רקע
אדם ברוך
דוד אבידן: זה לא קרה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; תשס"ה 2004
דוד אבידן.png

דוד אבידן, 1982. צילום גדי דגון


הבוקר הלח יתפחם. גבריאל מוקד הזמין את הטלוויזיה לראות את דוד אבידן מת. אבידן לא חשב למות מוטל על גבו, מתנפח, פיו פעור. אבידן לא התפחם כבוקר לח, באחת. הוא נחלש ונחלש, התנוון והתנוון, גסס וגסס. אבידן חשב להימוג בנצח כפסקול התבונה, ואם לא כך, אזי כחנוך המקראי, שלא מת אלא נלקח על ידי הבורא. נלקח אליו, לחוגו הפנימי.


סעד או פלילים. מצלמת הטלוויזיה עקבה אחרי הוצאת הגופה מהדירה (רחוב שמשון 11, ת"א). אם לא “דוד אבידן”, היה זה צילום של כרוניקת סעד או פלילים: נתגלתה גופת גבר יהודי בן 61. הידיעה שזהו דוד אבידן העבירה את הדבר מכרוניקת הסעד או הפלילים ל“סנסציה תל אביבית”. דוד אבידן: 1934–1995.


אבידן שיבוא. בשנת 1954 הופיע ספרו הראשון של אבידן: “ברזים ערופי שפתיים” (הוצאת “ארד”, תל אביב), והיה זה ראש השנה למודרניזם השירי המקומי. כעבור כשנה ראו אור “עכשיו ובימים אחרים” של יהודה עמיחי, ו“שירים ראשונים” של נתן זך. ל“ברזים” של אבידן לא נמצא מו“ל. אז מה זה “ארד”? ראשי תיבות: “אבידן, ראה דוד”. עיצוב הספר מקסים. אין בו קרדיט למעצב: אבידן סיפר שיואב בראל עיצב את הספר. ברשותי אחד העותקים המקוריים, ומסומנים בו שורות ובתים שניכרת בהם השפעת אלתרמן, פן, שלונסקי. מי סימן את השורות והבתים. הרי הייתי רק בן 15 כשקראתי לראשונה את הספר. באותה תקופה, ראשית שנות ה־50', יחיאל שמי הוריד לראשונה את הפסל מהכן (המקודש) והניח אותו על הרצפה, על האדמה. והעניק אותה חשיבות לכל רכיבי הפסל. לא עוד “גב” בלתי נראה. לא עוד “חזית חשובה”. מודרניזם קיצוני: פיסול חילוני. את “ברזים” פותח השיר “הרחובות ממריאים לאט”, והשיר “תקרית” סוגר את הספר, שכבר כלל בתוכו את יסודות הפואטיקה, הניב והחיתוך של אבידן שיבוא אבידן שבא מעט התעמר ב”ברזים", כמו התעלם משירים אחדים שבו, בגר (השתחרר) מהם. הנה מתור השיר הפותח: “הרחוב היפה־היפה ייעצר לבסוף בדרכו./ השלווה, אטומה וקשה, תיחתך כמו חלה לאורכו./ והבוקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו”. או: “לכן הירח בכלל לא ירה./ לכן הקונצרט כן נוגן, כשורה./ לכן כן קוים פה טקס־קבורה” (מתוך “בלדה מודרנית”).


כמו אחמאטובה ומודיליאני. הפגישה הראשונה הממשית שלי עם אבידן היתה בניו יורק, שנות ה־ 70'. מלגה, או מעין מלגה, או הבטחת מלגה, או מיקדמה על חשבון מלגה, הביאו אותו לניו יורק, לארצות הברית, בשביל, בין השאר, לראיין יוצרים (אוונגארדיים). הראיונות היו אמורים להידפס בספר, ואבידן היה אמור (על פי תנאי המלגה?) להופיע בסדרת הרצאות על ספר הראיונות. אבידן: “כסף טוב, ביד”. אבידן החשיב עצמו סייר מעולה, כמעט נדיר, במפת המלגות העולמית. גם 20 שנה לאחר מכן, בתל אביב, בערוב ימיו, אבידן, אביון וחולה, חיכה למלגה ענקית, קוסמית, שתגאל אותו מכל הקשיים, לעולמים. מלגה מטעם ארגונים ופרטים אדירי כוח, שיחברו יחד לשלם לו כגמולו על הטוב שהעניק לעולם בשירתו, בנוכחותו. אני יודע את זה ממנו. במשך השנים שמעתי ממנו לא מעט דברים מופלגים, עתירי דמיון, וחלקם מאוד מחשיד, מתעתע, מעציב. אבידן סיפר על שיחות עם אישים פוליטיים כאילו היו בעוצמת השיחה של סטאלין עם פסטרנק (על מאסר מנדלשטאם). או על אמן המבקש לצייר את דיוקנו, כאילו עתיד הדיוקן הזה לפעול בתוך זיכרונה של התרבות כציור דיוקן אחמאטובה מאת מודיליאני. המלגה התמהמהה. אבידן כבר לא דיבר באותה חירות גדולה. נתן זך אמר לי שאבידן הולך ונגמר, ואבידן הגיע אלי בשביל לארגן עבודה שתכניס כסף ממשי, בבת אחת, נאמר במשך חצי שנה. היו חובות לבנקים. בשכר הסופרים שלו מכתיבת מאמרים ופרסום שירים, לא היה די.


בוז ניתן למישוש. אבידן הגיע לביתי, ב־94', במגפי מכבי אש ובמעיל ניילון צבעוני. כשראיתי את המגפיים, נזכרתי בישעיה ברלין מביא מגפיים לפאסטרנק (“רשמים אישיים” / עם עובד). זו רוסיה של סטאלין ופאסטרנק מתחלחל מהמגפיים, מעצם הרעיון שישעיה ברלין מביא לו מגפיים (מתנת דודתו הלונדונית של פאסטרנק). לאבידן היה בראש את פאסטרנק, אחמאטובה, מאייקובסקי, וכן את ייבטושנקו, את המשוררים הרוסים, את גדולתם הפנימית, את תפארתם הציבורית, ואת מה שבין הפנימי לציבורי. אבידן ניסה לבנות את עצמו כאן, בתל אביב, על פי הדגם המשוער הרוסי הזה, לבנות “אגרוף של גדולה”, ומתל אביב להגיח לעולם הרחב. אבל אבידן טעה בכל הקשור ל“תנאי הארץ ותושביה” (מושג משפטי שהוא גם מושג נפשי, מושג משפטי־נפשי). אבידן לא הבין את המערכות הישראליות. לא את המערכת האזרחית, ולא את התרבותית, ולא את מנגנוניהן, ולא את המערכת האזרחית־תרבותית. אבידן חשב שאנשים, החשים בבוזו להם, בוז ניתן למישוש, והחשים במרחק הקבוע והעקבי בינו ל“עניינם”, יעלו אותו על נס, כולל “דחיית הרגש” שלו, כולל “דחיית הגמגום”, כולל “הזולת כחומר גלם”, יעלו אותו על נס כייבטושנקו ישראלי. יעלו אותו על נס בזכות האינדיווידואליות שלו. בזכות סדר היום הפרטי שלו. בזכות תנועתו בין האמנויות (שירה, קולנוע, תיאטרון). בזכות עצם החילוניות שלו. אחזור לכך בהמשך. והוא טעה בהבנת המערכת הפוליטית. כן, לדעתי, אבידן ביסודו היה תמים. אלטר־אגו? הוא היה אלטר־אגו של עצמו. עד כדי כך. אבידן טעה לחשוב שהנה עוד רגע, המערכות האלה יציבו אותו מעצמן על כן, נישא, בשל שירתו, בשל עצם ההצעה המודרניסטית שלו, בשל עצם השפה. אותו כשלעצמו, מעבר לכל ויכוח. כאילו היה שווה ערך, נגיד, למכון וייצמן. והמערכות האלה כבר תשמדנה את הספקנים, את המפקפקים בגדולתו. הפוליטיקה תמליך את השירה (אבידן): תושיב אותה לצדהּ.


הידיעה היתה כגווייה. על זיקות בינו לייבטושנקו, אבידן דיבר אתי פעמים אחדות, ובפירוט רב. ואם דיבר אתי, ודאי שדיבר עם רבים. מעולם לא חשבתי שאבידן מדבר אתי. חשבתי שהוא מריץ טקסטים על כמעט כל מטרה מזדמנת. חשבתי שהוא מתאמץ להפוך את שומעיו לסוכנים שלו. בכמעט כל שיחה, אף באלה הקצרות מאוד, שמתי לב שהוא מנסה להכתיב את המסר של השיחה, את אופייה, את האופן בו תיזכר או תצוטט. חשבתי שכל זה מסתכם בעבודת פרך. אבידן טען שהוא לא עובד, זה קורה ומתייצר מאליו. השירה עובדת אצלי. בשיחה בין אבידן למנחם בן (דיוקן /3 דוד אבידן, הוצאת “נמרוד”) יש התייחסות לעניין “העבודה”, אבידן ביקש שאמצא לו מלגת התפנות לעריכה מחדש של “איוב”, או של “קוהלת”, לא משנה, הזקוקים בדחיפות לעירוי דם. לאבידן היתה סברה משלו על מחבר “איוב”: יווני. הידיעה על מות דוד אבידן, עצם הידיעה עצמה, עצם המילים, הנוסח, ההגייה הרדיופונית או הטלוויזיונית, או הידיעה בדפוס, בעיתונים, הידיעה עצמה היתה כגופה, כגווייה. “המשורר דוד אבידן נמצא מוטל מת בדירתו”. היה דבר־מה ערוותי בזה, בידיעה, ערוות המשורר וערוות קהלו. נמצא מוטל מת. לאחר זמן קראו בתל אביב רחוב על שם אבידן, בשביל לייבש את הערווה הלחה. ב־94', שנה קודם מותו, אבידן ביקש (מאלוהים?) אך זאת הפעם. ביקש אך זאת הפעם האחרונה להירפא, להתאושש. אבידן אמר לי שהכול בתוכו נכון ודרוך לעוד מופע גדול וארוך אחד.


דוד אבידן: פרטים. אבידן למד בגמנסיה “שלווה”, תל אביב; היה חבר ב“נוער קומוניסטי ישראלי”; בין השנים 1952־1954 למד באוניברסיטה העברית; שיריו הראשונים הודפסו ב“קול העם”, יומון המפלגה הקומוניסטית: בשנות ה־60' עבד כעורך ב“ידיעות אחרונות”. בין ספריו; “סיכום ביניים” 1960, “משהו בשביל מישהו” 1964, “שירים שימושיים” 1973, “שירי מלחמה ומחאה” 1976, “שירים עקרוניים” 1978, “המפרץ האחרון” 1991, “עלילות דני מחונני” 1993. סרטים: “הכול אפשרי” 1968, “מין” 1971, “שדר מן העתיד” 1981. התגורר בתל אביב.


דוד אבידן: דגימה. “אז למה לנו כל העניין הזה./ אז למה לנו כל העניין הזה./ מוטב כבר שנלך בגדולות./ מוטב כבר שנלך בגדולות” – מתוך “דיון דחוף” (שירי מלחמה ומחאה).

“מה שמצדיק יותר מכול / את הבדידות, את הייאוש הגדול,/ את הנשיאה המוזרה בעול / הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,/ היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת” – מתוך “ייפוי כוח”.


אני משתלט עליה. גבריאל מוקד הזמין את הטלוויזיה לצלם את אבידן מוטל מת בדירתו, מתוך כאב, מתוך אין־אונים, מתוך רצון להרעיש את העולם. הטלוויזיה צילמה והקרינה את הובלת הגופה לאמבולנס. מדי פעם, לאורך השנים אבידן ניסה להסתנן לטלוויזיה. לפעול מתוכה. אני משתלט עליה תוך שבועיים. אני פיגורת הטלוויזיה הסמכותית והטבעית בישראל. היתה לו תחילה של סדרת יחיד בערוץ הראשון, שהיה אז ערוץ יחיד כאן. אבל המערכת הטלוויזיונית דחקה אותו החוצה, ולעתים השתמשה בו כקוריוז, כסנסציה קטנה. וביום מותו: הגדילה לעשות.


במחירים של וורהול. אז, בשנות ה־70‘, בניו יורק, אבידן אמר לי: “תראה איזה עולם, במקום שגינסברג יראיין אותי, אני צריך לראיין אותו, לחפש אותו בטלפון, לרדוף אחריו”. עד אז, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, אבידן הצליח לראיין את לס לוין, אמן מושגי (קנדי). אבידן בניו יורק היה כמו אבידן הפקיסטני בניו יורק. הוא היה עסוק באופן בו ידווח מחר (בתל אביב) על ביקורו בניו יורק, מכדי להיות ממש בניו יורק. התגוררתי אז ב“צ’לסי הוטל”, ואבידן ניסה להגיע דרכי לאנדי וורהול (אמן פופ). אמרתי לו שוורהול לא שומע אנשים כמוהו, לא רואה, לא קורא, לא מכיר, לא רוצה להכיר, לא יכול להכיר. בערוב ימיו, ב־94’, באותה פגישה שאחרי השיחה של זך, דוד אבידן הציע למכור את הציורים שלו (תקרינים 69') במכירה פומבית דרך “גורדון” או “סותבי’ס”, בעזרתי, והעלה את האפשרות שמחיר תקרין שלו יהיה כמחיר הדפס (מטופל) על בד של אנדי וורהול. הוא היה כבד, מותש, מלא תרופות, וחששתי שיבין ממני שאבידן־וורהול הנו תמחור ריאלי וכו‘, ולכן העדפתי חוסר נימוס על נימוס, ואמרתי לו שהתמחור הזה חסר שחר, ושלצערי אין קונים לתקרינים שלו. התקרינים של אבידן היו תוצאת הומור של רפי לביא, ובפרט הצגתם בתערוכה, או אפילו בשתי תערוכות. ממקומו אז, מחצית שנות ה־60’, לביא בירך על התקרינים של אבידן כאמנות, מתור נדיבות, מתוך שעשוע, ומתוך זדון קל כלפי “עולם האספנים והמבקרים”. לאבידן היה פולקסווגן ישן, צהוב, והוא נע בו בתל אביב כבחללית מוקטנת. באגסים הצהובים של פנחס שדה (“לורליי”) יש שורה: “מי זאת נוסעת בפולקסווגן בין ההרים הכחולים?” – והפולקסווגן הזכיר לו את המכונית החצויה של אדוארד קינהולץ האמריקאי, וגם היה בעיניו הלצה על השילומים מגרמניה.


נס קטן, זכות. לאורך שנים שיתפתי פעולה (כעורך) עם אבידן ב“מושג? ב”מעריב“, ב”שישי" (כשבועון של “גלובס”). הוא לא הצליח להתיש אותי כי ראיתי בקשר אתו סוג של נס קטן, מבחינתי. ואף סוג של זכות. היתה לי זכות להביא לדפוס טקסטים של אבידן, כולל טקסטים בינוניים. טקסטים של “חיית הלשון המשוכללת בישראל”. גם טקסטים ירודים מתקופת חוליו הקשה. את חלקם חששתי שלא הוא כתב. את בסיס הביטוי “חיית הלשון” אני לוקח מג’ורג' סטיינר. באותה פגישה ב־94' הצעתי לאבידן לפקח על התוצר הטקסטואלי של קמפיין ענק (עתידי) של אחת החברות הגדולות בישראל, דרך משרד פרסום שעם ראשיו היה לי קשר אישי, לא מקצועי. הגענו לפרסום, אחרי שאבידן הציג את עצמו כבעל כושר חד־פעמי בתחום הזה, ואחרי שפירט כיצד השירה העילאית נושאת מתוכה, מאליה, על פי פרגמנטים שלה, כותרות, סלוגנים וג’ינגלים פרסומיים אדירים. לכאורה היתה אפשרות לעשות מכה יפה מהקמפיין הזה, או לפחות מכה שתחסל את החוב של אבידן לבנק וכו‘. ניסיתי להכין את אבידן לפגישה עם משרד הפרסום. הבטחתי לו שהם מודעים היטב לגדולתו. אבידן שאל אם הם קראו את “ברזים ערופי שפתיים” שלו, או את “משהו בשביל מישהו”. נתן זך התקשר בלילה ושאל איך היה. אמרתי לו מה היה. זך אמר שזה לא ילך. זה לא הלך. אבידן הגיע לפגישה עם הפרסומאי, והקדיש אותה להוכחת יתרונו שלו על הפרסומאי ומשרדו. יתרונו שלו כפרסומאי. נתן זך הציע שאת שכר הסופרים המגיע לו מ“שישי” אעביר מכאן והלאה לדוד אבידן. ב־82’ נתן זך פירסם ב“מוניטין” ריאיון בן שני פרקים עם המשורר רטוש (הריאיון האחרון), ולפי בקשת זך העברתי את שכר הסופרים שלו לאלמנת רטוש.


כחומר ביד היוצר. אבידן, באותה פגישה, הציע שננפיק את עצמנו. הוא ואני. ננפיק את עצמנו לציבור כחברה המתמחה בטקסטים: פרסום, תקנונים, מכתבים מיוחדים, ספרות מקצועית מיוחדת. אבידן הציע את ההנפקה תוך שימוש במונחים ובנתונים משפטיים וכספיים פגומים, חסרי שחר, ולא יכולתי להשתחרר מההרגשה שהוא מותח אותי, או מתבדח, או מעט מתערמם עלי. בעצם ה“ננפיק את עצמנו” (הוא ואני) היתה עורמה כפרית שנועדה להחניף לי: אבידן מגביה אותי למעלתו בתחום הלשון וכו‘. מבחינת אבידן ולדעתו, איש לא היה במעלתו, גם כשהוא מותש וכו’. עורמה מעציבה, לא דוחה. בגיל 16, בשישית, קראתי לראשונה את “ברזים ערופי שפתיים” של אבידן, בנסיעה מתל אביב לפרדס חנה, ואמרתי לעצמי הנה גדולה לשונית של ממש, כמעט “אור חדש על ציון”, הנה מימושו של הביטוי: כחומר ביד היוצר. הנה שירה שתקבע סדר יום ישראלי חדש: הפרט ולא הקולקטיב, העלילה הפנימית ולא העלילה הציבורית.


אחרוני הלגיונרים. ציון ארבע שנים למות המשורר דוד אבידן, והוצאה לאור של חוברת “עכשיו” המוקדשת לאבידן (מאמרים, שירים, מסמכים) – כינסו בצוותא ת“א את אחרוני הלגיונרים שהכירו אישית את אבידן מנעוריו ועד תשישותו ועד מותו. ואת צעירי הצעירים שיש להם לאן ללכת, אך מבקשים לגשש פעם נוספת על פני הטקסטים ההם של אבידן. ולא מעט אנשים שהיו אמורים להגיע, לא הגיעו לצוותא. אנשים בני דור המידבר, הקרוי גם “דור המדינה” (דור יהודה עמיחי, נתן זך), שלא תם מסעם – היו אמורים להגיע לצוותא על פי הנימוס, ההקשר, הדקדוק הפנימי. אבל לא הגיעו כי לא תם המו”מ (החשבון) שלהם עם אבידן החי. רוב האנשים האלה לובשים בגדים, ורוב הבגדים חמוצים מדם עלבונות ישנים. תיק צבירה. תשדורות מלוויין מריבות. משורר ידוע נשאר כל חייו משורר ידוע, ואף איש מדנים נשאר במותו איש מדנים. ואבידן היה גם איש מדנים. אמנם, בסך הכול, מדנים קמעונאיים עייפים, אבל די היה בהם להרחיק ממנו חלק מהבריות. אבידן היה לא דיסקרטי במופגן. דיסקרטיות היא אמצאה של חלשים. אבידן היה פרוץ, מתהדר כנער בכיבושיו. חכם על חלשים. כנוע בפני תקיפים, ובפרט בפני עשירים. לא נפרע מעשיר, אלא אם כן נואש מנדיבותו. “דוד אבידן, יליד תל אביב, מראשי מעצביה של השירה העברית במיפנה המודרניסטי שמאז שנות החמישים” – טקסט של אבידן על עצמו. “דוד אבידן, אורי צבי גרינברג וחיים נחמן ביאליק הם גדולי השירה העברית בעידן המודרני – על פי מישאל שנערך בקרב עילית המבקרים, המורים והמומחים לשירה” – טקסט שאבידן חיבר, וביקש ממני כי יפורסם בעיתון כממצא עובדתי.


הנפש הנוסטלגית. או שחלק ממי שלא הגיעו לערב אבידן בצוותא, לא הגיעו כי כבר פשוט כאבה להם הנפש הנוסטלגית (לפי שיר של אבידן: “כואבת לי הנפש הנוסטלגית”). והגיעו דליה רביקוביץ, גבריאל מוקד, רוני סומק, לאה האן, רפי וייכרט, מאיה בז’רנו, מיכל בת אדם, משה מזרחי, עמנואל בר קדמא, מיכאיל גרובמן, אלונה קמחי (שערכה את הערב עם אלי שנברג), נעמי אביב, ריקי גל, מאיה בקר, רונה קינן, עברי לידר, אסי לוי, ענת עצמון, שלמה גרוניך, יוסף אל דרור, ארקדי דוכין, משה איבגי, גלי צה"ל, עידית אשל, נדיב אבידן, דוד ברגמן, איתן נחמיאס גלס, דורי פרנס, בין השאר. דוד אבידן: “לכתוב פתאום על גיל ארבעים? / על גיל ארבעים לבני ארבעים? / כדי שבני חמישים ושישים/ יגידו עלי שאני רציני? / עניין מגעיל, מגעיל בהחלט./ אם יש טעם לכתוב שירה / בעידן הקולנוע והטלוויזיה,/ הרי זה רק משום שאותה / אפשר לכתוב מתוך חירות” – מתוך “מתנת־יום־הולדת לעצמי”.


פופ ארט פלסטיני. על הבמה בצוותא הוצג תצלום דיוקן אבידן: מין פופ ארט פלסטיני של שנות ה־60' הישראליות. מין חיקוי חלון ראווה מצולם של דיוויד ביילי. מין פרפרזה על החיפושיות, אבל בסדר. אבידן היה מאוהב באימאג' הזה: צעיר לנצח. גבריאל מוקד, מלא חן, פתח את הערב בדברים על “אגו אבידן”, העלה מעט זיכרונות נעורים משותפים, וציין כי אבידן היה מרוצה מהמוזיקה העתידה להתנגן כאן הערב לזכרו. האולם היה מלא, משהו כמו שלוש מאות נפש. הקבועים של השירה הישראלית, פחות או יותר. הצעירים שבהם טוענים בלהט כי לא היו נותנים לאבידן למות עזוב, מודח, חולה ואביון – ואולי תגיע שעתם, עם משורר בן דורם, להוכיח יתרונם המוסרי על בני דור אבידן. קסמי השפה של אבידן, שביקש להיות גם קשיש כבורחס וגם נער על־זמני כאלוויס וכג’יימס דין, נכחו בצוותא כאורחים לשעה קלה. אורחים מהעבר הקרוב. קסמי השפה לא הגנו על אבידן, שהאמין כי הוא המימוש העילאי של ההיי־טק הסמנטי העתידי של ישראל, ועל כן הוא מוצב בין מכון וייצמן לחיל האוויר – ואבידן נפל ככל מוכה תרופות אנושי נומינלי בקרב על הגוף עצמו (“ראיתי את עצמי פתאום אוזל”), כי שפה לחוד ובריאות לחוד.


עיזבון אבידן לא נמהל. וכיוון שכבר בחייו, בעשור האחרון לחייו, גאון השירה הזה הפריט עצמו לתרופותיו ולפחדיו, ובחש את חייו עד שהיה קשה להבחין בין השמן הטוב לסתם מים – היה זה ערב מפתיע למדי בצוותא: הנה, עיזבון אבידן בכל זאת לא נמהל, לא נמס. חבורת “עכשיו” תנהל את עיזבון אבידן מכאן והלאה. אבל עושה רושם שחבורת “עכשיו” די לבד בעסק הזה של אבידן, שהיא אולי הסוכן היחיד שלו, או הראשי שלו, בתרבות הישראלית, בזיכרון הישראלי. מדוע רק חבורת “עכשיו” סוכנת של אבידן? מי הדיח את אבידן לשוליים עוד בחייו? בידי מי היה הכוח להדיחו? עד כמה היה לו ולאוהביו כוח להתנגד להדחה? מהו לאמתו תקנון הזיכרון של התרבות הישראלית? האם אפשר לדבר על תקנון זיכרון אחד מדויק, ממשי? או שהזיכרון, כמו החיים הספרותיים עצמם, הוא בעיקרו התגנבות יחידים? מדוע דן בן אמוץ הודח מהזיכרון? מדוע בנימין תמוז התמסמס? מדוע לא עלתה תוכניתו של פנחס שדה להיקבע בזיכרון כפי שהוא עצמו בנה עבורנו את דמותו? מדוע ליום זיכרון שנתי של יגאל אלון מגיעים 1500 ישראלים? מדוע למשה דיין מגיעים 70? מדוע הזיכרונות הפוליטיים של משה סנה לא מוכרים יותר מ־900 עותקים? מי ומה מחזיק את חנוך לוין המת כל כך חי?


נופל קדימה. דוד אבידן: “בבת־אחת אני נופל קדימה,/ קצף סוסים בפה, רגליים מתקפלות,/ פנים על הרצפה, פחוסים, לא מזוהים./ ואז באים נושאי־האלונקה/ – / וזו הגאולה האמתית./ זריקה לא מזוהה באמבולנס./ ילד אלמוני נפל קדימה, ואז באו נושאי־האלונקה” – מתוך “בבת־אחת”.


תפריט זיכרון. אבידן הלך ודעך בזיכרון הישראלי הכללי עוד בחייו. מאמציו, בחייו, לקבוע עבורנו תפריט זיכרון אבידני נצחי, לא נשאו פרי. תפריט זיכרון באמצעות: שפה אבידנית, שירה אבידנית, גבריות אבידנית, מודרניזם אבידני, מופע אבידני, נאורות אבידנית, א? אבידנית, אי תלות אבידנית, נעורים אבידניים, הופעה אבידנית, קוסמופוליטיות אבידנית, מיניות אבידנית, חילוניות אבידנית, אינדיווידואליות אבידנית.


תנו מין – קבלו שירה. אבידן: אני בן אדם בלי שותפים: אני ה?1 כמתאגרף גם במשקל בינוני וגם במשקל כבד; אנשים כמוני (ולא? אני מוח יחיד מול מוח קיבוצי: אני אבידניום: אני מינרל חדש: אני מחוץ לזמן; אני פרש בודד שמקיים עם החברה רק הסכמי שירותים (דלק, מין). תנו מין – קבלו שירה: אתם יודעים מה, אל תתנו מין, בחינם מין שירה.


כוח המכירה יורד. אבידן הציע לתרבות הישראלית נאורות וחילוניות (באמצעות שירה). נאורות וחילוניות באמצעות אינדיווידואליות. ישראל הנאורה והחילונית לא קיבלה את הצעתו. היא ראתה בו מין קופירייטר גדול, אבל קופירייטר. והמקום של הקופירייטר? הרבה מתחת למש? אירועים יזומים, פרפורי זיכרון, הקראות, הלחנות, אבל שירת אבידן מתרחקת והולכת מהזיכרון הישראלי הכללי. בוודאי שהשירה עצמה (השירים), אך גם עצם השירה (השלם) האבידנית. עצם הנוכחות התודעה ואף המותג “אבידן”. כוח המכירה יורד עם המוות. מותר להניח שאין היום בישראל 300 בני אדם שיעמדו במבחן ממשי על שירת אבידן. מי שלעד טומן בכתיבתו אזכורים אבידניים (מעבר ל“ברזים ערופי שפתיים”, ל“משהו בשביל מישהו”), כבר יגלה שהוא לבד: 99.9% מהקוראים לא הבחינו באזכורים. שפת אבידן לא חיה בשפה הישראלית הכללית. שפת אבידן לא חיה אף בשפת קוראי המוספים הספרותיים. הנה עד כה כבר בלל? כאן לפחות 7 אזכורים משירת אבידן. אבל לא צריך להיכנס להיסטריה מכך שלא הבחנת באזכורים וכו‘, מה גם שהיסטריה היא רק מילה, כי זה לא מעיד בהכרח על רגישות נמוכה, והרי זהו כמעט גורלו הקבוע של מודרניזם וכו’. אבידן: “אכן חריץ העם / ישראל חרמנים בני חרמנים” – מתוך “אכן חריץ העם”.


דיוקנו המבוגר?. ובכל זאת, איכשהו, אבידן עדיין חי כמותג.?, אנשים יודעים שיש (היה) את זה. האנשים לא בדיוק יודעים מה? האנשים לא בדיוק יודעים ממה המותג הזה מורכב. אנשים לא יודעים כמה זמן זה עוד יהיה בסביבה כמותג. ולכן אנשים לא יודעים אם כדאי להשקיע בזה, לקנות את זה, לצבור את זה. ואנשים יודעים שזה איכשהו נוגע למילים, לשירה, להופעה. ושהיה לזה או שעוד יש לזה איזשהו?. חיים של מותג אינם חיים אינטימיים, אינם חיים מתוך היכרות אישית, אבל תצלום דיוקן אבידן עדיין חי בזיכרון. דיוקן צעיר. ייצוג של דיוקן צעיר. אמנם אדם מסוים, אבל ייצוג מתכוני. אבידן נס מדיוקנו המבוגר המותש, ודבק בזה הצעיר. על מצבת הקבר של השליט הביזנטי, שהיה? חולה ומרוסק, מוצגת דמותו כגבר צעיר, בריא מאוד ונחוש. החולה המותש – מוכחש. הצעיר והנחוש – מוחל בכוח על הזיכרון. אבידן: “אבל יראו אותי כמו תמיד / דוהר קדימה וניצב עמיד / ולא יודע מה יקרה מחר” מתוך “שתי סונטות”.


גם הבובה ידעה. לפעמים אני מצלם, ולערב אבידן בצוותא באתי גם לצלם (להלל). התחלתי לצלם בקומת הרחוב, בחנויות הבגדים. בובת חלון הראווה נראתה הלילה כפרומו אבידני. פרומו מודרני ואף פוסט מודרני (אם חושבים על הבובות של מאן ריי ושל סינדי שרמן). והבובה נראתה? כאביזר קולנועי של אבידן, ואף כמושא שיר אהבה שלו. הרי גם בובת חלון הראווה ידעה שהוא המשורר, והשתוקקה אליו.


במשך שבוע. אבידן מת חולה, עזוב ואביון. מותו כך זיעזע את החברה הישראלית למשך שבוע. וליתר דיוק את התקשורת הישראלית. ושותפיו הספורים לדרך ולשירה זועזעו ימים רבים. וכבר כעשור קודם לכן, אבידן היה חולה ומוכה. בעשור זה היינו בקשר די ממשי. כאמור, השתדלתי לסדר לאבידן עבודה בפרסום (עם לוין מפוגל־לוין), אבל אבידן לא היה מסוגל לכך. ניסיתי לסדר לאבידן עבודה ב“מעריב”, אבל אבידן לא היה מסוגל לכך. קטן עליו. ב“מעריב” וב“שישי/ גלובס” פירסמתי לא מעט רשימות של אבידן. רשימות על סדאם חוסיין ורשימות על ענייני תרבות מקומיים. המו“מ אתו היה בדרך כלל מתיש. רוב הרשימות היו בינוניות (יחסית לאבידן). הוא הִרבה אז לאיים על סביבותיו, על מוסדות ועל אנשים. איים שיוציא להם שם רע, שיאייד את המוניטין שלהם, שיחרים אותם, ובהשפעתו גם קהילת התרבות תחרים אותם. הנה כשלא פירסמתי רשימה או שתיים שלו על “אמנות מושגית”, אבידן רתח, קילל וכמעט ניתק קשר. לא פירסמתי כי הן היו מטולאות וירודות. אבידן לא התמצא באמנות מודרנית, ובהיכרות מקרית ושטוחה שלו עם אמן מושגי קנדי, לס לוין, לא היה כדי להשעין דיון בעתידה של “האמנות המושגית”. בדרך כלל, אבידן היה זריז דיו בשביל לאלתר מין ידע חיצוני פופולרי, ובעזרתו להתבטא בתחום בלתי מוכר לו עד כה. הוא ידע לכתוב על “גרם הפרת חוזה”, קודם שידע מהו “חוזה” לאשורו. והוא איבד כמעט כל נימוס, כשסירבתי להדפיס את רשימת “גדולי השירה העבריים לדורותיה”, רשימה שאבידן ערך. אבידן ביקש שהרשימה תודפס ב”שישי/ גלובס“, ותוצג כרשימה ששוקללה על פי תשובות של 21 מומחים ש”שמם שמור במערכת". אבידן, ביאליק ואורי צבי גרינברג, שלושתם יחד, היו במקום הראשון. דברים כאלה.


מותרת לכל אדם. גם בחוליו הקשה ניסה לקבוע את האופן המדויק בו נזכור אותו בעתיד (לנצח). מצבת הקבר של השליט הביזנטי. כשהשירה הישראלית כולה תיאסף אל אבותיה, או לחלופין כשהשירה תהיה מותרת (נחלת) לכל אדם ייוותר לה נציג אחד בלבד בזיכרון (אני אבידן). זה כשלושים שנה, אני הייצוג הארוטי־כוחני המושלם של העברית. הזמן והגיל משתחווים לי. דברים כאלה. מי גירש את אבידן מהזיכרון הישראלי הכללי, עוד בעודו חי? איזו “תמונה” היתה לנגד עיני אבידן, בשעה שדיבר וכתב על היי־טק, פוליטיקת תרבות, כוח, כסף, מניות? אם המדינה היתה מקצה מלגת קיום לאבידן המותש, הוא כבר היה מוצא את “הטקסט” הנכון בשביל לקבל את המלגה, ולא יורק בפני המדינה כאילו הוא נמרוד צעיר, פרש בודד, מוח יחיד, אבידניום. מקבל וחי. ואולי אף מחבר הודיה קטנה, לא בלתי אירונית, של משורר־מוחזק. (ראש מוחזק חי, ולא ראש נישא במריצה).


בן אמוץ, שדה, מונדי. דן בן אמוץ ערך לעצמו מסיבת מוות בחמאם היפואי. צחקו שם, שרו שם, ובכו שם. בן אמוץ הזמין את אורחיו גם על פי קנה מידה זה: היכולת (והרצון) להיות סוכן זיכרון של בן אמוץ בתרבות ובתקשורת. חלק מהאורחים הבין כי בזה מוטלת עליו משימה: להיות סוכן זיכרון של בן אמוץ. וחלק, תוך כדי המסיבה ואף מעט לאחריה, קיבל על עצמו את המשימה. איש לא ממש האריך בה. מת, מתה המשימה (והסוכנות). בן אמוץ מת בייסורים. וממותו, תוך כשנה, כמעט ולא נותר לו סוכן זיכרון ממשי. לא לעתים קרובות ישמיעו מערכונים שלו ברדיו. ספריו אינם רואים אור בהדפסות חדשות. בן אמוץ ביים את הביוגרפיה שלו. עיצב במאמץ עצום את הדימוי שלו. ניסה להכתיב לתרבות ולאמנות כיצד לזכור אותו. בכל הנוגע לעצם המאמץ ולעצם הביום, פנחס שדה דמה לבן אמוץ. הערה: ברור שעניין הזיכרון וסוכני הזיכרון אינו חד וחלק. הרבה תלוי במזל. הרבה תלוי באופנה, בנסיבות משתנות, במפת אינטרסים משתנה, ברוטציה טבעית, בכוחניות, ברשעות, בקנאה, בבורות, בממסדים, בכסף. “הקאמרי” לא מפסיד מכך שהוא זוכר את חנוך לוין לאחר מותו. אבל, איך השקעה ביוסף מונדי תחזיר את עצמה. לשמאל הישראלי לא היה אינטרס בדוד אבידן. גם לא למרכז הליברלי. באין אינטרס אין זיכרון. אמנם המושג “אינטרס” אינו תמיד חד־ממדי, אבל גם כך השמאל והמרכז לא זיהו אינטרס שלהם במודרניזם של אבידן, ובוודאי שלא בפרסונה, על תכונותיה האישיות הקשות. ברור שעניין הזיכרון וסוכני הזיכרון מחובר גם לתכונות פרטיות, לדימוי: פנחס שדה היה בלתי ידידותי לסביבה. דן בן אמוץ, לאחר ספרו של אמנון דנקנר, “סומן” גם על ידי אנשים שהספיק להם מה שקראו בעיתונות על הספר. לא קראו את הספר: קראו רק עיתונים על הספר, ושפטו. והנה, בכל זאת, הוצאת “בבל” הדפיסה מחדש את “ברזים ערופי שפתיים” של אבידן. כלומר, שומדבר לא נעול לגמרי. בסוף חייו, החברה הישראלית הכללית לא הושיטה לו יד, כי אבידן היה בלתי נסבל בעיניה (כולל תכונות אישיות). חברה פוריטנית, וישראל חברה פוריטנית, לא תתנדב מעצמה לזכור את בן אמוץ כ“הישראלי”. תמונה קבועה בזיכרון שלי: אבידן מיוגע שותה שוקו (משקית) ליד קופ"ח זמנהוף.


לא בטחו בבן תקופתם. היה לי קשר קבוע עם בן אמוץ בתקופת הירחון “מוניטין”, ובפרט בשנתיים הראשונות (78’–79'), וקשר עם פנחס שדה, תוך קשר עם בנימין תמוז (“הארץ'”, 68’־70'). בן אמוץ ניסה להכתיב את “הקריאה” אותו. ושדה ניסה להכתיב את “הקריאה” אותו. הם לא בטחו בבן תקופתם כלשהו, כמוביל של דימויים (הן הפרטי והן הספרותי) אל העתיד. והם ניסו לכפות את עצמם (את דימויים) על ההיסטוריה. האם בן אמוץ ופנחס שדה, כל אחד לחוד, וכל אחד מסיבותיו, חשו שלא יהיו להם סוכני זיכרון פעילים, נחושים? האם בן אמוץ, שעיצב עצמו כ“הישראלי”, הבין שהישראלי צורך אותו כפולקלור, ועל כן לא יניח לו להמשיך בתפקידו (כ“הישראלי”) לאחר מותו? האם פנחס שדה הבין שהתעתוע היהודי נוצרי יהודי שלו, וכן טענתו הקבועה לשגב, להיותו ממשיכם של כתבי הקודש, להיותו טוהר מוקף טומאה מכל עבריו – נתפסים כעניינו הפרטי, ולא כייצוג נפשי, אמוני ותרבותי של ציבור ממשי?


תמוז, דנציגר, שמי. ואין סוכני זיכרון ממשיים לבנימין תמוז. לא לספרות שלו, לא לאמנות שלו, לא לעריכה שלו. ואף לא לתמוז כאחד המחוללים הראשיים של העברית־ישראלית החדשה (סוף שנות ה־40' ותחילת שנות ה־50'), באמצעות המדור “דעתו של עוזי” עיתון “הארץ”). מדור סאטירי קלאסי שהתערב בעיצוב עצם השפה המתהווה, בשנותיה הראשונות של המדינה. תמוז (כסופר) נע מאוריינטאליזם מפויט ונוסטלגי (“חולות הזהב”, “סיפור אנטון הארמני”) לפוליטיות (“הפרדס”). ותמוז (כעורך מוסף התרבות והספרות של “הארץ”) היה מעורב בתהליכים המרכזיים של התרבות, האמנות והביקורת בישראל. מעורב, חלוק, מקרב, משפיע, נקמני, פתוח, סגור. הכול גם יחד. יורם ברונובסקי גדל אצל תמוז. ומי שהבחין ביצחק בן נר הצעיר, היה בנימין תמוז. רן שחורי ויואב בר־אל פיתחו במוסף של תמוז את ראשית מילון ביקורת האמנות המודרנית (בישראל). אולי תמוז “נעלם” כי לא הכול יכולים “להישאר”. מדף הזיכרון צר. אולי משום שלא נזכר כבעליה של משנה אחת החלטית. הוא נע בין נוסטלגיה לאידיאולוגיה, בין אימפרסיוניזם לסאטירה. ואולי משום שלא היה בן אדם של חבורה (כת, אסכולה). לעתים החבורה היא סוכנת הזיכרון של חבריה, או של אחדים מהם. כך חבורת “עכשיו” מגננת את זיכרון דוד אבידן. יחסיו של תמוז עם יצחק דנציגר (“נמרוד” 39') היו כמעט אובססיוויים. תמוז כמעט ניכס לעצמו את זיכרון דנציגר. תמוז היה סוכן זיכרון של דנציגר. יחיאל שמי, שהיה חלק ממשי מסביבת דנציגר, בתקופה קריטית (מבחינת “האמנות”), כמעט גורש משם בידי תמוז לאחר שנים, כלומר רטרואקטיווית. תמוז רצה “זיכרון” מנוקה מיחיאל שמי. ואגב, יחיאל שמי זכה ללא מעט סוכנים נחושים: נעמי אביב, מאיר אגסי, מיכאל סגן־כהן, קיבוץ כברי, פרופ' מרדכי עומר, מוזיאונים, מכירות פומביות, ואף כותב שורות אלה. למכירות פומביות תפקיד חשוב בגינון הזיכרון. יחסיו של תמוז עם “רפובליקת הספרות” היו לעתים קרובות על גבולה של מעין נעלבות. נפשו יצאה למהגרים (אברהם אופק, אוזיאש הופשטטר). האיש שהיה מרובה הקשרים נותר כמעט ללא סוכנים. על איזו סוכנות מדובר? בסך הכול המדובר בסוכנים המסוגלים להשאיר את היוצר חי בזיכרון, באופן המתבטא ביום עיון על יצירתו, בהדפסה מחודשת של טקסט חשוב שלו, במחקר חדש על יצירתו, בהשמעה לא מקרית של יצירה, באיזכורו כמקור במהלך דיון פומבי. לא בהחייאה רחבה (הרי תמוז לא אלתרמן).


אבידן ות"א. אמנם בעיני עצמו היה קוסומופוליטי, על מקומי, א־מקומי, א־טריטוריאלי: “הגיע הזמן לחזור לכוכב־הלכת הרחוק והעתידי שלי” – אבל אבידן היה תל אביבי. “מלך בתל אביב”. מלך לילי. מלך בפולקסווגן. מלך מדווח תמיד. מלך אביון במגפי גומי. אבל מלך. האם תל אביב קיבלה על עצמה את מלכותו? האם כלל ידעה שהמליך עצמו עליה? באיזו תל אביב המדובר, בעצם? רק ברפובליקה הספרותית הקטנה? גם בת"א “היהודית”? גם בזו “הבעל ביתית”? גם בזו “הפועלית”? הנה תקציר תקנון היחסים בין תל אביב, תל אביב היהודית וכו', לבין אבידן (לפי אבידן):

ת"א לא יהודית.

ת"א לא בעל ביתית.

ת"א לא פועלית.

ת"א היא מה שאני קובע שהיא.

אני הפה שאוסר את ת"א.

אני הפה שמתיר את ת"א.

אני גם משורר תל אביבי.

אני ת“א, אבל ת”א לא אני.

אני כולל את ת"א, ולא להפך.


“משורר יהודי”. אבל דוד אבידן גם משורר יהודי. שירו “תפילה מלב אל לב” מוכיח זאת [ראו בהמשך2]. “תפילה מלב אל לב” היא “אנטי תפילה” על פי התפילה היהודית. תפילה (אבידנית) שאינה רק אטיוד. “תפילה מלב אל לב”: דוגמה עקרונית לשירה יהודית.

אין תקנון “משורר יהודי” אחד.

אבידן לא “אהב” יהודים.

“תפילה מלב אל לב”: שיר־מבחן יהודי.


קריאה השיר עצמו. חיפשתי ולא מצאתי ניתוח (פרשנות) של שיר מסוים זה, בידי מי מפרשני אבידן. כוונתי לניתוח ספציפי של שיר זה: מקורות, ציטוט, הסוואה, עיוות, פרפרזה, שכבות, דובר, עמדה, המרת עמדות, טקטיקה, אסטרטגיה. ואם לא מצאתי כי טעיתי בחיפוש, אתי תלון טעותי. “תפילה מלב אל לב” נכתב במחצית שנות ה־70'. אחרי כ־12 שנה נכנס משורר נוסף, אדמיאל קוסמן, למחסן החלפים של התפילה (והפיוט). “תפילה מלב אל לב” הנו אחד הטקסטים היהודיים (מודרניים) העזים שראו אור. אולי הוא אירוני. אולי הוא מתחטא. אולי הוא “טקסט על טקסט”, כלומר תרגיל כתיבה של אבידן על סך כל קורפוס התפילה (היהודי). אולי הוא אטיוד (במובן של “תרגיל נגינה”). ואגב נגינתו (הגייתו) של “תפילה מלב אל לב”: תיתכנה נגינות שונות, כולן חוקיות וטבעיות, והן תייצרנה מובנים שונים, ואף מובנים משתנים. הנגינות השונות מתאפשרות גם מעצם העובדה שהשיר חסר פסיקים, נקודות. והוא מזמין גם חיזנון, גם מלמול מהיר, גם דקלום (אירוני).


תפילה מלב אל לב / דוד אבידן [ההמשך שמצויין בהערה 2]

(מתוך “עשר תישדורות מלוויין־ריגול”, מתוך “אבידניום 20”)

“אדוני אלוהינו אדוני אתה ידעת/ שאנחנו לא יודעים דבר וחצי דבר/ עשה לנו נס עכשיו שנדע כל מה שידעת/ כל מה שתדע כל מה שתחשוב כל מה שתרגיש/ עשה לנו נס עכשיו שנוכל לעשות נסים/ למען עצמנו ולמען זולתנו ולמען אדוני אלוהינו/ ואל תגביל אדוני אלוהינו את אפשרויותינו/ יותר מאשר הגבלת את אפשרויותיך/ ותן לנו עולם קטן משלנו/ שנברא אותו בשישה ימים ולא ננוח/ ביום השביעי יותר משביעית היום/ ואל תרחם עלינו אדוני אלוהינו/ רחם על הקטנים ועל השוטים/ רחם על העמים ועל הארצות/ ותן בנו כוח להיות אנחנו עצמנו/ אדוני אלוהינו הלוא אתה ידעת/ אדוני אלוהינו הלוא אתה שמעת/ אדוני אלוהינו הלוא אתה אתה/ ואדוני אלוהינו הוא אדוני אלוהינו/ לכן תן בנו כוח לא לוותר/ ולא לעורר רחמים שלא לצורך/ ואפילו לצורך כי אין אדוני צורך/ אדוני אלוהינו הלוא אתה ריחמת/ אדוני אלוהינו ולא אתה תרוחם/ תן לנו לב חזק ומוח פתוח/ ואל תחשוב עלינו יותר מדי/ ברוך אתה אדוני בוראדם/ לא ינום ולא יישן אדוני צבאות/ ברוך אתה אדוני ער לתמיד/ ברוך אתה אדוני בורא אדם בצלמו/ ברוך אתה אדוני מבורך מברכות/ ופי מברך יבורך ונאמר אמן”


“הלוא אתה אתה”. ב“תפילה מלב אל לב”, בכל שורה שלה, מוכמנים אזכורים לתחביר הפנימי של התפילה עצמה, לפיוט. ואף אזכורים להלכה, לדיון הרליגיוזי, לרטוריקה, לספרות חז“לית, לספרות מוסר. וכל אלה מובאים כמעט כמות שהם, ואז נשברים (בידי אבידן) ומשנים תחביר, תפקוד ומובן – ולאורך השיר נשמרת תצורת היסוד של תפילה (יהודית). ב”תפילה מלב אל לב“, אבידן פלש ל”מקור היהודי“, כולל זה העיוני. אבידן נגע בשאלת עצם היכולת לתאר את הבורא וכו', וכתב: “הלוא אתה אתה”. ובעצם השאיפה האסורה להשתוות לבורא, וכתב: “שנדע כל מה שידעת”. אבידן פלש ל”מקור היהודי“, והתערב בו, באופן שאינו מזמין את ההנחה שאבידן רק “השתעשע כאן בטקסט”. אבל אולי. אני, על כל פנים, לא יכול (לא רוצה) להתעלם מזיקה מוחשית, מפותחת ובררנית (ותמיד מתמרדת) של אבידן ל”מקור היהודי". זיקה המגיחה ללא הרף משיר זה. אבידן סורק תפילה יהודית, ותוך כך משנה את כוונתה, כיוונה ונוסחה, וכל זאת בלי לאבך את המקור. הוא נע על סיפו של המקור, מתערסל, מתפרע, כמעט נשמט, חוזר ומתייצב, וחוזר חלילה.


כבר נסתדר. אבידן יוצק תוכן מרדני, אקסיסטנציאליסטי (האדם אחראי לעולמו) וכופרני בתפילה שלו: תן לנו עולם קטן משלנו: אל תרחם עלינו/ רחם על הקטנים ועל השוטים. אל תרחם עלינו?! היהודי הרי לא חדל לבקש רחמים עלינו: “אב הרחמן שמע קולנו, השם אלוקינו, חוס ורחם עלינו” – עלינו, על כולנו – ואבידן פותח כאן בידול יומרני, מחוצף, לא סולידרי ומתריס: אנחנו (בני המעלה שבינינו, הבריאים בגוף ובנפש ובעלי הנפש הגבוהה) כבר נסתדר, כי הרי כבר נידמה לבורא, נדע את שהוא יודע, נעשה נסים בעצמנו וכו' – ולכן כבודו יסתפק נא ברחמים על הקטנים והשוטים וכו'. וזו בדלנות אסורה (מתועבת) בעיני יהודי המתפלל על עצמו ועל הציבור כולו, ועל עצמו בתור הציבור כולו. מיון (תפילה) נוסח אבידן על פי “כוונות אבידן”.


מליצה־עגה. מאיפה להתחיל בניתוח השיר הזה? מעצם הפתיחה המהדהדת “שמע ישראל” (אדוני אלוהינו אדוני)? מאזכורים מורכבים יותר? מעצם הכותרת: “תפילה מלב אל לב”, שהיא גם מליצה, גם עגה (המוען והנמען שווים) גם התחסדות, גם עגת־מליצה, וגם האנשה של הבורא? וגם יוהרה. או להתחיל מ“ותן בנו כוח להיות אנחנו עצמנו”, המהדהדת גם את תפילת מה אנו, מה חיינו, מה כוחנו, שאין אנו אלא וכו‘? האם להתחיל מבחירת הפורמט, הטכניקה, האורך והמוזיקליות תואמי־התפילה? האם מהשליטה הנאה בדו־שיח ובמו“מ הגלויים והסמויים שבין המתפלל לבורא? האם מ”הלוא אתה אתה", שהמתפלל (אבידן) מסכם באמצעותו את “תיאור האל”: אתה חנון, רחום, ארך אפיים, רופא חולים, קנא ונוקם – אבל כל אלה תארים הנגזרים מהדמיון האנושי החלוש, ומחיי אדם זמניים, ועל כן אלה תארים יחסיים וכו’, ומה שברור הוא ש“אתה אתה”.


עשה, רחם, למען, לנו. להלן פירוק קל ביותר של “תפילה מלב אל לב” האבידנית. פירוק של הנגלה מיד לעין. הנה תצורות הלשון התפילתיות הבסיסיות שאבידן מתייחס אליהן: תצורת “עשה” (עשה למען שמך"/ חול וסליחות). תצורת “רחם” (“רחם עלי וקבל תחנוניי”/ שחרית לחול). תצורת “כוח” (“ובידך כוח וגבורה”/ פסוקי דזמרה). תצורת “אתה” (“ברוך אתה”, “אתה יצרת עולמך מקדם”). תצורת “למען” (“גאולה שלמה למען שמך” /תפילת שמונה עשרה). תצורת “לנו” (“כי באור פניך נתת לנו”, ותיתן לנו השם אלוקינו באהבה את יום השבת הזה", “אדון, אם מעשים אין בנו, שמך הגדול יעמוד לנו”). ותצורת “הלוא אתה ידעת/ הלוא אתה שמעת”, בניסוח אבידן, מהדהדת את תפילת ראש השנה ויום כיפור: “הלוא כל הנסתרות והגלויות אתה יודע”, “הטה אזנך ושמע”, “(הלוא) הכול גלוי וידוע מלפניך… מבין ומאזין מביט ומקשיב”.

ופתיחת השיר האבידני: “אתה ידעת שאנחנו לא יודעים/… הלוא אתה אתה” מהדהדת את “הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו” (תפילת ראש השנה), ואת “אין לנו מלך אלא אתה”.

“האתה”, עצם הפנייה לבורא ב“אתה”, כאילו מתנהלת שיחה בין יחידים שווים, מעסיקה תיאולוגים יהודים. וכן אף ה“עשה” הישיר, הקונקרטי. וכן ה“לנו”, האם לנו החיים עכשיו, או לנו היהודים לדורותיהם העתידיים.

ואבידן מיטיב להשתמש ב“לנו” (אנחנו, למעננו, משלנו, עלינו, בנו) הבולמוסי, הקונקרטי, התובעני, המצומצם, הכאילו אלים.

ואבידן מקצין (מייחל לכך? מגחך?) את רעיון “ההידמות לאל” (מה הוא רחום, אף אתה וכו'), ודוחף אותו להידמות במובן האסור של השתוות: “עשה לנו נס עכשיו שנוכל לעשות נסים”.


פרט מתקריב של אבידן.png

פרט מתקריב של אבידן. מתוך “שירים חיצוניים”, הוצאת עקד, 1970


יהודי דתי הקורא את השיר הזה מטולטל בכל שורה ושורה שלו. תחילת היצירה מוכרת לו, היא פרפרזה או כמעט ציטוט, וכמעט מיד מתחבבת עליו, מרגיעה אותו, ואילו סיומה מאיים על אמונתו וכו'.


אכן תפילה. ואבידן בלל את התצורות והאזכורים בשיר הזה, כאילו הוא מכיר את ריתמוס התפילה היכרות מלאה (מתוך תפילה). כאילו הוא מכיר את תכנית התפילה מתוך מלמולהּ, ולא מתוך הצצה אנליטית מרוחקת וחד פעמית בה. כאילו הוא מכיר את עצם טקס התפילה. כאילו הוא מכיר את הדיון התיאולוגי ב“אתה” הנ“ל, ומתייחס אליו (גם אם באירוניה). השיר הזה הוא ציטוט, והוא פעולה מקיפה בתוך ציטוט ובאמצעות ציטוט (חלקי, מתעוות), והוא התערבות במובנים פנימיים, תחביריים ומהותיים של טקסט התפילה. וכל אלה, לדעתי, אינם בונים רק “טקסט (שיר) מודרני”. זה לא המקרה של רוי ליכטנשטיין האמריקאי המצטט בציור שלו את פיקאסו, מאטיס או לז’ה, כלומר זו לא הערה על תולדות האמנות, או במקרה שלנו על תולדות הטקסט העברי (תפילה) – אלא זו אכן תפילה. ולדעתי, זו תפילה כפשוטה. אמנם תפילה שמטרותיה שונות מהתפילה היהודית המסורתית, אבל תפילה. בחרתי ב”תפילה מלב אל לב" בגלל ריכוזה התפילתי הגבוה, ובשביל לדייק את הדיון ב“אבידן יהודי” על פי טקסט אחד מסוים של אבידן. וישנן דוגמאות גלויות וכמוסות נוספות בשירת אבידן.


לא תודה. אבידן מבקש מהאל שייפרד מהעולם: “ותן לנו עולם קטן משלנו” / “ואל תחשוב עלינו יותר מדי”. אבידן מבקש מהאל שינחיל לנו את הידע שלו: “שנדע כל מה שידעת”. ואבידן דורש את זה עכשיו: “עשה לנו נס עכשיו”. גם היהודי מבקש את זה עכשיו: “רפאנו ונרפא”.

ואבידן כותב: “ולא לעורר רחמים שלא לצורך” – האם זהו רק “משחק מילים”, המאפשר לאחר מכן לאבידן למהול בתפילה עגה: “כי אין אדוני צורך” (לא תודה, אין צורך)? או, האם אבידן בקיא ב“הלכות תפילה”, במובנן העמוק, ויודע שחלילה ליהודי לעורר רחמים שלא לצורך, וחלילה לו לברך ולהודות על נסים שאינם באמת נסים וכו'?


ים. ים של אסוציאציות, אזכורים, הטיות, גישוש על פני “מקור”, חבוי וגלוי ב“תפילה מלב אל לב” של אבידן. הבאתי כאן רק קצוות גלויים. זו אחת הכניסות המאסיוויות–עדינות של השירה העברית בת זמננו למחסן החלפים של התפילה. כאמור, אני, על אחריותי הפרטית, קורא את השיר כתפילה, וכהתמודדות עם תפילה. לא רק כשעשוע של בן תרבות, שכיוון שהכול פתוח לפניו, אף התפילה פתוחה לפניו כ“נושא / חומר”. התמודדות שכזו עם תפילה יהודית, עושה שירה גם ל“שירה יהודית”. עד כאן.


יחסי אבידן והשמאל. אבידן היה “שמאל”, רק במידה שמודרניזם־לשמו הנו בהכרה שמאל. לאבידן לא היתה משנה פוליטית אחת מוחשית. הפוליטיות שלו היתה פוליטיות של אינטלקט־לשמו. בתקופת מלחמת המפרץ אבידן פירסם מאמרים כמעט צבאיים. אבידן, פרולטרט (בעל כורחו?), העריץ הון ובעלי הון. אבידן היה פוליטי רק במובן שעתידנות־לשמה הנה פוליטית. לא זכור “טקסט פלסטיני” ממשי, מתמשך ועקבי שלו. לא זכור טקסט “אנטי דתי” ממשי, מתמשך ועקבי שלו. לא זכור טקסט “חברתי” ממשי, מתמשך ועקבי שלו. נפשו יצאה למותגים יקרים. זה פירוצ’י אורגינל. זה סוני סוני. אבידן פוליטי במובן שבוז לעם הארץ הנו פוליטי. אבידן פוליטי במובן ששימוש בלשון מדוברת (בשירה) הוא פוליטי. אבידן פוליטי במובן שריבונות פרטית הנה פוליטית. במובן שחירות המשורר הנה פוליטית.

“אנחנו הפוליטיקאים של הלשון” (אבידן):

לא עשה רושם על הרחוב הפוליטי.

“אנחנו הפוליטיקאים של הלשון” לא היה פרוגרמה.

לרטוש היתה פרוגרמה. רטוש עשה רושם.


“זה לא אני”. פה ושם, אבידן גישש בכבדות על פני הפוליטיקה הישראלית הריאלית. הוא הודה בפני אנשים כי ציפה שאחת המפלגות הגדולות תקרא לו לשורותיה כחבר כנסת, או אף כשר. אבידן חשב על מפלגת העבודה ועל מרצ. הוא ראה בעיני רוחו את הופעתו שם כיורשו המודרני והאנרגטי של ס. יזהר. איש לא קרא לו להצטרף. איש לא העלה על דעתו לקרוא לו להצטרף. לאבידן לא היה יכול להיות מחנה פוליטי. “ישראל הנאורה” חוותה את אבידן רק כאקספרימנט מודרניסטי. “ישראל הנאורה” לא זיהתה את אבידן כסוכן אמתי שלה. “ישראל הנאורה החילונית” לא ידעה שהיא חייבת דבר ממשי לאבידן. "ישראל וכו' " לא זיהתה את אבידן כמחולל חילוניות ונאורות. “ישראל הנאורה” חוותה את אבידן כבידור. “ישראל הנאורה” לא בגדה באבידן: כי מעולם לא האמינה באבידן. אבידן היה מודרנה תל אביבית. מודרנה בלי עורף פיננסי־חברתי. אבידן מת לבד כמו הנמר של גרטה גארבו. הנמר ניצוד בערבות אפריקה. הנמר אוזרח בווילה הוליוודית. הנמר אבידן אוחסן בדירת חדר וחצי. בלילות, הנמר הביט במראה של גארבו, ואמר לעצמו: “זה לא אני”.


זך, עמיחי. מודרניזם־לשמו אינו מקובל על בני המקום כראוי לתחזוקה קבועה. בני המקום (ת"א) מעוניינים בתמורה ממשית לתמיכתם המשוערת (והתמיד משתהה) במודרניסט. בני המקום, מבחינתם, לא ראו תמורה מאבידן. בני המקום בודקים את תכונותיו האישיות של המודרניסט, לפני שהם מוציאים לירה מהכיס. אבידן לא עשה נחת לאנשים. יהודה עמיחי עשה להם הרבה נחת. מבחינת הבורגנות השמאלנית אבידן היה קרוב מדי לעיתון. הבורגנות חיה על פי העיתון, אבל את המשורר היא רוצה ממקום אחר. עמיחי דיבר גם בשם ביוגרפיה משותפת: מלחמה, חברות, מוות. ואבידן לא. נתן זך סימן את השירה עצמה כמכשיר גואל. אבידן כלפי חוץ נראה כמתעלל בשירה עצמה. אבידן התחכך בניהיליזם (מתון, לא באמת). הניהיליזם אינו חלק מוכר של הביוגרפיה הרשמית הישראלית. לקהילת הניהיליזם הישראלית הקטנה אין כוח לייצג את אבידן.


על חרבו? האם אבידן נפל על חרבו? אבידן חיפש בת“א את איזדורה דנקן (אהבה גדולה). אבידן רצה להיות אלוויס (לפחות של ת"א). בשירי אהבה אחדים הוא היה יֶסֶנין, והיא היתה איזדורה דנקן. אבל בת”א לא היתה איזדורה דנקן. אבידן מת אביון מוכה תרופות. הוא לא נפל על חרבו.



  1. סימני השאלה באמצע המילה או השורה, אלו מילים שאינן מזוהות במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  2. ראו “בעמוד משמאל” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות