רקע
ראובן קריץ
הדגמת הפרדוכס כמוטיב מבני בסיפורי שופמן (מחקר)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: פורה; תשס"ו 2006

הֶקשר הביקורת

הראשון שדן בתבניות המבנה בסיפורי שופמן היה גרשון שקד,1 שהצביע על ארבע “תפישות” צורניות המאפיינות את סיפורי שופמן: “התפישה המעגלית, התפישה האפיסודית, התפישה הדימויית, פעולות סמליות והטענת עצמים”. אחר כך העירו על חשיבותה של הפואנטה ועל מספרם הגדול של הסיפורים הבנויים על תקבולת ניגודית. נורית גוברין הראתה בשתי דוגמאות, שלניב מסוים יש תפקיד מבני חשוב בסיפור.2 הסקירה שלהלן מבקשת להצביע על מוטיב מבני נוסף הרוֹוח בסיפורי שופמן: הדגמת הפרדוכס.


הדגמת הפרדוכס

בסיפורי הפרדוכס3 של שופמן מוצגת סיטואציה - מהלך מאורעות או מחשבות שמתוכה משהו לא־הגיוני, שלכאורה בלתי אפשרי או סותר את עצמו נעשה פתאום אפשרי, הגיוני ואף מתבקש. דבר זה מתברר לרוב בסיומי הסיפורים, לכן ניתָן לראות בהדגמת הפרדוכס מין פואנטה: לא פואנטה ה’הופכת' את משמעות הסיפור,4 אלא פואנטה מסכמת ומסיקה כביכול מוסר השכל.

למשל: הסיפור “הסרטן” (ב 245) מסתיים במילים: “הסרטן הוא דבר נפלא!” והמדובר לא בסרטן־ים מבושל שטעמו עָרב, אלא במחלת הסרטן, והנפלא שבה, שהצליחה לשנות את מבע פניו של מנהיג האנטישמים, בשעה שהקשיב להרצאתו של הרופא היהודי הזקן, הציוני, על מהות הסרטן: “התעניינותו גברה מרגע לרגע. בהנאה ראיתי, כיצד עיניו טהורות, נוחות, עיניים יקרות…” לאחר הסתכלות זאת נעשה המשפט “הסרטן הוא דבר נפלא!” להגיוני.

כמובן, חלה כאן העברה מטונימית של המשמעות: בעצם לא מדובר בגידול הממאיר עצמו, אלא במדע החוקר אותו או בהכרה שעדיין לא נמצאה תרופה למחלה הנוראה, שהיא האויב האמיתי של האנושות, אויבם המשותף של האנטישמים ושל הציונים כאחד. יתר על כן, האנטישמיות מתוארת בסיפור כארס המפעפע בנפשו (שוב: בהעברה מטונימית אל עיניו) של האנטישמי: זו המחלה הממארת האמיתית, הנגע האמיתי, והרופא הזקן, בשעה שהסביר, שעדיין לא נמצאה תרופה לסרטן, הראה, שלא מדעת, שכבר נמצאה תרופה לנגע האנטישמיות: ההכרה, שכולנו בני אדם החשופים למחלות ולמוות, ועלינו אפוא להתאחד נגד האויב המשותף.


רעידת אדמה נפלאה, פושטי יד חרוצים

רעיון דומה עומד במרכז הסיפור “על כדור אדמה אחד” (ב 267) המסתיים במילים: “הונפתי פתאום יחד עם מיטתי ביד איתנים… נפעמתי - והבינותי: רעידת אדמה! ומשהו מאותו האושר הגדול זע בקרבי…” לא במקרה קיבלה המילה ‘זוועה’ שמשמעותה הייתה רעידת אדמה,5 את משמעותה המושאלת, המטונימית, של ‘חלחלה ופַלָּצוּת’. והינה מבקש המסַפר לשכנע אותנו, שרעידת אדמה עשויה להסב אושר (טענה של פרדוכס). דרך ההוכחה: בנעוריו היה המסַפר מלא אושר גדול, על שמשפחתה של נערה אחת אהובה שכרה דירה בבית משפחתו, ועתה נמצאו "בצל קורה אחת, בצל קורה אחת - - ". כעבור שנים נקלעה משפחה זו לארץ רחוקה, ושם אירעה רעידת אדמה. עתה, כשנעור המסַפר בלילה מרעידת אדמה, נפעם: "על כדור אדמה אחד, על כדור אדמה אחד - - ". אף כאן בא הדבר, הנחשב לאסון נורא, להאיר את את תחושת השותפות.

רעידת אדמה המעניקה אושר מוזכרת גם בסיפור “רגעים נעלים” (ה 6): הצרות מביאות לידי נדודי שינה; נדודי שינה שוברים את רוחו של אדם - ואז באה רעידת האדמה וגואלת מן הסיוט הלילי, ומכאן הסיום המוזר שיש בו יסוד של פרדוכס, הבעת צער, שרעידות האדמה כה קצרות.

הסיפור “בזיעת אפיהם” (ה 62) מתאר פושטי יד בזיעת אפיהם (מעמד של פרדוכס): הם פשטו הפעם יד במשמעות המילולית - הושיטו ידם לעיסוק במלאכה. הפואנטה מסבירה את הפרדוכס על ידי מימוש ניב.


פרדוכסים בחיי המשורר

סיפורים אחדים מביאים היבטים של פרדוכסים בחיי המשורר: “המשורר והנערה המתוקה” (א 244): הנער אהב את הנערה המתוקה, היא השתמטה ממנו, מתוך סבלו נעשה משורר וקיווה, שלפחות לאחר מותו תתפעמנה הבנות המתוקות משירתו. הבנות הלא־יפות אכן התפעמו. ולילי החצופה, שנפגשה עם הגימנזיסט שלה ליד פסל המשורר, הודיעה במפגיע, שאינה אוהבת משוררים. כמובן אמרה זאת בקול מתוק. הפרדוכס בסיפור - והסיפור רומז, שזה הפרדוכס בחיים בכלל - הוא: בזכות אלה שלא אהבו אותו, נעשה העלם משורר ובשל כך נאהב על ידי אלה שהוא לא אהב אותן. ואלה שלא אהבו אותו - דווקא בשל היותו משורר - הוסיפו לא לאהוב אותו, ודווקא משום שלא אהבו אותו, הוסיף הוא לאהוב אותן… נראה, שהסיפור מבקש להכליל איזו הכללה על היחסים שבין ‘היסוד הרוחני’ ו’היסוד החומרי‘, בין ‘הספרות’ ו’החיים’, בערך לפי התבנית של פרדוכס בעירוב משיכה ודחייה שתיאר תומס מאן בנובֶלות שלו “טוניו קרֶיגר” ו“טריסטאן”.

גלגול נוסף ושונה ביחסי הנערה המתוקה והמשורר מצוי בסיפור “נצטרפה” (ה 26): הנערה הבינה, שהמשורר סבל הרבה מן הנערות, וכשנזדמנה ההזדמנות, ביקשה לפצותו. אך לבסוף הקשתה גם היא את ליבה - כדי שיישאר משורר. הפרדוכס שאינו מנוסח במפורש אך משתמע: מרוב אהבה למשורר - התאכזרה לו. סיפור זה כולו בן 9 שורות בלבד והוא מופשט מכל פרט מייחד, נשאר בו רק השלד האנטיתטי: מה חשבה והרגישה הנערה לפני הפגישה וכיצד נהגה אחריה.

בסיפור “ניצחתני” (ב 328) מתברר בסוף, ש“המשורר הבדאי” קולע יותר אל האמת מ“משורר האמת”, “ששירתו במהותה וידויית הייתה”. נראה, שאפשר לפרש סיפור קצרצר זה כמביע איזו הכללה ברוח דבריו של אריסטו, שהספרות קרובה אל האמת יותר מן ההיסטוריה.6

גלגול נוסף של פרדוכס ביחסי שני המשוררים מודגם בסיפור “חלום” (ב 245): המשורר הזקן חלם חלום נורא - שמשורר צעיר ייטיב לבטא דבר שהוא ביקש לאומרו ולא הצליח. מתוך החלום כתב יצירה וקנה לעצמו שם עולם. ואיש לא ידע, כי הדבר גנוב. פחד הכישלון גרם אפוא להצלחה, ניצחון הצעיר (בחלום) הביא לניצחון הזקן (בחיים). והיצירה עצמה - אין לדעת אם מקורית היא, שהלא הזקן חלם ובחלום יצר את דמות הצעיר, ו’גנב' את הדבר ממנו, מיציר דמיונו.

הניגוד בין חיים לספרות, בין ‘הארצי’ ל’שמיימי' עולה גם בסיפור “פרסיל” (ב 224): כדי להתפרנס, עשה המשורר פרסום לאבקת הכיבוס “פרסיל”, וכשרצה לשכוח את הארצי ולהשתקע במראה תכלת השמים - גילה, ששם אווירון כתב את המילה ‘פרסיל’. הפרדוכס המשתמע: כדי שהמשורר יוכל ליצור - עליו לעבוד, ומפני שהוא עובד - אינו יכול ליצור.

וכן ב“דיותה” (ה 55): כדי שיוכל לכתוב זקוק היה המשורר הזקן לדיותה - רק ממנה קיבל השראה. לבסוף מצא דיותה, אבל תהליך השגתה ביטל את חשקו לכתוב.

פרדוכס דומה של בעיית ההשראה, אך בהיפוך הדברים, מובא גם בסיפור “כמוהו” (ה 61): המשורר שנסתלקה השראתו קיבל השראה חדשה, כשקרא שאף המשורר הגדול, אלילו, חש, שהשראתו נסתלקה. כך שלילת ההשראה הביאה - השראה.


פרדוכסים באהבה

סיפורי פרדוכס אחדים מתארים היבטים של “תעתועי האהבה”. למשל, “געיית השור” (א 246): “אין היא יודעת לאהוב!” קרא העלם והחליט, שלא לגשת אליה זמן רב. אבל אחרי כן שוב טיילו יחד ושמעו שור גועה. היא נאנחה וסיפרה, שגעיית השור מזכירה לה אהבה אחת נכזבת, כשאהבה עלם אחד. כשחזרו מן הטיול שוב שמעו את געיית השור. הפעם נאנחו שניהם, והוא החליט שלא לגשת אליה עוד עולמית. הפרדוכס: תחילה החליט שלא לגשת אליה זמן רב, כי סבר שאינה יודעת לאהוב; לבסוף החליט שלא לגשת אליה עולמית, כי התברר לו, שהיא יודעת ויודעת לאהוב. מכאן מתבקשת המסקנה: הינה האהבה בתעתועיה - כשאין הזולת יודע לאהוב, רע הדבר בעינינו, אך כשהוא יודע לאהוב (את זולתנו) רע הדבר בעינינו שבעתיים.

“האושר” (א 241) מדגים את ההכרה הנושנה, שהאדם חושק במה שנדמה שאינו ניתן להשגה; וכשמסתבר לבסוף שהוא ניתן ומושג, שוב אין האדם חושק בו. נמצא, שהרצון להשיג את האושר מכלה את עצמו באורח דיאלקטי על ידי הגשמתו. הסיפור מלביש את השלד הזה בהרבה פרטים מייחדים וחוזרים - עיני התכלת שלה הדומים לעופות דורסים, האישונים החדים, הכסף החי שהוצק בה, מבטיה הרחוקים, הפזורים, הבַּהרת שבצלע חוטמה המופיעה ונעלמת כ“קומֶיטה”, רשת המגן הטמירה המקיפה אותה - כל אלה מובאים תחילה, לפני שכבש אותה, ומובאים שנית לאחר שכבש אותה, בחזרה אנטיתֶטית: הכול היה כפי שציפה, ובכל זאת הכול לא היה כפי שציפה, כי כאשר המצופה מתגשם, שוב אינו מה שהיה לפני כן, כשהיה מצופה.

דיאלקטיקה של השפעת גומלין מצויה אף בסיפור “כאב” (א 187): הוא טעם את כאב הפרידה והתאבד וכך חש בכאבו את כאבה. לבסוף טעמה גם היא את ייסורי האהבה, ואז הרגישה בכאבה את כאבו.

בסיפור “מדוע?!” (ג 283), שבו 6 שורות בלבד, מודגם הפרדוכס, שהמעריץ את היופי הנשי והמעריץ את מעריציו, אינו מניח עם זאת, שיעריצו את אהובתו היפה.

דומה לו מכמה בחינות - מבחינת האורך, בחינת העל־זמניות ועל־מקומיות (כלומר: חוסר הצמדתה של ההכללה למעמד קונקרטי מבחינת הזמן והמקום) - הוא הסיפור “אשרי המתאהבים…” (ה 25): המסתיים במשפט הפרדוכס: “אשרי המתאהבים גם אם אומללה האהבה.”

פרדוכס־אהבה נוסף מודגם ב“אמרי לי…” (ה 35): הנערה הראשונה סירבה לומר לו “אני אוהבת אותך”, וגם השנייה סירבה לו, אך בעוד שהראשונה החליאה אותו, השנייה ריפאה אותו, כי באהבה - אותו הדבר לפעמים בכל זאת לא אותו הדבר.

בסיפור “עתה ידענו” (ה 56) לא ידעו הדיירים של מלכה’לה, “האלמנה העליזה”, עם מי מהם היא מתנה אהבים באמת. אך כשפעם נפל ריב בינה ובין פישל, והיא יצאה מגידרה לחלוטין - ידעו. הפרדוכס: דווקא בריב ניכרת האהבה.


הרופא והחולים

סיפורי פרדוכס אחדים עוסקים ביחסים שבין הרופא והחולים. כך הסיפור “שמחה” (ב 213) מתאר את שמחת החולים בבית־החולים, לא משום שהוטב להם, אלא משום שהרופא הראשי מת. הסיפור אינו רומז לשום הסבר, הוא מדווח על תופעה, ברשימה קצרה של 7 שורות, והקורא כמו מתבקש להשוות את הנאמר עם ניסיון החיים שלו: המאשר הוא הסתכלות זאת? הייתכן למצוא לה הסבר? נראה, שההסבר המתבקש הוא, שזה טבע האדם, הרצוף סתירות: הלא החולים מצפים לרפואה מן הרופא, וצריכים היו אפוא לרצות בבריאותו, והינה…

רופא חולה משמש נושא אף בסיפור “לב” (ב 208): המספר בא אל הרופא, כדי שהלה יִראה את ליבו, ובתוך כך ראה הוא את ליבו של הרופא ונוכח לדעת, שמי שצריך לרפא לבבות של אחרים, בעצמו לבבו שבור. פרדוכס זה מעוצב ע"י המעבר מן המשמעות המילולית של ‘לב’ (איבר המקיים את מחזור הדם) אל המשמעות המושאלת (מרכז הרגשות, הנפש), ואילו הסיפור “נס” (ב 218) מדגים, כיצד אדם אחד חולה עשוי להעניק ביטחון לעשרה בריאים: שיעולו של האח החולה בלילה מניס את הפחדים יותר מחיוכו של עלם־הברזל ביום.


גם בחיי מהפכנים מצויים פרדוכסים

בסיפור “גיבור” (א 184) מסופר על המהפכן שהרג את הנציב: עלם יפה עיניים ושחור תלתלים. כל העלמות התאהבו בו ובגדו בליבן באהוביהן. נמצא, שהעלם נקם את נקמתם של העלובים שנעשה להם עוול, ובכך הוא גרם עוול לעלובים אחרים.

וכן ברשימה הקצרה והסתמית “עכשיו?!” (ב 112) נמצא, שהמהפכנים היו נאה דורשים ולא נאה מקיימים: לאחר שביצעו את המהפכה הנכספת בחלק מן העולם, אינם יודעים להגשים את תורתם - הגשמת חזונם כילתה את חזונם. הם יכלו לשאת את הייסורים הקשים, אבל לא יכלו לעמוד בניסיון הקל, שהוא הקשה באמת. להתגלגל בבתי כלא הם ידעו, לעבוד יום־יום עבודת שעות קבועות - לא ידעו.


בקיצור

ועוד כמה דוגמאות - סיפורים העוסקים בתחומי חיים שונים - בקיצור שבקיצור:

“משה” (ג 196): הנערים העברים שמם אוטו, פאול והארי, והנער הערבי שמו - משה.

“באמצע כל אלה” (ה 29): נוף מרהיב ובו בניין־מידות. ביתה של כת העורכת כאן את פולחן הטבע? לא, בית סוהר.

“סקרנות” (ג 194): מתוך סקרנות רבה בא המסַפר אל הכפר הערבי, ומצא שם - סקרנות.

“צדיק הדור” (ב 226): לאחר המלחמה נתרבו הרציחות. הרוצחים – אנשים רגילים, וכל אדם רגיל - נדמה רוצח. ואילו רוצח מן הימים שעברו - נראה כצדיק הדור.7

“הנביא” (ב 236): הפוסל - במומו פוסל. אלואיס פורגי - הסנדלר השיכור, רוצח לשעבר, שדקר את אשתו, מאשים אחרים בשיכרות ובהכאת נשותיהם.

“תליינינו - ידידינו” (ב 318): הסיפור מדגים, כי תיתכן סיטואציה, שבה הפרדוכס שבכותרת יהיה הגיוני. האדון לייטנר, שליח בית דין, בא לעקל רכוש, אך מסתבר שפעם, בשעה שהוא עיקל רכושם של אחרים, עיקלו את רכושו, ובסוף מתברר, שהאויב הוא ידיד.8

“הנודד והמבקר” (ב 216): המהגר אינו מוצא את כרטיס הנסיעה שלו, כשנתבקש להראותו למבקר ברכבת. המבקר מאמין לו ומניח לו, אך הוא מוסיף לחפש: לפניו עוד הרבה מקרים, שבהם לא יהיה בסדר באמת ויצטרך להיראות בסדר, שעכשיו הוא רוצה ויהי מה להיראות בסדר, כשהוא בסדר באמת.

“פושט־יד” (ב 220): בערב הוא לובש בלואים ולובש מרירות ומקבץ נדבות, אך בבוקר, כשהוא לבוש כאחד האדם ומעשן מקטרת בנחת, אם ניגש אליו פושט יד, הוא מטיף לו מוסר: לך לעבוד! - התבנית כשל הסיפור “הנביא”, וראה לעיל.

“האיכר” (ב 262): יסוד אופיו הוא המר. והוא יוצר את המתוק. פרדוכס זה מודגם בשני מקרים.

“רדיו” (ב 286): איש המדע הרצה ברדיו על ניצחונות האדם, וקולו הצרוד ענה זו שהוא חולה והרדיו העביר את גון הקול אלפי קילומטרים: ניצחונות האדם חושפים את חולשתו.

“בגדים נאים” (ב 241): הוא ראה שהכול לובשים בגדים חדשים וקנה לעצמו בגדים חדשים, אבל אז נוכח, שבעצם הכול לובשים ישנים. תחילה דימה, שהוא יוצא דופן בבגדיו הישנים, ובסוף התברר לו, שהוא יוצא דופן בבגדיו החדשים. וראה במפתח לסיפורי שופמן.

“אימיטטור” (ב 307): החקיין, בשעה שהוא מחקה את החזיר, מתלקח בעיניו הניצוץ האנושי־האלוהי.


סיכום

סקרנו 35 סיפורים ומצאנו בכולם יסוד החורג מעבר לתקבולת הניגודית, שניתן לכנותו ‘פרדוכס’. רובם של סיפורים אלה קצרים מאוד: 22 מהם קצרים מעמוד אחד, 9 מהם אורכם הוא מעט יותר מעמוד ורק 4 ארוכים משני עמודים, אך קצרים משלושה. לא נכלל בקבוצה זו אף אחד מסיפוריו הארוכים (יחסית) של שופמן. ייתכן שהסיבה נעוצה ב’השתלטות' התבנית על הסיפור: סיפורים אלה עניים מאוד בפרטים מייחדים, באחדים מהם אין פרטים מייחדים כלל, כלומר: הסיפור אינו מעצב מעמד קונקרטי מבחינת הזמן והמקום, ובשאר הסיפורים הפרטים סכֶימאטיים. נראה, שהמסופר לרוב אינו מסופר בזכות עצמו, אלא כדי להדגים את הפרדוכס.

יש להניח, שניתן היה לגלות יסוד של פרדוכס גם בסיפורים נוספים, ובהם גם הסיפורים הארוכים והמורכבים: בסיפור “אדם בארץ” (ג 5), למשל, שהוא הארוך בסיפורי שופמן (27 עמודים), מתקבלת בסוף המסקנה, שהרבה כיעור ורוע היו צריכים לבוא לעולם, עד שייווצר באמצעותם אדם יפה בארץ היפה. והלא זוהי - אף כי בצורה מורכבת בהרבה - התבנית של הסיפור “איכר”, שהוזכר לעיל. המר יוצר את המתוק, החֲזירי מגלה את האנושי. נראה אפוא שיסוד של פרדוכס אופייני ליצירת שופמן, הוא נמצא כיסוד מבני מרכזי בעשירית מסיפוריו, בערך, וייתכן לגלות אותו כיסוד משנִי בסיפורים נוספים רבים.

נראה, שניתן להסיק מכאן כמה מסקנות הנוגעות להשקפת העולם של שופמן ועל דרכו ביצירה: יש לו גישה דיאלקטית למציאות, עין בוחנת, המהירה להבחין בניגודים, בסתירות פנימיות, בהשפעות גומלין, בתהליכים, שבהם סותרת עמדה או גישה את עצמה, ויש בו שמחה בשעת גילוי כזה, כשמחת מי שפוגש מַכּר נושן: הפרדוכס אינו נתפס כתופעה שלילית, כהוכחה לטעות או לשקר, אלא כתכונת יסוד של החיים עצמם. אין כאן שמחה־של־שיכרון מן הניגודים הדיאלקטיים שבחיים, כמו בכמה משיריו של טשרניחובסקי (כגון “נוקטורנו”), אלא יש התבוננות מהורהרת: כן, כך הדבר. ובעצם הגיוני שיהיה כך, כי יש היגיון באי־היגיון זה, המדומה.

עם זאת, יש כמה סיפורים, שבהם נדמה, שהתבנית מעט מאולצת, כאילו לא נגלתה מתוך המציאות, אלא הובאה אליה מן החוץ, כקטגוריה של ארגון הדברים. מכאן נראה לי, שהדיאלקטיקה של שופמן אינה מראה את המציאות כמורכבות אינסופית, אלא כמורכבות סכֶימאטית, הניתנת לסיכום של עקרונות ונוסחאות. כותב על כך גרשון שקד:


מערכות חיים שלמות ניתנות ע"י תיאור מצבי חיים ספורים, באפיסודה או במצב הטיפוסי האחד יוצר שופמן… חיים טיפוסיים, נוטה להכללה מסקנתית… חוזרים מחזורי נושאים או מחזורי קליטת נושאים…


שקד מגיע למסקנה, שהן ראיית המציאות והן הצורה של הסיפור הקצרצר הבנוי לפי תבנית סכימאטית חוזרת, מגבילות את שופמן בגבולות צרים למדי, אך - “כיוצר בגבולותיו לפנינו אמן”.9


הדוגמאות שאספתי בסקירה זו בעניין הפרדוכס מביאות לאותה מסקנה ולאותה הערכה.


  1. גרשון שקד. “צורות וראיית עולם ביצירתו של ג. שופמן”. “מבואות” 1–2. 1953.  ↩

  2. נורית גוברין, “אל התהום”. “הפועל הצעיר”, 49–50. אלול תשכ“ה. שוב: ”מעגלים" 236–241.  ↩

  3. ‘פרדוכס’ כתואר ושם עצם בשימוש באירופה מן המאה ה־17, במשמעות ‘מוזר, סותר את עצמו’. מוצא המילה מן היוונית העתיקה, doxa דעה. תוספת הקדומת para מוסיפה כאן גוון של ‘סוטה מ־’ במשמעות: נגד הדעה (המקובלת).  ↩

  4. בדרך כלל מתכוונים ב‘פואנטה’ למשהו בסיום של סיפור “המאיר בהארה חדשה את פרטיו” ומחייבת את הקורא לארגן לעצמו את הדברים ארגון אחר, להסבירם הסבר אחר, מכפי שעשה תחילה. וראה: מנחם פרי. “על סיפורו של יעקב שטיינברג ‘העיוורת’”. “מדריך ללקט סיפורים”. משרד החינוך והתרבות. תשכ"ז. עמ' 6.  ↩

  5. בוודאי הייתה משמעותה הראשונית של ‘זוועה’ תיאור מצב, שבו זע משהו: האדמה או הגוף, מרוב אימה. במקרא באה המילה רק במשמעות ‘אימה’, ובמשְנה – במשמעות של רעידת אדמה; אם הייתה ההוראה הראשונית ‘רעידת אדמה’ – חלה העברת משמעות מטונימית מן הסיבה אל חתוצאה (אימה). ואם הייתה ההוראה הראשונית אימת הגוף, חלה העברה מן התוצאה לסיבה בדרך מטאפורית, מתוך הדגשת הדמיון: הרעידה.  ↩

  6. טענה דומה במקצת בעניין ה'אמיתי“ טוען איתמר כותב ההספדים בסיפורו של קריץ, ”הספד אמיתי“ שבקובץ ”הוא והיא".  ↩

  7. מדובר במלחמת העולם הראשונה. אגב, הפיסקה האחרונה של סיפור זה (ב 227) חוזרת מילה במילה באמצע הסיפור “עיניים ונהרות” (ג 41, שורה 5 מלמטה, החל במילים “בתי הכלא אמנם מלאים אנשים…”). יש דוגמאות לא־מעטות מסוג זה. ייתכן שהדבר מעיר במשהו על תהליך היצירה של שופמן.  ↩

  8. אף כאן דוגמה לאותה תופעה שצוינה בהערה הקודמת: 3 השורות הראשונות בעמ' ב 319 חוזרות בסופו של הסיפור "האדם טוב (ב 302).  ↩

  9. גרשון שקד. “צורות וראיית עולם ביצירתו של ג. שופמן”. “מבואות” 1–2. 1953.  ↩

המלצות קוראים
תגיות