צמחייה צהבהבה נתנה צל נמוך. בין כל הברכות אין בורא הצל. בטווח הראייה בכיוון הגבול היתה גבעת חול אחת. באור צהריים נראתה אדמדמה ובאור בוקר וערב חומה. סביב גבעת החול סומנה דרך עפר כבושה ששוליה הבוציים ספגו את הגשם של אתמול. הגבעה הסתירה את הגבול שהתחבא מאחורי מנהרה קטנה שיצר גשרון צר חסר שימוש. נחלקנו לשתי קבוצות. בקבוצה האחורית שני אנשים ובקדמית שלושה. בין האחורית לקדמית כשני ק"מ שרובם חשופים לעין. שתי הקבוצות מלוות את השטינקר לגבול. האחורית מוסרת אותו לקדמית שמעבירה אותו לגבול. החלוקה לשתי קבוצות על־פי נוהל ליווי שטינקרים לא כתוב. מפעם לפעם שטינקר נורה. מיצה את עצמו. אם לא נהרג, נפסל לשימוש. שני הצדדים יחדלו להשתמש בו. אולי שירותים קטנים. נפסל ועדיין ימשיך לנוע באזורים האלה. אין לו מקום אחר. עשוי להגר לכוויית או לבחריין לשנה־שנתיים. תמיד יחזור. אין לו מקום אחר. מרגע שנפסל, ינוע שחוח בשולי האזורים. יחבור לפסולים שקדמו לו. שבט של פסולים שחבריו חוששים זה מזה ומתעבים זה את זה. אשתו וילדיו מתגוררים במרכזים. יתגנב אליהם פעם או פעמיים בחודש.
עכשיו, השטינקר יושב עם השניים שבקבוצה האחורית. עוד מעט הם יריצו אותו אלינו, מרחק שני קילומטר. יושבים אתו במחבוא טבעי שנוצר בין שיפולי מורד מעוטר בעצי אורן. זרם מים שנובע מקו פגום מרווה את המורד. לעתים נשמע צפצוף כלי הקשר. צפצוף מתכתי ומעט גבוה מקול הציפורים. היתה לנו הרגשה שהלילה השטינקר הולך למות. לא היו לנו פרטים. לא ידענו מי המוציא לפועל, אנחנו או הצד השני. ואם אנחנו, מי מאיתנו, באופן ישיר או בעורמה, ירייה או הטעיה מייצרת ירייה מהצד השני. בדרך־כלל, במקרים כאלה, יש מין תיאום בינינו לצד השני. כי השטינקר גמר מבחינת שני הצדדים. שום פרטים, בינתיים.
בינתיים, הוא יושב עם האנשים מאחור. אין לו ארבעים. בפעם קודמת, בנקודת גבול אחרת, ראינו אותו מדלג במהירות מעל פסי רכבת עם ג’ריקן דלק על שכמו. נעלם. ולאחר דקה שמענו ג’יפ מותנע, ואחד האנשים, שהיה למעלה בתצפית, אמר לנו אז בקשר, הזין יצא מזה עם השותף שלו.
הפעם ראיתי אותו מקרוב ולמשך שעה ארוכה. הוא הופיע מתוך הצמחיה הצהבהבה, לאחר שהשניים שמאחור הורו לו לעבור לנקודה שלנו. הוא עשה את המרחק, כשני קילומטר, בתנועה אחת מהירה. רץ שפוף, לאורך השטח הפתוח, הגיע לשורת העצים וכאן התיישר ועבר להליכה אטית. ואנחנו, שלושה אנשים שישבו נשענים על האבנים הקרירות מעשנים, הבטנו בו מרגע שיצא מהצמחייה ועד שהתיישר. ואחד מאיתנו אמר לו, יכולתי עכשיו להוריד לך ביצה ביצה, יא שטינקר.
השטינקר חייך חיוך נעווה ממושך. האיש חזר ואמר, ביצה ביצה, יא מניאק, כשהוא מסמן בקנה הנשק עיגול באוויר.
לאחר כדקה שמענו ג’יפ מתקרב מהעבר השני. השותף של השטינקר. הוא נתן לו שבע דקות. שתיים להחליט מה קורה. ואז חמש דקות לחזור איתנו לנקודה האחורית, שני קילומטר, או להגיע אליו, לשותף, גם כשני קילומטר. ואז, כלומר בדרך־כלל, השטינקר עולה לג’יפּ של השותף והג’יפּ חוצה במהירות אל האזור הלא־מעובד שבצד השני ודרך מסלול קצר של אדמה מהודקת עולה לכביש המוביל אל הכפרים. וזהו.
השטינקר עמד נטוי לאחור, קולט את אחרוני רעשי הג’יפּ. עכשיו שמתי לב שהוא דומה לעז הרים. גרום מאוד, גשר האף מגן על העיניים, עור קשה מתוח על הזרועות, על כף היד ועל האצבעות.
האיש אמר לו, שב. השטינקר פסע אל הצמחייה שנתנה צל. אבל האיש, בלא מלים, באיתות־יד קצר, הורה לו לשבת מולנו על האדמה החשופה חחת השמש, במרחק עשרה צעדים, כשגבו אל הגבול ומבטו אלינו. צל קצר נפל בדיוק על קצה נעלינו. טוב, אמר האיש. טוב, אמר השטינקר. לא טוב, אמר האיש, יופי. יופי, אמר השטינקר.
לאחר כחצי שעה איש־התצפית שלנו קרא בקשר לשלוח את השטינקר קדימה למנהרה. הקריאה הועברה בטלפון של מכשיר הקשר, לא דרך רמקול המכשיר. רק איש־התצפית ואחד מאיתנו שמעו זה את זה. לאחר שאיש־התצפית ירד מהמכשיר מישהו הוריד את הטלפון והעלה את המכשיר על הרמקול וקיבלנו את גלי צה"ל ושמענו את עדנה שביט, יצחק ליבני ומשה נתן משוחחים על ספרים, מין, תיאטרון ואלוהים. השטינקר נע קדימה עד שנעלם במחבוא.
עברה שעה ויותר. השטינקר לא זז. אנחנו לא זזנו. השמש החלה לנטות. קור קל התערב בחום שפלטה האדמה. גבעת החול הפכה יותר ויותר חומה. ג’יפּ התניע מהעבר השני. השותף של השטינקר. התנעה קלה. ואז הוא הדמים מנוע. איש־התצפית שלנו עלה על הקשר ואמר, הזין השני מחכה לזין הראשון אם זה מעניין מישהו.
אבל, באיתות, עדיין החזקנו את השטינקר ליד המנהרה. הוא אותת שרצונו לצאת מיד לעבר השותף שלו. אותתנו שיישאר במקומו. השמש כבר שקעה. גבעת החול הפכה כתם כהה. בגלי צה“ל השמיעו יומן חדשות והמלה כוחותינו הוזכרה מספר פעמים. אחר־כך שמענו את אריק איינשטיין שר מזל כמה זמן את מתלבשת. ואז מישהו הוריד את גלי צה”ל ובשקט הזה שמענו את עצמנו נושמים וראינו את השטינקר חוזר אלינו. רץ שפוף, ולאחר כקילומטר וחצי נכנס בהליכה אטית למישורת שלנו.
ואז, אחרי כעשר פסיעות במישורת שלנו, מישהו מאיתנו קרא לו לחזור לאחור. השטינקר היסס לשנייה אחת ואחר לחש לחישה ארוכה אלינו, בחשיכה, סמעתם ג’יפּ? ומישהו ענה לו, לא, לא סמענו. השטינקר שאל פעם נוספת, לא סמעתם? המישהו שתק. השטינקר עדיין עמד על מקומו ומישהו מתוך החשיכה ידה בו בכוח אבן שפגעה בכתפו, השמיעה קול וניתזה הצדה. השטינקר חזר לאחור, למנהרה. והמישהו אמר, זה השטינקר הראשון, זה השטינקר מספר אחד שלי שאני רואה אותו ללכת למות, בחיי, ואחד מאיתנו אמר, עוד שטינקר פחות שטינקר. והמישהו אמר, אני לא יודע אבל אני מוכן להישבע שאין לו מושג שהוא הולך למות הלילה ושהוא הולך לקבל את זה מלפנים.
איש־התצפית עלה על הקשר ואמר, הופה הופה, עכשיו אני רואה שני ג’יפים יורדים בפרישה מהכביש הראשי שלהם לכיוון שלנו אם זה מעניין מישהו. וכשאיש־התצפית ירד מהקו, שמענו את הרעש הראשון של הג’יפים. האדמה הוליכה את הקול בסולם ויברציות שתאם את קשיי המעבר בתוואי הקרקע הלא־כבושה.
איש־התצפית חזר ועלה על הקו ואמר, עכשיו אני רואה את השותף של הזין יורד מהג’יפּ שלו ובורח מהם, משני הג’יפים, אם זה מעניין מישהו… אני רואה אותו רץ על הרוחב של השטח… הוא לא יודע אם להיכנס לשטח שלנו, או להיכנס בתוך קפל־קרקע… הוא לא מוצא קפל־קרקע… עכשיו המניאק רץ כמו עכבר מורעל… האור של הג’יפים שלהם מגלה אותו, הוא נתקל במשהו ונפל… אם זה מעניין מישהו… הג’יפ נעצר על־ידו… הם מעלים אותו לג’יפ שלהם, אללה ירחמו.
איש־התצפית ירד מהקו ועכשיו שמענו בבירור את מנועי הג’יפים כבים. חשיכה עטפה את השטח. פתח המנהרה הקטנה סומן באור ירח שהבריק בשלולית מים. בצדו השני של הגשרון חיכו אנשים בשקט ובאורך־רוח לשטינקר. ירייה אחת, ללא מטרה, היתה מבטלת את הטקס הלילי הזה. האורבים היו נסוגים. השטינקר לא היה נכנס למנהרה. גם ירייה אחת לא נשמעה. השטינקר חזר אלינו. וכך, כבר עשה את הדרך הזו פעמיים.
עכשיו השטינקר יושב על ברכיו מטר אחד מאיתנו, מקשיב לקולות הלילה ומביט אל תוך פתח המנהרה. אחרי כמה דקות שאל, סמעתם ג’יפּ? איש לא ענה לו. פתאום נשמע מנוע ג’יפּ נדלק מהעבר השני. לא ברור איפה הג’יפ הזה בדיוק. לא ברור האם הג’יפים עדיין בדבוקה אחת. האם האורבים פרשו את המלכודת שלהם.
השטינקר נרעד, הזדקף, האזין לשאריות קול המנוע המזמין אותו לחצות את המנהרה. השטינקר צעד קדימה. הקול היחיד שנשמע בכל המרחב הזה, היה קול מנוע הג’יפ. האנשים שתקו כשהשטינקר צעד קדימה. ואז הוא נעצר, חזר לאחור, אלינו, ושאל, כשהוא מסמיך בחשיכה את פניו לפנינו, כמה ג’יפ סמעתם, כמה? אחד ג’יפּ? שלוש ג’יפּ? מישהו מאיתנו אמר לו, יאללה רוּחְ, יאללה, ודחף אותו לכיוון המנהרה.
השטינקר לא זז ובפנים שהדם אזל מהן חזר ואמר, כמה סמעתם. ואז טרטור הג’יפ התמשך שנייה מעבר למשך הזמן הרגיל. השטינקר קלט את זה ברגע שמישהו מאיתנו ירה מעל לראשו ירייה אחת בלתי־מכוונת באוויר. ואז, לאחר דקה, הותנעו בבת־אחת הג’יפים מהעבר השני והחלו להתרחק.
השטינקר, עם הישמע הירייה, נשכב על האדמה כשראשו מוגבה קצת. המישהו ישב מולו נשען על האבנים, מחזיק את הקנה סמוך לראשו. השטינקר הביט ביורה בעיניים מלאות פחד, תודה ושנאה. המישהו אמר לו, סמעת ג’יפ, כמה ג’יפ סמעת. השטינקר שתק, והמישהו אמר, הלכו כולם, כל הג’יפּ הלכו כבר, אין… אין בכלל ג’יפ. השטינקר שתק, מרכז את מבטו בשפתיו של האיש, שחזר ואמר לו, אין ג’יפּ, הלכו. ואז, הקַשר עלה על הקו ואמר, אני רואה אותם, שלושה ג’יפים, חוזרים הביתה אם זה יעניין מישהו.
המרחב דמם. נכנסנו לתוך הלילה. כמה אנשים היו בכל ג’יפּ? נהג בכל ג’יפּ? האם בג’יפּ אחד היה אדם נוסף? האם האדם הזה נשאר בשטח, מול למנהרה, עם כדור בקנה? עברו כשעתיים. קולות הלילה שכנעו את השטינקר שהשטח שמעבר למנהרה ריק מאדם ושהשותף שלו הועלה בכוח על אחד הג’יפים שככר הסתלקו מהמקום. וברגע שהשטינקר עשה את הצעד הרביעי שלו במנהרה הקטנה השיגה אותו האש מלפנים והדפה אותו חזרה אל הפתח כחבילה קשורה. עברנו ממצב ישיבה לשכיבה כשפנינו אל הפתח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.