רקע
אדם ברוך
בית הבובות של האצ"ל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; תשס"ה 2004
בית אצל יפו.png

מראה כללי של בית האצ"ל, יפו. צילום: מורן שוב


מקום קבורתם לא נודע. אחת לשנה, ביום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, אני אומר קדיש יתום בבית האצ“ל שעל חוף יפו: בניין כורכר, אלומיניום וזכוכית, שטוח, בחזיתו תרנים, מוצב בגן “צ’ארלס קלור”, במקום בו היתה שכונה ערבית, מנשייה, ששמה מאריך ימים ממנה. בית האצ”ל (יפו) נהגה ב־1978, עם מותו בתאונת דרכים של עמיחי (גידי) פאגלין, מפקד פעולת האצ“ל ביפו, 1948. מידות המבנה: אורך 24 מטר, רוחב 20 מטר, גובה 8 מטר. היו שתי פעולות של האצ”ל ביפו. הראשונה נכשלה. בפעולה השנייה האצ“ל הצליח לחתוך את מנשייה דרך חוף הים, ולהגיע ליפו. הפגישה עם “הים” תועדה בזיכרונות הלוחמים. נפש הלוחמים יצאה אל הים, מאז שעמדו על דעתם הפוליטית (בית"ר, ז’בוטינסקי). חלק מהלוחמים, בעוד הירי ההדדי נמשך, טבלו צוהלים בים הנכסף. “הים” הבית”רי היה המשכה של היבשה במובנה כ“מולדת”, כ“ארץ האבות”. ים עברי. בפעולה הראשונה נפל דודי, אח אמי, שמואל וכטפוגל ז“ל. עד היום לא נמצאה גופתו. השמועות אמרו שהמון ערבי שרף אותו חיים תלוי על כלונס. אין אישור לכך. לפני כארבע שנים טילפנו אלי מהמדור לאיתור נעדרים: בכוונתם לחדש את החיפוש אחרי שמואל וכטפוגל, חייל האצ”ל, בן 18, בן הזקונים של הרבנית בלומה רחל והרב יצחק יעקב וכטפוגל, ראש ישיבת “מאה שערים”.


העברי כובש הים. בחדר פנימי, קטן, פשטותו הדורה, מוצגים הנופלים בפריצת האצ“ל ליפו, וביניהם שמואל וכטפוגל, באמצעות תצלומי דיוקן וטקסטים מתארים קצרים. לשמואל וכטפוגל היה מעט מאוד עם “הים”. אין ים ב”מאה שערים“. הים נמצא באתוס הרוויזיוניסטי, נמצא אצל זאב ז’בוטינסקי, בטקסטים של האצ”ל. בשנות ה־30' בית“ר הפעילה באירופה שני בתי ספר ימיים, באיטליה ובלטביה. בוגרי בתי הספר המשיכו דרכם כחיילים בכיבוש ארץ ישראל. לבתי הספר הימיים היתה אף תכונה של סמל: “היהודי החדש” נמתח לאחור אל אבותיו כובשי כנען, השולטים בארץ ובים, ולהם צי מלחמה וצי מסחר. “העבריות” אינה “היהודיות” החוששת מהים. אדרבה: העברי הנו גם כובש ימים. עם חורבן הבית הוגלינו ממולדתנו באוניות – נשוב אליה באוניות. שמואל וכטפוגל ידע בעל פה את “שירת הים”, ולא טקסטים של ז’בוטינסקי. הוא הצטרף לאצ”ל, כי קול קרא לו וילך. קול החירות. אחת לשנה אני אומר שם קדיש יתום לזכרו, משוחח מעט עם תצלומו, מספר לו על אחותו, נחמה שתחי', הלוא היא אמי, ועל מה שעלה אתי מהשנה שעברה. בית האצ"ל הזה הנו דברים אחדים ושונים.


עוד בענין הים. רצינו להיוולד מחדש. אחדים רצו להיוולד מחדש מרחם הים. עוד בגולה, בתחילת המאה ה־20', עוד קודם השואה, רצינו להיוולד מחדש בשביל להגיע לארץ ישראל כבני אדם חדשים, רעננים, לא יהודים מסורתיים. הנה אליק מ“במו ידיו” (1951) של משה שמיר “בא מהים”. אליק המחובר לחומרים מיתיים: הים, הרוח, החול. וכמו נובע מהם. אליק מנוגב מהיסטוריה יהודית במובנה כגולה מנוולת נפשית ופיזית. הכול השתוקקו ל“אדם ישראלי חדש”, או ל“אדם עברי חדש”, שבגופו זורם דמם של כובשי כנען. רטוש רצה להיוולד מחדש ככנעני. לתנועת השומר הצעיר היה “אדם חדש” משלה, כאנטיתזה ליהודי הגלותי, והוא נגזר גם מדמות “האדם הסובייטי החדש”, ומהניאו רומנטיקה הגרמנית. בשביל ליצור אנטיתזה זו, הגדירו הציונים למיניהם ולפלגיהם את היהודי הגלותי, ואגב כך הפנימו סטריאוטיפים אנטישמיים. סוג של אנטישמיות עצמית. גם לבית“ר היה “אדם חדש” משלה, והוא קרוב ברוחו לרומנטיקה הלאומית הפולנית. בית”ר הולידה את האצ“ל. “האדם החדש” של האצ”ל כבש את הים (יפו), ואף הגיע לישראל מהים (אלטלנה). מהבחינות האלה: בית האצ“ל ממוקם נכון. אגב, בבית האצ”ל עצמו, בתצוגתו וברוחו, יש מעט מאוד ים. ימאי צעיר, מבית ספר ימי של בית“ר, שטבע אז בים, הוגדר כ”קרבן לכיבוש הים העברי“. לאחרונה נמצא גלגל הצלה מהאונייה “אלטלנה”, והוא צורף לאמצעי ההמחשה שבבית האצ”ל (יפו). ובכן, מבחינת האצ“ל בכיבוש יפו היה אף ממד של מימוש רעיוני: עבריים והים העברי. דודי, שמואל וכטפוגל, הוצב לפעולה בצפת, וברגע האחרון הועבר לפעולה ביפו. באף לא אחד ממכתביו לבני משפחתו הירושלמים יש גילוי לב ממשי בעניין הים ועבריותו. כשבועיים לפני הפעולה ביפו: פעולת האצ”ל בדיר יאסין. הפעולה הוגדרה כ“טבח”. מנחם בגין בסיום הפעולה ביפו: “אנו עומדים לחוף הים הנכסף”. בחדר הזיכרון, שבו תצלומי הנופלים, פועלת תאורה מלאכותית: החלונות מכוסים. הים הורחק מהנופלים בקרב על הים.


מכשיר פוליטי. את בית האצ“ל תיכננו הארכיטקטים אמנון ניב, אמנון שוורץ ודני שוורץ, שעיצבו את “תוכנית מנשייה”. הכוונה המקורית היתה הקמת אנדרטה לזכר לוחמי האצ”ל שנפלו בכיבוש יפו. גם חוגי ימין מובהקים התנגדו ב־48' לפעולת האצ“ל ביפו: החשיבו אותה כראווה של הארגון ושל מפקדו, מנחם בגין. ראוות יכולת צבאית, וחשיבות עצמית. ב־78' רעיון הקמת אנדרטת אצ”ל בגן “צ’אלס קלור”, כבר היה מובן מאליו. מאז המהפך הפוליטי (עליית הליכוד) “זה” נעשה קל יותר. אנדרטה (או אתר זיכרון, או מוזיאון) הנה מכשיר פוליטי. פעולה בתוך הזיכרון הישראלי. פעולה במרחב הציבורי. הנכחה פיזית של רעיון פוליטי, של קבוצה פוליטית. גן “צ’ארלס קלור” מהמקומות המובחרים בגוש דן, כלומר בישראל, מובחרים לצפייה, לנוכחות. הגן גלוי, שטוח, נראה למרחוק, ידידותי להמונים, בגבו ים וטיילת חדשה, ולפניו כביש החוף המחבר את ת"א ויפו. גם בלילות “צ’ארלס קלור” אינו מדיח.


מוטב מופשט. המוזיאונים הרעיוניים האלה והאנדרטאות הרעיוניות הללו, כלומר הכוח הפוליטי היוזם אותם, מתחרים ביניהם על המיקום: מוזיאון בתוך דירה, בתוך בניין, מוזיאון חבוי – או מוזיאון השולט על מרחב ציבורי פתוח. תחרות עזה, פוליטית, נכלולית, לחשנית, גלויה, רוויַת פאתוס, צדקנית. הכוונה המקורית לא היתה למוזיאון ממשי של האצ“ל, על שפת הים של יפו, אלא לאנדרטה במובנה כאתר הנצחה. השפה העברית די נדיבה ביחסה לאנדרטה, אתר הנצחה, יד, גלעד, ועוד. כאילו השפה מניחה לבני האדם לתת שמות שונים לאותו “דבר”, או מניחה להם לשנות בעתיד ייעוד והיקף. את רעיון בית האצ”ל הגו אנשי אצ“ל, עם מותו של עמיחי פאגלין, כאמור, והארכיטקטים הנ”ל עשו זאת ברצון ובהתנדבות. לגן “צ’ארלס קלור” חסרה אז “תצורת אמנות” שתשלים אותו, שתתפקד כעוגן חזותי. בדרך כלל, זה נעשה באמצעות “פסל סביבתי”. ראו לא מעט גנים בארץ ובעולם. “פסל סביבתי” אינו פוליטי, ואינו מגרה פולמוס פוליטי כאנדרטה לזכר לוחמי האצ“ל. ל”פסל סביבתי" מוטב בדרך כלל להיות מופשט, חוויה צורנית, גיאומטרי, מופשט גיאומטרי, או ריאליסטי, במובנו כמספר סיפור: דמות אדם, דמות חיה. כלומר תצורה אמנותית שאינה מעוררת יצרים, והיא נמסה לה בעצלות בתודעת הצופה.


כורכר, אלומינים וזכוכית. גן “צ’ארלס קלור” השלים את מחיקת מנשייה הערבית. המפעל הציוני מחק את מנשייה: המחיקה כהמשכה של המלחמה. איש לא מחה על כך. ליתר דיוק: לא זכורה לי מחאה שכזו. מנשייה היתה כפר ערבי בתוך ת“א עצמה, ואחת דתה היתה להימחות. גם השמאל לא יצא מעורו: בכל זאת, ראבעק, כפר ערבי בתוך העיר העברית הראשונה. אני תושב האזור מאז סוף שנות ה־60'. הכרתי את הבית שעל חורבתו נבנה מוזיאון האצ”ל, בית האצ“ל, אנדרטת האצ”ל, או אתר ההנצחה של האצ“ל. הבית, טיפוסי למנשייה, נבנה בתחילת המאה ה־20, כחלק מרצועת בתים צפופה, כמעט על גבולו של הים. הארכיטקטים החליטו על קו מסורתי־מודרני: זיכרון הבית שהיה (כורכר) וממנו צומחים אלומיניום וזכוכית. לחיזוק קיר הכורכר המקורי (עובי 30 ס"מ) נוצק מאחוריו קיר בטון (עובי 20 ס"מ), והם הוצמדו במוטות פלדה. קורות העץ של הפתחים, מקוריות. קשתות העץ שוקמו על פי הדוגמה המקורית. הארכיטקטים בינם לעצמם חשבו על המבנה החדש גם כזיכרון למנשייה שהיתה. הם ניסחו כך את עקרונות העיצוב שלהם: 1. להקפיא את הזמן: יום שחרור יפו בידי האצ”ל. 2. שמירה מירבית על האותנטיות המיוחדת של שרידי המבנה (הבית) הישן, שהיה טיפוסי למנשייה. 3. שילוב בנייה עכשווית (אלומיניום וזכוכית), עם בניית האבן המסורתית. 4. עיצוב המבנה כפסל סביבתי בפארק של שפת הים. 5. המבנה, האוצר בתוכו את כל אלה, ייראה, הוא עצמו, כמוצג מוזיאוני.

מכשיר פוליטי: מימון. לשמאל יש בית הפלמ“ח, בית אלון, בית גלילי, בית ההגנה, ועוד. לימין יש בית האצ”ל, בית אורי צבי גרינברג, בית ז’בוטינסקי, ועוד. בקיזוז תרומות של נדיבים, ובקיזוז דמי חבר, שגבייתם קשה והם נמוכים, המדינה היא מקור תקציבי הבנייה והאחזקה של “הבתים” האלה, דרך העיריות ודרך משרדי ממשלה. כאשר הממשלה בידי השמאל: “הבתים” של השמאל רואים ברכה, ולהפך. זהו העיקרון. פוליטיקה פשוטה וגלויה. פעם, נאמר עד שנות ה־70', “הבתים” האלה היו מכשירים פוליטיים ורעיוניים ממשיים. לא היתה טלוויזיה כפי שהיא היום, כלומר הטלוויזיה (ערוץ 2) כ“ביתם של רוב הישראלים”. ואז, חלק מהפעילות הפוליטית התעמולתית נעשה גם ב“בתים” אלה, וגם מתוכם החוצה. ובכל מקרה, הם תיפקדו כמאחזים פוליטיים במרחב הישראלי, ולנוכחותם במרחב הזה, גם לזו הפיזית כשלעצמה, היה אפקט. לבית האצ“ל היפואי אין כל השפעה על תוצאות הבחירות בת”א־יפו, ובוודאי שלא על הבחירות לכנסת. ייתכן שחלק ניכר מבאי גן “צ’ארלס קלור” אינם יודעים על הקשר שבין האצ“ל והליכוד. אבל המאבק הפוליטי על “הבתים” נמשך ונמשך כחלק מהטבע הישראלי, כהרגל, כחלק ממלחמה פוליטית ארצית, לאומית. הנה ב־1994 דוח מבקרת המדינה שולל העברת כספים (5 מיליון שקל בסה"כ) לבית הפלמ”ח, לבית אלון, לבית גלילי. הכספים לבית הפלמ“ח: ממשרד השיכון למשרד הביטחון, וממנו לבית הפלמ”ח. הכספים לבית אלון ולבית גלילי: ממשרד השיכון למשרד החינוך, ומשם אליהם. העברות בהוראת יצחק רבין (ראש ממשלה). ח“כ דן תיכון (ליכוד) קבל אז שבית האצ”ל אינו נהנה מתמיכה שכזו, וטען שאין להפלותו לרעה מול בית הפלמ“ח. ב־994ו קבעה מבקרת המדינה: על פי נוהלי משרד השיכון, כל המוסדות הנ”ל אינם “מוסדות ציבור” הזכאים להקצבות. המבקרת, מרים בן פורת, איזכרה אז את העובדה ש“התמיכה בבית אלון נעשתה על חשבון פרויקטים להשלמת תשתיות לדירות, שהיו כלולים בפרוגרמה המאושרת בידי מנכ”ל משרד השיכון, ולא בוצעו“. בלב הטקסט של מבקרת המדינה נמצאת ההגדרה: “מוסדות ציבור”. מיהו “ציבור”? האם השפה מגדירה “ציבור”, או הפוליטיקה? בית האצ”ל “מוסד ציבורי”? מבחינת המשפחה שלי הוא מוסד פרטי למדי: האצ“ל בערפל הזמן – שמואל ז”ל חי.


“מוסד ציבורי”. בעברית, ל“ציבור” גם מובן כללי רחב, וגם מובן של עדה. “עבודות לטובת הציבור”: לטובת כלל הציבור. ואף “ציבור יוצאי בגדאד”: אמנם ציבור רחב, אבל בכל זאת עדה מסוימת. המוסדות הנ“ל, בית האצ”ל ובית הפלמ“ח, מפעילים את המובן המצמצם (“עדה”) של “ציבור”. כמוהם כמעט כמועדונים רעיוניים סגורים. אמנם לא ימנעו כניסה לתחומם של מתנגד רעיוני, אבל ברור לו ולהם שאין זה מקומו (ביתו) הטבעי. כל מהותם סקטוריאלית. בית הפלמ”ח וסוכני הזיכרון של הפלמ“ח מתוחכמים מבית האצ”ל וסוכניו. הכנרת עובדת יפה בשירות יגאל אלון והפלמ“ח. חוף הים היפואי אדיש לבית האצ”ל. התצוגות של הפלמ“ח ערניות, מתחדשות ופתייניות. תצוגת האצ”ל סטטית. כשליש מתושבי יפו ערבים ישראלים: בית האצ"ל משדר להם תבוסה ונטישה.


“העיר הלבנה”? כלת פלסטין? ב־1968 עברתי ליפו, ומאז, באופן בלתי נשלט, עולה בדמיוני שמואל וכטפוגל ז“ל, דודי, כמי שסגרתי אתו מעגל: הוא פרץ ליפו, ואני התיישבתי בה. מעגל פרטי, פורס מאז’ורי, מתבהר ונעכר חליפות, ביני לבינו. אין מה לעשות מזה עניין ספרותי או סמלי גדול. ובכל זאת שמואל וכטפוגל נמצא שם, בחדר הזיכרון של בית האצ”ל, שכאמור מנכיח תבוסה מנקודת המבט של ערביי יפו. מה ערביי יפו בינם לעצמם בוחרים לזכור מעירם. האם יש להם זיכרון אחד מוסכם ממנה. זיכרון חקור היטב או נוסטלגיה. האם הסוחרים שבהם זוכרים יפו אחרת מדלת העם. מי מנסה לטפח את הזיכרון היפואי הפלסטיני. מול מה. האם יש לו סיכוי להנכיח זיכרון פלסטיני ביפו עצמה, כמרחב הציבורי שלה, ולא רק בתודעת ערבים יפואיים. בית אצ“ל משלהם לא יתירו להם לבנות ביפו. האם יתירו הנכחת זיכרון רכה. גם ת”א כ“העיר הלבנה”, וגם בית האצ“ל סוגרים על הזיכרון הערבי (הפלסטיני). “העיר הלבנה” נושאת אתה פוליטיות עזה: ת”א צמחה לה משום מקום. כלומר, משום מקום קודם. צצה מחולות זהב נקיים מאדם ומהיסטוריה. בכוח החזון הציוני. נגאלה משממתה. אבל ת“א צמחה מתוך יפו. אלה עובדות היסטוריות. צמחה מתוך יפו הערבית וכמעט מחקה אותה: אם לא לחלוטין (פיזית), אזי כ”מקום" המובהק שהיה. יפו נעשתה מאז 48' כעין חצר אחורית נעזבת, שאחת דתה, אם לא היום אז מחרתיים, להיטמע בת“א. רצועת החוף של יפו מקבלת, בעשרים וחמש השנים שעברו, אופי של שלוחה תל אביבית. שלוחה מנטלית ופיזית. הבנייה היהודית העשירה, המבוצרת, המועדונית, עושה את זה. רוב תושבי הבנייה העשירה אינם יפואיים, אלא בני ישראל הלבנה. הבנייה מנוכרת ליפו, גבה ליפו, והיא פונה אל הים, ואל הנוף ש”אינו יפו“. ואם זהו בכל זאת נוף יפואי, הוא נראה משם אקזוטי, אוריינטלי, מפתה, והריאליה היפואית (פרטי הרחוב והחיים עצמם) אינה נראית. רוב תושבי הבנייה העשירה אינם מתערים ביפו עצמה, ומלכתחילה לא היתה להם כוונה כזו. והנה, האגודה למען ערביי יפו (“רביטה”) מנסה לשמר את הזיכרון הפלסטיני של המקום. אמצעיה דלים, אבל הטיעון שלה עשיר. “רביטה” זוכרת את יפו כ”כלת פלסטין“. המבנים הערביים (שרובם נמחקו) שעל רצועת החוף היפואי תומכים ב”כלה“: מבנים עשירים, מסוגננים, פתוחים, חצרות מרווחות, צמחייה מטופחת, שואפים אל הים, תפנוקיים. ה”כלה" נמחקה כך: מאז 48‘, יפו לא נהנתה מתקציב פיתוח אנושי. עשרות מבנים ערביים, שהיה אפשר לשפץ ולהשיב את הדרם, הוגדרו כ“מסוכנים” ונהרסו. שמות הרחובות המקוריים הומרו במספרים (כגון רחוב 60). מספרים? אנונימיות, שרירותיות, מחיקת היסטוריה: ולאחר מכן, המספרים הומרו בשמות ובמושגים מתולדות הציונות והיהדות, כגון רחוב מנחם מנדל מוויטבסק, רחוב רזיאל, או בשמות ישראליים חלולים בני הזמן החלול החדש, כגון רחוב הדולפין (בו התגוררתי עשרות שנים). לדולפין אין עומק והיסטוריה. הוא תוצר של שפת לגו. אגב, אין דולפינים בחוף יפו, זולת אלה הקרקסיים. חפירת העתיקות ביפו שואפת תמיד לאזכור יהודי. וכך, הביוגרפיה של יפו כעיר ערבית כמעט כולה חבויה בעבר, והמרחב הציבורי שלה מתייהד מאז 48’. בית האצ“ל, בכניסה, ו”העיר הלבנה", ממעל, סוגרים על יפו הערבית.


בית האצ"ל: פרטים. בלילה, בית האצ“ל מואר מבפנים החוצה, ומבחוץ. התאורה מנתקת אותו מסביבתו, ומעצמו, כלומר ממי שהוא, מזהותו, והוא נראה כעין מזוודה מודרנית, כמעט חסרת פשר, שהונחה שם על ידי נוסעי חללית. הכניסה לבית צנועה. כמעט ככניסה לבית מגורים רגיל. מדרגות אחדות, רחבה קטנטנה, דלת כניסה כמעט רגילה, פרוזדור כניסה קטן, צר למדי, דלפק. הכניסה מהצד, לא מכיוון הכביש הראשי. על המבנה, מכיוון הכביש, לא נמצא שלט מזהה. סוג של צניעות. הדשאים, שכמעט מלחכים את המבנה, ממתנים את הדרמטיות שבכניסה ל”מוזיאון“. השביל הכבוש אל המבנה, אף הוא חף מדרמטיות, ואין בו ממד של הכרזה: “לפניך מוזיאון”. המבנה, בסך הכול, אינו משבש את הגן. בלא מעט גנים, במיקומים שהגיונם טופוגרפי או פונקציונלי, או שניהם יחד, תמצא מבנים כאלה. בגן מבנה נוסף: מסעדת “מנטה ריי”. גם בית האצ”ל עשוי להיראות כמסעדה שגבה (אל הכביש הראשי) מאופלל, ופניה אל הים. האלומיניום והזכוכית מתכתבים היום עם הבנייה המשרדית המודרנית שמעבר לכביש. מתכתבים: אבל ממתנים את ייחודו של בית האצ“ל, ממצעים אותו. מוזיאונים, לעתים, מעוררים חרדה בקרב הבריות, באמצעות תצורתם וחומריהם. מעוררים במתכוון. טרור רוחני של מוזיאונים, כנסיות, בנקים. הקטנה נלוזה של האדם, על הסף. בית האצ”ל אינו מעורר חרדה. איכשהו, הוא אפילו לא ממש משהה אותך למראהו, ובוודאי שאינו עוצר אותך. הוא “שם”. לא הכול מכירים אותו. אין לו יחסי ציבור. גם בקרב יוצאי האצ“ל אין הוא “אדמה מקודשת”. הוא לא: יפה או לא יפה, מרשים או לא מרשים. הוא תרגיל סביר בארכיטקטורה בת זמנה. הוא לא זיכרון למנשייה: גן “צ’ארלס קלור” כאילו היה שם מימים ימימה, ובית האצ”ל כאילו נספח אליו, לאחר מעשה, ואין הוא ציון לכיבוש יפו.


שינוי שם. בית האצ“ל מעט נפרד לאחרונה מ־ע”ש עמיחי פאגלין, והוסב ל־בית האצ“ל בתש”ח. אבל בכל הכיתובים, במקום עצמו, עדיין נכתב מוסיאון האצ“ל. המקום פתוח מדי יום בין שמונה בבוקר לארבע אחרי הצהריים. עיצוב וביצוע פנים הבית: קלוד גרונדמן. בכניסה: שומר, ארון מדפים מפלסטיק חום לילקוטים, מכונת שתייה (קוקה קולה), ארונית כיבוי, מתזי כיבוי בכל חדר, דלפק ו־3 חיילות מדריכות בעברית ובאנגלית, מטעם משרד הביטחון, דלפק למדריכה ברוסית. עובד נוסף, יוסק’ה נחמיאס, ששירת באצ”ל, מדריך בערבית, בספרדית ובצרפתית. רלסים, מקיר לקיר, בגובה של 4–3 מטר, תומכים את התקרה המחודשת. רצפת אבן דמויית שיש. מרצפות גדולות (מטר על חצי מטר). השליש העליון: זכוכית חומה חד כיוונית (אפשר לראות החוצה). תאורה: בתקרה חלונות המאירים באור יום על חלל הבניין כולו, פרט לאולם ההרצאות. בשעות הערב, או בימים חשוכים, פועלת תאורת ניאון מהתקרה, וספוטים קטנים שמכוונים למוצגים מסוימים.


מוצגים, אמצעי המחשה. תצלומי שחור לבן דהויים מודבקים לדיקט: תצלומי מבנים, לוחמים, מפות של קרבות, של אתרים וכו‘, וסכמות מבנה האצ“ל. המפות והסכמות על גבי דיקטים, או כשקפים עם תאורה אחורית. 2 מסכי וידיאו עם שקופיות ופס קול (עודד בן עמי). תצלומים דהויים של כותרות עיתונים מימי הקרבות. כלי נשק, בעיקר בתוך אקווריומים מזכוכית, כולל שמות הכלים: מקלע קל ברן, אקדח תופי סמיט־ווסון, תת מקלע סטן – תוצרת אצ”ל, תת מקלע בריטי תומי גאן, מטול אנטי טנקי פיאט ועוד. דגלים: דגל אוניית אלטלנה המקורי וסיפורו, כולל שמות הימאים וארצות מוצאם, דגל האצ"ל. פסלים מברונזה של חיילים בעמדות ירי. תמיד שני חיילים, תמיד עם נשק, תמיד מאחורי שקים. גובה החיילים 1 מטר. דגמים של אתרים בגבס, או חומר לבן אחר. ויטראז’ ומנורה שנתרמו למקום. מילות שיר אלטלנה: “אנחנו יצאנו לדרך ללחום ולסבול בעצב”. בפינת כיבוש יהודייה: אקווריום על מדף, ובו כוס כסף, ככוס קידוש, שגובהה 35 ס“מ, בקוטר 20 ס”מ. כיתוב: “גביע הנאצים”. כוס הכסף נפלה שלל בידי אצ“ל ב־4.5.48, כלומר בכיבוש. בכניסה לבית האצ”ל דגל הלאום מתנופף ברוח.


וכטפוגל.png

בית האצ"ל: דיוקן שמואל וכטפוגל ז"ל


חדר הנצחה: נוסח אחיד. על שני קירות חדר ההנצחה מוצגים דיוקנאות של כל הנופלים במערכה על יפו. תצלומים פלוס טקסטים ביוגרפיים קצרים. נוסח אחיד. איש מהנופלים אינו מיוחד מזולתו. חלונות גבוהים מכוסים וילונות פונים לים, מיתקן לנר זיכרון בין החלונות. דלת החדר פתוחה עם וילון. משני צידי הדלת עשרה כיסאות. בבית האצ“ל גם אולם הרצאות/ הקרנה: שבע שורות כיסאות מרופדים, חום עם פסי מתכת. מסך 2X2 מטר. בעומק החדר: ספרייה, בארונות עץ וזכוכית. מעל לספרייה דיוקנאות מצוירים בעיפרון אפור, על פי תצלומים: בגין, ז’בוטינסקי ודוד רזיאל. בספרייה, בין היתר, כתבי עת (“האומה”, “נתיב”), וספרים של מנחם בגין: “בלילות לבנים”, יוסף עברון: “גידי”, יהודה לפידות: “לידתה של מחתרת”, וספרי זכרונות של לוחמי האצ”ל, כולל “סבתא מספרת – זיכרונות ממחתרת האצ”ל“. המדרגות למפלס המזרחי: שטיח אפור. קיר הזכוכית מרושת־מסורג. מבט מזרחה, דרומה וצפונה. אזור מחומם על ידי השמש. החרסינה כאן חומה פשוטה. מוצגים במפלס: פעולות של האצ”ל באזור ואדי ניסנס, הירדן, צפת, ירושלים. התחמשות ואימונים: כולל רשימות החרמת נשק מהבריטים, סכמה של פעולת ייצור כספית לתחמושת. בעתיד תמוקם עמדת מידע ממוחשבת. יש כוונה לשדרג את התצוגה (מחשב, מסכים).


פסל סביבתי. ב־1980 אישרה ממשלת ישראל את הקמת בית האצ“ל, שנקרא אף מוזיאון. בית האצ”ל הוכלל במסגרת יחידת המוזיאונים במשרד הביטחון. הכללה המבטיחה מימון (תקציב). הדיבור המקורי היה על “יד”, “גלעד”, “אתר זיכרון”. ההתפתחות ל“מוזיאון” היתה מהירה למדי, ונבעה מהעובדה שהליכוד נחלץ מחיי נצח אופוזיציוניים: לא נצטנע עוד. “מוזיאון” בהכרח נרחב ועשיר מ“גלעד”, או מ“יד”, ושאפתני מהם בכל הנוגע לקשר עם הציבור הרחב, לתעמולה, לתצוגות עצמן. ב־1987 זכו מתכנני בית האצ“ל ב”פרס רוקח“. בטקסט הפרס בית האצ”ל הוגדר כ“פסל סביבתי”. מדהים? כן ולא. מי שכתב את זה אולי לא שלט היטב בז’רגון של עולם האמנות המודרני: כל דבר “כזה”, כמו בית האצ“ל, בגלל עצם המבנה ומיקומו בסביבה פתוחה, נראה בעיניו כ”פסל סביבתי“. כזכור, גם הארכיטקטים, במסמך הכוונות שלהם, השתמשו בביטוי “פסל סביבתי”. מבחינה פוליטית ותרבותית ההגדרה “פסל סביבתי” היתה מדהימה, מתעתעת, מכסה. ההגדרה הדיחה את “זה” למישור לא פוליטי, לא רעיוני, לא רעיוני סקטוריאלי. ומנשייה שהיתה? נעלמה לה הכוונה להטמיע בבית האצ”ל (הבית המקורי, הכורכר) מחוות זיכרון קטנה למנשייה. פסל סביבתי: אמנות, אסתטיקה, “משהו יפה” בגן ציבורי.


בית הבובות. מרכזו של בית האצ“ל, שאינו כולל את חדר הזיכרון ואת חדר ההרצאות, הנו בעיקרו, בעיניי, מעין בית בובות. לא מעט אתרי זיכרון (“מוזיאונים”) הנם מעין בתי בובות. השחזור וההמחשה באתרי זיכרון רבים נעשים באמצעים מעין פיסוליים: חיילים, קרבנות, סצנות, רחוב, חדר משפחתי. בגודל טבעי או מוקטן. ראו גם מוזיאוני שואה. ראה גם מוזיאוני פולקלור אזוריים ברחבי העולם. בסוף שנות ה־90' הוזמנתי לדיון ב”לוחמי הגטאות“, בגלל רצון מנהלי המוזיאון שם (השואה) לחשוב מחדש על עצמם, על קהלם, על תמורות מתבקשות בשימור הזיכרון ובהפצתו. והנה לא זכרתי עד כמה מוזיאון זה אף הוא נעזר בהמחשה “פיסולית”. אמנם גם ב”לוחמי הגטאות" אמצעי ההמחשה בסיסיים, ובכל זאת חלק מהם הוא “הדבר עצמו”: חפצים מהתקופה ומוראותיה, החפצים עצמם. וחלק מההמחשה שם נעשה באמצעות אמנות מובהקת: ציור ופיסול של אמנים יהודים שנספו בשואה. ותמיד שמורה להנהלות המוזיאונים האלה האפשרות להמחשה מופשטת, עקרונית. אמנם אפשרות נקיית דעת, בעיקרון, אבל בפועל אין בה כדי למשוך את לבם של ציבורים גדולים. הפשטה וייצוג מופשט: אנינות. למוזיאוני זיכרון רבים יש נטייה להמחשה בסיסית, להנכחה של דימויים באמצעות מעין פיסול משחזר. “הפיסול” בבית האצ“ל אינו כבובות שעווה, כי פה אלה בובות שאינן “דומות ל”, אלא מעתיקות דימוי סטריאוטיפי: חיילים בעמדה על נשקם. עיבוד הבובות, שבבית האצ”ל, גס למדי. הצופה קולט באחת את החיילים שבעמדה. לא מתבונן בהם. החיילים היצוקים אינם אקספרסיוויים כדמויות של אוסיפ זאדקין, שאף הציב יד (פסל) לזכר חללי מלחמת העולם השנייה, ואינם מעבירים דבר־מה נוסף כדמויות המשוחזרות של אדוארד קינהולץ, ששיחזר סצנות (כפיסול). ואין בהן את פאתוס האנדרטה של חנה אורלוף (אנדרטת דב גרונר). ואם כך, עם מה, בכל זאת, בובות חיילי האצ"ל מתכתבות? מה הן בכל זאת מהדהדות? חיילים של משחקי ילדים (צעצועי מלחמה). אין בהן צורה ארכיטיפית (דימוי קמאי) מאיימת או שובת לב.


עזובה. מדוע בית האצ“ל מכחיש את “הים”? מדוע חלונות חדר הזיכרון, הפונים אל הים, נאטמו? כי “הים” לא נעתר להם. הים הזה עדיין ערבי, גם ערבי. מדוע בית האצ”ל סטטי? עייפות ועזובה. בעוד סוכני הזיכרון של הפלמ“ח אינם נחלשים בהפצת בשורתם – סוכני הזיכרון של האצ”ל, כפי שזה מתבטא בבית היפואי, נמסו בחולשה ידועה של הימין נוסח מפלגת “חירות”: יתר הצהרתיות, יתר פתוס. די היה להם בעצם הקמת המבנה. שם ובזה תש כוחם, כנראה.


צורך. אנשי האצ“ל חשו צורך להקים את הבית הזה. הנה, גם יהודי אתיופיה, שעלו לישראל לפני כ־12 שנה, חשים צורך להקים לעצמם בישראל אתר זיכרון, אנדרטה, גלעד, מוזיאון. זהו צורך בסיסי, נפשי, שבטי, כמעט ביולוגי (מזון). המבנה הפיזי (הבית) מאשר להם מתוכו, ממילא, את חשיבותם, מקומם, תפקידם, קרבנם, תרומתם. ואת עצם היותם חלק מהמקום. לוותיקי האצ”ל היה גם צורך בכיבוש נוסף של יפו, באמצעות הבית הזה.



המלצות קוראים
תגיות