קאלומבוס הוא ספר מציאת ארץ אמעריקא זה כארבע מאות שנה.

וזהב הארץ ההיא טוב. (בראשית ב' י"ב)

 

מבוא    🔗

מיום נפקחו עיני זרע יעקב לדרוש ולתור בחכמה כאחד העמים; מצאו וראו כי דרישת קורות שנות קדם, היא אחד השריגים הנעמנים המסתעפים מעץ הדעת, אשר כל אוכליו יחכמו, והיא הנותנת לאדם דעת את הדרך ילך בה, והמעשה אשר יעשה, לא כאשר חשבו אבותינו בדורות חשך ואין נוגה להן, כי אך דבר שוא ותפל היא, ואיננה שוה בנזק הזמן. – והנה מציאת ארץ אמעריקא השוכנת לנכח כפות רגלינו, היא אחת הדברים הנפלאים בין כל הקורות מימות עולם, וכמעט אין ערוך לה בכל המעשים הגדולים נהיו בתבל מני אז, על ידה נגלו תעלומות אין קץ, וממנה נפרדו הגוים לכל קצות הארץ; על ידה באו ראשי בשמים וכל אבקת רוכל לארצותינו אשר לא שערום אבותינו, וכל מחסור אשר היה לנועד יום המצאה נמלא לנו בגללה; ועל ידה מלאו אוצרות אירופא כסף וזהב וכל סגולות מלכים. ואם כן איפא מי זה יערב את לבו לאמר כי נקלה היא? ומדוע תבצר ידיעתה מאתנו אחרי היותה כתובה על ספר כל עם ולשון? – לכן נתתי לפניכם אחי היקרים, אשר כל מגמתכם לגלות מלפוני חכמה, ולחשוף שפוני טמוני תבונה, את קורות הארץ החדשה ואנשיה, מיום נגלתה לעיני בני אירופא, בשפת עבר נקייה וקלה למען ירוץ כל קורא בו, ולעשות להאיש הגדול קולומבוס מזכרת עולם גם אתנו.

 

חלק ראשון    🔗

קלומבוס    🔗

איש הי' בעיר גענוא (באמצע המאה־הט"ו למספרם) ושמו קריסטף קולומבוס. מחיַת אבותיו היתה מן מעבר אניות, וכאשר הגדיל בחר גם הוא במלאכה הזאת. ויבא לליזבון בירת פארטוגל ערום אין כל להחיות את נפשו, וישא חן בעיני מביני מדע, ושמו היה הלוך וגדול עד מאד. בעת ההיא נסו חובלי פארטוגל לתור דרך בים אל הודו סביב אפריקה, ולא עלתה בידם, אך קולומבוס בחכמתו הבין כי יוכל למצוא נתיבה במים עזים בלכתו בדרך ישר למערב ברוחב ים אטלנטי, באמרו אחרי אשר הארץ היא כדורית. יתחייב כי ההולך בדרך ישר למערב יבא אחרי סבבו חצי שטח הכדור אל הודו מזרחית, גם איזה מקרים אשר אנה ה' לידו אמצו את רוחו, ויקריב משפטו לפני איש חכם בפלארענץ פויל שמו, וימצא החכם ההוא דעתו טובה ונאמנה, וידבר על ליבו להחיש מעשהו. וישב אל גענוא ויערוך דבריו לפני יועצי העיר, ויחל פניהם לתת לו אניות וציה לדרך, ויהי כמצחק בעיניהם וישימו דבריו לשמצה: וישב אל פורטוגאל, וידבר באזני המלך, והמלך הבין כי צדק מאד, אך אחרי אשר חכמי ארצו נתעו בשוא מלפנים לא נתנה אותו גאותו לתת יד ושם לאיש נכרי לא מארצו הוא, לכן הונה את קלומבס בדברי שוא ותרמית, ושלח אחד עבדיו ללכת באניה בפאת ים בדרך אשר שם לפניו קלומבס, אולם האיש הזה שב עד מהרה ולא הביא מאומה בעמלו, כי גם עם הוליך בידו כל רשימות קלומבס, בכל זאת לא ידע לנהל מהלכו בחכמה ויושר, כי עת ומשפט ידע לב חכם. וירע לקלומבס מאד ויחר אפו, ויפן למלך ספרד היא שפאניע, ופערדינאנד מלך הארץ הזאת היה איש נכה רוח ואשתו איזבל מושלת עליו, כי חכמת לב היתה אולם גם פה לא לא עשו דבריו פרי, כי היושבים ראשונה במלכות לעגו לו בזו לו, וילעגו לכל דבריו ואף אם הרבה קלומבס להוכיח להם בראיות נכוחות למבין כי בנה על אדני אמת השערתו, בכל זאת השיבוהו ריקם מאתם, ויגזרו אומר כי רוח עיועים התעהו, ויהי בשבתו פה שמונה שנה וירא כי גם פה אין תקוה לו, אמר ללכת לענגלאנד, אך טרם עזב את הארץ הלך לבקר בנו דיענא אשר היה בבית חנוך הכמרים, ומדי היותו שם ספר לראש הכהנים את מחשבותיו וכל הקורות אותו עד היום הזה, וכי לא מצאו דבריו הנכוכי' חן בעיני המלך והשרים, ויהי כשמוע הכהן את דבריו, ויבן בחכמתו כי רוח דעת בקרבם, ויאמר לקלומבס שבה אתי ימים אחדים ואני אכתוב אל המלכה אודותיך, ויואל קלומבס לשבת את האיש, והכהן שלח אגרת אל המלכה‘, ובה הוכיח לה במעלות ודעת כי צדקו אמרי קלומבס ויתחנן אליה להטות אזן אליהם – עוד מעט ומלאך בא אל קלומבס ויביאו אל בית המלכה, ואחרי אשר כבדתהו כאחד השרים, הביאה אותו לפני המלך, וידבר המלך אתו טובות, ויבטיחהו לשומו למושל בכל הארצות אשר ימצאו במסעיו, ורק שם המלך יקרא עליהם, וגם מעשר תבואות שדי הארצות ההמה יהיה לו ולבניו אחריו לנחלת עולם. ויצו המלך שלש אניות ותשעים אנשים בתוכם וצדה ומזון לשנה תמימה; שם האניה האחת זנטא מריא, ושם השנית פינטא, ושם השלישית ניגנא, וישם את קלומבס לפקיד נגיד עליהן, ויצו על האנשים אשר הלכו אתו לשמוע בקולו ולבל ימרה איש פיהו. ואף אם היו אניו’ קטנות דלות ורעות, בכל זאת לא פחד קלומבס לעבור בהן בים הגדול והנורא מקום לא שזפתו עין בשר לפניו. בשלישי לירח אויגוסט שנת אלף תל"ב למספרם ירד קלומבס עם הצבא אשר נתן עמו המלך הימה, ויכינו פעמיהם לאיי קנארי. ביום השני לצאתם קרה להם מקרה אשר החרידה כל אנשי האוניות, כי נשבר המשוט מאניית פינטא, וייראו כלם מאד באמרם, אות נאמן הוא מאת ה' כי לא נצליח בדרך אשר אנחנו הולכים, ותהי מהומה גדולה בין המלחים ויצעקו בקול לאמר: אבדנו! – אך קלומבס ברוחו החזק אמץ ברכיהם הכושלות והוכיחם על אִוַלתם, עד כי קמה צעקתם לדממה ובושו מסכלותם. וילכו הלוך ונסוע עד כי באו אל אחת מאיי קאנארי, והכינו להם דברים שונים, ואחר נסעו הלאה, ויהי אחרי נסתר מחזה האי מעיניהם אחר שלשה ימים, ואֵימה גדולה נפלה על כל אנשיו ויתנו עליו בקולם לאמר, כלנו אבדנו! וינחמם קלומבס וידבר על ליבם, ובמתק שפתיו נתן בהם רוח חדשה, וחמתם שככה. ומן העת ההיא ומעלה תקע את אהלו על מכסה האניה, והאנך תמיד בידו למוד עומק המים, ואחרי ידע כי אין דבר המדכא רוח האנשים זולתי המרחק אשר ירוחקו מארץ מולדתם, לכן שם לו לחוק להעלים מהם מדת הדרך אשר ילכו בו יום יום, ואם הרחיקו שש פרסאות הגיד להם כי לא הלכו רק ארבעה. ויהי אחרי עברו עוד ימים אחדים באין תקוה, נוסדו אנשי האניות להטביע את קלומבס במים עזים ולשוב ספרדה, באמרם כי לא ידרוש המלך את דמו מידם, אחרי אשר השתגע להוריד אנשים רבים כמוהם לגיא צלמות. ויִוַדע הדבר לקלומבס, אך לבו כלב הארי בלי חת מפני כל, ויקם על רגליו, ויוכיחם על מרים וישים נגד עיניהם ההצלחה השמורה למו אם ישמעו לקולו ולא ימרו את רוחו, וינחמו האנשים על רעתם, וישליכו עליו יהבם, וישובו איש איש אל עבודתו ככל אשר צוה אותם קלומבס. הם לא הרחיקו ויגש רב החובל אשר על אניית פינטא אל קלומבס ויאמר, כיבשה נראה לי לרוח צפון – ותהי שמחה גדולה על האניות ויהום כל הים לתרועת האנשים, אך קלומבס לא נתעה בשוא, וברוח בינתו הבין כי לא קלו עוד המים ואינם קרובים אל היבשה, ויהי אחרי הלכו עוד יום אחד וראו כי נכזבה תוחלתם, נואשו מכל תקוה, ונועצו בלב אחד להכריח את קלומבס לשוב לארץ מולדתם, ואם מאן ימאן, ימיתו אותו. בפעם הזאת לא הועילו כל תחִנות ומליצות קלומבס אליהם, ויהי כראותו כי אין מפלט לו, השביעם בשם ה' ללכת אתו עוד ימים שלשה, ואם לא ימצאו עד עבור העת הזאת ארץ נושבת, ישובו לספרד, ויאותו האנשים לזאת. עוד מעט ואותות קרבת היבשה נגלו לעין כל, כי עומק התהום היה הלוך וחסור, האויר נטהר מעט מעט, וחברת בעלי כנף עפו הנה והנה, גם הציף הים אליהם שוכת עץ עם גרגרים אדומים. ויהי בלילה וילינו קלומבס והמלחים על צפוי האניות, כי המלכה התנדבה לתת שלש מאות ושתים עשרה שקל כסף להאיש אשר יבשר בראשונה כי נראתה היבשה, ולכן נשאו כלם עיניהם אל העבר אשר הראם קלומבס. כחצות הלילה וקלומבס עמד בראש האניה ויראה מרחוק כשביב אש ואור נר, ויקרא לאחד מעבדי המלכה אשר היה אתו, ויראהו את המחזה היקרה אשר ממרחק, ומדי עמדם לראות והנה קול תרועת מלחי אנית פינטא ההולכת לפניהם לאמר: ארץ! יבשה! וירונו כל העם ויפלו על פניהם ויתנו תודה לאל, ויתנפלו לרגלי קלומבס ויתחננו אליו כי יסולח לפשעיהם על אשר הרגיזוהו בדרך, ויעתר אליהם קלומבס ויבטיחם למחות זדונם מלוח לבו, ויט אליהם חסד. כעלות השחר ויראו הארץ החדשה לפניהם. ויצא קלומבס עם מבחר ראשי הצבא אשר עמו היבשה, וחרבו שלופה בידו לרשת את הארץ אשר חרף נפשו בעבורה. ותושבי הארץ התאספו מבוהלים ומשתוממים לראות החזיון הנפלא הזה, וגם אנשי קלומבס השתאו על הארץ, כגן עדן היתה לפניהם מלאה כל טוב, מבורכת שפע שמים ומשמני התבל, ויפלו על פניהם ארצה, וינשקו את עפר הארץ ויחבקו את אבניה, ויקחו את הארץ לאחוזה בשם מלך ספרד. וההודים אנשי הארץ עמדו משתוממים על המראה, כי כחולמים היו בעיניהם ולא האמינו לאשר ראו, ובתחלה עמדו מנגד כי יראו מגשת אל הספרדים, אך אחרי אשר שבעו עיניהם ממראיהם, נקרבו אליהם והביאו להם מטוה צמר גפן, ותכייס, ושש, ודברים אחרים יקרים למנחה למען כפר פניהם, כי יקר האנשים הלבנים בעיניהם מאד, אחרי אשר לא ראו עוד כמוהם מימיהם, וגם שברי כלי חרס אשר השליכו הספרדים מאניותיהם לקטו וטמנום באוצרותיהם. ויהי ממחרת ויצא קלומבס לשוח על פני האי, ויסובו אותו קהל גדול מילידי הארץ, וישאל אותם לדעת אֵי זה מקום הזהב אשר באזניהם, למען הקם את דברו למלכו להוריש לו ארץ אשר מהרריה יחצוב זהב, ויורו לו ההודים בידיהם לרוח דרום, ויבין מזה כי בפאת נגב יש ארץ אשר עפרות זהב לה, ויקח עמו שבעה הודים להורות לפניו הדרך, וירד הימה עם אניותיו וחילו לתור את מוצא הזהב. וילך הלוך ונסוע הנגבה, וימצאו בעוברם במים שונים חיות רבות נפלאות, ויבואו אל ארץ רחבת ידים, הרים ובקעות ומבורכת בכל, ושמה בפי ההודים קובא, ויהי כראות תושבי הארץ הזאת את קלומבס ואנשיו, ויחרדו מאד וינוסו לנפשותם להטמן במערות צורים ובנקיקי הסלעי' מפני פחד בני אלים האלה, כי כמלאכי שמים נדמו בעיניהם, ורק איש אחד נלבב הרהיב עוז בנפשו לגשת אליהם, ויצו קלומבס לתת לו מנחה, וישמח האיש מאד על התשורה, אף אם נקלה היתה. וישלח קלומבס שנים מאנשיו בחברת אחד מתושבי האי הראשון, לחפור את הארץ ולתור אותה. ויתהלכו המרגלים ארץ לארכה ולרחבה, וישובו אל קלומבס ויספרו לו לאמר, באנו אל הארץ והנה היא מלאה כל טוב ועמקיה יעטפו בר, ותבואות שונות בה אשר לא ראינו באירופא, ונבא אל עיר קטנה, אשר כחמישים בתי עץ בקרבה, וכאף איש בה, ופחדנו נפל עליהם ויצאו לקראתנו, ויוליכו אותנו אחוזי יד אל אהל נרחב, ויושיבונו על כסאות מחוטבות תבנית חיה אשר עיניה ואזניה מזהב טהור, והמה ישבו לארץ, ובפחד ואימה נשקו כפות ידינו ורגלינו בחשבם כי בני עליון אנחנו, ויכרו לנו כֵרה משרש אחד אשר בארצם וטעמו כערמונים, ואחרי רגעים אחדים עזבו הגברים אותנו, ולהקת נשים באו תחתם לראות פנינו בכבוד ומורא גדול. – ואתם בא המלך הנקרא בלשון הארץ ההיא קאציקא ובנו, ויקדם קלומבס בתודה את פני השרים האלה ויאכלו אתו לחם ביום ההוא. אפס גם בארץ ההיא לא מצאו את הזהב, ותושביה סורו בידיהם לפאת קדים אל אי הייטי, באמרם כי שם מפוזר הזהב בראש כל חולות ואין מאסף אותו הביתה. ויתמהו האנשי' מאד על הספרדי' אשר ידרשו בכל עוז אחר מתכת נבזה כזה, כי כמוהו כאין בעיניהם, אחרי אשר לא יצלח להשביע נפש רעבה, או להיות כסות בקרה. ויקח קלומבס אתו שנים עשר איש מילדי אי קובא ללכת אל אי הייטי מקור הזהב, אולם סער גדול אשר היה אז בים עצר בעדו ללכת כאות נפשו, ובעת ההיא קם רב החובל אשר באניה השנית (פינטא שמה) ויברח בהחבא עם אניתו למען יבוא ראשונה אל אי הזהב, למלא חוריו זהב ומעונותיו כתם הטוב, ויחר אף קלומבס ויהי כמחריש. ויהי אחרי עברו ימים אחדים והים נח מזעפו, וירדו הימה ויבואו אל הייטי בשלום, וכראות קלומבס את תכונת הארץ הזאת ומזג אוירה דומה לתכונת ארץ ספרד, ויקרא שמה ספרד החדשה, היא הישפנייאלא עד היום הזה (וכעת יקראו לה זאנטדאמינגא). תכונת תושבי הארץ הזאת ותארם ולבושיהם ומנהגם דומה לילדי קובא, גם המה ערום ויחף ילכו, אך לא חשופי שת, חסרי דעת ותבונה, בעלי בושת ופחד, ובראותם את הספרדים חשבום לבני אלקים. והנה אף אם זהב רב להם, ובלב שמח המירו כבודו בפניני זכוכית ושעשועי ילדים אשר היו ביד הספרדים, בכל זאת לא מצא עוד קלומבס המקום אשר בקש, כיכי לא דרכה עוד רגלו על זהב כחומר חוצות, וישם פניו אל מזרח האי לחפש מקבת בור הזהב. ויהי כאשר נחו הספרדים נכח זרוע ארץ אחת סביב האי הזה, ויבא הקאציקע מושל הארץ ההיא ערום ויחף וכל גיבורי חילו סביבו, וארבעה מעבדיו נוסעים אותו על כתפיהם במגדל עץ, ויבא אל אנית קלומבס לעת האוכל, ויעזוב את כל אנשיו במרומי האניה והוא ירד אל ירכתי הספינה אל חדר קלומבס במסבת שני זקניו, ויושיבהו קלומבס לימינו, וישב בחיל ורעדה, והזקנים ישבו לארץ, ויתן להם קלומבס לחם ויין, ויאכלו וישתו עמו, ויתן המושל לקלומבס איזה פחי זהב טהור וחגורה מרוקמת זהב מעשה ידי אמן, וקלומבס כבדהו בחרוז פניני שוא ומנעלים אדומים ודברים אחרים נקלים, וישמח המלך עליהם מאד, וירמוז בידו אליו לאמר כל הארץ לפניך כטוב בעיניך שב, ובלכתו מעמו צוה קלומבס ויירו לכבודו בתותח (קאנאנמ), וכשמעו את קול הנורא הזה רעדה אחזתהו, ויאמר אין זה כי אם מלאכי' אלקי' המה. וישמע קלומבס כי מקור הזהב הוא בככר אחד במזרח האי, ומלך עז וחזק מושל בו, וישלח אליו מלאכים לשאול לו לשלום ולכרות ברית עמו, וישובו המלאכים לאמר, כי חפץ המלך קרבתו, וכי אות נפשו לראות את קלומבס. וישימו לדרך פעמיהם, ויהי ביום השלישי ללכתם וייעף קלומבס, וילך אל חדרו לנוח מעט, וימסור ממשלת האניה ליד רב החובל, אולם גם האיש הזה היה עיף ויגע, ויתן את פקודתו ביד אחד המלחים נבער מדעת. המה שוכבים ישנים על מטתם, והנה פתאום נלכדה האני' בין אבני נגף, ויקיצו הישנים מתרדמתם, וחרדת מות נפלה עליהם, וכל התחבולות אשר עשו לא הועילו מאומה להציל אותם מרעתם, כי נשברה האניה בקרקעיתה, ומי הים פרצו אליה וימלאוה. וישלח קלומבס מלאכים אל השליט בארץ להגיד לו האסון אשר קרהו, ולבקש ממנו כי ישלח לו קצה אנשיו להושיעהו במבוכה הזאת, ולא אחר המושל למלאות חפצו, וכל יושבי ארצו עזבו את מלאכתם ויבואו להציל את אניית הספרדים וכל קנינם, ואף אם יקרו הדברים מאד בעיניהם, בכל זאת לא נגעו בהם איש כי אם השיבום לבעליהם. וכאשר באו היבשה פתח המלך לפניהם כל סגולות אוצרו ויתן להם ככל אות נפשם, ויבטיחם לתת להם עוד קבולת מתכת בזה אשר יביאו לו מן המקו' אשר נקרא שמו בפיו שבא, ורבי' מעמי הארץ הוציאו זהב רב מחיקם וימירום בהבלי הספרדים, ואחד מהם הביא מטיל זהב בידו, ויושט את ידו השנית אל הספרדי אשר לעומתו, וכאשר נתן הספרדי אל ידו פעמון נחושת, מהר ההודי והפיל לרגלי הספרדי את הזהב ויברח ויחבא, בחשבו כי רמה את הספרדי עד מאד. – ויועץ קלומבס לשוב עם קצה אנשיו לארץ ספרד, להראות למלך את פרי עמלו וכבוד עושר הארצות אשר מצא. ושאר אנשיו צוה לשבת פה, ויבנו למו מבצר קטן מקדם לאי, להיות למושב להם, ויקרא קלומבס שם המבצר נאווידאד, וישבו בו שמונה ושלושים איש ויפקד עליהם אחד מאצילי ספרד די ארקדא שמו, ויצו אותם לשמוע בקולו, ולחיות בשלום עם ההודים, וללמוד את לשונם, ויקח עמו מיבול הארץ, זהב, צמר גפן, שש, ובעלי כנף יפים מאד, וגם איזה אנשים מתושבי האיים האלה, וירד עם שארית חילו באניה ללכת ספרדה. ביום השני לצאתם, ויבט הצופה מרחוק וירא והנה תבנית אניה מצפה במים לנגד עיניו, ויצו קולומבוס להפנות מרוצת אניתו אליה, ויהי כאשר קרבו ויראו אונית פינטא לפניהם, ובעל פקודתה עמד נכלם, בוש וחפוי ראש ויפול לרגלי קלומבס ויצטדק לפניו באמרו כי הרוח העז הדף את אניתו אל עבר אחד נגד רצונו, ואף אם ידע קלומבס כי שקר בימינו, בכל זאת סלח לו זדונו, ותלכנה עתה שתי האניות יחד לשוב לארץ מכורתן.

וה' הטיל רוח גדולה אל הים, ויהי סער חזק הולך וסוער, עד כי חשבו האניות להשבר, וכל אנשיהם נואשו לשוב אל ארץ החיים, וגם קלומבס אבד אומץ רוחו בפעם הזאת ויאמר: נואש! – ויצר לו מאד על אבדן פרי עמלו אשר עשה במשך עת רבה כזאת בסכנת מות, ויהי כראותו כי אבדה כל תקוה, וילך אל חדרו ויקח גיליון ויכתוב עליו באר היטב כל אשר מצא בארץ החדשה, וכל גבולותיה מוצאיה ומבואיה חרות על לוח, ויצר את הגליון במטפחת טבולה בשמן לבל ישטפוה המים, וישם אותה בחבית קטנה, וישלך אותה אל תוך המים, באמרו, ימים יבואו, והחבית הזאת תגיע אל חוף הים, והיה אם ימצאוה אנשי אירופא תהי להם לעזר ולהועיל להשלים אשר החילותי: ויכתוב עוד ספר שני כזה וישימהו בחבית, ויקשור אותו ברגלי האניה, ואחרי כלה מלאכתו זאת, הפקיד את רוחו ביד אל השמים, וישכב. ויהי ממחרת ויראו כי הנם קרובים לאיי אצארי, אך הסער לא הניחם לקרוב אל החוף, ויהי אחרי ארבעה ימים ויעמוד הים מזעפו, ויצאו אל החוף בשלום. בעת המהומה הנוראה הזאת עזב רב חובל אנית פינטא שנית את קלומבס אדוניו, ויתגנב לבא ספרדה למען יבשר הוא ראשונה למלך כל אשר מצאו במסעם. אולם עוד לא כלו כל צרות קלומבס, כי הם יצאו את האי לא הרחיקו, והנה קמה רוח סערה שנית, ותוליך את אניתו בארחות עקלקלות, ולולא הוא בחכמתו, נטבעה במצולות כעופרת, ואחרי עמל וכעס רב מהכיל, בא עד קצה גבול ארץ פורטגאל, וישלח מלאך ספרדה לבשר את המלך משלום בואו, ואל מלך פורטיגאל שלח לבקש רשיון ממנו לבוא אל עיר הממלכה לתקן אניתו, ונעתר לו המלך, ויבא אל ליזבון הבירה וינפש שם. ויצו המלך לכל עמו לאמר, כבדו את האיש הזה כי גדול הוא! וישלח אליו לחלות פניו כי יבקרהו בהיכלו, ויצאו לקראתוהשרים היושבים ראשונה במלכות ויביאוהו הארמונה, ויושיבהו המלך לימינו, ולא נתנו להסיר הכובע מעל ראשו, ויצר למלך מחד על אשר לא הקשיב לעצת קלומבס בראשונה לשלחו לחפש הארץ החדשה, וינסה להטות לב קלומבס אליו, ללכת לרשת ארצות חדשות בעבורו, אך רוח קלומבס היתה נאמנה עם מלכו, וימאן לתת לב על כל הדברים אשר דבר אליו מלך פורטוגאל, וישלחו המלך בכבוד גדול לארצו, ויבא שלם בט"ו מערץ אל החוף אשר יצא משם לפני שבעה ירחים ואחד עשר יום.

ויהי אך נשמע בארץ כי שב קלומבס, ועַם רב יצא לקראתו בכל רנה ושמחה ותופים ומחולות, ותחרד הארץ לקולם, וילך קלומבס ואנשיו אל בית התפלה ויתנו תודה לה' אשר הנחם בדרך אמת, ואחרי כן שמו פעמיהם ללכת לברצלונה, מקום משכן המלך והמלכה. גם פקיד האניה פינטא בא בשלום לספרד ימים אחדים טרם בא קלומבס, אך המלך שלח לאמר לו, השמר לך מראות פני אם אין קלומבס אתך, וירע לו מאד על אודות הפקודה הזאת ויפול למשכב וימת בלא יומו. ויהי כבא קלומבס ברצלונה, ויצא כל שרי המל לקראתו מטעם המלך ויועציו, ורחובות העיר' מלאים אנשים אין מספר לחזות בנועם פני האיש הגדול הזה, והמלך והמלכה יושבים על כסאותם בראש קרת לעיני כל העם, ויהי כאשר קרב אליהם קלומבס ויואל לכרוע על ברכיו לפניהם, ולא עזבו המלך ויושט את ידו אליו, וינשק קלומבס אותה, ויושיבהו המלך לימינו על כסא נכון בעבורו. ויספר לו קלומבס כל אשר מצא ואשר ראה, ותכונת הארץ החדשה צאצאיה ויבולה, ומשפט העם אשר בקרבה, וכל המוצאות אותו בדרך, ויהי ככלותו לדבר, ויקם המלך והמלכה ויקדו וישתחוו לה', וישא המלך את ראש קלומבס להיות בין אצילי הארץ, ומאז והלאה לא רכב לשוח בלתי קלומבס עמו, ויקיים שנית את פרסום בכתב אמת טרם הלך קלומבס בראשונה לדרכו על דבר הגמול אשר יעשה לו אם ימצא ארצות חדשות כאשר אמר. ויצו להכין צי אדיר בעבור קלומבס, למען ישוב שנית לחפש ארצות אחרות. ויסב המלך שם הארץ אשר מצא קלומבס, הודו מערבית (וועסטאינדיען), וישלח אל הכהן הגדול (פאבסט) אשר ברומי, לחלות פניו לכונן את ממלכתו על הארץ ההיא, כי בימים ההם היתה כל הארץ ומלואה ביד הכהן הזה לתתה אל אל כל אשר יחפוץ, והוא היה מושיב מלכים לכסא ומורידם כאות נפשו; ויעש הכהן כאשר שאל ממנו המלך, ויגזר אומר כי כל הארצות הנמצאים מן המזרח עד קו המערב במרחק מאה פרסה למעלה מאיי אצארי, נתונים המה למלכי ספרד לאחוזת עולם.

ויתקבצו אנשים רבים אל קלומבס ללכת עמו לארץ החדשה, כי חפץ הזהב והעושר לא נתנם לשבת ביתה, וירא קלומבס מספר העם כי רב הוא, ויבחר לו מהם אלף וחמש מאות איש ויביאם אל אניותיו, וימלא אותם בלחם ומזון לכל הדרך הרב הזה, וגם לקח בידו כל מיני יבולי אירופא להפרות אותם בארץ החדשה וגם חיות ובהמות בלתי נמצאים בהודו, וכלי אמן לקח עמדו לכונן עיר מושב ולעשות מלאכת מחשבת שם. וילך דרך איי אצארי ויבא אל אחד איי הקאראיבען ויתור כח החי והנה אין בו איש, כי נמלטו כולם ונחבאו במערות צורים ומחלות עפר מפני הספרדים, ויהי אחרי דרשו היטב וימצאו שני נערים, וישאלו אותם על אודות תושבי האי, ויספרו להם כי נשבו מאי אחר עודם מדברים וששה נשים צועקות אל קלומבס לאמר, הושיעה נא אדונינו אותנו מאכזריות צוררינו אוכלי בשר אדם כי שחטו את בעלינו וכבשו אותנו לשפחות, ויחרד קלומבס מאד לקול השמועה הזאת, ויעזוב מהרה את האי וילך לדרכו עם אנשיו, ויבא עד לפני העיר נאווידאד אשר בנה טרם יצא משם, וישלח אנשים לפניו לראות מה נעשה בעיר, וישובו אנשיו ויגידו לו כי מצאו בדרך שני שני אנשים תלוים על עצים, ולא יכלו להכירם אם ספרדים המה, כי הרקב כלה אותם, ויתחלחל קלומבס מאד, ויהי בבקר וימהר וילך עם אנשיו אל המבצר, והנהו תל שממה וגלים נצים, וכל אשר בנה נהרס עד היסוד בו, ובתוכו פגרי אחד עשר מאנשיו אשר עזב שמה, ויצר לקלומבס מאד. עודם משתאים והנה אחי די ארקאדע אשר מנה אותו קלומבס לשר המבצר בא ויספר לו לאמר, כמעט עזבת את האי, ואנשינו שכחו את עצתך ופקודתך לא שמרה רוחם, וילכו שובב בדרך לבם, וירבו הרע את ההודים, עד כי נפקחו עיני ההודים ויראו כי אך בשר המה ולא נופלים מהם, ואף אם אחי גער בהם לא שמעו לקולו, ויהי כי עשקו ורצצו את יושבי הארץ, נפלו עליהם ויהרגום, וישחיתו כל אשר להם באפם, ואחי נלחם בעבורם עם יושבי הארץ, אך לא הועיל להם מאומה, כי נפצע במלחמה ונפל למשכב. ויבקר קלומבס את השליט השוכב על ערש דוי, וישמע מפיו באר היטב כל פשעי אנשיו, ויתן לו השליט למנחה מאתים לטרא זהב, אשר הכין בעבורו טרם שובו, וקלומבס נתן לו תשורה אשר הביא עמו מאירופא. וישכן קלומבס את אנשיו במקום רחב ידים ורוח זך ונקי, וינוחו ימים אחדים מטורח הדרך. אחרי כן העביר קול במחנה לאמור, קומו, התאזרו, ועשו במלאכה לבנות עיר בצורה. ויחלו לבנות ולא ארכו הימים עד כי כוננו עיר חדשה בצורה ויקראו שמה איזבעלא כשם המלכה.

וקלומבס אץ על אנשיו לשקוד על עבודתם יום יום, כי עיניו ראו את המלאכה הרבה אשר לפניו, אולם האנשים היו נרפים ועצלים, ויחר להם מאד בראותם כי נכזבה תוחלתם למצוא הררי זהב ולשבת שקט ושאנן כאשר יעשון העשירין, ונהפוך הוא כי עבדו יותר מאשר הסכן הסכינו, ויתנכלו להמיתו, אך עד מהרה נודע הדבר, ויתפוס ראשי הקושרים ויענשם, ואיזה מהם שלח לספרד למען ישפטם המלך, ותשקוט הארץ. וישא קלומבס את רגליו ללכת אל טבור הארץ, ויקח עמו פרשים רוכבים על סוסים, ויהי כראות ההודים אותם, אחזתם חיל ורעדה בחשבם כי סוס ורוכבו גויה אחת המה, חציו איש וחציו חיה טורפת, ויתחבאו בסתר אהליהם מפניהם. – ויבואו אל גליל שבא אשר שם הזהב וימצאו שם על שפת כל נהר שפע חול וגרגרי זהב, וישארו קצה אנשיו שם ויבנו להם מבצר קטן לשבת בו, וקלומבס עם יתר אנשיו שבו אל איזבעלה. וימצא את העם מתאוננים, כי תם המזון אשר הביאו מספרד, גם היתה מגפה רבה ביניהם מפני השרב הנורא, ויקללו את יומם וירגנו באהליהם על קלומבס אשר הביאם שמה, בכל זאת לא רפתה רוח קלומבס וינחמם וידבר על לבם אמרים רכים חדרי לב עד כי שככה המריבה, ונטו שכמם לסבול.

אחר הדברים האלה מסר קלומבס את שבט המשרה ביד אחיו דון דיעגא, והוא שם פניו לפאת מערב לחפש ארצות אחרות, וירד אניה, וימצא את אי יאמאיקא, וימאנו תושבי האי לתתו לבא אליהם, וימטר עליהם חצים וכדורי אש, ויפנו עורף וינוסו לנפשם, ויבוא אך תוך האי וימצא אותו טוב מאד, ויבוליו דשנים ורעננים מתנובות הישפנייאלה, ויקח אותו לאחוזה בשם מלך ספרד. משם נסעו וישימו פניהם אל קובה והמון תלאות אין מספר כתרו את קלומבס מכל עבר, ומרעה אל רעה יצאו, עד אשר הושיעם ה' לבוא לצפון קובה המלא איים קטנים אין מספר, שמה מצאו דיגים רבים צודים דגים וצבים בתחבולה נפלאה, כי איש איש מהם אחז בחבל הקשור בזנב דג קטן בעל שיניים חדות מאד, והיה בראותו דג גדול או צב לפניו, ויקפוץ עליו וינשכהו בערפו או בגבו ויחזק בו בשיניו החדודות ולא הרף ממנו, ואז משך הדיג את החבל אליו ויעלה את הדג ואת צידו. גם ראו שמה מראה נפלאה במים, כי רוחב פני המים לפניהם היה מצבעים שונים, פה בהרת לבנה כשלג, ופה שחור כפיח הכבשן, ופה צח כחלב. – ויהי אחרי התהפכו מסבות רבות על קלומבס ואנשיו, נכשל כחו מרוב עבודה ויפול למשכב, ותדד שנתו מעיניו, וגם כח זכרוני נחלש מאד, ויחרדו המלחים וימהרו וישובו לעיר איזבעלא עמו להמציא ארוכה לאדוניהם, וכאשר קיוו כן היה, כי הכין ה' תרופה למחלת קלומבס, כי אחיו אשר לא רמה אותו זה ארבע עשרה שנה בא מספרד ואתו אנשים ולחם ומזון מאת המלך, והשמחה הזאת הפיחה רוח חיים חדש בקרבו, וישב לאיתנו. ויהי אך קם ממטתו וימצא שערורה גדולה בעמו, כי שני חלקי אנשיו מתו במגפה, ופקיד אנשי הצבא עשה קשר בעמו, וכאשר נגלה סודו ברח מן הארץ לשוב ספרדה בחברת אחד הכמרים, ואנשי החיל אשר היו בלי מנהל ושר, פשטו בארץ לשלול שלל ולבוז בז, וימרמרו ההודים עליהם ויכו רבים מהם, וכל שליטי הארץ נועדו יחדו להועץ מה לעשותעם הספרדים, כי ההודים עצלים המה ושוכבים תמיד סרוחים על ערשותם, לכן מאכלם מעט, לא כן הספרדים כי חיים המה הולכים הנה והנה רצוא ושוב, ואחד מהם אכל בפעם אחד ארבעתים מאשר אכלו ארבעה הודים כל היום, לכן יראו המושלים מאד, באמרם, עוד מעט והזוללים האלה יאכלו כל יבול ארצינו, ואנחנו ברעה נתמוגג, ויתאחדו לפרוק עול הספרדי' מעל צוארינו, ויתפקדו כל אנשי המלחמה כמאת אלף איש, ויהי כאשר נודע הדבר לקלומבס ויאסוף את חילו כמאתים איש רגלי ועשרים פרשים רוכבי סוסים, מלבד צבא שליט אחד אשר היתה רוחו נאמנת אתו, ומחנה ההודים להם מנגד, ויפלו הספרדים עליהם לילה פתאום, עת שכבו העצלים הוזים בחיק התרדמה, וירעימו עליהם בקנה התותח וירבו קול רעם ורעש ותרועת מלחמה, סוס דוהר וכלבים נובחים, ואנשי החיל הומים כדובים, ותחרד כל המחנה, ותעז יד הספרדים על ההודים אף כי רבים היו, ומהם לא נפל איש, ויכו בהם חללים רבים והנשארים הלכו שבי לפני צר, מאז והלאה נטו ההודים שכמם לסבול עול הספרדי' והממלכה נכונה ביד קלומבס.

ויהי אחר הכבידו הספרדים את אכפם על ההודים, וקלומבס שם עליהם מס כבד מאד עד אשר כלאו נשוא, כי נרפים כאלה אשר לא נסו הצג כף רגלם על הארץ, נלחצו לחפור בהרים כחום היום, ולעבוד עבודת עבד, ויועלו יחדו להסיר עול הכבד הזה מעל שכמם בקראם רעב על הארץ, וישחיתו את כל יבול הארץ, למען ימותו הספרדים ברעב, והנותרים ימלטו לנפשותם לארץ ספרד, אך התחבולה הזאת הרעה להם לבדם, כי חזק עליהם הרעב, ויפלו חללים כדומן על פני השדה, והספרדים חרפת כפן לא נשאו, כי חריצותם עמדה להם לזרוע שדות ולאסוף פרי האדמה;

ופקיד החיל ורעו הכומר אשר ברחו לספרד הלשינו את קלומבס למלך, באמרם כי הארץ אשר מצא, מלחה היא וחסרה כל טוב, וכי ירדה קלומבס בעמו בפרך ויעשה אדם כדגי הים ומושל כאות נפשו, ויבאישו את ריח קלומבס בעיני המלך וגדוליו, ויאמר המלך לשלוח שמה איש אשר ישים עיניו על קלומבס ומעשהו, ויבחרו אויבי קלומבס איש בליעל אגואדא שמו, וישלחהו המלך להישפניילא וימלא את ידיו להיות שופט בארץ החדשה בשם המלך. ויהי כבא אגואדא הישפניילא, ויתהלך בארץ בגאוה ובגודל לבב למרות עיני קלומבס, ויעביר קול לאמר, מי הוא האיש אשר לו צעקת חמס על קלומבס יקריב משפטו אלי. ויתאספו אליו כל איש רע ובליעל, וידברו דברי כזב ומרמה על אדוניהם, ואגואדא לא חקר אם כנים דבריהם, רק קבלם כעמיר גורנה למען ספות חטאת ולהדיח את קלומבס ממכון שבתו. ויחר אף קלומבס על העול הזה, וימסור ממשלת הארץ ביד אחיו בארטהאלם, ואת כסא המשפט ביד אחד אצילי ספרד ראלדן שמו והוא שם פניו לשוב ספרדה, ויארכו לו שלשה ירחים בדרך, ותלאות רבות סבבוהו בלכתו, עד כי בא לארץ ספרד, ויבא לפני המלך והמלכה, ויתאונן באזניהם על דבר אגואדא, ויהי כאשר נשא המלך את עיניו אל האיש הגדול הזה ויזכור את כל הנפלאות אשר עשה, ויקרא אליו לשלום ויכבדהו כראוי לו, וכאשר הקריב קלומבס מנחהו אשר הביא אתו מארץ החדשה, וינחם המלך על אשר שלח את אגואדא, והמרה את רוח קלומבס, ויט חסדו גם עתה בפעם בפעם אל קלומבס ולא חשך ממנו כל אשר שאל. ויחל קלומבס את פני המלך לתת לו אכרים ועובדי אדמה וחרשי מעשה ידי אמן, למען המצא ידו למלאות די המחסור אשר יחסר בעיר החדשה אשר בנה, ויאות המלך גם לדבר הזה, אך לבל תשם ארץ ספרד מרוב האנשים היוצאים ממנה לארץ החדשה, יעץ קלומבס החכם בפעם הזאת עצה נבערה, לפתוח דלתות בית הסוהר, ולקרוא דרור לאסורים אשר התעתדו למות, לשלחם לארץ היספניילא לחפור במכרי הזהב ולעבדם, ותיטב עצתו בעינו המלך, וישם לחוק לשלוח כל חוטא ופושע אשר נחרץ למות או למשמרת עולם משפטו, ארצה הישפניילא. והאנשים הרעים והחטאים האלה מלאו את הארץ ההיא אחרי בואם שמה, חמס וריב, לחרפת המלך ולכלימת קלומבס עד עולם.

ואויבי קלומבס התנכלו עליו להפר את כל עצותיו הטובות וכאשר היה עם לב המלך לשלוח אותו שנית לתור לו ארצות חדשות וצוה להכין לו שש אניות אל המסע הזה, אחרו שונאיו מהכין את האניות עד מלאת שנתים ימים לשבת קלומבס בספרד, ומקץ שנתים ימים הלך קלומבס עם שש אניותיו אלה דרך איי קאנארי, וישלח מחציתן טעונות בר ומזון להישפניילא, ועם שלש פנה לעבר אחר תימנה, וימצא מדי עברו בפאה הזאת איים רבים חדשים לא שזפתם עין איש אירופא לפניו, ובתוכן אי מרגריטא המהוללת בעבור לידת הפנינים אשר בה, אך רעות רבות עברו עליו ועל אנשיו הדרך, ופעמים רבות היה כפסע בינם ובין המות, פעם נשתה בצמא לשונם, ופעם אכלו מזי רעב ולתומי רשף כחם, וגם קאלוממבס בעצמו חלה מעוצר רעה ויגון, וישם פניו ללכת ארצה הישפניילא לתקן אניותיו ולהנפש מתלאות הדרך, ויבא עיף ויגע אל הישפניילא, ויקו למצוא הרוחה.

וברטאלם אחי קלומבס הוא הרודה בכל הארץ כל ימי היות קלומבס בספרד, ויכונן עיר מושב במיטב הארץ ויקרא שמה כשם אביו סנט דאמינגא, וראלדן היה שופט כל הארץ, ויהי דבר עם לבבו בליעל להדיח את בית קלומבס מעל אדמת הישפניילא, ויהיו דבריו עם רבים מאויבי קלומבס ויטו אחריו ויהיו לאגודה אחת, אך עד מהרה נגלתה עצתם הרעה, ולא נתנם פקיד המבצר לבא הסערה, ויפנו אל ההודים ויפתום בלשונם להיות גם ידם אתם במעל, וגש האנשים אשר באו בשלשת האניות אשר שלחם קלומבס הנה לפני בואו, היו בקושרים עמו, כי כלם ילדי פשע זרע שקר היו, ומבית האסורים יצאו למלוך פה לגזול ולעשוק, ותהי מהומה גדולה בארץ. ויהי כראות קלומבס הפרץ הולך וחזק יום יום, ויעביר קול במחנה לאמר, כל אשר ינחם ושב ישוב לעבודתו וסר עונו וחטאתו תכופר, וגם אל ראלדן שלח לאמר, כי כל פשעיו לא יזכרו ולא יפקדו אם לא יוסיף לחטוא, ויבטיחהו להושיב אותו על כנו כבראשונה, וכשמוע הקושרים דברי חסד אלה, וישובו כלם מדרכם הרע ותהי שלות השקט בארץ.

ומלך פורטוגאל קנא במלך ספרד על דבר מצאו הארץ החדשה, וישלח גם הוא איש נבון דבר פאסקא די גאמא שמו, ויתן לי אדיר בידו ללכת ולבקש ארצות לא שזפתן עין, ויסע האיש סביב אפריקה בעבר המערבי, ויבא אל מעלינדע העיר על חוף צאנגועבר וימצא שם אנשי' בעלי מוסר ועושה מלאכ' וקנין, ואחרי כן הלך לרוח צפון עדי בא אל קאליקוט העיר הגדולה על חוף מאליבר מעבר לנהר גצ..יז¹, אך לא היה בידו לסחור את אנשי הארץ הזאת להמיר שעשועי אירופא בעפרות זהב, וימהר לשוב על כנפי הרוח לבשר את מלכו מן הדרך אשר מצא. בעת ההיא הסית איש ספרד ושמו איעידא אשר ארח לחברה עם קלומבס במסעו השנית, את סוחרי גליל זעווילא אשר בספרד, להעריך ארבע אניות תחת פקודתו ברשיון המלך, ללכת לתור אחרי ארצות חדשות, ויאותו לו האנשים, וילוה אליו איש מאצילי ספרד אמעריקא פעספוכי שמו והאיש היה בעל גאה וגאון דובר שקרים, ותוך ומרמה בקרבו, חכם להרע, ויגנוב לב כל אנשי האניה, ויסורו כלם למשמעתו, ויגדל בעיניהם יותר מן איעדא אדוניהם. ויסעו על פי רשימת קלומבס אשר היתה להם מכבר להורותם הדרך, ויבואו אל גבול פערו, ויסחרו את תושבי הארץ, ויתורו אותה ויראו כי רחבת ידים היא וידעו כל מוצאיה ומבואיה ותכונותיה, וימהרו וישובו ספרדה, ויתפאר אמעריקא בגאוה ובגודל לבב לאמר, אנכי גליתי הארץ ההיא, ולפני לא ידעה איש, אף אם באמת כבר ראה אותה קלומבס מראש, וישכחו העם את קלומבס איש האמת אשר לא ידע לדבר גדולות ולא רדף אחר הכבוד, ויתנו את אמעריקא איש השקר והמרמה לאבי הארץ החדשה ויקראוה אמעריקא על שמו.

ומלך פורטוגאל שלח בעת ההיא צי אדיר מלאה מטוב אירופא לעשות מקנה וקנין בארץ הודו מזרחית, ושם הפקיד אשר על האניה קאבראל, וימצא האיש מדי לכתו למסעיו במרחב במרחב הים לפאת מערב, את ארץ בראזיליען הגדולה, ויקח אותה למורשה בשם מלכו, וידא על כנפי רוח לביתו ויודיע למלכו את אשר אנה ה' לידו, ומדינת פורטוגל צהלה ושמחה.

בימים ההם קמו אנשים בני בליעל בעדת היספניילה אשר שנאו את קלומבס על בלי דבר, וכל אשר הוסיף להתהלך בשלום ובמישור אתם, והעלים עין מפשעיהם, כן הרבו לחטוא וילכו שובב בדרך לכס, וילשינו את קלומבס למלך בכתבי שטנה, וגדולי ספרד גם המה תמכו את ידם מקנאתם בו על כבודו ושמו הגדול היוצא למרחקים, ותרב צעקתם באזני המלך עד כי פתו את המלך והמלכה אשר עמדה תמיד לימין קלומבס, לשלוח אחד השרים להביא את קלומבס במשפט, ויבחרו איש נבל ובעל תככים פראנץ די באדאווילא שמו, וכתב הדת בידו, להשליך את קלומבס ארצה ממרום כסאו, אם המצא תמצא עולה בו. וטרם בא באדווילא הישפניילא השקיט קלומבס אצת השערורה בזעת אפו, וישיב את המנוחה לאיתנה, ואחרי כן הלך בדרך למרחוק לתור את האיים ולגלות מצפוניהם.

ויהי כבא באדווילא שמה, ולא מצא את קלומבס בביתו, ויבא אל ביתו ויקח את את כל אשר לו לאחוזה, ויעביר קול במחנה לאמור, כי שלחו המלך הנה לדבר את קלומבס משפטים וליסרו על חטאתיו, ויקרא דרור לכל הקושרים אשר ישבו במאסר על פי משפט קלומבס, וציר שלח אל קלומבס ופקודת המלך בידו, לצוות עליו לבא מהרה ולעמוד לפני כסאו, ולהצטדק על כל אשר פעל עד כה. ויהי כאשר בא האיש אל קלומבס וידבר באזניו את הדברים האלה, ויחר אפו מאד, כי ידע בנפשו את תם לבבו וניקיון כפיו, וכי לא בצדק ויושר השפילו המלך תחת מטה רשע, ולא נעלם ממנו כי יבא האיש באדווילא עליו בעלילות ותואנות שוא, אך בכל זאת לא נתן תפלה למלך, וילך אל באדווילא לשמוע את אשר יחרץ עליו. ויהי כבואו לפני ביתו, ויבא האכזר באדווילא היושב במעון קלומבס אל פתח הבית, ויקרא בקול לאנשיו לאמר, שימו רגליו בזקים וסטבו אותו ושני אחיו אסירי ברזל אל המהפכת ולבל ינחמו איש את רעהו צוה לחלקם בשלש אניות. אך יצא הדבר מפיו, ורגלי קלומבס ואחיו לנחושתים הוגשו, ויובלו ספרדה, ויהי בדרך וינחמם רב הוהנה חובל, וידבר על לבם, ויאבה להסיר הזיקים מעל רגליהם, וימאן קלומבס באמרו, אם במצות המלך ברזל באה נפשי, עלי לשאת ולסבול,חלילה לך למרות פיו ולהוציאני ממסגר!– והנה באדווילא הנבל צוה למסור את האסורים הצדיקים האלה ביד אחד החשמנים דודו, אשר היה שונא לקלומבס זה תמול שלשום, אולם לא נעשתה עצתו, כי כתב קלומבס אגרת אל המלכה, ובה שפך כל שיחו ומרי יגונו לפניה, ואחד מאנשי האניות הביא את המכתב אל המלכה, ויהי כקרוא המלכה אותו וימת לבה בקרבה, ותראה גם לאישה המלך, ויחרד המלך חרדה גדולה עד מאד, על דבר התועבה הרעה הזאת אשר עשה באדווילא, ויבוש מאד לבל יהי לחרפה ולקלסה בכל הארץ, כי יאמרו בעמים, ראו את גמול האדם הגדול הזה תחת אשר הערה למות נפשו למען הרחיב גבול ארץ מלכו – וינחם מאד על אשר שלח את באדווילא להישפניילא, וישלח ציר נאמן לקרוא מהרה דרור לקלומבס ולאחיו, גם צוה להחליף שמלותיהם ולהלבישם מלבושי כבוד כראוי להם,ולהביא את קלומבס לפני המלך. ויבא קלומבס לפני המלך והשגל יושבת אצלו, ויפול מלא קומתו ארצה, ולשונו לחיכו דבקה, כי נפשו מרה לו מאד, ואחרי הקל לו יגונו בנחל דמעות אשר שפך כמים, החל להצדיק את נפשו על דבר השטנה אשר הביאו עליו אויביו, והראה למו באותות נאמנות כי אין כל מוס בכל מפעליו, ולא יכלו המלך והמלכה להתאפק עוד, וינודו לו וינחמו אותו, ויצטדקו לפניו לאמר, כי לא במלותם ולא ברישיונם נעשתה הנבלה הזאת, וכרגע נתנה הדת מאתם להשיב את באדווילא אל ביתו מארץ החדשה, ואותו עצרו בביתם להיות באוכלי שלחנם.אך בכל זאת לא השיב את קלומבס על כנו הראשון לשבת על כס הממשלה בהיספניילא, כי ירא לבל ינקם קלומבס בו על דבר הכלמה אשר נשא מן באדווילא, וינשא את ראש אחד מעבדיו, ניקאליי אוואנאדא שמו, וישלחהו שמה לשבת על כסא קלומבס, ולקלומבס נתנה ארוחת תמיד בהיכלו, ויכבדהו לעיני השרים אך לבו בל עמו, ואף אם הראהו קלומבס כתב הדת חתום בטבעתו להיות מושל הארץ אשר מצא לאחוזת עולם לו ולזרעו אחריו, והִרבה החכם לפניו לקיים את דברו, לא שת המלך לבו לזה, ומצא יום יום אמרי שוא ורוח שונים להצטדק לפניו, ויצר לקלומבס מאד על אודות הרעה הזאת אשר שלם לו המלך תחת טובתו, וינקם מן המלך בשאתו אתו את הכבלים אשר נאסר בהם, בכל מקום דרכה כף רגלו והראה אותם לעין כל לאמר: זה מעשה המלך וזה שכרו! – ואחרי כן שמם למשמרת בסדר משכבו לנגד עיניו, ויצו את בניו אחריו להיות חטאת המלך תמיד על לוח לבם ולא ישכחוה, ולשום את הנחושתים בארון אתו, כאשר יאסף אל עמיו.

ואוונאדא המושל החדש בארץ הישפניילא בא שמה בשלשים ושתים אניות ואלפים וחמש מאות איש, ויקח את באוודילא ומרעהו ראלדן אשר הרבו עושק וגזל בארץ, ושפכו דם נקיים, וישלחם ספרדה אסירי ברזל, והוא ישב על כסא הממשלה ויעש משפט וצדקה בארץ, ונתן חוקים ומשפטים טובים לעמו.

וקלומבס אשר הורגל מנעוריו לעשות מלאכה במים רבים, נלאה לשבת רפה יד בביתו, ונפשו נכספה מאד לכלות שארית ימי חלדו על פני הים הגדול, ויסלח למלכו כל אשר חטא נגדו, ויאמר אליו כי חפצו למצוא עוד דדך² סלולה אל הודו מזרחית טובה מן הדרך אשר מצאו אנשי פורטוגאל, וייטב בעיני המלך, כי מלבד קנאתו במלך פורטוגאל על דבר הדרך אשר מצאו אנשיו, שמח גם כן בהיות לו דבר מה לכפר פני קלומבס בו. ויתן ביד קלומבס ארבע אניות קטנות ורעות, וירד קלומבס בהן בחברת בארטהאלם אחיו ופערדינאנד בנו (בן שלש עשרה שנה), ויסעו מעיר קאדיקס בשנת אלף תק"ב למספרם אחרי מלאת לו עשר שנה למסעו הראשון, ויעבור איי קאנארי, ואחרי אשר הטובה באוניותיו התנהגה בכבדות ותהי לו למוקש בדרך, אחז דרכו אל הישפניילא להמיר את האניה הכבדה באחרת, וישלח מלאך אל אוואנאדא השליט בארץ לבקש לבקש רישיון ממנו לבא העירה, אך האכזר הזה העיז מצחו כנחושה, וימאן לתתו להציג את רגליו על הארץ אשר הולידה והצמיחה, ויוסף עוד קלומבס לחלות פניו לתת לו רשיון לבא העירה רק על ימים אחדים עד כי יעבור הסער אשר ראה בחכמתו כי הנהו נכון לבוא, וגם הזהיר את אוואנאדא לבל ישלח את הצי האדיר אשר ערך לשלוח ספרדה עם כל טוב אמעריקא, עד יעבור זעם, אולם המושל לא שת לבו לכל דבריו, וישלח להגיד לו לבל יערב לבבו לבא העירה, ואת הצי האדיר שלח ספרדה. בפעם הזה לא אמר ה' לנקום את נקמת קלומבס מאת אוואנאדא, כי בא הסער אל נכון, ואניות קלומבס נמלטו מרדת שחת, כי שם עצות בנפשו טרם בואו להצילם בחוכמתו, אולם הצי הגדול אשר שלח אוואנאדא (מספר הצי היה שמונה עשר אניות) נטבע במצולות כמו אבן, ורק שלש אניות נשארו, וגם מאלה נשחתו שתים ולא הצליחו עוד לכל, ורק השלישית אשר היתה טעונה ברכוש קלומבס אשר הניח בהישפניילא שבה בשלום בלי נזק לספרד, ותהי לנס בעיני כל העם.

ויעזב קלומבס את הממלכה החטאה הזאת, ויבא אחרי תלאות רבות אל מי גואניא, וימצא שם אנשים נבונים מאנשי הישפניילא, ואיש איש כליל זהב בראשו ואצעדות זהב על זרועותיהם וכרעיהם, וגם כסאותם ושלחניהם מצופים זהב, ויספרו להם ברמיזה כי לפאת מערב ימצאו ארץ הזהב (היא ארץ מעקסיקא המהוללת עתה) ופנינים ואבני שוהם לרוב שמה, ותבער תשוקת אנשיו לבא שמה, אך קלומבס לא שם לבו אל הבליהם, רק שם מגמתו לתור את הדרך אשר קוה למצוא, וילך לאורך החוף הפונה קדימה. במסע הזה מצאו אנשים פראים הולכים ערומים מכף רגל ועד ראש, אוכלים בשר חי, בבשרם ישרטו שרטת תבנית חיות שונות, פניהם יצבעו בצבע שחור או אדום, או בקוים שונים, ובתנוך אזניהם ינקבו חור גדול כביצה, ויתלו בו דברים רבים כבדים, ויקרא קלומבס שם האי הזה חוף האזנים (דעלאם ארעאם).ויסעו משם ויבואו בעמל רב אל קצה החוף הפונה קדימה, ויקראו שם מצר: הזה תודה לה‘. משם נסעו עוד ימים אחדים, ויגיעו אל אי אחד ויקראו להם אנשי האי לשלום, ויאבו להמיר מחמדיהם בהבלי אירופא, וימאן קלומבס לקחת מאתם מאומה ויתן להם מתנות, ויבואו אליו זקן אחד ושתי עלמות ודגל אהבה ושלום בידיהם, ויכרה להם קלומבס כרה גדולה וליבישם וינעילם, וישובו אל אחיהם. ויהי ממחרת בבא בארטהאלם היבשה, וימצא את כל התשורות אשר נתנו להודים, מונחים צבורים על החוף, כי שונאי מתנות היו הנקיים האלה. ויהי בלכתו הנה והנה, ויקרבו אליו שני אנשים מגדולי ההודים, ויקחוהו תחת אצילי ידיו, ויושיבוהו אתם לארץ. ויצו בארטהאלם את הסופר לכתוב בספר את תשובת ההודים על שאלותיו אשר ישאלם על ידי המליץ. כמעט ראו את קסת הסופר העט והגליון, ויחרדו מאד ויקומו בפחד ורעדה להמלט על נפשותם, כי חשבו את הסופר למכשף וכליו לכלי קסם, ורק על ידי בקשות רבות שבו אליהם, ויעלו קיטור איזה עשב לפניהם,אשר דמו כי יועיל לבטל תחבולות הקוסמים. ויסעו משם הלאה ויראו דברים שונים נפלאי עצמו מספר, ובמקום אחד מצאו אנשים גרים כצפרים על האילנות, כי יראו לשבת בארץ מפני החיות הטורפות ושטף הנהרות, ולכן שמו קן להם על עלי היער, ובסולם יעלו אליהם, ואחרי עלותם הביאו את הסולם אליהם על העץ. משם באו אל בירת המלך קוויבא, ומלך הארץ ההיא קבלם בסבר פנים יפות וירשה את קלומבס ואנשיו לשבת בארצו, וימצא שמה זהב רב מאד כחול על פני חולות, ויואילו שמונים מאנשי קלומבס ובארטהאלם בראשם לשבת בארץ ההיא, ויחלו לבנות עיר על בעטלעם הנהר, ויתן להם קלומבס כלי אמן וצידה ומזון ומכמרות דגים, כי דגי הנהר ההוא רבו מאד, והוא שם אל לבו לשוב ספרדה, כי נואש למצא הדרך אשר חפש אחרי אשר אשר³ עברו שמונה ירחים מעת צאתו מספרד בעמל ורעות רבות. אך המלך קוויבא קִנא לארצו אשר נאחזו בה הספרדים, ויאמר לשלוח את עירם באש, ויודע הדבר לקלומבס. וישלח את בארטהאלם ואתו רבים מחלוצי ספרד לקחת את המלך במשמר, ויהי כשמוע המלך את שמעם ולא ידע כי למלחמה הם באים עליו, ויצא לקראתם, ויהי כבואו אליהם תפסוהו וישימו עליו משמר, ואחרי כן סבבו את היכלו וכל אשר בתוכו נהגו בשבי, ואיש לא עמד בפניהם, ויאסרו את המלך בנחושתים, ויהי בלילה ויתחנן אליהם לפתוח מעט אסוריו מעל ידיו כי כשל כחו, וכאשר התירוהו מעט קפץ הימה וימשוך אחריו גם הספרדי האוחז בו, ויטבע הספרדי והוא נמלט. ויקבוץ המלך את כל חילו ויפול פתאום על הספרדים ויואל לשרוף את העיר עליהם באש, ותהי מלחמה כבדה ביניהם, ויפלו רבים חללים מהספרדים, ויהי כראות קלומבס את איבת ההודים לעמו כי עזה, ושנאתם כי קשתה מאד, ויאמר לעזור את העיר אשר בנו, וירדו אניה, וה’ הטיל רוח סערה חזק מאד, ותרד אניה אחת תהומה ואין אומר השב, ושתים הנותרים מלאו פרצים עד כי נלאו ידי האנשים להריק המים הרבים מן האניות, ורובם עולפו שכבו חלשים אין אונים כתוא מכמר.

במצב הרע הזה שכל קלומבס את ידיו לפנת מרוצת אניתו אל קובה לתקנם שם ולנוח מעמלו, אך רוח עז וקשה הפר את מחשבתו, וישלח לאוואנאדא מושל הישפניילא להגיד לו האסון אשר קרהו, ביד שני אנשים מהנלוים עמו ואיזה הודים עמם בשתי סירו' דוגה, וירדו הימה ללכת הישפניילא, אולם ימים רבים ואין קול ואין קשב מהמלאכים האל, וקלומבס שכב על ערש דוי, והעם אשר אתו קשרו קשר עליו, ואף אם נסה להשקיט את שאונם בלקח שפתיו, לא שמעו לקולו, ולא נותר רק הוא ואחיו ובנו ואנשי נאמנים לו כי כל העם אשר ברגלו עזבוהו וישימו מגמת פניהם ללכת הישפנייאלה⁴, אך לא הרחיקו ארבע פרסה, ורוח יצא מאת ה' וירומם גלי הים ומשבריו, ותהי מהומה גדולה בהם, אלהצללו כעופרת במים אדירים, ואלה ברחו לנפשותם באשר מצאו, ויהי כאשר ארכו לקלומבס הימים על האי, וקצה אנשיו שללו וחמסו וסרבו לעשות עול בין יושבי הארץ, ויקוצו ההודים מפניהם, ויהי כראות קלומבס כי אפסה כל תקוה, וימצא חזון מאשר למד בנעוריו מחכמת תכונת השמים, ויבין כי קדרות הירח נכון לבא בלילה ההוא, ויאסוף את זקני ההודים, וידבר אליהם על ידי המליץ לאמר, דעו כי קצף גדול עליכם מאת אלוהי השמים והארץ, על אשר תלחמו עם עבדיו, וזה לכם האות כי ילבש הירח קדרת בלילה הזה ושק ישים כסותו על דבר המעל אשר מעלתם בנו – ויהי בלילה בראותם כי בא האות והמופת וימת לבם בקרבם ויהי לאבן, וירוצו אל קלומבס ויתנפלו לפניו ויבכו ויתחננו אליו להסיר חרון אף ה' מעליהם, וידרו נדרים וישבעו אליו למלאות אסמיו בר, ולעשות ככל אשר יבקשו אנשיו מאתם, וילך קלומבס ויתבודד בחדרו עד עת עבור מועד המאפל וישב אליהם וינחמם ויאמר, כאשר נחמתם על מעשיכם כן נחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לכם, ומעתה יאיר הירח כמקדם. ויהי כנאתם ויראו את נוגה הירח כדרכו יום יום, ויראו את קלומבס ויחשבוהו לאיש אלהים, ויביאו לו ללעמו את מיטב הארץ בשמחת לבב.

ויהי אחרי ישב קלומבס שם שמונה ירחים, ותבא אניה מאתאוונאדא, ואגרת ביד רב החובל, ודברי נחמה בקרבה, גם חבית יין ושני צלעות בשר הניחו לו, זולת זה אין דבר, ואחרי עבור עוד ארבעה ירחים באו שני אנשיו באניה גדולה אשר קנו בכסף מלא, ויבא בה קלומבס ועמו אל עיר דאמינגא, אך קלומבס נלאה לשאת את מעשי אוואנאדא נגדו, כי אף אם כבדו לעיני כל העם, כרה בסתר שחת לרגליו, וישוב עם שתי אניות ספרדה ולא יסף עוד לראות את אדמתו עד עולם.

וגם במסע הזה נשא עול צרות ותלאות על שכמו, כי סער גדול השחית את אניתו הטובה, והשנייה התקלקלה מאד וגם תרניה נשברו, ובכל זאת הרהיב עוז בנפשו לעבור בה דרך שבע מאות פרסה בים הגדול והנורא, ויבא בשלום אל חוף סנטכראכע אשר בספרד, ויהי כשמעו כי מתה המלכה איזבל ויתעצב מאד, כי היא היתה למחסה לו מכל שנאת צורריו בכל ימיה, ויבא לפני המלך ויספר לו כל החדשות אשר מצא בדרכו, ויתחנן אליו להחזיר לו את ממשלת הישפניילא אשר קנה בזעת אפו וסכנת חייו, אך המלך אטם אזניו לקול זעקתו, וימאן למלא את דברו ולגמול את האיש הישר כמפעלו. וישב בוואלאדאליד שנתים ימים במחלה וכאב אנוש, וימת בך' לחדש מייא שנת אלף תק"ו למספרם בתשע וחמשים שני לימי חייו, ובניו הובילו את גויתו אל סנט דמינגא כאשר צוה לפני מותו, ואחרי כן הובאה אל קובא וישימוה בארץ בבית התפילה אשר שם למזכרת עולם.

ויהי…..

 

חלק שני    🔗

קארטעס    🔗

או ספר מציאת וכבוש ממלכת מאקסיקא הגדולה

ויהי אחרי מות קלומבס, ויקם דון דיעגא בנו הגדול, ויבקש מאת המלך להשיב לו את אחוזת אביו היא ממשלת הודו מזרחית כאשר כתב בספר ויחתום בשמו, וימאן המלך לעשות לו כאשר בקש, ויהי כראות דיעגא כי לא יצליח מאומה בזעקו חמס על המלך, וילך ויקח לו אשה ממשפחה רמה ונשאה בספרד, ומשפחת אשתו הרעישה את כס המלך להקים את דבר המשפט אשר לבן קלומבס, ושופטי הארץ חרצו המשפט כי לדיעגא המשרה על הארץ החדשה, ויעביר המלך את אוואנאדא מפקודתו, ודיעגא ורעיו ורבים מגדולי ספרד נלוו עמו וירדו באניות ללכת לרשת את הארץ אשר גלה קלומבס, ויבואו ארצה דאמינגא, ויהי דיעגא למושל בארץ.

גם על אי פארטריקא נבנתה עיר תחת ממשלת אוואנאדא, וילידי האי הזה קבלו אותם כבני עליון, אך לא ארכו הימים והספרדים מלאו את הארץ חמס, ויראו ההודים כי לא אלהים המה אך שפלים מבני אדם: ויועצו המושלים וחכמיהם לנסות בחכמה את אחד מעדת הספרדים אם יד המות שלטת עליהם. ויהי היום ויבא ספרדי אחד לאהל הקאציקא ויאכל מלחמו, ובלכתו מאתו שלח עמו איזה מאנשיו להורות לפניו הדרך, ויהי בהגיעם אל נחל שוטף ויקח ההודי את הספרדי על שכמו להעבירו הנחל, ובהיותם תוך הנחל התנפל ההודי כאלו מעדו קרסוליו ויפול הספרדי אל תוך המים ויטבע, וישאהו ויניחהו על החוף, ולא האמין במותו, כי חשבו אותו לחי עולמים, וישבו ההודים אתו שלשת ימים ויבכו באזניו לסלוח להם על אשר מלאו אותו מים, ויהי ביום השלישי כאשר בא רקב בעצמיו ובשרו נבאש, ויקומו בשמחה וימהרו לבשר את אדונם, כי גם האנשים הלבנים בני תמותה המה. כשמוע הקאציקא את דבריהם, וימהרו לבשר גם את שכניו את הדבר הזה, ויועדו כלם להמית את הספרדים, אך יד הספרדים קשתה עליהם בקני המורים אשר בידם ויגברו עליהם וישימום לעבדי עולם.

וישלח דיעגא את פלאסקוועץ הגבור אשר עשה חיל עוד בימי אביו, למען יביא את ארץ קובא תחת שבטו, וילך עם האנשים אשר נלוו עמו, ויבואו לעבר האי מזרחה, ויהי כשמוע מלך האי כי הספרדים באים עליו, ויקבוץ את שריו ועבדיו', ויעיר כל חמתם על הספרדים, באמרו להם; דעו כי כלכם לטבח תכרעו לפני האכזרים האלה אם לא תעמדו על נפשכם באומץ רוח ולב נכון וטוב לכם למות במלחמה, מעבוד את האנשים הרעים האלה אשר ירדו בכם בפרך ותקוצו בחייכם. ויענו כולם בפה אחד, הננו נכונים לעמוד נגד הספרדים עד אחרית נשמת רוחנו – ויוסף המלך ויאמר, שמעוני אחי ועמי, דעו לכם כי הנבלים האלה את אלהיהם הם מבקשים בארצינו, ואם לא תדעו מי אלהיהם, בואו הנה וראו –ויראם סל מלא זהב אשר עמד בהיכלו, ויאמר להם: אלה אלהי הספרדים! בעבורו יחרפו למות נפשם, ובגללו יארבו לדמינו, ויתה ננסה גם אנחנו לכבד את האל האדיר הזה, אולי נוכל לעמוד נגדם ולא נמות – ויהי ככלותו לדבר, ויקומו כלם ויסובו את הסל הזהב בשירים ובמחולות כמשפטם כל יום – ויהי ממחרת ויאסוף המלך שנית את עמו ויאמר אליהם הנה נועלתי כי שוא עבוד את אלהי הספרדים, וגם אם נכבד הוא לא יציל אותנו מידם, אך זאת עשו, בערו את כל הזהב הנמצא אתכם והשליכו אותו בלבב ימים ונהר יסובבהו, וגם אנכי אשמיד כל שם ושארית לזהב בארצי ובאוצרותי, ובזה ירפו ידיהם מעלינו. וימהרו ההודים וינצלו את עדיים מעליהם וכל הזהב הנמצא אתם השליכו במצולות ים ככלי אין חפץ בו. ויהי אחרי ימים אחדים, ויבואו הספרדים לרשת את נחלתם, ויצא הקאציקא לקראתם בעם לבד ותהי מלחמה כבדה ביניהם, וינגפו ההודים לפני הספרדים, ויתפשו את הקאציקא, וימסרוהו אל עמוד עץ, וגזרי עץ שמו סביבו לשרפו באש, ויגש אליו כהן נוצרי להכינו אל המות ולהודיעו כי לא תמות הנפש במות הגויה, וכי תעלה למשכן הכבוד, וישאלהו הקאציקה, היש גם ספרדים במקום הנכבד ההוא? ויען הכהן יש ויש! אך רק הצדיקים והישרים בלבותם! – אהה, ענהו המלך, אין נפשי אל העם הזה, ואם רק ספרדי אחד שם, אנוּסה עד אחרית ים ואירא לבא שמה.

ותפול אימת הספרדים על כל שליטי קובא, ויטו שכמם לסבול את עולם, ויהי פלאסקוועץ משנה לדון דיעגא קלומבס, ומושל באי קובא. בעת ההיא נשא פלאסקוועץ את ראש הורדוס מבית קרדובא, ויתן בידו שתי אניות וצי קטן מזויין לתור את הים המערבי, מקום לא עדו עליו עוד בני ספרד עד היום ההוא. וירד הורדוס באניות, וישם אל חוף יוקטן פניו, ויהי כאשר נסה לצאת היבשה במקומות שונות, ויעמדו תושבי הארץ נגדו ביד חזקה, כי לא כפראים הראשונים היו אשר מצא קלומבס, אך אנשי דעת ותבונה, גויותיהם היו מכוסים בבגדים מצמר גפן, כתר נוצות בראשם, ופניהם משוחים בצבעים שונים, ומזויינים בחרבות עץ, אבני חלמיש, קשץ חץ ומגן, ובבתי חומה מאבנים וסיד היה משכנם ותכבד יד ההודים על הספרדים במלחמות שונות, ובמשך המלחמות האלה נשבו שני נערים הודים ויביאום הספרדים בברית הנוצרים ויסבו את שמותם יולייאן ומלכיאר, והם היו אחרי כן לספרדים לפה אל כל יושבי הארץ. ואחרי אשר ערב הורדוס את לבו עוד פעמים אחדים להתגבר על ההודים בחיים אחרים, היה חילו הולך וחסור כי הִכוּם ההודים חללים, וירא כי לא יצליח בדרכו וישב אל קובא נגוע ופצוע מכף רגלו עד קדקדו, על יתר הפלטה אשר עמו;

ויהי כשמוע פלאסקוועץ מכל מכל הארצות אשר נגלו להורדוס, וישלח אחד אנשיו גריפלה שמו ויתן גם לו שלש אניות וצי אדיר כאשר נתן להורדוס, ויצו עליו לחפור את הארץ שנית ולהשיב לו דבר ולבל יערב לבבו לכונן שם ערי מושב. ויאחז גריפלה דרכו דרך ארץ יוקטן, אך נחלי הים השיבוהו הנגבה, ויבא אל ריצימאל, ויעבור לפני חיים רבים, ויראה בתוכם ערים וכפרי' בנויים מחומר ולבני' מעשה ידי אמן, וישבו את שמם ספרד החדשה עד היום הזה וינוחו על שפת נחל אחד קראו את שמו גריפלה כשם אדונם, ובראותם כי טובה הארץ ומיושבת מאד, ויעלו חלוצי' על היבשה לתור אותה, אולם להקת הודים חגורי קרב נהנו עליהם בקולם לבל ינסו הצג כף רגלם על ארצם, ויקח גריפלה את שני הנערי' יולייאן ומלכיר, אשר שבה הורדוס במלחמה וישלחם אל ההודים לדבר אליהם דברי שלום ולהגיד להם כי רק לראות את הארץ באו. וישמעו ההודי' לדבריהם וישלחו את שריהם אל גריפלה וידברו אתו טובות, ואחריהם בא הקאציקא ואחוזת מרעיו בלי נשק, וישאלו לגריפה לשלום, ויתן לו הקאציקא למנחה כלי קרב מזהב ומפז ממולאי' אבנים יקרות, ומפוארי' במלאכה נחמדה למראה, ויאמר לו קח נא את ברכתי זאת לאות ברית אהבה ושלום, אך בזאת תאותו לי, אם תעזבו את ארצי מהרה, כי אגור מאד לבל תהי רוח רעה בין עמי ועמך ותהי לשנינו למכשול ולפוקה. ויתן גריפלה גם הוא תשורה להקאציקא מזמרת אירופא, ויברכו איש את רעהו וישב אל אוניותיו, ויסעו הלאה ויעברו לפני מי אשר מצאו פגרי ששה אנשים אצל מזבח אשר הקריבו אותם ההודים לאלילהם, ויקראו שמו אי הזבח, גם באי השני אשר קראו שמו גריפלה יואן, מצאו נבלות אנשים מנותחים לאלילהם, ובכל מקום דרכה כף רגלם, מצאו אוצרות זהב בבטן האדמה, וארץ פרי להפליא. ויקחו את הארצות האלה לאחוזה בשם מלך ספרד, אך ערי מושב לא בנו, כי כך צוה עליהם פלאסקוועץ אדונם. וישובו לקובא, ויחר לפלאסקוועץ על גריפלה על אשר לא בנה ערים בארצות אשר מצא וידבר אתו קשות, אף אם מראם העד העיד בו לאמר, השמר לך פן תכונן עיר או מבצר בכל הדרך אשר אתה הולך! – כמשפט כל העריצי' עם עבדיהם הנאמני‘. אולתם הסלף דרכם ועל המקשיבי’ לקולם יזעף לכם. – ויערוך פלאסקוועץ הפעם עשר אניות לכבוש את הארצות הנמצאות על שמו, למען ישא חן בעיני המלך וימליכהו עליהן, כאשר המליך את דון דיעגא היושב בדאמינגא. ואחרי אשר היתה על שכמו המשרה מן קובא, חפש בכל הארץ למצוא לו איש כלבבו אשר יוכל לבטוח עליו כי יעשה פרי במסעיו, ולא יבגוד בו לקחת הכבוד והשם לנפשו, וימצא איש נאמן רוח נבון דבר ואמין כח, מאפרתי ארץ ספרד במחוז עסטרעמאדורא, קארטֶעס שמו – והאיש היה אביר לב ובעל מלחמה מנעוריו, יודע לכלכל טורח ותלאה, אוהב עבודה ושונא שפלות ידים, וכל מאויי נפשו אך לעשות לו שם תפארה. כמעט עזב את בית הספר ויפן כה וכה למצוא דרך לעשות לו שם כאחד הגדולים, ויהי כראהו כי אדמת אמעריקא מוכשרה לתת יד ושם לכל איש חיל החפץ לעלות על מרומי ההוד והגדולה, וישם פניו לדאמינגא והוא בן עשרים שנה, וישא כן בעיני אוואנאדא השליט בארץ בעת ההיא וישימהו לשר תחת ממשלתו, אך רוחו לא נתנו בשקט ולשבת בית, ויעזוב את משמרתו, ויארח לחברה עם פלאסקוועץ בלכתו לכבוש את קובא, ויעל מעלה מעלה עד אשר נבחר להיות ראש השופטי' בעיר הבירה אשר בקובא. ואותו בחר פלאסקוועץ עתה להיות על הצבא היורד הימה לרשת הארצות החדשות וייטב הדבר מאד בעיני כל אנשי החיל, כי אהבוהו כלם על דבר חכמתו ובינת לבבו, וגם פזר כל רכושו לשאת במשא הוצאות המלחמה, ויתמוך ידי העניים פעם אחר פעם, ויהיו כל עיני העם עליו.

ויהי מספר העם אשר ברגליו שלש מאות איש, גם נלוו אליו כמאתים איש מאצילי הארץ, ויפרדו מאת פלאסקוועץ שמחים וטובי לב, בכ"ח ספטעמבער בשנת ששה ועשרים אחרי גלות הארץ החדשה. הם יצאו את העיר עוד לא הרחיקו, ויך לבב פלאסקוועץ מאד, כי נחם על לבו על אשר מסר חיל כבד בזה בידי נבון דעת ואמיץ כח מפחדו פן יערב לבב קארטעס לפרוק עולו מעל צוארו בעת תמצא ידו את הממלכה החדשה, ויקח את הממשלה לנפשו; וגם האנשי' אשר קנאו בקארטעס על דבר הצלחתו, הרבו להבאיש ריחו בעיני פלאסקוועץ, ויסיתוהו להורידו מגדולתו. וימהר פלאסקוועץ וישלח מלאכי' קלים אל פקיד עיר טרינידאד לקחת מאת קרטעס כבואו שמה את תעודת פקודתו, ולצוות עליו בשמו לשוב לביתו.

ויהי כאשר בא קארטעס לטרינידד, ויעש הפקיד כאשר צוּוה, אך קרטיס חלה את פניו להוחיל עוד ימים אחדים עד אשר ישאל את פי פלאסקוועץ במכתב, לדעת איזה רוח עבר עליו להפוך לבו לרעה עליו על בלי דבר? וכאשר ראה הפקיד כי קצרה ידו להקים מצות פלאסקוועץ ביד חזקה, אחרי כי רב העם אשר את קרטיס, נעתר לבקשתו. ויכתוב קרטיס ספר לפלאסקוועץ, ובכל זאת לא המתין על תשובתו, וישב לאניותיו וילך אל האוונא, ויוחיל ימים אחדים כי סכין לעמו כלי קרב ושריוני' מבגדי צמר גפן, הטובים משריוני ברזל ונחושת, ויפקוד את עמו, ויהיו פקודיהם שש מאות ושבעים איש, וביניהם כמאה מלחים ואומנים, ויתר האנשים כלם גבורי חיל חלוצי צבא ופרשים רבים ביניהם, וגם כלי נשק רב היה אתם, וילכו באחת עשרה אניות אל מול מעקסיקא האדירה לקחתה ביד חזקה. כשמוע פלאסקוועץ כי הלך קרטיס לדרכו נגד פקודתו, ותעל חמתו באפו עד מאד, ויאשים את פקיד טרינדד כי הוא נתן יד לקרטיס לפשוע בו, וישלח בזעם אפו פקודה נחרצה אל המשנה אשר בהוואנא לשום ברגע בוא הספר אליו את קרטיס בזיקים, ולשלחו אל קובה כמשפט עבד המתפרץ מפני אדוניו. וירא קרטיס כי נבאש בפלאסקוועץ, ויאסוף אליו כל חיל הצבא אשר ידע כי נאמנה רוחם עמו, ויספר להם כל המוצאות אותו עם פלאסקוועץ! וידום לשמוע את עצתם הילכו אחריו ואם לא – ויהי ככלותו לדבר, ויען כל העם קול אחד לאמר, לא תאבה לו ולא תשמע את ההפכפך הזה החפץ לעשות אתך רעה על לא חמס בכפך, החזק במעוזינו, עלה מעקסיקא והצלח, וידינו אתך אם למות ואם לחיים. וכרעו ברך לפניו וישביעוהו לבל ירף ידו מאתם בדרך הגדול אשר המה הולכים עליה, כי לא יחפצו לשאת עול שר צבא אחר זולתו, ויברכם קרטיס על אמונתם ותום לבם אתו, ויצו לערוך האניות, וילכו בעקבות גריפלא עד ראצימל.

ויהי בשבתו בראצימל, ויביאו אליו איש ספרדי הולך ערום ויחף, שערותיו שרוגים בנוצות סביב לראשו, ובכל גופו לא מצאו אף אות אחד מאיש אירופא, ורק ספר תפילתו נתן עדין עליו כי נוצרי הוא, וישאלהו קרטיס על אודותיו, ויען האיש ויאמר נקרה נקריתי עם תשעה עשר מרעי כאשר נשברה אניתנו על החוף הזה, בידי קאציקא אכזרי מאד, אשר סגר אותנו בכלוב להבריאנו למען אכול אותנו אחרי ישמן בשרינו, וישחט חמשה אנשים מאתנו לאלהיו ויאכלם לעינינו, וכאשר מצאנו מקום להמלט, תעינו ביננו וקטפנו מלוח ושרש רחמים ללחמנו, עד אשר באנו אל אויב הקאציקא האכזר ויכלכלנו בלחם ומזון, אך רדה אותנו בפרך, וימותו רוב רעי ולא נשארו רק אני וגיורה רעי, אולם הוא הסיר בגדי עם ארצו ויקח לו אשה הודית, וימשח בשרו בששר, ויקוב חור באפו, כאלו היה הודי מבטן, ועתה כאשר שמע את בואכם נסתר בביתו כי געלה נפשו בכם, אולם אנכי ששתי כעל כל הון כאשר נודע לי כי באתם הנה. – ויחבק קרטיס את האיש הזה, ויתן לו בגדים לכסות מערומיו ויהי לו למליץ, כי מידי היותו בין ההודים, למד לדבר בשפתם כאחד מהם.

ויסעו מראצימל עד גבול טאבאסקה, ויצאו יושבי העיר לקראתם ולא נתנום הצג רגליהם על היבשה, ותהי מלחמה כבדה ביניהם, ואחרי אשר שלח רשף לרגליו, ואש מתלקחת יצאה מכלי הנשק אשר לו, וימלטו ההודים לנפשותם, והספרדי' הובילו אוניותיהם אל החוף ויבואו בשלום אל היבשה, ואף אם לא שקטה הארץ, וחיל גדול נאספו עליו בחצי' ואבני קלע, לא חת קרטיס ולא זע מפניהם, ויצא לקראתם בחילו, והוא בראשם כאריה משחית עד כי נחלץ נעלו מעל רגלו ויטבע בבוץ והוא לא ידע, ויך בהם מכה רבה, והנשארים נסו אל טאבאסקה העיר הבצורה. ויבא קרטיס העירה דרך משעול צר ומלא מעקשים אשר בין החומותים, ויעמדו ההודים להלחם עמו בשער העיר, ויכס קרטיס שניתצ וינוסו ויתחזקו שלישית להלחם ברחוב העיר, אך גם בפעם הזאת הוכו אחור, ותלכד העיר.

ויהי השמש לבא וינח קערטס את חילו בשלשה ארמונו' אשר במרום העיר ויצב עליהם שומרים מסביב, ויאכל הוא ואנשיו מן המזון אשר עזבו ההודי' בהחפזם כי נסו כל אנשי העיר ויחבאו ביערי' וכל הונם וכלי חמדתם לקחו עמם בבקר שלח קרטעס לתור את סביבות העיר, והנה אין קול ואין קשב, ויסף עוד שלוח מרגלים הרחק מן העיר וישיבו אותו דבר כי כארבעי' אלף איש נועדים עליו לצבא. ויפקוד קרטיס את העם וכלי משחית בידם ויעמדם בראש הגבעה, והוא ופרשיו נסתרו ביער ויהיו נכונים למלחמה, ולא ארכו הרגעים עד כי נקרבו ההודים בהמון גדול ורעש ותרועה למלחמה, ובידיהם חצים קשת וחנית, ובשרם משחו בצבע מבהיל מאוד וכתר נוצות גבוה על ראשם, למען הגדל קומתם ולהפיל פחדם על כל רואיהם, גם חלילים ותופים לפניהם, וראשי הצבא נשאו שריוני צמר גפן וקליפות צב (שילדקרעטע), וילכו חוצץ כלם ועל כל מקהלה קטנה שוטר ומשל, ויהי בהיותם הרחק כמטחוי קשת מן הספרדי‘, וימטירו עליהם חיצים ואבני קלע לרוב מאד, והספרדי’ נתנו עליהם אש מתלקחת יוצא מפי קנה הרעם, ויפלו מהם חמרים חמרים, אולם לב ההודים לא נמוג למראה הנוראה הזאת, וימלאו מהרה את מספר הנופלים באנשי' אחרים, ויעפרו בעפר ויעל אבק גדול השמימה לבל יראו אויבהם מה גדלה מפלתם, וילכו הלוך וירה בחצים עד כי באו אל מחנה הספרדים, ואף אם התחזקו הספרדים על עמדם ויואילו לעצור בעדם, בכל זאת התפרצו ההודים ויבקעו בכח אח תוך המחנה, ויכו בהם בחמה שפוכה מכה רבה מאד, וכמעט קט המיתו כל העם כאיש אחד, לולא בא קרטיס מהרה מן האורב עם הפרשים אשר נחבאו עמו, ויבהלו ההודים למראיהם, כי דמו את הרוכבי' בסוסים לאנשים מורכבי' מאיש וחיה טורפת יחד, ואז נשתה גבורתם, ויתעודדו הספרדי' ויערכו שנית מלחמה נגדם, ויכו מהם כשמונה מאות איש והנשארי' נסו וימלטו, ומאנשי קרטיס נפלו שני אנשים ושבעים איש נפצעו, ויצו קרטעס ויתפסו אנשים אחדים מפליטי ההודים, וישימם במשמר. ויהי ממחרת ויצו קרטיס ויביאו לפניו את שבויי המלחמה, ויבואו האנשים מבוהלי' ודחופים בחשבם כי לקוחים למות המה, אך מה גדלה שמחתם בשמעם מפי המליץ, כי חופשה נתנה למו, גם נתן להם קרטיס מתנות וישלחם לביתם. וימהרו וירוצו אל אחיהם ויספרו להם מנדבת לב הספרדי' ויהללום באזניהם, ולשמועה הזאת נהפך לב ההודים על הספרדי' לטובה, ויבואו רבים מהם אליהם ובידם מזמרת הארץ, וגם הקאציקא שלח מלאכים אל קרטיס ומנחה בידם ויבקש לבא בברית אתו, ויאות קרטיס אליו, ויהי כאשר בשרו לו מלאכיו את זאת, בא עם שריו אל קרטיס ויכפר פניו במנחה נכבדה, גם נתן לו למנה עשרים נערות היודעות ללוש בצק מחטי מייץ (קאקורון) ונאפות מהם לחם, ובתוכן אחת משכלת אשר נגנבה מבית אביה המושל בארץ אחרת רחוקה ונמכרה ממכרת שפחה אל הקאציקא הזה, ותבא אל קרטעס כלולה בהדר ועדיה עליה – היא העלמה אשר אחרי באה בברית דת הנוצרים הסבו את שמה מרים, וכאשר למדה לדבר צחות בלשון ספרד, היתה לקרטיס לפה אל יושבי הארץ כל ימי שבתו במעקסיקא, ואחרי כן לקחה לו לאשה, ותלד לו את דון מרטין. והשליט ושריו ישבו לפני קרטיס, וישמעו את נחרת הסוסי' ומצהלותם, וישאלו בחרדה לאמר, מה להאדירי' האלה כי נזעקו; – ויענום הספרדי' בערמה: משפטים הם מדברי' אתכם על כי קמתם עלינו למלחמה על בלי דבר, ויירא השליט מאד, ויצו את עבדיו לכבד מקום רגלי הסוסים בשמלות כי קדש הווא,ולהקריב לפניהם מכל צפור כנף לכפר פניהם, וישבע בימינו להיות לעבד נאמן להספרדי' כל ימי חייו.

ויהי אחר הדברים האלה, וישב קרטיס אל אניותיו וירד הימה, ויבא אל אי יואן די אלואה וינוח שם, ויבואו אליו מזקני עם הארץ ויהי בהחלם לדבר וישתומם אקוילר המליץ אשר לקרטי' בשמעו שפה זרה אשר לא הקשיבו אזניו בלתי היום, ותגש מרים שפחת קרטיס ותהי למליץ ביניהם, ויגידו לקרטיס כי שלוחים המה מאת פילפטה נציב הארץ ומאת טיטילה שר צבא המלך הגדול מנטעלומה, לחקור על מגמת פני הספרדים בארץ הזאת, ולתת להם די מחסורם בדרך הזה. ויכבדם קרטיס מאד ויתן להם משאת כיד המלך, ויען להם כי יש לו דבר סתר ונחוץ אל המלך, ויהי ממחרת ויבואו פילפטה וטיטילה ועמהם מחלוצי הצבא לשחר פני קרטיס, ויערוך קרטיס גם הוא את צבאותיו במערכות מלחמה, ויקבל את פני שרי מעקסיקא אלה בגאון ותפארת למען הביא מורך בלבבם, ויאמר להם כדברים האלה: אדוני המלך קארל מבית עסטרייך הרודה בכל מזרח השמש, שלח בידי דברי' אל המלך מנטעצומה, לכן לא אסור מפה עדי דברתי דברי באזני המלך פנים אל פנים. ויחרדו האנשים מאד, כי שומה היתה בפיהם מאבותיהם מימי קדם לאמר: באחרית הימים יעור גוי איתן מירכתי מזרח ויהפוך את כסא ממלכת מעקסיקא וישליך לארץ נזרה – ויועצו האנשים לכפר פני קרטיס במנחה, ויבטיחוהו להרבות לו מתן למען ישוב כרגע לארצו, אך קרטיס אמץ את לבבו באמרו, לא אוכל לשוב טרם דברתי פה אל פה את מלככם, כי כן צוה לי אדוני המלך, ויהי כראות האנשים את קשה ערפו, ויחלו את פניו כי יחכה עד אשר ישאלו את פי מלכם מנטצומה על אודות הדבר הזה, ויאות להם. עוד הם מדברים וירא קרטיס איזה אנשים מעדתם רושמים תמונת חפצי הספרדים על שמלה לבנה להראות למלכם, וימהר לערוך את אנשי חילו הרגלים והפרשים במערכה, ויצום לשחוק לפניהם בסדר מלחמה הדבר יצא מפיו, והנה אנשי הצבא: הומים לתרועת מלחמה, ספרדים רועשים, והסוסים דוהרים, ותאחז פלצות נוראה את ההודים ממראה עיניהם, וינוסו לנפשם מבוהלים, ורובם עולפו שכבו לארץ, כי לא ידעו אשר רק להתל בם נעשה הצחוק הזה – ויצו קרטיס ויתוו גם מעשה הצחוק הזה עח לוח, וישלחהו אל מנטעצומה עם המנחה אשר אצל לו, וישובו האנשים למלכם, מקץ ימים אחדים באו הרצים עם מענה המלך, ומנחה גדולה נשואה על כתף מאה אנשים, והיא מבגדי צמר גפן צחים כמשי, ותמונות שונות נאות בקרבה, ושני גלילים האחת יצוקה מזהב סגור והשניה מכסף טהור תבנית השמש והירח, ועוד ארגזים מלאים גרגרי זהב פנינים ואבנים טובות, ופליפטה וטיטילה הביאוה לפני קרטיס. כראות הספרדים את סגולת התשורה הזאת, נמלאו שמחה וגיל, ותעבור הרינה במחנה, ונושאי המנחה הגידו לקרטיס כי לא יוכל המלך לאסוף זרים אל עיר הממלכה אף לא לכלכלם, לזאת יבקש מאתם כי ישובו לארצם, ויקצוף עליהם קרטיס מאד, ויען להם בגאוה ובגודל לבב כי כבודו וכבוד שולחו לא יתנהו לשוב לביתו בטרם ראה פני מנטעצומה, וילוום לשוב למלכם ולהגיד לו את דבריו וישובו פליפטה וטיטילה לדרכם אבלים וחפויי ראש מפני גערת קרטיס, אך גם קרטיס הלך שחוח ורוחו נדכא בקרבו בראותו את אומץ הממלכה הזאת ושם על ליבו את מספר חילו כי מצער הוא, אך בהעלותו על רעיוניו את שנאת פלאסקוועץ אותו והרעה השמורה לו בבואו אליו, שנס מותניו להערות למות נפשו ולבל ישוב מפני כל, עדי יעש חיל וירחיב ממשלת מלכו. וישב טיטילה ויגד לקרטיס לאמר, מאן המלך ראות פניך, והנהו נכון לסבול כל אשר יעלה על רוחך ויעבור עליו מה – ויהי כראות קרטיס כי לא יועיל מאומה ביד חזקה, ויען ויאמר אליו בלשון רכה לאמר, אחרי אשר מחובות הנוצרי הוא לקרוא בשם אלוהיו בכל הארצות וללמד תועי רוח בינה, למען כל נפשותם מרדת שחת, לכן שלחני אדוני גם אל עם מעקסיקא לפקוח את עיניהם ולהורותם את הדרך אשר ילכו בה למען ייטב להם לעולם ועד, לכן חפצתי לדבר עם המלך. ויהי ככלותו לדבר, ויען אותו טיטילא בחרון אף ויאמר, הנה לשוא ניסיתי להרחיקכם מעל גבולי בדברים טובים ונכוחים, ועתה הנני להקים את דבר מלכי ביד חזקה. וילך מאיתו בחרי אף, וגם ההודים האחרים אשר סביבו הלכו אחריו ולא נשאר מהם איש. ואנשי צבא קרטיס בראותם כי מכלכליהם בלחם ומזון היו להם לאויבים, נבהלו מאד, וייראו לנפשותם לבל ימותו ברעב, ורבים אשר אתו מאוהב פלאסקוועץ המסו לבות אחיהם ויסיתו אותם לבל ילכו אחרי קרטיס כבהמה בבקעה, וירא קרטיס כי מרה נפש העם עליו, ויאסוף את האנשים המלינים עליו, ויאמר אליהם בערמה, הבו נא עצה הלום מה לעשות – ויענו ויאמרו אין להנצל מפני יושבי הארץ הזאת בלתי אם נשוב אחור; ויען קרטיס ויאמר, אם אמנם לא אדע מה מה ילחצנו לשוב, בכל זאת חלילה לי מהשתרר על אחי בחזקה, ואם תמאנו ללכת עמי, גם אנכי נכון לשוב עמכם לבתינו לשלום. ויצו ויעבירו קול במחנה להיות העם נכונים לשוב לקובא, כי ידע את האנשים אשר אתו כי ימאנו לשוב ריקם לבתיהם, אחרי אשר חלמו להם אוצרות זהב וסגולות מלכים בדרך אשר הם הולכים, וכאשר דמה כן היה, כי נבהלו כלם בשמעם את מחשבת קרטיס לשוב, יועצו לשום להם ראש אחר אם יקשה קרטיס את ערפו, וימאן ללכת אתם. ויפצרו בו מאד עד כי נעתר להם, ויבטיחם לצאת לפניהם כבהתחלה. ומדעתו כי מן היום אשר העביר אותו פלאסקוועץ מפקודתו, אין לו עוד לקוות כי אם ע"י חפץ אנשיו ואהבתם, לכן הערים להקים את אוהביו לשופטים על העם בשם המלך,וישימם לשרים בחילו, ויושיבם על כסאות למשפט. ויהי כשבתם במסבה, ויגש קרטיס אליהם בכובד ראש ושרביטו בידו, וידבר אליהם רכות לאמור: אתם השופטים הנכבדים הנועדים במצות מלכנו, ידעתם נאמנה כי ראוי לפקוד איש על העדה אשר יצא ואשר יבוא לפניהם, לבל תהיה עדתינו הנכבדה כנמלים אשר אין להם שוטר ומושל, ואני מעת העבירני פלאסקוועץ מפקודתי, כאחד העם, ולא אוכל לשלוט בכם זולת בחפץ כולכם, לכן הנני נותן בידכם עתה את שרביט הממשלה, ואתם ברו לכם איש חיל ונאמן רוח ושימו אותו בראשינו בשם המלך, ותהי המשרה על שכמו, וגם אנכי נכון לשרתו ולשמוע בקולו ככל אשר יצוונו – וככלותו לדבר נשק את השרביט ויניחו לפניהם וילך מאתם ברוח נמוכה, ויועצו השופטים למראה עיני העם כדת מה לעשות בקרטעס, ואחרי שקלו הדבר במאזני דעת, גמרו אומר לשום את קרטיס לשר ומושל עליהם בשם המלך כאשר היה עד הנה, וישלחו לקרוא לקרטיס וימסרו שנית את שרביט המשרה בידו, וכל העם קראו: יחי קרטיס המושל!

אחר הדברים האלה ויאמר קרטיס לכונן עיר מושב על אדמת מעקסיקא, ויבנו עיר ויקרא שמה פעראקרוץ, בעת ההיא באו אליומלאכים מן השליט אשר בצעמפלא העיר הקרובה להם, ויבקשו מאתו ללכת אתם אל אדונם, כי חפצו לכרות עמו ברית אחרי שמע כל הגדולות אשר עשה בטאבסקה, וידרוש קרטיס מאתם על דבר ממלכת מעקסיקא ועל מלכה, ויגידו לו כי האיש מנטעצומה הוא אכזרי וגבה רוח, וכי הכביד מאד את עולו על אדונם ועל כל המושלים הסרים למשמעתו, עד כי נלאו לשאת אותו, ואם המצא ימצא איש אשר יפקוד על גודל פרי לבב מנטצומה, ולהפיל לארץ נזרו, יעמדו כל השליטי' לימינו ויתמכוהו בכל חילם, לפרוק עולו מעל צואריהם. ויברך קרטיס את המלאכים אשר שמחוהו בבשורה הטובה הזאת, ויאות להם ללכת עמם לאדונם. וירד קרטיס ואנשיו אניה ללכת לצעמפלא, ויהי כלכתם דרך יום אחד, ויבואו לפנות ערב אל כפר נעזב מיושביו והבתים פתוחים, גם מקדשם ריק מכל כליו, מלבד עצבים אחדים ונתחי זבח אדם וספרים מחוברים מדפי קלף (פערגאמענט) מסודרים איש על אחיו, ועליהם רשומים תמונות שונות, להורות להם את משפט אלוהיהם. וגם למחרת היום ההוא הלכו כל היום בגבול צעמפלא דרך ערים עזובות, מאין איש בהן, ולעת ערב באו לקראתם שנים עשר איש ומיני מאכל בידם, ויחלו פני קרטיס ללכת אתם אל היכל אדונם, העומד דרך שמש אחד (בלשונינו דרך יום אחד) מזה כי אדונם חלוש ורפה כח מאד, ולא יוכל לשחר פניהם ולהביאם אל ביתו. וישלח קרטיס מחצית האנשים האלה, לשוב אל השליט ולברכו בשמו, וחציתם הלכו עמו לנכותו בדרך.

כאור הבקר נראתה העיר הבנויה מאבניםוטוחה בשיד בהיר ומזהיר מאד כלבנת הספיר, וכזרוח השמש על הבתים, ויראו הספרדים אשר בקצה המחנה, והנה הבתים נוצצים ככסף, ויחשבו כי נבנו הבתים מכסף טהור וישמחו מאד וימהרו לבשר את אחיהם כי כל בתי העיר יצוקים מכסף ויגילו כל העם.

והעיר מלאה אנשים ונשים וטף מפה לפה, וכלם מכספו מאד לראות את הספרדים והודם והדרם, ההולכים הלוך וקרוב אל ארמון המלך. ובבואם ויצא השליט לקראתם עוטה מעיל צמר גפן אחוז באבני שוהם וישפה מראשו ועד רגליו, והוא איש שמן ובריא מאד, עד כי היה כבד עליו לנוע ממקומו, וינהלוהו עבדיו לאט בזרועותיהם, עד כי בטורח רב עצר קרטעס בעד אנשיו לבל ימלאו שחוק פיהם על דבר המראה הזאת, אולם באמת היה האיש הזה נבון וחכם, וכל דבריו צרופים בכור השכל ודבורים על אפנם כראוי לאיש משכיל ועוצר בעמו. ויחל את פני קרטעס לסור אל ביתו למען יוכלו להמתיק סוד באין משבית, וישמע אליו קרטעס ויבא הביתה, וידברו יחדו כשעות אחדים, ויספר לו קרטעס כי בא לשבר מלתעות האכזרים הרוצצים עמים תחתם, ויחם לבב השליט מאד ועפעפיו נזלו מים, בצעקו מרה על מנטצומה העריץ הרודה בהם בפרך, וינחמהו קרטיס וידבר על ליבו ויבטיחוהו, כי בעזרת ה' ישבור את מוטות עולו, ולא יוסיפו עוד בני עולה לענותו כאשר עשו עד הנה.

ויסע קרטיס מצעמפלא, והמלך עמו ללוותו, ויבא לקוביצלאן העיר העומדת בראש גבעה גבוהה, וכבואם אל תוך העיר, ויצאו לקראתם מן המקדש כחמישה עשר איש, ויברכו אותם בשם אלהיהם, ויפילו תחינתם לפני קרטיס כי ישיב את פליטי העיר אל משכנותם על ידי הבטחת שלום, ויהי אך אמר להם קרטיס כי אין לבבו לעשות רעה להם, וישובו כל העם למקומם, וגם מלכם בא נשוא בארון על כתף עבדיו, וישאל לשלום, וישמח מאד לראות את מיודעו מלך צעמפלא בברית עם האורחים הנכבדים, ושניהם יחד הרבו לזעוק חמס ושוד על מנטצומה הלוחץ אותם בחזקה, ויבטיחם קרטיס לקום לעזרתם, ולחסות אותם בצלו. המה מדברים ומלאכים מבוהלים באו לדבר את השליטים בלאט, ויבהילו גם את השליטים בדבריהם אשר ירדו חדרי בטנם, וימהרו ויעזבו את משכן הספרדים וילכו מאתם, וישאל אותם קרטיס לדעת על מה נחרדו ככה, ויגידו לו לאמר, באו הנה ששה שרי מעקסיקא רואי פני המלך בהדר מלכות ועבדיהם אחריהם. ואחרי כן באה מרים שפחת קרטיס ותספר לו כי השרים האלה דברו קשות את השליטים על אשר עזבו ברית מלכם ואלוהיהם, ויסוככו באברותיהם על אויבי ארץ מולדתם, וישימו מס על הארץ לתת עשרים אנשים לזכות לאליליהם, למען ישובו מחרון אפם ולא יאבדו.

כשמוע קרטיס את זאת עלה עשן באפו, ואש קצף וחימה מפיו אכלה, על המושל האכזרי השואל מס כזה ועל משרתיו הרשעים, אך חכמתו לא נתנה אותו להעיר משטמה בינו ובין מנטצומה עתה, לכן הניא את עבדיו אשר בקשו לשלוח יד במלאכי מנטצומה, וישלח לקרוא את שני שליטי צמפלא וקוביצאן, ויצו עליהם לאסור את מלאכי משחית האלה בבית הכלא, אולם האנשים האלה התמהמהו למלאות פקודתו כי יראו לנפשותם מפני מנטצומה, ויגער בהם קרטיס, ויצו עליהם שנית בחזקה, אך גם גערתו לא אמצה את לבבם, ויעמדו שוממים וחרדים בים פחד קרטיס ומנטצומה, ולא ידעו אל מי לפנות, אך בראותם כי רעת קרטיס נגד פניהם, ויראת מנטצומה עודנה רחוקה מהם, נטו אל קרטיס ושמעו לקולו, ויקחו את ששת השרים אשר באו ממנטצומה וישימום במשמר. ויהי בלילה ויקח קרטיס שנים מהם ויקרא להם דרור ויצוום ללכת לאדוניהם ולהגיד לו כי ידיו לא היו במעל הזה, וכי בכל יכולתו יראה לשלוח גם את הארבעה הנותרים לחפשי.

בעת ההיא נועדו אל קרטיס שליטים רבים הקרואים בשם בני עשנאקין, ויפשעו מתחת יד מנטצומה, ויטו שכם אחד לעבוד את מלך ספרד, ויכרות להם קרטיס ברית. – אז החלו כל המון הספרדים לכונן את עיר פעראקרוץ אשר החלו לבנות בין קוביצלא ובין הים על אדמה דשנה וטובה, כולם יחד נתנו יד בעבודת העיר הזאת אין נקי, וגם ידי קרטיס יסדוה כאחד העם; ולא ארכו הימים עד כי הקימו להם עיר עיר וחומה בצורה סביבה, להיות להם למעוז ולמסתר מפני ההודים.

כשמוע מנטצומה את הדברים האלה ויחר אפו, ויאמר לצאת לצבא על הספרדים ולהכותם חרם, אך כאשר שבו אליו שני מלאכיו, ויספרו לו את אשר עשה עמם קרטיס, שב מחרון אפו, ויחל לנסות אולי ישאו פניו וישובו לארצם בשלום. ויוסף שלוח מלאכים נכבדים לחלות פני קרטיס במנחה, ויאמר אליהם קרטיס, אמרו לאדוניכם כי רע עלי המעשה, אשר תפסו מלאכיו ויתנום בבית הסוהר, אולם דם האנשים האלה בראשם, כי בקשו מאת השליטים תועבה גדולה לא נשמע כמוה בכל הארץ, ואחשוב כי פי המלך לא שאלו, כי מי זה יצוה לקחת אנשים ולזבוח אותם כצאן טבחה. אולם למען תראו כי לא שונא אנכי לאדוניכם, הנני קורא דרור גם לארבעה השרים הנותרים, אך בזאת אדע כי שלמה נפש מלככם אתי, אם יסלח להשליטים האלה את מעלם אשר מעלו בו, כי כי איך אראה ברעה אשר תמצא את האנשים אשר כאח ורעי קרבוני. אמנם לעזור את הארץ הזאת טרם שלמתי חוקי, לא אוכל, ולשוח תיחלו זאת ממני, כי לא אשוב מפה עד אם דברתי אל מנטצומה כאשר שם מלכי בפי, ויעבור עלי מה! כי הספרדי הסכין לעמוד בפני כל פגע, ואין דבר בתבל אשר יחרידוהו ויעצור בעדו מעשות את אשר צוה כשמוע המלאכים את הדברים האלה, קמו וישובו לדרכם.

בעת ההיא הוגד לקרטיס כי זבח אדם לבני בריתם בעיר וירע הדבר בעינו, ויקח אנשיו אתו ויקם וילך אל המקדש, וימצא אנשים שוכבים אסורים מועדים לטבח, ויגער קרטעס בהכהנים האלה, ואם לא, ישליכו את אליליהם ועצביהם החוצה למען תרמסם כל רגל. לשוא התחננו אליו המלך והכמרים לבל יקלל גאון עוזם, כי אחת דבר קרטעס, להשמיד האלילים מעל פני אדמתצ מעקסיקא. ויהי כאשר החלו הספרדים לשבר את הפסלים, ויחר אף הכהנים מאד ויקראו בקול: חרב לאלקים! והנה המון גדול חנוצי צבא עוטרים את קרטעס ואנשיו בקשת וחיצים, להכותם נפש ולהכרית כל שריד למו. ויעד בם קרטעס ביד מרים שפחתו לאמר, את מלככם אמית בקרב, וכולכם לטבח תכרעו, אם יערב לבבכם לנגוע באחד ממנו, וישמעו ההודים וימס לבבם ויהי למים. ויבואו הספרדים על צלמי המקדש בטח, וישימום לשבבים ויטהרו את הבית ויציבו בתוכו צלם דמות העלמה אם משיחם, וההודים עומדים ומקוים כי ירעשו השמים וכל צבאם, ופור תתפורר הארץ, לנקום נקמת אלקים מאת הרשעים האלה אשר חללו את הקדש – אך בראותם כי עולם כמנהגו נוהג, וחוקי תבל לא נשבתו, אמרו הן הספרדים האלה בני אלקים אדירים המה, אשר לא יוכלו אלילינו לעמוד בפניהם.

ויהי אך הקים קרטעס את הסערה הזאת לדממה, והנה קשר נמצא בעמו, כי המלחים ורבים מאנשי הצבא אשר נלאו לשאת כל תלאות הארץ הזאת, נועצו לגזור אניה אחת, ולשוב בה אל פלאסקוועץ להודיע לו על מקום קרטיס, ויודע הדבר לקרטיס ויתפוס את ראשי הקושרים ויענשם ומאז שם עצות בנפשו להשחית ולכלות כל אניותיו, לבל יעלה עוד על לב אנשיו לשוב בהן לביתם, ולבל ילונו העם עליו בראותם אותו משבית ומכלה את מבטחם לעזרה בצרה, צוה לפנות כל כלי האניות, באמרו כי חפצו לתקן את כל שברי האניות, ואחרי כן באו אליו האמנים לעיני העם, ויאמרו כי מצאו את האניות כלן יחד נשחתות מכל עבריהן, ואין כל תקוה לחזק בדקיהן, ויסכימו כל העם יחד להרוס את האניות, ויביאו את העצים והחבלים אל היבשה, ורק אניה אחת השאיר קרטיס לשלוח בה מלאכים ומנחה למלך ספרד, ולבקש מאתו לקרוא לו דרור מתחת יד פלאסקוועץ, ולתתו לשוטר ומושל בממלכה האדירה הזאת. ויקח את כל הסגולות אשר שלח לו מנטצומה וכל הכסף והזהב אשר קבץ הוא ואנשי חילו בארץ הזאת, וישלחם למנחה אל מלך ספרד.

בששה עשר יום לחדש החמישי באלף ותקי"ט למספרם, יצא קרטיס מן הקובצלן וחמש מאות איש רגלי וחמשה עשר סוסים ומאתים מבני ההודים אתם לשאת את כלי המחנה ואת אכלם, וחמשים איש ושני סוסים עזב לשמור את העיר אשר בנה. ויבואו עד קצה גבול טלאסקלה, ויחנו שם. ויוגד לקרטיס כי בני טלאסקלה גבורים המה, אוהבי הדרור והחופש, ופרקו עול מנטצומה מעל צוארם, וממשלת ארצם עתה היא זקני העם, אשר יבחרו כפעם בפעם. וישלח להם דברי שלום ביד ראשי בני צעמפלא אשר היו אתו. ויקומו המלאכים וילבשו בגדי צמר גפן ארוכים, ובידיהם הימנית חץ ועליו עטרת נוצות לבנות וראשו לארץ, ועל הכתף השמאלי שמו קליפה גדולה למגן, כי כמשפט הזה יעשו כל שלוחי הודו אשר דבר שלום בפיהם, ברצותם לעבור בטח בין מחנה אויביהם לבל יפגעו בהם, ויבואו טלאסקלה וינוחו, ובבקר הלכו אל ראשי עם הארץ הנועדים בבית העצה, ויבואו פתח הבית וישתחוו אל השופטים אשר קמו מכסאותם, וידברו אליהם כדברים האלה: ברכת ה' עליכם אדירי הארץ, מאת אדונינו שליט צעמפלא שלום! – והנה בא אלינו עם אדיר מארץ מזרח השמש, ובידם כל רעם וברק כאחד צבא המרום במרום, ויאמרו כי עבדי אלוקים אדירים מכל אלקי העמים המה, אשר ישנא כל חמס, וזבח אדם תועבת נפשו, ושר צבאם איש גבור חיל בא הנה להורות צדק לנו, ולקרוא דרור לנו מסבל מלך מעקסיקא הרודה בפרך אותנו, ועתה כאשר חפצו ללכת למעקסיקא דרך ארצכם, שלח אותנו הנה לשאול את פיכם, אם עשה מנטצומה גם עמכם רעה, ותחזו בו נקם מהרה. ועתה ראו כי שלמים האנשים האלה אתכם, ולא ירעו לאיש חנם אם לא גמלם רע, לכן עשו אתם ברכה, ויעברו דרך ארצכם עד בואם אל קצה גבול מעקסיקא, להכניע את גאון מנטצומה אויבנו, ואתם וכסאכם שלום.

ויתנו השופטים תודה להם, על דבר הבשורה הזאת אשר הביאו למו, וישלחום למלונם בשלום, באמרם כי ימתיקו סוד ביניהם, לדעת מה לענות להם על שאלתם. ותהיינה עצות השרים שונות זו מזו, אלה יעצו להשלים עם הגוי העז הזה, כי מי יערב את לבו לגשת למלחמה למול בני אלים? – ואלה אמרו לצאת עליהם למלחמה כי קסיקניקטיל שר צבאם הפיח רוח אומץ וגבורה בקרבם, ואיש היה גבור חיל ובעל מלחמה מנעוריו ולבו כלב האריה לא ישוב מפני כל. ויהי מספר היועצים אשר נטו אחרי שר צבאם, רב מאלה אשר יעלו לשלום. ויעצרו את השלוחים בתואנות שוא מיום ליום לבל ידע איש עצתם, עד אשר יכינו להם כלי קרב וכל צרכי המלחמה. ויהי כראות קרטיס כי אחרו המלאכים מן המועד אשר יעד להם, וילך עם אנשיו, ויבא בגבול טלאסקלה יצאו לקראתם בעם כבד וביד חזקה, ויכם קרטיס מכה רבה ויבריחם מעליו, וילך הלאה לדרכו כל היום ההוא. ממחרת באו אליו שנים ממלאכיו בחברת אחדים מבני טלאסקלה, ויצטדקו לפניו כי לא ידי ילידי הארץ היו במעל הזה, רק בני אטָאמים בעלי בריתם התגרו בם, ופי הזקנים שופטי הארץ לא שאלו, וככלותם לדבר הלכו מאתו מבלי הגד לו דעת העם אל נכון, אם שלמים הם אתו ואם אין, וביום השלישי באו אליו שני המלאכים הנותרים ויפלו לפניו ארצה ויבכו ויצעקו מרה על דבר התרמית אנשי טלאסקלה אשר הפרו ברית עולם, כי אבו להקריב את המלאכים האלה לאליליהם, ורק בחסד ה' עליהם נמלטו וברחו לנפשותם, וגם נדרו לזבוח לאליליהם כל מחנה הספרדים. כשמוע קרטיס את זאת חגר בעוז מתניו, ויקרב עם מחנהו להלחם על עם טלאסקלה, ויצאו הטלאסקלים ובעלי בריתם לקראתו בחיל כבד מאד, וקסיקניקטל שר צבאם בראשם, ותהי המלחמה כבדה מאד, ויואל אחד פרשי הספרדים לבקוע אל תוך האויב, ויסובבהו ההודים מכל פאה ויכוהו בכלי מלחמתם עד כי כרע ונפל לארץ יחד עם סוסו, ויכרתו ההודים את ראש הסוס, וישאוהו במוט בתוך המחנה, להראות כי גם האבירים האלה בני תמותה המה, ויחזק לבבם וילחמו בכח ועוז עד כי גברה ידם על הספרדים, אך שר הצבא ראה כי מתו כל פקודיו, ויתקע בשופר ויחדלו מהלחם.

וקרטעס העמיד את מחנהו מחוץ לעיר ויכן דיק סביב למחנה, וישלח את שבויי המלחמה אל קסיקניקטל, ויבקש ממנו להשלים אתו, ויצו להגיד לו, כי אם יקשה את ערפו, ידע כי נכון בידו יום חשך. ויחר אף שר הצבא על הדברים האלה, ויכה את המלאכים הכה ופצוע וישיבם להגיד לאדוניהם כי מחר כצאת השמש על הארץ, יצא לקראתו בחיל רב ועצום מאד, ויכרית את כל שרידיו, וישלח בידם שלש מאות צמדים צפרים ומזון רב לאמר: אכלו די שבעכם כי מחר תמותו!

* * *

ויהי ממחרת כאור היום ויבא עליהם קסיקניקטל ועמו וירגר בם מלחמה, ותעז יד הספרדי' עליו, ויפן לפניהם עורף וינוס עם כל חילו. ויחליטו ההודים כי הספרדי' לא בדרך הטבע יצליחו, כי אם מעונני' המה ונחש ינחשו, לכן צוו את כהניהם לקסום קסם לדעת כמה כחם גדול. ויעשו הכמרים כמשפטם, ויבואו ויגידו לעמם כי הספרדי' בני השמש המה, וכל עת ממשלתה על הארץ האציל מהודה עליהם, ותכניע כל אויבהם תחתם, לכן אין עצה הלום, כי אם להלחם אתם בלילה, וסר כוחם מעליהם. וישמעו העם לקולם, ויתאספו ויפלו על הספרדי' לילה בחזק לבב, אך גם עתה לא הצליחו כי הכום הספרדים ויורידו גאון עוזם. ויראו ההודים כי קסם שוא חזו להם כהניהם, ויקחו נקמתם מהם, ואל הספרדי' שלחו מלאכים לבקש מאתם ברית אהבה ושלום. ויבואו המלאכי' אל קרטעס לבושי' מכלול ונוצות לבנות בידיהם, ועתר ענן הכתורת עולה השמימה לפניהם, ויכרעו ברך לפניו ויאמרו אליו כדברים האלה, אם אלקים רעים אתם, הא לכם חמשה עבדים, ואתם עשו עמם כטוב בעיניכם, ושובו מחרון אפכם, ואם אלקים טובים אתם, ייטב נא בעיניכם ריח מנחת לבונה ונוצות האלה והעתרו לנו; ואם אנשים כמונו אתם, קחו נא מידינו בשר לחם ויין וסעדו לבכם ועשו אתנו ברכה, ונחיה יחד בשלות השקט ומנוחה. – ויטען קרטעס אליהם באמרים רכים וטובים, ויבטיחם לשכוח הראשונו' ולעשות שלום עם עמם, וישלחם לביתם בשלום. ויהי כאשר שבו המלאכי' לשרי העצה ויספרו להם את דברי קרטעס, וייטב בעיניהם, ויצוו על כל יושבי הכפרי' להביא אוכל ומזון אל הספרדי' ולא יקחו מידם מאומה במחירם, וקסיקניקטל שר הצבא בא אל קרטעס עם קצה שריו, וחלה פניו כי יסלח לו את זדונו, ויאמר לו כי שערי ארצו פתוחות לפניו ולפני כל עמו, ויכבד קרטעס את שר הצבא לעיני כל עמו וידבר אתו טובות ויכרות עמו ברית עולם.

בעת ההיא באו מלאכי מעקסיקא אל קרטעס לבקש ממנו לבל יבא בגבולם, ויכפרו פניו במנחה, אולם מגמת פניהם היה לבל יבא בברית עם הטנאסקליס השנואי' להם מאד, וידברו רעה באזניו על אנשי טלאסקלה, באמרם כי אנשי שוא ומרמה המה, ואין אמת בפיהם, אך קרטעס ענה להם כי לא ייראו הספרדי' מפני תרמית בוגדים. ויהי כראות אנשי טלאסקלה, כי יתמהמהו הספרדי' מבוא אך עירם, ויאמרו בלבם אין זאת כי אם מלאכי מנטעצומה הוציאו דבה עלינו לכן ייראו הספרדי' להתרועע אתנו, ויקומו כל שרי העצה ויצאו אל קרטעס, ואבי קסיקניקטל איש זקן ונשוא פנים היה ראש המדברי' וידבר אליו דברי חן ומליצה, ויבקש מאתו כי לא ישים את לבו לדברי שונאיהם אנשי מעקסיקא, ויבין בחכמתו כי לא ברמיה ואַון הם דוברים אליו, כי אם אמרי אמת ויושר היוצאי' מקרב לב טהור. ולא יכול קרטעס להתאפק לדברי הישיש הזה, ויאמר למלא חפצו ולבא העירה, אם ישלחו לו נושאי סבל לשאת כלי המחנה, ויבואו אליו ממחרת חמש מאות נושאי סבל, ויעמסו את כלי הספרדי' על שכמם לשאת העירה, ואחריהם קרטעס וכל צבאו, ויצאו לקראתם אנשי העיר בתופים ומחולות, הכהני' מקטירי' לבונה, והעלמות מפילות שושנים תחת כפות רגליהם, עד אשר באו אל ההיכל הגדול אשר פנו להם, ויחנו בתוכו ויציבו שומרים סביבו. ויהי בשבתם בטח וינסה קרטעס להטות לב ראשי העם לזנוח את אליליהם ולעבוד את ה' אל אמת, אך השרים ענו לו, טוב לנו לשבת תחת יד מלך אחד, אך לא תחת מבטח אל אחד, כי לא כאל הספרדי' אל ההודים – לשוא הרבה קרטעס והכהן אשר אתו לדבר על לבם, ולהורותם כי רק אל אחד בתבל ואין עוד זולתו, כי אטמו האנשי' את אזניהם משמוע אל דבריו.

ויקח קרטעס ששת אלפים איש בחור מגבורי טלאסקלה ללכת אתו למעקסיקא, ויבא לחאוולא ויקבלו אנשי העיר אותו ואת אנשיו בכבוד גדול, ואנשי טלאסקלא השנואים להם תקעו אהליהם מחוץ לעיר, ויבנו הספרדי' דיק סביב למחניהם וישפכו סוללות כמשפטם, ויהי אחרי ישבו שם ימים אחדים, וירא קרטעס והנה אין פני ראשי העיר אליו כתמול שלשום, גם שני אנשים מהטלאסקלים אשר התחפשו ויבואו העירה, באו אליו והעידו כי ראו המון אנשים ממלטים את נפשם בלילה מקיר העיר החוצה, וכי הקריבו הכהנים ששה נערים במקדש הגדול אשר בעיר, כמשפטם לעתות מלחמה. עוד מעט ומרים באה מבוהלה, ותספר לקרטעס כי רעותה אחת מבנות גדולי העיר יעצה אותה מאהבתה אותה, לעזוב את הספרדי' כי מוכנים המה ליום הרגה, ומארבי' הוקמו להם סביב העיר לבליהי להם מקום להמלט שמה, גם כרו שוחות עמוקות בדרך למען יפלו בם הסוסי' בנוסם, וכל גגות העיר מלאים אבנים לרגום אותם. ויבהל קרטעס מאד, ויצו ללכוד את האשה עם שלשה ראשי הכהני‘, ויאמר לענותם וליסרם מוסר אכזרי, אם לא יגלו לו כל מצפוני לבבם, וייראו האנשי’ מאד ויספרו לו את כל – וימשוך קרטעס את כל ראשי העיר אליו בערמה ויתנם במשמר, ויעמוד את עמו ואת בני צעמפלא במערכות מלחמה, ויבא על העיר ויך לפי חרב מזקן ועד נער נשים וטף, ואך מתי מספר נמלטו, וביום השלישי פתח את מוסרות שרי העיר, ויוכיחם על אשר חשבו לעשות לו רעה תחת שבתו לבטח אתם, ויצווה להשיב את פליטי העיר אל נויהם, כי כבר סר עונם וחטאתם כופרה. וישובו הנמלטי' ויבנו חרבותיהם על תלם ואחרי כן אסף קרטעס את זקני העיר, ןידבר אל לבם לעזוב את המשמטה⁵ הנטועה בלבם נגד אנשי טלאסקלה, וישמעו האנשים לקולון⁶, ויכרתו ברית שלום עם הטלאסקלים.

ויהי כראות קרטעס כי גם בני חלוולה נהפכו לו לאוהבים, שם אל מעקסיקא פניו, ובכל מקום דרכה כף רגלו, באו אליו שליטי הארץ וישימו ידם אתו, למען יכניע גאון מנטצומה, אשר געלה נפשם בו. וכראות מנטצומה כי עזבוהו כל עבדיו הנאמנים, נבקה רוחו בקרבו – רגע שלח מלאכים להביא את קרטעס לארצו, ורגע שלח מלאכים אחרים לעמוד בפרץ למולו לבל ידרוך בגבולו, ובעוד רגע שלח מלאכים אחרים למהר את קרטעס לבא אליו, ויצחק קרטעס בקרבו על חלומותיו ועל דבריו, וילך הלוך ונסוע.

ויהי ברדתם מן ההרים והנה ככר ארץ גדולה לפניהם, כולה מחמדים כגן ה', ובתוכה יאור גדול נחמד למראה וסביבו ערים וכפרים עומדות על איים קטנים, ובקרבם עיר מעקסיקא, קרית מלך רב, כלילת יופי ומלאה הדר, ותחי רוחם, וישכחו את כל תלאות הדרך ועמל המלחמה, וילכו הלוך וקרוב אל מעקסיקא, ויצאו לקראתם מן העיר כאלף איש משרי הארץ לבושי בגדי צמר גפן ועטרות נוצות על ראשיהם, ויבשרו את קרטעס, כי מנטצומה הולך לקראתו לכבדו. עודם מדברים והנה מנטצומה בא, ולפניו שרי גדודיו, ויבואו בראשונה מאתים איש יחפי רגל וכתרי נוצות בראשם, ויתהלכו צמדים בדממה, ויתיצבו בשני עברי הדרך אלא מפה ואלא מפה, ואחריהם שלשה פקידים ומטות זהב בידיהם ואחריהם להקת שרים עוטרים את המלך היושב במרכבת זהב נשוא על כתף ארבעה שרי מלכות, ושרים אחרים חופפים על ראש המלך בחופה ירקרקה נאוה מאד. ויהי כראות קרטעס את המלך ירד מעל סוסו ויגש אליו וישתחו ארצה, וגם המלך מנטצומה ירד ממרכבתו ויגש אל קרטעס, ותשק ידו לפיו לעומת קרטעס, וכראות העם כי כבד המלך את קרטעס יותר מאליליו, ויגזרו אומר כי שר צבא אלוהים הוא, ויקראו איש לאחיו לאמור, טיילם טיילם (אלקים אלקים המה), ואחרי אשר שאלו איש לרעהו לשלום הסיר קרטעס רביד אבנים טובות מזוייפות מעל צואר המלך, וייטב מאד בעיני מנטצומה, ויצאו ויביאו רביד יקר מבית גנזיו, וישם אותם על צואר קרטעס, ומנטצומה כבן ארבעים שנה בעת ההיא, זאת קומתו דמתה לאחד האנשים,דל בשר וטב רואי, עיניו נוצצות כברקים, ועור בשרו לבן מעור אנשי ארצו, עוטה מעיל צמר גפן, ומראשו ועד רגליו זהב ופנינים ואבני חפץ, ועטרת זהב על ראשו, ומנעלי זהב ברצועות וקרסי זהב על רגליו.

ויבא המלך וקרטעס ועמו אל תוך העיר, וינתן להספרדים מקום למשכן בהיכל נאוה מאד, ויעזוב מנטצומה אותם לבלתי הפריעם ממנוחתם, וקרטעס העמיד שומרים סביב למשכנם וינוחו. בלילה בא מנטצומה ושריו לבקר את הספרדים בהיכלם, וישב אצל קרטעס, ומרים ביניהם המליצה, וידבר אל קרטעס לאמר: ידעתי כי דברים שונים נאמרו לך אודותי, אלה הרימוני עד שמים באזניך, ויתנוני למלאך אלקים, ואלה השפילוני עד תחתית שאול וישימוני לבליעל ובן עולה, אך כלם שקר ענו בי, כי אדם אני ולא אל, ראה את זרועותי וידעת כי עצמות ובשר לי כמוך, אולם גם עולה לא פעלו ידי, ולא הרעותי מעודי לאיש ישר הולך. והנה ידענו נאמנה כי אבות אבותינו באו הנה עם קוצלקל האיש הגדול בענקים, ויכבשו את הארצות אשר אנכי רודה בהן היום, והוא נסע מזה קדימה לכבוש את הממלכות אשר במזרח השמש, ויחזה לנו למרחוק, כי באחרית הימים ישובו יוצאי ירכו אל הארץ הזאת. וישנו את סדרי הממלכה ומשפטי הארץ כרצונם, ועתה עיני הרואות, כי עליכם נשא את החזון הזה, ואתם בני קוצלקל אבינו הראשון, לכן קבלתי אתכם כאחים בני אב אחד ועתה הועילו נא והגידו לי את חפץ אדונכם המלך הגדול אשר בארץ מזרח השמש, כי כל אשר יאמר אעשה בלב שלם.

וישמח קרטעס מאד על אולת מנטצומה ועל דבריו, ויחזק את הבליו בראיות שוא, ויטע בלב מנטצומה אמונת אומן כי הספרדים צאצאי קוצלקל המה, ובאו הנה למלא דבר אביה' הזקן אשר הגיד מראש. ויאמר אל מנטצומה, אף אמנם כי משפט אחוזה למלכי על כל הארצות האלה, ואין מי יכזיבנו, בכל זאת חלילה לו לעשוק מכם את ממלכתכם, ורק למען הצליחכם באחריתכם שלח אותי הנה, למען תשליכו את אלילי עץ ואבן אשר עשו לכם ידיכם חטא, ותעבדו את אל השמים יוצר הכל, כי דאבה נפש מלכי ברעה אשר מצאה אתכם, בעבדכם אלילי נכר אשר לא ייטיבו ולא ירעו, ואלהי אמת לא תכירו – לכן זאת עשו, הסירו העצבים מקרבכם, ועבדו את ה' כמונו, ונכרות לכם ברית עולם, ואתם תשבו בארצכם, ותתענגו על רוב שלום.

ויחר אף מומטצומה בקרטעס, על אשר חרף את אליליו ויען אליו ויאמר, הנני נכון לבא בברית עם מלכך נכד קוצלקל הגדול, בכל נפשי ובכל מאודי, אך את אלוהי לא אעזוב, ויקם וילך לביתו. ממחרת שלח המלך לקרוא לקרטעס ולראשי הצבא אשר אתו, וידרוש מאתם לדעת הממלכה בארצם, ואחרי אשר ענה לו קרטעס על כל שאלותיו, הוכיח אותו על דבר התועבה אשר יעשו, בהקריבם בני אדם לאליליהם, ויאכלו בשר אחיהם, ואף אם כמו זר נחשבה בעיני המלך התוכחה הזאת, אחרי אשר אמר כי אויבי ארצו אינם אחיו בכל זאת הבטיחו לבל יבא עוד בשר אדם על שולחנו מהיום הזה והלאה, ואחרי כן הביא המלך את הספרדים אל המקדש הגדול אשר להם בעיר, והכהנים ספרו להם נפלאות כל אליל אשר שם, ואף כי הרבה קרטעס לדבר על לבם, ולהוכיח להם אִולתם, בכל זאת לא הצליח מאומה, ויהי עוד להפך, כי חרה אפם בו, על אשר הוציא את דבתו רעה על אליליהם.

ויהי אחרי ישבו במעקסיקא ימים אחדים, וינחם קרטעס על אשר נפתה לבא בעיר סגורה יושבת על מים רבים, אשר אין מקום לצאת ממנה, זולתי דרך אחת המסגרות, ואלו יהרסו אנשי העיר את המעברה, לא יוכל הוא ואנשיו להמלט מפני האויבים המכתירים אותו מכל עבר, ומי זה לידו יתקע כי נאמנה רוח מנטצומה אתו, והטלסקליס צועקים באזניו יום יום כי מִרמה צפוּנה בלב מנטצומה, ורעה הוא חורש עליו. גם באה השמועה לאזני קרטעס, כי שר צבא מנטצומה בא להלחם על העיר פערקרוץ, על אשר בגדה במנטצומה ותחסה בצל הספרדים, ואחרי אשר יצא לקראתו עקסקלאנט הספרדי אשר הפקידו קרטעס על עיר פערקרוץ וחמישים איש עמו, הכה אחור את חיל המעקסיקנים, אך ספרדי אחד נשבה במלחמה, ויזבחו אותו לאלילהם, ואת ראשו נשאו מעיר לעיר, להראות לעמם כי גם הספרדים בני תמותה הם ואחרי כן הובא הראש אל עיר המלוכה.

ותדד שנת קרטעס מעיניו בלילה ההוא, ויהי בבקר וישלח לקרא לבני טלסקלה, ויגידו לו כי ראו ראש איש ספרדי מובא העירה, ונטמן בסתר על פי מנטצומה, וכי שמעו את ראשי העיר מתלחשים באזניהם להרוס את המעברות. ויאסוף קרטעס אליו את ראשי הצבא, ויגד להם את כל הרעה השמורה להם, וכי אין עצה להנצל, בלתי אם יתפוס את המלך ויקחהו לערבון, וייטב הדבר בעיני השרים.

ולא אחר קרטעס לעשות את אשר יעץ, ויעמוד את אנשיו חמושים בחצר הארמון, להיות נכונים לעזרתו לעת מצוא, גם בחוצות אשר לפני היכל מנטצומה העמיד אנשים הנה והנה לשומרים, והוא וחמשה פקודי החילושלשים גבורים, הלכו חמושים אל ההיכל אשר בו יועדו יחד מנטצומה עם הספרדים, ואנשי העיר לא שתו לבם לזה, כי הסכן הסכינו לראות את קרטעס הולך בחברת חילו יום יום.

ויקבל מנטצומה את קרטעס ואת אנשיו בכבוד והדר, ויביאם בחדרו ואת עבדיו שלח החוצה, ויפן אליו קרטעס בשצף קצף, ויוכיחו על רעת קולפפקא שר צבאו אשר הפר ברית עולם, ונפל על הספרדים כדוב שכול בעודם יושבים לבטח אתו, ושחט באכזריות חמה את הספרדי אשר נפל שדוד בידי חילו, וגם האשימו כי בעצתו נלחם שר צבאו עם הספרדים, וכי בגד בבריתו, וישים דמי מלחמה בשלום, ועל כן לא ישקוט ולא יחריש עד אשר ינקם חרפתו מידו, על אשר עשה נבלה גדולה כזאת לנגדם, ויצטדק מנטצומה לפניו וישבע בימינו כי נקי הוא וכסאו מדמי המלחמה הזאת, ותענה בו צדקתו, כי יצוה להביא את שר הצבא ואנשיו בזיקים, לשפוט אותם מוסר אכזרי על דם הנקי אשר שפכו. ויהי כשמוע קרטעס את דבריו אלה, ויען את מנטצומה ויאמר, ראה דבריך טובים ונכונים להרגיע את רוחי, אולם האנשים אשר אתי לא יאמינו כי יער שר צבא את לבבו לצאת למלחמה בטרם שאל את פי אדוניו, לכן אם יש את לבבך להשקיט את המית לבות אנשי הואל נא לשבת אתנו ימים אחדים במעונינו, אז ידעו כל אנשי כי נאמנה רוחך אתנו. כשמוע מנטצומה את הדברים האלה,ויחורו פניו מחרון אף וחמה שפוכה על הדברים האלה, ולשונו לחיכו דבקה, ולא יכול לדבר מאומה מרוב כעס וקצף, ויוסף קרטעס ויאמר, הלא הארמון הזה הוא אחד ארמוני הממלכה, ולמה אבד את חינו בעיניך מיום שמנו אנחנו משכננו בו – ויען מנטצומה ויאמר, אין דרך מלכי מעקסיקא להאסר תחת יד אחרי' בחפץ לבבם, וגם אנשי ארצי לא יתנוני לשבוע קלון כזה ולחלל יקר הארץ, כי חרפה היא למו.

ויהי אחרי אשר הרבה קרטעס לדבר על לב מנטצומה והוא ענה לו על כל דבריו, וימאן להכנע לפניו, ויקם אחד משרי קרטעס די לעאן שמו, ויקרא בחמת רוחו לאמר, למה זה נרבה אמרים ללא הועיל, הבה נתפסנו בחוזק יד או נכנו נפש – וכאשר הגידה לו מרים בלשונו, את הסכנה המרחפת על ראשו אם לא יטה שכמו לסבול מצות הספרדים, קם מעל כסאו ברוח נכאה, ויאמר, הנה אבטח באמונת קרטעס כי לא ירע עמדי – ויאסוף אליו את זקני העיר, ויאמר אליהם כי סבות נכבדות העירו אותו לשבת עם הספרדים ימים אחדים, ויחרישו האנשים אף כי נעלבו בלבותם, וירכיבו את המלך במרכבתו על שכמם, והספרדים הולכים אחריו לשמרו, כמעט נשמע הדבר בעיר, ותהי מהומה גדולה בעם, אלו בכו, ואלו זעקו מרה, ויתאבלו מאד על כבוד מלכם ההולך בשבי. ויתאפק מנוצומה, וידבר אל עמו דברי נחומים, ויבטיחם כי לא ביד חזקה לחצוהו הספרדים, אך מרצונו ואוַת נפשו ילך אליהם לשבת עמם. והספרדים הובילו את המלך בין רבבות עבדיו, ולא חרץ איש לשונו להם. ויהי כבואם אל משכנם, ויבחר לו מנטצומה חדרים אחדים למעון לו, והספרדים משרתים אותו, ושריו ועבדיו בקרו אותו יום יום באין מכלים דבר, אך לא נתנו לכת אליו קהל גדול בפעם אחת, כי אם מעט מעט. ויצו מנטצומה להביא את קולפפה שר הצבא אשר נלחם עם הספרדים בזקים וכאשר הובא עם חמשה מפקודי החיל למעקסיקא, ויסגירם המלך ביד קרטעס לדבר אתם משפטים, ויתודו האנשים את פשעם כי שלחו יד בספרדים בלעדי פקודת המלך, וישת קרטעס עליהם עונש מות, ויהי כשמעם כי סר מר המות, ויודו כי לא מלבם עשו מלחמה עם ספרדים, כי אם במצות המלך ושריו, ויצו קרטעס ויקחו אנשיו את כל הנשק אשר באוצר המלך, ויוציאום החוצה, ויערכו מהם מדורות אש, וישרפו בתוכם את הרשעים האלה, וכל העם רואים את חוסן העיר מושלך בחוצות, וגבוריהם מתים כבני עולה על אשר שמרו את מצות מלכם, וימת לבם בקרבם ויהי לאבן. ואחרי כן בא קרטעס עם ראשי צבאו אל חדר המלך, ואחד מעבדיו נשא כבלי ברזל בידו, ויגד למנטצומה כי האנשים ההולכים למות, הודו כי הוא צוה עליהם להרוג את הספרדים היושבים לבטח אתו, ויאמר אליו בחמה וכעס, כי גם הוא ישא את עונו, ויסב פניו ממנו ככלותו לדבר, ואיש חיל נתן ברזל על רגלי המלך ויצא מאתו.

והמלךְ שוכב אסיר עני וברזל, ויתן את קולו בבכי, ועבדיו סביביו מתאבלי' על אדוניהם כי נפל שדוד. אולם לא ארכו הרגעים, וקרטעס שב החדרה, ויצו להסיר הזיקים מרגלי המלך, ויאמר אליו סר עונך וסלחתי לפשעך, ותגדל שמחת המלך מאד, אחרי אשר דמה בנפשו כי בן מות הוא, ויפול על צוארי קרטעס ויחבק אותו, ויתן לו ברכות ותודה על אשר פדה מצרה נפשו.

ויהי קרטעס הולך וחזק במעקסיקא, ומנטצומה הולך ודל. וישלח מראשי החיל בכל קצוי הממלכה, לתור תכונת כל פלך, ולדרוש על מכרה הכסף והזהב אשר בארץ הזאת, ואת מנטצומה פתה להעביר את כל גבוריו וחכמיו ממשרתם, ולשום אחרים תחתיהם, אנשים אשר ידע כי רכי לבב וחסרי תבונה המה, ולהיות למס עובד תחת יד מלך ספרד. ויאסוף מנטצומה את זקני העם ושוטריו אליו, ויאמר להם כי יאתה המלוכה להמלך הגדול אשר במזרח השמש, כי הוא מבני קוצלקל אביהם הזקן, ועליו חזה למרחוק בימי קדם, ולכן יטה את שכמו מעתה והלאה תחת יד המלך הזה, ויבך בדברו את הדברי' האלה, וילונו כל העדה על קרטעס, אולם קרטעס השקיט את שאונם בהבטיחו להם כי לא יקח את המלוכה מיד מנטצומה, רק שם מלך ספרד יקרא עליהם זולת זה אין דבר, וישמעו האנשים וייטב בעיניהם, ויכרתו ברית אתו לתת מנחה למלך ספרד מדי שנה בשנה. וישא מנטצומה משאת צאת פניו לקרטעס, וגם עבדיו הביאו לו מנחה, ויהי משקל הזהב שלש מאות אלף ליטרא, ומאתים וחמישים אלף ליטרא כסף, ויחלק את העושר הזה לחמישה ידות, האחד למלך ספרד, והשני לנפשו, והשלישי לראשי החיל, ושני החלקי' האחרוני' לכל אנשי הצבא. ומנטצומה עודנו עצור תחת יד הספרדי' ויט שכמו לסבול כל אשר יושת עליו. בעת ההיא הלך קרטעס עם חילו להשמיד את אלילי הארץ, אולם כאשר בקש לבא אל המקדש הגדול אשר בעיר יצאו לקראתו הכהני' ורבים מעם הארץ וילחמו אתו באומץ רוח, עד כי נלחץ קרטעס לשוב אחור. אז נפקחו עיני אנשי הארץ לראות אשר יעשו להם הספרדי' באחרית הימים, ויבואו אל המלך ויצעקו באזניו על דבר העול הגדול אשר יעשו להם הספרדים, ברצותם לחלל מקדשיהם, ולהשבית את עבודת אלילי הארץ. וינע לבב מנטצומה בקרבו ועצתו נבלעה, כי לא ידע אל מי יפנה, אחרי אשר פחד גם מפני קרטעס גם מפני העם, ויקרא לקרטעס ויאמר אליו אחרי אשר כבר קמה עצת מלכך אשר שלחך הנה, עליך לעזוב את ארצי לבל תהיה עלי ועל אנשי למשא, ויענהו קרטעס בערמה חאמר, גם אנכי לבדי נכסוף נכספתי לשוב לארץ מולדתי, ומי יתן לי אבר כיונה, אעופה לארצי ולא אתמהמה כרגע, אך הלא ראית כי אניותי נשברו, לכן אחלה פניך כי תתן לי עצים וקורות למען נעשה אניות אחרות, ואז נשוב לדרכנו לשלום. ותחי רוח המלך כשמעו את הדברי' האלה, וישק לקרטעס ויבטיחוהו כי די לו במענה הזאת, לדעת את יושר לבבו וניקיון מחשבתו. ויצא קרטעס מאת המלך ויצוה לחרשיו ואומניו לבנות אניות לדרך, אולם בסתר צוה אותם להתרפות במלאכתם, ולאחר מעשיהם מיום אל יום, כי עד כה וכה תבוא אליו תשועה מאת מלכו בספרד.

ויהי אחר הדברים האלה, וירא המלך לקרטעס, ויראהו תמונת שתים עשרה אניות חרותה על שמלה לבנה, אשר הביאו לו הרצים ביום ההוא לאמר: הנה חבר אניות כאלה, כמו מעבר הים אל גבול מעקסיקא וינוחו. לשמע הבשורה הזאת צהלו פני קרטעס, כי חשב אשר מספרד באו האניות האלה לעזרתו כאשר בקש מן המלך, אך מה מאוד נחרד לבבו ופלצות אחזתו, בהגיע אליו דבר מאת סנדפיל פקיד עיר פערקרוץ, כי מן קובא באו האוניות וצבא גדול בהן אשר שלח פלאסקוועץ, לתפוס אותו ואת אנשיו ולדבר אתם משפטים – כי כשלוח קרטעס מלאכי' ומנחה אל מלך ספרד, לבקש מאתו לשומו למושל על הארצות אשר כבש, צוה על שני פקידי האניה לבל יעברו דרך מי קובא, לבל ידע פלאסקוועץ איפה מקום תחנותו, אולם מלאכיו לא שמרו את מצותו, וילכו דרך קובא, ויפנו ויסעו לספרד, ויהי כאשר נודע לפלאסקוועץ כי היו בארצו שליחי קרטעס וימלטו, וירדוף אחריהם בשתי אניות, וכאשר לא השיגם ערך צי אדיר לחפש את קרטעס בכל ארץ אמעריקא, ואחרי כן הודיעו לו אוהביו אשר בספרד, כי באו מלאכי קרעטס שמה, ודוברי' המה על לב המלך לשום את קרטעס למושל על ארצ מעקסיקא, אשר הוא יושב בה כעת – וישמע פלאסקוועץ ותבער בו חמתו כאש ביערת, וימהר ויתן ביד אחד שרי הצבא נאווארעץ שמו, שמונה עשרה אניות, עם שמונה מאות איש ושמוני' פרשים, ושנים עשר כלי תותח (קאנאנען), ויצאו לקחת את קרטעס בכבלים, ולשבת תחתיו בכל הארצות אשר כבש קרטעס על כסא המשרה ולרדות בהם. ויירא קרטעס מאד ויצר לו, כי ראה בעיניו והבין בלבו, כי יפרקו בני מעקסיקא את עולו מעל צוארם, בראותם אותו ברע, וישיתו ידם עם אויביו, ויגרשוהו מן הארץ. וגם מאן לצאת לקראת נאווארעץ למלחמה, אחרי אשר שמע כי רב הצבא אשר אתו, וגם נשק וכלי מלחמה לו פי שנים עליו, ואנשיו מלומדי מלחמה כמוהו, ובכל יום ויום באו אליו שמועות רעות שונות, רגע שמע כי נסו רבים מחילו ויכנעו תחת נאווארעץ, ויגלו לו תעלומותיו, ואחר הוגד לו כי השמיע נאווארעץ בכל הארץ אשר קארטעס ועמו קושרי קשר המה אשר התפרצו מפני אדונם, להחריד את יושבי הארץ על לא דבר, וכי שלוח הוא מאת המלך לשפוט את השודדי' האלה ולשומם בנשמר – כן הבהילוהו יום יום שמועות רעות עצמו מספר, ונאווארעץ קרא אל מנטצומה ואל עמו לשום ידם אתו, להשמיד את קרטעס וכל פועלי און אשר עמו מן הארץ, ותחי רוח יושבי הארץ בשמעם את הדבר הזה, ויהיו נכונים להיות בעוזרי נאווארעץ נגד קרטעס, אך כאשר ראו כי לא אבד קרטעס את רוחו, ולא נפלו פניו, והנהו באומץ רוחו כתמול שלשום, וגם אחרי הבטיח להם קרטעס, כי נאווארעץ ועמו אוהביו בני בריתו המה, ושניהם עבדי מלך אחד, ובקרב הימים יארח עמם לחברה, וישובו יחד לארץ מולדתם, שככה רוחם וטמנו יד בצלחת.

ויהי אחרי אשר שלח קרטעס מלאכים את נאווארעץ לכרות אתו ברית שלום, ולא שממע אליהם, וילבש רוח גבורה, וישים את אלפרעד איש נכבד בעיני כל העם ובעיני מנטצומה, לפקיד תחתיו במעקסיקא, ויעזוב אתו מאה וחמישים איש. ויצו עליו ועל האנשים אשר אתו, לשבת בשלום עם אנשי העיר, ולכבד את מנטצומה ולמלא כל משאלותיו, והוא ויתר החיל יצאו לקראת נאווארעץ למלחמה.

ונאווארעץ הקריב אל לעמפלא, וירא סנדפיל פקיד עיר פערקרוץ, ויעזוב את העיר ביד ההודים בעלי בריתו והוא ואנשיו הלכו אל מחנה קרטעס, ויפגשוהו בסביבות לעמפלא, ויהי מספר העם אשר את קרעטס מאתים וחמישים איש, וישם אותם שלשה ראשים, שלישית בידו, ושלישית ביד סנדפיל ושלישית ביד אליד. וישלח קרטעס עוד הפעם דברי שלום ואמת אל נאווארעץ, אך נאווארעץ הקשה את ערפו, וימאן להשלים אתו, ויאמר להעשיר עושר גדול את האיש אשר יביא את ראש קרטעס אליו. ויקם קרטעס ואנשיו לצעמפלא למלחמה, ויצא נאווארעץ וכל העם אשר ברגליו לקראתו, וישנס את מתניו להכות את קרטעס וכל עמו לפי חרב, אולם ה' המטיר ביום ההוא גשם שוטף מן השמים, וקרטעס העמיד את חילו מעבר לנהר גדול מלא על כל גדותיו, עד כי לא יכלו לגשת אליו. וילונו אנשי נאווארעץ עליו, כי לא נסו לשאת בעמל המלחמה, ורבים מהם אוהבים את קרטעס יותר מאדונם, וישב נאווארעץ לצעמפלא. ותצלח על קרטעס רוח מלחמה, ויעבור עם חילו את הנהר בלילה ההוא, וילכו בדממה ולחש לצעמפלא, ונאווארעץ ועמו, הוזים שוכבים ועיפים מטורח הדרך, ורק שני שומרים עמדו מחוץ לעיר, וילכדו אנשי קרטעס את אחד מהם לבל יבא העירה לספר לאדונו, והשני נמלט מידם ויבא אל נאווארעץ, אך נאווארעץ לא נתנו להקיץ את העם משנתם, כי לא האמין כי יערב קרטעס את לבו במעט העם אשר אתו, לפול על ההמון הגדול אשר ברגליו, ויחשוב כי רוח שוא התעה את השומר. עודו ממלא שחוק פיו על השומר, והנה קרטעס וחילו פרצו ויעבורו העירה בשאון ותרועת מלחמה, ויבואו בטח על ההיכל אשר נאווארעץ ואנשיו בקרבו, וכמעט לא היה עת למו להחלץ ולהחזיק במגן וצנה לקראת אויביהם, וסנדפיל וגדודיו באו ההיכלה, וידחוק אחור את אויביו על מעלות ההיכל, ויקח מידם ביד חזקה את כל כלי הנשק, ותהי מלחמה כבדה, כי נאווארעץ מחזק ידי עמו לעמוד על עמדם, וסנדפיל לוחץ אותם בעוז וגבורה, ואחריו באו קרטעס ואליד, ויזנבו כל הנחשלים אחריו, ובעת ההיא הלך אחד מעבדי קרטעס, ויצת אש ותלהט את גג ההיכל.

ויצא נאווארעץ החוצה בחמת אפו, ויפול על מחנה קרטעס להלחם אתם, ויהי אחרי חזקה המלחמה, ויתקע אחד מאנשי החיל כידון בעין נאווארעץ, ויתעלף ויפול אחור, ויתפשהו סנדפיל ויתן מוסרות על ידיו ועל רגליו, וישאהו לעבר אחר וישימהו במשמר, וכראות אנשי המלחמה, כי נפל גבורם וירפו ידיהם. ויצו קרטעס לערוך את כל כלי התותח לעומת ההיכל, ויקרא לאויביו לאמר, אם תוסיפו להלחם אתי, ידוע תדעו כי אשפוט אתחם בחרב ובאש, ואם שלום תענו ותחיו. וישמעו אנשי נאווארעץ ויסירו את חליצותיהם, ויבואו אל קרטעס וימסרו אותם בידו. וידבר קרטעס עם השבויים האלה דברי אהבה ושלום, וישא משאות מאת פניו אליהם, ויתן להם שני דרכים, אם לשוב לקובא אל אדונם, או ללכת עם אנשיו למעקסיקא ולעבוד אותו. אך האנשים האלה אשר ראו עין בעין את גבורות קרטעס ונפלאותיו אשר עשה נטו שכם אחד לעבוד אותו ולחסות בצל דגלו, ויספחו אל מחנה קרטעס בשמונה מאות איש חלוצי צבא.

ויהי כאשר שב רוח נאווארעץ אליו, וילך קרטעס אליו לבקרו, ויהי אך נגש אליו, ויכר נאווארעץ מן הכבוד אשר עשו לו אנשי המערכה, כי קרטעס הוא, ויתחזק וישב על המטה, ויאמר אליו בגאון לבב, הנה תוכל להתפאר על ההצלחה הגדולה אשר היתה לך במקרה, כי באתי תחת ידיך, ולא דבר ריק הוא, ויען קרטעס ויאמר, אמנם כי לה' המלחמה, אך דע כי הגבורה אשר פעלתי לעיניך, היא הקטנה מכל הנוראות אשר פעלתי מעודי. ויצו קרטעס לחבוש את פצעיו וישלחהו אל פערקרוץ במשמר.

כמעט הנפש קרטעס מטורח המלחמה, ומלאכים באו אליו מן אלפרעד היושב במעקסיקא, ויודיעו לו כי קשרו יושבי העיר קשר על הספרדים, ויבקשו להשמידם, ובעמל רב היה לאל ידו לעמוד בפרץ נגדם. וגם מנטצומה שלח אליו אחד מעבדיו, ויבקש מאתו למהר לשוב לארצו להשקיט שאון קמיו.

וימהר קרטעס וילך דרך טלאסקלה, העיר הנאמנה בבריתו מכל ערי הארץ הזאת, וימסור את אניותיו אשר לקח מיד נאווארעץ בידי עבדיו הנאמנים, ויקח אתו כאלפים איש מבני טלאסקלה וילך לדרכו בחיפזון, ויבא העירה, ואין אחד מאנשי העיר הולך לקראתו לברכו, וילך עד מקום משכן הספרדים, וישמחו האנשים מאד על דבר בואו, ויספרו לו כל המוצאות אותם,כי על ידי דבר רע אשר עשו אנשים אחדים מהם לאנשי העיר בשגגה או בזדון, עלתה חמת העם באפם, ויבואו כאיש אחד להכרית כל שריד למו, ויִשבוּ ארבעה ספרדים וימיתו אותם, ואת האניות אשר בנה לפני צאתו ממעקסיקא שרפו באש. וישמע קרטעס את הדבר הזה, ויתעצב אל לבו.

וישלח את אחד מבחירי פקודי החיל ארדעץ שמו, וארבע מאות איש אתו, לשוטט ברחובות העיר. לראות אם רפתה רוח תושביה, או עוד קרבות יחפצו, ויחל ארדעץ לשוטט בחוצות מעקסיקא, והנה חלוצי צבא לקראתו, ויצו ארדעץ ללכוד אחדים מהם, למען יגידו לו תעלומת אנשי העיר, אך המה נסו אחור וימלטו, וירדפו הספרדים אחריהם, והמה נסים, עד אשר באו אל המקום אשר נועדו, ויהפכו את פניהם אל הרודף, וישלחו הספרדים את עיניהם, ויראו והנה המון גדול עוטרים עליהם מכל פאה, וגם כל הגגות מלאים אנשים קולעי אבן ורומי קשת, וימטירו עליהם מכל עבר, אבנים וחצים לאין מספר, וימהר ארדעץ את חילו במערכת מלחמה, ותגבר ידו על ההודים, ויבריחם מעליו, וישב אל גבול הספרדים אחרי אשר נפקדו מהם שמונה בני טלאסקלא וספרדי אחד, וארדעץ ורבים מאנשי החיל נפצעו. כמעט שב ארדעץ וחילו למעונם, והמעקסיקים נאספו שנית בתופים וקול שופר ותרועת מלחמה נוראה מאד, ויסובו את היכל הספרדים, וילחמו אתם בחזקה, ויפלו חללים רבים גם מהספרדים גם מההודים, ואך צבא השמש שבו משדה המערכה, כי חוק להודים לבלתי הלחם בלילה. אך גם בלילה לא מצאו הספרדים מנוח, כי כלה רחם לכבות האש אשר שלחו ההודים בבתיהם, וכן חדשו בני מעקסיקא המלחמה יום יום, וימאנו להרגיע. ויהי היום וקרטעס שב אל חדרו להנפש מעט מתלאות המלחמה, ולבוש את פצעיו אשר פצעוהו המעקסיקים בחץ ביום קרב, ויהי אך ישב על כסאו, וישמע את קול תרועת מלחמת המעקסיקים בשאון ומהומה רבה, וימהר ויצא החוצה להגן על מעונו מפני חמת הצוררים ובעת ההיא נלאה מנטצומה לראות ברעה אשר מצאה את עמו, וימהר וילבש את מעילו, וישם את הנזר על ראשו, ופאר אבנים יקרות אשר ילבשו מלכי מעקסיקא בחגים ובימי מועד שם על ליבו, ויעל על החומה בחברת שרי הארץ אשר אתו, ואחד השרים קרא לפניו אל כל עמו, כי כי יקהלו יחד לפני מלכם, כי חפצו לשמוע את תלונתם אשר המה מלינים על הספרדים. ויהי אך שמעו העם את שמע מלכם, ותקם סערתם לדממה, ויאספו יחד אל המקום אשר עמד המלך, ויפלו על פניהם ארצה וישתחוו אליו. וידבר המלך באזניהם כדברים האלה: אחי ועמי, הנה שגיתם מאד כאשר חשבתם אותי לשבוי מלחמה בידי הספרדים, כי האורחים הנכבדים האלה לא כלאו אותי בביתם, ורק בחפץ לבבי הואלתי לשבת אתם למען אתן כבוד למלכם אשר שלחם הנה, וגם ללמוד חוקי ומשפטי ארצם, ועתה יש את נפשי להפרד מאתם ולשוב אל מקומי, לכן הואילו נא והשיבו חרבכם אל נדנה, ואני אסלח לכם על כל נחלי הדם אשר שפכתם בשגגה. כי לטובה חשבתם את פעלכם הרע ולכו אל בתיכם לשלום. ויהי ככלות המלך לדבר, וידמו העם רגעים אחדים, ואחר התלחשו וירגנו על המלך הדובר טוב על אויבי ארצו, ויתנו עליו בקולם ויחרפוהו ויקללוהו, וישימו את כבודו לשמצה, ויקראו כלם יחד: אין מנטוצה עוד מלכנו, כי הוא איש רע ובליעל חורש רעה עלינו, וימכרנו ביד אנשים זדים אויבי ארץ מולדתנו. ויניף המלך ידו אליהם, להטות אזניהם אליו, אולם המה מרו ועלבו את רוחו הטובה, וירבו עליו גדופים ונאצות ויורו אליו אבני קלע וחצי מות להמיתו, ואף אם מהרו הספרדים לסוככהו באברתם, ויציאו את מגיניהם לפניו לעצור בעד אכזריות העם, בכל זאת רצץ אבן קלע את גלגלתו, ויפול ארצה ויתעלף. וכראותקרטעס את זדון העם ומריים, צוה להביא את המלך אל ביתו ולחבוש את פצעיו, והוא מהר ללכת להשמיד ולהחרים את הזדונים האלה בחרבו הקשה, אך כמעט ראו אנשי מעקסיקא את מלכם מתבוסס בדמו, וינוסו לאהליהם ויתחבאו בחרדה ובהלה. עד כה ועד כה, ותשב רוח מנטצומה אליו, ויצעק חמס ושוד במר לבבו על עבדיו, אשר שלחו יד במלכם, וימאן להתנחם, ולא אבה לקחת אוכל לפיו, ויקלל את יומו, ויקרע מעל פצעיו התחבושת אשר נתנו עליו לרפאותו, ויטרוף נפשו באפו ותצא נפשו ויגוע וימת בלא עתו.

ויהי כאשר שמעו המעקסיקים, כי מת המלך, ויקחו את אחיו קוועטלייקה מושל איסטפלפה, וימשחוהו למלך תחת אחיו, ויחדשו המלחמה עם הספרדי‘, וישם קרטעס אל לבו לעזוב את העיר, וישלח את עסקאבר ועמו רבים מגבורי הספרדי’, לגרש את ההודים ממשכנו והוא ויתר הצבא אתו לגרש את האויבים מחוצות העיר לבל תהיה לו מלחמה מפנים ומאחור, ויעל עסקאבר ואנשיו על המעלות הראשונות אשר בארמונם באין פורע, ויהי כעלותם על המעלות האמצעיות, ויצאו אנשי העיר על המעקה, וימטירו עליהם בחצים ואבנים ועצים רבים מאד, עד כי נלאו כלכל וישובו אחור ואחרי אשר נסו פעמים ושלש לעלות על המגדל ולא יכלו, וירהב קרטעס עוז, ויאסור את מגינו על שמאלו, ואת החרב לקח בימינו וירץ בחמתו אל המגדל, ויקרא בקול גדול לאנשי הצבא, וירוצו וידלגו אחריו על מעלות המגדל, ולא הביטו אל המון האבנים וחצי המות המעופפי' על ראשיהם, עד כי עלו על גג המגדל, וכל הקרב אל קרטעס לא שב חי, כי המיתו בחרבו, ותהי מלחמה חזקה ביום ההוא אשר נגשו שני בחורים אשר נדבה רוחם להמית נפשם עם נפש אויבם, ויפרשו ידיהם אל קרטעס, ויתחננו לו לבל יכס נפש, ויהי כאשר לא נשמר קרטעס מהם, ויחזיקו בו ויסחבוהו אתם אל המעקה, ומשם התנפלו ארצה וידם מחזקת בקרטעס, למען ימשכוהו ארצה אתם, אך קרטעס חבק את המעקה בזרועותיו ולא עזבה, והבחורים לבדם נפלו ארצה וימותו. והמלחמה לא שקטה אד אשר מתו כל חמש מאות האנשים כלם בחירי מעקסיקא אשר היו במגדל, ואחרי אשר נלכד המגדל, וירד קרטעס וירכב על סוסו,וירץ בכידון בין להקת האויבים הנלחמי' עם אנשיו בחוץ, ויך ויהרוג כל הבא לפניו כאריה משחית, וכאשר הפך פניו לשוב אל עמו, והנה קהל גדול הודים עוטרים עליו, ומפרידים בינו ובין העם, למען הפילו בידיהם, אולם קרטעס בגבורתו שכל את ידיו, וכרגע הניס כל אויביו מפניו מימינו ומשמאלו, וירא מרחוק את דוערא אוהבו ביד אנשי העיר כי שבו אותו במלחמה, ויוליכוהו אל מקדשם להקריבו לאליליהם וירץ אליהם קרטעס בחמתו ויצילו מידם, ויגרש את אויביו מפניו, ויתקע קרטעס בשופר, וישב העם מרדוף אחרי אויביהם, וישובו איש לאהלו וינוחו ותשקוט הארץ.

ויהי כאשר ראו אנשי העיר, כי לא יצליחו במלחמה נגד הספרדי‘, ויערימו סוד לסגור עליהם העיר בהרסם את המעברה, ולהמיתם ברעב, אולם קרטעס דאג לאחריתו ויצו לאמניו לעשות לו גשר פרקים, ולעבור על ידו בעת הצורך, ויהי כאשר כלו את מלאכת ויהיו נכונים לדרך, אולם כאשר יראו מפני אנשי העיר לצאת יומם, ויצאו לילה, וישם את העם שלשה ראשים, ויהי בחצי הלילה ויקומו וילכו בדממה והשקט אל המעברה ההולך לטאקובה, כי היא היתה הקצרה מכל המעברות, ויחשוב קרטעס כי לא יהרסוה אנשי העיר, אפס כי נכזבה תוחלתם בדבר הזה, כי מצאוה שבורה והרוסה. ויפרשו את הגשר אשר עשו, ויעברו את הנחל הראשון, וטרם באו אל השני, נפלו עליהם ההודים אשר שמרו מספר צעדיהם, ויהיו כדי ארבה לרוב, וימטירו עליהם חיצים ואבני קלע בשאון ותרועת מלחמה מוראה מאד, והספרדי’ עומדים במקום צר בין שני הנהרות, והגשר נלכד בין אבנים ממשא כלי התותח, ולא יכלו להעתקיו ממקומה, והאויב מרעים עליהם מכל עבר, ותהי מהומה גדולה מאד, אך במשך המלחמה התלקטו אל קרטעס מאה אנשים, ויסתמו את הפחתים⁷ בפגרי המתים אשר נפלו במלחמה, ויבואו אל היבשה, וימהר שם קרטעס לסדר את האנשים אשר נשארו לו במערכת מלחמה, וישובו אל המסגרות להושיע את אחיהם הנלחמים, אולם לשוא נסה קרטעס לפדות את רוב אנשיו מיד צר, כי נפלו בידי אויבהם, וילכו שבי לפני צר, לעבור כמו אש ולהיות כניל לאלילי ההודים, ואף כי בכו ויתחננו לקרטעס ולאחיהם להצילם מידי האכזרים האלה בכל זאת לא בא לעזרתם, כי ראה אשר ייגע לריק, ולא יוכל לחלצם ממלתעות האבירים, וישב עם שרידי הצבא בנפש מרה אל היבשה וידמו שם, וכאור הבקר ראו כי נספו במלחמה יותר ממחצית הספרדי' ואלפים איש מהטלאסקלים. גם רבים משרי החיל נפלו, וביניהם די לעאן הגבור, וכל כלי המלחמה נשבו, והנשארים היו מוכים ופצועים לאין מרפה ויתעצבו האנשים מאד, ויקראו ללילה ההיא ליל הלחץ ותהי להם למזכרת עולם. ואחרי אשר גם אנשי טאקובה אויבי הספרדים היו, לכן ירא קרטעס להתמהמה שם ויתחזקו החולים המדוכאים האלה, אשר כמעט לא היה בהם כח לעמוד על רגליהם, לסבב את צפון נחל מעקסיקא דרך חמשת ימים, לבא אל טלטסקלא העומדת במערב החוף ההוא, ויטו מן הדרך, וילכו בלא כח עייפים ורעבים, בדרך לא סלולה, כי יראו מאד מפני האויב האורב עליהם בכל פנה, ויתכלכלו בשרשי רתמים, גרגרי יער, ושבלי גן הודו, עד כי קצו בחייהם, ויבחרו מות מחיים, ורק קרטעס לא אבד את רוחו בכל התלאות האלה, ולבו לא נמוג מכל צרה, ויהי תמיד הראשון אשר חרף נפשו למול האויב, והאחרון לקחת לפיו דבר מאכל ומחיה, אשר אנה ה' לפניהם.

ויהי בלכתם למסעם, והנה אנשי הארץ קוראים אחריהם לאמר, צאו אנשי הדמים, לכו לקראת המות הנכון לכם, כי רעה נגד פניכם – ויהי כשמוע אקוילר ומרים את הדברים האלה, ויספרו אותם לקרטעס, ויפלא מאד בעיניו, כי לא הבין את מחשבתם, ויהי ביום החמישי ללכתם, וישקיפו מראש גבעה אחת ויראו בעמק חלוצים רבים נטושים על פני הככר לאין מספר, ויחרד העם מאד וימת לבם בקרבם, וידבר קרטעס על לבם, ויורה להם כי אין דרך להמלט, אם לא יבקעו אל תוך החיל הכבד הזה, או למות במלחמה, וישמעו הספרדים לקולו, וילבשו רוח גבורה ויתנפלו על האויב, ויכו בהם לימינם ולשמאלם, כאשר יכה הקוצר בשבלים, עד כי יגעו ידיהם, וירחצו רגליהם בדם. ויהי כאשר התאספו ההודים ויסובו את הספרדים העיפים והיגעים מאד, ויחלו להכות בם מכה רבה מאד, וישא קרטיס את עיניו, וירא את שר הצבא, ודגל הממלכה בידו, ואחרי אשר שמע כי חוק להודים לנוס משדה המלחמה, כאשר יוקח מידם דגל הממלכה, ויבקע הוא ורוכביו אל שר הצבא ויכהו ארצה, ויגזור את הדגל מידו. כמעט ראו ההודים את דגלם ביד האויבים, וישליכו את נשקם מעליהם, וינוסו לנפשם באשר מצאו, ויבוזו הספרדים את מחנה אויביהם וימצאו שם כסף וזהב ואבנים יקרות לרוב, ממחרת באו רעבים ועיפים לטלאסקלה, ויקבלו אותם אנשי העיר באהבה ושמחה, ויכלכלום בלחם ומזון, וינוחו מכל פגעיהם, וירפאו את פצעיהם, ובעת ההיא נושע קרטעס פתאום מצרותיו, כי פלאסקוועץ שלח עוד שתי אניות ואנשים רבים בקרבן וכלי נשק, לחזק ידי נאוורעץ על קרטעס אויבו, ובבואם לעיר פערקרוץ, השכיל שר העיר לקחת את האניות, ואת האנשים פתה לבגוד בפלאסקוועץ ולעבוד את קרטעס, וישמעו האנשים לקולו ויכנעו תחת קרטעס, גם קצין יאמאיקא שלח שלש אניות לחפור ארצות חדשות, ואחרי אשר לא עלה בידם לכבוש את ארצות מעקסיקא הצפוניות, כי היו תושביהם אנשי חיל ומרי נפש, נמלטו לפערקרוץ, ויהיו לקרטעס למס עובד, ולעבדים נאמנים לו עד עולם, וגם אנשי טלאסקאלה ובעלי בריתם נתנו לקרטעס עשרת אלפים איש חיל, ותשב רוח קרטעס אליו, ויאמר לשוב אל מעקסיקא ולצור עליה.

ויקום וילך למעקסיקא לנקום נקמת אנשיו אשר הוכו בליל הלחץ הנורא מאד, וכאשר הקריבו אל טיציקה, ויצאו מלאכי שלום לקראתם, ויחלו פניהם בשם הקאציקא לסור אל העיר ללון בתוכה, ולאכול מיטב הארץ ככל אשר יישר בעיניהם, אפס כי לא יביאו אתם את חיל טלאסקלה, כי תועבה המה להם, ומחוץ לעיר יחנו, וימאן קרטעס להסגר באישון לילה ואפלה בחומות העיר הזאת כי לא האמין בשליט העיר, וילן במחנה מחוץ לעיר, וכבואם בבקר העירה, ראו כי היטיבו לעשות, אשר לא באו אל תוכה בלילה, כי היתה גלמודה וריקה מתושביה, ורק אחרי זמן מה, הרהיבו אנשים אחדים את לבם לצאת מן החורים אשר התחבאו בם, ויגידו לקרטעס כי היה את לבב הקאציקא דבר בליעל נגדו ונגד עמו, ולו באו הספרדים בלילה, לא נשאר איש מהם עד אור הבקר, אך כאשר נשמרו מהם, ירא השליט פן תגלה רעתו ויברח ויחבא,. ותעל חמת קרטעס באפו, ויעבר את המושל הבליעל הזה מכסאו, וישם תחתיו איש אחר צעיר לימים, אשר העידו עליו זקני העיר כי הנהו נכון דבר וטוב לב ואיש אמונים ויואל קרטעס לשבת בעיר הזאת, עד אשר יכין כל אשר יחסר לו למלחמת מעקסיקא.

וקוועטלייקא מלך מעקסיקא לא האריך ימים על כסאו, כי אך יצאו אויביו מעיר הממלכה, נפל למשכב בחולי האבעבועות (פאקען), אשר הנחילו הספרדים לבני אמעריקה למורשת עולם, ויאסף אל עמיו, וימלוך תחתיו איש הקרוב אליו ממשפחתו גוטימאצון שמו, ויתוץ את כל המעברות אשר על הנהר סביב העיר, וישם דיק וסוללות לפני העיר, לבל יוכלו האויבים לפרוש את גשר הפרקים, ויעמיד שומרים סביב לעיר וקשתות וכידונים בידיהם, ודוברות רבות מאד על המים לעצור בעד הספרדים מבוא העירה.

ויהי כראות קרטעס, כי לא יוכל לערוך מלחמה את העיר, בטרם יגרש את בני מעקסיקא ממשמרתם, וישלח את חרשיו עם קהל גדול מבני טלאסקלה אל יערי טלאסקלה, להפיל עצים וקורות די צרכם, והוא הלך וכבש את כל הערים אשר סביב מעקסיקא, אלה באמרים רכים, ואלה ביד חזקה, למען הכרת כל מחיה ומזון מעיר הממלכה.

בעת ההיא הנחמו רבים מאנשי נאווארעץ, על אשר יעבדו את קרטעס, כי חשבו לבוא אל מעקסיקא בלי עמל ויגיע, ולאסוף זהב כטיט חוצות, וכראותם את התלאות הרבות אשר היו להם בדרך, קשרו קשר להמית את קרטעס וראשי החיל, ונשוב אל קובא, ובראשם היה איש רע ובליעל פליפגנה שמו, ויועצו יחדו כי יתחפש אחד מהם, ויביא לקרטעס אגודת מכתבים, בעת יאכלו אתו שרי החיל בצהרים, ויאמר כי בא מפערקרוץ, ואז יתאספו כל הקושרים בבית קרטעס כשואלים בשלום אחיהם אשר בקובא, ובהיותם יחד בבית, יפלו עליו ועל האנשים אשר אתו ויכום נפש, אך בלילה אשר לפני יום המועד, נחם אחד הקושרים על הג\דבר, ותתפעם רוחו ולבו לא נתנו השקט, עד כי הלך אל קרטעס, ויפול לרגליו ויבך ויתוודה לפניו את פשעו ופשע כל מריעיו מהחל עד כלה. ויקם קרטעס ויקח את שריו עמו, וילכו אל בית פליפגנה ויאסרוהו בנחושתים, ויחפשו באמתחתו וימצאו ספר זכרון מכל האנשים אשר אתו בקושרים, וילפת קרטעס מאד ורעדה אחזתו, כי מצא בין המורדים שמות אנשים רבים אשר חשבם לאוהבים נאמנים, וירא בחוכמתו כי לא עת ענוש עתה, וישמור את הדבר בלבו, למען יחשבו האנשים כי יכסה על פשעיהם, רק את פליפגנה ראש החוטאים תלה על העץ בלילה ההוא, ובבקר אסף את כל העם אליו, ויספר להם את מרמת פליפגנה ומחשבתו הרעה אשר חשב עליו, וכי מאן להודות לפני מותו מי המה האנשים אשר היתה ידם במעל אתו, ויבקש מאתם כי יודו עלי פשעם, למען ידע כמה לכפר פניהם,לבל יצודו עוד את נפשו נקחתה, וידבר אליהם דברי מוסר ותוכחה, ויהפוך לבב כל שונאיו לטוב עליו, וישובו מדרכם הרעה, ויעבדו את אדונם מן היום ההוא ומעלה באמת ובתמים, ולבם נכון עמו.

ויהי כראות קרטעס בחכמתו, כי לא נהיה הקשר הזה בעמו, רק על כי נרפים המה, וילכו טמוני יד בצלחת כל הימים, מבלי דעת מה לעשות, ויאמר להכביד העבודה על האנשים, לבל ישעו עוד בדברי שקר, וישלחם תחת יד סנדפיל לטלאסקלא, למען יהיו חומה על האנשים הבושאים קורות ועצים למבנה האניות, מפני חמת חלוצי מעקסיקא האורבים עליהם בדרך, ויחלקם סנדפיל בין חמשה עשר אלף חלוצי טלאסקלה, המגינים על שמונה אלפים נושאי סבל, העמוסים בקורות, קרשים, תורנים, חבלים, מפרשי אניות, וכל ברזל, ויכבד המסע הזה עליהם מאד, כי נלחצו ללכת מהלך חמש עשרה פרסה, דרך הרים וגבעות, בארחות עקלקלות, עם המשא הכבד הזה, ואנשי מעקסיקא נפלו עליהם יום להפריעם מעבודתם, ויבואו אחרי עמל רב לטיציקה אל אדונם וינוחו. ויהי אחרי אשר החלו לעשות מלאכת האניות, ובשורה באה אל קרטעס, כי מלא נציב היספנייאלא את שאלתו אשר שאל ממנו בלכתו למעקסיקא, וישלח לעזרתו ארבע אניות נושאות מאתים חלוצי צבא, שמונה סוסים, שני כלי תותח, ושאר צרכי מלחמה לרוב מאד. וישמח כל העם אשר במחנה, ויקימו אניותיהם בלב שמח ויריצום הימה בקול רנה וצהלה.

וישם קרטעס את העם שלשה ראשים, ויועץ להרעיש את מעקסיקא, משלש פאות בפעם אחת, הן הנה מעבר עיר טיציקה, טיקובא, וקוייקן, וישם על העם שלשה פקודי החיל, סנדפיל אלפרעדה ואלוד, והוא ויתר העם ישבו באניות לתמוך ידי הנלחמים על המסגרות, וילכו שני שרי הצבא איש על מקומו אשר יעד קרטעס, ואלפרעדה הרס את כל הצנורות אשר עשו אנשי מעקסיקא להביא את מי המעיינות העירה, וילחמו בחזקה אלה בים ואלה ביבשה. ויהרסו את הסוללות אשר הקימו המעקסקים, ויסתמו את הפתחים,ויסולו להם דרך ללכת אך לא הצליחו מאומה בכל אלה, כי יען שבו בכל לילה היבשה ללון, מיראתם לבל יקרס עוד כמקרה ליל הלחץ, קמו בני העיר וישובו ויחפרו אשר סתמו הספרדים, ויתקנו את הסוללות, ככה יעשו לילה לילה, ויקוצו הספרדים מפניהם.

כראות קרטעס כי יארכו לו הימים מבלי עשות פרי, ויאמר עד מתי יהיו לנו ההודים למוקש, אין טוב לנו כי אם לנסות את כחנו בפעם אחד, ולפול עליהם באומץ לב למען השמידם מהר ולהכרית כל גאון עזם, או למות במלחמה. ויצו את כל פקודי החיל להתאזר עוז ולרעוש על העיר בכל יכולתם מכל עבר, ולא ישובו מפני כל, ויעבור עליהם מה. והוא ואנשיו עמדו באניות ליד הנלחמים מפאת קאייקאן לתמוך אותם – ויפלו הספרדים על המעקסיקים בחמה שפוכה ויד חזקה כדוב שכול, וגדודי מעקסיקא עמדו על נפשם ככפירי אריות, ותהי המלחמה חזקה מאד, כי אלה הערו למות נפשם לאהבת ארץ מולדתם, ואלה מתחזקים על עמדם לעשות שם בגבורה, והמחלה אשר תחת יד קרטעס פעלה נפלאות, והרעישה דיק אחר דיק וסוללה אחר סוללה, ואיש לא עמד בפניהם וילחצו את האויב לשוב העירה. ובעוד קרטעס מרחף על כנפי ההצלחה העירה, הסב פניו, ויפקיד את אלדרטה ואנשיו אשר באו אתו מהיספנייאלה על המסגרת, לסתום פתחיה ולעמוד עליה למשמר, למען היות להם דרך לשוב אחרו, אם יהפך עליהם הגלגל במסבות המלחמה, אולם האיש הזה דימה בנפשו כגודל לבבו, כי חרפה היא לו לעבוד עבודת עבד, בעת אשר רעיו יגדילו בגבורה ועוז, ויעזוב את משמרתו, ויסתפח אל רעיו בשדה המערכה, להראות כי לא נופל הוא מהם, וכאשר נודע הדבר לגוטימאצין מלך מעקסיקא, וישלח מהרה רבים מאנשיו דרך ארצות עקלקלות, להרחיב את בקעי המסגרת, ולעמוד עליה למשמר, ואת העם הנלחמים צוה להפוך עורף, למען ירדפו הספרדים אחריהם אל תוך העיר פנימה. ותקם עצת המלך כי קרטעס בטח על המשמר אשר עזב על המסגרת, וירדוף אחרי האויב העירה עד אשר בא אל המקום אשר שם המלך וגבורי חילו נחיתים, ויתן המלך פתאום אות לכהני המקדש להכות בתוף הקדוש לאליל המלחמה אצל ההודים, ויהי כשמוע העם את קול התוף, ויתעוררו בעוז וגבורה, ויקומו בזעף אף כאריות טורפי טרף, ויפלו על הספרדים, ויכו בהם מכה רבה מאד, עד כי לא יכלו לעמוד בפניהם, ויחלו לסוג אחור, והמון אויביהם רודפים אחריהם במהומה נוראה לזאבי ערב, ויתהוללו מערכות הספרדים, ואיש את אחיו ידחקון, ותהי מבוכה ומבוסה רבה ביניהם, הספרדים הרגו את הטלאסקלים, והטלאסקלים את הספרדי' וינוסו לנפשם בלי סדרים, עד אשר באו אל המעברה, אך מה מאד נחרדו בראותם כי נכזבה תוחלתם להמלט שמה, כי מצאוה הרוסה ומיושבה מאויבים רבים, לשוא נסה קרטעס להשיב המערכה לאיתנה, כי אין נוטה אזנו אחיו, ויקפצו גדודים גדודים הימה ויטבעו, ורבים נפלו ביד אויביהם אשר מהרו להעלותם מן המים למען זבוח אותם לאליליהם, ואניות הספרדים לא יכלו לגשת אליהם להצילם, כי לא היו המים עמוקים די שאת אניה, ותקצר נפש קרטעס בעמל עמו, ויקפץ בין המון הנלחמים, ויעמוד לימין אחיו, את זה הציל מחרב אויב, ואת זה משה מן המים, ויהי להם למלאך מושיע, אך פתאום נפלו עליו ששה מגבורי מעקסיקא, ויתפשוהו חי ויסחבוהו אתם, וכמעט שכנה דומה נפשו, לולא התנדבו שים משרי הצבא אשר לו, ויחרפו נמות נפשם, למען הצילו מידי אויב, ויבקעו אל תוך המחנה, ויבואו בחרבות שלופות על האנשים המחזיקים בקרטעס, וילחמו בכל כחם וימיתו אותם, אולם גם הם מתו בהאבקם עמם, וינצל קרטעס מידי אויביו, מוכה ופצוע מכף רגל ועד ראש, וישב עם שארית אנשיו הפצועים כמוהו אל היבשה, אחרי אשר נפקדו מהם ששים ספרדים ואלף טלאסקלים. ויהי כבא השמש ויגדל עוד מכאוב הספרדי' שבעתיים, כי ראו מרחוק את העיר מלאה אורה, ואנשי העיר נאספו בקול רנה ותודה אל המקדש להלל את אליליהם, אשר נתנו אויביהם בידיהם, ולהקריב את הספרדים אשר תפשו חיים, ועיני הספרדים רואות את הכהנים נכונים להקריב הזבח, ואחיהם עומדים ערומים סביב גלולי שקוציהם, וזועקים ובוכים בקול מר וגדול עד כי נשמע קולם להספרדים אשר מחוץ וימת לבבם בקרבם ויהי לאבן, ויבכו כולם מאין הפוגות על שבר אחיהם. וגוטימאצין המלך והכהנים לקחו את ראשי במי ספרד אשר הקריבו וישלחום בכל ערי הממלכה לאמר, כה אמר אלקים, נרציתי לכם בדם האויבים האלה, ונעתרתי לארץ הזאת, ובעוד שמונה ימים הנני מבער אחרי אויביכם כאשר יבער הגלל עד תומו.

וישמעו בעלי ברית קרטעס את החזון הזה, ויאמינו בו ויבגדו בקרטעס וישובו לאהליהם, וגם אנשי טלאסקלא הנאמנים אתו מני אז נסוגו אחור ממנו, ויפסחו על שתי הסעיפים אך קרטיס הערים לצוות על עמו, לבל יתגרו מלחמה עם המעקסיקים, ולשבת במחנה שקט ושאנן שמונה ימים, וכאשר הקיפו שמונת הימים, ולא חרץ להם איש את לשונו, ויראו ההודיים כי שקר נבא להם המלך בשם אלילם, ורבים אמרו כי נתן אלקים רוח שקר בפי כל נביאי מעקסיקא, יען יש את לבבו להפוך את כסא ממלכתה ולשרשה מארץ חיים, ולכן שבו כל בעלי ברית קרטעס אליו, ויחדשו את הברית שנית, גם נלוו אליהם שליטים רבים כהנה וכהנה אשר כרתו ברית עמו, עד כי בזמן לא רב, נאספו לעזרתו מאה וחמישים אלף חלוצי צבא מן הערים אשר סביבו.

וינסה קרטעס עוד פעם לקחת את מעקסיקא, ואחרי אשר קרא אליה לשלום ולא ענתה לו, הקיף אותה מסביב, ויכרית ממנה כל מחיה, כי א עזב להביא כל דבר לתוכה, ויהי רעב ודבר גדול בעיר, ויצור על העיר משלש רוחות, והיה כאשר לכדו הספרדים סוללה אחת, והלכו בעלי בריתם ויסתמו את הפחתים עפר, ויישרו את המעקשים, וכה עשו בכל עבר, עד כי קרבו אל העיר משלש פאות בפעם אחת, ובכל זאת לא נמוג לב גוטימאצין המלך, וילחם אתם בחזקה, אך לא הצליח נגדם, כי שלחו באש את כל חלק מהעיר אשר כבשו יום יום, ויציקו לאנשי העיר מאד, ויהי כאשר באו כלם אל: הרחוב הגדול אשר לא לכדוה עוד הספרדים, ויעשו להם דיק וסוללות וישבו בה. ויחמול קרטעס על הדם הרב אשר נשפך במסבות המלחמות וישלח דברי שלום וברית אל המלך למען השקט הארץ, וייטב מאד בעיני המלך, ויאמר לצאת אל הספרדים ולכרות אתם ברית שלום, ותהי מנוחה בעיר שלשה ימים, אך מעטים מגבורי מעקסיקא נועזו לצאת ולחרף מערכות הספרדים, ויחרישו האנשים ולא ענו להם דבר ואחדים מהם הכו בחרב.

והמלך גנב את לב הספרדים בהבטחת שלום מיום ליום ולבו בל עמו, כי דמה בנפשו להמלט אל אחת ערי ממלכתו, ולאסוף שם אנשי חליל ולשוב להלחם בספרדי‘, וירדו כל ראשי מעקסיקא הימה בדוברותיהם, וילחמו עם הספרדים אשר צרו על העיר באניות תחת יד סנדפיל, למען תת ידים למלכם לעבור, ויהי בהיות המלחמה כבדה, וירא סנדפיל מרחוק והנה איזה אניות רצים אל העבר השני בחפזה, ויצו לרדוף אחריהם, וישיגם איש ספרדי ויואל להלחם אתם ללתפסם, אך כאשר ראו אנשי מעקסיקא את הספרדים נכונים למלחמה, ויפנו אליהם בבכי ותחנוני’ לחמול ולחוס על נפש מלכם, כי היה המלך באניות האלה, כשמוע השר את זאת ויקפוץ בחרב שלופה אל האניה אשר המלך יושב בקרבה למען יקחהו שבי, ויקם המלך לקראתו באומץ רוח בלי פחד וחרדה, ויאמר אליו הנני בידך עשה לי כטוב בעיניך רק אחת אנכי שואל מאתך אל נא תקל בכבוד הגבירה אשתו וכבוד מרעי אשר אתי בדוברה, ואחרי דברו אחיו פנה אל השגל היושבת אצלו וינחמה וידבר על ליבה, ויתן יד להביאה אל אנית הספרדים ויוליכם השר אל קרטעס, ויצא קרטעס לקראתם.ל⁸ שפת הנהר, ויקבל את פני המלך בכבוד גדול ויביאהו אל ביתו.

ואחרי הנפש המלך רגעים אחדים, קם באומץ רוח ויאמר אל קרטעס על ידי המליץ לאמר, כבר מלאתי חובתי לארץ מולדתי, ועשיתי לטובתה כל אשר היה לאל ידי לעשות, ועתה אחרי אשר לא אוכל עוד לפעול טוב לעמי, למה לי חיים? קום שלוף חרבך והמיתני, לבל אפול עליך למשא, ותבך אשתו בשמעה את הדברים האלה מפי בעלה, וגם קרטעס לא יכול להתאפק וימס לבבו בקרבו מחמלתו על המלך הנדכא, וינחמם וידבר על לבם דברים טובים ויצא מאתם החוצה.

ואנשי העיר כשמעם כי נשבה מלכם, שבתו ולא יספו עוד להלחם, ויבואו הספרדים העירה ויבוזו אותה, אך לא מלאו די ספקם, כי רוב מחמדי העיר נשרפו בימי המלחמה מידי הספרדים, וגם המלך פנה את אוצרו וישליכהו הימה, לבל ישלטו בו ידי זרים. ותהי תלונה גדולה בעם, אלה העיזו פניהם לחשוד את קרטעס כי העלים מהם ושם בכליו רוב הבזה, ואלה הפצירו בו למסור בידם את המלך ומשנהו, למען דרוש מהם על דבר אצרותיהם איפה המה. ויהי כאשר העתירו על קרטעס דבריהם, ויאות להם וימסור בידם את המלך עם משנהו, ויענו האכזרים האלה אותם במכות קשות ורעות, וכאשר לא אבו לגלות להם מקום מצפוני חילם, הפשיטו אותם ערומים והניחום על גחלי אש, ובכל זאת אמץ המלך את לבבו וידום כאבן, רק משנהו צעק צעקה גדולה ומרה, ויבט בפני מלכו, אולם כאשר ענה לו המלך לאמר: ואנכי? האם בין שושנים ארבץ? – נשא גם הוא בשרו בשיניו, ולא חטא בשפתיו, ותצא נפשו תחת ידי המכים האכזרים, וימת.

כשמוע קרטעס את הדבר הרע הזה, וירע בעיניו מאד, ותחס עינו על המלך לבל תהי גם אחריתו כמשנהו, וירץ מהרה האהלה אל המרצחים האלה, ויגרשם בחמתו ויציל את המלך מידם.

אחר הדברים האלה, כבשו הספרדים את כל ערי ממלכת מעקסיקא אחת אחת, לא היתה עיר אשר שגבה מהם, ותעז יד הספרדים על ההודים ויעבידום בפרך, עד כי ספו ככל המון אחיהם יושבי החיים, אשר תחת יד דיעגא קלומבס ופלאסקוועץ.

ויהי כאשר ישב קארטעס במעקסיקא במנוחה, ועיניו כל לראות מהרה צירי מלך ספרד, אשר יביאו לו דבר המלך לחזק הממשלה בידו, ותבא פתאום אניה לעיר פערקרוץ תחת יד טמפיה, וכתב הדת בידו, להעביר את קארטעס מפקודתו, ולשבת על כסאו, ולאסרו בנחושתים על אשר שלח ידו במעקסיקא, בטרם שאל את פי המלך, אל כאשר נודע הדבר לקרטעס, ויעש בערמה להחריד את טמפיה, ולעצור בעדו לבל יבצע מעשהו, והאיש טאפיה היה נער וחסר לב, ויירא מפני קרטעס, וימהר וישוב לביתו ריקם. אז מהר קרטעס, וישלח מלאכים אל המלך, לספר לו מוצאיו ומבואיו וכל הגדולות אשר פעל ועשה במלחמה, וכל התלאות הרבות והרעות אשר מצאוהו בדרך הרב הזה, וישלח ביד המלאכים את חמישית הבז אשר יעד לאוצר המלך לכפר פניו, ויבואו האנשים וישימו את כל העושר ההוא לפני המלך, ויהי כקרוא המלך את הספר אשר שלח קרטעס, וירא כי לכד קרטעס בעבורו ממלכה גדולה כזאת, ויהפך לבבו עליו, ויסלח לו את חטאתו, ויחזק את משרת ממלכת מעקסיקא בידו. ויבחר אנשים לבקר את שטנת פלאסקוועץ, אשר כתב על קרטעס, ולבחון את זכויותיו אשר לו על מעקסיקא, ויחרצו השופטים את משפטם, כי אין לפלאסקוועץ חלק ונחלה באדמת מעקסיקא, בלתי אם הכסף אשר הוציא על הדבר הזה לבדו, ויגערו בפאסקוועץ על אשר ערב את לבבו לכבוש ארצות חדשות אשר לא צווהו המלך. ויחר לפלאסקוועץ מאד על דבר המשפט הזה, ונפשו מרה לו, ויפול למשכב בעלבונו וימת והממלכה נכונה ביד קרטעס.

ויחל קרטעס להחיות את מעקסיקא מערמות עפר, ויבן בה בתים ומגדלים בנוים לתלפיות, ותהי מכלל יופי, ואת אנשיו צוה לבנות להם ערים וכפרים בכל קצוי הממלכה, ויתן לראשי החיל ארצות גדולות לאחוזת נחלה, ואת ילידי הארץ נתן להם לאחוזה, ויכבידו את עולם עליהם, עד כי לא יכלו שאת, והאנשים אשר לא אבו להביא את צואריהם בעול הספרדים, שפטו במשפט עבדים המתפרצים מפני אדוניהם וימיתו אותם, וביום אחד שרפו הספרדים במחוז פינקה ששים שליטים וארבע מאות מגדולי הארץ באש, על אשר אבו לפרוק עולם מעל צואריהם, ואת בניהם ושאריהם הקימו סביב למוקד לראות באובדן אבותיהם וקרוביהם. גם את המלך גוטימאצין הצדיק ובכל דרכיו ושארי בשרו מושלי טיציקא וטאקובא תלו על עץ, כאשר נחשדו בעיני הספרדים צורריהם, כי גם ידם היתה במעל, ותגדל רעת קרטעס בקרב הארץ.

בימים ההם שלח מלך ספרד פקידים למעקסיקא למען ישימו עין על אוצרותיו, ויהי אחרי היה ברצון השרים האלה לשנות קצה החוקים אשר יסד קרטעס, ותהי רוח רעה בינו וביניהם וימלא שחוק פיו עליהם וישימם לשמצה בעמו. ויחר אף הפקידים האלה בקרטעס וילשינו אותו אל המלך, ויכתבו עליו שטנה לאמר, יש את לבב קרטעס לפרוק עול המלך מעל צוארו ולקחת לו לבדו המלוכה. וישלח המלך מלאך למעקסיקא לבקר על מעללי קרטעס ולהשיבו ספרד אם רעה תמצא בו. אולם כבוא האיש למעקסיקא לא מצא את קרטעס שם, כי היה אז במחוז האנדורס להביא את המחוז הזה תחת שבטו, וליסר את אליד אשר בגד בו. וטרם שב קרטעס לביתו חלה המלאך וימת. ויוסף המלך שלוח איש אחר לשפוט את קרטעס, וירע הדבר מאד בעיניו, ויאמר לשוב ספרדה לדבר עם המלך פה אל פה, לבל יעמוד כאיש דמים לפני איש נקלה ממנו על הארץ אשר ידו מצאה אותה וכחו הגדול וחכמתו הרבה כבשוה, ואף אם פתוהו אוהביו להרים יד במלך המשלם לו רעה תחת טובה, ומבקש תואנות עליו, מאן להטות אזנו אליהם, וירד אניה ויבא ספרדה.

ויהי בבואו אדמת ארץ מולדתו, ויקבלו אותו כל עם הארץ בכבוד וגדולה, וירוצו וידחקו איש את רעהו לראות את פני איש המופת הזה, אשר שמעו את שמעו וגבורתו, כל ימי היותו באמעריקא. וכאשר בא לפני המלך, לא יכלו שופטיו להרשיעו, כי זרחה עליו שמש צדקה, והמלך קבל אותו בזרועות פשוטות, ויטה את חסדו עליו, וירימהו בתור מעלת הסגנים (גראפען שטאנד), וישם חותם תכנית על לבו לכבוד ולתפארת (ארדענס באנד), ויתן לו נחלה גדולה בהיספנייאלה ואחוזת עולם, אפס כי לא אבה המלך להשיבו על כנו, וישם במקומו חברת שופטים, להנהיג את ממלכת מעקסיקא, וכל תחנוניו לא הועילו לו, רק לקיים את משרת שר צבא חיל מעקסיקא על שכמו, וגם לתת לו הרישיון לחפש ארצות אחרות חדשות. ויקם קארטעס וישב אל מעקסיקא ברוח נמוכה, והשופטים אשר מנה המלך בארץ מרו ועלבו את רוחו, עד כי בחלה נפשו בהם, ויועץ לרדת הימה לתור אחרי ארצות חדשות. ויצא לפאת מערב, וימצא את חצי האי קאליפארניען הדבקה אל אמעריקא הדרומית, אחרי אשר עברו עליו ועל אנשיו המון תלאות אין מספר. ובשובו למעקסיקא הוסיפו השופטים להקציפו, ויקם וילך ספרדה לצעוק חמס אל המלך ולא ידע כי חן מלך ושרים מתחדשים לבקרים, כי התנכר המלך, ולא ידע אותו, כאשר עשה המלך פערדינאנד לקלומבס. וישב בספרד שש שנה, וישקוד על דלתי המלך יום יום, בחשבו להניע את לבב המלך לטוב לו ולגמול אותו כמעשהו, אך מאומה לא נשא בעמלו כי הכביד המלך את אזניו משמוע דבריו, ולא זכר את כל נפלאותיו וישכחהו. וימת בדעבון לבו בשנת אלף תקמ"ז למספרם, בששים ושתים שנה לימי חייו ויוליכוהו בניו בארון לספרד החדשה ויקברוהו שם, כאשר צוה להם לפני מותו.

זאת פעולת גבר חכם בעוז, אשר כבש בשלש שנה (משנת אלף תקי“ט עד תקכ”ח למספרם) את ממלכת מעקסיקא הגדולה והמהוללה, ומה היה גמולו? תחת אשר הרחיב את ארצות מלכו עד אין קץ, ומלא אוצרותיו כסף וזהב וכל סגולות תבל, היה פרי עמלו מלא חפנים עמל וכעס, וכלה כל ימיו בתלאות ועבודה קשה, לרשת משכנות לא לו, ולמען ישבו זרים יגיעו. זאת מנת גבר על פני האדמה, השם בשר זרועו, וכן אדם מבטחו.

 

חלק שלישי    🔗

פיצארא    🔗

או ספר מציאת וכבוש ארץ פֶערוּ המפוארה אשר שם הזהב כחול על שפת הים לרוב.

ויהי אחרי מות קלומבס הגדול, אשר מצא את האיים הגדולים, וגם חלק מהארץ החזקה (דאס פעסטע לאנד) אשר על יד אראנקא הנחל, ואת חבל הארץ אשר בין צפון אמעריקא לדרומה, בעת הלך לחפור מוצא מן הים הצפוני תימנה, ללכת אל הודו מזרחית, ולא מצא, ויקומו רבים מאנשי ספרד, ללכת בעקבות קלומבס, ולגלות ארצות לא שזפתן עין. בין המון אלה התרים את הארץ בימים ההם, היו שני אנשים שם האחד אָיעדא ושם השני נוקסא, וילכו אל חבל דארייען, ויכוננו שם שתי ערי מושב, הלא הנה זאבעסטיאן ונאמברא דעדיאָזא עד הים הזה. ובני הארץ ההיא בראותם כי מגמת פני הספרדים לרשת את ארצם ולהכריתם מן אדמתם, ויקהלו עליהם למלחמה, כי אנשי חיל היו, ונושקי רומי קשת עד להפליא, ויציקו למשנאיהם מאד בחציהם המשוחים ברעל ממית, ויפן אייעדא אל המושל אשר בהיספניילא ויקרא אליו לעזרה. ובטרם שבו המלאכים מהישפניילא, שמו הספרדים על לבם לחקור על תכונת יושבי הארץ ומעשיהם, ויראו רבים מאנשי הארץ כאיש כאשה, מקוצצי אצבע אחת מידיהם, וכאשר שאלו אותם על אודות המום הזה, הוגד להם כי חוק הוא לכל איש אשר תמות עליו אשתו, או אשה אשר ימות בעלה לכרות אצבע אחת מידיהם למזכרת אבל עולם. גם היה אצלם דבר חוק ומשפט להמית כל ילדי אהה⁹ אלמנה במותה, ולקברם עם אמם, כי אין חפץ למו בטורח ילדי נכרים ותחת אשר ימותו ברעב, יורידום שחת מהרה, להצילם מעוני וכאב אנוש, ויחשבו זאת לצדקה. כהנה וכהנה מצאו מנהגים רעים ואכזרים ביניהם.

וישמע נציב הישפנייאלה לקול זעקת אייעדא, וישלח אליו אניה מלאה אנשי חיל, ובתוכם איש גבור חיל וחכם לב מרעי קלומבס וקארטעס, ניגנוס די באלבָאַ שמו, הוא באלבא אשר נמצא בו חטא משפט מות בהיותו בהיספנייאלה, ויתחבא בחבית גדולה, ואוהביו הביאו את החבית באניה הולכת ארצה דאריען, ולשר האניה לא הגידו דבר, אך כאשר הרחיקו מהישפנייאלה כמאה פרסה, יצא ממסתרו ונראה לאנשי האניה, ויקצוף השר עליו, ויאבה להביא אותו אל אחד האיים השוממים, ולהניחו תחתיו למות ברעב, כי ירא מאד מפני הנציב אשר צוה עליו, לבל יקח עמו כל איש אשר נמצא בו ערות דבר, אך כל אנשי האניה חלו את פניו בעבורו, ויתחננו אליו לחסות עליו בסתר כנפיו, עד שוב אף הנציב ממנו, ויעתר להם השר, ויביאוהו לדאריען, ויהי להם שם לעינים, ועל פי עצתו לכדו להם שם חבל ארץ על מוצא נהר דאריען, ויכוננו עיר מושב ויקראו שמה סנט מאריא, וינהלם באלבא בתבונות כפיו ועצת חכמתו יום יום, עד אשר אמרו כלם בלב אחד לשומו לנגיד עליהם.

וישם באלבא אל לבו לפעול חדשות בקרב הארץ, ויתהלך בה לארכה ולרחבה, את אלה כרת ברית שלום, ואלה הכניע בחרבו הקשה, עד אשר סרו למשמעתו, ואחד המושלים מבעלי בריתו ראמגראה שמו, קבל את הספרדים בארצו ויכבדם מאד, וכראות בנו הבכור, כי תשוקתם גדלה מאד אל הזהב, וילך ויביא להם מן המתכת הזה מנחה די חפצם, ויעטו הספרדים אל הזהב, כאשר יעיט העיט אל טרפו, וינצו איש את רעהו על אודות החומר הנבזה הזה ולא התבוששו, וירע הדבר מאד בעיני בן המלך, ויקם ויהפוך את כף המאזנים על פיה, ויפזר את גרגרי הזהב על הארץ ויאמר הסכלתם עשו לחרחר ריב על נקלה, כי מה הדבר הזה, הלא אך חומר חוצות? – ואם על אודות המתכת הנבזה הזה, עזבתם את ארץ אבותיכם, ותבואו הנה להחריד יושבי הארץ ממקומם, הבה לכו אחרי, ואראכם ארץ אשר ממנה תוציא די שבעכם, עד אשר יצא מאפכם, ויהיה לכם לזרא. – הדבר יצא מפיו ולבב הספרדים היה לתנור בוערה, ותלהט בקרבם אש החמדה לעשות להם כנשר כנפים ולבא אל הארץ ההיא, אך בן המלך הזהירם לבל ירהבו את נפשם, ללכת שמה במתי מעט, כי עז העם היושב בקרבה ורב מאד, ואם לא יפלו עליהם בצבא רב, ינגפו לפניהם ולא יצליחו.

ויקם באלבא ואנשיו, וישובו אל מבצרם סנט מריא, ויועצו לשלוח מלאכים להישפנייאלה, למען הביא חיל, סוסים, ונשק די צרכם, ולאזור חיל לכבוש את הארץ, אשר אמר להם בן המלך ראמגרה כי שם יתגולל הזהב בראש כל חוצות, וחרוץ למרמס רגל, היא פערוא הממלכה הגדולה והיקרה עד היום הזה. אך עוד לא חרץ ה' המשפט על פערוא כי תפול בידי זרים, ועוד לא קרבו ימי תושביה לטבוח, ככרים כצאן וכעגלים מתוך מרבק, ותזרח שמש צדקה ותשועה לפערוא, כי אך יצוא יצאה אנית באלבא מגבול דאריען ללכת להישפנייאלה, וה' הטיל רוח סערה גדולה אל הים, ותשבר האניה על חוף יאקטן, ותחת אשר דמו האנשים להביא מוסרות ומוטות ולתתם על צואר בני פערוא, ולמלא בתיהם מכל כלי חמדה, היו להם עתה אך נפשותם לשלל, ונמלטו בעור בשרם היבשה, ויהי אך דרכה כף רגלם עליה, ויפלו בידי ילידי הארץ הפראים, וישחטו אותם ויקריבום לאליליהם ורק שנים מהם נותרו בחיים, המא הנקובי' בשמות' גואירא ואקוילאר. הוא גואירא אשר תקע כפו להודים, ויחלל כבוד הספרדים, בקחתו אשה מבנות ההודים – והוא אקוילאר אשר מצא קרעטס בראצימעל בלכתו לצור על מעקסיקא, אחרי אשר היה עצור אצל ההודים שמונה שנים, ויהי לו למליץ ולפה (כאמור בחלק שני).

ויהי כראות באלבא, כי נכזבה תוחלתו בפעם הזאת, וגם אחרי הגיעו לו דברים מאנשי שלומו אשר ירדו חדרי בטנו, כי הבאישו אויביו את ריחו בעיני המלך והשרים, וגם יכלו לו, ועוד מעט ויבא דבר המלך להביאנו במשפט, על חטאתו אשר חטא בהיספנייאלה, ויבין כי אין בורית לנקות שמץ חטאתו, זולתי הזהב לבדו, כי הוא המעור עיני פקחים, עוצם עין מראות ברע, ומכסה על כל פשעים. ויגמור אומר ללכת בדרך אשר אמר לו בן ראמגרה המושל, אל ארץ הזהב עם מעט האנשים אשר אתו, ולחרף את נפשו ונפשות אנשיו למות, או לאסוף עפרות זהב ולכבוש ממלכה באמעריקא, ויאסוף אליו את אנשיו, ויאמר אליהם, אחי, על מה אנחנו יושבים פה וטומנים יד בצלחת, הלא ארץ הזהב לפנינו, הבה, ונקומה עליה למלחמה, אולי יהיה ה' אתנו, ונתן אותה בידינו, ואם אך מתי מספר אנחנו, הן לא ברוב עם התשועה כי אם בגבורה, אומץ לב, ועזרת ה', ותחי רוח אנשיו, ויענו בפה אחד, הננו ללכת עמך ככל אשר תצוה, ונקוה לאל כי יצליח דרכנו, ולא ניגע לריק. ויהיו פקודיהם מאה ושישים איש, ולהקת כלבים מלומדי טרף אדם, ובן ראמגרה הלך עמם, להורות לפניהם הדרך.

וידרוש באלבא מאת בן ראמגרה, על תכונת ומצב הארץ אשר הם הולכים אליה, ויגד לי כי היא יושבת במרחק ששה ימים מזה, על חוף הים התימני, וישמח מאד באלבא על המענה הזאת, מדעתו כי הוא הים, אשר חשב קלומבס למצא, בלכתו לתור לו דרך לבוא אל הודו מזרחית, ולא מצא, ויט שכמו לסבול כל צרה ותלאה, ולבל ישוב אחור, עש אשר ימצא את הים ואת הדרך, אשר נלאה קלומבס לגלותו.

ולא נקלה היתה לעבור בדרך הזה, כי היו משני עברי המים הרים גבוהים מאד, ויערים רבים ועצומים, והעמקים אשר ביניהם מלאים אגמים ורפש, ורבים מכוסים במים מן הגשם היורד תמיד בגליל ההוא, והרוח הלח מוליד רמשים ושרצים רבים; שמה התנינים הגדולים, נחשים, שרפים, עקרבים, נמלים, תולעים, וזבובים, המחשיכים את עין הארץ, ועלה באשם ותעל צחנתם – שמה אפיקי נחלים שוטפים מראשי ההרים אל הים ברעש גדול, עד כי גם אמיץ לבו בגבורים לא יערב את לבבו לעבור בהם. בכל זאת לא פחדו באלבא ואנשיו, ללכת בדרך הזה, וישימו נפשם בכפם, וילכו. ואחרי אשר עברו גבול בני בריתם, באו בגבול קאציקא אחד, אשר לא ידע את הספרדים, ויברח מארצו כאשר שמע את שמעם, אולם כאשר נודע לו מגמת פניהם, שב לארצו ויכפר פניהם במנחת זהב וכסף, וכאשר נסעו משם, נקבלו עליהם עמים רבים עזים ומרי נפש מיושבי ההרים, ויקראו עליהם מלחמה, אך לבבם לא נמוג מפחד אויב, ויסירו כל מכשול וכל מוקש מפניהם, וילכו לדרכם, וגם לא שתו את לבבם אל דברי המלאכים אשר באו אליהם, להעיד בם לבל יעברו בגבולם, פן יצאו בחרב לקראתם וכשוב המלאכים אל הקאציקא וישיבו אותו דבר, יצא הקאציקא לבוש גלומי צמר גפן עם עבדיו הערומים והיחפים, ויתן אות מלחמה, ויגיחו האויבים ממקומם ברעש ברוגז ובקול מלחמה, ויאמרו לבלעם כשאול חיים, אך הספרדים בזו לעגו למו, וירובו לנגדם בקנה השריפה, ויפלו רבים לארץ, ויחרדו האנשים מאד, ותהי מהומה גדולה במחנה, וינוסו לקולם באימה ורעדה, וידמו כי בני אלים נלחמים אתם – וירדפו הספרדים אחריהם, ויזנבו את הנחשלים, וגם הכלבים רצו אחריהם וישסעו כל האנשים אשר הדביקו, והקאציקא הוכה במלחמה ויחלה, ועירו היתה לבז.

וישם באלבא משמר תוך העיר, וינח שם את האנשי אשר נחלשו בדרך לנוח עד הרפאם, והוא עם יתר אנשיו נסעו הלאה, אל המקום אשר אמר להם בן רמאגה מנהלם, ויעברו עליהם צרות רבות ותלאות, אשר לא יאומנו כי יסופרו, כי רעב, צמאון, קור, וחום, ארחו אתם לחברה בכל הדרך אשר הלכו, ובכל זאת לא נמס לבם, ויהיו כלם לאגדה אחת ללכת בדרך הזה עד אשר יגיעו אל מטרת חפצם, וילכו בכח התקוה הזאת, חמשה ועשרים יום, עד אשר באו לרגלי הר אחד הנשקף על פני הים התימני, לפי דברי בן ראמרגה¹⁰. ויצו באלבא את אנשיו לעמוד ולהנפש, והוא עלה ראש הגבעה, להיות הראשון מן הרואים את הים הזה, אשר חזה לו בן ראמגרה, לבל תהיה תפארת אנשיו עליו, ויהי כמעט עלה על ראש ההר, וירא את הים הגדול הולך ושוטף לפניו, ותגדל שמחתו מאד, ויפול על ברכיו ויפרוש כפיו השמימה, ויתן תודה לאל על חסדו עמדו, כי הביאו הלום. ויהי כאשר ראו אנשיו אשר מתחתית להר, את אדוניהם משתחוה לה‘, ויבינו כי מצא את אשר בקש, וימהרו גם המה, ויעלו על ידיהם ועל רגליהם על ראש ההר, ויפלו על פניהם ארצה, ויודו לה’ על אשר נחם בדרך הכבד הזה, למצוא את הים ואת המסלה בו להודו מזרחית, המלאה כל חמדת תבל, ועפרות זהב לה. ואחרי אשר שפכו את לבבם לפני ה‘, מהרו לקחת את הארץ ואת הים בשם מלך ספרד לאחזה, בהקימם גלי אבני’ וצלמי'. ויחקו שם פערדינאנד בקליפות עצים, ויצפצפו ויהגו בעשותם המעשים האלה, דברים שונים אין בינה, ויחשבו לקנות בצדק ויושר את הארץ הזאת, ולהביא אותה תחת יד אדוניהם על פי חוקי אלהים באין מכלים דבר. ואחר כל אלה ירד באלבא מראש ההר וחרבו שלופה בידו, ויבא תוך המים ויחצה אותם עד ברכיו, ויקרא בקול אל הספרדים וההודים אשר אתו לאמר, עדים אתם היום, כי קניתי את הים הזה ואת הארצות והחיים המגבילים אותו למלך ספרד לאחוזת עולם, ועם החרב הזה אשר בידי אקים את הממלכה הזאת בידו, ואחסום פי כל שטן ודובר עתק נגדו, עדים אתם היום. ויסב באלבא את שם המקום ההוא, גאלף מיכאעליס, לאמר זרוע ארץ מיכאעליס, הלא הוא בזרוע ים פאנאמע עד היום הזה.

ויסע משם, ובכל מקום עברו, נתנו לו יושבי הארץ מזון לו ולאנשיו, אלה פִתה בדברי שלום, ואלה נתץ ביד חזקה. ויקח תשע דוברות מילידי הארץ ללכת בם הימה, לראות תכונת החוף והחיים אשר בתוכו, ואף אם ההודים יעצוהו להוחיל עד עבור עת הגשם הנכון לבא לא נטה אוזן לעצתם, וירד הימה בחברת שמונים מאנשיו ואיזה הודים, לתור את תכונת הים אשר מצא. המה באו בלב הים, עוד לא הרחיקו, ותפקחנה עיניהם לראות כי נואלו במאנם לשית לב לעצת ההודים, כי התקדרו השמים בעבים, ויהי סער גדול קולות וברקי' ואש מתלקחת, השמי' רגזו ממעל ותהום רבה מתחת, ותתמוגג ברעה נפש אנשי החיל, וגם לב ההודים נמס כדונג מפני אש, וכבל זאת התעודדו ויקפצו אל תוך המים בין הגלים ההומים, ויקשרו דוברותיהם לצמדים שתים שתים אשה אל אחותה לבל תתהפכנה על פיהן, ויתנהלו לאט לרגל המלאכה ויחתרו בכל כחם עד אשר באו אל היבשה, אחד האיים הקטנים אשר בים, ויעזבו את הדוברות על שפת הים, ויקשרום בחבלים לבל תשטפם שבולת מים, והמה נמלטו לנפשם אל ראשי הסלעים, אך גם שם לא מצאו מנוח כי גאו מי הים ויכסו את כל פני האי, ויעמדו עיפים ויגעים כל הלילה במים עד ירכם, ולבם חלל בקרבם מן הקור וחרדת מות, לבל יגדלו המים עוד יותר ויגועו כלם יחדו, ומי זה יאמר לים עד פה תבא ולא תוסיף? – אך התקוה החיתה את רוחם, ותאמץ לבבם לסבול טורח הלילה ההוא, כי קוו לראות קץ לכל עמלם כאור הבקר. אולם מי יוכל לספר חרדת האנשים האלה ורב יגונם בראותם אחרי עבור חשכת הלילה הנורא הזה, כי אך לשוא שמרו לבקר, כי אך השחר עלה, חזו עיניהם אשר מי הים הרסו את דוברותיהם בלי חמלה אלה הוכו לבקיעים, ואלה נעשו כסל חורי, ואלה מלאו מים וחול, וכל אכלם וכליהם אשר בהם נשאו המים הזדונים ויהיו לברות למו, לא נשאר להם בלתי עם גויותיהם הערומים והרעבים. ויאבדו האנשים את תוחלתם ויאמרו נואש לכל עזרה; אך מי זה ישים גבול לתחבולות אדם בעת צרתו, כי עוד תגדלנה צרות נפשו, כן ירבו מזמות לבבו, וכחו גם הוא ישגא ויעש חיל, ולא תקצר ידו מהושיע לו כי תקום פעמים צרה. כן קרה גם עתה לאנשי' האלה, כי אחרי ראה באלבא אותו ברע, מצא בחכמתו עצה לרפאות שברי דוברותיו, ויצו ויקטפו מלוח וקליפות עצים רעננים, וינשכום בשניהם וילעסום עד אשר נהיו לחומר דק ומדביק, ויסתמו בם את בדקי הדוברות, ואחרי אשר חזקום היטב מבית ומחוץ, הפקידו רוחם לאל השמים וישבו בתוכם, וההודים שחו לפניהם עד אשר באו בשלום אל החוף. ויצא שליט הארץ לקראתם בעם כבד ויד חזקה לבלתי נתון אותם עבור בגבולו, ויתמרמרו האנשים מאד בהיות נפשם מרה להם מפני זלעפות רעב ועמל הדרך, ויכום ויכתום מכה רבה, וגם הקאציקא נפצע במלחמה והנשארים נמלטו ויתחבאו באהליהם, וישלח השליט את בנו ומזון ומחיה וזהב ופנינים בידו לכפר פני הספרדים, ויקבלוהו בשמחה ויכבדוהו, ואחרי כן בא גם אביו הקאציקא לברך אותם וישאלו איש לרעהו לשלום. כשמוע השליט מפיהם, כי רבה תשוקתם את הזהב והפנינים, אמר להם כי יוכלו לצבור חמרים חמרים מהם, באי אחד הרחוק חמש פרסה מן המקום הזה אחר עבור עת הגשם, אפס יען כי רוב אנשי הצבא נחלו בדרך הזה ולא היה בהם כח ללכת הלאה, חלו פני באלבא לשוב אתם אל מקומם, כי לא עת האסף זהב ופנינים הוא.

וישמע באלבא לקולם וישב לעירו, אך לא בדרך אשר באו בה כי אם בחרו להם דרך אחר קשה ומסוכן כדרך הראשון למען דעת את משפט הארץ והעם היושב עליה, ואחרי אשר עברו עליהם צרות ותלאות לאין מספר באו לסנט מריא וינוחו. במסע הזה עשה לו איש. חיל אחד ושמו פראנץ פיצארה, שם גדול בגבורה ואומץ לב, וישא חן וחסד בעיני כל העם וייקר מאד אצלם.

וישלח באלבא חמישית הבז אל המלך ספרדה, וספרים נתן ביד המלאכי', ויגד למלך בהם את כל התלאה אשר מצאתהו בדרך, וכי מצא את הים התימני המוליך להודו מזרחית (אסט אינדיען) ואת מדינת פערוא המעטירה, ויבקש מאתו לשלוח לו כאלף אנשי מלחמה לכבוש את הארץ הגדולה הזאת ולהביאה תחת שבט מלכותו. וישמחו בספרד שמחה גדולה על מציאת הים התימני כי רעה עינם באחיהם אנשי פורטגאל על אשר מצאו את ארצם מכל טוב אסט אינדיען על ידי הדרך אשר מצא פאסקא די גאמא (עיין חלק ראשון). וייטב בעיני המלך לשלוח אנשים באניות לחפור את הים והארץ אשר אמר באלבא, אך לא אבה לתת המשרה ביד באלבא מיראהו לבל יקח אותה לנפשו, אחרי רואו כי הוא איש חי רב פעלים ולא יחת מפני כל, וכאשר שלם לקלומבס רעה תחת טובה כן עשה גם לבאלבא, וימלא את יד אחד מאצילי ספרד פעדראריוס שמו, למשול בארץ אשר מצא באלבא בהערותו נפשו למות עליה.

ויתן המלך ביד פעדראריוס חמש עשרה אניות גדולות נושאות כאלף ומאתים אנשי חיל לרשת משכנות לא לו. וילוו אליו עוד כאלף וחמש מאות איש מאפרתי ספרד, אשר נדבה רוחם אותם לשית ידם במלחמה הנכבדה הזאת, ותהי המחנה גדולה מאד לא נראה כמוהו בים הגדול מיום החלו בני אירופא לעבור בו, וירדו הימה ויבואו אל חוף דארייען ויחנו את פני העיר. וישלח פעדראריוס מלאך העירה להגיד לבאלבא, כי העבירו המלך מגדולתו, ויתן אותה לרעהו הטוב ממנו, ופעדראריוס לא מש ממקומו וישב בתוך המחנה, עד אשר ידע איך יפול דבר, כי חשב אשר ימרה באלבא את פי המלך ויחזיק במעוזו ביד חזקה. ויהי כבוא המלאך העירה וישאל על באלבא נשיא הארץ, ויראוהו איש עוטה בגדי צמר גפן רעים מחזק בדקי ביתו בחברת אנשים הודים והוא באלבא, ויפג לב האיש ולא האמין כי זה באלבא אשר הוא מבקש, הן הוא דמה בנפשו למצוא את האיש הגדול הזה בהיכל מלך ולבושי מכלול ועבדים רבים משרתים אותו, ועתה מצא אותו עובד עבודה נמבזה כאחד העם. ויהי כבא המלאך אליו וידבר את דברו אליו, לא שנה באלבי את טעמו ולא נפל אור פניו בשמעו את מרמת המלך, ויט שכמו לסבול את הגמול הרע הזה במנוחת לב, ולא שמע לקול אנשי הצבא אשר הסיתוהו להשתרר בחזקה על הארץ. וישב המלאך אל פעדראריוס ויביא אליו את דבר באלבא, ויבא פעדראריוס העירה בגאוה וגודל לבב ובאלבא מושל ברוחו, ויצא לקראתו ויבטיחהו לעבדו באמונה לכל אשר יצוה עליו, כאשר ישרת העבד את אדוניו.

אולם פעדראריוס היה איש רע ובליעל, ולא שת לבו לכל הכבוד אשר עשה לו באלבא, ויבז לכל דבריו כי אבה להראות לכל הנצבים עליו, כי הממשלה בידו וכל דברי באלבי כאין בעיניו, ויצו עליו להביא את כל הזהב והחמודות אשר אסף באוצרו ולתת אותם לכופר נפשו על אשר נועז לקחת משרה לבדו בלי רשיון המלך. ואף אם הרע הדבר מאד בעיני באלבא, וחרק שיניו בראותו זרים בולעים יגיעו בכל זאת נשא השרו בשניו, ויעש כאשר צוה פעדראריוס. ופעדראריוס ואנשיו כמו שמה בעת הגשם, עת תוציא האדמה אדים רעים משחיתי' את האויר, ויהי הדבר הזה למוקש לאנשיו כי נפלו כעמרי' אחרי הקוצר ויד המות קשתה עליהם מאד והנשארי' נפלו למשכב, ותכבד יד הרעב עליהם מאד. וינחמו האנשי' על אשר עזבו את ארץ מולדתם ללכת אל ארץ אוכלת יושביה ומשכלת, ויצעקו אל פעדראריוס להשיב אותם ספרדה טרם יתמו כלם על אדמת דבר ומות.

ויהי כראות פעדראריוס כי תגדל עליו צעקת העם יום יום, ויתן להם רישיון לקחת מזון ומחיה מאת ילידי הארץ ביד חזקה. ויהי ריב ומדון בארץ, כי השודדים האלה פשטו על כל גבול ההודים לשלול שלל ולבוז בז ולהכות באגרוף רשע ויקחו את כל הנמצא אתם, בר לחם ומזון וזהב וכתם אופיר, ואת נפש בעליהם לקחו, ויענו את ילידי הארץ בלי חמלה, וגם האנשים אשר באו בברית שלום עם באלבא מלפנים לא רוחמו, כי הספרדי' הצמאים לדם לא חשבו אנוש, ויהיו לצדים ולצניני' בעיני ההודים היושבים לבטח אתם.

וירא באלבא כי רבה רעת פעדראריוס בארץ, ועוד מעט יתמו ילידי הארץ תחת ידי שודדיהם, וידאב לבו עליהם, גם חסה עינו על העיר אשר בנה בזעת אפו, ויירא לבל תהרס עד היסוד בה בהיות מלחמה בארץ וכל הארצות אשר כלה כחו עליהן תשכחנה באשמת פעדראריוס, כי יגרשו או ישמידו יושבי הארץ את הספרדים בחמתם, ולא יכול עוד להתאפק, ויכתוב אל המלך לאמר, זה האיש פעדראריוס אשר שלחת הנה, הרבה הרע בארץ והחטיא את המטרה אשר עליה קלעת, ויתן חוקים לא טובים ומשפטי' בל יחיו בהם, ועוד מעט וקמו יושבי הארץ הזאת ויכריתו כל שריד ושארית מאנשינו. וירא המלך כי כנים דברי באלבא, ועל אדני האמת והדעת הטבעו, וינחם על אשר לקח המטרה מאיש חכם לב כמוהו, ונתנה ביד בער וחסר לב, וימהר לתקן את אשר עוות, וישיב אל באלבי על כנו, להיות מושל בארץ כבראשונה, אך תחת יד פעדראריוס ויצו על פעדראריוס לאמר, הכבד ושב בביתך, אתה תשב על הכסא, ובאלבא ינהל את העם בחכמתו, ולא ירים איש את ידו לעשות גדולה או קטנה מבלעדי מצות באלבא ופקודתו וכל אשר יאמר באלבא תעשה. ויחר לפעדראריוס מאד ותבער כאש חמתו על באלבא, ויתנכר אליו בשפתיו ויעש את כל חפצו ובקרבו שת ארבו, ויכרה שוחה ללכדו ויתנכל להמיתו. ובאלבא יושב לבטח אתו וישכח את כל הרעה אשר גמל פעדראריוס אותו מיום בא אל הארץ הזאת, כי לבבו נאמן עמו ועם מלכו, וכל מגמתו אך ללכת לרשת את ממלכת פערוא בעבור מלכו ועמו, ולא נח ולא שקט עד אשר הקים מזמות לבבו, ויאסוף ארבע מאות איש וארבע אניות ללכת ללכוד את פערו ולהביאה תחת שבט ממלכת ספרד.

יהי בהיות באלבא נכון לדרך, והנה אנשי' באים אליו מן פעדראריוס, ויקראו אותו אליו, באמרם כי דבר סתר לו עמו, ובאלבא ביושר לבבו לא נשמר מפני מרמת פעדראריוס, וילך עם האנשי' אל המקום אשר אמרו לו, ויהי כבואו שמה ויאחזו בו עבדי פעדראריוס, וימסרוהו בזיקים מבלי הגד לו על דבר מה. ופעדראריוס שם לו עלילות דברים, כי נמצא בו קשר על המלך ועליו, ויקח אנשי כזב בני בליעל, ויעידו כי אמת נכון הדבר, וכי ברך באלבא את המלך ואת פעדראריוס, וישפטהו פעדראריוס משפט מות. ויהי אך נחרץ המשפט,ויך לב השופטי' אותם ותפעם רוחם, וכל העם נבהלו, ויתחננו אל פעדראריוס להשיב את אפו, ולא ישלח ידו באיש נקי הנאמן למלכו ולאחיו, אך פעדראריוס הכביד את לבו ולא שמע אליהם, ויצו ייסירו את ראש באלבא מעליו לעיני כל העם. ואל המלך כתב כי היה את לבב באלבא דבר בליעל, להרים יד במלך ולמשול לבדו בקרב הארץ, ולכן קנאת כבוד מלכו אחזתו לדבר אתו משפטים, ולהורידו בדם שאולה. והמלך האמין לכל דבריו, ולא שם אשם נפשו על אשר שפך דם נקי בזדון לבו ורעת נפשו.

ויהי אחרי מות באלבא, וייראו כל העם מפני פעדראריוס, ולא ערב עוד איש מהם את לבו, לאמר ללכת להלחם על פערו, כי מות באלבא היה להם למשל, וייראו מפני קנאת פעדראריוס לבל יעשה גם להם כאשר עשה לבאלבא, על אשר עשה לו שם בגבורה, ופעדראריוס היה איש ירא ורך לבב, ולא נסה לשאת עול מלחמה, לכן לא שת לבבו ללכת לפערוא, כי אם שם מגמת פניו לשלול שלל ולהכניע את כל העמים אשר בפלך דארייען, אחרי אשר הביא באלבא כבר את רובם תחת שבטו בתבונות כפיו. ואחרי אשר היה האויר רע במקום תחנותם עתה, וגם נכספה נפשו לחדש דבר מה אחר באלבא לטובת הממלכה, לכן אמר להעתיק מקום משכנם אל פאה אחרת, וישאל את פי המלך במכתב, וייטב הדבר בעיני המלך, ויצווהו לעשות כחפצו, וילך עם אנשיו אל שפת הים התימני, למערב חבל דארייען, ויכן עיר וישבו בה, ויקרא את שמה פאנאמא, היא העיר המהוללה אשר היתה סחר גוים.

ופיצארא היה איש גבור חיל, והוא בן אשה זונה אשר ילדה אותו לאחד משרי ספרד, ויבוש אביו לקרוא את שמו עליו, ויהי הנער משולח ונעזב, ויגדל בלי מנהל ומורה, וילך שובב בדרך לבו, ויהי רועה חזירים בימי עלומיו ויהי לימים ותקצר נפש פיצארא בעמל עבודתו הבזויה, וכֹחות נשגבות הטמונות בחובו העירו את רוחו, להתיצב על שדה הקרב וללחום מלחמת, ויטוש את עדרו להסתפח אל אנשי הצבא, ויהי איש מלחמה. אך גם פה לא מצא מרגוע, כי געלה נפשו לכוף כאגמון ראשו תחת שרי החיל, ונלאה נשוא עול מושל על צוארו, ויעזוב את הצבא, וילך עם באלבא לאמעריקא, ושם הראה את עוצם לבבו וידו החזקה במלחמות שונות, וישחק לכל פחד, ולא שב מפני כל, ואף אם לא למד מאומה בנעוריו, בכל זאת קנה לו ידיעה רבה במערכות הצבא, ע"י חריצותו ושקידתו בעין פקוחה, ויגדל בעיני כל אחיו, ויהי לפקיד החיל, ויארח לחברה עם איש כערכו אסופי מן השוק, אשר השליכוהו אבותיו שמה, מחוסר לחם או בושת וכלימה, אלמאגרא שמו, וגם הוא היה גבור חיל ורב אונים, ויגדל עוד מפיצארא בצדקתו ויושר לבבו, כי פיצארא היה איש תככים ומרמה בלבבו לא כן אלמאגרא, אמונת אומן בקרבו, ובשלום ומישור התהלך עם אחיו. והשלישי הכי נכבד, כומר נוצרי ושמו לוקייא, אשר יצא ממקלטו אשר התבודד בו לעבודת אלקיו, והתחבר אליהם ללכת ולמצוא ארצות חדשות ולקחתן לאחוזה, שלשה אלה אבירי לב ומרי נפש, היו לאגודה אחת, ללכוד את ממלכת פערו ולרדות בה כאות נפשם, ויתנו אלמאגרא ולוקייא הון ורכוש רב אשר אספו בסנט מאריא, למען יהיה להוצאות הדרך הגדול הזה, וגם פיצאררא נתן את כל חילו אשר עשה, אך יען למצער היה למול מתת שני רעיו, לכן העמיסו עליו לעבוד עבודה כבדה מהם, והיה, לשאת משְרַת אנשי הצבא על שכמו, וללכת בראשם לפקוד צבא מלחמה, בעוד יאסוף אלמאגרא לעזרתו אנשי חיל מיום ליום, ולוקייא הלך אל פעדראריוס לדבר על לבו, ולכפר פניו לבל תעבור עליו רוח קנאה בהם, ואחרי נשא פעדרריוס את פניו ויתן להם רישיון ללכת כאות נפשם, הלכו יחד לבית התפילה, ויקח לוקיית חלה אחת מלחם הפני' אשר על שולחן אלהיהם, ויחץ אותה ויאכלו שלשתם יחד איש אש מנתו, ויכרתו ברית עולם לפני אלוהיהם, וישבעו איש לרעהו.

ויאסוף פיצארא אליו מאה ושנים עשר איש חיל ואניה אחת, ואף כי מתי מספר היו, לא פחד לגשת אתם למלחמה נגד עם עז ורב, ויעזוב את חוף פאנאמא בי"ד סעפטעמבר שנת אלף וחמש מאות וחמישה ועשרים למספרם, ויפן לפאת תימנה ללכת לפערו. ותקצר נפש העם בעמל הדרך, כי בעוד הם הולכים הנגבה לשב הרוח צפונה, ויכלו כחם מסך שבעים יום עדי עברו את איי הפנינים, אשר בלשון ים פאנאמא, ובמקומות שונות נסו עלות היבשה, אך תוחלתם נכזבה, כי פה באו ביון מצולה אין מעמד לכף רגל איש, ופה ביערים שוממים וחרבים מבלי כל עץ פרי, ושם נלחמו אתם ילידי הארץ ויגרשום. ויתהלכו במחסור ובמסכנות בארץ ציה וערבה, אשר אין בה כסף וזהב, וגם לחם לאכול אין. ויהי כאשר כבד עליהם הרעב, ויאכלו פרחי עצי יער, ודשא כל עשב ערב לחכם כמעדנים, ותהי מגפה גדולה ביניהם, מן העשבים הרעים אשר אכלו, גם מן האויר הלח והרע, ואשר לא מתו נחלו ויאנשו, עד כי נלחץ פיצארא לשוב אחור, להשלים את חילו באנשים אשר הבטיח אלמאגרא לבא בם לעזרתו. וישב אל קוחאמא אשר נכח איי הפנינים.

ואלמאגרא שמר את מוצא שפתיו, ויצא לעזרתו בשבעים איש, וגם עליו עברו התלאות הרבות אשר עברו על פיצארא בדרך, כי גם הוא אחז דרכו תימנה לבא אל פערו, באשר ידע כי הלך פיצארא דרך שם, גם נלחמו אתו ילידי הארץ פעמים רבות, ואחד ההודים ירה אליו חץ וינקר את עינו ויועץ גם הוא לשוב אחור. ויהי כבואו אל איי הפנינים, ויודע לו כי פיצארא יושב ממולו, ויקם ויעבור אליו, ויספרו איש לאחיו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, וינחמו איש את רעהו, ויאמצו את רוחם לשוב שנית הימה, ויעשו כן. ויסעו בעמל וטורח רב, ויבואו אל טאקאמעץ אשר על פי נחל סמראגד, ותחי רוחם, ויגונם נהפך להם לששון ולשמחה, כי הארץ ההיא טובה מאד, ואוירה צח ונעים כימי האביב באירופא, השמים יתנו מטר, והארץ תפריח את יבולה, ובכל עתות השנה נגש חורש בקוצר, ודורך ענבים במושך הזרע, והאדמה תעדה מראשית השנה עד אחריתה ככלה כליה, כל פרח וכל עץ נחמד למראה. גם אין במקום הזה המון זבובים המציקים מאד לגרי הארצות החמות, והרקיע מעל לראשם בהיר כלבנת הספיר, ותהי הארץ הזו לספרדים כגן אלקים לפניהם, יושבי הארץ מלובשים בגדי צמר עזים וצמר גפן, ומכלולי זהב וכסף לפאר ולכבוד, וייטב בעיני הספרדים לשבת שמה. ויועצו יחדיו להשיב את אלמגרא לדארייעץ להרבות לו חיל וכלי קרב, ופיצארא אוה למושב לו את אי גאלא, עד אשר ירפאו אנשיו החולים, ועד אשר ישוב אלמגרא עם חילו החדש.

ויהי מקץ ימים לא כבירים, ויבא אלמגרא שמח וטוב לב אל פאנאמא, לחלוץ אנשים לצבא, אולם שמחתו לאבל נהפכה, כי המלך הוריד את פעדראריוס מגדולתו, וישם איש אחר תחתיו פעדרא די ריאס שמו, איש אשר לא ישרה נפשו בפיצארא ומסעיו, ויצו על אלמגרא לבל יוסיף עוד לצוד אנשים, וללכת אתם על פני מרחבי הים למות ברעב וחוסר כל, ואניה שלח להשיב גם את פיצארא ואנשיו למקומם. כשמוע פיצארא אץת הדבר הזה וירע בעיניו מאד, ויקח את חרבו, ויתוה תיו על עפר הארץ, ויאמר אל אנשיו לאמר: האיש אשר יש את נפשו לשוב לפאנאמא יצא מחוץ לתיו הזה והלאה, והחפצים להיות עמי במקומם יעמודו. – הדבר יצא מפיו, והנה כל העם יצאו מגבול התיו אשר התוה, מלבד שלש עשרה ספרדים ומולאטי (כן יקראו כל איש באמעריקא אשר אביו ואמו היו משני לאומים שונים) אחד. ויתעצב פיצארא בראותו כי כל אנשיו עזבוהו, אך בכל זאת לא רפתה רוחו ממנו, וימרה את פי המושל החדש אשר בפאנאמא, ויקח ארבעה עשר האנשים אשר היו באמונה אתו, ויושיבם באניה נשחתה, ויעבור עמם אל אי תוהו ובוהו אשר קראו שמו גארגאנה, כי ירא לשבת בגאלה, להיותו קרוב אל היבשה, וגם מים אין שם לשתות. ויהי כאשר ישבו האנשים בגארגאנא, ויעשו להם דוברה קטנה לשחות בה ולצוד דגים להחיות את נפשם, ופיצארא היה הראשון לצוד דגים או ללכת לצוד ליד חיות ביערי‘, לבל ישאו אנשיו חרפת רעב בארץ, ויעמוד לימינם בכל עת לשרת את החולים, אשר נחלשו מפני האויר הלח והאידי אשר שם, כי לא נשאר בהם איש בריא אחד מפני החום הגדול, האויר הקיטורי, הרעם והברק ועקיצות הזבובים הגדולים הגדולים, האוכלים בשרם מעליהם, בלתי אם פיצארא לבדו. וישבו באי הזה חמשה ירחים עד כי קצו בחייהם, ויאמרו איש אל אחיו, על מה אנחנו יושבים פה עד אשר נמות הבה נעשה לנו רפסודה ונרד בה הימה, כי טוב לנו לטבוע במים ממותנו תחתינו בדבר. ויחלו לעשות את הרפסודה, ויהי הביותם עושים מלאכתם, וישאו עיניהם ויראו והנה אניה באה, ותגדל שמחתם מאד, וכאשר קרבה האניה, ויראו והנה היא האניה אשר שלח אלמגרא להצילם מרעתם, ויגילו האנשי’ מאד, ויעזבו את האי וישבו באניה.

ויסב פיצארא את האניה לפאת דרומית מזרחית אל חוף פערו, ואחרי אשר מלאו להם אחד עשר יום על הים, ויבואו אל חוף טומבעס העיר אשר בממלכת פערו, ויחנו שם. כמעט שבתה האניה על החוף והנה רפסודות אחדות באות אליהם, ובהם רבים מאנשי הארץ, אשר השתאו על האנשים הלבנים, ועל האניה אשר חשבוה למגדל צף על פני המים. ואחרי אשר התמהמו רגעי' אחדי' ועיניהם שבעו ממראה הנפלאה הזאת, שבו בבהלה וחיפזון להגיד בעיר החדשות אשר חזו. ביום ההוא באו שתים עשרה רפסודות נושאות בר מזון ומשקה בכלי זהב וכסף, להשיב נפש הספרדים, והם נשלחו מאת מושל הארץ מנדבת לבו, ויחל את פניהם לבא העירה לקחת מאיתו את כל מחסורם. כראות הספרדים כלי הכסף והזהב, ויחם לבבם ואש התשוקה בערה בם לבא העירה ולצבור כעפר כסף, וחרוץ כטיט חוצות, אך פיצארא עצר בעדם, ולא נתנם ללכת, וישלח שנים מאנשיו. האחד ספרדי והשני כושי, לחפור את העיר ולהשיב אותו דבר. כבוא האנשים העירה, ויתמהו אנשי העיר מאד, בראותם את האחד כלבנת הספיר מראהו, והשני שחור כפחם, ויאמרו מה זאת? וינסו לרחוץ את הכושי במים, ולא יכלו, ויתפלאו מאד. ויראו המרגלים את עושר הארץ ההיא כי רב הוא, כל כלי בתיהם מכסף וזהב טהור, בגדיהם מצמר וצמר גפן, וכל כליהם ועדיים אשר עליהם, נעשים בחוכמה ומעשי ידי אמן לא כהודים אשר ראו עד כה ערומים מכל, אין אתם כי אם גויתם ואשר הכינה הטבע לפניהם. ומושל הארץ ראה קנה רובה בידי הספרדי' וישאלהו מה משפט הכלי הזה, וימהר הספרדי וימלא את הקנה בכדורי השריפה (פולפער) וירה בו אל גדר הקרשים אשר למולו, ויעבור הכדור דרך הקרש בקול רעש גדול, ותהי מהומה גדולה בין הרואים, אלה נפלו מלא קומתם ארצה ואלה נסו לקול הנורא הזה, וגם המושל עמד נבהל רגעים אחדים, ואחרי אשר שב רוחו אליו, נשא כוס מאת פניו אל הספרדי ויאמר שתה איפא אחרי אשר יכולתי להכיל רעש נורא אשר אין ערוך לו כי אם ברעמי שחקים.

וישובו האנשים אל פיצארא וישיבו אותו דבר, וירא פיתארא כי אין לאל ידו לכבוש הארץ הזאת במעט האנשים אשר אתו, ויעל מעליהם ללכת אל טבור הארץ, ולחקור על משפט הממלכה ותכונת הארץ עד בא עת מועד, וירד אניה ויבא אל פאיטה, ויהי כאשר שמעו אנשי העיר כי באו אנשי מופת הנה, אשר לא ירעו ולא ישחיתו, אוהבי שלום ועושי חסד, וימהרו לקראת' בלחם ובמזן, וישרתו' בשמחה וטוב לב, וכאשר שמו הספרדים לדרך פניהם, ויתעצבו האנשים על אבדם חברת אנשי' יקרי' כאלה, וילכו אתם לשלחם, כי אנשי חסד ואוהבי שלום היו הפערואנים מעולם. ואחד מהספרדים דבקה נפשו באנשי הארץ הזאת ובמעלליהם הטובים, וישאהו לבו לעזוב את עמו וארץ מולדתו, ולשבת עם ההודים, וכאשר שלח פיצארא אחריו אנשי' לקחתו מאתם ולהשיבו אליו, מצאוהו שוכב בזרועות אוהביו המחבקי' אותו באהבת נפש, ונושאים אותו על מטה כבודה ממקום למקום, להתהולל בחברתו לעין כל, והוא גם הוא שש ושמח עמהם, ויבז לכל האנשים אשר באו לקחתו מבית תענוגיו ולהשיבו אל אחיו,וישובו מלאכי פיצארא ריקם אל אדונם.

ויוסף פיצארא ללכת הנגבה, עד בואו אל זאנטא, שם חזקו עליו דברי אנשיו אשר חלו פניו לשוב אל פאנאמא, וימות להם בתוחלתו כי הנציב החדש אשר שם, לא יכלה ממנו מקחת עמו אנשי צבא להביא את הממלכה הגדולה הזאת בעול מלך ספרד. ויקח מידו מיבול הארץ, כלי כסף וכלי זהב, ושמלו' מן צמר עזים וצמר גפן, וכבשים (לאמאס) שונים מכבשי אירופא, כל אלה לקח למען הראו' כי טובה הארץ מאד מאד, ולהעיר רוח הנציב לתמוך את ידיו לכבוש אותה, גם נערים אחדים לקח עמו מבני הארץ ללמדם שפת ספרד, למען יהיו לו לפה אל יושבי הארץ בשובו אליהם, וישובו אל פאנאמא ויחנו שם. אולם לשוא קוה כי יתן הנציב בידו אנשי חיל למלחמ‘, כי לא אבה האיש ללכת אל עם אשר לא ידע מתמול שלשו’, ונעזוב את האדמה אשר הוא יושב עליה הטובה בעיניו, שוממה וחרבה מאין איש, גם ירא מפני פיצארא, לבל יפרוק עולו מעל צוארו, אם יצליח חפצו בידו, ויכבד לב הנציב ולא שמע אל פיצארא. וישב פיצארא ורעיו לביתם אבלים וחפויי ראש אחרי אשר נכזבה תוחלת‘, ואך לשוא הוציאו כל רכושם והריקו אמתחותיהם במסע הזה. ויהי כראותם כי אין לקוות להשיג רישיון הנציב ללכת לדרכם ויועצו כולם יחד לשלוח את פיצארא ספרדה, להטות את לב המלך אל מזמותיה’ ויאספו את יתר הפלטה אשר נשאה בשולי אמתחותיה‘, ויתנום לפיצארא להוצאות הדרך. ויבא פיצארא ספרדה אל חצר קארל החמישי קיסר אשכנז (נכד המלך פערדינאנד) המולך בספרד בעת ההיא, וכל יודעיו ומכיריו מלפנים השתאו על גאון עוזו ורב תפארתו. ויספר אל הקיסר את כל התלאה אשר מצאתהו בדרך, ואת עושר הארצות אשר מצא, והראה לו את יבול הארץ אשר הביא עמו. כשמוע הקיסר ויועציו את שמע הארצות האלה, ויטב בעיניה’ לתת לפיצארא כח ורישיון בכבוד ויקר לכבוש את ממלכת פערו. וכראות פיצארא כי לב המלך לטובה עליו, ויבקש מאתו לת לו את ממשלת הארצות אשר יכבוש, ולשומו לראש השופטי' (פרעזידענט) עליהם. ולא זכר את אלמאגרא רעהו הנאמן, אף כי הבטיחו לבקש עבורו הפקודה הזאת מאת הקיסר, ואך בעד לוקייע הכומר בקש לשומו לכהן גדול (בישאף) בממלכה החדשה. ויאות לו הקיסר לכל אשר שאל, אחרי אשר התחייב את עצמו לערוך את המלחמה בחמשים ומאתים איש מהונו ולבלתי קחת מאוצר המדינה מאומה. וה' הקרה לפניו את קרעטס אשר בא בעת ההיא ספרדה לצעוק אל הקיסר על דבר השופטים אשר שלח הקיסר למעקסיקא, ויתן לו מכיסו כסף די מחצית החיל אשר נדר, כי לא השיגה יד פיצארא מסת מזון החיל הרב הזה. ויקם פיצארא עם החיל אשר אסף ויעזוב את העיר בסתר כי לא מצא את דברו, לשכור מאתים וחמשים איש מהונו, ויירא מפני המלך לבל יעצרהו אם יראה כי לא שלם את נדרו. ויהיו בין האנשים אשר הלכו אתו, ארבעה אנשי לבב וגבורי כח, ושמותם, פערדינאנד, יואן, אלקצארא (דוד פיצארא) וגאנצאלא (אחי חורגו). המה הגבורים אשר עשו להם חיל ושם במלחמת פערו, ועשו נפלאות רבות עד רדתה.

וילך פיצארא לדרכו שמח וטוב לב, עד אשר הגיע אל מטרת חפצו הוא לשון ים מעקסיקא משם נסע הלאה ויבא אל פאנאמא, וישמחו אלמאגרא ולוקייע אנשי בריתו לקראת בואו. אולם אחרי נודע לאלמאגרא כי נתנו שתי עטרות בראש פיצארא, עטרת הממשלה, ועטרת המשפט בממלכה החדשה, ולו לא נשאר מאומה, רפתה רוחו בקרבו וינחם על אשר התרועע את פיצרא ונתן לו כל רכושו, וישב אחור ימינו ולא אוה עוד לשים ידו עמו, אך לוקייא הכומר הפציר מאד בפיצארא ךתת את משרת ראש השופטים לאלמאגרא, ויאות אליו פיצגרא ויחדשו שלשתם פיצגרא אלמגרא ולוקייע את הברית אשר ביניהם ויהיו שנית לאגודה אחת. בראשית שנת אלף וחמש מאות שלושים ושש למספרם, יצא פיצגרא מפאנאמא עם שלש אניות, ובהן מאה ושמונים אנשי חיל ובתוכם ששה ושלושים פרשים רוכבי סוסים, כולם גבורי חיל לבלי חת מפני כל ללכת לרשת את ממלכת פערו המעטירה בחרבם הקשה. וילכו למסעיה' אל פני טומבעס, אך סער גדול עמד לשטן להם בדרך, ויבחרו מקום מנוחה לאניותיהם בזרוע הים הנקרא זרוע מתתיהו (מאטהעאוס בייא) והמה עלו היבשה ללכת ברגליהם אל טומבעס הרחוקה מזה חמשים פרסה ויעברו דרך מדבר ציה ושממה ועיט יון ובצה, גם עמדו להם יאורים ונחלי מים רחבים ועמוקי' למוקש, וכל המעקשי' האלה היו למישור בעיניהם, כי פיצארא אדונם המוליכם בדרך שחק לכל איד ותלאה, ונתן רוח ברזל בקרבם לשום מצחם הנחושה ורגלם כמו צר ולבל יפול לבבם מכל מכשול ונגף. ובכל מקום אשר עברו חמסו רמסו וטרםו כאריה משחית עד כי נסו יושבי הארץ מפניהם, ולא קדמו אותם בלחם ומזון כאשר עשו לפיצארא במסעו הראשון. ויבואו הספרדים עיפים ורעבים לעיר קָוַאקוֶע היושבת על שפת הים, ויפלו על יושבי העיר הזאת כזאבי ערב, ויגזלו מידם כל אשר מצאו אתם בלחם ומזון, זהב וכסף ואבני יקר הנמצאי' לרוב על שפת יאור סמַארַאגד, ונקראים על שם היאור הזה. ויושבי העיר עזבו משכנותיהם וינוסו לנפשם. וישכחו הספרדים את כל התלאה אשר מצאתם בדרך עד כה, ויאמרו ללכת אחרי פיצארא אל כל אשר יהי רוחו ללכת ולשמוע בקולו לכל אשר יצוה. ופיצארא שלח אניות לפאנאמא להעיר תשוקת כל נבהל להון ואץ להעשיר, לבא אליו לחסות תחת כנפיו ולמצוא חפץ לבבו. וילכו הלאה ויבוזו את ילידי הארץ, ובכל מקום דרכה כף רגלם לא עמד איש בפניהם כי נפל פחדם עליהם, ויבואו לאי פונא הלא הוא בזרוע הים גואיאקוויל, כי את האי הזה אוה פיצארא למושב לו עד שוב האניות אשר שלח לדארייען. אולם תושבי האי הזה היו אנשי לבב בעלי אומץ וגבורה, ורוחם לא חובלה בקרבם ממראה עיני הספרדי‘, ויצאו לקראתם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וימאנו לתתם בוא בגבולם, ותארך המלחמה ששה ירחי’ עד אשר הכניעו הספרדי' גם את הגוי ההוא, ויהי להם למס עובד.

בעת ההיא שבו האניות אשר שלח פיצארא עם שישים איש, ובראשם שני פקודי חיל גבורי כח ואנשי לבב, שם האחד בן אלקאצר, ושם השני גאטא, וישמח פיצאר' עליהם ויעזוב את האי ללכת לכבוש את הממלכ' הגדולה אשר מספר עריה רבו ממספר האנשי' אשר אתו וישם אל טומבעס פניו. אך גם פה לא מצא את האהבה והחסד אשר גמלוהו תושבי העיר בפעם הראשונה, כי שמעו את כל הרעה אשר עשו הספרדי' הערים האחרות, ויצאו בחרב לקראתו וילחמו עמו, ולא יכול פיצארא להפוך את לב השליט לטוב עליו ולחדש ברית האהבה אתו, אף אם הרבה לשלוח אליו מלאכי שלום. ויהי כראות פיצאר' כי אין תקוה להשלים עם האנשים, ויקח את שני אחיו וחמישים פרשים אתו ויעברו בלילה את הנהר אשר בינם ובין ההודים, ויקיפו את המחנה דרך מדבר עד אשר באו כעלות השחר אל המקום אשר שם ההודים נחים, ויפלו עליהם פתאום ויכום מכה רבה מאד ותהי חרדת אלקים במחנה, כי נבהלו האנשי' מפני מראה האבירי' הנוראי' האלה אשר מחציתם פני אדם ומחציתם פני חיה איומה, וכראות השליט כי קצרה ידו לעמוד בפני האדירי' האלה, ויכפר פניהם במנחה ויכרות עמם ברית.

אני טרם אחל לספר מן כבוש הממלכה הגדולה הזאת, היה פערו העדינה נחלת צבי צבאות גוים, אשקיט את פליאת לבבכם קוראים נעימי' לאמר מדוע החריש מלך הארץ הזאת בשמעו את שמע מחריבי ארצו ובשלות השקט ראה באבדן עמו, ולא אסף את כל חילו לצאת למלחמה לקראתם? ידעתי כי זאת עמכם, לכן נעמד פה מעט ונשמעה קורות הארץ הזאת בימי קדם, ומשפט מלכיה וסדר הממשלה בתוכה, ומצבה בעת באו הספרדי' אליה, וזה יפיץ לנו אור על פני מחשכנו וישים המעקשים למישור ואתם שמעוני. ילידי הארץ הזאת יספרו, כי ממלכת פערו נוסדה כארבע מאות שנה לפני בוא הספרדי' שמה מאת שני בני השמש זכר ונקבה, שם האיש מַאנְקַא קַאפַאק, ושם אשתו מַאמַא אַצִילָה, שניהם יחד גבוהי קומה מאד ומלאים הוד והדר, וירדו משמים ארץ להורות צדק לילידי הארץ אשר היו כפראים במדבר, וישבו בגליל קוסקא, ויאספו אליהם את יושבי ההרי' ויורו להם את הדרך אשר ייטב בעיני השמש אביהם! האיש למד את האנשי' עבודת השדה, בנות בתים ותפור בגדים לכסות מערומיהם, ואשתו למדה את הנשים עבודת הבית לתמוך פלך לארוג ולרקום וכל מלאכה, וילמדו את האנשי' לשבת יחדיו,לאמר לדבק טוב הוא, ואיש את רעהו יעזורו. משני בני השמש האלה יצאו האלילים הנקראי' בלשון הארץ היה עינקים, ומהם היו כל מלכי פערו עד יום גלות הארץ, אנשי משפחת העינקי' היו שונים משאר ילידי הארץ בלבנת עור בשרם ובזקן הצומח בלחייהם, ולכן יאמרו חכמי אירופא כי קאפאק ואצילה אבותם היו אנשי אירופא מיורדי הים באניה, אשר התעה אותם הסער מדרך מגמת פניהם וישליכם אל חוף פערו. גם הוכיחו את אמתת הדעת הזאת מלוח השנה אשר נמצא בפערו דומה במתכונתו אל לוח בני אירופא בחלוקת השנה לשס"ה יום, ודברים אחרים מתכונת הככבי' גם יביאו ראיה מן החזון אשר חזו לאנשי הארץ, כי באחרית הימים יעור גוי איתן אנשי תואר ומגודלי זקן בכלי קרב נפלא מאד ויכבשו את הארץ הזאת. שני בני עליון האלה בערו את הגלולי' מן הארץ ובטלו את עבודתם הנכריה לזבוח זבח אדם לאלילי‘, ויורו להם אמונה שאננה וטובה למחזיקי’ בה, והיא כי אל אחד על כל הארץ, לו הכבוד והגדולה והעוז, הוא אוהב את האנשי' מבחר יצוריו אהבה עזה, בידו הכח והגבורה לעשות כל אשר יחפוץ ורצונו שלום והצלחת ברואיו, והאל העליון הזה הוא השמש אביהם הטוב ומטיב לכל ומאיר לעולם בחסדו, וישלחם ארצה לכהן במקדשו ולהורות לתועי דרך מצותיו חוקותיו ותורותיו. ממשפחת העינקי' היו נערות רבות אשר ישבו סגורות בבתי מקדשם ולא ידעו איש כל ימיהן, כמשפט הנערות הקדושות (נאננען) באירופא. גם את הירח כבדו כבן אלקים.אך לבן תמותה חשבוהו, ובעת אפיסת ארו דמו אותו חולה נופל למשכב, לכן בכו בעת ההיא, צעקו מרה ויעוררו קנים הגה והי בתופים וחלילי‘, ויסרו את הכלבי’ בשוטים ומקלות חמען ינבחו ויעירו את הירח מתרדמתו, ומקטן ועד גדול זעקו בקול: מַאמַא קְעִילָה, לאמר אם אהובה – כה עשו עד הגיע המונד ואז נהפך לששון אבלם, בראותם כי שב הירח לאיתנו, ונמלט מרדת שחת, ולא נפל משמים ארצה להשחית את את האדמה אשר הם יושבים עליה. – המחוקקי' האלה (האיש ואשתו) חלקו את כל שדות הארץ לארבע מחלקות, האחת להשמש אלוהי הארץ, השנית לאנשי' קצרי יד אשר כשל כחם להביא טרף לביתם, כזקני' יתומי' ואלמנות, ובהם גם אנשי המלחמה היוצאי' לצבא ומגינים על ארצם, השלישית למשפחת העינקי' נשיאי הארץ, והרביעית לכל המון עם הארץ איש איש כמספר אנשי ביתו. בעת החריש והקציר יאספו כל הקהל אין נקי, וגם העינקי' בני המלך אתם בתופי' ובמחולות וכל כלי שיר, ויזרעו בראשונה שדי השמש, ותבואת השדות האלה היא לכהנים ולנערות הקדושות היושבות בתולות צרורות כל ימי חייו ולבתי מקדשיהם. אחרי כן יזרעו שדות החלשי' ואנשי הצבא, אחר שדות העינקי' למחית המלך וביתו וכל משפחתו ובאחרונה שדות כל העם.

והעבודה הנעימה הזאת, שמה את לב כל העם כאיש אחד, לחיות באהבה אחוה ושלום, כי חלו בה ידי כלם, וכל העם הי' זמן רב בכל שנה במקום אחד, והתעלסו יחד באהבי‘. ויהי שלום וצדק בארץ, העינקים היו להם לאבות, והמה לבנים מקשיבים לקולם, והיה כי יחטא איש מהם על כל דבר פשע, היה הוא הראשון אשר בא אל השופטים לצעוק חמס על נפשו, והודה על פשעו לאמר, חטאתי וישר העויתי, ואתם עשו לי כטוב בעיניכם, ויסרוני על חטאתי. מקץ כל שנה ושנה, באו העינקים וחלקו שדות אחוזת הארץ לגלגלותיהם, לפי מספר נפשות כל משפחה בשנה ההיא, לרב הרבו נחלתו ולמעט המעיטו, ערך כסף וזהב היה כפי מסת הכלי הנעשה מהם, ממקח וממכר לא ידעו דבר, כי בטוב לב נתן איש לרעהו את כל העודף בביתו ולקח מחירו מבית רעו די מחסורו, עצלה וריפיון ידים לחטאת גדולה נחשבה בעיניהם, על כי גם זקן ואיש שיבה לא טמן ידו בצלחת, ותהי עבודת הזקנים להבריח הצפרים מן שדה זרע. בני העינקים לא נאחזו בתפארת בית אבותם, עד כי בחנו אותם ונמצאו נכונים וראויים אל הכבוד הזה, והמסה הזאת היתה בהיותם בני שש עשרה שנה, אז נאספו ראשי המשפחה בבית מיוחד,ויענו בצום נפשות הנערים ששה ימים, ולא נתנו להם במשך ימי הצום האלה, רק מלא כף אחת דגן מייץ חי וספר מים ליום, והנער אשר נלאה כלכל ויבקש אוכל להשיב את נפשו, נגרש מהסתפח בנחלת הוד אביו, ויגָאֵל מתור היחס. ככלות ימי הצום הביאו את הנערים אל גבעה רחוקה מן העיר דרך פרסה וחצי, ויצוו אותם לרוץ העירה, והנער אשר יעף במרוצתו וישב לנוח רגעים אחדים, יגאל מן היחס. ואחרי כן יחלקו אותם לחצי, מחציתם יקיפו אחד המבצרים וירעשו להפיל החומה, ומחציתם יעמדו בתוכו וילחמו להצילו מידם, ותחזק המלחמה ביניהם, ואף אם לא יתנו בידם רק כלי קרב קהים ורעים, בכל זאת לא תחדל המלחמה עד כי יפצעו רבים מהם. אחר ינסו את כחם ביריית חצים ואבני קלע, ויאבקו איש את אחיו לעיני השרים, וידלגו הנה והנה, ויעדו על המשמר משך עשרה או שנים עשר לילות, והנער אשר ילאה ויתן שנה לעיניו, גם הוא יגאל מן היחס. והשרים יעברו בין הנערים ויכום בלי חמלה במקלות, ואחרים יפלו עליהם בחנית וכידון, ויכוננו ידיהם לנקר עיניהם או להכרית אצבעותיהם, והנער אשר יסוג אחור וחיל ורעדה תאחזנו, לא יהיה לו חלק ונחלה בכבוד בית אביו, באמור השרים, אחרי אשר לא יוכל נשוא המכות אשר הוכה בית מאהביו, איכה יתן גוו למכים במלחמת ארץ מולדתו? – אחרי כן ינסו כחם במלחמת כלי קרב, ואיש איש מהם יעשה לו קשת, חיצים, כידון, חנית וכלי נשק אחרים שונים, להראות כי יש לאל ידם למלא מחסורם בעת צרכם מבלי עזר זולתם. כל ימי הנסיון יורו להם הזקנים משפט צדקה וחסד, מוסר ומישרים, להדר פני יושבי הארץ, לחון דלים, לדכא עושק, ולהושיע כל עמי ארץ, ולעבד את השמש אלוהיהם ואביהם. מקץ ימי המסה הקשים האלה, תקרבנה אמותיהם ואחיותיהם אליהם וינעילום מנעלי רקמה, ואז יבא המלך והמשנה וראש בית אבותם ויעירו שנית את לבותם לעשות צדקה ומשפט בארץ, ויקחוי לקח מאת השמש אביהם המפיץ קרני אורו תחת כל השמיים, והמלך יקוב חור באזניהם במרצע זהב אשר בידו, והמשנה יחס\בוש על מצחם את טוטפת המלך, ויתן כלי נשק בידם ויאמר: ראו כי הנני נותן שבט מוסר בידיכם להכות את הרשעים האכזרים עושי עול, וגם את הנרפים והעצלים המפריעים שלום החברה. ואחרי כן ישובו אל ביתם ויאכלו וישתו ויחוגו חג ימים אחדים. כמשפט הזה נהגו אנשי פערו ימים רבים, עד אשר ישב הואַנָא קַאפַאק על כסא אביו, והוא היה הדור השנים עשר למאנקא קאפאק וסר מן הדרך אשר הלכו בו אבותיו, וילך שובב בדרך לבו, להרחיב את גבולו ולרשת משכנות לא לו, כי איש חיל וגבור מלחמה היה, ולא שמר את מצות אבותיו לבל יגע בגבול שכניו אשר לא גמלוהו רעה, וילחם על קויטא וילכדה, ויקח את בת מלך קְוִיטָא לאשה, למען חזק את הממלכה החדשה בידו, ויחלל בזה את יצועו, כי חוק להעינקים לבל ישאו אשה זרה אשר לא ממשפחתם היא. וכאשר חלה למות חלק את ממלכתו לשני בניו, את ממלכת קוסקא נתן ביד הואסקר בנו, אשר ילדה לו אשתו בת אחד העינקים, ועל ממלכת קְוִיטָא המליך את אַטַאהואַלְפַא הנולד לו מבת מלך קויטא. ותהי חטאת המלך גדולה מאד בעיני עם הארץ, כי נאץ את חוקי אבותיו, והושיב בן נכר הארץ על כסא ממלכתו, ויהי הדבר הזה למוקש אל ביתו, כי כל גדולי העינקים נקבצו אל הואסקר, ויסיתוהו להתגר מלחמה עם אטהואלפא אחיו ולהסיר העטרה מעל ראשו, וישמע הואסקר לקולם, ויערוך מלחמה עם אטאהואלפא, אולם יד אטאהואלפא חזקה עליו, ויכניעהו תחתיו’, וכל חילו נגפו, וגם הוא נפל שבי ביד אחיו, ומאז היתה כל ממלכת פערו ביד אטאהואלפא, וישמד אטאהואלפא את כל משפחת העינקים עד תומה, ורק מתי מספר נשארו ונמלטו מפניו להרי נשף וחורי עפר וכפים, אך את אחיו הואסקר לא המית למען ישמעו עם הארץ בקולו לכל אשר יצוום בשם הואסקר אדונם, ויהי אתם במשמר.

בימי המבוכה הזאת, כאשר היה חרב איש ברעהו, והכסא ריק מיושב עליו, אין קצין ואין מושל, באו הספרדי' לארץ הזאת, ולכן הלכו שקט ושאנן ואיש לא עמד בפניהם, כי הואסקר שמח לקראת בואם, ויואל לכרות ברית אתם למען ישיבו לו את המלוכה, ואטאהואלפא ירא לריב עמם לבל תהי לו מלחמה מבית ומחוץ, אחרי אשר ידע נאמנה כי כל אנשי הארץ לאויבים לו, על אשר שלח ידו בזרע המלוכה, ויקוה גם הוא לבא בברית עם הספרדים למען יחזקו המלוכה בידו, ובהיות עין שני המלכים עליהם באו באין משבית במבוא עיר מבוקעה.

ופיצארא יצא מטומבעס ויסע למסעיו תימנה עד פי נחל פיזרו וירא את המקום על מוצא הנחל כי טוב הוא, ויעזב שם קצה אנשיו לכונן עיר מושב, ויבנו עיר ויקראו שמה סנט מיכאל, והוא ויתר העם נסעו הלאה, וישם את פניו אל קאסמאבלק הוא המקום אשר חנה שם מבחר צבא פערו ואטאהואלפא מלכם, וישמח מאד על השמועה אשר שמע כי הקים ה' רעה על הממלכה מתוך ביתה, המה בדרך והנה מלאכי אטאהואלפא לקראתם, ובידיהם דברי שלום מאת מלכם באין אומר ודברים כי המליץ אשר בינותם היה מילידי פונה אשר קבל דת הנוצרים, פיליפילוס שמו, איש ערל שפתים אין בינה, ויהיו דבריו כדברי הספר החתום, אך מן המנחה אשר נשאו המלכים בידם מיבול הארץ, בגדים, כלי כסף וכלי זהב, אבני יקר, צמד מנעלים יקרים, ואצעדות לזרועות פיצארא, ומן דברי' אחדי' אשר דבר פליפילוס בלעגי שפה, הבינו כי המלך מחלה פניהם לבא בברית אתו. ולא אחר פיצארא להפיק רצון המלך, ואחרי אשר שלח לפני את זאטא ופערדינאנד אחיו לברך את המלך בשמו, הלך גם הוא ועמו אליהם. ויושבי הארץ נאספו לראות פני האורחים האלה כראות פני אלקי', ויקדמו פניהם בלחם ומזון. וכראותם את הסוסים נושכים בשניהם את מתגי הברזל אשר עליהם, ויחשבו כי מאכל האבירים האלה הוא מיני מתכות, לכן קדמו פני הסוסים בכסף וזהב להיות לברות למו, והספרדים אשר ראו את אולת האנשים האלה כי רבה היא, קימו וחזקו את שגיאתם, למען הביא ארוחת סוסים היקרה הזאת אל אוצרם.

ויהי כאשר באו מלאכי פיצארא אל מחנה המלך, ותצא להקת אנשים מזוייני' לקראתם לשחר פניהם, וזאטא אשר לא ידע מגמת פניהם קפץ בסוסו לעומת פקידם, ותפול חרדת אלקים על כל המחנה, כי יראו מהבט אל המראה הנוראה הזאת, וינוסו לנפשותם, ויותר הפקיד לבדו כמשוגע ממראה עיניו, וימת לבו בקרבו. ויובאו האנשים בית המלך, ויושיבו' על כסא זהב, ושתי בנות המלך הקריבו לפניהם משקה להשיב נפשם. ויהי אחרי שתו, ויאמר פערדינאנד אל המלך ע"י המליץ לאמר. אדוני המלך הגדול הרודה במזרח השמש, וכהן הגדול נשיא אלקים וראש אומות הנוצרים, שלחונו הנה בחסדם הגדול, להוציא את העינקי' ואת עם הארץ מתחת סבלות השדים. את הדברים האלה העתיק פליפילוס מלשון ספרד אל לשון הודו בשפתיו הערלי' עד כי פג טעמם ונמר ריחם, כי רובם לא הבין, ואשר הבין לא יכול העתיקם, לכן נלאה המלך לדעת פתרון דבר המלאך ושברו, ויען ויאמר: מחר אצא לקראת אדונכ' ואשמע' מה בפיו. ויקומו האשים וישובו אל פיצארא, וימצאוהו חונה בהיכל המלך אשר בקאסמאלקא, וישיבו אותו דבר אעהואלפא.

ויערוך פיצארא את עמו במערכות הצבא, למען תפוס חי את המלך ההולך לבטח לקראתו, וישם את ששים הרוכבים בסוסים לשלשה ראשים, תחת ידי פערדינאנד, זאטא, ובן אלקאצר, ויסתירם בסתר חומה אחת, לארוב שם עד בוא עת דברו, ושני כלי תותח הציב על יד השער, ועליהם המורים בקשת מזה ומזה, ועשרים מגבורי החיל חמדו על ידו למשמרת, ויתר אנשי הצבא עמדו בחצר ההיכל, איש חרבו על ירכו נכון למלחמה. ממחרת היום ההוא בבקר השכם, החלו אנשי פערו לערוך את המחנה אשר צוה המלך לערוך לכבוד האורחים, וילכו לאט לאט לשחר פני הספרדים, עד כי כלו עיני פיצארא מיחל להם, וישלח אנשים לקראתם לברכם בשמו ולהבטיחם אהבתו. והמלך יושב על מיטת זהב משובצת אבני שוהם וספיר, ומעוטרת בנוצות יפות לתפארת, נשואה על שכמי ראשי העם, ואחריו שרי הממלכה נשואי' גם הם במטות כבוד בין להקת שרים ומחוללי‘, ואחריהם שלשים אלף איש, הולכים ובאים לתומם, ולא ידעו כי רפאים שם. ויהי כאשר קרבו אל מחנה הספרדים, ויחרדו מאד בראותם אותם ערוכי מלחמה, ויפן המלך אליהם ויעד בם לאמר, השמרו לכם מהעיר חמת האורחים האלה, כי מלאכי אלקים המה, ולנו לכפר פניהם במענה רך. טרם כלה לדבר, והנה אלפרעדא הכומר יצא לקראתו, וצלם דגל משיחם בימינו, ובשמאלו ספר תפילתו, ויתיצב על מטת המלך, ויפתח את פיו וידבר אל המלך מבריאת התבל, חטאת האדם הראשון, לידת מיתת ותקומת משיחם, קדושת הכהן הגדול נשיא אלקים בארץ היושב ברומי, ועוד דברים רבים כהנה. וכלותו לדבר אמר, כי הכהן הגדול אשר לו יד שלטת על כל התבל ומלואה, נתן את הארצות האלה למלך ספרד לאחוזת עולם, ולכן עליך המלך לקבל עליך עול דת הנוצרים, ולתת כבוד ועוז להכהן הגדול, ולהכנע תחת יד מלך ספרד אדוניך באמת ובתמים, והיה אם תאבה ושמעת, וישבת על כסאך לבטח, וכל קמיך לא יתיצבו לפניך, ואם תמאן ומרית, חרב הספרדי’ תאוכל, ופיליפילוס העתק את הדברים הקשי' האלה אל המלך בצחות לשונו כדרכו עד כי נלא' המלך מהכיל עד כלותו לדב' ובכל זאת משל ברוחו, ויען בטוב טעם ודעת כדברים האלה: הכהן הגדול אדונך אשר בו ההפאר הוא איש פלא בעיני, כי ערב לבבו לתת מתנות בארץ אשר אין לו בה אף שעל עפר, לכן דע לך כי בכל לבבי אחפוץ להיות ריע ואיש ברית מלך ספרד, אך לא עבד עולם, גם לא אמיר אמונתי באמונת הספרדי‘, כי רוח מבינתי יענני אשר טוב עבוד את השמש אשר איננו בן תמות’ ולא יסוף לנצח מעבוד אלוהי הספרדים אשר נתלה ומת כאשר פיך ענה בך, ויתר דבריך אשר אמרת קצרה בינתי מהבין, בכל זאת אותה נפשי לדעת מי הגיד לך את הדברים האלה ומבטן מי יצאו. ויען הכומר ויאמר הדברי' אשר דברתי אליך, מפי הספר הזה הגיעו לאזני, ויראהו ספר תפילתו אשר בידו. ויבט המלך רגעים אחדים בספר הזה ויטה אזניו לשמוע מה בפיו, וכראוהו כי אין קול ואין קשב, ויפיל את הספר לארץ ויצחק ויאמר, הלא אלם הוא ואין כל דבר בפיו. ותבער חמת הכומר בקרבו ויקרא בקול גדול לאנשיו: חרב לה' הנקמו הספרדי' הנקמו, סובו והמיתו את הכלבים האלה אשר חרפו מערכות אלקים! כשמוע פיצארא את הדברים האלה, ויתן אות מלחמה, והנה פתאום קול תופים כלי תותח וקנה השרפה משחיתים בעם ההולכים לתומם, והפרשי' הגיחו ממקומם, ויכו בעם מכה רבה מאד, רבים נפלו בחרב, ורבים נרמסו ברגלי הסוסי' והנשארי' נסו וימלטו, ורק שרים אחדים נשארו על עמדם ולא משו ממקומם למען הגן על אדונם. ויקם פיצאר' ויהרגם לפי חרב, ואת המלך תפס בזרוע נטויה ויסחבהו אל ביתו כשבוי מלחמ‘, והספרדים רדפו אחרי הפליטי’ ויכום ויכתום ולא חסה עינם עליהם, כי הכומר הגדיל חמתם באפם ויקרא בקול גדול לאמר, הכו אל תחמלו, העמיקו הרחיבו פצעיהם מעין הרפא, כי לה' חטאו. ויהיו המתים במטבח הזה ארבעה אלף נפש אדם, וביניהם זקנים וקטנים הבאים לראות ביקר המלך בכבדו את הספרדי‘, ומהספרדי’ לא נפקד איש רק פיצאר' נפצע, כי נלחצה ידו מאת אחד מאנשיו בתפסו את המלך. ויאספו הספרדי' את השלל אשר מצאו בשדה המלחמה וישתו וישכרו כל הלילה, ויבוזו את המחנה וימצאו זהב וכסף וסגולות לרוב מאד יותר מאשר שאלה נפשם.

והמלךְ כלוא במשמר בית הספרדי‘, נגש ונענה מחמת המציק, וישית עצות בנפשו לדעת במה יוכל להפוך לבב הספרדי’ לטוב לו, ובמה ירך לבבם הקשה מחלמיש צור, וקל מהרה נגלה לו כי אך כסף וזהב כל מאויי נפשם, וישת עצות בנפשו לצאת ממסגר, וידר לפיארא נדר לאמר, אם תקרא לי דרור ותשלחני לחופשי, אז אמלא את הבית אשר אנו שוכן בתוכו מן הרצפה עד מלא קומתי כלי זהב. והבית גדול מאד עשרים רגל ארכו ושש עשרה רגל רוחבו. וימהר פיצארא בשמחת לבבו, ויתקע כף לחלצו ממצר בתתו לו המנה הזאת אשר נדר, ויתו קו בקיר הבית מלא קומת המלך כאשר הבטיחו, והמלך מהר לשלוח מלאכי' אל קוסקא וקויטא וליתר ערי ממשלתו להביא את הזהב מאוצרותיו. ולא אמרו עבדיו הנאמני' לקבץ ולהביא זהב וכלי חמדה מכל עבר, למען הצל נפש מלכם מידי האכזרי‘. בעת ההיא שטו הספרדי’ בארץ והתהלכו בה לאורכה ולרחבה ויעשו בה ככל אות נפשם, ובכל זאת לא נגעה בם יד התושבים, אף רבו ועצמו מהם מאד מאד. כי חכו עד אשר יראו את מלכם חופשי באהבתם אותו בכל לבם ובכל מאודם. ויהי כי ארכו הימים ולא הובא הזהב אשר אמר המלך ותכלינה עיני הספרדי' מיחל, ויצטדק המלך לפניהם באמרו, כי רב הדרך בין קוסקא וקאקסמאלקא כמאה פרסה, ולכן אחרו השלוחי‘, ולמען הראותם כי יש לאל ידו לשמור מוצא שפתיו בקש מפיצאר’ לשלוח איזה מאנשיו לראות את עושר כבוד מלכותו, וכאשר ראה כי יראים הם מלכת, אמר להם למה זה תיראו הלא המלך ונשיו ובניו בידכם לערבון, ונפשינו תחתיכם אם יקרכם אסון בדרך מאחד בני עמי. וישם זאטא עם ספרדי אחד ושמו פארקא לדרך פעמיהם, והמלך צוה לשאת אותו באפריונו למען יכבדו אותם בכל הדרך אשר ילכו, וישאו ההודים אותם על אפריון המלך וילכו. כשמוע הואסקר את שמע הספרדי' ויואל לדבר עמם ויתנו לו מולוכיו רשיון לדבר הזה. וכאשר קרב אליהם זעק חמס ושוד באזניהם על אחיו על אודות הרע' אשר עשה לו ולמשפחתו, ויתחנן אליהם לעמוד לימינו ולהושיעו מצרת נפשו, וכשמעו מן הזהב אשר נדר אחיו לתת כופר נפשו, אמר להם כי הנהו נכון לתת למו זהב פי שלשה על כופר אחיו, כי תחת ידו היו כל הסגולו' אשר אצרו אבותיו, ובהלחמו עם אחיו צפן אותם בעומק האדמה לבל ישלטו בם זרים. וימאנו האנשים שמוע לקולו כי יראו מפני פיצארא אדונם ויעזבו את הואסקר וילכו לדרכם. וכאשר נודע לאטהואלפ' כי דבר הואסקר עם מלאכי פיצאר' להשיב לו המלוכה צוה לשפוך דמו בסתר לבל יהי לו למכשול ולפוקה, וימת הואסקר בחרב אחיו, ולפני מותו אמר הנני גוע בעוני, וה' לא נתנני להאריך ימים על ממלכתי, אולם אדע כי גם ימי אחי המרצח לא ימשכו וזאת נחמתי. ויבואו זאטא ופארקא אל קוסקא וישתאו על המון הזהב אשר ראו בהיכל המלך ומקדשי השמש, ויבקשו מיושבי העיר לקחת גם את הזהב הנמצא בבתי המקדש, וייראו ההודים מאד לשלוח ידם בקדש, ויתחננו אליהם לבל ימעלו מעל באלוהיהם אחרי אשר יוכלו למלאות די שבעם מבלעדי החמס הזה, אך הספרדי' לא שמעו לקולם, ויסירו בידיהם את פחי הזהב אשר בקירות היכלי הקדש, ועיני ההודים רואות ושופכות כמים דמעות אך החרישו ולא ענו אותם דבר מדאגה מדבר פן יבולע למלך בעבורם.

בעת ההיא נשמע במחנה הספרדי‘, כי בא אלמגרא וחיל גדול אתו העירה סנט מיכאל ויועצו לחלק ביניהם את הכסף והזהב הנמצא בידיהם, טרם יבא אלמגרא אליהם, למען העלם את כל העושר הגדול הזה מפניו, וירימו איזה כלים יקרי’ לנמח' אל מלך ספרד והשאר התיכו ויחלקום במשקל. ותהי תרומת המלך חמישית הבז, ומאה אלף פעזעטא (מטבע ספרדי' וערכ' חצי כסף) ליתן לאלמגר‘, וחלק פיצאר’ ואחיו, וחלק ראשי החיל איש איש כפי עבודתו, והנשאר לכל אנשי הצבא. ויהי חלק הפרשים שמונת אלפים פעזעטא לאיש, וארבעת אלף פעזעטא לכל איש רגלי, כאשר חלקו הספרדי' את הרכוש הרב הזה ביניהם, ויתנוהו איש איש באמתחתו, וירם לבבם ויקוצו בעמל המלחמה, ויפצרו בפיצאר' להשיבם לארץ מולדתם למען יתענגו וישבעו מיגיע כפם בשובה ונחת. ויעתר פיצאר' להם בדעתו כי חושקי מנוחה ושלום לא יצלחו עוד לעבודת הקרב, ולבו היה נכון ובטוח כי יאספו אליו כהנה וכהנה להלחם תחת דגלו, בראותו את העושר הגדול הזה אשר הביאו אנשיו. ויבא גם אלמגר' וחילו לקאקסמלק' ויריב אתו בחזק' על אשר לא האציל לו לאנשיו מכל העושר אשר מצאה ידו עד כה רק מלא כף נחת. אך פיצאר' בחכמתו השקיט את שאונו, ויבטיחהו למלא אוצרו זהב די שבעו.

והמלךְ אטהואלפא מלא את הבית מלא קומתו זהב כאשר נדר, ויבקש מאת פיצא' למלא דברו ולשלחו לחופשי, אולם פיצאר' ואלמגר' אטמו כפתן חרש את אזניהם, ולא שמעו לקול תחינתו, גם מרו ועצבו את רוחו עד כי קץ בחייו, רק פערדינאנד אחי פיצאר' חמל עליו, וידבר על לבו וינחמהו מעלבונו. אך לא ארכו הימים וגם הנוחם הזה נסתר מעיניו כי הלך פערדינאנד לדרכו לשוב ספרדה עם רבים מאנשי הצבא להביא אל גנזי המלך את חלק הבז והמלקוח ולספר לו את כל הגדולו' אשר עשה פיצאר' וירע לאטהואלפא מאד בראותו כי סר צלו מעליו, ויאמר אל פערדינאנד, אהה אבד סברי וכלתה תקותי לנצח, כי האנשים הרעים האלה יכוני נפש ויורידוני שחת.

כאשר פחד אטהואלפא כן היה, כי אך יצא פערדינאנד מאת העיר, ויחלו שלשת המרעים פיצארא אלמאגרא ופיליפילוס המליץ לחפש עליו עלילות ברשע, ולכל אחד מהם סבה אחרת, פיצארא היה שונא לאטהואלפא מתמול שלשום, על אשר בז לו בלבו, בראותו כי איננו יודע לקרוא ולכתוב – כי כאשר נפלאה חכמת המכתב בעיני המלך מאד, ויחפוץ לדעת אם הוא כשרון מיוחד לספרדים מלידה ומבטן, או דבר מושג ע“י למוד וחנוך, ויחל פני איש ספרדי לרשום על בוהן ידו את שם אלהיו, והיה כל הבא אליו ויבקש ממנו לקרא את הכתוב על אצבעו, ויפלא מאד בראותו כי כל הבאים קוראים בשם אלהיו, אולם כאשר בא פיצארא אליו, ויושט את ידו אליו, וידום כאבן, כי לא יכול לקרא ולהבין בספר, כאשר היה בימי חרפו רועה חזירים, ויבין המלך כי הדבר הזה הוא חוכמת מלומדה', ורק האיש אשר הוא ממשפחה שפלה ונער משולח מנעוריו, הוא לא ידע ספר, ולכן היה פיצארא לבוז בעיניו. וכראות פיצארא כי הכלימו איש אשר כבהמה נחשב בעיניו ויחרוק את שיניו, ומעת ההיא התנכל להמיתו. אלמאגרא ראה כי כל עוד המלך חי, יחליט פיצארא את כל שלל הממלכה לנפשו, באמרו כי זה הוא כפר פדיון נפש המלך אשר נפל שבי בידו. ופיליפילוס הנער אהב אשה אחת מנשי המלך, ובדעתו כי לא יוכל להפיק זממו בעוד אישה המלך חי על פני האדמה, לכן הוציאו את דבת המלך אל הספרדים לאמר, כי מצא קשר במלך ועמו על הספרדים, וכי נועדו חלוצי פערו לפול עליהם ולהמיתם כאיש אחד, לעת מועד כאשר יתן להם המלך אות, ופיצארא ואלמגרא שמחו מאד במצאם תואנה להמית את המלך, אך לבל יהיו בעיני עמם כשופכי דם נקי, הושיבו כסאות למשפט ויביאו את המלך לפני השופטים, וישימו אשם נפשו כי קשר עליהם והניא את לבב כל עמו לשנוא את הספרדים ולהכותם נפש, ואף אם הצטדק המלך בתום לבבו וניקיון כפו כי לא ידע מכל זה מאומה, לא הואיל לו מאומה, כי כי השופטים לא הבינו את דבריו, רק פיליפילוס היה המליץ בינותם, והוא השטן העומד על ימינו לשטנו, ומלבו יצאה העלילה הזאת, לכן העתיק את דברי המלך אל השופטים ככל אשר אותה נפשו, עד כי קמה עצת שלשה אויבי המלך אלה, והשופטים נלחצו לחרוץ את משפטו למות, אף אם ראו כי צדיק הוא ואין עולתה בו, כי כן דבר המשפט, אחרי אשר פיו ענה בו ע”י המליץ הנאמן פליפילוס.

ופיצארא לא יכול להסתפק מכלות נקמתו באטהואלפא, ויבשר לבדו לו כי בן מות הוא. כשמוע המלך את הדבר הרע הזה, ויפול לרגלי פיצארא ויבך ויתחנן לו לבל יוריד נפשו בדם שאולה, על לא חמס עשה, וישבע לו כי נקי הוא מן האשמה אשר שם עליו פליפילוס ואין עול בכפו. וכראותו כי ישחק פיצארא לכל דבריו, ולבבו קשה מלחמיש צור, הוסיף להתחנן אליו ויאמר, שלחני נא אל אדוניך המלך ספרדה והוא ישפטני משפט צדק. ולבי נכון ובטוח כי לא ארשע, וגם אקריב אליו מנחה גדולה מן הזהב היקר בעיניכם, אך ידך על תהי בי, למה זה תתן דמי מלחמה בשלום בארצי אשר לא במלחמות תנופה כי אם במרמה לקחת מידי? – ויבך מרה בדברו אתו, אך פיצארא הקשה את רוחו והכביד את לבבו, ויענהו כי כבר פללו השופטים משפט חרוץ ואחרי דברם אין להשיב, יסב פניו ממנו ויאטם אזניו לקול זעקתו, ויתן אות לאנשיו לשרוף את המלך באש, ויצא מאתו. ויעשו האנשים כאשר צוו, ויוליכו את המלך אל גיא ההרגה, לשרוף אותו בתבערה אשר הכינו שם, ויצוה אליו גם אלפרעדא הכומר לנחמו מעלבונו, הוא אלפרעדא אשר העב לאטהואלפא את כל הרעה ההגדולה הזאת' בהפילו ספר דתו לארץ כאמור. וגם ידו היתה במשפט המעוקל הלזה, ובכל זאת העיז פניו כזונה, לנקום את המלך ולהבטיחו להקל את משפטו, אם יקבל על נפשו את אמונת הנוצרים והמלך אשר כבר אבדו עשתרונותיו, ובראותו כי כלתה אליו הרעה, קוה לפדות משחת נפשו, ויאות אליו להמיר את דתו, ויז הכומר עליו מי נדה ויביאהו בברית הנוצרים, וישיבהו אל ביתו, ויחנקוהו בחמלת הכומר עליו וימת.

ולאטהואלפא שני אחים ובן קטן, ויאמר פיצארא להמליך את הבן הקטן תחת אביו, למען יוכל להכניע על ידו כל בני הממלכה. ועבדי המלך שלחו את גויתו לקוויטא אל שר הצבא אשר בן המלך באמנה אתו, אך גם שר הצבא הזה בשמעו כי מת המלך, בקש להסב את המלוכה אליו, ויקם ויהרוג כל זרע המלוכה, ורבי' מאנשי הארץ אשר ידע כי נאמנה רוחם את משפחת המלך, ובקוסקא נשא שר צבא העיר את ראש אחי המלך ויושב אותו על כסא אחיו, אך בקר לבו אוה לשבת בעצמו עליו, וגם בערים אחרות נועזו רבים משרי החיל לשום כתר מלכות בראשם, ותהי מהומה רבה בכל הארץ. וכראות פיצארא את המבוכה הזאת, ויאמר אל שריו ועבדיו, עתה אקום עתה אנשא, ואכניע את כל העם הזה תחתי, ויאסוף את כל החיל הבא אליו מפאנאמא לעזרה. ויעל על קוסקא, וגם את בן המלך לקח עמו להיות לו לכסות עינים לאמר כי בעבורו נלחם, אך הנער הזה מת בדרך. וישלח קוויסקווין שר צבא קוסקא חיל כבד לקראתו וילחמו עמו, ויכו הספרדים אותם וילכדו את העיר ויבוזו אותם ויצברו זהב וסגולות אחרות רבות חומרים חומרים, עד כי לא לא נחשבו עוד בעיניהם למאומה, ויתנו מחיר מכנסים או צמד מנעלים שלשים פעזעטא, ומחיר סוס למלחמה כשלשת או ארבעת אלף דוקאטען. כאשר צחקו ביניהם בקלפים (קארטען שפיל), התערבו על כל קלף די זהב אשר לא יוכל כל מלך רב ושליט לתת כמתכונתו, כי שלל העיר הזאת היה לאין ספורות, וכח שכיות החמדה התגוללו בחוצות כאשפתות.

במלחמה הזאת נפלו מתי מספר מאנשי פיצארא בידי אנשי פערו, ויוליכום שבי אל אחי המלך. אולם כאשר באו שמה, הכירו ההודי' איזה מהם אשר אבו להושיע למלך משופטי נפשו, ויתן להם אחי המלך מתנות וישלחם חפשי, אך הנותרי' צוה לחנוק ויחנקום על דבר אטהואלפא אחיו. ויהי כשמוע בן אלקאצר אשר הניח פיצאר' בעיר סנט מיכאל לשמור אותה את כל הגדולו' אשר עשו רעיו, וימאן לשבת בית ולחבק את ידיו, בעוד מרעיו עוטרים את ראשיהם העטרות זהב וכתרי אופיר, ויקם ויעזוב קהל אנשים לשמור את העיר, והוא לקח את אנשי החיל אשר באו עוד מפאנאמא לעזרת פיצאר‘, וישם מול קוויטא פניו, ושם רומינאגואי שר הצבא אשר הכרית כל זרע המלוכה מושל בעת ההיא. ןיהי דרכם חשך וחלקלקות, כי הרים גדולים וגבעות, ארץ כבול וטיט היון, ויאמרי’ גדולים רחבי ידים עמדו לשטן להם, ובכל זאת לא שמו את לבם לכל המכשולי' האלה, וישאו כל עמל ותלאה עד אשר הגיעו אל קוויטא העיר מחוז חפצם וילחמו עליה וילכדוה, ויהי כבואם העירה וישימו מגמת פניהם לשלול שלל ולבוז בז, בתוחלתם למצוא גם פה אוצר כל כלי החמדה כאשר מצאו אחיהם בקוסקא, אך לריק היה כל עמלם ותקותם מפח נפש כי פנו תושבי העיר את כל הזהב מקרבה טרם באו הספרדי' אל תוכה.

בעת ההיא שמע אלווראדא השר אשרהפקיד קרטעס על גליל גואטימאלא אשר על יד טאבאסק' חלף עבודתו במלחמת מעקסיק' את שמע פיצאר' והצלחתו על אדמת פערו ויקנא אותו מאד, ויאמר לעזוב את מקומו וללכת לפערו למען יצבור גם הוא כעפר זהב, ויעש לו שם לכבוד ולתפארת. ויאסוף תחת דגלו כחמש מאות אנשי חיל, וביניהם מאתים פרשים רוכבי סוסים והאיש אלוואראדא בן חיל רב פעלים, ולו יד ושם בגבורה כאחד אנשי השם הגדולים. וירדו אניות ויבואו אל חוף פורטא פייא ויחנו שם, ויועצו ללכת משם דרך היבשה לקוויטא, ויעברו עליהם המון תלאות וצרות רבות אשר לא יאומנו כי יסופרו, וכל תלאות פיצאר' ואלמגר' בדרך כאין המה לנגד אלה. הרעב הגדול והחזק לחץ אותם להמית סוסיהם ולאכול את בשרם להחיות נפשותם, ובאפס מים לשתות לקקו את הטל מן עשב הארץ ומבקעי נצורים לשבור צמאם, הקרח הנורא על רכסי ההרים אשר העפילו לעלות עליהם המית כששים איש מהם, ובהגיעם אל המישור גם שם לא מצאו מנוח, כי הפיח עליהם הרוח מן הררי מריקי אש אשר סביבות קוויטא, ענני אבק אש ואפר חם, אך כל המוקשי' האלה לא עצבו את רוח אלוואראדא ולא הלאוהו, כי נצב כארי נגד כל מכשול וכלכל כל תלאה, עד אשר בא עם עמו ארצה קוויטא. כשמוע בן אלקאצר המושל בעת ההיא בקוויטא ואלמגר' אשר נלוה אתו כי ביא אלוואראדא הנה, ויצר להם לתת חלק בארץ אשר כלו כחם בה לאיש נכר…ל¹¹ וגם לא ידעו אם להם הוא אם לצריה‘, לכן נועצו ללכת לקראתו ולהפחם¹² אתו, וישלחו לפניהם שבעה פרשים לחפור את המחנה ולתור אותה, ויהי בלכת המרגלי’ לתומם, ויקיפום אנשים מצבאות אלוואראדא וילכדום, ויביאום לפני אלוואראדא ולא הרע להם אלוואראדא, וידבר אתם טובות וישאלם על אודות חיל אלמגרא, וישלחם מאתו, וכשוב האנשי' גדלה עוד מגורת אלמגר' ובן אלקאצר שבעתי' מפני אלוואראדא ויכינו את עמם למלחמה. ופוליפילוס הבליעל התגנב מן קוויטא ויבוא אל אלוואראדא בסתר, ויאמר לו כי יש לאל ידו להסגיר אליו את אלמגר' בתחבולות מרמה, וימאן אלוואראדא ויאמר לו כי אין חפצו ללכוד את הארץ ברמיה כי אם במלחמת תנופה ויד חזקה. ויצאו לקראתו אלמגרא וכן אלקצר בחיל כבד, ויחנו שתי המחנות זאת לעומת זאת ולא החלו עוד להלחם, והנה איש ישר ונבון לב קם מתוכם וידבר על לב שני האויבים, ואחרי כ"ד שעות השקיט את שאון שניהם. ויעש שלום ביניהם, ויאות אלוואראדא לשוב אל ארצו כאשר ישיבי לו מחיר דרכו מאה אלף פעזעטא, וגם התחנן אליהם לסלוח לפיליפילוס הנבל ויאותו לו. ואחי אטהואלפא אשר ישב על כסא אחריו נאסף אל עמו, וימלוך תחתיו מאנחא אחיו, ופיצארא לבדו שם את הנזר על ראשו. ואלמגר' ובן אלקצר שבו ללכת אל קוויטא, וגם אלוואראדא נלוה עמם כי לא אבה לשוב אל עירו בטרם ראה פני פיצאר‘. ויהי בהיותם בדרך ויפגעו במחנה קוויסקוויץ שר צבא עיר קוסקא ההולכת עליהם, ותהי מלחמה גדולה ביניהם וימותו ארבעה עשר ספרדי’ במלחמה וחמישים נמחצו. ויצורו הספרדים על העיר ויחנו עליה ימים רבי‘, אולם שר הצבא נשא בשרו בשניו ולא שמע את יועציו אשר יעצוהו לפתוח את העיר ולקרא לספרדי’ לשלום, וגם אל אלה אשר יעצוהו לצאת למלחמה על הספרדי' לא הטה אזניו, ויהי כאשר התמרמר העם עליו, ויקם אחד מפקודי החיל עליו בחמתו ויקח חנית ויתקעהו בבטנו. וכראות חילו כי מת שלישם עזבו את העיר וינוסו ויבואו הספרדי' העירה קוויטא וינוחו. ויאמר אלוואראדא ללכת אל קוסקא לראות פני פיצאר' בטרם ישוב למקומו, וישמע פיצאר' ויצא לקראתו ויכבדהו מאד, ויתן לו את פרשת הכסף אשר נדר אלמגרא, ועוד הוסיף עליהם ממאודו כהנה וכהנה מלבד כלי זהב ואבנים יקרות, ויפרדו איש מעל אחיו. וישב אלוואראדא אל ביתו, ואנשי הצבא אשר הביא עמו כרתו ברית עם פיצאר' ויעבדו תחת דגלו. וישלח פיצאר' את אלמגר' רעו אל קוסקא, ויפקיד בידו את מנאקא העינקי ויצוהו לשום עינו לטובה עליו ולבל ירע מאומ' ליושבי הארץ אשר שלם לבבם עמם, והוא אוה למושב לו בקעה נאוה ונחמדה על שפת נחל לימא, ויבן שם את העיר המהוללה לימא (היא עתה בירת ממלכת פערו) בטבור הארץ אשר לכד, ויפאר אותה בארמון כליל בהדרו אשר בנה בקרבה למשכן לו, וגם פקודי החיל עשו כמעשהו ויבנו למו בתים נחמדי' למראה לשבת בהם, איש איש כערכו.

בימים ההם בא פערדינאנד אחי פיצאר' אל ספרד, ויערוך לפני המלך את חמישית הבז אשר הביא מפערו ויתמהו כל אנשי הארץ על המון הסגולות אשר הביא, כי לא נראה כמוהם בספרד מאז היתה לגוי, וכלו יושבי הארץ נגשו איש באחיו לחבק את פערדינאנד ולנשקו, והמלך הרימו בתור מעלת היחש, וישם חותם תוכנית על לבו לכבוד ולתפארת ואת פיצאר' אחיו הגדול ממנו הרים את מעלת הסגני' (גראפען שטאנד), וישמח מאד על אשר נרחבה ארץ ממשלתו לבלי די, ויקרא את שם הארצות האלה אשר לכד פיצאר' בשם קאסטיליא החדשה, ולאלמגר' קיים המלך את פקודת ראש השופטי' בממלכת פערו, גם נתן תחת ממשלתו ממלכה חדשה מלוא מאתיי' פרסה מעבר לגבול ממשלת פיצאר' תימנה בטרם נכבשה, יקרא את שמה טאלעדא החדשה. ויהי כאשר באה השמועה לפיצאר' מספרד, כי שמח המלך על כל מפעליו, וזכרונו גם זכר אלמגר' עלה לטובה לפניו, וישמחו מאד ויגבה לבבם, ואלמגר' גזר אומר בנפשו כי גם קוסקא בירת ממלכת פערו בגבול ממלכת אחוזתו יושבת, אולם פיצאר' אמר כי בגבולו היא יושבת, ויריבו עליה בחזקה וכמעט קט נפרצה מלחמה ביניהם, אך פיצאר' ידע בערמתו לשכך כל ריב ומדון, ויסת את אלמגר' ללכת בראשונה על ממלכת חילי וללכוד אותה, ואם תקטן לפניו יתן לו גם את קוסקא לאחוזת עולם, וייטב הדבר בעיני אלמגרא וישבעו איש לרעהו ויכרתו ברית לפני ארון אלקי‘. ויאסוף אלמגרא כשש מאות אנשי חיל מצבא הספרדי’ וחמשה עשר אלף חלוצי צבא מאנשי פערו, וישם אל חילו פניו ותהי עצת ההודים ללכת באורח מישור לאורך החוף אף כי רחוק הוא, באמרם כי אין לעבור את ההרי' הגבוהי' אשר בין פערו וחילי לגודל הקור מאד, ויבוזו הספרדי' את עצתם ויאחזו דרכם על ראשי ההרי' הגבוהי' כי קרוב הוא. אולם עוד מעט וינחמו על מעשיהם בראותם כי לא הוגד להם החצי מתלאות הדרך הזה, כי סמר בשרם מן הקור והקרח הנורא עד כי חשבו למות בדרך וגם רבים מהם מתו, כי עם נלאו רגלי הסוס או הרוכב ויעמדו לנוח רגעים אחדים, חזק עליהם הקור וימותו תחתם, ובשובם מחילי אחרי חמשה ירחי' מצאו רבים מהפרשי' יושבים על הסוסים ורסנם בידיהם נקפאים כעמודי קרח, ובשר הסוסים ערב לחכם כאלו מתו ביום ההוא, גם חמרמרו מעיהם ברעב ובצמא עד כי נלחצו לשחוט את סוסיהם היקרי' ויהיו לברות למו, ורבים מהם המיתו הפראי' יושבי ההרים גבורי כח ומרי נפש. וילכו האנשי' הלום ומצער מיום ליום, ואחרי עמל רב באו לארץ המישור ותחי רוחם, כי מצאו ארץ חמדה, טובה ונאוה מארץ קוויטא, ארץ אשר רוחה צח ונקי מאת הררי הקרח ומים התימני, והרריה ועמקיה עטופי בר וצמחים ופרחי חמד למיניהם, ועין רואה תתענג על המון השושנים והנצנים השונים, אלה לבנים כלבנת הספיר, ואלה אדומים כצבע ארגמן, ואלה ירקרקים כמראה זהב, וכל פני האדמה כעצם הרקיע בהודו לגאון ולתפארת, וריח ניחוח ממנה לכל עבריה, ויראו הספרדים את כבוד הארץ הזאת אשר לא חזו עוד כמוה וישמחו.

ותושבי הארץ הזאת, היו אנשי לבב, בעלי רוח נדיבה, גבורי כח, ואוהבי דרור, וכמעט נודע להם מגמ' פני הספרדי‘, וירימו ראש לעמוד בחזק’ נגדם, ולתת כתף סוררת אליה‘, וילחמו עם הספרדי’, ולא נתנום לבא אליהם, ואף אם נבהלו מפני רעם וברק אשר בידי הספרדים, ונפלו לפניהם במלחמות רבות, בכל זאת לא נמוג רוחם בקרבם וקמו מהרה אחרי נפלם, ויתחזקו בעד עמם וארץ מולדתם, וילחמו אתם על כל שעל עפר, עד כי נלאו הספרדי' להתגרות ריב ומדון עם הגוי העז הזה. וירא אלמגרא כי לא יוכל להם, וכי מרה כל נפש העם עליו, כי קצרה ידם בעמל המלחמה, ורבים מהם קשרו קשר עליו להמיתו, ויאמר לעזוב את הארץ הזאת ולשוב לפערו. וראש הקושרים אשר בקשו לשלוח יד באלמגרא היה פיפליפילוס המליץ הבליעל, כי לא שלם עונו עד הנה, ועתה בא אתו אלמגרא במשפט על כל אשר עשה עד כה, וישפטהו לבתר אותו לארבעה נתחים, ולפני מותו הודה עלי פשעו כי שקר ענה באטהואלפא המלך, והפך את כל דבריו הטובים לרעה לו, ויגוע בעונו ותכס הארץ עליו ועל רשעתו.

בעת ההיא נפקחו גם עיני אנשי פערו, וירהיבו עוז בנפשם לפרוק את עול הספרדים מעל צואריהם. גם מאנאקא העינקי אשר מלך רק בשמו על פערו, והיה במשמר תחת יד פיצארא, מצא עתה יד להמלט, כי מצא חן בעיני פערדינאנד אחי פיצארא אשר שב מספרד, ויקל מעליו עונו כאשר עשה לאטהואלפא אחיו, וישאל מאתו לתתו ללכת לחוג את חג העם דרך שעות אחדים מקוסקא, וימלא פערדינאנד את חפץ לבבו, וישלחהו וילך, ויהי אך נשמע בארץ כי יצא המלך תחת ידי הספרדים, ויאספו אליו ראשי עם הארץ, ויכרתו אתו ברית להכרית את הספרדים מקרב הארץ. ויציבו את נס המלחמה על ראשי ההרים הגבוהי‘, ולמחזה האות הזה נקבצו לצאת לצבא כל איש שולף חרב וחופש כידון תחת פקודת אדונם המלך, ויצאו ויכו את הספרדים הפושטים בארץ לשלול שלל ולבוז בז, וכפרץ מים רבים פרצו חלוצי ההודים מכל פאה לנקום נקמת מלכם ונקמת ארץ מולדתם מאויביהם. עד כי בימים לא כבירים מצאה יד המלך לצור על קוסקא ועל לימא שתי הערי’ הגדולות בכל הממלכה, עם ארבע מאות אלף חלוצי צבא. ובמלחמה הראשונה הוכה גם יוחנן אחי פיצארא באבן קלע וימת, ויתאבלו עליו הספרדים מאד, כי איש גבור חיל היה, ונכבד מאד בעיני הספרדים וגם בעיני ההודים, ויבואו פערדינאנד וגאנצליץ אחי פיצארא במצור בעיר קוסקא, ועמהם מאה ושבעים ספרדים, ופיצארא נסגר בלימא העיר, ואת הדרך בין שתי הערים האלה מלא המלך עם צבאותיו, עד כי לא יכלו הספרדים הסגורים בשתי הערים האלה, לדעת דבר מה איש מאת רעהו. ויערכו מלחמה אלה מול אלה, וינגפו הספרדים לפני יושבי הארץ, ויהי מספר הנופלי' מהם כשש מאות איש. ויפשיטו ההודים את חליצותיהם, וינסו ללחום בהם כמעשה הספרדים, ויעמדו אגודות אגודות ובידיהם חרב ורומח, ואלה מצאו ידיהם לירות בקנה השריפה אשר בזזו להם, ומאנקא המלך וראשי הצבא רכבו בסוסים בראש החיל הגדול הזה, עד כי הפליאו לעשות. וילכוד מאנקא חלק מקוסקא העיר מיד אחי פיצארא. כי נסוגו אחרו לפניהם ורק בקצה העיר עמדו התחזקו הספרדים, ועמדו על נפשם נגד הצרים אותם, ולא יכלו לצאת ולבוא מפני חרב מאנקא, כי גברה ידו בכל אשר פנה.

ופיצארא יושב בלימה סגור מכל פאה, ורק עבר הים היה פתוח לפניו ויאספו אליו אנשי חיל רבים מפאנאמא אשר באו יום יום כי לא יכלו אנשי פערו לעצור בעדם מפאת הים מבוא אליו, ולבל יערב לבב אנשיו לעזוב את המלחמה, ולשוב לפאנאמא אחרי רואם כי כלתה אליהם הרעה, לכן הערים פיצארא, להשיב את כל האניות בדרך אשר באו אליו, לבל יהי להם מנוס בעת צרה, וילחמו על נפשם, ואנשים שלח מעת לעת לבקוע במחנה ההודים ולבא אל אחיו העצורים בקוסקא להושיע למו. וישלח בראשונה את דיעגא דודו עם שבעים פרשים, וילחצום ההודים במשעול צר אשר אין דרך בו לנטות ימין או שמאל, ויכו אותו ואת אנשיו, עד בלתי השאיר להם שריד. ויוסף פיצארא וישלח את טאפיא עם שמונים פרשים, וימיתו ההודים גם אותם. וגם שני שרי החיל האחרים אשר שלח פיצארא אחרי כן לעזרת אחיו נלכדו בידי ההודי' וימותו, ולא נשאר מכולם אף איש אחד לבא אל קוסקא או לשוב ללימא, לספר את המוצאות אותם, ויפלו בעת ההיא כשש מאות ספרדים, ופיצארא לא ידע דבר. אך לא ארכו הימים ויבא פתאום אלפאקס אחי אלוואראדא שר צבא קרטעס, ועמו חיל כבד מאד מגבורי ספרד, ותחי רוח פיצארא, וכראותו כי רב העם אשר אתו, ויחזור רוח גבורה ויצא למח\לחמה על ההודים, ויך בהם מכה רבה מאד וירדפם עד ההרים וירוח לו. ובראותו כי שלום לו מסביב, וישם אל לבו ללכת לקוסקא, לראות מה שלום אחיו, אך ירא לנפשו לעזוב את לימא, לבל יוסיפו ההודים להרים ראש, וישלח את אלפאקס עם ג' מאות אנשי חיל לעמוד לימין אחיו ולהושיעם מצורריהם, ואחרי כן נלוו אליו עוד מאתיים אנשי צבא אשר נדבה אותם להערות למות נפשם בעבור תשועת אחיהם, וילך אלפאקס ויבקע בכח החיל הזה במחנה ההודים הצרים על קוסקא, ויכנס ויפיצם איש מעל אחיו, עד כי שם לו ידים לגשת אל העיר. ויהי בקרבו אל העיר ויקו לראות הספרדי' יוצאי' לקראתו להביאו העירה, והנה אנשי המצבה בכלי מלחמה לקראתו מניאים אותו מגשת אל העיר, ויתמה אלפאקס וישתאה מאד על דבר המראה הזאת, ולא ידע פשר דבר. אך עד מהרה יצא אלמגרא לקראתו, ויפתר לו את הפלא הזה כדברים האלה: בשובי מחילי ואין אחי יודע מאומה מקשר הפערונים, הלכתי עם אנשי שוקט ובוטח לדרכי; בהיותי בדרך הגיעה לידי תעודת מלך ספרד לתתי לשר ושליט על ארצות תימן. ואראה בתוכה כי גם קוסקא לארצות ממשלתי תחשב, ואומר בליבי לקחת אותה מיד פיצארא ביד חזקה כי לי היא כדבר המלך, ויהי בקרבי אל העיר, ואבהל מאד בראותי כי קצתה אכלה אש, וקצתה בידי מאנקא העינקי, ואפס קצה ממנה ביד אחי פיצארא, ואתנהך לאטי לגשת אל העיר לשמוע שרש דבר, והקול נשמע בקוסקאלאמר בא אלמגרא הנה, וישלחו אלי מלאכי' גם אחי פיצארא, גם מאנקא המלך, לאמר, לאמר, כרת' ברית אתי, כי אחי פיצארא ידעו היטב, אשר תקות' אבדה אם אהיה גם אני נוסף על שונאיהם, וגם מאנקא הבין מה תגדל לו עזרתי בצרתו עתה – אולם שניהם לשוא שמרו, כי מאנתי להתערב בריבם ולכרות ברית עם אחד משניהם, טרם ימסרו את העיר בידי. ויצא מאנקא עלי למלחמה, ואקום ואך את חילו וינוסו וארדפם ואחרימם, ואבא העירה ואצור על אחי פיצארא, ואעיד בם לתת בידי את העיר אשר השליט אותי המלך עליה, אולם האנשים האלה הקשו את ערפם וימאנו להקשיב, אולם רבים מאנשי החיל אשר להם, בחלה נפשם בנכליהם, ויבגדו בם, ויביאו אותי ואת חילי העירה לפני פתח בית אדונהם, אך אחי פיצארא לא אבדו את רוחם גם בזה, ויסגרו את פתח הבית וילחמו מן החומה עמדי בחזקה, ותחזק ידי עליהם, ואלכוד גם את הבית ואקח את שני האנשים המורדים האלה ואתנם במשמר, והעיר נתנה בידי לאחוזת עולם.

ויהי כשמוע אלפאקס את הדברים האלה, וירע בעיניו, כי נאמנה רוחו את פיצארא, וגם אחיו אנשי שלומו, וימאן לשמוע אל אלמגרא המסית אותו לעזוב את פקודת פיצארא ולבא בבריתו, ואף כי אמר אלמגרא לתת לו כסף וזהב רב מאד אם ישית ידו עמו, לא אבה לבגוד בפיצארא כי אהבת עולם אהבו, ואמונתו וחסדו עמו.ושם איש בליעל אוהב בצע ורב מעשקות, ויפתה את כל חיל אלפאקס, ויטה את לבב כולם אחרי אלמגרא. ולעת ערב הביא הבית הבליעל הזה את חיל אלמגרא אל מקום מחנה אלפאקס סביב לאהלו, ולפני בואם פנה את כל הקרב מאהלו ומאהל אהביו המחזיקים בבריתו, לבל ינחמו ויעמדו על נפשם להלחם עם אלמגרא. ויתפוש אלמגרא את אלפאקס חי, ויאסרהו בזיקים, והעם אשר את אלפאקס התנצלו את אֲזינֵיהֶם מעליהם, ויכנעו תחת ידי אלמגרא ויועץ אלמגרא עם אנשיו מה' לעשות עם אלה היושבים במאסר, המחזיקים בתומתם עם פיצארא, ותהי עצת מתי סודו להכותם נפש, באמרם כי אין דרך אחר להיות בטוח מהם, עת יתגר בם פיצארא מלחמה, אולם אלמגרא לא אבה שמוע לעצתם, ויהיו אתו במשמר עדי יראה איך יפול דבר. איה איפא אומר ודברים לספר בהם את גודל החרדה והבהלה אשר נפלו על פיצארא בעת ההיא, אחרי הגיעו עליו שמועות אחר שמועות, האחת רעה מרעותה, הן הנה: כי מת אחיו יואן, ודיעגא דודו, כי שב אלמגרא מחילי, כי נשבו שני אחיו, והאחרונה הכבידה עליו מאד ותשקהו כוס התרעלה עד הקובעת, כי כאשר הוגד לו כי לכד אלמגרא את עיר המלוכה, ואלפאקס שר צבאו הנאמן נפל שבי בידו, חובלה רוחו בקרבו, וציריו נהפכו עליו כיולדה. ואלו באו שמועות רעות כאלה לאזני איש אחר, גם לאמיץ לבו בגבורים, נשתה גבורתו ונואש מכל תקוה, אולם פיצארא לא אבד נצחו, ויעמוד כצור חזק בלב ים, הלועג למשברי מים, וגלים משחק לו. וססתיר בקרבו כעשו ומרי שיחו, ובפיו דבר לעשות שלום עם אלמגרא ויבטיחהו לבל יוסיף עוד לשלוח ידו בעיר קוסקא עד אשר יקריב משפטו לפני מלך ספרד, והוא ישים קץ לריבם, התחבולה הזאת הועילה לו להשיב חרב אלמגרא אל נדנה, עד אשר אסף הוא חיל כבד וכלי מלחמה לרוב, להככות את אלמגרא חרס, ולהכניע את כל גאונו. גם הצליחה לו עתו בעת ההיא, כי גאנצליץ אחיו ואלפאקס שר צבאו שידו ששים פרשים מחיל אלמגרא, ויברחו אתם אליו ללימא.

בכל זאת דאג עוד פיצאראר על פערדינאנד אחיו האסור תחת יד אלמגרא, וידבר אל אלמגרא בערמה לאמר: עד מתי תהי מריבה ביננו, הבא נקריבה את דברינו לפני מלכנו בספרד, וכל היוצא מפיו נעשה. ויטב הדבר בעיני אלמגרא, וכאשר חקרו לדעת מי יכשר ללכת ספרדה על אודות משפטם, פתהו פיצארא במרמה לשלוח את פערדינאנד אחיו, ואלמגרא בתום לבבו חשב כי כל היוצא מפי פיצארא ישר ואמת בלי עולתה, וישמע לעצתו ויוציא את פערדינאנד ממסגר לשלחו לספרד, כמעט יצא פארדינאנד מבית כלאו, ויסר פיצארא המסוה מעל פניו, ותחת אשר דבר עד כה אליו רכות, שלח אליו עתה דברים קשים ומרים בגאוה וגודל לבב לאמר: אל ישיאך לבך לאמר כי אך דבר שפתים יפריד בינינו, אל תאמן בשוא נתעה! הנני יוצא בחרב לקראתך, ותושע לי זרועי, וימיני תגרש אותך מארצי. ויאסוף חיל כבד מאד ובידם כלי קרב לרוב, ויתנם ביד אחיו לריב את ריבם ולנקום נקמתם מאלמאגרא.

ויסעו אחי פיצארא ושבע מאות גבורי חיל עמם ביד רמה, דרך הררי שלג אשר בין קוויטא וקוסקא, ואף אם היה לאל ידו אלמגרא לשית עליה' אורבי' בדרך ולהשמיד מארץ זכרם, אחרי אשר מלבד המעבר הצר והמעקפים הרבים בנתיב הזה, הרבה גם הרוח הרע הנושב שם לאכול בעם – בכל זאת ישב שקט בביתו וימאן להתגר מלחמה עם אנשי ארצו, והוחיל עד בואם אליו, רק חומות העיר החזיק לבל יוכלו אויביו לבא פנימה ואת פרשיו הרבים הציב במישור, ויהי נכון למלחמה. ואלמגרא בן חמש ושבעים שנה בעת ההיא, וכוחו כשל מזוקן ומתלאות הרבות אשר סבבוהו כל ימי חלדו, עד כי לא יכול לאסור המלחמה בראש חילו. ויבחר את אחד מאוהביו איש נאמן רוח וגבור חיל לעמוד בראש מחנהו, והוא עלה ראש גבעה אחת מרחוק, לראות את כל הנעשה בשדה המלחמה, אך לא היה רוח אנשי הצבא נאמנה עם השר החדש הזה, ולא מלאו אחריו כאשר מלאו אחרי אלמגרא אדונם, אשר אהבוהו כנפשם, ויהי הדבר הזה להם למוקש, ואחי פיצארא עברו את ההרים, ויבואו אל מישור קוסקא, ויחנו נכח חיל אלמגרא, וילידי הארץ התקבלו לרבבות לראות ברעת מתקוממיהם, כי הקים ה' להם אויבים מתוך ביתם, וסכסך ספרדים בספרדים, וישמחו מאד על המראה הזאת, ואלמגרא יושב בראש הגבעה, ועיניו צופיות על פני הככר.

ויערכו מלחמה ויפלו אלה על אלה באף וחמה וקצף גדול, ותהי חרב איש ברעהו, ותחזק יד חיל אחי פיצארא על חיל אלמגרא, ויכו בם מכה רבה מאד, ונחלי דם נזלו בשדה המערכה מדמי הנופלים, וירפו ידי אנשי אלמגרא וישובו אחור וינוסו, ולא שמעו לקול שר צבאם המחזיקם במערכות המלחמה לבל יפרדו איש מעל אחיו, כי אם איש לדרכו פנה להמלט לנפשו. ובראות שר הצבא כי כלתה אליו הרעה, ויבחר למות במלחמה מנפול לפני בני עולה, ויקרא בקול גדול לאנשיו: קומו אחי והתאזרו חיל, חי ה' כי אשלים חוקי ולא אמוש מפה עד אשר אשימכם לכבוד בארץ, מי הוא איש הלבב ורב אונים יבא אלי ויחזיק במעוזי! – ככלותו לדבר רץ בחמתו עם גבוריו אל המחנה אשר תחת פקודת גאנצליץ ואלפאקס ויתגר בם מלחמה כבדה מאד, ואש יצאה מקנה רובה ותפוצץ את כבע הברזל אשר על ראשו, ולא שת לבו לזה, וירץ וידקור שני גבורי מלחמה בעוד הדם שוטף מראשו כזרם מים רבים, ויפן כה וכה וירא את אחד מעבדי פערדינאנד בלבושי הוד והדר, ויחשוב כי פערדינאנד הוא, וידלג עליו בחמתו כאריה משחית ויתקע את הכידון בפיו, ויסובו עליו האויבים מכל פאה, ויגזלו את חרבו וחניתו מידו ויוליכוהו בשב, ומדי לכתם עמו, בא אכזרי אחד ויכרות את ראשו מעליו בחרבו, ויכו אנשי פיצגרא בחיל אלמגרא מכת חרב והרג ואבדן, ולא הטו את אזנם לאדוניהם אשר צוו אותם להשיב חרבם אל נדנה אחרי אשר נפל שר הצבא. ואלמגרא בראותו כי מתו גבוריו והנותרים פנו עורף ואין לאיל ידו להושיעם, ויקם גם הוא בתוגת נפשו ומרי שיחו לבקש מפלט לו, וירדפו חיל פיצארא אחריו וישיגוהו, ויאסרוהו בנחושתים.

ויבואו אחי פיצארא עם צבאותם העירה, ויתנו את אלמגרא אסור בזקים בבית הסוהר, ואת אוהביו הרחיקו מן העיר ע"י תואנו' שונות אשר בדו למו, קצתם שלחו לכבוש ארצות אחרות, וקצתם לתור אחר מכרי הזהב, ויותר אלמגר' לבדו באין מתעורר להצילו מידי האכזרי' הצודי' את נפשו לקחת‘. ויושיבו אחי פיצאר’ אנשי בליעל על כסא המשפט, וירשיעו את אלמגרא הזקן כי חטא נגד חוקי המלכה, ושלח ידו בארצות המושל בשם המלך. לשוא הצטדק אלמגר' כי לא עלה על לבו למרוד במלכו ובעושי דברו, לשוא נשבע כי לא אבה לשלוח ידו בממלכת רעהו, ורק בתומתו ונקיון כפו חפץ לקחת את העיר הזאת לאחוזה, כי מצא אותה בגבול הממלכה אשר האציל לו המלך – כי לא שמעו השופטי' לכל דבריו וישפטו אותו משפט מות. ויהי כאשר קראו לפניו המשפט החרוץ הזה, ויחרד מאד, ויבך ויתחנן אל אחי פיצאר' לזכור את הברי' אשר כרת עם אחיהם, ואת הטוב והחסד אשר גמלם בהיותם במשמר תחת ידו, והשביעם בבכי ותחנוני' לחמול על שיבתו ולבלתי קחת את נפשו ממנה טרם תקרא השמימה; אולם האכזרים שחקו לאידו ויגערו בו לבל יבכה כאחד הנערים, וכראות אלמגרא כי אבדה כל תקוה ויחזק את לבו ויצו אל ביתו, ואחרי אשר הכינו אותו למות חנקוהו בבית הסוהר, ואחר הביאו את גוייתו אל רחוב העיר ויסירו ראשו מעליו, ויורידו את שיבתו בדם ויגון שאולה.

ויהי כשמוע אנשי אלמגרא את מות אדוניהם ויחר להם מאד, ודיעגא אלווראדא מיודעו שם אל לבו לנקו' נקמת דם אדוניו מאת רוצחיו, ויקם וילך ספרדה אל המלך ויספר לו את מרמת פיצאר' ואחיו וגאותם ורום לבבם, וכל הרעות ואכזריו' חמה אשר עשו בארץ, וירע בעיני המלך מאד ויחל האיש את פני המלך למלא את ידו לצאת בקרב לקראת פיצארא אך בהיות המלך חושב מה לעשות ויחלה אלווראד' וימת (ורבים מסופרי העת ההיא אומרים כי אוהבי פיצאר' אשר בפרד השקוהו כף רעל) והמלך שמר בלבו איבה לפיצאר' ולכל ביתו, אך ירא אז להביאם במשפט לבל ירימו יד נגדו למשול בקרב הארץ: בימים ההם שם פערדינאנד אחי פיצאר' כנחושה מצחו ויאמר ללכת לספרד אל המלך, ולא ידע העול בושת ממעשהו הרע אשר עשה לאלמגר‘, כי מצא אשה זונה היה לו מאין הכלם. ויזהיר את פיצאר’ אחיו טרם נפרד ממנו להשמר מאד מאוהבי אלמגר' המתנכל אותו להמיתו, ויענהו פיצאר' לאמר השמר לך אתה מאוהבי אלמגר' אשר בספרד לבל יהיו לך למוקש ויבאישו את רוחך בעיני המלך, אמנם כסאי בארץ הזאת נכון הוא באין מגור מסביב. ומאת ה' היתה נסבה לסכל עצת שניהם ולעור עיניהם מראות את הרעה אשר נגד פניהם, וירד פערדינאנד אניה וילך ספרדה, ויבא לעיר המלוכה בהדר גאונו ותפארת רום עיניו, ובכבואו לפני המלך הסיר מעליו את תלונת אלווראד' על אודות מות אלמגר' ויאמר למלך כי יד אלמגר' הית' במעל להרי' ידו בנציב אשר בחר בו המלך להשתרר בשמו, אך המלך הבין כי שקר בפיו, ויצו לתתו בכלא, וישב שם עשרים שנה וימת בכבלי ברזל כאחד הנבלים על דבר חטאתו אשר חטא. ועל דבר הממלכה החדשה פערו, אמר המלךלשלוח איש חכם ונבון לשום את עינו על מפעלות פיצארא ואחרי פשעיו לבקר ולהביאו במשפט על כל דבר חמס ורשע אשר יעשה. ויבחר איש חכם לבב ויודע דעת פאקא די קסטרא שמו, ויצוהו ללכת לפערו לשום חוק ומשפט בקרבה, ומתג ורסן בלחיי פיצארא. – ופיצאר' רודה בשתי הממלכו' כאות נפשו, טרם בא די קאסטרא שמה, ויחלק לאוהביו ארצות שדות וכרמי' מבלי משפט ויושר ככל אשר עלה על רוחו, הארצות הגדולות והטובות לקח לו ולאחיו ולאוהביו, והקטנות הרעות מהן נתן ליתר גבורי החיל אשר חרפו נפשם בעבורו, אך לכל שרי הצבא אשר היו במחנה אלמגר' לא נתן מאומה, וישבו בשפל באין לחם לשבור רעבונם ואין כסות לכסות מערומיהם, ויגדל עניים מאד עד כי נלחצו שני' עשר ראשי החיל כולם קריאי מועד אצילי ארץ ספרד לגור בבית אחד במחסור גדול, ורק מעיל אחד היה לכולם אשר יתכסה בו איש איש מהם בצאתו החוצ' לעשות מלאכתו, והנשארי' ישבו ערומי' בביתם עד שובו ממעשהו, ותהי צעקת העם גדולה מאד על אכזריות פיצארא. גם את בן אלקאצר הגבור קצין קוויטא העביר פיצאר' ממשרתו וישם את גאנצליץ איתו תחתיו, ואת בן אלמגר' אשר גדל אותו אחד מאצילי ספרד נתן במשמר, כי ראה כי נבון דבר ואיש חיל הוא ונושא חן בעיני כל רואיו, אך עד מהרה קרא לו דרור, אולם צוה עליו לבל יצא מקיר העיר החוצה.

ויהי אך יצוא יצא בן אלמגרא מבית האסורי' ויאספו אל ביתו אוהבי אביו האומללי‘, וישפכו את שיחם בחיקו, ויצעקו חמס ושוד על פיצאר’ האכזר אשר שפך את דם אביו על לא חמס בכפו ואותם השליך מעל פניו ככלי אין חפץ בו וישימם לשמצה וחרפה הקרב הארץ, ויועצו יחדו ויכרתו ברית להרוג את פיצאר' ולקחת נקם ממנו. ואחרי אשר היה פיצאר' עתה בלי אוהביו, כי פערדינאנד אחיו היה בספרד בבית הסוהר, וגאנצלעץ אחיו הלך עם שלש מאות וארבעי' אנשי' ספרדי' וארבעת אלפים אנשי פערו למצוא ארץ אחרת נושאת ראשי בשמים ונכאת וצרי, לכן נועלו אוהבי אלמגרא להחיש מעשיהם טרם ישובו אחיו. ואוהבי פיצאר' העידו בו לאמר הנה מיודעי אלמגר' ממתיקי' סוד בבית בנו והמה אורבי' לנפשך, וילעג פיצאר' על דבריהם ויבז למגורתם. והקושרי' שלחו את העראדה (הוא האיש אשר גדל את בן אלמגרא) לחקור ולדעת אם האמין פיצאר' לקול השמוע' ממרדס ואם לא. ויבא העראדה אל פיצאר' וימצאהו בגנו, קוטף תפוחי ציטרמן משריגיהם, וכאשר קרב טליו הושיט לו פיצאר' ציטראנין אחדים למנחה, וישתחוה אליו העראדה אפים ארצה, ויאמר בי אדוני, הן שמעתי כי אתה חורש רעה על בן אלמגר' ועל משפחתו, ועתה למה תעשה זאת לעבדיך היושבי' לבטח אתך, והמה לא מרו ועלבו את רוחך הטובה; ויעז פיצארא ויאמר חי נפשי כי מעולם לא עלה על רוחי להרע לבן אלמגר' אף כי העד העידו בי מאהבי להשמר מפני ערמת ריעי אביו המתנכלים להמיתני, ויען העראדה כי שקר הלשינו אותו ויבקש רישיון מאתו לעזוב את לימא וללכת לגור במקום אחר כאשר ייטב בעיניו, ויאות לו פיצאר‘, וישח העראדה לפיצאר’ ויצא מאיתו, ופיצאר' הבטיחו לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. וישב העראדה אל רעיו ויגד להם כי פיצאר' יושב לבטח בלי כל פחד ודאגה ויועצו לבצע מעשיהם ביום הראשון משבוע הבא. ויום אחד לפני יום הנועד נהפך לבב אחד הקושרים וינחם על אשר בא בברית אתם וילך אל אחד הכומרי' ברוח נכאה ויודה עליפשעו ופשע רעיו, וירץ הכומר ויגד לפיצארא את כל אשר התודה האיש באזניו, וידום פיצאר' רגעים אחדים ואחרי כן ענה את הכומר ויאמר שקר ענה האיש ואין אמת בפיו, ואולם חי אני כי חפץ האיש הזה לשאת חן חסד לפני בדמי האנשים הנקיי' האלה, כי הלא זה ימים אחדים היה העראדה אצלי וירדתי אל תוך מצפוני לבבו, וארא כי אין ברוחו רמיה וילך הכומר לדרכו. ופיצאר' לא שת את לבו לדבריו ואף אם בקשו מאתו אוהביו להעמיד אנשי חיל לפני ביתו למשמרת, לא אבה שמוע לקולם.

ויהי ביום הראשון ושרי פיצארא אכלו אתו לחם הצהרים וישתו וייטב לבם, ועבדיו שכבו על משכבם כפעם בפעם אחרי אכלם, והעראדה יצא פתאום מבית אלמגרא ועמו שמונה עשר איש כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, ולבושי מגן ושריון מכף רגל ועד ראש, ויצעקו בקול גדול: יחי המלך, ימות העריץ! – וירוצו ויבואו אל ארמון פיצארא ויציבו לפני פתח השער אחד מאנשיהם לשומר, ולקרוא לכל עובר: פיצארא הוכה ומת – לבל יערבו אוהביו לבא לעזרתו "בראותם כי כבר מת אדונם ואין עוד תקוה לישועה. וכבואם פתח הבית, ויראה אותם אחד מנערי פיצארא וירץ ויגד לאדוניו לאמר, קושרי' עליך אדוני, ויקם פיצארא בלי פחד ורע…¹³ ויצו לסגור את הדלת עד אשר יקח חרבו ושיריונו בידו, אך הנער נבהל מאד, ויע…¹⁴ את הדלת פתוחה; וירץ וישאל את הקשרי' מה חפצם לעשות ויכוהו הקושרים לארץ ויבואו הביתה פנימה, ופיצארא הלך אל אחת הלשכות לקחת את חרבו ומצינו ואתו…¹⁵ אלקנטרה אחיו ושני רעיו ושני עבדיו ויתר העם קפלו החוצה בעד החלונות וישם פיצארא את חרבו על ירכו ושריונו על לבו, וידבר על לב רעיו להתחזק על עמדם, תהי המלחמה ביניהם ובין הקושרים ויפלו כל אנשי פיצארא כעתיר מאחורי הקוצרים ורק פיצארא לבדו עמד על נפשו כאריה משחית עד כי רפו ידיו ויתקעו לו כידון בצוארו ויפול ארצה וימת. ומהקושרים מתו ארבעה אנשים והנותרי' נתחצו. ויקומו הקושרים ויעברו ברחובות העיר בחרבות מגואלות בדם, ויבשרו באזני כל העם כי מת פיצארא ויתנו את ביתו ובתי כל אוהביו לשלל וכמאתיים איש נקבצו אליהם ויקחו את בן אלמגרא וירכיבוהו על סוס ברחוב העיר ויקראו לפניו: קומו אנשי ספרד והשתחוו לאדוניכם זה הוא ימשול עליכם ולו המלוכה!

אחר הדברי' האלה ודי קאסטרא בא אל לימא וימצא מהומה ומבוכה רבה בארץ כי חלק לבב העם אלה נטו אחרי בן אלמגרא ואלה תחת בית פיצארא וירא די קסטרא כי מלאה הארץ חמס וריב ומדון בקרבה, ויתפוס את בן אלמגרא וימיתהו ואת כל האנשים אשר הטו אחריו הביא במשפט, ויפול פחדו על כל יושבי הארץ ותקם סערתם לדממה. אך לא ארכו הימים ודי קאסטרא שב לארץ מולדתו בראותו כי שלוה ומנוחה בארץ. ויהי כמעט עזב די קסטרא את פערו, ויקם גאנצל אחי פיצארא וירם יד במלך וישב על כסא המלוכה, אך אחד משרי הצבא לא גאסקא שמו אשר היתה רוחו נאמנה את מלכו נלחם עמו, ותגבר ידיו עליו ויך את כל צבאו ויהרוג אותו במלחמה ותשקוט הארץ. וישם המלך את אחד אצילי ארצו בלאסכא גונעץ וועלא שמו, למשנה (וויצע קעניג) בממלכת פערו, – והממלכה נכונה ביד מלכי ספרד עד היום הזה.

 

סוף דבר    🔗

אמעריקא היא החלק הרביעי מחלקי תבל והגדול מכלם, ונקראת ג"כ הע ולס החדש, ונחלקת לאמעריקא הצפוני' ואמעריק' הדרומית, ומוגבלת מכל עבריה במי‘. מציאת הארץ הזאת הביא’ תועל' רב לכל מתי תבל, אשר אין די מלים לבארו. היא הארץ אשר ממנה יצא לחם לכל יושבי אירופא, כי תפוחי אדמה מאתה באו אלינו, מארץ בראזילען, זה מאה שנה, ופרי הזה הוא הנותן מחיה ומזון לכל אשר נשמה באפו, וימלא מחסור הדגן בשפע שבע רצון, והיה מבוע הכסף והזהב אשר ממנו ישקו כל מלכי ארץ את אוצרותיהם, ובעלי הון את חדרי משכיתם. ומבלעדי אלה תשפיע תנובות נחמדות משמני הארץ ומעדני מלך לבלי ספורו‘, מדת שטח’ כפי אשר נודע עד היום הזה, היה שבע מאו' אלף וששים אלף פרסאות מרובעות, אולם עוד ארצות רבות בה, אשר לא נגלו עוד לנו, ויום יום ימצאו בקרבה ארצות לא נודעו מלפנים.

מעקסיקא, ממלכה גדולה באמעריקא הצפונית, שטחה שבעי' ושנים אלף ושלשים פרסאות מרובעות, ושמונה מיליאן תישבים בה, ונחלקת לתשעה עשר גלילות. משפטי ומנהגי הארץ הזאת בעת נגלתה היו כן: הילד היולד נתן במרחץ, וכאשר ברכו הכהן נקרא בשם, הזכר נקרא בשם אחת חיתו ארץ, והנקב' בשם אחד הפרחים, חנוך הנערים היה לגבורה, לשאת ולסבול כל עמל וצער, ללכת בדרכי יושר, לכבד את האלילים ולירא מפניהם, להדר פני זקנים ממנו, ולעשות כל הטוב בעיני בני אדם. הנערות ישבו בית, ארגו וטוו, והרבו לרחוץ במרחץ את בשרו. תורת האלילים וכל מעשי האמונה ומשפטיה למדו בבתי הספר, בדבר הנשואין נועצו עם הנביא, אחרי השיגו הרשיון מאבותיהם, כי לאבות היה משפט הבכורה לבחור נשים ךבניהם: כי יקח איש אשה, עמד החתן ולפידים בידו אחר הדלת, ושם קבל פני הכלה אשר באה אליו, במשוררים ומנצחים בנגינות, אחרי כן כררת הכהן את הברית ביניהם, בקשרו את כנף בגד החתן במעיל הכלה. אחר שמחו הקרואי' ויאכלו וישתו ויחולו במחולות, אך החתן והכלה לא באו בתוכם, כי כלו ארבעה ימים בתפילה ותשובה. המתים שרפו וקברו את אפרם אשר שמו בסיר עמוק בארץ, ושמונים ימים אחרי מות המת נצבו מאכלים על קברו, במות המלך נשחטו רבים מעבדיו לכבודו. המלך נבחר תמיד מארבעה אנשים מגדולי היחש, ואחרי נבחר היה חמשה ימים בבית המקדש, והכהני' מלאו את ידיו וקדשוהו בעת ההיא. בגדי המלך היו לבנים ומראה רכלת (בלויה), ועל מצחו ציץ מפחי זהב. שלשה מחלקות יועצים עמדו לימין המלך בהנהגת מלכותו. השבוים נזבחו לאלילים. מספר חדשי השנה היו שמונה עשר, וימי כל חדש עשרים, וראשית השנה היה בכ“ו פעבר: משוררים ומליצים רבים היו בה. לחמם אפו מן מייס (קאקורוץ), ועשקיהם עשו מן כָאבַא ועשבים אחרים. בגדי הנשים היו שונים מבגדי האנשים, ולא לבש גבר שמלת אשה, אזניהם אפס ושפתם כללו בעדי טבעות זהב ואבנים טובות במלאכת הבנין, הפסילים והציור, גם במלאכות אחרות נאות גדלו והצליחו, בתי מקדשיהם רבו למספר תשעי' אלף. מסחרם היה הולך וגדול מאד. – עתה מחוברת הממלכה הזאת מן מעקסיקא הישנה ומעקסיקא החדשה וקאליפארניען, ונקרא בשם ספרד החדשה. לערך שמונה עשר אלף פרסאות מרובעו' הם תחת אזור החם, והשאר הוא באזור הממוצע. יבוליה הם, צמר גפן, צוקר, טאבטק, אינדיגא, וואניללע, קדה, עצי צבע, משי, צרי, כאשעניללע, כאכא, ופרי עץ נחמדי' וטובי‘, הרריה מלאים כסף וזהב רב מאד. כל המוצא נחל כסף או זהב בארץ יוכל לעבדו, רק חמישיתו יתן למלך. מעקסיק’ בישנה נחלקת לתשעה עשר גלילות, ועיר הבירה מעקסיקא היא הנאוה בכל ערי אמעריקא הדרומית, בנויה בתבנית רבוע, חוצותיה ישרות, גגות נאות בקרבה, אך בתים אינם רמים מפני רעש הארץ אשר הוא לעתים בה. תושביה מאה וחמישים אלף. בית מדרש הכולל בה. שם מושב נציב הארץ בשם וויצעקעניג מן שפניא, ובידו לעשות כל הישר בעיניו מבלי שאול תחילה את פי המלך, וימשול לרוב רק חמשה שנים, ואחרי כן יבא אחר תחתיו. – מעקסיקא החדשה נתגלתה בשנת אלף תרנ”ג למספרם ע"י אנטאן דעספעיא מן קורדאוואף ובה כסף, זהב, בדולח (קריסטאל) וזמארנד רב מאד. עיר הבירה היה סנטא פע, ובה משכן הגובערער המולך בארץ.

פערו ממלכה גדולה בשטח ארבעי' וארבעי' אלף פרסאו' מרובעות, גבוליה לפאת צפוןגראנאדא החדשה, לפאת נגב חילי, ולפאת מערב ים הדרומי. מספר תושבי' מיליאן וחצי, קצתם ספרדי' וקרעאלען (הם האנשים אשר נולדו מאיש אירופא ואשה הודית) ומולאטען (הם הנולדים מתערוב' איש אירופי עם שפחתו הכושית, או משני עמים שונים), וקצתם ילידי הארץ והודים, רובם נהפכו לנוצרים ונכנעו תחת עול הספרדים, אך רבים מיושבי ההרים עודם חופשים ולא הביאו את צוארם תחת עולם. – יבוליה הם, תבוא' השדה, יין, טאבאק, צוקר, קאפעע, כאכא, וועניללע, צמר גפן, צרי, אינדיגא, קנמון בושם, זהב וכסף לרוב מאד. ובכל שנה יוציאו ממנה המתכיות האלה לערך ששע מיליאן עהאלער, גם פלאטין, נחושת בדיל, עופרת, כסף חי, אבנים טובות, מלח ים ומלח אבנים, אלוין, זאלפעטר, גחלי אבן, גפרית וכו' וכו'. היות ביתו אשר באירופא, כבשי לַאמַא, דגים, קליפות פנינים, חומטי ארגמן,כאשעניללע, ותולעי משי. עיר לימא היא הבירה, ובה משכן משנה המלך, ומלכותו לא תארך רק שלש שנה. לכל משמרות הממלכה לא יקחו כי אם ספרדים. בתי צלאכה בה, בגלומי צמר (טוך), צמר גפן, עורות וזהב.

תם