רקע
ראובן קריץ
היש תבנית לחיים? (מסה)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: פורה; תשס"ו 2006

יש סופרים, שהמבקרים פסקו והכריזו, שהם “נטלו במישרין מן החיים”, ואכן יש עדויות המאשרות זאת, לכאורה: הם נשאו עימם תמיד פנקסים ורשמו שיחות, תיאורים, מעשים שהיו ואחרי כן הביאו חומר אותנטי זה בסיפוריהם. ובעצמם העידו, שסיפרו דברים כהווייתם, ושכנים וקרובים אישרו זאת… אומנם, החומר הובא תוך העצמה, בריכוז ובעיבוד, בזאת מודים הכול, אך מה בעניין התבנית שבסיפוריהם? הייתכן, שנטלו גם תבנית זאת - מן החיים?

תשובתנו: לא. אומנם ניתן ‘לגלות’ בחיים תבניות רבות, מודלים ומוטיבים, אך אין תבנית “לחיים כשהם לעצמם”, אלא אם כן אדם יצר אותה בדעתו.


איך אפשר לדעת? איך ניתן לדון בכך?


נביא להלן, בסגנון מסני־פיליטוני, שורת הרהורים - הֶחְבֵּרים וזִכְרות, אסוציאציות חופשיות ופרועות למדי, שיעלו דברים שנאמרו פה ושם בעניין זה: בפתגמים, באגדות, ביצירות ספרות והגות, באמונות ודעות… ונטען, שבכולם, במפורש או במרומז, מצטיירת איזו ראיית־עולם המצביעה על איזו תבנית בחיים. ועצם הריבוי של תבניות אלו יוכיח, שאין אחת ויחידה שהיא ‘האמיתית’.

הסגנון ההֶחְבֵּרי הקל הכרחי, שֶכּן - מי יעז להתמודד עם נושא כזה בכובד ראש גמור? הלא בעיה זו של “היש תבנית לחיים?” היא הנושא המרתק ביותר לספקולציות המערבות היבטים של דת ופילוסופיה, של סמנטיקה וספרות, פסיכולוגיה והיסטוריה, של פיזיקה, ביולוגיה ואסטרונומיה, של אסטרולוגיה ופָּרָא־פסיכולוגיה, ואף של חוכמת־חיים פשוטה. ומי יוכל לצאת ידי חובת כולם? ולעשות זאת על פי שיטה ולהצדיק את שיטתו?

אין ברירה אלא לקפוץ למים הגועשים ולהוציא מהם מכל אשר יעלה המזלג. ובכן…


כנראה כורח פסיכולוגי הוא, שבתוך השפע האינסופי של התופעות המתגלות לאדם סביבו ובו, ייצור לו האדם תבניות, ישליך אותן בדרך הפרויקציה על התופעות, ויטען, ש’גילה' אותן ב’חיים ממש'. זאת ואריאציה מרתקת של אגדת פיגמליון, שבה האדם יוצר את עצמו ואת עולמו בצלמו ומְחַייה ומְמַמש בדמיונו את הצֶלם, כי התאהב בו. וכבר המחישו זאת במשל: אם ניקח זכוכית מפויחת ונמחק את הפיח בקווים דקים המצטרפים לציור ונביט בעד זכוכית כזאת בכוכבים, נגלה, שהם ערוכים בתבנית הציור ששִׂרטטנו. על כן אין פלא, שכה רבים משוכנעים, שאכן “באמת יש תבנית לחיים, ועובדה ש…” וכאן יביאו ראיה לדבריהם, בלא לחוש, כמה סלקטיבי היה איסוף העובדות התומכות את דבריהם.

במילים ‘בחיים’ או ‘בעולם’ מתכוונים לעיתים לסדרי היקום בכלל ולעיתים רק לגורל האדם בפרט, אך לרוב מיטשטש קו ההפרדה בנקודה זו או אחרת. מי שדתי ומאמין ש“יש כוח עליון מכוון” ממילא מרגיש שיש תבנית, שיוצר העולם, כמו יוצר באומנות, העניק ליצירתו. אך מאחר שכל אחד בורא לו את אלוהיו בצלמו, אם מעט ואם הרבה, וכן כל דור וכל מסורת תרבות, ממילא רבים כאן הדגמים. מקסים גורקי כותב ב“ילדות”, שגילה שיש שני מיני אלוהים: אלוהי סבתא, שהוא זקן חביב ושכחן, ואלוהי סבא, שקפדן נוטר. והשקפות־העולם הלא־דתיות לובשות על פי רוב לבוש מטפוריקה־ותבנית הלקוּחות מן הראייה הדתית.

בין התבניות הנוגעות לאדם, שכיחה מאוד תבנית מסע־המבחן: “דע מאין באת ולאן אתה הולך” מתאר את מסע האדם מעפר אל עפר, מאפלה אל אפלה, כשהחיים נמשלים ליום אחד, שבו עובר הצל ממערב, דרך צפון, למזרח, ואשר האדם מהלך בו בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש, כמאמר הספינְכְּס. זהו “מסע ארוך לתוך הלילה”, שבו על האדם לְתַחרוֹת את הרגלִים ואת הסוסים, בלא לֵאות ותלונה, אך בעוברו בפרוזדור הארוך ניתנת לו האפשרות להתכונן - להתקין עצמו - למבחן שייערך לו בסופו, ואשר בו יוכרע, אם יוּתר לו להיכנס לטרקלין. בשביל אודיסיאוס היו החיים מסע ממש, כמו בשביל הארגנאוטים, וכמו בשביל כל אנשי דור המִדבר. המשורר הרומנטי טניסון מתאר את אודיסיאוס הזקן לאחר שובו לאיתקה משתעמם בביתו ומתכונן לצאת למסע חדש, מערבה, מסע חיפוש רומנטי ללא מטרה, חוץ מן המטרה האחת - לנדוד ולא להגיע. יוליסס של טניסון רואה את החיים כמסע־נדודים והחיפוש חשוב בהם מן המציאה, הגעגועים - מן ההגשמה. שירי הדרכים והסתיו של אלתרמן ב“כוכבים בחוץ” גם הם יש בהם מראיית עולם זו, אבל דרכים אלו עניות בפרשות דרכים, כי “על פרשת דרכים” הוא דגם קיומי, אכְּסיסטֶנציאליסטי, הרואה את הקיום האנושי כשרשרת ארוכה של מצבי־מבחן של בחירה, כשמדי פעם הוא טועם מחדש את הטעם המר של מי שנידון לחופש, תחושה, אשר מתוכה קראה המשוררת רחל: “הוי דרך החיים! בלתי צפוי בכול!”

ב“הפנקס פתוח והיד רושמת” נראים החיים בהנהלת־חשבונות של בנק, כשלכל לקוח חשבון עובר־ושב משלו, ומוטב שיידע תמיד את מצב המאזן שלו, כדי לחשב שכר עבירה כנגד הפסדה, וכדי להשקיע את הונו ואונו במצוות בטוחות, שהאדם אוכל את פירותיהן (הריבית) בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. אך לעיתים מצטיירת הנהלת העולם לא כבנק אלא כחנווני, הפנקס פתוח והיד רושמת בהקפה ועם כל תענוג שנלקח מן החיים יש לזכור, שכלום לא ניתן כאן במתנה, בסוף יש לשלם בעד הכול. תמונת המאזן ותמונת החנווני מתקשרות לתמונת המאזניים, שמתנודדות ביד אלת־המשפט קשורת־העיניים או בידי השַמָּש בבית דין של מעלה, ואין שוחד בבית דין זה, אך יש הכנה ארוכה וקפדנית של המשפט: “העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד”.

“אבינו שבשמים” בונה סיטואציה משפחתית, לעיתים נאיבית מאוד. האב מֶרכז המשפחה, כשם שיהוה או זיאוס־יופיטר או ווטאן או שיווה ראש וראשון באלים, אבי האלים או מלכם, אלוהי השמים והרעם, וכך גם האדם ראש הבריאה והראש - ראש האברים, והשׂכל ראש לנפש. האב־האל־המלך זן ומפרנס את כל ילדיו־ברואיו־נתיניו לא רק בטובו, אלא גם בחובתו, ועל כן יש טעם להזכיר לו חובה זו, “את לחם חוקנו תן לנו היום”. קשרי האב והבן, “עבותות של חושך”, הם קשרי דם שאי אפשר לנתק, גם המלך ליר, גם אבא גוריו לא הצליחו בכך, האב חייב לסלוח לבן האובד, אפילו כשזה מצהיר, כי “ישוב וימעל המעל”: העולם - כלומר: החברה - חייב לקבל אותי, דורש המשורר, לא מפני שאני טוב, אלא מפני שאני בן (אדם). גם סוסתו של מנדלי דורשת, שיותן לה לרעות במרעה ללא תנאים מוקדמים, בתוקף עצם היותה סוסה. יש לנו אב גדול, בנים, כולנו אחים בישו. כולנו השתתפנו בסעודה האחרונה, אכלנו מבשרו ושתינו מדמו, לכולנו חלק בחטא הקדמון, כפי שמסביר פרויד ב“טוטם וטאבו”. מרד הבן באב מסתיים בניצחון האחד, המסרס או אוסר ומרתק לסלע את יריבו, משליך אותו מן העולימפוס ליורדימפוס, לשאול־תחתית, ששם הוא ימלוך כהילל בן שחר שנפל משמים או כסמאל או כלוציפר, באיזון שהושג לאחר מאבק־בראשית, מאבק־אימים קמאי. מאז המאבק תבנית קמאית לכל סדר וחוק בארץ. אצל היוונים מרדו הטיטאנים, בני אוראנוס וגיאה, לאחר שאביהם השליכם אל הטארטארוס העמוק והאטום שבמדורי שאול, קמו עליו, מיגרוהו, המליכו את קרונוס, עד שמרד בהם זיאוס ושב והשליכם מן האולימפוס בברק וברעם.

ואילו “אימא אדמה” או “אימא רוסיה” יש בהן הדים מיתולוגיים לסיטואציה משפחתית, שבה לא האב עיקר, אלא האם. אם המאבק הקמאי חל בין האֵם הקמאית לאב הקמאי (שהיה גם בנה), מנצח החדש את הישן, אך הישן חוזר לעיתים בחזרה נצחית. והבן הנודד מתגעגע לא רק לזעם אביו, אלא גם לשובו אל חיק אימו, חיק החיים או חיק המוות.

יש משוררים, שבשעה שהם מטיילים “בשדה” הם חשים עצמם מקופחים, דורשים מן האם שתחלוץ שד לכל ילדיה, גם להם, והיה מי שהִרחיק מסעו עד “אדני השדה” וגילה בקנאה, שיש יצורי־אנוש שעדיין מחוברים בטבורם ממש לאימא אדמה ויונקים כוח ממנה, בדומה לאַנְטֵיאוֹס היווני. שירי המולדת של ימי העלייה השלישית שרו - לפי מנגינה רוסית - לכינרת “את תהיי לי לאימא ולאוהבת” ובכך הדגישו את הגוון האדיפאלי של סיטואציה זאת. כמו האב האוהב שלעיתים זועם ואכזר, גם האם לעיתים כך. באחת האגדות הפחות ידועות של האחים גְרים האֵם שוחטת ומבשלת והאב אוכל את הבת. יצחק גילה על בשרו את מסורת קורבן הבן, בת־יפתח גילתה את מסורת קורבן הבת, יחד עם איפיגניה ורחל המשוררת. הבן והבת יחד שיחקו - בהתנדבות - את תפקיד “מגש הכסף” והקריבו את עצמם למען אבא העם ואימא המולדת. אורֶסְטֶס המסכן נקלע בין האב והאם בריבם ונרדף בשל כך על ידי אֵלות הגורל, אבל התאומות אורה הכפולה פייסו ביניהם וחיתנו את הוריהן הגרושים, כמו הילד ב“חולות הזהב” שעוד ידובר בו, אם הקורא עדיין ילווה אותנו בקפיצות ההֶחְבֵּר הפרועות, ויקבל את ההצטדקות שלנו, שלא היינו מעיזים לקשר יצירות ספרות רחוקות כל כך זו מזו, אילולא הינחנו, שאולי עומדת איזו ראיית־חיים ו/או תבנית סיפורית משותפת (לרוב: לא מודעת) בין הרחוקות, ואז עשוי להתגלות - כמו בכמה סיפורי רומנסה - שהזרים והמתנכרים זה לזה בעצם אחים, אחיות, אח ואחות, אב ובן, בן ואם, בת ו… וכן הלאה, כל גוני הקשת המשפחתית.

הזכרנו, ש“אבינו מלכנו” רואה את הסיטואציה המשפחתית כתבנית־יסוד בחיים, כחלק בסדרי העולם, כשלב בסולם של סמכויות: אלוהים בשמים, המלך במדינה, האב המשפחה, הראש בגוף, השכל בנפש… לכאן שייכים כל הדגמים, הרואים הקבלה בין המאקרו־קוסמוס למיקרו־קוסמוס. מי שדיבר בימי הביניים - ועיין ב“שמונה פרקים” לרמב"ם, למשל - על הנפש הצמחית והנפש החייתית והנפש האלוהית שבאדם, ראה את האדם בעמדת ביניים, אך גם בנקודת־מרכז, כשהדוממים, הצמחים והחיות מתחתיו, המלאכים, רבי־המלאכים ואלוהים מעליו, הוא קיבל תכונה אחת מכל אחד מאלה, והרי 7 אברים, הוא משלים את המספר הקדוש 7, שהוא סוד הבריאה, 7 ימים, שבעה צלילים בסולם הטונים, שבעה נקבים בראש האדם, שבעה כוכבי לכת הסובבים את האדמה, 7 שהם פעמיים המספר הקדוש 3, ועוד אחד - האדם - בתָווך. כשהזמין גליליאו גלילי את התוכנים - האסטרונומים - של איטליה במאה ה־16 להביט במשקפת שהתקין כדי לראות כוכב לכת חדש, הם סרבו. כשתיקן עצמו, שאין זה כוכב לכת, אלא ירח של יופיטר, ראו בכך כפירה מסוכנת בסדרי הבריאה, והכנסייה איימה לשרוף אותו. היא ראתה עצמה כאֵם לכל מאמיניה, גם לבנים סוררים כגאליליאו, ועם זאת - עדיין בסיטואציה המשפחתית - ככַלה של ישו. כנסת ישראל גם היא ראתה עצמה כתינוקת שאלוהים מצא מתבוססת בדמה וגידל אותה כדי לחנך אותה לפי רוחו כפיגמליון, עד שהגיעה לגיל המתאים והייתה ככלה לאלוהים בימי ירח הדבש במדבר, אך לאחר שחטאה ולא שמרה אמונים וזנתה - רחמנא ליצלן - כזונה, נענשה והייתה כאלמנה זמנית, עגונה כמו עגנון, במצב קיומי אומלל של געגועים. האסטרולוגים והפָּרה־פסיכולוגים עדיין מחפשים ללא לאות דרכים במדבר הניכור בין האדם והעולם.

בתבניות אלו לעיתים האדם פרי האחדות־תוך־ניגודים שבין האב והאם, השמים והארץ, שלפי מיתוס קדמון היו אוהבים־יריבים, ועד היום, בשירים ובסיפורים ליריים, הם נושקים זה לזה באופק, לפני שהם נפרדים או מתמזגים עם השקיעה. אך לעיתים האדם כביכול יוצר - או, לפחות מאפשר - את היווצרותה של ההרמוניה הקוסמית, או - לפחות שבפחות - הוא פועל כמָשוֹשָה, כאַנטֶנה, “אוסף את הקרניים” או את הגלים, ומסייע בתיקון העולם, העברת הניצוצות בחסידות, בקבלה, באנרגיה הקוסמית־מינית האוֹרגוֹנית של וילהלם רייך, או כמו הילד עלום־השם של בנימין תמוז ב“חולות הזהב”, הרואה את קרני הזהב מדלגים מן השמים לארץ ומן הארץ לשמים, גם בלא סולם יעקב, והוא חש, שעליו לסייע להם בהעברת הניצוצות, שבלעדיו לא תיתכן האחדות הקוסמית, וכמובן הוא נענש על כך בבית הספר, המייצג חברה המתנכרת להרמוניה הגדולה של הטבע. רוסו, גיתה, ווֹרְדְסְווֹרְת וטשרניחובסקי - אחדים מרבים - הם פֶּה למחנה גדול של אנשים, שביקשו לבנות את חייהם בהרמוניה עם הטבע. מי שהציע במדרש ללמוד הלכות חיים ודרך ארץ מתרנגולים ומחתולים, הקדים מעט את מי שיעץ לליבו “חכה, עוד מעט תנוח גם אתה”, בהקבלה לפסגות ההרים, לאמירי העצים ולציפורים שביער, כולם משלימים בשלווה עם ערוב היום וערוב החיים, כשם שלֶנסקי השלים עם ערוב היום על האגם. לעיתים נדרש האדם העצל ללכת אל הנמלה כדי ללמוד מדרכיה, אבל לא חלילה אל הצרצר, לעיתים מתאונן מישהו, שצר עולמו כעולם נמלה, ושלוש הנמלים, ששוחחו על העולם כשנפגשו על אפו של איש ישן, עוד הספיקו לתהות על מקומן, לפני שג’ובראן חליל ג’ובראן מחץ אותן.

במאבק האוהבים־היריבים “הצור והגל” היו משל למשוררים רבים. היו שהזהירו את הגא והבוטח בעצמו כסלע, שייתן דעתו על הגל החותר תחתיו; והיו שציננו את להט המתלהב ברמז לגל המסתער על הסלע, כשהוא מכריז כביכול שיטביע את העולם, אלא שכעבור רגע שוכך קצפו. והיה מי שהמשיל לסלע את אהובתו הקרה, שהוא, כגל נכנע מחזר ומלטף את רגליה, ובדור המתירנות שלנו אף תואר הגל כ“נושק את מבושי השוניות”. רק טשרניחובסקי נשאר נאמן לדגם אחדות הניגודים והמאבק המוליכים להרמוניה וביקש ללמוד מן הגלים והסלעים, אך גם מענקי היער הלילי ב“נוקטורנו” את סוד החיים, שפאוסט שוחח עליו עם “רוח האדמה” ורחל המשוררת חיפשה אותו ב“אוויר הפסגות”, כשהיא חשה עצמה אחת עם הרוחות הגדולות ועם צריחת הנשרים. שגם גאולה ואביה האזינו להם ושרו להם את ההימנונות העינמיים בשפת עידו. בכל אלה, בצורה זו או אחרת, מתגלה תבנית של ראיית חיים המוצאת הקבלה בין האדם לַטבע.

לאחר שנתגלתה הזיקה שבין אורך המיתר וגובה הצליל, אך טבעי היה לשער, שהמוזיקה והמתמטיקה מבטאות את נשמת העולם המסתורית, שפיתאגורס, שפּינוזה ואיינשטיין עמלו (לשווא?) לפענח אותה ושין שלום חש אותה בכמה שירים.

מול תחושת ההרמוניה והאמונה ש“יש זיקה” מצויות תבניות של יתמות וניכור: ארץ ניתנה ביד רשע, משום שאין דין ואין דיין. ולא היה מעולם. “שִמעו, יהודים, השמים ריקים!” צעק רב מיואש לפני הכניסה אל תאי הגאזים. היה אלוהים, אלא שמת, הכריז זאראתוסטרא, כשנוכח, שלבני האדם לא נודע עדיין דבר מותו של האֵל, וחזר בכך על תבנית סיפורו של פלוטארכוס בעניין הקול המיסתורי שבישר את מותו של האל פאן בימיו של טיבריוס קיסר, סיפור שיורשי ישו ראו בו רמז לאדונם, ואשר חוקרי תבניות־סיפורים ראו בו גלגול לסיפורי אוזיריס, אדוניס ותמוז ותומאס מאן קלט אותו כמיתוס פרטי לסיפור יוסף.

אם לא מת האל, על כל פנים חלש הוא: ירד מנכסיו, עני כמו עמו, גרס ביאליק. שיש אלים חלשים היה ידוע מאז השתחווה דגון לפני יהוה השוכן בארון הברית ומאז התל אליהו בכוהני הבעל בשאלה, אם אלוהיהם לא ישן במקרה, או שיצא לעשות את צרכיו. האלים עצלים, סברו אחרים, ופילוסוף נוצרי הלניסטי מצא הסבר פשוט לַנעשה בעולם: אלוהים רע ואכזר בטיבו. וייתכן, שמשהו נשתבש במסורת המרד הקדמוני. לפי הגרסה היוונית לא כל כך חשוב מי סירס את מי והשליכו לשאול תחתיות, אך לפי הגרסה הנוצרית מרד הרע בטוב ולמזלנו נוצח והוכרע. לוציפר שׂר האור לא היה רע מראשיתו, רק גאה מדי ולא רצה לשרת, ועונשו היה מוגבל, הוא הומלך על העולם התחתון (תרתי משמע?) ומשם הוא מדי פעם שולח שליחיו לעולם לחולל איזו אינטריגה. אך מה תמונת העולם המתקבלת אם נהיה חשדניים ונניח, שאולי בכלל ניצח לוציפר הרע, שמיד הכריז, כרגיל בפוליטיקה, שהטוב הוא שניצח והרע הוא שהוכרע? הוא מתחפש מאז לאלוהי הטוב, מולך בשמו ומתעתע בבני האדם ונהנה מאיוולתם, שעדיין הם מאמינים שמוֹלך הטוב. אם כן, הכול מראית עין בעולם זה, ושוב אינך יכול לבטוח באיש ולא בחפץ. בסרטי הריגול מסרבים סוכנים חמי־לב לשוב מן הכפור, כי אינם מוכנים לבגוד ולהותיר שם את אהובתם, גם אינם יודעים עוד, מי לנו ומי לצרינו. מישהו מתחפש, הכול טועים בזיהויו, יש כפילים באמת וכפילים למראית־העין. שלמַי הסנדלר עשוי להופיע בציבור כשלמה המלך. למען הסדר המחבר סמי גרונמן אינו מניחו להיכנס להרמון, אך הציבור הוטעה ומתפעל לא מעט ממשפטי־שלמה המפורסמים, שאינם אלא משפטי שלמַי. בעצם זו חזרה על מעשי סנשו־פנסה מושל האי, שגם הוא די מצליח על כס־המשפט. אך בגרסה שבמדרש לא הסנדלר הועלה על כס־המלוכה למען בידור המלך, אלא סמאל השטן תפסו והשליכו ת“ק פרסה, כדי לשלוט בהרמון שלוש שנים תמימות, שבהן עשה שם “תועבות גדולות”, שביאליק לא פירט ב”ספר האגדה", אך המחפש במקור ימצא, שהסוטה עבר על איסורי תורה להכעיס ולתיאבון. מה היו מעשי העוול שחולל על כס המשפט נוכל לשער רק לפי משפטי שקראי ושקרוראי שופטי סדום. בעקבות זאת, גם השפחה שהציגה עצמה כבת־המלך, תוך התעללות בגבִרתהּ המושפלת, יצרה אב־טיפוס להמון סיפורים המבוססים על פער־במידע ועל טעות בזיהוי. אדגר אלן פו מתאר מבקר במוסד לחולי־רוח, המגלה שם סדרים מוזרים כל כך, שהוא חושד, שהמשוגעים השתלטו עך המוסד וחבשו את השפויים בסוּגָרים, אך עד מהרה מתברר לו, לבושתו, שטעה, עד שהוא שב ונוכח, שטעה בטעותו, ועד סוף הסיפור אין הוא והקורא יודעים, מי מטורף ומי שפוי, מי חופשי ומי כלוא.

כוחות אפלים עשויים לפרוץ פתאום אל חיינו. בחצות ליל סער הם מתיישבים מעל סף דלתנו בדמות עורב שחור, שנחת דווקא על ראש פסלה של פַּלַס אתֵנה אלת החוכמה, כדי לסמל בכך את ניצחונו של האי־רציונלי על הרציונלי ואיננו יודעים, אם לפנינו נביא, השטן או סתם ציפור. הכול סיפורים ספרותיים. אין ספק, שמאחוריהם עומדת תמונת עולם נטול ביטחון, שכולו תופעות מתעתעות, המסתירות את מהותן. צחוק הגורל, שבעולם־תעתועים זה הרֶביזור המדומה מגלה את השחיתות יותר מכפי שהיה מצליח לגלותה המפקח האמיתי, וצ’ינגיס קהאן, הקומיקאי היהודי, שנכנס כמו דיבוק אל מפקח המשטרה שץ, שוב אינו בטוח בזהותו, האם הוא נאצי בעל תסביך יהודי, או יהודי בעל תסביך נאצי (Roman Gary: The Dance of Genghis Cohn)

“שברו את הכלים ולא משחקים!” הוא מונח ממשחק המחבואים של ילדי הגן ומסמן טעות בזיהוי, אבל מקורו בקבלה. תורת הכלים השבורים מנוגדת לתמונת הכלים השלובים ומציירת עולם שמשהו יסודי נתקלקל בו: אמת, הייתה הרמוניה אי־אז, בששת ימי בראשית: היה עולם של בדולח ושל אור, אבל בגלל חטא קדמון זה או אחר נוּפַּץ ונשבר גביע הזהב (Ah, broken is the golden Bowl!), חלף תור הזהב, האור נגנז, ומעתה על האדם לסייע בהשבת העטרה ליושנהּ. עליו לאסוף את הרסיסים, להרים ולהעביר את הניצוצות דרך הקליפות וההיכלות המפרידים וחרף השׂטנים המקטרגים, עד שתשוב ותיכּון ההרמוניה. הפראנקיסטים חיפשו את הניצוצות בחטאים, כדי להשלים תחילה את הרע ולהביא בכך את הטוב בדרך דיאלקטית סתומה; החסידים מצאו את המוזיקה ואת הרבי הצדיק כמתווכים באיסוף הניצוצות, הזז גילה ניצוץ בכל אדם מישראל ובשלולית גנוזה, מנשקה גילה ניצוץ ברחמים הסַבּל, בסיפורו של פרץ אוספים לא ניצוצות אור, אלא טיפות דם של סבל האדם, כמתנות שוחד לצדיקים הנהנים מזיו השכינה. אך לעיתים עומד על תילו ארמון בדולח מושלם בתכלית השלימות והיופי, כלול בהדרו, ומתברר שהוא ריק. האור הרב שבו אור שווא וחינם, אור סרק, משום שהבדולח שלו אינו אלא קרח, ומלכת השלג של אנדרסן גם היא לימדה לקח לַנער גיא ולאחותו, כדי שיידעו מה קורה, כשחודר ניצוץ בדולח־קרח כזה ללב ולעין. ודאי, אלו יצירות שונות ומשונות זו מזו, אך משותף להן דגם העולם, שהאדם חייב לעמול בתיקונו. הסוציאליסטים והאוטופיסטים קיבלו דגם זה, וגם אחדים מן האינדיבידואליסטים. מקסים גורקי מתאר את ילדותו בכוורת, ובה הרבה דבורים מביאות כל אחת טיפת צוף מפרחים הרבה. הנמשל היה כנראה הוא עצמו, אך יכול היה להיות גם העולם, כלומר, החברה. ביאליק לעומתו תיאר את ילדותו כקן צרעות, שאליו כל אחד מביא טיפת רעל, כדי לקלקל את הטוב הטבעי. כולנו שותפים במפעל בניין גדול, בניין החברה או בניין האישיות שלנו. לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה. תמיד אחת ידנו עושה במלאכה והאחת מַחְזקת השֶלח. כולנו חוליות. לא נותקה עוד השלשלת.

מכאן דגם התפקיד, ואף זו ואריאציה למסע המבחן. למין האדם ככלל נועד תפקיד בעולם, ולכל אומה, ובייחוד לעם הנבחר, כגון היהודי, הגרמני, הרוסי, מצפה תפקיד בקידום מין האדם, היוונים באו לעולם כדי להביא את היופי, הרומאים - את החוק, היהודים - את הצדק… אך גם לכל פרט נועד תפקיד חשוב בעמו, אשריו אם מילא אותו כיאות והקדיש לו את כל חייו: dulce et decorum est por patria mori, טוב למות בעד ארצנו.

למלא תפקיד, לשחק תפקיד. כל העולם במה וכולנו השחקנים. גם כאן דימוי התפקיד במרכז: על כל אחד לחוש, שהוא חלק מן ההצגה, אַל ינסה לגנוב אותה, עליו למלא את המוטל עליו לשביעות רצון הקהל והבמאי. משוררים וסופרים לא מעטים בחרו דווקא בתפקיד המוקיון, ומי שהצליח לרמוז, שבכך הוא מבטא אמת עמוקה על העולם, כמו השוטים של שקספיר, קראו לו ‘עמוקיון’. משוררים דתיים רבים, מהופקינס עד טמקין, ראו את תפקידם כתפקיד המשרת, שהאדון הטיל עליו שליחות ארוכה ומייגעת, ואל הצהרת נאמנותם מתגנבת תדיר נעימת תלונה. גם עגנון לא התענג הרבה על השליחות ופקפק, אם קודם עליו להביא לדואר את המכתבים־באחריות, שהופקדו בידיו, או שמא עליו למהר ולהשׂביע את רעבונו בפת שלימה. קשה להשׂביע את רצונו של השׂר, שהטיל על החייט לתפור לו מלבוש, ובת־נפשו של החייט, שמלבושה נשרף באש נר הנשמה ביום הכיפורים, נשארת עירומה בקור, כשהיא מתכסה בשערה, כמו הנערה היפהפייה האילמת שפוגש המלך הצעיר עירומה ביער של האחים גרים. לעומת זאת אוהב הסוהר הצעיר של יהושע את המשימה שהוטלה עליו - לשמור על בית הסוהר מול גאות הים - בכל נפשו, ממש לפי פירושו של רבי עקיבא, כלומר, אפילו כשנוטלים את נפשו, כמעט כמו מפעיל מכונת הצדק במושבת העונשין של קפקא, בפירוש מטורף של: “טוב למות למען הצדק!” גם על גיבורי “מול היערות” ו“שלושה ימים וילד” הוטלו משימות, אף כי לא מוזרות־מטורפות כל כך כמו זו שמתנסה בה המסַפר ב“מסע הערב של יתיר”, והם מצייתים תוך התמרדות, בעוד שפועל היציקה פשוט מתעלם מן התפקיד ונוסע הביתה, לנום את תרדמת היום, כמעט כמו “אלכסנדר המאושר” בסרטו של אִיב רוֹבֵּר.

וכדי שלא יתעצל המשרת במילוי תפקידו, מזכירים לו, שיש לו אדון שאינו גורע עין - ודע, כי יש עין רואה ואוזן שומעת (אף כי יל“ג פקפק בכך ב”בין שיני אריות"). האח הגדול צופה בך. מכאן הפארודיות והסאטירות על סיטואציות של מילוי תפקיד. רבים המשרתים של שני אדונים ויותר, המערימים על האדון בקומדיה לא אחת. בחוות העבדים, שבה המשגיח, בעל עין הזכוכית, מניח את עינו על השולחן, כדי שתשגיח על העצלים בהיעדרו, נמצא האמיץ, שמתגנב ומכסה את העין. אך המשרת האמיץ באמת אינו מתחמק בשעת המבחן, וברגע של אמת הוא קונה את עולמו בשעה אחת, ברגע אחד. אז יודעים למי צלצלו הפעמונים, ועל שלגי קילימאנג’ארו, כשחייו הקצרים והמאושרים של מר מאקומבר מגיעים אל קיצם, מתברר, מי גבר, ומהי דרך גבר לאהוב ו/או למות ו/או להגיב על בגידת אשתו.

אך לעיתים המשרת אינו אלא חוכר או שומר, אשר קיבל מאלוהים או מאיזה שׂר־גורל נעלם משהו לפיקדון. הנמשל למשל הוא על פי רוב הנפש או האישיות. לעיתים עליו להיות מוכן (“אתה מוכן?” שאל הקול בדמי הליל) להשיב את הפיקדון לבעליו כתומו, ברגע שיידרש, כפי שהסבירה ברוריה לרבי מאיר, אך לעיתים הוא קיבל אותו לחכירה, חלקת אלוהים הקטנה, למשך שבעים שנה, ועליו לטייבהּ ולטפחהּ ולשכללהּ. הנרי ג’ימס צייר כך את הפורטרט של הלֵידי שלו, ודומני שגיתה ראה כך את אישיותו, אם לשפוט על פי מפעלי הפיתוח, שבהם סיים פאוסט את חייו. אך יש גם משוררים, שמניחים את גן נפשם שיצמח פרע, והם מתנערים מכל תפקיד. הם מפרש לבן בודד, המניח לרוחות־ים ורוחות־ליל לטלטל אותו ימים רבים על פני ימים רבים, וחזרנו אל תבנית המסע, מסע החיפוש ללא מטרה. אגב, גם משרת נושא לפיד, המחפש את האדון בכל חמישים שערי הטירה ואינו מוצאו, וכשכָבֶה הלפיד ונושאו צונח על מפתן שער החמישים, מתברר, שזה על מפתן הבלימה. גם ק. לא הצליח לראות את פני אדון הטירה, כשם שיוסף ק. לא זכה לראות פני שופטיו כדי לעמוד על חוקיהם. ואילו הילדה, שחיפשה את הקוסם בארץ עוץ, אכן מצאו אותו לבסוף, אך אוי לעיניים הרואות קוסם כזה!

מה לכל אלה ולתבניות החיים, ישאל הקורא קצר־הרוח. אנו טוענים, שמאחורי כל אחת מן היצירות שהזכרנו, עומדת ראיית חיים מודעת או לא־מודעת, וניתן במידת מה לשער מהי. וניתן לשער, שאילו נשאל המחבר על ראיית החיים שלו, היה מצטדק ומצדיק אותה ברוב המקרים בטיעון משוער: ככה זה בחיים. ההשקפה־והתבנית שגיליתם אצלי לקוחה מן החיים. ורצינו להצביע על ריבוי הצבעים והגוונים של הראיות השונות בעזרת רמזים קצרים ליצירות רבות.

למשל, “עת לכל חפץ” - נשמע כעצה טובה של חוכמת־חיים ותו לא. אך אם ננסה לשער, איזו ראיית חיים או תבנית עולם עומדת מאחורי אִמְרה תמימה זו, נגלה תמונה קודרת ופסימית: הרי זה הארמון, שהאדון נטש אותו, בעוד המשרת מוסיף וממלא את תפקידיו בסדר מכאני. העולם דומה לשעון, ועליך להתאים עצמך לתקתוק גלגליו, כי כבר נקבע ואין לשנות: יש עת לכל חפץ, עת ללדת ועת למות, עת לטעת ועת לעקור נטוע. השורה הארוכה של עיתות חוזרת על עצמה בעקשנות מונוטונית 28 (עשרים ושמונה!) פעמים ואופיינית לפסימיזם העמוק של קהלת. עת לחשות ועת לדבר, אך אין עת לשאול למה ומדוע ואין עת לקבל תשובה על כך. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש, סובב סובב הולך הרוח בחזרה אינסופית רעה.

גלגל חוזר הוא בעולם. מי שהיום למעלה, אל יַשלה את עצמו ואל יתגאה, כי סופו לרדת. מי שחושב שגילה דבר חדש, אל יַשלה את עצמו, כבר היו דברים מעולם. “מה, השטויות האלה עדיין באופנה?!” רגז פרידריך הגדול בימי זִקנתו, כשתפס זוג מתעלס בגן הארמון. כן, הוד מלכותו, והם יהיו באופנה תמיד, עונים הפסימיסטים והאופטימיסטים במקהלה אחת ובשני קולות: לפסימיזם של החזרה האינסופית הרעה, חסרת הטעם, יש כפיל אופטימיסטי: החזרה האינסופית הטובה, die ewige Wiederkehr des Gleichen שבה מצא ניצשה את חיוב החיים. לא נותקה עוד השלשלת, אבל הפעם אין המדובר בשלשלת הלאומית ממסדה של יוספוס עד מסדה של למדן, אלא בשלשלת קוסמופוליטית, שבה יום ליום יביע אומר ודור לדור יחווה דעת, ומה יחווה, אם לא אמת זו של מעגלות החיים, המעגל הקטן מיום ליום, הגדול ממנו - עונות השנה, הגדול ממנו: חיי אדם. לידה, התבגרות, זיקנה, מוות, אך סביב ערש הדווי של הסב עומדים האב, הבן והנכד ובנות זוגם, שימשיכו כל אחד במעגלו ובמעגל דורו, והמעגלים משולבים כבסמל האולימפיאדה. המקבל קצב חיים זה והמסתגל אליו, מגלה, שהחופש האמיתי הוא קבלת־הדין של הכורח הביולוגי, והוא מגיע להרמוניה השלימה, הרמוניה של השלמה: “פַאנְטָה רְהֵאִי” לימד הֵירַאקְלֵיטוס האפל, שבכל זאת מגיע לו להיקרא הַבָּהיר, כי האמין, שקבלת החלופיות והניגודיות מוליכה לגילוי ההרמוניה של תבונת העולם.

מדֶגם אחדות־הניגודים עולה דגם המֶזג. העולם מזיגה של עפר, מים, אויר ואש, סברו הקדמונים, ואֶמְפֶּדוֹקְלֶס ראה בהם גם את מרכיבי הנפש. אדם שנתמזגו בו ארבע הליחות מזיגה נכונה, אינו טיפוס (“הוּמוֹר”) סאנגויני או כולרי, פלגמאטי או מלאנכולי, אלא הוא טוב־מזג, כשם שהאקלים הממוזג הטוב באקלימים, כפי שגם מסביר החבר לכוזרי, כדי לשכנע אותו בעדיפותה של ארץ־ישראל על כל הארצות. יש ללכת בשביל הזהב (“המידה הממצעת”) יועץ גם הרמב"ם, לפי שהטבע אוהב את המזג הממוזג, אשרי הילד שהוריו ניגודים, טענו גיתה, יוסף קלוזנר ועמוס עוז, כי הילד, אחדות הניגודים, יגיע להרמוניה. ושניאור תיאר זוג ניגודים אידיאלי כזה:


היא - פלג מפטפט עם בועות מזהירות, / הוא - יער עם צללים ודממה;

היא צהובה כזהב ולו קווצות שחורות -


ואין ספק שהיו מולידים את האדם העליון (שהלא כה דרש זאראתוסטרא מן הזוגות, לא להתרבות, אלא להתעלות!) או את המשיח, לולא רצח אותם הבעל הקנאי, המייצג עולם מעוות, שאינו ראוי לגאולה.

“אדם אני, ושום דבר אנושי אינו זר לי” - מי שאמר זאת האמין אף הוא בתורת המזג, אף כי בשינוי־גרסה: לא המזג המאוזן, אלא השלם הוא האידיאל, רק מי ששום דבר אנושי אינו זר לו, הוא אדם במלוא מובן המילה. האמלט היה מוכן לגלות עולם ומלואו בקליפת אגוז, או - לפי פירוש אחר - להסתפק בקליפת אגוז כי גילה בה עולם ומלואו, וגם ארנסט הֶקֶל סבר, שכל פרט חוזר בקיצור על תולדות הכלל (האוֹנטוֹגֶנֶזה חזרה על הפילוגֶנֶזה), והיו פיזיקאים שקיוו, שפיענוח סודות האטום יפתור את חידות הקוסמוס.

אך המחפש את המזג הנכון או השלם, לעולם אינו מוצא את מבוקשו מיד, רק באגדות זוכה איוואן שטיא או בן המלך הצעיר ללא יגיעה במה שאחיו הבכירים יגעו בו לשווא, ורק המשוררים זוכים ללא יגיעה בחסד המוזות: בעמק הבכא קיים כלל הברזל של “רק אם יגעת ומצאת - תאמין”, זהו הדגם של trial and error, מסה ומעש, ואין מעש ללא מסה. רק לאחר תעיית־טעויות מגיע האביר אל הארמון, האוהב אל האהובה, המדען או הבלש - אל האמת. “שבע יפול צדיק וקם” לובש פירוש חדש של: רק אם נפל וקם שבע - הוא מגיע לדרגת צדיק. וזה היבט חדש של הבחינה: רק הזהב שבחנוהו (צרפוהו–שׂרפוהו) הוא־הוא הזהב הטהור. כך בחן אלוהים את אברהם ואת איוב בפרט, ואת עם ישראל בכלל, ואת כל צדיק – ורע לו, ואולי כל אדם, שהוא - לפי קְיֶירְקֶגוֹר - תמיד ועקרונית במצבו של אברהם, שאלוהים ניסה אותו בניסיון כה אכזרי, לא כדי לבדוק, אלא כדי להשביח, כי את אשר יאהב יוכיח, וחביבין ייסורים, ויפים לתורה חיי הצער, ויצירת־אמת נולדת רק מתוך סבל, ואשרי המשורר שהייתה לו ילדות קשה, רק שנות הלימודים ושנות הנדודים, שנות המסה, מביאות את וילהלם מאייסטר (ואת רוב סופרי ישראל, אליבא דיוסף קלוזנר) אל ההרמוניה והמעש של שנות ההוראה.

כי החיים אינם אלא תהליך של צמיחה. חייו של האומן כאיש צעיר אינם סוגים בשושנים, אך הוא צומח, וכן דֵיויד קופֶּרפילד או ז’אן כריסטוף או היינריך הירוק. אילו סיים ביאליק את ספיח, ודאי היינו זוכים לראות את שמואליק צומח כאילן שגדל בברוקלין. דרך כישלונות מדומים, זמניים, הם מגיעים אל ההצלחה הסופית, בעוד שחבריהם, בסיפורי הצמיחה שנסתלפה או בסיפורי ההידרדרות מגיעים לאחר הצלחות מדומות אל הכישלון הסופי: נוח נשאר מאחורי הגדר ומחמיץ את סיכוי הצמיחה, רפי של דן בן־אמוץ שוב לא ישים זין על שום דבר, אחרי החגים יתפורר הבית של קנז: מפלת בֵּית אָשֶר היא סיום הגיוני־רציונלי של עלילה אי־רציונלית, המתרחשת בעולם שהשקיעה היא חוקיותו הטבעית.

על הטעיות והתעיות בדרך הצמיחה אנו שומעים בסיפורי הוידוי: אוגוסטינוס הקדוש ורוסו, אנדרה ז’יד ופנחס שדה, כולם מזכירים את חטאיהם לתיאבון ולהכעיס, ולפעמים, כמו המרקיז דה־סאד וקאזאנובה, הם מתגאים בהם לא מעט או שהם רומזים בצניעות, שבעצם הם לא מתכוונים אלא לספר על חיי דורם, אך מה לעשות, שהם עמדו במרכזם: העולם של אלמול. ימים, שנים, החיים.

סיפורי הווידוי הם גם סיפורי הרפתקאות במסע החיפוש, ונשלם המעגל, כי סיימנו במה שפתחנו, עוד תבנית מתבניות החיים.

והיו משוררים, כגון מוריס רוזנפלד ונתן יונתן, שהעלו את תבניות־החיים־והעולם השונות בשיר אחד: ואם העולם אינו אלא גן - גם אני רוצה לטייל בו ולקטוף פרח לאהובתי; ואם העולם אינו אלא משתה - גם אני… ואם העולם אינו אלא מקום־מנוחה…אבל אם העולם הוא שדה־קרב… ובגירסה יותר לירית: אם העולם הזה הוא ים, אליו הולכים כל הנחלים… אם העולם הזה הוא חוף… אך זה ריבוי תבניות רק למראית עין, ובאמת התבנית אחת: אני רוצה את חלקי בעולם, על הטוב והרע שבו, ומגיע לי, כי אני בן אדם, כולנו בני אדם, ולכולנו יש חלק.


ומה המסקנה מכל שהובא לעיל?


אינני טוען, שכל אלה “רק דעות סובייקטיביות”. אדרבה, האמונות והדעות אומנם צומחות מתוך הווייתם של האנשים, אך אחרי כן, בזיקת־גומלין דיאלקטית, הן חוזרות ומשפיעות על הוויה זו, נמצא, שהן כוח ריאלי, אובייקטיבי, הפועל בעולם. אני רק טוען, שכאשר אנו מגלים תבנית בספרות, לא יצאנו ידי חובתנו בהסבר: “המשורר נטל תבנית זאת במישרין מן החיים”. גם החיים הם - או לפחות עשויים להיות, במידת־מה - כעין יצירת אומנות, שלאדם חלק בעיצובה. ואם נגלה איזו תבנית הן ביצירתו של המשורר והן בחייו, ייתכן, שלא זו ילדה את זו, אלא ששתיהן צמחו - תוך זיקת גומלין - מקרקע גידול אחד.

אך גם מי שיחזיק בדעתו, שיש תבניות לחיים, והן קודמות להוויית המשורר ואולי אף באיזה אורַח מסתורי הן קודמות לכל הוויה אנושית, גם הוא יצטרך להודות, שהן זכו לניסוחים כה רבים וכה שונים, שאם המשורר לא יצר, על כל פנים ודאי שבחר, והוא בעצם היינו הך, כי כל יצירה בעינינו אינה יצירת יש מאין, אלא בחירת חומרים וצירופם.

המלצות קוראים
תגיות