רקע
אדם ברוך
חניוק, תרביץ בחזרה!
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

נתנזון והֶרץ עירומים תחת מקלחת אחת. נתנזון מאחורי הרץ מחזיק בכתפו. הם בני חמש־עשרה בערך. המקלחת הראשונה שלהם בפנימייה. הנערים הביטו בהם, עירומים על דרגשי העץ. הֶרץ היה הראשון מבין השניים שפתח את הפה: מה יש? מה אתם מסתכלים? הנערים לא ענו והוא התחיל לצעוק, מה יש?! מה יש?! ונתנזון ניסה להשתיק אותו. הֶרץ לא השתתק, ואז נתנזון, בניסיון לפייס את הנערים, התחיל לצחוק בקול רם. הצחוק שלו גבה וגבה עד שהפך למעין יבבה. הֶרץ צעק, מה יש? מה הֶרץ עשה?! אני לא יודע אם שם לב שהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי ושזה מגוחך. הישבנים של הֶרץ רחבים, לבנים, זרועי בהרות ורדרדות. מכתפיו הרכות יוצאות זרועות רפויות שרירים, ועל חזהו החל מסתבך שיער דק ובהיר. נתנזון גבוה וכפוף וברכיו מחודדות. נתנזון התיישב על הרצפה הרטובה, כשהצחוק הגבוה מתחלף בנשיפות ארוכות ולחות המרעידות את חזהו.

בנייני הפנימייה שתולים בשיפולי שתי גבעות של חול רך לבן. בראש אחת הגבעות ניצב מגדל־מים ואפשר לראות את הים. במרחק כמה מאות מטרים עיירה שרונית, נמוכה וירוקה. הפנימייה משתייכת לזרם חינוך בורגני־דתי השואף להקנות לחניכיו הישגיות, דת כטקס בורגני ואולי אף כאתיקה, והכרת ערך היציבות והרכוש. הרבנים כאן בדרך־כלל אנשים חרדים. מאוד ישרים, עניים מבחינה חומרית. לפנימייה תהילה בקרב הציבור הדתי. כמו בכל פנימייה שוררים כאן חוקי חיים שאחד מהם: לא טוב להגיע מאוחר. נתנזון והֶרץ הגיעו מאוחר. לא הגיעו איתנו לחמישית, הגיעו לשישית בסוף השליש הראשון.

הגופים העירומים החלשים המצופפים בתא המקלחת והקריאה המבוהלת מה יש? מה יש? הציתו בי יֵצר. לקחתי מגבת רטובה והצלפתי בה על הֶרץ שכיסה בידיו על ראשו. המגבת הרטובה השאירה בו בהרות רחבות לבנבנות־ורודות שהלכו והתפשטו כצבע נוזל. וצעקתי, חניוק! תרביץ בחזרה, חניוק! הֶרץ לא ענה ונתנזון, עדיין במערומיו על הרצפה, פלט יבבות קטנות. הנערים שעל דרגשי העץ הביטו בנו בלי להתערב. הֶרץ ונתנזון סימלו בעיניהם את הגולה, את השואה. היינו נערים דתיים ואז השואה היתה עניין של דתיים. אלוקים הרשה רצח שישה מליון יהודים. אלוקים נחלתם של הדתיים. נובע מכך: השואה – עניין של דתיים. הפחד, ההשלמה וההליכה לטבח הם עניין של דתיים. היינו נערים דתיים בישראל של שנות הששים ורצינו למחוק את חרפת השואה של הדתיים ההם. רצינו להיות גם דתיים וגם אגרוף או איבר־מין שיאיים על העולם. הבכי, החולשה והגוף העירום של נתנזון והֶרץ הוציאו אותי מדעתי. ורק כשהרגשתי, שאיברי מתקשה, הפסקתי להצליף בהֶרץ. ניגשתי לכיור ושטפתי את ראשי. כשיצאנו מאולם המקלחות עדיין היו נתנזון והֶרץ בתא־המקלחת, עירומים. נתנזון בדק את הבהרות המתפשטות על גופו של הֶרץ.


יצאתי למרפסת הקטנה והחשוכה. הבטתי לעבר גבעות החול. מוסיקה ערבית שעלתה מאחד מבתי המעברה הסמוכה הציפה את המרחב הזה, שילדי הבורגנות הדתית נפגשו בו עם תושבי מעברה ועם קהילה חקלאית חילונית. לאט לאט הבחנתי בפרטים בתוך חחשיכה: בתנועה של חיות על פני גבעות החול. בסולם של מגדל־המים, במאורת כלב באחת החצרות. עמדתי במרפסת ורציתי להיות חיים שטרקמן: רמת־גני, בן גילי, כוכב כדורסל צעיר, חילוני. נראה לי שחייו פשוטים ובריאים. בערבי שבת, כשהלכתי מסורק ורחוץ לבית־הכנסת, שטרקמן קלע לסל במכבי. עד היום קשורה אצלי שירת לכה דודי עם קולות הכדור המקפץ של שטרקמן. חניתה היתה הנערה הכי יפה ברמת־גן ולשטרקמן לא היו צריכות להיות שום בעיות איתה. כשעמדתי על המרפסת הבטחתי לעצמי שיהיו לי כמה חניתות שיתחשק לי.

תוך שנייה זיהיתי את הֶרץ ואת נתנזון שטיפסו על גבעות החול והחלו לעבור אותן. יצאתי מהפנימייה ורצתי אחריהם. לפני הכביש הראשי השגתי אותם. הם שמעו אותי, הסתובבו אלי, מצופפים, כמעט מחובקים. בתחנת האוטובוס הסמוכה, על ספסל עץ, ישבה בחורה, מעשנת. בחורות מעשנות מסוגלות לכול. הֶרץ ונתנזון הביטו בי בלי להוציא הגה. פניתי להֶרץ: חניוק! לאיפה אתה חושב שאתה הולך?! אתה נשאר פה! זה שקיבלת קצת מכות עוד לא עושה אותך לצדיק, חתיכת־חניוק מסריח! תחזור מיד לפנימייה, או שאני גומר עליך עכשיו ומשנה לך את הצורה! ונתנזון אמר, אנחנו נוסעים הביתה, זה מה שאנחנו עושים, והֶרץ צעק, אתה נאצי! נאצי, זה מה שאתה…

הבחורה קמה מהספסל והביטה בנו. היו לה שדיים גדולים מהסוג שהייתי מוכן לברוח איתם לטבריה, להתחתן איתם, לסגור אותם בחדר, לעלות עליהם בבוקר, לצאת לעבודה, לעלות עליהם בצהריים, לשוב לעבודה, לחזור מהעבודה ולעלות עליהם בלילה. ואמרתי להֶרץ, אם זה לא היה חילול השם שהחילונית הפרוצה הזאת תראה דתיים נלחמים, הייתי מראה לכם… והבחורה, עדיין מעשנת, שמעה אותי ואמרה, הופה! ועכשיו זיהיתי אותה כתושבת המעברה שנהגה לשבת בבית־הקפה הקטן שעל גבול המעברה והישיבה. רציתי שהיא לא תיסע עכשיו לשום־מקום ושתישאר אתי כאן מאחורי גבעות החול, עכשיו בחושך. הֶרץ חזר וצעק! נאצי! אתה מדבר על חילול השם?! אתה יותר גרוע מקיבוצניק! רציתי שהם יישארו, שהֶרץ יתכתש אתי. ההתכתשות היתה פותרת את העניין, דחפתי את הֶרץ והוא נפל על הקרקע החולית, ואז, כנערה רכה, חפן חול בידו וזרק אותו לעברי. חלוש, לא מטוּוח, בכייני. האוטובוס הגיע, נתנזון והֶרץ והבחורה עלו. הוקל לי שהבחורה נסעה, כי אחרת היה נולד לנו ילד מעברה והיא היתה באה אתו להורי ומציגה אותו כנכדם, ויכול להיות שגם כסף לא היה עוזר כאן.


למחרת בבוקר שלח אותי ראש הישיבה להחזיר אח הֶרץ ואת נתנזון. אביו ואמו של הֶרץ ישבו בחנות המכולת שלהם במרכז תל־אביב. בחזית החנות נמתחו שלטי פרסומת של יצרני משקאות וסיגריות ושל עיתון ערב. אמו של הֶרץ ישבה ליד הפתח, רגליה בנעליים גבוהות, שרוכות, קטומות בוהן, שצבען בז'. ראש הישיבה הודיע להם על בואי. האשה הביטה בי ואמרה, זה אתה? הבן של העורך־דין… הרב שלח אותך… טוב, תיכנס. ההתמודדות, כך ניחשתי, תהיה עם אביו של הֶרץ, האיש, שעוּן על דלפק השיש, חלוק לבן משתלשל מצווארו, אמר, תיכנס, גיבּער, תיכנס, למה לא, נראה אותך מלא. נכנסתי ונעמדתי ליד ארון הלחם המרושת. האשה סובבה את גופה ופניה אל פנים החנות הקטנה ואמרה, אבא שלך עורך־דין, הוא, שמעתי עליו, בן־אדם מכובד, הא… אנחנו לא עורכי־דינים אבל אנחנו באמת דתיים ולא פרפורמה כמו כל מיני אנשים שמכירים אותם… הילד שלי יכול להיות עורך־דין… האבא שלי היה רב מפורסם, אבל בעלי בגלל הפרנסה עובד בזה, והאיש ניסה להשתיק אותה כי זה לא היה הכיוון שהוא ביקש לקחת, אבל האשה המשיכה כשקולה עומד להישבר. יושבת על שרפרף מרושת, אמרה, מה אתה רואה, שמנדריק? אתה לא רואה ספרים! אתה רואה חלות… סינטבון, גבינה אחד עשרה אחוז, נכון?! והאיש הפסיק אותה ואמר: לא משנה לא סינטבון כן סינטבון, משנה שאתה זיפת, דרעק, כן דרעק, זה מה שאתה, האשה נכנסה לדבריו ואמרה, נאצים עושים ככה. למכולת נכנסה קונה וכניסתה גרמה לאשה להגביה את קולה, כן נאצים! נאצים עושים ככה! אפילו לא מפא"יניקים, ובעלה, משרת את הקונה, אמר, במקלחת?! מכות?! מה זה? מחנה־ריכוז?! מה זה? הילד שלי תפסו אותו בגטו?! אבא שלך מסתובב כמו בן־דוד של הרב הראשי, ואתה עושה אושוויץ במקלחת?!

חשבתי על הֶרץ הקטן עושה משלוחים מהמכולת לבתיהן של נשים הפותחות לו את הדלת ומלוות אותו למטבח, עירומות למחצה, וגופו הקטן מתקשה. חשתי אהדה להֶרץ הקטן ובאותה שעה הערכתי את יתרוני עליו ככמעט אינסופי. האיש, עדיין מדבר אלי, אמר, אנחנו יהודים, מהנאצים כבר סבלנו… אתה מבין אותי.

אמרתי לו שאני מצטער, שיחזיר את הֶרץ, שיותר זה לא יקרה. והאיש אמר, אז אתה מבין אותי, אמרתי שכן, והאשה אמרה, אתה רואה שהוא כבר מבין…

הֶרץ ונתנזון חזרו לישיבה. בערב, התיישבתי ליד הֶרץ על מיטתו. החדר היה חשוך והֶרץ לא הביט בעיני. השמיכה שעטפה אותו היתה חדשה צבעונית, ונדף ממנה רצונה של אמו שהשמיכה החדשה תסמן חיים חדשים. שאלתי אותו, הֶרץ, כשאתה עושה משלוח לחילונית והיא עם מכנסיים קצרים, אתה יודע מה לעשות? והֶרץ צחקק. הסברתי לו שהחילוניות משתגעות על דתיים ומה צריך לעשות איתן. הֶרץ הקשיב. היתה לי הרגשה שבסוף הוא עוד יהיה בסדר גמור.



 

עטוּר מצחך


טלפנתי לילין־מור וסיפרתי לו על הראיון המתוכנן. והוא, מאֵט את דיבורו, אמר, תעשה מה שאתה מבין, הם רוצים את משראווה, אותו הם רוצים, לא את הספרדי ולא אותי, ברגע שמשראווה יצא ממפ“ם הוא הוציא עצמו מחוץ לחוק שלהם, הם אוהבים מסגרות ומפ”ם מה שלא תהיה היא מסגרת… ודרך אגב, מה אתה יודע על משראווה? מה קורה אתו עכשיו? פה ושם, אמרתי לו, פגישה בקפה הרלי, פגישה בטעמון, פה ושם, בעצם שום דבר מיוחד, אתה יודע איך זה. וילין־מור שאל, שום דבר או שום דבר מיוחד? שום דבר, אמרתי. והוא אמר, נכון, שום דבר, גם אני לא יודע עליו למעשה דבר.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, קבוצה קטנה של צעירים התקבצה סביב נתן ילין־מור וסביב רעיון הפעולה השֵמית. דיברו על פירוז האזור מנשק גרעיני, על הפאן־ערביזם כבעל־ברית לישראלי החדש, על התנתקות מהאוריינטציה האמריקנית. האנשים נפגשו בבתי־קפה. ילין־מור הוציא לאור את אתגר. מעט אנשים, פעילות כמעט בלתי־מוחשית, מעקב קבוע של כוחות הביטחון. באותו שבוע קיבלתי זימון לראיון מאחד האגפים הביטחוניים.

ילין־מור עבר נושא, וידעתי שיחזור לעניין משראווה גם כשהחל לספר שקיבל חוברת עכשיו עם שירים של יונה וולך, יאיר הורביץ ומאיר ויזלטיר, וחוברת של יונה תלך המוקדשת למקסים גילן, וחיווה דעה על שירתם. חזרתי וסיפרתי לו על הראיון שאליו זומנתי, ואמרתי שאני יכול לספר להם שמשראווה מזיע בקיץ ומתכווץ בחורף. וילין־מור אמר, הם לא מבינים פרפרזות על שיילוק, אז אל תתחכם, אני מבקש. והוסיף, משראווה הוא למעשה לאומן ערבי, הוא אינו קומוניסט, מעטים הם הקומוניסטים האמיתיים, והוא יודע שהוא לאומן ערבי, והוא אחרי הכול מחשיב אותי ללאומן יהודי, אין ספק בכך.

לעתים, ילין־מור היה מחליף שיחה בהרצאה, או מדבר ככותב מאמר ראשי. והיה לכך קסם רב ומיוחד. אנשים כבר שכחו אותו, שכחו שהיה מנהיג הלח“י. ילין־מור המשיך, משראווה עלול ליפול בגלל שטויות, בגלל חולשות קטנות, ומבחינתי היה עדיף שיישאר איש מפ”ם, למרות הכול מפ"ם היא עדיין הגנה טובה, אתה מבין… תמיד יהיה משראווה אחר, נוסף, ותמיד החולשות הקטנות הן הפח הגדול… הוא עוד חי עם נעמה? מה שלומה? בת כמה היא צריכה להיות היום? אמרתי לו שהם ביחד, מתגוררים בדירת חדר בשיינקין, היא עדיין עובדת בלשכת התרגומים, צריכה להיות היום בת שלושים ושמונה בערך. והוא אמר, לא, לא בת שלושים ושמונה, לא יכול להיות כבר, לא, אתה טועה, מסכנה. אמרתי, יכול להיות. והוא אמר, מה זה כבר משנה, בגלגול הבא שלה היא תהיה אהובתו של מושל שכם. נעמה? שאלתי. לאו־דווקא נעמה עצמה, ילין־מור אמר, אלא הסוג שלה, בעניין הזה קיימת תבנית היסטורית…. ובעניין משראווה, תעשה מה שאתה מבין, דע לך שהוא הראשון שיבגוד בעצמו, ואחרי שיבגוד בעצמו הכול כבר פתוח, הבגידה הראשונה היא בעצמך.


ימים אחדים קודם־לכן, בכניסה לקומה השנייה של קפה הרלי, בשעת ערב מוקדמת, פגשתי את נעמה שבאה עם משראווה. נעמה התהדרה מאוד לקראת הפגישה, שילין־מור היה אמור להרצות בה על ענייני היום. כשלושים או ארבעים בני־אדם הסתובבו בקומה העליונה, חלקם נע לעומק האולם וחלקם עדיין בפתח. קבוצה של שלושה זרים, דוברי ספרדית, משכה את תשומת־הלב. בכל אחת מהאסיפות הגדולות יחסית, ניסיתי לנחש מיהו האיש או מיהם האנשים של שירות הביטחון. לעתים, כשלא עלה בידי, סיכמתי עם עצמי שזה אני. למה לא? האין אני אשכנזי, עתודאי, בן הארץ הזאת? לאחר שהרצאתו הסתיימה, ילין־מור הציג את דוברי הספרדית, ואחד מהם, שלמרות החום לבש מקטורן עור, הרצה על הפאשיזם הדרום־אמריקני הניזון מכסף צפון־אמריקני. הרצאה לא שיטתית, מאוד יצרית, מלאה הצהרות מהסוג שהחוג הקרוב של ילין־מור כבר מאס בהן, מה גם שהוכחו כבלתי־אפקטיביות. כשסיים, זכה למחיאות כפיים נימוסיות, ירד מהבמה הקטנה והתערב בקהל, ואז, לאחר דקה או שתיים, היה מי ששמע אותו אומר בספרדית, אם דופקים את משה דיין, הכול כבר מסתדר לבד. בסביבתו הקרובה של הספרדי השתרר שקט, ולאחר שניות אחדות הפר מישהו את השקט וצחק. הספרדי הצטרף אל הצחוק והעניין כמו התפוגג, גם אם דוברי הספרדית שבקהל עדיין תרגמו לדוברי העברית את שנאמר.

לאחר־מכן, אחרי שהנאספים התפזרו, ישבתי עם ילין־מור בקומת הקרקע של בית־הקפה, ליד חלון זכוכית גדול שממנו נראו חלק של יהודה הלוי, תנועת מכוניות, עוברים ושבים, פעולת רמזורים. וילין־מור אמר, הרחוב מזכיר עכשיו אמנות קינטית, לא? מובן שלא היה מקום להגיב על הערה סתמית זו שמקורה עייפות, ושממילא לא היה לה המשך. הוא שתק שתיים שלוש דקות, ולאחר־מכן אמר, השטות הזו בעניין משה דיין עוד תעלה לנו ביוקר, היא עוד תתפשט ותתפשט, איזו שטות. שאלתי אם הבחין הערב באנשי שירות הביטחון. הוא נאנח כמי שהטיפשות של זולתו מכניעה אותו, ואמר, תבין, אני רוצה שתבין, לפעמים אין צורך שאנשי הביטחון יהיו במקום, כי אנחנו עצמנו אנשי הביטחון… פעם אנחנו הפלשתינאים ופעם אנחנו השב"כ… תבין את זה, הגיע הזמן שתבין, איזו שטות, איזו שטות.


הפגישה נקבעה לשעה ארבע אחר הצהריים בבניין משרדים ירושלמי. אני יודע שלמעשה אני יכול לסרב. משראווה מספר שמדי פעם לוקחים אותו שם לטיול בארץ התווים. אני יכול לסרב. אבל משהו דוחף אותי לשם. מין מסתורין עכורים השוכנים בבניין משרדים ירושלמי גדול תמים למראה, סתמי. בעגה שלנו, טיול בארץ התווים פירושו חקירה מיוחדת. משראווה אומר, אל תדאג, אותך לא יקחו לטיול בארץ התווים. אני לא דואג, אני בן עשרים, תלמיד הפקולטה למשפטים, עתודאי, אשכנזי, יליד הארץ. פעם, בשעת רצון מיוחדת, ילין־מור אמר לי, תראה כמה שאתה לכאורה בסדר, אפשר לעשות ממך פוסטר. המולת עטרה גברה אז על קולו, ולכן שאלתי, מה? והוא, מחייך, אמר, פוסטר. חייכתי ואמרתי, אני יודע, אני לא יכול לשאת את הטיפוס הזה שהוא אני. ילין־מור, מעצם נוכחותו, הוביל אותך לעתים לשימוש במליצה. והוא הבין שאני מנסה לרכוש את אמונו המלא, וככל שהבין זאת הסתייג ממני. גם היום, זמן רב אחרי הכול, אני זוכר גם את הפרטים הקטנים של הניסיון הממושך לרכוש את אמונו, שהיה, ידעתי גם אז, היטב ידעתי, ניסיון נואל.

האיש שזימן אותי לראיון אמר לי בטלפון, אל תהיה נאיבי, מה אתה חושב עושים שם, ביניכם, ממש ביניכם, הערבים האלה? ממה הם חיים? מי משלם אותם?!… אתה יודע שילין־מור עצמו, עם כל הכבוד לו, הוא בן־אדם נאיבי, תסתכל על כל פרשת חוות־מרים וכל זה… בילין־מור עצמו אף אחד לא נוגע ולא ייגע, זו גם הוראה מלמעלה, וגם הרגשה פנימית של האנשים שבשטח. אבל, הערבי משראווה, המניאק, הוא זה שיפיל בסוף את ילין־מור בבור, ואז גם אלוהים לא יעזור… ככה שמבחינתך כל הפגישה שלנו עכשיו זה לטובת ילין־מור, תחשוב על זה, יצחק’לה, תחשוב על זה, בסוף זה כואב גם ליצחק’לה שלנו, האשכנזי. שתקתי, והוא הוסיף, יצחק’לה, כשמישהו מהחארות האלה מדבר פתוח בפגישה בקפה הרלי על לדפוק את משה דיין, וגם יצחק’לה היה ושמע את זה, ויצחק’לה לא רץ ישר למשטרה, אז גם אם יצחק’לה בעצם ילד טוב ועתודאי ואשכנזי וכל זה, אז גם הוא בעצם כבר מסתבך והולך, יש מבין? הבנתי שיצחק’לה הזה הוא אני, ולא ידעתי אם הבטחוניסטים הגיעו ליצחק’לה בנגזרת ישירה ועקידת יצחק. האיש הוסיף, בינתיים זה לא כולל טיול לארץ התווים.

כשהגעתי לבניין המשרדים הירושלמי הזה, משראווה ישב כבר באחד החדרים הגדולים, בפינת החדר, ליד חלון שממנו נשקפו רק שמיים כחולים. האיש אמר לו, תוריד את החולצה. משראווה נעמד והוריד. האיש אמר, תסתובב, וכשהוא פונה אלי אמר, יש סימנים על משראווה? מכות? אתה רואה איזה סימן?! לא היו סימנים. היה גוף שחום־לבן, מלא, בצקי, פה ושם בגב שומות קטנות צהבהבות מוקפות שיער שחור מתקרזל, מותניים עבים, עורף מגולח, שרוט במקצת. האיש אמר, אתה רואה, יצחק’לה, רק שוחחנו עם משראווה, ואני מוכרח להודות שהופתעתי מזה שהוא כמעט פטריוט, תאמין לי… פטריוט יותר טוב מהרבה יהודים שכולנו מכירים… ואני, באופן אישי, שמח שפטריוט מזיין יהודיות ולא איזה גיס חמישי, זה משנה מי מזיין, תאמין לי, למרות שיש לו בכפר אשה חוקית ואיזה שניים־שלושה שרצים חוקיים שלו. משראווה שתק, והאיש הוסיף, אתה יודע מה, אפשר לומר אפילו ששוחחנו, משראווה ואני, בתור שני אנשי מפ“ם, אני בתור חניך השומר הצעיר והוא בתור האינטליגנציה הערבית של מפ”ם, בלי קשר לזה שהוא עזב את מפ“ם מרצונו הטוב, כמו שאומרים… הנה, אתה רואה, מותר במדינת ישראל אפילו לעזוב את מפ”ם, גם לערבי, אתה רואה, וערבי שעוזב את מפ"ם לא מוציא עצמו מחוץ לחוק.

משראווה, עדיין עומד, מחציתו עירומה, מואר באור אחר־צהריים ירושלמי שוקע נוטה לוורדרד, נראה כפּרודיה על רקדנית של דֶגָא. כשביקש להתלבש, האיש אמר, בחייאת, משראווה, עוד סיבוב אחד. משראווה התלבש, והאיש, צוחק, אמר, אתה יודע, משראווה מאוד הזדעזע כששמע את הספרדי מציע לדפוק את משה דיין, כן, כן, הוא ממש הזדעזע… ואתה יודע מה? אני מאמין למשראווה, ויותר מזה, הוא טוען שכל העניין של הספרדי ושל משה דיין הוא פרובוקציה… הוא לא יודע של מי, אבל משוכנע שזו פרובוקציה, בטוח. משראווה שתק, והאיש הוסיף, העליתי את האפשרות שזו פרובוקציה שלנו, אבל משראווה אמר שזה לא יכול להיות, שהוא לא מאמין. אתה מאמין? האיש השתתק, ומשראווה שאל אם הוא חופשי ללכת. האיש אמר, כן, אבל תיזהר במדרגות שלא תיפול לנו ותבוא עם סיפור על טיול בארץ התווים, אתה יודע למה אני מתכוון… אתה נוסע לכפר שלך או לרחוב שיינקין? אתה צריך עוד קצת כסף־כיס? מגיע לך, זה כמו שיהודי נקרא למילואים. אתה צריך? משראווה, עדיין מתקין את חולצתו, אמר בשקט, שמוק. האיש צחק ואמר, כולנו יהודים, שלוימ’לה, לא? ומשראווה יצא את החדר.


תראה, האיש אמר לאחר שמשראווה יצא מהחדר, קח למשל את שמעון צבר. טוב, אף אחד לא הולך לעשות לו שום דבר ולא חושב על זה. הכי טוב, בשביל כולם, היה שהוא ימשיך לכתוב בעיתון מה שהוא רוצה, אבל בדיוק מה שהוא רוצה. כי עיתון, איך שלא יהיה, זה מסגרת. אתה כותב וכותב, אבל אתה במסגרת. כל זמן שאתה במסגרת, אתה במסגרת, אבל אם אתה בחוץ, ואם אין לך בדיוק מה להפסיד, אז אתה, מבחינתנו, בחושך, נעלם. וזה עושה אותך לבלתי־צפוי… עכשיו, ממך לא רוצים שום דבר מיוחד. גם לי ברור, אני לא טיפש, שמה שהספרדי אמר על משה דיין זו בדיחה. אבל הייתי רוצה שילין־מור ידע שיודעים, זה הכול. אתה יודע, בילין־מור עצמו אי־אפשר ואף אחד לא חושב לגעת. ילין־מור זה לא איזה מפ"מניק מטושטש שכותב צפנים של ילד בכיתה גימל, ואחרי הכול ילין־מור יכול לתת שיעורים לכולנו באהבת מולדת וכל זה… העניין הוא לטובתו, תבין, וכל השיחה הזאת היא רק שיחת הבהרה, כמו שאומרים, כי אנשים פה מתחילים לחשוב שאולי המסגרת של ילין־מור כבר לא ברורה אפילו לו, כבר לא כל־כך מסגרת. תאמין לי, היינו רוצים לראות אותו כותב יותר בעיתונים, ואת העיתון שלו, אתגר או מה שמו, יותר מצליח, עם יותר מודעות ועם מערכת גדולה… אנחנו רוצים ילין־מור מצליח, לא מפסיד, לא נואש, אתה מבין אותי? אמרתי לו, אני מרגיש כמו בסרט סוג זין, והאיש אמר, אתה עוד ילד, אבל תאמין לי שהכול עלול להשתנות במהירות, ואז פתאום אתה בעצמך בתוך הסרט, ומה שהספרדי אמר פתאום נהיה חשד לכאורה לקשירת קשר וכל זה. תאמין לי, כל מה שאתה צריך לעשות זה להעביר לילין־מור את ההרגשה שלנו שהמסגרת שלו כבר לא כל־כך ברורה. אנחנו סומכים עליך, ואם הוא היה במקומנו גם הוא היה סומך עליך… הכי טוב לכולם היה אם ילין־מור היה מייסד מפלגה. עוד לא המציאו כאן מסגרת טובה יותר ממפלגה חוקית. שאלתי אותו בשביל מה הוא זימן את משראווה. והוא אמר, הסוג של משראווה עובד איתנו טוב. שאלתי, הסוג, או משראווה והאיש אמר, משראווה?! משראווה עצמו לא קיים בכלל, ודרך אגב, אנחנו, אם זה מעניין אותך, קוראים לו שלוימ’לה… אותנו זה מצחיק. שאלתי אותו, והסוג שלי? עובד טוב? והאיש אמר, אוהו, אוהו, אתה בעוד שנה יכול לשבת פה בג’וב שלי, ובעוד חמש שנים לחזור ולהיות מה שאתה וחוזר חלילה, כי אתה הסוג האשכנזי החדש שצומח לנו פה… אבל זה, הסוג שלך, זה כבר סיפור אחר. קמתי ללכת, והאיש, מצחקק, אמר, אין דבר, כולנו יהודים.


ישראלי באיזה מובן? במובן של הפועל־המזרחי, או במובן של רטוש? נעמה גם שואלת וגם משיבה, כשהיא יושבת על מִסעד הכורסה, שמשראווה כישראלים רבים קורא לה פוֹטֶל, ומשראווה בתוך הפוטל וידו מונחת על ירכה, כף יד פתוחה, אצבעות קצרות עבות שפרקיהן מכוסים שיער שחור מפותל, האצבעות לוחצות על בשר הירך, המוכתם בהרות כחלחלות, הבשר נענה ללחיצה והאצבעות טובעות בו דרך בעלוּת. מעת לעת, נעמה תלטף את האצבעות הטובעות בבשרה, תגביה אליה את כף היד ותנשק אותה בעדינות. לקחתי, היא אומרת, את משראווה, היא קוראת לו בשם משפחתו, לרטוש, לבית־הקפה שלו, רציתי שיכיר אותו, שיבין מאין שאבו אבותיו המומתים וכל זה, לפעמים היא צוחקת בדבּרה, ואין זה צחוק כי אם מין גרגור כשל שעון נמתח. ורטוש, היא מספרת, אמר לו מה שילין־מור כבר אמר לו… רטוש אמר לו, אתה בעיקרך לאומן, לא קומוניסט, זו הגדרתך ואין בלתה. זה היה, המשיכה וסיפרה, יום שטוף שמש, ותל־אביב כולה נראתה לי כמו איבר אחד גדול שזוף ומלא, רועד ממתח, עומד להתיז את עצמו על סביבותיו. ומשראווה, שנכנס לשיחה, אמר, היה ברור שבאנשים כמו ילין־מור וכמו רטוש וכמו הזה… כולל איסר הראל וכל אלה, לא נוגעים… גם כי אין מה בעצם, וגם טקטית, וכשאמרתי להם, בחקירה, כן, נפגשתי עם רטוש, הם אפילו קצת צחקו, ואז הם לקחו אותי לטיול קצר בארץ התווים, אתה יודע.

לגופה של נעמה שמלת קיץ מודפסת פרחים, מסתיימת בברכיים, כתפיות כתפיים דקות, מהודקת לבטן ומשם והלאה קצת מתרחבת, לרגליה סנדלים לבנים שלהם עקב קטן, סנדלים כאלה תראינה בנות מושבים וקיבוצים בז’ורנלים ותקנינה ברחוב נווה־שאנן. כף־הרגל מכווצת בסנדל, מתאדמת ונעשית כעין אומצה פגומה. נעמה שואלת, אתה זוכר מה זה טיול בארץ התווים? אני אומר כן, והיא אומרת, משראווה היה כבר בשלושה טיולים כאלה, אתה יודע, כל הפרטים נמצאים אצל ח"כ ניר־רפלקס, עם תאריכים ושמות והכול. ומשראווה, עדיין שקוע בפוֹטֶל, מרפה את אחיזתו בירכה, אמר, ונעמה, שהיא הלוא מזדיינת מפורסמת עם ערבים, עוד לא יצאה לשום טיול בארץ התווים, וכשהיא פעם תצא אז לפחות בינינו יהיה שוויון יהודי־ערבי. הוא צחק והיא ליטפה אותו.

משראווה יצא את הדירה, ונעמה ואני, עומדים ליד החלון, ראינו אותו לאחר דקה צועד במרץ בשיינקין, מניף את ידיו, ראשו מוטה קדימה. אהבתי עד מאוד את השם נעמה. בשקט, כמשׂיח לפי תומי, שאלתי, את יודעת שהם קוראים לו שלוימ’לה? ונעמה, פניה אל הרחוב, אמרה, צוחקת בשקט, אם אני יודעת?! לפעמים, כשהוא עולה עלי, הוא צועק, קבלי את שלוימ’לה! ולפעמים הוא פשוט מכריח אותי לקרוא לו שלוימ’לה. היא השתתקה. לא הגבתי, והיא אמרה, זה פשוט מסריח, תאמין לי שהוא בחור טוב, אני יודעת שיש לו אשה וילדים, הוא בעצמו סיפר לי, ולפעמים הוא בעצמו קורא לי מזדיינת עם ערבים. לא להאמין, לא להאמין. משראווה נעלם מהעין, ונעמה עדיין ליד החלון הפתוח, שמבעדו באה רוח ים, אמרה בשקט, אני בן־אדם מת, וכל החבורה הזאתי מתה ומזדיינת עם ערבים, חוץ מילין־מור שהיה צריך להיות בשורה אחת עם משה דיין ויגאל אלון וכל זה.


אחותה של נעמה אושפזה אותו חודש בגהה, לאחר שבעלי מלון במזרח ירושלים דיווחו על יהודייה מחוסרת הכרה. נעמה ביקשה שאתלווה אליה לביקור בגהה, וכיוון שחֶברתה של נעמה המובסת נעמה לי מאוד הצטרפתי ברצון. אחותה ישבה על ספסל ירוק, לגופה סרבל אפור־ירוק, אוחזת ענף קטן, במרחק צעדים אחדים משער הכניסה, שער ראשה משוך בחוזקה לאחור, לא מאופרת, עיניה בולטות במקצת. כשזיהתה את נעמה שהתיישבה לצדה, גיפפה אותה, הניחה את ראשה על כתפה, אוספת ברכיה לבטנה, מייבבת. נעמה ניסתה להחליף איתה דברים, ומשלא הועיל דיברה כמו אחותה איננה כאן. וכשהיא מלטפת את פני אחותה בתנועות ארוכות, אמרה, מה זה אם לא בדיחה של החיים? אחת שמאושפזת, אחת מזדיינת, אחד רוצה לדפוק את דיין, משראווה הוא שלוימ’לה, עם ישראל חי, בדיחה, לא יותר מזה, ג’ורג' עובדיה לא היה עושה את זה יותר טוב, השתלבות במרחב השמי, אתה מבין… שלוימ’לה הערבי עוזב את מפ"ם ומגיע למשכורת חודשית מהם, מהביטחון, ואני הלוא מכירה אותם, חצי מהקיבוץ שלי עבד או עובד או יעבוד איתם, ולפעמים, לא תאמין, אני יושבת עם משראווה, ככה בשקט, כמו שני בני־אדם, עד כמה שזה אפשרי, ואנחנו, ביחד, שרים שירי מולדת. שדֵמתי ועטוּר מצחך… וזה דווקא יופי… והוא, משראווה, דווקא שר, למה לא, בהתלהבות אני אומרת, בהתלהבות אני אומרת לך, ואז הוא בעצם שלוימ’לה, אני אומרת לך… מה אתה כבר מבין.

אחותה, מדי פעם, אמרה משהו שהיה בו תחילת עניין. נעמה ניסתה לפענח, ומשלא עלה בידה, אמרה לה, כפרה, כפרה, יא מסוממת. ואחותה, מיבבת, ענתה כנגדה, כפרה, כפרה. נעמה סיפרה על אחותה, על הקורות אותה בירושלים, כשמדי פעם היא חוזרת ואומרת, פרח, היא היתה יפה כמו פרח, לא להאמין. ואחותה עונה כנגדה, פרח, פרח. לאחר כשעתיים חזרנו לדירה בשיינקין. נעמה הכינה ארוחת ערב. משראווה חזר ושלושתנו ישבנו לשולחן במטבח. אוכלים ומאזינים לרדיו. תוך כדי כך, משראווה שאל, אז הם אומרים שהם משלמים לי, מה? ואמרתי לו, משהו כזה, אבל זה באמת לא משנה לאף אחד, תאמין לי, כל העסק הזה אבוד ומסריח, ולילין־מור אין מושג מהחארות שסביבו. ומשראווה אמר, בתור שלוימ’לה מגיע לי כמה גרושים, לא? כמעט שאמר את זה ביידיש. זה היה מצחיק מאוד וצחקנו בטוב־לב. כשהצחוק גווע, משראווה אמר, אתה זוכר את הספרדי, זה מהעניין לדפוק את משה דיין… הוא מופיע הערב באסיפת פעילים בנצרת, והתברר שהוא איש ותיק שלהם, שהיה כמה שנים באירופה, ועכשיו הוא פרובוקטור שלהם, לך תבנה מדינה עם אנשים כאלה. הלֵך תבנה מדינה וכו' הצחיק אותי וצחקתי והסברתי למשראווה על מה אני צוחק, ונעמה אמרה, אמרתי לך שהוא גם שר יפה מאוד שירי מולדת, עטור מצחך וכל זה… ובתור מזדיינת עם ערבים ואחות של מאושפזת אני יכולה להעיד שתהליך הייהוד של הערבי משראווה מתקדם יפה מאוד, חברים. ואז משראווה התחיל לצעוק, תסתמי ת’פה! תסתמי ת’פה! ונעמה אמרה, הופה, נעלבת לי. ומשראווה נעמד, ונעמה צעקה, אם אתה מרים יד, אתה חוזר לכפר שלך, והוסיפה, פרימיטיבי מסריח! ומשראווה צעק, תסתמי, אני אומר לך, תסתמי! ונעמה, רועדת מהתרגשות, צעקה, קבלי את שלוימ’לה יא סוסה, קבלי את שלוימ’לה! ומשראווה יצא בריצה, טורק את הדלת, ונעמה, לאחר השיא, מייבבת בשקט, בקצב שבור, החלה אוספת את הכלים לכיור, מנגבת בכף ידה את השאריות, וכשגבה אלי אמרה, מספיק בדיחות נתתי לך ליום אחד, תעשה טובה, תלך עכשיו.


מסרתי לילין־מור בטלפון תקציר של השיחה וקבענו להיפגש אותו יום בבית סוקולוב, בתל־אביב. הקדמתי כרבע שעה. תמיד הקדמתי לפגישות אתו. הוא הגיע, קצת כבד נשימה, מיוזע, מפטיר אנחה שהתייחסה לסיכויי השמאל הציוני הקטן להתאחד לקראת הבחירות הקרובות. בית סוקולוב היה כמעט ריק אותה שעה ומהדלתות הפתוחות אפשר היה לעקוב אחר ההכנות למסיבה שתיערך בערב על הדשא. מפעם לפעם נכנס מישהו, התקרב לשולחן, הביע דעה על סיכויי השמאל. אם חילופי הדברים התארכו לכדי משהו שיש בו משום תחילתה של שיחה, ילין־מור הזדרז והציג אותי בפני המשוחח.

כשתיק העור הדק שלו מונח על השולחן וגופו הכבד מוטה קדימה, ידיו משחקות במשקפיו, ילין־מור אמר, אתה רושם לעצמך ראשי־פרקים, לא? משהו ממין יומן אישי? משהו כזה, אמרתי, בערך, לא בדיוק יומן. והוא אמר, יכולתי לנחש, מתאים לך, יהיה מעניין לקרוא את זה יום אחד. והיטב ידעתי אז שככל שאבקש את אמונו, כן יסתייג ממני. המלצרית שאלה לשלומו וילין־מור ענה לה באריכות ובפירוט מופלגים, כשהוא משהה אותה ליד שולחננו. היטב ידעתי שהוא גונב זמן באמצעותה, ומכין את דבריו אלי. גופו היה כבד, נשימתו קצת קצרה. אירועי היום התישו אותו במקצת. והוא, כך נדמה היה אותה שעה, נדחק למקום השני ברשימה לכנסת, אחרי אורי אבנרי. המלצרית, לא מופתעת מתשומת־הלב הרבה שהוקדשה לה, פנתה לעבר הדלפק המעוגל, ומשהתרחקה ילין־מור שאל, משראווה, אם הבנתי נכון, משראווה פשוט מקבל מהם משכורת, כסף, והם קוראים לו שלוימ’לה?! זה מצחיק אותם? ומבלי להמתין לתשובה, החל מדבר במהירות, כשפניו לא אלי ועיניו ממוקדות בדבר־מה שנעלם ממני, תראה, בן כמה אתה, בן עשרים? אולי אתה לא מבין, אבל אתה מתחיל קריירה של מאכער, של מתווך, אתה מבין, הספרדי ועניין משה דיין היה פרובוקציה של השב"כ, וזה היה אלמנטרי מדי… ואני היום לבד, ואין לי יכולת לבדוק כל אחד… אשתי, פרידה, קוראת לכם הלגיון של נתן, שם־חיבה, אבל אני עדיין לבד… אמרת שאתה רושם ראשי־פרקים, אתה עושה זאת בהיותך אמן צעיר, אולי סופר, ומחר אתה יכול להיות גם עד־מדינה נגדי, ממש נגדי, מדינת ישראל נגד נתן ילין־מור… אבל לא רק אתה… מבחינתכם, העולם האמיתי נמצא שם בחוץ… אתה רוצה לעשות קריירה בעיתון יומי, ולי אין מה להציע לך מלבד נוסטלגיה שתזדקק לה אולי בעוד עשר שנים… ההווה הזה שלי הוא כבר הנוסטלגיה של איש צעיר, שלך, ואני חש בזה ברגע שאני פוגש בכם… לא יכולתי למנוע ממך ללכת לפגישה הזו איתם, כל מה שנותר לי הוא להיזהר ממך, מהמסר שהעבירו דרכך, מהעובדה שמצאו אותך מתאים ונכון להעביר לי מסרים כאלה, שאקים מפלגה חדשה… אני נזהר גם מכם, היהודים, וגם ממשראווה לסוגיו, כי הם לאומנים, רובם הגדול לאומנים, צריך להיזהר מלאומנים מכל הצבעים והגזעים, אני מכיר את הניב הזה, חייתי אתו… גם אתה צעיר לאומני… ואתה אתי, כי אתה לא עם משה דיין, כי הכניסה אליו כבר בלתי־אפשרית, כי יש לו כבר מספיק מהסוג שלך, ואם הנסיבות היו אחרות, היית עם משה דיין, נער מנעריו, אני לא נאיבי, המשיכה שלך היא לסוג של כוח, והמשיכה היא ליחיד המסוים… אל נא… הדברים האלה חזקים ממך… אחרי הבחירות האלה, יש סיכוי שהכל יתאייד מעצמו, ואתם, אתה, תהיה במקום אחר… אתה רגיש, אני זיהיתי את זה עוד כשהיית ילד וביקרתי בבית הוריך, אבל כל כולי מתקומם נגד המחשבה שההווה שלי הוא כבר הנוסטלגיה המבוימת שלך, גם אם אינך לחלוטין מודע לכך… אתה לא טיפש, אתה תסתדר טוב, אני אהיה בשבילך חומר טוב, החיים כבר ירחיקו אותך, ואתה תאמין שבכוח ההיגיון שלך התרחקת. ילין־מור היטיב את משקפיו, ושאל, תוכל לזכור זאת מלה במלה? יהיה מעניין פעם לקרוא את זה בגרסה שלך, לא?

הוא קם והניח לי ללוות אותו למכוניתו. רציתי לומר לו, אבא, אתה טועה, ולא אמרתי. המלים הסתובבו בחלל הפה ולא יצאו. במחשבתי קראתי לו אבא. והמלים לא יצאו גם כשהשחיל עצמו למכונית, גוף כבד, ראש מסורק בקפידה, מתרווח במושב הנהג, מתכופף קצת כדי לתפוס את מבטי דרך החלון, מישיר מבט ואומר, תזכור, אנחנו גם שלוימ’לה… בסך הכול, כולנו שלוימ’לה….



המלצות קוראים
תגיות