מקסים גילן, 2004. צילום: מורן שוב

אוקטובר 93'. זה בכל זאת היה משהו. בסוף הכול מילים, אבל היה בזה?: מקסים גילן, הגולה הפוליטי, לאחר 24 שנה, הורשה לחזור לישראל.? של הנוכח־נעדר. שובו של המודחק. 24 שנים חיינו עם בגין, שמיר, ?ורבין, בתוך המוח ומול העיניים, כשנקודת מקסים גילן מהבהבת?טים בקצה המסך. כותרת רדיו: “שובו של הישראלי שחצה את הקווים? אש”ף“. עוד כותרת רדיו: “הבוגד חוזר למקום הפשע”. שובו של הגולה שתמיד ידע מה נשמע בבית. השב”כ אמר שזה בסדר, כלומר שזה? בסדר, שום בוגד במולדת ושום נעליים, הוא יכול לחזור, להישאר, לצאת ולחזור, מה שהוא רוצה, שום אש“פיסט ושום סודות. השב”כ אמר את זה לשולמית אלוני, לאמנון זכרוני, ולעוד שניים שלושה שהיו מעורבים בסיפור. נתן זך היה המנוע של “תנו לגילן לחזור הביתה”, ואתו יורם קניוק, יאיר צבן, דן קדר ויעקב בסר, ועוד. חיכו לגילן בשדה התעופה, ומשם נסעו למסעדה יפואית. יפו מובלעת עד. מי חיכה לגילן? אנשים טובים שמעולם לא שקלו להיות מקסים גילן. אנשים טובים שמעולם לא רחקו ממש מגבולות השבט. האם גילן כפרתם של אנשים טובים אלה. חיכו, גם במובן של מעין אבטחה. התרבות הישראלית (שמאל) בשדה התעופה: איש לא יעצור את גילן לחקירה. לא הייתי בשדה התעופה. זך הציע שאבוא, שכל התרבות הישראלית הרי כבר היתה מיוצגת שם כהלכה. גילן ידע שמחכה לו מקום עבודה: “שישי”, עיתון שבועי של “גלובס”. לא מי יודע כמה פרנסה, אבל במה פומבית גלויה, מבית טוב, בה יכתוב בחירות גמורה,?ר נתן זך, מאיר ויזלטיר, נעמי אביב, דוד חמו, אריאלה אזולאי, אורי ברנשטיין, הלית ישורון, מיכאל סגן כהן, יוסי בבליקי, ועוד אנשים כלבבו. לפחות זה. מאז גיל תשע גילן חינך עצמו לצפות למה שפחות. אני מבין,? אני מבין, את גילן על פי הביוגרפיה שלו. ביוגרפיית מהגר שהניבה?ירה ארוכה מישראל לצרפת. גילן אינו נלהב מפיענוח על פי הביוגרפיה. גילן, לפי גילן, נולד יותר מפעמיים. בפרק הזה יש הרבה ביוגרפיה מפי מקסים גילן, בתשובה לשאלות שלי. עכשיו, ספטמבר 2004, החיים כבר מושכים למטה, גילן כבר בן 74, כבר לא אויב־העם פעיל, הכול מדברים עם אש“ף, מה כבר יש להסתיר או לצעף. אולי נשמע ממנו משהו חדש על עצמו כנער מהגר לישראל, על פרשת “בול”/ בן ברקה, על המשפט והמאסר, על תוכנית השלום שלו, על הקמת העיתון “ישראל ופלסטיין” (פריז), על המגעים עם אש”ף, על מקורות המימון שלו, על החשש מפני חזרה לישראל (שב"כ), על “דור המדינה” (שירה וספרות), ועל חיים ארוכים בלימבו. גם התקשורת חיכתה לו בשדה התעופה. אין לנו הרבה גולים פוליטיים. שמעון צבר.

המודחק ישוב למקומו. בקיץ 69' גילן עזב את ישראל. במשך שנים היינו בקשר. נפגשנו גם בפריז. בלי המיסטיק של פריז. כמו פגישה בבית קפה תל אביבי. פגישות גישוש, אבל ידידותיות למדי. כל אחד מאתנו חזר למקומו, אחרי הפגישות. המקום שלי תמיד חמים, מוגן, בורגני. בשיחות, תמיד חזרנו לביוגרפיה שלו, לעלייתו לישראל כנער, למחנה עתלית, לשכונת התקווה, וכן לחבורה הספרותית של “דור המדינה”, לזך, עמיחי, אבידן, וכן לרביקוביץ', וולך, ויזלטיר. הספרות והשירה הוצגו על ידו כמולדת, כבית, כמקום. גילן בנה לו בפריז עולם־גילני, מובלעת גם קונקרטית וגם וירטואלית. היה אסור לפי החוק להיפגש עם אש“ף, אבל היה מותר להיפגש עם מקסים גילן, שפעם היה ניאו־כנעני, על פי שירתו, ושהאמין בהולדת הפוליטיקה מתוך השירה. בהולדת הכול מתוך השירה. כי השירה היא תבנית האם. משהו אצ”גי. ראו פרק על אצ“ג בספר זה. אז, בפריז, היה לו אקדח בכיס. הרי אבו־נידאל רצח את סעיד חממי בלונדון, ואת נעים חיידר בבלגיה, את עיסאם סרטאווי בפורטוגל, והמוסד הרי הרג את עבדול חאמיד פאדיל ברומא, ועוד ועוד. אקדח בכיס: ענן במכנסיים. גילן יזם את הקשר בינינו, ואף החיה אותו פעם או פעמיים. קשר עקרוני, לא אישי. תמיד היה בו משהו עמום, בעיניי. אני הייתי בעיניו משהו גלוי: הרי חיי כספר פתוח. מה לא ברור בי. מה לא צפוי בי. אחד מיסודות הקשר בינינו היה נתן ילין־מור. לכל אחד מאתנו ילין־מור משלו. גילן היה בנוער לח”י, ופעל למען “מפלגת הלוחמים” שילין־מור עמד בראשה (הכנסת הראשונה). את ילין־מור, מפקד הלח"י עם יצחק שמיר ואלדד־שייב, הכרתי בבית הוריי, נחמה ואשר רוזנבלום. ילין־מור שם קץ לתעתוע המחתרות של גילן הצעיר וחבריו הצעירים: “יש מדינה – אין מחתרות. הכול גלוי ודמוקרטי”. בתקופת כתב העת “אתגר” של ילין־מור (עד סוף שנות ה־60'), ראיתי שילין־מור בכל זאת מעט נשמר מפני רתיחת גילן. באוקטובר 1993, עם החזרה הזמנית לישראל, היו כאן לגילן שבועיים לא רעים. שבועיים נוסטלגיים, ספרותיים, פוליטיים. היה רושם שיש קייס: גילן חוזר. לאן? למי? אם הבטת נכוחה במערכת, ידעת שאין לו לאן לחזור: העיתונות היומית סגורה בפניו, המכללות והאקדמיה סגורות בפניו, השמאל הישראלי הפעיל סגור בפניו, הרפובליקה הספרותית מכווצת, החברים כבר חיים בפרטיות כמעט גמורה. ואם כך: הנוכח ישוב להיות נעדר, והמודחק ישוב למקומו. גילן אכן חזר לפריז. דבר ממשי לא חיכה לו בפריז. אני יודע את זה ממנו.

“חוק המפגשים”: אש'"ף. מה עוד היה לנו בסביבות 1993, כשגילן הורשה לחזור לישראל? ישעיהו ליבוביץ' ויתר על פרס ישראל; הרב ש“ך האשים את חב”ד בכפירה; ש“ס הדיחה את שולמית אלוני ממשרד החינוך והתרבות (ממשלת רבין); “הילד החולם” של חנוך לוין הוצג בהבימה; מבצע “דין וחשבון” (דרום לבנון); אוסלו: שיחות שלום חשאיות; הסכם אוסלו; מפגש בין מרצ לחזית הדמוקרטית, בעניין הסכם אוסלו: דורלקס סדלקס, להקת רוק ישראלית, הופיעה על יד אושוויץ: ראה אור “אמא עם ילד” של דליה רביקוביץ'; אסון צאלים; עצמות חללי הספינה “אגוז” הובאו לישראל; תיקון ב”חוק המפגשים" מיתן את האיסור על פגישות עם אנשי אש"ף.

על רוממות רוח. ב־93‘, עם שובו של גילן, התקשורת סיפרה את הסיפור שלו פעם נוספת, בפעם העשרים, אבל תמיד, או כמעט תמיד, הסיפור בגרעינו היה זהה, כי הוא סופר על ידי גילן עצמו. גם גילן, כמו דן בן־אמוץ או פנחס שדה, ניסה להכתיב לנו את הסיפור שלו. להכתיב כפשוטו. ממש להכתיב: כך הייתי, כך הנני, כף אהיה בזיכרונכם. בשביל לחזור לישראל חידש את דרכונו הישראלי. עד אז נע עם דרכונו הצרפתי. נולד בצרפת. במשך 24 השנים בפריז לא התערה בתרבות הפריזאית. לא קנה לו בה שם. היה מושקע בעניין הישראלי־פלסטיני, והיה קשוב לישראל כאילו הוא עדיין בה. ב־1944 הגיע לישראל באוניית פליטים, בן 14, למחנה עתלית. ב־67’ היתה פרשת “בול” (ישראל, צרפת, מרוקו, רצח בן־ברקה, הצנזורה). נחזור אליה בהמשך. פעם או פעמיים ניסיתי לבדוק את הסיפור על “גילן ייעצר לחקירה ביטחונית ברגע שכף רגלו תדרוך בישראל”, הרי בכל זאת הייתי עורך עיתונים בישראל, והתשובה היתה: שטויות במיץ, אמצאה פרטית של גילן עצמו. והיו תשובות שונות, אחרות, ואחת מהן של יוסי גנוסר, איש השב“כ, שנאמרה ל־ אישית ב־2003: “גילן חצה את כל הגבולות. הוא היה בקשר עם הגרועים באויבי ישראל. הוא חיבר והפיץ דעות ו’עובדות' שכולן ארס ביחס לישראל… מעצר לחקירה, עם בואו לישראל, היה רק מתבקש… הוא לא הציל בפעילותו לא יהודים ולא ערבים… מילים, תעמולה עצמית, צידוקים לאחור… נכון, גם אבנרי ופלד טוו קשרים עם אנשי אש”ף שוחרי שלום וכו', אבל גילן הרחיק לכת, הזדהה, השמיץ, סיכן… הוא לא הגיע אז לישראל לא רק בגלל החשש מחקירת השב”כ, אלא גם מתוך תחושה פנימית של מי שחצה את כל הקווים… הוא מדבר על היותו בפוטנציה המתווך האידיאלי בין הישראלים והפלסטינים?! כי הוא מכיר את המנטליות של שני הצדדים, ואת הכוחות הפנים־פנימיים בהם?! נעליים, שטויות. הוא מכיר, אם בכלל, סיפורים מבחוץ, ואת העבר… הוא גם פנטזיונר… גילן שיתף פעולה תעמולתית ודימויית עם אבו־גי’האד בתקופות קשות לנו, ועם ערפאת… פנטזיונר מסוכן". גנוסר האמין בשלום ישראלי־פלסטיני המבוסס על האנשת הצד השני, כלומר על סילוק הדמוניזציה, ועל תועלת והגינות הדדית. לגנוסר מוקדש פרק בספר זה. דוד אבידן בערוב ימיו אמר לי שהוא בסך הכול מקנא בגילן. על מה? על רוממות רוח שהיתה בגילן פה ושם לאורך הזמנים. רוממות רוח: אופוריה.

לא מאיים, לא מחלל. היום, ספטמבר 2004, גילן אינו מתרגש מהטקסט של גנוסר. בינתיים גנוסר מת לפני חודשים אחדים. בשנותיו האחרונות היה המומחה הישראלי לערפאת. גנוסר, לפי גילן, דיבר עליו מהפוזיציה הביטחוניסטית, מהפוזיציה הציונית ביטחוניסטית. אין לו תרעומת אישית על גגוסר. כמעט בלתי נמנע מלנסות להחזיר את מקסים גילן לשמות הפלסטיניים הגדולים: עראפת, אבו־ג’יהאד, סרטאווי, ועוד. לסרוק אתו את מפת הקשרים אתם, בתקופה שבה היה אסור על פי חוק לקיים אתם מגע. בתקופה שבה גילן הוצג בישראל כאויב העם, כבוגד, כהפרעה גנטית, כמומר, כפורש. על הפגישה הראשונה עם ערפאת או עם אבו ג’יהאד, גילן מספר באופן לאקוני, ענייני. אין בתיאור שלו את הפגישה הראשונה, את עצם הפגישה, ממד מטלטל, מאיים, מחלל, הורס סדרים קיימים, טאבואיסטי. כאילו כל ימיו הוכשר גילן לפגישות אלה ושכאלה.

ערפאת, אבו ג’יהאד! פגישות. גילן: “לא נסרוק עכשיו את יומן הפגישות ההיסטורי שלי… יצאתי מישראל ב־69' בשביל לכונן שיח ישראלי־פלסטיני. לא היה אפשר לכונן את זה בתל אביב. האידיאה היתה: שתי מדינות לשני עמים. נלחמתי בקריאה לחסל את מדינת ישראל. פעלתי והופעתי כפטריוט ישראלי, על פי הבנתי את המושג. פעלתי לשלום בין שני עמים, ולא בין שתי אליטות. הקמתי את ‘ישראל ופלסטיין’, עיתון מנויים פוליטי, עצמאי… הקדשתי לכך חיים. אני לא מבקש על כך תודה… אני בן 74… אף אחד לא חייב לי כלום. לא הפלסטינים על זה שניסיתי להציל אותם, ולא הישראלים על זה שהצלתי חיי יהודים, והצלתי חיי יהודים עם אבו ג’יהאד, אני יכול לספר לך בהזדמנות, אם זה מעניין אותך… אף אחד לא חייב לי כלום. עשיתי את הדברים מפני שרציתי לעשות אותם, וראיתי את זה כציווי אתי… זה מה שיש לי… החברה לא חייבת לי כלום, ולא חייבת לאף אחד. החברה היא ג’ונגל. החברה לא אתית… איזו היסטוריה תזכור אותי? הישראלית? הפלסטינית? לא מעניין אותי. הדבר היחיד, מבחינה היסטורית, שאולי טיפ־טיפה מעניין אותי, זה שבעוד מאה שנה יקראו כמה שירים שלי… הייתי קרבן להכפשות ולשנאות. שילמתי מחיר. אני לא מתחרט… פגשתי את ערפאת בז’נווה, באחד הכנסים, ואחר כך בווינה, ואחר כך פגשתי את אבו ג’יהאד בלבנון, תחת ההפצצות, ואחר כך את ערפאת הרבה פעמים בטוניס ובאירופה. גם בפריז… התחלתי לנהל, בוועידות בינלאומיות, דיון מקביל, עימות מקביל, עם הציונים ועם האנטי־ציונים הכי גדולים בשמאל האירופי והערבי, שרצו את ביטול מדינת ישראל. אמרתי: לא!… אולי היה טוב שתהיה מדינה אחת לשני העמים, אבל אחרי כל שנות הדם, זה כבר בלתי אפשרי. צריך לפחות 50 שנה, שתהיינה שתי מדינות נפרדות, ורק אחר כך קונפדרציה של המזה”ת… וכדי לסכל את הגישה הזאת בוועידות בינלאומיות, אבו־ג’יהאד הקים מחלקה של יהודים אנטי־ציונים, בעיקר מיוצאי מחתרת מרוקו המאואיסטית – דניאל כהן, אנשים אחרים, אבל גם שתי ישראליות שעבדו אצלי ושהתפטרו מהעבודה שלי והצטרפו לאילן הלוי, שניהל את אותו החוג בפריז… כאמור, התחלנו להוציא את ‘ישראל ופלסטיין’… מה עשיתי? מה אופי הקשר עם אש“ף? דיאלוג בעניין שתי מדינות לשני עמים, בגבולות 67'… דיאלוג, שכנוע, דעת קהל, טקסטים, עובדות, מגמות, דיאלוג, שכנוע, וחוזר הלילה, ללא הפוגה”.

“נלחמים בי כציוני ארור”. גילן: “לימים, המרכז לזכויות האדם של האו”ם בז’נווה החליט לתת לי תקציב להוציא כתב עת נוסף, שהופיע עד ל־87‘, במשך 10 שנים, שהתמחה בדיווח אמין ועקיב מהשטח הישראלי־פלסטיני, מהמקרה הכי קטן ועד למקרה הכי גדול. מהתנחלות ועד לסטירה ברחוב. כעבור כמה שנים היה מאבק גדול נגד הפרסום הזה באו“ם… אז מצאתי מימון לזה בכנסיות הקתוליות הגרמניות… ב־1980, בהתייעצות עם החבר’ה של ערפאת, הקמתי את ארגון הארגונים הבלתי־ממשלתיים, בשאלת פלסטין. הוא היה קיים, אבל רק כעובר… התניתי שיהיו בו ארגונים יהודיים וישראליים, והתניתי שלא יהיו בו רק השותפים באותם הארגונים בכל העולם שהם נגד מדינת ישראל, אלא גם אלה שבעד שתי מדינות… והתחלנו לקיים ועידות בינלאומיות, והקמתי ארגון יהודי, ב־1983, ארגון השלום היהודי הבינלאומי, שקיים עד היום הזה, אבל בקטן, ובשלב המקסימום שלו היו לו 17 סניפים בכל מיני ארצות, כולל בישראל ובצרפת… עשינו כנס בינלאומי בז’נווה, בארמון האומות המאוחדות, ונבחר ועד של 11־10 איש, שבו היו שלושה ארגונים יהודיים, ואחד יהודי־ערבי, המפלגה הקומוניסטית הישראלית… והוועד הישראלי לשלום ישראל פלסטין, של מתי פלד, יעקב ארנון ואורי אבנרי, והנציג שלהם היה אמנון זכרוני… למעשה אני ניהלתי את כל הצד המעשי של כל הארגון הזה. הפלסטינים לקחו איזה בן־אדם מדרג שלישי, שינהל את זה בשם הוועד הפלסטיני לזכויות האדם, והיו מכל העולם: מרוסיה, מבריה”מ, מאוקראינה, מארה“ב, מאנגליה, משווייץ, מהולנד. מכל העולם היו באים בין 100 ל־150 ארגונים לכנס כזה. כנס גדול של חמישה ימים רצופים, אחת לשנה. תמיד במתקנים של האו”ם. פעם בז’נווה, פעם בווינה ופעם בארה“ב… והיו גם כנסים אזוריים – יש עד היום הזה – באפריקה, באסיה, באירופה, באמריקה, ברוסיה ובאמריקה הלטינית. ושם התנהלה מלחמה יומיומית, אבל גם שנתית, למען עיצוב קו שיביא לשלום אמתי, כשאני נלחם, מצד אחד, ביהודים כמו אורי דיוויס וגם באילן הלוי, והם נלחמים בי כציוני ארור… ומצד שני, אנשי אש”ף דווקא די תומכים בקו שלי, כי ערפאת עוד מאז, מתחילת סוף שנות ה־70’, רצה להיכנס לדיאלוג עם מדינת ישראל, על הקמת מדינה פלסטינית… וכל הזמן ערפאת עמד מאחורי המפעל הזה, כשהאיש הממונה על הקשרים עם יהודים וישראלים הוא אבו מאזן (תמיד מתון)… העיראקים של סדאם חוסיין ניסו לחבל בכל הפעולה הזאת. שלוש פעמים ניסו לרצוח אותי, והסתובבתי שנה וחצי עם אקדח בלתי חוקי… ואז קלוד בורדה, נסיך האינטליגנציה הצרפתית, הפגיש אותי עם עסאם סרטאווי וסגנו רזי חורי, שלימים הפך לידידי הטוב ביותר עד שמת ממחלת כבד, חצי התאבדות ככה. והם באים אלי ואומרים: ‘אנחנו רוצים ליצור קשרים בפעם הראשונה גם עם המחנה הציוני, לקראת הקמת שתי מדינות. אנחנו יודעים שיש לך קשרים’. אנחנו אז בסוף שנות ה־70'… אז כבר הכרתי חצי מהנהגת אש“ף, שלא לדבר שהכרתי את ערביי ישראל שעברו לאש”ף, כמו סברי ג’יריס… הייתי סולידרי עם אש“ף, תנועת שחרור לאומית, בגלל צדק אנושי פשוט, אך גם משום שהקמת מדינה פלסטינית, לצד ישראל, היתה מבטיחה את הניצחון האמתי והמוסרי של העם שלי, עם ישראל… התנערתי מערפאת לאחר אוסלו, ולאחר החרמת אדוארד סעיד… כן, פגשתי את כולם, בשעתם, בשעתי, בשעתנו. כן, בניגוד לחוק הישראלי… חייתי בפריז, אבל חייתי שם את המזרח התיכון… כתבתי שירה, אבל זנחתי את פרסומה. לא התחברתי לעולם האינטלקטואלי הצרפתי, למרות שיכולתי בקלות. עסקתי בסכסוך ובניסיון להביא שלום לארץ… 23 וחצי שנים, אלה היו חיי. זה ונשים, כמובן… התגעגעתי לארץ. לאקלים, לשפה. אני פטריוט רק של ארץ אחת: השפה העברית… כן, ואני פטריוט ישראלי”.

מתוך שער השבועון “בול”, גיליון מס' 1, 1965

“פרשת בול”: תאונה. ובכל זאת היתה התרגשות אותנטית עם בואו (שובו) של גילן לישראל, 1993. כך חזרו סופרים ואמנים צ’כים לצ’כיה, יוונים ליוון, ספרדים לספרד, גולים מפני פינושה לארצם. ואם לא כך, אזי כמעט כך. הרי כמעט דבר בישראל אינו באמת “כך”. אבל בכל זאת דרמה מקומית, שיש לה לפחות רגל אחת. כבר במחצית שנות ה־50, גילן נאסר בחשד ריגול לטובת ארגנטינה. הריגול הומר לאחזקת מסמכים סודיים. כבר ב־67' נאסר (“פרשת בול”), וסופרים ומשוררים מחו על כך בכינוס אחד או שנים. “פרשת בול” היתה סוג של תאונה. “בול” (שבועון) נוסד ב־1965, שחור־לבן, סקס מחונטרש מודגש, סנסציוניזם מאולץ. כלומר, “בול” לא היה שבועון פוליטי מחויב, ואף לא חדשותי מחויב. בסך הכול סתם שבועון. מה זה “סתם”? זה חסר ייחוד, חסר חן, חסר כיוון. “בול” התחרה אז ב“העולם הזה”, כשהוא מחוסר תכונות כשל “העולם הזה”. תכונות לשון, צילום, עיצוב, רעיון. מקסים גילן ביקש להתחרות באורי אבנרי. תחרות כפשוטה. תחרות לא פשוטה. לא היו לו תכונות העורך של אבנרי. היו לו תכונות עורך מובהקות משלו. את ביטויין הטוב הן קיבלו ב“ישראל ופלסטיין”, כתב העת, או העיתון, או “המכתב” שגילן ערך בשנותיו בפריז, ובפרסומים נוספים שערך במשך השנים שם וכאן (“מטען”). ובוודאי שב“קילטרטן” (1964, תל אביב, עורך־שותף: נחום קיין), שגילן מגדיר ככתב העת הסוריאליסטי מראשון בישראל. אגב, יש שם ריאיון טוב של גילן עם יצחק דנציגר על הנידחות של האמנות והאמן הישראלי, בכל הקשור למודרניות. תמיד היתה גם ברוטאליות בעריכה של גילן, ברוטאליות של מהגר החוצב לו בבהילות מקום משלו בסביבה ובשפה החדשות לו. אבל ברוטאליות מעורבת בעדינות. זן בפני עצמו. תמיד, נוכח טקסט כלשהו של גילן, או נוכח עיתון שלו, אני זוכר לזכור שזהו פריו של פרולטראט בפועל, כלומר של פועל בפועל, כולל פעולת חציבה בפועל בתוך השפה.

“ישראל ופלסטיין": נתונים. עיקר הפעילות הפוליטית תקשורתית של גילן נעשתה באמצעות “ישראל ופלסטיין” (פריז), סוג של עיתון פוליטי. עיתון קומפקטי, נזירי בעיצובו, עיתון טקסטים, עיתון למנויים, עיתון דואר טבעי. ידיעות, דעות, השערות, תחזיות. עיתון מטיף לשלום, להידברות, אנטי פאשיסטי, ביקורתי, אינטלקטואלי או כמו אינטלקטואלי, עוכר שלווה (ישראלית). בשנותיו הראשונות “ישראל ופלסטיין” היה רדיקלי (בעיניי). טבעי שמבחינת הממשל הישראלי הוא היה חתרני, מסוכן, אנטי ישראלי. הייתי מנוי של “ישראל ופלסטיין”, ועם העניין שבו הוא שיעמם מעט (אותי). סביב ולצד העיתון, מקסים גילן טווה עולם של פעילויות: כנסים פוליטיים, ועדי שלום ברחבי העולם, ארגוני שלום יהודיים־ערביים, פעילות בחסות ארגון של האו“ם, הידברות עם אש”ף (טוניס, לבנון), עם אישים ישראלים, ארגון מפגשים חשאיים ישראליים־פלסטיניים, פרסום הודעות פוליטיות. עולם שלם. דומה היה שעיקרו של עולם זה וירטואלי. רשת הוועדים שגילן מתח על פני הגלובוס כמעט השתוותה בהיקפה לרשת של מרצדס או מקדונלד. האם הרשת היתה בדמיונו כקרקע יציבה. העיתון והפעילויות הללו נסמכו גם על ארכיון מעודכן, ועל מרכז מידע ערני בא מ־ער. גילן היה הלב. לא מעט ישראלים שעשו בפריז, לאורך השנים, הועסקו במערכת הפריזאית של גילן. גם אם שכרם היה צנוע, רובם ככולם דיברו בשבחו כאדם, כמעסיק, כידיד. נתונים מדויקים על תפוצת “ישראל ופלסטיין” היו ידועים רק לגילן ולשותפתו קט דובל (צרפתייה). גילן לא נלהב לספק אותם. המימון העסיק ידידים ויריבים של גילן. מניין המימון? מה גובהו? תמורת מה הוא ניתן? האם הוא מובטח גם למחר? יריבים הפיצו שאש"ף שותף במימון, בדרכים עקיפות. “ישראל ופלסטיין”, והפעילות סביבו, לא מומנו רק מדמי המנוי של העיתון.

“ישראל ופלסטיין”: עדות גילן. בספטמבר 2004, במהלך שיחה ממושכת, לחצתי על גילן שימסמס את המיסטיק סביב העיתון ומימונו. מקסים גילן: “מעולם לא קיבלתי כסף מאש”ף. מעולם לא קיבלתי כסף ממדינה. מעולם לא קיבלתי כסף מגורמי נפט. לא עשיתי לעצמי הון פרטי מהעיתון. לקחתי לעצמי משכורות פועליות מאוד, צנועות מאוד. במשך השנים עברו תחת ידי, במסגרת הזו, 5.5 מיליון דולר, מה שאתה שומע. אני אדם עני מבחינה חומרית. יש לי פנסיה צרפתית של 400 יורו לחודש… איך זה נולד? הסיפור ארוך… העיתון נולד אצל נחום גולדמן… לואי מרטון היה נער הונגרי יהודי, שלאחר קום המדינה בא טדי קולק וגרם לו ולעוד 20 ילדים, בגיל מבוגר כבר, לעבור ברית מילה. בגלל הנאצים לא נימולו. הוא בא לבקר בארץ, היה חבר קיבוץ, הוא עזר לבנות את כביש אילת. וכיוון שהוא בא מארץ קומוניסטית, אז הוא קרא את עיתון ‘קול העם’, אז זרקו אותו מהקיבוץ, והוא חזר להונגריה… הוא הפך לאחד מראשי המרד ההונגרי, ונאלץ לברוח מהונגריה כשהוא שוחה בתעלה שמבדילה בין הונגריה לאוסטריה… הוא נסע לפריז, ואחר כך למד באוקספורד עברית קלאסית וערבית קלאסית, והתחיל לעבוד עם נחום גולדמן, בפדרציה של ניצולי השואה… וגולדמן, אחרי 67‘, היה מודאג מהצפוי במזה"ת, וכינס אנשי מעמדות ביניים יהודים שמאליים, אנשים שהיו במפלגות קומוניסטיות שונות בארצות אירופיות, ופרשו מהמפלגה הקומוניסטית אחרי משפט הרופאים ברוסיה וכו’, אבל היו עדיין בעלי דעות מתקדמות. גולדמן אסף מהם כסף, ואני חושד, אבל לא יודע עד היום הזה, שגם לקח לשם כך כסף מהשילומים, ופנה ללואי מרטון: ‘תקים לנו תנועה פוליטית יהודית נגד הכיבוש של 67’, למען שלום עם הערבים. אתה תקים, ואני אתמוך. אני לא יכול לעמוד בחזית התנועה הזו‘. גולדמן חשש להסתבך עם בן גוריון, ואחר כך עם גולדה מאיר… ומרטון אמר לו: ‘תראה, אני לא פוליטיקאי, אני אדם שכותב ועורך. אני מוכן להוציא עיתון, להיות המו"ל של עיתון. אז גולדמן אמר: "אני הולך על זה. תוציא עיתון שישפיע’. מרטון שמע עלי. הייתי אז בלונדון. סיפור חיים בפני עצמו… הגיע אלי אדם נמוך, ממושקף, לא מרשים במיוחד, ומספר על עיתון מתוכנן, שלום ישראלי־פלסטיני, נחום גולדמן. אנחנו אז בשנת 70’. דיברנו על הסיכויים והסיכונים, וסיכמנו… ואז גולדמן מטלפן למרטון לפריז: ‘הולך להיות שלום, ממש הולך להיות, ממש ממש, ולא כדאי כבר לעשות את העיתון הזה, כי יהיה שלום בלאו הכי’. דחינו לשנה… וכעבור שישה חודשים מרטון שוב מטלפן אלי ואומר: ‘אין שלום, בוא נוציא את העיתון’. הוצאנו גיליון אחד שהיה קטסטרופה. כי הוא היה דו־לשוני ולא טוב. שיפרנו אותו. התחילו לכתוב בו כל מיני אנשים. הקו שלנו היה: שתי מדינות, מדינת פלסטין ומדינת ישראל, בגבולות 67‘. קבענו קו ברור… גולדמן היה מאוד מרוצה מהעיתון… הכסף לעיתון, התרומות, נאסף על ידי מרטון במזוודות. מעולם לא היה מעקב כספי מדויק. מי נתן את הכסף? מרטון היה נוסע לשווייץ, לווינה, לבריסל, גובה כסף מהתורמים. מי תרם? יהודים בעלי מקצועות חופשיים, רופאים, עורכי דין, כלכלנים, קצת עיתונאים. תורמים כל שלושה חודשים. והעיתון יצא כל חודש… כאמור, מ־71’ ועד ל־93' עברו דרכי 5.5 מיליון דולר. אף גרוש מזה לא דבק בי. אין לי מכונית, אין לי דירה, אין לי פה פנסיה. בצרפת יש לי פנסיה של 400 יורו לחודש, כאמור. שילמתי לעצמי משכורת מיליטנטית מאוד: בימים הכי רעים היתה 4,000 פרנק, ובטובים 7,000 פרנק לחודש. הכסף הלך על ההפקה והפעילויות. היה לנו משרד עם שמונה עובדים, בשלב מסוים, עם מכונת דפוס, עם הוצאה חודשית. העיתון הופץ ב־10,000 עותקים, נשלח בדואר לכל חלקי העולם… כל ה־5.5 מיליון הלכו על הפקה, נסיעות, הפצה, כנסים… העיתון עדיין קיים כניוז־לטר, ומכסה את עצמו… האם לעיתון היה אפקט? כן, הוא שיכנע את הפלסטינים, ואני לא מדבר רק על ערפאת שהתכוון לזה, ועל עיסאם סרטאווי שרצה את זה, שיש עם מי לדבר… ולמרבה הצער, הצלחתי ורימיתי אותם, משום שאין עם מי לדבר בשלטון הישראלי".

התאונה הולידה דגלן. מדוע “פרשת בול” 66' היתה תאונה? כי היא לא נבעה מעיתונות ממשית. הסיפור על ישראל מסייעת לממשל המרוקני לחסל את המורד המרוקני בן־ברקה, בצרפת, באמצעות הצרפתים, הסיפור הזה שכב בכל מערכות התקשורת בישראל. אבל הצנזורה עיכבה פרסום כלשהו. הסיפור הגיע גם ל“בול”, ללא מאמץ. גילן פירסם ב“בול” תרגום של מאמר מעיתונות זרה בעניין ישראל, צרפת ומהדי בן־ברקה, מנהיג האופוזיציה המרוקנית – לאחר שהיתמם וסיפר לצנזור שהוא רק מתרגם מאמר וכו'. פוליטיקאים ישראלים, על סכסוכי הדמים שביניהם, הציפו את הפרסום לדרגת “עסק לאומי”, שערורייה. “בול” לא ידע שהוא כזה. הוא לא היה כזה. הוא היה סתם. הוא נהיה כזה (לשעה). הוא נהיה דגלן של חופש הביטוי. התאונה הולידה דגלן. “הניו יורק טיימס” פירסם את דבר מעצרם של גילן ושמואל מור, עורכי “בול”. ברטרנד ראסל וז’אן פול סארטר חתמו על עצומות לשחרורם. גם ציניקנים נדהמו מכך שהמערכת המשפטית צייתה בכול לממשל: איסור טוטאלי על פרסום הפרשה, על עצם המעצר, הדיון, גזר הדין, שמות הנאשמים. מקסים גילן ידע להיוולד מהתאונה הזו.?? שהרטוריקה הנכונה היתה כבר נחלתו. ומה גם שביסודו הוא לוחם? במובנה כחופש הביטוי. תאונה: הכתבה הראשית של אותו שבוע?, ובן־ברקה נכנס לגיליון. זה מה שהיה.

“המשפט היה בדיחה”. גילן (ספטמבר 2004): “אני רואה את התקופה? של ‘בול’ לא כחטא או משהו כזה, אבל כבזבוז זמן במידה רבה. הייתי? ויכול לעשות הרבה דברים אחרים. לא עשיתי אותם… פרנסה? לא הרווחתי מי יודע מה שם. שילמתי לעצמי שכר דירה ואוכל ובתי קפה, ואז שתיתי גם אלכוהול… תראה, יצירה וגם כתיבה עיתונאית וקשר עם נשים? מאוד קשורים. מאוד מאוד דומים ומאוד קשורים. אני, בכל חיי, עם כל?ים שהייתי, שכבתי רק עם שתי נשים טיפשות. כל היתר, היה לי השכל?גש לחיות עם נשים שידעו לחשוב או ידעו לחוש, שזה לא אותו דבר,?ל זה מאוד מקביל, דומה, או שני הדברים ביחד, כמובן. תקופת ‘בול’ היתה תקופה שבמרכאות שכבתי עם אישה טיפשה. זה בערך מה שיש לי להגיד על התקופה ההיא… ניסיתי איכשהו לפדות את עצמי מהירידה הזאת לטיפשות על ידי מה שנקרא פרסום ‘פרשת בן־ברקה’. הלכתי לבית סוהר בגלל זה. כך?יתי את עצמי משנות הטיפשות… גם אמרתי לעצמי: ‘הציבור חייב לדעת את זה’. נדוש וטיפשי, מה? והבאתי בחשבון את המחירים, גם אם לא האמנתי שהם לא יעזו להגיע למשפט, להעמיד אותנו לדין פלילי… המשפט היה פארסה, בדיחה… מבחינת המשפט הישראלי הוא היה בדיחה עצובה: מערכת משפט הוציאה לפועל הוראות של הממשל… המשפט ברח למדינה מהידיים. היה דיל, שוחררנו… לא, לא האירוע הזה יצר אחר כך גלות של 20 שנה… מה שיצר את הגלות שלי היה הצורך הנפשי והפוליטי שלי ליצור קשר עם אנשי אש”ף הבכירים. לדבר שלום עם האויב. יצאתי לשם כך לאירופה".

מכתב בעניין אבנרי. גילן נעצר, הועמד למשפט ושוחרר אחרי ארבעה חודשים. מהכלא המשיך לערוך את “בול”. הממשל היה מעוניין בכך: ההופעה הסדירה יצרה רושם כאילו עסקים כרגיל, כאילו לא היה משפט וכו'. העיתונות צייתה לממשל בכל לב. ועדת־העורכים היתה שבויה של הממשל. גם במבט ארוך לאחור לא אמצא ב“בול” את שלא היה בו, לבד מהניסיון הלא מפותח להתחרות ב“העולם הזה” ובאורי אבנרי. גילן עבד ב“העולם הזה” תקופות לא קצרות כעורך וכמשכתב, והפנים היטב אבנריזם עיתונאי ופוליטי. הוא עדיין מלא הערכה לאבנרי גם על חלקו בשיח הישראלי־פלסטיני. הנה משהו בעניין גילן ואורי אבנרי: במכתב למערכת מוסף הספרים של “הארץ”, ספטמבר 2000, גילן ממעט את הקשר בינו לאבנרי, קשר רעיוני וקשר עבודה, ומציין כי לא היה חבר ב“הפעולה השמית” (ילין־מור, אבנרי, בועז עברון, בנימין עמרי), אלא בארגון מקביל, ומזכיר את הכותרת של אבנרי “לדמשק!” (מלחמת 67'), שחשפה, לדעת גילן, את שורש נשמתו הפוליטית של אבנרי. גילן (במכתב) מגנה את אבנרי המנכס לעצמו מהלכי שלום ישראליים־פלסטיניים, ומפחת את ערך זולתו (גילן ואחרים), ואגב כך מנכס אישים כעיסאם א־סרטאווי: “שעמו עבדתי (גילן) בפריז כתף אל כתף כשמונה וחצי שנים למען השלום”. גילן מזכיר אותי במכתב זה, מתוך הנחה שהקורא זוכר רשימה שלי על האופן שבו אורי אבנרי מכתיב לנו את הביוגרפיה שלו. המכתב בעניין אבנרי לא היה פתטי. הוא היה צורך נפש מבחינת גילן. זהו הקרב על הזיכרון. מבחינתו ולדעתו, לדחיקתו מהזיכרון היו שותפים נכבדים מהשמאל. אבנרי ופלד זיהו כמעט במדויק מתי תם תפקידם, מבחינת בני השיח הפלסטינים, ופרשו בהילוך אטי. מקסים גילן השתהה. הרכבת עברה. כך אני רואה את זה, על אחריותי. לאבנרי, פלד וגילן זכויות רשומות. אבנרי ופלד בכל זאת נהנו מאיזושהי מטרייה ממסדית: אבנרי העיתון והחברות בכנסת, ופלד והשירות הצבאי המהולל. גילן היה לבד. איזו מטרייה ממסדית היתה לפליט, ליתום, למהגר, למתאזרח, למתערה, למודח, לנהדף, לנאחז, לנשמט ולגולה מקסים גילן. טבעי שהבאים אחריהם למו"מ הישראלי־פלסטיני יתכחשו להם. אבנרי אינו בין המוחלים והמוותרים. גילן אינו מוותר לאבנרי. שרשרת הזיכרון בטבע הפוליטי הישראלי.

“לא ידענו מה זה ציונות”. מקסים גילן (ספטמבר 2004): “אני נוסע מחר לפריז כדי לוותר על הבסיס שהיה לי שם קרוב לשלושים וכמה שנים… טעמים כלכליים… אין לי יותר יכולת לקיים דירה שכורה גם בת”א וגם בפריז… הבסיס שלי יהיה בת“א, אני מקווה. גם הבסיס בת”א, מבחינה כלכלית, הוא אפס. מבחינה חברתית? העיקר שאני כותב הרבה בימים אלה. סיימתי ספר סיפורים קצרים, כולל נובלה אחת ארוכה, כולל סיפור על ילדת מבחנה שמסוגלת להרגיש, שחייבת להרגיש יותר מבני תמותה רגילים… מאוד רציתי לעבוד על זיכרונות, אבל לא מצאתי מו“ל שיהיה מוכן לממן את זה, אז לא כתבתי, בינתיים. זיכרונות מיום לידתי ועד היום… נולדתי בעיר ליל, בצרפת, ליד הגבול הבלגי. בגיל חמש עברתי לספרד. היום, 2004, אני בן 74… אבי היה איש עסקים צרפתי ממוצא יהודי, האם היתה מברלין, והאב נולד בצרפת, בלורין. וב־1935, אבי אמר לאמי הולכת להיות מלחמת עולם שנייה, והיהודים יסבלו מזה, ויש לעבור למקום בטוח. והמקום הבטוח שהוא בחר היה ספרד, והוא קיבל על עצמו נתינות רפובליקאית, אזרחות ספרדית. ואז הצטרף למחנה הרפובליקאי והיה קונסול כבוד של רומניה המלוכנית, וחבר של מדאם לופסקו, המאהבת של המלך קרול, ואנחנו חיינו באווירה של מיוחסים, עם מכונית קונסול ודגל צרפתי. כך היה לי מגיל חמש עד גיל 14… ב־1.2.44 הגעתי ארצה בספינה פורטוגלית, ששמה היה ניאסה, שזה מקום באפריקה. באונייה היינו 3? אנשים עם סרטיפיקטים בריטיים, ועוד איזה 300 ומשהו, שעלו על הסיפון בתקן של תפוחי אדמה, כלומר קנו אותם מפרנקו במחנה מירנדה, בעיקר בחורים צעירים, ועם שקים העלו אותם למעלה… עלינו לישראל: סבתא, אמא, אחות ואני. אבי כבר נעלם (נרצח) אז בספרד, בתוך התמורות הפוליטיות צבאיות שהיו. אני הייתי אז בן תשע. כן, הוא היה יהודי שלא מאמין בדבר. הוא היה בון ויואן כזה, אדם שנהנה מהחיים. אבל אביו היה? ומקובל וגם טרוצקיסט בהשקפותיו. אמי היתה מסורתית: נרות שבת, צום ביום כיפור, תפילה בראש השנה, אוכל כשר. היא הצליחה להשניא עלינו את כל הפולחנים האלה… ביוגרפיה, מה?… תראה, גדלתי בארץ, בספרד, שיש בה מאבק חברתי שמאלי סוציאליסטי, כשארבעה מיליון מתוך? מיליון ספרדים, שהיו קיימים אז, היו בתנועה האנרכו־סינדיקליסטית, אנרכיסטית, שהיתה ה־תנועה העממית השמאלית ובאמת עממית, כלומר אנשים שהקימו בתי מלאכה משלהם ולקחו מאפיות והפעילו אותן. מה שאתה רק רוצה… ראיתי את השמאל, ואני עדיין רואה את השמאל, כצד האור בעולם. לא אגיד הצד הטוב, מפני שאני לא כל כך מאמין ברע, רק?ש טוב שמושחת, אבל צד האור. ואת הפשיזם, כפי שהוכח גם אחר כך, כצד החושך… פרנקו עלה לשלטון, לא רק בעזרת הצבא אלא גם בעזרת הכנסייה, שרצתה לקחת בחזרה את האדמות שהרפובליקה חילקה לעניים. 60 אחוז מאדמות ספרד היו שייכות לכנסייה הקתולית. ואז ראיתי מה זה דת… טוב, ראיתי שאמי דתית, נדבקתי בזה בתור ילד, התפללתי אתה, אבל מהר מאוד ראיתי בפולחן הדתי, ובכלי קודש דתיים, בעלי ברית שלא ניתנים להפרדה מהריאקציה השחורה ביותר. וזאת בכל הדתות. כך שבשבילי הדת היתה אילוץ, מה עוד שלא הלכתי לבית ספר בגלל הדת הקתולית. אז למדתי בעצמי. גדלתי על שלוש שפות: ספרדית, צרפתית וגרמנית. הייתי ילד שלמד מאוד מהר ולעומק. בגיל תשע למשל, או שמונה, עקבתי כבר אחרי מהלך מלחמת העולם השנייה במפות, ואספתי מפות”.

מקסים גילן: המשך ביוגרפיה. “הגענו כעולים פליטים למחנה עתלית. ושם אמי תפסה שהיא לא תראה את בעלה. היתה לה אהבה אחת בחיים… היא מצאה עצמה פתאום בארץ רחוקה ומזרחית, מפגרת כמו פלסטיין… היא לא הגיעה לכאן כציונית. רק כפליטה. לא ידענו מה זה ציונות… ואז, במחנה עתלית, היא קרסה… היא נעשתה משותקת ליתר חייה. היא היתה אז אישה במלוא אונה, אישה יפה, מלאת גוף, בלונדינית… נשארנו שני ילדים עם סבתא… שכרנו חדר אחד בבית קטן של שני חדרים בשכונת התקווה של שנות הארבעים, שהיה בלי חשמל, כמובן, כי לא היה חשמל בשכונה, בלי כבישים, בבוץ, עם שיטפונות שהיו עולים כל חורף מהאסלה ומכל מקום אחר. הייתי אז בן 14. ואמי, שעדיין היו לה השיגעונות הדתיים שלה, רצתה שאעבור בר־מצווה. בספרד, כמובן, לא עברתי בר מצווה. כבר הייתי בן 14, ואז בא איזה מישהו, סידר לה איזה רב מבני ברק, ועשו לי בר מצווה. עברית?! אף מילה לא. ידעתי את התפילות של ראש השנה ויום כיפור ואת הסידור, אבל בעברית לא ידעתי מה אני אומר. ידעתי בעל פה. לא ידעתי וזה גם לא עניין אותי כל כך. בשבילי זה היה השבעות… והרב הזה ראה שאני נער עם ראש טוב, וביקש שאמא תשלה אותי לישיבה בבני ברק. התנגדתי בכל תוקף. היתה לנו דעה משלנו, לילדים. אנחנו גם סירבנו שישלחו אותנו לקנדה מפני שאמרנו, שכל פעם שמישהו נפרד מהמשפחה, אז הוא נעלם. לא רצינו”.

מתנחל אמריקאי במערב הפרוע. אני מנסה לדלות את ההגירה בת 24 השנים לפריז, מתוך הנערות המוקדמת של גילן בישראל, כמהגר. גילן: “נדמה לי שזהו ניסיון אוטומטי מדי, פשטני. הגלות הפריזאית שלי הנה פוליטית. היא לא נזרעה בנעוריי… היינו בשכונת התקווה במצב של עוני גמור. מגיל 14 התחלתי לעבוד, אחותי גם כן. עבודה פיזית, גופנית, קשה. עד היום עסקתי כבר ב־57 מקצועות: פועל חקלאי, פועל בבית דפוס, פועל בצינקוגרפיה, הפלטות, אתה יודע, של הצילומים, שהיום כבר לא קיימות. אחר כך עליתי בדרגה והייתי נער שליח בחברה לשיווק פרי הדר, ושם למדתי לתקתק על מכונת כתיבה, והפכתי לשוליית מזכיר, מזכירה בעצם, ואחר כך שוליית רואה חשבון, עוזר לרואה חשבון, ואחר כך מיליון מקצועות אחרים, מתרגם, עיתונאי… ואז פורצים מאורעות 47‘, הכרזת המדינה. ואנחנו מקימים, בשכונת התקווה, על דעת עצמנו, ארגון הגנה עצמית, חמושים במקלות. ועמדנו לא פעם בפרדסים שבין שכונת התקווה לכפר סלמה, והגנו שלא יבואו אלינו, לדחוף אותנו. ואחר כך בא איש מה’הגנה’ ואמר: זה לא הולך, זה חלטורה, תצטרפו ל’הגנה‘. הצטרפנו. הושבעתי ל’הגנה’ על ספר תנ”ך ועל אקדח, בגימנסיה לוינסקי, בחושך. בלילה הייתי שומר או משתתף בקרבות. בבוקר, כשהייתי גומר, הייתי הולך לבקר את אמי בבית אינוולידים מזוהם ואכזרי, ולאחר מכן הייתי הולך לעבוד… השתתפתי בקרבות בסרפנד ובמנשייה. כמעט ונהרגתי במנשייה, אבל לא מכדור אויב אלא מכדור ידידותי. הייתי עם חיל המצב שנכנס ליפו… ואחר כך היתה אלטלנה… צריך להבין: ראיתי את עצמי כסוציאליסט. ציוני לא הייתי אף פעם. לא ראיתי את עצמי כציוני. התייחסתי לאיזו תפיסה של, אני לא יודע, של מתנחל אמריקאי במערב הפרוע, או משהו כזה. אבל בהחלט כאיש שמאל. את האצ“ל לא אהבתי, מה עוד שבשכונת התקווה שוחחתי עם אנשי אצ”ל, כולל כאלה שהשתתפו בזוועות של דיר יאסין. וכל הדברים האלה זיעזעו אותי לחלוטין. ואז, יחד עם זאת, כשה’הגנה' הטביעה את ‘אלטלנה’, ודובר על ‘תותח קדוש’, אני אמרתי לעצמי: אני לא ממשיך לשרת במיליציה שהורגת יהודים, והצטרפתי ללח“י. וביום שהייתי צריך לעלות לירושלים, איפה שלח”י היה עדיין עצמאי, ולחם כלח“י, אז ערב לפני כן, יום לפני כן, נרצה הרוזן פולקה¹ ברנדוט, ועליתי למשרדים כדי להתגייס, להתחייל, והכול היה הרוס וגמור. ואז ירדתי למחתרת, והייתי תקופה ממושכת בנוער של הלח”י. אבל לאחר זמן קצר התחילה התפרקות והתפלגות תנועות המחתרת, כשמלח“י צומחות מחתרות, וגם ממקומות אחרים צומחות מחתרות זוטא… מי הייתי? איך הגדרתי את עצמי? הייתי נער עני בשכונת עוני, סוציאליסט מהפכני בהשקפותיו, לא ציוני, לאומן ישראלי. כן, לאומן ששר “עלי בריקדות” ו”חיילים אלמונים“, וכל מה שאתה רוצה, ושלימים אירגן ניסיון לתקוף את הלגיון הירדני על חומות ירושלים… אצ”ג לא היה מובן לי, היה קשה מדי. לא היה חלק מהאישיות שלי. המלחמה במנשייה היתה חלק מהאישיות שלי… התרבות שלי עדיין היתה גתה, היינה, טרזן ושייקספיר. התרבות שלי לא היתה ישראלית אז. גם לא קראתי עברית. פשוט לא קראתי עברית… לא הצטרפתי ללח“י על בסיס של טקסטים, אלא על בסיס של לוחמה. אהבתי את הרעיון של מלחמה ושל לוחמה, אז, והצטרפתי לארגון שלוחם על חירות הארץ”.

תמיד זקוק להחייאה. עכשיו ספטמבר 2004, ובעוד יומיים הוא נוסע לפריז, אורז שם וחוזר לכאן. מה מחכה לו כאן. מותו מחכה לו. אני מנסה לחשוב עליו גם באמצעות מוזיקה, בדרך כלל מוזיקת סרטים, בדרך כלל סרטים גודאריים. ולפעמים באמצעות אמנות, כגון אמנות “הקוברה” האירופית, נגיד זו של פייר אלשינסקי: מופשט נובע מתצורת יסוד, ומתערבל, או “דיוקן עצמי” של אלשינסקי. מותו, במובן של אדם בן 73, לא בריא, לא מבוטח, עני מהבחינה החומרית, מבקש להתגורר בישראל בתוך השפה העברית. פריז אדישה כלפיו. בזיכרון הפלסטיני הוא הערה לא לגמרי ברורה. בזיכרון הישראלי הוא הערה הזקוקה תמיד להחייאה. בזיכרון הישראלי־פלסטיני הוא דבר־מה לא פתור. זיכרון, זיכרון, אבל אין אפוטרופוס על הזיכרון, והוא, הזיכרון, מתעתע.

און־רקורד, ארכיון. זהו הפרק האחרון הנכתב ל“מה נשמע בבית”. אחריו ייכתב רק תת הפרק “דיוקן אמי”, סיפורו של ציור שמן משפחתי, ומבחינתי תמה בזה מלאכת הספר הזה. מדוע הכתיבה מסתיימת עם מקסים גילן. אין לי תשובה אחת ברורה. שומדבר שאכתוב על גילן לא יעשה למיותר את מה שייכתב עליו בעתיד, מה שלא יהיה, מה שלא ייכתב, בכל אחד מהתחומים או המובנים שאכתוב עליו. לצורך הכתיבה עליו גם ריאיינתי אותו און־רקורד, וכן ערכתי תחקיר ארכיוני, וניהלתי שיחות רקע אחדות עם ישראלים שיודעים עליו משהו ממשי. לא היה לי צורך בכך בעניין מקסוול, גורודיש, אבידן או גנוסר. מה נשמע בבית, אבל גילן, מנקודת מבטי, לא ממש בבית בשומקום מוכר (לי).

“נוהג לו אחרת”. נקודת מבטי על גילן יציבה זה כשלושים וחמש שנה. מעולם לא הייתי בין העולבים בו. עוד בישיבה קראתי שירה שלו (“חומות יריחו”, 1959, ו“שהד”, 1962, הוצאת עכשיו). הנה משהו מתוך “שהד” של גילן: “בואי/ נבקיע את הקליפה המיותרת./ אני רוצה אותך כל כך. כל/ כולך. כך. פשטי מעלייך/ את ההיסוסים המנומנמים, את העסיסיות המדומה/ של הרגע הנבוך”. כל ציטוט אחר טוב כציטוט הזה. באותה שנה אהרון שבתאי כתב ב“הארץ” על “שהד” (ביקורת): “העדר תחושה עמוקה ללשון”, וביקר את הראייה הקרובה מדי, המפרטת והמפורטת, והלא די דימויית, של גילן. לא התרגשתי אז, כתלמיד ישיבה שכולו ב“לשון”, ואיני מתרגש היום מ“העדר תחושה עמוקה ללשון”, אצל משוררים כמקסים גילן. מה זה כמקסים גילן? מקסים גילן, לא כ. הוא דוחה את הגדרתו כמשורר, ואומר שהוא כותב שירים, לא משורר. מילא. וכי מפיו של גילן אנחנו חיים ביחס לשירתו. גילן משורר ניחר, הצהרתי, מעט ספרותי, נוטה לסוריאליזם ולברוטאליזם, כפי שהוא נוטה לרומנטיות: “אני כותב בארץ־האויב/ פתקים בצופן, כאילו למחתרת/ כותב. אוהב את האויב/ כמו בת־ערובה סגורה בעיר קודרת” (מתוך “בבית קורס”, 2002). השבויה הנופלת בשבי (אהבה) השובה. שירה ספרותית, הצהרתית. או: “הטייס המפציץ ממטוס ומסוק/ התותחן המפגיז אזרחים מרחוק/ מוגי־לב הם, בני־בלע, בני־עיט, בני־ שמוק/ אך איש הסיירת נוהג לו אחרת/ וצנחן שם דמו כמו קלף על שולחן/ כאיש השורה פוגש חיזבאללה/ זהו קרב בלי חמלה, זוהי אש־מלחמה/ כמיטבה – כלומר גריעותה: פנים אל פנים וסכין אל סכין” (מתוך “שיר שבח לאיש־הסיירת”, 2002). שירה פובליציסטית, כלומר טוענת טענה, ובמקרה זה טענה בסיסית בדבר הגינותה וגבריותה של מלחמת פנים אל פנים. והביטוי “נוהג לו אחרת” מסגיר את העובדה שהעברית עדיין חומקת לגילן מהידיים. השירה של גילן מגששת על פני השפה העברית. המהגר לא הספיק לכבוש את הגבירה. הלשון (המילים) של גילן? מה שהספיק לקושש עד עתה. אבל מבחינתי הוא נוכח כאן גם כמשורר.

“השמאל החדש”’. מה עוד קרה כאן ב־1962, חוץ מ“שהד”? אהרון כהן הורשע בריגול; “אתגר” של ילין־מור קרא להתנגד לביטחוניזם המשתלט על ישראל; מק“י יזמה דיון בכנסת על הפקעת הקרקעות לבניית כרמיאל; אגודת ישראל חברה למפא”י; נכשלה המגמה לבטל את הממשל הצבאי; “השמאל החדש” התכונן לוועידת יסוד; חוק לשון הרע; ראה אור “עשן” של אהרון אפלפלד, קובץ סיפורים ראשון שלו; אייכמן הוצא להורג; ראה אור “ברקיע החמישי” של רחל איתן; מחתרת הפיצה כרוזים בירושלים נגד הקיפוח העדתי, ואיימה בפעולה פיזית; ראה אור גיליון ראשון של “מצפן”, בעריכת עודד פילבסקי; יפו העתיקה נמסרה לאמנים; ילין־מור הציע את מרטין בובר כנשיא המדינה.

אני המארח. תמיד, כלומר עד היום, ראיתי עצמי מארח של מקסים גילן. זוועה נפשית שלי. שמעון זנדבנק ב“אבות ואחים” (הוצאת הכבשה השחורה, 2004) מגלה דברים על עצמו כמארח: בן הארץ מארח את העולה החדש, את הזר, מעצם תוקף היותו בן הארץ. אירוח ממילא. אירוח אוטומטי, מתנשא, חוסה ומפלה. מצד אבי, אני דור שביעי בארץ. אבותיי הקימו את יסוד המעלה, ואת שכונת בורוכוב, ואת קיבוץ עין המפרץ, ואת מאה שערים. מה עוד תבקשי מאתנו. אני מארח את גילן?! נלעג, מה? עינו של בן הארץ קהה מרוב בריאות, ואילו עינו של המהגר ערה מרוב רעב. תן לי מהגר שעינו רעבה וקח עשרה בריאים בני הארץ. מקסים גילן מהגר שלא חדל להגר. הוא מספר פה, בפרק זה, על עצמו. הוא משורר. רוב המשוררים הישראלים שאני מכיר אינם יודעים באמת עברית, אלא ישראלית שכזו. אל מוצא המילים לא הגיעו. ולא אל ההד והבבואה. העברית כבר נדחתה מפני הישראלית. תורישמו למעננו. לא מקרה השפחה שירשה בכוח את גבירתה, אלא תהליך, נורמלי וחוקי. מקסים גילן הוא הפרק האחרון הנכתב בספר זה, ואף הוא אינו פתור, כפי שהפרקים של רפי לביא, אשר רוזנבלום (אבי), או בית האצ"ל אינם פתורים – אינו פתור, משוחרר מעט מבדיקות עובדתיות (הלאה התחקיר! הלאה הארכיון! הלאה שיחות הרקע!), ונוטה בבירור לפסיכולוגיזם, להתחטאות, ועל כן אף לחוסר דיסקרטיות. גם ביחס לאבידן חטאתי בספר הזה בחוסר דיסקרטיות. מידה כנגד מידה. לא העביר על מידותיו – לא העבירו לו. העביר: התגבר.

בחמת זעם. ב־69‘, קודם שעזב את ישראל, גילן מכר את ספריו, ומעט אמנות שהיתה לו, תמורת 320 דולר, ולאחר נסיעתו התקשר אתי מוכר ספרים תל אביבי, שקנה מגילן או מסוחר אחר את הספרייה של גילן. קניתי מהסוחר חלק ניכר מספריית גילן, כולל את “ברזים” של אבידן. מקסים גילן: "תראה, השנים בין 54’ ל־69' היו היפות בחיי… עם חיי חברה אמתית. היתה הרגשה אמתית של חברות ספרותית ואישית, של יצירה משותפת, של גורל משותף, אם אתה רוצה, לא פחות מאשר בהגנה ובלח“י. של עשייה אמנותית, של גילוי עולמות. זה היה כמו גילוי אמריקה מתמיד… גם יצרתי, גם חייתי, גם אהבתי לא מעט, וזה חשוב. נשים זה חלק מאוד מאוד חשוב של חיי, וגם חוויתי אווירה שלא הכרתי קודם לכן, אווירה של יצירה ושל בוהמיות, וזה נתן לי 12 שנים, 14 שנים מאוד מאוד יפות. היו לי שנים לא פחות מעניינות אחר כך, אבל העושר הנכבד האינטלקטואלי, האירוטי והאמוציונלי הזה, לא היה לי מעולם, ולא יהיה לי כנראה לעולם, כמו בתקופה ההיא… היתה הישגיות בזה, היה לימוד בזה, אבל בעיקר היו שלושת האלמנטים האלה: היצירתי, האמוציונאלי, כולל תחושת התגלית, הגילוי, והאירוטי. יצירה היא חוויה אירוטית… נסעתי בפעם הראשונה לחו”ל בשנת 63‘. עד אז לא יכולתי לנסוע, כי אמי היתה עדיין בבתי חולים, בתי אינוולידים“. ההקדשות שבספרים שקניתי מאותו מוכר ספרים, טושטשו. באחדים מהספרים נרשמו הערות צד של גילן. הערות סגנוניות ותרבותיות של מתעמת עם הכתוב, של מתעמת־מהגר. ב”ברזים ערופי שפתיים" גילן מדגיש בקווי עיפרון שורות אלתרמניות. רוב ההקדשות, וכן רוב החתימות (מקסים גילן) טושטשו בעט כדורי, כמו בחמת זעם. ב־93’ גילן חזר לשבועות אחדים בלבד. באותם שבועות שוחחנו רק פעמיים שלוש, כי הוא היה אז מוקף אהבה כאן. ואני אוהב להיות אוהב מובחן. שאהבתי תהיה ניכרת. ניכר נולד מנוכרי. ניתן להבחין בנוכרי. ניכר, בעברית הישנה, היה אם כן: דבר־מה שניתן להבחין בו. די בעצם העובדה שניתן להבחין בו בשביל שיהיה ניכר. והנה בישראלית ניכר זה הרבה.

לאומן וסוציאליסט. גילן (ספטמבר 2004): “אני מאוד שלם עם זה שהשתתפתי במלחמת העצמאות. הייתי אז לאומן סוציאליסט מהפכני, אם יש דבר כזה. ככה הייתי: לאומן וסוציאליסט. לא המקרה היחידי בהיסטוריה… ההדף הגדול של העברי החדש, הישראלי החדש, היהודי העברי החדש? לא הייתי חלק מזה. הייתי חלק ממלחמת השחרור… שמעתי על הישראלי־החדש הזה, אבל מבחינתי זה היה פטפוטים באוויר… מה שעניין אותי זה הקרבות, זה ירושלים, זה העובדה שנלחמנו עם אנשים שרוצים להשמיד אותנו… הייתי מאוד בעד אלימות אז, וכמובן שלח”י נראתה לי כאופציה הרבה יותר טובה מאצ“ל ומההגנה… כמה מאתנו היו מאוד ביקורתיים נוכח זה שלח”י לא המשיך בפעילות כלשהי, כולל בפעילות מזוינת, בשמירה עם נשק. נתן ילין־מור הטיל וטו על זה: אנחנו עכשיו מפלגה בלבד. ואני הייתי בצד הלא נכון של המשחק, ואמרתי שכן צריך להמשיך במאבק, בייחוד במאבק נגד בן גוריון, שאחרי ‘אלטלנה’ הצטייר בעיני רבים מאתנו כאויב המדינה. אמנם גם כמייסד המדינה, אבל גם כאויב… אגב, עד היום הזה אני חושב שבן־גוריון גרם לא פחות נזק מאשר טוב לישראלים, בייחוד בזה שהכניס את המפלגות הדתיות לממשלה, וגרם להתחלת התהליך שהביא להשחרת מדינת ישראל היום".

בחורה בשם תמר. גילן: “ואז התחילו ימי הפסאודו והמיני מחתרות, וגם אני הקמתי ארגון מחתרת בשכונת התקווה, עם חברי לח”י אחרים. בוועד היו חמישה אנשים: בחורה בשם תמר, מהשכונה, בחור בשם, אני כבר לא זוכר, יוסי אני חושב, ובחור אחר שהיה בין נידוני המוות ובורחי בית הסוהר בעכו, שמעון סינואני, שברח עם מזוודה וכן הלאה, ועוד כמה, והקמנו מחתרת לכל דבר, בשם “הוועד לשחרור חברתי לאומי”, שכשמו כן הוא, כלומר גם כן היה ארגון לאומני סוציאליסטי. והוא עשה כמה פעולות, כולל ניסיון שוד כדי לממן את המחתרת, ולימים החזיק במסמכים סודיים. ולא אכנס לסיפור הזה כי אני רוצה לשמור אותו להזדמנות אחרת, אבל נאסרתי ונדונתי, ישבתי במעצר 60 יום, ואחר כך נדונתי למאסר? חודש, על החזקת מסמכים סודיים… כולם ידעו שזה ארגון מחתרת. לא יכלו להגיד את זה מכל מיני טעמים. גם אני סירבתי להגיד, כדי לא לסבך את האנשים שלי… ישבתי במעשיהו, כי ככלות הכול הייתי בצד הנכון, במרכאות, של המתרס. מרכאות כפולות ומשולשות. שם, בגיל צעיר מאוד, הייתי בן 23, נבחרתי לוועד האסירים – בידי ההנהלה, לא ידי האסירים – ואירגנתי שביתה כי לא הגישו שתייה חמה בערבים. היה? מאוד במחנה. ואז הוגליתי ממעשיהו לכלא תל־מונד, שהיה אז הכלא המרכזי… ושם, בפעם הראשונה בחיי, ישבתי עם ערבים, שעד אז ראיתי אותם רק ככבושים ביפו או מהצד השני של הרובה. כל זה קרה ב־1953–?19. ראיתי שם זוועות אישיות ובין גזעיות (יהודים־ערבים)… עמדתי שם בפני שתי בעיות מוסריות, אפילו אקזיסטנציאליות, אם אתה רוצה. כל מה שלמדתי מאמי ומאחרים, כל מה שלמדתי שיש טוב ורע, ושהסבל מטהר, כל המוסר הנוצרי, שקלטתי סביבי בספרד ובצרפת – התברר לי בכלא, בהיותי שם, כלא נכון. הסבל? או שהוא הורג אותך, או שאתה מחליט להתאבד, כמו האנשים שטיפסו על גדרות התיל במחנות ההשמדה, כי לא יכלו לסבול את זה. אתה מוכן לעשות כל דבר שבעולם כדי לשרוד, וזה לא חשוב אם אתה יהודי, נוצרי או סיני. זה ככה, זה הטבע האנושי… ואז כל המוסר היהודי והמוסר היהודי־נוצרי, שעליו גדלתי, התגלה לי כלא נכון, כלא מדויק. ואז עמדה בפני השאלה, כאדם שרצה, כמו שאתה זוכר, לדאוג לאחרים, לחיות עם אחרים, איך לחיות עם זה, במה להאמין. אני האמנתי בסוציאליזם, אחר כך האמנתי גם במאבק למען האומה החדשה הישראלית, והנה בני־אדם שמאמינים בזה, עושים דברים כאלה".

מהפך רעיוני: המשך העדות. אני מזמין את גילן להימתח לאחור, אל “השנים הספרותיות” שלו, אל השנים המעצבות. אולי מהן כבר מבצבצת הגלות. שוחחנו מעט על “שחיטת הגלות” בידי הציונות החילונית. גילן חש שאני מנסה לדחוק אותו לעמדת המהגר, ולארח אותו. הוא דוחה את הניסיון. מי לא היה כאן מהגר. עכשיו, ספטמבר 2004, גילן מיוגע, יותר מדי עניינים טכניים, כספיים ובריאותיים. אבל נותר בו כוח (צורך) לחזור בקצרה לתקופה שבה חל בו שינוי רעיוני: מלאומן לאיש שלום. מקסים גילן: “ואז התחיל תהליך שלקח לי שש שנים, ששינה את עולמי ואת השקפותיי. שש שנים זה לקח לי. מגיל 24 עד 30, בערך. תהליך מאוד דיאלקטי עם ניגודים אינסופיים… הספקתי להקים עוד מחתרת… החזירו אותי למעשיהו. כתב האישום נגדי היה לפי פקודת הסודות הרשמיים, אבל לא סעיף בגידה, אלא סעיף החזקת מסמכים. זה היה דיל כדי שהם סוף סוף ייפטרו ממני, כיוון שאני לא הלשנתי, ואני גם רימיתי, נחקרתי במכונת אמת וסידרתי את המכונה… ראו שאני הולך להגיש בג”צ, אז החזירו אותי למעשיהו, אבל בתנאי שלא אעסוק בפוליטיקה פנימית של הכלא. ישבתי שם, כתבתי ספר מכתבים לאומניים, שאסיר אחר כרך לי אותם. הדפסתי אותם במכונת כתיבה. היו שלושה עותקים לספר. היום נשאר אחד. מאוד ילדותי, מאוד לאומני, מאוד אידיאליסטי. זהו. ישבתי במעשיהו והשתחררתי… אני כבר הכרתי, התחלתי להכיר, כמה מהאינטלקטואלים הצעירים של דור ‘לקראת’, לפני כן. הלכתי הרבה למועדוני תרבות שהיו אז. ל’מילוא‘, ל’מדור’ של מפא“י, ולעוד מועדונים. תודעה עצמית של משורר? אדוני, אני לא משורר, אני כותב שירה. ואני לא סופר, אני כותב סיפורים. אני מקסים, אני עושה כל מיני דברים, אני נלחם. ההגדרה העצמית, אם היתה כזאת אז: לוחם”.

תמיד בצד הלא נכון. המשך עדותו של גילן: “התחלתי להכיר אנשים מחוץ ללח”י ולשכונת התקווה, ואחד הראשונים שהכרתי היה נתן זך, אז קצין בחיל המודיעין. פגשתי אותו במועדון ‘מילוא’. והכרתי את אריה סיון, משה דור, כל מיני. התחלתי לעבוד, למדתי עברית יחסית מהר. עבדתי הרבה שנים כמתרגם כותרי סרטים. עבדתי עם איש מצחיק ששמו היה שווילי, מפיק סרטים, שקרא לחברה שלו ‘יונייטד שווילי פילמס’. איש קטן קומה, זעפן… התחלתי לעבוד בעיתונות, ב’למרחב' וב’ידיעות אחרונות‘, כעורך לילה. שניהם גירשו אותי, כיוון שהייתי לאומן, ולא רק לאומן, אלא כל שישה חודשים, כשהיה קורה משהו, היתה התארגנות מחתרתית, היו עוצרים אותי לחקירה, ולא הייתי בא לעבודה. וב’למרחב’ היו קנאים לציונות הסוציאליסטית של אחדות העבודה, וגם ‘ידיעות’ לא היה בדיוק עיתון ימני, הוא היה אז שמאלי. בקיצור, אני תמיד הייתי בצד הלא נכון של המתרס הישראלי. כשהחברה היתה מפא“יניקית, הייתי מה שהיום אני רואה כימין, ואז לא ראיתי את עצמי כימין, וכשהחברה הפכה לימנית קיצונית, עברתי לשמאל הקיצוני. זהו. בכל אופן התחלתי לעבוד בעיתונות, התחלתי לעבוד בתרגומים, התחלתי לתרגם ספרים לעברית… מבחינתי, בשנים 1954־7, לא היתה כאן חבורה ספרותית ממשית. היתה, במקרה הרע, כת אליטיסטית נגד הזקנים של הספרות, אלתרמן ושלונסקי. במקרה הטוב, חבורת יוצרים שאומרת דברים חדשים, או אומרת דברים ישנים בצורה חדשה – שזה, אגב קנה המידה שלי, כי אני אומר שגאונים יש אחד למיליון דורות. מה זה גאון? גאון זה מישהו שעושה משהו חדש לגמרי. כמה יש כאלה? אדם מוכשר ביצירה, זה מישהו שאמנם לא מסוגל לעשות דבר מה חדש לגמרי, אבל הוא עושה דבר ישן בצורה חדשה לגמרי”.

“היא גם שלי”. גילן: “אנחנו, דור המדינה, היינו אנשים שההשראה שלהם היתה שירה זרה, שירה בינלאומית, בעיקר אנגלו־סקסית וצרפתית, שלא היתה קיימת בארץ, שמבחינה אידיאולוגית היתה הינתקות משירה מגמתית ציונית. שירה יותר אישית. במקרה שלי יותר עולמית. במקרה של זך יותר הפנמה. במקרה של דוד אבידן מורשת של ברית המועצות, ואחר כך ניהיליזם. במקרה של דליה רביקוביץ' שירה אישית מאוד, עם כל הכאב האישי שכרוך בה… והיחידי שהמשיך לכתוב, בעיניי, שירה ציונית אבל עשה את זה בצורה הרבה יותר טובה ומתוחכמת מדור אלתרמן, שלונסקי, היה יהודה עמיחי. וגם משום כך, אני גם לא כל כך אוהב את רוב שירת עמיחי, למרות שיש לו דברים שיישארו לנצח בספרות העברית, כמו שערי הקצר ושערך הארוך. אבל הוא היה המשך של מסורת ציונית פוליטית… כל היתר היינו משהו אחר. אני כבר התחלתי לכתוב אז בנימה ניאו כנענית. השירים הראשונים, ‘שתה את היין’ ו’קרא לי בריון', ושירים בספר השני שלי, ‘חומות יריחו’… עברתי שינוי רעיוני: הבנתי שאנחנו קרבן של הביטחוניזם… הבנתי שהשיח הישראלי־פלסטיני חייב להתפתח, כלומר להתחיל, מתוך שוויון, מתוך כבוד, מתוך אינטרס הדדי, שיח לא קולוניאליסטי… חלק מבני החבורה אהדו את רעיונותיי הפוליטיים… נתן זך תמיד הושיט לי יד חמה… הם לא צעדו אתי. לא המרצתי אותם… הם אנשים פרטיים… ואז הגיעה ‘פרשת בול’, ואחריה הנסיעה, ואחריה ‘ישראל ופלסטיין’, המפגשים, הוועידות. האיסור לחזור לישראל, יותר נכון: החשש לחזור. 24 שנים… אם יש לי היום, 2004, לאן לחזור? ראשית, אני חוזר לישראל. היא גם שלי… אני חוזר לאנשים צעירים וחדשים, לא אנשים שאתם גדלתי כאן ספרותית. אבל יש לי עוד כמה חברים טובים בספרות, מבני דורי, נתן זך, קודם כול, משה בן־שאול, אריה סיון, פסח מיילין. אבל כל חבריי האינטלקטואלים צעירים יותר, וביניהם יוסי גרנובסקי, שמוציא אתי את ‘מטען’, כתב העת הספרותי פוליטי, ועמוס אדלהייט, משורר, ואביה בן־דוד, משוררת, ועוד”. אוקטובר 2004: מקסים גילן הגיש מועמדות לפרס ראש הממשלה לסופרים, המתבטא במלגת התפנות בגובה 12 משכורות של מורה בעל תואר שני.

ערך “גילן”: אחרית. דבר שנכתב כאן לא עושה למיותר את הדבר הכתוב הבא על גילן. מה שנכתב כאן ספוג גם באשמה כלפיו. גם בכעס. לא כעס בשם האומה. מה פשר הכעס. אולי כעס הנובע מהקונפורמיזם שלי. אולי כעס שהוא קנאה במי שחי חיים מלאים. וגם בחמלה על מה שעלה לו בחייו (לדעתי). גם בתהייה האם גילן סוג של תאונה יהודית. מה, אני (כיהודי) עדיין מארח אותו?! ומה שנכתב כאן עליו ספוג באי יכולת להבין אותו. וספוג בהסתייגות מהשמאל הישראלי. וספוג באפשרות שגילן נוצל על ידי אש“ף. ובאפשרות שגילן סיחרר את עצמו עד שנורה מעצמו אל החלל הישראלי־פלסטיני. האם מקסים גילן כפרת השמאל. האם הוא טרגדיה. האם היה בסך הכול תוצר צפוי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, גם אם מוקצן. גילן איבד רלוונטיות מבחינת הפלסטינים. ישראל? לגילן אין לאן לחזור, אלא אם ישקע בפרטיותו. השמאל הישראלי לא יסוכך עליו, לשמאל הישראלי אין מסורת אנושית חברית. ואין לו כוח פיננסי ומערכתי: גילן לא ייקלט כאן בהוצאת ספרים, בעיתון או במכללה. גילן המשיך בפריז לאחר שפג תוקפו. פרשת בן ברקה/”בול" היתה תאונה, שגילן עשה ממנה מנוף, לאחר שנהדף באמצעותה לקדמת הבמה. לעתים, אנשים נהדפים לקדמת במה כלשהי על ידי כוחות שאין להם חלק בעיצובם, ואין להם כל שליטה עליהם. “בול”? פוליטיקה מתוך “העיתונות הנמוכה”. ב־2004, הצורך הבלתי פוסק של גילן לייצר הסחות, מסתורין, מאבד את קסמו. הרי ברור שעכשיו החיים מושכים למטה. ברור שגילן העניק משמעות למושג “אינטלקטואל” בפוליטיקה הישראלית־פלסטינית. המודל העיתונאי של אורי אבנרי נטבע בו. המודל הפוליטי של נתן ילין־מור נטבע בו. מקסים גילן: פטריוט עכשיו ובזמנים אחרים, ירייה בחושך, מפה בחול, נער מטיס עפיפון, פועל, רוב של אדם אחד, משורר. מקסים גילן לבדו בין כה וכה.