רקע
אדם ברוך
עובד האלילים וסוכן התנורים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה

בתי העיירה הראשונים עמדו כשלוש מאות מטר מתחנת האוטובוס. חלק מהבתים טיפס על צלע גבעה חומה־אפרפרה. בתים חד־קומתיים, מרובעים, זוויתיים, צהבהבים, מחוברים ביניהם בדרכי עפר כבושות. יצחק לאו ואני ירדנו מהאוטובוס לכיוון מרכז העיירה. אביו של לאו פונקציונר בהפועל־המזרחי, וגם אבי מקורב. אנחנו לומדים בישיבה תיכונית, שההרכב האנושי שלה נוטה לבורגנות דתית, שלא הרפתה ממַניירות סוציאליסטיות, המתבטאות, בין השאר, בטיפוח תלמידים יוצאי עדות המזרח. ועכשיו, בתחילת שנות ה־60, אנחנו כאן מטעם חבר פעילי המחנה התורתי, ארגון דתי אקטיביסטי, שסיגל את שיטות הפעולה של מפא"י, נלחם במיסיון ובחינוך החילוני גם יחד. הנהלת הישיבה אפשרה, תוך פיקוח והגבלות, לארגון זה לפעול בין התלמידים. יצחק לאו פוחד ממכות ויש לו משקפיים. את הציציות הוצאנו וליפפנו סביב החגורות. לפי התוכנית אנחנו צריכים לעשות את השבת בעיירה. לעבור בין הבתים, לדבר בבית־הכנסת. לעשות נפשות לחינוך הדתי. צמרמורת מתוקה, מלאה ומתמשכת, תוקפת אותי עכשיו במבואות העיירה. יצחק לאו ידרוש בבית־הכנסת בפני הקהל. נער רזה, ממושקף, עורפו מגולח. אביו סבל מתגרת ידם של הממונים עליו, והעביר לבנו את הידיעה שהשכלה היא ערובה למעמד חברתי.

יצחק לאו הכין את הדרשה בעוד יום, על בסיס פרשת השבוע פלוס פרשנות אקטואלית, פוליטית וחברתית. פחדתי ממכות יותר מלאו, כי אני הייתי הגבוה והשמן שבינינו. מכות היו הדבר הכי טבעי בנסיבות ובמפגשים האלה. בכיכר השבת, בירושלים, היו התנגשויות אלימות עם חברי משקים חילוניים. באחת העיירות, בתקופה זו של ההרשמה לבתי־הספר, הוכה בחור ישיבה עד עילפון. ברגע שירדנו, האוטובוס זז, ואנחנו היינו שם, ערב שבת, וזהו זה. מהאחראי, אחד ששמו ישׂרוּל, שהרכילות אמרה שהיו לו שתי ארוסות, אחת מיליונרית בדולרים ואחת ביהלומים, קיבלנו את שם האיש שלנו בעיירה. התעמולה שלנו בנויה על שחור־לבן. אנחנו בני חמש־עשרה. נבטיח עולם הבא למי שישלח את ילדיו לחינוך הדתי. המלחמה נטושה על כל תלמיד. השמועה אמרה, שפעילי מפא"י העבירו על דתה מעבּרה שלמה של עולי תימן דתיים.

בביתו של האיש שלנו בעיירה, כשנכנסנו, היה סוכן־נוסע שניסה למכור לו תנור בתשלומים. הסוכן הזה קרץ לנו כל הזמן. הקריצות הסגירו עצבנות. הנוכחות שלנו איימה לסכל את עסקת התנור. האיש שלנו בעיירה, כשראה אותנו, חבש מיד כיפה גדולה לראשו, עצם את עיניו, וקרא שמע־ישראל. מזה הבנו שלפנינו עם הארץ גמור, שהוא גם סוכן כפול ערמומי ופרימיטיבי. עובד גם איתנו וגם עם מפא"י. יצחק לאו אמר לי בשקט, עובד אלילים. הסוכן־נוסע צחק ואמר ביידיש, פה לא תמכרו את הגפילטע־פיש שלכם. כשהוא פונה אלינו בכינוי, בעבלאך מתוקים או יקרים שלי. הפנייה אלינו ביידיש היתה מכוונת היטב, ונחתה ברווח שבין הבורגנות הדתית־לאומית המודרנית ובין קידוש־השם נוסח “חבר הפעילים” המיושן. הסוכן פרשׂ לפני האיש שלנו חוברת צבעונית ובה תצלומי תנורים והוראות שימוש. האיש צחק ואמר, אין כסף, אין כסף. הסוכן פנה לעברנו ואמר, הבאתם לו כסף, בעבלאך, ונגע בכיפתו של יצחק לאו, שזז לאחור ונתקל בקיר, מביט בי. האיש שלנו בעיירה לא התערב והשקיף במחזה.

הסוכן־נוסע היה בערך בן חמישים, מהסוג הרזה מריר. יצחק לאו נתקל בקיר נשמט לקרקע והתיישב בלי קול. הסוכן פנה אלי ביידיש, תן לעכו“ם הזה את הכסף שהבאתם. וכשאמר עכו”ם, התאשרה הרגשתי שהוא לשעבר משלנו. אמרתי לו שאין לנו כסף. והסוכן אמר, נבלה, ותפס בכיסי. היתה לו אחיזה חזקה והכיס נקרע. האיש שלנו בעיירה אמר, חאלאס! והסוכן, מציית ובולם עצמו, פנה אליו ואמר, מה אתה חושב, אלה כולו מאסארי… מלא כסף… גנבים קטנים…

תושבים נכנסו לבית. יצחק לאו קם מהרצפה. אביו לא שלח אותו לישיבה ולא הוציא רבע ממשכורתו כדי שבנו ישוטט בהרים האלה עם אנשי חבר הפעילים. ואמנם, לאחר שהעניין נודע לו, השמיע מחאה חלושה במקום עבודתו.

תוך דקה, כשהסתכלתי בפניו של האיש שלנו בעיירה, הבנתי שבעיניו זהו מאבק בין שווי־כוחות, ושהוא אדיש כלפינו וכלפי הסוכן באותה המידה. האדישות העמידה אותי על חוסר התוחלת שבשליחות שלנו כאן. יצחק לאו היה צריך בעצם ללכת לישיבה חרדית אמיתית ולא לישיבה תיכונית מודרנית. הוא היה בנוי אחרת, ובגיל חמש־עשרה היה נכון לשאת בעונשו של חוטא גדול. עכשיו הוא התחיל לשיר: עוצו עצה ותופר, דבּרו דבר ולא יקום. גרונו נמתח, קולו צפצף ועלה, ועיניו אדמו ובלטו. הסוכן עשה תנועת איום כלפיו, אבל יצחק לאו המשיך ונכנס לדרגה גבוהה של התרגשות. הסוכן צעק, חיות, תנו לחיות… חיות… והתנפל על יצחק לאו, נתקל בו, הדף אותו לקיר, מעד ונחבט בעצמו בחלון במצחו. מהחתך הקטן זרזף דם בקילוח דק אל בין עיניו, והסוכן סתם את החתך באצבעו, התיישב על הרצפה, ופתאום החל לייבב. היבבות נשמעו כשיעול, והסוכן התחיל, לאט, שלב אחר שלב, להתקפל כעובּר. יצחק לאו אסף את משקפיו שהתרסקו. אני מוכרח, גם היום, לקרוא לו בשמו המלא, יצחק לאו, ולא יצחק סתם, כי הוא עורר כבוד ודרש פנייה שמית מלאה. התושבים הביטו בנו כאילו היינו יצורים חלליים. עכשיו ראיתי שעל הקיר תלויה כרזה של החינוך הדתי, כשבמרכזה ציור לוחות הברית.


בערב, לאחר התפילה, כשסבבנו בין הבתים, פגשנו את הסוכן. הוא ישב על מדרגות בית הוועד ועישן סיגריה. יצחק לאו ניסה להתרחק, אבל מסלול ההליכה המואר עבר ליד המדרגות. כשעברנו לידו הוא אמר, בעבלאך, אפילו לדפוק אי־אפשר אצל הפרימיטיבים האלה. לא ענינו. הוא ניסה לפתוח בשיחה, וכשהתרחקנו, צעק, תשאלו את הרב וולפנזון על נפתול ממלאבס, בעבלאך. ישבנו על אבן. למטה היה ואדי. מסביב חשיכה. ודיברנו על החיים. התקרית מילאה אותנו אומץ. יצחק לאו אמר שהוא סולח לסוכן־נוסע, מבלי להרגיש טוב וצודק כתוצאה מכך. כבר אמרתי שהתאים לישיבה אמיתית. יצחק לאו גילה לי את תוכניותיו לעתיד, והן סבבו סביב לימוד והוראה. הוא ראה את אביו, ברחוב או בבית־הכנסת, קופץ ומקדים שלום לפונקציונרים ולתקיפים, ותכנן להתבצר בעולם התורה. הוא שאל אותי לטיבם של חיים בבית בורגני, שלו אב עורך־דין. תיארתי לו את החיים בדמות החיים בביתו שלו.

האנשים, בבתים, קיבלו אותנו בחיוכים בלתי־מפוענחים לנו. דיברנו על חשיבות החינוך הדתי, על ההיסטוריה היהודית, על העולם הבא, על הגיהינום. בהדרגה, מבית לבית, הפכו הדיבורים תיאוריים וציוריים יותר, בכל הנוגע להבדל שבין גן־העדן לבין הגיהינום, כשהמפתח לראשון הוא החינוך הדתי, ולשני החינוך החילוני. האנשים שתקו בדרך־כלל והסתכלו בשני הנערים המאיימים ומבטיחים חליפות. אני אומר ‘חליפות’ כדי למסור באמצעות הניסוח הנואל את מצבנו הנואל. פה ושם הבטיחו לנו לרשום את הילדים לחינוך הדתי. ולמחרת, לפני קריאת התורה, עלה יצחק לאו לבימה והחל דורש לפני הקהל. אני לא זוכר את הדרשה, אבל אני זוכר את המראה. יצחק לאו, מקדש השם, הנער שאמור לעצור את מכונת השמד של מפא"י, עמד בפני ההרריים האלה, וחיקה דרשן ירושלמי ידוע שהיה נודד בין הישיבות ומרעיש את לב התלמידים. ההרריים זיהו, פה ושם, שבר פסוק, ומיהרו לומר אמֵן בקול גדול. קריאות האמן חיזקו את לב יצחק לאו, שערם על ראש התושבים ראשונים ואחרונים, הלכות של יישוב הארץ, אגדות, מדרשים, פלפולים וחידושים. כשסיים, נשק לספר התורה וירד מהבימה, משפיל עיניו. לסמן לעצמו ולזולתו שלא גבה לבו.

ביום ראשון בבוקר החלה ההרשמה לבית־הספר. ישראל, איש חבר הפעילים, מגיע במכונית ואתו שני פעילים נוספים. אנחנו מחכים להם על מדרגות בית־הוועד. הבניין שבו מתנהלת ההרשמה מגודר, והכניסה אליו מותרת רק לנרשמים. הפעילים של מפא“י מובילים את האנשים שלהם, ישראל ניגש לאיש שלנו בעיירה. הוא מדבר והאיש שותק או מחייך, או פושט ידיו לצדדים. ואז, מישהו זרק אבן, ותוך דקה אחד מחבריו של ישראל ומפא”יניק אחד מחליפים מהלומות ובעיטות קשות, כשהתושבים מביטים בהם מבלי לנסות להפריד. הקטטה פסקה מאליה, כשהמפא“יניק גילה שלפניו קנאי גדול ממנו. ישראל ניגש אלינו ואמר, הכול לפי התוכנית. הוא סיגל לעצמו נוסח מבצעי שקסם לנו. דיווחנו לו שעברנו מבית לבית, ועל התקרית עם הסוכן־נוסע. ישראל חייך וטפח על כתפנו ואמר, עת לעשות לה' הובישו תורתך. אמירה שגם גימדה וגם הצדיקה את קורבננו. התושבים הגיעו בקבוצות וביחידים. זיהינו ביניהם כאלה שביקרנו בבתיהם או שפגשנו בבית־הכנסת, וניסינו למשוך את מבטם. מפעם לפעם, אחד המפא”יניקים או אחד משלנו רץ לעבר אחד התושבים, מושך אותו הצדה ותוקע באוזנו הבטחות ואיומים. בערב ננעלה ההרשמה. רחבת החול שסביב הבניין התרוקנה. ובינתיים, הצטרף אלינו הסוכן־נוסע. האנשים שבאו במכונית חיכו לישראל שהסתובב איפשהו בעיירה. הסוכן שואל אם אפשר להגיע איתם לחדרה, והם אומרים שכן. ועכשיו ראינו שהסוכן פתאום חובש כיפה. אחד משלנו.

ובדרך, ישראל, שישב ליד הנהג, הסתובב אלינו ואל הסוכן, ואמר ביידיש, נו, תמחלו זה לזה. ואחר אמר, ניצחון גדול, ניצחון גדול. הסוכן שאל את ישראל אם הוא מכיר את הרב וולפנזון. ישראל אמר שלא, והסוכן אמר, לא חשוב. יצחק לאו נרדם. הסוכן ירד בכניסה לחדרה, וכשהמכונית פנתה הוא הואר מאחור, וראיתי שהוא שוב גלוי ראש. ישראל הוריד אותנו לפני הישיבה, ובדרך החולית חזרה ותקפה אותי אותה צמרמורת מתוקה. הדבקתי את יצחק לאו והרגשתי שגם הוא רועד.



המלצות קוראים
תגיות