האשה שאלה, מותר לי לקרוא לך הוזיאס? האיש, מתלבש באטיות, בודק תוך כדי כך את נגיהת הפלורוסנט על גוף הניאגרה הלבנה, אמר לה, אם זה עושה לך טוב, אז כן, בטח. האשה, בתחתונים אלסטיים שחורים, מתקינה פניה מול מראָה שבקצֶהָ העליון גליל פלורוסנט, אמרה, כן, זה עושה לי טוב, בטח לא מעניין אותך למה. האיש שתק ובעודו שותק שוחח עם עצמו. מדי פעם, כשהרים את ראשו אל המראה הקבועה מעל האסלה, ראה את שפתיו נעות. אני מדבר אל עצמי, חשב לעצמו, אני משתגע. המדים היו גדולים ממידתו, אבל עדיין בן ארבעים בעל צורה ואיברי הגוף שמרו על תוארם גם כך.
מי זה הוזיאס? שאל את האשה, מנסה לגלות עניין בה ובחייה, להחניף לה, מי זה הוזיאס? לאשה היה גוף מלא, מגודל וחם, והאיש, בתהליך בלתי־מובן לו, תרגם את תחושת הגוף שלה לצבע כתום. קודם־לכן, כשהתגלגלה לצד המיטה השני, שלח יד, נגע בכתפה, צבט את בשר הכתף, ואמר לה, את מזכירה לי כתום, צבע כתום. הצביטה נעשתה דרך בעלות, והאשה, לאחר שניות אחדות, מרדה בה, בתנועת כתף. האשה יצאה מחדר האמבטיה הקטן, עברה בפרוזדור הקטן, שלפני שנים נצבע חום בוצי, צביעה חובבנית, הגיעה לפתח חדר השירותים הקטן, ואמרה, גם הוזיאס היה במילואים שעבר כאן בקריית־חיים, אבל לא קראו לו הוזיאס… משה, קראו לו משה, או משהו כזה… הוזיאס זה שם־חיבה כזה שאני מדביקה פה ושם לכל מיני. האיש שאל, והוא, ההוזיאס הזה, נהרג או משהו כזה? האשה נתקשתה. האקצנט הזר שלה החריף, כשאמרה, זה שאני עולה חדשה… וזה שאני תקועה פה… לא צריך לעשות אותי אצלך פוסטמה עם סיפור על מישהו שנהרג וכל זה. האיש יצא מחדר השירותים, וכשהוא מנסה לפייס את האשה, חיבק את כתפיה העירומות, מלטף באצבעותיו את בצק כתפיה, ואמר לה, תביני, זה שאת עולה חדשה ושאני דור רביעי כארץ, זה באמת לא משנה… ותאמיני לי שלא רציתי לצחוק עלייך… את יודעת איך שזה, את יודעת שבארץ הזאת, לפעמים, ההוזיאסים פשוט נהרגים למחרת בבוקר… בלילה אתם אוכלים זה את זה, ובבוקר, אחרי כמה שעות, הוא הולך, נהרג, אין הוזיאס.
האשה, מחככת בעדינות את גופה בגופו, חשה במיאוס הגופני הקל הפושט בו עכשיו בבוקר, באור היום. מורגלת במיאוס הקל הזה, אך עדיין נפגעת ממנו, חיבקה אותו בכוח, קצת מנהמת, מעבירה לשון על צד גופו העליון. העברית התקנית שבפיה השתבשה לחלוטין, והיא החלה מרעיפה כינויי חיבה שנדמו לו רוסיים, ונשיפות וקולות מציצה שהסתיימו בשריקה מוכת סיגריות. תוך כדי חיבוק, חצו את חדר האורחים הקטן, הגיעו לחלון הצופה אל הכביש המתחבר לכביש עכו. עמדו וצפו מבעד לחלון, כשצינת הבוקר הקלה מצפדת את בשר האשה, שכפות רגליה רחבות, לבנות, והן מוגבהות מהרצפה תוך עמידה על אצבעות הרגליים, כשהיא מנסה לשוות מיניות ליציבתה. מהחלון ניתן לראות תנועת פרבר קטן, מצופף למדי, שבנייתו מתחילה להתגבה. כשהיא מצביעה על שלט של מרכז קניות, שהחל מתעורר, האשה, בקול תפנוקים, שעדיין אינו קולה של אשה מובסת לחלוטין, אמרה, מה אתה אומר על איזה ארוחת בוקר קטנה, הא, קטנה כזאת, לפני שאתה חוזר… זה בצ’יק־צ’אק. האיש, מתרחק מהחלון, מפיל עצמו לתוך כורסה אדומת קטיפה, אמר, בסדר, כשהוא מנסה לאתר את גלי צה"ל על פני חלון תחנות חסר מספרים של מכשיר רדיו סופר־מודרני צהוב. האשה אמרה, בסדר או יותר מזה? האיש צחק ואמר, יותר מזה, ושלח לה באוויר מצמוץ שפתיים, עוקב אחריה מתלבשת ויוצאת.
האשה הכינה ארוחת בוקר שכל מרכיביה נקנו אותו בוקר במרכז הקניות. האיש התגעגע למראיה של גבינה פתוחה, לשקית חלב מאתמול. ארוחת הבוקר הזו היתה חגיגית מדי בשבילו, וכמוה האשה שחגגה את ארוחת הבוקר שרה לעצמה התחלות של שירים זרים ורחוקים. במשך הארוחה, שרך את הנעליים הצבאיות, ניסה לגלגל איתה שיחה על גבינות ישראליות וזרות, על קלוריות. השיחה על גבינות גוועה במהירות, וזו שעל קלוריות אף היא גוועה. במשך הארוחה, האשה יצאה להיטיב את איפור פניה, כשחזרה, האיש אמר לה, גם קודם היית בסדר גמור. והאשה, מצחקקת, אמרה, אני שונאת את עצמי בבוקר, אני שונאת את הבוקר, לא אוהבת שיראו אותי בבוקר.
גסות הלכה וגאתה באיש. הגבינות הארוזות והלחם הדק הארוז ודירת השיכון הקטנה וגופו שלו, המרוקן עכשיו, וריח הגוף שלה, שלא נשטף ממנו במקלחת הבוקר, הדיחו אותו לגסות, והוא אמר, מה, אז כולם יוצאים מכאן באמצע הלילה, בשביל שלא לראות אותך בבוקר, מה? האשה, נהדפת על־ידי הגסות, פניה קצת מתקפלות, אמרה, אתה חזיר, סתם חזיר. האיש, כמי שמפצה את גסותו בגסות נוספת, שאל, מה אתן עושות בערבים בבית־הקפה ההוא שם בחיפה, מחכות לאו"מניקים, למילואימניקים, מה? האשה שתקה, והוא הוסיף, אני מקווה שלפחות מערבים את לא מקבלת. האשה שתקה. והאיש אמר, תביני, את לא חייבת לי שומדבר… בסך הכול נפגשנו אתמול, בבית־קפה בחיפה… אבל זכותי לדעת אם גם ערבים עוברים בתעלה שלך, את מבינה, זכותי! פשוט זכותי! האיש הרים את קולו, הבעת פניו השתנתה והוא חש בעליל שעורקיו תופחים. האשה, שותקת, המשיכה לשבת מולו, מביטה בו, מדי פעם ממצמצת. האיש לא ידע מה תוקף אותו. מה לו ולאשה הזאת, מהיכן הזעם. אולי, חשב לעצמו, אולי מעצם ההזדקקות שלו לגופה הבצקי, הנענה לכול, של האשה המבוגרת הזו, עולה חדשה, כבדה, ממצמצת בשפתיה. מנין צמח עניין הערבים? משירות המילואים הזה? מכפיפות הנפש הכרוכה במילואים? ייתכן שהערבים הם רק עילת ההתעמרות באשה הזו, חשב לעצמו, מנסה למחוק מזיכרונו את קפלי צווארה, שכמו חודשו לעצמם באור הבוקר הזה.
ואז, מפתיע את עצמו, פרץ בצעקות, את יודעת מי הרג את הוזיאס שלך?! הערבים, הערבים האלה שלך! קם מהשולחן, רץ לחדר השינה, חזר עם הרובה, ותוך השמעת קולות ירי, הדגים לה את הריגת הוזיאס על־ידי הערבים. האשה, עדיין שותקת, הביטה בו, מלווה בעיניה את תנועתו בדירתה הקטנה. האיש נשכב על הספה, הרובה מוטל על השטיח, וכשהוא שכוב, עלה בנחיריו, מאזור בטנו, ריח גוף האשה. במקלחת הבוקר שלו, הריח הזה נרחץ בחריצות, אך ללא הועיל. הריח תקף את נחיריו, פשט על פניו. ניחוחו הדק והחריף בייש את האיש. הוא רץ למקלחת, תוך פשיטת המדים. נכווה קלות מהזרם החם, ויסת אותו, נרגע.
זה היה בצחוק, האיש אמר לאשה, ליד פתח הדירה, לפני לכתו. האשה, חוסמת בגופה את הכניסה, הניחה לו לתחוב יד מתחת לחולצתה, היד שוטטה, הבעת פני האשה לא השתנתה. האיש הוציא את ידו, באטיות, ואמר, נשיקה אחת למותק, לדרך. האשה הגישה לו לחי מאופרת. האיש, בשפתיים רטובות, טעם את האיפור, ניתק את שפתיו ואמר, ועכשיו עוד אחת בשביל הוזיאס, לזכרו, מותק. האשה הדפה אותו קלות והוא ירד לאִטו במדרגות, כשמבטו עליה, מפריח נשיקות. לפני שקשר־העין איתה אבד, הוא אמר בקול, תשמרי על עצמך, ציונה. כשיצא לרחבת בניין הדירות, ניסה לאתר את החלון שלה, התקשה, ויתר והלך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.