ליאו לייב נולד בזכרון־משה, ירושלים, בשנת 1920, וכשהוא בן שמונה־עשרה, בשנת 1938, הגיע לאמריקה מצויד בניגון מיוחד לאל מלא רחמים. בערב ראש־השנה 1972, שחור מסומם שחט אותו מאוזן לאוזן.

חזנות ושחיטה היו הנדוניה שמשפחתו העניקה לו בדרכו לאמריקה. בזכרון־משה, בשנות השלושים, התנהל קורס חזנות. החזנים הקטנים שרו וחיזנו אל מלא רחמים אחורה וקדימה, מהאמצע לסוף ומהסוף לאמצע, ואת ישמח האב ביוצא חלציו ותגל אמו בפרי בטנה, שהיא אחת מתפילות המילה. שתי תפילות אלה היו עיקר הקורס כי כל החזנים הקטנים התכוונו לנסוע לאמריקה, מקום בו ישבו יהודים שקברו את אבותיהם או שהעמידו צאצאים. לאחר קורס החזנות, נשלח ליאו לייב לשמש אצל חזן ירושלמי מפורסם שגדולתו היתה שסיפק את רצון הקהל הקדוש כולו. היה מקצר לקצרי־רוח ומאריך למאריכים באותה תפילה עצמה. אצלו למד ליאו לייב את סוד אל מלא רחמים. סוד שאתו נסע ועליו השליך יהבו בדרכו לאמריקה, שם יהודים אוהבים לקבור את אבותיהם כפי שאבותיהם היו רוצים להיקבר. עם חזן ועם אל מלא רחמים בלתי־מקוצר. חזן רגיל, אל מלא רחמים שלו רגיל. חזן גדול בוחן את האבלים קודם שהוא מגלגל את לשונו. מה הוא בוחן? את לבם הוא בוחן. אם לבם מקושר ללב אבותיהם. ועמידתם מגלה את לבם. רוקעים ברגליהם, סימן שקצרה רוחם. ואז חזן גדול יקצר. הכול לפי אורך רוחם של האבלים. מה שלמד ליאו לייב ממורו לא למד אף חזן אחר ממורו. למד את סוד האל מלא רחמים בגולה. והנה התפילה: אל מלא רחמים שוכן במרומים המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים את נשמת (פלוני בן פלוני) שהלך לעולמו… והסוד? היהודים הצעירים בגולה אינם שומעים עברית והמלים היחידות המובנות להם בתפילה הן שמות הוריהם. ולכן רק טבעי והגיוני שהחזן יתרכז במלים המובנות. זה מה שעשה ליאו לייב עוד בשבתו בשכונת זכרון־משה. התאמן בוקר וערב על חיזון צירופי שמות: יחזקאל תנחום בן צבי ומאשה, פרידה לאה בת שרה גיטל, שמואל יוסף בן נחום ושיינדל. משאר חלקי התפילה למד לעשות תפאורה לשמות המרכזיים. יצא במהירות מאל מלא… והגיע מרוסק ובכייני לשמות המדומים. כאילו את אביו הוא קובר.

ליאו לייב הספיק לשיר בחתונת בן גביר בירושלים, נסע לאירופה, ומאירופה לאמריקה. ואתו, באונייה, שני אחים יהודים מוורשה שהובילו איתם את סוד הכנת הבלינצעס שממנו קיוו להוציא פרנסה. ליאו לייב הגיע לברוקלין עם כיס מלא מכתבי המלצה, ובאותה שעה כבר הסתובבו בברוקלין שמונה חזנים צעירים עם מכתבי המלצה ואל מלא רחמים נכון על לשונם. ליאו לייב הפך אפוא לשוחט. תרנגולות בעיקר. ובחזנות עסק רק לעת מצוא.

השחיטה השרתה עליו רוח נבואה. היה שוחט ואומר: תרנגולת בת תרנגולת זו תעלה ותבוא לשולחנו של זה וזה, או שוק זו בת שוק זו תרד למעיה של הבתולה… ומכאן, תפילת אל מלא רחמים לתרנגולות היתה רק המשך ישיר. ובערב, לאחר העבודה, היו השוחטים־החזנים יוצאים ובידיהם שקיות נייר עם חלקים פנימיים ורגליים של עופות, מתנת בעל־הבית. עברו ליד חנויות ומסעדות שלהן סופקו התרנגולות. תרנגולת זו שחוטתי היא, נהגו לציין בעופות שבחלונות־הראווה, לפי סימני היכר.

ליאו לייב גר בחדר שכור עם יחזקאל דויד, מהגר יהודי מפולין, שהיה חוקר אותו על־אודות ארץ ישראל. אם בנגב קר בלילה, אם מה שאמר הנביא “חלקה אחת תומטר, וחלקה אחת לא…” מתקיים למעשה בארץ, אם מחלת הדיזנטריה נפוצה ובאיזה גיל לומדים הילדים את לוח הכפל. בשבת היו הולכים להתפלל בבית־הכנסת של הצדיק מסארוב. הרב מסארוב היה רועד כיולדת לפני הגבאים ובעלי־הבתים ורודה בבני העניים המהגרים מישראל או ממזרח אירופה. צדיקותו עמדה לו כעשר שנים עד שתבעו המתפללים בני הדור החדש שהרב ידרוש באנגלית.

בלילות היה ליאו לייב נהרג על רכישת השפה האנגלית בעזרת ציורים ואותיות שעל עטיפות קופסאות קורנפלקס. ליד גמל נכתב: קאמי קאמל. ליד שור: בילי בול. ליד קוף: מיקי מונקי. ליד עוף, שליאו לייב לא ידע אם הוא אווז, ברווז או טווס, נכתב: ראסטי רוּסטֶר. את החסר השלים מהרדיו. ב־1947 התחתן עם מאשה פניגברג, פליטה יהודייה מאירופה. כשמאשה הגיעה לברוקלין, לקהילת תורה אור, שמנהיגה היה הצדיק מסארוב, מצא הצדיק שאין למאשה תקנה וזיווג יפה מליאו לייב, שוחט צעיר ובעל ניגון. בעלי־בתים סייעו ביד הרב לחתן את שני האומללים. התצלום, השמור אתי, של מאשה פניגברג וליאו לייב ביום חתונתם הוא גם הכתובת על הקיר שבישרה את מחיקתה של הקהילה הזאת מעל פני האדמה כעבור חמש־עשרה שנה. מאשה וליאו לייב, בתצלום, שני צמחים עקורים שנשתלו מחדש על אדמת פלסטיק. ובחתונה עצמה, כשביקשו מליאו לייב שישיר, נכנס בו שד והוא, בחתונתו, שר אל מלא רחמים. המסובים צחקו עד בכי. איש לא הבחין בשיגעון שקט המכרסם בליאו לייב כי החתונה היתה חתונת עניים בה הגבאים ובעלי־הבתים אינם פוסקים מלהכיר תודה לעצמם.

בשנת 1952 נסגרה המשחטה בברוקלין, וליאו לייב נדד לחוף המערבי. שם הושבה לו עטרתו כחזן, אם כי בחצי משרה. שם אף החל להתפלל אל מלא רחמים בזמן ובמקום מתאימים. אבל, לאחר שמונה־עשרה שנה, החזירו אותו געגועיו לעיר של יהודים, לניו־יורק. ניו־יורק האירה פניה לליאו לייב. הנה, מיד עם בואו קרא בעיתון היהודי פארבערטס שבמלון גרוסוינגר את כהן, שעה נסיעה מניו־יורק, יוקדש סוף־השבוע הקרוב לצעירים דתיים, רבנים ופרחי־חזנות. ושם פגש ליאו לייב חבר ישן, יחזקאל דויד, שנפגש, כפי שאנשים נפגשים, עם האחים מוורשה שהביאו איתם את סוד הכנת הבלינצעס. ניהול ערמומי, הרבה מזל ותוצרת טובה הביאו את השלושה להצלחה שהתבטאה ברשת חנויות בלינצעס, שני מרכזים תעשייתיים לכבד קצוץ ותפקידים מרכזיים בקהילה היהודית.

יחזקאל דויד, למרות מעמדו הרם בעולם הכבד הקצוץ ותפקידיו הרוחניים בעולם היהודי, לא מנע עצמו מליפול על צווארי ליאו לייב. האולם הראשי היה מלא ברווקות ורווקים רפורמים, ליברלים, אורתודוקסים, חילוניים. לרוחב האולם, בגובה, נפרשה כרזה: הארגון היהודי הצעיר קורא לקונגרס לתמוך בעסקת הנשק עם ישראל. בשולי במת הכבוד ניצבה מקהלת ילדים שעשתה חזרות שקטות על לכה דודי. פה ושם נראו בחורי ישיבה מטופחים ככלות שניהלו משא־ומתן על תפקידים רבניים בקהילות שונות.

יחזקאל דויד הושיב את ליאו לייב לימינו, על במת הכבוד. וכתום נאומי הרבנים וההרצאה המרכזית שנשא יחזקאל דויד על המצב, פנה יחזקאל דויד לרווקים ולרווקות בהודעה שברגע זה על במה זו יושב בעל־התפילה המיוחד, ליאו לייב.

ליאו לייב התבקש לחזן משהו. וליאו לייב, מעל במת מלון גרוסוינגר את כהן, שר: אל מלא רחמים שוכן במרומים המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים, לנשמת התרנגולת בת התרנגולת שהלכה לעולמה, בעבור שכל עדת הכבד־קצוץ הקדושה הזאת מבקשת מהסנאט לאשר את עסקת הבלינצעס עם מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו…

ליאו לייב הורד מהבמה מקרקר והובל לאשפוז. בערב ראש־השנה שעבר התירו לו להשתתף בתפילה בציבור. בדרך לבית־הכנסת, אותו שחור מסומם תקף אותו ברחוב ודרש את כספו. אבל לליאו לייב לא היה כסף בכיס ביום הקדוש הזה. ודרך אגב, על רצח החזן כתבו גם בניו־יורק טיימס.