ספסל ביאליק: רמת גן, רחוב שרת, גן אברהם. צילום: מורן שוב.

אחרי חצות, מכאן לשם. לעתים, בבקרים, בגניה היפים של רמת גן, נתגלו ממצאים שנחשדו כערביים: סיגריות, סל גומי שחור, שאריות מזון, סנדל. מעולם לא נשכח פגיון ערבי בגן אברהם היפה. גן חי, גמיש, עולם, מאיים לגלוש על סביבותיו, מחליף צורות וצבעים, סמיך, דליל, קעור, מקומר, מושטח, מאופלל פה ובהיר שם, תובע תשומת לב לעצמו, אתה הולך ונטמע בו, גן הסוד של ילדותנו ונעורינו, גן שעונות השנה מתגלות בו בכל עוצמתן, כי גינונו אינו מלאכותי ואינו מתחכם להן: הקיץ ניכר בגן אברהם, והחורף מתעצם בו. השתוקקתי לפגיון מעוקל שידיתו כסף, ובקצהו בהרת דם שלא נמחתה עוד. דרך גן אברהם הירוק, העמוק, הגלוי, המסתורי, שבו גשרים קטנים, מנהרות קטנות, אמפיתיאטרון, יד לנופלים, אתר ביאליק, חלקת משחקים, מים זורמים יומם ולילה – דרך הגן הזה הייתי יורד בוקר בוקר לבית הספר, ולבי הקטן רועד לקראת פגיון ערבי מנצנץ ונעלם בדשא, מכוח קרני השמש הפוגעים בו. אל הפגיון הערבי המעוקל, החבוי בקפלי גלימה, שנשכח בגן אברהם, הגעתי דרך אורי צבי גרינברג (אצ"ג): “אם ערבי יפגשהו, ידקרהו”, או “כי יבוא הבדווי וישחטני”. ועד בר המצווה, לפי הנחיית אצ"ג, ידעתי איך ייראה קידוש השם הפרטי שלי: שחוט בידי סכינאי ערבי על מדרגות מסגד עומר.

גורלה בידיו. בשבתות ובחגים המה גן אברהם משפחות ויחידים, והוא אז, שנות החמישים, עדיין בשמו הראשון: גן הניצחון. לא רק הגן, אלא השכונה כולה היתה אמיצה וקרבית, הרי במלחמת העצמאות שכן בה המטכ“ל של צה”ל הצעיר. שכונה קטנה, נאה מאוד, מוצלת, רחוב הקשת ורחוב הפרסה, וצורתם אכן קשת ופרסה, בתיה נמוכים, צופה אל הים, ותושביה גבירים מפורסמים, פרופסורים, אנשי צבא, עורכי דין, בנקאים, סוחרים, עמך, אשכנזים, ספרדים, פנסיון, בית קפה ומסעדה בחורשה קטנה. שכונה ללא פרץ וצווחה לאורך שנים. בשבתות ובחגים מילאו את הגן, כמעט פה אל פה, זוגות יד ביד, משפחות על הדשאים, ילדים בנדנדות, קשישים על פלגי המים, אני איש שתול על פלגי מים, מתפללים בדרכם לבית הכנסת וממנו, אחדים טליתותיהם על כתפיהם, נופשים המתארחים בבתי ההבראה שבעיר, חיילים וחיילות מהמחנה הסמוך. המיה אנושית טובה עלתה מהגן בשבתות ובחגים, מבוקר עד ערב. והנה שבת אחת, כשהשמש כבר נטתה, ראינו משפחה ערבית בגן הניצחון, לא הרחק מספסל ביאליק, לצד השביל שבו מדי פעם אצ“ג היה פוסע מהורהר, לעתים מנופף בידיו כמו משוחח עם בלתי נראה, ולפתע מטיס עצמו בצעד מהיר. ידענו שהוא מחבר “רחובות הנהר”, לא ידענו מה הם רחובות הנהר, ידענו שזה ספר של הורים שהשאירו משפחות בשואה, וידענו שאנחנו, הילדים, אנחנו עצמנו, ניצחון היהודים על הנאצים. כילדים חיפשנו נאצים בגן הניצחון, לא רק פגיון ערבי. אחת לחצי שנה, ברמת גן או בת”א, ברחוב, באמצע היום, נשמעה קריאה והיתה אחיזה חזקה בבגד: פליט שואה יהודי גילה ברחוב קאפו יהודי. המשפחה הערבית נחה על אחד הדשאים בגן הניצחון. הורים וארבעה ילדים על שמיכה ביתית חמת צבעים, לפניהם מזון ומשקה. אחד מאתנו, לאחר התייעצות, רץ לביתו של אצ“ג, מרחק של שני ק”מ, להודיע לו על המשפחה הערבית, כי מעתה גורלה בידיו.

על שם הניצחון. היו כמה פגישות בעניין הרעיון של אריה רוטנברג, ואחת מהן התקיימה בבניין העירייה, במשרדו של מר ברוש. הרעיון לא קרם עור וגידים. רוטנברג, פרסומאי נכבד ונמרץ, מתגורר ליד גן אברהם, רמת גן, חשב שכדאי לעשות כאן גן פסלים, כלומר גן אברהם כולו כגן פסלים. חלילה לפסלים להשתלט על הגן, אלא הם ישתלבו בו. שמחתי ברעיון של רוטנברג, כי רציתי לחזור באמצעותו לשכונה, לגן אברהם, לעצמי שהייתי, לאחר כארבעים שנה. להיות גנן פסלים, למשך כשנה. גן אברהם על שם אברהם קריניצי, ראש העירייה הראשון, שכיהן במשך 43 שנה בתפקיד. קודם לכן הגן נקרא גן הניצחון, על שם הניצחון (48'). מאתיים וחמישים מטר באוויר מגן אברהם, בשיכון הוותיקים, התגורר במשך שנים המשורר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), מי שחיבר את “כלפי תשעים ותשעה” (1928), או את “אזור מגן ונאום בן הדם” (1930), בין השאר. אצ“ג נארג בנעורינו. חייבים להניח שהכול יודעים מי הוא אצ”ג, שאחרת תיאורו מחזיק ספר. הוא היה המשורר. ז’בוטינסקי ויאיר היו “גם משוררים”, כלומר השירה לא היתה תמצית מהותם. על פי אצ“ג, מחוקת השירה נגזר התקנון הפוליטי אזרחי. באצ”ג הסומא המיסטי היה דבר־מה מסמא. כילד וכנער הייתי מתבונן בו עצמו, ברחוב, באקראי, או בתצלומו, משער את בדידותו. משער שהוא ממעט באכילה, בשתייה ובשינה, שהוא אינו שומע רדיו, שאינו בא במסיבות, שאינו מתבדח, כי ידיעת האמת היא כל חייו, והאמת מרחיקה את כל אלה ממנו. אצ“ג, ידעתי, אינו שותף לאשליות ולהנאות שלנו. וידעתי כילד שלאצ”ג אין שום בעיה עם הביטחון העצמי לו. ואילו ביאליק, כפי שהבנתי כנער את דימויו, אכל, שתה, צחק וישן טוב. רמת גן: עיר בין שני משוררים, ביאליק ואצ"ג. לאחדים הם היו בשני לפידים בוערים, ולרוב כשני שלטים גדולים בשני צדי הרחוב. רק טובות אדבר על רמת גן.

אברהם היהודי. גן אברהם, ולא גן קריניצי. היהודיות הגמורה שבאברהם. הישראליות הגמורה שבניצחון. החזרה ליהודי מהישראלי, באמצעות גן. לא היתה זו חזרה יזומה. הישראלית (גן הניצחון) היתה נוחה לראשי עיריית רמת גן, אבל המעבר לגן על שם אברהם קריניצי מאוד התבקש, והשמטת “קריניצי”, והסתפקות ב“אברהם”, אף היא מאוד התבקשה: אברהם ידידותי, קריניצי נישא, מרוחק. גם הילדים לא קראו לו גן אברם. ברמת גן ובסביבתה היו אז לא מעט מסעדות, אולמות שמחה ותעשייה קלה ששמם: ניצחון. כגון, “ניצחון – מעטפות וניירות מכתבים”. גן הסוד של ילדותי. הנה סוד: חטא האדם הראשון אינו אכילת תפוח, אלא המרת האלוהות בשכינה, וקבלת עול מלכות השכינה. טעה בין אלוהים לשכינה כיוון שראה לנגד עיניו אותה. הקב"ה חס על כבודו של אדם הראשון, ופירסם ברבים רק את חטא התפוח. ואגב כך, חס גם על כבודו שלו, כמי שיצר אדם שטעה בינו לשכינה.

אבא, יקיר העיר. ראשיתה של רמת גן בשנת 1921, כמושב חקלאי ליד העיר הגדולה, תל אביב. מועצה מקומית ב־1926, ועיר ב־1950. במפות היסטוריות אין סימן ליישוב קודם כלשהו. נוסדה כמושב שיתופי. הבולשת הבריטית כינתה את רמת גן: “האינקובטור של הטרור”. באפריל 1946 האצ“ל תקף את המבצר הבריטי שבמשטרת רמת גן. דב גרונר נפצע קשה, נתפס, נידון למוות ונתלה בכלא עכו, ובעיר מוצבת אנדרטה לזכרו, שפיסלה חנה אורלוב (אסכולת פריז היהודית). האנדרטה היתה חביבה על בני העיר. היא סיפרה סיפור פשוט: חלש נחוש נלחם על חירותו בחזק אכזר. אנדרטה גבוהה ממידת אדם, ניצבת על כן, נראית ומובנת מכל כיוון. עוד בעיר: אצטדיון כדורגל, הפארק הלאומי, אוניברסיטת בר אילן, בית החולים ע”ש שיבא, בורסת היהלומים, קניון איילון, הספארי. העיר בנויה על גבעות כורכר, שגובהן הממוצע כ־80 מטר מעל פני הים, והן חלק מרכס הכורכר המזרחי, שלאורך מישור החוף של ישראל. כמות המשקעים ברמת גן גבוהה יחסית, והממוצע השנתי הוא כ־500 מ“מ גשם. משפחתנו מהוותיקות כאן, מאז 1949. הגענו מירושלים לרמת גן, אחרי שהות קצרה בת”א. לפני כשמונה שנים, אבי, אשר רוזנבלום, הוכתר בטקס כיקיר העיר, עם יקירים נוספים, כמובן. לא הבנתי מדוע אמא לא הוכתרה יקירת העיר עם אבא, שהרי זכויותיה כאן לא נופלות משלו. הטקס לא היה קרתני ולא מטרופוליני, ולאחר שנים עיריית רמת גן פירסמה בעיתונות מודעת אבל על אבי, כחלק מזכויות יקיר העיר. מת ואין לו תלונה לא על אלוקים ולא על אדם. אבא מת ואני צריך להתאמן לקראת מותי: להתחיל להיפרד מהדומם ומהצומח, ולאחר מכן מהחי.

ציונים כלליים. מאבא למדתי כילד וכנער על אורי צבי גרינברג האדם, ועל שירתו. אבא כיבד אותו כשלעצמו, ואף באופן לעומתי, כלומר לעומת ובהשוואה למפא“י, לעומת עסקני תנועת העבודה דאז. מעולם לא ירדתי לסוף חרונו של אבי: הרי כל ימיו שיתף ברצון פעולה עם אנשי העבודה ומוסדותיה. את “חזון אחד הלגיונות” (1928) של אצ”ג, מחאה על ניצול ציני של צבא החלוצים בידי העסקנים, אבא קרא פעמים אחדות לאורך השנים. לא היה באבא עצמו דבר אצ“גי: לא במובנו המשיחי של אצ”ג, לא באופיו האופוזיציוני המוחלט, ולא דבר מלמטו. עיריית רמת גן, באמצעות “ידיעות רמת גן”, הדפיסה מדי פעם שירה ופולמוס של אצ“ג, והפיצה אותם לבתי התושבים. מכאן, מ”ידיעות רמת גן“, ב־1961 (בזמן פרשת לבון), אצ”ג קרא לבן גוריון לפרק את הממשלה ואת המשטר, ולכונן ממשלת בחירים ולא נבחרים, ממשלה שיש בה גדלות מוחין וכו'. ובכן, אצ“ג היה אף משוררה של רמת גן – אצ”ג המשיחי, הלאומי, הבוער, של רמת גן הרגועה, המעמד בינונית. רמת גן של הציונים הכלליים. כמה דיוק היה בכלליים הזה, שלכאורה היה כללי ובלתי מדויק. הכלליים הזה איפשר להם להיעלם בתוך הליברלים, ומתוך הליברלים להיעלם בליכוד.

הרוג מלכות משלה. אצ“ג הגיע אלינו דרך הספרים, דרך כתבי העת, ואף דרך “לוח הארץ” השנתי, שראה אור מטעם עיתון הארץ. “לוח הארץ” השנתי, שהיה סיכומה של שנה בתחומי החיים השונים, ובפרט בתחום חיי הרוח, היה ספר גוצי, דחוס, נאסף בקלות לספרייה, והורי אספו אותו שנה שנה, עד שנעשה מעין כל־כתבי לעצמו. בערוב ימי אבי, ביקשתי ממנו “לוחות הארץ” אחדים, שהיו בין קובעי הטעם בביתנו, ברמת גן, על הגבעה, מאה מטר רחוב מספסל ביאליק, מאתיים מטר באוויר מביתו של אורי צבי גרינברג. חלק מ”לוחות הארץ" הושאלו לפני שנים לאחד שהיה רב באפריקה, עלה לישראל וביקש להתערות בה גם בעזרת הלוחות האלה, הושאלו ונעלמו. ואחד הלוחות שקיבלתי מאבי הוא “לוח הארץ” 1947/48, שנפתח בשני פיוטים, ואחריהם “עיני הנפש בעיני הבשר” של אורי צבי גרינברג: “כאילו לא ילדתני אמי ולא העלני אבי על ברכיו,/ כי בהר הזיתים לא הוטמן בשרם היקר ונרקב./–/ כאילו לא ליבבוני אחיות שצמותיהן פחם גם זהב/ ועם בוא המבעיר ייללו והבית עמד ולהב/…/ מותר לבכות לקרוע, אך הבכי והקרע לשווא/ – אם לא ייהפך זה הבכי לראם הברזל בקרניו”. אבי קרא את שירי אצ“ג בכל מקום שהודפסו כאילו הוא קורא מתוך סידור תפילה. קורא ועוצר. הפוגות כאב והזדהות. כילד וכנער המרגל אחרי אביו, אחרי אביו שאינו רק אביו אלא הוא אדם בפני עצמו, הייתי קורא אחריו את אצ”ג, מתוך הספר או העיתון שזה עתה הניח מידיו, לעתים ממש אחריו, שתי דקות אחריו, כמחזיק לחם חם, ומנסה ללמוד על אבי מתוך אצ“ג. תמיד הבטתי באבי כאדם יקר ואהוב, ובכל זאת הדפתי בכל כוחי את האפשרות שאכן מעשה אבות סימן לבנים. לא רציתי לדמות לאבי. מאז בר־המצווה חשתי שעלי להגן על אבי מפני הסובב הישראלי, ומפני עצם הישראליות. הוריי תמיד נטרדו מצלצול הטלפון בבית. לא יכולתי אז, כנער, לרדת לעומקו של אצ”ג, ועדיין הבנתי שהוא מדהיר את קוראיו לפעולה פיזית לאומית, לפעולה ממשית עכשיו, עוד לפני רדת הלילה. והרי לא אבי, ולא איש ברמת גן שהכרתי, ייצא לפעולה הלילה מביתו. הם אנשים רגילים מתפרנסים לביתם כל היום, ואם פרנסתם טובה הם מיד מתעדנים קצת, ורק בלילה לעתים יקראו אצ“ג. ועם זאת, על פי תולדות עמנו, ייתכן שברמת גן המנומנמת רחשו תאים אצ”גיים. הרי כל זה נכתב על פי זיכרוני כנער וכבחור. והרי בכל זאת לרמת גן היה הרוג מלכות משלה: דב גרונר ז"ל.

יעקב שטיינהרדט: פרט מתוך "קינות" 1922. (אוסף רוזנבלום)

“רחובות הנהר”: שטיינהרדט. על עטיפת “רחובות הנהר” של אצ“ג (הוצאת שוקן) מודפס תחריט של יעקב שטיינהרדט (1968־1887, פולין, ברלין, ירושלים, בצלאל). גדלתי בבית הוריי גם על היצירה של שסיינהרדט. בין נושאי יצירתו: חטאי האדם באשר הוא, מראות תנ”כיים, אהבת בשרים, מראות רחוב, היסטוריה יהודית במובנה כפרעות וכחורבן. לאורך שנים, הוריי אספו תחריטים והדפסי אבן של האקספרסיוניסט היהודי המיוחד הזה: קבצנים בווילנה, מכות מצרים, איורים ל־י“ל פרץ, המבול, חד גדיא, ערב שבת, יונה הנביא, העיירה היהודית. והנה, לאחר שנים של חיים עם שטיינהרדט, ולאחר חיזור ממושך אחריה, הוריי רכשו את היצירה “קינות” (תשעה באב) של שטיינהרדט, ומיד הציבו אותה במרכז הבית, ועד היום היא במקומה. אקספרסיוניזם יהודי, שמן על בד, ומולה, בקצה העין, שמנים קטנים של ליליאן קלאפיש ומשה קופפרמן, חצי מופשט ומופשט, ולצדהּ, דבוק לימינה, דיוקן אישה של יענקל אדלר, שגלוי בו ציטוט פיקסואי. התחריט שעל עטיפת “רחובות הנהר” של אצ”ג קרוב ברוחו ל“קינות” שבביתנו. בתחריט: היהודים נסים על נפשם ברחוב השוצף כנהר, שמים מתקדרים עליהם, עיירתם מוגפת, ארובה עשנה על הכול. אצ“ג: “על מה ולמה זה? – כי הם יהודים:/ הקדושים בעולם ועל כן אבודים”. אצ”ג, רחובות הנהר, שטיינהרדט, קינות, אבל היינו יהודים לאומיים ובעלי בתים רגילים לגמרי.

אצ"ג: פשר השואה. היינו ציונים פעילים עוד במזריטש, פולין, ועלינו לארץ ישראל ב־1890, וכך ולכן המשפחות הקרובות לא נטבחו בשואה, ואנחנו כאן, בישראל, לא חדלנו מהניסיון למצוא פשר לשואה. אצ“ג הציע פשר גורלי נצחי ב”רחובות הנהר“: מלחמה עולמית בלתי פוסקת של הערלים בנימולים, של ילדי הקוף בילדי אברהם. “שני מיני אדם בעולם: נימולים – ערלים”. רק בכוח החרב תתקומם מלכות ישראל החדשה: “אם נערוג למלכות, עוד נשוב בה לחוג” – או, “ואנוכי אומר: ארץ נכבשת בדם./ ורק הנכבשת בדם, מקודשת לעם/ קדושת הדם”. הנימולים והערלים: כל נעוריי ליווה אותי פחד “הנימולים והערלים” האצ”גי. פחד פן מילתי תיעלם לה פתאום מעצמה, או מחטאיי. שהעורלה תשוב מעצמה. שתשוב מתוך עודפי העור שלי. רק מאצ“ג שמעתי כך, בעוצמה כזו, על מה שבין הנימולים לערלים. אמנם “ערלים” נמצאה אז כמילת גנאי בשפת הדתיים והחרדים, אבל לא כך: לא כאיום בביטול המילה. לא יכולתי עוד להפריד בין אצ”ג לזה, ל“זה”, וכנער, לא רציתי בברית מלים אתו. השואה, לפי אצ“ג, מוכמנת בעצם ההיסטוריה הבלתי נמנעת. והתקומה מוכמנת בעצם היכולת להתחדש כחברה לוחמת, חברת־חרב נוקמת. לפי אצ”ג, אין לשואה הקשר היסטורי ופוליטי ספציפי ומבחינתנו, כאנשים דתיים נוטים לרציונליות, לא היו נחמה ועתיד בעמדה זו של אצ“ג. לא שאפנו להיות חברת־חרב. ובכל זאת, יד אחת שלנו אחזה תמיד באצ”ג. לבר המצווה קיבלתי מאברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן, ספר של אצ“ג, ובדברי הברכה שלו הוא תיאר את אצ”ג גם כ“משורר־מחוקק”. ואבי הסביר לי את הביטוי: משורר הקובע לאומה את מוסרה, שאיפותיה, גבולותיה, ייעודה בעולם ובהיסטוריה. ולאחר מכן הוסיף: משורר־נביא. אבל החיים עצמם בבית שלנו היו רגילים לגמרי: עורכי דין ולא נביאים. רמת גן: לא חטאתי פה לאיש.

הכוסף העולה. כשבגרתי וצברתי הרבה שירת אצ“ג, הופתעתי לגלות שד”ר יוחנן בדר, דובר מרכזי של מפלגת חירות, וכן ידיד משפחתנו, לא ידע את מובנם של מילים ודימויים לא מעטים בשירת אצ“ג (שהיה חבר בכנסת הראשונה מטעם חירות). פשוט לא ידע, שופר־הזהב, האיליות,? דברים, מקרין אטומים, מוגלת רוש, גופי־אור, הכוסף העולה, או רעיון מאביד של אצ”ג, היו רחוקים מאוד משפתו של ד“ר בדר, עורך דין יהודי פולני קודם עלייתו לישראל. ואף הופתעתי לגלות שד”ר בדר אינו בקי בתפילות ובברכות שלנו. איך בדר קורא אצ“ג, אם אינו יודע את?נעים זמירות”. ובכן, היה לי כבחור אצ“ג משלי, ולד”ר בדר אצ“ג משלו. לחביבותו ולחוכמתו של ד”ר בדר כמעט לא היה גבול. ובכל זאת, ד“ר בדר ורמת גן עמדו מאחורי אצ”ג. והיתה הסכמה בין הד“ר בדרים השונים בדבר שפת אצ”ג: גם אם לא כל השפה ברורה לנו, זו השפה לבכות בה את גורל עמנו, לתאר בה את השואה, לזכור בה את המשפחה הפרטית ואת האומה, לשקם את גאון ישראל, ואף להתריס בה נגד הבורא (בתנאי שאתה אצ"ג). ואצ“ג כתב לד”ר בדרים (כלומר, לכלל הציבור): “אני הקדמתי לבוא. אני בא לבשר על דור רב./ אני מואס בדורי הקטן, העומד חסר הוד”. רמת גן: נבואות לחוד וחיים לחוד. לבית אמי, נחמה שתחי', צמוד מחסן ישן של כלים ובו בארגז קטן כרכים של אצ"ג שנוגעו בעש. כבר אי אפשר לרפא אותם, והרי אי אפשר להשליך אותם. הצמח שהתחיל לטפס על המחסן בילדותי, עדיין דבק בקירותיו. הצמח כבר האריך ימים מאבי, ויאריך ימים ממני. צמח עקשן, חסר חן, אפילו לא ירוק בעונה.

שכר דירה. המשורר הלאומי, ביאליק, היה נוח לרמת גן מאצ“ג. נוח, לבבי, לא נושה בבני האדם הפרטיים עצמם את אוזלת ידם הלאומית, אבל שהותו בעיר לא התארכה. מול ספסל ביאליק, בגן אברהם, במגרש כדורסל מוקף עצים, התאמנו בתרגילי סדר נערים של “מכבי הצעיר”, ואחד המדריכים היה מלהיב אותם גם בדברי שיר של ביאליק: “אתם ברכב ובפרשים/ אתם בסוסים ובשנהבים;/ איתנו מתי מעט נואשים / – אך בנים המה למכבים”. אמנם ביאליק גילה את דעתו שרמת גן עדיפה לו מת”א, כי אווירהּ טוב, וכי כאן יהיה פנוי מטרדת הבריות האוטמת את חייו בת“א, אך היתה סיבה נוספת: ביאליק ירד מנכסיו, חשב להשכיר את ביתו בת”א, לבנות ברמת גן שתי קומות, להשכיר את הראשונה, ולהיעזר למחייתו בשכר הדירה מכאן ומכאן. ביאליק (מרס, 1934): “… כידוע לך, עקרתי דירתי מת”א ואני דר עתה ברמת גן, שכונה נאה ומרווחת, סמוכה לת“א… ע”י שינוי מקום זה הרביתי לי אמנם קצת טורח נסיעה… הרווח העיקרי שבשינוי מקום זה הוא פטירתי מעונשם של אורחים ומבקרים בטלנים, שהיו מוציאים אותי מדעתי ומייגעים אותי ואת אשתי עד להחלותנו" – מתוך איגרות ביאליק.

הזדמן ביאליק. כבר ב־1950 הזדרז אברהם קריניצי החביב ופירסם זיכרונות ודברים שלו בספר “בכוח המעשה” (הוצאת מסדה), וכתב בו אף על ביאליק ברמת גן: “שנים רבות זכיתי להכירו. רשאי אני לומר כי התיידדנו מאוד… בייחוד נתחבב עליו ההר הנשקף על פני הים. שם איווה לו פינה אחת בין העצים… ישיבתו ברמת גן הפכה אותה ממילא למרכז תרבות”. ב־1936 התפרסמה ב“הארץ” רשימתו של שמואלי: “ח”נ ביאליק ברמת גן“, והיא נפתחת כך: “בשנה האחרונה לחייו הזדמן ביאליק לגור ברמת גן”. הזדמן ביאליק. שמואלי מתאר את רמת גן הקטנה מותססת על ידי נוכחות ביאליק, ומפרט דברים של ביאליק על ענייני ספרות ותרבות באוזני אוהדיו הרמת גנים, כולל דברים על הרומן המקורי הארץ ישראלי, שנאמרו תוך עלייה בגבעת הקשת שלנו. עד סוף שנות החמישים ביאליק היה ארוג ברמת גן בעזרת טקסים, טקסטים, ספסל ביאליק, יום השנה שלו, שיעורים בבית הספר, זיכרונות של ותיקים. בחדרי תרבות ובפרוזדורים של בתי ספר הוצב דיוקן ביאליק בארונות זכוכית קטנים. דימויו העז של אצ”ג כמשורר כבש אותי קודם שהבנתי את שירתו. את דימויו של ביאליק הפנמתי לאחר שהבנתי את שירתו. והרי לא אשכח את יום השנה של ביאליק, בו הוצבתי על במה קטנה, מול כל בית הספר, ודקלמתי: “אם־יש את־נפשך לדעת את־המעיין/ ממנו שאבו אבותיך המומתים/ בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש,/ צאת שמחים לקראת מוות”. ואולי לא היה זה יום השנה לביאליק, אלא ערב יום השואה. אני עדיין מומחה גדול לרמת גן. הילדות רחוקה, המוות קרוב. אמן. נכון להתאמן לקראת המוות.

התבודדות והתבוננות פנימית. גן אברהם מכיל גם את ספסל ביאליק, אנדרטת הנופלים, ואמפיתיאטרון בינוני. ספסל ביאליק מגודר ושמור היטב, האמפי סגור, והאנדרטה מימינם, ולה רחבת התכנסות קטנה. זו שכונה על גבעה מהיפות בישראל, פניה לכל רוח, אבל האנדרטה חוסמת כליל את המבט לים. מר ברוש, תעשיין נכבד ואיש העירייה, הציע שאריה רוטנברג ואני נגייס את הכסף לגן הפסלים בגן אברהם, ואז ניגש לעבודה, לא לפני שהנהלת העירייה תאשר את תוכנית הפסלים עצמה. עיריית רמת גן שוכנת בגינה קטנה, באמצע העיר, ובחזיתה שעון פרחים. ב־1933, חיים נחמן ביאליק החל את מסעו מת“א לרמת גן, עד שהתיישב בה ממש, בדירה שכורה, והגבעה שלנו (אז גבעת רחוב הקשת) היתה חביבה עליו במיוחד, ונעשתה “נקודת התבודדות והתבוננות פנימית שלו” (מתוך פרסום של העירייה). הוא מעיד על כך בכתב. רחוב הקשת על שום צורת הקשת שלו. לאחר עשרות שנים כקשת, שונה שם הרחוב לשרת, על שם משה שרת, מנהיג פוליטי. מחאותינו לא הועילו. לאחר מות ביאליק, ותוך שרמת גן בונה את זיכרונה, הוקם בגן אברהם, על ראש הגבעה, ספסל ביאליק. לצד הספסל הכתובת: “ציון למשוררנו, ח”נ ביאליק, מקום איווה לטיוליו בימי שבתו ברמת גן, התרצ”ט". ספסל שהוא אתר. ביאליק החולה העדיף את אוויר הפסגות של רמת גן, ואף “כתב בה שניים משיריו” (מתוך פרסום של העירייה).

ביאליק מגודר היטב. אתר ביאליק: ספסל אבן לבן, שטוח, בגובה ברך. הספסל עומד על משטח אבן לבנה. סביב הספסל, על חמישה עמודים ירוקים, גדר ברזל ירוקה, עשויה שלשלאות עבות, עבות מדי, עם דוגמת קוצים עבים מדי. הגדר מבודדת את הספסל, וכמו מגינה עליו מפני אדם. גדר כזו, אמנם עדינה ולא עבותה, תמצא במוזיאונים מוצבת לפני יצירות מופת. כלומר, הספסל הנו חפץ מקודש, יקר, מבודל, טעון הגנה, מחייב מרחק ראוי בינו לבני אדם. ובהיותו ספסל כפשוטו במרחב ציבורי פתוח, זהו גם כעין אתר מקודש. צניעותו הפיזית אינה מוציאה אותו מגדר אתר מקודש. אבל לא נוהגים בו כבאתר מקודש. הוא אתר דומם. להקפדה על שלמותו וניקיונו אין דבר עם קדושה, אלא היא הוכחה לגננות הטובה של עיר הגנים, רמת גן. בין גב הספסל לגן אברהם מפריד קיר מצופה שפריץ ישן ולצדו עמוד טלפון וארון חשמל. הרחבה סביב הספסל מרוצפת בורדו־אדום בהיר. ברחבה, ספסל נוסף לטובת הציבור. לצד שלוש המדרגות, המובילות מן המדרכה לרחבת הספסל, עץ ברוש וגדר ירוקה. ספסל תמים. עיצוב תמים, מעט גולמי, בכל מקרה אלמנטרי מאוד. הנה, כאן ביאליק נהג לפוש, ומכאן הביט אל הים, דרך נוף פתוח לגמרי. אתר־ספסל שגודלו מדויק, אנושי, אחד על אחד. לא מוזוליאום קטן. לא אנדרטה הכובשת בכוח את תשומת הלב. אתר שכולו גלוי ועצמיו שטוחים, לא כומסים, כלומר אין בהם חללים חבויים, חללים פנימיים. שטוחים במובנו של שולחן שטוח. ל“שטוח” יש קשר גם לעניין טומאת כלים. בכל הנוגע לאנדרטאות יש בעיניי יתרון לשטוח על הכומס, על החלל החבוי. השטוח אמיץ. השטוח מתפרק מנשק ההטעיה החזותית.

נוכח־נעדר: הכיסא הריק. הספסל הוא כיסא. הספסל ריק מביאליק. הספסל נמנה עם “הכיסא הריק”, שבמאה האחרונה העסיק את האמנות המודרנית. ראה כיסאות ריקים של ואן־גוך, מאטיס, אביבה אורי, מאיר פיצ’חזדה, מאגריט, דושאן, בייקון, ארטשוואגר, שפירו, בוקי שוורץ. הכיסא הריק מתקבל גם כעין במה קטנה. במת הנעדר. כלומר, הנעדר בכל זאת נוכח. ניתן להושיב אותו שם, בעזרת הדמיון. במה הנהּ גם מזבח. במה במובנה האלילי. העם אשר בבמות. ברמת גן לא חשבו חלילה על במה במובנה האלילי. ברמת גן חשבו על הנצחה פשוטה, ומה יותר פשוט מספסל ביאליק.

בין ביאליק ואצ"ג. על היחסים בין ביאליק לאצ“ג ראוי שיכתוב מומחה להם. ב־1929, אצ”ג מדהיר את ביאליק: “קומה, עוגב השירה העברית! / נגן ניגון הארי בפי ביאליק;/ כיצד ארי קם פתאום מרבצו / וזינק על שוביו”. אצ“ג מבקש שביאליק יתנכר לעדן מעמדו כמשורר לאומי, ויחתור מחדש אל אמת הדברים הלאומיים, המתגלים באמצעות אמת השירה. שוביו, בציטוט הנ”ל, הנם גם מעריציו ואוהביו. נפל בשבי אוהביו. נרדם בשבי אוהביו. ידועה היטב הגנתו של ביאליק על שירת אצ“ג, וקביעתו שאין היא “פובליציסטיקה בשורות מנוקדות”. ידועה היטב? למתמחים בזה. דבר ביחס לאצ”ג, מעבר לדימוי, אינו באמת ידוע היטב אלא למתמחים.

שדרת הגיבורים. גן אברהם, ספסל ביאליק והאנדרטה לזכר בני העיר רמת גן שנפלו בתש“ח, נמצאים במעלה רחוב שרת, אליו מגיעים מרחוב הרצל, ואזור זה מסומן במפת העיר כ”שדרת הגיבורים“. אחת ליומיים מגננים את גן אברהם, כולל אתר ביאליק, וממרקים את האנדרטה. רוב התושבים אינם יודעים שזו שדרת הגיבורים. רמת גן נורמלית, לא גיבורה, גם אם בימי אברהם קריניצי אימצה את הצנחנים. אימוץ תמים, לא עתיר כספים, פטריוטי, לא לאומני. מערכת החינוך כאן לא מגדלת עתודות צנחנים. “שדרת הגיבורים”? מליצה בת הזמן, שנות החמישים, לא מיוגעת ולא רעננה, מבית היוצר הלשוני של עירייה הגונה, שלא כפתה עצמה על אזרחיה יותר מהמתבקש. עירייה שידעה מי הם ביאליק ואצ”ג, בלי להתמחות ממש ביצירתם. מי לך עירייה מתמחה בשירה.

משורר לאומי. התחנכנו כילדים וכנערים גם על פי הספסל הזה. גם על פי זיקתו הגיאוגרפית והחושית לאנדרטת הנופלים שמולו. ביאליק צופה אל הים בשנות השלושים, והנה, עם קום המדינה, מבטו נחסם על ידי האנדרטה, המסתירה את הים. מסך אבן אנדרטאי ירד על הים. בספסל ובאנדרטה, ובכביש שביניהם, יש גם ממד של תפאורה (מאקט). תפאורת תיאטרון או אופרה עממית: המשורר יקום מספסלו לכבוד חייל צעיר מת הבא לקבל את ברכתו. אולי חייל וחיילת. גם האנדרטה אנושית בממדיה, ואין היא מטילה אימה על הבריות. תמתח יד ותיגע בקצה האריה החקוק על האנדרטה, מעשה ידי הפסל יעקב לוצ’נסקי. אריה מינימליסטי, מתוח, כתנועת התנערות כלפי מעלה. רמת גן, מבחינתי כנער, עיר בין שני משוררים. נוכחות אצ“ג כאן היתה ניכרת וממושכת מזו של ביאליק. הרי רמת גן היתה ממש עירו. ביאליק היה משורר לאומי. אצ”ג לא היה משורר לאומי. הוא היה משורר נוכח פני האומה, ולעומתה. אבל לא לאומי כביאליק. ורמת גן אימצה אותו אל לבה כאילו היה משורר שהודח ממעמדו הלאומי. זאב ז’בוטינסקי על מהותו של משורר לאומי (ביאליק): “משורר לאומי… גם בשעה שהוא שר על השמש ועל אהבה”. כאשר ביאליק תמך בחיים ויצמן, והסתייג מהרביזיוניזם, ז’בוטינסקי הדיח אותו מעמדת המשורר הלאומי, וצימצם אותו לדרגת “יהודי מתחום המושב”.

עוף השמים. ובכן, כילד וכנער ברמת גן, התחנכתי על פי ביאליק ואצ“ג. ובפרט על פי אצ”ג האדם, המעין נביא בעירו, ועל פי שירתו. לא על פי עומק שירתו, אלא על פי דימוייהּ היהודי, המיסטי, הנסי, הלאומי והמשיחי. אומרים שבארץ ישראל, של שנות ה־20, חשבו שפאשיזם הוא אמנות מאיטליה. סגנון אמנות כמו הפוטוריזם. טקסט שירי תיאטרלי. ובפסח אחד ישבתי בגן אברהם, ליד ספסל ביאליק, עם סבי, הרב יצחק יעקב וכטפוגל, אב בית הדין לכל מקהלות האשכנזים, והנה אצ“ג האדמוני חוצה בסערה את הגן. הבחין בסבי ועצר לשלום, וכבר שוחחו כעשרים דקות על עניינים נשגבים, וביניהם לאומיות המשורר ביאליק, ובשביל ללבב את אצ”ג, סבי הציע אפשרות שאף אצ“ג משורר לאומי, בהיות ענייני הלאום עיקר יצירתו וכו', ואצ”ג, שהדף את האפשרות במעט חֵמה, בכל זאת הבחין שסבי אינו מושקע בשירה ובדירוגיה. אותו פסח הייתי לפני בר המצווה, וסבי למד אתי את הדרשה. הוא חיבר את גרסתה הראשונה, גרסה נוסח מאה שערים, ואני שיניתי את מראיתה, לא את פנימיותה, לנוסח ציוני דתי גא. דרשה על איסורי ההפסקה בתפילה. אצ“ג לא היה מרוצה מנושא הדרשה, ומפאת כבוד סבי רק הפטיר טוב־טוב קצר. המשורר נפרד מאתנו והלך לו, וסבי הזהיר אותי מפני המשיחיות של אצ”ג ומפני סוגיה השונים של משיחיות זו, סוגים גם מוסווים ומתעתעים. פעם משיח אצ“ג מגיח על רכב־אש מתוך ערפל ההיסטוריה, ופעם הוא מתיר את תחבושותיו ועולה כפעימת דם חם מתוך אבלי ציון וירושלים. ופעם אצ”ג עצמו הוא המשיח הנהדף לאחור על ידי עסקני שמאל וימין כאחד, על ידי קטני אמונה, על ידי שונאי עצמם ועמם, על ידי פרופסורים מהאוניברסיטה, על ידי ישורון המשמין. שאלתי את סבי מניין לו כל אלה, והוא ראש ישיבה ואב בית דין, וגילה לי שזה מעוף השמים. משהו בעניין עוף השמים: בן זקוניו של סבי, שמואל ז“ל, השתתף בפריצת האצ”ל ליפו (48'), ונעלם שם, ולא ידעו אם חי או מת, והיה בחזקת נעדר – והנה אחרי צהריים חמים אחד, כשבועיים אחרי הפריצה ליפו, עוף השמים הגיע למאה שערים, חיפש קצת ומצא את ביתם של סבי וסבתי, בלומה רחל, נעמד על ראש משאבת הבאר שבחצרם, ניער את נוצותיו ואמר להם, יהודים יקרים, קיבלתי על עצמי להודיע לכם כי בן זקוניכם אשר אהבתם, שמואל, נעלם ואיננו ונהרג ומת בפריצת האצ"ל ליפו. עוד משהו על גן אברהם: הגן כשהיה, וזו אותה צמחייה ישנה, גינון ישראלי של שנות ה־50, והעצים בגן וברחוב שרת הם איקליפטוס, תות, אורן, זית, ברוש, חרוב, בוגנוויליה, פיקוס, והצמחים הם רוזמרין, עופרית הכסף, ופרחים עונתיים קטנים. חלפו ארבעים וחמש שנה: מילתי לא נעלמה, על אף חטאיי.