רקע
נעמי סמילנסקי
סוניון: חוויות מסע ליוון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

כדרכה של אישה טובה שממלאה אחרי מה שנתבע ממנה, נשארתי בבית עם הילדים ועם החמות, בעוד שבעלי נסע לבית הבראה בשויצריה כדי להחלים מעקת נפשו ומרוחו הרעה.

ומיד, כשהתחילו להגיע המכתבים התכופים, שריח של התנצלות נדף מהם, ידעתי שאת רוחו הנכאה הצהילה אישה, והוא מסוחרר ואובד דרך.


כשחזר לא היו לו פניו עוד. בעינים מצועפות ותועות התהלך בבית, מנותק מכולנו, מצפה למכתבים שהיו מגיעים בידי שליחים, וכשהיה מקבל אותם היה רץ לבית השימוש ונועל את עצמו שם לשעה ארוכה.

הבית הלך והתפורר ונפשי התעטפה עלי. ולי היה נדמה שבניתי את היפה בבתים. ועתה פג היופי, והנגע של עקת הנפש פשה בנו, ונותרנו קרועים וחסרי בית.

ואז, כשלא יכולתי עוד לשאת את האווירה ההזויה שהשתלטה מסביבי, קניתי לי כרטיס טיסה ליוון ונסעתי לבדי. לא ידעתי מה צפוי לי בנסיעה הזו, לא הייתי בטוחה שיש בנסיעה כדי לרפא מכאובים, גם לא ידעתי אם אין זו סוף הדרך, ואם אשוב אי פעם למקום שממנו יצאתי.

בבוקר ליוו אותי כולם לשדה התעופה, ופניו של בעלי היו כפניו של הולך אחרי הארון בלוויה.


לאחר שהמטוס המריא הצמדתי את פניי לחלון ועד מהרה נעלם החוף, ומתחתינו נפרש הים רוטט בצבעי הכחול כולם, קובלט כהה וקובלט בהיר ואולטרמארין נעים, מתערבבים זה בזה ונפרדים, וריבוא רבבות ניצנוצים, כמו חרוזים לבנים, פזורים על יריעת המשי הרוטטת עד שבקצה האופק נעלם הכול בערפל ונמהל באד חלבי. ועד שעיני צמודות בהתפעמות אל יפי הים וכבר התחילו להופיע האיים, כתמים חומים אפורים, גבעות חשופות סלעיות, מכותרים בצרוליאום שקוף שנע אל חופיהם המשוננים ונסוג מהם ומתערבב בכחול האחר. ועל כל המרחב הענק הזה שטו פה ושם סירות לבנות קטנות אבודות ובודדות, ומעוררות רחמים.

הטיסה ליוון קצרה והמטוס נחת בשדה תעופה קטן ועני. גשם מלוכלך זירזף על בניני מכס שלא היו אלא צריפים עלובים, ופקיד אחד החתים את הדרכונים ויעץ לנסוע העירה באוטובוס השייך לשדה התעופה.

האוטובוס לא היה מלא. ואף כי איש מן הנוסעים לא התכוון אל מלון אל־גרקו, הבטיח הנהג להביא אותי לשם.

נסענו בדרך משובשת, שכמעט ולא הייתה סלולה, בין בתים נמוכים מוקפים גינות ירק, עד לפרוורי אתונה. הים נעלם וזרזיף הגשם פסק. שכונות הלכו והצטופפו. מעבר לחלונות המהבילים של האוטובוס נראו בניינים ים־תיכוניים, לבנים ומקולפי טיח, ומרפסות שהתהדרו באדניות מגדלות גרניום. כאילו נוסעים בפרוורי נתניה או חיפה, כאילו לא היה כאן ניכר כל עיקר.

מרכז העיר מפגין פנים אחרות. עוברים על פני הפארק הלאומי ברח' וסיליאוס קונסטנטינו, ליד שרידי מקדש זאוס האולימפי ושער אדרינוס ומיד נכנסים אל האזור המכובד. כאן הפרלמנט ושומריו בלבוש המצחיק, בחצאיות הלבנות והמצנפות האדומות עם הגדילים, הרחובות רחבים ובניני האבן הגדולים (מזכירים את הסגנון הניאו קלאסי של אירופה במאה התשע עשרה.) עברנו את כיכר סינטגמה על מסבאותיה ובתי הקפה, וכבר החלה לעלות הרגשת הניכר שנכספתי אליה כל כך.

האוטובוס נכנס לרח' אטינס הגדול ועצר אצל מלון אל גרקו שאולי היה מפואר אי פעם, אלא שעכשיו ירד מגדולתו ומראהו היה מדולדל וחסר חן.


בחדר הקבלה המרווח היו מפוזרים שולחנות קטנים וכורסאות עור מרופטות, שקשה לקום מתוכן לאחר ששוקעים בהן, בארונות התצוגה המוצבים בין החלונות הנמוכים מוצגים פסלי גבס קטנים, העתקים של פסלי יוון המפורסמים ובאר חסר חן ממלא פינה שלמה בחדר.

הפקיד שאצל הדלפק נתן לי את המפתח לחדרי וגם מברק מן הבית. לא רוצה את המברק הזה, לא יכולה לשאת זיוף.

החדר בקומה החמישית היה קטן ולא מלבב. כל הריהוט לא כלל אלא מיטה וכורסא, שולחן טואלט קטן חסר ראי ושרפרף לפניו, מתקן להנחת מזוודות וכיור. כשהיסטתי את הוילון הפרחוני מעל לחלון הבודד, התגלתה חצר פנימית מוקפת קירות עכורים וטורי חלונות, מהם תריסיהם מוגפים ומהם שאור דולק בהם. רצפת החצר הייתה עמוסה בכיסאות שבורים וארגזי קרטון קרועים ובלוני גאז, וכשפתחתי את החלון פרץ ריח אשפה ותבשילים לחדר וסגרתי אותו מייד.

חזרתי אל דלפק הקבלה, חסרת סבלנות ומתוחה. הפקדתי את המפתח, לקחתי את מפת אתונה ויצאתי. התכוונתי ללכת אל המוזיאון הלאומי. בחרתי איפוא ברחוב אטינס ההומה ומשם לכיכר אומוניה הסואנת ועצרתי כדי לעיין במפה. המזרקות לא עבדו. כל האנשים שעברו על פניי דיברו יוונית. כשהתחלתי ללכת לא ידעתי אם אני הולכת בכוון הנכון והרגשתי זרה ונוכרית. לא הצלחתי לקרוא את השלטים ואת שמות הרחובות, וגם ידעתי שאין טעם לפנות אל העוברים ושבים שכן לא יבינו את לשוני הזרה, כי אפילו את המונח מוזיאון הם מבטאים אחרת ואת דרכי לבטא את המונח אינם מבינים.

הקפתי את הכיכר ובחרתי ברחוב בטריטיס ספטמבריו שכוונו, כך שיערתי, כמעט נכון. רחוב מסחרי עם מדרכות רחבות ומחופות במעין סטיו שעמודיו פונים אל הרחוב ותקרתו היא רצפת הקומה הראשונה של הבתים הכבדים וחסרי החן. רוכלים עמדו בכל הצטלבות ומכרו מיני פיצוחים ופירות יבשים.

בכל קומות הבתים, חשבתי, גרים יוונים, שרוכשים בבוקר לחמניות ועיתון ביוונית, כותבים מכתבים ביוונית, אוהבים ושונאים ביוונית, קונים ומוכרים ביוונית, נולדים ומתים ביוונית. וייתכן שעל דעתו של איש מהם כלל לא עלה, ואילו פעם אחת בחיים, לבקר במוזיאון זה שאני הולכת אליו עכשיו כדי להשכיח מלבי את עקת הנפש ולחפש מרפא.

לפניי, על המדרכה הרחבה השתרך זוג זקנים. הם שוחחו בנחת זו עם זה. לרגלי הזקן היו סנדלי בית מכורסמות עקבים, לראשו חבש כיפה רקומה, הוא לבש מעיל אפור ארוך ורחב ממידתו שנראה כתרומה ממוסד צדקה. זרועו השמאלית הייתה שלובה בזרוע אשתו וידו הימנית גיששה במקל את הדרך שלפניו. אשתו שהלכה לצידו ותמכה בו לבשה שמלה ארוכה ושחורה ועליה מעיל קצר וצעיף ומטפחת צבעונית, ובידה הפנויה נשאה סל נצרים עם מצרכים כלשהם. גם רגליה דשדשו בנעלי בית גדולות ממידתה.

הקשבתי לקולותיהם הרכים ואל הנימה המפויסת של שיחתם. הם דיברו במין ניחותא של צוותא, במין שותפות, במורגלות, בצמידות ביחדיו שהחליק כבר את כל הזיזים, את כל הבליטות וכל העוקצים. תמו ההתגוששויות, הקנאות, השנאה הלוהטת, הזעם המכלה, העברה הפרועה והתאווה המשולחת. אלו שנים רבות נשחקו זו בזה כאבני רחיים, טוחנות קיץ וחורף, וחורף וקיץ.

מרצון ואולי בעל כרחם נשאו במשותף בעול, גררו יחד את חייהם, ובבשרם הם נושאים כעת את זיכרונות כל הזמנים. וכך הם הולכים להם ביחד ברחוב השלישי בספטמבר באתונה, שלובים זו בזה, לא יכולים זו בלא זה, דבוקים זו אל זה בריפוטם העלוב, מסלידים ומעוררים קינאה.

ואולי גם הוא, הזקן העלוב הזה, היה מקבל פעם מכתבים מאהובה עלומה, מכתבים שהיו מגיעים בסתר בידי שליחים, וכשקיבל אותם, והוא נסער, היה רץ אל בית השימוש ונועל את הדלת כדי להתייחד עם מכתבי אהובתו? אולי.

ברח' מרני פניתי ימינה, עברתי ליד הגדר של בית הספר לאמנות שלארכה ישבו כל מיני ארחי פרחי מכל העולם, כל אחד פרס מפית צבעונית על הרצפה שלפניו והציע למכירה סידקית ותכשיטים זולים. פסחתי עליהם ופניתי בשביל שבין העצים אל מדרגות הכניסה של המוזיאון הלאומי.


עונת התיירות תמה. אולם הכניסה היה כמעט ריק. הכרתי את המוזיאון מביקורים קודמים ועל כן בחרתי באולם הפרה־הלני, כדי לשוב ולהסתכל בפסלים בני ארבעת אלפי השנים, אלה הדומים לפסלים הפיניקיים והמיקניים, פסלי חרס של נגנים בחליל כפול, פסלי מנגנים בקתרוס, מתומצתים כל כך. האמנים שעשו את הפסלים האלה היו תמימים ואנשי אמת. וגם את הפרצופים השטוחים שרק אף גדול בולט להם בתוך מה שאמור להיות הפנים – תמימי דרך היו האמנים ההם. מכמירי לב.

שבויה במראות האלה התחלתי להפשיר בתוכי והכאבים שהבאתי מן הבית היו רחוקים ופחות חשובים.

ואז פניתי אל ארון זכוכית שבו מוצגים ממצאי מיקנה. מסכות מזהב מקומט, כמעט שטוחות לגמרי כשהאוזניים נתונות על מישור אחד עם הלחיים והפרצוף, מסכות שנמצאו במערה ושאולי היו מולבשות על ראשיהם של הגיבורים שהיו קבורים שם. הגדולה שבהם מיוחסת לאגממנון, הוא “אגממנון הקשוח והנרגן, אגממנון בן אטרס הגיבור הרודה ברבים, הקוצף מאד ולבו נמלא עברה שחורה: עיניו תלהטנה נוראות ובינותן דמות אש מתלקחת.” ( האיליאדה, תרגום צ’רניחובסקי, ספר גדול מימדים בכריכה אדומה בלתי נשכח מימי הגימנסיה). הנה המסכה והנה מחרוזות הזכוכית, וכתרים דקיקים עם עיטורים גיאומטריים, ועל המסכות חקוקים דברים שלא ידעתי את פשרם.

זה כל מה שנותר מאותם הגיבורים, אלה גיבורי יוון שכבר אלפי שנים תהילתם מלאה עולם. המוות מחק את האיש, את בשרו המפואר ואת השלד החזק מכל חזק, וכול מה שנותר מוצג כאן במוזיאון. אלה הם בני האלמות שתהילת עולם על ראשם, ומה יודע המת על תהילתו? מה נותר מאותם גיבורים? המסכות במוזיאון אתונה ותהילתם המושרת בפי הומרוס. עמדתי אצל המסכות האלה תוהה על גורלם של גיבורים. ואלה שאינם גיבורים כששעתם מגיעה, וחייהם נפסקים, האם הם מוצאים מנוחה, באשר יניחום?

עזבתי את מסכות הזהב והלכתי לי אל פסל הברונזה של פוסיידון או זאוס זורק כידון. פסל הברונזה הזה הוא משאת נפשי מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה, תחילה בצילומים ואחר כך בביקורי הקודמים במוזיאון. ארבע מאות שנה לפני הספירה פיסל אותו קלמיס מאגינה. שם במקדש הוא עמד מורם על כן גבוה ושעה לתפילות מעריציו שהיו באים אליו בתהלוכות ומביאים לו מנחות.

אבל יום אחד גברו עליו האלים יריביו, וברעידת אדמה נהרס המקדש, והפסל הנפלא הזה נפל לים ומאות שנים היה מוטל על קרקעיתו. עדין לא מצאתי אותו כאן ואליו אליו נפשי חותרת.

כשהקטלוג בידי מצאתי את דרכי בין החדרים השונים, שדווקא עכשיו היו נתונים בשיפוצים, וכל העלמים, הקוריו היפהפיים, היו מכוסים ביריעות של פלסטיק מפני המשפצים.

ואז סוף סוף ראיתי אותו בעד אחד הפתחים. הענק הנפלא עמד באמצע החדר הגדול, על כן מורם והביט בכיוון ידו השמאלית. מראהו כמרחף, כף רגלו השמאלית דורכת כולה ואילו הבהונות מורמות כלשהו בחן ובלא מאמץ והרגל הימנית דורכת על הבהונות בעוד שהעקב מורם, ושתי הרגלים עומדות על קו אחד שלא כדרך הטבע, והגוף בכל זאת אינו נוטה אחורנית כדרכם של זורקי כידון, כולו שלוה, אדיר בעצמתו ועם זאת מרחף בקלילות. איום ונהדר הוא עומד בשווי משקל מחלט, ואת זרועותיו הוא נושא במקביל לרגלים קלות ואדירות כוח, יד ימין מתכוננת לזרוק את הקילשון ויד שמאל מורה את הכיוון, ועצמות הבריח החזקות מתעגלות כלפי הכתפיים לשאת את הזרועות, ובית השחי העמוק עושה חשק להכניס בו את הראש ואת האף ולהריח את ריח זיעת האל. ראשו היפהפה עטור צמה ותלתלים מקשטים את מצחו, ותלתלים יפהפיים מסתלסלים מעל זכרותו הלא נימולה, וקו יורד מגיד הצואר אל החזה החסון ואל שיפולי הבטן והוא יפה מכל גבר בעולם. הוא אל. הרחק גבוה מעל כל גבר בשר ודם.

הקפתי את הפסל פעם ועוד והלכה וגאתה בי התרגשות של התאהבות ראשונה. נעצתי את מבטי בפניו היפים שרחמים רבים נסוכים עליהם, כרחמים שרק בני האלמות מעניקים לפעמים לנו בני התמותה העלובים.

ישבתי על הרצפה נשענת אל הקיר והבטתי אל תוך עיניו הרחומות של האל, עיניים חסרות אישונים וחלולות שלעומקן אין קץ. הוא שותק ואני שותקת אחוזת התרגשות ומכווצת ומחכה.

אולי יראה למצוקתי וייתן לי אות? אולי.

איך את יכולה להתאהב בפסל?

יכולה, יותר מאשר בכל בשר ודם שהוא.

פעמון המוזיאון פרץ בפראות אל תוך הזיותיי והשומרים החלו להעיז את המבקרים.


הדמדומים ריככו את מראה העיר. עכשיו הייתה שונה וזרה. רוחות השמים התבלבלו עלי ולא זכרתי לאן לפנות. החלטתי ללכת לאשר ישאוני רגלי, וקיוויתי שלבסוף אגיע אל כיכר אומוניה ואל מלון אל־גרקו.

הייתי זרה מאד ולבד מאד. הרגשתי נטושה ועזובה. פעמים רבות כל כך בחיי הייתי נטושה, לבדי מאין עוזר או מושיע, ופעמים רבות כל כך, בוכיה ואומללה, לבשתי לבסוף עוז ופילסתי לי דרך. אלא שכאן ברחוב האתונאי, לאחר שישבתי לרגלי האל, גדלה בדידותי עד חנק, לא הייתה לי נפש לומר לה דבר וחשבתי שאדם שאין לו נפש לדבר אליה, עדיף לו שלא יהיה משיהיה. הרחובות הלכו והתרוקנו ואני שרכתי את רגלי, עייפה מאד ומדוכדכת, תועה בתוך הריקנות העירונית שעה ארוכה עד יאוש.

ועד שהגעתי לבסוף למלון אל גרקו. שקעתי בתוך אחת הכורסאות המרופטות והזמנתי כוסית אוזו שהמלצר הביא עם מיני פיצוחים, וביקשתי עוד כוס אחת עד שהרגשתי שתנומה נופלת עלי ועליתי אל חדרי וצנחתי על המיטה עד הבוקר.


למחרת בבוקר אחרי ארוחה קלה, הזמנתי נסיעה באוטובוס תיירים לכף סוניון.

האוטובוס היה מלא בתיירים שבאו מבתי מלון שונים ודיברו את כל השפות שבעולם.

יצאנו את אתונה ועד מהרה הגענו לשפת הים. ישבתי על יד חלון והצמדתי את פניי אל הזכוכית, אבל בחוץ ירק גשם והזכוכית התכסתה באד וקשה היה לראות משהו. נאמר לנו שאנחנו נוסעים על החוף היפה מכול חופי יוון, אבל אני לא ראיתי ולא כלום.

אבל אז זרחה השמש פתאום וראיתי שני אנשים חורשים במחרשת עץ רתומה לפרד עלוב, בקווים ישרים עם המורד. הם נראים כאילו יצאו מתוך התמונה של ברויגל “מפלת איקרוס”. איקרוס נופל לים צרוב כנפיים, אבל לחורשים עם המראה המטומטם כלל לא אכפת; מיטב מאוויי האדם טובעים בים, והעולם אדיש ולא אכפת לו.

אחרי נסיעה קצרה הגענו לסוניון ויצאנו מן האוטובוס. נשבה רוח חזקה, ושוב ירד גשם והמטריות שהפכו לעפיפונים עפו להן אל מעבר לצוק.

רוב הנוסעים נשארו בבית הקפה, אבל אני הלכתי לי עטופה במעיל גשם אל בין חורבות המקדש, וניסיתי לתאר לעצמי את תהלוכות החג של היוונים לפני שלושת אלפי שנים. זוגות ושלשות הם הלכו עטורי זרים ומחללים בחלילים דו קנים והנערות בלבן חגיגי וכולם מקריבים קורבנות לאל הים ושרים ומחוללים כאן על במת הצוק. עמדתי שם שעה ארוכה והתבוננתי בכל הגראפיטי שעל העמודים העתיקים ועל החקיקה השחצנית של ביירון שהנציח את שמו על אחד העמודים, ובינתיים פסק הגשם והרוח הבריחה את העננים, השמים חזרו להיות כחולים אבל הרוח לא שככה והיה קר מאד.

הלכתי אל הקצה והבטתי למטה אל רגלי הצוק. כששים מטר מתחתי לחכו גלים נרגזים את האבן ונסוגו אל תוך הים החמרמר. עד קצה האופק היה רק ים, אפור וכחול ומוכתם בצלליות העננים. הרוח הלכה והתחזקה והיה קשה לעמוד.

אני רוצה לעוף עם הרוח כמו המטריות ההפוכות, הרחק הרחק מכל מקום, ובלי יכולת לחזור. פשוט להימוג לרגלי הצוק של סוניון. אולי תמצא לי שם המנוחה שאבדה לי, הדופק יחדל מהרעיש את הרקות והלב לא יפעם עוד בחזה, ואני לא אהיה עוד ולא עוד יתגעש לי בתוך הבטן נאום שאין לו נקודה או פסיק והוא כייללת כלב קשור למלונה לא לו.

רק אני בגופי אעלם, והעולם, אדיש לקיומי, ייסוב לו ייסוב במסלולו שקבעו לו האלים. שלוות עולם במוות, שלוות עולם.

השמש סואן בדרכו מני עד

מתחרה עם אחיו על בכורת השירה

ואת מחזור מסעו המיועד

ברעם ישלים כצאתו בגבורה

(פאוסט, גתה, תרגום ניצה בן־ארי)

צריך רק לעשות צעד אחד או להחליק על אחת האבנים הרטובות. ודאי לא אדם אחד מצא את מותו כאן לרגלי הצוק של סוניון. הים נראה כועס ומכה את האבנים בחמת זעם והרוח הלכה וגברה בפראות. אני רוצה להעלם עם הרוח כאן בסוניון, למות כאן יפה יותר מאשר להזדקן ולמות מותש במיטה, כשכל אלה שהכאיבו לך כל הימים עומדים מסביב ומיבבים, איש איש וסיבתו ליבב.

רק צעד קטן, לפתוח את המעיל ולתת לרוח לשאת אותך אל תוך הים. רק להחליק על אחת האבנים הרטובות.

המטיילים כולם ברחו לבית הקפה. לפעמים נהדף גוש אבן ונופל בקול רעש לים שלמטה.

השמש עומדת לשקוע והים נעשה שחור.

רק עוד צעד אחד.

רגע ארוך.


צעדים?

טפף יחף על ריצפת האבן.

אישה זקנה עמדה לא רחוק ממני והסתכלה עלי. היא קטפה רקפות. התביישתי מפניה הפניתי לה את הגב. השמש כבר שקעה. האישה ישבה על סלע, כלל לא רצתה ללכת, והיא הביטה בי, כל הזמן שמרה את צעדי.

ואז הרגשתי פתאום ביד אוחזת בי, ומדריך הטיול עמד על ידי וצעק כמה מלים נרגזות ביוונית וזועם הורה לי ללכת אל בית הקפה. מובסת ומבויישת הלכתי בעקבותיו והסתרתי את פני הבוכיות.

כל התיירים בבית הקפה שולחים גלויות הביתה. אבל לי אין כוח לכתוב. הלא מייד מבשיל לו בפי הנאום והדברים רוצים להאמר עד תום וגם אין כוח לומר אותם. ושוב עלה החשק למצוא מפלט לרגלי הצוק בסוניון. עמדתי על במת ההר מודעת לכך שלא עמד בי הכוח להחליק אל הסלעים שלמטה, ששים מטר מתחתי, לא עמד בי הכוח, לא עמד.

כמו כל המטיילים קניתי גלויה ושרכתי דרכי אחריהם אל האוטובוס.


את הדממה המנומנמת באוטובוס הפסיק פתאום קולו של המדריך, שהחליט להנחיל לקהלו מעט תרבות: אנחנו עוברים – אמר בפסקנות של מומחה – בצומת המובילה ללוריאון, עיר עתיקה מאד. העיר נחשבת לעיר חוף – זה החוף שלארכו אנחנו נוסעים, הנקרא כידוע חוף אפולון החותם את המפרץ הסארוני (בכל הדרך רואים מפרצונים קטנים וסירות עוגנות בהם. הקייטנים כבר עזבו כנראה ואין רוחצים בים, וביום הסגרירי הזה לוחכים גלים מקציפים את החוף, והים עד למרחקיו הנמוגים בטשטוש חלבי צבוע אפור מרובב בכרבולות לבנות). לוריאון, – המשיך המדריך – הייתה מרכז מרבצי הכסף והעופרת של מדינת אתונה במאה החמישית לפני הספירה. המכרות היו קניין המדינה והיא החכירה אותן לאנשים פרטיים לתקופות קצובות. במכרות עבדו עבדים, עשרת אלפים אנשים בכל יום, אנשים שנלכדו בקרב, או ניצודו בפשיטות פירטיות והם, שלא כמו העבדים ביוון כולה שחייהם היו סבירים, אנשים אלה היו נתונים בתנאים נוראים, בניוון נפשי וגופני, נלחצים על ידי נוגשיהם ומדוכאים עד עפר.

עיקר פרסומם של המכרות – אמר המדריך – הגיע להן בתקופתו של תמיסתוקלס, שהציע, בחזותו את המלחמות הצפויות עם פרס, להשתמש בתפוקת המכרות לצורך בניית צי אדיר לאתונה. היה ויכוח גדול, הלא הוא כתוב על ספרי דברי הימים – שבו ניצח תמיסתוקלס – המשיך המדריך – הוא בנה צי עצום לאתונה והכריע את הפרסים בקרב סלאמיס הידוע.

במכרות של לורויאון – חזר המדריך וסיפר – נמצאו תמיד עבדים מתסיסים ומתמרדים, מתקוממים ובורחים. כשוך המלחמות נגד פרס פרצה המלחמה בין ספרטה ואתונה, ורבים מן העבדים שבמכרות ערקו והצטרפו אל מחנה הספרטאים.

סיפור מרגש, לבי נטה כמובן אל העבדים וביחוד אל המתמרדים והמתקוממים. מי יתנני עבד במכרות לוריאון, להימצא בתוך קהל העבדים ולהשתייך אל חבורתם. שם המצוקה אמיתית, קיומית, ארצית, מצוקה של רעב וקור, עייפות וחולי, חיים ומות, והמצוקה ממלאה את כל היישות ואת היום ואת הלילה ואין מקום למכאובי נפש פרטיים כי המצוקה משותפת לכולם, וצריך לחשוב עם כולם ובשבילם, לבקש פתרונות, לתחבל, לדמיין, בעוז, באומץ, לגייס את כל הכוחות ולהתקומם עם הנועזים, החזקים, האיתנים הגאים, אלה שיודעים לשנוא ולאהוב ולנקום בכוח, ולנתץ את הכבלים ולברוח, לבקש נתיב, לקום על השומרים, ולעשות היסטוריה בעצמה ובחזון, בסבל ואושר, כאב וחדווה.

מי היו אותם המורדים ואיפה נחקק שמם לזיכרון עולם? מי יתנני מנהיגת המורדים, הייתי מנהיגה אותם אל ניצחון, ולא היה נשאר לי זמן או חשק להתעסק בשקרים קטנים של גבר שאיבד את עשתונותיו ושוב איננו יודע לדבר אמת.

אבל בתוך האוטובוס המנומנם הזה כל זה לא שייך. מכאן מובילה הדרך בחזרה למלון אל־גרקו שבאתונה, ושם אולי מחכה לי ואולי לא מחכה לי מכתב מן הבית. בתום הטיול ישוב כל אחד מנוסעי האוטובוס לביתו למצוא בו מה שהניח שם, מקום שאין כוח לחיות בו וגם כוח לעזוב אותו אין, וכל אחד לחוד מבקש לעצמו מפלט, סדק להיפלט דרכו, מי יודע לאן.


נסעתי לחו"ל כדי להיות לבד ולחשוב, לבדוק בתוך הקרביים והלב. מרחוק הכול נראה שונה, אולי מפחיד יותר, אולי אבוד, אולי חסר תקווה, פרטי עד יאוש וחד פעמי כמוני. הרבה יותר קל להשתייך לגוף מורד, עשרת אלפים עבדים במכרות לוריאון שהולכים ביחד למטרה ברורה, ואין ספקות ואין חרטה, והנס מורם, קדימה רק קדימה.

האמנם? באמת כך? האם בשעות המחסור הנוראות, בשעות ההשפלה והדיכוי של עבודת הפרך, תחת לחצם הכבד של נוגסיהם, האמנם חשבו כי שפר גורלם מגורלי? או אולי חלמו ברגע של הפוגה על בית ואישה וכירה וקדרה וילדים משחקים בחצר ושיגרה, שיגרה, ששום דבר לא ישתנה בה וכך יהיה לנצח?

מאז שיצאתי מן הבית לא כתבתי להם ולו מילה אחת. צריך לפחות לשלוח גלויה מכף סוניון, מן הצללית הגאיונה של המקדש בראש במת הצוק מעל לתהום. הים הזה נוגע גם בחופים שלנו, ואם אשליך בקבוק ופתק וודאי יגיע אליהם.

במלון כתבתי גלויה ושלחתי בלי חשק.


חסרת מנוחה ונסערת מן החוויה בסוניון חיפשתי לי דרך להתרחק מאתונה ומן המלון הזה, שלא יבואו עוד אותם המכתבים. קניתי לי איפוא סיור באוטובוס תיירים לדלפי ולאולימפיה. מועד הטיסה בחזרה הביתה עוד היה רחוק, עוד נותרו לי ימים אחדים להסתובב ביוון, אולי יקרמו בינתיים הפצעים הפתוחים עור ולא יכאב כל כך. למחרת בבוקר עזבתי את החדר העלוב במלון אל־גרקו והצטרפתי לקבוצת התיירים שנסעו לראות את יוון ההררית. חוויית סוניון עוד הסעירה את רוחי וכל מה שרציתי הוא להיות רחוקה, בורחת, נסה על נפשי.

ישבתי צמודה אל החלון וראיתי את יוון הכפרית, שדות כותנה עלובה ואיכרים חורשים במחרשות עץ עם שור וחמור, ופתאום והנה גם טרקטור קטן, ובין עצי הזית העתיקים תילי תילים של חפרפרות ובתים קטנים מקורים בגגות של פח. זו יוון של עכשיו שאין בה אלים ולא גיבורים. כל מה שהיה בעבר המפואר, הלא הוא כתוב בדברי הימים ויצוק בפסלים הנהדרים המוצבים במוזיאונים. היום נותר הנוף הנפלא ושרידים מימים עברו, שרידי מקדשים, כותרות עמודים מושלכות ושרידי מצודות, וכל סיפורי ההיסטוריה. עיני לא שבעה מהסתכל, והיה נדמה לי שהנה אני רחוקה, והולכת ומתרחקת, ואולי לא יהיה עלי לשוב הביתה לעולם.

אחרי נסיעה לא ארוכה, וטיפוס בכביש פתלתל בעליות חדות, הגענו לעיר תבס. זו תבס שהייתה בעבר הרחוק עיר מדינה גדולה וחשובה, והיום היא נראית כגיבוב של בתים בראש צוק, בין שני עמקים יפהפיים.

תבס הלא היא תבס של אדיפוס המלך, אדיפוס ואסונו והטרגדיה שלו ושל שושלתו, שהדיה הניעו אפילו את פרויד ואת תורתו המפורסמת שדורות שלמים של צעירים מתוסכלים שכבו לאורה על ספות ודיברו מנהמת ליבם אל המומחה הפרוידיאני, וגם סיפרו לו מה חוו לפני שנולדו וגם שילמו לו כסף רב.

וגם הסיפור על קריזופיוס שנאנס בתבס, אונס שפתח את “ההיתר” לאהבה ההומוסקסואלית ולאהבת נערים. וגם הרופא תיאופראסטוס ישב בתבס, הוא שכתב ספר על צמחי מרפא, ספר ששימש את האנושות חמש מאות שנה. כל זה היה בעבר וזכור במיתולוגיה, בהיסטוריה וברפואה וכתוב בכל הספרים.

האוטובוס נעצר ואנחנו ירדנו להסתכל. עדין נותרו שרידים של המבצר, ויותר מכל הפליאו אותי שני העמקים הקסומים משני עברי העיר. במורדות הנהדרים גדלו בוסתני אגוזים ועצי ערמון ודולב וארזים, ורחש מפלי המים ופכפוך הנחל היו זמר חרישי ומלבב בתוך מראה העיניים הנפלא.

ומה עושים אנשי תבס היום? היתירו לי לחיות ביניהם?

אני שונאת את הרעיון שצריך יהיה לשוב הביתה.

האוטובוס הוסיף לטפס בדרכים נפתלות ומפחידות בין הרים מגודלים ביערות אלונים וערמונים ואגוזים ועצי אורן. שלג חרישי החל לרדת.

כאילו יצאתי לחרות, פתאום אחזה אותי חדווה גדולה, ורצתי מחלון לחלון באוטובוס הריק למחצה, עד שהרגשתי שאני מעוררת תמיהה בעיני עמיתי למסע, וחזרתי למקומי והסתכלתי דרך החלון שלי.

טיפסנו בדרך אל הפרנסוס. מורדותיו כבר היו מרובבים בשלג ואילו הפסגה הייתה עטופה בעננים. כאן למעלה, לפי הסיודוס, נוצרו המוזות לאחר שזאוס שכב עם מנמוסינה תשעה לילות רצופים ובחלוף שנה נולדו תשע בנות יפהפיות וחכמות ומוכשרות, וכל אמן, צייר ופסל, וכל משורר וסופר ושחקן ורקדן זקוק לחסדיהן. אלא שעכשיו אין להן כתובת, כי ההר הוא אתר סקי ובתי מלון, ואפשר לגור במרומיו ביופי עוצר נשימה.

אני רוצה להישאר כאן.


המשכנו לדלפי, מים רבים, נחלים ומפלים משני צידי הכביש, כוורות דבורים ושיחים סגולים ושיחי דפנה בשלכת צבועים בכתום וצהוב ואדום מכסים את המורדות. צמוד, דבוק אל אחד המדרונות של הר הליקון הכחול יושב לו המנזר אוסיוס לוקס.

עצרנו על יד המנזר ונכנסנו. לבנים אדומות משובצות בתוך אבנים אפורות, אבני גיר גדולות לא מסותתות, מבנה ביזנטי, וברחבה הפנימית איקונות עתיקות.

וכמעט שלא היה עוד כוח לכל היופי הזה, עד שנזיר זקן ומאיר פנים הביא בדלי מים צלולים שטעמם נפלא והשקה אותנו.

ומדברים אתו והוא מספר למדריך את תולדות המקום ביוונית.

הלוואי שיכולתי להישאר כאן.


כבר כמעט ערב והשמש מתחילה לרדת בתוך העננים והשלג הדק והאיטי שיורד כל הזמן מתחיל להתאסף על השיחים והעצים והצוקים. הנהג הדליק את הפנסים. הגענו לדלפי.

המלון “פרנסוס” אינו דומה ל“אל־גרקו” העלוב. כבר בחדר הקבלה נראה ההבדל. השולחנות הקטנים מכוסים במפות רקומות וכלים ובהם פרחים עומדים על כל שולחן. הכסאות נוחים והכורסאות השחורות מזמינות ונעימות. בפינת החדר המרווח יש באר ועליו משקאות שונים ומוזג מצוחצח עמד לרשות האורחים.

קיבלתי את המפתח לחדר, מס. 20 קומה שנייה. כל האנשים שנסעתי אתם כל היום כבר היו מלוכדים ושוחחו בלב קל וכולם הלכו לחדריהם וביקשו לנוח עד שעת ארוחת הערב שאותה נאכל כולנו יחדיו.

גם החדר היה נעים, החלון הגדול פנה אל החוץ הסוער והמושלג, אבל נדמה היה לי שמרחב גדול נשקף בעדו. הייתה בחדר מיטה רחבה ושולחן טואלט עם ראי גדול מעליו, ושתי כורסאות נוחות ושולחן כתיבה שכל נייר המכתבים של המלון היה מונח עליו בסדר מופתי, וגם מפת האזור וכמה גלויות, ותפריט ארוחת הערב, וכוננית וארונית ומקלחת. עמדתי לפני הראי שעה ארוכה ולא מצא חן בעיני מה שראיתי. אבל לאחר שהתקלחתי והחלפתי בגדים הרגשתי נקייה. אני יורדת עוד מעט לחדר האוכל, ושם מסביב לשולחן שיערכו לכולנו לא אהיה כל כך לבד, אני אהיה אחת משמונה הנוסעים באוטובוס, ואף על פי שאיש לא יתבקש לשפוך את ליבו, לא יהיה איש מאתנו בודד ונטוש.

ירדתי לחדר האוכל. יתר הנוסעים כבר היו מסובים סביב השולחן, וכולם קיבלו את פניי בצהלה. סלט יווני בקערה גדולה עמד במרכז, ולחם ריחני ויין בגביעים. כולם היו רעבים מאד ומה שהוגש היה טעים לכולם. כשגמרנו לאכול הלכנו אל חדר הכניסה והתרווחנו בכורסאות ושיחה תרבותית מאד התפתחה, על מיתולוגיה יוונית, על פיסול, על אדריכלות, על יוון העתיקה ועל יוון הנוכחית, ותוך כדי כך לגמנו אוזו וויסקי, ומפעם לפעם גם קפה ועוגות, והשעה התארכה מאד.

המוזג מעל יד הבאר, עם מפית על זרועו, עבר מאורח לאורח כדי למזוג את המשקאות, בודד אותי כדי לשרת אותי יותר מאשר את האחרים ועיניו המחניפות סרקו אותי ובדקו. הוא לבש חולצה מקווקוות בקווים ורודים שהייתה מכופתרת רק בכפתור אחד על הבטן ועל חזהו החשוף היה תלוי צלב מזהב. מכנסיו הלבנים היו מהודקים כל כך עד שזכרותו נצטנפה לו בין הרגלים ככדור טניס. שערו היה מרוח בבריליאנטין וריח של בושם חריף נדף ממנו.

כשקמנו להתפזר איש לחדרו ניגש המלצר אלי, קרא בשמי והציג את עצמו כאריסטו. הוא שאל אם החדר שלי משביע רצון ואם אין משהו שהוא יכול לעשות למעני, ואמר שישמח לשרת אותי כל אימת שיחסר לי דבר.

עליתי לחדר ונעלתי את הדלת. ופתאום זכרתי את “וידויי ההרפתקן פליכס קרול” של תומס מאן. וזכרתי את הפגישה של מאדאם הופפלה עם פליקס ליד המעלית. היטב ידע תומס מאן מה מתחולל בין נשים הנוסעות לבדן ובין משרתי המלון. ופליקס קרול, שבפיו שם המחבר את כל העלילה מספר כיצד כל זה התחיל:

“תרשני שאשחרר אותה סוף־סוף ממשאותיה, מאדאם, ואשאם אליה, אל חדרה?”

ובכך פרקתי מעליה את צרורותיה, אספתי אותם אחד אחד מידיה והובלתים בעקבותיה לאורך המסדרון, מניח בפשטות את המעלית שלי לנפשה. לא היו יותר מעשרים פסיעות. היא פתחה משמאל את הדלת מספר 23 ונכנסה לפניי לחדר השינה שלה, שדלתו כלפי הטרקלין הייתה פתוחה, – חדר משכב מפואר, עם רצפת תשבץ ושטיח פרסי גדול, רהיטי עץ־דובדבן, כלים מתנוצצים על שולחן התמרוקים, יצוע פליז מכוסה שמיכת אטלס מפוארת וספת קטיפה אפורה. על זו ועל שולחן הזכוכית הנחתי את הצרורות בעוד הגבירה מסירה את מצנפתה ופותחת את מעיל הפרוה שלה.

“החדרנית איננה על משמרתה”, אמרה, “האם יאבה להשלים את מעשה אדיבותו ויסייעני בהסרת כסות זו?”

“בעונג רב לאין שיעור” עניתי וניגשתי למלאכה, אולם בעודני עסוק בכך ומסיר מעל שכמה את הפרווה המחוממת והמבוטנת במשי, סובבה והפנתה אלי את ראשה עם שפעת שערותיה החומות, ובקרעה את עיניה כלפי וחוזרת ומצניעה אותן השמיעה את הדיבור:

“להפשיטני אמרת? הוי עבד עז נפש.”

נדהם, אך מיושב־בדעתי ערכתי את התשובה כדלקמן:

“הלוואי, גבירתי, ויהא זמני פנוי לפרש את העניינים כך, על מנת שאמשיך בהתעסקות נחמדה זו כאוות נפשי.”

ולא זמן רב אחר כך מספר פליקס קרול את אשר אירע לאחר שמאדאם הצליחה להכניסו למיטתה:

“אה, המתוק מכל: אה, מלאך האהבה, אתה, יציר דמיון החשק. אה, אה, אתה שד צעיר, נער חלק, היאך שיודע אתה זאת. בעלי אינו יודע כלום, לא כלום לחלוטין, זאת עליך לדעת, הוי, אתה ישעי, אתה ממית אותי, העדנה חומסת את נשמתי, שוברת את לבי, מות אמות מעוצם אהבתך.”

היא נשכה אותי בשפתי ובצווארי.

“קרא לי את” נאנקה לפתע, קרובה אל הפסגה, “אמור לי את להשפילני, אני אוהבת להיות מושפלת. אני מעריצה אותך. הו אני מעריצה אותך, עבד קטן וטיפש, המחלל את כבודי.”


וכי נכתבה פיסקה חכמה יותר, לגלגנית יותר וסרקאסטית יותר מזאת? איך התייחמה גברת הופפלה על נער מעלית? ואיך שם תומס מאן את דברי מאדאם הופפלה ההוללה בפיו של הנער מלא הבוז והחשבונות. לא במקרה נזכרתי בוידויי ההרפתקן פליקס קרול של תומס מאן (בתרגומו של מרדכי אבי־שאול). הסתכלתי בחדר הנחמד שהשכינו אותי בו, ולא הייתה שם שמיכת אטלס מהודרת על המיטה ולא ספת קטיפה אפורה, ולא היה לי מעיל פרווה מבוטן במשי ולא צרורות צרורות של קניות וגם אינני מאדאם. ואולי אילו כל זה היה לי, צרורות של קניות ומעיל פרווה מבוטן במשי, האם הייתי שוכבת עם המלצר היווני?

דפיקה בדלת. ניגשתי בלי לפתוח.

"זה אריסטו, – לחש קול – “פתחי לי בבקשה.”

“זה אריסטו, אני רק רוצה לראות אם הכל בסדר בחדר שלך.”

" זה אריסטו הבאתי וויסקי, פתחי לי בבקשה."

לחש מלא תזנונים, מפתה ומגרה.

אילו הייתי מאדאם הופפלה ואילו אריסטו היה פליקס קרול.

האם לילה עם אריסטו היה מרפא את נפשי המיוסרת, אילו הסתאבתי כמו מאדאם? אילו הייתי נלעגת בפיו של היווני כמו בפיו של פליקס קרול? אילו.


למחרת בבוקר התבהרו השמים והחבורה הקטנה עם מדריכה צעירה ונלהבת יצאנו לסיור באקרופוליס של דלפי. האבן לתמהוני כאילו נגולה מעל הלב, ודאי מחכה האבן ואורבת לשוב לבית החזה המחוץ בלאו הכי.

מטפסים לאט ובחדווה עוברים את בית האוצר, בניין דורי קטן משוחזר ויפה להפליא, ומטפסים במעלה הדרך המקודשת, שהתהלוכות היו מתקיימות עליה, ולכל ארכה יש חומה עשויה אבנים לא רבועות אשר שמות כל החיילים שנפלו במלחמות אתונה חקוקים עליהן וגם דברי האורקל, וגם שירים שתווים מוצמדים אליהם (ואשר יש לי חברה שיודעת לשיר אותם). מאחורינו מורד שכולו עצי זית אפורים כחולים כסופים ומנצנצים.

ירדה שתיקה בין ההולכים, היופי הכריע את מספרי הבדיחות הקולניים. צעדנו בשקט עד שהגענו לשרידי מקדש אפולו. כאן אפשר היה, בימי יוון העתיקה, לדבר אל האורקל ולשאול בעצתו. הייתה שתיקה. פתאום ראינו מעלינו את שני הנשרים, דואים ונוסקים דואים ונוסקים וצלליותיהם רצות אתם על מצוקי הענק. אפולו שלח אותם משני קצוות שונים של העולם והם נפגשו כאן מעל המקום שבו נבנה מקדשו, כי זה הוא לב העולם. – תוך שהלכנו ועברנו את האיצטדיון והבריכה הגענו אל אבן ענקית היולית ולא מסותתת שהיא שריד ממקדש האדמה שהאורקל נתן בו בימים עברו את פסקי דינו הנחרצים.

ועל אחד משברי העמודים המוטלים בכל מקום כתוב לאמור: “לאל אין עוד בית לנבא בו בעלי הדפנה”.


בדרכנו בחזרה למלון נפרדתי מן החבורה וירדתי לי אל בין עצי הזית. שותקת בין עצי הזית העתיקים, רק זמזום זבובים וציקצק ציק־ציק־ציק של מיני צרצרים עם שירת חוחיות מילאו את השקט העמוק. הלכתי לאטי עד המקום שבו המראה נפתח אל ההרים. משמאלי – מעבר למטע הזיתים העתיקים הגדלים פה (1.500.000 לדברי המדריכה הנלהבת) מתנשאים בכל עצמתם המדהימה קירות הסלע בני מאות המטרים שהם עורפה של דלפי, קו המתאר שלהם נחתך מן השמים בעוז. שני עננים קטנים עלו ובאו פתאום מאחרי במת הסלע, והנשרים שראינו בבוקר דאו עכשיו מעלי, דאו ונסקו חרישיים וגמישים, ומוטות כנפיהם העצומות הטילו צללים על הקיר האדיר. מעיין מפכה לא הרחק מכאן. אי שם יורים ציידים והד היריות רץ רץ דוהר וחוזר.

נשענתי אל גזע חלול של עץ זית והבטתי אל המורד המנצנץ. בסופו שם למטה למטה, בסוף המורד, נחה תעלת קורינת הכחולה מכל כחול. הלוואי והייתי באחת האניות שעוברות בתעלה הזו אלוהים יודע לאן.

מי יתנני עומדת כאן לעולם.

כשהשמש התחילה לשקוע חזרתי אל המלון, ובערב שוב התאספה החבורה. פטר ממנצ’סטר חמור הסבר הזמין אותי ללכת אתו למלון השני שבו היו מאוכסנים כמה מנוסעי האוטובוס שלנו. הזוג מבוסטון, וג’ורג' מסיאטל, והאלמנה מציריך. הזמנו ארוחה ושתינו וויסקי ואוזו וליקר תפוזים, ודיברנו על האדם המודרני, עד שפטר סיכם את השיחה בשעה המאוחרת ההיא ואמר באנגלית שקספירית לאמור: “כל מה שאדם צריך הוא להרויח זמן, הזמן פותר את כל הבעיות. ואם אתה שומר על שלוה ייפתרו כל הבעיות. ככה – אלה דברי האורקל.” כולנו היינו שתויים במקצת וכשיצאנו טפחה רוח רפה על פנינו.

ושוב בלב מכווץ זכרתי את חווית סוניון ואת עצמת הרצון שלא לחזור משם חיה, אבל השינה הייתה חזקה מכל יאוש ועד הבוקר שהיתי בעולמות אחרים.

לפי התכנית יצאנו לארבעה ימי סיור בפלפונס. עצרנו בכל חורבה היסטורית והמדריכה הצעירה והנלהבת

לא נתנה לנו לשקוע בשרעפים או להרדם. היה לה הרבה מה לספר ולהסביר וההסטוריה והארכיאולוגיה של יוון העתיקה בערו בעצמותיה.


התעכבנו בכנסיה שבדפני, מקום נפלא לעולי רגל. לשם, הו לשם הייתי צריכה לעלות ולהתפלל, ואולי הייתה השלווה חוזרת אל חיי. נסענו וחנינו, נסענו וחנינו… דפני, ארגוליס ואפידאורוס כבר מאחורינו, ואנחנו יושבים במלון נחמד עם אנשים נחמדים ומדברים על הכול, ואין מדברים עלי ולא על איש מן הנוכחים ובעיותיו וכאב לבו – והולכים לישון.

כל כך טוב לטייל, לצחוק, לדבר בקול על יוון ועל היוונים, ועל הנוף ועל האלים הנוכחים כאן אתנו כל הזמן. אנחנו נוסעים בשפלה כמו שפלת לוד, כולה מצמיחה כרכומים צהובים ורקפות. ואני אספתי פקעות כדי להביא אתי הביתה – הלא היטב אני יודעת שבעל כרחי שוב אשוב לשם, ואז אשתול לי כרכומים מן הפלפונס.

כל יום שעובר מקרב את סוף הטיול וברור שלא אוכל להישאר כאן, אף על פי שכל הוויתי מתקוממת – שוב אשוב לשם.“שובי עליזה, אמא, ואל תבכי עוד לעולם” כתבה בתי בכתב ידה הילדותי, ולא הותירה לי כל ברירה.

באחד מן הימים האחרונים הגענו לאולימפיה. על ההר שמול חלוני מרשרשים ברוח עזה עצי זית ושדרת עצי איזדרכת וברוש מובילה לאן שהוא במורד. ואני באולימפיה, אפולו והרמס ודיוניסוס אתי, והמורדות של הרי הפלפונס המיוערים להפליא. יללת סופה בחוץ. וסוף סוף הנכר האמיתי. רוחי טובה עלי, אין לי חובות, ואין מי שיפריע לי להיות לבדי נוכח כל היופי הזה. אילו רק יכולתי לנתק את עצמי מעצמי ומכל הקורים שכופתים אותי. אילו רק יכולתי. ולא הייתי חוזרת אל המטווה הסבוך שאין כוח לחיות בתוכו, והוא אופף אותי כמו חלום רע.


ובתום הסיור חזרנו ללילה אחד לדלפי.

ופטר נשא את מדברותיו ואמר: “יהי כן, זה היה דבר אלוהים”. וגם הוסיף ואמר לי שאני מתוקה מאד.

אחרי הצהרים מודיעה המדריכה שעוד מעט יבוא האוטובוס לאסוף אותנו בדרך לאתונה. בחוץ גשם וסופה, כל כך טוב לי פה, למה צריך לנסוע מפה? מורדות הזיתים, והצוקים הנישאים – כל הוויתי נמשכת לשם, מפחדת מאד לשוב הביתה.

ושוב עוברים את הפרנסוס ואת מנזר אוסיס לוקס. כל הקדושים הביטו אלי ברחמים, איקונות שטוחות פנים ולבוש, עם הרבה הדר ויראת כבוד. היה לי קר מאד כי על רגליי היו סנדלים רטובים וגם המעיל היה רטוב, על כן עטפתי את ראשי בצעיף לבן גדול ורצתי בחצר של המנזר עם המטריה המתהפכת למצוא קצת חמימות ויובש. כל נוסעי האוטובוס היו חביבים כל כך, איך אעזוב אותם ואסע למקום שאינני רוצה להיות בו?

פליקס קרול לא מש מזכרוני. היטב ידע תומס מאן מה קורה לאישה שנוסעת לבדה ומה חלקם של מלצרים ונערי מעלית במה שקורה להן. באיזה לגלוג אלגנטי הוא שם את פרטי התייחמותה של מאדאם הופפלה בפיו של פליקס הנוכל. כול אישה שנוסעת לבדה יודעת היטב שהיא יכולה לאסוף את נערי המעלית ואת המלצרים והמוזגים אצל הבאר בבתי המלון כאסוף פרחים בשדה, ולבחור במשובח שבהם. הו דברי החלקות, ההזמנות לקולנוע, למוסיקה, לרקוד, לשתות כוסית – והמבטים. המבטים… ושתה שתיתי, בנדיקטין, ואוזו, וסנזנו וקוניאק, ויין לבן ואדום. אלכוהול לשמח את הלב ולהסמיק את הלחיים ולישון שינה מחלימה. כמה זמן הייתי יכולה כך? אני חדלתי מחשוב על מה שהוא הבית. זה הבית שמצפה ממני להיות חזקה ועליזה ויעילה ונושאת את הכול באומץ ובלא טרוניה יהיה אשר יהיה.

הלא אני, כך אומרים לי, האישה שחייבת לשאת את מה שהטיל עליה הגורל ומיועדת לשמוח בחלקה. זו התורה שלאורה חונכתי בבית אמי ובבית אימו ובפי כל המחנכים אותי מיום היותי, שכן אין משא שיכבד עלי לדעת כולם ומוטב לי לשמוח בחלקי.

אבל אני ממורדי לוריאן ושוב לא רוצה.


כל נוסעי האוטובוס ירדו ב“אל גרקו” והתחלנו להיפרד.

האם נתראה עוד אי פעם?

אילו נשאר לי כסף הייתי נשארת. לא מצטייר לי מחזה שובי – – –. יש לי עוד יום אחד לעצמי באתונה.

יש לי עוד יום אחד באתונה. בחוץ כל כך קר וסוער שאי אפשר ללכת ברגל. על כן חזרתי והצטרפתי לאוטובוס תיירים שלקח אותנו לסיבוב בעיר. נכנסנו למוזיאון בנקי עם שלל התלבושות העממיות, עשינו הפסקת צהרים, ואז ברוח מקפיאה, הודפת בעוצמה, נסענו אל רגלי האקרופוליס, השלג היורד כבר כיסה את הגבעה ואת שרידי בניניה הנהדרים, נסענו עד שהאוטובוס שיווק את נוסעיו איש למלונו, ואני לאל גרקו.

ערימת מכתבים מן הבית, גם שירבוטים תמימים של ילדים, ואותם מכתבים שאין לי עוד כוח אליהם.

כמעט ערב ואני חסרת מנוחה, יוצאת לשוטט ברחוב אטינס, ופתאום התחוור לי מעל לכל ספק שאין מנוס, שמחר עם שחר אצא לשדה התעופה, ובשעה תשע אמריא הביתה גם אם כל קרבי מתקוממים. לא אברח לדלפי, ולא אלך לשבת במנזרים בראש הפרנסוס, ולא אמעד ואעוף מעל הצוק בסוניון ונסוע אסע הביתה בלב ריק.

נכנסתי לחנות מכווצת ונרגשת, עברתי בין המדפים העמוסים בצעצועים, בחנתי ובדקתי ולבסוף רכשתי רכבת מעץ ואופנוע מפח, וכשלבי בל עמי חזרתי למלון.

חדר הקבלה רחש פעילות, הביאו מזוודות, סיימו חשבונות, מחר השכם בבוקר כל אחד ממריא לדרכו.

גם אני ארזתי ואחר כך ירדתי אל אולם הקבלה וישבתי על יד הבאר.


אל הבאר, שישבתי אצלו, נכנס פתאום גבר, גבוה, דק, אנגלי, דומה קצת ללורנס אוליביה, ישב על ידי והזמין אוזו. היה לו ראש קטן ועינים בוערות, שהביטו נכחן בעצמה כמי שרוצה לבקוע את החלל. היו לו ידיים גדולות, אחת הוא הניח על מסעד הכיסא ואחת שלח לפניו והניח אותה על שולחן הבאר.

עבר בי רטט.

הייתי שותה איתו. אילו הזמין אותי לשתות. ואילו קם והיה הולך וקורא לי והייתי הולכת על ידו בצעדי הקטנים לצד צעדיו הגדולים בלא לשאול לאן הוא הולך, ילך לאשר ילך, לניכר, לרחוק, לארץ לא נודעת, אל מעבר לאוקינוס, אל מעבר להרי ההימליה, בסוף כל המדבריות וקרחוני העד. אילו רצה ללכת אתי. אבל הוא לא פנה אלי ואני לא דברתי אתו מילה. וודאי שלא אראה אותו עוד לעולם.

הוספתי לשבת ליד הבאר באפס מעשה, ורק מחשבה אחת מילאה את ראשי ואת לבי: לא רוצה לשוב.

לא רוצה לשוב הביתה, לא רוצה לא רוצה!!!


האלמנה השויצרית שנסעה אתנו בסיור לפלפונס, נגשה אלי ושאלה אם אפשר לשבת על ידי. אמרה שליבה כבד מאד והיא מוכרחה לדבר אל מישהו. הזמנתי אותה לשבת על ידי, והיא פתחה ואמרה:

"בשבילי זה נורא שהטיול נגמר. חבל שהוא מסתיים. לי היה טוב בנסיעה הזאת. הייתי יכולה להוסיף ולנסוע עוד ועוד. אני לא רוצה לחזור הביתה. איך אבוא הביתה, אתקע את המפתח בחור המנעול, אפתח את הדלת – ובבית אין איש מלבדי. איך אפשר לחזור אל בית ריק? כך?

– פתאום, פתאום לגמרי, בלא כל הכנה, בלי שהיה חולה או חלש, תוך חצי שעה, מתרוקן הבית. שנים על שנים חיים ביחד, את יודעת, לא תמיד רק בטוב, אבל ביחד, ופתאום, בבת אחת זה נגמר. עורכים תוכניות, מחשבים חשבונות, מתוכחים, חוסכים כסף, חושבים שעוד כל החיים לפנינו, שוכחים עד כמה שברירי וארעי כל זה, מעמידים פנים שלא ייגמר לעולם, ופתאום, בלא כל אזהרה – תם ונשלם. נעלם, פרח ואיננו. באו אנשים ולקחו אותו וקברו אותו באדמה, והוא לא התנגד ולא צעק ולא כעס, וידיו שידעתי אותן חמות ורכות היו נוקשות וקרות, ושמו אותו באדמה והציבו עליו אבן. האיש החם, המדבר, הצוחק, הרוצה המבקש, המתנגד המתאווה הרעב הצמא – מת. מת ונקבר, ובבית נותרו בגדים ונעלים וגלויות ששלח מבתי הבראה וחשבונות בנקים ופנקסי כתובות וטלפונים ושמות שלא שמעתי מעולם ותמונות שלא ראיתי מימי.

ואיך אפשר לחזור לבית הזה? איך אפשר עכשיו, אחרי שנים רבות כל כך להתחיל מהתחלה? להתחיל מחדש כאילו לא היו דברים מעולם? אילו יכולתי הייתי נעה ונדה בעולם, ממלון למלון, מבית הבראה אחד אל השני, ובלבד שלא לשוב לבית ההוא.

דמעות עמדו בעיניה, ואני לא ידעתי מה לומר לה.

יתכן ואין בין המטיילים ואילו איש אחד שרוצה לשוב אל המקום שממנו בא? לא רוצים לשוב אל הבתים הריקים, ולא אל הבתים העזובים, ולא אל הבתים הטובעים בייאוש, ולא אל הבתים מפוטמי השקר, המעמידים פנים, המכחשים, הבתים הקורסים תחת עומס הכאב ונשברים בהתכתשות של איבה?

אבל כולם ישובו, מובלים בבית המעצר המעופף, הטס ישר אל יעדו. כולם ישובו איש איש אל ביתו שעזב וינעצו את המפתח בחור המנעול ולא ידעו את נפשם.

המלצות קוראים
תגיות