רקע
אדם ברוך
ציפור מחושמלת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

אנחנו למעשה סיימנו, אמר עורך־הדין והתרומם מכיסאו. יצאנו, רוחמה נשענה על קיר חדר המדרגות ונדפו ממנה טעם וריח של בטנת מעיל ישן. עכשיו היא נראית כמו ציפור שבורה.

בפעם הקודמת שראיתי אותה היא שכבה מגולגלת על מיטה בחדר מאופלל. ראיתי אותה מכיוון הרגליים, שהיו מכווצות. התאריך: מוצאי יום כיפור, מלחמת יום כיפור, ניו־יורק. היא שלוש שנים בניו־יורק, סטודנטית ומלצרית. הטלוויזיה פתוחה ומקרינה תמונות מצליחת התעלה. מחר היא הולכת בפעם העשירית לעורך־הדין בעניין הכרטיס הירוק, המאפשר המשך שהייה ועבודה בניו־יורק. לפני שנכנסתי אליה, במדרגות, אני פוגש את מי שאני קורא לו ביני לבין עצמי מיסטר גרין קארד. ופעם אני שואל אותה, איך מיסטר גרין קארד עושה את זה, טוב או לא טוב, תגידי, את האמת. רוחמה צוחקת ולא עונה ומתחשק לי לשבור לה את הפרצוף כשהיא צוחקת. הטלוויזיה אז פתוחה על ערוץ סי, הצגת חינם של פריקים. זהו, היא אומרת על הטלוויזיה, זהו האל הדו־מיני. ואני אומר לה, רוחמה, את מפלסטינה, מה לך ולאל הדו־מיני, איך מיסטר גרין קארד עושה את זה… לפחות הוא מוריד את הנעליים כשהוא עושה לך… יש לו חמש אצבעות על כל רגל או שש או ארבע או מה.

עכשיו מוצאי יום כיפור, ואני אומר לה, רוחמה, אני נוסע לארץ. ואני מרגיש כמו בובה על חוט. והיא אומרת, מתוך המיטה, אתה ציוני־מותנה. היא אומרת, יו אר אי קונדישנט זיוניסט. אני אומר לה, ראיתי במדרגות את גרין קארד או שאני טועה. ורוחמה אומרת, למה שתטעה. אני אומר לה, אבא שלך עכשיו בבית־כנסת בפלסטינה, ואת במלון המחוריין הזה עם גרין קארד שיכול להיות אבא שלך. ורוחמה אומרת, מה אתה רוצה? שאני אשב ואכתוב מכתבים לבחורים שלנו בחזית?! ועכשיו היא מתיישבת ומדליקה מנורת שולחן. טנקים שועטים על מסך הטלוויזיה. הכתב האמריקאי מדווח מסיבוב פרדס־חנה ליד מחנה 80. אני מזהה את הצמחייה. מריח את המים שיוצאים מהשטחים המעובדים והנעים לאִטם בתעלות בצדי הכביש. מהחדר הסמוך לחדרה של רוחמה נשמעת מוסיקה עם שירה, מישהו משמיע את החבובות מרחוב־ההפתעות על סרט הקלטה. מיסטר קרמיט עובר את הקיר, דרך הטפטים, ורוקד בחדר, תנועה לימין, לשמאל, נוטה קדימה, אחורה. וחוזר חלילה. סרט ההקלטה קופץ, ומישהו בחדר השני מעביר אותו קדימה. הטנקים נעים לפי הקצב של קרמיט, וזה פשוט נפלא. בעוד שלוש שעות אני עולה על המטוס לארץ. וזה פשוט נפלא. אני מרגיש פשוט נפלא. ואני לא מתפלא שאני מרגיש פשוט נפלא. אני רואה את הדרך משדה־התעופה לבית הורי. אני רואה את עצמי נוסע בלי עומק, לא מוקף בחלל, לא באנשים, לא בנוף. יכול להיות שכך זורמים להם הגֶנים בחושך, לבד לבד, ממצב אל מצב, מעמדה אל עמדה. זה פרדס־חנה, מאה אחוז פרדס־חנה. הכתב האמריקאי נראה מאה אחוז גברי, מאה אחוז במרכז העניינים. רוחמה, בחורה מפלסטינה, בת עשרים ושבע, בשר הירכיים מתחיל להתקפל, הרבה התעמלות נואשת, מכאיבה, כפיפות גב, גלגל הרזיה, הרבה ויטמינים, סטודנטית ומלצרית. אני רוצה לומר לה, רוחמה, זה בסדר, זה אני, אתי זה בסדר, אני לא אכאיב לך.

ועכשיו היא יוצאת מהאמבטיה עם מגבת של הילטון, ואומרת: למה שלא תלך לבכות במקום אחר, יש לך עוד שעתיים להמראה, לך רוץ, החנות של רוחמה סגורה היום, וזה כולל גם גיבורים. היא מתיישבת לשולחן ומתאפרת באור המנורה. אני רואה את עצמי עומד בחדר הזה, במלון הזה, עם קרמיט השר לטנקים הנוסעים על המסך. עכשיו רוחמה מפזמת אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים. קולה צעיר. היא היתה משתגעת כאן כבר מזמן, אבל הטלוויזיה הרחיבה את גבול השפיות שלה. גבול מלא מושגים חדשים, מתנודד מעל לראשה כמו שק נפוח וכבד. היא מפסיקה לשיר ושואלת, אתה חושב שאבינו מלכנו בעניינים, או שגם הוא היה עסוק היום? היא קמה, נועלת כפכפים גבוהים. גוף קטן שמנמן בן עשרים ושבע על עקבים, מתוק. ארבע דקות, לא דקה יותר, מה שמיסטר גרין קארד מקבל קבוע לזמנו החופשי, בלי להוריד את הנעליים. יותר מתוק ממתוק.

רוחמה ניגשת לחלון, ומשם אומרת לי, לך לבכות במקום אחר חייל אלמוני, נשארו לך שעתיים. מהחלון היא רואה חלון אחר ובו בחורה אחרת בחלון מסתכלת בבחורה אחרת בחלון. אני אומר בשקט, רוחמה. והיא אומרת, תפסיק, אל תעשה מזה סרט טורקי. ואני אומר בשקט, רוחמה. ועוד פעם בשקט, רוחמה. ועוד פעם, רוחמה.

אני מלווה אותה לרכבת התחתית. נוסעת למקום עבודתה. אחרי עשרים דקות, אני מצלצל למסעדה ומבקש את רוחמה. היא אומרת שהמסעדה עובדת למרות המלחמה, שרואים את המלחמה חי בטלוויזיה.


מהמלחמה אני שולח לה גלויה מצוירת סטנדרטית. ציור מודפס של חייל שמכובעו יוצאים פרחים, תופס את רוב שטח הגלויה. וברווח אני כותב, רוחמה, עם ישראל חי, יהיה יופי, ד"ש למי שצריך. אחרי־כן, על החול החם, חיילים מדברים על בחורות. אני מספר על אחת רוחמה. מדבר בה סרה. אחד החיילים אומר, הדלקת אותי.

אני נזכר ברוחמה בפאה נוכרית צהובה, חוצה את ברודוויי, מאולם ווֹדוויל אחד לשני. בהתחלה אני לא מכיר אותה. היא יושבת על שרפרף גבוה במסעדת נקניקיות ובירה. וכשהיא מסירה את הפאה ומסתרקת, אני רואה שזו רוחמה. עשר שנים עברו מאז ערב אחד בתל־אביב.

אני אומר, רוחמה? והיא מרימה את ראשה במהירות, ואז התנועה קופאת, רק שרירי הצוואר רועדים, ציפור שהתחשמלה רועדת. שמעתי על בחורות ישראליות שעובדות כרקדניות בווֹדווילים הניו־יורקיים, אבל בעיני לא ראיתי. עכשיו, בתנועה הקופאת, באור הניאון התעשייתי המכאיב, הלא אנושי, אני רואה בטוח שזו רוחמה. היא מחזיקה בידה את הפאה. כמו ראש שמוט אחוז ביד. מהג’וּקבּוֹקְס נשמעת נעימת פזמון קאנטרי: הנער נע במרחבים האינסופיים, נערתו מעבר לנהר, הוא חותר אליה בסירתו למרות הרוח והגשם. שׂער ראשה של רוחמה קשור מהודק לגולגולתה, ואור הניאון מרחיב באופן מלאכותי את נחיריה. אור הניאון מוחזר ממעיל־הגשם הפלסטי שלה. היא בודקת אם היא באמת שמעה רוחמה. לאט לאט היא מסובבת את ראשה לפי עיקולי הדלפק, ואז היא מגיעה אלי, ומריצה את ראשה חזרה ושוב אלי ושוב חזרה, עד שהיא נעצרת עלי. בחלונות־הראווה של חנויות מוצרי הסרק לאורך ברודוויי מתרוצצות כך עיני המושיע אחר העוברים ושבים. העיניים קבועות בפנים, שהן תבניות יציקה מפלסטיק צבעוני, כשמנגנון קפיצי מריץ אותן מכאן לשם.

מאז אני רואה קבוע את רוחמה. היא מסתדרת טוב מאוד עם מערכת המוסר והרחמים־העצמיים שלי. לפעמים היא מאחרת, וכשהיא נכנסת לחדר המאופלל תמיד, אור הכניסה משמש לה מסגרת, מסמן את תווי־המתאר של גופה, של אישיותה. ואז היא פוסעת קדימה ושוברת את רישום האור. ובעזרת ספוג לח וצמר גפן, היא מוחקת את האיפור ומכסה את פניה בקרֶם לבן. היא עומדת מול המראָה, ששוליה מוזהבים ואליהם מוצמדים מלאכי פלסטיק צבעוניים, מביטה בעצמה, פונה הצִדה, טופחת על בטנה בכף ידה הפתוחה ואומרת, לא מה שהיה פעם. לפעמים היא תשיר משפט או שניים של אחד משירי המולדת, כמו לי כל גל נושא מזכרת, או שדֵמתי. אחרי־כן, בקביעות, באותה נעימה, כשאני מתרומם ממנה, אני אומר, רוחמה, מה העניינים. והיא, ראשה בכר, אומרת, בונים בניינים. זו שאלה־תשובה שהבאנו לכאן מנעורינו. החום והמקריות של שנינו מגולמים בצופן הזה,

בפעם הראשונה שראיתי את מיסטר גרין קארד, ראיתי אותו חוצה את הכביש, לעבר המסעדה, כשידו אוחזת בעורפה של רוחמה. כך יוביל האדון את בהמתו. ועכשיו, ערפיח כיסה את העיר ובעדו ראיתי את רוחמה בחצי גובה. כאילו הולכת באוויר. אחרי־כן, בחדר שלה, שאלתי אותה, מיסטר גרין קארד הזה נראה כמו אנדרוגינוס, כתפיים של אשה, מגפיים של גבר, רגל שמאל מסריחה מבושם, קופץ כמו לוחם ג’יאו־ג’יצו, מה זה? רוחמה לא ענתה. מיסטר גרין קארד, מנהל סוכנות רקדניות, הבטיח לסדר לה רשיון עבודה.


כשחזרתי מהארץ מצאתי את הגלויה המצוירת ששלחתי לה תקועה ליד מלאכי הפלסטיק שעל המראָה. חזרתי לבקר אותה. זה בדיוק מה שאוֹדי מרפי היה עושה במקומי, בסרט על מלחמת־העולם השנייה. רציתי להגיד לה שהסיפור שלנו בטח קרה, כי הוא יותר מדי בנאלי מכדי שלא יקרה. האמת שלא רציתי להגיד כלום. רק להיכנס לנעליים של מיסטר גרין קארד, ואחרי־כן לרחוץ אוזניים עם האפטר־שייב שלו. יש קסם מדיח בחפצים אישיים של מישהו זר. הייתי מסדר בשורה את מברשת השיניים, מכשיר הגילוח, ואת המספריים הקטנים שלו ומוציא אותם להורג בירייה, אחד אחד. החדר מאופלל. אני רואה אותה מהגב. הראש והשכמות בולטים מהכורסה האדומה הנמוכה.

השכמות התעבו יותר והן מונחות על אופק הכורסה כמו שני גלילי בד דחוסים וקצרים. היא על ערוץ סי. תראה את הפריקים האלה, היא אומרת, הפסדת אינטרביו עם ז’קלין סוזן. אני מחפש את קרמיט החבוב, אבל הערב הוא לא בחדר ולא שומעים אותו מהחדר השני. אני מבקש לשעשע אותה, ואני אומר שמהיום אני אוֹדי מרפי. זה לא הולך, היא מסרבת להשתעשע מזה. מחר היא צריכה לקבל תשובה מעורך־הדין בעניין רשיון העבודה. אני אומר לה, בטח תקבלי, את בסדר איתם, בטח תקבלי, אין בעיות. ואני יודע, בלבי פנימה, שהיא לא תקבל. שהיא תידחה מחר על־ידי שלטונות ההגירה. שלמעשה היא כבר נדחתה.

ובבוקר, במשרדו של עורך־הדין. ברוקלין, פיסות נוף ירוקות נראות מבעד לחלונו. הוא פותח את התיק שלה. אני רואה אותה בתצלום פספורט: שער ראשה צמוד לקרקפת, משוך לאחור, משווה לה מראה נגרואידי משהו. הפנים הגלויים בתצלום, המושטים קדימה, המאומצים למשך דקת הצילום, מסגירים אותה כעוד גוש בשר שצף בסוואנה של ניו־יורק. גוש צף מבקש להיאחז במשהו. התצלום הזה הוא עדות אופי. רצח אופי. הדבר המדבר בעד עצמו.

עורך־הדין מחייך אליה ומניע את שומני פניו באופן מגונה, גורם לי לחשוב שהיה ביניהם משהו. אני מקנא לגוש הבשר הצף בסוואנה של ניו־יורק ונתקל בעורכי־דין ובקרפדות עם רגלי וֶלוֶטה כמו מיסטר גרין קארד. אני יכול לירוק את הקנאה מגרוני, כך שהיא תפגע בקרקע ותתמסמס שם לאִטה.

התצלום הזה הוא רצח אופי. המאמץ שלה בדקת הצילום לצאת מהוגנת, יעילה, מועמדת מתאימה לכל דבר, ובראש ובראשונה לרשיון עבודה, מחליש את ברכי. עורך־הדין מוסר לה שבקשתה, בשלב זה, נדחתה.

ועכשיו, מחוץ למשרדו, היא נשענת על קיר חדר המדרגות כמו ציפור שהתחשמלה מחוט חשוף. טעתה לחשוב שהוא ענף־עץ יבש. אני מרגיש את נשימתה החמה על גרוני. ואני אומר לה, המלוכלך. ולא מוסיף מלה. והיא אומרת כן, המלוכלך. אין דבר, היא מוסיפה, רוחמה עוד לא מתה. ומסתלקת. בערב, במסעדה, אני חושב איך היא דיברה על עצמה בגוף שלישי. ואז, אני רואה אותה דרך חלון הזכוכית הגדול, חוצה את הכביש, מנופפת בידה בפאה הצהובה. מתקדמת במהירות. חותרת בערפיח כמו רץ נושא לפיד. ואני יודע שהיא נשברה ושלפחות בחודש הקרוב היא תהיה ילדה טובה וצייתנית שלי. בדיוק הילדה הצייתנית שאומרת בשקט, בונים בניינים, ונרדמת. אני יודע שהעניין הקטן שלנו קיבל אַרכה. ואני צוחק אליה.



המלצות קוראים
תגיות