לשלום, לאזרחות, להבנה
המשרד לחינוך ערך בשעתו סיור לעתונאים בבתי הספר הערביים. מג’ולג’וליה ועד פראדיס, מטירה ועד כפרי הדרוזים על הכרמל – סיירנו בכתות, ראינו את קהל התלמידים, נערים ונערות בלימודם, במשחקם ובעבודתם. אך דומה כי המפתח לטיבה של מערכת החינוך הערבי במדינה, חידושה ויחודה, הוא – במורה הערבי עצמו.
והנה אחד מהם: איברהים שובאט, המורה הערבי. צעיר, שחר-שער, חסון ועיניו נוצצות. דמות שמית נאה, מובהקת. פרשת חייו? הלא היא פרשת חייהם של החלק המתקדם מבני הנוער הערבי, אשר אזנו כרוייה היתה לדברם של היהודים, של הסתדרות העובדים עוד קודם לתקומת המדינה, אך תהפוכות הגורל הטראגיות בהן נפגשו שני העמים נחתכו גם בו. עיר הולדתו טבריה, שם היה אביו עובד מע"ץ, ומשם עבר עם ביתו לנצרת, והיא שעיצבה דמות נעוריו.
– כיצד בא להוראה?
דיבורו קולח בנחת, בעברית שוטפת. בהוקרה מעלה הוא את זכר אביו, אשר על אף דוחק המצב חוסך היה מפתו להבטיח השכלה לשלושת בניו ולבת, שכולם חיים ועובדים כיום בנצרת. בשיבושי הדרכים עם התקפתו הנפשעת של קאוקג’י, ערב תבוסתו בידי צה“ל, קיפח האב חייו. אך עד אז – אמצע 1948, בה שוחררה נצרת – כבר סיים איברהים בית ספר תיכון בעיר והקולג' הבריטי בחיפה. הוא אף זכה בסטיפנדיה להשתלמות בחו”ל, אך הגשמתה נדחתה והוא התחיל משמש בהוראה. “בית הספר בנצרת נשאר על כנו, המורים נקראו על ידי משרד החינוך לשוב לעבודתם – ואף אני נצטרפתי אליהם”. לא יצא זמן רב והוא הועבר לכפר יאסיף. בשלוות הכפר הגלילי, בריחוק מקום מסימטאותיה של נצרת, עשה המורה הצעיר חשבון חייו. וסייע לו בכך אחד, צעיר כמותו, מכפר ויתקין, תלמיד האוניברסיטה העברית ששימש אף הוא בהוראה במגמה להשתלם בלשון הערבית. שני הצעירים מתקשרים יחד בקשר לאחווה ורעות והאחד מלמד את חברו לשונו. ואכן, כאן רכש שובאט יסודות ידיעתו בלשון העברית ברוב שקידה והתמדה וחזר לנצרת (ואגב, האם שהיא ילידת לבנון ובילדותה השתקעה בטבריה, אף היא שימשה בהוראה במלאכת יד לפני נישואיה. בשכונת יהודים, תושבי טבריה ותיקים, התגוררה ונתיידדה עמם).
– ומאז מלמד אתה עברית וספרותה ותנ"ך? – מבקש אני לדעת.
כן. אך לא הייתי מושלם – עונה הוא בחיוך. המשכתי לימודי ויותר מהכול נמצאתי למד מתלמידי. כיצד אומר הפתגם הערבי: “אללי תעלם דרכיין ביקדר יעלם ואחד מנהום”. ומשמעותו כל היודע שני שעורים עשוי ללמד אחד מהם לזולתו. והוא לימד גם מורים, נוער, פקידים. קל הוא לימוד העברית ליודעי ערבית – קובע הוא. והרי זו עתה לשון המדינה ורבים בקרב הערבים שוחריה. ולפני שנים מספר הועבר על ידי משרד החינוך להוראה בבית הספר התיכון העירוני אשר בפיקוחו.
– בית אולפנא זה מה טיבו?
כשלוש מאות תלמיד בו, מהם כשמונים תלמידות. בכתות העליונות גם בני י“ט-כ‘. המנהל – יליד כפר קנה, השתלם בקולג’ הערבי בירושלים ואילו המורים, י”ג במנין (מהם שני יהודים) – ממקומות שונים בארץ. גם התלמידים רובם אינם בני נצרת, מן הכפרים באים הם, בהם המצב הכלכלי מניח את הדעת ובולטת בהם הנהירה למקצועות “מכובדים”. אכן, כמה וכמה מחזורים כבר סיימו את המוסד ונקלטו רובם בהוראה ומיעוטם – מי לאוניברסיטה ומי לטכניון, ל“כדורי” או אף להשתלמות בחו"ל. “הכול מרוצים” – אומר הוא.
– ענין מיוחד יש לנו לדעת מה המקצועות שהוא מלמדם. והרי דבריו.
קטעים נבחרים מכתבי אחד העם, ביאליק, פרץ, שמעוני ועוד. חמישים פרק במקרא (מבראשית, ויקרא, דברים, שמואל א', ישעיה, תהלים, מגילת רות, ויונה וכן פרקי אבות), דקדוק הלשון, כתיבה ומקרא (העתון “אומר” הוא בשימוש) וארבעת חלקי “שערים” – ליקוטי ספרות. זו התכנית וזו בחירתה לפי שקבע המשרד לחינוך לכתות י“א-י”ב. יכולת הכתיבה והביטוי של התלמידים – מעיר הוא – נופלת, בדרך כלל, מכושר ההבנה שלהם, שהוא משבחו.
– מה עיסוקם של הנערים והנערות מחוץ לכתלי בית הספר?
רוב זמנם עושים הם בחדריהם השכורים, עסוקים בעניני עצמם, בהתקנת מזונותיהם (ההורים שולחים כל הצרכים מן הכפר), בביקורים הדדיים, בקולנוע העלוב האחד המצוי בעיר, או בשיטוט ברחובות… אין פותחים מועדון – כי אין מי שיטפל בכך, שהעיריה מוזנחת ומזניחה והעיקר – האדישות. רבה השפעתו הקלוקלת של הרחוב… “הנוער שלנו מופקר” –– זה דיבורו.
– האם “מבסוט” אתה מעבודתך כמורה וכאדם? – מוסיף אני ושואל.
ההוראה חביבה עליו. גם מקצועותיו. ומוקיר הוא מאד את השירה העברית. התלמידים נבונים ופקחים ותאבי דעת. אך מבחינה אנושית וציבורית לא קל – מודה הוא. שכן, לא אחת, מקשים הם שאלות טורדות שאין בכוחו ליישבם. הנה קראו בפואימה “מצבה” על הנוטר שנרצח בכדור של בדואי. האין הדברים פוגעים בכלל הערבים? וגם בתנ"ך מצויים פרקים, שהם מקשים עליהם.
– האם לא במכוון נבחרו?
והוא, המורה, מבקש בדרכי עקיפין ליישב הקושיות, לרפא הפצעים, אך ההשפעה ברחוב ובבית לא תמיד מסייעת…
והנה, דרך דוגמה, מצוי בין התלמידים בנו של מוכתר. הלה מבקש לנהוג בכתה בדרך בה נוהג אביו בכפרו – להתבלט ולהשתלט ואף לאיים על המורה, ועתים הוא כשוחה נגד הזרם.
– מה מתרחש בנפשם של בני הנוער הערבי בימים אלה?
האוירה החברתית והרוחנית במוסד – מסביר הוא – היא אספקלריה למתרחש בכלל הישוב הערבי, שמגמות ותהליכים שונים מפעמים אותו. אך יש הנושאים בלבם שאיפה לשלום ולהבנה עם היהודים. זכורים לרבים ימי קאוקג’י – ההתעללות ההיא, סחיטת הכספים, חטיפת הנשים וכו'. אכן, יש תלונות על יחס שלטונות ישראל, אך סוף סוף המדובר הוא בתחום המשפטי בעיקר, רשיונות תנועה, הגבלות, או בהפקעת חלקות קרקע. אך אין שום פגיעה אישית, ואין ספק, שרבים רבים החיובים והתמורות לחיוב בחיי הערבים בישראל, ואם יקום שלום עם המדינות השכנות – ודאי שהמיעוט הערבי בישראל ינשום לרווחה.
אני מעיר באזניו, כי אף אני, היהודי, סיימתי חוק לימודי (התיכון והגבוה) בארצות בהן היינו אנו, היהודים, מיעוט, ושאפנו, כי בשובנו אל מולדתנו – מכורתנו, ארץ ישראל תהא גם תשובה למזרח, לידידות עם עמי המזרח, לעתיד משותף. בעקבות הזימון ההיסטורי הפורה והמפרה בין תרבויות ישראל וערב בימי הביניים ועוד. ומדוע לא תהא, על אף הכל, הבנה תוך נדיבות והכרה בקרב הנוער הזה למאוויו של העם היהודי הנרדף בעמים, שאחרית תקוותו בארץ זו, בה עוצבו גורלו ודמותו, תרבותו ולשונו, ואין לו זולתה?
הוא מודה, כי יש צדק ואמת בדברי. אך הזמנים מלאי חרדות ומתיחות –– ואין תופעה זו פוסחת על התלמידים. אפשר שהוא, כמורה למקצועות היהדות, מרגיש בכך ביתר שאת. אך הוא, המורה, ממלא תפקידו באמונה, ביושר, גם אם הוא אפוף דאגה. “ואנשי מק”י כבר האשימוני לא אחת בשיתוף פעולה ושאני שכיר מפא“י, וכיוצא בהם ממחמדי כינוייהם”. נוסף על כך הוא גם מושך בעט סופרים, ומשמש כתב ל“דבר” (ובוחן כיצד עורכים ומתקינים כתיבתו…) וגם מתרגם מן השירה העברית האהובה עליו (אל הצפור, ברכת עם, שיר העבודה, בשדה, אגרת קטנה משל ביאליק ועוד). הוא – הנאמן לחזון השלום בין שני העמים והעושה כמיטב יכלתו הנתונה להגשמתו.
תמו הדברים אך לא תמה הבעיה, כי רבים הרוצים בשלום ובהבנה, אך רבים גם – ובעיקר המדינאים העריצים בבירות ערב – הזוממים לנעוץ חרבם בארץ רווית-הדמים הזו, במולדת ישראל, שהיא ערש חזון השלום בין העמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.