באותו בוקר שוחררתי על דעת המשפחה והותר לי לנסוע לירושלים.

בחדר הכניסה, על יד השולחן האליפטי, עמדנו מביטים זה בזה, אמי, שזה עתה נכנסה בדלת, קטנה ושחוחה, טעונה שקיות וסלים וסוודר וצעיף ורדיד, וגם כמה מתנות לילדים ועוגה ורקיקים. היא ביקשה שאתן לה הוראות אחרונות שכן קיבלה על עצמה את טרחת הבית בהעדרי.

אולם חמותי חטפה והשיבה, ובעודה נשענת על אחד הכיסאות, עוטה חלוק מרושל, שערותיה סתורות ורגליה תחובות בסנדלים שחוקי עקבים ומסורסי צורה, הורתה וצוותה ופסקה.

וגם בעלי עמד שם משועמם, ועיניו המצועפות תמיד הביטו נכחן חסרות סבלנות.

אמי לא שאלה עוד דבר, כנועה עמדה, אישוניה הענקיים הביטו בי ריקים ומבעיתים מאחורי המשקפים העבים. מראיה העלה באפי תמיד ריח של ליזול וארגנטום וכפפות של גומי, ריח שחזר מן הימים הרחוקים ההם כשהייתה גוררת אותי אִתה אל המרפאות שעבדה בהן כאחות, כדי להגן עלי מפני החופש הגדול.

כאז כן עתה רציתי לנוס ולהימלט על נפשי.

לפרידה קיבלתי הנחיות: חמותי נתנה לי שעון מקולקל כדי שאמסור אותו לגיסה השען, וגם יעצה לי לכלכל בירושלים את מעשי כך שאזכה ל“צהרים” אצל אחותה. ובעלי הנחה אותי ללכת בדרך הקצרה אל תחנת האוטובוסים בירושלים, ושלא אשכח להסתכל בלוח הנסיעות כדי שאוכל להגיע בקלות אל ה“ישיר” שנוסע לעירנו.

ואני מסרתי ברכות לילדים שישנו עדיין.

*

בוקר של חודש טבת, חד צלול וטהור. בלילה ירד גשם והחול רטוב ומוצק. טוב לדרוך עליו ולראות את המים נקווים בעקבות. עצי ההדר רחוצים ואפלים, ציפורני החתול והסביונים שבצידי הדרך עוד לא נפתחו. תלשתי לי ענפים ריחניים ממשוכת ההדסים, טפפתי במורד החצר לאורך שדרת הברושים – והייתי ברחוב. כל התריסים עוד היו מוגפים, מלבדי לא היה איש בחוץ. בוקר כמו חג.

מבפנים עולה ובאה חדווה פרועה. מתת יום חופש מן ההפקר, תהא עילתו אשר תהיה. כמו בימי בית־הספר: “פרצה מגיפה” – “פרצה שביתה” – “יורד שלג” – “המורה חולה” – הכול כשר ליום חופש מתת שמים, חג בתוך החול, מועד באמצע השבוע. גם היום, אף על פי שאני נוסעת לבקר את אבי החולה, המאושפז ב“ביקור חולים”, הרגשתי בכל ישותי איך נושרים מעלי החולין וחוגגת יצאתי אל היום המזומן.

אוהבת טיולים אני ואוהבת את ירושלים, גדלתי בין סלעיה שהיו בית למשחקי וצאן מרעיתי. הקמתי עליהם גלי עד לשבועותי, עשיתי אותם סימני צופן לקבוצותינו המתאגדות לבקרים, ומעולם לא הסכנתי אל החול, אל השפלה ואל השטוח. ואם אין נסיעתי אלא נסיעה של ביקור חולים, והחולה אינו אלא אבי, זה שלא ראיתיו אילו שנים רבות ולא דיברתי אתו מאז זמן רב מאד, הנה לא ראיתי לפני באותה שעת בוקר מוקדמת, אלא יום זוהר של טיול בירושלים בלבד.

מעל ראש הגבעה נפתח לפני האופק, בשוליו רבץ לו רכס עננים לבנים מעוטרי בוהק של טרם יום. מי יתן ולא יכסו את השמים הנקיים האלה. תחזית מזג האוויר הייתה עגומה.

בתחנת האוטובוס לירושלים חיכתה רק קבוצה קטנה של אנשים, וכשהאוטובוס הגיע היו בו מקומות פנויים הרבה. בחרתי בחלון. ניגבתי לי צוהר במעטה ההבל שכיסה את הזגוגית והדבקתי את מצחי אליו, נפשי יוצאת אל הדרך שלא ראיתי מזמן.

בשעה היעודה עקרנו ופנינו דרומה ב“רחוב הראשי”. בתים נמוכים ומקולקי טיח, אחר כך הפרדסים וסוף סוף שדרות הברושים ההדורות, וגם בוסתני המשמש העומדים בשלכת, וגבעות הכורכר וכרמי הגפן שטבעו בבוץ מעבר לוואדי הזורם. עוד מעט נעזוב את השפלה וקו האופק יהיה משונן ומשורטט זיפי יער, או נעלם בתוך ערפל כחול הנושא דגשים של עצים בודדים פה ושם.

נלחצתי אל החלון בשקיקה, הולכת ודוחקת את הודעתו של אחי, הודעה סתומה שלא פרטה. וכשהאוטובוס יצא אל בין השדות, ומשני עברי הכביש השתרעו להם שדות צבועים ירוק רך של חיטה נובטת, התחלתי לשיר לי בשקט, כראוי ליום חופש, יום טיול. איזה יום יפה.

צהלה גדולה גואה בתוכי, עד להתפוצץ.

*

גם אבא שלי אהב לטייל. הלא מעט ורעים היו ימי שני חיינו המשותפים. ולא נשאר מאותם הימים אלא זכר טיולים שטיילנו יחד, ביערות וסלאו שבאוסטריה או סביב חומות ירושלים, בימי חורף צחים או בשרב כבד, טיולים שהסתיימו לרוב בשערוריה בשל הא או בשל דא.

*

בחורף אחד, כשגרנו בשכונת הבוכרים ואבי כיהן כרב באחת מהקהילות היהודים בלונדון, חליתי בשעלת, ואמי כרעה תחת כובד העול והצער. היא השכיבה אותי במיטה וכיסתה אותי בכסתות ובכרים שהביאה אתה מבית אביה. אולם ככל שהרבתה לכסות אותי, כן תכפו שיעולי, והתקפות החנק ובכיה של אמא.

ופתאום, בשבת אחת בבוקר, נעצרה ברחוב מול דירתנו כרכרה עם עגלון ערבי, ואיש מגודל זקן ופיאות עלה במדרגות והתייצב בפתח חדרנו. זר, לא מוכר. בשלוש שנות היעדרו השתנה כל כך. אילולא קריאות הצהלה הנרגשות והמבולבלות של אמי, לא הייתי יודעת שהוא אבי. מיד הסתבר שאין לו כסף לשלם לעגלון ואמי שלפה את ארנקה תוך מחאה נרגזת וקולנית.

מעתה היינו ארבעה בחדר.

אבי הכניס משב רוח חדש הביתה. הוא פתח את החלונות, ציווה להלבישני, אוורר את הכרים והכסתות, הכריז שלמחלות לב יפה אויר צח, ואף לקח אותי יום אחד לטיול. ידי בתוך ידו יצאנו לאורך גדרות הבוסתנים עד לבית הספר “למל”. הלכנו לאיטנו בבוקר הנוצץ ההוא, מדלגים על שלוליות ומתבוננים בסתווניות שפרצו זה עתה קבוצות קבוצות וכבר הורגש חותמן על המורדות. ליד בית הספר “למל” שכר אבי כרכרה, צעק לעגלון “סטיישן”, העלה אותי אל הכורסא שמתחת לחופה השחורה, עלה וישב על ידי, ובארשת של אציל מורם מעם רכס את הכפתור של השעוונית המכסה את הרגלים.

עכשיו הייתי שותפה להרפתקה נפלאה. רציתי להתרפק על האבא הזה שגילח את זקנו ואת פאותיו, ועל פניו נצצה הצלקת אדומה ומכוערת. אבל הוא כלל לא שעה אלי. בגינוני מלכות וברוחב לב שילם לעגלון, ושנינו רצנו אל הרכבת.

נסענו רק תחנה אחת, עד לבתיר.

משני עברי הפסים גידלו הערבים בערוגות ממוסגרות בתילי עפר. ריח שפכים כבד ליווה את המראה המלבב של הערוגות.

עברנו בכפר, מטפסים בין גדרות אבן בדרך בוצית ומשובשת באבנים, בוסתנים בשלכת, תאנים אפורות ענף נשענות על הגדר. ולבסוף פסגת ההר מסולעת וקירחת. אויר חורף נפלא ממלא את נחירינו ושמש טובה מזמינה להשתרע על הארץ ולהתחמם.

ישבנו על אחד הסלעים. אבי פרס לי פרוסת עוגה ששלף מתוך עטיפת נייר עיתון, ובעוד אני נוגסת בעוגה נשא מדברותיו ואמר:

את רואה את כל זה – אמר – כאן שלט הגיבור בר כוכבא, גדול המצביאים ראש וראשון ללוחמי חירות ישראל. הוא האיש שמרד ברומאים ולא הסכים לעבוד אותם. הוא האיש אמיץ הלב שלא ידע פחד מה הוא, שהעדיף למות ולא להיות עבד, ושמעי היטב ואל תשכחי את דברי, הקשיבי וזכרי שגם אני מרדתי, קמתי והתקוממתי נגד הקיסר פרנץ יוזף, לא הסכמתי להיות עבד וגם חייל לא רציתי להיות בצבאו, מה לי ולהם ולמלחמותיהם? למה אלך לשפוך את דמי למען אוסטריה? מה לי אוסטריה ומה לי רוסיה, אלה גם אלה הרסו את ביתי, את בריאותי הרסו, את רכושי הרסו ולמה אתגייס למי מהם? נשאתי את נס המרד ומרדתי בקייזר ובצבאו (קולו נעשה דק ומצפצף וזרועותיו התנופפו בהתרגשות). אבל “הם” לא הסכימו ולא הלכו אתי, “הם” בגדו בי, קטני הנפש וחסרי האמונה, הסרסורים והמלווים בריבית, אמך וכל משפחתה, הם תבעו ממני לחזור, ממני, ממני תבעו לחזור לגיא ההריגה, שאלך ליהרג הם רצו, בשביל הקייזר ובשביל אוסטריה (וכאן ירד לצליליו הנמוכים) הם עוד לא הכירו אותי. אני? למות בשביל הקייזר? הו מנוולים, הו עוכרי ישראל, אוכל מנעו ממני, לא נתנו לי לגור איתם ולא נתנו לי לאכול איתם – עד שקיבלתי שחפת. הסתכלי בצלקת הזאת, וזה לדראון עולם ואל תשכחי. מזכרת עוון על מעשיהם וחטאותיהם. אבל אני החלטתי לחיות על אפם ועל חמתם, הלכתי לבית החולים, ויצאתי חי. את שואלת איך? – אכלתי אכלתי ואכלתי, אכלתי הכול, כל מה שהגישו לי ומה שהגישו לגוססים ומה שנשאר מארוחתם של המתים, כל מה שיכולתי להשיג ולשים את ידי עליו אכלתי, ויצאתי משם חי.

את רואה, בצבא הקייזר לא שרתתי, למרות מה שעשתה לי אימך ומשפחתה, – לא שירתתי, ולא נכנעתי – את המורד והמתקומם לא יעצור איש. ואני, הנה הבאתי אתכם, אל מתחת לכנפיה של האימפריה הגדולה, האימפריה הבריטית. אלה האנגלים שקראו ליהודים לבוא ולבנות להם בית לאומי בין פראי האדם הערבים המסריחים האלה. כאן לא תהינה מלחמות וילדי לא ילבשו מדים לעולם. ואילולא הכשילו המנוולים את בר כוכבא –

לא ידעתי אל גייסות מי אני שייכת, אם למחנה המנצחים האלה של אבי או אולי למושמצי משפחתה של אמי, המשפחה הרחוקה, זו שהקפידה לשלוח מדי חודש בחודשו המחאות כסף כדי להקל על מצוקתנו. על כן הגפתי שסתומים באזני, ועליתי על במת ההר ושיחקתי במלך ומלוכה, ואבי הוסיף לנופף את זרועותיו ולשאת דברים על היהודים ועל האנגלים ועל אמי ויתר בני העוולה והיה נואם והולך אל קהל מעריציו ההולכים בעקבותיו.

*

אתם רציתם שהוא ימות בשביל הקייזר? – מי זה אתם? – את ומשפחתך. – מה פתאום? – לא נתתם לו לאכול – לא היה אוכל – אז הוא קיבל שחפת? – הוא הטיל מום בעצמו, והדביק את עצמו בשחפת. – ואז הוא הלך לבית החולים? כן, הוא ביקש שיביאו לו בכל יום אוכל – ולמה לא הבאתם לו? כי לא היה –ולאחותך היה? – כן, היה, למשפחות החיילים היה – ולמה לא הייתם משפחת חיילים? כי אביך ערק, הוא לא רצה להיות חייל – ולמה לא לקחת מאחותך כדי לתת לו? – כי לא היה מספיק. – ומה אכלת את? –לנשים הרות נתנו קצת. – היית הרה? כן, אתך – והיה קשה? – כן היה קשה מאד – ולא רצית להיות הרה? לא, לא רציתי להיות הרה –

*

לאיזה גייסות אני שייכת בסופו של דבר?

משנכנסנו בשער הגיא לבש האופק סוף סוף את המתווה הנכסף. שלפתי ממחטה וניגבתי לי צוהר בחלון שחזר והתכסה אד. ואז שמעתי קול של גבר אומר:

נוסעת לירושלים? – כן – גרה שם? – לא – נוסעת לבקר? – כן – לזמן רב? – לא – רק לשעות אחדות? – כן – מה אפשר להספיק כך? – לבקר חולה – בבית החולים? – כן – אבל לא יתנו לך להיכנס – אולי יתנו – למה לך מייד בבוקר? – חייבת – היום לא חייבת – למה? – כי היום יפה לטייל – אתה מטייל? – לא, אני מפקח על היעור ואני יכול להראות לך את כול היער, כדאי לך לבוא אתי. –

שארד אתו? שאם לא ארד האין זו ההחמצה הנוראה? אולי מזומנת לי כאן, ממש עכשיו הפגישה, זו הגורלית המכרעת? אותה פגישה שאחריה כמו נולדים מחדש? זו פגישת הלידה שאחריה אין דבר דומה עוד למה שהיה קודם לכן? במקרה נפגשים, במקרה נוגעות הידיים, נתקלים המבטים, ניצת הניצוץ ונדלקת התבערה הגדולה.

אלא היערן של יערות הקרן הקיימת לא הצית בי את אותו הניצוץ, ואני אמרתי – תודה, בפעם אחרת.

עכשיו בא האוטובוס בשערי העיר.

משמאל “מושב זקנים”. מאחורי השער הפתוח, בחצר המרווחת המרוצפת אבן כמנהג ירושלים מימים ימימה, נעות דמויות מצונפות בשביסים וגוררות רגלים. לאן הם תועים? כנראה שקר בחוץ.

*

מימין לכביש בית־המשוגעים. חומת אבן משוננת בשברי זכוכית, ובשער אשנב. יראים את האשנב ונמשכים אליו היינו נושאים את רגלינו בקטע הזה של הדרך, בדרכנו מן ה“פעולות” או אליהן, ורצים, קצרי נשימה ומבוהלים, כדי להתרחק מאזור הסכנה. ואילו אני, ילדה קטנה, כשהזדמנתי לבדי אל קירבת בית המשוגעים, הייתי נמשכת אל האשנב ההוא, ניגשת, מתמתחת על בהונותי ומציצה. מאחורי האשנב המכושף היתה חצר רחבה שעצי אקליפטוס וקזוארינות גדלו בה, ושני בתים בני קומותיים ואדומי גגות עמדו שם, ולהם מרפסות ארוכות מקיפות את הבתים, מסורגות ומרושתות, ועל המרפסות נעו אנשים לבושי לבן, הלוך ושוב הלוך ושוב כבסוגר. וקרה שמישהו מהם עצר, הכה בסורגים וצעק, ולעתים שר בקול ערב.

טוב להם לאנשים האלה, שמותר להם לצעוק ולשיר ולהכות בסורגים ואין מכהה בהם.

*

פעמים רבות עשיתי את הדרך מן השפלה לירושלים, ובכל פעם שאני באה בשערי העיר אני חוגגת כמי שבא הביתה. השתקענו בעיר הזאת כשהייתי ילדה קטנה, ועשיתי בה את כל ימי ילדותי ואת רוב ימי נעורי. היא ביתי, עם כל מה שיש בה, עם המהמורות בכביש ועם החורף הקר והבוץ. אולם כשבאנו הנה לראשונה במונית ערבית שאבי שכר ביפו, היו פני הדברים שונים כל כך. לא היה בנסיעה ההיא כלום מן החזרה הביתה, ורק זרות מפחידה הייתה. היינו מהגרים.

כך עלינו לירושלים בפעם הראשונה.

תחילה הושלכנו מן האוניה אל תוך סירה, לזרועותיהם של סוורים ערביים שלבשו מיני מכנסים מוזרים, שגלי בד אין סופיים נשרכו להם בין רגליהם. אחר כך עפו אחרינו המזוודות שאיימו עלינו למוטטנו, ואז טולטלנו, לקול צווחות גרוניות מלווות בטלטולי ידיים ומשוטים, אל תוך מחסן ענקי, שם שרצו כבר כל נוסעי האוניה ולשם גם הובאו הנותרים, חוורי פנים ומפוחדים. כולנו נדחסנו שמה, כל האמהות האבודות וכל הילדים הנעלמים, צווחים ומיואשים, וגם רופאי ההסגר ופקידי המכס, וכל המיטלטלים והצרורות, המזוודות השבורות והארגזים המתפרקים.

לאחר שפגשנו את אבי שהגיע מהודר מאד לפגשנו, מגבעת לראשו ומעיל הדור ללבושו, והוא חסר סבלנות אל פגעי הנמל ואי נוחותו, ולאחר ששילם “בקשיש” והפליג בתשלום ולאחר ששכר מונית ערבית שקלטה את כל כסתותיה, מזוודותיה ויתר צרורותיה של אמי, וגם אותנו – יצאנו לדרך לעלות לירושלים.

היה חורף, חודש דצמבר, היה קר, הדרך הייתה צרה משובשת ומתמשכת.

תחילה נעה מכוניתנו בין פרדסים וכפרים ערביים, ונהגנו שגירגר כל הזמן מיני דברים לא מובנים עצר בכל כפר וכפר, פעם כדי למלא דלק ולחטוף שיחה עם המוכר, ופעם כדי להוסיף מים ולגלגל דברים עם מוכר המים, ובין הא לדא לגם לגימה וחטף משהו לאכול, ואגב כך החליף רשמים ודעות. הדרך לא אצה לו והוא לא שעה כלל אל סימני קוצר הרוח של אבי.

גם אמי המפוחדת העלתה מייד את חמתו של אבי. למה היא מפחדת ומפני מה? זו הארץ של האנגלים והערבים האלה אינם אלא בבחינת עבדים, כאן שולטים האנגלים הבריטים, האימפריה הגדולה בעולם, ואנחנו חלק ממנה וכאן ארץ מולדת, ועל מה הרעש ועל מה המהומה.

השמש עמדה לשקוע כשבאנו אל בין ההרים החשופים. לאט ובגניחה מדאיגה זחלה מכוניתנו בדרך הנפתלת, ואנחנו, שעונים זה על זה ודחוקים יחד ודחוסים, מעורסלים בטלטלת הנסיעה, נעים מצד אל צד, עייפים ונרגשים – התנמנמנו. לבסוף ונרדמנו.

עם נפתולי “שבע האחיות” ליד מוצא התעוררתי מבוהלת, המכונית גנחה והנהג נראה מאומץ ודאוג.

פנסי המכונית ציירו עיגולים באוויר ועל המדרונות שמשני צידי הדרך, מעגל מימין שהלך וסבב שמאלה,

וחוזר חלילה. ראשי נעשה סחרחר ורציתי להקיא, קבס עלה אל פי והתחלתי לבכות. ביקשתי לרדת אבל הנהג סירב ואמר שבנפתולים האלה מסוכן לעצור. אמי נבהלה, ואבי גער בי שאתאפק. אבל אני לא יכולתי להתאפק ותוכן קיבתי החמוץ והמצחין פרץ מפי אל תוך כפות ידי.

אחי אמר “אידיוטית”.

במבואות העיר עמדו בימים ההם נוסף ל“מושב הזקנים” ולבית המשוגעים, גם בית חינוך עיוורים ובית היתומים דיסקין. כשהגענו שמה סוף סוף, הצביע אבי על כל המוסדות האלה בגאווה רבה, אבל אני ראיתי רק אורות מעטים של עששיות נפט בחלונות. נסענו ברחובות מרופשים, המכונית ניתרה על בורות פעורים בכביש, לא ראיתי מדרכות, ותאורת הלוקסים הייתה קלושה ועלובה. לבי התחמץ. פתאום עלתה לפני תמונת דודי העומד על הרציף בטריאסט ומנופף לנו לשלום, לאחר שליווה אותנו ברכבת מוינה ושכר לנו תא לעצמנו באוניה, עומד לבדו על הרציף ומושך את תיתורת כובעו על עיניו כדי להסתיר את עיניו הדומעות, ומנפנף לאונייה המתרחקת. ואת מיטתי שבדירה בווסלאו זכרתי והיא נקייה וחמה ועצים מתנפצים באש שבאח, ובחצר הגדולה מונח שלג לבן על העשב ועל ענפי העצים ושלג על הרחוב השקט. פרצתי בבכי ואמרתי: – אני רוצה הביתה –

ואחי אמר – אידיוטית.

לבסוף עצרנו ליד מלון אמדורסקי, שאבי התגורר בו אלו שלוש שנים מאז שיצא חלוץ לפנינו לעיר הקודש.

אולם הקבלה היה מרוצף אבנים גדולות ומלוטשות, וכך היה גם חדרנו הגדול והמסויד לבן. אמי רחצה אותי באגן כלוא במתקן של ברזל, ויצקה עלי מים מתוך כד. היה קר. ראשי היה סחרחר והרצפה לא הייתה יציבה מתחת לרגלי. כשאמי השכיבה אותי במיטה נרדמתי מייד.

קולות מריבה העירו אותי. קראתי לאמי, ומשלא נעניתי פרצתי שוב בבכי.

שמעתי את אחי אומר – אידיוטית.

החלקתי וירדתי מן המיטה. הסטתי את הוילון, פתחתי את החלון והבטתי החוצה. ברחוב עמדו אבי ואמי בתוך מעגל של אנשים זועמים, הם נופפו אגרופים אל פני הנצורים וצעקו, וגם אבי צעק ונופף את זרועותיו. ורק אמי עמדה מובסת, כתפיה הצרות רוטטות וראשה כבוש באדמה.

צעקתי אליה.

היא הפכה את ראשה אלי וראיתי שאין לה פנים כלל. משהו מעוך, ירוק ומעוות נפנה אלי, ופתח היה פעור בו שנראה כאילו עקרו מתוכו את הלשון ואת כל השיניים.

אותו לילה ישנתי במיטתה, התכרבלתי בין זרועותיה וניסיתי לחמם את הרגלים ולשכוח שאני בירושלים.

בבוקר לא נראה איש מאתנו מפויס. אבי לבש מחלצות על גופו המלא ועל כרסו ההולכת לפניו: עיניו הגדולות הירוקות־כחולות טבעו במרבצי שומן, ועל לסתו המדושנת נראתה הצלקת אדומה ובוהקת. לסיום תלבושת הבוקר ניצב לפני החלון, נשען בכתף שמאל אל המשקוף וניקה את צפורני יד ימינו בציפורני יד שמאלו, וכל ציפורניו נראו כאילו הדביקו אותן במשובש על אצבעותיו הקצרות.

אמי ביקשה בקול מלחשים הסברים על מאורעות ליל אמש, מדוע הבטיח לפועלים שהיא תביא כסף, וכי אינו יודע שבשלוש השנים האחרונות חייתה על חשבון אחותה ועל טוב ליבו של גיסה? הלא גם את הוצאות הנסיעה הנה הם שילמו, ומדוע כתב לה שהוא העשיר בתושבי ירושלים? מדוע הזמין אותה לבוא עם הילדים אם מצבו בכי רע? ומה קרה למגרסות החצץ שגיסה קנה לו כשנסע לפלשתינה? ואיפה כל המאזניים האוטומטיות שהוא אמור היה להציב בכל פינה בעיר? והיכן הוא עומד להשכין את משפחתו, ואיפה ילמד בנו העילוי בארץ הפראית הזו?

“ארץ פראית?” שאג אבי – “אגף מאגפי האימפריה הבריטית – ארץ פראית – ואשר למגרסות – להווי ידוע לה שהן מכרה זהב. אמנם יש תקלות והן מתקלקלות מפעם לפעם ושובתות מעבודה, ואין טכנאים מיומנים שיודעים לתקן והפועלים דורשים את שכרם אבל לא חשוב, עוד יתקנו והמכונות ישובו לעבוד והכסף יזרום כמים. הלא בונים כאן ארץ מולדת, האם שכחה את הפרט הזה? בונים כאן וכולם צריכים חצץ. עוד ייקח את כולנו לראות את המגרסות הללו המוצבות בשכונות החדשות של העיר ואז ניווכח במו עינינו. ואשר לאוטומטים, כן, – יש בעיות – כי הוואנדאלים משלשלים לתוכן שברי זכוכיות וכל מיני מטבעות שאבד עליהן הכלח ואין בהן שימוש. אבל הוא עוד יראה להם את נחת זרועו וילמד אותם לקח וגם דירה תהיה, וגם בית ספר יש. ואילו לא הייתה כה קטנת אמונה והייתה נרתמת לעזור, עוד הייתה רואה אותו בקרוב שוע ירושלים ורוזנה.”

ירדנו אל חדר האוכל. ריח קפה ולחמניות טריות עמד באוויר. כושי גבוה לבוש גלביה לבנה וחבוש טורבן אדום שחה אלינו ושאל את אבי משהו בשפה לא ידועה. אבי ענה לו ואז הביאו מלצרים בתהלוכה קנקני קפה ומגשי לחמניות עם חמאה ו“מרמלייד”, ובכוס אדירים הביאו לאבי חצי תריסר ביצים שלוקות. בעוד אנחנו אוכלים ניגש אלינו איש שנראה מכובד מאד ומכיר בערך עצמו, נטל את ידה של אמי ונשק לה באבירות, ואמר לה כמה הוא שמח לראות אותה במלונו. הוא מקווה ששהותה תהיה טובה בעיניה, והוא מבקש ממנה לסור למשרדו על מנת לסלק את חובו של אבי, אשר לא שילם את דמי השכירות והמחיה זו חצי שנה, והבטיח שאשתו האמידה תבוא ותסלק את החוב.

*

באותו בוקר ראיתי את אמי מתמוטטת אל אחת מאותן ההתקפות אשר באו לה אחר כך תכופות. היא נפלה על המיטה בחדר וכל גופה פרפר, מפיה נפלטו שיהוקים נוראים שקרעו את קרביה ושסעו את חזה. עיניה היו לבנות ובוהות ושפתיה יבשות ומבוקעות. אבל ככל שרבו השיהוקים כן נאפד אבי גבורה ורוח מלחמה. הוא שילב את ידיו על אחוריו וצעד בחדר הלוך ושוב, במהירות גוברת, עד שהתחיל לרוץ בין המיטות, עיניו תועות וקולו חד וחותך. הוא מנה את חטאיה של אמי מימי חווה אשת אדם, תמר אשת ער ורחב הזונה, את חטאי משפחתה וכל אשר עוללו לו וכל אשר חשבו לעולל לו, שפך את חמתו על אוסטריה ועל וינה ועל וסלאו וגיינפאהרן, על פולניה ועל הגולה כולה, וככל שהתלהב כן נעשתה לשונו נמלצת ושירית, ובלא לשים לב אל קהלו המתמוטט והרצוץ, עמד באמצע החדר, שלח את זרועותיו לצדדים והוכיח כאחד הנביאים כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים. גם אם “היא”, קטנת האמונה וקיצרת הרוח חסרת החזון הרואה רק קטנות וקטנוניות. ומה הוא חוב לבעל בית מלון עלוב לעומת מה שצומח כאן. והוא עוד יראה לה, למרות פקפוקיה, איך יהיה בבוא היום מלך ירושלים.

חמקתי מן החדר בעד הדלת ועליתי על במה ושרתי בקול קטן כמו של אמא שלי:

Sah ein Knab ein Röslein stehn…

איש אחד שעלה על המדרגות, צבט לי בלחיי ושאל: למה אבא שלך צועק כל כך?

ואני אמרתי: אבא שלי לא צועק, אבא שלי הוא מלך ירושלים.

אחרי הצהרים שלפה אמי מתוך מטענה את כלי הכסף שהביאה מבית אביה, ואת הכוס המוזהבת של אליהו הנביא, וגם את עגילי הזהב עם שלוש האבנים הכחולות שסבתי נתנה לי, ונתנה אותם בעבוט ושוב לא ראיתים לעולם.

כשירדתי מן האוטובוס בתחנה המרכזית ידעתי מייד שיום החופש המיוחל אבד ואיננו. את מקום השמחה והציפייה של הבוקר, תפסה המועקה והחרדה המוכרת היטב שלוותה אותי כל אימת שעמדתי לפגוש את אבי. והלא עברו שנים רבות מאז שראיתי אותו לאחרונה, ובכל זאת אותו החשש. מי יודע איך תיגמר הפגישה היום, בשערוריה, באסון או בפרידה כואבת ומעליבה, כמו אותה פגישה בבנימינה שהייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתו.

נתקבלתי לעבודה בבנימינה מייד לאחר שסיימתי את חוק לימודי. גם אם לא התכוונתי מלכתחילה אל המושבה הזאת, הנה לא היססתי לקבל את העבודה המוצעת. המקום היה רחוק מן הבית ולשם יצאתי למצוא את עצמאותי.

ירדתי בתחנת הרכבת של בנימינה בצהרי יום. התחנה הייתה מסבירת פנים, נקייה ומוקפת גינת פרחים. מן התחנה פניתי אל המושבה, בוססתי בחול לאורכה של שדרת הדקלים שהייתה ריקה מאדם בשעה חמה זו של הצהריים, ריקה וחגיגית מאד, כאילו דיגלה את כפותיה לכבודי.

שכרתי חדר בבית משפחת מחול. הם היו פרדסנים וכורמים וגם חנות מכולת הייתה להם. את החדר לא הפרישו לי אלא כדי להכניס לביתם מורה מירושלים שתהיה אות ומופת לשתי הבנות, אשר לא כמו הבנים במשפחה נשלחו ללמוד בעיר, וגם הוסעו פעמיים בשבוע לשעורי באלט ולחוגי תיאטרון ופסנתר.

בעלת הבית, הגברת מחול, הייתה אישה מכנסת אורחים וצחקנית. היא הייתה רחבת גרם וזקורת עכוז שעגבותיה האדירות טחנו שכב ורכב בלכתה ודדיה קיפצו מעל כרסה המוצקה. היא ניהלה את משק ביתה ביד רמה ובחשיפת שיניים ענקיות וצוחקות, בצווים ופקודות, ביעילות ובמיומנות.

אני הגעתי לבנימינה בשלהי הקיץ. באותה עת התחוללה באירופה המלחמה הנוראה, אבל אני הייתי שקועה בעינייני, ואף על פי שאחי היה חייל בבריגדה, לא היה דבר שהעיק עלי או דרך את מנוחתי. וגם בני הבית נעו איש במעגלו, והמלחמה המתחוללת אי שם לא הטרידה אותם. לפני בית מחול עמד עץ גואיבות שפירותיו הבשילו, ומתחת לחלוני פרח שיח יסמין. ובערב כשבני הבית התכנסו על המרפסת מפני החום המעיק בבית המואופל, התערבו ריחות העץ והשיח עם רית זיעתם החריפה של הגברים לבית מחול, אשר נחרו בקול רם, פעורי פה ושמוטי ראש לקול הרדיו המספר את חדשות המלחמה.

הייתי מאושרת מאד באותה שנה בבנימינה. סידרתי לי את חדרי כלבבי. רכשתי ספרים ותמונות וכלים כלבבי, יצאתי ובאתי כטוב בעיני, ואיש לא כיהה בי ולא חסם את דרכי. באותו חורף נהגתי לשוטט במורדות הכרמל בכל שעה פנויה, שיכורה מן היופי ומן החופש, אהבתי את האירוסים הלבנים והריחניים שכמוהם לא ראיתי בירושלים, ואת מרבצי הכלניות האדומות והסגולות והלבנות שכיסו את קימורי הגבעות לאלפיהן. חיפשתי את הרקפות בנקיקים, התחבאתי בתוך חומות החרציות שגדלו כארזים לגובה, שכבתי ליד הנחל והקשבתי ללקלוק המים כשומעת שירה אבודה. דרור קורא לי ולא ידעתי שבעה. בלילות הייתי מצטרפת אל החבורה כולה בקפה שטרנברג שעל יד תחנת הרכבת, ורקדנו טנגו ופוקסטרוט לצלילי הגראמופון הגדול, ולא החסרתי מנפשי דבר כל אותו החורף.

אולם יום אחד, בראשית האביב, כשכל הפרדסים פרחו והלילות היו מוארי ירח ומסוערי התרגשות ועצמת הבושם הייתה כמעט ללא נשוא, כשלא ידעתי את נפשי מעוצם השמחה ורגלי נשאוני אל ההר ביום ואל הריקודים בלילה, יום אחד בראשית אותו אביב חזרתי בריצה מן העבודה אל בית מחול ופגשתי את הגברת מחול בשער הבית והיא אמרה: – אבא שלך בא לבקר אותך –

ואומנם. היה לבוש בקפידה, אם כי בלוי כלשהו, פניו היו עגולות והצלקת שעל לחיו אדומה ומכוערת כתמיד. רק עיניו הגדולות־הירוקות היו יפות כמקודם, ובמראהו היה משהו נאה ומעורר כבוד. הוא נשא תיק, מעין ילקוט של בית ספר, והסביר שהוא עובד כגבאי למושב זקנים, ובתוקף תפקידו הוא נוסע על פני הארץ לאסוף תרומות, וכך גם הגיע אלי. הזמנתי אותו להיכנס, אחר כך לקחתי אותו למסעדה של הגברת שטרנברג, הצגתי אותו בפני בעלת המקום שנכנסה איתו לשיחה לבבית, גם האריכה בשיחה ושירתה אותנו לפנים משורת המקובל, ואני הרגשתי נינוחה והחרדה סרה מעלי. הרחוב בבנימינה עוד היה משובש בשלוליות ואבי העדיף לחזור אל בית מחול.

בעלת ביתי החנונה ומכנסת האורחים ערכה לפנינו קפה ועוגות, ואנחנו נתרווחנו בכורסאות שעל המרפסת, מחכים לחדשות של הערב.

מפגש הערב על המרפסת הגדולה נתגלה כבמה נפלאה לאבי. בין הגברים לבית מחול, שריח בנזין מהול בריח הזבל וזיעה, ישב אבי כתפוח בין עצי היער. רוחו הייתה טובה עליו מאוד ואני חששותי נמוגו והלכו. הוא פירש את מהלכי המלחמה ואת סיכוייה בכישרון ובחן. הוא סיפר להם על לונדון שעשה בה כמה שנים (בלי להזכיר את תפקיד הרב שמילא שם באחד מבתי הכנסת) וסיפר על האנגלים, לא עלובי הנפש שנשלחו לארצנו, אלא האצילים שליטי העולם שיושבים בלונדון, וגם על ירושלים סיפר והפליג בשבחה, והטיח את מררתו בהסתדרות העובדים אם כל חטאת, מוצצי דם ומכלי כל חלקה טובה, הם שהרסו את מגרסות החצץ מקור פרנסתו, שהביא מעבר הים כדי לעזור בבניין הארץ. הוא סיפר על בנו העילוי שהתנדב לשרת בבריגדה וכבר הוא קצין ועוד כל הדרגות לפניו והוא ידביר את מלכות הרשעה ויביא שלום על העולם. הוא סיפר להם איך עזב את אירופה הנרקבת והולכת, ואיך מלא רוח נבואה חזה את כל הבאות מראש והיגר לפלשתינה, לחלק זה של האימפריה הבריטית, וגם את ילדיו מילט משם והביאם הנה, ואף על פי שלא חשב שבנו יצטרך להתגייס למלחמה כלשהי (שהרי הוא עצמו סרב לשרת בכל צבא שהוא) הוא מקווה שזו באמת תהיה המלחמה האחרונה. וכשתיגמר המלחמה הזו ובעזרת האל, נסוע ייסע לסונדובה־וישניה ערש ילדותו שתהיה אז בעזרת האל משוחררת וחופשית, וימכור את נחלות אבותיו, בית מבשל השיכר וחלקת היער ואת החנות ואת האסמים (ואולי אפילו ימצא את מטמון הזהב והכסף שהטמין מתחת לעץ האגוז בחצר בנוסו מפני הרוסים) – הוא יעלה את אחיו ואחיותיו ארצה ואת צאצאיהם, ויושיב את כולם כאן, כי הכסף יספיק לכולם, גם לו ולילדיו שיהיו סוף סוף, בזכותו, אמידים וחיים בטוב כל הימים, כאן בארץ הטובה שניתנה לנו ולבנינו לעד.

כל בני משפחת מחול ובנותיה שהצטרפו כדי לשמוע את נפלאות סיפוריו של המגיד הנוסע, פערו פיותיהם ושתקו מוקסמים, ורק גנחו מפעם לפעם כשהסיפור הגיע לגבהים שלא ידעום.

על היצוע שהציעה לו הגברת מחול עלה אבי מרוצה כמנצח. וגם אני נחה דעתי שבעלי הבית שלי ראו אותו במיטבו, לא היה צורך לספר או להתנצל.

*

ואז:

אמא יקרה, חבל שכואבות לך הרגלים, חשבתי להזמין אותך לבוא אלי לימים אחדים. הכרמל יפה עכשיו והיינו יכולות ללכת לטייל. שפע כזה של פרחים לא ראית כבר מזמן. עכשיו יש עדין כלניות מכל הצבעים וודאי היית נהנית לשבת שוב על יד נחל אמיתי.

העבודה בסדר וגם החדר טוב. האם את מקבלת מכתבים מאחי? אני לא קיבלתי ממנו אפילו גלויה מאז שהתגייס.

אגב, אתמול היה פה אבא, הוא בא אחרי הצהרים לרגל עסקיו כשנורר של מושב זקנים. בעלת הבית שלי קיבלה אותו יפה מאד, ובערב ישב עם כולם והקסים אותם עם סיפורים, אולם בבוקר, אולי מפני שהיה נדמה לו שכבר כבש עמדה בקרב בני מחול, פתח פתאום באחד מאותם נאומי התוכחה שלו, ועבר מייד להשמצות נבזיות עליך ועל משפחתך, ואז פשוט גירשתי אותו. נתתי לו כסף וציוויתי עליו ללכת ולא לשוב עוד לעולם. אני הייתי כל כך החלטית שהוא לא פקפק והלך מייד.

אני מקווה שרגלייך יבריאו מהר.

שלך בתך

*

בתי היקרה.

נדהמתי למקרא מכתבך. איך העז לבוא לבקר אותך? ופחות מזה אינני מבינה איך יכולת לגרש אותו. האם לא לימדתי אותך כבוד אב? ולא ריחמת עליו, הלא מיום שהתגרשנו הוא חי חיי כלב.

אני בודדה מאד כאן מיום שעזבת אותי. בירושלים נפתחה ספריה גרמנית, ספריה מצויינת שפתחו העולים מגרמניה, ושם אני פוגשת בני אדם. חבל שבגלל המלחמה לא מגיעים ספרים חדשים.

יש כמה דברים שרציתי שתעשי למעני, גם הפתיליה הכחולה שוב מפחמת.

נשיקות מאמא

*

ועכשיו אני הולכת לפגוש אותו בבית החולים.

אולי כלל לא אכיר אותו, הלא עברו כל כך הרבה שנים. אילו לפחות היה כאן אחי.

*

על מה מדבר אחי עם אבא.

על מה מדבר אחי עם אביו?

האם הוא מזמין אתו למסעדות המפוארות שהוא נוהג לאכול בהן, עם יין כראוי ועם קוניאק וקפה לקינוח? ועל מה הם מדברים? מה נשאר מן היחסים שבלאו הכי לא היו מהודקים וטובים? ואולי נתהוו במשך השנים קשרים שאינני יודעת עליהם דבר. האם הוא משמיץ את אמא בפניו ומספר לה על כל חטאיה המדומים? האם אחי מקשיב לכל דברי הבלע על אמא ועל משפחתה, או אולי הם מדברים פוליטיקה? מפלט מצויין היא הפוליטיקה לאנשים שאינם רוצים לדבר זה עם זה. קל לבקר את שליטי הארץ והעולם ואפילו לבוא לידי הסכמה. וגם אם אין מגיעים לידי הסכמה, אין בזה כל רע.

לא כך היו הדברים כשהיינו ילדים, הלא בגלל ה“חוגים המרכסיסטיים” קם והיה הקרע במשפחה.

*

האם הם מזכירים את השבתות ואת החגים שהיו מסתיימים בפרצי זעם נוראים, מריבות קולניות, כלים מתנפצים ופרצופים חבולים, התמוטטויות של אמא ושיעולים נוראים של אבא ומנוסות שלי אל מפלטים קיימים ומדומים, האם הם נזהרים לגעת במה שכואב?

אילו אחי היה כאן הייתי מזכירה לו:

האם אתה זוכר שלרגל עבודתה של אמא במרפאות של הדסה עקרנו משכונת הבוכרים ועברנו לגור בעיר העתיקה ברובע הערבי סמוך לשער שכם בפנים לחומה, בבית יהודי בודד. בחלקו היה הבית בנוי על קמרונות מצולבים שרחפו מעל הרחוב, בחלק זה של הבית הייתה דירתנו. הדירה כולה כללה חדר אחד ענקי, שהיה מחולק לשלושה קמרונות שיצרו מעין שלושה חדרים בחדר האחד הזה. קיר רוחב אחד היה אטום ואילו בקיר שממול היו קרועים שלושה חלונות שנשקפו אל הרחוב, חלונות מקושתים מעל אדן רחב כמשכב. פלחי הקשת שבראש החלונות היו משובצים בזכוכיות צבעוניות, ובבוקר הייתה השמש מקרינה את צבעיהם תחילה על התקרה ואחר כך על הריצפה. הייתה לבית חצר פנימית שהייתה מוקפת בפחים חלודים שמישהו מדיירי הבית גידל בהם גרניום ורוזמרין.

אמא הדיפה כבר אז ריח של ליזול וארגנטום וכפפות של גומי, והייתה חוזרת עייפה מאד מהתהלך בין המרפאות ואילו אבי עסק במלאכות שלא ידעתי את טיבן. רק פעם אחת ראיתי אותו יושב בפתח בית המשפט וממלא טופס בקשה באנגלית לאיזה ברנש עבדקן.

בבית לא דיברו על פרנסותיו של אבי. כאן נהג אבי בשררה ובהכרת ערך עצמו. חוקר את מעשינו ומחדלינו, מטיף ומוכיח כאחד הנביאים, בעברית וגרמנית ואנגלית. הוא דאג מאד לחינוכו של אחי וחרד שמא יקרא ספרים כגון “איך אספר לבני” אשר ענינו חינוך מיני, וכשמצא את הספר בילקוט בית הספר של אחי, דבר שהעלה את המתח בבית וכמעט הביא לאותה התפוצצות שאירעה זמן מה אחרי כן.

לקראת שבת היה אבי מתכנן טיולים, ומטרתם הייתה להרבות את אהבת ירושלים. כל השבוע היה שוקד על ספרי הדרכה ומפות, בודק מה יהיו המרחקים שיהיה עלינו לעבור, מלקט את קטעי הקריאה מתוך התנך ומתוך ספר האגדה שצריך יהיה להקשיב להם וכשהיה משחק עם אחי שח היה מגלה לו את תכניותיו כשר צבא לפני קרב.

*

בימים ההם הצטרף אחי אל ה“חוגים המרכסיסטיים”, והיה הולך לפגישות שלהם, תחלה פעם בשבוע ועד מהרה הגביר את ביקוריו שם למגינת ליבה של אמי ולזעמו הגואה של אבי. בלילות החורף הייתה אמי מאריכה לשבת על יד השולחן המכוסה בשעוונית פרחונית מעמידה פנים כקוראת לאור העששית המפייחת ומחכה לאחי. משהייתה שומעת את פעימות ריצתו ברחוב הריק, הייתה פורצת אל שער הבית, מסיטה את הבריח ופותחת במפתח אדירים את המנעול כדי לקלוט את הנער אל החצר המסוגרת.

ובבוקרה של שבת אחת לאחר שדחקו בנו למהר ולהתלבש, ואת ארוחת הבוקר הגישו לנו בחיפזון ובלא כל חגיגיות, מפני שנכון לנו טיול לאותו יום, טיול שתוכנן מבעוד השבוע, בעודנו מסובים אל השולחן הודיע אחי שאינו מצטרף אל הטיול, שכן הוא הולך ל“חוגים המרכסיסטיים”.

הייתה שתיקה.

אחר כך הצהיר אבי וקבע: לא יקום ולא יהיה. הטיול הזה, שדובר בו זמן רב, ושהיה ידוע לכל בני הבית כבר מאז שבוע, לא יבוטל בגלל החוגים ההם; ועוד זאת ייאמר – זה כבר אמר לאסור על אחי להסתופף בחברת אותם הכופרים חסרי האל, בולשביקים אנטי ציונים, מופקרים והולכי בטל, מושחתים ומופקרים שכל הרע מהם יצא וסופם עדי אובד. ובזאת הוא אוסר עליו להציג את כף רגלו במה שנקרא “הסניף” וגוזר עליו שלא יבוא בקהלם.

אחי קם מכיסאו אדום מכעס ואמר: אתה לא תאסור עלי שום דבר, אני לא שואל אותך מה לעשות ולאן ללכת. אם ארצה אלך ואם לא ארצה לא אלך.

דממה נוראה.

אבי קם גם הוא וגם אמא קמה ומראיה איום, היא נראתה כאילו ניחת עליה גרזן, ואבי נראה כמי שיש בידו גרזן להנחיתו. אני נסוגותי מפני הסערה וברחתי אל בין פחי הגרניום, השתופפתי לבל יראוני ופתחתי בהשבעות כנגד הזוועה שהתחוללה בפנים. כל מיני השבעות משונות שמצאתי בספרי התפילה שלא הבנתי את פשרם אבל קיוויתי שיועילו.

בפנים נמשכו זעקות ההתקפה וקריאות המלחמה ואנחות ההתגוננות ויללות האימה של אמי, ושיעולים נוראים ושיהוקים קורעי מעיים, ושאגות דברי התוכחה והנבואה של אבי וצלילים עמומים של חבטות שגברו על הצעקות.

ואחר כך היה שקט.

לבסוף פרץ אחי מן הדלת, מראהו מבהיל, אדום ונפוח, הוא צעק לעברי “אידיוטית” ונעלם בשער הבית אל תוך הרחוב הערבי.

אחריו יצאה אמי והסתגרה בצריף המטבחון שהיה דבוק אל חדרנו, וקולה לא נשמע.

זמן רב אחר כך, כשנכנסתי בזהירות בדלת, ראיתי את אבי צועד בחדר הלוך ושוב, נובח שיעולים נבובים וכח ויורק אל תוך ממחטה ובוחן בקפידה את פליטת גרונו.

אחרי הדברים האלה נפרדנו, ואבי עקר לדירה אחרת בשכונת סנהדריה, ושוב נותרנו שלושה יחדיו.

יצאתי אל רחוב יפו ופניתי אל בניין העמודים. ירושלים נראתה עכורה, ואל הסטיו של בניין העמודים פרצה, במשבים פתאומיים, רוח מקפיאת אצבעות. נצמדתי אל קירות הבית ואל פתחי חנויותיו, נזהרת שלא לאבד את שיווי המשקל ונלחמת בשולי שמלתי המתפרעת.

עברתי על פני הבניין הפינתי ופניתי אל רחוב שטראוס (תחנת האוטובוס מס 12 מעוררת ריגושים. אולי אצליח לקצר את הביקור בבית החולים ואוכל לפחות לנסוע לבית הכרם?), עברתי את הקזוארינות הראשונות, ונשאתי את עיני אל הברושים האדירים שהרוח פרעה בשערותיהם וביקשה להכניעם. הסתכלתי באורנים עתיקי הימים והאהובים אשר השתוללו ברוח גבוה מעל הרחוב. הלכתי לאורך החומה הנמוכה ובאתי לפני שער בית החולים. שלושה שערי נחושת לבית החולים, עשויים מעשה חושב תבליטים של שבטי ישראל מלווים בכתובות נרגשות.

ושני זוגות של עמודי אבן נושאים שלושה קמרונים, כביכול כניסה להיכל. רק שער אחד פתוח וריח עז של חומרי חיטוי פורץ ממנו אל הרחוב.

עליתי במדרגות, רציתי לעבור על פני איש שישב בראשן.

–כן – אמר האיש. –

האם אתה מודיעין– שאלתי.

– כן –

– האם מאושפז כאן חולה בשם רוזן?

– ומי את אם אפשר לשאול? – אמר האיש וקולו מדאיג.

אמרתי לו את שמי ואת קירבתי אל החולה.

פניו לבשו בוז וסלידה. (מה הדבר הזה, האם הוא מכיר את אבי אישית? האם הוא חבר שלו? או שמא ה“מקרה רוזן” ידוע כאן כל כך עד שגם השוער?) מה ידוע לו על אבי ומה ידוע לו עלי? האם סיפר לו איזה מין מפלצת אני? ואולי נדבר עם אחי וכלל לא יתנו לי להיכנס? האם אחי כאן? ואולי אסוב לי ואלך? אולי הוא יודע שאני ביקשתי לי יום חופש, יום מיוחל ואבוד בירושלים? מה הוא יודע האיש הזה שיושב בראש המדרגות וחוסם את הכניסה? במה הוא מאשים אותי? (לי יש שעון שצריך לתת לתיקון בירושלים) מה יקרה עכשיו?

ואיפה אחיך? – שאל הזועף נשען אחורנית ומביט בי.

הסברתי לו שאחי הודיעני על מחלתו של אבי לפני שבוע אבל לא פרט מה מחלתו, ומאחר שאני מטופלת בילדים התפניתי רק עכשיו לבוא ולבקר. אלא שמאז אותה הודעה לא ראיתי את אחי ולא שמעתי ממנו, שכן אחי איש עסוק מאד, ואין לו פנאי כלל, וגם אני לא יכולתי לבוא מוקדם יותר ולמה אינו אומר לי אם אבי אמנם מאושפז בבית החולים הזה, או אולי היה מאושפז בביקור חולים ואולי לא היו הדברים מעולם.

– ודאי שהוא מאושפז – שאג האיש ובפניו בוז לשטף צדקנותי– גבותיו הצטמצמו בשורש אפו לקו אופקי שחור, ובמצחו נחרשה תעלה עמוקה ניצבת לו. ודאי שהוא מאושפז והוא חולה מאד מאד – גילגל עלי את רעמי זעמו – אלו יומיים שאנחנו מחפשים להתקשר עם אחיך ואיננו מצליחים. עסוק? עסוק!

הסברתי לשופטי שלא ידעתי את חומרת המחלה, שבאתי במקרה כדי לראות מה נשמע ולא הייתה כל דאגה בליבי. איך אספר לו את האמת. אולי הוא יודע שנפשי יוצאת אל יום החופש האבוד? הלא אני מוכנה לחזור לקריית ענבים בזה הרגע ממש, איך אספר לו את האמת? הלא אילו הייתה סיבה לדאגה מישהו היה טורח להודיע לי על כך, האם לא כן?! ומה בעצם מחלתו של אבי – שאלתי בהיסוס.

– מה היא מחלתו? – נזף בי האיש וקולו מרשיע ולועג.

(אין ספק שהוא ידיד של אבי, אולי הם מתפללים בבית כנסת אחד? ואולי אם אינני טועה עבד אבי כאן בבית החולים הזה כשוער? מנין לוקח האיש הזה את הזכות לדבר אלי כך!)

– הוא חולה מאד מאד – חזר ואמר ולא פירש, ואחר כך, אולי כדי לרכך את לבי, אולי מתוך אהבה או דאגה למאושפז רוזן, ואולי מהתפעלות מאישיותו של אבי הוסיף וקולו מקונו ומתנגן:– איזה איש, איזה איש!

כשהרגיש שהוא חולה יצא מביתו והלך ברגל לבית החולים, כל הדרך משכונת סנהדריה הלך ברגל עד פה, איש חולה, גיבור כזה, ברגל בא, מסנהדריה בא ברגל, את מבינה מה זה גיבור? את מבינה? בא ברגל עד הנה, עלה במדרגות ורק כשראה אותי נפל והתמוטט, פה, ממש לרגלי, פה, כל כך חולה, כל כך חולה, ואנחנו לא מצליחים למצוא את הבן, לא מצליחים למצוא את בנו –

שאלתי לאיזה צורך הם מבקשים את אחי.–

צריך – צריך – לחש והוסיף – המצב לא טוב, צריך להודיע למשפחה ואין!! – יש בן ויש בת ואין! אין אף אחד אין למי להודיע! שוכב יהודי כל כך חולה ואין למי להודיע!

הנה באתי – הסברתי לו.

– הנה באתי – לגלג האיש, אבל איפה הבן? מטלפנים, שולחים מברקים גם לבית וגם לעבודה, משאירים הודעות והוא לא מתקשר ולא בא. לא חשוב? חשוב חשוב!!

לבסוף ניאות וכיוון אותי אל מקום משכבו של אבי.

עליתי קומה נוספת. לובן של מוות וריח תרופות והסקה.

רציתי לברוח.

התייצבתי לפני אחות המחלקה אשר בחנה אותי בסקרנות. האם גם היא יודעת? האם החולה רוזן היה לשיחת היום בבית החולים? היא כוונה אותי אל החדר השני משמאל, המיטה השנייה מימין.

הלובן הבוהק בחדר מחק לרגע את הפרטים בחדר הלבן. במיטה השנייה מימין הייתה מוטלת דמות. פתאום הכרתי בכפות הידיים השמוטות על הסדין הלבן את כפות ידי שלי. אחר כך ראיתי את הצפורניים שנראו צומחות במבולבל בראשי האצבעות הלא נכונות, והכרתי את אבי.

על כרים מוגבהים נשען ראש, פלומה אפורה הייתה דבוקה לו אל הצדעים, ובסדק שנותר בין העפעפיים השמוטים, הבלתי נשלטים, נשקף רמז לגלגל כחול אפור ולאישון אפל, חלול, ריק, שהעולם חדל להשתקף בו ושלא ראה ולא כלום. לצד זיפי הזקן האפור שכיסו את הלחיים הנפולות רבצה הצלקת כזוחל מרבה רגלים, חסרת צבע ומדולדלת. ומתוך הפה בעבעה לה בועה, מתנפחת ומצטמקת חליפות בקצב משובש ולא נכון, אפורה ומזוהמת ועם זאת קולטת את קרני האור ושוברת אותן בכל צבעי הקשת.

גחנתי אליו ואמרתי – אבא!

אבל הוא לא הגיב.

קרבתי את פי אל אזנו ואמרתי בקול רם – אבא!

אבל הוא לא זע.

משהו חצץ בינינו, משהו לא עביר. אני חזרתי וניסיתי וצעקתי אל אזנו – אבא אבא אתה שומע? זו אני בתך, אבא!

לשוני לא הייתה מורגלת במילה הזאת, שנים רבות לא נשאתי אותה על שפתי ולא הפניתי אותה אל האיש הזה המוטל כאן אטום ומנותק – האיש הזה הוא אבא שלי! ישבתי על כיסא ליד המיטה והסתכלתי בו. הבועה התנפחה לשלפוחית גדולה וחזרה והצטמקה לטיפה סרוחה, בלא סדר, מופעלת על ידי מכשיר פגום, על ידי קוצב שאבד לו הקצב. צבעי הקשת נדלקו וכבו בה חליפות עם כל שאיפה פתאומית, שבאה כאילו נתרוקן החלל בתוך חזהו והיה לריקנות שלמה שסחפה אליה את אוויר כל החדר בשריקת סופה ואחר כך, בלא כל אזהרה, החל אוויר זה נפלט ומנפח את הבועה בריטוטים חסרי כוח.

בארון הלילה היה סידור תפילה ומערכת שיניים תותבות.

מישהו ניגש אלי ואמר: – מסכן, ירחם עליו השם –

– ממתי הוא כך? – שאלתי

– מאתמול –

– ומה עושים לו?

– לא עושים לו שום דבר, את הבת שלו, גברת?

– כן –

– אולי תעשי טובה, יש לי שישה ילדים בבית, אולי תתני לי את הנעלים שלו? –

הבועה, היא הייתה מרתקת, ישבתי והשויתי את קצב השעון לקצב השלפוחית המתנפחת והמצטמקת. בדקתי מנין בא האור הנשבר בה. אחר כך הקפתי את המיטה, גחנתי מעל לאזנו וצעקתי: אבא, זו הבת שלך!

צמרמורת עברה בגופו, ונהמה משונה נפלטה מזווית אחת של פיו, העיניים נפערו ובתוך הגלגלים הכחולים־מימיים נפערו אישונים גדולים, בוהים נכחם, עוורים. כפפתי עצמי מעליו, ניגבתי את הבועה המתועבת וחזרתי וצעקתי: זו הבת שלך!!

יצאתי מן החדר וישבתי על ספסל.

במסדרון התנהלה תנועה יעילה. בלבן וחרש צעדו האחיות, הובילו עגלות עם תרופות, וחזרו עם מגשים וצלוחיות ריקות, הסיעו קנקנים עם משקאות וכוסות שצלצלו בקולות קטנים. הובילו סירים. רופאים הלכו בחבורה. האורלוגין העגול צלצל נכון.

שאלתי את האחות הראשית מה מצבו של אבי והיא ענתה לי ששעותיו ספורות.

משחזרתי לחדר ראיתי שבועה חדשה נתהוותה על שפתיו המשותקות. עיניו היו פעורות מביטות למקום אחר. רופאים נכנסו לחדר ואני נתבקשתי לצאת.

נשענתי אל הקיר במסדרון אטומה וריקה. דרך האשנבים שבגֹבה הקיר ראיתי שהשמים קדרו. העננים שרבצו בבוקר בשיפולי האופק הגיעו אפלים ועבים לירושלים. למה אני מחכה?

מעבר לקיר ניגרים והולכים חייו של אבי, לבדו, שמוט במיטה השנייה מימין. מישהו ניגש אלי ושאל אותי אם אינני יכולה להתקשר עם אחי ולהזעיק אותו. הסברתי שאם בית החולים לא הצליח, ודאי שלא אצליח גם אני, שכן אחי הוא איש עסוק מאד, נע בדרכים, וקשה למצוא אותו.

ירדה אפלולית. חזרתי אל החדר וישבתי על יד מיטתו של אבי. צפצופי הנשימה והנשיפה מפיו המעוות נשמעו עכשיו דקים ורחוקים, משובשי קצב כמקודם, ואישוניו בהו אל תוך ריק לא ידוע.

בחלונות נראתה תמונת היום שונה מאד מזאת שהייתה בבוקר, הברושים נטו על צידם בתוך כהות מאיימת, עוד מעט ירד גשם.

אולי אני צריכה לעשות משהו? האמנם אין דבר שכדאי לעשותו? בשכבר הימים שכב בבית חולים צבאי ואכל את מזונם של כל הגוססים וגם את של אלו שכבר מתו, ובלבד שיוותר בחיים. ניגבתי את פיו וראיתי בועה חדשה שתפחה בין שפתיו הגוועות.

פתאום נעשתה המשאבה הפגומה עצבנית יותר והגוף המשותק חסר מנוחה, הפנים האפירו והאישונים נעו בפראות בתוך העיניים הפעורות. אולי הוא רוצה משהו: האם יש מישהו שמבין מה הוא רוצה? אולי הוא רוצה לומר משהו? גחנתי לשמוע ולא היה שם אלא גירגור חנוק. רצתי החוצה וקראתי לאחות. היא ליוותה אותי בריצה, הביאה פרגוד ומיסכה את המיטה. הגברים מן המיטות האחרות התרוממו, מהם שיכלו לרדת גררו עצמם אלי, נדו לי גם לו וביקשו את הבגדים ואת הנעליים.

נשארתי בתוך הפרגוד. נשימות פיהוק ונשיפות נביחה מייבבת הסתננו מתוך מנגנון הרוס. לא היה שם קרב וגם מלחמה לא הייתה שם, גם לא פחד ולא כניעה, גם רצון לא היה בו עוד. רק פעימה חסרת מסגרת, בראשיתית, של תוהו.

ואולי אני טועה והוא יודע שאני כאן על ידו? האם הוא רוצה שאהיה על ידו? האם הוא יודע שהוא גווע? אולי היה רוצה להלחם ולא נותר בו הכוח? הלא תאב חיים היה, וכדי להוכיח את גבורתו הגיע לבית החולים ברגל עד שהתמוטט לרגלי חברו!

איפה אחי? מדוע אני? לא נכון שאני! לא כך צריך להיות. ליד מיטת שכיב המרע לא אני, איפה אחי?

השעה שתים עשרה. בחוץ יורד גשם. העצים נטרפים ברוח חושבים להישבר. כאן בחדר מוסק וחם, אך מה מנו יהלוך ההולך למות.

הגברים שמעבר לפרגוד השתתקו בציפיה, אילו העזתי הייתי בורחת. אלא שבראש המדרגות יושב השומר שאצטרך להתייצב לפניו ולהסביר, למה אני בורחת.

אין לי ברירה, אני מוכרחה לשבת למראשותיו של הגוסס. אף על פי שאין בכוחי להושיע, שאין עמי נחמה, שלא הבאתי אתי ולא כלום, שביקשתי לי יום חופש והוטלתי אל בין הפרגוד והמיטה, להיות עדה ככלות חייו של אבי, וידי ריקות מעזרה, ואין לי עצה, ואינני יכולה להשפיע או לתקן דבר לעולם.

הגשם מכה בחלונות במטחי זעם.

*

מעבר לפרגוד חילקו אוכל ודיברו בקולות חילוניים. מישהו הציץ אלי ולא אמר דבר, חילקו תרופות ואספו את הכלים.

אחר כך נעצר הזמן והייתה דממה.

בשעה אחת ורבע החל להידחק מתוך הפער שבין השפתיים המשותקות זרזיף של בועות וריר, שהלך והפך לקילוח, ניגר מתוך הפה ומן האף על הלחי, מעל לצלקת אל תוך מחשוף הכתונת, נספג בסדין והיווה כתם מתפשט וגדל.

פרצתי אל דלפק האחות, אחיות ורופאים באו בהולים, רצו רצה ושוב, הרחיקו אותי אל הספסל ואמרו לי לשבת.

בעשרים דקות לפני שתים ניגש אלי מישהו ואמר: מצטער, הוא נפטר.

רציתי למצוא את השוער שבראש המדרגות, אולם המשמרות התחלפו ואיש אחר ישב שם. סיפרתי לו מה קרה והוא ניחם אותי בין יתר אבלי ציון וירושלים. שאלתי אותו מה עלי לעשות עכשיו והוא הפנה אותי אל מזכירות בית החולים. מזכירות בית החולים הייתה ממוקמת בקומת הקרקע, בקצהו של אולם המתנה רחב ידיים. היקשתי בדלת. כתבנית הייתה עסוקה במכונתה. היא אמרה לי לחכות. הגשם התיז יריקות בוץ אל הזגוגיות. המשרד היה מפוטם ברהיטים עתיקים ואפל.

הייתה שתיקה ממושכת מלווה בתקתוקי המכונה.

לבסוף נכנס איש הדור זקן ופנה אלי: – כן?!

הצגתי את עצמי ואת סיפורי ושאלתי מה עלי לעשות.

– אביך עליו השלום – אמר – נתן לנו את כתובתו של אחיך, ייבדל לחיים ארוכים, את כתובתך, להגיד את האמת לא נתן לנו כלל, ואנחנו איננו מצליחים אתו קשר, אולי את יכולה להתקשר אתו?

חזרתי והסברתי לאיש הזה מה שהסברתי כבר לאיש שעל המדרגות ולרופאים ולאחיות ולכל מי שביקש לדעת היכן אפשר למצוא את אחי. ואז אמר המזכיר שהקבורה לפי מנהג ירושלים צריכה להתקיים ביום הפטירה מבעוד יום בטרם שקיעה. ועל כן מוטב שאלך ואדאג לכל הסידורים המקובלים, כדי שהמנהג לא יופר חלילה ולא נחטא בבזיון המת. ועד שתיכתב תעודת הפטירה מוטב שאלך למשרדי ה“חברה קדישא”כדי לטפל בסידרי הלוויה.

בחוץ קצף החורף בכל עצמתו. משכתי את מצנפת המעיל מעל לראשי והלכתי נטויה קדימה מפני הרוח. נדחפתי אל מתחת הסטיו של בניין העמודים, ונשאפתי בריצה אל כיכר ציון בעל כרחי. שם פניתי ומצאתי מחסה ברחוב חבצלת שבו שכנו משרדי “חברה קדישא” בבית שירד מגדולתו.

רצתי במעלה מדרגות השיש בלי להחזיק במעקה המפואר מעשה סורג אל קומת ה“חברה קדישא”. החדרים המלכותיים חולקו לתאים במחיצות דיקט, וכונניות עמוסות תיקים תחמו כוכים כוכים, ובכל כוך ותא ישב לבדו, מאחורי שולחן כתיבה, כוס תה לפניו ותנור נפט לרגליו, אדם שזקנו הפריע לו בכתיבה. איש מהם לא נשא אלי את עיניו ולא שאל אותי דבר. מחסרון שלטים לא מצאתי את דרכי והתחלתי לשאול את הלבלרים לאן עלי ללכת. נעניתי במנודי ראש לא מובנים. לבסוף הגעתי אל אחד הכוכים שישב בו אדם ועל שולחנו היה שלט “מודיעין”. איש המודיעין שלח אותי אל מספר 17.

– אבי נפטר ואני צריכה לקבור אותו לפני שקיעת השמש. מה עלי לעשות?

– לפנות למספר 12.

וכשחזרתי על אותו המשפט לפני מס' 12 אמר: את מירושלים? ועל תשובתי ענה – מס' 27.

מס' 27 הניד בראשו לשמע סיפורי ואמר: – תעודת זהות יש?

תעודת הזהות של אבי, מה יש פשוט מזה? בת, מן הראוי שתדע איפה תעודת הזהות של אביה, וגם מקובל שכך, אבל אני לא ידעתי. ומנין תימצא לי? אולי נשארה בכליו בבית החולים? האם חילקו שכניו לחדר את בגדיו ואת הנעלים? ומה אם זרקו את התעודה לפח האשפה?

אני מבקשת לדבר עם המנהל, אמרתי.

הגעתי אל חדרו של המנהל, שהיה מפואר, שלא חולק לתאים, מן התיקרה המקושטת בתבליטי סטוקו השתלשלה נברשת בוהקת של נחושת, תנור חשמלי גדול חימם את החדר, הרצפות הצבעוניות נראו כשטיח, שולחן מהגוני כבד עמד באלכסון לפני אחד החלונות, שדרכו ראיתי את הגשם נשפך בזרמים אכזריים מן האפלה שלמעלה. הייתי רטובה מאד ורציתי להתחמם על יד התנור, אבל האיש הנכבד שישב בכורסא גבוהה מאחורי השולחן פנה ואמר – כן?

אבי נפטר ואין בידי תעודת הזהות שלו ואינני יודעת היכן אמצאנה. אינני תושבת ירושלים ואחי הוא המוציא והמביא בבית אבא. נסיתי להתקשר עם אחי וגם בית החולים ניסה ולא הצלחנו. אחי הוא איש עסוק ונמצא הרבה בדרכים ואין אפשרות למצוא אותו היום. אולי יתיר כבודו לקיים את הקבורה היום, ובתום ימי השבעה, יבוא אחי ויביא את התעודה כנדרש? הנה כתובתי והנה כתובתו של אחי, וחלילה לנו להתעלם מחובותינו, אך הנה מזג האוויר קשה כל כך, ואת אבא צריך לקבור לפני רדת היום, והשעה כבר שתים וארבעים, אולי יתחשב הפעם ויעתר לבקשתי?

– אי אפשר – אמר היהודי המהודר.

– איך זה?

– אי אפשר – חזר ואמר. – הלא יכול היה שלא אבוא היום כלל לירושלים, הלא יכול היה…

האיש אמר שאחכה, יצא, וכשחזר שלח אותי בחזרה אל מס' 27.

*

הפקיד בכוך שאל: איזה קבורה את רוצה לתת לאביך?

החרשתי.

ואז אמרתי: במזג האוויר הזה?

האיש רשם מה שרשם ואמר לי לחזור מהר ככל האפשר עם תעודת הזהות. גבה את סכום הכסף הנדרש ופטר אותי לדרכי.

ושוב נלחמתי במיתרי הגשם שהיו מכשול בדרכי, נהדפתי לתוך בית החולים נוטפת מים. תעודת הזהות לא הופקדה במשרד, המזכיר לא ידע איפה אוכל למצוא אותה. ביקשתי שיפשפשו בבגדי הנפטר, אבל גם שם לא נמצאה התעודה. לקחתי את תעודת הפטירה, שאלתי לכתובתו של אבי לתמהון לב הפקידה ורצתי אל תחנת מוניות, ציוויתי על הנהג להביא אותי אל בית הדאר ולחכות לי, שם טילפנתי אל חמותו של אחי ואמרתי: – אבא מת, צריך לקבור אותו לפני שקיעת השמש, מצאי אותו!!

ואז נסעתי לשכונת סנהדריה לפי הכתובת שבידי.

אל הקומה השנייה שבה הייתה אמורה להיות דירתו של אבי עליתי בגרם מעלות המוצמד אל הבית מבחוץ. המדרגות הובילו אל מרפסת מקורה בפחים אשר חלק ממנה הופרש למבנה כמעין צריף ששימש כנראה למטבח. מן המטבח הזה יצאה אלי אשה עטופה בשביס, מן החרדים.

שאלתי על דירתו של אבי. הצגתי את עצמי וסיפרתי מה אירע. האשה ספקה כף וקוננה בקול, מייללת והולכת – איזה איש, איזה איש, ומייד אחר כך – ואיפה הבן? לבסוף נמלכה ונתנה לי להיכנס בדלת הברזל הצבועה ירוק חיוור והמחולקת למעויינים שבתוך כל אחד פרח נחושת, דלת כבדה וחורקת שהוליכה למסדרון צר ובו דלתות משני עבריו וכוונה אותי אל חדרו, מקוננת ומיללת ומתיפחת בקול, מקנחת את אפה בסינור ופוכרת את אצבעותיה האדומות מקור.

ישבתי על כיסא ושתקתי.

משנוכחה שאינני נוטה לשיחה הניחה אותי לנפשי.

זה הכיסא מן העיר העתיקה – צוח משהו בתוכי, זה הכיסא שנלקח עם יתר המיטלטלין ביום שעקר מן הבית ועזב אותו. הוא שכר חמר, שחמורו היה רתום למעין תיבה רעועה על גלגלים, ועליה העמיס את הכיסא הזה, כיסא עשוי גלילי עץ מכופפים לקשתות והמושב והמשענת עשויים מקלעת קש. גם המזוודה הזו המונחת על הארון (לא מכירה את הארון) הייתה שלנו ושימשה אותו בנסיעה ללונדון. והשרפרף החום הזה. אמא הייתה צובעת אותו לפני כל חג ביד לא מיומנת וטיפות צבע שנקרשו באמצע הנזילה עדין הן כאן כמו יבלות. והמיטה, זו מיטת הברזל שלי אותה העמיסו עם המזרון מעל לכל המיטלטלין. זו המיטה, היא ממש, אפילו השמיכה עודנה כאן ולא הוחלפה. איזה עוני. המיטה הזו נרכשה בשבילי לאחר שאבא חזר מאנגליה כדי לגמול אותי משינה לצד אמא במיטה הזוגית. אבי רכש את המיטה בחנות בשוק הפשפשים ואמי קיבלה אותה בחשד ובזעף. תחילה “שרפה” אותה כדי להבטיח שאינה רוחשת פשפשים, אחר כך לקחה את המזרון, שטחה אותו לשבוע בשמש ולבסוף מרחה אותו בנפט בטענה שלנפט יש ריח של ניקיון. וכך התהלכתי כל הימים מדיפה ריח של נפט, מנסה להתפתות שנפט הוא ריח הנקיון. כשעקרנו לעיר העתיקה הציבו את המיטה הזו לרגלי המיטה הזוגית, ליד קיר הרוחב האטום, רחוק מן החלונות. שנאתי לישון לבדי במיטה ההיא, אפופה ריח נפט, הרגשתי מנודה ומגורשת, כתמי האור של פנס הרחוב היו מציירים סיפורי בלהות על התקרה, וחריקות הספה שאחי ישן עליה בחלק אחר של החדר היו מעבירות בי צמרמורת. כל קולות הלילה היו מפחידים, מן המיטה הזוגית עלו קולות לחישה והתגוששות פראיים, אמי נגזלה ממני ואני נשלחתי להיות טרף לכל יצורי הלילה המבעיתים, אלה העטים עלי ממגדלי הכנסיות המצלצלים בכל רבע שעה, גחים מתוך הארונות שבקיר, מציצים מבעד החלונות הצבעוניים, אני שומעת את צעדיהם בין כיפות העיר העתיקה וקמרוניה, בסמטאות שעל יד הבית בוויה דה לה רוזה, פורצים אל הבית עם החוגגים ב“נבי מוסה” המשתוללים ברחוב מתגנבים מכל עבר – הו אלוהים אדירים! כשלא יכולתי עוד הייתי מתגנבת לצידה של אמי, מחבקת אותה, נתקלת בידיים אחרות וזוכה לגירוש מחפיר בחזרה אל חיק הנפט. לבסוף הייתי נרדמת תוך בכי חנוק כי לא הותר לי לבכות בקול.

כמה רווח לי כשהמיטה הזו הוצאה מן הבית והוסעה לאשר הוסעה על אותה תיבה רתומה לחמור. אחריה יצא מן הבית גם אבי, ואני חזרתי למיטה הכפולה לצידה של אמא. וגם כשעקרנו, השלושה, לבית הכרם, עוד עמדה המיטה הכפולה בחדר, ואני ישנתי בה לצידה של אמא. עד שיום אחד, בחופש הגדול, כשנשארתי לבדי בדירת המרתף שלנו, עבר ברחוב קונה חפצים משומשים ואני הזמנתי אותו, התמקחתי אתו ומכרתי לו את המיטה הזוגית, בעלת הדפנות המהודרות וגולות הנחושת הממורקות עד ברק. וכשניתק הדיבר מפיה של אמא שחזרה לקראת הצהריים מעבודתה, נתתי לה את דמי המכירה והמלצתי לרכוש שתי ספות שעליהן אמנם ישנו מאז. באותו יום הוצאתי את אבי מן הבית לצמיתות, לקול קטרוגה של אמא על החוצפה ועל עזות המצח.