האשה אמרה, בעוד כמה שנים הגוף שלי יהיה לגמרי זקן והחזה לגמרי ייפול. צחקקה, התכרבלה בגבו, חדלה, קמה מהמיטה והזיזה את הווילון עד שכיסה את החלון, מותיר רק פס אור מסורגל. חזרה למיטה ושאלה, שמעת אותי? והצעיר אמר, עזבי את זה… רק שאז לפחות יהיה לך כסף, הרבה כסף, את יודעת, לא טוב היות האדם זקנה עם חזה נפול ובלי כסף… אבל זה עוד לא קרה, את בסדר, תשמעי ממני. האשה ליקקה את פניו. ליקוק קל. הצעיר הצביע על חלציו. ריח תמרוקים ובושם נשיים עמד בחדר המלון. פרנקפורט, מלון דירות, מינימום השכרה שלושה חודשים. האשה מתגוררת במלון כשנתיים. האשה הרימה את ראשה מחלציו והניחה אותו על ברכו. מביטה בו מלמטה למעלה. גופו הצטמרר מעט. תגיד, טוב לך, טוב לך אתי, האשה שאלה. כן… דווקא טוב… אכל אני קצת מפחד, הצעיר אמר, אני לא יודע למה אני מפחד… יכול להיות שהגזמנו… עברנו כבר מדיבורים למעשים. האשה התיישבה, משעינה גבה על הקיר, מביטה בצעיר שקם והחל מתלבש. כשישב בכורסה שבפינת חדר המלון ונעל את נעליו, נראה לה כחיית־שעשועים. ככלב־חיק שבגר באחת ואולי בעצם הזדקן באחת. מופתעת ממחשבותיה עליו החלה מצחקקת להרגיע את עצמה. הצעיר אמר, תפסיקי לצחקק, זה מטומטם, תעשי לעצמך טובה ותפסיקי, אני חולה מהקולות האלה שלך. היא פסקה. וכשהוא בכורסה, רחוק ממנה שלושה או ארבעה מטרים, הפך פניו וניחש מהי הבעת פניה כעת. ולאחר שהות קצרה, אמר, את זקנה, גברת, פשוט זקנה, ואני פשוט טיפש. האשה הציתה סיגריה, אמרה, אל תתחיל לרחם על עצמך… תעשה טובה, אני לא יכולה יותר, אני מבקשת. והצעיר אמר, אם מקסים גילן יתקשר, תגידי לו שכבר יצאתי לפגישה ושאם יהיה מה להודיע אני כבר יודיע. האשה שתקה זמן־מה. אחר־כך, שאלה, יש לך מספיק כסף? והוא אמר, אל תהיי מסריחה, והוסיף, כן, יש לי, תודה. בתודה היתה כבר רכות. בדרך־כלל, די היה ברכות הזו לפייס אותה. הפעם ביקשה להקשות עצמה ואמרה, אתה… אתה תהיה הראשון לברוח מפרנקפורט כשהמשטרה הגרמנית תיכנס לתמונה. הצעיר לא הגיב, והיא המשיכה, אבל תמיד תחכה לך עבודה טובה בשב“כ… הצעיר גיחך, כתשובה לגיחוך, אמרה, כמה מהאנשים שלכם כאן עובדים או עבדו בשביל השב”כ, תשמע ממני, כבר ראיתי דברים… למשל ואליד, הערבי, אני בטוחה. הצעיר, מופתע משמץ קנאה שעלה בו, שאל, מה, אכלת גם עם ואליד? והאשה, שקולה נעשה עמוק וניחר, שאפה אוויר כמי שמבקש להסוות התרגשות או להרבות מלים, אמרה, אתה לא חייב להיות גס ומסריח… אתה חי אתי כבר חודש וחצי… אני יודעת שאני מבוגרת, יכולה להיות אמא שלך, אז מה כבר… אתה רואה את החזה שלי רק בחושך, ככה זה… אני מקבלת אותך כמו שקיבלתי את ליאון ואת יגורי, כי אני כזאת, ואני ישראלית או ישראלית־לשעבר, ואני פחות או יותר מבינה מה הולך, ואני בעד העניין שלכם, ואני לא מטומטמת, ואני יודעת שמה שקרה לאודי אדיב, לא יקרה לך… אדיב היה פראייר של כולכם, אבל אתה יודע איפה מתחיל ונגמר משחק־ילדים, ואדיב לא ידע… ילד… לפעמים, בחלום, אני מחבקת את אדיב, מכניסה אותו לתוכי, בולעת, בולעת אותו, אתה מבין?… הצעיר, פחד גואה במעיו, אמר בשקט, מה יש להבין, מה יש כבר להבין? והאשה אמרה, כלום, אולי באמת כלום… בעוד שעה, בערך, גם אני יוצאת מהמלון, ואם אתה מתכונן לברוח או להיעלם או השד יודע מה, תגיד כבר עכשיו, תהיה מבוגר ותגיד עכשיו. בעודה מדברת קמה והתלבשה, ומשהשלימה את לבושה גלגלה את הווילון שנקשר באגד מכופתר. מהחלון נשקף צומת הכבישים המגושר, ביציאה מהעיר. אספלט שחור־אפור, שילוט צהוב־לבן. הצעיר ניגש אף הוא לחלון, ולאחר שניות אחדות אמר, הצומת מזכיר לי רכבת־צעצוע. קולו היה רך וגופו כמו התקפל לתוך עצמו. האשה ליטפה את פניו ואמרה, זה לא היה מזמן, מה, הרכבת־צעצוע וכל זה, והוסיפה, כמה שאתה יפה. הצעיר שאל, אכלת עם ואליד? האשה אמרה, לא, לא אוכלת עם ערבים, למרות הכול. הצעיר שאל מה זה למרות הכול, מה למרות הכול? והאשה אמרה, לא יודעת, באמת, פשוט לא אוכלת עם ערבים. הצעיר אמר, שאלתי רק מתוך סקרנות, את יודעת, ואליד חבר טוב שלי. והאשה אמרה, אני יודעת, אבל תירגע, לא אכלתי אתו… אני בסדר גמור עם החברים הערבים, אבל זה לא.
כשהצעיר יצא מהמעלית לכיוון אולם הקבלה של המלון עצר אותו לחקירה גרמני מבוגר שמפניו קרן שיעמום גדול. במעלית נשמעה מוסיקה והצעיר זיהה אותה כנגינת תזמורתה הקטנה של ג’וזפין בייקר. אבל, אחר־כך, כשישבו במשרדו של הפרקליט המשטרתי, במהלך הפוגה קלה בחקירה, הגרמני המבוגר תיקן אותו. קטע של מיילס דיוויס, שום קשר לג’וזפין בייקר.
לשכת הפרקליט המשטרתי מרוהטת בפשטות קיצונית. יש בזה טענה למוסריות. הפרקליט, למרות נימוס מוקפד שצפן בתוכו בוז עמוק, לא נמנע לעתים משפה ישירה או בוטה. זהו, הפרקליט אמר לו, זהו מעצר־מונע, מנהלי… הקנצלר קוהל מבקר בשבוע הבא אצלכם בישראל, ואנחנו עוצרים מנהלית רדיקלים מהימין ומהשמאל, ואצלכם, בישראל, עושים את זה במקביל. חייבים בפעילות מסוימת, חלק ממנה זה אקט ראווה ביחס לגופים מימין ומשמאל, אם אני מצליח להסביר עצמי כראוי. ואגב, מתוך מעקב שיטתי אחרי הפעילות החובבנית שלך, אנחנו נוטים להאמין שייקל לנו לייצר ממך עוד אודי אדיב אחד. אבל, לקולגות הישראלים, מתברר לנו, אין עכשיו צורך באדיב נוסף. אז, בינתיים, אנחנו בסיפור של מעצר־מונע. אדוני פעיל פוליטי קיצוני על אדמת גרמניה, וזהו, אם כן, מעצר־מונע מתבקש. ודרך אגב, הגברת שמחסדיה אתה נהנה באופן זמני, היא ידידה ותיקה של הבית. אתה צעיר אינטליגנטי, ועובדה זו מרשה לנו להניח שלא תבקש לעצמך, לפי שעה, עורך־דין. אנחנו, אתה רשאי להניח, נהיה יעילים ונפיץ את דבר מעצרך באור הנכון, מבחינתך, בין חבריך היהודים והערבים. אני מניח שידוע לך שמעצרים מנהליים מסוימים מתמשכים כאן משום־מה חודשים אחדים. רשמית, המעצר יתחיל ממחר. אני מניח שאדוני לא מעלה על דעתו להימלט מהמדינה.
והצעיר אמר, כשרקותיו הולמות, אתם בוודאי יודעים שכל הפעילות שלנו היא משחק־ילדים מוחלט… סתם איזה עיתון… יש מיליון עיתונים כאלה… אנחנו בעצם מין מפא“יניקים כאלה. אני, למשל, יכול מחר לעבוד בשב”כ, בלי בעיות, אתה יודע. הפרקליט צחקק קצת ואמר, ובכן, ידידי, במובן מסוים אתה כבר עובד בשב“כ… מתחילת פגישה זו, למעשה. הצעיר בחר לצחוק בקול, וגרמני מבוגר, שישב איתם לאורך הפגישה כולה, אמר, גם ואליד צחק, זה הולך אצלכם במשפחה, מה? הצעיר שתק. והגרמני המבוגר הוסיף, אתם שמאל מיוחד במינו, עמוק בתוככם אתם נאציונליסטים טבעיים. הנה, דרך דוגמה, ואליד הסתגל במהרה לעובדה הלא־פורמלית שבמהלך שיחת ההבהרה שלנו אתו, הוא נעשה, בעקיפין, עובד השב”כ הסורי… גם אם בהסתייגויות ידועות, מקובלות למדי.
הפרקליט חזר לשיחה, כשהוא מפגין גם קוצר־רוח וגם אמון רב באינטליגנציה של הצעיר הישראלי, ואמר, ובכן, אני מניח שעקרונות שיחת־הבהרה זו מקובלים על שני הצדדים… וזאת בהנחה שאדוני נחשב צד… ואם כך, המעצר המונע ייכנס לתוקפו החל ממחר ועד לשובו של הקנצלר, לפחות.
הצעיר שאל, מה בעצם אני צריך לעשות בשבילכם? והפרקליט אמר, קשה לך להימנע מוולגריות, מה, שמאל טיפש וילדותי?! הגרמני המבוגר התערב ואמר, אנחנו בסך הכול מבקשים שתהיה מודע לאפשרויות שונות, זה הכול, עניין של מודעות ושל קשר פתוח בינינו. המפא"יניקיות שלך לא תיפגע, מובטח לך.
והפרקליט, במיאוס קל, כמי שפגש בעל־כורחו מפגר בשכלו, התנדב לפרט ואמר, אתה כבר רוצה לעשות משהו בשבילנו?! טוב, אל תחזיר את הכסף, את חמישים אלף המארקים שקיבלתם כדי להוציא עם כמה מקומיים כאן עיתון פוליטי. תשאיר אותם אצלך. רק תשרטט לי את כל מסלול הכסף, את המימון שלכם, לתוך גרמניה וממנה לישראל, וחזרה, אתה יודע, מאיפה הכסף באמת יוצא. הצעיר שתק. והפרקליט הוסיף, תוכל, אם תרצה, לעשות זאת באמצעות הגברת שמחסדיה אתה נהנה האופן זמני. ודרך אגב, את העיתון של מקסים גילן ניתן להפיץ כאן במרץ הראוי, כי בכל מקרה, אל לחופש הביטוי להיפגע.
בלילה, הצעיר והאשה, כהרגלם, ישבו בפְרִיקְס שהלך והתרפט, ליד הבאר, פניהם לאולם וגבם למוזג. האשה אמרה, מזכיר לי את פרידה מברלין של כריסטופר אישֶׁרווּד, לפי הספר הזה עשו את קברט עם לייזה מינֶלי. יושבי המועדון נשאו פניהם דרך קבע אל הפתח. קהילה צמאה, כולה כאיש אחד, להפתעה שבוששה לבוא, שתגיח מהפתח ותאיר את המועדון ואת יושביו באור אחר, שונה. גם אצל אישרווד, האשה אמרה, מביטים כל הזמן בפתח. הצעיר אמר, שימי לב, ואליד מגיע, הוא כבר יודע שאני יודע שהוא יודע, ושגם את יודעת. האשה אמרה, אני רק אשה מתבגרת, צריכה לחיות, ואתם יפים כאלה, מלאים, תענוג להחזיק אתכם ביד, אתה יודע. והצעיר אמר, אני כבר לא יודע שום דבר.
ואליד עצר ליד שתי בחורות מפורכסות. לחץ ידיים והחליף טפיחות וקריאות. וכשהגיע אליהם לבאר, הצביע על הבחורות המפורכסות ואמר, שני לבנונים מנותחים, ערוות אמם הצולעת, מזדיינים. האשה אמרה, הייתי מנחשת עליהם. על הבמה התייצבה זמרת ששרה שירים אמריקניים, כשהאמריקנית נענית לה. בהפסקה, כשהזמרת השתחוותה למחיאות כפיים, ואליד אמר לצעיר, בסך הכול הפרקליט הזה רק מרחיב את המודעות הפוליטית שלנו, לא? הצעיר התקשה להגיב והניח ברצון לוואליד להמשיך. זו מניירה שב"כניקית ידועה, וּואליד אמר, אין הבדל בין שלנו לשלהם, אותה דיאלקטיקה אבל בהיפוך כזה… אותם אינטרסים… הגרמנים והישראלים משתפים פעולה ביניהם. וחוץ מזה, הרי אף פעם לא חשבנו שעיתון פוליטי הוא רעיון טוב במיוחד, לא?
בוואליד כבר דבקו סממנים גרמניים. כאלה הדבקים כאן במהגרים שחורים, גם באינטליגנטים ובעצמאיים שבהם, והצעיר, כשהוא אוחז במקטורן העור של ואליד, אמר, אז מה, כולה ח’רטא?! וואליד, מניח לו לאחוז במקטורן, אמר בקול נמוך, אל תחזיר את הכסף, אבל תן להם אח מסלול הכסף… אתה לא צריך לעשות את זה בעצמך, תן לשרמוטה לעשות את זה בשבילך.
שני הלבנונים המנותחים הצטרפו אליהם, מתחככים בהם, גועים בצחוק, מלהגים בגרמנית משובשת. קוראים קריאות קולניות לחלל המועדון. מנדנדים בשדיהם המלאים. באחת ההפוגות, הצעיר דחק בוואליד ואמר, חאלאס, ואליד?! וזה אמר, מה חאלאס? אז תחזיר גם את הכסף, אם אתה רוצה… זה הכול דיאלקטי כזה… אתה יודע.
במלון, האשה, בקול תפנוקים מעושה, שאלה: ומי, מותק, אתה רוצה להיות בלילה האחרון לפני המעצר־המונע, הא? הצעיר אמר, אודי אדיב. והאשה אמרה, בטח, בוא נוליד לו הלילה ילד קטן, שיקראו לו אודי פראייר או בר־כוכבא או משהו כזה. הצעיר היכה אותה מכות מדויקות יבשות כשהוא אומר בקול שקט, שרמוטה, שלא תעיזי לדבר ככה, שלא תעיזי על אודי אדיב. האשה נפלה על השטיח. בשרה בצק. צעקתה מתחלפת בצחוק שהלך ושכך. הצעיר נכנס למיטה והדליק את הטלוויזיה. האשה הצטרפה אליו והחלה מלטפת את פניו. הצעיר אמר, תבקשי יפה סליחה. האשה ביקשה. הצעיר שאל, את לא שואלת סליחה על מה? והאשה אמרה, סליחה שאני מבוגרת ואוהבת אותך… אני כבר אתן את מסלול הכסף לגרמני, אבל את הכסף עוד תשמור, איכשהו תצטרך אותו… כאן לא נותנים הכול ביחד. והצעיר, מסיר את חגורת מכנסיו ומאגרף את אבזמה, שאל אותה, מאיפה את חכמה כזאת גדולה? מאיפה את כבר יודעת מה, מי, כמה, מה נותנים ביחד, מה מסלול הכסף, מה?!…
האשה שתקה והצעיר הוסיף, הבנתי מהגרמני, בחקירה, שאת גם “ידידת הבית” שלהם, מה? והאשה אמרה, תבין, אני פה, בגרמניה, הרבה לפני שאתם בכלל באתם לכאן, ותמיד היה צריך לחיות… ככה או ככה… אבל אותך אני אוהבת. הצעיר מתח את החגורה. האשה הביטה בחגורה. הצעיר כפה אותה לחזור ולבקש סליחה עד שקולה היה כבוש במידה שנראתה לו. ואז, עיניו בטלוויזיה, הצמיד את החגורה לפיה, ואמר, עכשיו, גברת מנשקת חגורה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.