רקע
אדם ברוך
אין צדיק כבן עמרם
עריכה/ההדרה: משה רון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הקיבוץ המאוחד וספרי סימן קריאה; 1998

כל אותו יום חיכיתי לחיים גורי, הנביא הרטרואקטיבי של דבר. אנחנו שוכבים בבונקר המצרי שמעברה השני של התעלה ומאבטחים את גשר הדוברות. המלה מאבטחים אינה, כמובן, שלי. דבר כאן אינו שלי. מלבד הזיכרון. אם חיים גורי היה מגיע הייתי מציע לו להאזין לשתיקת האדמה. מדי פעם, מישהו או משהו מעורר את מוקשי המים וקול פיצוץ מרעיד את האדמה. אם אתה במקרה שוכב על האדמה, הרעד עובר בגופך. בבונקר יש צל. ובחוץ יש שמש. רבותינו לא התקינו את ברכת בורא הצל. אני מחכה לחיים גורי. אבל מגיע מישהו אחר. מתישהו, ימים אחדים לאחר ההפתעה, נדמה לגורמים המוסמכים שחלק מאתנו נכנס לשוֹק. שולחים לשטח מסבירים. והמסביר אז בארץ. בן דמותו של הקומיסר. חיים גורי, בעיני הפרטיות, בן דמות המסביר. היום אני מחכה לו. היום תאמצנו. היום תזכרנו לטובה. תאווה עזה לראות כאן היום את גורי פושטת בגופי ומקיפה את עיגול ראשי. לא מכיר אותו אישית. אני אחד הקורבנות של כתיבתו. של יפי כאבו. של כאב יופיו. של מליצתו המסתירה את השמש. אני רוצה אותו כאן, עכשיו, מול האנשים המוגדרים כהמומים, מסביר, מתפתל, מסביר למה קרה מה שקרה, נקשר במלותיו, כותב שירים במוחו, קושר כתרים לכאבו. כמה שחיכיתי לחיים גורי, אני האיש שחיכה לחיים גורי. אבל מי שמגיע הוא מישהו אחר.

הגיע איש נמוך כבן חמישים, עיתונאי על־פי מקצועו, מבוהל. האנשים ישבו אתו במעגל, בחשיכה, על מישורת חול קטנה בשוליו של תל. הוא אמר שלא היתה פאשלה, שניצחנו את המלחמה, שיש מלחמות עם יחסי ציבור טובים ושיש עם גרועים, שהוא אוהד את בית“ר ירושלים ואת החיפושיות, ושמה שהוא היה הכי רוצה זה להילחם, ושהוא השתתף בקרב על ירושלים גם ב־48' וגם ב־67' וגם כתב על כך מאמרים. הוא ביקש להתחבב על האנשים. אוהד בית”ר ירושלים. מבוגר ומבוהל. והבהלה ניכרה בקולו ובנשימתו הבלתי־מסודרת. תשמעו ממני, אמר, ניצחנו את המלחמה, ב־48' היו יותר קורבנות. האנשים לא ענו לו ולא התווכחו אִתו. האנשים ישבו אתו על־פי פקודה. על החשיכה הקלו הכוכבים והלבנה. כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע בך, כך לא יוכלו כל אויבי לנגוע בי לרעה. קידוש הלבנה. הוא ניסה בחשיכה הזאת ללכוד את מבטי האנשים כשמבטו עובר מאחד לאחד. בית"ר ירושלים. היינו יכולים, הוא גילה לנו, להתקיף ראשונים אבל אז היו אומרים שאנחנו תוקפנים ואימפריאליסטים, אתם יודעים. בסוף רוב משפטיו הוא אמר, תאמינו לי.

מישהו מהאנשים חפן אבנים וחול והטילם בזריקת וו על ראש המסביר. האבנים הקטנות פגעו בו. ראינו שפגעו בו. והוא העמיד פנים כאילו לא. חינכו אותי שמגיע לי הטוב ביותר, ואז, בשעה האמיתית, כשאני כבר מחכה לטוב ביותר, אני מקבל תחליף גורי שאינו שומע את הרוח הבוכה בין הקרע לקריעה. פאשלה. האיש אמר, מה שחסר לבית"ר ירושלים זה רוח צוות גם כשהם מפסידים, תאמינו לי. עוד חופן אבנים קטנטנות נחת על כתפיו. האיש ניסה לגלות את הזורק, ללא הצלחה. תראו, הוא אמר, אתם עשיתם את המקסימום, זה בטוח, נלחמתם כמו אריות, תשמעו ממני, אני יודע, יש דיווח, זה לא 48' שלקח לפעמים שנה עד ששמעת משהו ממישהו. אתם יכולים להיות גאים בעצמכם, הוסיף ואמר, כשהוא מנסה לפחות ללכוד את מבטו של אחד האנשים, בלי הצלחה. ממש גאים בעצמכם, כן, כן, תאמינו לי, גאים ולא מתוסכלים. אם יש לכם שאלות, אני מוכן לענות. מדי פעם, כשדיבר, נמלטו מגרונו צחקוקים קלים, שהיו, למען האמת הרפואית והפסיכולוגית, משונים למדי והסגירו מצוקה נפשית ואולי אף צורך באשפוז תקופתי.

אחד האנשים שאל אותו אם הוא יודע לשיר את אין צדיק כבן עמרם, מזמור שהקהל שר בבית־הכנסת בשמחת־תורה וכולו הכרה בייחודם המוחלט של הקב“ה, של עם ישראל ושל תורתנו. האיש אמר, בטח, אמרתי שאני לכם שאני ירושלמי ויש לי יחס חם לדת אפילו שאני לא דתי וכל זה, אבל בכל־זאת, אתם יודעים. והחייל אמר לו, אז תשיר. האיש אמר, מה? מה?! החייל חזר ואמר, אז תשיר. וחזר ואמר, אז תשיר, בית”ר ירושלים, אז תשיר. האיש ידע שאנחנו מתוסכלים ואולי אף המומים מהמלחמה ומישהו אולי הסביר לו שייתכנו תופעות של אלימות. הוא רצה לומר משהו, אך קודם שיצאו המלים שסבבו בחלל פיו, יצא אותו צחקוק משונה, שהתארך הפעם מקודמיו. והחייל שאל, בית"ר ירושלים, מה מצחיק אותך?!

החייל נעמד במרחק שני מטר מהמסביר שישב על הקרקע כשרגליו מקופלות וכרסו על שוקיו. המסביר התחיל לשיר את אין צדיק, כשהוא יושב. החייל ביקש ממנו לקום על רגליו לכבוד אין צדיק. הוא קם והחל לשיר מההתחלה, יודע את המלים, מסלסל, מביט אל מעבר לחייל שעמד מולו, רועד מעלבון, מפחד, פחד פיסי, מקווה שמי מהחיילים יפר את הטקס המשונה הזה, מרחם על עצמו. והחייל אמר, יופי, בית"ר ירושלים, באמת יופי, והתיישב על הקרקע. המסביר, עדיין עומד, השמיע צחקוק ארוך שלא נענה לפקודת המוח להפסיק. מדי פעם, תמיד במפתיע, אני נזכר בצחקוק המשונה הזה, ואז, לפעמים, אני מוצא את עצמי מצחקק. החייל ענק הגוף, שלו ראש קטן במידה מפתיעה, שמוצאו באחת הרפובליקות הסובייטיות, שהחלום הציוני עשאו תושב כפר הררי, ניגש אל המסביר שצחקוקו הלך וגווע, חיבק את כתפיו ואמר לו, אתה בן־אדם טוב, אל תפחד אני ישמור עליך. והמסביר, אשכנזי ירושלמי, שרוב מכריו בבואות שונות של חיים גורי, נבעת מהמחשבה שהוא צריך מישהו שישמור עליו. וכיוון שנבעת החל אותו צחקוק, שכמעט גווע, גובר והולך, סובב סביב עצמו במהירות ונפלט אל החלל.

החייל, עדיין מחבק את המסביר שאך זה הבחין בראשו הקטן עד כדי משוּנוּת של החייל, אמר לו, זה שיר טוב “אין צדיק”, זה גם נגד מחלות ושדים, שיר באמת טוב. והמסביר רצה לומר שאין זה שיר אלא מזמור, וכיוון שרצה לומר משהו כזה לחייל תלה בו את מבטו, ואז חזר והבחין בראשו הקטן עד כדי מופרעות, ואז, מבועת כולו, התחלף לו הצחקוק בצווחה. כל זה נמשך בסך הכול דקות ספורות, והמסביר, בכוחות נפש אחרונים, שאל אם למישהו יש שאלות. רוב האנשים, חיילי מילואים, אחי גיבורי התהילה, לפיד האש, מחסום הפחד ויורשי יהדות השואה, התפזרו ונבלעו בחשיכה.

החייל התיישב ליד המסביר, כשהוא ממשיך במקום בו הפסיק, ואמר לו, אין צדיק זה גם נגד מחלות ושדים. השניים ישבו כך שעה ארוכה. החייל שלא קלט את שם המסביר, קרא לו, מדי פעם, כשם פרטי ומשפחתי, בית“ר ירושלים. תראה, אמר לו החייל, אני כבר בזבזתי עליה אולי יותר מארבעים אלף לירות וגם לאחותה הגדולה קניתי מתנות וגם סיגריות וקוניאק לאח שלה, אבל היא לא אומרת כן ולא לא. והמסביר, שביקש את נפשו להיות במקום אחר, שאל, מי? על מי אתה מדבר? כשהוא מתאמץ שלא להניח את מבטו על גולגולתו הקטנה של החייל שדמתה לתפוח המונח על כתפי מקרר. הגולגולת הפחידה אותו עד שנאלץ ללפות בשתי ידיו את ראשו שלו ולהציבו בגובה נמוך על־מנת שמבטו לא יתרומם ויפגוש את הגולגולת הקטנה. החייל, שזיהה את לפיתת הראש כהשתתפות בצערו שלו, אמר למסביר, אתה בן־אדם טוב, בחיי, בית”ר ירושלים, יש לך לב. והמסביר חזר ושאל, מי? על מי אתה מדבר? והחייל הוציא תצלום, פשט את ידו והציגו מול אור הלבנה. בתצלום נראתה נערה כבת ארבע־עשרה, גבוהה, צנומה, לרגליה סנדלים וגרביים ועל גבה תיק לימודים, והחייל אמר, זה מרים, אני רוצה להתחתן איתה ואמרתי לה שאפילו שאני מבוגר עליה אני יכול להוכיח שבעשר שנים שעברו הגוף שלי לא השתנה כלום, אותו גוף, אותו שרירים, הכול יהיה בסדר, הראיתי את זה גם לאחיה הגדול שהוא דווקא מבסוט ממני. החייל ביקש מהמסביר שיביט בתצלום. ואז, כשהמסביר רצה לקחת את התצלום, השתחרר ראשו מהלפיתה הכפולה בה היה נתון ומבטו זינק ורותק אל גולגולתו הקטנה של החייל, ומיד פרץ מגרונו של המסביר אותו צחקוק, כשלעצמו מובחן למדי כצחקוק, אך נלוותה לו עכשיו היסטריה ממשית. החייל, שבמשך ארבעים שנותיו למד לחיות עם גולגולתו לא שיער שסיבת הצחוק היא הגולגולת, והאמין שהסיבה היא מראה בחירת לבו בת הארבע־עשרה, והוא חבט בכף־יד פתוחה באחורי ראשו של המסביר. החבטה הבלתי־צפויה הגביהה את המסביר מהקרקע והדפה אותו עד שהשתטח בגובה הקרקע. המסביר גילה תושייה רבה כשהעדיף לא לזוז ולמעשה השים עצמו כמי שהחבטה הרגה אותו. וכך, צמוד לקרקע, האזין לפעימות לבו ולשתיקת האדמה ולקשר הגומלין שביניהן. ייתכן שניסה לנחש מה חיים גורי היה עושה עכשיו במקומו. אני, על כל פנים, ניסיתי לנחש. אבל, כצפוי, לא הגעתי למסקנה ברורה מלבד זו שרק חיים גורי הוא חיים גורי ושלא המסביר ולא אני יכולים לנחש מה גורי היה עושה, ושזה ההבדל העצום והנצחי בין מקור לבין תחליף.


המלצות קוראים
תגיות