נותנים דעתם על הכתוב. אך גבריאל הִתאפק. לבסוף סיימו את קריאת הקטע. באה עת לדבר על הדברים.

“הבה אשאלכם שאלה, רבותיי: לוּ הוּשׂם אחד מכם להיות במאי ולביים מחזה זה - איך היה מעלה את הרוח? ואל תהי שאלה זו קלה בעיניכם, שהרי הבמאי חייב לנקוט עמדה ולפרש זאת לעצמו, בטרם יחליט כיצד לביים.”

איש לא הִצביע.

“מה הדבר, רבותיי? מדוע איני רואה יער ידיים? האומנם הִקשיתי לשאול?”

שוב לא ענה איש. בינתיים נתן את דעתו, אם הוציאו כולם מחברותיהם. אבל על השולחנות לא נִמצאה אף מחברת. נערה אחת בשם נעמי העבירה פִתקה אל שכנתה.

“נעמי, בבקשה חִזרי על השאלה ששאלתי.”

הנערה חייכה, כפי שמחייכות נערות ונשים, הבטוחות שבעבור חיוכן ייסָלח להן הכול, ואמרה: “לא שמעתי את השאלה.”

עתה שאל את שכנותיה בזו אחר זו. גם הן לא שמעו.

גבריאל נשם נשימה עמוקה, כבש את יצרו ופתח:

“שַוווּ לנגד עיניכם, רבותיי: לילה. טירת־מִבצר עתיקה. על חומותיה סובבים שומרים. שומר קורא אל שומר, להפיג את פחד- הלילה. רוח וערפל. והינה -” הוא הִפסיק הפסקה רבת מתח. בדממה שנִשתררה פתאום שמע את לחישתו הדקה של אחד הנערים: “הסַפּר בא! מזמין ראשון בתור!”

אז הִתפרץ. הִתפרץ בראשונה מאז תחילת השנה.

“גלמים שכמותכם,” צעק. “אוזניים לכם, ולא תשמעו אלא מה שאינו שייך לשיעור. ידיים לכם ומחברות לכם, ולא תִכתבו אלא פתקאות בטלות. אל גן הילדים לֵכו!”

הילדים צחקו. בבנות כמו נִכנסה רוח תזזית. ככל שרב הצחוק גדל עלבונו של גבריאל. סוף דבר נטל את חפציו - רשימות, מחברות, ספרים, - ונְתנם בתוך התיק. אז נשמע לחש:

“מה איתכם, תפסיקו, אתם לא רואים שהוא לוקח את הדברים שלו?”

בלא אומֶר יצא את הכיתה. עדיין קיווה שכמה מעמודי התווך של הקבוצה ימהרו אחריו וִיחַלו את פניו שיחזור, אבל איש לא בא, גבריאל הִגיע אל חדרו. חש, שחיכּוֹ יבש וליבו הולם ואגרופיו קמוצים.

לפתע נִזכר: הלוא נולדה לו בת. חייך לעצמו. החליף את בגדיו, לקח מספריים ויצא לחפש פרחים בגני השכנים. מעט־מעט נרגע. אך עדיין הצטער והיה תמֵהַּ, שדווקא היום ודווקא כשהיה בטוח, שהכול מתנהל למישרין - הִתכעס. הִתאמץ לשכנע את עצמו, שנהג כשורה. שוב אמר לעצמו, שאינו מצֵר, בת נולדה לו ולשרה שלום, אך תחושת השיכרון, שחש קודם השיעור האומלל, לא שבה.


22

הוא חזר לחדר ובידו הפרחים - מעטים ודלים - שקטף: הוא לא ידע היכן לחפש, ואם מצא, חשש לקטוף, שוב ושוב היה מביט לצדדים, אם אין מישהו רואה אותו בקלקלתו. עתה שקל, איך לערוך אותם בזר ובמה לעטוף אותם.

נשמעה דפיקה בדלת. זו הייתה עופרה ובידה זר גדול של ורדים ערוכים יפה ועטופים בנייר דק.

“תיארתי לי, שבטח תיסע לבית חולים בסוף השיעורים שלך, אז הִשתחררתי לכמה שעות מהעבודה, שאוכל לנסוע איתך.”

“מובטחני, ששרה תִשמח בך שמחה גדולה.”

עופרה רמזה לפרחים בידו, ניכר היה, שאינו יודע מה לעשות בהם.

“תשאיר אותם כאן בצִנצנת,” אמרה, “בשביל הכיבוד. בדרך נוכל לדבר על זה.”

“מהו ואיזהו כיבוד זה?”

“כששרה תחזור מבית חולים יבקרו אצלכם בחדר וצריך לכבד את הבאים, ככה נהוג. אני כבר אסביר לשרה את הכול.”

הם יצאו יחד אל הכביש. עופרה הייתה לבושה בִגדי שבת - חצאית כחולה, חולצה לבנה וּסווֶדר אדום, וחשה, שהיא נאה. סמוך לחדר האוכל פגשו על השביל את רותי מגד בסינר לבן ושביס לראשה - תלבושת החובה של עובדות המִטבח.

“איזה צמד־חמד!” אמרה. “נוסעים יחד ועוד עם פרחים, כאילו ישר לחתונה.” ובסיפוק הִרגישה, שעופרה מסמיקה. “מה קרה, מה יום מימים, גבי?” בו ברגע נִזכרה, שבבוקר ראתה אותו חוזר מבית החולים. “מה, מה? כבר? מה יש? בן? בת? מזל טוב, גבי. ושם משוגע כבר מצאת?”

“כן, תודה,” לחץ גבריאל את ידה, “השם הוא - אִילאִיל, לפי שירו הידוע של…”

“תיארתי לי,” אמרה רותי. “הילדה המִסכנה תִסבול כל החיים שלה בגלל שירו הידוע של. נו מילא, גם זה יעבור. על כל פנים תמסור לשרה שלך דרישת שלום חמה, ותגיד לה שאנחנו, עופרה ואני, מקנאות בה בגלל הפצפונת.” שוב שמחה לאֵידהּ של עופרה.

עודם מדברים, בא רפי, לבוש בגדי עבודה כחולים, מוכתמים קצת בשמן מכונות, נעמד לצידה של רותי והִקשיב לשיחה. כשהבין, שלגבריאל נולדה בת, לחץ את ידו וברך אותו. רותי לא נתנה דעתה עליו כלל.

“ואת מי אַת נוסעת לבקר, שושו? את ירוחם?”

“איזה ירוחם?” שאלה עופרה וחשה, שליבה הולם.

“איזה ירוחם? פתאום את כבר לא יודעת, מי זה ירוחם? ירוחם ‘שחור’, כמו שקראנו לו, את שמו האמיתי אף פעם לא ידעתי. או שכבר שכחת, שהיה קיים יצור כזה?”

עופרה הִסמיקה ולא מצאה מה להגיד.

“נו טוב, אני רואה, שלא שכחת,” קבעה רותי בסיפוק.

“מה, הוא שוכב בבית־חולים? מה יש לו?”

“לא יודעת, יש לו איזה פצעים קלים מתאונת אוטובוס.”

“איך אַת יודעת?”

עופרה שאלה כבדרך אגב, אבל זאת הייתה השאלה הבוערת.

“איך אני יודעת? אַת רואה, איך שהוא אני יודעת. רפי, בתור משורר, בטח היה אומר, שעוף השמים הוליך את הקול.”

היא לא סובבה אליו את הראש. רפי נִפתע ובקדחתנות חיפש מענה.

“צריך היה לומר, ששלושה נִפלאו ממנו וארבעה לא יְדָעם,” אמר גבריאל, “דרך נשר בשמים, דרך נחש עלֵי צור, דרך ספינה בלב ים ודרך החדשות אל רותי.”

רותי קימטה את מִצחה.

“נִדמה לי שההמשך הוא משהו על זה, איך שגבר צריך לנהוג בעלמה, נכון? את זה רפי באמת לא יודע.”

בינתיים מצא רפי מענה: “בתור משורר יכולתי לומר, שאת מלאת חן - כלומר חוכמה נִסתרת.”

“תודה,” אמרה רותי ושוב לא הִפנתה ראשה אליו. “המחמאות שלך זריזות וקלות תנועה כמוך. ותמיד הן באות באיחור.”

בינתיים הסקרנות והגאווה נלחמו בעופרה.

“תגידי, רותי,” שאלה, “אַת בטוחה, שהוא שוכב פה בבית חולים? מה יש לו? הוא פצוע קשה? איפה הוא היה כל הזמן? כבר ארבע או חמש שנים לא שמעתי עליו כלום.”

“אַיי, אין לו כלום, כמה כוויות, שום דבר רציני. ומה הוא עושה אני לא יודעת. נִדמה לי, שאחרי הצבא הלך לאיזה קיבוץ צעיר כאן בסביבה, או גזית או גבעת עוז, אני תמיד מתבלבלת ביניהן.” נשתתקה וסקרה את עופרה. “אבל אם באמת לא ידעת שהוא שוכב שם, את מי אַת נוסעת לבקר?”

“את שרה, כמובן,” אמרה עופרה.

“אה, את שרה,” אמרה רותי והרימה את גבותיה, “נו טוב, אז תִסעו לכם לשלום לביקורים שלכם ואני אלך לי לא־לשלום לעבודה. הרי העבודה היא כל חיינו.” אמרה ופנתה ללכת.

“היא כל כך משונה בזמן האחרון, רותי,” אמרה עופרה.

“היא נערה קְשת רוח ומרת נפש ומרוב שיחהּ וכעסהּ דיברה עד הֵנה,” אמר גבריאל.

“אולי הִסתבכה באיזו אהבה אומללה חדשה,” אמרה עופרה בשמינית של נקמה.

“אמר אחד מחכמי אומות העולם, ניצשה שמו: 'האישה חידה היא ולה פיתרון אחד ושמו - ילד.”

ושוב, בשלישית או ברביעית - חשה עופרה שהיא מסמיקה.

רפי מסר בידם דרישת שלום לשרה וגם לירוחם ופנה ללכת. עופרה נבוכה ואמרה אל גבו, שבכלל אינה יודעת, אם… אבל הוא לא שמע.

עננים נמוכים שוטטו בשמיים. טיפות צוננות נשרו. עופרה הידקה את המעיל הקל שלבשה על הסווֶדר. היא וגבריאל הרחיבו צעדיהם במורד הדרך אל הכביש, רוח ערה ממערב דחפה בגבם וזרזה אותם.

“אתה יודע, גבריאל,” אמרה עופרה בדרך. “התקופה הזאת שעכשיו תבוא בשביל שרה היא דַי גורלית בשביל כל בחורה בקיבוץ - איך היא נקלטת בבית תינוקות ואיך היא מסתגלת לחינוך המשותף. אנחנו צריכים לחשוב, איך לעשות את הכול בשביל שהיא תרגיש טוב.” היא שאפה אוויר והעבירה את הפרחים לידה האחרת. “פעם, בעבר, היו בחינוך המשותף כל מיני סכסוכים, כי הייתה כאילו תחרות בין מטפלות לאימהות. לא התחשבו מספיק בהורים, והיו אפילו כאלה שאמרו, שההורים בכלל והאימהוֹת בפרט, הם גורם מזיק בחינוך, שצריך לנַטרל אותו כמה שאפשר. אבל בינתיים חלה התפתחות עצומה: בכל הקורסים מלמדים את המטפלות, שהן צריכות להתיידד עם האימהות אפילו כבר לפני הלידה, להגיד להן שלום, לחייך להן, כדי שייווָצר קשר טוב. כבר דיברתי על זה עם יעל, אתה מכיר אותה? היא כעת מרכזת את בית תינוקות. הִזכרתי לה את הכלל הזה. והִתברר, שזה דווקא היה חשוב, שדיברתי איתה. היא הודתה, שבאמת עד עכשיו לא הייתה לה שום גישה לשרה. אבל שמעכשיו היא תתחיל ליצור את הגישה הזאת. אתה יודע, גבריאל,” - כאן עופרה חייכה ברחמים - “היא כל כך לא מכירה את שרה, עד שהיא פשוט חוששת מפניה, שיהיו קשיים מיוחדים איתה, מפני שהיא עירונית ולא קיבלה חינוך תנועתי. אני, כמובן, תיכף הִרגעתי אותה והִסברתי לה, מה האופי של שרה. אגב, אתה יודע - לא היה חסר הרבה, שגם אני הייתי עובדת קבועה בבית תינוקות. כבר רצו לשלוח אותי שבוע לקורס לפסיכולוגיה של הגיל הרך. בסוף זה לא הִסתדר עם סידור עבודה ונסעה צבייה. חבל, כשהיא חזרה, היא סיפרה דברים שדווקא מעניינים. קודם כול הוכח, היא אומרת, בכמה מחקרים חדשים, שהילד בחינוך המשותף לא רק שהוא יותר בריא מבחינה גופנית, אבל גם מבחינה נפשית. יש לו בכלל מִבנה נפש אחר. החינוך המשותף פותר כמה בעיות, שהפסיכולוגיה עד עכשיו בכלל לא הִצליחה לפתור. למשל, בעניין אותו תסביך אדיפוס מפורסם, בוודאי כבר שמעתָ עליו? ובכן, הפסיכולוגיה טוענת, כידוע, שזה תסביך יסודי של האדם. והינה מִתברר, שבחינוך המשותף בכלל חוסכים לילד את התסביך הזה. וזה גם הגיוני מאוד, מפני שהילד נימצא רוב שעות היום עם המטפלת, שהיא דמות אימהית, ואפשר לפתח כלפיה קשר חיובי, אבל אין דמות אבהית מאיימת, בשביל לפתח את התסביך. אני שמעתי על זה הרצאה. עכשיו רוצים לערוך מחקר סטַטיסטי שיוכיח, שגם אחוז ההרטבה אצלנו נמוך הרבה מן הממוצע בעיר. הודעתי, שבשום אופן לא אסכים לעבוד בבית הילדים, בלי הכשרה כלשהי. בינתיים שלחו אותי ליום עיון ובשנה הבאה, אני מקווה, אסע גם לסמינריון קצר, בשביל להעמיק את הידיעות שלי בפסיכולוגיה.”

בינתיים הִגיעו לכביש, חיכו קצת ועלו לאוטובוס. כל אותה שעה חשה עופרה התעוררות מיוחדת, נלהבת. גבריאל עמד לצידה, חייך ומדֵי פעם אמר מילת הסכמה.

כעבור מחצית השעה הִגיעו לבית החולים. גבריאל סבר, שיש לבקש רשות להיכנס, אך עופרה לימדה אותו: צריך להיכנס ישר, וכולם יחשבו, שקיבלת רשות. ובכן, הם פסעו בצעד מהיר ומרושל ועברו את שומר־הסף. את שרה מצאו שוכבת אולם גדול ובו עוד עשרים נשים. כשהם נִכנסו, הִתרוממה מעט לקראתם וחייכה אליהם. עופרה מיהרה קדימה, הניחה את הפרחים, לחצה את ידה בשתי ידיה ונשקה לה. גבריאל הלך אחריה לאיטו, הושיט לאשתו את ידו, נשק לה נשיקה קלה ואמר:

“ובכן, מושי, אוּשַרת בַבָנות? את מרגישה בטוב?”

שרה ענתה: “אה, כושי, כושי, כל כך יפה שבאתם.”

“איך הבת?” שאלה עופרה.

“אח, נפלאה, נפלאה!” ושרה סיפרה, שכבר בפעם הראשונה היא החלה למצוץ, בעוד שתינוקות אחרים הִתלבטו ולא מצצו אלא כעבור חצי יום או יום. וסיפרה על האחות הראשית, שהכול מפחדים מפניה, ובעת שדיברה נטלו עופרה וגבריאל כיסאות, ישבו ליד מיטתה, נתנו את הפרחים בצִנצנת וגבריאל הִגיש לה חבילת ממתקים, שקיבל בשבילה במִטבח.

שרה תיארה את פניה המקומטות של התינוקת, איך היא מעווה את פרצופה כשהיא בוכה. כל אותה שעה החזיקה בידה את ידו של גבריאל. זה ניראה לעופרה רגשני וילדותי.

היא הִקשיבה לדִברי שרה בפיזור נפש, ולפתע עלתה בה המחשבה, ששרה מדברת עברית רגילה, דרך דיבורה בעצם לא הייתה צריכה למצוא חן בעיני גבריאל. בכלל, חשבה, היא בחורה רגילה לגמרי, אומנם דַי חביבה, אבל משונה, מה הוא מצא בה? ובקול אמרה: “אַת רואה, שרה, אצלנו כל יולדת מקבלת חבילה כזאת,” והֶראתה בגאווה על חבילת הממתקים. כשגבריאל קם לצקת מים בצנצנת, שאלה בחצי קול: “נו, שרה, תגידי את האמת, איך היה? זה כואב מאוד?”

“מי חושב על זה עכשיו?” צחקה שרה. “ברגע שראיתי אותה - כבר שכחתי.”

עופרה רצתה לשאול עוד כמה דברים, אלא שגבריאל כבר חזר. עתה ישבו רגע קצר בשתיקה.

“עכשיו תִראי, כמה טוב לך, שאַת בקיבוץ,” אמרה עופרה. “תארי לך, אילו עכשיו היית בעיר - בעוד שלושה ימים אַת צריכה לחזור הביתה - מי יבשל לך, מי יכבס, מי ידריך אותך, איך לטפל בתינוק? אצלנו אַת חוזרת הביתה - ומיד יש לך שישה שבועות מנוחה מוחלטת. אין לך שום דאגה - לא לחיתולים, לא לכביסה, לא לבישול. אני מיתפלאת, שכל כך מעט בחורות תופסות את היִתרון העצום הזה של חיי הקיבוץ. בכלל אני לא יכולה לתאר לעצמי, איך בחורה בעיר מסתדרת עם תינוק. נכון, גבי?” אמרה והִסמיקה. זו לה הפעם הראשונה, שקראה לו “גבי” במקום “גבריאל”.

“יש בעולם כמיליארד נשים ואך מיעוטן בקיבוץ ובכל זאת רובן חובקות תינוקות. אך תנוח דעתך, איני כופר חלילה ביתרונות החיים בקיבוץ.”

“בוודאי שאפשר לגדל ילדים גם מחוץ לקיבוץ,” אמרה עופרה. היא נִפגעה מדבריו ולא ידעה משום מה. “אבל אל תשכח, באיזה תנאים.”

נשתררה שתיקה של רגע והינה נִזכר גבריאל: “הגידי לנו, עופרה, מהו ואיזהו אותו כיבוד שדיברת בו בדרך?”

“נו, כן,” נענתה עופרה ברצון. “זה מנהג קיבוצי־חברתי דווקא יפה מאד: כשהיולדת חוזרת מבית החולים, בא כל הקיבוץ לברך אותה בערב - כמובן לא בערב אחד, אלא במשך שלושה־ארבעה ערבים. וה…” - כאן היססה, אם תאמר ‘הזוג’ או ‘המשפחה’ ולבסוף בחרה ב’מארחים' - “והמארחים מכינים כיבוד.”

“כל זוג כפי רוחב ליבו ורוחב כיסו?”

“כן. זאת אומרת - לא בדיוק, יש רמה מקובלת, ויש, כמובן, כמה, שמנסים לעבור אותה. מקובל להגיש יין ועוגיות וסוכריות ועוגה. אבל יש כאלה, שמגישים גם ליקר. שׂרואליק, למשל, הִגיש שני מיני יין, אדום ולבן ושלושה מיני ליקר - אחד מר־מתוק, וליקר בננות ושֶרי ברֶנדי וגם ואפלים ושוקולד. והעוגיות היו עוגיות אָלף, שמפוזרים עליהן גבישי סוכר ויש להן באמצע טיפת ריבה אדומה חמצמצה, למרות שבדרך כלל מגישים רק עוגיות בֵית, ובערב השני היו אצלו גם בקבוקי בירה. אומרים, שהוציא על ההילולה יותר משישים לירות.”

“אם קנה גם אפיפיות, גם שֵיכר, גם עוגיות־עידית, לא רב המחיר,” שיסע אותה גבריאל.

“זה כן ביוקר: קח בחשבון, שכל התקציב השנתי שלנו הוא השנה בסך הכול חמישים לירות למשפחה. אבל הוא נהג בקואופרטיב, אז יש לו. חשבו שהיא, לאה’לה, עֲקָרה וכבר בכלל לא תוכל ללדת, לכן הוא כל כך שמח. כל העניין לא היה נעים, כי בדיוק אחריו ילדה חנה’לה של אליק מהמסגרייה, זה שקודם היה גר בשכונה שלנו, אתה בטח מכיר אותו, ודווקא הוא אף פעם לא מסתדר עם התקציב שלו, וגם אין לו שום קרוב משפחה בארץ, שהיה יכול לעזור לו. עכשיו כבר היציע מישהו, שהקיבוץ ייתן תקציב לזה, על רמה אחידה. אנ' בטוחה שבסוף יגיעו לזה, שהקיבוץ יערוך את כל הכיבוד.”

“הגידי לנו, עופרה - מה פשר דברייך על אותו נהג? האומנם מקבלים נהגים אלה משכורת ואינם מוסרים אותה לקיבוץ?”

“לא, זה לא ככה,” השיבה עופרה ונהנתה, שהיא בקיאה בכל אותם “עניינים פעוטים, מהם מורכבים חיינו הגדולים”, כפי שקראה ביומן של אביה. “הקואופרטיב מעביר את המשכורות ישר למזכירות הקיבוץ. אלא מה? כל נהג מקבל דמי כיס בשביל ההוצאות שלו. למשל: הוא מקבל כסף לשכור סבלים, שיעמיסו ויפרקו את המטען. וכשהוא נשאר בצהרים בעיר, הוא מקבל דמי ארוחה צנועה. אבל הוא יכול לקחת איתו סֶנְדוויטשים…”

“הוא בעצמו מכין את הכריכים?”

“כן, או שהוא מבקש במטבח, שיכינו לו כריכים, וכך הוא חוסך לעצמו את דמי הארוחה. או שהוא בעצמו מעמיס ופורק וחוסך לעצמו את דמי הסבלים.”

“והוא כשר למהדרין דמהדרין?”

“קשה להילחם בזה. כששמעתי על זה פעם ראשונה, גם אני אמרתי, שלא בא בחשבון לשתוק על זה. אבל מה לעשות? לחייב כל נהג לקחת כריכים ולא לתת כסף? ולדרוש קבלות, שאכן שילם לסבלים? זה שוחק ומתיש כל הזמן לבדוק, ואי־אפשר להשאיר נהגים בלי דמי כיס, ואם הוא יגיד, שהיה עייף והיה מוכרח לשתות קפה? זה לא מסתדר, לבדוק כל הזמן את הכול. אז מוטב לקבוע מראש תקנות כאלו, שאפשר לשמור אותן.”

“שנאמר: אין גוזרין גזֵירה על הציבור, אם אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה.”

“זה נכון, אבל בכל זאת…” פתחה עופרה. אך בו ברגע באה לה מחשבה מטרידה, והיא סיימה דבריה סיום חטוף, “זה לא כל כך פשוט.” הייתה זו מחשבת מוסר כליות: הינה היא משוחחת עם גבריאל, כאילו שרה אינה בנמצא כלל! גם נידמה לה, ששרה נישתתקה, למן הרגע, שהיא, עופרה, קראה לו ‘גבי’ ועתה שרה אולַי חושדת, ש… שלא במקרה…

עופרה קמה, החליקה חצאיתה ואמרה: “אתם תסלחו לי, אני צריכה ללכת להציץ למישהו, שוכב כאן מישהו שאני מכירה במחלקה פנימית. אחר כך עוד אחזור.” ופנתה ללכת. כשהייתה ליד הדלת, סובבה ראשה וראתה, שגבריאל עבר לשבת על אותו כיסא, שקודם ישבה בו היא, קרוב למראשותיה של שרה. ונדמה לה, ששמעה אותו אומר: “אח, מושי, מושי, הרי אין מאושר ממני.”

עופרה משכה בזוויות פיה.


23

אותו ירוחם המכונה “שחור” למד עם עופרה ב“מוסד החינוכי”, וסיים שלושה מחזורים לפניה. את שֵם המשפחה שלו לא זכרה - פעם ידעה אותו ועדיין הייתה בטוחה שהוא עברי וקשור בנוף הארץ - משהו כמו ירקון, כרמל או חרמון? - אלא שלא יכלה להיזכר בו. זמן רב - כמה שנים - כמעט לא חשבה עליו, ואף את מראהו לא זכרה אלא במעומעם: צנום, בגוון עור כהה קצת מן הרגיל. בקול נמרץ שנשמע, כאילו הוא חותך את המילים הוא היה קורא את ‘הוראת היום’ מטעם ‘הנהגת הקן’ במפקדים והיה משמיע את דברו ב’שיחת החברה', היא האסיפה הכללית של “חברת הילדים” באותו מוסד. במשך כמה חודשים נזדמן להם לעבוד יחד בחדר טבע - הכינו ניסויים, הדפיסו ושיכפלו חומר לימוד - ואז נִתקרבו מעט זה לזה, היו משוחחים על ספרים ואף טיילו יחד כמה ערבים, לפני הרבה… - עופרה מנתה - מה, רק שבע? והרי היא הייתה מוכנה להישבע, ששִבעים שנה עברו מאז! היא הייתה בת חמש־עשרה והוא היה בן שמונה־עשרה. שניהם היו “עצורים וכבושים”, כך קראו לזה אז, וזה היה טוב, וקצת רומנטי, אפילו, כשמישהו נהג כך. אבל אחר כך, בספרי פסיכולוגיה, קראו לזה “עַכָּבות”, וזה דווקא לא היה טוב. הסיבה, לפי הספרים, וזה גם הגיוני - לשניהם הייתה ילדות קשה: אף על פי שתמיד הייתה להם קורת גג ללון ולחם לאכול ובגד ללבוש, לא תמיד - או יותר נכון: תמיד לא - הייתה להם נפש לאהוב. אותם טיולים - ניצני חברוּת - לא עלו יפה. כעבור זמן קצר שמעה עופרה, בעצם, היא לא בדיוק שמעה, אבל נרמזה מרמזי רכילות, שנפל דבר, כלומר, היה משהו בינו ובין רותי. זה פגע בה כל כך, עד ששוב לא דיברה איתו מילה ואף לא הִביטה לעברו במשך כל אותה שנה, עד שקבוצתו סיימה את לימודיה. גם עם רותי כמעט לא דיברה שנה, עד שעשה הזמן את שלו.


בדרך למחלקת הגברים הייתה מוטרדת: איך ידעה רותי, שהוא בבית חולים? לא ייתכן, שיש משהו ביניהם. ואולי יש לה, לרותי, רומאן חדש עם מישהו כאן, מהסֶגל? אולי עם הרופא הצעיר, שהיה זמן מה בקיבוץ, ועכשיו הוא משתלם כאן, אמרו עליו, שהוא מסתכל עליה. אבל הרי לפני כמה ימים היה יוד’ל בבית חולים לבדיקות, היו לו כאבי גב, ואז רותי בטח ביקרה אותו. עופרה נרגעה. ובינתיים כבר קרבה אל הביתן הגדול החדש של המחלקה הפנימית. מה היא תגיד לו? שמעתי שאתה שוכב פצוע, ובאתי לבקר אותך? לא, זה לבבי מדי, אז הוא עוד עלול לחשוב מי־יודע־מה. אולי: “באתי לבקר חבֵרה, ובמִקרה שמעתי שאתה…” ולמה דווקא חברה? מוטב “לבקר מישהו”. שיחשוב. או נגיד: “רותי סיפרה לי, ש…” אבל מוטב לא להזכיר את רותי. או להיכנס למחלקה, להביט כה וכה, כאילו אַת מחפשת מישהו, ולהיות מופתעת: “מה, ירוחם? אתה פה? מה פתאום? מה אתה עושה פה?” אבל זה לא כֵן. ושמא: “שמעתי במִקרה שאתה שוכב פה ובאתי לקיים מצוות ביקור חולים.” אבל זה מגושם ומכריז, שהביקור הזה בשבילך רק מצוות אנשים מלומדה.

עם זאת גם נתנה דעתה, שהיא פוסעת על מדרכה רחבה, עטורה גינות פרחים, שבכניסה לבניין החדש ניפתח פרוזדור גדול להמתנה, ובו שטיחים, כורסות נוחות, שולחנות קטנים, ספסלים מרופדים בעור… זה היה כה שונה מאותו אגף ישן, צפוף, אפור, שממנו באה זה עתה. היא עמדה מופתעת.

“כן, גברת, בבקשה?” סניטר לבוש סינר לבן עמד לידה.

“אני רוצה לראות, זאת אומרת לבקר מישהו,” אמרה.

“מצטער מאוד, גברת, אבל עכשיו זה לא שעת ביקור.”

“אבל באתי במיוחד מרחוק, מרחוק מאוד. השתחררתי במיוחד מהעבודה…”

“מצטער מאוד, גברת…” כשראה את ארשת הצער והאכזבה על פניה, נתרכך ואמר: “אבל אולי זה מישהו שכבר מותר לו לקום, אז אני יכול לקרוא לו החוצה, גברת.”

“כן, בבקשה, תשאל - אני רוצה לראות את ירוחם.”

“מה שם המשפחה, גברת?”

“נדמה לי שירוחם גלעד או ירקון, או… בכל אופן הוא צנום ושחרחר, הוא נפצע בתאונת דרכים, יש לו קצת כוויות.”

“טוב, גברת, רגע…” אמר והלך.

עופרה הִמתינה וחייכה: הלה ייכָּנס אל ירוחם ויגיד לו: “אדון, מישהו בא אליך לראות אותך.” - “אליי?” מתפלא ירוחם, “מי זה יכול להיות?” - “לא יודע, אדון. גברת אחת צעירה ויפה. היא אומרת, שהיא באה מרחוק מאוד, במיוחד הִשתחררה מהעבודה שלה, בשביל שהיא תוכל לבוא, ככה היא אומרת, אבל היא לא יודעת את השם שלך.”

בינתיים בא או חזר… כשדיברה עופרה עם הסניטר, לא נתנה דעתה, איך בדיוק הוא ניראה. עכשיו לא הייתה בטוחה, אם זה שבא הוא אותו סניטר או אחר דומה לו. לכן לא הִביעה את ה“נו?” שעמד על שפתיה.

“מצטער מאוד, גברת, אבל הבחור הזה עזב לפני כמה ימים.”

“ע… עזב… לגמרי?”

“כן, גברת, בטח שלגמרי.”

“זאת אומרת ש… רגע, אולי אתה יודע לאן הוא עזב?”

“לא, גברת, איך אני יכול לדעת? תשאלי במשרד.”

“תודה. רגע, אתה בטוח לגמרי שבאמת הוא עזב?”

“כן, גברת, בטוח זה בטוח.”

“חכה, מה, בעצם, היה לו? באמת כוויות?”

“זה הכול במשרד, גברת, לי באמת שאין זמן עכשיו.”

נדמה לה, שהסניטר מלגלג עליה. בלא שלום פנתה לצאת.


24

בין שני האגפים של חדר האוכל הייתה - כפי שכבר סיפרנו - רחבה מְקורה גג, שקראו לה - לפי הצעתו של שמעון לוי – ‘אַטְריוּם’. בבתי הרומאים - הִסביר - הייתה רחבה כזאת, שנִתכנתה כך. באטריום שלנו עמדו כיסאות ושולחנות מתקפלים ועליהם מאפרות. אחרי ארוחת הערב יושבים כאן ומפטפטים.

הפעם ישבו במעגל חנן, יוד’ל מגד, זאב ושמעון אָלף - עישנו ושוחחו. קרב אליהם אורי, בהילוך מהיר.

“שמע, חנן,” פנה אל אביו (עוד בגיל צעיר חדל לקרוא לו ‘אבא’), “אנחנו צריכים פעם אחת ולתמיד להחליט משהו על פיזור הצֶלְיוֹ. אין לי חשק להתווכח על זה כל פעם מחדש בסידור עבודה. יש כמה חלקות משובשות לגמרי. אם לא נעבור עכשיו ונפזר בהפסקה בין גשם לגשם, החיטה תעלה וכבר לא תיראה כלום, והם יתרבו לך ככה, שכבר לא יהיה לך משם גרעין.”

את הצֶלְיוֹ - גרעיני חיטה אדומים־סגולים מורעלים לביעור עכברים - היו מפזרים פעם בשנה, באביב. היו מגייסים את ילדי המשק לסרוק את השדות ולפזר בכפיות מתכת שלושה גרעינים בכל חור עכברים. אסור היה לנגוע בגרגירים ביד, אחרת הם תיכף מרגישים בריח שלנו ולא נוגעים בזה, הִסבירו המחנכים והוסיפו, שהעכברים אומנם מתים מזה, זה הכרחי, זה או אנחנו או הם, אבל בטוח שהם לא סובלים, זה אפילו טעים להם, אחרת הרי לא היו אוכלים את זה.

שמעון לא נעלב, על שאורי הִתעלם ממנו הפגנתית.

“תשמע, אורי, חבּוּבּ,” אמר, “פעם אחת כבר עברנו על רוב החלקות. עכשיו נִראה, איך זה פועל, ובעוד שלושה שבועות נעבור עוד פעם. הרבה גשם כבר לא יירד. אני מבין שאתה רוצה להראות לוותיקים, שאם אחד הצעירים מרכז את הענף יש הצלחה, אבל…”

“אתה רוצה לשמור לך את כל הגיוסים לקיץ,” אמר אורי, “בשביל לעשות לך אז חיים קלים. כמה גיוסים נותנות הקבוצות הבוגרות, בסך הכול? כשאנחנו למדנו בי”א ובי“ב, כבר עבדנו לפחות חודש בשנה. אז אתה בשקט יכול לתת לי אותם ליומיים.”

“שמע, אורי, יד על הלב, אילו אתה היית סדרן - היית נותן בחורים גדולים לפיזור צֶליו או היית שולח לזה את הקטנים? ואת הגדולים - לא היית שומר לך להובלת חציר, ואת הבנות - לאיסוף תפוחי אדמה?”

“בסדר,” נתרכך אורי. “תן לי קודם כול שלוש־ארבע קבוצות של קטנים, בתנאי שיבואו עם המורים שלהם, אחרת הם סתם משתוללים, ואחר כך נדבר הלאה.”

“אבל את הקטנים אני צריך לשתילת בצלצלים,” אמר שמעון. “או שאולי תגיד לי, שאתה מוותר על הבצל־לזרעים, למרות ההצעה של ‘הזֶרע’, שהם מִתחייבים לקנות ממך את כל היבול, ושזה הסיכוי היחידי שלך להוציא את הגן־ירק מהבוץ, אה?”

“תשמע, חנן,” אמר אורי ושוב לא פנה אל שמעון, “אני רוצה, שמחר תצא איתי ותִראה את השעורה בשתי החלקות בתל־פַאר ואת החציר על יד ההרים. ואם תחליט, שלא צריך לפזר, לא איכפת לי. אתה רכז המשק. אז האחריות עליך.”

“בסדר, בן, בסדר,” אמר חנן וחייך. הכינוי “בן” היה משהו חדש אצלו, והִשאיר תחושה מוזרה בפה. והוא הִביט אחרי אורי המִתרחק באותו הילוך מהיר וטרוד.

מאז ניבחר אורי לרכז את הפלחה, ניבלע כולו בעבודה. עד כה היה הריכוז - כך קראו לניהול - של ענף זה, הגדול וחשוב בענפי המשק, בידי הוותיקים. כן, כן, היו זמנים - לעיתים היו מספרים על כך במקלחת או בערב, באטריום - שחרשו בסוסים. אז הייתה מִשרת העגלון החשובה במִשרות, רק האריות שבחבורה זכו לה. בינתיים היגיעו הטרקטורים הראשונים, האריות עברו לנהוג בהם, ואת הסוסים עזבו לשועלים. אלא שבינתיים זרמו מים רבים בקישון, כפי שחנן היה אומר, והאכלנו אתכם הרבה ויטמינים וקָלוריות, נתרבו הצעירים, גדיים היו לתיישים, אך הוותיקים, אף כי נִזדקנו, עדיין החזיקו בקדוש מכול, בקציר ובזריעה, בַקוֹמבַּיינים ובַדְרִילים, ואילו חריש סתם כבר נימסר לידי הבנים, ואז, כמובן, ירדו הסוסים עוד מדרֵגה אחת, ירדו פלאים, וניתנו ביד נערים מחברת הנוער ואנשים זמניים, פקקים למיניהם, שסותמים בהם חורים בסידור עבודה. ולבסוף, כשקרבו הוותיקים לגיל חמישים, נשרו בזה אחר זה ממלאכת הפלחה ומצאו להם עניינים חדשים לענות בהם: זאב נעשה מזכיר, כץ יצא לרכז את אִרגון המחסנאים בתל־אביב והיה מדריך קיבוצים צעירים, איך לאכסן את התבואה, ווֹלף הגדול עבר לעבודת פקידות בעפולה הסמוכה, כל בוקר היה יוצא ותיק עבה בידו והיה חוזר לפנות ערב, שמעון לוי היה למורה, אחרים עברו להנהלת חשבונות. את מקומם תפסו צעירים. מעתה גם נערים מן המוסד או מחברת הנוער יכלו לנהוג בטרקטור, וסוסים שוב לא הייתה להם דרגה כלל. אבל ריכוז ענף הפלחה וניהולו שָאנֵי - כפי שאמרו מי ששָזרו לדבריהם מילים ארמיות, להראות, שלמדו תלמוד בנעוריהם - כלומר, כאן נהג כלל שונה. זה היה המבצר האחרון לוותיקים, וכשמסרוהו לבסוף בדחילו ורחימו - כנ"ל - לידיו של אורי, היו נשואות אליו עיני כול.

“בן חיל, אורי,” אמר זאב, לאחר שאורי הלך. לו עצמו הייתה רק בת אחת, בצבא, ועתה נפוצו שמועות שתינשא שם לקצין צעיר ולא תחזור למשק.

“כן, הצעירים שלנו הם בסדר,” אמר חנן בענווה ובסיפוק. “אלא מה? כולם רצים אחרי מכונות, אבל גישה לאדמה אין להם. לשֶבת על טרקטורים הם מוכנים כל היום, ולשבת בחדר חימיה וללמוד את תורת הקרקע או לצאת לשדה ולערוך בדיקות - לא, זה לא.”

“אבל לארגן הוא יודע,” אמר שמעון.

“אומרים, שהסיכויים שלך להיות פעם סבא גדלו קצת,” אמר יוד’ל וקרץ.

חנן חייך: “מאין אתה כבר יודע?”

“יש לי בת או אין לי בת? בנות אוהבות לפטפט או לא?”

“מה, מה?” התעורר זאב. “אתה רוצה להגיד שאורי ו… רותי…?”

“אי, ולווֶלֶה, ולווֶלֶה, נער היית וגם זקנת, בִּיסְט אַלְט גֶעוואָרְן אוּן גֶעבְּליבֶּען אַ נַאר, וכבר אין לך חוש, אפילו לא לְבָּנות. הרי אילו לרותי שלי היה משהו איתו, אז אני הייתי אדם אחרון שהייתה מספרת לו.”

זאב הִביט בהם ולא אמר כלום. יוד’ל ראה בצערו, ושאל:

“אז מה, הוא דווקא רוצה צרפתייה?”

אז שוב אורו פניו של זאב: “אה! מה, הצרפתייה של חנה ארז? אורה, נכון, אורה קוראים לה?” בשנים האחרונות היה מתעניין יותר ויותר בעסקי אהבותיהם של הצעירים. “נו, מה יש להגיד, יש לו טעם!”

“שרק לא תוציא לך אותו מהקיבוץ, חנן,” אמר שמעון.

“את אוריק?” התלהב זאב, “אותו אלף בחורות לא יזיזו מפה, הוא בן חיל. כאלה אנחנו צריכים.”

“אלף בחורות בטח שלא,” רטן שמעון, “אבל אחת אולי כן.”


25

אורי התאהב באורה במבט ראשון, כשראה אותה עולה בכביש, במכנסיים כחולים בתפר לבן, צמודים היטב עד מחצית הסובך ומעליהם חולצה צהובה דקה מאוד, כמעט שקופה. ובתוך כל אלה - גוף דק וגמיש. השׂיער שלה היה צהוב וכמה גדילים חומים היו מעורבים בו, ועיניה היו חומות בהירות, בצבע הדבש, חשב. אז נתן עיניו בידיה, לראות אם יש בהן טבעת נישואין. “אַלוֹ בחור, אל תִשכח לנסוע בבקשה,” אמרה לו אז, לאחר שעלתה עם אחיה על העגלה.

כעבור יום שמע וידע את אשר ידע כל המשק, מי הם ומאין באו וכמה זמן יישארו. אז אמר נואש ולא ניסה לחזר אחריה. היה רואה אותה לעיתים רחוקות בחדר אוכל, תמיד עם חנה, עם אחיה או עם עופרה, אחרי כן שוב הייתה נוסעת ימים אחדים לטייל לנגב או לגליל, שוב הייתה חוזרת ליום־יומיים, ושבה ונעלמת לשבוע. כשהיה רואה אותה, היה מתאנח ואומר לעצמו או לשכנו לשולחן: “נו כן, יש בחורות יפות בעולם. חבל שהיא נוסעת.”

וביום שהִפליג פייר - כבר החלו אז לפזר בשדות צֶליוֹ ואורי חזר מן השדה, לאחר שהוביל לשם קבוצת ילדים - פגש בדרך את אורה ואת אחיה יורדים לכביש הראשי, ובידו של פייר מזוודה שחורה מבריקה. אז עצר את העגלה ושקל רגע, אם להציע להם שיעלו וייקח אותם עד תחנת האוטובוס. אבל ממילא אי אפשר היה לסובב שם את העגלה. הוא ירד אז מן הטרקטור, והתנהלה ביניהם אותה שיחה - אורי זכר אותה בעל פה, לכל פרטיה: “באמת חבל שאת נוסעת,” אמר לה ולחץ את ידה. “אולי תחזרי פעם?”- “כדאי לי?” שאלה, “בשביל מה?” - “יש פה שדות יפים ובחורים טובים,” אמר. - “צריך להֵיפֶך - שדות טובים ובחורים יפים.” - “גם זה יש.” - “כן?” אמרה, “אם ככה, אני נשארת.” והיא פנתה ללכת. אורי חזר ועלה על הטרקטור. כל אותו יום היה קצת עצוב.

בערב פגש בה בחדר אוכל, תיכף ליד הכניסה, במקום שרוחצים ידיים. הוא נכנס בלי להביט לפניו וכשהרים את עיניו, ראה אותה עומדת בסמוך לו.

“אורה! אַת באמת חזרת?” שאל נדהם לגמרי.

“בוודאי,” אמרה. “אתה אמרתָ טוב להישאר - אני נשארת.”

אחרי ארוחת ערב חקר את חנן ואת עופרה, עד שנודע לו, שאורה נשארת לפחות עוד חצי שנה ותִלמד באולפן לעברית שיתארגן כאן, בקיבוץ. למן אותו רגע החל לחזר אחריה בעקשנות ובהחלטיות, אף כי בלא הצלחה יתירה.

היה משתדל להזדמן איתה בארוחות, וזה לא היה פשוט: לא היה זמן קבוע לארוחות ולא היו מקומות קבועים. את ארוחת הבוקר, למשל, היו אוכלים משש עד תשע וחצי, היו שהִקדימו לאכול, לפני שיצאו למטעים או למִרעה, אחרים התחילו בעבודה, וכעבור שעה וחצי באו לאכול. לאורי הִסתבר, שאין לאורה בבוקר שעת אכילה קבועה, ולא היה סיכוי רב לפגוש אותה. בארוחת צהריים המצב היה קצת יותר טוב: אפשר היה לאכול מאחת עשרה וחצי עד אחת, אבל רוב החברים באו קצת לפני שתים- עשרה והיו מתיישבים ארבעה־ארבעה ליד שולחן, לפי הסדר שבו הִגיעו. כשהיו מתיישבים שלושה, והמקום הרביעי היה נשאר פנוי, היו עובדי המטבח כועסים ודורשים במפגיע למלא - כלומר: להשלים - את השולחן. העובדים יחד לרוב באו יחד לאכול וישבו בצוותא. כשאורה עבדה במטעים, היא באה עם עובדי המטע וישבה לשולחן עם שלושה מן העובדים איתה.

הוא הדין בארוחת ערב: חברי האולפן היו באים לאכול בשבע - עובדות המטבח ביקשו מהם שיקדימו, כי חברי הקיבוץ, הורים לילדים, היו מאחרים לבוא. אורי היה בא לחדר אוכל כמה דקות לפני שבע, היה מתמקם על יד לוח המודעות או על יד תיבת המכתבים והיה מֵשׂים עצמו קורא. ברגע שאורה וכמה מחברותיה או מחבריה באולפן היו באים, הוא היה מגיח פתאום, מתלווה אליהם, כאילו אך במִקרה בא גם הוא ברגע זה, והיה מתיישב איתם. אך גם כאן רבו התקלות: לעיתים הייתה באה ואיתה שלושה אולפנאים, הם היו ממלאים שולחן, ואורי היה כועס כעס כפול: על שלא הִצליח לשבת עם אורה ועל שהִפסיד לחינם זמן יקר, כי דווקא בשעות הערב הוא היה עסוק ביותר באִרגון העבודה לקראת היום שלמחרת.

לפעמים היה קורה מִקרה מכעיס עוד יותר: אורי הִמתין שעה ארוכה עד שבאה אורה עם שתי חברות, הן ישבו ליד שולחן ובדיוק כשרצה אורי לגשת ולתפוס את המקום הרביעי, קרא לו מישהו - נניח סדרן העבודה: “שמע, אורי, בוא רגע, יש משהו חשוב בקשר לסידור של מחר.” ועד שחזר, כבר תפס מישהו את המקום.

אורי לא היה איש שיחה מזהיר: אם לא היה לו מה לומר, לא ידע מה לומר. הוא גם לא היה זריז לפתוח בשיחה עם אורה והיה משתדל להראות לה את תשומת ליבו בדרכים אחרות: היה מוזג לה תה והיה מקלף לה תפוזים, משאיר בראש התפוז חתיכת קליפה בדומה לכובע ובצדדים היה מסיר פס ומותיר פס לסירוגין, עד שהתפוז היה מקבל צורת פרח מוזר. אורה הייתה צוחקת והייתה אומרת שזה כל כך יפה, שחבל לאכול את זה. לפעמים אורי היה שואל, מה למדו באותו יום, איך המורה, והיה מספר, שיהודה זה עצמו, שמלמד עכשיו את האולפן, לפני הרבה שנים גם היה המורה שלו, של אורי. שיחות אלו תמיד היו קצרות, סביבם ישבו עוד אולפנאים והיו מתערבים בשיחה.

אורי ידע, באיזה צריף ובאיזה חדר אורה גרה, ומי חברותיה לחדר, באיזו שעה היא יוצאת משם לכיתה ובאיזו שעה היא חוזרת לחדר. אם היה פנוי באותה שעה, היה מִזדמן על אותו שביל מולה, עובר על ידה ומברך אותה: “שלום אורה, מה שלומך?”

אורי גילה, שמשעה שש, מגְמר השיעורים עד ארוחת ערב, אין לאולפנאים עניין מסוים לענות בו. על פי רוב הם יושבים אז בחדר קריאה ומדפדפים בעיתונים או משחקים בדמקה ובשח. אורי היה מגיע לחדר קריאה חמש דקות לפניהם, וכשאורה הייתה באה עם אחדות מחברותיה, הייתה מוצאת אותו שם, יושב בפינה וקורא - דווקא באותו עיתון מצויר אנגלי או צרפתי, שהיא רצתה לקרוא. אז הייתה שואלת: “מתיי אתה גומר, אורי, אני רוצה אחריך.” ותמיד היה משיב: “אני רק כרגע התחלתי וזה ייקח עוד המוֹוֹוֹן זמן. אבל אם אַת רוצה, אנחנו יכולים להביט ביחד.”

אורי לא היה ידען גדול באנגלית, ובצרפתית לא ידע גם מילה אחת והיה מבקש מאורה שתסביר לו תמונה זו או אחרת. זו הייתה עילה טובה לשיחה. בתמונות היו רואים נערות יפהפיות בבגדי ים, באמבטיה, בנשיקה. לעיתים הייתה אורה שואלת, איזו מהן הכי מוצאת חן בעיניו. אורי היה משיב במחמאה המתבקשת, כי מה לו ומי לו כל נערות אנגליה וצרפת, כשגם בארץ, ואפילו פה, בקיבוץ, יש נערות כל כך יפות.

כל שבוע, ביום שלישי, היה סרט: היו מסריטים אותו בָאַטְריוּם, בין האגפים של חדר אוכל. הכיסאות הקבועים שבאטריום לא הִספיקו לקהל הגדול, חברי הקיבוץ היו מביאים כיסאות מִתקפלים מן החדרים, והאולפנאים סחבו כמה ספסלים מן המועדון שלהם ונהגו לשבת בצוותא. ניסיונותיו הראשונים של אורי לשבת על יד אורה - נִכשלו. מאז היה מביא שני כיסאות - כורסות מתקפלות קלות, שהיו להן מִשענות, והיה מעמיד אותן בחלק האחורי של האטריום, למקום ששם היו האולפנאים מביאים את הספסלים שלהם. כשהיו באים, היה אומר לה: “אורה, אולי אַת רוצה לשבת על כיסא נוח? יש כאן מקום פנוי.” לרוב הייתה נענית להזמנה ויושבת.

אבל בכל אלה לא יצא לו להיות לבד איתה. באולפן היו קרוב לארבעים צעירים. הם יחד היו באים לאכול, יחד הלכו לסרטים, הם נהגו לשבת יחד, כשנערכה בקיבוץ מסיבה. אורה הייתה נהנית מחיזוריו של אורי. היה ניכר, שנעים לה, כשחברותיה רואות, כמה הוא מִשתדל סביבה, והיא לא חשבה להקל עליו.

“זה נחמד, שהוא כל כך רץ אחריי, אבל לא… איך אומרים? לא טרחן,” הייתה אומרת להן, כשנָסַבּה השיחה על נושא זה. “זה מעניין ומשעשע לראות, איך בחור ארץ־ישראלי מחזר. הוא עושה את זה באופן מקורי ואחרת מן המקובל.”

לא הייתה לה כוונה להישאר בקיבוץ. את אורי ראתה כיצור מוזר, בן לנוף מוזר, שותף לאורח חיים מוזר עוד יותר, אבל היא לא חשבה עליו כעל בחור שעשוי לעורר אהבה.

פעם ישבה עם עופרה בחדר של חנה. חנה הלכה למִרפאה, שם היו מקרינים גלים קצרים על רגלה. השבר נִרפא, אך היא עדיין חשה כאבים. עופרה סרגה והִקשיבה לקונצרט ברדיו. סריגה הייתה בעיניה עיסוק מבייש במקצת, שנדף ממנו ריח זעיר־בורגני, אבל מה לעשות? היא צריכה סווֶדר. וזאת הִזדמנות לדבר עם אורה - הן היו מִזדמנות יחד לעיתים רחוקות, כי - כך עופרה הִסבירה זאת לעצמה - לכל אחת מהן עולם משֶלה, העולמות די קרובים, זאתומרת, לא קרובים בכלל, כי מבחינת המֶנטאליות הם רחוקים כמו מזרח ממערב - אבל הם סמוכים, זה כן, ובכל זאת נקודות המִפגש שלהם מועטות. השעה הייתה חמש וחצי אחר- הצהריים, בדרך כלל אורה הייתה הולכת בשעה זו לחדר קריאה, אבל הפעם היה קר, וכאן, בחדר, היה חם ונעים. כשאורה נכנסה, אמרה:

“או! שלום עופרה. מה שלומך?”

עופרה הִמהמה: “טוב. כבר גמרת עם השיעורים?”

“לא היו לנו שיעורים היום,” אמרה אורה. “יש שבת נסיעות, כולם נסעו בצהריים. הכול ריק אצלנו. משעמם נורא מאוד.”

עתה ישבו בשתיקה - אורה בכורסה שליד התנור ועופרה על הספה, ליד הרדיו. עופרה הִצטערה שאורה באה: היא אהבה לשמוע מוזיקה ביחידות.

“תגידי, עופרה, עוד כמה זמן אצלכם כל כך קר?”

עופרה הרימה את גבותיה, לאות שאינה יודעת.

“את לא סורגת?” שאלה אורה והֶראתה על כלי הסריגה של עופרה, שהניחה אותם בצידהּ על הספה.

“כן, באמת, אני צריכה להמשיך,” נִתרככה עופרה. “אני נורא לא אוהבת לסרוג.”

“או - למה?”

“קשה לי להחליט, איזו דוגמה, ו… בכלל, אני יודעת? אני לא אוהבת. חשבת פעם, למה רק בחורות סורגות, ובחורים - לא?”

“לא!” צחקה אורה.

“מה תעשי כשייגָמר האולפן?” שאלה עופרה.

“אני לא יודעת. זה עוד הרבה זמן.”

“אומרים, אורה, שאורי אוהב אותך,” אמרה עופרה והִסמיקה.

אורה צחקה. “אולי.”

“הוא מוצא חן בעינייך?”

“אולי.”

“אַת לא יודעת?”

“אולי.”

עופרה חייכה בסלחנות. “אצלי זה לא ככה,” אמרה, “או שבחור מוצא חן בעיניי, ואז אני אוהבת אותו מאוד, או שאני לא מביטה עליו בכלל.” אמרה - ולא הייתה שְׂבֵעת רצון מעצמה.

אורה אמרה מהורהרת: “תגידי, עופרה, היית פעם ב־jardin zoologique, אַת יודעת, שם יש הרבה חיות. שָם יש דוב עומד על שתי רגליים ומבקש סוכר. זה מוצא חן בעינייך? כן. אַת אומרת, שהוא חביב? כן. אַת אוהבת אותו? לא.”

“אַת מסתכלת על אורי כמו על דוב כזה?” שאלה עופרה נִדהמת.

“כן,” צחקה אורה. “ראש גדול, הולך כבד, לא יודע לרקוד.”

“יש לנו, כנראה, דעות שונות על אהבה,” אמרה עופרה ונִזכרה, שכבר אמרה זאת פעם לרותי. שוב הִסמיקה מעט.

“עם אדם בעל דֵעות שִטחיות כאלו לעולם לא אוכל לדבר על עצמי ועל החוויות שלי,” אמרה לעצמה. עתה ישבו שתיהן בשתיקה, עד שבאה חנה והִרתיחה להן קפה.


26

אותו ערב הלכה אורה לאכול עם עופרה ועם חנה. כמובן באו לאכול באיחור, ולא בשבע, כפי שבאים האולפנאים. אורי המתין ליד לוח המודעות יותר ממחצית השעה. הוא היה רחוץ ומגולח, לבוש מכנסיים ארוכים כחולים וחולצה לבנה. היה קר לו, והוא היה כעוס מן הציפייה הממושכת. כשלבסוף נכנסו “האֲרָזות”, הצטרף אליהן חנן ותפס את המקום הרביעי. אורי ידע, שמרננים בקיבוץ אחרי אביו וחנה, גם זה הִרגיז, והוא הִתבייש, שחנן ישב איתן ליד שולחן אחד: לבוא יחד לארוחת־ערב - בייחוד בליל שבת - נחשב להפגנה, להצהרה פומבית של שייכות, לא לבוא יחד, אבל לשבת באותו שולחן - הייתה חצי הצהרה וחצי הפגנה. בלית ברירה ישב אורי בשולחן שממול. משם לפחות יכול היה לראות את אורה ולהניד לה ראש לשלום.


אחרי הארוחה יצאו לאטריום. חנה ישבה לדבר עם מישהו, עופרה עיינה בארגז המכתבים. אורה נשארה עומדת לבדה, ומיד ניגש אליה אורי ואמר: “שלום, אורה.”

“שלום־שלום,” אמרה. “אתה לבוש יפה מאוד הערב.”

“שמעתי, שכל האולפן נסע לשבת נסיעות.”

“כן, רק אני נשארתי לבד.”

“אז בטח לא יהיה לך מה לעשות. בואי אליי לשתות קפה.”

“היום כבר שתיתי קפה הרבה אצל עופרה,” אמרה.

“אפשר לשתות עוד פעם.”

“הדוקטור אומר - הרבה קפה זה לא טוב.”

“אני יכול לתת לך גם תה.”

“אוֹה לא - לשתות תה אחרי ששותים קפה זה לא טוב מאוד.”

ברגע זה עבר אלי ניר, קלט את דבריה האחרונים, ואמר: “שמע, אורי, בקולו של אדם נשוי - אל תיתן לבחורות לשגע אותך.” לא הִמתין לתשובה ומיהר הלאה.

אורי הִסמיק והִפטיר: “נו טוב,” והלך בהילוכו הכבד, כשהוא מטֶה את ראשו לפנים, כאילו היה בכוונתו לנגח מישהו, ומנפנף בזרועותיו, כאילו הן מין משוטים, שהוא חותר בהם לסירוגין.


אותו ערב היה צריך לבוא לקיבוץ מרצה, אך ברגע האחרון נודע, שלא יבוא, ולא היה לאורה דבר לעסוק בו. לחדרה של חנה לא רצתה לחזור, כי כבר ישבה שם אחרי הצהריים, וידעה כי חנן יבוא וחששה שתפריע. חדר קריאה היה חשוך וקר ולא ישב שם אף אחד. לא היה עם מי לפטפט. לבסוף שכבה לישון עגומה, מפחדת לבדה בצריף הישן והריק. מן הקירות הנבובים עלו רחשים -אולי מקקים או עכברים?

למחרת, בשבת, טִפטף דֶלף כל היום. בארוחת בוקר ראתה את אורי על יד סידור עבודה. היא עברה על פניו וישבה לאכול, בטוחה, שמייד יצטרף אליה לשולחן. אבל אורי הִתמהמה ליד סידור עבודה. בינתיים באו שניים וישבו ונִשאר עוד מקום פנוי אחד. אורי בא לאכול, אבל ישב ליד שולחן חדש. כשביקשה ממנו המגישה שישלים את השולחן הקודם, ענה משהו, שאורה לא שמעה, ונשאר במקומו.

בשעת האכילה לא דיברו ליד שולחנה של אורה. כך הארוחה עברה שוממת. אחרי כן ישבה אורה באטריום על יד שולחן קטן ודפדפה בעיתון מצויר, באותו עיתון מצויר, שתמיד הייתה מביטה בו בצוותא עם אורי. מזווית העין היא ראתה, שהוא גמר בינתיים לאכול ופנה לדרכו. עתה נשארו לפניה שלוש שעות ארוכות ללא תכלית עד ארוחת הצהריים. היא הלכה לחדר קריאה ודפדפה שם בעיתונים, חזרה אל חַדרה, שכבה על המיטה, התעטפה בשמיכה מפני הצינה ונטלה ספר, אבל לא היה לה חשק לקרוא. אז נִזכרה, שהיא צריכה לכתוב לאחיה, וגם לכך לא חשה כל חשק. להכין שיעורים? גם בכך לא יכלה להתרכז. זאת הולכת להיות שבת הכי עגומה ושוממת בחיים שלי, חשבה.

לבסוף עברו השעות היגעות והיגיעה ארוחת הצהריים. בחדר אוכל לא ראתה את אורי. היא ניגשה אל תיבת המכתבים ודפדפה בה, אף על פי שכבר עשתה זאת פעמיים, בדקה את סידור העבודה, אף כי ידעה, שאינה מסודרת לעבוד. לבסוף ראתה את אורי נכנס ורוחץ את ידיו. מהר ניגשה לאחד השולחנות וישבה. אך שוב התמהמה אורי. ובינתיים בא גל של חברים ומִיָד מילאו את שולחנה. אורי ישב בשולחן סמוך. אורה הִביטה בו מדי פעם וראתה, שאינו תולה בה גם מבט אחד.

אחרי הארוחה שוב ישבה באטריום, שוב דפדפה באותו עיתון ושוב עבר אורי על פניה, בלי שייתן עליה דעתו. כעת היה הזמן אבוד, חסר תכלית, עד ארוחת ארבע. אורה חזרה לחדרהּ והתאמצה לישון, למרות שידעה, שתמיד כשהיא מתאמצת, זה דווקא, להכעיס, לא מצליח. שעות אחרי הצהריים נמשכו ללא סוף. כשהלכה לאכול ארוחת ארבע, לא מצאה אף אחד בחדר אוכל ונִזכרה, שבשבת החברים חולטים תה וקפה בחדרים. לַחדר אוכל היו באים רק לרגע, לקחת לחם בריבה, אבל לרוב היו שולחים למִצווה זו את אחד הילדים.


אורה ישבה לבדה, שתתה תה תפל וחשבה בחרדה על שעות השיממון הצפויות עד ארוחת ערב ואחריה. ברגע זה ראתה את אורי מרחוק על השביל, הולך בהילוכו הכבד והנמרץ, אבל היא הבחינה, שפניו אינן מועדות לחדר־אוכל. בחטיפה הִניחה את הספל ויצאה. החישה צעדיה, ונפגשה עימו בהצטלבות שני השבילים שחצו את הדשא הגדול.

“אַלוֹ, אורי,” אמרה כשעברה על פניו, כאילו לא אירע ביניהם דבר.

“שלום,” אמר בקרירות.

“אתה תמיד הולך מהר. תמיד יש עבודה, נכון?”

אורי נעצר לרגע. הגאווה והתקווה נלחמו בו קרב קצר.

“אולי היום אַת רוצה לשתות קפה?” שאל.

שלבוקי השרירים בלִסתותיו כבר נכונו להִתהדק, שמא תסרב שוב.

“כדאי לי, מה אתה חושב?”

אבל אורי לא ענה ורק הִביט בה.

“טוב,” אמרה.

אורי נשם.

“מתי אַת רוצה?”

“מתי אתה רוצה?”

“בערב?”

“לא, בערב אני עייפה, הולכת לישון.”

“אז מתי?”

“מתי אתה רוצה?”

“עכשיו?”

“אפשר עכשיו.”

ובכן הלכו אל השכונה. השביל היה צר ולא נוח היה ללכת צד בצד. דיירי השכונה נהגו לומר, ששביל זה נוצר בשביל זוגות מחובקים או עומדים להתגרש. אורי נִזכר בכך, חייך לעצמו ועבר לפני אורה. כך הלכו בשתיקה ורק הבוץ המועט שהיה על השביל היה מקשקש ומשתקשק, מצייץ וממצמץ תחת המגפיים. כשהִגיעו למִרפסת הצריף, נִשתהו לחלוץ את המגפיים ואורי אמר בהיסוס:

“לא ידעתי שתבואי, אורה, אז אצלי קצת לא מסודר.”

“אין דבר. אני רגילה שככה בחורים. אחי בחדר שלו בפארי - תמיד לא מסודר.”

אבל כשנכנסו לחדר, בכל זאת הופתעה: על המיטה הִתגוללו הסדין והשמיכות מעורבים בערימה, הפיג’אמה מושלכת עליה ואיתה גרב אחד חום ואחד אפור. שתי דלתותיו של הארון בפינה היו פתוחות. על הרִצפה, ליד המיטה, הִתגוללו בדלי סיגריות וספר פתוח, הפוך על פניו. על שרפרף, ליד המיטה, היו מושלכים בגדי עבודה. החדר לא היה מאוורר - עמד בו עשן הסיגריות, וריח שמן מכונות נדף מבגדי העבודה. החלון היה סגור, אבל היה קר מאוד. הרצפה הייתה כעורה - מרצפות בטון גדולות וביניהן סדקים רחבים מלאים לכלוך. על שולחן קטן ובלתי צבוע עמדה צנצנת ובה פרחים קמולים, שנראו, כאילו נותרו מן הקיץ שעבר. כשעמדה אורה ליד השולחן, חשה ריח דק של ריקבון.

“לא הִספקתי לסדר בבוקר, אבל תיכף נִראה, מה אפשר לעשות.” הוא חיפש מקום להושיב אותה. השרפרף היחיד היה עמוס בגדי עבודה. אורי דחף אותם אל הרִצפה וביקש ממנה לשבת, הדליק אור במנורת שולחן, הוציא מאחורי המיטה גפרורים והִבעיר תנור נפט קטן. התבור העלה אדים מדמיעים, עד שהִתאושש ובער בשלהבת קטנה וכחולה. עתה הִסתער אורי על המיטה, תחב את הפיג’אמה תחת המִזרון, החליק את הסדין ואת השמיכה וכיסה על הכול בשטיח אדום־חום, סגר את הארון, אחז ראשו בידיו וקרא:

“אוי, הרי יכולתי להעמיד בינתיים את המים.”

חזר לארון והוציא קומקום חשמל קטן ויצא את החדר. אחרי רגע חזר כשהקומקום מלא מים. עתה חיפש את החוט, החוט, איפה החוט הזה? הוא תר אחריו בארון ומאחורי המיטה, לשווא. לבסוף נימצא החוט בין בגדי העבודה, על הרצפה.

“אצל כל הרווקים יש קצת אי־סדר,” הִתנצל.

אורה ישבה על השרפרף הרעוע. מפני שחלצה את מגפיה ונשארה בגרביים דקים, טיפס קור מן הרצפה אל כפות הרגליים. גם אורי הִתהלך בחדר בגרביים. בעקבו של אחד מהם - החום - היה חור כמלוא גודל העקב.

“אתה תמיד הולך ככה?” שאלה ורמזה על רגליו. “אין לך… pantouffles…?”

“בטח שיש, פשוט שכחתי,” אמר והוציא מן הארון נעלי־בית.

“לא, לא, אתה,” אמרה. “בגרביים שלך יש חור.”

אורי בדק - תחילה את הגרב האפור, השלם, ואחרי כן את הקרוע. “אין דבר,” אמר. “הגרביים שלי חמות ולך יהיה קר.”

הִפציר בה פעם ופעמיים, הקור עשה את שלו ואורה נאותה ונטלה את האנפילאות, הן היו עשויות לבד, חמות, אבל כבר משופשפות למדַי. לוּ אמר לה מישהו כמה ימים קודם לכן, שתיכנס לבדה לחדרו של בחור, שאומנם לא זר גמור, אבל…, שהיא תביט, איך הוא מסדר את המיטה הסתורה שלו ותִנעל נעלי בית ישנות שלו, - לא הייתה מאמינה. עתה עשתה כל אלה. כשקרב אליה להושיט לה את הנעלי־בית, ראה, שבגופה עוברת צמרמורת של צינה. בחדר באמת היה קר, למרות התנור הקטן. שוב ניגש לארון, הוציא מתוכו חליצה, מעיל צבאי קצר אפור, טלוא בכמה טלאים.

“הינה, קחי את הבַּטֶלְדְרֶס שלי,” אמר וכרך את הבגד המשונה, הטלוא, סביב כתפיה. היא לא מחתה.

בינתיים רתחו המים. אורי הוציא מן התא התחתון בארון שני ספלונים קטנים, שתי קופסאות וכפיות. מן הקופסה האחת נטל סוכר, ספר ארבע כפיות ונתן אל המים הרותחים, אך כשפתח את הקופסה השנייה, ניבהל: “אוי, שכחתי - הרי בכלל נגמר לי כל הקפה הטחון ונִשארו לי רק גרגירים!” לרגע עמד אומלל ואובד עצות. אחרי כן הוארו פניו. “אין דבר,” אמר. “אני אכתוש אותו. זה ייקח רק רגע.”

הוא שָלה מן הארון מטלית לבנה, שפך לתוכה גרגירי קפה, קיפל את המטלית והניח אותה על הרִצפה, הוציא ממגירת השולחן פטיש, וכתש את הצרור. בתוך כך הִסביר: ככה עושים גם הבדואים. אומנם לא בדיוק ככה, כי יש להם מכתש מיוחד. זה יהיה קפה מצוין, טרי לגמרי."

אורה נתנה עיניה במטלית, לבחון אם לפחות היא נקייה, אך זו כבר קיבלה את צבעו החום של הקפה. הרִצפה, על כל פנים, לא טואטאה בזמן האחרון.

כששָלמה המלאכה נתן אורי את הקפה הטרי לקומקום וסיפר על הבדואים. אצלם הקפה צריך לרתוח שבע פעמים. כעבור רגע הִגיש לה סִפלון מהביל של קפה. אורה חייכה קצת, טעמה, ואמרה, שטוב. היא חייכה, מפני שחשבה, איך תספר לחברות ולחברים בפארי על המעמד האוריגינאלי.

אחרי כן שוחחו כחצי שעה על פאריס ועל אביה שברוסיה, על הקיבוץ והלימודים באולפן. כשלבסוף אמרה אורה, שהיגיע הזמן ללכת, הייתה בטוחה, שישדל אותה להישאר עוד, שיציע ללַווֹת אותה או ינסה לנשק אותה לפני שתצא, וכבר הכינה את עצמה לסֵירוב. אבל אורי רק אמר שהוא מקווה, שהקפה היה טעים, וליווה אותה עד לדלת. בכל זאת הייתה מרוצה מעצמה ומן השבת.

באותו ערב עוד כתבה לאחיה, הכינה את שיעוריה וקראה עד שעה מאוחרת.


תם החלק השני


 

חלק שלישי

1

שרה חזרה מבית החולים ביום שישי לפני הצהריים. החובשת של הקיבוץ, רחל, ונהג הטנדר יצחק גפן, נסעו להביא אותה. גבריאל לא יכול היה להיפּנות, כי לימד, ולשמעון לוי רמז, שהבאת יולדת אינה מאורע המצדיק ביטול שיעורים, ואף ציטט מדברי חז"ל, שאין מבטלים תינוקות דבית רבן מלימודן אפילו לביאת המשיח. כשבא גבריאל בצהריים לחדרו, כבר מצא בו את שרה שכובה על המיטה, לאה ומאושרת. עדיין הייתה חלשה והליכה הייתה מייגעת אותה.

לפנות ערב באה עופרה להכין את הכיבוד. גם שאר דיירי השכונה עזרו על ידה, אם מעט ואם הרבה, אך עופרה נטלה בידיה את ארגון המבצע. עוד קודם לכן הלכה אל אלי ניר, שאצלו נולד התינוק האחרון, וחקרה אותו - כמה בקבוקי יין הִזמין אצל המחסנאית, ואם היה זה יותר מדי או פחות מדי, מה מחירן של עוגיות אָלף ומה מחירן של עוגיות בֵית וכמה קנה מכל מין? וסוכריות - איזה היו אצלו, רק פשוטות או גם טובות, שעטופות בנייר? וכמה עוגות כילו המוזמנים? מאורי ביקשה, שישיג לה עגלת יד קטנה, ואז ניגשו היא וגבריאל אל המחסנאית לקבל ממנה את המצרכים. העמיסו יין אדום ולבן, עוגיות ואפיפיות ותופינים וסוכריות. תוך כדי כך הסביר גבריאל, שהעברית מתְנאה בשמות קיבוציים, כגון “דגה־הים”, “עוף השמיים” ו“חיית־השדה”, ואלה נאים ויאים ומן הדין להשגירם בפי הבריות. לכל אלה, למשל, יאה השם “מַזְלֵלה” על משקל “מַדְהֵבָה”, היא תאוות הזהב, שאצל ישעיהו. עופרה הִרהרה בינתיים, מאין תשיג מפיות. צלחות וצלוחיות, מגשים, סכינים וכפיות קיבלה במִטבח. ספלים וכוסות אפשר היה לגייס אצל השכנים, אבל כוסיות ליין - הרי לא ייתכן למזוג יין בכוסות - כוסיות יין נעלמו אינן. היֹו היוּ במטבח, נתונות בסל גדול. אליק הודה, שהוא הוא שהִשתמש בהן לאחרונה, אך בוודאי מישהו כבר החזיר אותן למטבח, סבר, שהרי אחרת עדיין היו צריכות להיות אצלו על המרפסת. לבסוף נמצא הכול: מן השכנים הובאו כיסאות, אוסף מגוּון של כורסות מתקפלות ושרפרפים. עופרה הִשיגה צנצנות לפרחים שיביאו, וערכה שולחן שני, האחד לא הכיל את כל הכבודה.

בערב, משמונה וחצי, באו החברים גלים־גלים, בקבוצות של ארבעה־חמישה. לחצו יד לגבריאל, ניגשו לברך את שרה וישבו. עופרה וגבריאל חילקו לכל אחד את מנתו - פלח עוגה עטוף במפית וכוסית קטנה של יין אדום. אך לאריות שבחבורה אמרה עופרה: “ואתה, אורי? בשבילך משהו חריף, מה?” ומזגה להם כוסית ליקר.

אחרי שלעסו ולגמו, עישנו וגלגלו שיחה, כל גל ושיחתו. תחילה שאלו בשלישית וברביעית על שם התינוקת ועל המשקל, שוחחו על שמות, על משקלים, על לידות כלל ועל יתרונותיהם וחסרונותיהם של תאומים. מכאן נפלגו השיחות: אם היו רוב הנוכחים גברים, עברו לדבר בענייני משק או במצב המדיני, ואם הייתה הבכורה לנשים - דנו ביתרונות החינוך המשותף בדרך כלל ומיד עברו לפרט את חסרונותיהן של העובדות והמטפלות ושל שאר החברות והחברים, וביררו, מה היה בינו לבינו, בינה לבינה, ובינה לבינו, אך לא הגיעו למיצוי הנושא, כי תמיד בא גל מבקרים חדש. הבאים נדחקו להיכנס לחדר, הושיטו יד, ברכו את בעלי השמחה, ועד שהִספיקו לשאת עיניים ולחפש כיסא לשבת, כבר קמו אחדים מן היושבים ואמרו: “נו, צריך ללכת. שלום רב.” והליצנים שבחבורה, כגון אלי ניר, היו מוסיפים: “ולהִתראות בעוד שנתיים.”

כשבאה קבוצת ותיקים היו מעלים זיכרונות מבית החולים הראשון בעמק, שהיה משוכן בצריף דל. סיפרו, איך היו מטלטלים את היולדות בעגלות רתומות לפרדים, ואיך היו עגלות אלו שוקעות בימי החורף. אחדים חקרו בזהירות את גבריאל - היכן למד, איפה שהה לפני שלמד, מה מוצאם של הוריו ומה גורלם של שאר בני משפחתו ושארי בשרו ומה תוכניותיו לעתיד. גבריאל הוצרך לשתות “לחיים” עם כל גל מבקרים. על השאלות ענה בשמחה ולבסוף היה מקדים תשובה לשאלה, ומפרט דברים, שטרם הספיקו לשאול עליהם. לעיתים הִביטה בו שרה, כפי שמביטים המבוגרים בילד מִתחכם.

בעשר וחצי קמה שרה ללכת אל בית התינוקות להנקת לילה. בחדר נשארו רק אחדים מתושבי השכונה, שכניו וידידיו של גבריאל. השיחה נסבה על זיכרונות מן הצבא. גלגלו בדברים, עד שהִגיעו אל המבחנים הפסיכו־טכניים, אל אופיו של החייל האידיאלי, ועד כמה על חייל כזה לציית לפקודות לא־סבירות.

“שמעתי, שבקורס מם־כפים קודם, לפני שאני באתי, היה מדריך אחד,” סיפר אורי, “שהיה עומד בחורף, במִפקד בוקר, ומשגיח, אם אלה, שמאחרים למִפקד, עוקפים את השלוליות או חוצים אותן, וכשמישהו היה עוקף - היה מחזיר אותו ולפני כל המִפקד היה מפַקד עליו לְתַרגל תרגילי סדר בתוך השלולית. ותמיד היה גומר ב’אַרצה פּוֹל'!”

“והיו נופלים?” שאלה רותי.

“אני לא הייתי מציית במקרה כזה,” אמר עוזי.

“חכם, הוא רק חיכה, שפעם מישהו יסרב, בשביל לדפוק לו צינוק. הוא היה סדיסט.”

“אתה יודע, מה עושים לאחד כזה? בערב אחד בהיר, כשהוא מטייל לו במחנה, זורקים לו שק על הראש וחובטים בו כמה חבטות של ממש.”

"אתה היית מציית לפקודה כזאת, רפיק?' שאלה רותי.

רפי נבוך. עד כה ישב בצד, הִקשיב ועישן. הדבר, שרותי הקדישה לו תשומת לב, הציף את ליבו בגל חם.

“לא,” אמר בשיקול דעת, “אילו היה לי רושם שהוא עושה את זה רק בשביל להשפיל אותי - הייתי מעדיף לשבת אחר כך בכלא. אבל אילו זה היה כלול נניח בסִדרה של מבחני אופי…”

“אגב, זה נכון שעכשיו בכל קורס קצינים נותנים במִבחנים גם שאלות אופי?” שאלה רינה. לאחר שגמרה קורס למדריכי ספורט, הִגישה בקשה להִתקבל לקורס קצינות.

“זה תמיד היה,” אמר מיכאל. “אותי למשל שאלו: ממה אתה הכי מפחד? מה היה היום המאושר בחייך? מי הדמות שהכי קוסמת לך? ועוד כמה שאלות חכמות כאלו.”

“מה יש? למה הן לא מוצאות חן בעיניך? אתה חושב שאי אפשר לדעת לפי זה מה האופי?” שאלה רינה.

כולם שמו לב, שמיכאל ורינה משתדלים לדבר זה אל זה כלאחר יד ובאופן טבעי, אלא שמתגנבת להם אל דבריהם נעימה של מרירות עוקצנית. היה ידוע בשכונה, שבאחרונה ניתקו הקשרים ביניהם לחלוטין.

“אני יודע…?” משך מיכאל בקולו. “אצלנו, בכל אופן, ידעו מראש, מה הם רוצים שיענו: הדמות הקוסמת - נניח חניבעל או נפוליאון. היום המאושר: בו אוכל לתרום את חלקי לתשועת ישראל, או - בו אדע שהוכחתי את עצמי בקרב וכה הלאה.”

“על הדמות הקוסמת הייתי עונה ‘מאוֹ־צֶה־טוּנְג’ או ‘צ’וּ־טֶה’,” אמר עוזי. “שִימעו, החברה האלה בסין פעלו גדולות. קראתי לא מזמן ספר על המסע הגדול של הצבא הסיני. זה לא יאומן.”

“ואני הייתי עונה - טולסטוי,” אמר רפי ותלה עיניו ברותי.

“טולסטוי?” אמרה. “מה פתאום? מה זה קשור לצבא? הוא הרי היה מין נזיר כזה, נדמה לי?”

“בגלל תיאורי הקרבות ב’מלחמה ושלום',” הִסביר רפי. “ובגלל כל ההשקפה ההיסטורית שלו, ובכלל: זה ספר הכי גדול שנִכתב.”

“באמת הִתחלתי לקרוא,” הִתוודתה רותי. “אבל לא עברתי אפילו עשרה עמודים. הקטעים בצרפתית משגעים.”

רפי נִזכר, שקיבלה ספר זה באותו ערב, שבו נתן - הִקדיש - לה את המחברת שבה העתיק את סיפורו. לפתע היה בטוח, כי גם את סיפורו שלו היא לא קראה. הוא ניסה למצוא קווי דמיון בינה ובין נאטאשה. ברור, שהן דומות, למרות שהן שונות לגמרי. האם נאטאשה הייתה קוראת את “מלחמה ושלום”, אילו טולסטוי היה מקדיש לה את הספר?

גבריאל ועופרה לא השתתפו בשיחה - הם עמדו בחוץ, ליד הברז שבקצה השביל ושטפו את כוסיות היין. עוזי פיהק וחשב שהיגיע הזמן ללכת לישון. זה היה אחד מביקוריו הנדירים בבית. למחרת היה צריך לחזור לתל־אביב. אלא שרינה עדיין לא הֶראתה סימן, שהיא מתכוננת לקום. מאז פגישתם האחרונה בעיר לא הִתראו ולא באו בדברים.

“אצלנו סיפרו,” אמרה רינה, “ששואלים גם שאלות בעל פה בשביל להפתיע ולראות את התגובה. נניח: ‘מה אתה עושה, אם אתה מנהל מחלקה על משעול, מצד ימין שדה חרוש, מצד שמאל קוצים, ולפתע אתה שומע מטח אש כמאה מטרים לפניך?’ והנבחן עונה: ‘אני פוקד לתפוס מחסה, להתפרס, ובוחן את המצב.’ - ‘טוב,’ אומרים לו, ‘ומה אתה עושה, אם פתאום אתה רואה לפניך צוללת מניפה את הדגל הבריטי?’ ומחכים לראות, כמה זמן ייקח לו עד שימצא תשובה.”

“ומה צריך לענות על דבר כזה?” שאלה רותי.

“זה לא חשוב,” הִסביר מיכאל. “העיקר, לענות מהר. נניח: 'אני מוציא מהכיס טורפדו ונותן לה אולטימאטום של רבע דקה להיכנע.”

“וזה בוודאי צריך להראות על שנינות,” אמר עוזי.

“כן, שנינות וביטחון עצמי,” ענה מיכאל ולא חש בנעימת הקִנטור. “שמעתי, שבוחנת אמרה לבחור שניכנס: ‘למה לא סגרתָ את הדלת?’ אף על פי שסגר אותה. היא רצתה לראות, אם יסובב את הראש.”

“נו, והוא סיבֵב?” חקרה רותי.

“הוא ידע, שישאלו אותו, את כל ההִתחכמויות האלו יודעים מקודם. קשה להם להמציא בשביל כל אחד חוכמות חדשות.”

“אז מה הוא ענה?”

“נדמה לי, שאַת צריכה משקפיים,” השיב מיכאל. “הם תמיד אוהבים, שבמִקרה כזה עונים בתוקף.”

“ואני שמעתי, אולי אפילו מִמְך,” אמרה רינה, “שלבחור אחד אמרה הבוחנת: ‘למה החנות שלך פתוחה?’” והיא פרצה בצחוק.

מיכאל לא צחק וקצת הסמיק. הוא לא סיפר את זה לרינה. עלה בו רגש מוחשי מאוד של שאט נפש כלפיה - משהו, שעולה בגרון.

“נו, ומה ההוא ענה?” צהלה רותי.

“אני לא זוכרת.”

“אני משער, שענה בקור רוח ובלי להביט בכיווּן המסוכן: ‘מה יש, אַת מקנאת?’” ענה עוזי.

“ובפעם אחרת,” סיפרה רינה, “שאלה בוחנת אחת את המועמד לקצונה ‘שאלת צוללת’ כזאת פיקנטית: ‘מה אתה עושה, אם אתה ניכנס לחדר שלך בערב, ורואה על המיטה שלך בחורה ערומה?’ אתם יודעים מה הוא ענה? ‘תתפשטי ותִראי!’ חברמן, מה?”

מיכאל הִתבייש. הרי השיחה על נושא זה הִתחילה בשאלה של רינה, אם נוהגים לערוך מִבחני אופי. עכשיו הִסתבר, שהיא ידעה את התשובה, ורק שאלה, כדי למכור את הסיפורים שלה. נִדמה לו, שעשתה זאת, כדי לפגוע בו.

“מה אתה היית עונה, רפיק?” שוב שאלה רותי.

רפי הסמיק והִתבלבל. כי רותי פגעה במקום עדין. בעודו מחפש תשובה, כבר קפץ עוזי וענה:

“הייתי תולה בה מבט מלוכסן ואומר כלאחר יד: ‘אילו זאת היית אַת -’ הפסקה דרָמטית - 'הייתי מגרש אותך על המקום.”

כולם - חוץ מרפי - צחקו.

“ואילו היא הייתה יפה?” שאלה רותי.

“דווקא! ראשית, היא לא הייתה מנסה. שנית, אילו כן הייתה מנסה, הרי לא הייתי חייב לממש את איומי, ושלישית - בחורות יפות, או כאלו שחושבות את עצמן יפות, הכי קל להשיג, כשלא שמים לב אליהן או מלגלגים על היופי שלהן. אז הן רוצות לצוד אותך, כדי להוכיח לעצמן, שלא צדקת. רק טיפשים עושים מחמאות לבחורות. בחורות בעומק הנפש יותר רוצות גבר שמזלזל בהן מאחד שמעריץ אותן. כשמישהו מעריץ אותן, הוא נִראה להן עלוב ומגוחך.”

הפעם הסמיקה רינה. איש לא חש בכך, אך לה נִדמה, שכולם ראו זאת. להסתיר את מבוכתה, אמרה: “כלב שנובח לא נושך!” עוד הדברים בפיה, נִזכרה, שכבר אמרה אותם פעם. היא הִתכופפה לתקן אבזם בסנדל שלה והוסיפה: “ציידים מנוסים נִזהרים, שלא לגלות את המלכודות שלהם, שלא יקלקלו לעצמם את הצייד הבא.”

“להפך, מפני ש…”

“אה, גם כאן יש לך ראשית ושנית?”

“בוודאי. ראשית, אַת שוכחת, שאין כאן מה לצוד, ולא צריך להיזהר. ושנית - תכסיס אמיתי יעיל גם כשהיריבה מבינה אותו, אדרבה, אז זה יותר מהנה את הצייד. זה כמו בשח. נכון, מיקי?”

מיכאל היה אלוף השח של הקיבוץ. בכל זאת חשו כולם, שלוויכוח נִתגנבה נימה אישית.

גבריאל ועופרה חזרו, הכלים הרחוצים בידיהם, וכולם קמו ללכת. אומנם גבריאל הִפציר בהם להישאר, אך הוא עשה זאת בשפה רפה. השעה הייתה אחת־עשרה. עוד מעט שרה עתידה לשוב ותִרצה לשכב לישון, ועל גבריאל להציע את המיטות.


2

רפי חזר אל העמדה, הִדליק אור, הִשתרע על המיטה וליבו מעורב עליו. במה דומה רותי לנאטאשה? ובמה - לסקארלט או’הארה שב“חלף עם הרוח”? במה - לעלמה, לעלמה הנִצחית שבשירי “כוכבים בחוץ”?

ואילו הוא חוזר לחדרו, אור דלוק בחדר ועל המיטה שוכבת נערה ערומה? שאלתה של רותי נגעה במקום כה רגיש, מפני שכבר תֵיאר לעצמו בדיוק אותה תמונה. הוא קרֵב לחדרו. עוד מרחוק יראה אור בחדר, יחיש צעדיו, יפתח את הדלת. והיא, היא זאת המחכה לו זה מכבר, מביטה בו שליווה. שוכבת נִשענת על מרפקה, מאיה הערומה, לא בשביל לבחון אותו, חלילה, אלא כאילו מובן הדבר מאליו ותמיד היה כך, וכי רק חזר הביתה, אל אשר היה שלו מאז ומעולם.

על כוננית למראשות המיטה היו כמה ספרים פתוחים הפוכים. רפי הפך אחד מהם, אף כי ידע מראש ובעל פה, מה יקרא בעמוד שפתח.

יֵש נִפְקַח מִן הַלַּיְלָה עֵינַיִם תְּמֵהוֹת,

נְחַיֵךְ אַט לְאַט מִתְבוּנוֹת וְאִוֶּלֶת.

אֶל חַיֵּינוּ נִשְקֶפֶת שׂיבַת אִמָּהוֹת,

דּוּמִיַּת חֲדָרִים אֲשֶר אֵין בָּהֶם יֶלֶד.

“באמת, כאלה בדיוק החיים שלנו,” חשב. “הם עוברים על ידנו ואנחנו עומדים מן הצד, עייפים ונבונים, ולא מעיזים לתפוס ואפילו לא לנגוע בכנף הבגד שבו הם עטופים.” הוא דִפדף בספר וקרא:

כִּי גוּפֵנוּ הַפֶּרֶא, חֲתַן הַדָּמִים,

עוֹד לוֹהֵט בְּמַסְוֵה הַחִיּוּךְ וְהַבֶּגֶד.

יְגוֹנוֹ עוֹד עָדוּי טַבָּעוֹת וּנְזָמִים,

הֲמוּלַת הַיְעָרוֹת בְּעֵינָיו עוֹד חוֹגֶגֶת.

“אילו היא הייתה קוראת את זה, אילו שנינו יחד היינו קוראים… הגופות הלוהטים במסווה הבגדים, שהם בגידה בגוף - הם שלנו! הטבעות והנזמים של הפרא, המולת היערות - הם בתוכנו, וגם היגון.”

הוא פתח ספר שני וחייך. “אני נוהג כמו חז”ל שאמרו: ‘ילד, פסוק לי פסוקך.’ ואני: ‘ספר, פסוק לי פסוקך.’ כדי למצוא הצדקה לְמה שממילא החלטתי לעשות. וגם כללי המשחק לא ביושר - אני יודע בדיוק מה יהיה כתוב במקום שאני פותח."

אותו ספר היה “החטא ועונשו” לדוסטוייבסקי. בעמוד השני קרא בחצי קול, אף על פי שידע בעל פה גם קטע זה:

“איזה מפעל לפניי, ואני מפחד משטויות,” חשב רסקולניקוב בחיוך מוזר. "המ… כן… האדם אוחז הכול בידו ושומט ממנה הכול, רק מפני שהוא פחדן מדַי, זה בטוח. היה מעניין לדעת, מפני מה מפחדים האנשים ביותר. ביותר בוודאי הם מפחדים מפני צעד חדש, מפני מחשבה חדשה… אגב, אני מפטפט יותר מדַי. לכן אינני בא לכלל מעשה, דווקא מפני שאני כה מרבה לפטפט. ואולי העניין כך, שאני מפטפט דווקא לכן, מפני שאינני מסוגל למעשה. לפטפוּט זה נתרגלתי בחודש שעבר, כששכבתי בפינה ימים תמימים, והרהרתי בכל מיני בּוּקִי־סְרִיקִים. נו, ולמה, בעצם, אני הולך לשם? האם אני בכלל מסוגל לכך? האם אני מתכוון ברצינות? כלל וכלל לא. אני נהנה מן השעשוע שאני משתעשע במחשבה. כמובן, אין זה אלא שעשוע בלבד.


ולפתע - לתימהונו הגדול שלו עצמו - קם, לקח את ספר השירים ויצא את העמדה.

בחוץ עמד ליל אביב מוכה ירח. בכור השרבים כבר רבץ על הסף, העטלפים הִנמיכו לעוף והִשמיעו קולות שריקה דקים. אולי עדיין אינה בחדרה, חשב, ייתכן שעוד הלכה לראות את סידור העבודה למחר? בחלונה של רותי היה אור. רפי ניכנס לחורשה ועלה במדרגות העץ. הקרשים חרקו. הוא העביר את ספר השירים ליד שמאל ושינן לעצמו את הפסוקים האחרונים שקרא קודם: “האם אני בכלל מסוגל לכך? האם אני מתכוון ברצינות? כלל וכלל לא. אני נהנה מן השעשוע שאני מִשתעשע במחשבה.” וכמו להִתגרות במחשבה זו, דפק בדלת פעמיים ושלוש. לא באה כל תשובה.

רותי הייתה בחדר. היא שמעה את פסיעותיו, ואף הציצה בסדק הדלת וראתה אותו עומד, הספר בידו. והיא נשארה לרגע עומדת דוממת לפני הראי.

כשיצאה מחדרו של גבריאל ופנתה ללכת לחדרה הייתה מדוכדכת, כמו הרבה פעמים בימים האחרונים. “שם, בצבא, היו חיים, והיו חברה. וכאן? עובדים וישֵנים ושוב עובדים.” היא הציעה את מיטתה, פתחה את הארון ליטול את הפיג’אמה שלה וראתה את בבואתה נשקפת אליה מן הראי הגדול, שהיה צמוד אל דלת הארון, שבו יכלה לראות את עצמה במלוא קומתה.

רותי חייכה לעצמה, הִתמתחה, הניעה ידיה לכאן ולכאן, כשם שראתה בקולנוע את תנועותיהן של דוגמניות והִתפשטה לפני הראי לאיטה, כאילו היא נערת סטריפ־טיז. וכל אותה שעה חשה צער כוסס, על גוף יפה זה, שאף אחד אינו רואה במבט של חמדה, היא שיננה את המילה, חמדה, חמדה. ונִזכרה בַסיפור של רינה, על אותו טירון, ששאלו אותו, מה היה עושה, אילו מצא נערה ערומה על מיטתו, וראתה לפניה את ארשת המבוכה של רפי, כששאלה אותו, מה הוא היה עושה. ובדיוק ברגע זה שמעה את פסיעותיו. רגע עמדה דוממת לפני הראי. החיוך לא מש מפניה. האם להגיד בקול קונדס: “כן, יבוא!” או למהר ולקרוא: “רגע, רגע אחד!” ולקחת חלוק? ובן רגע, בלא לחשוב, שכבה על המיטה, עד צידה, פניה כלפי הדלת, כשראשה סמוך על ידה ועל מרפקה והיא מחייכת.

בינתיים דפק רפי בשנייה ובשלישית ולא נענה. והחליט לחכות לה בחדרה. ופתח את הדלת. וראה את מאיה הערומה. ונבהל, ואמר: “אוי, סליחה!” וברח למטה. מגודל ההִתרגשות גם לא סגר כראוי את הדלת.

רותי צחקה צחוק קצר ויבש - תמיד כשהִתרגשה הייתה חשה יובש בגרון - לבשה את הפיג’מה וכיבתה את האור. ושכבה פרקדן, עיניה פקוחות, והביטה בחדר השטוף אור ירח. אילו חזר רפי עתה, הייתה משליכה אותו מכל המדרגות וצוחקת אחריו.

אבל רפי לא חזר.

רפי רץ, רץ - מאחורי הלולים, על פני סככת המכונות הישנה, עד לשער הקיבוץ, שהיה פתוח, כרגיל בלילה. בחלקת שדה קרובה, על חציר שהחלו לקצור, הוא שכב על הארץ, וחיכה שיבואו דמעות ויקלו על המועקה בחזה ועל החנק בגרון. ורצה לבכות. עכשיו, ברגע אחד, אבדה לו רותי, אבדה לעולם, ורק מפני ש… מפני ש… - ולא ידע לומר או לחשוב מפני מה. מה, בכלל, אירע? מה קרה לו זה עתה? מה… הוא חיפש מילים וחיפש מחשבות, כדי… אבל גם זאת לא מצא.

אחרי כן נִזכר, שכשהיה בן שמונה, קרא לראשונה את קורות רובינזון קרוזו, שהיה בודד ומבודד באי. ופעם חלם חלום: אוכלי אדם הביאו לָאי אחד מקורבנותיהם, ורובינזון מציל אותו ומבריח את רודפיו וזוכה בו. וכשהתעורר, רובינזון לא האמין בו, בחלום הזה, כי היה יפה מדי, מכדי שיתקיים. אבל אחרי כן, ביום אחד בהיר, בכל זאת בא ונתרחש הכול בדיוק כפי שחזה רובינזון בחלום. ובעצם, החלום הִתממש בזכות החלום – כי רובינזון היה מוכן, וידע מה לעשות, ועשה בדיוק מה שצריך היה לעשות, כן, הוא היה איש חלומות ואיש מעשים, והמעשה בא אצלו בזכות החלום. זה היה פרק הכי יפה בספר, פרק מְבַשׂר, שחלומות עשויים להִתממש על אף הכול. מאז ניזהר רפי לחלום בהקיץ רק על דברים שעשויים להִתממש. והינה זה קרה לו - מה שקורה רק בסיפורים: החלום שלו עמד… לא, שכב לפניו, מאיה הערומה, ממשית וחיה, חמדה לעיניים! שתי פסיעות ממנו, אבל שתי פסיעות, שהוא נירתע מלפסוע אותן.

בהיסח הדעת רפי דפדף בספר השירים. הרי גם זה, גם זה כבר כתוב בו! הוא אימץ עיניו, למצוא לאור הירח את הכתוב, שכבר ידוע, שעתה ידוע בידיעה המרה של מי