רקע
אדם ברוך
אז מה היה לנו? (ערוץ 2)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: אור יהודה: כנרת, זמורה־ביתן, דביר; תשס"ה 2004
לא נפסיק לשיר.png

לא נפסיק לשיר: תמונה מהטלויזיה


טלפון מיוחנן צנגן. בבוקר שהתחלתי לכתוב בו את הפרק הזה, קיבלתי טלפון מיוחנן צנגן (מנכ"ל “רשת”, ערוץ 2). צנגן הזמין אותי להשתתף כיועץ בצוות המתכנן את הצעת “רשת” למכרז להארכת הזיכיונות בערוץ 2. המכרז נפתח בספטמבר 2004, ונסגר בדצמבר. יש לי ניסיון טוב עם צנגן: בינואר 2003 הוא הקרין סרט קצר שלי: “עד ראייה”. סרט על הטלוויזיה הישראלית, ובפרט על ערוץ 2. סרט בן 24 דקות שכולו נערך מתוך המסך עצמו, מתוך שידורי הטלוויזיה לאורך 2002: חדשות, פרסום, פנאי, חברה. עשיתי את הסרט עם מורן שוב, זמיר שץ, עידו רוזנבלום. סרט ביקורתי למדי. עורכי הדין של צנגן דרשו כי לפני הסרט תוקרן שקופית המבהירה שהסרט על אחריותי בלבד, ושהוא מוקרן “במסגרת חופש הביטוי”. הם חששו מתביעות דיבה שונות. של מי? של “הוטל לוטראקי”, שבפרסומת שלו נעשה שימוש בסרט. של משפחת חייל שנפל בקרב, ובתצלומו עשיתי שימוש בסרט. לאחר הקרנת הסרט משפחת החייל הזמינה ממני את תצלום הבן, ואף השתמשה בו לציון זכרו. “הוטל לוטראקי” הזמינו אותי לסופשבוע. “עד ראייה” היה גם תערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. לסרט ולתערוכה אחזור בהמשך, בפירוט. כארבעה חודשים לפני “עד ראייה” הקרנתי בערוץ 1 סדרה בת שמונה פרקים: “אדם ברוך מבקש תשובה”. כל פרק 30 דקות, הוקרן בפריים־טיים. ובכן, יש לי ניסיון בטלוויזיה. אני צוחק: זה לא נחשב ניסיון ממשי. הניסיון הטלוויזיוני האמתי, הגדול והמתמשך שלי הוא כצופה, אם לא כשבוי.


םעמד הפועלים לא נעלם. חצי שנה אחרי “עד ראייה” ישבתי עם יוחנן צנגן על פרויקט חדש, ביוזמתי. נפגשנו בבית קפה ברמת החייל. פעם ראשונה שלי ברמת החייל בערב. חלק מהשבויים של ערוץ 2 מסתובבים כאן בתור מועסקים של ערוץ 2. בית הקפה הזה מציע אוכל שבאורח אוטומטי נראה כאוכל ההולם מצליחים נוסח ערוץ 2. סלט מעודן, מנות בינוניות קטנות, כוסות ארוכות חצי שקופות, סכו“ם מעוצב. בעוד שנתיים יתרות מלאי הסכו”ם הזה ימצאו דרכן לוועדי עובדים כמתנת חג. בינתיים, הסכו"ם בתוקף מסעדתי יוקרתי־למחצה. המושג “תוקף” מוגבל במרחב ההיי־טקי והתקשורתי הזה (רמת החייל) לרבעון או לעונה. כמעט הכול כאן רבעוני־ עונתי: הדוחות הכספיים, לוח השידורים, ההתקשרות עם העובדים, ואולי אף בית הקפה הזה. רק כאשר קהילת התקשורת או ההיי־טק מפוטרת, היא מבינה שמעמד הפועלים לא נעלם. הוא רק זומן לרבעון או לעונה לבניינים הגדולים האלה, והוטעה לחשוב שהוא לא פועל, שהוא פרויקטור, טאלנט, איש פיתוח או מקצוען חדש. אבל שום ג’יבריש לא יחסל את מעמד הפועלים.


שדיה איגם מוגבהים. ברמת החייל צמח בעשור האחרון משהו השואף גם להיות בן הזמן, בבת אחת, וגם לעצב את הזמן. ערוץ 2 הוא עיצוב. ולאמתו, הוא פארודיה על עיצוב. גם בנייני־הכוח ברמת החייל הם פארודיה על כוח. זו ארכיטקטורת כוח ויעילות שדילגה מהשלב הפרימיטיווי היישר לשלב הדקדנטי, כלומר דילגה על השלב התרבותי. אבל גם הדקדנס הארכיטקטוני הזה הוא רק נעליים. רק גובה, זכוכית, בטון, אפלול, מעליות נראות לרחוב, “צבעוניות של סביבת עבודה”, לוגויים המבקשים לצבור תוך יום את ההיסטוריה של אמ־ג’י־אמ, רחבת כניסה המייצרת כאילו תחושה עסקית מזורזת. ארכיטקטורה שעירבה פונקציונליזם וקיטש. ארכיטקטורה ששכחה כי מוטב לבורג להיראות בורג. מי צריך בורג מעוצב. ועל כן אלה בניינים שעתידנותם חלפה עם הקמתם. אבל, ברוך השם, מסביב יש עדיין גם סימנים של ישראל מציאותית: מסעדת פועלים מהימים שהיתה כאן תעשייה פשוטה, פולקסווגן זקן מחפש חנייה, דוכן פלאפל, כלב עצמאי רץ אנה ואנה, דוכן פיס, אישה בשמלה רגילה ושדיה אינם מוגבהים, שטחים מעופרים.


מה שלא ראתה שפחה. צנגן היה מרוצה ממני בגלל משהו, ואני ממנו בגלל משהו, והחלפנו ברכות של מרוצים הדדיים, ואז הצעתי לו סדרה בת שישה פרקים על “הכסף הישראלי”. לאו דווקא על “הון ושלטון”. על אמביציית כסף כגון זו של בנימין נתניהו ואהוד ברק. צנגן אמר שהוא יכול, אם בכלל, להקרין את זה רק אחרי 23:45, ושהוא יכול, אם בכלל, להשקיע בכל פרק (30 דקות) 28 אלף דולר, גג 28 אלף דולר. פרק כזה צריך לעלות כ־45 אלף דולר. מה זה פרק כזה? תחקיר מסועף, צילומים ברחבי ישראל, לא מעט ימי צילום, סיוע מקצועי של מומחים. צנגן ואני היינו ידידים, נשארנו ידידים. כשיצאנו מבית הקפה, צנגן הציע שאקפוץ אתו לאולפן סמוך לראות פיילוט של אדיר מילר. לא מפחד בעלי המניות שלו צנגן כיווץ את ההצעה שלי עד שנשרה כתיון יבש על שולחן בית הקפה. הוא לא האמין ביכולתה של סדרה על “הכסף הישראלי” למשוך די צופים ומפרסמים ב־23:45. עד אז, עד 23:45 הוא הרי מלא ותפוס בחדשות, בחידונים, בסדרות, בסטאנדאפים, בטוק־שואוס. איזה עוד ניסיון טלוויזיה יש לי? במשך כשלוש שנים העברתי בבית הספר לאמנות “קמרה אובסקורה” שיעור טלוויזיה שבועי, “קריאת מסך”, ובמשך כשנה בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. בתקופת רענן כהן ונחמן שי הייתי חבר מליאת רשות השידור. לאחר הישיבה הרביעית התפטרתי. ראיתי שם מה שלא ראתה שפחה על הים.


הוא לאומי. עכשיו צנגן, בטלפון, אמר מה שידעתי ממילא: “הרגולטור (המדינה) רואה בערוץ 2 את הערוץ הלאומי, בגלל גודלו, וצריך להיערך למכרז שיגביר את הדרישות הערכיות, התרבותיות והחברתיות מאתנו”. ערוץ 2 לאומי לא רק בגלל גודלו. הוא לאומי, כי משתלם להיות לאומי. משתלם מסחרית. הוא לאומי, כי זו תכונתם האישית והמקצועית של מנהליו ועורכיו. המושג “אלטרנטיווי” במובנו המרדני והמערער, רחוק מהם, ואם הוא איכשהו מתקיים בהם, הוא מוגבל לתחום הבידור. ואז זה אלטרנטיווי במובן של הפחתת סף, דילול, או הקצנת האסקפיזם (בריחה אל המרגיע־משקר).


הולדת ערוץ 2. נדמה שהוא היה פה מאז ומתמיד, אבל ערוץ 2 רק בן 12. הוא נולד לאחר שליטה בת 26 שנים של ערוץ 1. מי זוכר איך הוא נולד. איך לידתו עוכבה. מי עיכב אותה ובאילו טענות. העיתונות המסחרית עיכבה את לידת ערוץ 2 במשך שנים ארוכות, בטענה שהערוץ ימוטט אותה מסחרית, ותתפתח מכך פגיעה אנושה בדמוקרטיה הישראלית. בשביל להבין לאשורה טענה זו, יש צורך גם בחקר השפה הישראלית אז והיום. חקר הפראזה (“דמוקרטיה”) וההטעיה (“פגיעה אנושה”). חקר המסמן־מסומן הפוליטי ההונאתי. הערוץ הוקם, העיתונות לא התרסקה, העיתונות שותפה בערוץ 2, העיתונות מוציאה לאור שבועוני־טלוויזיה. ערוץ 2 לא הזיק לעיתונות, בכל הנוגע לפרסום. רוב הקמפיינים הפרסומיים הגדולים בערוץ 2, לוו בקמפיין מקביל בעיתונות. התברר שזה הולך ביחד ובמקביל: בטלוויזיה ובעיתון. ערוץ 2 עודד את “נסטלה” לפרסם אצלו? “נסטלה” פירסמה גם בעיתונות. ערוץ 2, מותג בפני עצמו, תרם לתרבות המותג החדשה בישראל: גם תעשיינים ויצרנים מקומיים בינוניים נסחפו לתרבות זו, והכסף הגיע גם לעיתונות. פוליטיקאים מרוב המחנות סייעו לעיתונות המסחרית לעכב את הולדת ערוץ 2. וסייעו להם שמרנים, צדקנים ותמימים. חלק מהפוליטיקאים היו שבויים של העיתונות המסחרית. שבויים כפשוטו של מושג. הסיפור הנ"ל על “פגיעה אנושה בדמוקרטיה” חזר על עצמו במדויק לקראת אישור הקמת ערוץ ביילין, שוחט, בן אליעזר.

במשך כשנה ייצגתי את “אריסון השקעות”, בעניין הערוץ המסחרי הנוסף (ערוץ 10), ונפגשתי לשיחות בינוניות או קצרות, תמיד מדויקות־נושא (ערוץ 10) עם יוסי ביילין (שר משפטים), בנימין בן אליעזר (שר תקשורת), יוסי שריד (שר חינוך ותרבות), בייגה שוחט (שר אוצר), אלי גולדשמיט (יו"ר ועדת כלכלה). וכן עם ח“כ לימור לבנת, ח”כ מאיר שטרית, ח“כ יצחק לוי, ועוד. לא קניתי לעצמי חברים חדשים. יוסי שריד הציע שאדווח לו גם על ראשית תחילתה של מגמת ניוול ערכי, בכל הקשור לרמת המכרז שיהיה. יצחק לוי נואש מסיכוי שעמדותיו וערכיו (המפד"ל) יגיעו לכלל אפס ייצוג בערוץ הזה. פואד בן אליעזר אמר לי משהו כמו: תשמע, זה על האש. בייגה שוחט גרם לי להתרשם שאך זה עתה, בפגישה אתי, הוא מודע לכך שהערוץ הזה אכן מתחיל להתגלגל. על קיר משרדו היו רפרודוקציות חתומות של שטרייכמן, מופשט לירי, ודיברנו קצת גם על שטרייכמן. יוסי ביילין, שקיבל אותי במשרדו (מזרח ירושלים), נתן לי להבין שהוא לא מאמין שאפשר לכוונן מראש את איכות הערוץ הזה, כוחות השוק יעשו את שלהם, ולאחר כרבע שעה הזמין ללשכה את עו”ד לחמן־מסר, אישיות מרכזית במשרד המשפטים, והיא הסבירה בפשטות גדולה, בג’סטות חסכניות, שהיא תעשה הכול שהערוץ הזה לא ייפול לידי “חמש המשפחות” שממילא שולטות בישראל. בניין משרד המשפטים בירושלים המזרחית הנו חומר טבעי לחוקרי תרבות: בונקר ישראלי מבודד במרחב ערבי (מזרח ירושלים). כשיצאתי משם, בשעת ערב, גם דגל הלאום המתנופף ברוח לא ביטל את התחושה שמשרד המשפטים הישראלי ממוקם על הירח.


הולדת מתוך הכאוס. הרושם שהצטבר אצלי מכל הפגישות והדיונים וניירות־העבודה האלה? ערוץ 10 ייוולד מתוך כאוס. מתוך אי־תוכנית. מתוך התלהמות אנכית פתאומית־למחצה. מתוך בליל של אדישות, אינטרסים, דילים, טשטוש מושגים, ענייניות, הפחדות, האצה־שיהוי־האצה, אידאולוגיית “השמים הפתוחים”, זריית תקוות, אוטומטיזם, אי הבנה בתקשורת, שמועות, אוטיזם, טעות, שרירותיות. כאוס הוא נתון ישראלי ותיק, תמיד נוכח במלואו: אפשר לעבוד (לתכנן) על פיו. דיווחתי ל“אריסון השקעות” שלדעתי בתוך 12 חודש הערוץ יאושר. הוכחות ממשיות? אין לי. אבל “אריסון השקעות” האזינו למומחים, שהעריכו כי הערוץ יוקם בעוד שלוש־ארבע שנים, אם בכלל. מה קרה? “אריסון השקעות” הצטרפו ל“יס”, דרך (עם) “יורוקום”, מי שהיה ב“יס”, או בערוץ 2, היה מנוע (“בעלות צולבת”) מלהצטרף למתמודדים על ערוץ 10. הפרויקט שלי ב“אריסון השקעות” הסתיים, אם כן. הפרויקט שלי?! בעסק הזה הכול פרויקט, והכול פרויקטורים. בעסק הזה של מכרזים וזכיינים, השפה מתנשאת מעל המציאות. “יס” צוברת הפסדים בסדר גודל של, נאמר, ניגריה.


יש לך שש דקות. לפי הזמנת ח"כ אלי גולדשמיט כתבתי עבור (לעיון) ועדת הכלכלה של הכנסת, שטיפלה בחקיקת ערוץ 10, לפחות שתי טיוטות לתקנון הערוץ, ולתכניו. הצעתי ערוץ שגובהו (ערכיו) בינוני־פלוס. הוועדה הקצתה לי שש דקות להגן על התזה. חדר הישיבות של הוועדה דמה לזירת היאבקות, או לשטיבל (בית כנסת קטן), או למשרד הימורי סוסים ניו יורקי. בפעם השנייה שהייתי שם הבנתי שהוא דומה לעצמו, אבל גם לסאונה מזרחית. חדר הוועדה היה מלא בחברי כנסת, עיתונאים, אנשי האוצר, נציגי זכיינים, קיביצערים, נציגי מפלגות, מודחי מכרז ערוץ 2, לוביסטים. החדר היה מלא אינטרסים, חשדות, אינטריגות, אי־הבנות משוועות בתקשורת, אפס סובלנות כלפי טקסט עקרוני (ערכים), וכלפי טקסט תיאורטי (עתיד התקשורת בישראל). בחלל החדר שלטה מופרכות. אבל מופרכות מאוד ישראלית.


החיוך של ש"ס. מה היה בתזה שלי מלבד התוכן עצמו? פלורליזם, הבטחת הדמוקרטיה, טובת המשק השבוי בידי ערוץ 2, בכל הנוגע למחירי הפרסום בו (מונופול). גם למציעים האחרים ניתנו שש דקות. נציגי ש“ס בוועדה חייכו לאורך כל הישיבות. אמנם אני מבין משהו בש”ס, אבל פשר חיוכים אלה נעלם ממני. נציגי מרצ הכי הבינו בתקשורת (כתוכן). נציגי אגודת ישראל היו אדישים לעסק הזה, כאילו הוא מתרחש בנורווגיה. נציגי העבודה והליכוד היו ערניים. חריפותה של לימור לבנת שמרה על רמה גבוהה לאורך כל הדיונים. באחת הישיבות, ח"כ ויצמן שירי התפרץ כלפי נציגי ערוץ 2: “לפי הערוץ שלכם הצופים בכלל לא יודעים שאני נציג הנגב, שאני בכלל גבר ולא אישה”.


עוגת הפרסום. ערוץ 2 התנגד בכל כוחו להקמת ערוץ 10. מה הוא לא אמר. הוא אמר שהוא יתרסק אם ערוץ 10 יקום, ושאם הוא יתרסק, הדמוקרטיה הישראלית תיפגע, ושבתוך שנה ערוץ 10 יתרסק יחד אתו. ותמיד, כל צד, הציג בחדר הישיבות של ועדת הכלכלה את שקף עוגת הפרסום הישראלית שלו. לפי תומכי ערוץ 10: יהיה נתח (פרסום) לכולם. לפי ערוץ 2: מחר כולם ימותו. ערוץ 10 נולד מתוך הדף רב־רכיבים, בלתי נשלט. לפוליטיקאים שתמכו בו נמאס להיות שבויים של ערוץ 2. לאחר כשנה, אלי גולדשמיט פרש מהכנסת (העבודה), והצטרף לערוץ 2 כמגיש (בוקר). זכיתי להתראיין אצלו על “עד ראייה”. אגב, בוועדה של גולדשמיט הבנתי לראשונה שהלוביסטים אינם עוד המולה זניחה, אלא הם שקף בפני עצמו בתיק הרפואי שלנו.


יהודי, יהודים, יהדות. ואז, לפני המכרז עצמו של ערוץ 10, נפוצה שמועה כי במכרז תיכלל דרישה לצבע יהודי חזק. גם המושג “צבע” ראוי לתשומת לבו של מי שיחקור את השפה הישראלית. “צבע יהודי חזק”. אתה אף פעם לא יודע מי המפיץ הראשי של השמועות בעסקים האלה. יכול להיות שזה בכלל אתה. יכול להיות שמישהו הביט בכיפה של מוטי שקלאר, יו“ר הרשות השנייה, והמשיך משם. או השמועה שהמכרז הולך חזק על הפריפריה. שמועה שמנונית כשמועה על “צבע יהודי חזק”, שמועה צפויה, נשלפת בקלות, מתעה־מטעה, צדקנית: שמועה קבועה כפריפריה עצמה. השמועות מכסות כשמיכת קיץ את כל המתרוצצים סביב המכרז: משקיעים, פרויקטורים, לוביסטים, עיתונאי תקשורת, טאלנטים, מפיקים, עורכים. מדוע כשמיכת קיץ? כי הנה היא כבר חוזרת לארון. ואז, תוך שנייה, ניעורות ומתייצבות במלוא תפארתן שמועות חדשות, ואתן הטיפשות, ההונאה, הבהלה וההטלאה. ואז כולם מחפשים מומחה ל”צבע יהודי" או ל“פריפריה”, בשביל לשלב אותו בכתיבת הצעת המכרז שלהם. ואז שמות המומחים המוצעים יוצרים שיירה מודהרת של טיפשות, הונאה, בהלה והטלאה. וכל העסק הזה של “צבע יהודי” מלווה בקריצות, ברמיזות. עד כדי? עד כדי הצעה שבאולפן שישי יוצבו נרות שבת (כתפאורת רקע). עד כדי כך. ותמיד מישהו יציע סרט על הרמב“ם, ומישהו בחדר יגיד שרמב”ם זה טוב, ושאפילו הוא יצפה בסרט הזה.


הרמב"ם ועיירת פיחוח. ואז, תאמינו או לא, תאמינו, תמיד יימצא שם מי שיציע שאת הסרט על הרמב“ם יצלמו בעיירת פיתוח. למה? בשביל לענות על דרישת הרגולטור לתת תשומת לב לפריפריה. או לצלם שירה־בציבור בפריפריה. רמב”ם, שירה בציבור, מה עוד תבקשי מאתנו מכורה. מה יפה בכל החומרים הנמוכים האלה, אם לא האפשרות להכליל אותם במושג היהודי הישן “כיעור”, ולהדגים באמצעותם את המושג. ומהו “כיעור”? אין הוא עבריינות, אבל הוא כל מה שתלמיד חכם מצווה להתרחק ממנו. שמועות ופתרונות עכורים כאלה התגלגלו בין רוב המתעניינים בערוץ 10 החדש, בין רוב היוצרים, הטאלנטים, הפרויקטורים, הלוביסטים. השמועות התגלגלו מאליהן, כלומר איש לא יזם אותן, כפי שאיש לא נשבע בשמן. הדיבור עליהן תמיד עקר, מקורח ונוכרי: דיבור של אנשי מעשה ישראלים מבוהלים נוכה מכרז המתעכב בחיק הפוליטיקאים. וגם דיבור נגוז. לעתים כמעט נגוז עם הגייתו. ול“כולם” היתה תחושה שביסוד הדברים מונחת הונאה גדולה. לא מונחת, רוחשת. הונאה במובן של קומבינה פוליטית, שפתאום תרים את ראשה ביום הקובע, בוועדת המכרזים, או איפשהו, ותיראה כנשר גן־חיות זקן. זה לא קרה: המתמודדים וההחלטות בעניין ערוץ 10 היו בסדר, לגיטימיים. ישראל: תחושת הונאה רוחשת.


“הלא מילולי'”. ערוץ 2 מחזיק את “המסגרת הישראלית” באמצעות הבידור: כי טלוויזיה מפוכחת, מחנכת, היתה עלולה, כתוצאה מריאליזם בלתי נסבל, לפרק את המסגרת. ערוץ 2 הוא המקום שאליו הישראלי נסוג. ואף מבחינה זו הוא “לאומי”: זהו אזור הנסיגה המוסכם על הרוב. וערוץ 2 נמנע (נזהר) מ“הלא מילולי”, ועל כן הוא מתמלל במהירות ובכוח את כל החוויות הישראליות: מלחמה, טרור, עוני, פשע, ועוד. לא מניח להן גם לדקה אחת. צריך, מסיבות לאומיות, לעשות את הכול ש“הלא מילולי” לא יתפרע, לא יצוף חופשי בחלל התודעה הישראלית, לא יגיע לאזרחים עצמם, וחלילה יתסיס אותם. ועל כן ערוץ 2, כערוץ 1 לפניו, מיד ממסגר את הדברים באמצעות השפה (תיאור, הגדרה, מינון). מתמלל את חיינו (ב“זמן אמת”) באמצעות קלישאות, שיעילותן מוכחת מבחינתו, ובאמצעות ארכיטיפים מעובדים לטלוויזיה. ושוב: “הלא מילולי”, כלומר התחושה שעל סף המילה, התחושה שחלילה תלבש צורה ספקנית או ממש מתמרדת – “הלא מילולי”, הלא מעובד והלא נשלט, מאיים על נפש החברה, כפי שערוץ 2 מבין אותה. גם “התמלול” הזה עושה את ערוץ 2 ללאומי. המשטור הזה. כל “משפט” בערוץ 2 ניתן לציטוט מדויק על ידי הצופה.


“הלא תקני”. ערוץ 2 מחזיק את ה“מסגרת הישראלית”, כחלק ממשימתו הלאומית, גם באמצעות הדיפה שיטתית של “כל מיני דברים” אל הביזארי, המיעוטי, “הלא תקני”. מה פירוש “כל מיני דברים”? כמעט כל מה שמאיים על הקונסנסוס, על “השקט הנפשי”. באיזה תחום? בכל תחום. דוגמאות? אירוטיקה מאיימת תוצג בערוץ 2 על פי הקשריה הוויזואליים לפורנוגרפיה. לא כפנומן חוקי ומאתגר, אלא כשולי, ביזארי, ומשעשע־מתאייד. רעיון יוצא דופן, או אדם יוצא דופן, יוצגו על פי זיקתם ל“לא תקני”, ומכאן קצרה הדרך להחרפת זרותם. זה נעשה על ידי דברי פתיחה של הקריין או המראיין, על ידי הגדרה ותיאור, טון הדיווח או השיחה, או על ידי דברי הסיום. עבודה קלה, ואף די זולה מבחינה רוחנית. רוב אנשי ערוץ 2 מוכשרים לכך. רובם שותפים לזה. ההדחה ל“לא תקני” כמוה כציווי גנטי. ההדחה מבטיחה את תקינות המוצר ששמו “ערוץ 2”. את סחירותו הגבוהה. סחירותו כוללת, כמובן, את כוחו למכור זמן־פרסום לחברות סופר־תקניות, ליצרניות מזון, לקוסמטיקה, לרכב, לאופנה לשירותים פיננסיים. ואלה דורשים ערוץ סטרילי, לאומי, משפחתי. אז מדוע אענה כנראה להצעה של יוחנן צנגן (“רשת”).


עוד בעניין “הלא תקני”. הסטריליות של ערוץ 2 מתבטאת גם בפינויו של “הלא תקני” אל שעות הערב המאוחרות או אל הלילה. “הלא תקני” מזוהה מיד, ומפונה. ושם, בלילה, הוא מוצמד לכינויים ולקיטלוגים כאילו מחמיאים: צעיר, זרוק, אלטרנטיווי, מחתרתי, ניסויי. תעלולים ונכלולים לשוניים ריקים שכאלה. אבל גם ב“שעות החוקיות”, נגיד בין 19:30 ל־23:30, ערוץ 2 יודע לטפל ב“לא תקני”, שהתגנב אליו, שנכפה עליו, או שאיכשהו הופעתו מחויבת המציאות. על מופרכות המושג “מציאות”, בכל הנוגע לערוץ 2, בהזדמנות אחרת. איך הוא מטפל בו? נאמר שהנושא הוא פמיניזם או זכויות לסביות והומוסקסואלים – ערוץ 2 יציב מעל הדיון מעין כותרת, לכאורה בלתי נראית, שבמרכזה כאילו כתוב: “צופה יקר, האנשים האלה והדיון הזה מנסים לרסק את מוסד המשפחה היקר לך ולנו”. ואם הדיון בתחום האמנות המודרנית – ערוץ 2 ירמוז לצופה שלפניו מטיפים לניהיליזם. רמזים, איתותים, הובלת הצופה למצב התרעתי: “שים לב, נקלענו לדיון הזה, אבל אנחנו, ערוץ 2, בעד מוסד המשפחה היקר והמקודש”. צעירה או צעיר בני 24, המתקבלים לעבודה בערוץ 2, מגיעים מהבית עם “חיישן הלא תקני”.


רוצים משהו אחר. גם במכרז של ספטמבר 2004, מוטמעת השתוקקות לטלוויזיה אחרת, שונה. השתוקקות לא רק צדקנית. השתוקקות של מי שאינם מסוגלים לחנוק את תכונת התרבות שלהם, גם בשעה שהם ממונים על “הטלוויזיה”, וחיים את אילוציה. תמיד רוצים משהו אחר, ומקבלים את מה שיש. יהיה מכרז מעניין: כמעט “כולם” רוצים להיות בתקשורת. להערכתי כל אחת משלוש הזכייניות (“רשת”, “קשת”, “טלעד”) שווה היום (יולי 2004) בין 12 ל־17 מיליון דולר. לא עסק גדול, אבל זוהר, ולעתים אף מסמא ומטעה כאילו צמודים לו כוח והשפעה פוליטיים. מדוע מטעה? כי הכוח וההשפעה מקוזזים מעצם העובדה שיש שלושה זכיינים, ומעצם העובדה שכל חברה זכיינית מורכבת משותפים אחדים, שלאיש מהם אין רוב בחברה. מכרז ספטמבר 2004 מדבר על מעבר משלושה לשני זכיינים בלבד.


אריאל שרון והשטיח. אז מה היה לנו עד עכשיו? ערוץ 2 העצים את תהליך ההיטפשות הישראלי. נתן לטיפשות בית. ערוץ 2 שיטח את השיח הישראלי ועשה אותו אלמנטרי, מחוסר ניואנסים. ערוץ 2 התעלם מהערבי הישראלי, מהפריפריה, מהחרדי, מהעולה, מהמיעוטים, מהעובד הזר, מהמדע, מהתעשייה, מהאמנות. ויצר “כולם” מלאכותי, בולל, כמעט קאניבלי. ערוץ 2 שיכלל פטריוטיות חנפה, סנטימנטלית, דוחה ביקורת. שעיקר חיותה בימי משבר, ובימים רגילים היא סתם רוחשת לה בערוץ, ומתירה במינון זהיר ביקורת פוליטית או כלכלית. ערוץ 2 הומצא בשביל איתן בן אליהו. לפני משאל־הליכוד (2004) שטיחו של ערוץ 2 גולגל כולו לכבוד אריאל שרון. ואף לכבוד שר הביטחון. ויותר מכך בערוץ 1, שעצמאותו המקצועית אבדה לו. אגב, החוק הישראלי מקנה לערוץ 1 עצמאות פנטסטית לגבי התכנים.


“לשכת ראש הממשלה”. ערוץ 1 הביס את עצמו. עד לפני שלוש־ארבע שנים עדיין היה בו פוטנציאל תחרות בערוץ 2. תחרות, גם במובן רייטינג. לא ניצחון, תחרות. גם תחרות וגם צביון של “שידור ציבורי”. כלומר, תחרות בלי לשנות זהות, בלי לאבד כבוד מקצועי, ובעיקר בלי לחטוא לשליחות הציבורית. ערוץ 2 נולד ב־1993. אמריקה. כוחות השוק. אמריקה זה כאן. ערוץ 1 התבלבל ופנה אף הוא להפקות בידוריות מובהקות. אבל ערוץ 2 עשה את זה טוב יותר, כבר מיומו הראשון. פוליטיזציה בוטה (בהנהלת הערוץ) אכלה את היצירה, את האנרגיה ואת ההנאה שאיפיינו את ערוץ 1 רק שנים אחדות קודם לכן. לשכת ראש הממשלה קבעה את מנהלי ערוץ 1. “הלשכה” באשר היא. חוק רשות השידור נעשה כמעט לאות מתה. “לשכת ראש הממשלה” (באשר היא) כמוה כמרפסת בלי מעקה.


רק רע? ערוץ 2 גם הועיל לנו. אמנם הוא כל הרע שמוזכר ומפורט במאמר הזה. אמנם הוא קניון: פיתוי אלים, אסקפיזם. אמנם הוא העצים את מנטליות הצרכנות המקומית לכדי “צריכת ראווה” מטמטמת, מנוונת, חבלנית (מבחינת הצרכן, משקי הבית). אמנם הוא מאוהב בעצמו, ובכך מנחה את הצופה לאהוב אותו. כל מנחי הטוקשואוס, לדוגמה, מקרינים מאוהבות עצמית מהפתיחה עד הסיום: סוג של אושר. אמנם הוא חנף עד לזרא לכוח, להון: אלי הורביץ (“טבע”) הועלה בדרגה נוספת, לאחר זיכויו במשפט מס. והוא מוכה חנופה במעברים הפנימיים: החדשות בסיומן מטרימות טוק־שואו, כשהמגיש והטאלנט משוחחים על מה יהיה בעוד דקה. אמנם הוא מתחזה ל“מספר היודע כול”, בעוד אין בכוחו המקצועי והאינטלקטואלי לספר הכול. הוא לא באמת יודע מה באמת קורה עם הגדר (ביטחון), מה באמת קורה עכשיו בסכסוך הניהול ב“הבימה” (תרבות), איפה באמת נימני בעונה הבאה (כדורגל), לאיזה הסכם יגיעו בדיסקונט עם העובדים (כלכלה), מה הכיוון החדש של “הגרה” (אופנה). אז הוא מעמיד פנים בנושאי ביטחון, תרבות, כלכלה, אופנה, כאילו הוא מתמצא בקצה העכשווי שלהם (ניוז, כרוניקה). אמנם הוא מנציח את הדיל של ערוץ 1: דיל הכתב הצבאי ומערכת הביטחון. איזה דיל? “מידע דיסקרטי” תמורת הפצתו ב“מינון זהיר”. אמנם אין הוא מסוגל להימתח לאחור, אל ההיסטוריה הישראלית, כי הוא צעיר ולא יודע, בעוד יעקב אחימאיר וחיים יבין (ערוץ 1) יודעים ונמתחים כשצריך. אמנם אין הוא כפוף לעורך/ מערכת, במובן העיתונאי הקלאסי. אבל הוא גם הועיל לנו.


בנוסח טבעי.png

בנוסח טבעי: תצלום מהטלוויזיה


“בית” (בית). להלן רשימת תועלות: עצם ביטול המונופול של ערוץ 1; עצם יצירת שוק לכימאים, לצלמים, למפיקים, לשחקנים, לכתבים: עצם יצירת הפלטפורמה לפרסום הישראלי: עצם יצירת בימה לקולנוע ישראלי (תיעודי ועלילתי); עצם פתיחת ישראל לעולם (ייבוא חומרים): עצם ריבוי הקולות המושמעים (נשמעים): עצם האלטרנטיווה לפורמליות של ערוץ 1; עצם הדיבור שנחסם בערוץ 1: דיבור כדיבור, ולא כדקלום. עצם ההתנתקות מהממשל; עצם הניהול העסקי־ענייני של טלוויזיה. ועד כמה שזה מזעזע: ערוץ 2 יצר ללא מעט ישראלים “בית” (בית). נחזור בקצרה לזכייניות ולבעלי המניות: כל התועלות שלעיל הן גם הישג שלהם.


מי ומי. אני בולל כאן את השותפים (בעלי המניות) בזכייניות “טלעד”, “רשת” ו“קשת”, כי בעיקרון כל אחד מהם היה יכול להיות שותף בכל אחת מהן. הנתונים נכונים ל־28.11.03. ייתכן שמאז חלו שינויים. הנה הם: יאיר המבורגר, בנק לאומי, מעריב החזקות, מיכאל שטראוס, ידיעות תקשורת, גאון הפקות, עוזי פלד, בנק דיסקונט, מוזי ורטהיים, בינו צדיק, זאבי אחזקות. רשימה לא מלאה. השותפים, ועצם מבנה השותפויות, כאמור מקזזים שליטה בערוץ 2, וממתנים מאוד השפעות על מחלקת החדשות. בינו צדיק לא נהנה מתמיכת הערוץ במסע הרכישות הבנקאי שלו. או־אר־אס שותף יחסית קטן, לא נהנה מתמיכה בכל הנוגע לסוגיית העבודה בישראל. ערוץ 2 לא חס על גד זאבי. אבל זה בכל זאת מועדון בישראל. מועדון הזכיינים. מועדון: מבחינה עסקית הערוץ קטן על, נגיד, בינו צדיק, והנה באחרונה צדיק הכחיש שבדעתו למכור את חלקו בערוץ, לפרוש מהמועדון. סביר להניח שבעלי המניות עושים כיכולתם למתן את השפעת ערוץ 2 על ילדיהם הרכים. אבל בכל זאת: הבוקר התפרסם בעיתונות שבכוונת בינו צדיק למכור את חלקו (14%). אולי לארנון מילצ’ן. כמה הם הרוויחו? במשך 12 שנותיו ערוץ 2 הכניס ל“מעריב” 30 מיליון שקל (הערכה), ול“ידיעות אחרונות” 52 מיליון שקל (הערבה). התשואה על ההון? נאה. ב־2005 יסתיים הזיכיון.


זה לא בדיוק קרה. ערוץ 2 יצר כאן את תופעת “הפסאודו־אירוע”, הכמו אירוע, ואף האירוע שלא היה אירוע מלכתחילה. הכמו־אירוע החדשותי, הבידורי, הפוליטי, שפוברקו לצורך הטלוויזיה הצורכת ללא הרף אירועים. תופעה זו עוטפת את הכול. מרגע שאתה מייצר פסאודו־אירוע, כל תחום מועד לכך. אבל יש בערוץ 2 איים ופרצים של תבונה ואחריות. חלק ניכר מהצופים היה מורד ב“ערוץ 2”, אם לא האמין שהדבר הזה אושר על ידי הכנסת והממשלה, ועל כן יש בו יסוד לאומי. 31% מהישראלים הצופים מדי יום בטלוויזיה אינם יודעים דבר על חוק ערוץ 2, על הרשות השנייה, על הבעלויות, על המנדט, על הרגולטור. 87% מהצופים אינם יודעים שערוץ 2 יותר מופק מאשר נערך. טעות לחשוב ש“הטלוויזיה האמריקאית” גרמה לערוץ 2 להיות מה שהוא. ערוץ 2? מה שישראלים עשו לעצמם ביודעין. תוצרת מקומית. דודו טופז נולד בערוץ 2.


העוגה והדמוקרטיה. הספרות העיונית על הטלוויזיה הישראלית מצומצמת. רוב התגובה העיונית לטלוויזיה מתקיים בעיתונות היומית. וזו, בעיקרון, תגובה שאף היא, בטלוויזיה המסחרית, מצייתת לחוקי הבידור. כאמור, במשך כשנה ייצגתי את חברת “אריסון השקעות” בעניין הערוץ המסחרי הנוסף (היום ערוץ 10), ובמהלכה הופעתי כעשר פעמים, כעד מומחה וכנציג משקיעים פוטנציאליים, בפני ועדת הכלכלה של הכנסת, בראשותו של ח"כ אלי גולדשמיט. דיוני הוועדה לא נתמכו בטקסט עיוני ממשי על אודות “הטלוויזיה בישראל”. הדיונים, כאמור לעיל, נשענו על נתוני עוגת הפרסום הישראלית, הרגלי צפייה, יכולת כלכלית של משקיעים פוטנציאליים, דמוקרטיה והגבלת בעלויות. השאיפה היתה לטלוויזיה שונה מערוץ 2, איכותית ממנו. הערוץ הנוסף (ערוץ 10) תואר כצורך תרבותי וכלכלי גם יחד. וביסוד הכול עמדה “התחרות החופשית”. על האלמנטים הכוחניים והציניים, שלא נעלמו אז מעין איש, אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. הטקסטים העיוניים (אקדמיים ברובם) אינם כלי עבודה של מי שעושים בפועל את הטלוויזיה כאן.


ניקח את זה משם. אם זה היה בכוחו, ערוץ 2 היה מבטל את האינתיפאדה, או לפחות מקצר אותה. סיכמתי עם צנגן שאבוא לישיבה הראשונה שלהם, וניקח את זה משם. צנגן יופתע לשמוע שאני (אנחנו) יודע עליו יותר מכפי שהוא יודע על עצמו. בערך אחת לשנתיים, כשעיתונאי־טלוויזיה פורש ממשרתו, וחברים מספרים עליו, תקראו שאיש־טלוויזיה אמר: “לא השתגעתי עליו ועל הכתיבה שלו, אבל צריך להודות שיש לו הרבה טלוויזיה”. מה זה “הרבה טלוויזיה”? מין ביטוי שכזה, ישראלית חדשה, לקוחה מהכדורגל ומהכדורסל. “הוא אולי כבר אטי, אבל יש לו עוד הרבה כדורגל”. כלומר, אצור בו ידע מקצועי. באיש מהתעשייה אין “הרבה יותר טלוויזיה” מאשר באותו עיתונאי־טלוויזיה פורש, או מאשר בצופה תבוני. פיענוח תופעת ערוץ 2 אינו מסור לאנשי הערוץ.


“עד ראייה”: הסרט והתערוכה. רעיון “עד ראייה” רחש אצלי זמן רב, ויום אחד, בתהילת 2002, עצרתי את הווידאו והלכתי להכין קפה, וכשחזרתי לחדר על המסך ריצד מסדרון הממשלה ריק. אריאל שרון כבר חצה אותו בדרך לישיבת הממשלה, ודליה איציק רק החלה לבצבץ מהמדרגות. הכול מכירים את המסדרון הזה. הוא דימוי יסוד בטלוויזיה הישראלית. מסדרון קצר יחסית, חסר חן, ישראלי. בדרך כלל, מסדרון הממשלה מוצג בטלוויזיה כשלעצמו: אין בו ידע, מידע או חדשות. הוא מסך־סרק. אבל הטלוויזיה (כל הערוצים) מריצה אותו פעמיים שלוש ביום. מבחינת הטלוויזיה, המסדרון מתפקד כאמצעי פיסוק, השהיה, השאה (סוגסטיה). הוא חלק בלתי נפרד מתחביר השפה הטלוויזיונית. שפה פתורה, שומנית, חנפה, שמרנית. מסך־סרק. וכאן, במסדרון הממשלה הריק, נולד פרויקט “עד ראייה”: מבט אל תוך השפה של הטלוויזיה הישראלית, על כל ערוציה, ובפרט ערוץ 2.


אחרי “סקס והעיר הגדולה”. “עד ראייה” מנסה לפרק את מתכון הפטריוטיות של הטלוויזיה הישראלית. את מתכון הממלכתיות. את פולחן האבל הטלוויזיוני על הנופלים. את “הכתב הצבאי”. את הכמיהה לאושר בדמות מוצרים וסחורות. התערוכה: ישראל 2002 על פי דימויי טלוויזיה 2002. בתערוכה הוצגו 50 דימויים וסרט בן 24 דקות, המבהירים זה את זה. 50 הדימויים מוינו מתוך כ־2600 דימויים, שהוקלטו לאורך 2002 מתוך הערוצים הישראליים. הדימויים נסרקו ונערכו (במחשב). העריכה לא טישטשה את המקור הטלוויזיוני. העריכה, ולאחר מכן ההדפסה על בד, חשפו אלמנטים (צבע, הדגשים, פרטים) שלא נראו על המסך, ותפסו רגעים שנעלמו קודם מהעין. איתור ומיון דימויים מתוך הטלוויזיה כפעולת ציד, כפעולת צילום כשלעצמה. דימויים מתוך חדשות, דוקומנטרי ופרסום, שנחלקו לקטגוריות אלו: עד הראייה, הכתב הצבאי, פולחנים, נופים, ממלכתיות, אושר, רצח נשים, מפות, כתובות־מסך. הדימויים (תצלומים) הודפסו על בד בשביל להתחזות כ“ציור”. פשרו של דימוי אחד תמך בפשר של מכלול 50 הדימויים. פשר משותף. כמעט כל דימוי תחם את “שפת הטלוויזיה”, מישטר אותה למשמעות אחת: האושר סחורתי, רצח הנשים מתכוני, הממלכתיות מתכונית, הכתב הצבאי הוא, בעצם, מעין דובר של מערכת הביטחון. הכול פטריוטים. אפילו משחקי המזל הטלוויזיוניים פטריוטיים. “עד ראייה” הוקרן מיד לאחר “סקס והעיר הגדולה”. הרייטינג של “עד ראייה”: 5.4%. קיבלתי עליו מ“רשת”: 18 אלף דולר. משך התערוכה במוזיאון ת"א: חודשיים וחצי. תגובות פושרות.


הגרפיקה של האבל. “עד ראייה”: מבט אל תוך המנגנון הפנימי של שפת הטלוויזיה. לדוגמה, טכניקת האבל הטלוויזיונית. מסך הטלוויזיה כמצבה יומית: דיוקן הנופל, שמו, נר, סמל המדינה. שש שניות. בשם המדינה. קיר־אבל מתכוני, אוטומטי. גרפיקת קרטון בסיסית. ההזדהות של הצופה (“זו טלוויזיה שמייצגת אותי”), מתוחזקת גם באמצעות קיר־אבל יומי זה. קיר־האבל היומי גרם ל־63% מהצופים להאמין שבעצם “הערוץ השני שייך לממשלה”. דבר כבר לא יפתיע בכל הנוגע ל“צופה ולערוץ 2”. לכל הנופלים מוקדש אותו מסך, אותו זמן מסך, אותו טקסט. הטלוויזיה שואפת להיות ממלכתית. קל להיות “ממלכתי”. עניין של גרפיקה.


בלי דירוג. כל 50 הדימויים שבתערוכה הודפסו על בד־ציור באותה טכניקה, באותו גודל. אין דירוג היררכי. הם הוצגו בתערוכה כטאפט. ראש הממשלה ליד “8 מיליון” של מפעל הפיס. כל הדימויים באותו פורמט מלבני. כי כך הצופה סופג (קולט) אותם. לא מעט דימויים פשוט “מספרים סיפור”. לעתים, סיפור אפילו מעט הירואי. באיזה מובן? לדוגמה, במובן של חיים דחוקים בשיכון שבו התרחש “רצח נשים”, או במובן של חיים בצל משפט פלילי (יצחק יעקב חשוד בריגול). באמת מספרים סיפור, כלומר “לא ספרות”.


זה יקרה גם מחר. ערוץ 2: טלוויזיה בלי ערבים ישראלים, בלי חרדים, בלי עולים חדשים, בלי מיעוטים, בלי פועלים זרים. טלוויזיה טהורה. מה אתה רואה בערוץ 2? מה כבר קרה בערוץ 2? מה שקרה כבר קרה קודם לכן. ראית את “זה” כבר קודם לכן. את הכול כבר ראית. ערוץ 2 לא דוחה סיפוקים. לא כומס דימויים. מה שראית לא נעלם. “זה” יחזור. זה תמיד אותו “זה”, תמיד חוזר. אותו דימוי, אותה מנטליות, אותה כוונה, אותם מוען־נמען. “זה” יקרה גם מחר. אין מחר בטלוויזיה. בעיקר יש הווה־עבר. לאמתו של דבר, כמחצית מהשידורים הנם בפועל שידור־חוזר. כראוי לפולחן. הממד הסדרתי אינו מיוחד לסדרות. רוב הדימויים התפתחו מדימויים קודמים. רוב הדימויים סדרתיים. כמעט שאין דימויים חדשים. רוב הדימויים אינם מרחיבים את השפה, אלא חוסמים את השפה, ממשטרים אותה, מכתיבים קריאה אחת. ורוב הדימויים מאריכי חיים: “הכתב הצבאי” כפי שהוא כבר עשרים שנה. הכתב הצבאי עדיין ניזון ממערכת הביטחון. הכתב הצבאי עדיין מעוצב באמצעות אותה סמכות ואותה חשאיות־למחצה, והוא עדיין מתפקד כסוכן־מפיץ של טרואיזם (“אמתות”) ביטחוני.


“משהו חלקי”. “הכתב הצבאי” מתחזה לבעל סמכות וידע. הוא כתב סינתטי (מעוצב). אינטליגנציית השפה שלו לא אישית: שילוב של שפת דובר צה“ל, עגה צבאית פנימית ורטוריקת שיווק טלוויזיונית. רוב “העובדות הצבאיות/ ביטחוניות” מסופקות למערכת החדשות על ידי גורמים חיצוניים לה, גורמים אינטרסנטיים. הדימוי הטלוויזיוני של אולפן החדשות של ערוץ 2 (וכמוהו ערוץ 10) מתחזה ל”משהו חלק“. מה זה “חלק”? מעובד לפרטיו, הרמטי, פתור, נעכל בקלות, תמיד מתפקד, רהוט. וכמובן סמכותי ממלכתי. וכמובן סדרתי. ה”חלק" הזה כבר במחזור החיים של הצופה. חלק כמו סבון נוזלי חדש. אולפן החדשות של ערוץ 2 מתחזה למכון תקנים, שכישוריו כלולים בו ממילא, והוא עצמו מעבר לשיפוט. בוחן ואינו נבחן. ממיין ואינו ממוין. עוד דוגמה ל“משהו חלק”, מתחום אחר? הבדרן של ערוץ 2 מודיע, שהנה הוא עומד לספר בדיחה. כי הטלוויזיה חוששת מהאפשרות שהצופים לא יזהו בדיחה. הבדרן צוחק מהבדיחה עם סיומה. צוחק ראשון, לפני הצופים באולם, לפני הצופים בבית. צוחק בשבילם. הבדיחה חייבת לרדת חלק.


לא ארוטי. אתה נסוג אל ערוץ 2, ושוקע בו. אין סיכוי שהוא יטריד אותך, שיערער את השקט הנפשי שלך. זהו בידור. אין סיכוי שסרטון של “מפעל הפיס” יאיים עליך. ערוץ 2 לא ארוטי. לעתים הוא מעט סקסי. מה זה “סקס”? זהו ביטוי נזתועש, סחורתי, שהדיח את האהבה. סקסי כמוצר צרכני. איש לא עומד להפתיע אותך הערב, אלא בתחום הבידור, אם בכלל. באיזה מובן טלוויזיה יכולה להיות ארוטית? במובנה כפגישה (עם הצופה) שגלומה בה אפשרות של חידוש, של התגרות, של פגישה עם ערך חדש, של התחלה של משהו חדש.


מזוהה, מתקטלג. כל “דבר” בערוץ 2 מזוהה מיד בשמו: בדיחה כבדיחה, אסון כאסון. הדימוי מוצמד לתיאורו. סיפור חביב על דוב פנדה מוצג, בקריינות קודם התמונה, כ“סיפור חביב על דוב פנדה”. אי אפשר לטעות. ערוץ 2, ולפניו ערוץ 1, ואתו עכשיו גם ערוץ 10, מכתיב לצופה קריאה אחת, פרשנות אחת לדימוי ולטקסט. הדימוי חייב להיות מובן, לעורר רגשות מסוימים, להניע באופן מסוים, להתקטלג באחת. להתקטלג איפה? במאגר הדימויים הקיים בזיכרון הצופה. הדימוי נפעל על פי עקרון התקדים: בעצם כבר ראית את הדימוי הזה. יש לשאוף לקריאה אחת. יש לשאוף לקריאה אחת חוזרת, מתמשכת. עניין של משמעת. טקס קבוע. כראוי לפולחן. הטלוויזיה ממשמעת את הצופה. הדברים ידועים. הכול ידוע. האומנם?


הישראלית הרווחת: “יומן ג’נין". ערוץ 2 מנצח. הוא “השפה הישראלית הרווחת”. הוא הקובע את הליך השפה החוקי. הוא המנטליות. הוא הדימוי. הוא עצמו הדימוי. “אתה נראה טוב כמו ערוץ 2”. כלומר, לא דימויים מסוימים מתוך הערוץ, אלא עצם “הדימוי של ערוץ 2” (תצורה־שפה). דימוי הכופה את עצמו. הנה, סרטים של צלמים חובבים (“יומן ג’נין”) הלכו ישר כפי שהם לערוץ 2, כי החובב כבר הפנים את השפה (הדימוי) של ערוץ 2. גם עד הראייה, בדרך כלל אזרח רגיל, הפנים את שפת הטלוויזיה ומתפקד, על המקום, על פי כלליה, על פי לשונה. כאילו הוא בטלוויזיה מימים ימימה (בתפקידו זה). ואז, לאחר העדות, הוא נשאב חזרה לחייו. מחר, גם אנחנו נתפקד טוב כעדי ראייה. אנחנו מכירים את הטקסט בעל־פה, את משך זמן העדות. אנחנו מוכנים. לא נאכזב את מגישי החדשות.


נקסט, קדימה. שפת ערוץ 2 נראית לרבים מובנת־מאליה. כאילו היתה פה מאז ומתמיד. כאילו קלישאות כבר אינן צריכות לצבור זמן בשביל להיות קלישאות. ערוץ 2: אינסטנט קלישאות. אבל בכל זאת אין זו שפה מובנת־מאליה. רוב הצופים בטלוויזיה תמימים, פסיביים. ובמקרים הרעים: קדבנות תמימים ופסיביים. מאחורי “השפה של ערוץ 2” לא מסתתר זדון אמתי. אפילו הזדון לא אמתי. אפילו הציווי המסחרי לא מייצר כאן זדון אמתי. הכול גלוי: השיקול תעשייתי, הפקתי, מסחרי. שום זדון: סתם חיים ממוסחרים שכאלה. חלק ניכר מהמוצרים הטלוויזיוניים מיוצרים רק כדי להיות מיוצרים. ההישג: עצם ייצורם. סחורות ומוצרים. שפה פתורה, סדרתית. לייצר ולמכור. לשווק ולהבטיח שוק. אין הפתעות. עצם סיומו החלק של הטוק־שואו החלקלק הוא הישג, מבחינת ערוץ 2. כי זה עבר חלק. נקסט. אפשר להתקדם לתוכנית של השבוע הבא. להתקדם? דבר לא מתקדם בעסק הזה: רק משתכפל. הדימויים בערוץ 2 הנם דימוייו של “הרוב”. למיעוט (מיעוטים) כמעט שאין השפעה על עיצוב דימויים אלה. הדימויים שערוץ 2 עצמו מייצר לעצמו תואמים את הדימוי הפרסומי, ומתקבלים באחת על ידי צופה הרוכש בקביעות סחורות המתפרסמות בטלוויזיה. הדימויים הפוליטיים בערוץ 2 ברובם פטריוטיים, על פי נוסחת פטריוטיזם שלטת: שר הביטחון, ראש הממשלה, הרמטכ“ל או רבנים ראשיים מוצגים (מצולמים) בדרך כלל ב”הבעה הייצוגית" שלהם. המצלמה לא אורבת להם, לא מפתיעה אותם, לא מגלה אותם לצופה באופן לא תקני, לא פרוטוקולי, מעט מערער. הדימויים של ערוץ 2 משתייכים ל“שפה הישראלית”, ואף לא אחד מהם חותר תחתיה. הם יצירי טלוויזיה נאמנה, צייתנית. הם חלק מהקאנון. הם מאשרים את הקאנון.


איפה “ראש/ גרניום”? אף לא דימוי אחד מההיסטוריה של האמנות הישראלית התאזרח בערוץ 2. אפילו לא כחומר מילוי, כ“מעבר”, כהבזק. שום כלום. לא “ראש/ גרניום” של רפי לביא, לא “פריז” של יאיר גרבוז, לא “תל חי” של תמר גטר, לא “העיניים של המדינה” של מיכל נאמן, לא “עקדת יצחק” של מרדכי ארדון, לא “למען הימאים” של נפתלי בזם, לא “צובא” של זריצקי, לא “רוכבת השלום” של מוטי מזרחי, לא “הברות” של יחיאל שמי, אף לא “כאפייה” של ציבי גבע, לא “קאמל טיים” של דוד ריב, לא “בית” של אברהם אופק, לא “עקדה” של מנשה קדישמן. אין צורך. זה לא הג’וב שלנו. זה לא מייצר אירוע חזותי. לא מייצר אסוציאציה. דימויי אמנות? אולי בערוץ 8. האם ערוץ 2 הזריק דימויים משלו לבנק השפה והדימויים הישראלי? הוא הזריק רק או בעיקר “לוק”: מראה כללי, עיצוב כללי. מראה חלק, פתור. רק המראה הפתור: אף לא דימוי ספציפי רווח, ממש רווח. רק “לוק”. עוד מכונה עקרה.


לא אמנות. מה בין דימוי אמנותי לדימוי טלוויזיוני? דימוי אמנותי יוצר עולם עצמאי משלו, ומשעה את העולם שמחוצה לו. הדימוי הטלוויזיוני אינו יוצר עולם עצמאי, אלא הוא סוכן־מפיץ של עולם קיים, נוכח תמיד, בלתי מושעה. הדימוי הטלוויזיוני אינו אמנות.


גם חנוך לוין. ושוב: אין בערוץ 2 “דימוי חדש”. כל הדימויים שלו נסחרים בקלות, כי הם מהדהדים דימויים קודמים, שאף הם נסחרו בקלות. הצופה רוצה ממלכתיות. מבחינתו, ערוץ 2 (ומחר בבוקר גם ערוץ 10) מייצג ממלכתיות. באיזה מובן? הוא ממיין, מסדיר, עורך, מעניש, מתגמל. בערוץ 2 גם “חרבת חזעה” בסך הכול “חלקה”. חנוך לוין, כמו במבה, יוצא חלק בטלוויזיה. סחורות. חנוך לוין בטלוויזיה כולל את הוראות הצריכה שלו: “לפניך הצגה של אחד מגדולי המחזאים הישראלים – מחזה על בני האדם ואיחוליהם העצמיים המגוחכים. מחזה שהוא סטירי וריאלי כאחד”.


מוזמנים לאולפן. ערוץ 2 העצים את “עד הראייה”. את השימוש בו בתחום החדשות. תמיד היו בתקשורת עדי ראייה, אבל ערוץ 2 ממש הכניס אותם לאולפן: עשה אותם “שותפים” שלו (לשעה קלה). רוב עדי הראייה לא עברו, כעדי ראייה, כל מבחן משפטי, עובדתי. בלי עד ראייה אין סיפור: בלי סיפור אין טלוויזיה: זה כל הסיפור. לרוב עדי הראייה שפה משותפת, יציבה זהה, ועימוד (שימוש) טלוויזיוני זהה. טוב להעיד בעד ארצנו. עד הראייה אינו העובד החדש היחיד של אולפן החדשות של ערוץ 2. גם רוצח אשתו מתפקד ומוגדר כ“עד ראייה”. גם העוני מוזמן להעיד על עצמו. ערוץ 2 מנצל את שאיפת הקרבן (מובטל), או המודח (עני), להשתתף בטקס הטלוויזיה. הוא משתתף בשביל להשתייך, בכל זאת. ערוץ 2 הוא מכון השיוך.


הישארו איתנו. תמצית השפה והדימויים של ערוץ 2: אייקונים של חברה בוהה, מחוסרת שפה משלה, מוכת צריכה, מונחה, נוטה למצבי רוח משתנים. אייקונים לכאורה יציבים, נוכחים, מדווחים בזמן אמת. הנה, שירה בציבור בשידור חי, אך בפועל השירה בציבור נראית כממצא ארכיוני, עוד בעודה שידור חי. הנה ראש ממשלה ממלא את פולחן הצעידה במסדרון הסרק. חיים בתוך שפת הטלוויזיה. הישארו אתנו.


המלצות קוראים
תגיות