רקע
ראובן קריץ
במקום פתיחה: תבנית מודל ומוטיב ומה יסלח אוהב פריחת התפוזים (מסה)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: פורה; תשס"ו 2006

ההִתחקוּת אחר יסודות פשוטים בתוך התופעות המורכבות - ימיה כימי החשיבה. בתחום ביקורת הספרות ניתן לעקוב אחריה מן “הפואטיקה” של אריסטו, ואילו באנו לסקור את כל הנאמר בעניין זה, היינו מחברים עוד היסטוריה של הביקורת: כל מונח שהביקורת נזקקת לו מצביע על היבט, על יסוד, על משהו שחֵלק מאיזה שלם ועם זאת הוא עשוי להישנות ולהתגלות - אף כי בגיוון הצורה - ביצירה אחרת. ההישנוּת בשינוי הופכת אותו לתבנית ולמודל.

אפילו בֶּנֶדֶטוֹ קְרוֹצֶ’ה, שטען, שיצירת הספרות היא שלמות אחת שאינה ניתנת לחלוקה, אחדוּת אחת של “התרשמות־וביטוי” חד־פעמית ויחידה־במינה, ואשר על כן כפר בצידקת־קיומה של כל מערכת המושגים־והמונחים שהציעה הביקורת שלפניו, – אפילו הוא נזקק לבסוף למילים שיצביעו על איזו איכות ביצירה האחת – כגון liricitá או clarissitá - העשויה להתגלות אף ביצירות אחרות.

אין מטרתו של חיבור זה אפוא לחדש את המונח ‘תבנית’ או ‘מודל’, מטרתו להביא שורה של דיונים ביצירות ספרות, כשעיקר תשומת־הלב מוקדשת לתבניות, למודלים ולמוטיבים: לא החידוש בתיאוריה עיקר, אלא הדגמת השימוש בכלי עבודה.


כל לשון־הפשטה נזקקת למטפוריקה, והמילים ‘לשון’ ו’הפשטה' יוכיחו. ההבדל בין המבקרים בעניין זה רק במידת מוּדעוּתם לכורח זה. גם המונחים השכיחים בחיבור זה, ‘תבנית’, ‘מודל’ ו’מוטיב' הם לשון־השאלה, מטאפורות, וכדי להסביר, אל איזה היבטים ביצירה הם מכוונים, יש להיעזר במטאפורות נוספות:

‘תבנית’ היא צורה, שהרוצה יכול לצקת בה תכנים שונים. כך בסדנת־היציקה, שבה יוצק חרש־הברזל את אשד־העשת, וכך בבית החייט והסנדלר, היכול - כרצונו - לתפור על פי האימום, ואילו בסיפור נתחלף ה’יכול' ב’מוכרח': הבא לספר סיפור לא יוכל שלא להזדקק - ביודעין או בלא־יודעין - לאיזושהן ‘תבניות’, שניתן לגלותן גם בסיפורים אחרים. לא נעסוק כאן ביסודות הקטנים ביותר בסיפור - בהגאים ובהברות, במילים, בצירופי־מילים ובמשפטים - אלא ביחידות גדולות יותר, המארגנות את הסיפור כולו, או לפחות את אחת החטיבות שבו.

התבנית - לפי דימוי אחר - היא האלגברה של הסיפור. היא מצביעה על נוסחה מופשטת של יחסים בין יסודות, ולפי דימוי נוסף דומה התבנית לצילום בקרניים אינפרא־אדומות, החושף את הגוף שמתחת לבגד, ולצילום רנטגן, שהמגלה את השלד שבגוף.

וה’מודל'? צורתו הלועזית באה לו מגלגולים באנגלית, בצרפתית, באיטלקית– כולם מן הלטינית, כולם השאלות שנגזרו מ־modus, מידה, דרך - במשמעות ‘אופן’. בעברית הוא עתה (כי מדובר בחידוש, שעד שנות ה־40 של המאה ה־20 לא היה במילונים) הדֶגֶם, משהו שניתָן לדַמות אליו משהו, כמו שעל הדוגמן והדוגמנית מלבישים מדי פעם בגד חדש, כמו הביתן הקטנטן בתצוגה, שעל פיו ייבנה הבניין הגדול, כמו משהו פשוט שבעזרתו ניתן לחשוב על ולהבין את משהו מסובך.

וכן גם המוטיב הוא השאלה - וכמו במקרֵה הקודמות מדובר בהשאלה ‘מתה’, שמוטב היה לקרוא לה ‘נשכחת’ או ‘נסתרת’, כי היא מוסיפה להופיע בלשון - אך מבלי שחושבים עליה כעל השאלה. המוטיב, מילולית, היה בלטינית ‘משהו העשוי לנוע’, ואחר כך התגלגל ל’משהו העשוי להניע'… אבל אנחנו הרי לא באים כאן ללמד, אלא רק לטעון, שאנחנו נזקקים לתמונות כדי לחשוב, למודלים ולמוטיבים ולסטרוקטורות, לתבניות, לדגמים ולמניעים, שכדי למנוע אי־הבנות נוסיף לקרוא להם מודלים ומוטיבים.


והמטרה?

במדעי הטבע המחקר אמצעי, המטרה היא תוצאותיו, הממצאים, על כן תרים המדענים אחר קיצורי דרך, ואילו ניתן היה למצוא בלא לחפש, היו מעדיפים זאת. ואילו בביקורת הספרות התהליך חלק מן התוצאה: המטרה היא אפוא דיון ביצירות ספרות.


מבקרים בעלי גישה נורמטיבית הביעו דעתם איך צריך לדון ביצירת ספרות; מבקרים בעלי גישה מתארת סקרו זרמים וגישות וסיכמו, איך נוהגים לדון; אך גם אלה וגם אלה תמיד הצביעו על משהו ביצירה או על משהו הקשור בה, ואחרי כן קישרו אותו עם משהו אחר: כוונת־המחבר, תולדותיו, תקופתו, תולדות־הרוח או תולדות־התרבות, רעיון זה או אחר, קטגוריה זו או אחרת בביקורת או באסתטיקה… גם חיבור זה הולך בדרכיהם על פי דרכו: הוא מצביע על משהו ביצירה, וקורא לו לפי הצורך והנוחיות ‘תבנית’, ‘מודל’ או ‘מוטיב’ ומקשר אותו אל דברים אחרים ביצירה או מחוצה לה, ביצירות אחרות או מחוצה להן, בתחומי חיים אחרים.


מתוך דיונים אלה - אנו מקווים - ייזרק אור על המשותף שבין יצירות, ובכך יתגלה גם השונה, המבדיל והמייחד כל יצירה, ותוסב תשומת־הלב אל היבטים ביצירה, שאולי לא ניתנה עליהם הדעת ובכך יתעשר משהו (אם גם לא תמיד ברור מה).


האם יהיה זה רק בתחומה של היצירה האחת או שיוכל הקורא גם להסיק משהו בתחום התיאוריה של הסיפור? על כך אנו משיבים בענווה גאה, שכל הצבעה על תופעה מוליכה במפורש או במובלע, במעט או במעט־שבמעט, אל הכללות ומסקנות, ואם גם יתברר, שאין כאן הצעת תיאוריה שלמה, מגובשת וחדשה כמו שלפעמים זוכים בה עמיתינו, ייתכן בכל זאת, שלפחות תימָצא תרומה, לפחות ביישום ובהדגמה הדידקטית של שימוש באחד הכלים מִכלי הניתוח הספרותי. אמנם הדידקטיקה אינה מחקרית־מדעית למהדרין בעיני רבים מעמיתינו, היישום קרוב אל המיומנות יותר מאשר אל התיאוריה. האם ייצא הפסדו של זה בשכרו של זה?

על כך ישפוט הקורא.


אך בשביל שישפוט, עליו למחול על כבודה של העקביות, כי חיבור זה יודע מראש שיחטא בהכרה, על פי טיבו, בפסיחה על כמה שׂעיפים, וכדרך הקאתולים המובהקים בימי הביניים המאושרים, הוא מבקש לקנות מראש מחילת עוונותיו בעזרת אותה לשון־השאלות, שבכוונתו להיזקק לה בשעות־הדחק:

יש חוקרי ספרות דגולים, הדורשים שאת היכל הספרות הגדול יחצה חיץ שקוף־אטום: יצירה לחוד וביקורת לחוד, ושלא יהיה דין־ודברים, לא חיוכים, קל וחומר שלא פתקי־פגישה, בין עזרת־נשים לעזרת־ישראל… ובתחום הביקורת, גם בו הם מבקשים לכפות עלינו מחיצות שקופות־אטומות בין שבעה מדורים: מחלקת החוקרים, שפניהם פונות פנימה, אל הדביר, ולשונם לשון־סתרים, ומחלקת־המתווכים, אנשי־יחסי־הציבור, שפניהם החוצה, אל קהל־ההדיוטות, ולשונם לשון עמך. ובין המתווכים שוב חלוקה: אנשי־הנוער, המורים ומחברי ספרי הלימוד מזה, והמרצים, סוקרי־ספרים־בעיתונים ומכווני דעת־הקהל מזה; אך גם החוקרים נבדלים איש למינהו: המתמחים בהיסטוריה של הספרות, המשתלמים בלשון, חושפי־העקרונות ובוני־התיאוריות… וכן הלאה, כוורת רבת־תאים ומזמזמת… ושיהיה סדר בבית, כמו שאומרים, שיידע כל שור קונהו! ושלא ילמדון עוד “הסגנון הוא האדם”, כפי שסברו אבותינו־שברוח הפראים והתמימים, אלא מעתה הם משננים לנו: “הסוג הוא הסגנון”, לאמור: ברגע שבחרתָ את תאך בכוורת, הסוג מחייב אותך כמו האצילות: אנשי היצירה יתנבאו בסגנון־צבעונין, ואנשי המחקר יסננו את דבריהם השקופים, חסרי הצבע והריח, במסננת ההיגיון, כדי לצקת אותם אל דפוסי המדע.

לשווא! בני ובנות האצילים חומקים אל המטבח והאורווה, הסייסים והטבחיות מזדמנים אל הטרקלין ואף הלאה ממנו, ובעולם נולדים ערבים אדמונים־עם־יפי־עיניים ושוודים קטנים שחורי תלתלים כעורב, והינה הם יוצאים חוצץ ומסרבים להיקרא ‘פסולי חיתון’. הדודות הטובות עדיין מזהירות את לשון־היצירה שתישמר מן ההפשטה היתירה, ואת לשון הביקורת, שלא תצא בעדי־עדיים של דימויים… לשווא! המוחש והמופשט מתגעגעים זה אל זה, כי הם חשים, שאין להם קיום זה בלעדי זה, כמו המשל והנמשל וקוטבי־המגנט.


ותבניות הסיפור?

אכן, את חטאינו אנו מזכירים: תבניות הסיפור! הינה, לפתח עצם המונח הזה רובץ חטא חוסר־העקביות שבעירוב הדימוי: אם הן תבניות בסדנת־היציקה של חרש־הברזל ואימום־החייט - הרי שענייננו תהליך היצירה; אם הן תבניות נוסחת־האלגברה - הרי שעיסוקנו בדפוסי מבנה המתעלמים מן התכנים, ואם כן הן נמשלות לאותן קרניים החושפות את הגוף שבבגד, ואז ניתן לשער ולסלוח, שבכל זאת אנו מתעניינים גם במשל. ואכן, אנו נגררים הרבה אחרי הגופים, במקום להתרכז בשלדים בלבד - כיאות לספר אקאדמי, בדור שבו מפליגה “הספרות” אל עבר הסמיוטיקה… וכבר אנו חשים, שעבירה גוררת עבירה ושאנו נגררים אחרי העניין…


כשעבדתי על ספר זה, שאל אותי בני גיא, במה אני עוסק. עניתי לו. אז שאל, אם לכל סיפור יש תבנית. אולי, עניתי. תנסה לספר אחד בלי. בסדר, אמר, הבוקר נסעתי לַבית־ספר, המורה הייתה חולה, וחזרתי הביתה. מה התבנית? אמרתי, הרבה תבניות תיבּנתָ כאן: תבנית א–ב-א, בית, בית־ספר, בית; תבנית של סיטואציה ותגובה; תבנית המסע, שהוא - זה תלוי - מסע־הצלחה או מסע־כישלון או מסע־הצלחה־וכישלון כאחת. ואם בבוקר היו לך “תקוות גדולות” (זה שֵם רומאן וניתָן לקרוא על שמו תבנית), זה אולי היה מסע־אכזבות, שיכולתָ לקרוא לו “אשליות אבודות” (גם זה שֵם רומאן ותבנית), או ההפתעה, שיכולתָ לחפש לה שֵם, כמו “שומר פתאים אדוני”, או “תרנגולת עיוורת מצאה גרגר”, אבל גם “יום אחד בחייו של גיא קריץ” או “יום אחד בחיי בית הספר העברי”, יכולת כמובן גם להכתיר את הארוע “אני ומורתי - דף מיומן”…

והספר שלך? שאל גיא.

אכן, מה תהיה תבניתו של ספר זה הבודק תבניות?

לפי טבע הדברים ולפי טבענו תהיה זאת תבנית מסע החיפוש ההֶחְבֵּרי, האסוציאטיבי, הפרקים יתקשרו זה אל זה בדרך ההֶחְבֵּר והזיכרוֹת. נפתח בחיפוש התבניות של “מלחמה ושלום” ו“יריד ההבלים”, מפני ששניהם רומאנים גדולים בספרות העולם שכמה מבקרים דגולים כתבו עליהם, שהם חסרי תבנית, וזאת, משום שתקרי וטולסטוי לקחו במישרין מן החיים… ומהם נפליג… כמו אותו מפרש לבן בודד, “לְלֹא מַצְפֵּן וָהֶגֶה”, המשייט כמוטיב רומנטי בכמה משירי משה טבנקין, יעקב פיכמן, בסיפורו של ואלנטין קאטאייב ואצל מיכאיל לרמונטוב… אגב, זוכרים את המפרש השחור הבודד, שלמראהו התנפל המלך אֶגֵיאוס אל הים האֶגֵאי?…

נפליג… האם כבר אמרנו שבנוסף להֶחבּרים ולזיכרות, שני ההיבטים העבריים של האסוציאציה הלועזית, אין איתנו מפה ומצפן? הרוצה להתלוות יגלה איתנו כמה חופים קרובים ורחוקים, ובלבד שלא יאשים אותנו בחוסר־עקביות.

הלל עומר, הוא ע. הלל, מסַפר, שב“ארץ הצהרים”, בסיבוב כפר סבא, בחמישה־עשר בחודש אדר, כשהעולם פרח בסערה והפרדסים פרחו הלצות־הלצות של תפוזים, פגש חמור אחד, שהלך בדרך והיה עקבי. אנחנו יודעים מראש, שלא נצליח להיות עקביים, והאוהב את פריחת התפוזים יסלח.

המלצות קוראים
תגיות