רקע
אדם ברוך
סדר שני אצל קרמשטיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה

במינכן, בדרך לביתו של קרמשטיין־כרמון, עברנו שיכונים חדשים שנבנו בסביבת מינכן הישנה. בטלפון, קרמשטיין־כרמון אמר, מינשן. ואנחנו אמרנו לו, לך תידפק עם המינשן הזאת, בשבילך מינכן עוד מספיק טוב. קרמשטיין־כרמון עושה אצלו הערב סדר שני ואנחנו נוסעים אליו. השיכונים חשוכים ומאיימים. בדיוק כמו בכל מקום אחר. כך שאין על מה לדבר. הקרון הנוסע על המסילה מואר מבפנים בתאורה תעשייתית. קרמשטיין גר בבית דירות, באחד הפרברים, לא רחוק מבית־החולים. מה שאני אוהב אצל קרמשטיין זה הכרמון שצמוד לשם שלו, כמו זנב לחסרי זנב. אף אחד לא משתמש בכרמון, והגרמנים בטח שלא. אם לא הייתי הולך לקרמשטיין, הייתי הורג עוד ערב מול הטלוויזיה, בלי להבין הרבה. עכשיו מה שמעניין אותי זה אם אשתו יודעת לבשל או לא. אשתו היתה דיילת, או רצתה להיות דיילת. אני לא זוכר. או מלכת יופי, קרמשטיין אוהב אותה, והיא, מצִדה, לא אוכלת מהצד, וזה מה שמשנה, אנחנו פה בביקור והמקום הזה עושה אותנו אגרסיביים. זו עיר יפה מאוד. בתחנת הרכבת המרכזית הרבה פועלים טורקים, יוונים, איטלקים ואחרים, פופ אמריקאי, חנויות מין, מודעות סרטים, חנויות אלקטרוניקה.

קרמשטיין פה כבר עשר שנים, והוא, כמו בחלום קל לפענוח, משמש כתובת לאגרסיביות שלנו. מיותר לומר שאף אחד לא הכריח אותנו לבוא לכאן. עכשיו קרמשטיין עורך סדר שני. ייתכן שהזִקנה קפצה עליו פתאום, או משהו כזה. מישהו אומר שקרמשטיין חושב את עצמו לאבא שלו, מאז שאבא שלו מת. ומישהו אומר, מת־מצווה. אבל אף אחד כבר לא זוכר מה זה בדיוק מת־מצווה. מנסים להיזכר, ובסוף מישהו אומר, זה אחד שמת לעשות מצווה. מיותר לומר שזה הומור דפוק לגמרי, אבל אנחנו תוקפניים והכול הולך, כולל השטויות האלה. כבר בקרון היה ברור שהערב הזה יסתיים בעוד שוטטות ברחובות מינכן. אבא של קרמשטיין מת לפני שנה כמו נאד עזוב, לפי תסריט ישראלי חדש שנכתב על־ידי היהודי הישן. קרמשטיין האבא, הגדול, תקוע באמריקה כבר עשרים שנה, וקרמשטיין הקטן, זה שלנו, בגרמניה כבר עשר שנים, והאמא מתה מזמן. והאבא העביר את כל השנים לבד, ורק את האחרונות בעזרת הטלוויזיה. וקרמשטיין שלנו, הקטן, קיבל את ההודעה מאוחר, ולפי החשבון שלו לא יכול היה להגיע לארץ ללוויה, ולכן תרם את מחיר כרטיס הטיסה שלו לוועד למען החייל, או למשהו כזה. והרגיש מזה כל־כך בסדר, עד שהצטערנו שאין לו עוד אבא בשביל הסידור הזה.

היה ברור שקרמשטיין יזמין הערב את הצ’כים שלו. אף אחד לא ידע מה הצ’כים האלה בדיוק עושים. בדרך־כלל לא אכפת לך מה מישהו שלא בדיוק בטווח האנרגיה שלך עושה, אבל הצ’כים האלה היו סיפור אחר. ראשית, היתה להם חזות אינטקלטואלית אמיתית, וזה, כידוע, מספיק כדי ליצור התנגדות אינסטינקטיבית. שנית, היתה להם הילה של מהפכנים, מה שהעניק לבטלה האינסופית שלהם מין עומק היסטורי, וכן מין הצדקה. הקבוצה הצ’כית המסוימת הזו והקבוצה הקטנה שלנו, באותו פרק זמן, היו שתי בבואות שונות של עצם אחד המשתקף במראָה. לא ברור איך קרמשטיין, שלא היה צ’כי אינטלקטואל מהפכן וכו', הגיע אליהם. היה ברור גם שקרמשטיין יזמין את הלוי, שהיה מורה לריקודי־עם ורקדן בזכות עצמו, ושהלוי יסריח אותה עם המאמץ שלו לעשות מצב־רוח.

מיותר לומר שהיינו יכולים לשבת במלון, במקום ללכת לקרמשטיין. אבל במלון היתה רק הטלוויזיה שהקרינה תחרות כל־אירופית של אכילת בננות. מישהו הכיר כאן בחורה שהיתה משוגעת על פינק־פלויד ואפשר ללכת אליה לשמוע תקליטים. אבל את זה אפשר לעשות גם מחר. אז ההזמנה של קרמשטיין באה בזמן הנכון.

איפשהו ליד בית־החולים ירדנו והלכנו לפי מפה שקרמשטיין צייר לנו. הרחובות היו רחבים וארוכים, ופה ושם קבוצות עצים שסוככו על פנסי התאורה. בדיוק כמו בכל מקום אחר, כך שאין על מה לדבר. אשתו של קרמשטיין פתחה לנו את הדלת עם חיוך של מלצר ראשי שעבר מחמישה כוכבים לשלושה אבל מעמיד פנים שהוא עוד בחמישה. מצִדנו זה היה בסדר גמור, כי החיוך הזה היה התחלה מתאימה. הדירה של קרמשטיין היתה העתק־שמש של החלומות של קרמשטיין מחוף גורדון, לפני עשר שנים. הוא תכנן וריהט אותה לפי איזה ספר קיטש, ואילו את הפרצוף הזורח שלו ואת אשתו הביא מהמזרח התיכון, שהתאים לתפאורה כאן כמו חרדל לנקניקייה. אשתו של קרמשטיין הזמינה אותנו פנימה, וכשהסתובבה, שאל מישהו, היית שׂם לה? בדיוק באותה שנייה ירד קרמשטיין במדרגות, מהקומה השנייה. הוא שמע את השאלה, אבל צחק והיה מבסוט. וגם זה היה בסדר גמור, כי זו היתה התחלה טובה וקרמשטיין אמר, גרמניות, שוודיות, מה שאתם רוצים, אבל היא גם אחרי עשר שנים נותנת סרוויס. היא בינתיים נכנסה לחדר האורחים, ולפי ההליכה שלה אפשר היה לראות שהיא במתח. הצ’כים, הרקדן הלוי ועוד כמה אנשים היו כבר בפנים. והלוי אמר, כיף, צ’אפוצ’ים. אבל אף אחד לא ענה לו, והוא נשאר עם הצ’אפוצ’ים שלו ביד או באוויר. קרמשטיין נתן לצ’כים להרגיש כאילו הסדר השני הוא עניין צ’כי לאומי או עניין צ’כי מהפכני אינטלקטואלי. איפה שאפשר היה לזבל את המוח באופן חופשי ולשתות על חשבון מישהו אחר, שם הם היו. קרמשטיין עשה מהם רוח, עד שחשבת שהצ’כים האלה הם הנציגים של אליהו הנביא או משהו כזה, הלוי אמר, מה נשמע, חבר’ה, ומישהו אמר לו, תלוי איפה שמים את האוזן, צ’אפוץ'. הלוי היה מבסוט שענו לו, ומיד עבר לצד שלנו. אשתו של קרמשטיין הציעה להתיישב לשולחן, לפי איזה סדר שקבעה מראש, קרמשטיין ישב בראש השולחן, כשמאחוריו פוסטר של ירושלים שהוציאה חברת נסיעות. אשתו שמה קאסטה של שירי קודש של להקת אפי נצר, אם אני לא טועה, והדליקה נרות בעיניים עצומות. ומצִדנו זה היה בסדר גמור, הנרות, הקאסטה, הפוסטר, הכול, ממש בסדר. אף אחד לא יכול היה לביים את זה יותר טוב. אפילו הלוי, שקרמשטיין היה מסדר לו חלטורות, בלע חיוך. הצ’כים היו אדישים כמעט כמו שהעולם היה אדיש למהפכה שלהם, הנרות היו אדומים, גדולים, דקורטיביים, גויים לגמרי. הם השתקפו בפוסטר של ירושלים, שהיה נייר כרומו מבריק. הנרות הוצבו בפמוטים בעלי עיצוב מודרני, המיוצרים בהמוניהם ומוצגים למכירה בסופרמרקטים הגדולים, איפה שגברת קרמשטיין קנתה גם את מערכת הצלחות והסכו"ם המוכספים והמעוטרים. הנרות דמו לרגליים מגולפות של כורסה עתיקה יותר מלכל דבר אחר. אני מתעכב על הנרות, כי בגלל הנרות הללו, שהיה בהם גועל בדרגה גבוהה של שלמות, חזרתי באותו ערב שנים לאחור.

האמא של קרמשטיין היתה עוד בחיים אבל חולה מאוד. קרמשטיין ואביו הלכו לבית־הכנסת שבשכונה כמו שני תירסים מהשומר הצעיר שלא יודעים מה זה עלינו לשבח, שלא יודעים מהחיים שלהם. הם ביקשו שאנשים בבית־הכנסת ידליקו נרות ויתפללו על האשה החולה, ואמרו שהם מוכנים לשלם בשביל זה. אבא של קרמשטיין קצת התבייש, כי הוא, כמו רוב ההורים, בכל־זאת בא מבית דתי ועכשיו הוא עומד כמו גוי בפתח, ולא בטוח אם נרות זה אחרי או גם לפני.

קרמשטיין בא לחוף גורדון, וכששאלו אותו על אמא שלו הוא אמר שהיא חולה מאוד, והוסיף בצחוק, שילמנו לכמה זקנים שיתפללו בשבילה. אבל מי שטרח להקשיב, ראה שקרמשטיין לא כל־כך צוחק. לא מהתפילה ולא מהזקנים, ואפילו להיפך.

לפי האוכל ראינו שקרמשטיין תפס גרמניה. עם כל מנה שאשתו הניחה בצלחות, היה קרמשטיין מודיע בקול את שם המנה בצרפתית ו/או בגרמנית. ואחרי האוכל בא לקרמשטיין לשיר. אשתו שמה את הקאסטה של שירי קודש, וקרמשטיין ליווה בפיזום את המקהלה. לנו היה קשה לשיר כי בגלל האוכל איבדנו קצת חמצן והיינו עסוקים בזה. הצ’כים לא שרו כי לא היה להם עניין בשירים האלה. כך שרק קרמשטיין שר, בעוד האחרים קצת מנומנמים. כשהקאסטה נגמרה, התחיל קרמשטיין לשיר משירי ציון ומשירי החג יחד עם הרקדן הלוי, שתפס ביטחון ככל שהערב התקדם. אחרי־כן, הם התחילו לעבד את השירים, והלוי שר תפרו לי בגד עם כיסים מילאו כיסי במארקים, וקרמשטיין שר מסביב יהום הנאצי אך ראשנו לא יישח. ועוד ועוד. מזה הצ’כים נהנו, כי הבינו את הפרינציפ, ואף הצטרפו לשיר שני חברים יצאו לגרמניה בים בם בום אחד קיבל מכה במרצדס בים בם בום וכו' וכו'.

השירה גוועה. קרמשטיין הביט בנו וחיכה לאיזו מלה טובה. ומישהו אמר לו, קרמשטיין, שיחקתם אותה. קרמשטיין לא ענה כי הוא רצה עוד מהחומר הזה. אבל אף אחד לא חשב להוסיף משהו. האנשים שתו כל הזמן וקרמשטיין עומד עליהם ומשקה אותם. מישהו שאל אותו, קרמשטיין, מה יש לך עם הצ’כים האלה? בהתחלה, הצ’כים לא הבינו שבהם מדובר כי השיחה התנהלה בעברית. וקרמשטיין, שרצה להימנע מתקרית, אמר, עזוב, עזוב. אבל המישהו לא עזב והמשיך לשאול. הצ’כים התחילו לתפוס שבהם מדובר. קרמשטיין רצה לפרק את המוקש, ואמר, זה סיפור ארוך, לא עכשיו, באמת. אבל זה לא עזר לו. אחד הצ’כים בא לעזרתו של קרמשטיין, ואמר, באנגלית, אין פה מה להסתיר, אבל זה לא עניין של אף אחד. ואשתו של קרמשטיין אמרה בעברית, חבר’ה, אל תקלקלו את הערב. החבר’ה שלה היה משונה, לא במקום, כמעט פרוורטי. לא היינו חבר’ה שלה. לא של קרמשטיין. ולא של אף אחד מהסוג שלהם. היינו אצלם בבית, כי היינו.

אני חושב שהייתי הראשון שפרץ בצחוק כמעט היסטרי. והעגבנייה אמרה, אל תקלקלו את הערב בדיוק כשהעניין כמעט מתחיל. ומישהו אמר, תגידי חבר’ה להלוי הצ’אפוץ', אנחנו לא חבר’ה בשבילך. הלוי הבין שהכי טוב בשבילו זה גם לשתוק וגם להיות עם הצד של משפחת קרמשטיין ואת זה בדיוק הוא עשה. חילופי הדברים עם אשתו של קרמשטיין סילק את העניין מהצ’כים. למצבים שכאלה יש חוקים משלהם, ולפעמים הסחת אש למטרה שולית מחסלת את העניין. קרמשטיין התחיל לשיר הנה מה טוב ומה נעים, כשהלוי עוזר לו וקורץ אלינו כדי להחליק את העניינים. הצ’כים, שהיו שתויים, שרו שירים צ’כיים שקטים ומלאי געגועים. איך שלא יהיה, הם נראו טוב, לפחות הרבה יותר טוב מהפועלים הטורקים והיוגוסלבים שישבו במינכן.

בערך בחצות עזבנו את קרמשטיין. עמדנו בחוץ, ליד התחנה, כמעט שעה עד שעברה מונית למרכז העיר. לא היה לנו לאן ללכת. אז הלכנו לבית־קפה שהיה תערובת של בית־קפה ושל מועדון, בסביבת תחנת הרכבת. המקום היה מלא. באולם המרכזי שיחקו ביליארד. התיישבנו ליד אחד החלונות, שכוסו באד ערפל, ומישהו אמר, הנה הבחורה מהפינק פלויד. הבחורה ישבה ממול, בקצה השני, ולאחר כמה דקות זיהתה את המישהו. אותתה לו. הוא השיב לה וצעק, פסח שני. והיא, בגרמנית, צעקה, מה? מה? והוא ענה בצעקה, פסח שני, פסח שני. היא כמובן לא הבינה ונופפה לשלום.

יכולנו לעבור לבית־קפה אחר אבל לא היה בשביל מה. אז ישבנו ושרנו קצת משירי ציון, ובעזרת בדיחות מטופשות ניסינו לשטוף את המועקה שהצטברה על הלב. אם מישהו הסתכל עלינו מהצד, הוא ראה חבורה של אולי טורקים או יוגוסלבים, ששומרים את המארקים בגרביים. המלצרית התחילה לסדר את השולחנות סביבנו, שילמנו ויצאנו. בחוץ עוד מעט בוקר. מישהו עבר בין המכוניות וכתב באצבעו על השמשות הקדמיות מכוסות האד, פסח שני. בכתב גדול, מהיר, מסולסל. והוסיף חץ תלת־כיווני, מתפצל, שנראה כמו סמל מסחרי של ארגון מחתרת. עברנו במהירות, כמו סיעת נוקמים חשאית ממכונית למכונית, עד שלא היה חלון אחד נקי מפסח שני.

ליד הסטופּ־אין פגשנו כמה ישראלים, ולאחד מהם, שבא הרגע מהארץ, היו עיתונים מהארץ. חילקנו בינינו את העיתונים, ולמי שהיה כוח, לי למשל, קרא בהם עד הבוקר. ובבוקר הכול נראה אחרת, כולל קרמשטיין, שאִפשר לנו בסך הכול להרגיש קצת בינלאומיים. כתובת פה, כתובת בלונדון, בניו־יורק, אתם יודעים. הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו, היה גדול, למסור משהו בארץ? וקרמשטיין אמר, באמת? אמרתי לו, באמת. וקרמשטיין אמר, תמסור בארץ שמסביב יֵהוֹם הנאצי אך ראשנו… אתה כבר יודע…


המלצות קוראים
תגיות