רוברט מקסוול, 1990. צילום: גדי דגון

תצלומי הפתולוג. לא לכולם היה ברור שזה רוברט מקסוול. בתצלומים של הפתולוג הספרדי נראה אדם מת: גוף שלם, שמן, שטפי דם, פנים כפניו של מקסוול. התצלומים עדיין אתי. אני קורא אנשים ואירועים על פי תצלומיהם. גם אנשים מתים. אני שומר את תצלומי הפתולוג הספרדי, כי אני שומר אותם. תצלומים אמת ידברו. במשרד שלי, במערכת מעריב, 1991, היתה גם מנורת הלוגן חזקה, ממוקדת, מיוחדת לקריאת מסמכים, והנחתי לפניה את התצלומים אחד אחרי השני. ניסיתי לקבוע האם זהו מקסוול. היו שמועות, ואחת מהן אמרה שזה לא מקסוול, אלא ספרדי בן דמותו וגילו, שהוצא מקברו הטרי על ידי חבורה המתמחה בהברחת בני אדם ובהענקת זהות חדשה וכו'. הנה, הסאן הבריטי פירסם שגם הנסיך צ’ארלס חשב כך, והנסיך מיהר להגיב: “רק התבדחתי”. לא זכורה לי שמועה אחת שנפסלה. מקסוול הרוויח את השמועות. חלק מהשמועות היו פיתוח של שמועות שמקסוול השמיע ביחס לעצמו לאורך השנים. לא יכולתי לדעת אם התצלומים עברו טיפול בדרך מהפתולוג הספרדי לת“א. זה נראה מקסוול. התצלומים לא היו מזעזעים במיוחד: גופת אדם שמנה, מעט נפוחה, מנוקדת שטפי דם. הגופה נמשתה עירומה לגמרי: גובהה 1.90 ס”מ, משקלה 130 ק"ג, צלקת ליד העין הימנית. אלמנת מקסוול, אליזבת, זיהתה רשמית את הגופה. חברת הביטוח טענה שזו התאבדות. מקסוול היה מבוטח ב־35 מיליון דולר, לא כולל התאבדות.

היהודי הרותיני. כתב רשת סי־בי־אס רמז כי ייתכן שמקסוול נרצח. מדוע? מה היה כאן שונה מטביעה רגילה? גופת מקסוול צפה כמעט מיד לאחר הטביעה, בעוד שבדרך כלל גופה תצוף רק לאחר יומיים שלושה; מקסוול צף במים על גבו, ידיו פשוטות, ואילו בדרך כלל גופות טובעים צפות מכווצות, על פניהן; לאחר יום שלם בשמש, לא ניכרו במקסוול סימנים של כוויית שמש. אין לי מושג אם האבחנות האלה מקוריות, נכונות, או שהן פיברוק של מי שהחזיקו בתיאוריית קשר: “המוסד” ומקסוול. לפי תיאוריה זו, פורשים מ“המוסד” הוציאו להורג את מקסוול. גם ליהודי הרותיני היו תצלומים בעניין מקסוול, ומכתבים אחדים. הרותינים מתגוררים בקרפטו־ אוקראינה, בחבל ארץ שעבר ממשלים שונים במלחמות העולמיות. הם כפריים מרודים, ופרנסתם על יערות וחקלאות. הרותינים במקורם סלביים, דתם יוונית אורתודוקסית, ההונגרים שלטו בהם מאות שנים, ובמלחמת העולם הראשונה נמסרו לצ’כיה, ומ־1945 הם בידי האוקראינים. הם צ’כים, אוקראינים, קרפטים, רומנים, הונגרים, גם יחד. אבל הם רותינים. מעולם לא זכו לממשל עצמי (מדינה). הם היו אחד מחומרי הגלם של מזרח אירופה ההיא. חלק מהיהודים הרותינים נטו לחצרות חסידיות. הם חיים גם בספרות של אהרון אפלפלד. את היהודי הרותיני ראיתי בפעם האחרונה בכינוס של יוצאי צ’כיה לכבוד הנשיא וצלאב האוול. בסופו של דבר, הרותיני כנראה שוחח או נפגש עם מקסוול. על מוצאו של מקסוול התפרסמו גרסאות שונות.

השיחה האחרונה: חב"ד. ככל הידוע, השיחה האחרונה של מקסוול (מהיאכטה) היתה עם הרב יוסף יצחק אהרונוב, מנכ“ל צעירי חב”ד. על מה? על הצלת כתבים חב“דיים וקבליים בעלי חשיבות היסטורית, מתחילת מחצית המאה ה־18 והלאה, ששלטונות רוסיה אוסרים על הוצאתם מהארץ. מקסוול, נשיא הכבוד של הבונדס באנגליה, ניסה לסייע לחב”ד בעניין הספרים, גם באמצעות קשריו עם ראשי מדינות באירופה. עם מותו, היו בציבור החרדי מי שזכרו לו את עניין הספרים, והחשיבו לו אותם כתיקון, כחזרה בתשובה. לאחר ימים אחדים גורמים בחב“ד מסרו גרסה שונה, שנייה או משלימה: השיחה האחרונה היתה עם הרב פייזיש פוגל. בעניין הספרים. אבל השיחה האחרונה היתה עם בנו של מקסוול, איאן. בספריית חב”ד שברוסיה כ־12 אלף ספרים.

שמעון פרס מספיד. יו"ר מפלגת העבודה, שמעון פרס, שיגר מכתב תנחומים למשפחת מקסוול: “אף על פי שהיה איש אחד, היה בעצם אימפריה שלמה, אימפריה של מחשבות, אישים, מעשים ומפעלים. הביוגרפיה שלו היתה ייחודית במינה. מבית יהודי במזרח אירופה, דרך מדי צבא צרפת, שבו התגלה כלוחם הירואי, דרך ספסלי הלייבור של הפרלמנט הבריטי, עד הגיעו חזרה לארצו (ישראל), בתנופה ובעוצמה שאין לה משל. התלהבותו נבעה ממעמקים, ומפעליו באו מיכולת מבריקה. הוא היה איש שעורר אכפתיות, ולו עצמו היה אכפת מדברים גדולים ועיקריים. הוא הלך בגדולות, וחשבתי שאפילו הים לא יוכל לו”. שנה קודם לכן, לאחר ארוחת בוקר עם שמעון פרס בקינג דיוויד, מקסוול שאל אותי מי זה הימלפרב וכמה באמת רשת העיתונים שלו חשובה. הרשת של הימלפרב: עיתונים מקומיים בשפות זרות, בזיקה למפלגת העבודה.

“המוסד”: תיאוריית החיסול. בעוד שמעון פרס ורבים וטובים מספידים, השתרגה תיאוריית חיסול: “המוסד” חיסל את מקסוול ש“יצא משליטה”. תיאוריה מפתה. הנה היא בקיצור רב (לפי הביזנס אייג' הלונדוני): מקסוול לא התאבד, ולא נפל מהיאכטה. הוא נרצח על ידי אנשי “מוסד” לשעבר, שהיו אנשי קשר בין “המוסד” לבינו, ולאחר שאיבדו שליטה עליו, פוטרו מעבודתם. מקסוול עבד כמתווך עבור “המוסד”, בפרט בגוש המזרחי, מעל בכספים ישראליים שהופקדו בידיו, סירב להחזיר הלוואות שקיבל מ“המוסד”, סחט את שירותי הביטחון הישראליים באיום כי יסגיר את אנשיהם במזרח אירופה ויחשוף את דרך פעולתם. לאחר התמוטטות ברית המועצות לא היה לישראל עוד צורך בתיווך שלו, וגבר הלחץ שיחזיר את הלוואותיו מישראל. מקסוול סירב, ועל כן הוצא להורג בידי אותם אנשים, באמצעות שני רוצחים סיציליאנים ששכרם היה מיליון דולר. הסיציליאנים ביימו מוות בטביעה.

חלק מבנק לאומי. בשיאו, 1987־8, בשיאו לכאורה (כלומר, על פי הצהרותיו לעולם העסקים), עסקי מקסוול כללו את: תאגיד המירור האנגלי, הוצאת ספרים בסין, מעורבות במהדורה האנגלית של חדשות מוסקווה, שותפות ברשת הטלוויזיה הספרדית הגדולה, ברשת הפקות טלוויזיה פורטוגלית, בתי הדפוס הגדולים של שבועוני סוף שבוע אמריקאיים, מו“לות של ספרי לימוד, ירחונים מקצועיים, ספרי ילדים, אנציקלופדיות, תעשיית קרטון ואריזות למרקס אנד ספנסר ועוד, שותפות במפעל לייצור נייר בקנדה, שותפות בתקשורת לוויינית. ב־1987 מקסוול הציג גידול של יותר מ־100% במכירות של תאגידו, והכפלת הרווח הנקי. ב־1989, תוך כדי הכניסה למעריב ניהל מו”מ לרכישת הג’רוזלם פוסט. מקסוול: “העיתון הזה יכול להתפתח לכדי שופרו הגדול של העם היהודי בעולם”. במחצית 89' מקסוול הודיע על כוונה לרכוש חלק מבנק לאומי.

המירור מוחק את זכרו. הדובדבן בעסקי מקסוול היה המירור (עיתון יומי). העיתון זוהה אתו, העיתון נוהל בשיטות לא שמרניות, כנראה. הייתי אורח של מקסוול במירור, אבל אין לי יכולת לומר עליו דבר שיפוטי. אני לא יודע אנגלית. אני יכול רק להסתדר באנגלית. איש ממכריי הישראלים אינו יודע ממש אנגלית. הם מסתדרים. אלה שהגיעו צעירים לאנגליה או לאמריקה, ולמדו שם בבתי ספר, אולי יודעים אנגלית. עיתון לא בנוי רק מכותרות, שאותן איכשהו אתה יכול להבין עם האנגלית שלך, אלא הוא מארג של יחסים פנימיים, יחסי שפה, עימוד, מידור, כיתובים, ניואנסים. אבל הרגשתי שהמירור עוצמתי, וכבר נאמר לי שיש לו השפעה על הפוליטיקה והרחוב האנגליים. תפוצתו היתה אז כ־3.5 מיליון עותקים ליום. והיו לו שני לוויינים (שבועונים): סאנדיי מירור ודה פיפל. שלושתם היו בבואת האינטלקט והיצר של מקסוול, שרתים שלו. רוב חבורת מקסוול הישראלית לא ידעה אנגלית לעומקה ממש. היא שלטה היטב באנגלית ביצועית, ורואי החשבון ועורכי הדין שבחבורה שלטו היטב באנגלית של רואי חשבון ועורכי דין. אבל החבורה לא שלטה בניואנסים הפנים־פנימיים, ולא בדימויים שמקורם בתרבות האנגלית שאינה מיוצגת על ידי עיתוני הערב. היו לא מעט טעויות הבנה עם אנשי המירור, ואף עם מקסוול עצמו, ורק מיעוטן היו משעשעות. ולכן מקסוול ואנשי המירור דיברו אתנו, הישראלים, ועם הפולנים, ההונגרים, הספרדים והרוסים שלהם, אנגלית בסיסית מאוד, נקייה ממטפורות, מקפלי שפה, מזמנים נמתחים קדימה ולאחור, כמעט נמנעו מהווה נמשך, יותר עתיד ועבר. לא יכולנו להתנגד לדיבור הזה של מקסוול: לא יכולנו להציע דיבור חלופי, לא היה לנו כזה. העסקים שלנו היו בסיסיים, ואם כן מוטב דיבור בסיסי. מי צריך מטפורות. הדיבור הזה הזכיר מחזה מסוים של יונסקו: שיחה על פי מדריך ללימוד שפה. כשמקסוול סיפר לנו בדיחה, הקדים ואמר: הנה בדיחה. המירור הוא שדיווח, שבועיים לפני מות מקסוול, על קשר בין גורבאצ’וב ליצחק שמיר, בתיווכו של מקסוול, שתפס את מערכת העיתון כשלוחה שלו. שנה לאחר מותו: המירור מירק את עצמו, ומחק, כמעט פיזית, כל זכר של מקסוול. לא ידוע לי על עיתון שכך עשה למו"ל המת שלו. מחיקה? כמחיקת דיקטטורים.

שיחה ראשונה עם היהודי הרותיני. יוני 1990: שיחה מלאה, מפורטת, ראשונה עם היהודי הרותיני. שיחת טלפון של כמעט 40 דקות. הטון, התחביר והשפה יזכירו לי את הדובר ב“מסילת ברזל” של אהרון אפלפלד (הוצאת כתר). הדובר מבקש לנקום את רצח הוריו בידי סגן אלוף נאכטינגל. אני לא יכול לשכוח את נאכטינגל, כי שם משפחתה של אמי: וכטפוגל. רוב 40 הדקות היו שלו. הוא ממוצא רותיני, אמו נספתה בשואה, אביו נורה באקציה, הוא יודע מיהו היורה באביו, היורה חי. היהודי הרותיני סוחר בחפצים יקרי ערך, עתיקים. גם הדובר ב“מסילת הברזל” סוחר בחפצי ערך. היהודי הרותיני, זה שלושים וחמש שנה, סובב במעגלים רחבים, אך הדוקים, סביב רוצח אביו. הרוצח חבר לאחרונה לתאגיד אירופי שלו עסקים עם מקסוול. הדובר רוצה להגיע אל הרוצח בעזרת מקסוול, עזרה מודיעינית. אם אין די בסיפור שלו כשלעצמו, יש לו מה להציע בתמורה: ארכיון קטן של משפחת מקסוול, תצלומים ומכתבים, כולל מכתב של האמא מאושוויץ. השיחה היתה נעימה, רהוטה מאוד, אינטנסיווית. שיחה ראשונה מלאה המבטיחה את הבאה. הדובר חג סביב הרוצח שלושים וחמש שנה, מחכה להזדמנות, משתהה, חוזר מכוונתו, נבהל, מתעשת, טווה את עסקי החפצים שלו סביב אזור המגורים של הרוצח, וכשזה עובר מקום, אחת לחמש שנים, הדובר נע בעקבותיו עם עסקי החפצים שלו. ועכשיו מקסוול.

ישראל: המקום הזול ביותר. ישראל היתה, והנה, אחד המקומות הזולים במערב ליצירת אפקט מקסוולי. על רכישת הוצאת הספרים האמריקנית מקמילן, רוברט מקסוול שפך 2.6 מיליארד דולר – על הוצאת כתר הישראלית 5 מיליון דולר. הוא לא כבש את אמריקה עם מקמילן. לאחר הרכישה, גם במקמילן עצמה היו מי שחייכו לו ישר בפרצוף. אמריקאים נחושים, בעלי ערכים, אפילו פטריוטים. אבל עם כתר ועם מעריב, וחלק מטבע ומסאייטקס, הוא הרגיש מלך בישראל. אשרי העם שככה לו. הוא קנה לו בעיירה הישראלית אחיזה איתנה בפחות מ־100 מיליון דולר, שהושקעו לאורך שנים אחדות, והוחזרו בעין יפה בעסקת סאייטקס (כרבע מיליארד דולר רווח). הייתי חלק מהעיירה הישראלית: שכיר של מקסוול. נפגשנו כתריסר פעמים, ובהן שתי פגישות פרטיות. ישראל, מבחינת מקסוול, המקום הזול ביותר במערב ליצירת אפקט אגו. זול כמו בולגריה או צ’כיה של סוף שנות ה־80'. מקסוול היה על סף בית משלו בישראל, בין יהודים, בין אחיו היהודים, מוחנף, גדול ונישא בעיני עצמו מרוב אחיו, מרוצה מכך.

שרנסקי, קוזניצוב: בוקר בלונדון. ורמיה נולד מהר והצליח במהירות: עיתון ברוסית מופק על ידי מערכת הייצור של מעריב. העורך היה אדוארד קוזניצוב, ויו“ר המערכת נתן שרנסקי. יו”ר מועצת המנהלים: רוברט מקסוול. אל שרנסקי וקוזניצוב, באותם ימים, מקסוול התייחס כגיבורים נעלים במיוחד. קוזניצוב בזמנו חטף מטוס רוסי וניסה להימלט וכו'. שרנסקי וקוזניצוב שרדו גולאגים. מקסוול ראה בהם שלוחה נפשית שלו, ופרם את הזמן ביחס אליהם: אם יכול, היה מציג אותם כידידיו מנוער, ואת עצמו כשותף בחטיפת המטוס ובמאסר בגולאג. “אנחנו הרי מבינים אחד את השני טוב טוב”, מקסוול חזר ואמר להם, ובכך בידל אותם ואת עצמו מאתנו, חבורת מקסוול הישראלית. מה קוזניצוב ראה בו. מה שרנסקי ראה בו. בלונדון, במשרדי המירור, בפגישת בוקר, מקסוול נתן את האות ליריית ורמיה. אות גורפת: לביצוע מיידי. הוא שאף גם לנוכחות ברוסיה, הרי כבר היה מעורב (כמפיץ) בחדשות מוסקבה. הרעיון: ורמיה פותח בישראל, מתהווה, מתחזק, מופץ גם בברית המועצות, ולאחריה בפזורה הרוסית שבארצות הברית ובאירופה. ההשקה של ורמיה נערכה בקינג דיוויד, ירושלים. המדינה התייצבה להשקה. הדיבור סביב ורמיה, הדיבור של חוג מקסוול, היה ציוני, מליצתי, זוהר, זורח, פטריוטי, יהודי, אופורי. מקסוול הכתיב את הדיבור הזה. הוא דיבר גם אל ההיסטוריה. מבחינתו, ההיסטוריה היתה בכל זאת חומר רך: ניתן ללוש אותה. מערכת העיתון, ובפרט אדוארד קוזניצוב, היו יחסית לאקוניים, ריאליסטיים, ואף מעט אירוניים ביחס לעצמם, לעיתון, לתפקידו הציוני ההיסטורי. רוב אנשי מעריב היו מסויגים: ורמיה ישתה בקשית אנרגיה ממעריב החלוש. בלילה, בלונדון, במלון הילטון, קוזניצוב התקשר אלי: “תראה מה כתוב על הדלת שלך… אולי כתוב שם שהחדר במלון הזה הוא 120 שטרלינג ללילה, בלי ארוחת בוקר… תראה אם אפשר לסדר לי ממקסוול 80 שטרלינג ללילה, במקום ה־120 האלה, ואני כבר אשן ברכבת התחתית על ספסל, עם אנשים שיש לי מה לדבר אתם, ואוכל שאני אוהב”. למשך שבוע או שבועיים מקסוול הפלה לטובה את שרנסקי ואת קוזניצוב: הם היהודים החדשים האמתיים, ואילו אנחנו, חבורת מקסוול בישראל, בסך הכול עוד אנשי עסקים, במקרה הטוב, ומאכערים לאמתו של דבר. בהעדפה הזמנית שלו את “היהודים החדשים” (היהודים הרוסים) היתה גם מידה של רשעות כלפינו, ואיום. רשעות של רשע שנמסרה בידו אפשרות מיון. ההעדפה, ועצם הדיבור על “היהודים החדשים”, העתידים לרשת את “היהודים הישנים” (אנחנו), התנדפו בתוך שבועות אחדים. גם העניין שלו בוורמיה פחת. הוא היה גם אספן צעצועים: היינו צעצוע. אבל פה ושם לצעצוע היו התקפים של תודעה עצמית.

שפה ממיינת: כביסה נקייה. באמצעות השפה אנחנו מקודדים את מחשבותינו ואת רעיונותינו. באמצעות השפה אנחנו מציגים את עצמנו לעולם. באמצעותה ועל פיה אנחנו שופטים ומדרגים את זולתנו. השפה כמכשיר מיון. למקסוול היו חברות (קבוצות) אחדות, בהן שלט באמצעות כריזמה, יוזמה וכסף. הקשר בינו לקבוצות אלה היה בהכרח גם לשוני (שפה). היו לו קבוצות בישראל, באנגליה, בניו יורק, בבולגריה, בפולין, בספרד, בהונגריה, ברוסיה. לקבוצות שמחוץ לאנגליה ולניו יורק נארזה שפה מקסוולית מיוחדת להן. הבחנתי בה כבר בפגישה הראשונה אתו. חשתי בה קודם לכן. שפה של מדריכי הפעלה. כגון מדריך להפעלת מכונות כביסה. מדריך פשוט, ידידותי למפעיל, צופה כשלים ואסונות, מבטיח תוצאה אחת בלבד: כביסה נקייה. המדריך לא סובל סיפורים, משלים, דוגמאות משנה, פרשנויות, תגובה. אתה יכול להגיב למדריך להפעלת מכונת כביסה?! – ואם לא היתה זו שפתו של מדריך, היתה זו “שפת פרויקט”. שפה לעצמה. שפה שאף היא שואפת תוצאה אחת בלבד, ומפרקת מלכתחילה את שלביה, ומחלקת תפקידים למשתתפים בפרויקט. שפה זו עשירה מעט משפת המדריך למכונת כביסה. במה? יש בה ניחוח של הצלחה, אופק חדש, כוח. והיא משתקת גם התנגדות של בני אדם בדרך כלל אינטליגנטים, ואף עצמאים במידת מה. עם הקבוצה האמריקאית שלו (לדוגמה, הוצאת מקמילן), מקסוול הוכרח לדבר בשפתה, ובתוך כך לשאוף לרמתה הלשונית, גם במובנה כריבונות, כמסורת, באינטלקט. רוב הקבוצה הישראלית דיברה מקסוולית עם מקסוול, ולעתים אף עם הסובב הישראלי. שתי פגישות עם אנשי מקסוול בלונדון הותירו אותי מבולבל. הם אמנם דיברו אנגלית, ואמנם שהיתי שנים אחדות בניו יורק, ואמנם ואמנם, אבל היתה לי תחושה משונה: לשפה של האנשים האלה יש תחתית כפולה, לכל משפט שלישי יש בקצהו קפל קרקע. והם מצפים שאפרוץ בצחוק או שאחייך במקומות שהם מסמנים לי סימון דק, בשפתם. לא צחקתי ולא חייכתי, כי לא הייתי מסוגל לקרוא את התווים.

מופרכות. סאייטקס, טבע, מעריב, כתר, מקמילן, המדריך המוסמך לטיסות בינלאומיות, היוריפיאן, חדשות מוסקווה, שמעון פרס, אהוד אולמרט, הבנקאות המקומית, המירור – ותמיד עטתה את כל הג’ז הזה מופרכות דקה. גם בתקופות השקטות הקצרות. לעתים הצלחתי להשקיט את המופרכות, אבל מעולם לא להשתיק אותה. כתבתי עליה תקצירים לעצמי. היום אני קורא אותם כהצטדקות מביכה. הרי היה לי טוב ונוח בקבוצת מקסוול הישראלית. אז? אז הכתיבה עבורי הנה גם מעשה זיוף רגשי ורוחני. ההתמסרות של חלק נכבד מהפוליטיקה המקומית למקסוול החריפה את תחושת המופרכות. נוכחתי בשתיים שלוש פגישות של מקסוול ומנהיגים מקומיים: השערות הוצגו שם כעובדות, שמועות כראיות, תקוות כדבר שכבר הושג. למופרכות היתה גם תכונה של אבקה בלתי נמחית, והיא נראתה כקרח דק. תחושה קבועה בקרב הקבוצה הישראלית: מקסוול מסוגל בהתקף זעם אחד למחוק את כל עסקיו בישראל. התקף זעם אותנטי או יזום, חלק מהאנשים במירור (לונדון) ששוחחתי אתם, היו אדיבים עד להחריד: הם היו אדיבים כלפי כאדם שקוף, כאדם שייעלם מחר מעיניהם.

ספטמבר 91': מעריב. נציגים של משפחות מייסדי מעריב התכנסו במשרד עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן (בית אסיה, ת"א). 15 מיליון דולר יחולקו שם בין המשפחות, בשביל להשלים את אחזקת מקסוול בעיתון לכדי 83%. היום הזה לא נרשם כראוי בהיסטוריה הישראלית. יום הראוי לסופר או למחזאי. עד לרגע האחרון ממש הופצו שמועות שהכסף לא יגיע. נציגי המשפחות הושהו שם כשעה מעבר לשעה שנקבעה. הם התגודדו והתפזרו, התגודדו והתפזרו במשרד. הביטו זה בפני זה גם כבמראה. הם לא היו עוד המשפחות שהיו. אחדים מהם נטו לשמועות שהכסף לא יגיע, “מקסוול בצרות”, וטחנו את השמועות בינם לעצמם, טחינה בשיניים חשוקות, טחינה של מודחים ממעמדם. טחינה של לעג לרש עצמי. אחדים קיוו שהכסף לא יגיע. שהמופרכות תקרום עור וגידים. שהם יישארו במעריב, ככלות הכול. לא יכולתי להביט בפניהם ישירות. הייתי שם אחד מנציגיו של הכריש מקסוול. הכסף הגיע מחולק לכל משפחה, על פי אחזקתה בעיתון. חלק מנציגי המשפחות לא התאפקו ופתחו שם את המעטפות. חלפה לה כליל תהילת עולם מייסדי מעריב. הם היו אנשים הגונים שעשו עיתון הגון. אבל הכול החמיץ להם. באותו ערב רשמתי תקציר של האירוע. אני מתבונן בו עכשיו. אורכו כאורך הקטע כאן, אבל הוא אכזרי ממנו: הוא גם צופה את המכירה הבאה של מעריב. באותו ערב שוחח אתי (בטלפון) היהודי הרותיני: ברשותו תצלומים אותנטיים של הוריו של רוברט מקסוול, של בני משפחתו, מכתבים, כולל מכתבים של האם מאושוויץ, צוואה רוחנית של האב. הוא ימסור את החבילה למקסוול באופן אישי, רק באופן אישי. הוא רוצה חצי שעה פרטית עם מקסוול, בישראל.

הצוואה. כחודשיים לאחר מותו של מקסוול, התברר שאיש אינו מעוניין בצוואתו. גם לא מי שלכאורה היה רשאי לחשוב שייהנה ממנה. צוואה ללא דורש. אין מי שיוציא אותה לפועל. המשפחה לא פתחה את המעטפה. צוואה כתיבת פנדורה. סליחה על הדימוי (“תיבת פנדורה”) האוטומטי והממוסחר. הוא מחווה לתרבות הדימויים של מקסוול עצמו: או דימויים שבפי כול, או דימויים שציטוטם מיידי, נוח. הכול נסו מהצוואה. בתוך יומיים נמסו המילים הרמות שנישאו ברוח הר הזיתים, בהספדים, בראיונות, בקינג דיוויד. היה ברור שאימפריית מקסוול חייבת כ־4 מיליארד דולר. כאמור, כשנתיים לפני מותו בלע את מקמילן, בית הוצאה אמריקאי, תמורת 2.6 מיליארד דולר, לאחר מכרז. ואת מדריך הטיסות הרשמי, תמורת 700 מיליון דולר, לאחר מכרז. הוא ניגש לשני המכרזים, אבל לא חשב שיזכה בשניהם יחד. שנה לאחר מכן שיקע עצמו בדיילי ניוז, יומון ניו יורקי. בחודשים שקדמו למותו, דיילי ניוז הפסיד כמיליון דולר לחודש, אם כי החל מתאושש ממשברי העבר. חצי שנה לאחר מכן התחיל לחתוך, למכור נכסים, בשביל לייצר מזומנים ולהפחית עומס. הוא מכר את ברליץ אינטרנשיונל (שפות), תמורת 265 מיליון דולר לקבוצה יפנית. הוא חלם בזמנו על מערך עסקי סינרגי. המציאות הכריחה אותו לחתוך נכסים.

אימפריה נפוחה. בספטמבר 91‘, הוול סטריט ג’ורנל הודיע: “האימפריה הנפוחה של מקסוול בחובות של 2 מיליארד דולר”. הנפוחה. הכותרת היתה: “אימפריה נפוחה”. גם הקבוצה הישראלית של מקסוול החלה לחוש ביתר שאת את המופרכות, ובכל זאת כבשה אותה. מה חשבתי על עצמי? חשבתי שאכן אין מובילים אדם אלא למקום שממילא הוא רוצה ללכת אליו. באותו חודש מקסוול תבע את הבי־בי־סי על תיאור עוין ומזיק של עסקיו. כאמור, כחודשיים לאחר מותו, החלה חקירת מפולת מקסוול, וצוואתו הועברה לכונס הנכסים. אחת הפעולות הראשונות: האלמנה, אליזבת מקסוול, נדרשה להחזיר לקופת כונס הנכסים 5.5 מיליון דולר, שקיבלה כהלוואה מעסקי מקסוול, ובהם רכשה טירה בצרפת. הקבוצה הישראלית של מקסוול תמיד שיבחה את אליזבת מקסוול על השכלתה, איפוקה ועדינותה. ב־94’, אחרי מותו, אליזבת מקסוול פירסמה את “דעה משלי”, אוטוביוגרפיה: “הוא התייחס אלי כאל משרתת”. סגנון האוטוביוגרפיה: מסחרי, ישיר, לא ניואנסי. מקסוול החי הגיש צווי מניעה ומשפטי דיבה נגד לפחות ארבע ביוגרפיות. הוא אולי לא היה מאמין שאליזבת תשמיע קול משלה.

פגישה עם איזבל מקסוול. ב־2002 נפגשתי עם בתו של מקסוול, איזבל (50), לפי בקשתה. ראיתי אותה בהלוויה של אביה, וזהו. ידעתי שהיתה מעורבת גם בקומטאץ‘, חברה ישראלית המתמחה בפתרונות נגד דואר זבל. קומטאץ’ עמדה בערך ב־30 סנט למניה. מדי פעם קיפצה. גם לאחרונה היא מקפצת לשני הכיוונים. הרעיון של קומטאץ' טוב, אבל הביצוע משתהה. כל העולם סובל מדואר זבל (אינטרנט). אם אביה היה חי, אמרה לי, הוא היה עמוק בעסקי האינטרנט. לא ידעתי על מה הפגישה. חשבתי שעל היהודי הרותיני. היא כלל לא הזכירה אותו. לא דיברנו גם מילה על רוברט מקסוול. השיחה היתה על עתיד ישראל. היו לה רעיונות חברתיים וכלכליים לתועלת המדינה. הייתי אותו יום מותש, וראיתי את הפגישה עם איזבל מקסוול כפגישת וידיאו (זה קורה לי הרבה). כלומר, כאילו מישהו מתעד אותנו הרגע. כאילו הווידיאו הזה יצטרף לארכיון מקסוול שלי. מישהו מסיע אותי 11 שנה לאחור. לא היתה לה כוונה כזו. היא רצתה לדבר על עתיד ישראל. הנה, היא אירגנה בסן פרנסיסקו ערב התרמה לבית חולים סורוקה. החלפנו רעיונות לטובת ישראל. היה נעים. חזרתי הביתה והעליתי על הכתב סיכום פגישה. מה שמודפס כאן הוא אותו סיכום.

מה היה פה ב־90–91'? היה פה מקסוול. מבחינת הקבוצה הישראלית שסביבו, הוא היה כמעט תחליף מציאות, או מציאות מקבילה. אני מגזים, כמובן. גם מבחינת הקבוצה הבולגרית או ההונגרית. מה עוד היה? הלוויין אופק 2 שוגר בהצלחה לחלל: ישראל חידשה את הקשר עם בולגריה: מקסוול ייחס לעצמו חלק בזה; עמי פופר רצח ביריות שישה פועלים פלסטינים; עובדי מפעלי ים המלח הפגינו נגד מקסוול: שמועות שהוא עומד לרכוש את המפעל. עצרת ראשונה של מחוסרי דיור: מקסוול מציע בנייה להשכרה; הצבא העיראקי פלש לכוויית; מקסוול הטיס לישראל 200 ילדים מצ’רנוביל הפגועה; ניסוי ראשון מוצלח של החץ; מקסוול מתעניין ברכישת חלק ב“הארץ”, או במיזוג טכני עסקי של מעריב והארץ: מיזוג בין שני גופים שלהם שווי עסקי זהה, נגיד 32 מיליון דולר כל אחד. מאהלים של חסרי דיור בכיכר המדינה, ת“א; לינץ' בחייל המילואים אמנון פומרנץ שטעה בדרכו ונכנס למחנה הפליטים אל בורג'; חלוקת ערכות מגן נגד גזים; נרצח הרב מאיר כהנא; מלחמת המפרץ; הודאה רשמית בקיומה של יחידת המסתערבים: יאיר לוי מש”ס הואשם במירמה; אחמד יאסין נידון למאסר עולם; ועידת השלום במדריד; מפלגת העבודה בעד הפרדת הדת מהמדינה. ביוני 90', מקסוול קנה 51% ממניות כתר מידי חברת כלל. שילם יותר מדי. מקסוול הודיע שבכוונתו לחדש את אנציקלופדיה יודאיקה, ולהתחבר באמצעות כתר לאינטליגנציה שעלתה מבריה"מ. סיפרתי לו מעט על היצירה של אהרון אפלפלד, סופר של כתר, על כך שב־1962, עם ספרו “עשן”, הציב מול “הישראלי החדש” את היהודי הישן, את הגולה היהודית, על אנשי נהר הבוג שלו, על הרותינים הכפריים שלו. מקסוול לא הגיב. הוא לא שמע על אפלפלד מימיו. לפי הידוע לי אז: הוריו של מקסוול יהודים רותינים. הוא לא הגיב. כאילו סיפרתי לו על שבט יהודי תימני. מקסוול צירף אז את אבא אבן למועצת המנהלים של כתר, כאילו אבא אבן יהלום חדש בכתרו. בישיבה השנייה של מועצת המנהלים החדשה מקסוול הרבה בשבחי אבא אבן, בפניו, עד שיכולת לחשוש כי חלילה אבן זה עתה נפטר מהעולם הזה.

אני לא רותיני. אחרי הישיבה בכתר היתה הפוגה, ומקסוול ביקש שאתרגם לו שמות ספרים שעטיפתם הוצגה במסגרות, בפרוזדור. מקסוול, אחרי שלושה ספרים, נואש מהתרגום שלי, ונכנסנו למשרד קטן ריק. ואז, כשהוא מולי, נח על כיסא משרדי, פנוי באופן פתאומי לרבע שעה, סיפרתי לו על היהודי הרותיני. לא סיפרתי על כך לאיש מהקבוצה הישראלית של מקסוול. שקלתי לספר, אבל כשתירגלתי את עצמי מספר את זה, תמיד, כבר מהשורה השנייה, היתמר מ“זה” ענן של טעות בשיקול דעת, ערעור היחסים עם מקסוול, שטות, מכשול, הפרעה למהלך העניינים, איבוד אנרגיה, צרות, סטיית תקן, הפרעה הורמונלית. מקסוול לא נרעש מהסיפור, לא נרעש מהאפשרות שבידי היהודי הרותיני ארכיון משפחתי שלו, לא נרעש מהרוצח, ולא מלכידתו האפשרית. “תראה”, אמר לי, “אתה צעיר, אבל אני כבר עייף מהדברים האלה… אני לא הולך עכשיו לתפוס שום רוצח… גם היהודי הרותיני לא רוצה לנקום בו… מה ייצא לו מנקמה? הרי אחרי הנקמה, לא יהיה לו כבר על מה לחלום… הוא רוצה שאני אסרב לעזור לו, בשביל שהוא יוכל להמשיך בתוכנית שלו… חוץ מזה, אני לא רותיני, ואין לו שום ארכיון משפחה שלי… תראה, אם מישהו אחר היה בא אלי עם סיפור כזה, הייתי מפטר אותו”.

בנייני האומה. בנובמבר 91' הוצב ארונו של מקסוול ברחבת בנייני האומה, ירושלים. נשיא המדינה, חיים הרצוג, ראש הממשלה, יצחק שמיר, שר השיכון, אריאל שרון, ושמעון פרס, היו בין המלווים. תעלומה אפפה את נסיבות מותו של מקסוול באוקיינוס האטלנטי. הייתי אז בניו יורק, לאחר שהות קצרה בלונדון, כדי להיפגש אתו ל“חצי שעה בדיוק”, על פי הזמנתו. מקסוול (68) נראה לאחרונה על סיפון היאכטה שלו, 60 מטר אורך, ליידי ג’וסלין, ב־5.11.91, בשעה 4:45 לפנות בוקר. עשר דקות לאחר מכן ביקש להגביר את המיזוג. שש שעות מאוחר יותר נעלם. הגופה חולצה במסוק מלב ים. נפל לים? התאבד? נפל כמו נפל. התאבד נוכח קשייו הפיננסיים. ערב קודם לכן מקסוול היה אמור לנאום בכנס האגודה לידידות ישראל־בריטניה, לכבוד אהוד אולמרט (שר הבריאות). מקסוול לא הגיע. הבן, איאן, קרא את נאום אביו. נאום פרו־ישראלי מובהק.

בעניין ואנונו. ההופעה לכבוד אולמרט היתה אמורה להיות הראשונה מאז החלה פרשת “מירור־גייט”: מקסוול ועורך החוץ של עיתונו, המירור, ניק דיוויס, הואשמו בסיוע ל“מוסד” (פרשת ואנונו). מקסוול נעלם בים: יריבים שבו והזכירו את “ואנונו”. מקסוול נעלם ובמערכת הדיילי ניוז, ניו יורק, אנשים איבדו את יציבתם על הקרקע. גם במעריב. מקסוול קנה את הדיילי ניוז לאחרונה, כשהעיתון מובס כלכלית, והבטיח להם אופק חדש. הגופה נמצאה. ג’ון מייג’ור, ראש ממשלת אנגליה, הגדיר את מקסוול המת: “אדם בעל אופי עצום”. תרגום שלי. תרגום שהוכיח לי בפעם המאה שאל לי לעסוק בתרגום. איל העיתונות האוסטרלי רופרט מרדוק, יריב עסקי של מקסוול: “הוא היה אדם יוצא דופן”. רוברט מקסוול נולד ב־1923 כאברהם לב, נרשם בתעודת הזהות על ידי הוריו כלודוויג (יאן) הוך, לימים שינה את שמו לאיבן דה מוריה, ואחר כך ללזלי ג’ונס, ולבסוף לרוברט מקסוול. משפחת הוריו היתה מעט חסידית, כפרית, חברה בקהילת סלטינה שליד ברטיסלבה, צ’כוסלובקיה. גרסה שונה: משפחתו היתה רותינית, קרפטו־אוקראינה. אמו נרצחה באושוויץ. אביו נורה למוות באקציה. העסק הראשון שלו: מכירת סודה קאוסטית וסדקית.

מקסוול, הרצוג שמיר, 1990. צילום: גדי דגון

“קנה אותי מקסוול”. במותו היה הבעלים (בישראל) של חמישית מטבע (אז כ־75 מיליון דולר), מחצית מהוצאת כתר (שווי כללי מוערך אז: 5 מיליון דולר), ושליטה במעריב (83%), שלאחר מות מקסוול נמסר לכינוס נכסים, והוערך ב־20־15 מיליון דולר. למקסוול היו אחזקות בחברת סאייטקס, ואלה נמכרו בחייו, והניבו 240 מיליון דולר. המו"מ על כניסתו לסאייטקס נמשך כשעה וחצי: 39 מיליון דולר תמורת 27%. במהלך שלוש השנים הראשונות נהנה מדיווידנד של כ־10 מיליון דולר. כחצי שנה לפני מותו הכריז על הקמת קרן השקעות חדשה בישראל, בגובה של 100 מיליון דולר. הישראלי כבר הורגל להכרזות מקסוול. הסטיקר “קנה אותי מקסוול” נפוץ ברחבי המדינה.

הר הזיתים. ההלוויה היתה ממלכתית. ההספדים היו רווי פתוס. מקסוול נקבר בהר הזיתים, בחלקה המובחרת (גדולי האומה). הנשיא הרצוג תיאר אותו כבן מפואר של האומה היהודית. הרצוג ומקסוול שירתו באותו קורפוס בצבא הבריטי, במלחמת העולם השנייה. ועדיין לא הכול סברו שהיה נכון כי הרצוג (הנשיא) יספיד את מקסוול. הרצוג לא היה נשיא עממי, תקשורתי ומגיב במהירות: בית הנשיא לא נענה להתגרות לפתח פולמוס סביב ההספד. משרד עוה"ד הרצוג, פוקס, נאמן ייצג את מקסוול בישראל. עם מינויו כנשיא, חיים הרצוג פרש מפעילות במשרד. קודם ההלוויה התכנסה במלון קינג דיוויד משפחת מקסוול, נציגים של המירור (לונדון), והחבורה הישראלית של מקסוול: מעריב, כתר, טבע, עורכי דין, מנהלי עסקים. בניו של מקסוול, כאיש אחד, הצהירו שם כי עסקי אביהם בישראל לא ייפגעו, אלא אדרבה, ישגשגו. “יש לנו המימון לכך, ויש לנו השאיפה למלא את צוואתו הרוחנית יהודית של אבינו לפעול בישראל, מדינת העם היהודי”. העיתונות, להוציא את מעריב, לא נמנעה מבוז דק בכל הנוגע לקבורה בחלקת גדולי האומה. הטלוויזיה, הערוץ הממלכתי: הכתבה על הלוויית מקסוול שודרה לקראת סוף מהדורת מבט של אותו היום. הנשיא לא צולם מספיד. מעריב הקדיש עצמו למקסוול באותו שבוע. מקסוול התחיל להשקיע במעריב ב־1988, ולפני מותו כבר הגדיל את אחזקותיו לכדי 83%, ואתו (בהסכם הצבעה) אדם נוסף שהחזיק 5%. מפתח העסקה: 390 אלף דולר לאחוז. מעריב לא היה שווה אז 39 מיליון דולר. למקסוול הוא היה שווה. ביום השנה הראשון למות מקסוול איש מבני משפחתו לא פקד את הקבר בהר הזיתים. “נבצר מאתנו לעלות השנה לקברו, מפאת לחצים עסקיים, אבל הלב שלנו בירושלים”.

המבט הנוצרי־יהודי. בקינג דיוויד, לפני ההלוויה, התרחשה בחטף תנועת מבטים נוצרית־יהודית. אליזבת מקסוול נוצרייה: כל ילדיה נוצרים, איש מהם לא התגייר. רוב הנוכחים במלון, בחדרים ששכרה המשפחה, יהודים ישראלים, ואחדים יהודים שהגיעו מאירופה או מארה“ב. באותו שבוע, רב אנגלי הצטער על מות מקסוול, גם משום שבניו הנוצרים אין להם מניע עצמי להמשיך את הקשר עם הקהילה היהודית. עד שנת 1987, בערך, המקסוולים לא ראו בעיניים כל כך הרבה יהודים יחד. מאז 1987, ההתייהדות הנמרצת והקולנית היתה רק נחלת אביהם. התייהדות ללא אלמנט דתי. והיא בכל זאת היתה סבירה בעיניהם, כי היתה מחוברת לכסף ולכוח. היתה לי הרגשה שלא נראה כאן יותר את הבנים. כל כך אנגלים נוצרים. בעיניהם היינו אפיזודה בחיי אביהם, שכל ימיהם הכירו כיהודי מן הבחינה הטכנית בלבד. המבט הנוצרי־יהודי, שעה קודם ההלוויה, בסוויטה של קינג דיוויד, היה אם כן מבט מסיים, לאה, מתאייד מעצמו. ומלכתחילה המבט היה ריק מיהדות ומנצרות, במובנן כהכרה דתית. חלק מהחבורה הישראלית של מקסוול היו יהודים ממילא, כלומר מעצם לידתם, והכרתם הדתית היתה גולמית, פולקלוריסטית. גם בני מקסוול לא נתפסו אלא כנוצרים ממילא. הצדדים נפרדו זה מזה, לאחר ההלוויה, כאנשים הנפרדים לאחר תאונה שאיש מהם לא אחראי לה. כשנה קודם לכן, מהמשרד במעריב, מקסוול ניהל אחת משיחות המו”מ על קניית מכונת דפוס חדשה עם יצרן או סוכן גרמני. המחיר, נגיד, 24 מיליון מארק, לא נראה לו, ותוך כדי ההתמקחות מקסוול אמר לגרמני: “תוריד את זה ל־18 מיליון מארק… שישה מיליון מול השישה מיליון שרצחתם לנו”.

היורש: קווין מקסוול. שמונה שעות לאחר זיהוי הגופה קווין מקסוול מונה ליו“ר מקסוול קומיוניקיישן, ובכלל זה ליו”ר מועצת המנהלים של מעריב, והנה הודעתו לישראל עם המינוי: “ברצוני להדגיש כי הנני מחויב לרצונם ולעניינם המיוחד של אבי ומשפחתי בכלכלת ישראל, ובמעריב ובחברות הבנות שלו בפרט”. המינוי היה מהיר, חלק, לא בכייני. איאן מקסוול מונה ליו"ר החלק האחר של האימפריה. שני האחים הצהירו: “לא ניכנע לניסיונות לקנות אותנו, ואנו מצדנו לא נמכור”. דבר המעילה בכספי הפנסיה של עובדי המירור ייוודע רק מחר. קווין מקסוול הופיע טוב בתקשורת. אנגלי. האובזרבר פירסם למחרת המינוי פרופיל עסקי של קווין מקסוול. אני לא יודע אנגלית, ותירגמתי את הפרופיל מילה מילה. חיפשתי אירוניה, קפלי שפה. אבל לא מצאתי: פרופיל מחמיא ומאחל טוב, נוכח הנסיבות. “קווין מקסוול אינו מבוהל מהאתגר שלפניו”. כונס הנכסים האנגלי הוציא מיד את העסק מידי האחים מקסוול. האחים לא הזרימו כסף למעריב. האחים בקושי אישרו שפניות מעריב הגיעו אליהם. ביוני 1995 נפתח משפט ההונאה של האחים מקסוול. הם העידו על התעמרות רוחנית בהם ובאמם, מצד אביהם. באותו ערב עמד לעלות בלונדון מחזמר שרוברט מקסוול גיבורו הנלעג. המחזמר נכתב בידי עוזר לשעבר של מקסוול.

שני פמוטים. בראשית 1990 ניהלתי מו"מ עצל (מטעם עצמי) עם חברת כלל, ועם נציגות של מקסוול, על הקמת קרן מיוחדת לאמנות וליודאיקה (תשמישי קדושה). הדבר התפשט בין עורכי דין ואנשי עסקים ספורים, ורק טבעי היה שאענה לאדם, שלדבריו מצא אותי דרך אחד מעורכי הדין, וברשותו שני פמוטים עשויים כסף, מהמאה ה־19, והוא מבקש חוות דעה עליהם כפריטים למכירה, וברשותו אוסף יודאיקה נרחב וכו'. הפגישה התקיימה בבית קפה סמוך למעריב. הפמוטים היו נהדרים, וכתובות הבסיס שלהם שייכו אותם לחסידות ויז’ניץ, למחצית הראשונה של המאה ה־19. ויז’ניץ שכנה בגליציה המזרחית, במורדות הקארפטים, והרב’ה הראשון של חסידות ויז’ניץ הוא מנחם מנדל האגר, בנו של הצדיק מקוסוב. חסידות ויז’ניץ השתרגה מעט בין היהודים הרותינים. הסמכתי את הפמוטים לעיניי, ללחיי, ליטפתי אותם, ואמרתי לו שלעולם לא ימכור אותם. יש פמוטים ויש פמוטים. ובאלה שלפני היה טמון גם סוד הקשור לצדיק מקוסוב, בעניין הפסוק “מבשרי אחזה אלוה” (איוב). בינתיים הבטתי בו היטב, והקשבתי היטב לקולו, עד שעלתה אצלי הרגשה שהוא היהודי הרותיני, והוא מתחזה לסוחר יודאיקה, ולמעשה אין הוא מתחזה, שהרי כבר הציג עצמו בטלפון כסוחר חפצי ערך, ומה חפצי ערך כיודאיקה, והוא רק משהה את חשיפתו לפני כיהודי הרותיני. צחקתי והוא ענה לי בצחוק, ואמר, כן, זה אני.

מלמול, רחישה חלושה. תוך שבועות ממותו הגיעו לישראל נציגי כונס הנכסים מטעם בית המשפט האנגלי. כונסים החלטיים: כמעט “משלחת עונשין”. בית המשפט האנגלי הנחה אותם למכור את מעריב ואת כתר. לחסל במהירות את התיק הישראלי של מקסוול. לחזור מישראל עם כסף מזומן מחר בבוקר. הבירה (לונדון) מתנתקת מהפרובינציה (ת"א). לפרובינציה אין זכות שימוע. על גן העדן הפרטי של מקסוול, גן מעט פראי, גן שמקסוול כתב את חוקתו, הגן הישראלי הזה, נגזר להימוג באחת. וכך היה. איש מחבורת מקסוול הישראלית לא התייצב להגן על הגן, כלומר לרכוש מהכונס האנגלי את מעריב וכתר. היו דיבורים, היו תנועות, היה מלמול, פכירת אצבעות, יללות מבוימות, קולות גבורה נמוגים עם השמעתם, נוצרו קואליציות כסף קטנות ומתאיידות, חלקן מופרכות לגמרי, היתה רחישה חלושה לקראת רכישת מעריב וכתר, מצד חלק מחבורת מקסוול הישראלית, אבל לא יותר מכך. מדוע לא קנינו מהכונס את מעריב, אם כסף היה לנו? כי לא היינו “שם” באמת: היינו שם (מעריב) כנציגים של מקסוול, אבל בעיתון אתה חייב להיות עצמך לגמרי. החבורה התפזרה: מה שהחזיק אותה היה מקסוול החי. בתוך שבועות נמכר מעריב. משפחת נמרודי היתה נחושה ומדויקת.

הפנומן והעתיד האנגלי. הממשל האנגלי תיחקר את עסקי מקסוול, לאחר מותו, במשך כתשע שנים, וכינס את הממצאים בדוח מיוחד. עלות התחקיר למשלם המסים האנגלי: 8.5 מיליון ליש“ט. למפולת עסקי מקסוול נלוותה מעילה: 400 מיליון ליש”ט מכספי קרנות הפנסיה של עובדי המירור, 32 אלף בני אדם. כספי הפנסיה הושקעו על ידי מקסוול בקניית (ויסות) מניות בחברות אחרות שלו, להעלות כך את שווי השוק שלהן. ב־91‘, חודשים אחדים לפני מותו, מקסוול הנפיק את קבוצת המירור, בלי ליידע את הרוכשים הפוטנציאליים על מצבה האמתי של החברה. ההנפקה נועדה לכסות חוב של כ־2 מיליארד ליש"ט. כבר ב־71’, בעקבות פעולות עסקיות חשודות, משרד המסחר והתעשייה האנגלי הגדיר את מקסוול כ“אינו ראוי לעמוד בראש חברה ציבורית”. מקסוול התעלם מכך. עולם העסקים “שכח” את זה. מקסוול אינו “האיש הרע” היחיד בדוח המיוחד הנ"ל, ואתו ולצדו: בנק ההשקעות גולדמן זאקס, בנק סמואל מונטגיו, והחברה לראיית חשבון קופרס אנד לייברנד. תגובת גולדמן זאקס לדוח היתה: “רוברט מקסוול רימה אותנו”. אנגליה ביקשה לעדכן את חוק החברות שלה על פי פרשת מקסוול, ואכן שינתה את חוקי הפנסיה שלה. אנגליה חששה ממקסוול חדש. הדוח לא נועד להיות בסיס לכתבי אישום חדשים או נוספים. ההליך הפלילי מיצה עצמו. הדוח הוקדש לפנומן ולעתיד האנגלי. בניו של מקסוול, במשפטם הפלילי, העידו על עריצות אביהם, על פתלתלותו, על יראתם אותו. הם זוכו כמי שהיו נתונים ללחץ שאין לעמוד בפניו. העובדה שמקסוול לא גנב את עובדיו בישראל, לא נותר חייב לאיש בישראל, ואדרבה, נהג כלפיהם בהגינות עסקית, זכתה בלונדון גם לפירוש אנטישמי.

אתה צרפתי? כשנה קודם למותו, בקינג דיוויד הירושלמי, רוברט מקסוול הכין נאום לכבוד יום העצמאות הצ’כי. באולם ציבורי, בירושלים, התכנסו אותו ערב מאות יהודים יוצאי צ’כיה, לכבוד החג הצ’כי, ולכבוד נשיא צ’כיה, ואצלב האוול. את ביקורו של האוול בישראל ליוותה הידיעה שהוא מחזאי מהשורה הראשונה. מחזאי ומדינאי. הוא קבל באוזני עיתונאי ישראלי על כך שהפוליטיקה גוזלת את זמן המחזאות שלו. מראהו היה נעים, מעט בוהמי, והיתה בו תכונה חיצונית שהזכירה סופרים דרום אמריקאים ששירתו כשגרירים וכאנשי ממשל. הנאומים של רוברט מקסוול היו בדרך כלל קצרים, סיסמתיים, ועל כן נוחים לציטוט. אי אפשר להבין את תופעת מקסוול, בלי לאמוד גם את פונקציית הציטוט. צ’כיה עמדה אז מול חשש התמערבות כלכלית ותרבותית. מקסוול חיפש שורה אחת לנאומו, שורת כותרת. ידעתי מעט מאוד על צ’כיה. באחת מפינות החדר הגדול של מקסוול, בקינג דייוויד, ישב אותה שעה אדם רזה, מקורח, חליפתו אפורה, ומקסוול אמנם זכר אותו כאחד משכיריו החדשים במזרח אירופה, אבל לא זכר אם הוא צ’כי, אם הוא סגן ראש ממשלת בולגריה לשעבר, או סגן ראש שירותי הביטחון של רומניה לשעבר. האיש נדרש לומר משהו עקרוני על צ’כיה. הוא ענה, בצרפתית, שזה לא התחום שלהם. מקסוול שאל אותו, מופתע מעט: אתה צרפתי? וזה ענה: גם.

צ’כיה, מלכות השמים. האוול לא הכיר עד אותו ערב את מקסוול. ולא את היהודים הצ’כים שהמתינו לו באולם. האוול נראה חולה או תשוש. השמחה היהודית לכבודו, והקשר הבלתי צפוי, המתפרץ, החובק, עם מקסוול הפתיעו אותו. דבר בנשיאותו עד כה לא הכשיר אותו לערב הירושלמי הזה. אחדים מהיהודים הצ’כים התפרקו מנימוסם, ונגעו בהאוול, חיבקו אותו, מחו דמעות, עד שהאוול דימה שהיהודים האלה טועים בו כאילו הוא מומר שחזר בו ונעשה משיח, ושהלילה הזה הם מקימים יחד אתו את צ’כיה החדשה, צ’כיה של מלכות השמים, באולם הירושלמי הזה. להאוול היה שם טוב כאדם וכנשיא. היה מוחשי שימיו כנשיא לא יאריכו, ושעצם נשיאותו עדיין מתמיהה אותו עצמו. היהודים הצ’כים ביקשו באותו שבוע להמליך על עצמם את רוברט מקסוול כנשיא ההתאחדות העולמית של יהדות צ’כיה. למקסוול, נשיא הכבוד של ארגון הבונדס באנגליה, היו אינטרסים בצ’כיה, גם אם לא באותו שבוע, כי עקרונית היו לו אינטרסים בכל כלכלת מזרח אירופה באשר היא. במובן מסוים, בעיני עצמו, הוא היה אז מי שיהיה מחר מושלה החדש של מזרח אירופה המשתנה, העצמאית. איש בסוויטה של מקסוול, ובאולם הציבורי בו חיכו לו היהודים הצ’כים, לא קרא שורה של האוול. היתה הסכמה שהוא מודרני ומסורתי כאחד.

קיפ יור הריטג'. מקסוול אמר לי: אני צריך שורת כותרת אחת בשביל הנשיא הצ’כי והפמליה שלו, שורה לאומית. הצעתי לו: “שמרו על מורשתכם”. קיפ (או: פרוטקט) יור הריטג'. כלומר, מורשתכם הנמצאת בסכנת התמערבות. מקסוול נכנס לאולם הציבורי ובידיו, כמעט בידיו, הנשיא הצ’כי, איש קטן ממדים, נאה. איש לא בירר עם מקסוול האומנם הוא צ’כי. באותו ערב הוכרז מקסוול כנשיא עולמי של יהדות צ’כיה. כנשיא לנשיא, אמר מקסוול להאוול, אני מציע לבני האומה הצ’כית: שמרו על מורשתכם. מקסוול אמר (הטעים) נכון את הסיסמה: שמרו, במובן של הבה נשמור יחד, בהיותי אחד מכם. היהודי הרותיני ישב בשורה העשירית, בידו תיק עור, עיניו במקסוול, ומדי פעם דיבר דרך רעות עם יהודים צ’כים שלידו.

בזמרינג, לא בגליסיה. כחודשיים לאחר רכישת כתר, היהודי הרותיני התקשר אתי מספרד: הרוצח מגיע השבוע ליריד במדריד, ולאחר מכן ינפוש ימים אחדים בכפר קטן בגליסיה, ארכיון משפחת מקסוול נמצא בבית הכנסת הספרדי של אמסטרדם, המדובר בסך הכול במעטפה גדולה, החבאתי אותה בארון הספרים, בשורה העליונה, מאחורי הספרים, אי אפשר לראות אותה מבחוץ. כעבור כשבוע, בסיומה של שיחת טלפון, בענייני העיתון, מקסוול שאל אם שמעתי שאיש עסקים גרמני מבוגר נפל מרכבל בזמרינג, אוסטריה. בזמרינג, עניתי לו, לא בגליסיה? התוכניות שלו כנראה השתנו, מקסוול אמר.