וכאשר לפנינו ספר, שאין בו מקום לספק, שכל־כולו “לקוח מן החיים”, האם יש בו מקום להיבטים ספרותיים? האם יש לו תבנית?
נתבקשתי על ידי גלי צה"ל לחוות דעה בשאלה זו, אגב דיון בספר “בדד” לריצ’רד בירד.1 הוקצבו לי 7 דקות כדי להשיב. הדברים שלהלן מובאים כפי שהושמעו בשעתו בשידור, בתוספות קלות.
אולי ריצ’רד בירד, כשכתב את “בדד” (1938), לא התכוון לחבר יצירת ספרות, אך סופו שיצר יצירת ספרות מעולה. משתתפים איתי בדיון פסיכולוג וגיאוגראף, כי מדובר בספר המספק מידע מהימן ורב יותר מהרבה יצירות ספרות ומתבקש לדון בו מבחינה פסיכולוגית וגיאוגראפית, אבל - כפי שאנסה להראות - יש בו מקום גם להיבט ספרותי.
בצד האחורי של העטיפה נאמר, שזהו יומן. אך באמת נכתב הספר כארבע שנים לאחר שארעו המאורעות המתוארים בו, ובשעת הכתיבה נעזר בירד ביומן שניהל בזמנו, והוא אף מצטט ממנו מדי פעם. אילו היה מפרסם את היומן האותנטי, שהיה כנראה משעמם מאין כמוהו בשביל מי שאינו חוקר, הייתה מתקבלת יצירה דוקומנטארית ממש. אבל כאן לפנינו לסירוגין שתי רמות של זמן: קטעים בלי פרספקטיבה, כפי שנרשמו בשעת מעשה, משובצים בתוך מסגרת פרספקטיבית הרואה את הדברים מתוך הקשר של סיבה־ותוצאה ושל הערכה.
בעולם העתיק הייתה הרגשה, שיש אמיתות קבועות: “דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת”. לא הייתה תחושה של היסטוריוּת, של יחסיות הערכים, ולא מסורת של אינדיבידואליזם. לכן לא הכירו סוג זה של ספרות, הבא לדווח על חוויה אישית אותנטית.
אבל למן המאה ה־17 מופיע סוג זה בספרות אירופה: סיפור המסופר בגוף ראשון, המדווח על ניסיון אישי. יש לכך רקע במציאות הכלכלית והחברתית, הפוליטית, הצבאית והמשפטית, שכולן העלו את היחיד, והדבר ניכר אף בפילוסופיה של התקופה, כגון אצל לוֹק, שהעמיד את היחיד, את ניסיונו ואת שיפוטו, במרכז תורתו. סיפורו של לאסאריו איש טורמז, הרפתקאותיו של סימפליציסימוס וקורותיו של רובינזון קרוזו, למשל, שייכים לסוג זה של סיפורים בגוף ראשון: בשלושתם היה הקורא אמור להשתכנע, שלפניו דיווח מהימן של ניסיון אישי. בצידם היו הרבה סיפורי מסעות, שהיוו סוגה לעצמם, אך אינם שונים עקרונית מקודמיהם בעניין זה, של מרכזיותה של חוויית היחיד. הספר “בדד” ממשיך מסורת זאת.
עם זאת מצויה בו התבנית העתיקה של סיפור ההתבודדות לשם בקשת האמת, השייכת לתבנית מסע החיפוש ומסע המבחן: מאז משה רבנו, אליהו הנביא ויֵשו ועד הסופר וההוגה האמריקני הנרי דיויד תורו (1817–1862) היא נשנית וחוזרת בספרות ובחיים. בירד מזכיר עניין זה במפורש פעמיים (9, 147), ונראה, שהוא עצמו היה מודע לכך, שיש להישארותו בדד בישימון הקרח החשוך לא רק סיבות התלויות במחקר.
בירד היה בעל השכלה ספרותית רחבה, והממד הספרותי מוזכר תכופות נספר: עשיית סדר בצריף שלו מזכירה לו את ניקוי אורוות אוגיאס שבמיתולוגיה היוונית (46), הרהור על נימוסי האכילה שלו מתנסח בעזרת ציטוט מאפיקור (117), את האור המיוחד בבור שחופרים בשביל הצריף הוא ממחיש באסוציאציה מן “התופת” של דנטה (36), את אי־זריזותו בהמצאות הוא משווה עם כושרם של אותו תורו שהתבודד על שפת אגם ואלדן וכתב על חייו ביערות, ועם רובינזון קרוזו (30; רובינזון מוזכר שנית בעניין בדידותו והמשרת הכושי שלו, שֵשֶת, 187), בצידם מוזכרים עוד סופרים, סיפורים וגיבורי ספרות, לא רק בהקשר לחומר הקריאה הרב שבירד לקח איתו, אלא כחלק מעולם הדימויים של המסַפר, הוא אפילו מצטט מבקר ספרות אחד, ג’ורג' סנטיאנה (110).
הספר נקרא בנשימה עצורה, ונדמה שהוא כה מרתק בגלל החומר, אך באמת רב כאן גם חלקו של המבנה הספרותי. החומר, כשהוא לעצמו, היה עשוי להיות מוגש גם בצורה משעממת. יש במבנה הספר אומנות רבה בתחום הגיוון ובצורה שבה נבנית דמות המסַפר.
למשל - יש צורך לתאר את היסוד הקבוע בחיי הבדידות שלו: תיאורי טבע, פנים הצריף, הכלים, הבגדים, האוכל, סדר היום. תיאורים אלה - הניזונים כנראה מתיאוריהם של תורו ושל סויפט - אינם באים ברציפות במקום שהיו צריכים לבוא לכאורה, לפי ההיגיון, כשמגיע הסיפור לתחילת ימי הבדידות, אלא הם מפוזרים על פני 130 עמודים, כשהם מסורגים בקטעי עלילה והגות. למשל, תיאור המקום ניתן בשתי מנות (33, 47), קטלוג הרכוש מזכיר מאוד את רובינזון קרוזו: “… 3 דליים עשויים אלומיניום, 2 קערות רחצה, 2 מראות, לוח אחד, מרבד קטן העומד בפני אש, 2 פמוטות…” (40). סדר היום שלו מפורט על פני 10 עמ' (80–90), אבל תוך גיוון וסטיות תכופים. גם התיאורים המדגישים את היופי שבטבע מפוזרים (למשל בעמ' 50, 65, 73, 170).
בעוד קטעי היומן נותנים את התמונה הבלתי אמצעית, המיידית, ואת המתהווה מיום ליום ולעיתים משעה לשעה, הרי קטעי הסיכום שמתוך פרספקטיבה מרמזים על הסכנות שהיו עתידות לבוא. זווית ראייה מורכבת זו, של סיפור מוקדם תוך ידיעת המאוחר, עשירה בחזויות מפורשות למחצה, המגבירות את המתח. למשל:
רק אז הרגשתי אל נכון מה צפוי לי. סבורני, כי גם אדם מחוסר דמיון לחלוטין יודע את רגע האזהרה הפנימית בעומדו להתחיל בפעולה מסוכנת. אי מזה צפים החששות האחרונים, הבלתי ברורים… (33–34).
גם תיאור התנור (“מכונת חימום זו, פרימיטיבית ובלתי מזיקה למראה, הייתה השַליטה על על חיי ומותי. מכונה גסה זו, שנראתה כה בלתי מזיקה…” 48) רומז, מאין הייתה עתידה להיפתח הרעה. חזויות נוספות מסוג זה מצויות בעמ' 64, 93–94, 101 ועוד.
אך הרמזים מבַשׂרי־הרע מסורגים תמיד בקטעי פסידו־אידיליה, שבהם נדמה, שהכול עולה יפה ומסתדר בכי־טוב:
בגמר עבודת היום הרשיתי לעצמי את התענוג לסקור את פעלי - וָאראה כי טוב. ברשותי היו אמצעים לקיום בטוח… (46–47).
אכן, העתיד לא נראה רע כל עיקר… (50).
כשמתגלים קשיים, הם אידיליים למדי: בבוקר קר וחושך ואין חשק לקום (80–81). המכשירים אינם מדויקים, מתברר, שאחד השעונים ממהר ב־2 דקות ו־19 שניות (84), נודע לו, ששוק המניות בווֹלְסְטְריט נתון במשבר (105)… הפורענויות באות במהלומת פתע ופוגשות את הקורא, כשהוא דרוך ומופתע כאחד. כך הדבר בעניין איבוד הדרך בטיול (98) דווקא לאחר שנעשו כל ההכנות שלא לאבד את הדרך, וכן במעשה הצניחה על סף הבקיע (104): היו רמזים קודמים להימצאותם של בקיעים, אך כאן בא הדבר לגמרי במפתיע. וכן במקרה הדלת המוגפת (127), לאחר הכנות מדוקדקות בשביל שלא להישאר כלוא בתוך הצריף, בירד נשאר כלוא בחוץ, ובעיקר בפורענות הרעלת האדים (135). ניתן להראות, שלכל אחד מאלה ניתנו רמזים ואזהרות קודם לכן, ועל כן הם באים בהפתעה ולא־בהפתעה כאחת.
נעימת הסיפור מגוונת גם היא: לרוב היא מדווחת ועניינית, אך יש בה הרבה הומור מאופק. למשל, בשעה שהוא מכונן את המכשירים המֶטֶאוֹרולוגיים הרבים, עם הגיעם למקום, מעיר לו אחד מעוזריו:
“חי אלוהים, כמה עמל דרוש כדי לגלות אותו דבר, שעליו מכריזות רגלי כל הזמן, - כי קור נורא שורר במקום הזה.” (41).
אך כשהוא מתאר את האסון הנורא - שיכחת השעון המעורר וספר הבישול - לא ברור לקורא, האם בהלתו בהלת־אמת או לשון־הומור, ונראה, כי שני הפירושים נכונים כאחד. בכלל, אסונות הבישול שלו, ובעיקר מעשה קדירת קמח התירס, שמתוכה יצאה “מפלצת בעלת ראש־הידרה” (68), לפי אגדת האחים גרים על סיר הדייסה השופע, שאי אפשר לעצור בעדו - נותנים מקום לאותה נעימת הומור שהזכרנו (מוטיבים נוספים של הומור מצויים, למשל, בעמ' 97, 117, 143 ועוד).
מדי פעם מתגלה נעימה לירית, בעיקר בהתרשמות מיפי המראות - ראה, למשל, את תיאור הזוהר הדרומי:
תחילה הייתה זו אלומה של קרניים מפזזות, אחר כך הפכה לנחל־כסף גדול, שגוני זהב לוהט היו מעורבים בו. כל המראה נמוג והפך למערכת קשתות ירקרקות, כולן חדות ועזות. למעלה מהן כאילו הסתובבו סוללות על גבי סוללות של זרקורים, שקרניהן היו מפזזות בשמים בברק מתגבר והולך. גוונים חיוורים של ירוק, אדום, צהוב רפרפו על פני הדמויות המופלאות. כל השמים התעוררו לחיים. היה רמז־מה לנשיות באותן תנועות חינניות, המרפרפות. ישבתי והסתכלתי - ומיד שכחתי את חולשתי (171).2
בצד הליריות מופיעה ההגות - פעמים הרבה עולים הרהורים על ההרמוניה בעולם. למשל:
היום גווע. הלילה נולד - אולם מתוך שלווה גדולה. לנגד עיני נתהוו התהליכים והכוחות הבלתי־נתפסים של הקוסמוס, מלאים הרמוניה ודממה. הרמוניה - זה היה הסוד, זה היה הדבר שצף מתוך הדממה - קצב חרישי, צליל מיתר ללא דופי, אולי מנגינת הספֵירות.
אותו רגע לא היה בי כל ספק באחדות אדם ותבל. ליבי נמלא ודאות, כי הקצב הזה קבוע כל כך, הרמוני כל כך, שלם כל כך, עד שאי־אפשר שיהיה אך תוצאה של מקרה עיוור ולפיכך צריכה להיות תכלית הכול, והאדם הוא חלק מ“הכול” הזה ולא תולדה מקרית בו. הייתה זו הרגשה שיצאה מתחומי ההיגיון… (73).
ויש קטעים נוספים רבים הדנים בהרמוניה בעולם ומאירים את השקפת עולמו של בירד (90, 116, 119–120, 133–134).
גיוון נוסף בא מצד קטעי זיכרונות זעירים מחייו של בירד בעבר. דבר זה נעשה תמיד כבדרך אגב, לצורך איזה טיעון, מפני שתיאור חייו ואישיותו ועברוֹ כשהם לעצמם לעולם אינם נושא לדיון בשבילו. למשל, תוך כדי תיאור סדר היום של התצפיות הוא מעיר:
ביום המחולק באופן כזה לא נשתיירה אף פעם שעה פנויה. והרי הייתי תמיד אדם חסר־שיטה במקצת. מנהגי הרשלנות שלי היו ממש מביאים כליה על האנשים החיים בכפיפתי. ביתו של תייר משמש לו גם משרד, גם תחנת גיוס גם מפקדה ראשית וגם מחסן ראשי. ביתי היה התחנה שבה היו מצטרפות ומתפרדות כל משלחותי. הטלפון היה מצלצל בכל שעות היום והלילה… (79).
גיוון זה בהרצאת הדברים תמיד משתבר כקרן־אור דרך הפריסמה של אישיותו. אישיות זאת נקראת לפי האופנה של היום “הקול הדובר”, והיא נבנית בהתמדה בדרכי עקיפין, בעיקר בדרך של לשון המעטה: הוא מרבה לספר על חולשותיו הקטנות, על כישלונותיו, שגיאותיו, לבטיו, ומאחורי כל אלה צצה ועולה דמות של אדם אמיץ וחכם, עקשן ובעל כוח־סבל, נדיב ורגיש, בעל דמיון וחוש־הומור, אחראי ומצפוני - דמות מהימנה מאין כמוה. הספרות עשירה מאוד בדמויות שליליות מהימנות, אך ענייה בדמויות חיוביות. במיטת הסדום של 7 הדקות שהוקצבו לי, אינני יכול להראות במפורט איך נבנית דמות כזאת, שכמו ב“הזקן והים” הופכת לסמל של עמידת האדם מול קשיי קיומו - אבל אני יכול רק להעיד, שהיא עיקר הישגו הספרותי של הספר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.