נתנזון והֶרץ עירומים תחת מקלחת אחת. נתנזון מאחורי הרץ מחזיק בכתפו. הם בני חמש־עשרה בערך. המקלחת הראשונה שלהם בפנימייה. הנערים הביטו בהם, עירומים על דרגשי העץ. הֶרץ היה הראשון מבין השניים שפתח את הפה: מה יש? מה אתם מסתכלים? הנערים לא ענו והוא התחיל לצעוק, מה יש?! מה יש?! ונתנזון ניסה להשתיק אותו. הֶרץ לא השתתק, ואז נתנזון, בניסיון לפייס את הנערים, התחיל לצחוק בקול רם. הצחוק שלו גבה וגבה עד שהפך למעין יבבה. הֶרץ צעק, מה יש? מה הֶרץ עשה?! אני לא יודע אם שם לב שהוא מדבר על עצמו בגוף שלישי ושזה מגוחך. הישבנים של הֶרץ רחבים, לבנים, זרועי בהרות ורדרדות. מכתפיו הרכות יוצאות זרועות רפויות שרירים, ועל חזהו החל מסתבך שיער דק ובהיר. נתנזון גבוה וכפוף וברכיו מחודדות. נתנזון התיישב על הרצפה הרטובה, כשהצחוק הגבוה מתחלף בנשיפות ארוכות ולחות המרעידות את חזהו.
בנייני הפנימייה שתולים בשיפולי שתי גבעות של חול רך לבן. בראש אחת הגבעות ניצב מגדל־מים ואפשר לראות את הים. במרחק כמה מאות מטרים עיירה שרונית, נמוכה וירוקה. הפנימייה משתייכת לזרם חינוך בורגני־דתי השואף להקנות לחניכיו הישגיות, דת כטקס בורגני ואולי אף כאתיקה, והכרת ערך היציבות והרכוש. הרבנים כאן בדרך־כלל אנשים חרדים. מאוד ישרים, עניים מבחינה חומרית. לפנימייה תהילה בקרב הציבור הדתי. כמו בכל פנימייה שוררים כאן חוקי חיים שאחד מהם: לא טוב להגיע מאוחר. נתנזון והֶרץ הגיעו מאוחר. לא הגיעו איתנו לחמישית, הגיעו לשישית בסוף השליש הראשון.
הגופים העירומים החלשים המצופפים בתא המקלחת והקריאה המבוהלת מה יש? מה יש? הציתו בי יֵצר. לקחתי מגבת רטובה והצלפתי בה על הֶרץ שכיסה בידיו על ראשו. המגבת הרטובה השאירה בו בהרות רחבות לבנבנות־ורודות שהלכו והתפשטו כצבע נוזל. וצעקתי, חניוק! תרביץ בחזרה, חניוק! הֶרץ לא ענה ונתנזון, עדיין במערומיו על הרצפה, פלט יבבות קטנות. הנערים שעל דרגשי העץ הביטו בנו בלי להתערב. הֶרץ ונתנזון סימלו בעיניהם את הגולה, את השואה. היינו נערים דתיים ואז השואה היתה עניין של דתיים. אלוקים הרשה רצח שישה מליון יהודים. אלוקים נחלתם של הדתיים. נובע מכך: השואה – עניין של דתיים. הפחד, ההשלמה וההליכה לטבח הם עניין של דתיים. היינו נערים דתיים בישראל של שנות הששים ורצינו למחוק את חרפת השואה של הדתיים ההם. רצינו להיות גם דתיים וגם אגרוף או איבר־מין שיאיים על העולם. הבכי, החולשה והגוף העירום של נתנזון והֶרץ הוציאו אותי מדעתי. ורק כשהרגשתי, שאיברי מתקשה, הפסקתי להצליף בהֶרץ. ניגשתי לכיור ושטפתי את ראשי. כשיצאנו מאולם המקלחות עדיין היו נתנזון והֶרץ בתא־המקלחת, עירומים. נתנזון בדק את הבהרות המתפשטות על גופו של הֶרץ.
יצאתי למרפסת הקטנה והחשוכה. הבטתי לעבר גבעות החול. מוסיקה ערבית שעלתה מאחד מבתי המעברה הסמוכה הציפה את המרחב הזה, שילדי הבורגנות הדתית נפגשו בו עם תושבי מעברה ועם קהילה חקלאית חילונית. לאט לאט הבחנתי בפרטים בתוך חחשיכה: בתנועה של חיות על פני גבעות החול. בסולם של מגדל־המים, במאורת כלב באחת החצרות. עמדתי במרפסת ורציתי להיות חיים שטרקמן: רמת־גני, בן גילי, כוכב כדורסל צעיר, חילוני. נראה לי שחייו פשוטים ובריאים. בערבי שבת, כשהלכתי מסורק ורחוץ לבית־הכנסת, שטרקמן קלע לסל במכבי. עד היום קשורה אצלי שירת לכה דודי עם קולות הכדור המקפץ של שטרקמן. חניתה היתה הנערה הכי יפה ברמת־גן ולשטרקמן לא היו צריכות להיות שום בעיות איתה. כשעמדתי על המרפסת הבטחתי לעצמי שיהיו לי כמה חניתות שיתחשק לי.
תוך שנייה זיהיתי את הֶרץ ואת נתנזון שטיפסו על גבעות החול והחלו לעבור אותן. יצאתי מהפנימייה ורצתי אחריהם. לפני הכביש הראשי השגתי אותם. הם שמעו אותי, הסתובבו אלי, מצופפים, כמעט מחובקים. בתחנת האוטובוס הסמוכה, על ספסל עץ, ישבה בחורה, מעשנת. בחורות מעשנות מסוגלות לכול. הֶרץ ונתנזון הביטו בי בלי להוציא הגה. פניתי להֶרץ: חניוק! לאיפה אתה חושב שאתה הולך?! אתה נשאר פה! זה שקיבלת קצת מכות עוד לא עושה אותך לצדיק, חתיכת־חניוק מסריח! תחזור מיד לפנימייה, או שאני גומר עליך עכשיו ומשנה לך את הצורה! ונתנזון אמר, אנחנו נוסעים הביתה, זה מה שאנחנו עושים, והֶרץ צעק, אתה נאצי! נאצי, זה מה שאתה…
הבחורה קמה מהספסל והביטה בנו. היו לה שדיים גדולים מהסוג שהייתי מוכן לברוח איתם לטבריה, להתחתן איתם, לסגור אותם בחדר, לעלות עליהם בבוקר, לצאת לעבודה, לעלות עליהם בצהריים, לשוב לעבודה, לחזור מהעבודה ולעלות עליהם בלילה. ואמרתי להֶרץ, אם זה לא היה חילול השם שהחילונית הפרוצה הזאת תראה דתיים נלחמים, הייתי מראה לכם… והבחורה, עדיין מעשנת, שמעה אותי ואמרה, הופה! ועכשיו זיהיתי אותה כתושבת המעברה שנהגה לשבת בבית־הקפה הקטן שעל גבול המעברה והישיבה. רציתי שהיא לא תיסע עכשיו לשום־מקום ושתישאר אתי כאן מאחורי גבעות החול, עכשיו בחושך. הֶרץ חזר וצעק! נאצי! אתה מדבר על חילול השם?! אתה יותר גרוע מקיבוצניק! רציתי שהם יישארו, שהֶרץ יתכתש אתי. ההתכתשות היתה פותרת את העניין, דחפתי את הֶרץ והוא נפל על הקרקע החולית, ואז, כנערה רכה, חפן חול בידו וזרק אותו לעברי. חלוש, לא מטוּוח, בכייני. האוטובוס הגיע, נתנזון והֶרץ והבחורה עלו. הוקל לי שהבחורה נסעה, כי אחרת היה נולד לנו ילד מעברה והיא היתה באה אתו להורי ומציגה אותו כנכדם, ויכול להיות שגם כסף לא היה עוזר כאן.
למחרת בבוקר שלח אותי ראש הישיבה להחזיר אח הֶרץ ואת נתנזון. אביו ואמו של הֶרץ ישבו בחנות המכולת שלהם במרכז תל־אביב. בחזית החנות נמתחו שלטי פרסומת של יצרני משקאות וסיגריות ושל עיתון ערב. אמו של הֶרץ ישבה ליד הפתח, רגליה בנעליים גבוהות, שרוכות, קטומות בוהן, שצבען בז'. ראש הישיבה הודיע להם על בואי. האשה הביטה בי ואמרה, זה אתה? הבן של העורך־דין… הרב שלח אותך… טוב, תיכנס. ההתמודדות, כך ניחשתי, תהיה עם אביו של הֶרץ, האיש, שעוּן על דלפק השיש, חלוק לבן משתלשל מצווארו, אמר, תיכנס, גיבּער, תיכנס, למה לא, נראה אותך מלא. נכנסתי ונעמדתי ליד ארון הלחם המרושת. האשה סובבה את גופה ופניה אל פנים החנות הקטנה ואמרה, אבא שלך עורך־דין, הוא, שמעתי עליו, בן־אדם מכובד, הא… אנחנו לא עורכי־דינים אבל אנחנו באמת דתיים ולא פרפורמה כמו כל מיני אנשים שמכירים אותם… הילד שלי יכול להיות עורך־דין… האבא שלי היה רב מפורסם, אבל בעלי בגלל הפרנסה עובד בזה, והאיש ניסה להשתיק אותה כי זה לא היה הכיוון שהוא ביקש לקחת, אבל האשה המשיכה כשקולה עומד להישבר. יושבת על שרפרף מרושת, אמרה, מה אתה רואה, שמנדריק? אתה לא רואה ספרים! אתה רואה חלות… סינטבון, גבינה אחד עשרה אחוז, נכון?! והאיש הפסיק אותה ואמר: לא משנה לא סינטבון כן סינטבון, משנה שאתה זיפת, דרעק, כן דרעק, זה מה שאתה, האשה נכנסה לדבריו ואמרה, נאצים עושים ככה. למכולת נכנסה קונה וכניסתה גרמה לאשה להגביה את קולה, כן נאצים! נאצים עושים ככה! אפילו לא מפא"יניקים, ובעלה, משרת את הקונה, אמר, במקלחת?! מכות?! מה זה? מחנה־ריכוז?! מה זה? הילד שלי תפסו אותו בגטו?! אבא שלך מסתובב כמו בן־דוד של הרב הראשי, ואתה עושה אושוויץ במקלחת?!
חשבתי על הֶרץ הקטן עושה משלוחים מהמכולת לבתיהן של נשים הפותחות לו את הדלת ומלוות אותו למטבח, עירומות למחצה, וגופו הקטן מתקשה. חשתי אהדה להֶרץ הקטן ובאותה שעה הערכתי את יתרוני עליו ככמעט אינסופי. האיש, עדיין מדבר אלי, אמר, אנחנו יהודים, מהנאצים כבר סבלנו… אתה מבין אותי.
אמרתי לו שאני מצטער, שיחזיר את הֶרץ, שיותר זה לא יקרה. והאיש אמר, אז אתה מבין אותי, אמרתי שכן, והאשה אמרה, אתה רואה שהוא כבר מבין…
הֶרץ ונתנזון חזרו לישיבה. בערב, התיישבתי ליד הֶרץ על מיטתו. החדר היה חשוך והֶרץ לא הביט בעיני. השמיכה שעטפה אותו היתה חדשה צבעונית, ונדף ממנה רצונה של אמו שהשמיכה החדשה תסמן חיים חדשים. שאלתי אותו, הֶרץ, כשאתה עושה משלוח לחילונית והיא עם מכנסיים קצרים, אתה יודע מה לעשות? והֶרץ צחקק. הסברתי לו שהחילוניות משתגעות על דתיים ומה צריך לעשות איתן. הֶרץ הקשיב. היתה לי הרגשה שבסוף הוא עוד יהיה בסדר גמור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.