רקע
ראובן קריץ
מפתח לסיפורי שופמן: עזר למחקר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: פורה; תשס"ו 2006

המפתח מבקש לסייע לבא לעסוק בסיפורי שופמן. כלולים בו כל הסיפורים שב“כל כתבי ג. שופמן” (בחמישה כרכים, הוצאת דביר ועם עובד, 1960). לא נערכה הבדלה בין ‘סיפורים’ ו’רשימות', אשר מבקרים אחדים נוקטים בה, אך לא נכללו במפתח כתובים, אשר שופמן בעצמו כינס אותם במדורים “דברי עיון” ו“להולכים”. כאשר כלל הופמן תחת כותרת אחת סיפורים אחדים, כגון ב“באגף הכירורגי” או ב“עוללות”, הובאו סיפורים אלה כאילו היו עצמאיים, ושייכותם לכותרת שנכללו בה צויינה בסוגריים.

סדר הפריטים בכל ערך: לאחר שם הסיפור (לפי הכתיב של שופמן) מובא מראה המקום שלו, תחילה הכרך באות ואחריו מספר העמוד. להלן באים פרטים על הרקע, הנושא, העניין והחיווי, בסוגריים ניתן אורך הסיפור בעמודים שלמים מעוגלים, כלומר, בסיפור שאורכו עמוד וחצי תופיע הסִפרה (2). לבסוף מוצעת הבחנה בעניין תבניות המבנה המצויות בסיפור, לעיתים גם מודגשים מוטיבים חוזרים. המפתח כולל 466 כותרות. הכנתו חייבה 466 ניתוחים והגדרות־מיון.


“אבי תמרה” - ב 228. בת ואביה. כשטוב לבת, האב מיותר, כשרע לה האב דרוש. (2). פואנטה: אליטראציה. אנטיתזה. מן המילולי למושאל.

“אביב” - ב 259. אוסטריה. כפר. כושר האדם הזקן להתחיל מחדש. (השווה: “בראשית”). ראיתי - והרגשתי: ראיתי איכר זקן העתיד לקחת לו נערה צעירה, והרגשתי את האביב. (2). פואנטה: שֵם. סיטואציה ותגובה.

“אביבה” - ג 259. ימי המלחמה. תל־אביב. פורטרט של עוזרת מעדות המזרח. שורת אפיזודות ומכנה משותף: השקפת החיים שלה. סיטואציה ותגובה. אין תבנית ברורה.

“אבישג” - ג 238. שם וכאן: זיכרונות ילדות בחו“ל ובכפר ערבי בא”י: היופי הזה לא בשבילנו, הוא נועד רק למלך, “יחי המלך!” (2). פואנטה של הפתעה: הקבלה. סיטואציה והערכה (תגובה רגשית). קפיצה לזווית ראייה לא־צפויה. מן המוחשי לסמלי.

“אבנים” - ג 182. קיבוץ. הקבלה בין תוגת האבנים ותוגת קורבן הנעורים. (2). פואנטה מקשרת ומסכמת, על דרך ההשלכה. הקבלה. מן המוחשי למטאפורי.

“אבנים עגומות” - ג 253. ישראל אחרי השואה. העבר והעתיד חיים בהווה. גם בדוממים (השווה: “עששית הנפט”, “וינר־נוישטט”). (2). פואנטה. רעיון מקורי ולא־צפוי כהכללה או הרגשה הנובעת מן הסיפור. סיטואציה והסבר. אנטיתזה והקבלה.

“אדם בארץ” - ג 5. אוסטריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה. רשעות ואלימות בכפר. החיים מגיעים לשלמות מתוך סבל ודרכי עקיפין. (28). פואנטה. פרדוכס. שרשרת אפיזודות. הפואנטה מסבירה את עקרון הארגון. הרבה יסודות חוזרים.

“אדם על אופנים” - ב 305. אוסטריה. בכפר. עוני. עיקול הרכוש. בית הדין פועל גם מחוץ לבית הדין: לא ע“י אדם אימתני, אלא ע”י אדם אפור, שנעשה מפלצת בתוקף שולחו ושליחותו. (2). פואנטה: הפרט המשלים את התמונה. אנטיתזה.

“אדמת נכר” - ב 214. שטייריה, אוסטריה. בכפר. אחרי מלחמת העולם הראשונה. שורשיות. לרוסי הזקן יש הרגשה יהודית במקצת, כי הוא בגולה. היהודי לעומת זאת הוא בעל הבית. (2). אנטיתזה. תמונה קטנה. פואנטה קלושה, המאירה תמצית הבעיה.

“אהבה” - א 216. בערים שונות באירופה. צעירים ונשואים. תעתועי האהבה. אהבת נשים ואהבת גברים. האהבה האמיתית - בין גברים. (16). יותר מ־20 מוטיבים חוזרים. מבנה מעגלי. אנטיתזה והקבלה.

“אויר בראשית” - ה 66. בישראל. עמידה בתור ונסיעה באוטובוס. ההמתנה בתור מקבלת משמעות מטאפורית. הנוף בנסיעה מתואר במונחים מן התנ"ך. (1). תאור נוף ופואנטה: השֵם. אנטיתזה. זיכרה לא צפויה: פסוק.

“אור” - ד 8. ניצוֹל השואה מגיע לא"י. “לחסות בצילנו הוא בא, ובצילו חוסים אנחנו”. (1). פואנטה: הכול מכין אפוריזם, פרדוכס ואנטיתזה בסיום.

“אור חדש” - ג 47. אוסטריה. עליית הנאצים. החברה פישר תובעת את קלימנט לדין, אך כשמחסן הרהיטים שלהם עולה באש, נזרק אור חדש על אחדות היהודים. אין המדובר בתיאוריה של ההיסטוריה, רק בקירבת אדם לאדם. (12). פואנטה: מימוש, פיתוח ניב. אפוריזם לסיום. שורת אפיזודות ובה הרבה יסודות חוזרים המתקשרים זה לזה.

“אורות באופל” - ב 138. בעיר הפולנית שלפני מלחמת העולם הראשונה. פליטים. במאסר. זנות. העולם חוזר על עצמו. הנידון להיכשל נכשל תמיד. (5). 3 אפיזודות מתקשרות במוטיב־מנחה תימאטי: הוא רומה ונתאכזב.

“אורח” - ה 18. תערוכת הנשק. על־זמני, על־מקומי. הזקן הפנה עורף לנשק והביט ביונים. אולי היה זה ישעיהו בן אמוץ? (1). פואנטה: של הסבר. סיטואציה והסבר.

“אורשה” - ג 172. העיר אורשה אז וכיום. הרחובות והמשעולים נראו בחלום כפי שהיו, פרט לדבר אחד. (1). (השווה: “בית הקברות במדרון”, “הכפר הראשון”). פואנטה דו־משמעית (פרט מטונימי). אנטיתזה.

“אח” - א 257. צעירים בעיר ובטיול בהרים. תעתועי האהבה. נורד נוקם במונדק את התאבדותה של ליורקה. (5). מבנה מעגלי. פואנטה המשלימה את המעגל ומצביעה על הארגון. אנטיתזה. יסודות חוזרים רבים. מן המוחשי למושאל.

“אחד בכה” - ה 63. בית הבראה לילדי מעברה. כולם שמחו ואכלו, אחד לא אכל ובכה, כי התגעגע הביתה. (1). ציור קטן. אנטיתזה. פואנטה (פנייה). סיטואציה והסבר. סיטואציה ותגובה.

“אחד במאי” - ג 197. פעם העיר הייתה סימפאטית, אחרי כן נטמאה. (1). אנטיתזה. פואנטה המשלימה תבנית מעגלית, א–ב–א.

“אחות” - ב 210. על־זמני, על־מקומי. בין אח לאחותו. האהבה האמיתית בין אח לאחות ולא בנישואין. (2). מעגלי־אנטיתטי. פואנטה המשלימה את התבנית.

“אחי מת” - ב 250. על־זמני, על־מקומי. קודם חשבתי שהעולם חסר־טעם, אח"כ ראיתי שהוא נפלא. (1). פואנטה. אנטיתזה.

“אחיה הקטן” - ג 256. לכאורה בישראל, בעצם על־זמני ועל־מקומי. הנער לא רצה לומר מה שֵם אחותו (כי ידע איזה אוצר היא? כי ידע שאם יאמר, תופר האידיליה? כי רבו השואלים?). (1). אנטיתזה. פואנטה לא מובנת או רב־משמעית, הגורמת לקורא לנסות כוחו בניחושים.

“אחיות לנו קטנות” - ה 41. על־זמני ועל־מקומי. נוף וחרדה במלחמה. (1). תמונה קטנה. הנושא (רצינות המצב) מודגם ב־4 תמונות זעירות. פואנטה: מטאפורה ושינוי בזווית הראייה (פנייה). או: הכללה ו־4 הדגמות.

“אחרון” - ג 105. זיכרונות הילד מן העיירה ומתל־אביב בהווה. בעלי המלאכה ממשיכים במסורת העבר. גם הקבצן. הם מייצגים את העבר הבונה עתיד. הוא - את ההורס עתיד. (2). שני חלקים: הראשון סובב סביב הנושא “פטישים”, השני - סביב “קבצנים”. פואנטה: מן המוחשי למושאל - הפטיש והעצירה. אנטיתזה והקבלה. היבט חדש בהערכה. ספק אם זה סיפור.

“אחרי הרעש” - א 97. בצבא הרוסי, בפרעות. היהודי האנטישמי, כדי להגן על עצמו. הסתאבות ‘אנושית’. (5). (השוואה: “על המשמר”). תמונת הווי קטנה. מיצוי בעיה גדולה באפיזודה קטנה. הדגמת פרדוכס. פואטנה (מיצוי).

“אימיטטור” - ב 207. אוסטריה (?). בכפר. החקיין, כשהוא מחקה את החזיר, מתלקח בעיניו הניצוץ האנושי־אלוהי. (1). פואנטה (פרדוכס). משמעות מטאפורית.

“אין לי נעליים” - ב 25. (“באגף הכירורגי” ג). רְאו איזה בריות יש בעולם! איפוק: כמה סָבל זה, ואיך הוא יודע לעמוד בכך! (3). תמונה קטנה (פורטרט). פואנטה (מיצוי. דיאלוג שנון הממצה את המשמעות). סיטואציה ותגובה.

“אין מה לראות!” - ג 163. על־זמני ועל־מקומי. השוטר הנצחי, השוטר הפילוסוף, מול כל הזוועות. (2). פואנטה: מן המוחשי לסמלי. אנטיתזה. סיטואציה והכללה.

“אינני!” - ג 118. שָם וכאן: בחו"ל הוא היה תקיף, בארץ נשתפל מעמדו, אך לבסוף שב ונעשה תקיף. (2). פואנטה המשלימה תבנית מעגלית של א–ב–א. הדגמת פרדוכס, השלילה מעידה על החיוב: המכריז על עצמו שאיננו - מעמדו איתן. יסוד של אנטיתזה.

“איש המרתף” - ב 284. באוסטריה, בכפר. פחד מאלימות. הברבר הוא דווקא איש התרבות, מיהו איש המרתף השוכן בלב כולנו? (2). פואנטה. אנטיתזה. מן המוחשי למושאל. ["איש המרתף גם תרגום שֵם רומן של דוסטוייבסקי].

“איש התלתלים” - ב 313. אוסטריה? בכפר. תחילה הוא נראה ביבלי (תנ"כי), והתברר שהוא ארצי. (1). פואנטה: אנטיתזה.

“אך זאת היא עיר והדרה!…” - ב 311. אוסטריה. בכפר. (1). הכללה והדגמה. אנטיתזה. ספק אם זה סיפור. קשה לסווגו. אולי צריך להניח פואנטה סמויה של “אתה מספר לי?!”

“אכן גדולה הארץ…” - ג 255. ישראל. מלחמה. (1). מהיבט אחד הדבר כך, אבל מהיבט אחר - נהפוך הוא. פואנטה: אנטיתזה.

“אכספרסיוניסט” - ג 151. מהווי מלחמת העולם השנייה. תל־אביב. קודם חשבתי, שהוא אכספרסיוניסט, אח"כ התברר שהוא משוגע. קודם חשבתי, שהוא רואה את הדברים אחרת מאיתנו, ואכן… (1). פואנטה: אנטיתזה והקבלה. שֵם הסיפור מצטרף ליצירת הפואנטה.

“אל הים, אל הים…” - ג 75. על זמני ועל מקומי. האומלל שונה בתכלית מן המאושר - ודומה לו. (1). פואנטה: ארגון מחדש. אנטיתזה והקבלה. פרדוכס.

“אל השלגים” - ב 194. אוסטריה. ברכבת לזֶמֶרינְג. הווי גלשנים. אני אהבתי אותה, היא - אותו, הוא - את גלשניו. ראיתי - הרגשתי, הרגשתי שהיא מרגישה. לכאורה הכול סביב הנושא ‘שלג’, למעשה סביב הנושא ‘אהבה’. (1). סיטואציה והכללה. אנטיתזה. מן המוחשי לסמלי. פואנטה המשלימה תבנית זו.

“אל מעבר לגבול” - ג 122. אוסטריה. עליית הנאצים. אתה רוצה לעזוב את אוסטריה, שפעם כל כך רצית לבוא אליה. (2). מוטיב מַנחה או מעגל א–ב–א. יסודות חוזרים. פרדוכס. פואנטה המשלימה את התבנית.

“אל־עלמיין” - ה 44. א“י, 1942. אנחנו חששנו. והם קיוו שיהיה כך וכך, אבל לא היה כך! לכל החיילים הנכרים שנפלו שָם חלק בתקומת ישראל (1). פסוקי תנ”ך. אנטיתזה והקבלה (בין בחוריו של אוקינלק ולוחמי מלחמת השחרור). שֵם המקום נעשה סמלי־מטונימי.

“אל תאמין בעצמך!” - ג 124. אוסטריה, בכפר. עליית הנאצים. מעולם לא דָרך האיכר בשדה, אפילו כשתְקפוֹ נחש. אבל כשפגש את ידידו היהודי – דָרך. (1). אנטיתזה, פואנטה מוזרה של פסוק, המקבל משמעות אירונית, לכאורה צריך היה להיות הסיום: “אל תאמין בחברך…” וגו'. אך כאן כנראה המשמעות: לעולם לא תדע, עד כמה כוחך גדול.

“אלוהים” - ב 207. על־זמני ועל מקומי. בין אב לבנו. אלוהים. (1). פואנטה של תשובה רב־משמעית ותמימה (“ניבא ולא ידע מה ניבא!”).

“אֵם” - א 185. על־זמני ועל מקומי. צעירים נשואים. תעתועי האהבה. קודם חשב, שהיא שייכת לו. אח“כ ראה, שהיא שייכת לחברו, ולבסוף - שהיא שייכת לתינוק. קיווה, שע”י הגלגול (הלידה) יחזיר אותה, אבל רק הפסיד אותה. תחילה היא יַלדה האוהבת מתוך משחק והתגוששות, לבסוף היא אֵם הנכונה לאהוב מתוך סֵבל. (2). פואנטה המדגימה עיקרון על ידי השלמת התבנית עם שֵם הסיפור. שלשה שלבי חיים. אנטיתזה והקבלה. יסוד חוזר.

“אֵם בישראל” - ג 306. מאוסטריה לתל־אביב. הקשר בין עיר ואֵם. פואנטה: מימוש הניב “עיר ואֵם” כ“אֵם + עיר” (2).

“אֵם הדוקטור” - ג 206. שָם (בגולה) וכאן (בא"י). אהבת אֵם לבנה. (3). היא חשבה שיהיה כך, ואכן היה כך, אבל כלל לא כפי שהיא חשבה! אנטיתזה והקבלה. פואנטה המשלימה את התבנית.

“אֵם המשורר” - ה 12. (סיפור זה זהה עם “לב אם”, ג 308). על־זמני ועל מקומי. בין אֵם לבְנה. האִם זקוק המשורר לאהבת נשים, או למחמאות על שירתו? הוא התכוון לדבר אחד - וקיבל דבר אחר, אבל זה היה הדבר שבעצם התכוון לו ובעצמו לא ידע! (1). פואנטה המשלימה את התבנית. אנטיתזה והקבלה.

“אֵם הנער” - ה 36. על־זמני. הבעל חשב, שידיד זה אדיש לאשתו, והתברר, שמכולם הוא הלא־אדיש ביותר. על פי יחס הידיד לאישה לא גילה הבעל את האמת, על פי יחסו לבנה - גילה. מראית־עין ואמת באהבה. (1). סיטואציה והסבר. אנטיתזה כפולה. פואנטה של הסבר.

“אִמו הזקנה” - ג 162. על־זמני. כשאתה רואה את אֵם שונאך הזקנה, אתה משתחרר מבולמוס הנקמה. (1). סיטואציה ותגובה (הרגשה). פואנטה. הסיפור בנוי כתכסיס הטעיה.

“אם זרחה השמש עליו…” - ה 75. (“עוללות” ה). הילד בעיירה. (1). ראיתי - הבנתי. אנטיתזה. סיטואציה ותגובה. פואנטה - פסוק.

“אמי” - ב 299. על זמני. הילד שבמבוגר. היחס לאם. (1). סיטואציה ותגובה. פואנטה של הכללה. אנטיתזה.

“אמנים” - ה 49. על־מקומי ועל־זמני. חבורת אמנים. כשהאטליט מת - הכול נבהלים. (1). אנטיתזה. פואנטה מקשרת עם זיכרה רחוקה, תנ"כית - פסוק.

“אִמרי לי…” - ה 35. על־זמני. הראשונה החליאה אותו, השנייה ריפאה אותו. הראשונה לא אמרה לו מה שביקש, השנייה גם כן לא אמרה, אך באי־אמירתה אמרה יותר, משהייתה אומרת, אילו אמרה… תהפוכות האהבה. (1). אנטיתזה והקבלה. סיבות שונות, תוצאה אחת. מעין פרדוכס. פואנטה (במשפט שלישי מהסוף).

“אנחנו הבונים!” - ד 19. תל־אביב? זיכרונות. כששמע משורר היידיש, שהכול מדברים עברית, נעצב. אך כששמע, שפועלי הבניין מדברים יידיש, שמח: אנחנו בונים! (2). אנטיתזה. פואנטה: מן המוחשי למושאל. [הכותרת והפואנטה - שֵם שיר־דקלום מאת המשורר זאב].

“אני אוהבת את מקצועי…” - ה 51. ישראל. אחרי מלחמת העולם השנייה. השַעֶנת. (1). פורטרט. פואנטה של זווית ראייה לא צפויה. מן המוחשי לסמלי. פיתוח מטאפורה: מימוש.

“אני רואה אותם” - ג 86. על־מקומי ועל־זמני. הצביעות שבאבל? המסַפר מדמיין את רגשות ידידיו הטובים, הפוקדים את קברו - אם בטעות ינעלו אותם בבית הקברות. (1). פואנטה (פנייה. שינוי בזווית הראייה) של אירוניה גרוטסקית. אנטיתזה. עתיד משוער. זווית הראייה כפולה: של מת ושל חי החושב על מותו.

“אני רוצה לראות!” - ג 103. שם וכאן. אוסטריה וא"י. הילדים אוהבים לראות הרג אכזרי שָם וכאן. העולם חוזר על עצמו. (2). פואנטה: אנטיתזה והקבלה.

“אניוטה” - ה 76. (“עוללות” ו). הילד בעיירה. אניוטה הייתה כזו וכזו, אבל פעם בכל זאת התנהגה כך וכך. (1). אנטיתזה. פואנטה?

“אוניית קרב אורחת” - ה 19. עיר נמל שיש לה אויבים. הקהל חושב על העתיד. המלחים המתעלסים יוצרים אותו. (1). פואנטה: קישור. אנטיתזה. משחק במטאפורה (מין מימוש). הקישור ע"י פסוק (הֶחְבּר מפתיע).

“אסון או אושר?” - ג 270. על־מקומי ועל־זמני. תמיד פחד, שרוכב אופניים ידרוס אותו. וכשהדבר קרה, לא היה זה אסון, אלא אושר. אהבת גבר לנער. (1). חשב שיהיה כך והיה כך ובכל זאת היה אחרת. פואנטה: אנטיתזה והקבלה.

“אסור!” - ג 292. יפה עושה השופט המעניש מנסות להתאבד. שרק לא ייתפס בניסיון התאבדות! (1). פואנטה: שינוי בזווית הראייה (פנייה דו־משמעית).

“אפור הבגדים הנצחי” - ב 192. אמיגרנטים רוסים בגרמניה. הלוחמים בעד המהפכה והלוחמים נגדה דומים. (2). פואנטה: אנטיתזה והקבלה. פרדוכס: סיבות שונות ותוצאה אחת. מתוארת תופעה של הקבלה ומתבקשת מסקנה, שאינה מנוסחת במפורש.

“אשרי המחכה” - ה 37. על־זמני ועל־מקומי. היפה באהבה - הציפייה לראיון הראשון. הכללה בלבד, ללא עלילה. (1). אין זה סיפור. פואנטה של הכללה רחבה עוד יותר. הכותרת אולי לפי פסוק (מדניאל).

“אשרי המתאהבים” - ה 25. על־זמני ועל־מקומי. בעיות המשורר. “אשרי המתאהבים, גם אם אומללה אהבתם”. הכללה בלבד. אין זה סיפור. פואנטה של פרדוכס המסכמת וממצה.

“את האדם נשקתי” - ג 79. מדובר על נסיעה. אוניה. ודאי שָם וכאן - אבל זה לא נאמר במפורש. אהבה בעבר, אהבה בהווה. מן הסבל והזמן מגיע האדם לשלמות. (השווה: “אדם בארץ”). (2). מבנה מעגלי עם פואנטה של אנטיתזה והקבלה: החיים חוזרים על עצמם, אך אין זאת חזרה עיוורת.

“באגף הכירורגי” - ב 21. שבעה קטעים, וראה תחת הכותרות: “גרוע מ’גוי'”, “שלי”, “אין לי נעליים”, “הצועני”, “רעי אלפ והאחות הצעירה”, “כחצות הלילה”, “פנים אל פנים”. הרוצה לראות באלה שלמות אחת, ימצא כאן תבנית של אחדות המקום כעיקרון מארגן. ויש יצירות לפי עיקרון זה אצל סופרים אחדים (למשל “דיירי רחוב” לברדיצ’בסקי או “מאגדות לוד” למשה שמיר).

“באמצע” - א 174. הוא והיא בעיר ובכפר. היא עזבה אותו והוא התנחם אצל אחרת. ההווה השכיח את העבר. (4). שתי תמונות. אנטיתזה והקבלה. מין פואנטה מסוג לא מוגדר.

“באמצע השדה” - ג 222. בארץ. אחרי מלחמת העולם השנייה. ילדים מציקים לזוג. (1). הקבלה בין התנהגות הנוער ההיטלראי והנוער הארצישראלי, החיים חוזרים על עצמם. הקורא נאלץ לחפש הסבר לכעס שכועסים על השוג. ההסבר, כנראה, שהזוג מתעלם מן העולם. יש הקבלה מטאפורית בתוך הסיפור בין תאור הטבע בפתיחה והעלילה שבהמשך. פואנטה מסוג שקשה להגדירו. סיטואציה והסבר סמוי.

“באמצע כל אלה” - ה 29. בישראל, בכרמל. הדגמת פרדוכס, שבית סוהר עומד במקום כה יפה. (1). חשב שהוא כך, והתברר, שהוא אחר לחלוטין. פואנטה. אנטיתזה. פרדכוס.

“באשמורת התיכונה” - א 156. בצבא. גסות האדם? הווי. (2). יסוד מעגלי בתמונת הווי אחת (א–ב–א). מסגרת. פואנטה: הרגשה. אמירה עקיפה: ככה חיים!

“בבית הדין” - ג 243. על־זמני ועל־מקומי. תמונה קטנה: בית הדין. (1). לא נאמר מה הפשע, אך על פי רמזים הקורא מנסה לנחש ולשחזר, יש רמזים מקדמים ורמזים מעכבים. החיוך החטוף של העדה היפה נכנס לרשת ניחושיו של הקורא. פואנטה: אנטיתזה. הפרט שנעשה סמלי.

“בבית המשפט” - ג 329. החוק ראוי ללעג לא פחות מן הפשע? (1). פואנטה (ארגון מחדש) ההופכת סיטואציה מוחשית לסמלית. סיטואציה ותגובה (דו־משמעית).

“בבית הרחצה” - ב 72. העיר במלחמת העולם הראשונה. למיניסטר הזקן אישה צעירה. במרחץ ראה גבר צעיר וחשב: אילו היא ראתה… באותו ערב הצביע בעד המלחמה. אחריה התחכך בו במרחץ נכה נרקב והשר לקה בשבץ. דרמה בשתי מערכות מקבילות במקום. הקבלה. אנטיתזה. שלשלת סיבה־תוצאה. פרדוכס. פואנטה.

“בבית זר” - א 30. הצעיר המתלבט בעיירה. עימות עם העולם: העולם מושך ודוחה. (8). מיצוי חיים באפיזודה אחת. מוטיבים חוזרים.

“בגדים נאים” - ב 241. עיר. אופנה. אחרי שהשיג מה שנתאווה לו, זה לא היה עוד מושך. (2). חשב כך ונתברר שנהפוך הוא. אנטיתזה, פואנטה: הדגמת פרדוכס.

“בגולה” - א 116. הווי ועונה בעיר בגליציה. פליטים רוסיים. מוטיבים מוּכּרים מסיפורים נוספים: לוויה. פחד, פן יחזירו את הפליטים. (4). מבנה מעגלי: מסגרת ובה תמונות הווי קטנות. פואנטה משלימה את המסגרת א–ב–א. מיצוי הווי באפיזודות. ללא גיבור.

“בגולה” - ג 121. פולנים בא"י - מרגישים בגולה. (1). פואנטה (שֵם הסיפור). אנטיתזה. מן המוחשי לסמלי.

“בגליל” - ג 215. חמסין ודאגה מפני האויב המתקרב (1941?). מן האוהל בולטים רגליו של ערבי ישן: איזו שלווה! (2). פואנטה: אנטיתזה. הפרט המוחשי נעשה סמלי.

“בגן החיות” - ג 140. גן חיות בא"י. (2). הכללה ו־8 תמונות זעירות. קשר תמאטי. שינוי הזווית מדגים היבטים אחדים. מין פואנטה: סיטואציה ותגובה. האריה מתעלס משיעמום והערבייה הרעולה מסתלקת בבושה (כי גם בעלה אריה כזה?).

“בד חלק” - ג 139. על־זמני ועל־מקומי. האומנים אינם מלאים אלא ריקים, לכן הם מסוגלים לקלוט. בכל הרשימה משפט סיפורי אחד (הראשון) והוא בעבר נשנה וחוזר. (1). הכללה המדגימה פרדוכס. ספק אם זה סיפור. והשווה עם “המשוררים”.

“בזיעת אפיהם” - ה 62. הילד בעיירה. פושטי־יד בזיעת אפיהם - מימוש ניב. (1). פואנטה: הסיפור כולו מכין את משפט הפרדוכס שבסופו. מן המושאל למוחשי.

“בחיק הטבע” - ב 143. העיר והכפר באוסטריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה. כדי לברוח מן ההרג בעיר נמלט לכפר, אך גם שם יש הרג. העולם מסואב. (6). מבנה מעגלי או של תקבולת. לא ע"י יסודות חוזרים, רק מן הבחינה התימאטית. החיים חוזרים על עצמם. אנטיתזה והקבלה. חשב שיהיה הבדל ולא היה הבדל.

“בחנות הנשק” - ב 263. אוסטריה. ימי אלימות. חנות נשק. נשק בכיס נותן הרגשה אחרת לאדם. (1). תמונה קטנה. מסגרת מעגלית אנטיתטית: נכנסו כך ויצאו אחרת, אקדח קטן בכיס עושה הבדל גדול. סיטואציה והרהור, ופואנטה המשלימה את התבנית. משחק במטאפורה (האקדח תמים כמו יונה) ובניב (היונה מגוננת על הקן - מין מימוש).

“בחצר בית החולים” - ד 16. בית־חולים. על־זמני ועל־מקומי. חיפש את המחלקה המעניקה חיים ומצא את מקום המוות. (1). פואנטה: אנטיתזה והקבלה. חיפש דבר מה ומצא מה שחיפש, אך לא כפי שציפה. אולי בסיום הפרופסור עצמו מוטל מת?

“בטרם ארגעה” - ג 199. במלחמת העולם השנייה. העולם יפה דווקא בשעת אזעקה. (1). אנטיתזה. פואנטה של זווית ראייה לא־צפויה.

“ביותר מזה לא חפצתי!” ג 217. בחשמלית (טראם). חשבתי ששבעתי נערות, אבל אז נזדמנה היפה באמת. אמרה לבני, שנער נחמד הוא. הייתי מאושר. (1). תמונה קטנה. מבנה אנטיתטי: תחילה חשבתי אך, אח"כ התברר שלא כך הוא. פואנטה: סיטואציה ותגובה (הרגשה או הערכה מפתיעים).

“בים התכלת” - ג 321. עליית הנאצים. בכפר, באוסטריה. המכוערים תמיד תמכו בנאצים, אך היפים לא תמכו. והינה נסחפים גם היפים. עתה מסוכן באמת! (2). פואנטה. אנטיתזה ומיצוי: הכללה לא צפויה המעמידה את המסופר בהקשר רחב ומסבירה בכך, מדוע בכלל סוּפּר.

“בימי הרג רב” - ב 56. העיר בימי מלחמת העולם הראשונה. היחסים העקובים שבין גבר לגבר כשהאישה בתווך. משולש מסוג חדש. אלטורה, הבלונדי היפה, זוכה בברונטית הבתולה. בוג, המאוהב באלטורה, זוכה בשחרחורת ובמחלת־מין. (13). מוטיבים מנחים אחדים. שֵם הסיפור אירוני. המבנה מעגלי מכמה בחינות. הרבה יסודות חוזרים.

“בימי שרב כבדים אלו” - ב 185. התאבדויות אחרי המלחמה. משבר. (1). השווה: “בשרב” וכן “הסייד”. הסתכלות ומסקנה. פואנטה: הכללה מטאפורית, עירוב המוחשי והמושאל. מוסר השכל עקיף: בעולם רק שני סוגי אנשים, המתאבדים (שהיו אנשי עסקים במעמד חברתי רם) והמסגרים (במעמד חברתי פשוט) הפותחים את דלתותיהם. הֱיֵיה מסגר ולא מתאבד.

“בימים הנוראים ההם” - ג 261. הנער בעיירה. תמיד הבנות היפות, שאנחנו אוהבים בחשאי, נישאות לבחורים הפגומים בעינינו. (2). פואנטה: אנטיתזה. הפרט נעשה סמלי. ההכללה נעשית ע"י הקורא. אגב, השורות הראשונות זהות עם תחילת הסיפור “ימים נוראים בנערותי” - ג 251.

“בין אין ויש” - ג 296. סטודנטית דתית מונעת את גופה מן המשורר הצעיר, שאותו היא אוהבת. כשאמר לה, שאין אלוהים, חשה עצמה כציפור נפחדת, ואילו הוא חש שהיא אלוהית. (2). אנטיתזה: קודם אמר כך, אח“כ אמר את ההפך, קודם נהגה כך, אח”כ - אחרת. פרדוכס: מה שהפריד הוא שקירב. פואנטה רב־משמעית של פסוק, השלכה לתחושת האהבים. ע"י השמטת מילה (מים) מתקשרת לים, שגרם את ראשית הסכסוך.

“בין ‘אַפּטוּס ואִינֶפְּטוּס’” - א 122. הצבא הרוסי. הווי. (4). מיצוי הווי באפיזודה. מבנה מעגלי (א–ב–א): פותח ומסיים בערפל צהוב ובבוא טירונים חדשים. הכותרת: בין ‘כשיר’ ל’בלתי כשיר' (לשירות הצבאי).

“בין גלבוע וגלעד” - ג 91. טיול בארץ. קיבוץ. הווה ותנ“ך. יש קשר בין העבר להווה. ליטי, העולה מגרמניה, מזכירה את בת־יפתח. (השווה: “דבורה”). (2). פואנטה המשלימה את ההקבלה. אגב, שלושת החולים במרפאה, המתוארים בעמ' 92, מוזכרים שוב בעמ' 308, ב”מרפאה בקיבוץ".

“בין החולות” - ג 225. מושב בישראל. “לאט לי לנערות” (?). המושב טובע בחולות ובחובות. האיכרה מדקלמת את “שלוש התמרות” של לרמונטוב ושלוש בנות תמירות פוסעות בחול. (2). פואנטה המקשרת תופעות. הקבלה. הפרט נעשה סמלי.

“בין החומות” - א 68. בצבא הרוסי. יוצאים למזרח הרחוק. (21). 8 תמונות הווי. אין יסודות חוזרים. לא מצאתי תבנית. השווה - מבחינת הנושא וההווי - עם “למלחמה”. חוזרים הדימויים “אבן הפחד” (78, 190) והיציאה למזרח הרחוק (76, 190).

“בין חיות ועופות” - ג 246. גן־החיות בת"א. הכרזת המדינה. מלך החיות מצא מדינה. (2). פואנטה המקשרת תופעות. מימוש מטאפורה או ניב.

“בין לילה ויום” - ב 38. מן העיר הקטנה - לזנות. (השווה: “הניה”). כשהיו צעירים, יפים וטיפשים, היא הייתה אפופת מסתורין ולא מושגת, אף כי הייתה זונה. החיים חוזרים על עצמם. (12). אנטיתזה והקבלה. יסודות חוזרים. מוטיבים מנחים. הסיפור ערוך בשתי מערכות מקבילות.

“בין קברים ומצבות” - ה 43. על־זמני ועל־מקומי. רחמנות על שוכני הקבר: נושאי המכתבים וקופאי הבנק אינם באים אליכם, אך יש נחמה: פעם יבואו בכל זאת! (1). פואנטה: שימוש במילים זהות במשמעות שונה. והשווה עם “נושא המכתבים”.

“בינינו לבין עצמנו” - ג 133. שָם וכאן. איך נוהג הקהל ביחס לגנב ולשוטר בחו"ל ואצלנו: יש אצלנו דמוקרטיה אקטיבית, של הרחוב. (2). סיפור הווי ואווירה. תיאור מקרה, המאפיין את הכלל. אנטיתזה: אצלנו אחרת מאשר שם. ופואנטה המסכמת את ההבדל סיכום לא־אמירתי, שיש לפרשו בעקיפין.

“בית הבראה לחיילים” - ג 284. קיבוץ. שרשרת תמונות. (1). אנטיתזה חלקית: קודם נראה החייל כך, והתברר שהוא אחר. יסוד של פואנטה: מחווה אחת ושני פירושים.

“בית־הנתיבות של רוסטוב” - ג 234. מראות מפלת הנאצים ברוסיה על בד הקולנוע מזכירים למסַפר מראות מן הכפר האוסטרי עם עליית הנאצים. קארל אמר: “להתראות בפלשתינה!” חשב שיבוא ככובש ובא כמת, בסרט. הוא בא מת בסרט מפני שחשב שיבוא ככובש. פואנטה של אירוניה דרמתית: ניבא ולא ידע מה ניבא. מין אנטיתזה דיאלקטית. בפואנטה יש ‘הברקה’ מבוססת על כפל המשמעות של ‘לבוא’ ו’להתראות'. והשווה: “בין קברים ומצבות”.

“בית חדש” - ב 199. על־זמני ועל־מקומי. קודם חשבתי, שבבית החדש והיפה יחיו בעלי שאר־רוח, אך התברר שהם קטנוניים ככל האדם. (1). אנטיתזה. פואנטה. המוחשי נעשה סמלי (רמז לשאלה, אם ישתנה טבע האדם במשטר חדש?).

“בכל זאת” - ג 275. על־זמני ועל־מקומי. חשב, שהצליח לשמור עליה מפני הגברים, אבל על סף הקבר חיבק אותה - הקברן. פואנטה. אנטיתזה, אולי מימוש ניב שאינו מוזכר בסיפור (כגון: על סף הקבר, או: אל תאמין ב… עד…).

“בלי דאגות” - ב 294. זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה. (2). פואנטה היוצרת אנטיתזה: 3 הדגמות קצרות מראות את הצד האחד (זוועה), אחר באה הכללה (מי שלא חי זאת, לא יבין), ולבסוף הפואנטה, המייצגת את הצד האחר, המצטרף עם שֵם הסיפור.

“בליל תשעה באב” - א 160. יהודים ונוצרים. העיר וזיכרונות מן הכפר הרוסי. היופי הלילי בעולם יונק מן הסבל של ישראל. (2). פואנטה המשמשת סיכום מארגן. הסיפור מדגים עיקרון, אך עיקרון זה מובא רק בסוף, כפואנטה. אין גיבור.

“בלילה ההוא” - ג 265. שָם וכאן (‘שם’ - בארץ רחוקה, ‘כאן’ – סתמי). חברי הטוב אמר לי בשעת מריבה: “אם אמות הלילה - אתה רוצחי!” בנו סיפר לי, שגם לו אמר פעם כך, אך בלילה ההוא מת באמת. (2). פואנטה המשלימה אנטיתזה והקבלה. הסיום דו־משמעי. האמירה: החיים חוזרים על עצמם, החיים אינם חוזרים על עצמם. האם לא מת החבר בפעם הראשונה במקרה? האם מת במקרה בפעם השנייה?

“במאסר” - א 138. ברוסיה. תליות. פחד. התעללות אדם באדם. סיאוב החיים. (9). 4 תמונות הווי, המרוכזות סביב הנושא: תליות. יסודות חוזרים.

“במועל ידו” - ד 7. עליית הנאצים (באוסטאיה?). יעקב אייזל החביא את התנ“ך והרים ידו לברכה הנאצית, והתנ”ך נשמט. (1). מעמד מוחשי נעשה סמלי. פואנטה: לשון נופל על לשון, מין מימוש (מועל־יד = מעל־יד, בגידה).

“במלון” - א 124. עוני בעיירה בגליציה. שיממון החיים. (8). תמונת הווי - מיצוי החיים בתמונה זאת. היסודות החוזרים מסייעים לעיצוב השיממון.

“במלקחיים” - ג 213. נערכות הפגנות (נגד האנגלים, בעניין השואה?). מישהו מספר, שבנו נולד במלקחיים. (2). פואנטה המקשרת תופעות, בדרך ההשלכה: התינוק לא רצה להיוולד לעולם כזה. קרוב לסוג הבדיחה, המבלבלת את נקודות הראות.

“במעברה” - ג 324. במעברה טוב. ולאומנים בחיים בעיר - רע. האומנים באו לבדר. אבל למעשה התבדרו: הם באו לביקור, אך ברצון היו נשארים. (1). תמונה קטנה ובה תקבולת ניגודית. משפט מעין פואנטה מסכם את הניגוד.

“במצור ובמצוק” - ב 125. וינה. במלחמת העולם הראשונה. אין תבנית־מבנה ברורה: אין נושא אחיד. שרשרת תמונות־אפיזודות מתארת מצוקות (פשפשים, בעלות־בית…). יש הקבלות ויסודות חוזרים. הסיפור מתגלגל מעניין לעניין: מנדו הצייר נאסר ומשתגע. אסתר אחותו נשארת לבדה. אוספים כספים בעבורה - בבית הפרופסור. אסתר בבית התמחוי. מול חלונות הראווה. בביקור בבית החולים לחולי־רוח. הקנאה בין מחזריה של אסתר. בעלות הבית הרעות. פשפשים. בנות וינה והגברים הזרים. אסתר נעשית זונה. מנדו רוצה לצאת מבית החולים. תקוותו נכזבת… (13). ההקבלות: זנות ושיגעון. השווה: “בקצוי הכרך”. איסוף הכסף לאסתר - איסוף הכסף למנדו. אסתר מפסיקה לבקר את מנדו - שלמה פיק יפסיק לבקר. הזרים באים - המשטרה מחפשת במלחמה. הפליטים באים - המשטרה מחפשת בימי השלום. ועוד. מעין מיצוי־חיים בגורלם של מנדו ושל אסתר.

“במקום נופש” - ד 21. על־זמני. בית־הבראה. שני הפייטנים קודם זלזלו בסוחר בן ה־70. אח"כ קינאו בו על כוחות החיים התוססים שבו. (2). פואנטה. אנטיתזה.

“במקלו” - ג 175. ישראל. במלחמת השחרור. העולם רע. האנשים רעים. אין טעם לחפשם במאדים. (1). פואנטה: האפוריזם בסיום עיקר, הסיפור מכין אותו.

“בן השבע־עשרה” - ג 279. ישראל. מלחמת השחרור. העבר חי בהווה. (השווה: “עששית הנפט”, “וינר־נוישטט” ועוד). (1). הנער היורה מכוון גם אל העבר - פואנטה של הסבר מוזר לסיטואציה.

“בנדיט” - ג 227. אחרי השואה. יש הדדיות ברגש: לא רק נותנים, אלא הנותן גם מקבל. משפחה אימצה את הנער היתום, אך לא נתנו אהבה כמו לילדיהם. רק הידיד הפייטן מלטפו. הנער מוצא בו אב. (1). הפואנטה מקשרת בין גורל ה’בנדיט' לגורל הפייטן. אנטיתזה והקבלה.

“בנות הערלים” - (“בעיתות בצבא”) - ב 20. בצבא הרוסי. היהודי בפרעות ביהודים. כמה התעללו בנו! טוב, שדוִד הרג בהם! (1). פואנטה: פסוק. תמונה קטנה בעלת משמעות סמלית. לשון איפוק והמעטה עד לסיום. הסיום אנטיתזה לאיפוק זה ומביא לשינוי קיצוני בזווית הראייה ובנעימה. גם רמז להסתאבות אנושית של המסַפר. גם רמז ללא־מודע הקולקטיבי: גם אותם, גם אותי הרעיד “רעד הדורות”.

“בנימין השַמש” - ה 73 (“עוללות” ב). הילד בעיירה. פורטרט. (1). מבנה אנטיתטי: הוא ידע כל מיני מלאכות, אך הביא בכך צרה על עצמו. ועם זאת מבנה של הקבלה: הוא היה רע - ואכן קיבל עונש.

“בעד החלון” - ב 231. על־זמני ועל־מקומי. המסַפר רואה את בנו נכשל בחטיפה ומקווה שיקום עולם, שבו אין צורך לחטוף. (1). תמונה קטנה והכללה. סיטואציה ותגובה. מן המוחשי לסמלי. פואנטה המדגישה את התבנית. ובעניין החטיפה - השווה עם “בימי שרב כבדים אלו” - ב 185).

“בעיגול” - ג 76. ישראל. כיכר בעיר. הווה ותנ"ך. (2). פואנטה: שֵם הסיפור הוא מוטיב מנחה המופיע בתחילת הסיפור, באמצע ובסופו: העיגול המוחשי של הכיכר מסמל את עיגול חיינו כאן בארץ, שיש לקבלו על הטוב ועל הרע שבו. מן המוחשי לסמלי.

“בעלים ראשונים” - ג 167.פועלים יהודים. ישראל. תנ"ך. היהודים הרוכבים על חמורים וגמלים כיום, הם יורשי אברהם, גדעון, יפתח, נחמיה. (1). סיטואציה ותגובה: ראיתי והרגשתי. פואנטה: סיכום התבנית והרעיון.

“בקצוי הכרך” - א 307. עיר פולנית. העולם מכוער ומשעמם. ושני הקטבים שלו: זנות ושיגעון. נציגי העולם שבסיפור מתגלים כטיפשים, מכוערים, משעממים. שֵם הסיפור מתייחס לשני הקצוות, בקצה האחד בית הזונות, בשני - בית המשוגעים. בשניהם - מכים. ופה ושם מתים. סימקה סימפטית, אבל טיפשה, ליהונג סובל - אבל משעמם. מתגלים יסודות חוזרים, מעגליים: מַנקה הראשונה, השנייה, השלישית. סימון מת. ליהונג יקבל אותה מחלה. היסודות החוזרים: בנוּמֶר 12 מדברים על נומר 7, שרה השחורה מדברת על בנה, מנקה אוהבת אנשי צבא ומפשיטה אותם. הרביזור עובר. אומרים למישהי לשבת בחלון, מדליקים אור, ובהרת אור מאירה “איזו שיפולי גזעים” ועוד. (18).

“בקרקס” - ד 12. פעם ועכשיו - קרקס. על־זמני ועל־מקומי. אִם האֵם האקרובאטית לא תשמור על בנותיה המשליכות נפשן מנגד תרתי משמע - מי ישמור? (1). סיטואציה והסבר או סיטואציה והכללה. פואנטה: פסוק. מימוש ניב. סיטואציה מוחשית הנעשית סמלית.

“ברגע זה” - ג 287. א"י אחרי השואה. (2). פואנטה המשלימה תבנית אנטיתטית של פרדוכס: קודם לא הרגיש כאב (על אובדן המיליונים בכלל ואובדן האחות הצעירה והיפה בפרט), אך תוך כדי תיאור מה אינו מרגיש, פתאום הרגיש. והשווה עם “רבקה”.

“ברק בעב־הענן” - ב 290. המאבק בין פאשיזם וסוציאליזם (באוסטריה?). חשבתי, שכולם רעים וחשוכים, אבל אחר כך ראיתי, שיש גם מי שיכול לעמוד נגדם. (1). מבנה אנטיתטי, פואנטה.

“בשביל מי?” - א 273. צעירים בעיר. תעתועי האהבה. האדם אינו יודע לחיות למען החיים וחי למען הרושם. (3). לכאורה פורטרט של ביסקו תחת הכותרת: הוא יונק מאחרים. להם החוויות, הוא הצופה. ורק בזכותם לו חיים. לבסוף מסתבר שנהפוך הוא: בזכותו יש להם חוויה. ביסקו נעשה סמלי, מסמל את הסופר או את הזולת, את דעת הקהל או היבט של בעיה. פואנטה המשלימה את התבנית. אנטיתזה: קודם נִדמָה כך, אחר כך - אחרת.

“בשבילנו” - ה 40. על־זמני. המוות המצפה לנו. (1). ראיתי - הרגשתי. הכללה, סיטואציה, תגובה, פואנטה המעלה היבט חדש.

“בשדה” - ב 181. אלימות (באוסטריה?). ארכיטיפים, ארכי־סיטואציות. “אני מרגיש משהו, ואינו חדש, אלא ישן־נושן”. (1). והשווה: “עששית הנפט”, “וינר־נוישטט”, ועוד. סיטואציה ותגובה. אין עלילה. פואנטה. תיירים נרצחים. זה מזכיר את קין והבל. זיכרה תנ"כית היוצרת את המוטיב.

“בשדה התעופה” - ב 41. עיר סתם. השם מסמן את הרגע. תמונה קטנה. המשמעות אינה מפורשת. שתי דמויות מנוגדות, הילד העני ובת האישה העשירה. הוא מביט למעלה, היא רוצה הביתה. ובעקיפין: כולם הביטו באווירונים, ואני הסתכלתי בעיניו הנפלאות. והיא, המטומטמת, לא הביטה בכלום. (1). אנטיתזה. פואנטה המשלימה את התבנית.

“בשדות שרונה” - ג 280. הרגשת השייכות - הרגשה תנ“כית בשרונה (2). הכללה וסיטואציה. פסוקים. [עד מלחמת העולם השנייה הייתה שרונה מושבה גרמנית. אחרי כן נתפסה ע”י הצבא האנגלי. לאחר מלחמת השחרור שוכנו בה משרדי הממשלה, “הקרייה”. מבחינת המיקום בסיפורי שופמן, ייתכן שכבר מדובר בשרונה שלאחר מלחמת השחרור].

“בשל מה?!” - ג 165. שם וכאן, בגולה ובארץ. (2). אנטיתזה, הקבלה, פואנטה: את כולן הפסיד, אותה - לא. לבסוף מתברר, שגם אותה הפסיד.

“בשלי…” - ג 198. על־זמני ועל־מקומי. הטבע הנשי והטבע הגברי. (1). פואנטה, המשלימה עימות אנטיתטי של שתי מטאפורות: תמונת מלחמה - דו־קרב של גברים; תמונת האדמה - אישה יפה, היודעת שהמלחמה בגללה.

“בשלכת” - ג 63. על־זמני ועל־מקומי, אך יש רמזים לאוסטריה. חמישים–שישים שנה חיו יחד ולא הכירו זא"ז או לא השתחררו ממוסכמות. הזקנה כועסת על בעלה, על שכמעט פיתה אותה, כשהייתה בת 15. פואנטה מחייבת ארגון מחדש של הפרטים ו/או האומרת משהו על החיים שמחוץ לסיפור. השֵם בעל משמעות כפולה או משולשת, של סתיו החיים, של עלים מכסים דברים, ואילו בסיפור הם דווקא מתגלים. (2).

“בשער הטמפל” - ב 291. עיר בגרמניה. 6 תמונות קטנות המתרחשות בשער הטמפל, כדי לאפיין הווי. השישית קוריוז ופואנטה. (2). יש אולי רמז לתבנית אנטיתטית בין 5 התמונות הראשונות, שיש בהן רמז לתכונה שלילית של היהודים, ובין השישית, המאירה אור חיובי. התמונות הזעירות: הטבלה השחורה, המורים שאינם מומחים, הפרופסור־הָרַבּינר, האימהות והאֳמנות, המלחמה, הפרוטסטנטית הזקנה. אגב, 4 שורות מסיפור זה חוזרות בסיפור “זרים” - ב 279.

“בשרב” - א 262. בעיר. בפולניה. תעתועי האהבה. אבסורד החיים. אהבה ומוות - כערכים אחרונים - הכזיבו. (7). תבנית מעגלית חלקית: דורה יוצאת להתרחץ בנהר (תוכניתה בתחילה) ומטביעה את עצמה בו לבסוף. יסודות חוזרים, כמו: הנהר, “רק להתרחץ”, התאבדות, הזדקנות, לצבוט את עצמו. יש גם תבנית של הסתאבות (סיפור הידרדרות) של כל הדמויות. זווית הראייה מתחלפת מדורה לְאֵרוסוב. הפואנטה נותנת את ההערכה: הכול אבסורד מגוחך.

“בת” - ג 289. על זמני. תהפוכות האהבה ביחסי אב ובת, בעיות הנישואין. דרמה של אנטיתזה בשתי מערכות: קודם הוא קינא לה, לבסוף היא מקנאת לו. (2).

“בת־אדם” - ג 153. מלחמת העולם השנייה. (2). פואנטה. אנטיתזה והקבלה. קודם, בשעת האושר, מי ישים לב להוראות ההתגוננות? אחר כך, בייסורים, מי ישים לב להוראות? קודם חשב, שהיא שמיימית, אח“כ נוכח, שהיא בת־אדם. קודם ניגנה כשהיא אוהבת, אח”כ ניגנה כשהיא מתנכרת.

“בת בראשית” - ג 323. על־זמני ועל־מקומי. רקדנית יהירה, מסתייגת - בריקודיה געגועים אל מה שאינו בנמצא. (1). פואנטה - זיכרה לפסוק (בת בראשית, שנתנה דודיה לבני האלוהים, בר' ו 1–4). פורטרט ופואנטה. שֵם הסיפור מצטרף ודו־משמעי.

“בת־צחוק” - ב 183. העורף במלחמת העולם הראשונה. פרעות. בילדותי רעי הדתי היה בכיין, ואני, האפיקורס, חייכתי. הוא נרצח בפרעות. ראיתי את התמונה. עתה אני בכיתי ועל שפתיו נראתה בת־צחוק. (1). אנטיתזה של החלפת עמדות, פרדוכס. סיום קצר רב־משמעי (כי סיבת חיוכו אינה מפורשת). החיים מביאים לשינוי.

“בתי הקטנה” - ב 184. אוסטריה אחרי מלחמת העולם הראשונה. עוני. אנטיתזה. פואנטה של השלכה. קודם חשבתי, שלא כדאי להביא ילדים לעולם, אחרי כן התביישתי שיכולתי לחשוב כך. (1).

“בתי הקטנה והרומן הגדול” - ב 240. על־זמני ועל־מקומי. אב ובתו. המחבר של ספר פלוני חשב שכך הדבר, אבל אני ידעתי שנהפוך הוא. פואנטה אנטיתטית. אמירה (הכללה) והכחשתה על ידי המציאות, ועם זאת - אישורה החלקי. בספר כתובים דברים בגנות האישה, הסתכלתי בבתי, המעמידה פנים שקוראת, שאשתי קלקלה את התספורת שלה, ואמרתי: שקר! (1).

“גורל” - ב 304. על־זמני ועל־מקומי. ילדים והורים. העבר מעצב את העתיד. הכללה בלבד: האדם חוזר ורואה את הוריו בילדיו. (1). תבנית מעגלית. הקבלה. אולי תוצאה וסיבה. יסוד דיאלקטי. ספק אם זה סיפור, כי הכול בעבר נמשך ובגוף סתמי.

"גיבור - א 184. מהפכן בעיר אירופית. אהבה רומנטית. פרדוכס. הוא נקם את נקמת העשוקים וגרם עוול לעלובים אחרים. (1). פואנטה המדגימה עיקרון ופרדוכס.

“גלידה” - א 197. צעירים בעיר. תעתועי האהבה. (10). יש יסוד מעגלי עם פואנטה המשלימה את המסגרת. הדגמת פרדוכס: סוקולין אינו אוהב את פנ’קה, עד שנודע לו, שמרקוליס אוהב אותה. אז הוא מתאהב בה, ואילו היא מתאהבת במרקוליס. יסודות חוזרים אחדים.

“גם את” - ה 38. מרכז הכרמל. חיילות. נערה, אל תחזיקי בתומתך, תני לו את לחייך! (1). סיטואציה ותגובה, פואנטה של הכללה ושינוי זווית הראייה (פנייה).

“געיית השור” - א 246. הוא והיא בעיר. תעתועי האהבה. תחילה החליט לא לגשת אליה זמן רב, משום שאינה יודעת לאהוב. בסוף החליט שלא לגשת אליה עולמית, כי היא יודעת לאהוב - אבל אחר. געיית השור מזכירה לה את אהבתה, ולו - את אהבתה. (2). אנטיתזה והקבלה בתבנית מעגלית המדגימה פרדוכס, פואנטה המשלימה את התבנית.

“גרוע מגוי” - ב 21. (“באגף הכירורגי” א). פולניה. אנטישמיות של יהודי. הוא מתאר, כיצד היהודים גרועים מן הגויים, הוא מתעלל ביהודי, ובסוף אומרים עליו, שהוא עצמו גרוע מגוי. (3). התבנית: בומראנג, המכֶּה מוּכּה. פואנטה המשלימה תבנית זו.

“דבורה” - ג 131. קיבוץ בעמק. תנ“ך. חשבתי שלאנשי העמק אין קשר לתנ”ך, והתברר שיש קשר, אבל אחר מכפי שחשבתי. (2). פואנטה אנטיתטית, המשלימה את התבנית. שֵם הסיפור בונה את הפואנטה.

“דו־שיח טלפוני חטוף” - ה 64. הווי שנות החמישים (לפי שמות שחקניות הקולנוע). על מקומי. דיאלוג באנאלי. ולא ברור מה עמדת המסַפר כלפיו. (2). פואנטה המשלימה מעגל: אימא יצאה - צריכה לחזור - חזרה (א–ב–א).

“דוברובנה” - ב 90. הילד בעיירה. הנער בעיירה. בבית היה טוב, אבל הוא לא ידע להעריך זאת ושאף למרחקים. שם היה רע ואז חזר הביתה וראה שטוב. (9). מעגלי או א–ב–א: יצא וחזר.

“דור הולך ודור בא” - ה 17. הכרמל. הווי נוער שאינו מובן לזקנים. תמונה קטנה. (1). אין תבנית. בסוף יסוד אנטיתטי עם הקבלה. פואנטה, ואליה מצטרף שם הסיפור, פסוק. אפשר היה לחשוב, שהדבר כך, אבל הינה הדבר אחרת.

“דיותה” - ה 55. על מקומי. שנות החמישים? פואנטה של פרדוכס. כדי לכתוב, קנה דיותה. אך קנייה זו ביטלה את החשק לכתוב. (1). נראה, שהדגשת המסופר המוחשי רומזת להכללה בנוסח: ככה זה בחיים בעניין היחס בין המטרה והאמצעים.

“דמויות - זכרונות” (א, ב, ג) - ג 189. שלושה פורטרטים קטנים: ילדה - אישה - זקנה, ובכולם הנושא: רשעות וסבל. מכאן, שאולי אלה שלבים בגורלה של דמות אחת, וממילא מתבקשת הכללה. הרקע: עיירה בחו"ל. אין מקום וזמן מפורשים. עוני בעיירה או בעיר. (3). הסוג: מיצוי חיים ב־3 תמונות. והשווה: “הניה”.

“דמעות” - ג 273. תל־אביב, מלחמת העולם השנייה. 3 דיירים בבית: אלמנה, הגרמנייה, הפסנתרן. (2). שורת אנטיתזות: האלמנה מול הגרמנייה; מה הרגיש הפסנתרן תחילה ומה הרגיש בסוף; תמיד נהגה הגרמנייה כך, אבל פעם נהגה אחרת. פואנטה, המאפשרת את הסיום. הפואנטה במאמר המוסגר, שדרך הליטוף שלו היה כדרכו לנגן על הפסנתר. ומכאן אנטיתזה והקבלה: תמיד נהג עימה כך, פעם נהג אחרת, אבל פעם זאת הייתה כמו תמיד - על הפסנתר!

“דניאל” - ה 32. הרהורי תנ“ך. תבנית “זרקור”: ראו, אני מפנה את תשומת ליבכם אל… וזו בעצם תבנית של סיטואציה נתונה מחוץ לסיפור ושל תגובה. (1). ספק אם זה סיפור, כי אין כל כל עלילה. יש פואנטה (פסוק), המקבלת מתוך הדגשה משמעות מועברת, סמלית: החלונות הפתוחים נעשים בזכות התנ”ך לחלונות שגם סמליים.

“האדם” - ג 205. חופה בימי המלחמה. תמונה קטנה המקבלת משמעות רחבה. (1). פואנטה (פסוק) להדגשת משמעות זאת. אנטיתזה: מה שנעשה במלחמה - מול מעשה החופה. אנטיתזה: החתן חייך, אבי החתן לא חייך (כפל זווית הראייה). שֵם הסיפור רומז לראייה המורכבת - יש לראות את האדם ואת מעשיו מהיבטים שונים. גם זה וגם זה מעשי האדם.

“האדם טוב” - ב 300. בכפר באוסטריה. עוני. עיקול. הכול סובייקטיבי ותלוי במקרה: אם בא מעקל רע - האדם רע, וכשבא מעקל טוב - האדם טוב. (3). מבנה אנטיתטי, פואנטה המשלימה את האנטיתזה.

“האוסטרלי הצעיר” - ג 135. מלחמת העולם השנייה, בארץ. מצחצח הנעליים קרא על גבורת האוסטרלים ומסרב לקחת כסף בעבור הצחצוח (2). אנטיתזה: הוא אחר מכולם, והקבלה: בכל מקום יש אחד יוצא דופן. פואנטה חלשה, המשלימה את התבנית להקבלת התרומה של כל אחד על פי דרכו.

“האושר” - א 241. הוא והיא בעיר. האושר בלתי מושג, כי כאשר משיגים אותו (כלומר, את האישה), כבר איננו אושר־חלום. (3). יסודות חוזרים, חזרה אנטיתטית. מעין פואנטה, אבל לא חדה, כי משתרעת על פני 11 שורות.

“האחד” - ב 323. עליית הנאצים. בכפר באוסטריה. כולם היו נגדנו, חוץ מגנב אחד, הוא האחד שהיה ידיד. (4). פואנטה ההופכת פרט מוחשי לסמלי.

“האיכר” - ב 262. אוסטריה, בכפר. האיכר - יסוד אופיו הוא המר, אך הוא יוצר את המתוק. (1). הדגמת פרדוכס ופואנטה המשלימה תבנית זאת.

“האֵם” - ג 88. על־זמני ועל־מקומי. תהפוכות האהבה. האֵם מסייעת למאהב של בתה. (3). והשווה עם “נהיה נא ידידים” (ג 334). פואנטה ההופכת מעמד מוחשי, פרטי, למטאפורי וכללי. מבנה כללי של אנטיתזה: תמיד הצליחה לפשר בשעת ריב, עד שפעם אחת לא הצליחה. חשבתי שהעיקר הנערה, אבל התברר שהעיקר - האם.

“האֳמן” - ב 202. על־זמני ועל־מקומי. האומנים כה אגוצנטריים, שבעיניהם הכול אמצעי למען האֳמנות, אפילו הידיד היחיד. הידיד היחיד באמת - זאת להם האֳמנות. (1). סיטואציה והערכה, או: סיטואציה והכללה לא־מפורשת. הפואנטה מוסיפה הערכה או הרגשה ומשלימה את התבנית.

“האֳמן הזקן” - ג 69. וינה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. ההרגל מקהה. פואנטה. 3 סיפורים על תליות. הכול מקשיבים, חוץ מן התליין (אנטיתזה). שֵם הסיפור יוצר גם הוא פואנטה משלו. (1).

“האפיקורס הזקן” - ג 285. על־זמני ועל־מקומי. אפילו באפיקורס העקשן ביותר נשאר זיק דתי. אנטיתזה: קודם נִראָה שהוא כזה (אפיקורס), אבל מתברר שאינו כזה (הוא כהן הנזהר שלא להיכנס לבית־קברות). פואנטה המשלימה את התבנית. (1).

“הבו גודל לה!” - ג 282. על־זמני ועל־מקומי. הנערה היפה נישאה לחייל קטוע הרגליים: להצילו; מרחמים; מאהבה; מאמביציה להתמודד עם הגורל. (1). הסברים משוערים לסיטואציה הקודמת לסיפור. פואנטה: 3 הסברים צפויים, הרביעי לא צפוי, מביא לשינוי בזווית הראייה והערכה.

“ה’בעל תפילה' של ימי ילדותי” - ג 286. הילד בעיירה. (1). פורטרט והווי. פואנטה: מימוש מטאפורי של ניב: “פתח לנו שער בעת נעילת שער” = עֲשׂה שקולי לא יהיה צרוד בתפילת הסיום. סיטואציה מוחשית נעשית מטאפורית ומביאה להכללה, שכל התפילות היו נעימות, אך חסרות תועלת.

“הגג” - ג 87. זיכרונות ילדות. סיטואציה מוחשית המקבלת הכללה מפתיעה ונעשית בכך מטאפורית או מטונימית וסמלית. מבנה אנטיתטי: שָם, בגולה, היו הגגות משופעים, פה, בא"י, הגגות שטוחים. הגג המשופע נעשה סמל לקשר בין שמים וארץ, לדמיון היוצר, היפה, המונע סכימאטיות, שחלק מן הפרטים (ראשי המסמרים, רגליו הזעירות של פגר האנקור) לכאורה אינם תורמים לתבנית. פואנטה של הכללה מפתיעה. (1).

“הגנה” - ב 206. בחו“ל. על־זמני ועל־מקומי. בין אב לבנו. פחדים. הבן מפחד מפני הסמרטוטר. סיטואציה מוחשית נעשית סמלית ע”י מחשבות האב ומתקבלת תבנית של סיטואציה והכללה (קרה כך וכך, וחשבתי…), כשהפואנטה משלימה את התבנית על ידי תוספת ההכללה. הפואנטה אינה ממקודת, אלא מפוזרת על 4 שורות.

“הגם אתה, אלוהים?!” - ג 170. בישראל, אחרי השואה, במלחמה. פעמיים הגרמנים הפריעו לנו לישון, בשלישית - רעידת האדמה. (1). פואנטה: סיטואציה ותגובה, רמיזה אירונית לדברי קיסר “הגם אתה, ברוטוס?!”

“הדירקטור וולף” - ג 68. גראץ, עליית הנאצים באוסטריה. העוזר־תמיד בעצמו חסר־אונים. סמל הביטחון בעצמו מט (מוטיב חוזר אצל שופמן, כגון: הרופא המת ממחלה, האב החש, שלא יוכל לגונן על בנו המפוחד ועוד). (3). יסודות חוזרים. פואנטה המשלימה מעגל אנטיתטי.

“ההיסטוריה עצמה” - ג 158. עיר. במלחמת העולם השנייה. ההיסטוריון הזקן אינו יורד למקלט: אינו רוצה לברוח מפני ההיסטוריה עצמה. (2). פואנטה. סיטואציה והסבר. יש גם אירוניה מטונימית בטענה, שהפצצה היא מתן־דמות להיסטוריה.

“ההיסטוריון הישיש” - ג 148. אחרי השואה. דו־שיח דמיוני בין היסטוריון ישיש ורבי עקיבא. (2). הקבלה: כשהיה מאושר, טען, שאין האושר נורא כל כך; וכשקיבל ייסורים, טען שאין הייסורים נוראים כל כך. הדגמת פרדוכס: בזכות מחקרו בתולדות הייסורים של ישראל התפרסם וזכה למעמד. אך לבסוף כאילו למדו הייסורים מתוך ספרו ובאו עליו, והוא כאילו למד מספרו ושמח בהם. פואנטה המשלימה תבנית זו בפסוק הרומז לאגדה על קידוש השם של רבי עקיבא.

“הוא” - ב 149. אוסטריה. מיצוי נושא ב־8 תמונות זעירות. מוטיב מנחה: תמיד הוא פגש בזכרו של המאהב הראשון של האישה האהובה כבזֵכר אויב, אך כשהיא הלכה למות, פגש בזכרו כבידיד. (3). פואנטה המשלימה את תבנית האנטיתזה.

“הז’נדרם” - ג 107. אוסטריה. עליית הנאצים. הוא חושב, שהז’נדרם בא לאסור, אך הוא בא לקנות את תנור הגז. (2). (השווה עם הרושם, שעשה על שופמן יעקב פיכמן, “פגישתנו הראשונה” - ה 50). מבנה אנטיתטי: הסיפור בונה מערכת ציפיות, הפואנטה סותרת אותן.

“הזרוע” - ה 5. על־זמני ועל־מקומי. הצד הלא־אישי (אימפֶּרסונאלי) בבית הדין. הנאשם חשב שהשופט, חברו לשעבר, יעזור לו, ונכזב. נגע בתחנונים בזרועו - והינה היא קרה כגיליוטינה. (1). אנטיתזה: הניגוד בגורל שני החברים. ניגוד בין ציפייה להגשמה. פואנטה של דימוי (סימילי) ההופך את השופט לתליין ומעביר - בדרך ההשלכה - תכונה מן הכלי אל המפעיל אותו, והשווה עם סעיף 1.133 ב“המוזר שבסיפור המוזר”.

“החשש” - ה 57. על־זמני ועל־מקומי. המדקדק הישיש מביא ספר יקר לו לכורך, תוך חשש, שלא יאריך להתענג על הכריכה החדשה. החשש מתאמת. מיצוי הווי, אקלים תרבותי או אופי באפיזודה. תבנית אנטיתטית: פעם היה כך, אבל כיום האווירה אחרת, ואילו הוא - פעם הרגיש כך ועתה שוב הרגיש כך (הקבלה). פואנטה קלושה: חשש פן… ואכן… (1).

“הטוב בידידים” - ג 116. ת"א. במלחמה. הפצצות. הכול רע. אבל אחד טוב. 8 תמונות הווי זעירות. (2). תיאורים. דיאלוג. יסוד אנטיתטי. פואנטה דו־משמעית של אנטיתזה והקבלה. האִם שֵם הסיפור ומשפט הסיום מתכוונים לאיש הבודד או למוות? דו־משמעות זאת יוצרת הקבלה והקבלה ניגודית בין האיש הטוב והמוות הטוב. אגב, תבנית צירוף־המילים בכותרת אולי עשויה להזכיר את הניב: "הטוב בנחשים… (רְצוֹץ את מוחו").

“היא היא” - ג 294. מושב. אחרי השואה. הנער הניצוֹל הוא היהדות. רמז לאהבת גבר לנער. (2). פואנטה של רעיון מוזר, של המחשה מוזרה.

“היא וחברתה” - ג 109. צעירים בעיר. תהפוכות האהבה. קודם היא עיקר וחברתה טפלה, אח"כ חברתה עיקר והיא טפלה. נתחלפו העמדות (והשווה: “בת” - ג 289). (2). פואנטה המשלימה מעגל אנטיתטי.

“היא עוד לא התעוררה כראוי” - ג 318. א“י. ת”א. הכרזת המדינה. תמי והמדינה הצעירה שתיהן עדיין לא התעוררו כראוי. (1). סיטואציה ופואנטה, המעמידה את המסופר בהקשר רחב והופכת אותו לסמלי. עירוב המשמעות המילולית והמושאלת של ‘להתעורר’.

“הידיד” - ג 78. על־זמני ועל־מקומי. קודם חשב, שהאהבה עיקר, אחרי כישלונות חוזרים גילה, שהידיד עדיף על האהובה. (1). אנטיתזה: קודם חשב כך, אח"כ גילה שזה אחרת. פואנטה: סיכום, מיצוי ואפוריזם.

“הכובע” - ג 193. על־זמני ועל־מקומי. כל מאמץ המלחמה בא, כדי שיוכל הסוחר לקנות כובע חדש לפילגשו (או לאשתו?). (1). אנטיתזה: לא קינאו בה בגלל הבית, אלא בגלל הכובע. סיטואציה והסבר. הפואנטה סאטירית־אירונית.

“הכומר” - ב 106. פולניה או אוסטריה. נישואי תערובת בין יהודי לנוצריה. המשמעות, כנראה: הכומר אינו תמים כל כך! (3). תמונה קטנה. פואנטה דו־משמעית. הבישוף יסכים לנישואי יהודי בכנסיה. הנערה והכומר שניהם כנראה טיילו ברחוב בית־הנתיבות, שהוא אולי רחוב של יצאניות, ומסתבר שהכול אינו מה שהיה ומה שהוא מבקש להיראות. הסיום אירוני. [ייתכן שלסיפור רקע אוטוביוגרפי חלקי?].

“הכומר רץ” - ב 186. אקטואלי עד כדי היותו לא־מובן. באירופה. אנטישמיות. יחסי יהודים־נוצרים. חשבתי שהכול רע, והינה יש משהו טוב (והשווה: “הרמוניקה” - ב 179). אנטיתזה, פואנטה המשלימה תבנית זאת בשינוי מפתיע של זווית הראייה בהקשר יותר רחב.

“הכירורג הגדול” - ג 332. א"י אחרי השואה. הכירורג הגדול מסר את טקס ה’ברית' לַמוהל המסורתי. הראציונאליזם נרתע - ובצדק - לפני המסורת. (2). פואנטה: סיטואציה והכללה.

“הכנור” - ג 186. בימי השואה. הכללות על יחס היהודים לכינור. (2). “זרקור”: אני מפנה את תשומת ליבכם ל… עצם כמיצוי ההוויה. הכללות.

“הכפר הנטוש” - ג 330. א"י. כפר ערבי. הקורא כמו מתבקש להיזכר ברגשותיו כשביקר בכפר ערבי נטוש ולהשווֹתם עם הנאמר כאן: “אין נחת”. ואין הסבר, מפני מה. תמונה קטנה ותגובה נפשית. הפואנטה רומזת לנסיון החיים של הקורא שמחוץ ליצירה. (1).

“הכפר הראשון” - ב 246. בכפר בגליציה או ברוסיה. מורה ותלמידות. הביישנות והתמימות של האהבה הראשונה. (3). מבנה מעגלי ופואנטה. במשפט הראשון ניתָן פרט הנראה טפל והמשתכח בהמשך הסיפור, עד שבא משפט הפואנטה, משפט הסיום, ועושה אותו עיקר. עתה יש לחזור ולקרוא את הסיפור לאור הכותרת החדשה (מבנה דומה ב“בית הקברות במדרון”).

“המאושר” - ב 287. על־זמני. הבריאות עיקר. חשבתם, שהאושר פיוטי וקשור באהבה? לא! שתן בלי חלבון! (1). פואנטה: המפתיע. מעין חידה ופיתרון.

“המאושרה” - ג 291. פרבר. על־זמני. פורטרט. בעיות הזיקנה. הצעירים לא היו מאושרים כמוה, היא רצתה רק לנשום ולראות, מאושרת “כאילו זה עתה הוציאוה מקברה”. (1). אנטיתזה. פואנטה של פרדוכס. הכללה עקיפה לעניין הזיקנה. [לצירוף “רק לנשום ולראות” בהקשר של מוות וחיים, השווה: “לראות לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת” - אלתרמן].

“המבט הנוגה” - ב 109. על־זמני ועל־מקומי. תעתועי האהבה. הבחור אהב את אחות־המשורר ועזבהּ, נשא אישה והציגהּ לפני המשורר. המשורר מתאהב בה והבעל נהנה: גם אתה, האח, בוגד באחותך, כולנו מנוולים, והוקל לי. (1). דרמה קטנה בשתי מערכות. אנטיתזה והקבלה. פואנטה היוצרת את התבנית של תגובה רגשית לא־צפויה.

“המנונים אל החיים” - ב 314. בכפר באוסטריה. עוני. בעיות המשורר. הוא שלח לי את שיריו וביקש תמיכה. ביריד ראיתיו מוכר ספרים ישנים. קניתי אצלו את ספרו של ורהארן. (1). אנטיתזה. חשבתי: גראפומאן. וראיתי: נאצל ומיואש. הקבלה: הוא עני, ואף אני. המקרה בעל המשמעות האירונית: הספר שקניתי אצלו מלא אופטימיזם ואמונה. פואנטה המשלימה את התבנית. והשווה עם “המנצח האיטלקי הישיש”.

“המנצח האיטלקי הישיש” - ג 278. ת"א, שפת הים. ימי המאורעות. פורטרט. אפיון האיש ב־3 היבטים: יחסו לים; תגובתו ליריות; על איזו יצירה הוא מנצח (1). פואנטה: הפרט שאינו מקרי. והשווה עם “המנונים אל החיים”. אגב: “סטיכיה” ככינוי לים שכיחה אצל שופמן וראה למשל: ג 75, ג 245; ג 296; ג 320, ועוד.

“המשורר” - ג 82. אחרי מלחמת העולם השנייה, השואה, לפני מלחמת העצמאות. פורטרט. רמזים לדמותו של טשרניחובסקי [שנפטר ב־1944]. (2). עבר, הווה נמשך, הווה מייָדי. אנטיתזה בין ‘שם’ ל’כאן‘, בין תחושת ה’טוב’ ובין ניחושי הסכנה. הקבלה בין אהבת החיים, אהבת בלפוריה ושירתו. לבסוף נהפך המוחשי למושאל, בספק־פואנטה, הנעזרת בזיכרה תנ"כית.

“המשורר והנערה המתוקה” - א 244. עיר. על־זמני. הרוח והחיים. בעיות המשורר. הבנות המתוקות לא אהבו את המשורר לא בחייו ולא במותו. המכוערות והרגשניות אהבוהו בחייו ובמותו. בזכות אלה שלא אהבו אותו הוא נעשה מה שנעשה לאלה שאהבוהו. (2). יסודות חוזרים. הדגמת פרדוכס. ספק־פואנטה, המשלימה את התבנית.

" המשוררים" - ה 71. על־זמני ועל־מקומי. בעיות המשורר. האֳמנות והחיים. המשוררים קולטים את יופיו של העולם, כי הם עצמם ריקים, ובכך הם מרוקנים את העולם מן היופי. (1). הכללה ו־3 הדגמות: נערות; גן־חיות; שפת־הים. פואנטה של לשון הגזמה, המבוססת על מימוש מטאפורה או ניב, והשווה עם שירו של עמיחי “אל מלא רחמים”. אין שום יסוד של עלילה, ועל כן אין זה סיפור. והשווה עם “בד חלק”.

“הנביא” - ב 236. אוסטריה. בכפר. אלימות. עוני. אלואיס פורגי, שדקר את אשתו בשכרותו ונכלא ל־15 שנים, מנסה לשווא למכור מכשיר זול ויעיל לעיבוד עור. בכעסו הוא מאשים את ההמון בשכרות וברצחנות. (3). הפוסל במומו פוסל. פואנטה המשלימה סיטואציה של הדגמת פרדוכס. שֵם הסיפור מוסיף ממד של אירוניה, של הכללה ושל מורכבות וגם הוא מין פואנטה.

“הנביא” - ג 177. על־זמני ועל־מקומי. כשהיה משוגע, היה בו שלטון. כשנִשתַפָּה נעשה נורמאלי, מדוכא ומסכן. (1). הדגמת פרדוכס. פואנטה של ניב, המשלימה את התבנית. קישוט: זיכרה לפסוק של ישו, המאיר את המשוגע ואת ישו באור מפתיע. השם מוסיף ממד של הכללה על הנביאים.

“הנגזל” - ה 59. ישראל, אחרי ‘מבצע קדש’ וכיבוש סינַי. הבחור הדתי עקב בעניין אחרי היומנים בקולנוע, עד שהראו לו את… הר סינַי. אז נעצב מאוד. (1). פורטרט ופואנטה: הלא־צפוי הצפוי. השֵם גם הוא פואנטה. אמירה עקיפה: האדם זקוק לאשליות.

“הנה אף הוא!…” - ב 275. אחרי המלחמה. אלימות. הפושע הממשיך בשלו, שלא הושפע ממלחמה ומשבר, הוא אדם גדול! (1). אחרי המלחמה הדפיסו תמונות אנשים גדולים. נוכל רימה קרתן, הקרתן סבר, שהנוכל אדם עליון, ושמח כשגילה את תמונתו באלבום הפושעים. הסיפור פותח ומסיים בתמונה. מבנה מעגלי, פואנטה. הדגמת פרדוכס. גם יסודות של אנטיתזה: חשב שאציל הוא, נוכח שנוכל הוא. חשב שאיש גדול הוא, ונוכח שאכן… תמונתו נדפסה, ושמח. סיטואציה ותגובה רגשית מפתיעה.

“הנה הנו” - ג 65. על־זמני ועל־מקומי. אחרי הגניבה אנו הלומי מסתורין: מי? לכן אני מיטיב להביט באסירים לאור היום: הינה! (1). הכללה בלבד, הכול בהווה נמשך, ולכן ספק אם זה סיפור. סיטואציה ותגובה - שאלה ותשובה (מפתיעה). הפואנטה מצטרפת עם שֵם הרשימה, משלימה את התבנית, הופכת את המוחשי למושאל, ויש בה טעות הגיונית, שהיא בה עיקר: הלוא האסירים אינם הגנבים שאני מחפש מבחינת הזהות האישית, ולכן הייתי צריך להצביע לא במחשבה “הנה הנו!” אלא במחשבה “כזה הנו!”. אמירה עקיפה: אין טעם במסתורין (?).

“הנודד והמבקר” - ב 216. אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברכבת. הפליט איבד את הכרטיס. נהמבקר מאמין לו, שהיה לו. הפליט מוצא את הכרטיס ורודף אחרי המבקר, להראות לו. (1). תמונה קטנה. פואנטה של הדגמת פרדוכס: לפניו כל כך הרבה מקרים שבהם יצטרך להעמיד פנים שהכול כשורה בניירותיו, אף על פי שלא יהיה כשורה, שעכשיו, כשהוא במקרה בסדר באמת, בשום פנים אינו מוכן שיישאר שמץ של ספק. הפואנטה חלשה, משום שאינה ממוקדת.

“הניה” - א 178. כפר - עיר - זנות. חיים שהיו עשויים לפרוח – הסתאבו. ואולי: חיים שנראו תחילה כעתידים להיות חיי פריחה, כבר היה בהם מראש ניצן ההסתאבות. (4). סיכום חיים ב־3 תמונות. מטאפורות חוזרות, רמזים מכינים. מוטיב מנחה.

“הנכד” - ג 300. ‘שם’ ו’כאן', חו“ל וא”י. שם הפסיד במאבק על האישה האהובה, חיכה שנים עד שימות בעלה ואז בא לחזר: שוב הפסיד, בגלל הנכד. (2). הקבלה: הפסיד פעמיים. אנטיתזה: חשב שיהיה כך, והיה כך, ובכל זאת היה אחרת. אמירה עקיפה: יש אירוניה ודיאלקטיקה בחיים.

“הנעזב” - ג 317. על־זמני. צעירים בעיר. תהפוכות האהבה. הנערה שעזבה אותו ופגשה בו במקרה, משכה בשרוולו, כדי להצילו מדריסת מכונית. בתנועה זו הרגה אותו. (1). אנטיתזה: כוונתה הייתה טובה, התוצאה - רעה. פואנטה המשלימה תבנית זו, במשחק בין המשמעות המילולית והמושאלת של “הרגה”.

“הנער” - ג 137. על־זמני ועל־מקומי. הימשכות גבר אל נער. תחילה לא הבנתי מה מקור שקדנותו של הצייר הבינוני, עד שראיתי יופי מדהים בציור שבו צייר את בנו. אז הבנתי. (1). אנטיתזה. פואנטה המחייבת ארגון מחדש. האמירה העקיפה דו־משמעית, כי הפואנטה “וָאָבֵן” עשויה להתפרש ביחס לרגשי האב של הצייר או רגשי הגבר של המסַפר.

“הנשיקה” - ג 111. א“י. קיבוץ. ימי המאורעות. הוא לא הבין, איך יהודה הלוי ואחרים יכלו לנשק את אדמת הארץ. אז התאהב ביעל. רצה לנשקה, דחה זאת, וכשנהרגה (בדרכה לשיר שיר על אהבת הארץ), נשק את האדמה במקום שנשפך דמה. (3). אמירה עקיפה: הזיקה למולדת נקנית דרך האהבה לאישה. פואנטה המשלימה תבנית מעגלית של א–ב–א. אנטיתזה והקבלות. יה”ל נשק ומת; יעל מתה והוא נשק. הקבלה ניגודית בין יחסו לנשים באירופה ובא"י, ובין הנסיעה אל הקיבוץ ומן הקיבוץ.

“הסייד” - ג 59. פרבר. על־זמני. הסייד שורק כשהוא מסייד מחדש חדר שבו התאבד מישהו. (1). בעקיפין: אין להתרגש מן המוות, יש להתחדש. סיטואציה ופואנטה של הכללה בעזרת פנייה בגוף שני רבים (“לכו את הסייד, סובלים…”) ההופכת את המוחשי למושאל ולסמלי, עם שינוי מפתיע בזווית הראייה, והכול מודגש באליטראציה. הסיפור בא להכין את האפוריזם בסופו. הנושא: היחס למוות.

“הסנדלר” - ה 7. כנראה בא"י. זיכרונות ‘משם’. מלחמת העולם השנייה. הרוסים באים. נקמה בגרמנים. (2. שורת אפיזודות זעירות, ובסופן פרט שנעשה סמלי בהעברה מטונימית: השעון סמל הזמן והתקופה (?). פואנטה לא מובנת, שלא עלתה יפה. אולי: הוא היה מכיר את השעון בלילה, מפני שהיה קבור עימו בגורן.

“הסרטן” - ב 254. אוסטריה. גראץ. עליית הנאצים. המדע - או פחד הסרטן - מעורר כבוד אפילו אצלם. או: חולשתנו האנושית מקרבת אותנו מעבר למחיצות הפוליטיות. פואנטה: הדגמת פרדוכס, על החיוב שבשלילי (דיאלקטיקה). הפואנטה אינה מחייבת ארגון מחדש ואינה אפוריזם העומד לעצמו, אלא היא משפט שאינו מתקבל על הדעת, שהסיפור הקודם לו מצדיק אותו.

“העולם הריק” - ב 266. פולניה. עיר. זנות. חיי נישואין. תמיד הלכו שני הידידים יחד אל הבית ההוא. אח“כ נישאו, וכעבור 5 שנים שוב הלכו שמה יחד, אבל התברר, שהמשטרה כבר סגרה את המוסד. (1). פואנטה מיוחדת במינה, המצטרפת עם שֵם הסיפור ויוצרת שינוי מפתיע בזווית הראייה ובאמירה העקיפה. הלא־צפוי הצפוי. חמש השנים חוללו שינוי בעולמם הפנימי ביחס לנישואין, על כן לא היו צריכים להיות מופתעים, שחל שינוי גם בעולם החיצוני. אנטיתזה: קודם חשבו להתקרב לטיפוס האידיאלי בבית הזונות, אחרי כן - בנישואין, אח”כ שוב בבית הזונות, והתאכזבו גם פה וגם שם. אגב, הכתובת הייתה מהימנה בזמנה, והבית ברחוב מיודובה מוזכר גם סיפורים “מלחמה ושלום” (ב 114) ו“שפחות” (ב 172).

“העצמות היבשות” - ג 114. א"י. קיבוץ גלויות. תיאור ודיאלוג. יסוד אנטיתטי: כולם - והאחד. שורת אפיזודות, המוזכרות בשיחה אחת, שהיא המסגרת. (2) הכללה ותמונת הווי.

“הערדל” - א 5. צעיר מתלבט בעיירה. כישלון החיים. שִפלות. עוני. דניאל מתפרנס בדוחק ממתן שיעורים וסובל מערדלו הקרוע, לבסוף הוא משליכו. (8). מיצוי חיים בעצם. ספק־פואנטה, המדגישה פרט סמלי המשלים את התמונה. יסוד מעגלי של יממה.

“הפטיש הקטן והפטיש הגדול” - ג 267. הילד בעיירה. הילד רואה נפעם, כיצד הנפח הזקן כופת את הסנדלר חתנו, שהיכה את בת־הנפח (2). עצם דומם כמיצוי חיים. פרויד היה אומר משהו על סמליות העצם. (בכמה סיפורים חוזר המוטיב של עימות בין אב לחתן, והשווה למשל עם “עתה הבין”).

“הפלדפבל חריטונוב” - ג 142. זיכרונות מן הצבא הרוסי הישן. ללא צבא לא היו לו חיים. (3). פורטרט. אנטיתזה ופרדוכס: הוא היה חייל עד לשד עצמותיו ולכן פוּטַר. [השווה זאת עם “עארף שאויש” לבורלא] פואנטה: משפט המשלים את התמונה. יש יסוד דיאלקטי באמירה העקיפה, שבכל חייל טוב מוכרח להיות גרעין של חייל רע, שבציות הגמור יש גרעין של מרדנות. התאבדות.

“הפליט” - א 276. רוסיה. מהפכנים. במאסר. גליציה. מהפכנים. פליטים. במאסר. הסתאבות אנושית. זנות. התאבדות. דניאל קוראן, ספק־מהפכן, במאסר, חושב על נאטאשה, על אחיו ועל אחיה. מסייעים לבריחתו. מסתאב. נאסר שנית. סופו שֶתוֹלה עצמו בכלא. (19). הרבה יסודות חוזרים ומבנה מעגלי של א–ב–א: הדרך אל הגאולה - טוהר, הסתאבות, טוהר; נכלא - ברח - נכלא שוב. בראשונה רצה לחופש ועבר את הנהר, בשנייה רצה לחופש, תלה עצמו, והחבל דמה לנחל. מוטיב התלייה עובר לכל אורך הסיפור. זווית הראייה של דניאל, חוץ מן הפיסקה האחרונה. הנעימה (כמשקפת את יחס המסַפר אל גיבורו) תחילה אירונית, לבסוף פאתטית. הקבלות: תולים בני אדם וכלבים. צדים מהפכנים. פליטים, כלבים, זונות. בסוף מתייחסים אליו כאל כלב (מימוש הקללה הפולנית ‘פְּשַה־קְרֶב’). לאחר הסוהר הראשון פגש את נאטאשה, לאחר השני - את הלקה. זו הושיטה לו שפתיים, זו - לשון. זו אמרה בלא מילים שאוהבת, זו אמרה בלא מילים שמְתַעֶבת.

“הפסלת היפה” - ג 152. על־זמני ועל־מקומי. אמרתי לה שהפסלים שלה יפים מאוד, אך אני משער, שגופה יפה מהם. (1). פואנטה. אנטיתזה בינה ובין פסליה. הקבלה לא מפורשת בין להיטותה אחרי מערומי נערות ובין להיטות המסַפר. אנטיתזה והקבלה בין מה שראה המסַפר ובין מה שלא ראה. יש גם רמז עימות בין האֳמנות והחיים ובין הנצחי והחולף.

“הפר” - ג 221. בכפר. על־זמני. הכול שמחים ברפת. והפר - אבי כל חיים - עצוב. (1). פואנטה: שֵם הסיפור והמילה האחרונה, מילת־מפתח המסבירה במי מדובר, כנושא שנדחה לסוף במשפט ארוך. ניגוד בין הפר לנערות (אנטיתזה). הדגמה של פרדוכס. הדיאלקטיקה של החיים.

“הפרפור האחרון” - ג 272. ישראל. קיבוץ גלויות. רב עולה חדש הוגה את ברכות־החופה בהברה האשכנזית הוא פרפור־הגלות האחרון. (1). מעמד והערכה או הכללה. הפרט שנעשה סמלי. פואנטה של הערכה המשלימה תבנית זאת. נרמזת אנטיתזה בין חוסר תיפקודה של הדת בחיים ותיפקודה בטקס הנישואין: גם זה פרפור אחרון (?).

“הצגה בחוץ” - ג 223. קיבוץ. ימי האנגלים. החיים בקיבוץ אפורים והחריגה מן החולין אפורה אף היא, כי ההצגה קלושה. פואנטה קלושה המשלימה תבנית א–ב–א של שיגרה - חריגה - שיגרה. הקבלה בין אנשי הקיבוץ והחיילים האנגלים. מעניין הכינוי המשותף “גיבורים”. שאלה ותשובה: מגיע להם לחרוג מן החולין? כן, אבל החריגה אף היא יש בה חולין. הסיטואציה המוחשית נעשית סמלית. (2).

“הצועני” (“באגף הכירורגי” 4) - ב 28. בית חולים. רוסיה או גאליציה. הצועני מוקף סקרנות ונשאר חידה. נראה אדיש וחרד רק ליד שלו ולאשתו. (2). מבנה מעגלי: הביע רגש ביחס לידו (פתיחה) ולאשתו (סיום), בַּמרכז הווייתו המסתורית והסקס־אֶפִּילית של הצועני. תמונה קטנה. פואנטה היוצרת הקבלה בין ידו לאשתו ומשלימה את תבנית המעגל א–ב–א.

“הציירת” - ג 138. על־זמני ועל־מקומי. הסתכלתי בתערוכה. ויותר מן התמונות התרשמתי מן הציירת היפה. (1). השווה: “הפסלת היפה” (ג 152). המוחשי נעשה סמלי: בעקיפין - היוצר גדול מן היצירה. החיים גדולים מן האֳמנות. פואנטה המשלימה תבנית זו.

“הצריף הארעי” - ד 10. על־זמני ועל־מקומי. הכללה בלבד, ועל כן אין זה סיפור. בשביל לבנות את הבית הגדול, בונים תחילה בית קטן, אך אז בעצם הגדול כבר מיותר. (1). הסתכלות בתופעה והרהור תגובה שהופך את המוחשי לסמלי: אם האמצעים יפים מן המטרה, המטרה למה? פואנטה של פרדוכס, המשלימה את התבנית.

“הצרצר” ב 298. הורים וילדים. אב ובתו. הוא זוכר את ילדותו – תוך עימות עם חוויות הבגרות: בילדותו נתפעם מצרצור הצרצר ומעולם לא ראהו. עתה בתו מבקשת להראות לו, ואינו רוצה לראות. אנטיתזה: פעם היה כך, עכשיו אחרת. אז לא ראיתי, ועתה איני רוצה לראות, אז לא ראיתי - עתה יכולתי לראות. היא רוצה שיראה, הוא מסרב. (1). המוחשי שנעשה סמלי. פואנטה המשלימה את התבנית. אמירה עקיפה: האדם זקוק לאשליות; הלא־נראה פיוטי מן הנראה.

“הקטנים” - ב 42. העיר במלחמה. המוות קטל בכל הגברים. הנשים נושאות עיניהן אל הנערים, אך המוות אף הוא מביט אליהם בתהייה תאוונית. (2). מעגל אנטיתטי. פותח ומסיים במוות. הוא נטל את היפים, הותיר את ההרוסים והמכוערים מול הצעירים והיפים, שגם הם ישלימו את המעגל. עולם של תוהו. תשוקת מין ותשוקת מוות. אגב, 4 ביטויים־דימויים מסיפור זה חוזרים ב“סוף־סוף” (ב 50–51). מודגש מוטיב החמדה בעולם של אבסורד. הפרדוכס, שהאבסורד, המוות, מְקַדם את החמדה ונבנה ממנה.

“הקטנים” - ג 176. מלחמת העולם השנייה. בימי מלחמת העולם הראשונה הראו תליות והנערים שראו זאת אז אחוזי חרדה, הם התליינים כיום. (1). תופעה והסבר לא־צפוי או סיטואציה ותגובה. פואנטה של הסבר, המחייב ארגון מחדש. מבנה מעגלי. היסטוריוסופיה. הרהור נוגה על האופי הגרמני או האופי האנושי. השאֵלה הפתוחה: האם הם תולים למרות או בגלל התליות שראו בילדותם? המוחשי שהופך לסמלי. עם זאת, ספק אם זה סיפור.

“הקיסר” - ב 99. אוסטריה, לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. הדברים מאבדים את קסמם, בייחוד לאחר שזוכים בהם. קודם הקיסר היה נערץ והנערה נערצה, לבסוף שניהם הפסידו קסמם. (7). הקבלה ואנטיתזה. פואנטה דו־משמעית של מיצוי התבנית. גם ניגוד והקבלה בין שני החברים, הנס ואוטו. האחד זכה - והתפכח, והשני לבסוף גם כן עומד לזכות ולהתפכח.

“הקרב” - ג 231. שָם - הילד בעיירה, וכאן - בעיר. על הזקן נתערבבו זיכרונותיו: הבריון שהיכהו לפני 65 שנים, נדמה שהוא מכה כאן ילדים בפרבר, והוא מתנפל עליו: “אז לא יכול לו מחמת קטנותו, ועכשיו - מחמת זקנותו.” (2). אנטיתזה והקבלה, הפואנטה בקפיצה אל זווית ראייתו של הזקן, שהלא אין זה אותו בריון, אבל - וכאן מצטרף שֵם הסיפור לפואנטה - זה בעצם אותו קרב. אופייני הפרט הלא־נָגֵע (לא־רלוואנטי), שהבריון מנומש. האמירה העקיפה: יש בחיים מעגליות של חזרה נצחית. קרב־החיים נצחי ואחד, על אף צורותיו השונות. דווקא מתוך הבלבול, עמד הזקן על איזו אמת.

“הקרדום” - א 23. הגבר המתוסכל בעיירה. כישלון החיים. ניפוץ התקוות ע“י נישואין. עוני. שיגרה. 4 תמונות מחייו של עזרא לוינסון. (7). מיצוי החיים ע”י עצם: הקרדום מסמל את התקוות ואת ניפוצן, עם זאת אינו שקוף אלא קרדום מיוחד. יסודות מעגליים: בנו חוטב כשם שהוא חטב, הסיפור פותח ומסיים בקרדום ובמוות (מות הסב והנין). פואנטה לא־ממוקדת המשלימה את התמונה: מות התינוק.

“הראש הקטן” - ב 234. ראיתי את הנער האידיוט, בעל הראש הקטן, צוהל ושולח ידיו אל הנערות, וחשתי, שגְדַל־ראש אחד “לא נראה מחייך לנו ולהושטת ידינו”. (1). סיטואציה מוחשית מוליכה לתגובה מושאלת־סמלית של הכללה. הנושא: אדם - גורל - אלוהים. פואנטה המשלימה את התבנית.

“הרוקח הזקן” - ה 48. בארץ? הרוקח הזקן תמיד היה אפאטי, עד שראה רֶצֶפְּט וינאי והתרגש (וזה היה סימן למותו הקרוב?). (1). תמונה קטנה ופואנטה: הסבר מוזר, הנשען על מימוש: על עיניו של זקן המבריקות לפתע, הלא ניתן לומר, שהתלקחו כנר בטרם יכבה, ואכן… מאחורי זה, בעקיפין, ההיגיון הקמאי, שרגילותו בגולגולות (שעל צנצנות הרעלים) שמרה עליו משלטון המוות, אך הרצפט הוינאי קלקל את השורה…

“הרמוניקה” - ב 179. בכפר, באוסטריה. בני האיכרים בהמות רעות. אבל לפי המוזיקה יש בהם גם אדם אחר. (1). אנטיתזה: חשבתי שהכול רק רע, והינה יש גם משהו טוב. פואנטה המשלימה תבנית זו. והשווה עם “הכומר רץ” (ב 186). הנושא: החיוב שבשלילה.

“השארית המעטה” - ג 181. ירושלים. הכותל. הרעיון: אוהבים אותו. הזקנה עשתה מעשים צפויים - ליטפה אבן מאבניו, בסוף עשתה מעשה לא־צפוי – גהרה עליה. ההסבר: אווירוני אויב ניסרו במרום. (1). אנטיתזה, פואנטה של הסבר. סיטואציה ותגובה. הכותל נעשה סמל לכל הקיים בארץ, בעזרת שֵם הסיפור.

“השופט” - ב 239. באירופה. קודם חשבתי, שהוא רק שופט, אך כשניגב את מצח בנו, נוכחתי שהוא אב. (1). פואנטה המשלימה אנטיתזה. אולי השופט והאב הם גם שני היבטים של אלוהים. חומרת השופט מודגמת בבית־הדין ובבית־הקפה, עם “הצלוב” ועם בנו, בתגא השחורה ובבגדי האזרח, עד שהוא מגלה כתם במצח בנו.

“השלושה” - ג 155. כנראה ת"א. במלחמה. חיילים בריטים בעורף. טייסים אינם מפחדים מהפצצות. סיטואציה והסבר של פואנטה. מעין חידה ופיתרון.

“השלימו!…” - ב 276. אנטישמיות (באוסטריה?). יהודים ונוצרים. החיים מרתקים אותנו יחד (?). מוליכים שני אסירים, יהודי ונוצרי, כבולים זה אל זה. על הקירות צלבי קרס, אך הם - דומה - “שמו ידיהם מרצון, ששום שטן לא יפריד ביניהם”. (1). מן הסיטואציה המוחשית לסמלית. פואנטה המשלימה תבנית זו בעזרת זיכרה תנ"כית.

“השניים” - ב 252. עיר. על זמני. תמיד יש מעטים טובים. 3 הדגמות והכללה. (1). הכול בהווה נמשך (“יש ש… כי יפול…”) ועל כן ספק אם זה סיפור. הפואנטה משנה את זווית הראייה בפנייה, והופכת את המוחשי למטאפורי ולסמלי.

“השען האחרון” - ג 257. א"י. פער הדורות. המסורת הנכחדת מן הארץ. האב היה שען אומן, אך הבן אינו רוצה להמשיך במקצוע זה. (2). פורטרט ובסופו פואנטה של הכללה. גם סיטואציה ותגובה: ראיתי וחשבתי. הקבלה בין השעון הזקן והשען הזקן. וייתכן שיש נבואה קודרת, המקבילה את גלגילי השעונים עם גלגלי המדינה: אם הבנים לא ימשיכו את דרך האבות, אנה אנו באים? המוחשי נעשה מושאל וסמלי.

“השרברב” - ה 33. עיר מודרנית. (2). אנטיתזה כפולה ופואנטה. תמיד רימו אותי, חשבתי שגם בעניין תיקון הבוילר. אבל לא רימו. קיטרגתי על כולם, עד שפגשתי אותו, והוא הפכני לסניגור לכלל: “איש לא רימה; ואפילו רימו - לא רימו!” וזאת עשה במעשיו ובעיניו. לבסוף התברר, שהוא קטגור גדול לכלל. הדגמת פרדוכס. אך דיבורו לא עשה מה שמעשיו עשו.

“השריד” - ג 211. ישראל (?). אחרי השואה. בעיות האֳמנות. האֳמנות והחיים. דיאלקטיקה. הנערה ציירה פורטרטים של גברים. לכן התאהבו בה תחילה ועזבוה לבסוף. תמיד באו הם אליה, עד שבאה היא אליו. הציירים - בגלל השואה - ציירו שלדים, היא ציירה נער קטן שהתאהב בה, והצליחה לבטא מה שהם לא הצליחו. הוא היה השריד של מאהביה, של כישרונה, של הנהרגים. (2). אנטיתזות, פואנטה רב־משמעית, המשלימה את התבנית.

“וארשה לא מוסקווה היא” - (“עוללות” ז) - ה 76. הילד בעיירה. כל פסח כתבו לקרוב העשיר למוסקווה, שישלח כסף ותמיד שלח 5 רובל. אך לאחר שגורש לוארשה, שלח רק 3. (1). אנטיתזה. פואנטה דו־משמעית, מודגשת בכתיב שונה מן הכותרת. יש גם עימות אירוני בין גודל ההכנות והתוצאה.

“ודמעתה על לחיה…” - ג 157. על־מקומי. פעם ועכשיו. הוא אהב אותה בנעוריו ופגש אותה בימי זיקנתו. אז נשק על לחיה, עתה ראה דמעה על לחיה. (1). אנטיתזה והקבלה. פואנטה ברמז לפסוק התנ"כי: הקונוטאציה בהמשך הפסוק: “אין לה מנחם מכל אוהביה”. והשווה עם “קיבוץ גלויות”, ג 73.

“והיה כי ישאלך בנך” - ב 283. עליית הנאצים באוסטריה. עברתי עם בני בכיכר, שם מכרו את עיתון צלב־הקרס. בני שאל מה זה. (1). פואנטה מיוחדת במינה, המצטרפת משֵם הסיפור והקונוטאציות שלו להגדה של פסח. הקורא מתבקש להשלים את הרעיון: היטלר פרעה חדש ויחלוף כמוהו.

“ויחל שער ראשו לצמח” - ה 39. על־זמני, על־מקומי. הילד והתנ"ך. גוף ראשון רבים, הכול בעבר נמשך, ספק אם זה סיפור. נדכאנו לקרוא, איך דלילה גילחה את שער ראשו, התעודדנו לקרוא, כי שער ראשו שב וצמח. מין ספק־פואנטה (כי כל הסיפור שלוש וחצי שורות) בעזרת פסוק. הדגשת הפרט הופכת אותו לסמלי: כביכול ניחשנו, מה יעשו לנו הדלילות שנפגוש בדרכנו. נראה, כי זה סיפורו הקצר ביותר של שופמן.

“ויטבסק” - ג 313. הילד בעיירה. 8–9 תמונות. הנושא: ויטבסק. חוויותיו של ילד. (4). אין תבנית ברורה. יש רמזים אנטיתטיים: תחילה 6 תמונות ‘טובות’, ולבסוף 3 תמונות עם מְקַדם רגשי שלילי. הסיום יש בו יסוד־מה של פואנטה ההופכת את המוחשי לסמלי: את ההווה לסמל העתיד, ואז יש צורך לחזור ולבדוק, לגבי איזה מן האפיזודות יפה כוחה של סמליות זו, אם רק החיפוש והמאסר, או גם משהו מן הקודם.

“וינר־נוישטט” - ב 233. אוסטריה. אנטישמיות. תמיד התפלאתי ל“קושי הנפשי שתקפני כל פעם, מדי שהותי בתחנה זו בדרך לוינה… עד שמצאתי ב’ספר הדמעות' את מעשה השמד וההרג…” (1). יש לא־מודע קולקטיבי המפעם בנו בלא ידיעתנו המפורשת. והשווה: “עששית הנפט”, ב 221; וכן “פרצופים לא רבים בעולם”, ב 264. סיטואציה והסבר. פואנטה המדגישה תבנית זו ומסכמת.

“וכולן מתו… מתו…” - ב 203. אוסטריה - רוסיה? ישיבתי בפרבר מזכירה לי את עיירת מולדתי, ריח העשן עורר זיכרונות. שאלתי את אחותי במכתב, מה עם כל הנערות היפות. ענתה, שכולן מתו. על כן מיהרתי לכתוב עליהן. (1). אמירה עקיפה: העבר חי בי אך מת, ואני חי. והקבלה: העשן נמוג והן מתו. השֵם - מובאה מטורגנייב - מחזק את הנושא: טורגנייב מת וחי ביצירתו. העשן מזכיר לי את ילדותי. הקבלה: איני רוצה, שהן ואני נהיה כעשן ולא יזכרו אותנו. סיטואציה והכללה, מן המוחשי למושאל, פואנטה המשלימה את התבנית. המוטיב: עלי לכתוב על אלה שמתו כנראה הניע עוד זמן רב לפני השואה סופרים כברדיצ’בסקי בסיפור כגון “דיירי רחוב”.

“זהב” - ג 248. חיילים בעיר. סוף מלחמת העולם השנייה. הווה נמשך והכללה בלבד, ולכן אין זה סיפור. ראיתי חיילים מאריכים להביט בחנויות הזהב. והבנתי שזה מה שחשוב להם. (1). אנטיתזה: קודם הם עשו מלחמה, וחשבתי, שזה מה שחשוב להם; עכשיו הם מביטים בזהב, ומסתבר שזה מה שחשוב להם. אך מסתבר, שזה מה שהיה חשוב להם גם קודם, כשעשו מלחמה. אמירה עקיפה: אנשים המקריבים את חייהם אוהבים להביט בזהב, תהייה על ערכים חולפים (טנק, צוללת, פצצה אטומית) וערכים קבועים (זהב).

“זכור את יום השבת” - ב 189. בחו"ל. בית־הדין. הכללה: בעוברנו על בית־האסורים יש לנו תחושה: גם אנו נילָכד, ובעיקר, כשאנו נקראים לבית־הדין. הִשביעוני במקרה על הפסוק “זכור את יום השבת”. סיום של פנייה לאלוהים בשאלה רטורית. (3). סיטואציה ותגובה. הנושא: האדם ואלוהים. אמירה עקיפה: העולם כה מזופת, ואתה עוד בא בדרישות? שנינו בכל רע, ולך אין מה לומר לי. תכסיס הפואנטה: פנייה מפתיעה, שאינה מתקשרת ישירות לסיטואציה, מאירה את הכול באור חדש, סמלי.

“זכרון יעקב” - ה 15. א"י. 4 תמונות קטנות המצטרפות לתמונה אחת. (2). בכמה פרטים תבנית א–ב–א או אנטיתזה. אין תבנית ברורה. ייתכן שהפרט האחרון, של האישה הצעירה הפותחת ומגיפה דלת, צריך להתפרש כסמלי להווייה ש’אינה נותנת את עצמה' להינסח בהכללה.

“זרים” - ב 279. אוסטריה. וינה. יחסי יהודים־נוצרים. מלחמה בין התלמידים הנוצרים והיהודים. הזרים לשני המחנות הם ילדי נישואי־התערובת. (2). אנטיתזה. פואנטה: הלא צפוי צפוי. הקורא מצפה לעולם הערוך בשני קטבים: יהודים מול נוצרים. אך מתגלה לו עולם מקוטב לבעלי מחנה (יהודים או נוצרים) מול “הזרים”, ילדי נישואי התערובת. מאיר באור אירוני את התדמית העצמית היהודית, הרואה אותנו כזרים: יש זרים מאיתנו?

“חבלים” - ג 302. הילד בעיירה. כמה תמונות ערוכות סביב נושא משותף, תחילה על בעלי מלאכה שונים, אח"כ ‘שלבים’ במקצוע עושה־החבלים, כיצד טיפס המסַפר בנעוריו בשלבים אלה. (4). סיום של פואנטה. עירוב המוחשי והמושאל - הזיכרונות שזורים בחבלים.

“חדש וישן” - ג 192. על־זמני ועל־מקומי. מבקריי חושבים, שהנוף יפה וחדש, ואני חש שהוא משעמם וישן. (1). סיטואציה והכללה או תגובה. פואנטה המדגימה פרדוכס: כל חדש הוא ישן. הכול בעבר נשנה וחוזר ועבר נמשך. אין עלילה. לכן ספק עם זה סיפור.

“חובות אבודים” - ה 20. א"י. בנק. בעיות כספים. שיחה עם מנהל בנק באוטובוס. אפילו בתחום השכל הקר יש מקום לרגש. (1). פואנטה של תגובה רגשית מוזרה.

“חופה בחורשה” - ה 67. יער בארץ. תיאור חופה. המוחשי נעשה סמלי בעזרת זיכרה תנ"כית (אלוני ממרא, חורשת אלונים קדושה ע"י חברון, וראה: בר' יג 18, יד 13, יח 1). (1). פואנטה של פנייה, המדגישה את הפירוש המטאפורי־סמלי. אמירה עקיפה: היהדות סוככת עלינו (?). מסורת הגזע.

“חטוֹף וקרא, חטוף והבן…” - ג 235. על־זמני. הכללה ושתי תמונות - אנשי הרוח על סף המוות נדמה להם שלא הספיקו. פלוני רץ בהפצצות לקרוא את “רשימות מבית המוות” ופלמוני לא רצה למות בטרם יבין את הסוגיה שבין יוּם וקאנט. (1). פואנטה אירונית הסותרת את הנאמר בסיפור, כי הסברה, שאפשר היה להספיק עוד משהו חשוב, היא אשליה. רציונליזציה של פחד המוות. וכי מי שיחטוף ויקרא - לא יפחד ולא ינסה לדחות את הקץ?

“חיפה” - ה 30. חיפה. תמונה קטנה. משפטים אימפרסיוניסטיים. פואנטה של זיכרה רחוקה. “האיש אשר קרא לנו” - כנראה אבא חושי, ראש העיר דאז, שהזמין סופרים לגור בחיפה, על הכרמל, בדירות של העיריה. הדבר, שהמחבר משווה עצמו לאל השמש, נשמע אירוני, אבל מתגנב ספק, אם באמת היה אירוני בעיניו…

“חיבוק” - ה 11. הר הכרמל. עוזרת ערביה. הילד מחבק את העוזרת. חבל שישעיה בן־אמוץ לא ראה! (1). אנטיתטי סמוי: נוהגים לחשוב ש… אבל אני מראה ש… פואנטה של זיכרה מפתיעה. הקורא צריך להשלים: כי אילו ראה, היה שמח, שחזונו נתגשם.

“חלום” - ב 245. על־זמני, על־מקומי. המשורר הזקן והצעיר. חלום ומקוריות (?). המשורר הזקן חלם, שמשורר צעיר מצליח לבטא, את אשר ניסה הוא לבטא לשווא. הוא מתעורר וכותב זאת ומבצר את מעמדו, ואיש אינו יודע, שהכתוב גנוב. (1). הדגמת פרדוכס. פואנטה המשלימה את התבנית. והלא הכתוב לקוח מן החלום, ממה שייחס הוא, הזקן, בחלומו לצעיר. אך הלא הצעיר עוררו לחלום זאת. הדגמת הדיאלקטיקה שבין החיים והאֳמנות.

“חלומות” - ג 293. על־זמני, על־מקומי. איני ירא מפני מחלה ומוות, אבל ירא מפני החלומות שהם מביאים איתם. (1). הכללה בלבד. המשפט הסיפורי האחד בהווה נמשך, ועל כן אין זה סיפור. אנטיתזה סמויה: אתם חשבתם, שמחלה ומוות מפחידים? ואני אומר לכם… המשפט האחרון עשוי להתפרש כפואנטה, בגלל ההדגשה המשולשת: “איני ירא… איני ירא… אבל ירא אני…” בעקיפין: התוצאה גדולה מן הסיבה.

“חלף עם הרוח” - ג 184. ‘שם’ ו’כאן'. מי אמר שפקידים יבשים? המנהל נעשה משורר ומתמלא זיכרונות, עד שהידיד מבקש ממנו עזרה. אז מתברר, שהזיכרונות חלפו עם הרוח. (2). תחילה מתאר הסיפור פגישה נרגשת לאור הזיכרונות ובונה את התזה: גם פקידי הבנק יש להם נפש של משורר, והפואנטה מספקת את האנטיתזה. מכאן האמירה העקיפה: בני האדם אידיאליסטים, כל עוד הדבר אינו נוגע לכיסם.

“חמור נוער” - ה 10. א“י. בין ערבי לחמורו. הערבי המשותק היכה את החמור, והחמור נער ארוכות, והערבי נפל (מת?). (1). פואנטה לא מובנת. אנטיתזה בין נאמנותו של החמור תחילה, ומכותיו של אדונו. דו־משמעות בנעירה - “ספק צהלה ספק יללה”. זיכרה תנ”כית: בלעם. אמירה עקיפה: ניתָן לפרש את העולם פירוש כפול: יש בו היגיון; אין בו היגיון; יש בו צדק; שולט בו המקרה.

“חמישה ואחת” - ג 178. א“י. קרית־ענבים. הרהורים על חמישה חברים שנפלו ועל בת אחת שנפטרה בקרית־ענבים. הרעיון: אותה רוח פיעמה בהם ובה ובכל אנשי א”י העובדת. (3). אין תבנית ברורה, אך מעין ‘ראיתי - חשבתי’, סיטואציה והערכה.

“חמסין העמק” - ג 145. א"י. בעמק. 8–9 תמונות זעירות של אווירה. בסוף פואנטה: משחק במילה: מדובר על הרים מהרהרים, בכעין משוואה: הרהור - הר והר. (2).

“טאטוסיו!” - ג 276. אחרי השואה. העלם הפליט בא אל הרופא. בת הרופא קראה “טאטוסיו!” בשעת הבדיקה הגה בה העלם, וכשנשאל על מות אביו, נאנח “טאטוסיו!” (1). פואנטה המשלימה תבנית של הקבלה או מוטיב מנחה. המילה החוזרת בשנייה מבטאת את געגועיו אל אביו ואל הנערה, ואל המכנה המשותף: רוך.

“טבטונים” - ג 60. בכפר, באוסטריה. פורטרט קיבוצי או מיצוי הוויה של ציבור בעזרת אפיזודות מייצגות וביניהן משפט הכללה: האלמנה גרובר רוכבת על אופניים; יורשו של שמיד כבר מסייד, בעוד קודמו אורז; הקצבים וגנר ומאייר שונאים זא"ז, השוליא… סובאים, טובחים ומתעלסים. הרטה מלבבת. אביה השוטר הרג את נובק הבריון, ורק היא בכתה. (3). מוטיבים רבים, המוּכּרים גם מסיפורים נוספים על הכפר באוסטריה. מבנה אנטיתטי: הם היו כאלה, היא הייתה אחרת. פואנטה המשלימה תבנית זאת. הקיטוב אינו חד־משמעי ואי־אפשר למצותו במילה אחת.

“טגורי” - ג 171. אוסטריה, גראץ, עליית הנאצים. הרהורים על שירת טאגור, בסוף 3 משפטים סיפוריים, כיצד ניסה למכור את הספר בשעת דחק, כיצד בעל החנות היסס לקנות. פואנטה ההופכת את המקרה הפרטי לסמל מושאל. אמירה עקיפה: הלוואי שישתנה העולם (והשווה את הסיום עם הסיפור “מתי?” ג 240). (1). חלק מן הסיפור בנוי על מימוש שתי השאָלות: מול רוחות הטומאה טאגור אוויר הרים טהור, ועל כן מומלץ לחולי־ריאה.

“טיול” - א 132. צעירים בעיר אחרי בית־האסורים. (גליציה?). שור הבוגר ועלמין הצעיר מטיילים מחוץ לעיר, משוחחים ושונאים זה את זה. (6). מסתמנות שתי גישות לחיים, כשגישתו של שור היא המבולבלת, הרגשית והסימפאטית יותר, תמונה אחת של שיחה. מבנה אנטיתטי רופף. לפי סדר הסיפורים בספר, זה סיפורו האנטיתטי הראשון של שופמן. יש הרבה קטלוגים של דברים הנראים להם בַּטיול וקשה לחבר להם כותרות, וזו תכונת סגנון אופיינית לשופמן המוקדם. יש מוטיבים המופיעים בסיפורים נוספים: משוגע הרחוב (השווה: א 131, א 134, א 148, וכן “אומצה טריה, כבדים, ריאות, עיני פרה…” השווה א 116, א 135. ועוד). בסיום השאָלה מוזרה: “ארנקי מוחותיהם”. גם סיפור הווי, שאולי מאפיין את הסתאבות האינטליגנציה המהפכנית (לשעבר?).

“טלפון” - ה 28. פרבר עיר נמל. על־זמני. חשבתי, שאני ראשון שגיליתיה. אבל לפי ריצתה לטלפון הבנתי, שגילוה לפניי. (1). אנטיתזה. פואנטה. אופייני לשופמן: פרטים שלכאורה לא נוגעים לַתבנית, מונעים סְכֶמאטיזציה: מתבקש לחפש תבנית מורכבת יותר שבה יהיו נְגֵעים (רלוואנטיים). למשל כאן: האוניות, האורות, יפי האגדה, השֵם ‘איילה’. אמירה עקיפה: ראו, איזו טביעת־עין יש לי: גם לפי ריצה לטלפון אפשר לדעת…

“טעות” - ב 152. באוסטריה, בעיר, אחרי מלחמת העולם הראשונה. אנטישמיות (?). פורטרט של דמות דוחה בטרחנותה, בכיעורה ובחיוניותה. בסוף מסתבר, שהאיש נוצרי. ואם כן, שאט־הנפש אליו שוב אינו כה חריף. (3). סיפור פואנטה, המחייבת את הקורא לארגן לעצמו מחדש את הפרטים שקרא, גם ביחס לגיבור, אבל גם ביחס למסַפר, ואפילו ביחס לעצמו, אם אכן נתפס לתבנית המדומה, שהאיש יהודי. בעקיפין הנושא: רגשי הנחיתות היהודיים, התדמית העצמית שלנו, יחסנו אל עצמנו.

“ידה בבלורית” - ג 101. בחו"ל ובארץ. מוטיב: ידיד גוזל אהובות. פעם לקח את לב נערותיו של ידידו. כעבור שנים, את לב בתו. (2). אנטיתזה: פעם היה כך, היום אחרת, ובכל זאת - זה אותו הדבר. מבנה מעגלי, העולם חוזר על עצמו. חן הסיפור בהסתכלות, שהנערה העומדת להתאהב מחדש, מראה סימני חיבה חדשים לישן. מכאן אנטיתזה סמויה בין תופעה למהות, בין סימן־החיבה (דִבלול הבלורית) ומשמעותו האמיתית.

“ידיד נפש” - ב 12. הילד בעיירה. תהליך של היוודעות: הילד נגאל מתחושת הזרות באהבתו אל הנער נחום. ומן האהבה אליו הוא מגיע לאהוב את העיירה, השירה, העולם. (5). פואנטה המסכמת תהליך זה בעזרת פסוקי תפילה דו־משמעיים: הם מתייחסים אל נחום, אל אלוהים ואל העולם. שם הסיפור מצטרף לפואנטה. המשפט האחרון אף הוא דו־משמעי, כי הוא מתפרש אחרת לאב (קול מופלא בצלילו) ואחרת לבן (קול מופלא בתוכן דבריו).

“ידידתי הראשונה בנכר” - ב 243. עיר זרה. בדידות - וקירבה בין האומללים. חשתי בודד בחשמלית. נכנסה אישה צעירה ופרצה בבכי. חשתי קירבה. (1). אנטיתזה. פואנטה. סיטואציה והערכה.

“יהודי זקן” - ב 281. עליית הנאצים באוסטריה. הנאצים שונאים יהודים וגודעים עצים (המייצגים את מסורת הַתרבות). לכן העצים - יהודים. (2). מין מימוש של דימוי. פואנטה: השקפה חדשה ומקורית. גם סיטואציה ותגובה או והערכה. תמצית המבנה: ראיתי נאצים כורתים עץ. והבנתי שהוא עץ יהודי. האירוניה הסמויה: קיטוב העולם ליהודים ולנוצרים עמוק עד שהוא מושלך גם על העצים. [וסיפרו שישראלים שטיילו באירלנד נחקרו: אתם קאתולים או פרוטסטנטים? - אנחנו יהודים. - אבל איזה? יהודים קאתולים או פרוטסטנטים?].

“יונה” - א 54. הבחור המתוסכל שחזר לעיירה (אֶכּסטֶרְן). העימות עם העולם: אור - צל; נערים - נערות; חיים - מוות. הכול נקלט קליטה חושנית, הכול מושך ודוחה. מיצוי חיים ב־4 תמונות. מוטיבים של חזרה לאחור, יסוד מעגלי של א–ב–א. פואנטה המשלימה תבנית זאת. (14). יונה עומד גם בין עבר להווה, בין יהודים לנוצרים. סולד מקטיפה, אך מושיט ידו. רמזים לאהבת נערים. דימויי אור וצל עוברים לכל אורך הסיפור. בעמ' 65 מוזכרת המעברה (מעבורת) 5 פעמים והופכת לסמל (כמו במיתולוגיה?) של מעֲבר. בעמ' 64 משחקי צליל מיוחדים במילים כפולי אותו עיצור: נתמסמס, שקקו, ציחצחו, רקק, התגוללו, מעוננים… הסיפור מעלה חוויה מיוחדת במינה של הליכה אל המוות, תוך אנטיתזה סמויה להוויה אחרת, של החיים, המודגשת במשפט האחרון.

“יותר קל” - ה 47. על־זמני, על־מקומי. האב, חייל לשעבר, נוטל את רובה בנו החייל. אז, לפני 50 שנה, היה הרובה יותר קל. (1). העולם חוזר על עצמו. אותו הרובה - אך האב היה אז יותר חזק. מעגליות. תמונה קטנה. פואנטה אירונית המשלימה את התבנית.

“ילד זר” - ב 197. על־זמני, על־מקומי. המשורר־המוכיח שמע בכי ילד. ושמח שלא ילדו הוא. (1). נאה דורש ואינו נאה מקיים. כל אדם אגואיסט. הנושא: טבע האדם. סיטואציה ותגובה. תבנית אנטיתטית, פואנטה ההופכת את הציפייה הנבנית.

“ים לאיש” - ג 320. שפת הים. על־זמני. שני ידידים. אסון פקד את האחד, ורץ לים. אסון פקד את השני - גם הוא רץ לים. לכל אחד מהם לחוד נתן הים רפאות, אך לשניהם יחד לא נתן ולא נעשה ים משותף. (1). הקבלה ואנטיתזה. פואנטה הרומזת על ניסיון החיים של הקורא שמחוץ לסיפור. שֵם הסיפור נשמע כאבסורד ומקבל הצדקה בדיעבד, הסיטואציה המוחשית נעשית סמלית, אנטיתזה לסברה, שהצער מלכד. הכינוי ‘סטיכיה’ לים חוזר תכופות אצל שופמן (למשל: ג 75, ג 245, ג 296; ה 69 ועוד. ובעניין הריצה לים השווה: “אל הים, אל הים” - ג 75). הנושא: טבע האדם.

“ימים נוראים בנערותי” - ג 251. נער בעיירה. חוויות־זיכרונות. (2). 3 תמונות ובהן 3 אהבות: לספרות, לחזנות, לנערות. יום הכיפורים מצרף את שלושתן. כמה פרטים ביוגראפיים (“אני כבן י”ז…") סותרים פרטים ביוגראפיים בסיפורים אחרים. איזכור מוֹפָּסָן מעניין כמודל אפשרי. אין תבנית מארגנת. מקשרים הנושא וזווית הראייה. החמניות מוזכרות גם בעמ' ג 261. ‘משה’ מוזכר בעמ' ג 188. פרויד היה אומר משהו על הנר העומד כשהנערות לבדן בבית.

“יסתובבו נא!” - ב 235. על־זמני, על־מקומי. אב וילדיו, האדם מול אלוהים. האדם בעולם. הושבתי את ילדי בקרוסלה וחשתי עצמי כאלוהים. (1). סיטואציה והערכה. פואנטה המדגישה תבנית זאת. האמירה העקיפה מורכבת, כי יש אירוניה עצמית ואירוניה כלפי אלוהים: הקרוסלה היא משחק לילדים - ולמבוגרים, כשם שהעולם משחק למבוגרים ולאלוהים. כולנו ילדותיים - כולל אלוהים. כולנו יש בנו ניצוץ אלוהי.

“יתומות” - ב 261. על־זמני, על־מקומי. נערות־נזירות הולכות בסך. הקטנות משתאות. הגדולות יותר מסקרות בחשאי את הגברים. הכרכּים מחכים. וכנפי השביסים של הנזירות הסוגרות קצרים… סיטואציה והערכה. למעשה אין עלילה וספק אם זה סיפור. פואנטה המדגישה את המעבר מן המוחשי למושאל. שם הסיפור נעשה מושאל אף הוא: הן יתומות בעולם. מפני שהן ערוכות לפי סדר גילן, הופכת תהלוכתן לתהלוכת החיים.

“יתרו” - ה 58. הילד בעיירה. תנ"ך. פורטרט של דמות דמיונית. פואנטה מיוחדת, שיש בה צירוף שני יסודות: א. ‘זרקור’: אני זורק אור על… מסב את תשומת ליבכם אל… רְאו איך אני רואה עניין זה (סיטואציה ותגובה או והערכה); ב. נוצר קשר לא־מפורש למוטו של רשימה זו: הדרוזים רואים ביתרו נביא שלהם, והוא אמר: “כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך” - איש איש וארצו, מה נכון, מה נכון לגבינו ולגבי הדרוזים! עם זאת יש עימות אנטיתטי: בילדותי תיארתי לי אותו בדמיוני, אבל אילו נכחתי בחגיגות הדרוזים, אולי היה מתברר לי, איך היה באמת. (אירוני?). המבנה: הקדמה בעניין חגיגות הדרוזים. תיאור דמותו ב־4 אפיזודות. פואנטה המדגישה את האפיזודה הרביעית. (1). ספק עם זהו סיפור, כי אין בו מינימום של עלילה.

“כאב” - א 187. על־זמני, על־מקומי. תעתועי האהבה. התאבדות. הדיאלקטיקה של החיים. לאחר שנפרדו, חש את הכאב האמיתי והשליך עצמו לתהום. כעבור זמן חשה גם היא את הכאב האמיתי ובכאבה הרגישה את כאבו. (1). האהבה מלמדת את הסבל ואת הבנת הזולת. העולם חוזר על עצמו. הדגמת פרדוכס של השפעות גומלין: היא גרמה לכאבו, אשר גרם לכאבה. עיקרון זה מודגם במבנה של הקבלה, עם פואנטה הנשענת על מוטיב מנחה (“אַי!”) ועל חזרה (“מֵהר תלול וגבוה”).

“כאחד האדם” - ב 293. על־זמני. עוני. קשיי פרנסה. החיים רותמים את האדם ומשווים אותו עם השאר. קודם הוא היה פרחח יוצא דופן, אח"כ נעשה עובד כמו כולם. (1). אנטיתזה ופואנטה מסכמת, הנעזרת בניב ובשם הסיפור.

“כאן בארץ” - הילד בעיירה והזקן בארץ. הכללה: הארץ יפה לזיכרונות. הדגמה של זיכרונות. אסוציאציה של נערות. הזיכרונות נשארו צעירים, הנערות נזדקנו. אנטיתזה כפולה: שם וכאן, זיכרונות - נערות. (1). פואנטה המשלימה תבנית זאת והממוקדת מאוד ונעימתה מנוגדת ניגוד קוטבי ואירוני להתמוגגות הרגשנית של הפיסקה הקודמת לה. בשתי המילים האחרונות היא מחזירה את המתמוגג אל המציאות.

“כבלים” - ב 297. בחו"ל. האינטלקטואל מול אלימות. תמיד דגל בחֵירות, נסע ברכבת עם אסירים כבולים וחשש, שיתירו אותם. (1). עימות האינטלקטואל עם העולם: בתיאוריה היה ‘פרוגרסיבי’, אך כשהעניין נגע אליו, הגיב תגובה טבעית ונכונה (השווה: “ילד זר” - ב 197). הארה אירונית לססמות הקידמה. אנטיתזה. פואנטה המשלימה את התבנית ומשנה אותה ואת הערכת הקורא לגבי תחילת הסיפור.

“כבקרת רועה…” - ה 46. ישראל. “נשף המיעוטים”. סיטואציה והתרשמות מדמויות בנשף. הפואנטה מקשרת את הרחוקים (את ההגמון עם הפסנתרנית). ההגמון הביט בגיורת כבקרת רועה. (1). אמירה עקיפה: חשבתי, ש“סולקו המחיצות”, והתברר לי שלא, כי ההגמון הביט בה כבאחת משלהם. אנטיתזה: אני היבטתי בה בעיני גבר אל אישה, הוא הביט בה בעיני איש־דת (?). יש גם אנטיתזה בין עבר להווה ובין חשבתי - אבל נוכחתי. עם זאת יש גם הקבלה: חשבתי, שהם זקנים תנ“כיים, ואכן, הוא הביט בה במבט שאפשר לבטא רק בפסוק מן התנ”ך (הקבלה אירונית).

“כוח” - א 182. הווי בצבא הרוסי הישן. החיים עלובים. אפיזודה מסופרת לפי התבנית המעגלית של חריגה מן השיגרה וחזרה לשיגרה. הָרוֹטָה [מעין פלוגה] השישית הולכת לקרקס לראות בכוחו של אתליט. תחילה החיילים חשים התבטלות, אחרי כן מנסים לבטלו, כדי לחזור לשיגרה. (2). ההיגוי המיוחד (“כוח־טו”) מוזכר גם בעמ' א 212.

“כוח אבנים” - ה 31. ירושלים אחרי מלחמת השחרור. ביקור בביתה של משפחה שכולה. בדרך חזרה הרהרתי: “מהיכן שאבו הנערים את כל הכוח…” - כשראיתי את האבנים הגדולות ונזכרתי בפסוקי התנ“ך - הבנתי. (2). מבנה אנטיתטי: קודם לא הבינותי, אח”כ הבינותי. פואנטה של הסבר לא צפוי, המשלים תבנית זאת. סיטואציה והסבר.

“כוחות” - ב 251. קרתנות בעיר (הקטנה?) באוסטריה. כמה כוחות אנו מקדישים כדי להרעיל זה לזה את החיים. החיים העלובים. (1). אפיזודה מדגימה, בנוסח: ראיתי - חשבתי. סיטואציה ותגובה או והערכה. וכן מעין ‘זרקור’: שימו לב, אני מפנה את תשומת ליבכם לבעיית… פואנטה הממצה את הרעיון במילת שאלה רטורית חוזרת. השאלה רטורית, כי אינה מצפה לתשובה, ואמירתה העקיפה, שאילו הוקדשו כוחות השנאה לאהבה…

“כחום היום” - א 45. הגבר המתוסכל בעיירה. נתניה, בן 40, “בעל פנים נובלים”, לבדו בבית. מתפלל. הנער ברל בא. נתניה סר אל טרישקה שכנו להצית פפירוסה. ברל בא ללמוד. אימו מביאה עוגה. לומדים. מדברים על אלוהים. ברל מושך בזקן נתניה ובורח. נתניה רודף אחריו לשדות, משיגו, רגע של מתח כמעט ארוטי, חוזרים הביתה, רואים פרות קופצות זו על זו, וקצה שוטו של הרועה זוחל בדשא הרטוב, מתעלם ומתגלה חליפות (סמליות ארוטית). (9). תמונת חיים בתבנית א–ב–א (שיגרה - חריגה - שיגרה). הרמזים הארוטיים מתחילת הסיפור.

“כחצות הלילה” (“באגף הכירורגי” 6) - ב 34. בית־חולים ברוסיה. הווי החולין מגרש את אימת המוות. מוות. התאבדות. (2). המשמעות מפורשת בתוך הסיפור. שימוש אירוני בפסוק. פואנטה קלושה של הערכה. שֵם הסיפור מוסיף קונוטציות אירוניות על מעשי גבורה של אלוהים בחצות הלילה (מן ההגדה של פסח) בהקבלה לרופא.

“כילד!…” - ב 230. בקרקס. הנשים מחפשות בגבר נמר - וילד בבת אחת. (1). סיטואציה והערכה. פואנטה של אפוריזם, הסיפור בנוי להוליך אל אפוריזם זה. הנושא: טבע הנשים, טבע האהבה, הניגודיות בחיים.

“כל הימים” - ב 75. מן הילדוּת בעיירה לערי אירופה, ולבית־חולי־רוח. מוטיב חוזר: הצבא רודף (“שוב צבא, כל הימים!” ב 80). שִינה מקום ולא שינה מזל. תחילה העסיקוהו בנות (גם משיכה לבנים), אח"כ צבא, בנות, צבא. ולבסוף: בית המשוגעים, שם הוא הוגה בבנות ובצבא. (9). מעגלִי־לולייני. מוטיב מנחה. הפואנטה: מביאים לבית המשוגעים את אנאטולי מורוז, פלדפבל הרוטה השישית. (השווה ב 78 וב 83).

“ככלות הנפש” - ב 180. על־זמני ועל־מקומי. כשאנו רואים את צדעינו מכסיפים, אנו חשים עייפות מתוקה, שתגיע לשיאה במוות. (1). הכללה בלבד, ואין זה סיפור. פואנטה: מימוש ניב, מתוך הבאתו בכפל המשמעות - המושאלת והמילולית.

“כמוהו” - ה 61. על־זמני ועל־מקומי. המשורר שנסתלקה השראתו קיבל השראה חדשה, כשקרא ביומנו של אלילו, שאף ממשורר גדול זה נסתלקה פעם ההשראה. (1). פואנטה: הדגמת פרדוכס, הדיאלקטיקה של החיים.

“כרטיס הנסיעה” - ב 195. בחו"ל, בטראם. זוג נאהבים נפרד בנשיקות. הוא נוסע, חולם. כשהמבקר דורש כרטיס, הכול שמחים לאידו, כי זה קלקל לו את החלומות עליה. (1). סיטואציה, תגובה והכללה לא מפורשת על טבע האדם: הקינאה חולשה אנושית.

“כשני קברנים” - ב 74. עיר בורגנית דקַדנטית. בהווי הרחוב הדקדנטי (זנות, נכים, עוני מול עושר, קולניות ריקנית וכו') עוברים שני פרולֶטארים. פואנטה של דימוי. התמונה הקטנה מקבלת ע"י הפואנטה משמעות סמלית. שֵם הסיפור מצטרף לפואנטה. הדגמת התֶזה של מרכס, לפיה הקפיטליזם מכין לעצמו את קברניו - הפרולטריון. מן המוחשי למושאל: השניים באמת קברנים, אך יקברו גם את הקפיטליזם.

“לא!” - א 158. צעירים בעיר. תעתועי האהבה. הוא אוהב את מיליה, מניה אוהבת אותו, המנגן אוהב את מניה. הווי של עוני, של דיירי משנה, של אנשים, שאין להם מיטה משלהם לישון בה לבדם. (2). ייסורי האהבה מצטרפים עם אטימות העולם ועליבות החיים. מוטיב מנחה: ‘לא!’ המילה מקבלת משמעות סמלית: כל העולם מתנכר. תמונה אחת ובה 3 אפיזודות. המדגימות עיקרון אחד.

“לא יהודי, לא רוסי” - ב 182. פרבר קרתני. זיכרונות ילדות. אינני סובל מבטים קרתניים, אבל יש מבטים טובים, אנושיים. הוא שונה מכל אנשי הפרבר. ראיתי אותו מימי ילדותי בכל המקומות ששהיתי. הוא אדם. (1). סיטואציה ותגובה: ראיתי, נזכרתי, הרגשתי והבנתי. שורת חוויות דומות והכללה. פואנטה מסכמת את ההכללה או את ההערכה. העוקץ, שאדם זה מטורף. עם שם הסיפור מתקבלת האמירה: אדם סימפאטי זה אינו לא יהודי, לא רוסי, אלא אדם - מטורף. אולי כולנו מטורפים. רק המטורפים הם השפויים. נרמז אפוא פרדוכס.

“לא לישון, לא לישון!…” ג 93. קיבוץ. ימי המאורעות. הילד מתחנן לא לישון, והשומרים משננים זאת לעצמם. הווי. (2). מוטיב־מנחה החוזר 3 פעמים. מבנה א–ב–א, מעגלי. ויש עוד יסודות חוזרים. גם מוטיב של התלכדות העבר וההווה.

“לא לעולם” - ב 84. הילד בעיירה. הגבר בערי אירופה. תמיד מחפשים… אבל לא לעולם נמשכים הנעורים. פעם כולו נפעם כשראה… עכשיו שוב אינו נפעם כלל. פעם הנעורים, עכשיו הזיקנה. מוטיב חוזר בסיפורים אחדים, והשווה: “עכשיו הבין”. האישה אינה קוסמת לאחר שזכית בה. (6). מעגל ופואנטה הסוגרת אותו אנטיתטית. רצה לראות את סבו המת וזכה, והמעגל נסגר. קשה לקורא לארגן לו מסגרת לסיפור. נראה שכוונת השם: לא לעולם חוסן, לא לעולם נמשכים הנעורים. האפיזודות: האהבה לסבא, האהבה למשה ולרבקה, בנכר: האהבה לאשת חברו, הקשר עם מינה המכוערה, סוקול, הקשר עם לידוינה. סוקול חוזר כצלע השלישית, שוב נסיעה לנכר חדש, מתוך תשוקה למצוא את רבקה. מוטיבים חוזרים בסיפור: נרתיק משקפיו של סבא. נרתיק משקפיו שלו. האש הירוקה בעיניים.

“לא תראו” - ה 27. שפת הים. על־זמני. היפה והכעורה. תמיד שירתה הכעורה את חברתה היפה, אבל פעם, כשנתבקשה להסתירה במין פרגוד, שתוכל להתלבש, עשתה זאת בלהיטות יתירה. (1). אנטיתזה והקבלה: תמיד נהגה כך, פעם גם כן נהגה כך, אבל דווקא פעם זו מראה ש…פואנטה דו־משמעית: ייתכנו פירושים שונים ללהיטותה להסתיר את היפה. הפואנטה משנה את זווית הראייה (פנייה), משלימה את התבנית ומשַנה את ההערכה הכללית.

“לב” - ב 208. רופא יהודי בחו"ל. עליית האנטישמיות. באתי אליו כדי שיראה את ליבי ובינתיים ראיתי את ליבו. (2). פרדוכס: מי שצריך לרפא לבבות של זולתו, בעצמו שבור־לב. אנטיתזה. פואנטה המשלימה את התבנית, מבוססת על מעבר מן המילולי למושאל־מטונימי.

“לב אֵם” - ג 298. על־זמני ועל־מקומי. בין אם לבנה המשורר. למשורר נפלאתה אהבת עצמו (אהבת שיריו) מאהבת נשים. (1). פואנטה אנטיתטית. הוא התכוון לדבר אחד וקיבל דבר אחר, אבל זה היה הדבר שהתכוון לו ובעצמו לא ידע. סיפור זה זהה עם “אֵם המשורר” - ה 12. והשווה עם הגדרת התבנית שם.

“לבדנו” - ג 71. אוסטריה, בכפר, עליית הנאצים. נייהולד הסנדלר, היחיד שהתנגד לנאצים, גם הוא הלך לקבל את פני המנהיג. (2). שתי פרשיות שהקשר ביניהן אינו חד־משמעי ופואנטה של מיצוי. במקביל לסיפור הסנדלר ונהירת בני הכפר לראות את המנהיג, מסופר איך האישה קיגֶרְל מוליכה את העז שלה אל התיש, וכיצד העז, המכירה את הדרך, מושכת אותה.

“לבוב” - ג 321. לבוב. חיי הפליטים. הווי. אחרי הפְּרעות של 1905. זיכרונות. הקבלה בין בעל המסעדה הטוב בכחוס ובעלת המעון הטובה פסיה (שניהם נתנו), ובין מלחמת הבחירות ומלחמת הדיירים על חסדיה של פסיה. (2). אנטיתזה, הקבלה ופרדוכס באמירה העקיפה: היה טוב והיה רע. אגב, זַמָּרי ברוד שבסוף הסיפור מוזכרים גם בסיפור “שירי הברודיים” - א 120.

“לויה” - ג 173. על־זמני ועל־מקומי. הדגמת הדו־ערכיות בחיים: משוחחים על לוויה, פלוני מסַפר: נסעתי בשמחה לאותה עיר, כי האישה הנערצה הייתה שם, ונסעתי בצער, כי הוא, השנוא, היה שם. בבואי פגשתי לוויה ובה אישה בוכה. התברר, שהוא המת והיא הבוכה עליו. (1). פואנטה המקשרת קשר מפתיע בין שני נושאים (אהבת האישה ושנאת הגבר) ומחייבת לבחון המחדש את תחילת הסיפור. שם מוזכר, שפגישת לוויה עם כניסה למקום חדש היא סימן רע. האמנם?

“ליד הדרך” - א 102. הווי בעיירה. השם מטאפורי: בשולי החיים. תמונת חיים קטנה, אווירה, הרבה יסודות חוזרים. (10). החיים העלובים. עוני. הרבה מוטיבים מוּכּרים מסיפורים נוספים: מוות, שיגעון וכן הרעיון, שביום הכיפורים הנערות לבדן בבית (והשווה עם “ימים נוראים בנערותי” - ג 251).

“ליזל” - ב 273. בכפר באוסטריה. צוענים. (השווה: “צוענים” ב 326). פורטרט: ילדה קבצנית וגנבת. נפש חמרנית - פתאום מראה הבנה לנער הגנב הצועני. סיטואציה ותגובה בהכללה הלא־צפויה, שילדה כזאת תהיה מנהיגה של מהפכה. (2). אנטיתזה, קודם חשבתי שהיא כזאת, אח"כ ראיתי שהיא אחרת.

“למה תכה אחיך?!” - ג 125. ‘שם’ ו’כאן'. קיבוץ גלויות. (2). תבנית ‘זרקור’: הסבת תשומת הלב לתופעה, שיש בה פרדוכס: מי שנמלט מפני המכות בחו“ל, דווקא כאן מכים אותו, והעוברים ושבים מחזיקים דווקא במוּכּה. פואנטה: שֵם הסיפור, פסוק תנ”כי, קונוטציות של משה, שהפעיל אלימות לדיכוי אלימות, וזו מסקנת הסיכום: “לדכא את האלימות באלימות”. הפואנטה מדגישה את המסקנה המפורשת.

“למלחמה” - א 188. בצבא הרוסי. עומדים להישלח למזרח הרחוק. פחד. הווי ואווירה. אין גיבורים, כמעט אין עלילה. (9). פותח בתיאורי עבר נמשך, אחרי כן שומר על רציפות הזמן של שעות אחדות, אחה“צ, בערב ובלילה, עד הקימה בבוקר. אין יסודות חוזרים. תמונות קטנות שזורות זו בזו, התרופפות במשמעת, מודגם ע”י ההקלה בלב למשמע גערה נדירה. המזנון, כתיבת מכתב, ניסור העצים, המיפקד, המחולות, התפילה, השינה, הקימה. בכל אפיזודה המכנה המשותף של: הטוב סימן לרע. הצטברות הפחד: חוזרים דימויי שחיטה.

“לנג” - ב 257. אוסטריה. אלימות. מעין דברי הספד לתליין האוסטרי האחרון. (1). התליין סכר בפני האלימות. היה סימפאטי. פיתוח מימוש למטאפורה: הרוצח עיניו אפלות; לנג, התליין, עיניו בהירות, זרחניות, לכן הוא אור שנלחם בחושך, הוא פנס חשמלי בעבי היער. אנטיתזה: חשבנו שהוא שלילי, חשנו צמרמורת, התברר, שהוא חיובי, אנו חשים געגועים. פואנטה של השאָלה.

“לפי שעה” - ג 66. לכאורה על־זמני ועל־מקומי. אבל לפי רמזים עקיפים: אוסטריה, לפני מלחמת העולם השנייה. שתי אפיזודות מקבילות ולהן נושא משותף: פחד המוות. המספר חושד בעצמו שיש לו סרטן והולך לבדיקה; הנער קרל שומע בביה"ס איך להתגונן מהתקפת גאז. מוטיב מנחה: “לפי שעה” נדחה המוות. השכנה היפה והאביב מייצגים את האנטיתזה למוות. פואנטה: חזרה על המוטיב המנחה.

“לפני כלוב הזאב” - ג 331. לפני הכלוב נזכר המסַפר במה ששמע על הזאב בילדותו ורואה עכשיו את המאלף נכנס לכלוב… (1). אנטיתזה והקבלה: בין אז לעתה, בין שמועה לראייה, בין גישת המסַפר וגישת המאלף. פואנטה מוזרה של דיאלוג זעיר המסכם וממצה את הסיפור. והשווה אל “הצרצר”.

“לפנים בישראל” - ב 329. הילד בעיירה. (השווה: “סבא ונכד” א 248; “ידיד נפש” ב 12). חוויות הילד. פחד. (17). שורת תמונות ובסופן הכללה המסבירה לקורא מה הייתה שיטת הארגון בבחירת החומר ובהגשתו - מבחינה זו של המבנה דומה ל“אדם בארץ”. הכללה זו מנוסחת כפואנטה לא־ממוקדת בעמ' 346 ב־7 השורות האחרונות.

“מאידך גיסא” - א 162. פולניה. פליטים. מאביב לחורף. הסתאבות. פיזור. התפכחות. מה קרה לצבי, לְוֶרביצקי, וילקין, ברוניה. (12). סיכום חיים ב־4 תמונות. הרבה יסודות חוזרים. אינו ממצה רק חיי אדם אחד, ברוניה, כפי שזה ב“הניה”, אלא של שכבה: האינטליגנציה. שֵם הסיפור: מן הצד השני (של הגבול). פואנטה: ברוניה עברה את גבול החיים, נקברה, ונמצאת עתה מאידך גיסא. הפואנטה יוצרת עימות של שתי המשמעויות: התקוות שנתלו בחציית הגבול, וסופן - המוות.

“מבראשית” - ב 312. בכפר, באוסטריה. חיוניות האיכר. פורטרט של האיכר בראוכרט. (1). הפרט הסמלי - הכובע המסמל את ההתמדה ואת ההתחדשות. סיטואציה והכללה. פואנטה הרומזת לתפיסה מעגלית של החיים.

“מדוע?!” - ב 283. על־זמני ועל־מקומי. פנייה ישירה אל מישהו, רק בעקיפין אולי משתמע מוטיב של עלילה, וספק אם זה סיפור. הדגמת פרדוכס: המעריץ את היופי הנשי והמעריץ אף את מעריציו, בכל זאת אינו מניח, שיעריצו את אהובתו היפה. (1). תעתועי האהבה. טבע האדם. גם מעין “נאה דורש ואינו נאה מקיים”.

“מדינה” - ג 327. ‘שם’ ו’כאן' (בחו“ל ובא”י). שם מיררו את חייו עד שכמעט התאבד, ואף כאן כך. שם רצה לקפוץ לנהר, כאן - לים. (2). שתי תמונות מקבילות ומנוגדות: אפשר היה לחשוב, שכאן יהיה אחרת, אבל… פואנטה המשלימה את ההקבלה. מבוסס גם על המעבר מן המוחשי למושאל או על משחק במטאפורות: נהר החיים, חתר, צלח, הגיע אל החוף נכסף… החיים חוזרים על עצמם.

“מה עשיתם?!” - ג 97. זוג צעיר בעיר. חשבו, שהעולם מכוער ולא כדאי להביא ילד לעולם. האישה עושה ניתוח הפלה, ואז מתברר להם שהעולם בכל זאת יפה, והם מתחרטים. פואנטה של אנטיתזה המעלה - בפנייה - היבט חדש. (2). מוטיבים אנטיתטיים שוליים השייכים ל’האירוניה של החיים': רופאת הנשים המנתחת בעצמה הרה; ידיד חושד בבעל הממתין בחוץ, שהוא ממתין לראיון ובוגד באשתו…

“מהיכן?…” - ג 236. על שפת הים, כנראה ת"א, במלחמה. פורטרט של פושט־יד. סוד בטחונו העצמי בראיית החיים שלו: הוא רואה את קיבוץ הנדבות כעיסוק לגיטימי יחיד (1). פואנטה המדגימה במפתיע ראיית חיים זאת בשאלת־תמיהה: ממה חיים אלה שאינם קבצנים? (הופך את השאלה המקובלת, ממה חיים פושטי־היד).

“מולדת” - ב 270. בכפר באוסטריה. האיכרים. שורשיות. תופעה ומציאות. מי שנראה שיא האדם המושרש - מתגלה שהוא זר. (2). אנטיתזה: חשבתי כך, ומתברר שנהפוך הוא. פואנטה.

“מושבה בדרום” - ג 244. ישראל. מושבה. 4 תמונות. (1). יש קצת יסודות של הקבלה בין האהבה־בציבור של הצעירים והיונים ובין הקרון והמכונית, ההווה והעבר. אולי יש מין פואנטה של פסוק (שאינו פסוק ממש).

“מות” - ב 296. על־זמני ועל־מקומי. היחס למוות. חוויות הנער והגבר המשורר. כל חייו כתב על המוות, אך בבואו היה אחר מכפי שציפה. בנערותו נאבק ונכנע ונהנה מן הכניעה. ועתה - חייך במותו. (1). בעקיפין: מפחדים מן המוות, אך הוא מביא מנוחה ואולי בסתר גם מתגעגעים אליו. אנטיתזה כפולה ופואנטה.

“מזדקן היקום” - ב 269. בכפר. העבר היה טוב, ההווה רע והעתיד יהיה רע עוד יותר. (1). סיטואציה והכללה. זוהי רשימה (כי בעצם אין עלילה) של הֲלוֹך־נפש פסימי. המעניין - לא הרעיון אלא הפרטים המדגימים אותו.

“מחיצה” - א 38. הצעיר המתוסכל שחזר לעיירה. העימות עם העולם. (7). מיצוי חיים בתמונה אחת ובבעיה אחת. מוטיבים חוזרים. ספק־פואנטה.

“מחנה־עולים” - ד 17. מעברה. מרחוק הכול יפה וטוב. מקרוב הכול מכוער ורע. אבל אח“כ מתברר, שבכל זאת יפה וטוב. (1). מבנה מעגלי אנטיתטי א–ב–א ופואנטה: פסוק. האנטיתזה נעזרת בפסוקי תנ”ך מנוגדים היוצרים עימות בין בן־בעור ובן־עמרם. העוקץ, שצדק הנוכרי יותר מן היהודי בתיאור הטוב שביהדות. השווה: “במעברה”.

“מי זה?!” - ה 60. על־זמני ועל־מקומי. בין אב לבנו. כל הזמן הוא פחד ממתחרים חדשים, עד שנסתבר לו, שיש לו מתחרה ישן. (1). סיטואציה אנטיתטית, פואנטה של סיום לא־צפוי.

“מכתבים” - ה 9. ‘שם’ ו’כאן'. פעם ועכשיו. גם על־זמני ועל־מקומי, חוץ מן השמות. הוא ממיין מכתבים ישנים, מחליט לשמור את מכתב האהבה של מייטה, האהבה הראשונה. הדוור מביא מכתב מאיריס, אהבתו האחרונה. מכתב פרידה. הוא קורע את שניהם. (1). אנטיתזה והקבלה. אז היה כך, והיום אחרת. אז מכתב בקשת אהבה, והיום מכתב של דחיית אהבה. אבל גורל אחד לזיכרונות. פואנטה המשלימה את התבנית.

“מלה חדשה” - ד 13. על־זמני ועל־מקומי. הסופר התחרט על מילה שכתב, אך עוד הספיק לבקש, שיגרדו אותה. סיום של פנייה: פחדן! (1). סיטואציה והכללה, או תגובה או הערכה. הפואנטה - פנייה ושינוי מפתיע בזווית הראייה - מצטרפת עם המוטו מדוסטוייבסקי, מפרק הפתיחה של “החטא ועונשו”.

“מלחמה” (“עוללות” ד) - ה 74. הילד בעיירה מתרשם: המבוגרים מתכתשים - בזהירות! בעקיפין: היה טוב אז! (1). סיטואציה והכללה. פואנטה: ההכללה סתירה אירונית לתחילת הסיפור: זה שייך ל’זמנים הטובים', כשצעקו שנשפך דם כשקצת הרביצו..

“מנגד” - ג 245. ישראל. חוף ת"א. מעפילים. (1). 4 תמונות המתקשרות לשם הסיפור ולנושא. הבעיה: לא בכל תמונה קל למצוא את הזיקה לנושא. אולי: א. מנגד - הילדות; ב. מנגד - מלאך המוות; ג. מנגד רואה הערבי העיוור את הנערה; המעפילים - אוניית הקרב הבריטית גורמת, שיראו את הארץ מנגד. פואנטה המסכמת את הנושא.

“מנהל הדואר” - ב 200. בכפר באוסטריה. פורטרט. 3 אפיזודות: אינו נושא פנים לראש־הכפר, לזמר־האופרה ולמוות. אדם יקר. (1). סיטואציה והערכה (הרגשה). הפואנטה בהערכה המשלימה את התבנית.

“מסדה” - ג 99. טיול לים המלח. (1). המבנה: סיטואציה ורגש מוזר (ראינו - הרגשנו). פואנטה של הערכה רגשית המחייבת ארגון־מחדש של המסופר.

“מסכות” - ה 45. שם וכאן מסכות. חשבתי שהמחופשים נערות ושהכול מותר, והתברר שהם נערים ולא הכול מותר. (1). פואנטה אנטיתטית. בעקיפין יש כאן רמז למשיכה לאהבת־נערים. ואירוניה סמויה בצרה הכפולה: לא די שהם נערים, הם גם התנגדו…

“מעולם החלומות” - ה 53. על־זמני ועל־מקומי. שני קטעי הכללה, ולכן אין זה סיפור. לכל קטע פואנטה משלו ובין הקטעים הקבלה של נושא משותף. קטע א: ‘זרקור’ - אני מסב את תשומת ליבכם לתופעה של… הפואנטה: הערכה דו־משמעית של התופעה. קטע ב: סיטואציה ותגובה. פואנטה המדגישה את הפרדוכס. (1). אגב, גם בקטע הראשון יש יסוד של פרדוכס. אמירה עקיפה: מוזרה ורבת־ניגודים היא נפש האדם.

“מערב עד צהרים” - ג 127. ת"א. הפצצות. מערב עד בוקר חלם על ילדותו. מבוקר עד צהרים גם כן חלם על ילדותו, אבל בצהרים באה האזעקה והחזירה אותו להווה וגילתה לו, שהיופי האמיתי בהווה. (2). פואנטה המסכמת ומדגישה את התבנית. אירוניה: הלא השמים, שהוא כל כך מתפעל מהם בהווה, הם אותם השמים שהיו בעבר!

“מעתות בצבא” - ב 17. שני סיפורים, וראה: “עזר למשטרה” ו“בנות הערלים”.

“מפלט” - העיר במלחמה. העריק נמלט אל מצפה הכוכבים (2). תמונה קטנה, משמעות סמלית מפורשת: על הארץ לא טוב; בכוכבים ועל הירח - אולי שם יש חירות. את הסיום ניתן לראות כפואנטה לא־ממוקדת המדגישה את העימות בין הארץ והשמים.

“מרפאה בקיבוץ” - ג 308. קיבוץ. טקס של ‘ברית’ (השווה: “הכירורג הגדול”). גם הרופא היה קצת חולה מן ה’ברית‘. (1). הפואנטה מוזרה, דו־משמעית או לא מובנת. “נשוך־הנחש, נגוע־הפורונקלים ופצוע־המלחמה” חוזרים בעמ’ ג 92; וכן השווה עם “צפת”, ג 217. התבנית: מן המוחשי לסמלי.

“משה” - ג 196. ישראל. הנערים העברים שמם אוטו, פאול והארי. והנער הערבי שמו - משה. (1). פואנטה המשלימה תבנית של הדגמת פרדוכס.

“מתי?!” - ג 240. ישראל (?). לפני סוף מלחמת העולם השנייה. בעיית היחס לגרמניה. נקמה. הרהורים בהווה נמשך - אין עלילה, ועל כן אין זה סיפור. אנטיתזה: תיאור “שעת הילדים” ברדיו הגרמני, לעומת רצח ילדים בידי הגרמנים. ציפייה לנקמנה, שמחה להפצצות ערי גרמניה. סדר הדברים: הכללה, סיטואציה ותגובה. (1). שופמן כנראה אינו חש בפרדוכס, טוען שאין להרהר ברצח ילדים בלא סכנת טירוף־הדעת, ומיד מזמין את השמדת ערי גרמניה. השווה את פואנטת הסיום הקלושה עם “טגורי”.

“נאלוג” - ה 54. הילד בעיירה. השוטר בא לגבות מס ומעיין בספר שירה רוסי. (1). תמונה קטנה. אנטיתזה: חשבתי שלא ימצא עניין בספר, אך הוא מצא בו עניין. הקבלה בין מה שהשוטר קורא ומה שהוא עושה לנפש הילד. אירוניה דרמתית: ניבא ולא ידע מה ניבא, השוטר קורא, ואינו חש שהוא עצמו עושה מה שכתוב. פואנטה של ציטוט, המשלימה תבנית זאת. אמירה עקיפה: זה טבע האדם, מוכן להתרשם מן העוול בספרות, אך אינו עושה נגד העוול בחיים (נאה דורש ואינו נאה מקיים).

“נהיה נא ידידים” (מחזה!) - ג 334. תל־אביב. תהפוכות אהבה, צעירים בעיר העברית. רצה אהבה אחת וקיבל אחרת. אהב קצת את אסתר האם, ועתה עפרה, הבת, אוהבת אותו קצת. (8). מחזה ב־4 תמונות. אנטיתזה והקבלה. התמונה השנייה והרביעית מסתיימות באותו משפט. פואנטה המשלימה את התבנית: המשפט החוזר.

“נושא המכתבים” - ב 228. בכפר, בחו"ל. ‘זרקור’: שימו לב, אני מפנה תשומת ליבכם לַדבר, כמה כולנו מצפים לנושא המכתבים. במגפה החולים בבידוד מצפים בכליון עינים לנושא המכתבים, עד שאכן בא, מביאים אותו, כחולה חדש. (2). מימוש מטונימי, אולי של ניב: הם אמרו שהם מצפים לנושא המכתבים, אבל באמת ציפו למכתב. פואנטה המשלימה תבנית זאת. מוטיב מנחה: בכל מיני מצבים, תמיד חוזרת הציפייה לנושא המכתבים. והשווה עם: “בין קברים ומצבות”.

“נחכה נא!” - ג 150. עיר בימי המלחמה. האפלה. אומנים. האומנים בורחים אל בית־הקפה כמפלט מפני המציאות. כשהם נאלצים ללכת הביתה, הם מבקשים לחכות עד שיתרגלו לחושך. (1). פואנטה ההופכת סיטואציה מוחשית למושאלת. לפואנטה שני גוני רגש: אירוניה דרמתית ואירוניה סרקסטית. הדרמתית: אכן, על כולנו לחכות, עד שנתרגל לחושך שבעולם! הסרקסטית: אפשר לחכות הרבה זמן, כי לעולם לא נתרגל… אגב, מוטיב זה חוזר ב“עיניים ונהרות”, ג 35.

“ניצחתני!” - ג 328. על־זמני ועל־מקומי. בעיות המשורר. מהי שירה אמיתית. הספרות והמציאות. משורר־הוידוי שונא את המשורר הבדאי, עד שמתברר לו, שהלה אמיתי ממנו בוידוייו. (1). אנטיתזה ופרדוכס. פואנטה לא־ממוקדת המשלימה תבנית זאת.

“נכרים” - ג 100. א“י. מפעל האשלג. ערבים העובדים ב’מפעל' (לפי הסיפור הקודם, “מסדה”, ג 99). חגיגה. היהודים מחייכים לריקוד הערבי. הגיורת אינה מחייכת. (1). אנטיתזה: הערבים גומעים בעיניהם את הרוקדים היהודים: הם רוצים להבין. היהודים מביטים ברוקדים הערבים בלגלוג (מתוך תחושת עליונות?). אנטיתזה: הם הסתכלו כך, היא הסתכלה אחרת. פואנטה של הסבר מפתיע, המתקשר עם שֵם הסיפור. אמירה עקיפה: בני עמים רחוקים קרובים זל”ז יותר מאשר ליהודים, המבדילים את עצמם.

“נס” - ב 218. אוסטריה (?). אלימות אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדם חולה אחד נותן תחושת ביטחון לכפר שלם של בריאים. (2). תמונה קטנה שנושאה: הפחד. הדגמת פרדוכס. פואנטה המסכמת וממצה תבנית זאת. והשווה עם “צדיק הדור”, ב 226.

“נפקחו עיניו” - ה 42. א"י בימי האנגלים. קודם היה האנגלי אדיש לים ומלא שנאה לאנשים, אבל אחרי שכמעט טבע וניצל היה מלא תודה לאנשים ומלא התפעלות מן הים. (1). אנטיתזה ופואנטה, ההופכת את המוחשי למושאל ומקשרת לשם הסיפור.

“נפרדו!” - ב 223. על־זמני ועל־מקומי. רק הכללה, ואין זה סיפור. כשיָפָה נישאת, כולנו מקנאים, וכשהיא מתגרשת, כולנו נהנים (1). פואנטה המשלימה תבנית אנטיתטית.

“נצטרפה” - ה 26. על־זמני ועל־מקומי. הנערה והמשורר. היא דחתה אותו כדי שיישאר זה שהתאהבה בו. היא התאהבה בו כי הוא משורר והתאכזרה לו כדי שיישאר משורר. (1). אמירה עקיפה: היצירה ניזונה מתוך הסבל, על כן יש סתירה דיאלקטית בין האֳמנות והחיים. פואנטה המדגימה פרדוכס.

“נקודת הזהב” - ב 201. בכפר, באוסטריה. חשבתי שאין הבדל בין התאומות היפות, אך היה הבדל זעיר. בגלל הבדל זה כדאי לבכות. (1). אנטיתזה ופואנטה.

“נקמה” - א 210. בצבא הרוסי. הווי. הפולני שנאלץ להיות אנטי־פולני. מפקדיו ופיקודיו רוסים. הסתאבות אנושית. הקבלה ליהודי שנאלץ להיות אנטישמי. (6). יסודות חוזרים. פואנטה המחייבת את הקורא למצוא תשובה לשאלה: מהו נושא הסיפור?

“נקמה של תיבת זמרה” - א 232. עיירה. נשוי וידיד הבית. מוזיקה. רמז לבעיות עוני, בעיות זנות. אמירה עקיפה: יש היגיון פנימי בחיים. המוזיקה המתוקה, הרומנטית והקלוקלת שמשה ריין ניסה להוציא מחייו, נָקמה את נקמתה וסייעה לרגינה לבגוד בו עם תלמידו ליונק. (9). מוטיב מנחה, הרבה יסודות חוזרים. סיפור עשיר במוטיבים של ניגוד ושל הקבלה, בין ריין העיוור ולינוק הרואה, רגינה יונקת את מאור עיניו, בין כמיהתה של רגינה אל אצילותו של ריין ואל המוניותו של ליונק, ובין הערצתו של ליונק למוזיקה של ריין ולמוזיקה הקלוקלת של תיבת הזמרה. הנושא: האֳמנות המעודנת והחיים, האֳמנות הקלוקלת והחיים. פואנטה המשלימה או המסכמת וממצה את התבנית ואת הנושא. האמירה העקיפה, אולי: עליונותה של האֳמנות העממית, ה’זולה'.

“נקרעה השלימות” א 269. גליציה. המחלוקת בין יידיש לעברית. הווי האינטליגנציה התלושה. האדם בהסתאבותו. ספרות היידיש וסופריה בדלדולם. פרודיה על הדורשים שלימות. אמירה עקיפה: כולם קטנוניים, כשהעניין מגיע לכסף. (4). פורטרט, ציור הווי. גפ יסוד אנטיתטי: קודם נראה כך, אח"כ התברר שלא־כך. פואנטה קלושה.

“נשיא בית הדין” - ד 5. שופט. זיכרונות השואה. עונש התלייה נורא, אך לתליינים מגיע שיתלו אותם. (2). פואנטה אנטיתטית, רמז לפרדוכס: קודם חשב כך, אבל אח"כ היסס.

“נשיקת הנכד” - ג 230. שָם, גרמניה, וכאן, ישראל. שם השואה, היה נוגע ללב לראות כאן נכד נושק לסבו, בשעה ששם נהרגים זקנים על נכדיהם. (1). אנטיתזה, פואנטה משלימה את התבנית.

“נשמת היקום” - ה 69. על־מקומי ועל־זמני. המשורר חלה והכול נתעצבו כי לא (או: ולא) יכלו לעסוק בשלהם. המשורר הבריא, והכול שמחו, כי שוב (או: ושוב) יכלו לעסוק בשלהם. מסקנה: המשורר נשמת היקום. (2). אנטיתזה והקבלה. פואנטה קלושה הנעזרת בשם הסיפור, בשינוי זווית הראייה (פנייה), בהכללה ובהיפרבולה. [הרעיון, שהמשורר נשמת היקום - רעיון רומנטי].

“נתיב החלב” - ג 160. פרבר (בארץ?) בימי ההאפלה. (1). ראיתי והרגשתי (או: וחשבתי). ההרגשה מנוסחת כפואנטה: “נתיב החלב אל נא יוקח מעל ראשנו”. וייתכן שהמוחשי הופך לסמלי, והאמירה העקיפה: בגלל הסכנה בת־החלוף אל נא תקחו מאיתנו את התחושה שיש דברים נצחיים!

“סבא ונכד” - א 248. הילד בעיירה. חוויותיו של ילד. קור. עוני. פורטרט ותמונת חיים. (9). יסודות חוזרים רבים. אולי תבנית כללית המוליכה מן המוחשי למושאל. תחילה סבא גבוה והנכד מסתתר, בסוף הסב מסתתר (בקבר) ואשר נאחז בדמותו (המטונימית, בזיכרונות שהותיר) הגבוהה (= המרשימה).

“סבתא” - ג 219. ישראל. פורטרט ופואנטה. הפרט הלא־צפוי האופייני. היא קוראת את “אנה קארנינה” ביידיש ובוכה. (2). הקבלה בין סבתא לנכדיה, ואנטיתזה בינה ובין הזקנה שמגַנה את פסל העירום של הנערה. אמירה עקיפה: לכל הדיבורים על פער הדורות אין על מה לסמוך (לעיתים?).

“סוכתנו הנופלת” - ג 229. נערים בעיירה. בנינו סוכה יפה ברוסיה. הכול נהרס. אבל כותל אחד אולי נשאר, שכך דרכם של חורבנות. (1). סיטואציה. זיכרונות. פואנטה של הכללה עם רמז (הפרט שנעשה סמלי). תקבולת בין סוכת־הילדות ובית־המקדש, ומכאן משתמעת אולי אמירה עקיפה אירונית: סוכתנו הלאומית נופלת, כי אנו חיים בעולם של זיכרונות נוסטאלגיים.

“סוף” - ב 198. כפר. זיכרונות ילדות מן ה’חדר'. בעצם על־זמני ועל־מקומי. אמירה עקיפה: אין מפלט מן המוות, יש להסתגל לרעיון זה. מוטיב־מנחה, שהפעם אינו קשור במילה, אלא ברעיון. 3 פרקים זעירים, שניים מקבילים, השלישי אנטיתטי: בטבע יש מחזוריות, בילדות יש אשליה של חזרה, אבל בחיים, בסוף, אין מפלט מן המוות. (1). פואנטה המשלימה תבנית זאת ונעזרת בשינוי זווית הראייה - לשאלה שהיא ספק אמיתית ספק רטורית.

“סוף־סוף” - ב 44. מהפכנים ברוסיה ובוינה, אחרי 1905 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה. צ’רטוב נמשך אל אסתר המהפכנית ושולח ידיים, אך היא דוחה אותו: אינו מהפכן אמיתי. ובוינה הנערות דומות לאסתר, גם הן דוחות אותו: פליט. רק בשעת ההתלהבות, כשיוצא הקיסר, הוא מצליח להילחץ לנערה שלפניו. אבל כשפורצת המלחמה ומתמעטים הגברים, הוא משיג נערות. אך הקנאה מענה. הוא מחליף דירה. שם נערה בת 11, מתרפקת עליו, העולם טוב, אך שוב מתנכרת לו, כשחוזר אוטו מן הצבא. צ’רטוב נמלט לרחוב, נקלע להפגנה, נהרג מיריות השוטרים, כשבליבו הוא מפויס עם אסתר. (12). מעגל אנטיתטי: שם השים עצמו מהפכן למען אסתר המהפכנית האמיתית, כאן הוא מהפכן אמיתי למען דיוקן־אסתר, שם ברח, כאן נהרג, ובאמצע - בין אסתר השונאת לאסתר האוהבת - הרבה נערות שאננות. אגב, 4 קטעים מפרק ג' חוזרים בסיפור “הקטנים” - ב 42. הרמשים הלחים בעיניים (ב 52) מזכירים את “הניה”, האנשים ש“הדפו חד את אחד” מזכירים את “תלוי”. שֵם הסיפור מוסיף פואנטה אירונית לסופו: במוות מצא את האהבה.

“סיוט” - ב 155. מבית ריבלין לצבא, לבית לוין, מעבר לגבול, לבית האסורים, לבית ריבלין, ומפני שיש הרבה דמיון בין הצבא לבית האסורים, מתקבל מעגל במבנה מעגלי מיוחד: א–ב–ג–ד–ד–ג–ב–א. מנחם סמוטני מספר את קורותיו. (16). לשם הסיפור הסבר ביוגרפי: התחנות הראשונות (בית ריבלין, בית לוין) ביוגראפיות ממש. האחרונות מתארות את הסיוט, שהיה מתגשם מן הסתם, אילו חזר שופמן לרוסיה. ורְאֵה את דבריה של נורית גוברין, בספרה “מעגלים” עמ' 101.

“סימן לא טוב” (“עוללות” ה) - ה 77. הילד בעיירה. במעבר גדר תיל תפס חברי לפניי, שעדיף להתכופף. (1). אנטיתזה. מן המוחשי למושאל או לסמלי. פואנטה.

“ספל הקפה” - ב 205. על־מקומי ועל־זמני. שבחי הקפֶה. (1). ‘זרקור’, אני מפנה תשומת ליבכם אל… הרוב הכללה בהווה־נמשך. גרעין סיפורי זעיר על נידון למוות, שביקש קפה ופואנטה של הערה או סיכום, מקורית, עם שינוי זווית הראייה (פנייה).

“סקרנות” - ב 178. על־מקומי ועל־זמני. הרקע: האדם בעיר. עוני. הצרות מביאות עימן ייסורים, אך מספקות את הסקרנות: “איך זה יהיה, כשיחדל החנווני להקיף?” ההקבלה האחרונה, שאינה מפורשת, עם המוות, והשווה עם “סוף”, ב 198. (1). מקרה מדגים. על הקורא להשלים את ההכללה וההקבלה. פואנטה של הדגמת פרדוכס: יש טוב ברע.

“סקרנות” - ג 194. ישראל. הוא היה סקרן לראות כפר ערבי, ומצא שם - סקרנות. (2). פואנטה, הדגמת פרדוכס.

“סרגיי ממוטוב” - א 295. מהפכנים לשעבר. גליציה. לפני מלחמת העולם הראשונה. מקביל בהווי ל“הפליט” בתיאור חיי הפליטים השמאלנים שנסתאבו. שכנא גרין ברח מרוסיה מפחד הבולשת ומן התליין ומצטרף אליהם בגליציה. (12). סרב ללכת לבית הקפה למען שנק, הולך למרתף היין עם סרגיי ממוטוב, שנק וגרין מייצגים כאן שתי דרכים. אין כמעט יסודות חוזרים. הסיפור פותח בבואם של האטלֵיטים ומסתיים בנסיעתם, פותח בתהייה “לאן הערב?” ומסתיים בתהייה: “לאן הלכתי הערב?” מכאן שיש תבנית מעגלית אנטיתטית עם יסוד של פרדוכס.

“עד מתי?!” - ב 204. על־מקומי ועל־זמני. חשבתי ששבעתי נערות, עד שפגשתי זוג ביער והתרגשתי שוב. (1). אנטיתזה: חשבתי שהדבר כך, והתברר שנהפוך הוא. פואנטה המסכמת, עם שם הסיפור, את התבנית.

“עוללות” - ה 72. 10 סיפורים קצרצרים, המופיעים ברשימתנו תחת הכותרות: א. “‘פתח’ ו’פתח'”; “בנימין השַמש”; ג. “קרן אחת”; ד. “מלחמה”; ה. “אם זרחה השמש עליו…”; ו. “אניוטה”; ז. “וארשה לא מוסקווה היא”; ח. “סימן לא טוב”; ט. “צלחות מעופפות”; י. “צוענים”.

“עורבים” - ב 232. על־מקומי ועל־זמני. כולנו מצפים תמיד לאסון שיבוא, ואם לא בא, סימן שנדחה זמנית. (1). הכללה והווה־נמשך בלבד. אין מינימום של עלילה, ולכן אין זה סיפור. בסוף אפוריזם שהוא מעין פואנטה לא־ממוקדת, הממצה את הקיום האנושי. שם הסיפור - שם עצם המקבל משמעות סמלית של מיצוי, כמו “הערדל” ו“הקרדום”. ההוויה המרכזית בחיים - פחד.

“עזר למשטרה” (“מעיתות בצבא” א) - ב 17. צבא. ברקע פרעות (?). תחילה רצה לראות בית, אחים ואחות, בסוף זוכה לראות את האחים ולא את האחות, סוניה בכלא הנשים. על רקע הסיפור עיין ב“מעגלים” לנורית גוברין, עמ' 98–104. (3). התבנית: מעין מעגל אנטיתטי: רצה לראות וראה, אבל לא כפי שרצה, ספק־פואנטה: הם - החיילים המנבלים פיהם - ראו, הוא לא ראה (עוד אנטיתזה).

“עיניים ונהרות” - ג 33. בעיקר וינה, אחרי מלחמת העולם הראשונה. הוא כמו בגד במוטיב המנחה של חייו, נהרות ונערות, וחזר לבסוף. (14). תחילה נשא בכל דאגות בית הוריו ואהב את ליבקה ואת הדנייפר, אחר נדד בערי אירופה, ולאחר הרבה נהרות ונערות הכיר את רבקה על שפת הקיי (חלק מן הדנובה בוינה), נשאה לאישה, גרו בכפר, בעוני, ללא נהרות ונערות, עד שחזר לוינה, נשתכר מראיית כה הרבה נערות, לפתע חש שהוא מסתמא, צלבי קרס של אש מבליחים באוויר, והוא קופץ לנהר. (14). כמה יסודות חוזרים והמוטיב המנחה חוזרים עד גודש. פואנטה הסוגרת את המעגל.

“עיפים” - א 151. צעירים בעיר. חוסר הטעם שבחיים ובמוות (אירוני?). בלוך והרדי מטיילים ומדברים עליה ועל העבר. הם עייפים ומגיעים עד בית־הקברות, טועמים פירות שגדלו שם ומוצאים שאין להם טעם. (4). מימוש ניב או פרט שנעשה סמל. אנטיתזה בנוסח א–ב–א: תחילה אומרים שאין טעם באביב, לבסוף מגלים, שאין טעם במוות, והעייפות המוחשית נעשית מושאלת. פואנטה המשלימה ומדגישה תבנית זו.

“עכו” - ה 68. עכו אחרי מלחמת השחרור. 4 תמונות זעירות, הרביעית תיאור בית־החולים לחולי־רוח המשוכן בבית הסוהר לשעבר, ליד חדר הגרדום. (1). פואנטה של הסבר לא־צפוי. וכן יש מתח אירוני בין המוטו והפואנטה: יש ירושה לעכו.

“עכשיו?!” - ב 112. רוסיה, מהפכנים בכלא, ואחרי המהפכה. הם ידעו לקיים את הקשה לכאורה, לשבת במאסר, אבל אינם יודעים לקיים את הקל לכאורה, לעבוד שעות קבועות כל יום, שהוא הקשה באמת. (1). פואנטה של הדגמת פרדוכס וכן הסרת המסווה: נאה דורשים ולא נאה מקיימים, הכול מוגש בלשון סתמית, על כן אין זה סיפור. יש מעט דיאלקטיקה: הקשה קל והקל קשה, מוסכמות מתגלות ככוזבות.

“עכשיו הבין!” ב 265. על־מקומי ועל־זמני. אב, בת ובעל. כשהיה מחזר, לא הבין, איך יכול האב להכות את הבת, לאחר שנְשאהּ - הבין. (1). תבנית אנטיתטית ויסוד מעגלי, כי המחזר עומד לבסוף במקום שבו עמד האב תחילה. אמירה עקיפה: האישה נערצה, כל עוד אין זוכים בה. עימות בין תופעה למהות: מרחוק נדמה שזה כך, מקרוב מתגלה שנהפוך הוא. פואנטה המשלימה את התבנית ומחייבת הערכה חדשה של הנאמר.

“על הגג” - ה 13. שָם וכאן, בחו“ל ובארץ. במלחמת העולם השנייה. אחרי השואה. הפצצות. נחום היה חומק מן המקלט. כשאימו חיפשה אותו - נהרגה על הגג. מצא ניצולת שואה יפה, הוא כבר חייל, מזכיר לה את נחום ידיד־נעוריה, שנהרג שם. כשהוא עוזר לה לתלות סדינים על הגג, הוא שומע את קול אימו והפעם משיב לה. (2). פואנטה לא־מובנת. סיום לא־צפוי לחלוטין. מוטיב על־טבעי המקשר את המסופר עם מה שקרה בימי דויד ובת־שבע על הגג…נראה ש’משחקות' כאן 3 אפיזודות: על הגג - בין נחום לאימו; על הגג - בין נחום לניצולת והתערבות אם־נחום; בין דוִד לבת־שבע (אנטיתזה: דוִד לקח את האישה, הניצולת לוקחת את הבעל ואת הבן, גיבור הסיפור. זה לא־מובן, אלא אם כן נניח, שנחום הראשון, בחו”ל, הוא אביו מולידו של נחום השני, הבן, גיבור הסיפור. הפואנטה: “היא רשאית” אינה מובנת, אלא אם כן נפרש: בתוקף היותה ניצולת השואה או בתוקף היגיון מסתורי של החיים. שֵם הסיפור הופך את המוחשי לסמלי: על הגג מתגלים החוקים המסתוריים של חיינו (??).

“על המשמר” - א 207. ברוסיה. סביב פרעות 1904? בצבא. אנטישמיות. (השווה עם: “אחרי הרעש”, א 97). הסתאבות אנושית. היהודי האנטישמי. בתחילת הסיפור אומרים לו לדיכנא, “ז’יד!” ובסוף הוא נוזף כך בזקן המבקש מעט מים. (3). מעגלי. הפואנטה משלימה את המעגל ומדגימה פרדוכס.

“על כדור אדמה אחד” - ב 267. על־זמני ועל־מקומי. כשהיה צעיר היה מאושר שהוא ואהובתו דרים תחת קורת־גג אחת, כשבגר הוא מאושר עם רעידת־האדמה: נזכר, שהוא ואהובתו על אדמה אחת… (2). הקבלה של שתי אפיזודות ופואנטה המביאה הערכה לא־צפויה: החיובי שבשלילי (השווה: “הסרטן” ב 254). אבסורד שנעשה הגיוני.

“על שולחן הניתוח” - ב 196. בבית חולים. קשר בין בני־אדם. לפתע זר נעשה קרוב, בכך שהוא חולה. החולים קרובים זל"ז מן הבריאים. (1). סיטואציה והכללה לא־מפורשת.

“עלוקות” - ג 312. על ספסל בגן ציבורי זקנות משוחחות על השואה, על בעיות בריאות: דיאטה, לחץ־דם. נשארה תרופה אחת לזקנות אלו, שהחיים כבר מצצו את דמן: עלוקות. (1). פואנטה לא מובנת: האם אומרת בעקיפין: לצרות החדשות תועיל רק התרופה הישנה והבדוקה, או שהיא מדגימה פרדוכס או אבסורד: ממי שמצצו החיים כה הרבה דם, צריך למצוץ עוד, כדי לרפאו ממה שעשו לו החיים (?).

“על צד…” - ג 95. הילד בעיירה. זיכרונות. מעפילים. פואנטה: פסוק מן התנ“ך מקשר בין זיכרונות הילדות והמעפילים בים. (2). פואנטה של קישור לא־צפוי. המיילדת ציפה מוזכרת ב”לפנים בישראל" (ב 329) ונקראת שם ‘רחה’. האוניה המוטלת על צידה - פאטריה. הקבלה: ציפה נָשאה על כל צד והצילה על כל צד. ומתה. פאטריה נשאה על צד ומתה (על צידה). הפואנטה המאולצת מתקשרת עם שֵם הסיפור והמוטו. סיפור זה נראה לי הדגמה טובה לפואנטה שלמרות הניסיון להצדיק אותה 6 (שש!) פעמים בהצדקות שונות, היא בכל זאת מאולצת.

“על שפת הים” - ג 233. שפת הים. טייסים. קודם חשבתי שהם “מחללים את הים”, אח"כ הבנתי: מותר להם. (1). והשווה עם “השלושה” (ג 155). פואנטה למען האמירה העקיפה, אפוריזם. אנטיתזה בין מה שחשב תחילה ולבסוף ובין שאון הים ונגינת הבַּארים.

“עם לויה אחת” - ג 209. עיר, כנראה בישראל. המסַפר משתתף בלוויה של בן־אומנותו (מורה) ובן־גילו. מתרשם ממשיכת האדמה וממשיכתה של נערה המזכירה לו אהובה לשעבר. היא אומרת “סוף כל אדם…” הוא יושב לידה באוטובוס, אינו יורד בתחנה שהתכוון לרדת בה תחילה. (2). פואנטה דו־משמעית: “אני נוסע הלאה” = עדיין איני מתכוון למות, אני מתכוון לחזר אחרי אותה תלמידה, שיש לה שתי תכונות: היא גלגול אהבתי הראשונה, וממנה שמעתי “סוף כל אדם…” ולכן החלטתי לנצל את הזמן שנותר.

“עם נעילת החנות” - ג 228. הרהורים של הכללה והווה־נמשך ופואנטה המחזירה למציאות (השווה: “כאן בארץ”). אמירה עקיפה: יש גדוּלה במלחמת הקיום של החנווני בניגוד לאנשי הרוח. (1).

“עם שקיעה” - ג 81. ת“א, ימי המאורעות (?). לפנות ערב הוא קובע איתה ראיונות על שפת הים, אך אינו בטוח לא בה ולא בים - אולי יש מאהבים אחרים? (1). תמונה לירית, יסוד מעגלי חיצוני: תיאור האופק פותח ומסיים. מעגלי גם ברגשות: ביטחון, ספק, ביטחון־למחצה. בעניין ההקבלה “נערת־הים” ראה: “עיניים ונהרות”. הקבלה בין המאהב הקודם של הנערה הרוצה לקחתה ובין המאהב הקודם של הים, יפו, האורבת לת”א (עניין זה רק נרמז). רמז – אולי הנערה נמשכת למאהב, כשם שהים נמשך אל יפו?

“עמוס” - ג 169. קיבוץ. הילד נראה מאושר, אבל בעצם הוא אומלל: למה הבאתם אותי לעולם? פורטרט, לא של ילד, אלא של בעיה: אנטיתזה: לרוב הוא עליז, רק לפעמים הוא עצוב. (1). פואנטה: ראייה חדשה לא־צפויה, המחייבת הערכה מחדש.

“ערירי” - ה 21. יקה בא"י. פורטרט לפי 4 נושאים. האחרון אנטיתטי ומעין פואנטה של הערכת־סיכום מפתיעה. הווה־נמשך בלבד. (1).

“עשיתי אזני כאפרכסת…” - ד 18. על־זמני ועל־מקומי. יהודים מתווכחים בשדרה, אולי שדרות־רוטשילד בת"א (?). משה ובעל הקמטים הם היריבים הנצחיים. משה נגד נקמה, בעל הקמטים כנראה בעד. הוא מתכוון לומר, מה עיקר האסון שלנו, ואינו אומר. (1). פואנטה: העיקר חסר. סוג מיוחד, שבו על הקורא להשלים את התבנית. אמירה עקיפה: עיקר אסוננו, שאיננו יודעים מה עיקר אסוננו (?): הדגמת פרדוכס.

“עששית הנפט” - ב 221. על־זמני ועל־מקומי. יש לא־מודע קולקטיבי, העבר חי בנו. החשמל התקלקל. הילד רואה בעששית את אבות־אבותיו. (1). סיטואציה והסבר. פואנטה. והשווה: “וינר־נוישטט”, ב 233.

“עתה ידענו” - ה 56. לבוב. צעירים בעיר. תהפוכות האהבה. לפי דרך הריב ידענו על האהבה. (1). פואנטה המשלימה הדגמת פרדוכס.

“עתה נהפך ליבנו” - ג 299. על־זמני ועל־מקומי. לוויה. האישה היפה שמרננים אחריה נראית כאילו הזדקנה. סלחנו לה. (1). פואנטה של תגובה לא־צפויה בתבנית: סיטואציה ותגובה, אנטיתזה והקבלה.

“עתה נרחיק לכת” - ד 9. שָם בגולה וכאן בא“י, לאחר קום המדינה. הרבה פסוקי תנ”ך. שם פחדנו לטייל ומיהרנו לחזור, אך פה אפשר לטייל וליהנות, ולהאריך, ו - לפי שֵם הסיפור - עתה נרחיק לכת. (1). מימוש ניב, שבה נהפך המוחשי למושאל, גם מן הבחינה הלאומית והציבורית נרחיק לכת. אין עלילה, הכול סתמי וכולל וספק אם זה סיפור. בעניין עירוב המושאל והמילולי השווה עם “בשדות שרונה”.

“Vater!…” - ג 202. כפר באוסטריה, עיר בארץ במלחמה. מיצוי חיי נערה בת נישואי תערובת בקריאה “אבא!” (3). מוטיב־מנחה המשמש גם כפואנטה, כי פעמיים הקריאה מופנית לאב הריאלי ובשלישית - לאב מטאפורי או מטונימי שקשור באווירון המפציץ.

“פגישתנו הראשונה” - ה 50. וינה, 1913. אנטיתזה ופואנטה: חשבתי שהוא בלש, והתברר שהוא משורר (יעקב פיכמן). (1). הפואנטה מחייבת ארגון הפרטים מחדש.

“פושט־יד” - ג 220. אחרי המלחמה. הקבצן, בעת נופש, מתבקש לתת נדבה לקבצן אחר ונוזף בו, שילך לעבוד. (1). הדגמת פרדוכס ופואנטה. נאה דורש ואינו נאה מקיים. או: אדם אינו רואה מומי עצמו.

“פנים אל פנים” (“באגף הכירורכי” ז) - ב 36. בית־חולים. המוות. הפרופסור מעמיד פני מצביא, אך אינו יכול להתעלם מן האויב שאותו אין לנצח. (2). פואנטה הבנויה על קונסיט (מטאפורה מורחבת).

“פסח לפנים בישראל” - ג 241. הילד בעיירה. חוויות־זיכרונות (2). שורת תמונות (11 או 12), ללא תבנית כוללת. באחרונה יש פואנטה אנטיתטית: תמיד היה כך, עד שפעם היה אחרת. פואנטה זו - מותה של סבתא - מכניסה בדיעבד ממד חדש אל זיכרונות הילדות: לא ידעתי שזה עולם שיש בו מוות, עד שנודע לי. אגב, אותו משפט שאומרת הסבתא הטובה בעמ' ג 242, אומרת הסבצא הרעה בעמ' ג 191.

“פעולה הדדית” - ג 326. א“י ותנ”ך. התנ“ך אוצל פיקנטיות לנוף. הנוף המוּכּר עושה את התנ”ך חילוני. (1). אין זה סיפור, אלא רשימה ומוטב היה להעבירה ל“דברי עיון”. הדגמה של פרדוכס על פעולת־גומלין. ראייה דיאלקטית. גם יסוד של אנטיתזה: חשבתי שכך הוא, והתברר שנהפוך הוא. וכן: סיטואציה ותגובה.

“פרחי ילדותנו” - ה 23. על־זמני ועל־מקומי. לילְדוּת יש עצבות מיוחדת. הווה נמשך והכללה, ואין זה סיפור. (1). אנטיתזה: כשמביטים בפרחים ביום, נזכרים בילְדוּת, אבל כשמביטים בהם בערב, נזכרים בעצבות שבילְדוּת. פואנטה של הכללה לא צפויה, המחייבת מחשבה על דברים שמחוץ לסיפור. והשווה עם “עמוס”, ג 169.

“פְרַנְצְל” - ג 84. אוסטריה. עליית הנאצים. יחסי יהודים ונוצרים. טבע היהודים. פרנצל יהודי, וכיהודי שוב אינו קוסם כלשעבר. (2). אמירה עקיפה: גם לנו משפטים קדומים. לנו משיכה סתומה אל האריים, כשם שלהם יש דחייה כלפינו. הסיפור בתבנית א–ב–א סביב הנושא “עיניים”. גם אנטיתזה ופואנטה כפולה: “נבהלתי מפני עצמי” - “עיניו הפסידו משהו מהליבוב הקודם”. ואולי אמירה עקיפה: ראו עד כמה האנטישמיות מדבקת! ואולי אנטיתזה: רציתי לראות, אם משפחת פיטל תעמוד בניסיון, והתברר, שאני עצמי לא עמדתי!

“פרצופים לא רבים בעולם” - ב 264. על־זמני ועל־מקומי. יש לא־מודע קולקטיבי של זיכרונות (השווה: “עששית הנפט”. ב 221, “וינר־נוישטט”, ב 233). נערה נוכרייה מזכירה לי את סימקה מן הקורסו (רחוב רחב) בלבוב… פואנטה: גם במבטה היה משהו “כזוכרת משהו אף היא”. (1). סיטואציה ומעין הסבר. הפואנטה דו־משמעית, כי מובלע הסבר שני בעניין “רוח אהבה חריף” הנושב מן העבר: לסימקה ולנערה הנוכרייה היה אותו מקצוע, מה שמסביר את המבט… הפואנטה גם משנה את זווית הראייה: היא הזכירה לי מישהי וראיתי משהו בעיניה… כנראה גם אני הזכרתי לה מישהו… וגם אמירה עקיפה: החיים חוזרים על עצמם בכל מיני אופנים!

“Persil” - ב 224. אוסטריה. פרסומת. משורר. המשורר, כדי להתקיים, עושה פרסומת לאבקת הכביסה ‘פרסיל’. כדי לשכוח זאת הוא יוצא לטבע, מביט בשמים, ושם אווירון כותב ‘פרסיל’. (2). הדגמת פרדוכס אנטיתטי: כדי ליצור צריך פרנסה. ובגלל הפרנסה אי אפשר ליצור. גם מין דיאלקטיקה. פואנטה המשלימה את התבנית.

“‘פתח’ ו’פתח'” (“עוללות” א) - ה 72. הילד בעיירה. ויכוח בין המלמד הקטן והמלמד הגדול בבית המדרש החדש, שנבנה על חורבות הישן. (1). פואנטה של פסוק, כזיכרה לא־צפויה המביאה שינוי בזווית הראייה והופכת את המוחשי לסמלי.

“צדיק הדור” - ב 226. אוסטריה אחרי מלחמת העולם הראשונה. אלימות. פחד. כל אדם נדמה שהוא רוצח, והרוצח לשעבר - נראה צדיק! (השווה עם “נס”, ב 218). הדגמת פרדוכס - הפושע נראה צדיק. (2). הפיסקה האחרונה חוזרת ב“עיניים ונהרות”, ג 41.

“צוענים” - ב 315. בכפר באוסטריה. קרתנות. היהודי הוא הצועני האמיתי. (3). 3 תמונות הווי ופואנטה המחייבת ארגון מחדש (?). הקטע בעניין הנער הצועני והעפיפון (ב 316) חוזר ב“ליזל”, ב 273.

“צוענים” (“עוללות” י) - ה 78. הילד בעיירה. צוענים. אנטיתזה: חשבתי שהצוענייה ציפור דרור, אבל חשתי מצידה הסתייגות ושנאה כבושה. (1). פואנטה דו־משמעית, המשלימה תבנית זו. שינוי זווית הראייה (פנייה) בפואנטה.

“צחוק” - ב 110. על־זמני ועל־מקומי. 4 הדגמות לרעיון, שהצחוק מקלקל את החיים. (2). סיפור מסוג ‘זרקור’, מפנה את תשומת־הלב אל תופעה, שכל אחד כבר הרגיש, ולכן נענה לתיאור בתחושת ‘אה, נכון!’ מוטיב־מנחה, יסודות חוזרים. החיים חוזרים על עצמם. חוסר יכולת להתאפק מלצחוק מופיע גם בסוף “בשרב”.

“צלחות מעופפות” - ה 77. הילד בעיירה. מימוש מטאפורה. הפואנטה מתאימה ל’צלחות מעופפות' תרתי משמע, בשמים ובמטבח. (1). אנטיתזה: חשבתי את הכובען ואת אשתו העדינה לזוג מאושר, עד שהצצתי אל ביתם… והקבלה בין הכובען ואלוהים, המשלח צלחות מעופפות באדמה (?).

“צעקת הצוחק” - ג 319. הילד בעיירה. שלמה הגבוה תמיד היה צוחק, עד שפעם התנפל עליו כלב, ואז צעק. (1). סיטואציה אנטיתטית, הקבלה (“בדומה לזה, כשידיד נתון בצרה…”) והכללה עם פואנטה המבוססת על משחק־מילים (סבל וסבר).

“צער בעלי חיים” - ב 40. עיר באירופה. על־זמני. שני קטעים אנטיתטיים: פואנטה של הערכה: העלמה פוליאק כה כעורה ומדברת על היופי באומנות - צער בעלי חיים! ומיצי הקטנה, השחקנית־הזונה, היפה, אומרת, כמה כיעור… צער בעלי חיים! חוטמה של פוליאק כחוטם הפיל, המבקש לקלוט פירורי הנאה, עיניה של מיצי כשני זבובי לילה טועים בשַמפַּניה. הדימויים מצדיקים את שם הסיפור ואת ההקבלה של הקטעים. (1). הנושא: יופי וכיעור, בטבע, באומנות ובחברה. השוואת העיניים לזבובי לילה מזכיר את “הניה”.

“צפת” - ג 217. הכול תיאור. (2). כל הפרטים גם סמליים איכשהו ליהדות ה’ישָנה' בכלל. הפרט היוצא דופן דווקא הוא מייצג את הכלל. הכול זקן, אך הסנדלר טוען, ששכנו אינו זקן כל כך, בן 90, אולי, אבל בן 100… זו פואנטה כפולה, הרעיון “לא זקן כל כך” הוא עצמו זקן ונצחי: “גם בעוד מאה שנה יהא סנדלר זה עצמו עומד ומזהיר מפני ההפרזה…”

“צר” - ב 212. וינה. האנטישמיות עולה. היהודים רמאים ואשמים. קניתי בגד צר מדי בחנות יהודית, פגשתי ידיד שהתאונן על אנטישמיות, אמרתי, שהעולם צר לו, והוא מתקומם. (1). פואנטה המקשרת שתי תופעות ע"י עירוב המילולי והמושאל. גם סיטואציה ותגובה והכללה.

“קוביוסטוסים” - ג 147. מלחמת העולם הראשונה, השנייה, וינה. המשפט האחרון עיקר, כל השאר רק הקדמה - סיפור המצדיק את האפוריזם בסופו. אין עלילה ואין זה סיפור. בעולם מלחמה ושלום וחוזר חלילה, והם משחקים בקלפים! (1). פואנטה של תמצית.

“קול הדמים” - ב 120. העיר במלחמה. (5). תמצית־חיים ב־3 תמונות קטועות, בכל אחת הווה וילדות, איך חש בוינה, כמה טוב להיות לבד, איך הכיר ונשא את גְרֵטְ’ל, גרט’ל יולדת נער. הפואנטה - יחס בעייתי של שֵם הסיפור למסופר. כנראה: קול הדם הוא קול היֵצר, קול המוֹרָשה וקול הנרצחים. נישואי יהודי ונוצרייה, שניהם דומים זה לזה, גם ברקע… אבל בחלומו, בסוף הסיפור, יש משהו שונה. אולי גם הנישואין נתפסים כקבר (? - לפי מוטיבים בסיפורים אחרים). קטעים בפרק הראשון מזכירים את “אדם בארץ”.

“קוממיות” - ב 308. עוני, משבר. העושים את הכול קוממיות, יבואו קוממיות גם… לבקש נדבות. (1). פואנטה: הצפוי בבלתי־צפוי, הדגמת פרדוכס.

“קטנות” - א 89. צעירים בעיר. זנות. הסתאבות וריקנות החיים. (8). מוטיב־מנחה המצטרף עם הפואנטה ועם שם הסיפור. תמונה אחת הממצה חיים. מעגליות: פותח ומסיים ברוח. פותח בטענה שאין טעם ללכת, ומסיים בכך שאין לאן ללכת, פותח ומסיים בדברים להילל סנפיר.

“קיבוץ בעמק” - ג 120. בחורף היה הכול אופטימי. בקיץ כעבור שנתיים היה הכול פסימי. (1). אנטיתזה (ב־9 פרטים זהים) והכללה. הפרט האחרון מפורט ביותר, ואומר כביכול: הכול היה רע, והכי גרוע, שהנערה היוצאת־דופן היא עכשיו נערה רגילה!

“קיבוץ גלויות” - ג 73. הווי. 2 תמונות והכללה מסכמת. פואנטה. (2). “עם העבר לא כדאי לבוא במגע”. האפיזודה של פגישה עם אהובה שנזדקנה וזיכרונות הנשיקה על הלחי מופיעים בשינוי גירסה גם ב“ודמעתה על לחיה” - ג 157.

“קן־האושר” - ג 168. הפרבר הדל מול העיר. מהו האושר? איננו בעושר. (1). סיטואציה ותגובה: ראיתי את סדנת המסגר ואת אשתו הצעירה, והרגשתי שכאן האושר. פואנטה קלושה המשלימה את התבנית.

“קרן אחת” (“עוללות” ג) - ה 73. הילד בעיירה. לראש העיר אנדריי טיט הייתה פרה בעלת קרן אחת. בדמותה ראיתי את הקרן האחת מספר דניאל, וכשגיליתי אצל מנדלי פרה עם קרן אחת, הבנתי, שצדק ביחס אליו הפסוק מדניאל, שכל סוד גלוי לו. (2). פסוק מן התנ"ך כפואנטה אירונית, מובא כנימוק מקורי לגדולתו של מנדלי: איך הוא ידע, ממה התרשמתי בתור ילד? מוטיב של היתממות אגוצנטרית.

“רבקה” - ג 309. א"י אחרי השואה. “יום־סרט”. מתוך יופיה של נערה אחת עמד על גודל השואה. אנטיתזה: קודם לא הרגיש כלום, אחרי כן הרגיש. פואנטה המקשרת תופעות ומשלימה את התבנית. גם מן המוחשי למושאל: רבקה נעצה את הסיכה לליבו של יעקב ריבלין, הרווק הקשיש: דקרה ממש, עוררה יצר ורגש וריפאה… (2).

“רגעים נעלים” - ה 6. רעידת אדמה בלילה. בעיר. היא נעימה, גואלת מן הצער והאימה, אך אינה נמשכת הרבה! (1). פואנטה: סיטואציה והערכה מפתיעה, החיוב שבשלילי. והשווה: “על כדור אדמה אחד” וכן “הסרטן”.

“רדיו” - ב 286. על־זמני ועל־מקומי. ניצחונות האדם חושפים את חולשתו. (1). קריין הרדיו צרוד, ריאתו פגומה. הדגמת פרדוכס. פואנטה קלושה מאוד המסכמת זאת.

“ריקוד” - ב 258. באוסטריה, בכפר. זוג רוקד. היא וחברו של אהובה, הנתון במעצר. הרגשתי ששניהם עצובים. (1). סיטואציה ותגובה. ראיתי - והרגשתי מה הם מרגישים. הפיסקה השנייה בסיפור מוסרת מונולוג פנימי מעורב משוער שלה ושלו. ריטה ופטריש מזדהים עם השודד המפורסם, ואני הזדהיתי איתם. הספק־פואנטה מחייבת לקשר את כל הפרטים שבמונולוג הפנימי גם ביחס למסַפר: גם הוא כמוהם בודד, ושום מפלגה אינה פורשת עליו חסותה… בכך המוחשי נעשה סמלי.

“רעי אלפ והאחות הצעירה” (“באגף הכירורגי” ה) - ב 30. רעי אלפ שנזדמן איתי בבית החולים הוא רודף נשים מובהק, ואכן רצה לחזר אחרי האחות היפה, אך אחרי הניתוח נשתנה. תחילה עוד החמיא לה מתוך הרגל, אחרי כן חדל ומת. (4). פואנטה המשלימה את התהליך. אמירה עקיפה: המוות הקרב משנה את התנהגות האדם. החיזור הוא סימן החיים, הפסקתו סימן המוות הקרב. אנטיתזה. המוחשי נעשה סמלי. אהבה = חיים.

“רעש בתי הספר” - ג 311. שם וכאן, בחו“ל ובאי”י. שם היה הרעש רע, כאן הוא טוב. (2). ‘זרקור’ המפנה תשומת לב לתופעה. אנטיתזה: המשפט האחרון (ארבע וחצי שורות) הוא פואנטה לא ממוקדת המשלימה את האנטיתזה. הפחד לצאת לטיול רחוק מוזכר גם ב“עתה נרחיק לכת”.

“רפאל” - א 13. הבחור המתוסכל בעיירה. כישלון החיים. שפלות. עוני. תמונה אחת של מיצוי חיים. רפאל בן ה־18 יוצא להשיג 2 רובל: מנסה לשווא אצל בעל־בית שחב לו, ובעזרת שומר נוצרי ור' אשר המלמד מוצא את בית הגביר יקינטון ומקבל ממנו הלוואה. לכאורה מסע שהצליח, ובאמת מראה את כל העלוב שבחייו, הצלחה פעוטה המלמדת על כישלון כללי. (10). המוחשי־פרטי נעשה סמלי.

“רציני וכבד־אחריות” - ה 22. על־זמני ועל־מקומי. הכלב כה מודאג מן המצב, שאינו מתעלס באהבים ככל הכלבים: הוא עבר אל בני־האדם. (1). הווה נמשך בלבד, ללא עלילה, ועל כן אין זה סיפור. תופעה ופואנטה של הסבר.

“רק אשה אחת” - ד 14. על־זמני ועל־מקומי. כשמתה אשתו של איש הרוח, בן ה־70, עמדה לו רק אישה אחת מכל הידידים: תמכה בו, בכתה עימו ו – נשקה לו. וזה מה שניחם אותו. (2). אנטיתזה: היא נהגה אחרת מכולם, עשתה כמה מעשים צפויים ואחד לא־צפוי, שהיה גולת הכותרת של כל מעשיה. פואנטה: פרט לא־צפוי משלים את התבנית. שֵם הסיפור מוסיף גוון: רק אישה אחת דרושה לאדם כדי להתנחם (?).

“שדה־קברות במדרון” - ב 244. על־זמני ועל־מקומי. המוות. (1). סיטואציה והכללה מטאפורית. פואנטה. הפרט שלא הושם לב אליו. לפי שֵם הסיפור נדמה, שידובר בעיקר על בית־הקברות, אבל העיקר הוא המדרון. השווה עם “הכפר הראשון”.

“שוב?!” - ג 161. שָם וכאן, בחו“ל ובא”י. העולם חוזר על עצמו: שם הרביצו הילדים לילד בבית הספר, והיא דיברה נמצרות עם המנהל, ופה היא חשבה שיהיה אחרת, אבל גם כאן מרביצים. כאן, עם מנהל זה, שהוא משלנו, היא תדבר אחרת! (1). הקבלה, אנטיתזה ופואנטה לא־מובנת: האם רמז שכאן היא תרביץ למנהל? או ששם ה’נמרץ' לא היה נמרץ כל כך?

“שחור” - ב 277. וינה. האם רצתה שבניה, בני מנקה־ארובות - יהיו משהו אחר, אבל שניהם נשארו בניקוי ארובות. (2). פואנטה משלימה תבנית זאת ומעגלת את האנטיתזה.

“שירי ה’ברודיים'” - א 120. העיר בגליציה. הווי. האדם הוא ניגון החיים. (4). בעצם אין זה סיפור, כי הכול בהווה־נמשך ובעצם אין עלילה, רק תיאור הווי. הסיום מין פואנטה שניתן לפרש כהכחשת הכותרת: רק לכאורה השירים רבים, ובאמת הכול שיר אחד; או פירושה, שהשומעים ‘נדבקים’ בשיר. באמצע יש אפוריזם, שהיה עשוי לשמש פואנטה: יסודו של עולם חזק מרומו של עולם.

“שירת הבולבול” - ג 277. על־זמני ועל־מקומי. המסַפר שומע עם שחר שירת בולבול ומתווכח בדמיונו עם הכופרים, המצדיקים קיום מלחמות. (1). הדגמת פרדוכס: מי שיוצא למלחמה כדי לזכות ביופי - באמת אינו יודע יופי מהו. פואנטה לא־ממוקדת.

“שלג” - ב 249. על־זמני ועל־מקומי. הדגמת פרדוכס: נשוי־ואב חושב על ימי הרווקות. הילדים קוראים לאב להביט בשלג ואינם יודעים כי בזכותו של השלג הם קיימים. גם יסוד מעגלי אנטיתטי: המספר הוכיח את אביו על שהביאו לעולם, והינה ילדיו שלו… (הרעיון לא נשלם בסיפור). (1). דו־משמעות: מי אחראי לקיום הילדים, מי אשם בקיומם - האב או השלג? אנטיתזה: ביום אין מנוחה מן הילדים, האב גוער בהם, בלילה הוא מרחם ואוהב ואינו מבין, איך גער. השלג המוחשי נעשה סמלי: דבר שממצה את הבעייתיות של חיי המסַפר. פואנטה מסכמת זאת.

“שלג נפל” - א 155. עוני בעיר: הזוג ודייר־המשנה. הוא והיא – והבעל. (1). תמונה קטנה של מיצוי־חיים. הפואנטה של אירוניה דרמתית: אתה מספר לי?! הבעל מספר למאהב אשתו ששלג נפל, אך הלה יודע זאת מזמן על פי… ריחה של האישה…

“שלו נעליכם…” - ג 342. א"י לאחר מלחמת השחרור. הקשר לאדמת המולדת: היא קדושה, בגלל הקורבנות. (1). זה הקטע המנוקד היחיד בכל חמשת הכרכים, ונראה שהניקוד בא להדגיש את החגיגיות והחשיבות. תבנית מעגלית של א–ב–א. ובמסגרת זו 3 תמונות: פרחים פורחים, ילדים צוהלים, נערים ונערות הקריבו את עצמם… עירוב בהנמקות שונות לכותרת “ארצנו הארץ”. פואנטה המשלימה את התבנית. אין עלילה. אין זה סיפור, אלא רשימה שירית.

“שלום!…” ה 24. ת“א. גן־החיות ותנ”ך. מוטיב מנחה: שלום. ביקרתי - ראיתי: דממה, אצילות, אדישות ושיעמום… בשער פגשתי ערבים שאמרו לי שלום, כדי להשלים את חזון אחרית הימים. (1). מעמד והסבר או מעמד והסבר אירוני. האמירה העקיפה דו־משמעית: פירוש א: גן החיות מראה, שהשלום אפשרי. פירוש ב: גן החיות מראה, שהשלום אפשרי רק בגן החיות.

“שלטון המוח” - להקה נודדת, הרקדנית היהירה הלכה עם הבחורים ההונגריים שהיו בקהל, רק משום שהמתמטיקן הצעיר, חבר הלהקה, ביקש זאת ממנה. (2). שֵם הסיפור וסופו מצטרפים להפוך את המקרה הפרטי לסמלי.

“שלי” (“באגף הכירורגי” ב) - ב 24. תמונה קטנה ופואנטה. הכול מבוסס על המוטיב ‘צעקה’, השורש צ.ע.ק. חוזר 10 פעמים + 7 שמות נרדפים (מזכיר את ספר יונה שבו בשעת צרה צעקו אל כל האלים, ואלוהי ישראל הוא שהושיע, וכן בשירו של יהודה הלוי “התרדוף נערוּת”). האיכר הגרמני־פולני צועק אל כל האלים, אך כשפונה אל “אדון אלוהי היהודים” שוכך הכאב. (2). בפואנטה המצטרפת עם שֵם הסיפור יש אירוניה עצמית, כי המסַפר יודע, שגאוותו גאוות־שווא. הפרט ההופך לסמלי או המקרה המוצלח, הנראה כבעל משמעות (אבל אין לו?).

“שלמה פוליאקוב” - ג 269. בעיירה, לכאורה פורטרט של הגביר הגדול, למעשה פורטרט של העיירה התמימה. ר' יוסל המלמד, ספק בתמימות ספק באירוניה, מרכיב את משקפי הגביר ומתפלא שאינו רואה כסף (פואנטה). (1). סיפור שעיקרו הבדיחה שבסוף. הלצה זו מניחה, שכל הקשור בגביר קשור בכסף ומיתמם־מתפלא, שדרך משקפי הגביר אין רואים אפילו פרוטה (במקום שאין).

“שלושה שסיפרו” - ג 200. שלושה סיפורים על זוועות הנאצים מסופרים באיפוק בלשון המעטה. השלישי מספר, שכאשר נתמלאה סאת ייסוריו, הרגיש, שמוכרח לבוא הגואל… ובא היטלר. (2). פואנטה מוזרה של עימות בין דברים שהם תכלית הניגוד.

“שלשתנו” - ב 222. בכפר, אך למעשה על־מקומי ועל־זמני. בין אב לבתו: האב, הבת והבובה הולכים לישון. ביום עודדה הבת את רוח האב, בלילה – הבובה. (1). אמירה עקיפה: המבוגר גם הוא ילד! (?). שם הסיפור מצטרף עם סופו למין פואנטה לא־ממוקדת. הקבלה בין הבובה והאב: עיני שניהם פקוחות. רמז למשולש מוזר: הבת ישינה, האב והבובה אינם ישינים. בסיפורים אחדים של שופמן יש לאב משיכה ארוטית לחברותיה של בתו. ושוב בסיפורים אחדים, כסיטואציה של משולש, כשאחד ישן, בין שני הערים משיכה ארוטית. והשווה עם “מלחמה ושלום” לטולסטוי, שם נאטאשה מצווה על בוריס לנשק את בובתה.

“שמות תחת שמות” - ב 303. פעם התקשו הלבלרים הסלאבים לבטא בבית המשפט: “שלזינגר, זילברשטיין…” עתה באוסטריה, בכפר, הוא שומע, שמכריזים: “סמוטני, טשייקה…” העולם חוזר על עצמו. (1). יש 3 יסודות חוזרים, מבנה של הקבלה סְכֶמאטית, גם ניגודית, עם פואנטה. הכותרת רומזת למין נקמה של עין תחת עין.

“שמחה” - ב 213. על־מקומי ועל־זמני. שמחה בבית החולים: הרופא הראשי מת! (1). פואנטה מדגימה פרדוכס כפול: הלוחם במוות מת; הולים שלכאורה היו צריכים להתעצב, שמחים. אין הסבר לפרדוכס, והקורא חייב לפנות לנסיון החיים או ליכולת האֶמפאטיה שלו, כדי להסביר את התגובה לסיטואציה.

“שמחת הבנייה” - ג 271. ישראל, בניין הארץ. (1). לתופעה (הבנאים עובדים בשמחה) ניתנים 3 הסברים: הם בונים את הארץ, הם משׂתכרים הרבה כסף, הם בונים חדרים לזוגות שיתעלסו שם. פואנטה של הסבר מקורי.

“שמים וארץ” - ב 327. על־מקומי ועל־זמני. בין הורים וילדים. ההורים סבורים שהבן הוא “שמיימי” (‘מרחף באוויר’, לא יהיה איש־המעשה), והבת ארצית, עד שמתברר, שלבת יש הזיות או שהיא סהרורית, והבן ישן במנוחה. (1). אנטיתזה: חשבו שכך, והתברר שנהפוך הוא. קודם הוא זכה ברחמים והיא - באהבה, אח"כ היא זכתה גם ברחמים. שֵם הסיפור מנסה לתת ממד סמלי (אירוני?) למסופר (?). בעקיפין: מהות ותופעה. לעולם אין לדעת מראש, התופעה מטעה. או: חשבתי שיש ניגוד בין השמיימי והארצי, ומתברר שאין.

“שני הזקנים” - ג 249. מלחמת העולם השנייה. שיחה בין טולסטוי לקאנט. (2). מספרים לגודריאן, המפקד העליון הגרמני, שטולסטוי הצטרף לצבאות הרוסים, גודריאן תולה תקוות בקאנט, אך טולסטוי משכנע את קאנט, שהנאצים אינם שומרים את המוסר שלו, וקאנט מסתלק מתמיכה בהם. הברקה בהמצאת סיטואציה, פואנטה מסכמת. בעקיפין: יש תורת מוסר אחת לקאנט ולטולסטוי והגרמנים הפרו אותה, על כן אין להם תקומה.

“שני הפייטנים” - ג 237. על־מקומי ועל־זמני. שניהם אוהבים את הכול, אך שונאים זה את זה. (1). נאה דורש ולא נאה מקיים, הדגמת פרדוכס. פואנטה הופכת את משמעות הנאמר. והשווה עם “ילד זר”.

“שני התרנגולים” - ב 9. הילד בעיירה. שני תרנגולים, שני סוגי בני־אדם, שתי גישות לחיים. תמונה קטנה בעלת משמעות סמלית או מושאלת לא־מפורשת. פואנטה המשלימה תבנית אנטיתטית: התרנגול הלבן קרא הרבה קריאות קצרות ולקויות, עד שנשמעה קריאה ארוכה ועריבה של השחור. (3). הלבן קורא ביום, השחור - בלילה; הלבן הפעלתן, השחור - בעל החוויה, הקבלה לא מפורשת לסבתא ולסבא.

“שפחות” - ב 171. עיר בפולניה, אח“כ באוסטריה. חייו עמדו בסימן כמיהתו לשפחות: הן היו הנשלטות לכאורה והשולטות באמת בחייו. הן הפרידו בינו ובין חבריו והכשילו לימודיו, עד שבאה רבקה ולכאורה גאלה אותו. אלא שעד מהרה הוצרכה לקחת שפחה… עד כאן לכאורה מוטיב־מנחה המבטא חוקיות מיוחדת השלטת בחיים. הבן, הוגו, גואל אותו מן השפחות, מה שלא הצליחה רבקה. הבן מלמדו לראות את יפי השמים. אכן, נפלאתה אהבת הנער מאהבת נשים. (7). אנטיתזה ופואנטה. הפרט שנעשה סמלי. אהבת אב לבנו עדיפה על אהבת נשים. והשווה: “תוכן”. בעניין השם ‘רבקה’ השווה גם “עיניים ונהרות”, “לא לעולם” ו”רבקה".

“תוכן” - ב 272. בכפר (באוסטריה?). אהבת הבת עדיפה לאביה על אהבת נשים. אחרי הגשם כמהתי לאהבה, נזכרתי בכל אהובותיי. לשווא. העולם ריק. והינה בתי באה לקרוא לי הביתה, והעולם נתמלא תוכן. (1). פואנטה המשלימה אנטיתזה. והשווה עם הסיום של “שפחות”.

“תל־אביב” - ג 129. מלחמת העולם השנייה. תל־אביב. האווירה בזמן הפצצות. 9 תמונות הווי זעירות ופואנטה המביעה את עמדת המסַפר. פנייה ארכאית בסגנון תנ"כי יוצרת אנטיתזה לא־מפורשת: הם רצו לפגוע בך, אבל רק הגבירו את אהבתי אליך!

“תלוי” - א 147. עיר בחו"ל. זנות, אנטישמיות. סיאוב החיים. סיפור אווירה. אין גיבורים, כמעט אין עלילה. (4). יסודות חוזרים בשעה שעולים להר לראות את התלוי ובשעה שיורדים. אנטיתזה: החיים ישינים, המת - ער. בחיים מועקה, המוות מביא הקלה, גם לחיים. גם למת. החברה אינה יודעת איך להתמודד עם המוות. נטפלים לפרט הטפל־התפל. אותו “עלם צעיר כבן שבע־עשרה”, המזועזע היחיד, כנראה מבטא את עמדת המחבר. פואנטה המדגישה את הפרט הטפל־התפל (היכן החבל?) כמאפיין וכממצה.

“תליינינו - ידידינו” - ב 318. בכפר באוסטריה. עוני. עיקול. גם המעקל מסכן, בן־אדם. (3). פואנטה של הדגמת הפרדוכס שבסיום ובכותרת. והשווה עם “האדם טוב” (בעיקר עמ' ב 302) וכן “עיניים ונהרות” (ג 39). דיאלקטיקה: החיוב שבשלילה.

“תמהון” - ג 174. על־מקומי ועל־זמני. הכללה בלבד, אין זה סיפור. (1). אנו תמהים על המוות, מפני שאנו בין החיים. אילו היינו בין המתים, היינו מתפלאים על החיים. מבנה אנטיתטי של הכללה והנמקה מקוריים. שלד הרשימה אומר, שהדבר כך מפני שהוא כך, ואילו היה אחרת, היה אחרת. זו תבנית של היגיון אירוני.

“תמיד, תמיד, תמיד” - ב 187. אוסטריה, בכפר. בין אב ובנו. מוות. רצון לנצחיות. איך להסביר זאת לילד? תמונה א: האב נעלם לרגע, הבן בוכה. ב: “אבא, למה מת קינצל?” - ליבו חדל לדפוק. “וליבי?” - “ליבך ידפוק תמיד”. (2). הקבלה בין שתי התמונות: הפרידה הרגעית הקדמה לפרידה השלימה. פואנטה של פער במידע, בין הנאמר לילד ובין הידוע לקורא. הפואנטה דו־משמעית: מבטאת את נצח המשאלה, רומזת, שכשהבן יהיה אב, יהיה לו בן, שליבו ידפוק, נמצא שלב הבן ידפוק תמיד. בתחילת הסיפור יש גם אנטיתזה בין הבית והיער. התבנית הכללית: אנטיתזה והקבלה, פואנטה ההופכת את המוחשי למושאל.

המלצות קוראים
תגיות