רקע
אדם ברוך
אל יבנה הגליל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; תשס"ה 2004
אלכסנדר זייד.png

דוד פולוס: "פסל אלכסנדר זיד", בית שערים צילום: נתן אלפרט, לשכת העיתונות הממשלתית


מים היסטוריים. עכשיו אוגוסט 2004: בגליל מאוד נעים. בגליל יפה מאוד. הכול יפה מאוד. הנוף יפה מאוד. משוש תבל. הירוק יפה מאוד. הגבעות משתפלות יפה מאוד. ההרים יפים. אל יבנה הגליל. סכנין ניצחה קבוצה מגרוזיה. שלט הדרכים קורא לסכנין: סח’ינין. גם מסכנין הגליל יפה נוף משוש תבל. אם תוך שבועיים לא יירד גשם, יתחילו להזרים מהצינורות מים קנויים. יש מאבק מסחרי ופוליטי על מחיר המים. פעם הקימו פה יישובים סביב מפעלי מים. למשל את בית שערים. המים כאן היסטוריים ודרמטיים מהמים בת“א. הצימרים הטובים בעצם עולים כמו בית מלון סביר. צימר זה ביידיש. צימר לא היה נקלט בת”א. אני מתייר בגליל, אורח לרגע, גם בעקבות סבי הגדול, ב"מ רוזנבלום, שהיה מראשוני יסוד המעלה, הרבע האחרון של המאה ה־19. במאה שערים, שכונת ילדותי, שרו: “היזהרו ממים, היזהרו מאש, היזהרו מטבריינים, היזהרו מצפתיים”. שיר ביידיש עם מנגינה נחמדה. הגליל, מנקודת המבט הירושלמית, היה עולם לעצמו, לא ממש תקני. בגליל, בשכבר הימים, לא החשיבו עוף כבשר. אני רוצה לקנות כאן בית. הגליל יפה מאוד: הבית יפה מאוד. הלוואי ישפיעו עלי מיופיים. באתי לבלות בגליל, לא לומר עליו את האמת.


גופיפים עירומים. לא הייתי בבית הלל מאז מלחמת לבנון, 1982. הגדוד שלנו חנה אז שם, גדוד צמ“ה (ציוד מכני הנדסי), ואתו פלוגת אב”כ (לוחמה ביולוגית כימית). מדי פעם נכנסנו ללבנון. בית הלל הקסים אותי אז: מושב קטן מתעקל מקריית שמונה, בדרך לדן, לדפנה. בית הלל על שם הלל יפה, עסקן ציוני, חלוץ ורופא בימי העלייה השנייה. במלחמת השחרור המושב נפגע וננטש, וב־1950 נבנה מחדש. יש שם גם עתיקות: א־זוק א־תחתני, שרידי בנייה, חרסים מימי הביניים. לפני 22 שנה המקום נראה קטן יותר. או שאיני זוכר. היום הוא גם בית הארחה (צימרים). גיאוגרפית, בית הלל נמצא בנפת צפת. פעם צפת נקראה חורמה. עד חורמה: עד צפת. כלומר, מלחמה עד חורמה, עד הקצה הרחוק של המדינה (עד צפת). להחזיר מלחמה שערה: לא רק להרחיק את האויב משער עירנו, אלא לרדוף אותו עד שער עירו. האישה, שבחצר שלה אנחנו אוכלים ארוחת ערב, קוראת שירה באזכרות לשחר גנוסר ז“ל, בנו של יוסי גנוסר ז”ל, ומשם אנחנו מכירים. בקצה החצר שלה, בריכת שחייה קטנה. כלבים מתרוצצים על שפת הבריכה. הם מזכירים את הכלבים היצוקים בפסל של יעקב דורצ’ין, ליד הדיזנגוף סנטר, ת“א. עכשיו, לפני ראש השנה, הצפון חביב על חרדים לנפוש בו, ובלילה, בבית הלל, נראים חרדים מטיילים להם בטבע. אז, במלחמת לבנון, אחרי צהריים אחד יצאתי לכביש הראשי, זה המחבר את היישובים לקריית שמונה, ואישה כבת ארבעים וחמש נתנה לי טרמפ עד ת”א. היא לא התכוונה לנסוע לת"א. היא יצאה לכביש הראשי, כי היא היתה חנוקה. אחרי יומיים ראיתי אותה בבית קפה בקריית שמונה, והיא לא ענתה לשלום שלי. שירה, דניאלה ואני בבית הלל, כי אנחנו מחפשים בית בגליל. תשוקה לגליל היפה מאוד. אל יבנה הגליל. בנעוריי, בתנועת הנוער, חשבתי שזה: היי לבני הגליל. למה היי? כי היה אז הרבה היי. למשל? כיפאק־היי. בעברית הישנה “גליל” הוא מחוז, אזור גיאוגרפי, פלך, זה לא תקף בישראלית. בשבת האחרונה בבית הלל, במלחמת לבנון, יצאנו ברגל לטיול בסביבה, והנה בשולי אחד המושבים, בחורשה קטנה צפופה, ראינו נער ונערה רק לבנים לגופם. שני גופיפים כמעט עירומים. עצרנו במרחק מעט משתאים למראם, נסתרים מעיניהם. הנער בתחתונים אדומים קטנים (סליפ), והבחורה בחזייה ובתחתונים שחורים. הם הביטו יחד בעלון, מצחקקים, קצת מתגפפים, מביטים על עצמם, מצביעים זה על זו. התלבשו והלכו, וכשהגענו למקומם ראינו שזה עלון צבעוני של מבצע מכירות לבנים לצעירים ולצעירות.


מתחת לירוק היפה: נתונים. אוגוסט 2004: בגליל חיים 1,146 מיליון בני אדם, 17% מאוכלוסיית ישראל. כ־50% מהגליל התיישבות עירונית: טבריה, סכנין, צפת, עפולה, קריית שמונה. כמחצית מאוכלוסיית הגליל ערבים. שני שלישים מאוכלוסיית הגליל בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי בישראל: השכלה נמוכה, פרנסת דחק, משפחות מרובות ילדים. 22% מהמובטלים בישראל חיים בגליל. רוב היישובים הערביים בתחתית הסולם. לא רואים את זה מיד מבחוץ: הירוק הנהדר חוסם את הראייה, מטשטש פרטים. גם הכפר העני ביותר כאן “מצטלם יפה”. לא קל להשתחרר מהפיתוי המוטמע ב“אותנטי”. במבט תיירי: הכפר העני נראה אותנטי. מה טוב מאותנטי. מה טוב ויפה מאותנטי. מה זה “אותנטי”? מה שאינו אתה. מ“האותנטי” אתה חוזר הביתה. למה הישראלית שואבת מהערבית פי כמה וכמה? מאיפה הפאדיחה, החנטריש, הת’אחרוות, האסלי, האשקרה? מהנחיתות של הישראלית ביחס ל“אותנטי”. זוכרים את סכנין? בשנה שעברה היא לקחה את גביע המדינה בכדורגל, ומיד טבעה בים של מליצות על אחדות ערבית־יהודית, גורל אחד, מדינה אחת. כשאתה בסכנין עצמה, ברור לך שאין אחדות וגורל אחד, ללא תשתיות, תקציבים, ביטול האפליה המתמשכת. אבל הרי באנו לכאן ליהנות, כלומר: מהותו של הכפר הערבי כמסעדה מזרחית. העוני בדרום הארץ בולט. העוני בשכונות הדרומיות של ת“א־יפו קולני. ואילו הירוק הגלילי מטעה, מפתה, מסיח את הדעת. ייהוד הגליל אינו עולה יפה. האפליה המתקנת ביחס לערביי הגליל אינה מוחשית. אנחנו, היהודים הישראלים, אינפנטילים (ילדותיים) ביחסנו לערביי הגליל: כוס מלאה היא כוס שאפשר לשפוך. אינפנטילים? הילד אינו יכול להבחין בין תפיסה לפעולה: מבחינתו, כוס מלאה אינה כוס ריקה שאפשר למלא אותה. הנה החודש, אוגוסט 2004, התפרסם דוח האגף לתיאום ולבקרה במשרד ראש הממשלה, ולפיו “ממשלת שרון מקפחת את הגליל: התעצמו הפערים בין המרכז לצפון”. אריאל שרון הבטיח, לפני כשנה וחצי, שהגליל יזכה לעדיפות בתחומי תשתית, חינוך, פיתוח, תעשייה, סיוע למועצות מקומיות, ויעמוד “בראש סדר העדיפויות הלאומי”. זה לא קרה. תייר אינו יכול לקבץ את הנתונים המבהילים האלה, תוך תיורו. המחיר לצרכן (תייר) כאן אינו מלמד על אזור מצוקה. מחירי הנדל”ן כאן לכאורה נמוכים – אבל אם תקרא אותם לפי המרחבים הריקים, הביקוש, המיקום והתחבורה, אז המחירים רק סבירים ביותר. הרכב הנראה בכבישים כאן: רובו לא מתחת ל־1998. תייר לא רואה כאן בעיניו את דוח ועדת אור, בעניין י"ג הערבים הישראלים שנהרגו בידי כוחות הביטחון, כולל העדויות של אהוד ברק ושלמה בן עמי, אז שר המשטרה (ביטחון פנים). אף אם הדוח האיר את העולם הנפשי והפוליטי של האזור, הערבים שכאן למדו ממנו כיצד להמשיך להסתגל לחושך. תוך ארבע שעות נשלמת הסתגלות מוחלטת לחושך, ומתאפשרת תנועה בו. גיאולוגיה: הדוח רוחש מתחת לפני השטח. חייב לרחוש, כי הדוח הזה הנו אחד הטקסטים המכוננים של “הגליל”. בלעדי טקסטים מכוננים היסטוריים, לא תיתכן תרבות, ולא תיתכן תרבות פוליטית, ואליהם, מדי פעם, באופן לא תמיד יזום, מצטרפים טקסטים חדשים. ואף אם טקסט מכונן שוקע מעט, עדיין כוחו במותניו. על כן הוא טקסט מכונן. על כן, לכן, יען כי. גיאולוגיה: מתחת לשקט הגלילי היפה, ולכל אורכו, מתוחה רשת ביטחוניסטית צפופה, יהודית־ערבית. גיאלוגיה: מתחת לגליל היפה מתוחות רשת עוני, רשת אפליה, רשת ביטחוניסטית. תייר לא רואה את זה מיד. תייר בא ליהנות. אני תייר בגליל. רוב הישראלים שאני מכיר הם תיירים בישראל שמחוץ לעירם. החל מהמטר הראשון מחוץ לעירם. ואחדים תיירים גם בעירם, החל מהמטר הראשון מחוץ לשכונתם או לאזורם. מעטים מתמצאים בישראל בכללותה. מעטים בני בית בכל מקום. רבים היו בני בית באזורים בהם שירתו כחיילים, ולאחר השירות נמוג הבית. יפי הגליל מפתה, מטעה, מסיח את הדעת. גיאולוגיה: העוני נמצא בשכבה השנייה, מתחת ליופי. מה גם שאני תייר מוטה למורשת משפחתו: סבי הגדול היה בין ראשוני יסוד המעלה, והגליל עבורי הוא גם פרק ספרותי־משפחתי פרטי, סוג של הון פרטי. והרי בכלל באנו לכאן, באוגוסט זה, בשביל ליהנות: לא בשביל לכתוב את “האמת על הגליל”.


קריית שמונה: האוטובוס המהיר. הנסיעה מקריית שמונה לת"א נמשכת כשלוש שעות, אפילו שזה האוטובוס המהיר. עשיתי השבוע את הדרך גם במכונית פרטית, ובחלק מהמקומות עצרתי לשעה קלה. הייתי יממה גם בבית לחם הגלילית. האוטובוס מלא חיילות וחיילים על נשקם. כמעט כולם מדברים בסלולרי, לאורך כל הנסיעה. האוטובוס ממוזג, מודרני, והמבט ממנו אל העולם שונה מאוד מהמבט ממכונית פרטית. מבט תיירי יותר נוח. המבט מהמכונית הפרטית מאומץ. מהאוטובוס, האופק רחוק יותר, ולפעמים אתה רואה מעבר למפעלים המקומיים, מעבר לתחנות הדלק. אני מתמחה בכלכלה הישראלית, וחלק מהמפעלים המקומיים מעוררים מחשבות על כלכלת ותעשיית הציונות: מפעלים יזומים, כמעט פוליטיים. מפעלים שסביבם קמו יישובים, ותחנות חשמל שסביבן נרקמו חיים ותרבות, כסביב קתדרלות. או מפעלים של קיבוצים שהעסיקו תושבים של עיירות פיתוח, ובידלו עצמם מהם. וחלקם מפעלים שנתמכו כליל מתחילתם, ואף היום הם נתמכים בדרכים עקיפות, נתמכו על ידי סובסידיות, על ידי הגבלות ייבוא, על ידי רכישות תוצרת ללא מכרזים קפדניים. הכלכלה והתעשייה כקריאת ההיסטוריה של המקום. התעשייה של סטף ורטהימר (תפן) תופעה כשלעצמה: ציונות שלב ג, הייצוא כעתידה של ישראל, תעשייה ישראלית־ערבית תבטיח שלום. ורטהימר ראוי לדיון נפרד. עכשיו אני בגליל, אבל לא באזור של סטף.


מפת השליט. הגליל מכתיב מבט דמיוני מחלון האוטובוס אל מינהל מקרקעי ישראל, ואל הפוליטיקה היהודית שלו. אם תביט כך על הנוף מקריית שמונה לת“א, יהיו לך גם רגעים מכאיבים. לישראל בכללותה, ולגליל בפרט, יש מפות אחדות. המפה התמימה שבפרוזדור בתי הספר העממיים. המפה הסודית של שירותי הביטחון. המפה הקווית של התחבורה. המפה החשבונאית של המסחר והשיווק. מפת רפואה, מפת חינוך, מפה בנקאית, מפת יישובים חרדיים, מפת מקומות קדושים, מפת תיירות ונופש, מפת מים, מפת חשמל, ואפילו מפת טלוויזיה (כבלים). המפה של מינהל מקרקעי ישראל יהודית, מסתורית, פוליטית ביחס לערביי ישראל, פוליטית גם כשלעצמה, מכסה, מתעתעת, רבת רבדים. והיא יותר מפה יהודית שבע”פ ממפה שבכתב. היא הקופסה השחורה שלנו, ועל פיה תוכל לשחזר מה היה ולמה, בכל הנוגע לקרקע, לפוליטיקה של הקרקע. היא מפת השליט. מפת השליט הישראלי באשר הוא: ממפא“י עד לליכוד. מפתחות המפה בידו. משה מסר את המפתחות ליהושע, ויהושע לזקנים, וכן הלאה. וראה זה פלא: גם היישובים הערביים “הלא מוכרים” שבגליל, רשומים במלואם, על פרטיהם וגבולותיהם, במפה שבע”פ ובמפה שבכתב של מינהל מקרקעי ישראל. אין מקום פנוי ממינהל מקרקעי ישראל. הוא העין, הלב, הארכיב, העבר, ההווה והעתיד היהודיים בישראל. ומה זה “לא מוכרים”? לא מוכרים על ידי הממשל הישראלי מטעמים פוליטיים וקרקעיים. מתי הלא מוכר ייעשה למוכר? הפוליטיקה תקבע אם בכלל, ומתי. אמנם השפה (והמוסר) אינם יכולים לשאת את הגדרתו של מוכר כלא מוכר, כשהמוכר הוא בני אדם וחייהם, אבל כבוד השפה במקומה, והפוליטיקה עיקר. אל תביט בבנייה החנוקה בכפרים ערביים. לצד החנק, זה עשרים שנה מתפתחת בכפרים הערביים, במשוש תבל זה, ארכיטקטורה רעה: פואבלו אספניול, קישוטיות, חללי סרק. הכול בעיניי.


כלכלת מלונים. המסחר הקמעונאי הדחוק על פני שולי הכבישים של הגליל היפה מאוד: דוכני תאנים, מלונים, תירסים, אבטיחים. נער ערבי מנהל את המסחר בדוכן, גופייה מגולגלת על ראשו מפני השמש. פה ושם, מרכז קניות קטן, שטוח, לרהיטים, לכלי גן. או חצרות לא מגודרות ובהן יציקות של אריות, נמרים, מזרקות מים נחשיות, כדים. בראש אחדים ממרכזי הקניות: דגל הלאום. להפיג חשש. חנופת המסחר הנראית לעין, והניתנת למישוש, מכסה איבה יהודית־ערבית. דוכן התאנים והמילונים נראה בעיניי כשריד תנ“כי (מלונה בכרם), כעדות על מלחמת רועים שנרגעה מעט, ושני הצדדים מתקשרים ביניהם דרך מסחר קמעונאי, מתקפל במהירות, דוכני, בשמש. בסאאב, שעוצרת ליד דוכן המלונים, יושב אדון. אבל אם הוא לא יקנה את המלונים, מי יקנה אותם. כמה מלונים משפחה ערבית כפרית, המגדלת מלונים, יכולה כבר לאכול בעצמה. שתי מילים על כלכלת מלונים: סאאב יכולה להימכר ארבע פעמים בנגיד שבע שנים, אבל מלון יכול להימכר רק פעם אחת. הנסיעה מקריית שמונה לת”א גם מכאיבה פוליטית ואזרחית. חלק ניכר מהנסיעות ברחבי ישראל מכאיבות. מה עוד חדש. היו צריכים להיות יותר אוטובוסים באמנות הישראלית. ישנו “אוטובוס בהרים” של אריה ארוך.


התחבורה כפוליטיקה. הנה מקומות בדרך של המהיר לת“א: צומת גומא, צומת כוח, שמורת נחל עינן, משמאל (ממזרח) ברכות דגים, יסוד המעלה (יישוב, צומת ותחנת דלק), שדה אליעזר, איילת השחר, תל חצור, צומת הק”מ ה־17, חצור הגלילית (מפעל פרי הגליל, יצרן סיידר), צומת מחניים (יישוב, צומת, תחנת דלק, שדה תעופה), ראש פינה, תחנה מרכזית (אכסניית נוער, מושבת ראשונים), מחנה צבאי עמיעד (צומת, קיבוץ, מפעל יינות עמיעד), צומת נחל עמוד, קדרים, צומת נחל צלמון, מסד, צומת עילבון, בקעת בית נטופה, צומת גולני (אתר הנצחה), בקעת תורען, צומת בית רימון, כפר כנא, הושעיה, ציפורי, יער סוללים, מתקנים צבאיים, מפעל פניציה (זכוכית). כאמור, סבי הגדול, ב"מ רוזנבלום, היה מראשוני יסוד המעלה, שהיום היא בת 120 שנה. שמו מופיע על שלט הכניסה לחוות דוברובין. למה אני מציין את זה? בשביל להוכיח שזה נכון. אבל נתעכב על מחניים. אולי גם בגלל שדה התעופה. אתה יכול לקרוא את ישראל גם דרך התחבורה. גם קריאה זו תכאיב לך. תכאיב כפי שהארת ההכרה מכאיבה. כפי ששובו של המודחק מכאיב. לא מעט הדחקנו בגליל הזה. לא מעט החמצנו. מדוע? התחבורה היתה גם אמצעי קיפוח. אמצעי מישטור. התחבורה מיינה את ישראל לפי שיקולים כוחניים, תועלתניים, פוליטיים. על פי התחבורה תדע מה היה השיוך שלך, או של עירך, או של קהילתך, במשך עשרות שנים. השיוך הפוליטי, הביטחוני, המעמדי או ההוני. בשביל מי נסלל כביש. לאיפה נסלל כביש. איפה ומתי הוקם שדה תעופה. ואיפה לא נסלל. משנות ה־50 עד מלחמת ששת הימים, התחבורה היתה ביטחוניסטית לגמרי. ממלחמת ששת הימים היא היתה אימפריאליסטית. בעשור האחרון, ובפרט בירושלים רבתי ובשטחים, התחבורה חרדתית, מניעתית, עוקפת. משכונות ואזורים, בפרוורים הלא רצויים של הערים הגדולות נמנעה תחבורה מודרנית, בשביל לנוון אותם. לכפרים או לקיבוצים מבודדים, רחוקים, נסללו כבישים כחלק מעצם השליטה בארץ. כפרים ערביים יובשו על ידי תחבורה מיושנת. יובשו כלכלית ותרבותית. התחבורה היא פוליטיקת כוח והון. אם לא היית משלנו, לא יכולת להגיע. אנחנו קבענו מי יזוז. הגליל יפה מאוד. הכול פה יפה מאוד. ההרים יפים מאוד, והכבישים חורצים את הנוף יפה מאוד.


מחניים: הבית ננטש ומתחדש. מחניים, קיבוץ, נמצא בנפת צפת, 2 ק“מ מראש פינה, 2 ק”מ ממשמר הירדן. מחניים בתנ"ך: יעקב עבר בה בשובו מאור כשדים, וקרא לה מחניים. ב־1910 הובאו לכאן עולים מקווקז. הם היו אמורים להתערות, כלומר להסתדר עם הבדואים שבסביבה. הניסיון נכשל. ב־1917 יישבו את המקום מהדש. ב־1930 ננטש שוב. ב־1952, מחניים התחדש על ידי מחנות העולים והצופים, וחברים מדרור־הבונים (אנגליה). לא ביוגרפיית מקום יוצאת דופן בגליל. עלייה, נסיגה, נטישה, אין כלום מתמשך, התחדשות, התייצבות, שגרת קיום. צומת מחניים כרוב הצמתים כאן. תחנת הדלק של מחניים כרוב תחנות הדלק כאן. הצמתים ותחנות הדלק מאחידים את המרחב. אם המרחב גוף, הם כלי דם גלויים שלו. אם המרחב סוד, הם אמצעי הטעיה שלו. הטעיה? כן, הצמתים ותחנות הדלק יוצרים חזות לכאורה פתורה, מובנת. מה יותר פתור ומובן מצומת ומתחנת דלק: מכשירים מובהקים של ממשל, משטר, סדר, נורמליות.


עילבון: השועל והאריה. מתיא בן חרש התגורר בעילבון. הוא היה תנא, והתרבות העברית זוכרת את אמרתו: “הווי מקדים בשלום כל אדם, והווי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים” (פרקי אבות). עילבון כ־10 ק“מ מדרום־מזרח לכרמיאל. ב־1960, ממשלת ישראל החליטה על הקמת כרמיאל. עילבון: שיבוש הגייתי של עין לבון. במאה ה־19 התגוררו כאן ערבים נוצרים מדיר חנא. גם היום הרוב נוצרים. הדתות בגליל גם מופשטות וגם טרשיות, והן עניין בפני עצמו. זנב לאריות? ראש לשועלים? כבר פורסמו עשרות פירושים נכבדים וחשובים ל”פרקי אבות“, פירושים על פי הסוד, החסידות והמוסר. והנה, גם הרב יוסף צב”י דושינסקי ז“ל, מי שהיה רבה של העדה החרדית בישראל, פירש את “פרקי אבות”, בספרו “משנת מהרי”ץ”. ואת זנב האריות וראש השועלים, הוא מפרש באופן מסורתי: אל לאדם לפחת את סף הציפיות שלו מעצמו. השועלים יגררו את האדם למטה. האריות יגביהו אותו. השועלים גורמים לאדם להרגיש בעל יתרונות, ואילו האריות גורמים לו להרגיש בעל חסרונות. האדם מעדיף להרגיש בעל יתרונות. בא התנא מתיא בן חרש ואומר לאדם: תמיד תשאף לחברת אריות, לחברת תלמידי חכמים שמאתגרת אותך, ולא לחברת שועלים שמחניפה לך. אמנם לפירושו של הרב דושינסקי, אולי יכול אדם להגיע בכוחות עצמו, אבל מותר להזכיר את המובן כמעט מאליו, ורציתי להזכיר את עצם שמו של הרב דושינסקי, בבחינת מדובב שפתי ישנים. לפי שעה, לא נמצא בוודאות קברו של התנא מתיא בן חרש. ואם נמצא – אתי תלון טעותי. הגליל הוא קבר קדוש אחד מרובה סניפים. אנשים עולים לרגל גם לקבר אולגה ויהושע חנקין: לרפואה, לזיווג, לבנים זכרים, לפרנסה. יהושע חנקין, שנפטר ב־1945, היה עסקן ציוני חילוני, ראש וראשון לגואלי קרקעות ארץ ישראל. מושב העובדים כפר יהושע קרוי על שמו. אולגה, אשתו של יהושע, היתה המיילדת העברית הראשונה (של הציונות), ועל כן נשים עקרות עולות לרגל לאחוזת הקבר של יהושע ואולגה חנקין. להם עצמם לא היו ילדים. קדוש חילוני.


עילבון: הבית הנעלב. לעילבון אין פשר מדויק גם בערבית. עילבון משהה אותי בתוכו, בין אם הוא עין לבון, ובין אם הוא עילבון. משהה אותי בדמיוני. משהה אותי בשם, במילה, במצלול, בניחוח. אפשר להתגורר בתוך מילה. אני מתגורר לעתים בתוך מילים: למשל ב“רחמים”. אני קורא “עילבון” על פי “עלבון”. על אחריותי הפרטית. רוב השמות מהוללים, מהללים, מתארים, כמו עובדתיים, מאחלים לעצמם טוב, או שאבדה להם ראשיתם, כלומר אבד פשרם המקורי, והם ממשיכים וממשיכים, לעתים נמחקים על ידי משטרים חדשים, ובכל זאת מבצבצים מתוך המחיקה – והנה “עילבון” נראה כמקום בו בני אדם נעלבו מחייהם, עד עומק נשמתם, ולא יכלו להכיל את עלבונם ולמסמס אותו, עד שקראו שם המקום “עלבון”. פה נוצחנו, פה נעלבנו. הפירוש הזה, כאמור, על אחריותי בלבד. “עילבון”? בני אדם שבחרו לזכור את עצמם באמצעות חולשה ותבוסה. בני אדם שמרדו במסורת השמות המהוללים או המהללים. בני אדם שראוי לזכור אותם. ולדעתי עוד יתברר שבעילבון, בימי התנאים, התקיימו תעניות ציבור אזוריות (צום, תפילה, תחנון, עצרת פומבית). תעניות ציבור ברחובה הראשי של העיר, תעניות על החרב, על המגפה או על הבצורת. ובמסכת תענית, ר' חייא בר אבא שואל ועונה: “למה יוצאים לרחובה של עיר? לומר: זעקנו בצנעה ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא”. נבזה עצמנו: נעליב עצמנו. נעליב: עילבון. כאן אבותינו שבו ונעלבו ברחובה של העיר, בעצרת פומבית. ועל כן קראו למקומם, לביתם: עלבון. מתוך הכרה ביכולת ההיטהרות שבעלבון. מתוך כניעות דתית אמונית. פה התפשטנו מיוהרתנו, לבשנו שק ובכינו כולנו יחד לאלוקינו שיסיר מעלינו בצורת, חרב או מגפה. הגליל מפתה אותי להפוך בשמותיו.


הבית החדש: המכונה. במושבים ובקיבוצים רבים, בחצרות אחוריות וקדמיות שלהם, מוטלים כלים וחלקי מכונות מתים. מכונות חקלאיות, תעשייתיות, כבדות, קלות. חלקן נראות כצמחייה שקפאה, וחלקן כבהמות שלא נקברו. בשכבר הימים המכונות האלה היו חיים ואידיאה. חיים כפרנסה, ואידיאה כיהודי החדש החורש והנוטע. המכונה היתה העתיד הבריא. בראשית ההתיישבות בגליל, המכונה היתה מעט מעבר לעצמה. המכונות ניצבו ברחבי המושב או הקיבוץ גם כעצמים מיתיים. גם לפונקציה היה נופך מיתי. אנשים שרו למכונות. אידיאה ציונית התממשה במכונה: עבודה, כיבוש הקרקע, התיישבות. המכונות היו גם אלמנט מעצב נוף, סביבה. מכונות גדולות, גבוהות, דקות או רחבות, מרובות איברים: תנועה במרחב, או עצם במרחב. צבעוניות לגו אטומה של מכונה התערבה בצבעוניות הטבעית של המרחב. תחשבו על די־ניין צהוב חוצה מרחב. תחשבו על חניון של די־ניינים. או על שורת קומביינים נעה בשדות. אנשים אהבו את המכונה. והנה באו ימים חדשים וחלק מהמכונות איבדו את כוחן להועיל, עד שנעשו חפץ שומם, נייח, זיכרון. דממו, והיו כמת מונח בבית. אפילו לשכנים הערבים כבר לא היה אפשר למכור אותן. יחיאל שמי ז"ל, חבר קיבוץ כברי, וכן יעקב דורצ’ין, חבר קיבוץ כפר החורש, בין גואלי המכונה המתה. הפיסול שלהם מורכב גם מחלקי כלים ומכונות: המכונה המיתית נגאלת כשהיא מועברת אל המיתולוגיה של האמנות (פיסול), נגאלת, זוכה לחיים חדשים, נטמעת, בלי לאבד כליל את זכרה, בתוך הפסל החדש של שמי או של דורצ’ין. פה ושם, מהכביש נראות חצרות כאלה, בתי קברות למכונות חקלאיות, שהן עצמן, ככה, כפי שהן, סביבות פיסוליות. לא הייתי נוגע בהן. הבית החדש (מושבים וקיבוצים) שנבנה בגליל היפה מאוד זוכר את עצמו גם באמצעות החצרות האלה.


מחנה צבאי (עמיעד): בית. מחנה צבאי עמיעד, צומת עמיעד, קיבוץ עמיעד, מפעל יינות עמיעד. נפת צפת, אזור חצור, 4 ק“מ דרומית לראש פינה. לפני קום המדינה היה פה בסיס של הפלמ”ח. יש לא מעט מחנות צבאיים בגליל. צבאיות מונחת כרשת על הגליל. הבנייה החדשה (מושבים קהילתיים), הנראית לגמרי אזרחית, שוחרת איכות חיים ורגיעה, אינה משתיקה את הרחישה הצבאית. בחלק מהמקומות כאן המחנה הצבאי נראה כהמשכו של יישוב, או היישוב כהמשכו של המחנה. ואז המחנה כמו מרוכך מעט, ונראה כמעין שיכון, בית של מישהו מאתנו. מחנות צבאיים נמצאים בלב רמת גן, בלב יפו, בלב ירושלים, ועקרונית אין מקום פנוי ממחנה צבאי. פעם עברתי כאן במטוס, ואז המחנות הצבאיים יצאו מכדי פשוטם, ונראו, ממבט ממעלה, כחלקות שבוראו להצבת מזבחות ענקיים. ומהו פשוטם? מחנה צבאי הוא מחנה צבאי, אין בעיות הבנה. היו מלחמות בדרום ובצפון, היה צורך גם במחנות צבא קטנים או בינוניים בשביל להגן על הגבולות. הלוגיסטיקה קבעה את המחנות ליד צמתים, בשולי ערים ויישובים. לעתים קרובות, הצומת נולד הרבה אחרי המחנה. לעתים, המחנה היה בשולי העיר, וכשזו התפתחה, היא עטפה את המחנה, והוא נעשה למרכזה. ראו מחנה השלישות הצבאית ברמת גן. המחנות שביפו לא נבנו אלא הוצבו במבנים קיימים, וכך ולכן הם כמאחזים צבאיים בתור העיר. המחנות הם ארכיטקטורה וחיים. ארכיטקטורה אלמנטרית, פונקציונלית, משותפת לרוב המחנות הצבאיים. ממבט מלמעלה, המחנה נראה כשטח החלטי, קצוב, חסר יכולת להתפתח, ולו שלושה ארבעה מרכזים דחוסים, ראשיים, שמהם מסומנות שלוחות (עורקים) לשאר חלקיו. המושבים והעיירות שסביב המחנה מתרחבים, והוא בדרך כלל קבוע. הוא אחד המבנים הנאמנים ביותר לעצמם בארכיטקטורה הישראלית. אם הוא מתרחב, הוא מתרחב כפי שהוא. למחנות הקטנים אין קומה שנייה. מאז הקמתם נשמרת בהם אותה צבעוניות, גם מסיבות ביטחוניות (הסוואה). גם החיים במחנה לכאורה קצובים והחלטיים. חיים (אדם ומכונה) השואפים לכלכלת אנרגיה אחת מסוימת: בין תשישות ליקיצה זריזה. ארכיטקטורה וחיים מתבדלים מהסובב. דגל הלאום שבראש המחנה ובשערו, מבדל את המחנה מהסביבה שזה אף דגלה. חלק מהמבנים המסחריים (קמעונאיים) שבצומתי הגליל מנופפים בדגל לאום משלהם לדגל הלאום של המחנה הצבאי. אבל דגל הלאום של המסחריים מוקף דגלים ושלטים של תוצרים, מותגים, יצרניות למיניהן. המחנות הגדולים כמוהם כמעט כערים קטנות. הם בית לאנשי קבע ולמשפחותיהם. היחסים של אנשי הקבע עם העיירות או העיר הסמוכה למחנה, בדרך כלל מוגבלים. אם זהו מחנה (בסיס) של חיל האוויר, היחסים מוגבלים מאוד ואופיים שירותי. גם ב־2004, מראה המחנה הצבאי, עצם המראה, מעניק מידה מסוימת של ביטחון, ובאותה שעה הוא מעורר חרדה דקה, עמומה, וזיכרונות פרטיים מעורבים בזיכרונות קיבוציים. לא כל הזיכרונות הפרטיים הרואיים. הזיכרונות הקיבוציים (הקולקטיביים) הרואיים. הרי התחנכנו גם על פי המחנות האלה. זיכרון פרטי שנמתח עד היום מגופניות פרטית, ממשהו עם הגוף שהיה שם. פעם, במחנה הצבאי של קציימה (סיני), הרגשתי בית למשך כחודש. למה. מה זה היה. אני מאהל לעצמי חיים חדשים בגליל היפה.


האנדרטה הבדואית: בית. עוד בדרך מקריית שמונה לת“א: צומת המוביל, אתר המוביל, מאגר אשכול, אנדרטה לזכר החלל הבדואי, הסוללים, מחלף זרזיר, שדות בית לחם הגלילית ואלוני אבא, צומת ישי, הכביש לנהלל, צומת אלונים, תחנת דלק, קניון, מקדונלדס, טרמפיאדה. אנדרטה לנופלים הבדואים? אנדרטה היא אחד ממכשירי הזיכרון הלא יקרים להפקה. והיא משאת נפש של מיעוטים, במאמצם להקנות לעצמם קשר עם הרוב. בדור שהרוב מתמחה באנדרטאות לעצמו. רוב האנדרטאות, בכל התרבויות, של הרוב. לאחר כך וכך נופלים, הרוב הישראלי אישר לבדואים אנדרטה. יש מכסת מינימום לנופלים המזכה באנדרטה. היא לא הוצבה בת”א. היא הוצבה באזור של הבדואים. זרזיר, נפת יזרעאל: המקום של שבטי הבדואים, וביניהם ערב אל־ג’מיס, ערב אל־היב, מנשית א־זבדה. אנדרטה של מיעוטים תמיד שמרנית וזהירה. והיא בית ב' לעדה הזוכרת את הנופלים. הבית עשוי משתי שכבות מליצה. האחת, המליצה של הממשל הישראלי שהתיר לבדואים את בית ב' זה, והאחרת, המליצה הפנימית של הבדואים עצמם ביחס למתיהם.


מי היה אבא? ליד מאגר אשכול מתוכננת שכונה הדשה: וילות של כ־600 מ"ר (כולל 200 מ"ר בנויים). שכונה המרחיבה את היישוב הקיים. לחלק מהיישובים הקיימים בגליל אין עצה כלכלית אלא להתרחב, לשנות זהות: לא קיבוץ אלא יישוב קהילתי. סוג של הפרטה. עכשיו, קיץ 2004, מתפרסמות בעיתונים מודעות שובות לב של היישובים הקהילתיים החדשים. והנה, במודעות האלה, מאגר אשכול אינו מאגר אלא אגם. ירדתי לשעה קלה בכניסה לאלוני אבא. בית לחם הגלילית דבוקה לאלוני אבא. במובן מסוים, שתיהן כמו מחוץ לישראל. אני מגזים, כמובן. מדוע אני מגזים? כי המושבות האלה כופות עלי מליצה. יופיין כופה זאת עלי. אתה כבר לא יכול לקנות בית בבית לחם הגלילית. דונם, ללא מבנה, עולה כאן כ־425 אלף דולר. היצע וביקוש. ההיצע נמוך. טוב להם במקומם. ב־1906 הוקמה כאן מושבה גרמנית, טמפלרית. במלחמת העולם השנייה המקום היה מחנה הסגר לאזרחים גרמנים. הגלילית, בשביל להבדיל בינה לבית לחם שביהודה. אלוני אבא: מי היה אבא. צנחן עברי שנמנה עם “שנים עשר הצנחנים”. אבא ברדיצ’ב. נולד ברומניה, 1918, ומת בצ’כסולבקיה, 1944. אלוני אבא, נפת יזרעאל, ליד טבעון. פעם היתה פה המושבה הגרמנית ולדהיים, ממסדר הטמפלרים הגרמני. בימי קדם גדל פה פרח שעל פיו שירטטו את העיטורים לכלי הקודש.


מאין יבוא עזרי. או אלכסנדר זייד. באזור גם בית זייד, על שם אלכסנדר זייד, ממייסדי השומר. האדמה הזו, שיח' א־בריר, נרכשה ב־1920 על ידי הקרן הקיימת. ממזרח, חורבת בית שערים, עיר יהודית, סוף בית שני, המרד הגדול ברומאים, רבי יהודה הנשיא ישב בה. וכאן בסביבה גם אנדרטת אלכסנדר זייד: סוס ורוכבו, עשוי ארד (ברונזה), ניצב על במת אבן. השומר משקיף למרחוק: עד שם, זו הארץ, מאין יבוא עזרי. הכול גם יחד. שם הפסל: דוד פולוס. דרומית לאנדרטה: שיח' א־בריך, מבנה אבן דו־כפתי, מקום מוסלמי קדוש. האנדרטה הציונית וקבר השיח‘. כילד בתנועת הנוער “בני עקיבא” הוצבתי מול זייד על הסוס. העובדה שזייד לא היה ציוני דתי, הושתקה בכוח עצם מעמדו הלאומי המיתי. לציונות הדתית לא היה גיבור משלה על סוס. שיח’ א־בריך הדו־כפתי אמנם אינו מקזז את אלכסנדר זייד על סוסו, ועדיין, בכל זאת, הוא נוכח במרחב ומזכיר דברים. במרחב הישראלי בכללותו מתקיים מתח בין האנדרטה הציונית, זו השמרנית ואף זו המודרנית, לבין קבר השיח'. מתח: שליטה, זיכרון, מסמן־מסומן. אנדרטת זייד פשוטה, עלילתית, ריאליסטית, מספרת סיפור. אני מניח שגם אחדים מבין המודרניסטים החרופים (רק אבסטרקט טוטאלי) מסוגלים ליהנות ממנה כמעין ממצא ארכיאולוגי. בעוד כשעה וחצי נגיע להרצליה, למבני הכוח ההיי־טקים שעל כביש החוף: ככל שהם שאפו להיות גם בני הזמן, וגם לאותת מתוך הזמן אל העתיד, הם התיישנו עם הקמתם. אף הם כבר ממצא ארכיאולוגי. ממצא מתקופת הארכיטקטורה הישראלית בשירות הראווה. הבנייה הטמפלרית נשמרת היטב בבית לחם הגלילית. את השוליים החיצוניים של אלוני אבא כבר מלחכת בנייה חדשה. לא הייתי בפנים המושבה. שכרנו צימר בבית לחם הגלילית. בפתח הצימר עצי תות. מחלון הצימר רואים רפת. ורואים גם סוס ומכונות חקלאיות פעילות. האנשים שפגשתי כאן מקרינים נעימות שאינה נפוצה בערים הגדולות. נעימות: אבחנה של אורח לרגע. ובכל זאת אני משוכנע שמתקיים כאן: חן המקום על יושביו. בית לחם הגלילית עוררה בנו רצון להתגורר בגליל היפה מאוד. עובד באחד הצימרים מסביר לי על צמחיית בית לחם הגלילית, אלוני אבא, אגם אשכול וטבעון. מעניין מאוד, אבל בשבילי זה כבר אבוד. את נעוריי ובחרותי עשיתי בישיבה, ושם ידענו חלוקה אחת בלבד: עץ פרי ועץ נוי. הרי נאמר “תדשא הארץ דשא עשב”, ובישיבה כל העשבים והדשאים אחד. אין בישיבה כלנית הסלע. מאוחר מדי בשבילי להכיר אותה.


קניון: בית. אם לא הגליל היפה, לא הייתי כותב על הקניונים. מה עוד חדש בעניין שלהם. לעתים אני קורא ביקורת תרבות מקומית או מתורגמת על תופעת הקניון, ובדרך כלל אין היא מחדשת דבר ממשי. הקניון כמארב נפשי. הקניון כמערה, כתחליף מציאות, כזמן מושעה. אבל הגליל היפה כמו כופה עלי לכתוב מעט על זרותו לקניון. רוב הקניונים פרובינציאליים (קרתנים) במהותם. חלקם פרובינציאליים מרוב מאמץ להיראות מטרופוליטיניים. ת“א הנה מטרופולין ביחס ליקנעם, ופרובינציה ביחס לניו יורק, וכשהיא יוצאת מעורה להיות ניו יורק היא נראית פרובינציאלית. יקנעם מטרופולין ביחס לכפר עילבון. בחלק מהקניונים ברחבי הגליל אפשר לקנות מוצרים של טימברלנד. כלומר, בכל הנוגע למותגים הגליל נכנס לקצב. רוב הקניונים בגליל נראים כהשתלה מלאכותית, כמבנה־חלל מיובא מבחוץ. לא זו בלבד שחן המקום הגלילי לא נכנס לתחומם, אלא הם כמו תחומים בפני “הגליל”, מופרשים ממנו, גם אם הם על אדמתו. אקס טריטוריה מסחרית, מותגית. מרחב השאתי סגור. השאתי? סוגסטיווי. השאה: שידול (פיתוי) בדרכים לא ישירות לפעול בצורה מסוימת, להאמין במשהו. שידול ופיתוי נפשיים, ללא שימוש בכוח. שידול ופיתוי עורמתיים. גם כאן, בגליל, יתברר מחר שבשביל לא מעט צעירים הקניון תחליף בית. סילבי וז’רום של ז’ורז' פרק (“הדברים”), צומחים הרגע גם בגליל: אובססיית צריכה. אל יבנה הגליל, אבל גם את הקניונים הוא בונה. תופעת הקניון כתחליף בית ידועה בערים הגדולות. הרי “הגרנד קניון” החיפאי כבר תיכנן מבצע דירה לזוג, למשך שבוע בקניון עצמו: דירה שקופה, שני זוגות יתגוררו שם, כשהם שקופים (נראים) לציבור, 24 שעות ביממה. דירה כמעט מציאותית, כלומר עם מסמנים של דירה רגילה, אבל זו תפאורה של בית, ואלה (הזוגות הצעירים) רק מדגמנים חיים. המזרקה שבקניון: מים אמתיים. הג’ונגל שבקניון “ארנה”: העצים מזויפים, החיות אמתיות. הקניון הגדול טבעי לשולי גוש דן. הקניון הקטן טבעי לפרוורי ת”א־יפו. טבעי ארכיטקטונית, תחבורתית, לוגויית. הקניונים עדיין אינם טבעיים לגליל. הם מולבשים עליו. גם הארכיטקטורה שלהם זרה ל“גליל”. גם המנטליות הקובעת לאנשים ממד אחד בלבד: או קונה (משוטט) או מוכר. לחלק מהמוכרים אין יכולת כספית לקנות בקניון. הכלכלה והשיווק הכתיבו אה הקניונים הגליליים האלה, והתושבים בסך הכול ביקשו אותם, אם לא ממש כמהו אליהם, ועדיין הקניונים כאן מעוררים גם רחמים. על מי? עלינו כנתינים של המסחר והשיווק. רחמים מבוזבזים. התייפייפות שלי. ומתקיימת בקניונים הגליליים מין דמוקרטיה שאינה כה גלויה לעין למשל בת"א: הקניון יהודי וערבי כאחד. דמוקרטיית מוצרים, מדפים, מחירים, מבצעים, כרטיסי אשראי, אריזות, קופות רושמות, תורים, גדרות ניקל נמוכות, עגלות קנייה. נכנסנו לשני מרכולים בינוניים בכפרים ערביים: לכל מלוא העין מוצרי יסוד, מדפים על גבי מדפים. כמעט שאין בהם תפנוקים יהודיים. כמעט שאין בהם אריזה שאינה משפחתית. וכמעט אין בהם חללי סרק, חללי נוי ופיתוי, נוסח קניון יהודי.


מים: בית. מה עוד בדרך? צומת השומרים, הכביש לקרית טבעון, קרית עמל, בית שערים, כפר תקווה, ישיבת שדה יעקב, מסוף יקנעם, מפעל סולתם, פסל של תומרקין מעל לצומת, מפעל אוסם, בעבר ישב במקום בסיס של השריון. עולים על כביש 70, מחלף אליקים, מהצומת מגיעים לדלית אל כרמל ועוספיא, במחלף אליקים בנו לפני כמה שנים קניון דרכים מפואר, ובו סניף של בית האוכל האירופאי “מובנפיק מרשה” (נסגר). סמירה והבי, צלמת מדלית אל כרמל, עבדה שם. סמירה בוגרת בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה, וזכיתי להיות המנחה שלה בעבודת הגמר. למשל בית שערים: מושב, קרוי על שם בית שערים הקדומה, עמק יזרעאל, 4 ק"מ מטבעון. בית שערים נבנה סביב מפעל. המושב ננטש ב־1936, וחודש בזכות מפעל המים של חברת מקורות: מים מעמק זבולון לעמק יזרעאל המערבי. סביב המפעל היה אפשר להצמיח חיים. מים־בית.


ארכיטקטורה: בית פתור. קיבוצים בגליל היפה מאוד הופכים למושבים קהילתיים. הארכיטקטורה של הקיבוץ ידועה מכבר. הארכיטקטורה של המבנים החדשים, בתים פרטיים, המתווספים לקיבוץ, נקבעה על ידי ועדה: על פי תנאי השטח, מספר הנפשות בקיבוץ, הנוף, ערכים אסתטיים. הוועדה קבעה ארבעה עד שמונה טיפוסי בתים פרטיים לגליל: מ־90 מ“ר עד 200 מ”ר, על מגרשים בני 400 מ“ר עד 650 מ”ר. כל הטיפוסים שואפים אל הנוף, ולכן הם מרובי חלונות, פתחים, מרפסות. העיצוב בן זמננו, כמו שאומרים. התקרות אינן גבוהות, התכנון קומתי, החלל בין הקומות חסכוני, המטבח גדול יחסית, הסלון גדול, יש חדר אורחים נאה עם שירותים, בגג ברכה קטנה, חדרי השינה של הילדים קטנים יחסית, חדר עם פוטנציאל צימר, החומרים תקניים. “בתים טיפוסיים למודעות של עיתונות הנדל”ן". בית מרווח, לא מדי, טובל בנוף ירוק, צופה אל ההרים. בית שמייצר מודעה פתיינית. מודעה המפברקת אושר ביתי זמין, לא יקר. אושר ביתי למהירי החלטה. אושר ביתי המבחין בינך לבין חסרי מזל. בית פתור. אני מהיר החלטה: קניתי בית בגליל היפה. ההרים מסביב יפים, וגם הבקעות.


ירושלים: הבית. המשפחה שלי מחוברת לגליל. אבי, אשר רוזנבלום ז“ל, ראה עצמו גם גלילי. סבו, ב”מ רוזנבלום, היה כאמור מראשוני יסוד המעלה. אחי, זרח רוזנבלום שיחי', משמש שנים רבות כעורך דין של מוסדות ויחידים בגליל, והוא הגלילי שבינינו. הגענו ליסוד המעלה ברבע האחרון של המאה ה־19. באותם ימים הגענו גם לירושלים. הגענו גם ליסוד המעלה וגם ירושלים, כי ראשי המשפחה נעו בין המקומות. ב“מ רוזנבלום נקבר בירושלים, בהר הזיתים. אבי קבור לידו ממש. הגענו (מצד אמי ומצד אבי כאחד) לארץ ישראל מעיירה ששמה מזריטש, פולין. אנחנו עדיין ממזריטש. מעולם לא תקענו כף ל”ישראלי החדש“, או ל”יהודי החדש" שהפנו גבם לגולה. היינו בגלות כשהיינו בארץ ישראל. היינו בארץ ישראל כשהיינו כגלות. אדמות יסוד המעלה (כפר) נרכשו לראשונה ב־1872, על ידי שמואל עבו הצפתי, שהיה קונסול צרפת כאן. ב־1883 הגיעה לכפר חבורה של חובבי ציון ממזריטש, ורכשה את הקרקע משמואל עבו. ב“מ רוזנבלום היה מהלך רגלי בסביבות יסוד המעלה, כי הארץ נכבשת למי שהולך בה (“לך לך”). ובלילות, קודם שנתו, היה מפקיר את כל רכושו הדל, בשביל שחלילה גנב לא ימעד בגנבת רכושו: מרגע שהפקירו, אין זה רכושו, ואין זו גנבה. אלה סיפורים ודברים אחדים מרבים שנקשרו בזכרו. החיים ביסוד המעלה ריסקו את החבורה ממזריטש: קדחת, התנכלות בדואית, חוסר ניסיון חקלאי, חולשה גופנית. שלוש שנים נאחזו כך באדמה. סבי הגדול, ב”מ רוזנבלום, כתב למזריטש מכתבים ספוגי כאב, צער, חולשה, תקווה, ייאוש, חזון. הכול גם יחד. מכתבים גם קונקרטיים וגם מליציים. הכפר עבר לחסות פיק“א, ונושע. גידלו שם גם צמחי בושם ותולעי משי. בבית דוברובין מפעילים מצגת אור־קולית: סיפורו של יסוד המעלה. הכפר נמצא בנפת צפת, באזור עמק החולה. יסוד המעלה נלקח מספר עזרא. ב”מ רוזנבלום יצא בשליחות חבריו לקונגרסים באירופה, למסעות בין גבירים, לגייס אהדה ותמיכה כספית. גם מכתביו ממסעות אלה קורעי לב. הוא חזר ממסעותיו ליסוד המעלה, לתקופה קצרה, התגלגל לת"א, ועלה לירושלים עד סוף ימיו. כי ירושלים היתה הבית הראשון של המשפחה, הן מצד אמי והן מצד אבי, גם כשהיו במזריטש. בירושלים הוא חזר ונעשה בשר מבשרו של היישוב הישן. יסוד המעלה נותרה כזיכרון. אבל לא כזיכרון לגמרי פתור. אחת לחצי שנה מישהו ממשפחתנו נוסע ליסוד המעלה, שוהה בה חצי יום, ושב על עקביו. לא צריך להגזים בעניין “הלא פתור”: הוא בעיקרו ספרותי. אוגוסט 2004: מסע בגליל. תם ולא נשלם.



המלצות קוראים
תגיות