רקע
נעמי סמילנסקי
פרוזה סקיצן – פטר אלטנברג
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

בסוף חודש שבט ירד על ירושלים קור נורא. בבקרים היו גגותיה של בית הכרם מכוסים כפור. הקזוארינות ברחוב החלוץ נטפו גלידי קרח, וכל הגבעות הקרחות מסביב נצצו ברבבות שברי זכוכית שהחזירו את אור השמש החיוור.

אלו ימים מספר שי' חולה ושוכב בביתנו. צפוף לנו, אבל אמי ואני מוכנות לארח אותו שכן הוא נחשב לבן בית אלו שנים מספר, חבר ואוהב, בן זוגי בעיני החברים כולם.

הוא חזר לא מכבר מבית הוריו ברחובות, שאליו נסע כשהפסיק ללמוד באוניברסיטה, וכבר לא הייתה לו דירה בבית הכרם. ואף על פי שגרונו כאב וקולו ניחר, בערו בו הרעיונות שהבשילו כנראה בהיותו שותק בבית הוריו. וכאן בבית, שטח את משנתו לפניי כל היום ועד שעה מאוחרת בלילה.


הוא הכריז שהוא אנרכיסט וניהיליסט. שלשיטתו צריך לבטל את כל הממשלות בעולם ולתת לכל אדם לחיות כאוות נפשו. כמובן שצריך לבטל את כל המוסדות כולם ולא צריך לשלם מסים לגוף כלשהו, כולל הממשלות והעיריות והמועצות למיניהן, ויותר מכל צריך לבטל את מוסד הנישואים. ואשר לו – הוא לא יתחתן לעולם.

ועוד היו לו דעות על העבודה בפרדסים. את העבודה בפרדסים, הטיף, צריך לתת לערבים, ו“הלאה המפגינים לטובת עבודה עברית”! הוא העריץ את דרכם של הערבים לעדור בטוריה, וחשב שתנועותיהם אינן נופלות ביופיין מיפי תנועותיו של הכנר המושך בקשת.

וגם על ה“אישה” היו לו דעות נחרצות ותיאוריות מגובשות. חמוקיה של האישה לדבריו הן המראה היפה ביותר בתבל, וזאת מעלתה הגדולה אבל היחידה. הוא גם מעריץ את האהבה אלא שאיננה אמורה להתממש. מי שאוהב צריך לאהוב ממרחק מבלי לגעת, אפילו בלי לדבר אל הנאהב. האהבה לדעתו צריכה לגבול בהערצה מרחוק מרחוק.

כל הדברים האלה נאמרו בלהט ובאריכות ובשכנוע פנימי והחלטיות.


בימות הקיץ, כשהחברים היו מתאספים על המשטח שלפני דירתנו, היו מקשיבים לדבריו בתימהון גובל בהערצה, אפילו כשהוסיף על כל נאומי האידיאולוגיה סיפורים מצחיקים, סיפורים מבית הספר והמורים והאוניברסיטה והסטודנטים או סיפורי הפרדסים, הפועלים והערבים והחמורים והכרכרות, תמיד הייתה הקשבה עמוקה לדבריו והתפעלות אין סוף. אבל ביום חורף קשה כזה, בחדר המלא אדי נפט מן התנור הקטן, לא הלך לבי אחר התיאוריות כולן, ועייפה מאד רציתי ללכת לישון.

מנומנמת שאלתי אותו: ואני מה מקומי בתוך כל זה?

את? את זה משהו אחר לגמרי, את נעמי ואין עוד בחורה כמוך או דומה לך בשום מקום. את אחרת ואת שונה מכולן, לא פגשתי אחת שתדמה לך, ואולי אין כזאת כלל.

רוחי הייתה רעה עלי מאד.

רוחי הייתה רעה עלי גם כי במזג האוויר הזה לא יכולתי ללמד שעורים פרטיים, וגם בית הספר שעבדתי בו במשרה חלקית היה סגור, ולא היה לי כסף לתת לאמי, ומהותה של ה“אישה” לא היה הדבר שהציק לי באותם הימים ולא עניינו אותי התיאוריות שנאמרו בהדגשה של מטיף ומורה.


מזג האוויר לא השתנה לטובה גם למחרת, אבל אמא יצאה לעבודתה וגם אני החלטתי לנסות את מזלי אצל אחת התלמידות הקבועות שלי. יצאתי באוטובוס העירה. חלונות האוטובוס היו מכוסים באד וצריך היה לנגב בו אשנב כדי לראות את החוץ. על גג האוטובוס תופף בזעם ברד מעורב בשלג.

התלמידה לא חיכתה לי, אבל אני החלטתי לחכות לה. תנור דלק בחדר היפה שלה שארון ספרים ענקי היה הרהיט העיקרי בו. בין ספרי האמנות הרבים, שאכלסו את ארון הספרים, אשר כולם הובאו מגרמניה, מצאתי את “תולדות האמנות הגוטית” שמשכה את לבי מאז, ישבתי על הריצפה ושקעתי בספר.

בשעה כלשהי חזרה בעלת החדר, אלא שבינתיים שקעה השמש. בחוץ כבר החשיך והשעה כבר לא התאימה ללימוד עברית, יצאתי על כן לחזור לבית הכרם. הרחוב היה שומם ושלג מעורב בברד ירד בלי הרף. החנויות היו נעולות וגם מתוך בתי הקפה לא בקע כל קול. משני צידי קינג ג’ורג' זרמו נחלים עכורים שהיה קשה לדלג מעליהם כדי להגיע למדרכה. בבתים הגבוהים היו התריסים מוגפים ורק העצים, סחופים מגשם ועקומים, כורעים תחת ההדף העז של הרוח, החזירו את אורות הפנסים באלפי ניצוצות.

הייתי רטובה. לבדי ברחוב הריק ומפוחדת. הרוח הפרועה שפרצה פתאום הצליפה את הגשם בחימה על העצים ועל הקירות ועל ראשי ועל פניי. נשאתי את רגליי, ונטויה קדימה רצתי בכיוון תחנת האוטובוס לבית הכרם.

באוטובוס ניקיתי לי פתח באד שעל החלון והדבקתי את אפי אל הזגוגית. פתיתי שלג ענקיים עופפו מתערבלים ונצמדים אל החלון עד שכיסו את כולו ואי אפשר היה לראות דבר. הנסיעה התארכה ונדמה היה שלא תיגמר כלל. לבסוף הופיעו מתוך הערפל הפנסים של בית הכרם, עטורים הילות קדושים ושולחים קרניים חיוורות לתוך האפלה. האוטובוס עצר בצומת רחוב החלוץ ואני רצתי בין השלוליות, ברחוב הריק מאדם, עד שהגעתי, מתנשפת, אל המדרגות היורדות אל דירתנו.


בבית דלק תנור ואמא הכינה אוכל. חסרון הכיס העיק עלי ולבי היה כבד.

ואז אמרה לי אמא שלי' עלה החום והוא עבר אל בית דודו לשכב שם.

הדירה הקטנה נתרווחה ודברי הנבואה ותיאוריות האהבה עם תורת האמת והחופש שככו בבית.

נכנסתי למיטה וניסיתי להתחמם.

הרוח הטיחה את הברד בחלונות. הקשבתי לקול הגשם הניתך על משטח הבטון שלפני דירתנו, קצוב וכבד. ופתאום תוך הקשב שמעתי בתוכי קול קטן שר את מסע החורף של שוברט, שר את הבית האחרון, על האיש עם תיבת הנגינה, עצוב, חסר תקווה, מעורר רחמים והזדהות עמוקה.

Drüben hinter’m Dorfe 

Steht ein Leiermann, 

Und mit starren Fingern 

Dreht er was er kann.

בלחש, ראשי תחת השמיכה שרתי בוכיה עד שעיני נעצמו וישנתי.


כעבור ימים אחדים, הלכתי אל בית דודו של י' ומצאתי אותו מחלים, צוהל וטוב לב. בחדר ישבה קבוצת גימנזיסטים, חניכים של ה“שומר הצעיר”. בן הדוד הכין סלט וריחו מילא את הבית רעננות מגרה, עגבניות ומלפפונים צעירים ובצל ירוק מן הגינה ופטרוסיליה ולימון ושמן זית ופיתות שהערביות הביאו מעין־כרם, סלט במסורת בית הדוד מעשה טבחות מעולה.


בחדר, בין כל החניכים של “השומר הצעיר” היה גם ידידיה חבקין שנמנה על חבורתנו אף כי היה מבוגר מאתנו בהרבה ושונה מאד. הוא היה איש קטן קומה ומצומק ועל גופו הקטן ישב ראש גדול וכמעט קרח, ובאמצע פרצופו הזדקר, מתחת לעיניים הבוערות, חוטם ענקי מאונקל כמו קרן, שהיה תמיד אדום וקצת מנוזל וקצת נוטף. חבקין היה מוסיקאי מתוסכל אבל בעל ידע רב במוסיקה. על כינורו הסדוק היה משמיע לנו את הפרטיטות והפוגות של בך שהיו לנו גילוי מלהיב, גילוי מרומם נפש שלא שיערנו שיש כמותו. הוא היה שר בקולו המאנפף בעודו מנגן בכינור ומסביר ונואם ומסביר ושר. מה לא הלבשנו על תורותיו עד ששמנו אותן אבני יסוד לחיינו המתחילים בתנופה סוערת!

חבקין היה גם אסטרולוג חובב והיה מפענח לנו את גורלנו הכתוב בכוכבים, וביחוד הקסים אותו גורלו של י' הכתוב בכוכבים והוא מזהיר ונוצץ וזוהר.

ידידיה חבקין גר בבית הכרם בדירת מרתף זעירה, שם היה מתרגם ומדפיס במכונת כתיבה את מכתביהם של הרופאים דוברי הגרמנית ועל זה הייתה פרנסתו. הוא אהב נערים, והיה מאוהב בעמיקם, נער צהבהב ושמן שלא שעה כלל אל אהבתו הבוערת. את אהבתו ואת יאושו וכאביו ואת אכזבותיו ותפילותיו היה חבקין מספר לי' בפרטי פרטים. גם לי היה מספר, בגרמנית ובאריכות, היה שופך את ליבו למרות היותי אישה. “את זה דבר אחר” היה אומר, “את חברה של י'.” וגם בידי אמא שלי היה מפקיד את סודותיו כי היא דיברה גרמנית כמוהו, והייתה מקשיבה אליו בהשתאות ובהרגשה שנפל בחלקה משהו שהופך אותה לחלק מן הקידמה של המאה העשרים.

בין כה וכה חילק בן הדוד את הסלט ואת הפיתות וי' שישב על ידי שאל מה עשיתי כל הימים האלה, ואז אמר:

ואני גליתי כאן בינתיים נעמי קטנה.

?

הוא הצביע על מריון שישבה בין החניכים. מנעימת קולו הבנתי שהוא נשבה ושהוא שבוי. לא היה לו מה לספר עליה אלא להתפעל ממראה הנערי, הליכתה הנמרצת ועורה הלבן שהילך עליו קסם.

מריון ישבה על הריצפה בין יתר החניכים ואכלה סלט. היא הייתה תלמידת תיכון לבנה כל כך עד שעורה נראה כולו חברבורות לבנות, וגם שערה היה לבן ועיניה הירוקות בלטו מאד בתוך הפנים הלבנים. עיניו של י' היו נעוצות בה בהתפעלות ואני שנאתי אותה ואת מראיה ואת נוכחותה המרתקת את י', וחשבתי שמתחיל בשבילי עידן חדש וטוב אעשה אם אמשוך את ידי מן העסק הזה ואלך לדרכי מהר ככל האפשר. הייתי נרגשת ולא ידעתי אם להסתלק מייד או לחכות ולראות איך ייפול דבר.


אלה היו הימים שבהם קראנו כולנו את כתבי זיגמונד פרויד, המעטים שהיו מצויים אז בשוק, וגם שמענו מפיו של שמעיה ומפיו של שמואל על התנסותם בטיפול פסיכואנליטי. י' התלהב מתורת החלומות מאד מאד עד שהיה מנסה את כוחו בניתוח החלומות של כל חבריו ובבדיקת זיכרונותיהם מינקותם ומילדותם והשפעתם על חייהם. הוא ניסה כוחו בחקר נשמותיהם, והיה לוחץ ומפגיע ודורש בקול סמכותי שיפקידו בידיו את ההגיגים הנסתרים ביותר שלהם, שיספרו לו הכול. עיניו היו בורקות, חוקרות ומחטטות ותובעות ומשכנעות לתת בידיו את מסתורי לבם של חבריו, מבלי שפתח את לבו מעולם.

בחדר שבו אכלו את הסלט הריחני לא הייתה החבורה מוכנה למתקפה של י' אבל הוא לא חל ולא הרגיש. הוא נעץ את עיניו במריון ושאל:

– מה את זוכרת מינקותך?

– ומה את זוכרת מילדותך?

– ומה את זוכרת מן הגן?

– ומה את זוכרת מן המשחקים ששיחקת?

– ומכתה א'?

– ומה יחסך אל אביך? ויחסך אל אימך?

– ומה חלמת הלילה?

כולם עצרו את נשימתם וחיכו לתשובותיה של מריון, אבל היא לא נראתה כמי שמוכנה לפרוש את חייה כאן לפני כל חניכי ה“שומר הצעיר”, ורק אמרה: אני זוכרת הכול.

תהיי מוכנה לספר לי?

נודע לי שהוא פגש אותה אחר כך פעמים מספר, אבל מעולם לא סיפר לי עליה דבר, ושמר בקנאות על סודותיה ורק חזר עד אין סוף על כל הגיגיו במה שנוגע לשוני שבין המינים וכמה יפה הדבר כשכל מין מגשים את הוייתו המיוחדת.


הגשם הוסיף לרדת וירושלים הייתה קרה ורטובה. לי' היו בחינות באוניברסיטה והוא נשאר בבית דודו עד לאחר הבחינות. את מריון ראיתי מפעם לפעם ברחוב ולא ידעתי מה להרגיש כלפיה וכלפיו. ידעתי שהיא נפגשת אתו וחשבתי שהיא נמשכת אל החקרנות שלו, אל החטטנות הפרוידיאנית הפורמת את הקרביים ומצמיתה את הנשאל אל השואל עד כדי התאהבות הערצה רתיעה ומשיכה גם יחד.

ערב אחד, כשחניכי השומר הצעיר התאספו בביתו של הדוד וגם י' היה שם, באתי גם אני ושמעתי את י' קורא לפניהם את “אידיליה של משפחה” של פטר אלטנברג. היה לו קול חגיגי ופנים קורנות והוא קרא כמי שקורא שיר מעל במת תיאטרון.


“ראיתיכם ילדים אמש, מסובים אל סעודת הערב, אבל את י.מ. לבושה היית במין כתונת לילה ונראה היה צווארך היפה. אכלת ובה בשעה היה לך מבט של קדושה. הרגשת שהייתי נכון לכרוע ברך לפנייך בשל יופייך העליון. אבל את ישבת בחוג משפחתך ושנותייך אך שתים עשרה, ואז הבית שבו אכלתם את סעודת הערב הפשוטה הפך למקדש. אז שרתי את המנוני אליך, שרתי אותו חרש חרש אל קרבי, אבל הוא נעשה כסערת אביב מתוך לבי בן החמישים”.


(פטר אלטנברג, פרוזה סקיצן, התרגום ג. שופמן, הוצאת שטיבל 1920)


הייתה שתיקה נבוכה עד שמישהו פלט: כביר!

ועוד כמה חניכים קראו: כביר! כביר! אדיר!

– – –

יצאתי מייד. נסה על נפשי מפני פטר אלטנברג ואהבת הילדות, ומפני קריאות ה“כביר” הנלעגות. בחוץ ירד גשם ואני רצתי ברחוב החלוץ הביתה. נכנסתי למיטה וחיכיתי שרגלי יפשירו.

אני אוהבת את י'.

אני אוהבת לדחוק את רגלי הקופאות אל בין רגליו החמות ולמשוך עלינו את השמיכה ולהירדם חמה ומוגנת.

אני אוהבת לרוץ איתו במורד הר כנען, לשיר ולצחוק עד כביש טבריה.

אני אוהבת לטייל איתו לאורך שפת ים המלח ולמדוד את כוחנו להימנע מלשתות מים מתוך המימיות.

אני אוהבת לקרוא איתו תנ"ך.

אני אוהבת להקים איתו גלי אבנים בראש הגבעות של בית הכרם ולכתוב עליהם במיץ עשבים שבועות אהבה ונאמנות לנצח נצחים.

וכל זה יאבד לי בגלל גימנזיסטית לבקנית, שיצאה מקומחת מרחם אימה וצדה את סקרנותו הנרגשת של י'? אני מתעבת אותה, את היותה, ואת הבהרות הלבנות שעל לחייה, ואת ה“שומר הצעיר” ואת פטר אלטנברג.

אבל כששאלתי את י' לפשר כל זה ענה לי וחזר על כל התיאוריות שדלה מספרי הלימוד של הפסיכואנליזה, על מהותה של האישה, ועל כוחה של האהבה, והוסיף עליהן את הרעיונות הסוערים שלו: שהאהבה אינה צריכה להיות ממומשת, שדי לגבר האוהב לראות את משאת נפשו, ולעולם לא לומר לה דברי אהבה, ולא לגעת בה אלא רק לחלום עליה ולהתגעגע. ונפלא בעיניו אם המעיין הפנימי המיוחד לגבר או לאישה יפרוץ ויבקש להיראות. ולדוגמא הביא את בלומה בת השמונה מכתה ג' שהייתה תלמידתו בשנה שעברה ושנשיותה שהנצה זה עתה, לפני שנפתחה למלוא פריחתה, הפעימה אותו, וכל ניד וכל תנועה שעשתה לתומה הייתה בהם להרגשתו אותה התממשות של הנשיות שהקסימה את ליבו של המורה הצעיר.

ואת זה סיפר לי ועיניו מצועפות.

ערב אחד, כשי' היה אצלי וישבנו על יד התנור, הופיע חבקין כולו נרגש, פדחתו נצצה מטיפות גשם ואפו הגדול זב, הוא התלחש עם י' ומדבריהם עלה שי' כתב סיפור על חבקין. על ערב שבו ישב חבקין בבית אימו של עמיקם אהובו, ובאו לשם גם שכנים וחברים, והאהוב היה קר ושווה נפש בעוד חבקין רטט ורעד, שיכור ממציאותו של עמיקם על ידו ויוקד מערגה וגעגועים, שנא את כל הנוכחים החוצצים בינו ובין אהובו ובייחוד את אורשנסקי, זה ראש ההגנה בבית הכרם שמגייס את הנערים לארגון שלחבקין אין בו דריסת רגל. י' כתב סיפור, את סיפורו של חבקין ועמיקם בכתב ידו הבלתי קריא ונתן אותו לחבקין שידפיס במכונת הכתיבה המהוללת שלו.

חבקין סיפר שהעתיק את הסיפור כמה וכמה פעמים וחילק אותו לידידיו וגם ניסה להביא עותק אחד במו ידיו לעמיקם, אלא שהאהוב הנערץ והנחשק כלל לא פתח לו את הדלת וגירש אותו בבוז.

– ולמה אינך נותן לי את הסיפור לקריאה? שאלתי נעלבת.

– כי הוא יחולל בך אולי מהפכה.

– מהפכה? האמנם עד כדי כך?

– אולי לא מהפכה, אבל אני לא רוצה שתכירי אותי מצדדים שאינך מכירה.

– לא מכירה?

– אולי.

– חבקין הוא איפוא הקורא הראשון שלך?

– קורא ולא מבין דבר וחצי דבר.

– נודע לו רק עכשיו שאתה כותב סיפורים?

– לפני חודש. נתתי לו לקרוא את הסיפור שכתבתי עליו, גם לבן דודי נתתי.

– ומה אמר בן דודך?

– הוא אמר: כביר!

– זה סיפור שאתה שולח לעורך, מקווה שידפיסו?

– אולי.

– ואני לא אראה אותו בכתב יד? אני אפגע נורא אם הסיפור יודפס ואני אתקל בו במקרה.

– ואולי זה יהיה יפה יותר, כאילו פתאום קיבלת זר פרחים. פעמים רבות כבר רציתי לתת לך את הסיפור אבל בכל פעם אני נרתע. אבל הלא אני יודע שבין כה וכה תקראי אותו בקרוב.

הוא נראה נבוך וחרד ורוצה להסתתר כאילו ניצב עירום וכל חרפתו גלויה.


למחרת מצאתי את הסיפור על שולחני, ובראש העמוד הראשון הייתה הקדשה ל – יון.

קראתי והבינותי את הרתיעה ואת הבהלה. זה היה סיפור על עצמו ולא סיפור על חבקין. הבערה הארוטית, הגעגועים והאהבה הלא ממומשת, הציפיה הנוראה והכאבים הכמעט פיזיים, זה היה י' הנחבא, המסווה, השותק המחביא את כל קרביו המיוסרים מאחורי בדיחות וסיפורי מורים ופרופסורים, י' זה נגלה כאן חשוף כשם שלא נחשף מאז ימינו המשותפים אלו שנים אחדות. נפלה המסיכה. ונבהלתי.

– – –

יום אחד שאלתי את חבקין אם הוא יודע למי מוקדש הסיפור והוא אמר שי' אמר לו שלא ייתן אותו לאיש, ובודאי לא לזה שהסיפור מוקדש לו. אבל הוא, חבקין עצמו, חושב שהסיפור מוקדש לאיזו פרחחית קטנה מן השומר הצעיר שי' ניתח אותה כביכול ניתוח פסיכואנליטי.

– – –

י' חזר אל בית הוריו ואני חזרתי ללמוד ולמצוא פרנסה. בכל יום למדתי ב“בצלאל” שעות אחדות, וביתר היום לימדתי שעורים פרטיים לפרנסתי.

אפילו לחנה בן־דב חברתי הטובה לא יכולתי לספר את שאירע לי בימים האחרונים. גם למני, שישב על ידי בחדר הגרפיקה וצייר בעפרון חד פרוות, כמו דירר, וקפלי בדים כמו שציירו ברנסנס, גם לו לא יכולתי לספר אף כי תוך כדי ציור היה משוחח אתי על עצמו ועל משפחתו וידידיו, אבל גם לו לא העזתי ולא יכולתי לספר שום דבר.

מני היה עלם גבוה ונאה, בן למשפחה של יוצאי גרמניה. הוא לבש מכנסים ארוכים ונראה שונה מכל החברים שלי שגדלו בשדות, בחולות ובין הסלעים,יחפנים ובעלי לשון מחוספסת ולבשו מכנסים קצרים מקופלים עד למפשעה. מני דיבר גרמנית וידע לצטט שירה קלאסית והיה בקיא במוסיקה, הוא ניגן בפסנתר ובחדרו היו כונניות עמוסות ספרים בגרמנית, אנגלית צרפתית ויוונית ולטינית, וספרי אמנות מכל התקופות, אשור ומצריים ומיקנה ויוון וימי הרנסנס והמאה העשרים.

יום אחד הזמין אותי מני לבוא אל ביתם, ברחביה בבית חדש.

בחדר הגדול שהיה כנראה חדר המגורים הייתה הרצפה מכוסה בשטיח פרסי, “שירז” ענקי. על הקירות היו תמונות, תמונה של פאולה מודרסון בקר, ורישום של ליברמן ותחריט קטן של יזראלס. וארון ספרים גדול היה שם, ובו כל הקלאסיקה והאנציקלופדיות כרוכות בעור עם הטבעה של זהב.

הייתה שעת אחר הצהריים ועל שולחן עגול קטן, מכוסה במפית רקומה מעומלנת ומגוהצת, עמדה מערכת כלי פורצלאן ומגש עם עוגיות וקנקן תה. הייתי נבוכה, כמעט שלא ידעתי מה אעשה בידיי וברגליי, עד שהתחילו לדבר גרמנית ופתאום הייתי שייכת ונינוחה.

אימו של מני ואביו הפרופסור היו חביבים אלי והשיחה נסבה על הציור המודרני ועל בצלאל, ועל ירושלים והאוניברסיטה העברית על הר הצופים.

מאז נעשינו חברים מני ואני. הוא היה מחכה לי בתום הלימודים והיינו הולכים לטייל וכשהיה כסף בכיסי היינו נכנסים לקפה זיכל ויושבים שם בחברת גרשום שולם וש.י. עגנון ופרופסורים ייקים מן האוניברסיטה, אוכלים Eine Sacher Torte ומרגישים באירופה.

מני היה צעיר ממני בשנתיים ואני חששתי שהוא מתאהב בי. לעתים טיילנו בעמק המצלבה כמעט עד חצות. תמיד שמחתי לראות אותו, לפעמים אפילו נרעדתי למראהו הנאה במכנסיו הארוכים, תמיר כזה ויפה תנועה. ואיך יכולתי לספר לעלם המרובע הזה שיש לי חבר בעל תיאוריות ושהוא כותב סיפורים נרגשים על נושאים ארוטיים ומקדיש אותם לכל מיני ילדות?


מאירה חברתי מכפר אהרון הזמינה אותי להתארח אצלה בחופש הגדול.

על מכתב צוהל שכתבתי לי' קיבלתי את התשובה הזו:

– בעוד שבוע – את כותבת – תיסעי אל מאירה בכפר אהרון ותבואי גם אלי, למה לא להיפך? שתבואי אלי ואגב תבואי גם אל מאירה? או שבאמת ובתמים את חוששת מפני, מפני ה“בוז המופגן” שאת מייחסת לי או מפני האלוהים יודע מה. אל תהיי טיפשה, אחרי חמש שנים שלנו יחד את צריכה לנסוע אל מאירה כדי לראות אותי? אבל אני מקווה שלא הבינותי היטב את דברייך ואת נוסעת יחד עם מאירה, באותה דרך, כדי לבוא אלי.

גם מני לא רצה שאסע אבל למגינת לבם של שניהם נסעתי אל מאירה.


ביתה של מאירה בכפר אהרון היה בית מרווח וחסר חן, בית איכרים כמו כל הבתים במושבות שבשפלה. הרצפה העירומה הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים, ועל הקיר הייתה תלויה קופסא של “הקרן הקיימת” וצילומים של הורים מגודלי זקן וחובשי כיפות. בחדר הענקי לא היו אלא הרהיטים ההכרחיים, שולחן אליפטי מכוסה בשעוונית פרחונית ושישה כסאות מעץ פשוט. אך היה בבית שקט נפלא. ובלילות נשמעה רק קריאתו של תרנגול ורחש לחש של הים חד גוני ונוסך שלווה.

ביום יצאתי לצייר וישבתי בשמש הקופחת עד שעורי התמלא שלפוחיות. ישבתי על ערימת חול בראש הגבעה והסתכלתי בנוף השטוח שפס זוהר של ים תוחם אותו ממערב. הכול היה חדש ושונה. הפרדסים, שמתוך הירוק האפל שלהם פרצו הכתמים האדומים של גגות בתי האריזה והבארות, משוכות הברושים השחורים שגודרים את הפרדסים, והאקליפטוסים עבי הגזע, וגבעות החול האדמדמות והצהובות והקרחות שמעבר לפרדסים, הכל שונה ממה שאני מורגלת אליו. י' אוהב את הנוף הזה כל כך. אבל אני, – – זה לא הנוף שלי. התבוננתי בדרכי העפר שבין הפרדסים, עם הקזוארינות בצידן. הדרכים האלה דרכי החול הרופס, שרגלי שלי לא רגילות ללכת בהן ולא אוהבות לטבוע בהן. עורי נעשה חידודים כשהסנדלים מתמלאים גרגרי חול מציקים שמתיישבים בין הבהונות.

ועם כל זה נראה הנוף דשן ומטופח, ושונה כל כך מירושלים המסולעת, האפורה־כחולה־סגולה שאני אוהבת כל כך לדלג על סלעיה העניים החשופים ולטבול באור האפרפר שלה. כאן, בכפר אהרון הרגשתי כמעט כאילו הייתי בארץ זרה.


י' בא על אופניו וישב אתי על הגבעה. גלינו קן של פשוש בין השיחים, יצור קטן כזה ומקפץ שעקבנו אחריו מתפעלים. וכשהשמש נטתה לשקוע הלכנו לאיטנו בדרך אל ביתה של מאירה, רגלינו מבוססות בחול ודיברנו על עצמנו ועל השנה הבאה. י' סיפר שהוא רוצה לכתוב, ובבית איננו יכול לכתוב כי אין שולחן שעומד לרשותו בלבד, ואחיו מלגלג על “כתיבתו המיותרת”, ואמו זועמת על יהירותו שבגללה איננו מוצא חברים מבני האיכרים במושבה. הוא רצה לברוח להתיישבות עם חברי “הנוער העובד” שזה עתה גויסו להקים יישוב חדש “חומה ומגדל” בעמק בית שאן, אבל איננו יכול, אמר, כי המצב בבית בכי רע והוא נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה.

היה מוזר לשמוע את הדברים האלה מפיו של י' שכל השנה בירושלים הצטייר בעיני כולנו כמי שמשפחתו אמידה ותומכת בו, והוא האחד מכולנו שאיננו צריך לתת שעורים פרטיים לפרנסתו וכדי לממן את הלימודים באוניברסיטה. וגם אני סיפרתי את חלקי, שאמי טוענת שאם אני הולכת ללמוד ציור לא אהיה אלא Lumpenproletariat ולהזיות כאלה איננה מוכנה לעזור, ולכן אני חייבת להשתתף במימון כלכלת הבית. וכך מתנהלים חיי תוך ריצה משעור פרטי לשעור פרטי כשללימודים בבצלאל לא נותר אלא זמן מועט.

הלכנו לאיטנו בדרך העפר, משוכות של אקציות מימיננו ופרדס משמאלנו.

הלילה כמעט ירד. בראש הגיבעה היה מחנה של בדואים ועל פנינו עמדה לעבור חבורה של צעירים ערבים קולניים שלעולם אין לדעת מה יעלה בדעתם לעשות וכיצד ייגמר מפגש כזה. ישבנו בין האקציות שותקים ומחכים.

החבורה הייתה רועשת, צעקנית בשפתה הזרה. התנהגותם נראתה לנו מפחידה ומאחר שהיו זרים כל כך לא היו צפויים ועוררו חשש. רק כשעברו וקולם לא נשמע עוד המשכנו ללכת.

הייתה דממה מתנגנת. צפצופי המשאבות קצבו את הזמן, כמו מטרונום. הקזוארינות בצידי הדרך לחשו, הלב נעשה רך ומאוהב, והיה קשה להיפרד, היה קשה להיפרד.

– – –

מעתה הייתי נוסעת אליו בשבתות. הוא נתן לי לקרוא סיפור שכתב בשם “משעולי שדה” וגם כמה שירים שהעורך לא רצה להדפיסם. הוא קבל והתאונן וטען שהוא מלא עד להתפקע ושהוא מוכרח לכתוב ובבית אי אפשר לו, והעבודה בפרדס מפרכת וגוזלת את כל הזמן ואת כל הכוח, בערבים הוא עייף מדי וחייו אינם חיים.

אני חזרתי לירושלים. שנת הלימודים התחילה בבצלאל. לא יכולתי ללמוד אלא שעות ספורות בכל יום, ביתר הזמן עבדתי לפרנסתי, קשה.

י' הוסיף לכתוב מכתבים מיואשים, וכל החברים התגייסו למצוא לו עבודה.

ואז, בעזרתי נמצאה לו עבודת הוראה בקבוצת גבע בעמק יזרעאל. היו לי בגבע חברים טובים, שעזרו לי. נדמה היה שבאה לי' הגאולה. הבטיחו חדר לעצמו ושלווה. הוא נסע לשם כולו תקוות וצפייה לימים טובים.

אלא שלא כך התגלגלו הדברים.


ערב אחד, שבוע לאחר שהגיע לגבע, שמעתי לתימהוני, את צעדיו המוכרים מדלגים במורד המדרגות, וי' הופיע בדלת והמזוודה המרופטת בידיו.

– חזרתי – אמר נבוך.

– עזבתי!

הוא נראה המום ומבולבל. צבע פניו היה סגול, כמעט שחור. הוא היה עייף ורעב, ולאחר שהתקלח ואכל נכנס למיטה וישן עד הבוקר. אבל גם בבוקר לא היה מראהו טוב יותר, לחייו שקעו ולהטו ועורו השחור־סגול נראה יבש כעומד להיסדק ועיניו, תועות ומבוהלות, היו מוצפות דם.

– עזבתי כי לא נתנו לי חדר לעצמי כפי שהבטיחו – אמר וקולו חרוך – הבטיחו לי חדר לעצמי ולמעשה הקצו לי חדר עם עוד שני חברים שאחד מהם היה נגן גיטרה. ולמרבה האירוניה רמסתי צרעה שעקצה אותי כשדרכתי על סף החדר, וזה היה לי אות וסימן, ומייד הודעתי למנהל שאני לא נשאר, ובאותו מעמד הזמינו מורה אחר במקומי, ובתוך ימים אחדים בא אותו מורה, ואני עזבתי, אני והמזוודה המרופטת והגעתי לכאן אצלך.

מסכן, גם אמא וגם אני הסתכלנו עליו ברחמים. הוא היה בוש ומבולבל. הוא הרגיש כעריק, התנצל וחזר וסיפר את סיפור הצרעה על המפתן, שוב ושוב. היה אובד עצות, מיואש ואומלל ואכול חרטה. הלא באין כל מוצא יהיה חייב לחזור אל בית הוריו בלא שולחן משלו ובלא חדר לעצמו ולחזור לעבודה בפרדס.


כל החברים באו לפגוש אותו, וכל אחד שמע את מעשה הצרעה וכולם תהו לדעת למה מיהר כל כך לשוב כשהוא יודע שבבית הוריו אין חדר ואין עבודה. והוא סיפר להם איך לימד שם שבוע אחד בכיתה ח', וכבר התחיל להתרגל אל החדר ואל האנשים ואז בא המורה החדש וכבר לא יכול היה לחזור בו, ומוכרח היה לאסוף את חפציו המעטים אל תוך המזוודה העלובה הקשורה בחבל, ולבוא אלי לירושלים.

הוא היה כמי שנס מן המערכה. התנצל וחזר והתנצל, הוא לא יכול לחיות בלי חדר לעצמו. הוא מוכרח לכתוב ובלי הכתיבה הוא ריק ומיואש. לחייו שקועות ופניו אכולי אימה חזר וחזר ומלמל: – מה עשיתי, הלא שם היה לי חופש, והיו כל השדות והפרחים והמרחבים והאנשים, והייתי משוחרר מלחפש עבודה, ועכשיו?

הוא נראה מעוך כאילו נסקל במטר אבנים. זו לו הפעם הראשונה בחייו שהוא מחפש עבודה, ואמנם מצא בדי עמל ואז ברח, פשוט ברח. הוא היה אכול חרטה ובושה וקונן לפני כל מי שנקלע בדרכו. מרוב צער השתרע על המיטה וישן כל אותו יום עד לבוקר המחרת.


הסתכלתי בו כשהוא ישן, מכורבל כתינוק ובלוריתו הענקית פרועה על הכר. מפונק כזה. שקלתי אם כדאי לספר לו מהו סדר היום שלי, שאיננו משאיר לי זמן ללימודים בבצלאל, ועד כמה אני טרודה בענייני פרנסה, אבל הוא נראה כל כך מוכה, כל כך מרחם על עצמו, כל כך זקוק להשתתפות. כאבי שלי לא היו מעניינו בשעה הזאת. זכה ויש לו עם מי לחלק את כאבו וצערו.

עם מי אדבר אני?


חלפו ימים אחדים עד שלקח את המזוודה המהוהה, הקשורה בחבל, ונסע הביתה. הוא כתב לי שנמצאה לו שוב עבודה בפרדס, לעדור בטוריה בחברת כל הערבים שהטוריה הייתה קלה בידיהם המורגלות בה מילדותם.

בדואר הגיעו שירים וסיפור. הנושא של כולם היה “חדר לעצמי”. וגם היו כמה מלים שספרו על הקיבוץ של השומר הצעיר בנס ציונה ואפילו על גליה שהייתה התגלית החדשה שלו, שלבשה מכנסים קצרים עד המפשעה ורגליה דמו לגזע אקליפטוס.

כשהיו ימים אחדים של חופשה נסעתי לבקר אותו בביתו. הנסיעה באוטובוס לרחובות הייתה כרוכה בצורך להימלט מכל הצובטים והמגפפים והלוחשים עד לזרא. הייתי נרגזת ועייפה והייתי זקוקה ליד מלטפת ועין טובה.

אבל כשהגעתי אל הבית מצאתי את י' שוכב על הספה והוזה. לאן תועות עיניו? במה עסוקה נפשו? נחרדתי, ולבי ניבא לי רעות.

אלא שבן דודו שיה בא פתאום במכוניתו והציע לקחת אותנו לתל אביב, כדי לרכוש תקליטים של מוסיקה קלאסית כמובן, מוסיקה שנעשתה לנו צורך קיומי עד שלא יכולנו בלעדיה. בדרך בחזרה היינו צוהלים מאד, ונסענו שרים ושורקים את הנושאים העיקריים של כל הסימפוניות שכבר ידענו, כל הקונצרטים לכינור ולפסנתר, והסונטות והדיברטימנטים, והתחרינו בהכרת היצירה, המנצח והביצוע, ונפנפנו את הידיים ותופפנו את הקצב על הפח של דלתות המכונית.

על יד ראשון לציון עברנו על פני קבוצת פועלים חוזרים מן הפרדס. גם גליה הייתה ביניהם ואני שאלתי מי זאת, וי' הביט בי בעיניים זוהרות כל כך עד שפרצופו השחור התבהר וזרח.

הבנתי ולא היה בכוחי לומר מילה.

את המשך הדרך עשינו שותקים.

נשארתי אצל י ימים אחדים ובאחד הימים יצאתי עם אביו של י' אל הפרדס, רציתי לצייר סקיצות של האורזים. אבל היה קשה, התנועות המהירות של הידיים והתזוזה המתמדת של התיבות ושל התפוזים התבלבלו לי בעינים ועד מהרה נגמר הבלוק ואני הלכתי למצוא את י'. לא מצאתי את הדרך בין שורות ההדרים, לא רגילה ללכת בתוך הגומות ובשוליהן המוגבהים. העצים נראו לי זהים כולם, אין אפילו אחד שנראה שונה ויכול לשמש סימן דרך, אפלים ושתולים בשורות ישרות שיוצרות אלכסונים, כיוון ההליכה התבלבל לי. היה שקט עמוק, ורק שריקות המשאבות הצהירו על מציאותם של בני אדם. תועה, לא ידעתי מה לעשות וניסיתי את מזלי בהליכה אחורנית, חזרה על עקבותיי, אבל מסביבי היו רק עצים אפלים וריח אקציות והדרים, וגומות מכשילות שתפוזים רקובים היו מונחים בהן והתפצפצו תחת רגלי והפכו לרפש שנדבק אל הנעלים.

הכל שונה כאן כל כך, ואני מהלכת כמו באגדות המפחידות שבהן כל מי שתועה ביער לא מוצא את הדרך לעולם.

חיי בירושלים מתנהלים בחדרים המעופשים של תלמידיי יוצאי גרמניה, שסוגרים את החלונות מפני הקור וגם מפני החום וצחנת עובש עומדת בהם תמיד. אני רגילה גם אל האולמות של בצלאל שריח צבעים וחומצות ממלא אותם. רגליי רהוטות על מרצפות האבן הירושלמיות ועל המדרגות שהשתפשפו מרוב ימים והן מבריקות וחלקלקות. ומעקה הברזל של המדרגות מלאכת מחשבת שאני אוהבת להחזיק בו כשאני יורדת. ודרך החלונות הגבוהים נשקפת העיר העתיקה, וקולות פעמונים מכול הכנסיות פורצים ומנגנים דרכם להפליא, והבניין כולו מתמלא קסם. שם אני צועדת לי בטוחה, מכירה את המקום ואוהבת בו כל פינה.

נמלאתי חרדה: תועה? אבודה ולא מוצאת את הדרך?

סוף סוף נראה אדם חי. ערבי נושא מעדר עבר על פניי והנחה אותי אל ה“בחור שעובד בטוריה”. רווח לי כשפתאום ראיתי את י' לבוש בגדי עבודה מלוכלכים וכובע שמוט לו על מצחו. הוא עבד בטוריה כבקיא ומנוסה, מניף את הכלי בביטחון ונועץ אותו באדמה בלא מאמץ וכאילו בלא יגיעה.

וכך שמונה שעות בכל יום? וכמה זמן נותר לו לכתיבה?

כשחזרנו מן הפרדס מצאנו את הוריו של י' לבושים במעילי רחצה לאחר שזה עתה גמרו להתקלח. אביו של י' שקד על שולי מעילו להסתיר את מבושיו, ואילו אימו שבליטה מבליטות גופה לא הצליחה להיעלם בתוך המעיל הצר, התהלכה בבית נמרצת והכינה ארוחה כלשהי.

גם אנחנו התקלחנו. רציתי מאד להיות יפה באותו ערב. הוצאתי מתוך המזוודה את הנעלים החדשות שרכשתי בחנות של מיקולינסקי לפני הנסיעה, נעלים אפנתיות מזמש אפור שנרכסות בצד, והיו יפות מאד על רגליי והתאימו לחצאית המשובצת ולחולצה האדומה.

הסתכלתי בראי ומצאתי חן בעיני עצמי.

כבר היה ערב ובבית העלו את האורות. בחדר הגדול בחנה אותי אימו של י' מכף רגל עד ראש ואמרה בעקימת פה: – אוהו, איזה נעלים!

הדם פרץ אל ראשי והסמקתי כרימון. ניסיתי להסביר לה שאלה נעלים אפנתיות, המילה האחרונה, אבל היא לא נתרצתה וחזרה והסבירה לי שנעלים צריך לרכוס באמצע ולא בצד.

לא היה מישהו שיעמוד לצידי. הגברים בבית הזה לא התענינו בנעלים שלי ואני נותרתי נזופה ורוצה לברוח.

אחר כך היה שקט בבית, איש לא דיבר ולא החליפו מילה.י' הלך לישון ואימו ישבה על הכיסא הקלוע וסרגה.

בשעה שמונה פתח “קול ירושלים”, הרדיו הממלכתי של המנדט הבריטי ושידר “חדשות”. בביתו של י. לא היה רדיו, ואביו יצא אל החצר, עמד מאחורי חלונם של השכנים, הצמיד את אזנו אל התריס הסגור והקשיב. אפור וקצת מקריח עמד שם נשען אל התריס ולא העז להיכנס אל השכנים ולשבת איתם כדי להקשיב לחדשות, שמא יחשדו שאין לו רדיו, ושמא יזמינו אותו להתארח, ושמא יפתחו חלילה בשיחה שאיננה מעניינת אותו והוא לא יידע איך להימלט מפניה.

כך הוא עמד שם, אבא של י', נשען אל התריס עד השעה תשע שבה נגמרו החדשות ואז חזר הביתה, ובלא שאמרו מילה זה לזו הלכו שני ההורים לישון.


אלה היו ימים רעים, ימי ההתקוממות של הערבים נגד חלוקת ארץ ישראל, והייתה מלחמה בינינו ובינם ובין הצבא הבריטי. כל הבחורים גויסו ל“הגנה” ולא היה יום בלא הרוגים ופצועים.

אני ישבתי בצד וקראתי את “ארבעים הימים של מוסה דאג”, לא שמו לב אלי לכן גם לא שאלתי את אבא של י' מה היו החדשות. רק בבוקר שמעתי אותו מספר לי' שחמישה בחורים נהרגו בהרי ירושלים כשהלכו לנטוע עצים על יד קריית ענבים.

התגעגעתי אל מני. חשבתי שאילו התארחתי בבית הוריו ודאי היו מדברים אתי והיינו שותים קפה על יד השולחן עם המפה המעומלנת, והיינו משוחחים על מה שאירע בהרי ירושלים, ומנתחים את המצב בעברית ובגרמנית.

ביום השישי הלכתי שוב עם אביו של י' לפרדס, חשבתי לרשום את האורזים.

אבל שוב לא עלה בידי, כל הידיים נעו מהר מדי ותפוזים התעופפו בידי הפועלים במהירות עד שלא יכולתי להדביק את התנועה. יצאתי איפוא לחפש את י שעבד בפרדס משעות הבוקר המוקדמות.

הכול היה רחוץ ויפה, החול היה רטוב ומהודק וריח רענן של אקציות התערב בריח קליפות התפוזים, ריח נקי של כפר ואדמה. ערבי שעבד בפרדס שוב הנחה אותי אל י' שהטוריה נראתה גם היום טבעית בידיו כאילו לא הכבידה עליו כלל, הוא הניף אותה בקלות ונעץ אותה בחול הרטוב כדי להכין גומות. ושוב תמהתי: כך שמונה שעות בכל יום? וכמה זמן נשאר לו כדי לכתוב? היתכן שהוא אוהב את ריח הפרדס, ואת ריח התפוזים, ואולי אפילו את העבודה בטוריה, עד כדי כך שהוא מוותר על הכתיבה? מתי הוא כותב, האם הוא כותב?

השמים הגבוהים מעל לפרדס, התכלת העמוקה המרובבת בעלים כמעט שחורים והריח של חול רטוב והדרים. כל זה שונה כל כך מן הסביבה שאני חיה בה. ישבתי על ערימת חול והסתכלתי בי' העודר.

הייתי זרה כאן כל כך. כמה שונה הריח שאני נושמת כאן מן הריחות שאני רגילה בהם. עיקר חיי הם בחדרים הגדולים והתקרות הגבוהות של בצלאל וריח צבעי השמן והבדים הצבועים בצבע דבק וחומצות התחריט. אני אוהבת את כל הריחות ההם שמכים באף כבר בפתח הבניין. כאן, בפרדס, מילאו צפצופי הבארות את האוויר, מתנגנים בתוך הדממה. אבל לבי אל בימבומי הפעמונים של הכנסיות הנשפכים בבצלאל דרך החלונות המקומרים וממלאים את הבניין הדר נכרי.

הגיע חופש פסח.

בבצלאל ערכו תערוכת תלמידים ושתיים מן העבודות שלי נתלו בתערוכה. הסתובבתי באולמות הריקים של בצלאל וידעתי בכל ישותי ששם מקומי.


באותם הימים קמה תנועה של צעירים שהלכו להקים ישובים חדשים בפינות רחוקות, פינות מבודדות, חשופות להתנפלויות של ערבים ופגיעות למארבים לרצח ואימה. את “החומה והמגדל” היו מקימים ביום הראשון של העלייה למקום ההתיישבות החדש, ורבים רבים ליוו את הצעירים ועזרו בהקמת “החומה והמגדל.” תנועות הנוער התגייסו בהתלהבות למשימה המסוכנת עד שהייתה כמעט בושה לא להיות שייכת למי מהם. ואשר לי, ולי', מתי נלך גם אנחנו? איך אפשר להיוותר מאחור? זאת נראית המשימה הלאומית החשובה ביותר, ואיך לא נצטרף?

אבל אני בנפשי עוד לא הייתי מוכנה. עוד לא! עוד חדרי אינו צר מדי, עוד הוא מכיל אותי, עוד לא צמחתי דיי כדי לפרוץ את קירותיו. עוד זמן מה, ואחר כך אלך. אולי בעוד שנה, אולי כשי' יהיה מוכן ואז נלך לחניתה, למעוז חיים או לטירת צבי. נלך למקומות שצריך להיות חזקים בהם, מקומות שחולשה אסורה בהם. אבל עוד לא עכשיו, אני רוצה ללמוד לצייר, אני רוצה להיות אמנית, אני עוד לא הגשמתי שום דבר, עוד לא למדתי ולא השלמתי דבר.


הצלחתי לרכוש כמה רהיטים וקישטתי בהם את חדרי, שנראה כחדש ושמחתי בו מאד. כתבתי לי’ מכתב ובו תיארתי לו את חדרי היפה והזמנתי אותו לבוא ולראות. לכבוד אותו חדר התחיל י' לשלוח לי מכתבים חינוכיים מלאי אנחות של מאוכזב וסובל.

" – מה את עושה בירושלים? ומה החדר החדש הזה שאני לא מכיר? אילו לי היה כסף הייתי נוסע ליבנאל. ולמה את נשארת בירושלים? עליך לפרוץ ולחפש לך אדמה חדשה ולשלוח שרשים חדשים."

אשר לו הוא היה רוצה ללכת לאחד מן המקומות המסוכנים שבהם נופלים בחורים בכל יום, אבל יש עיכוב אחד רציני והיא העבודה שלו, שמא לא יוכל לכתוב שם.

היטב חרה לי. ולא עניתי לו.


אנחנו מכינים בבצלאל מתנה לסר ארתור ווקופ הנציב העליון, תחריטים מנופי העיר העתיקה ומירושלים. העבודה מלהיבה כל כך שאינני מצליחה להירדם מרוב התרגשות. בודקו ציפה לי לוח באספלט ואני חרטתי בו בחרט שנתן לי והשקעתי את הלוח בחומצה, מתוחה ומודאגת שמא יקרה ללוח משהו רע. הלוח הזה הוא הדבר החשוב ביותר שעשיתי בחיי. העזתי וישבתי לפני הברושים הנהדרים במורד ההר ב“יפה נוף” אשר גדר אבנים נמוכה מקיפה אותם, וכמה עצי אורן עבותים מסתירים בית ערבי. פינה ירושלמית יפהפיה נוגעת עד הלב. אותה חרטתי על הלוח, שהשקעתי בחומצה.

על התחריטים, מתנה לנציב העליון, עבדנו בחופש, ליאון ומני וחנה ואריה, ומאחר שהבניין נותר כולו ריק ועומד לרשותנו, יכולנו לייבש את הניירות בכל מקום, וכולנו היינו נלהבים ולהוטים לעבוד כל הימים וגם בלילות, שמחים וצוהלים וצוחקים ועובדים, בודקים איש את עבודתו של רעהו, יועצים זה לזה, תולים את הדפים הרטובים לייבוש ומסתכלים, ובודקים וחוזרים ומדפיסים. אילו ימים טובים!


י' הוסיף לכתוב מכתבים חינוכיים שטעם הקיבוץ עמד בהם. הוא מלא התפעלות מן האנשים ההם, מהיותם חופשיים כל כך, התרגש “מעלומיהם המתפרצים, מן החדווה האמיתית וההתלבטות האמיתית שלהם.”

הוא גם הזמין אותי לבוא לחגיגת “יום הייסוד של הקיבוץ” שתתקיים בסוף החודש, ואשר הוא תורם לה הצגה שהוא מביים עם חברים אחדים. המחזה הוא “אנשים בודדים” מאת גרהרט האופטמן. ביקשתי מאמא להשיג לי את המחזה בגרמנית בספרייה שבה היא מחליפה ספרים, שכן התרגום של ברנר בחוברת של קובץ “יפת” כמעט שלא היה מובן לי. ייתכן שי' אהב את השפה הכבדה והנמלצת. אני קראתי את המחזה בגרמנית ותמהתי מה מצא בו י' ולמה חשב שטוב להציג אותו בחגיגת הייסוד של הקיבוץ הצעיר. האם מצבה האומלל של קיטי, אם לתינוק שנדחית על ידי בעלה (יוהנס הנמושה שכותב מחקר פסיכופילוסופי שאינו מביא אותו לשום מקום), האם לכן בחר במחזה כאות ומופת על הוויתה של ה“אישה” שתואם את השקפתו? או אולי מציאותה המרגיזה של אנה, שנדחקה לתוך המשפחה וגזלה את יוהנס העלוב ממשפחתו? האנשים הבודדים האלה אין בהם שום דבר מלהיב, ואין ביוהנס אלא יומרה אומללה של מי שקרא את ניטשה ורוצה להיות אדם עליון, אלא שכל מה שהוא משיג הוא את אהבתה של הסטודנטית אנה ומתאבד כשהיא חוזרת אל האוניברסיטה שלה. ואולי הלהיבו אותו הקטעים הסוציאליסטיים, כשהעוזרת שוברת את כלי החרסינה ומתעורר ויכוח משפחתי אם היא צריכה לשלם את הנזק או לא? האם זו העילה להצגת המחזה במחנה של השומר הצעיר? ואולי העובדה שברנר תרגם את המחזה הייתה מספקת כדי לבחור בו? ואולי פשוט אין בנמצא מחזות טובים מזה?

לא עניתי על מכתביו, ולא שאלתי אותו מה לו ולחבורה שבקיבוץ. לא סיפרתי על הימים הנפלאים שעוברים עלינו בבצלאל “בחדווה מתפרצת”, אם רצונו לנסח כך. לא שאלתי מה לו ולחברי השומר הצעיר, אלה עתירי הסיסמאות הצדקניות, שי' מצא בהם פתאום דגל ללכת אחריו. ולמה הוא חושב שאני אמורה להדמות אליהם? הם שלובשים מכנסיים קצרצרים עד המפשעות ורגליהם שזופות וחלקות כקליפת אקליפטוס. האם גם אני צריכה לחשוף את רגליי עד המפשעות כדי שהשמש תתן להן גוון של קליפת אקליפטוס? וגם אני לדעתו צריכה לשאת ברמה סיסמאות? האם גם אני אמורה ללהג כמותם, אלה “שחדוות החיים שלהם הפכו לו למעיין חיים?”

ועוד שאלתי במכתב שלא נשלח, מה פתאום הוא דואג לי שמא איהפך לבורגנית עירונית? ומי הם חברי הקיבוץ ההוא אם לא בניהם של הקבלנים הגדולים ושל פקידי הממשל הבריטי, כולם תושבי תלפיות ורחביה ובית הכרם בני העשירים שאין להם דאגות פרנסה והם יכולים להצטרף אל הקיבוץ ולתת ל“עלומיהם לפרוץ באין מפריע?” ואני מתבקשת לגשת אל הדלת או אל המזוזה לרצוע את אזני ולהשתייך? אני לצערי שייכת למעמד הפועלים האמיתי ולא למפונקי תלפיות שלא ידעו עוני מימיהם.

לא שלחתי את המכתבים. כעסתי ולא שטחתי את עלבוני לפניו. י' המטיף והמורה נעשה זר לי, חדש מרגיז ומפחיד.

לסיום עבודת האלבום, המתנה לסר ארתור ווקופ, נערכה בבצלאל מסיבה.

שלחו אותנו הביתה להתלבש יפה ובודקו לבש חליפה כחולה והיה נרגש מאד. כבר בשעה מוקדמת של הבוקר קרא למסיבת עתונאים, שנערכה באולם הגדול והבנין כולו לבש חג.

בשעה עשר בערך הופיעו בבצלאל הגברת והאדון רופין וכל נכבדי ירושלים ופקידי ממשלת הוד מלכותו והנציב העליון סר ארתור ווקופ. המסיבה התנהלה באולם הגדול שהתמלא בכיסאות שיועדו לתלמידים ובראש האולם הוצב שולחן מכוסה במפה ירוקה וזר פרחים באגרטל מהודר באמצעיתו, וכסאות מרופדים לשבת הנכבדים. כולנו, כל התלמידים, נתבקשנו לקום לכבוד המכובדים שנכנסו לאולם ותפסו את מקומותיהם ליד השולחן. בודקו נשא דברים ומסר את האלבום לנציב העליון. הייתה התרגשות, וסר ארתור ווקופ הודה לבית הספר למורים ולתלמידים וברך את כולם. אחר כך לחצו ידיים והיללו את האלבום.

כל העיתונים הודיעו על האירוע, גם שמות המשתתפים לא נעדרו, ובודקו וברונשטיין היו מרוצים. הדפים הבודדים, הדפסי הנסיון הוצגו על הקירות מסביב, וכשנגמרו הנאומים והאורחים נתבקשו לטעום מן התקרובת שהוכנה על שולחן בצד הם סבבו באולם והסתכלו בהדפסים.

ואף על פי שהחגיגה הייתה עוד בעיצומה החלטתי לנסוע לרחובות שכן יום הייסוד של הקיבוץ היה אמור להתקיים בימים אלה.

לא ידעתי באיזה יום.


כשהגעתי לרחובות שטופת זיעה, פרמתי את המעיל והלכתי לאטי לביתו של י‘. הבית היה סגור, התריסים היו מוגפים ובחוץ לא נראה איש. אחר כך יצאה אישה שקראה בקול רם “שלום”. התחבאתי עד שעברה ואיש לא ראה אותי. לבסוף החלטתי שי’ ישן עד שנזכרתי שהיום הוא יום שני שבו הוא נוסע ל“קיבוץ”.

דפקתי בדלת, אביו שלי' פתח לי.

– לא, י' לא בבית, הוא הלך עם חבר.

– עם מי?

– עם איזה חבר מתל אביב. כנראה “יודע רנן”.

– ולאן הלכו?

– כנראה אל בן הדוד שיה. אבל למה את נפחדת כל כך, פנייך מעידים כאילו את מהססת להיכנס. בואי הכנסי י' ישוב עוד מעט.

נכנסתי איפוא, הנחתי את התיק ואמרתי שאני הולכת אל שיה.


את ביתו של שיה הקפתי כמה וכמה פעמים ולא העזתי להיכנס. עוד הייתי נרגשת מדי וזועמת על התקפת החינוך המעליבה. לא רציתי להראות כועסת ונעלבת, רציתי לבוא שלווה ומחייכת, להביא איתי את עצמי במיטבי ולא לעמוד כענייה בפתח מלאה טרוניות.

הקפתי את הבית ואחר כך יצאתי לי אל היקב ואל האקליפטוסים, ובינתיים ירדו הדמדומים ואני חזרתי אל הבית ושמעתי שם את קולותיהם של י' ושל שמואל, וחשבתי שבודאי אהיה לטורח על י' שרוצה לנסוע אל ה“קיבוץ”.

התחבאתי לבל יראה אותי. שייסע לו וימצא אותי בשובו ישנה בביתו. אבל שמואל וי' ראו אותי פתאום, צעקו הה, וי' קרא לי ועמדתי.

– כמה זמן את כאן?

ועוד אמרנו כמה מלים, עומדים מרוחקים זה מזה. שמואל ביקש שנלווה אותו אל האוטובוס.

י' היה לבוש בבגדים נקיים שלא כדרכו, והיה קל וחפשי כפי שלא הכרתיו כלל.

הוא שאל כמובן למה לא כתבתי ולמה לא עניתי על המכתבים שלו, אבל אני כלל לא השבתי ושתקתי. י' נראה לי זר כל כך, הבטתי נכחי, וחשבתי שעוד מעט יתפקע לבי העמוס ללא נשוא ולא אוכל עוד.

שמואל הלך לו ואנחנו נותרנו שנינו. י' היה מלא סיפורים, על ה“קיבוץ” כמובן. הם עתידים היו להציג למחרת היום את המחזה של גרהרד האופטמן, “אנשים בודדים” שי' הציע להם להעלות במסגרת החגיגה לכבוד מלאת שנה להיווסד הקיבוץ. הוא סיפר גם שעזר להם בהכנות והוא מביים את המחזה וניסה לספר לי את התוכן אבל אני הודעתי שקראתי את המחזה בגרמנית. ההפתעה הייתה גדולה.

– איך זה בגרמנית, בשפה המכוערת הזו?

– אבל המחזה נכתב בשפה הזו וברנר תירגם מן השפה הזו, והתרגום בקובץ של “יפת” הוא כמעט לא קריא, נמלץ ונפוח, כלל לא כמו המקור.

י' נעלב וכעס.

הוא תאר לי את כל המשתתפים, את חברי הקיבוץ: אלברט שהוא יוהנס, חנה שמשחקת את תפקיד האם, טוביה שמשחק את תפקיד הצייר ויש גם רות אחת שמשחקה אמיתי כל כך שאי אפשר לתקן לה שום דבר. את שמה של גליה לא העז לבטא.

לחיי להטו ועיני לא רצו להביט לשום מקום. למרבה אכזבתו של י' גם הסתפרתי לפני ימים אחדים, והוא הסתכל עלי ואמר שהוא רואה אף ארוך ושער קצוץ ופנים מבריקים כמתכת ועיניים עקשניות שאינן רוצות להביט לשום מקום.

מעליב שכמוהו.


אמו של י' לא הייתה בבית ולאחר שאכלנו משהו הלכנו לקולנוע.

כשעמדנו לפני בית הקולנוע מחכים, התחלנו שוב לדבר ו“הקיבוץ” לא הפסיק מלהיות נושא השיחה העיקרי עד שגם י' הרגיש בכך ואמר: אני מדבר כל כך הרבה על הקיבוץ עד שאפשר לחשוב שהוא ממלא חלק עיקרי וחשוב בחיי. לאמיתו של דבר אני נוסע לשם פעם בשבוע, ביום שני, ואחר כך הוא נשכח מלבי. אמנם כשאני בא לשם אני סופג כעין זרם חיים חדש לתוכי כאילו הם מעיין שאפשר לשאוב ממנו מפעם לפעם, להתמלא ואחר כך לשכוח אותם.

לא האמנתי אפילו למילה אחת שלו.

– אתה באמת רוצה לראות אותי ביניהם, בין יוצרי מעיין החיים שלך – בין המארכסיסטים, שסימן ההיכר של ההשתייכות אליהם אל הקיבוץ של השומר הצעיר הם המדים, המכנסים הקצרצרים? ואתה חושב שגם אני צריכה לדבר בכל הסיסמאות. – שאלתי.

העליתי על פניי הבעה של תימהון.

– כן אבל יש ביניהם אנשים שיודעים לשתוק. – אמר בהתנצלות.

– וזו מעלתם העיקרית?

– זו מעלה, אמר.

– אני לא מתפעלת מן המעלה הזו – ואני לא אלך לחיות ביניהם, לא עכשיו ולא אחר כך, גם אם הם משמשים לך מקור מרענן ומעיין לשאוב ממנו.

היינו כעוסים.


בבוקר הלכתי עם י' לעבוד בפרדס. דיברנו כל הבוקר. הוא סיפר לי על טיול שערך עם גליה, יום שלם בחולות, הלכו כדי להגדיר צמחים. וזה היה נפלא מכל נפלא. סתם הלכו זה בצד זו.

האם היא יודעת שי' אוהב אותה? ואיך אפשר שלא תדע? ומה היה קורה אילו היא רמזה, ואילו היא התקרבה אליו ונישקה אותו, האם גם אז היה המרחק המגרה נפלא מכל נפלא?

וכך הם הלכו יום שלם, האחד רוטט מהתרגשות והאחת מסתכלת בתימהון על התופעה שלצידה.

וגם אני תמהתי.

אחרי הצהרים הקדים י' לנסוע ל“קיבוץ של השומר הצעיר”, שכן זה היה היום שבו חגג הקיבוץ שנה להווסדו. ואני נסעתי שעה אחריו לבושה במעיל העור שלו כדי ש“לא לעורר תשומת לב” שמפניה חשש כל כך.

כשבאתי לשם לפנות ערב כבר התחילה החגיגה. ה“כינוס” שהסתדר בשישיות עבר בסך, חברים ותיקים של השומר הצעיר שבאו לחגוג עם הצעירים, נשאו סיסמאות מצוירות על נייר בריסטול, וה“כינוס” קרא את הסיסמאות בקצב ובקול גדול בזכות הסוציאליזם ובניין הארץ! הכינוס חג מסביב לגבעה מתנועע לאיטו, וכשחזרו מן הסיבוב, מיוזעים ועייפים, התמקמו על הספסלים שבחורים חרוצים הכינו מבעוד מועד. היה ערב חם ולח, הגרונות ניחרו והפה היה יבש.

עד כה וכה שקעה השמש. היה חושך גמור, השמים מעל נעשו נמוכים, מאובקים ואפורים. אבל דווקא אז התחילו העסקנים שכיבדו את ה“כינוס” בנוכחותם, המנהיגים “גדולי האומה”, לשאת נאומים. הקהל על הספסלים התלחש. היה רחש לחש ומישהו צעק “חברים שקט!” אי אפשר היה לשמוע אף מילה. הנאומים נבלעו בחושך העמוק, ומעיל העור, שאמור היה להסוות אותי שמא מישהו יזהה אותי, היה מיותר והציק לי. הלא בין כה וכה לא יכול היה איש להכיר אותי, ישבתי על אחד הספסלים האחוריים.

שמעתי חברים לוחשים: ובלבד שלא יראו את י'.

לא הבנתי מפני מה הם מתחבאים ולמה מחביאים את י', ומה כל ההתלחשות הזו? ולמה אני מוסוית?

חבל שעזבתי את ירושלים.

כשנגמרו הנאומים הוארה, בפנס יחיד, הבמה העשויה מחצלות וקרשים חורקים חושבים להישבר. שם כנראה הסתתר י'. לא ניגשתי אליו וחיכיתי לראות מה, איך יפול דבר. ההצגה עוד לא התחילה. בזה אחר זה עלו קריינים והחלו לדקלם שירים של שלונסקי, של מיקובסקי ועוד, ומקהלות צרודות עם מנצחים מניפי ידיים שרו שירי עבודה ושירי מולדת בנעימות רוסיות "ו – – – קטיושה אז יצאה לשוח – – – " ואחר כך הכריזו על הפסקה. רוב הנוכחים קמו ממקומותיהם והתהלכו על פני הגבעה, שמחו לפגוש חברים ולהחליף חוויות, ולשתות מים מן הברז. נדמה היה שלכולם נמאס. ואז הכריזו על התחלת ההצגה.

הקהל התלחש, דיבר וצחק. אני ישבתי על ספסל אחורי. אי אפשר היה לשמוע מילה ממה שהתרחש על הבמה. בספסלים הקדמיים הייתה כנראה הקשבה, ביתר הספסלים דיברו וצחקו וכלל לא היה איכפת להם מה דיקלמו השחקנים. הייתה איזו פעילות על הבמה, יוהנס התווכח עם קטי איפה תתנהל הסעודה. אני ניסיתי להבין כי קראתי את המחזה, יתר הקהל ראה על הבמה, לצד המחצלות, דמויות נעות ומנופפות ידיים, ולפעמים גם נשמע קולו של אחד השחקנים שצעק משהו בלווי חריקת הקרשים הרעועים של הבמה. הגב כאב מן הישיבה על הספסלים. מתוך הקהל נשמעה מפעם לפעם קריאה “חברים שקט”.

מישהו הודיע מעל הבמה על סוף מערכה ועל הפסקה שבה השתעל הקהל ודיבר בקול רם ומערכה חדשה התחילה. חמש מערכות. אולי לא תיגמר ההצגה הזו לעולם.

לבסוף, כשהובן שההצגה נגמרה, התחילו האנשים לקום. איש לא מחא כפים, שכן לא יעשה כדבר הזה בקיבוץ של השומר הצעיר.

לסיום הכנס שרו את ה“התקווה” ואת “האינטרנציונל” והחלו להתפזר.

שאלתי את אחת החברות איך מתייחסים אל י' בקיבוץ והיא ענתה לי שמאד מעריכים אותו, חושבים שהוא בחור מעניין מאד מאד, שהוא גאון, אבל גם מפחדים מפניו מפני הלחץ הרוחני והאינטלקטואלי שהוא מפעיל. בכל יום שני י' הוא נושא דברים לפני קבוצת השחקנים שמשתפים בהצגה, קורא ומתלהב ומנחה אותם, וכנראה מעורר התפעלות.

זרה ומאוכזבת חזרתי לירושלים.


שבוע לאחר הצגת המחזה בא בן דודו של י' אלי לבית הכרם. יצאנו לרחוב החלוץ וישבנו על ספסל מתחת לקזוארינות. דיברנו על הקיבוץ, על ההצגה ועל החברה שלו ועל י‘. לדעתו של בן הדוד י’ הוא איש בודד מאד שגם אם יהיה סופר גדול יחיה בבדידות כואבת. הוא בן הדוד עצמו מתכונן לעזוב את הקיבוץ ולנסוע ללונדון ללמוד כימיה.

וכשנתארכה השיחה והלבבות נפתחו, סיפר על שבת נוראה שבה הלכו שלושתם, י' ובן הדוד וחברתו לכרם לקטוף צברים, והיא, “הקטנה”, התעללה בו כל הדרך, לעגה לו והתעמרה בו וסטרה על פניו באשכול ענבים, אלא שהוא אוהב אותה למרות הכול, וככל שתתעמר בו כן יאהב אותה יותר, וככל שהיא מוסיפה להציק לו כן גדלה אהבתו. הוא מאשים את עצמו שאינו מבוגר די הצורך כדי להיות לה הגבר שאיתה, זה שיודע “מה צריך לתת לאישה”.


יום אחד הזמין אותי בודקו לבקר בביתו. שהיתי בביתו שעתים וחצי. הוא היה חביב ואבהי, הראה לי את תמונותיו ואת אלבומי התחריט שהוא עשה והם מלאכת מחשבת, כולם נושאים יהודיים מן העיירה ומבית המדרש, ולא תמהתי עוד על המחלוקת המתמדת בינו ובין ברונשטיין. לסיום הביקור, שהיה כנראה נעים לו כמו לי, העניק לי כיסא מתקפל וכן מתקפל ואיחל לי הצלחה בציור בנוף. זה היה ביקור כל כך חם ומעודד, שהביא לרוחי הנכאה מזור ומרפא.


שבועות אחדים לאחר אותו כינוס בקיבוץ בא י' לירושלים. הוא גמר יצירה ובא אל חבקין שידפיס אותה על מכונת הכתיבה שלו. הם התחילו לעבוד ביום השישי בחדרו של חבקין ובשבת לפני הצהרים המשיכו שם. העבודה התנהלה בעצלתיים ושניהם היו כבר מותשים וועייפים מן המרתף המעופש. שניהם באו אלי להנפש. נתתי להם את החדר היפה שלי ובו עבדו בשבת וביום ראשון. וביום שני גמרו בביתו של פרופ' גרינפלד וי' נסע הביתה והשאיר לי פתקה:

“גמרנו בעזרת השם. אני כותב תוך הליכה, חבל שלא ראיתיך. אל תקמצי בבולים ובנייר! טוב שלבסוף גמרנו – ריח ט”ו בשבט שואג עתה ומריע. רק חבל שאני חוזר הביתה, אבל כאן מוטב לחתום."

כשקראתי את הפתקה עמד חבקין והביט בי, ואז התחיל להתאונן על העבודה הקשה שי' הטיל עליו ושאי אפשר להבין אפילו מחצית מן הכתוב, ולבסוף אמר שהוא מתפלא על י', כי יש לו הרגשה שאין לו כל יחס אל מה שכתב, שקרא לפניו את הכתוב כמו מכונה, ונדמה היה לו לחבקין שעיקר העניין היה להספיק, להספיק. ועוד אמר שנדמה היה לו שכל הכתיבה הזו הייתה חשובה לו כדי לתת את הסיפור למי שהוא מוקדש, כי גם הפעם הוקדש הסיפור, הפעם לג.

מיתר ניתק בלבי.

כאן סוף אמרתי לעצמי.


י' הגיע שוב לירושלים, מלא טענות שנמאס לו להיות בבית והוא מתגעגע לצאת משם. “וביחוד בעוד שבוע”.

– ומה יקרה בעוד שבוע?

שתק ולא רצה לספר.

אחר כך דיברנו על גבע, ועל זה שהסיפור החדש קשור בגבע, ושבקרוב יקראו אותו אנשי גבע ויבינו.

– תהיה לך הפתעה כשתראי.

– לא תהיה, אני כבר יודעת.

– חבקין סיפר לך?

– כן.

– ומה חשבת כשסיפר לך?

– משהו.

– הגידי, את צריכה להגיד, מה חשבת, את צריכה להגיד.

– לאחר שאקרא.

רוח נמוכה ירדה עלי. בעיני עמדו דמעות, והתאמצתי שלא להתיפח. ידעתי שעכשיו יבואו הבדיחות נוסח “כבר שש שנים ואני לא יכול להפטר ממך, או איזו שפה מכוערת זאת הגרמנית, לא פלא שקמו לה מלחינים גדולים שאינם משתמשים בשפה הזאת” – כך הוא ממציא תיאוריות וחושב שהוא יכול להכריח את כולם לקבל אותן ואני כבר תש כחי, לא רוצה לשמוע שום דבר.

שש שנים הולכות ומסתיימות ולעולם לא ישוב מה שהיה. כבר לא נקים גלי עד על הסלעים ועל הגבעות מסביב לבית הכרם ולא נלך במורד של יבנאל שרים ומחזיקים ידיים.

והלא עם כל זה, עם כל זה הלא אני אוהבת אותו ולבי מכווץ וכואב ועיני קרובות כל הזמן לבכי.

הכול הנה הולך ונגמר.

החוברת הופיעה כעבור שבועיים וי' בא לירושלים לקבל אותה. נסענו העירה אל חנות הספרים ה“אהל”. בחנות התקבלו החוברות זה עתה, ומכל הדפים מצא י' לנכון להראות לי את הפסוק “איני רוצה אלא בה” ואחר כך אמר: “העורך כתב לי מכתב וכדי לגרום לך נחת רוח וגאוות אם אשלח לך אותו כשאחזור הביתה. רושם ידי זרים ועיני נכרים מטמא את מה שהיה צריך להיות פרטי ורק שלי. אני אענה לו במכתב קצר וחסל סדר הסיפור הזה.”


היה יום ששי ואחרי שלימדתי את כל השעורים שהתחייבתי ללמד נסעתי הביתה, אכלנו ארוחת ערב, ורק אז יכולתי להתכרבל על הספה ולקרוא. י' הלך אל בית דודו.

התחלתי לקרוא ומצאתי את כל המאורעות של גבע ושל רחובות שהתנקזו בסיפור הזה הכתוב יפה להפליא. כל האנחות והייסורים, כל ההתפעלויות ואהבת המרחב וצימאון הבריחה הכול יש שם, גם טעם האביב וצבעי הפרחים, והאנחות והרחמים העצמיים וצער העולם.

והגעגועים אל גליה ואל הקיבוץ.

אני מוכרחה להינתק ממנו. ככל שקראתי יותר כן ידעתי שאינני יכולה עוד.

כל הרעב למרחב ולחופש, שהקיבוץ מגשים לטעמו, יש בסיפור והוא “מחנה אהלים נטוש ואי סדר מובן וקרוב ביניהם” – מקום נכסף, וכל ההערצה אל הרגלים החשופות הצרות והגליליות – והכמיהה לידי נער רכות, – ואפלולית שער רכוס במכבנותיו ושופע לאחוריו ריחני וחם – – רגלים שישיות מגוון האקליפטוס – – וההתפעלות אין קץ מ“הילוכה השוקט מתוך שעוד לא הגיעה שעתו” – " ויש להודות לה ככל אשר נוכל על עצם מציאותה בתוכנו, על שמואילה היא להתהלך כאן כאחת מאתנו – – – – זאת דמות המלכה בהדר נזר שערותיה בעוז חוטמה ושלטון שפתיה" – הוי, פטר אלטנברג!

די, מספיק! מלאה סאתי, לא רוצה את הקיבוץ ולא את דמות המלכה. שיבושם לו! שילך! שילך ממני לאשר ילך.

י' חזר בשעה מאוחרת, ישב על הספה על ידי ושאל:

– קראת?

– כן קראתי.

– ומה את חושבת עכשיו?

– עכשיו אני רוצה שתלך מפה.

– שאלך לאן?

– שתלך למקום שגעגועיך נושאים אותך אליו.

– אבל אין מקום כזה!

– כנראה שיש לפי מה שכתבת!

– את משלחת אותי מעל פנייך?

– כן.

– מה את מדברת? איך את יכולה לומר דבר כזה? כאן מקומי אלו שש שנים! אין לי מקום אחר. מי כמוך יודע.

שתקתי ולא אמרתי מילה. הפכתי את פניי אל הקיר ונתתי לדמעות להציף את עיני בשקט.

כשקמתי ראיתי את י' עומד בחדר השני וכתפיו רוטטות.


וזה מכתב ששלח לי שבועות רבים אחרי כל הדברים ההם, כשישב בקורס מ"כים בבת שלמה.


"ובכן הוחרם האויב, הורחק. והנה ניצחון ראשון וגדול בדרך העולה קדמתה. אני משמש לך עיכוב ומכשול בדרך זו, את פוסחת איפוא על פניי והולכת הלאה. תגיעי לפיסגה בלעדיי, בכוחות עצמך בלי עזרה מן הצד. לא חומרית ולא מוסרית, לא מידי רע ולא מידי איש. את רוצה להרגיש שהגעת אל מקומך שלך בלי שמישהו אחר משך בחטמך והביאך אליו, בטובתך או שלא בטובתך.

היה מישהו שדיבר כל ימיו על דרך בודדה, על ייחוד, על הקשבה וציות רק למה שיש בפנים ולא לכל קול זר – מצויין איפוא, יהא זה שאמר כל אלה ראשון לזרים המגורשים שלא לקפח את הקול הפנימי.

ידעתי היטב מה טיבם של “חצאי דברים והיסוסים” שבמכתבך, היטב היטב כמוך, לפעמים קצת יותר. ידעתי ואני יודע מה סיבתם וכיצד התפתחו, ראיתי ניסיונות לכבילתם וראיתי כיצד הם גוברים ומתפרצים, וידעתי כמעט מראש (הרי שהמכתב שלך איננו כל כך הפתעה) מה הולך ובא. את לא היית די אמיצה להגיד לי כל זה בירושלים, אבל אני ידעתי.

אני עצמי י‘, אותו י’ גופו, עם חוטמו העקום ועם גופו הרזה וכל תכונותיו העיקשות – אינני מוותר עליך. אני שולח בחזרה את מכתב הפיטורין. אני רחוק מכל המשחק הזה של בת היענה, ואני יודע היטב שכשאקרא לנעמי, נעמי זאת שבאמצע, המרכזית בין כל אלה המתרוצצות ומתנגשות, בין כל אלה המבקשות להיות חרסיות ויבשות אלוהים יודע למה, אל זו שמחוץ למעגל המליצות, אל זו שהיא חלק ממני, חלק מעצמי ומבשרי בעל כורחה ובעל כורחי, אם אל זו אקרא, אם אל זו אצעק או אשתוק, תענה זו בהד, בהד גובר על כל המסוות, על כל אפר העיניים, בקול הבוקע את כל המחיצות המלאכותיות ושאינן כאלה, של נקמות וקנאות ואכזבות. כאן עומדים בני אדם במלוא פנימיותם וחיצוניותם. לך יש י' ולי יש נעמי. אפילו אם תשתקי, אפילו אם אני אשתוק, אפילו אם אוהב רבים ואחרים – נעמי זו הגרעינית, נעמי של עצמה, נעמי האמיתית החסונה עם כל פצעיה לעולם תהיה שלי, ולא אתחשב בכל התפרצויות מתוך “עיון וחיטוט” או מתוך אינסטינקט הרבה יותר פשוט, יותר חייתי ופחות מליצי.

יודע אני יפה יפה מה פירושו של חופש. וגם רואה אני כיצד החופש הזה מתנקם בי עכשיו וטופח על ראשי. לכי בכל אשר תלכי, עשי כל אשר תעשי – אני רואה ויודע ומתייסר – בין אם תרצי בכך ובין אם לא –

אלה דבריי אלייך.

אינני מקבל את החרם. אינני מוותר עלייך ולא אקבל את הפגנת שתיקתך, למרות שכאן חותם הוד מעלתו האויב.

וכל היתר הלא הוא כתוב על דברי הימים."

המלצות קוראים
תגיות