שלל־גוני הוא נוף האדם בישראל, כשדה המנומר

בפרחים וציצים. אם עפרו של אדם הראשון הוצבר

מכל רחבי תבל, נתקבץ הישוב בארץ מכל "משפחות

האדמה" בקִרבן חיו שבטי גולה מדוֹרות.

והנה, העליתי בזה מן האישים והטיפוסים שנזדמנו לי,

ללא משוא פנים, מבפנים, והם כה שונים איש מרעהו,

ואך הצד השווה שבהם האור הזרוע עליהם. וכולם בני

דור יהודי גדול בעִזוּזוֹ ובשברו, מסוער וטראגי, שאוֹניו

[שכּוֹחותיו] נבטו על אדמת ישראל והם המשך וחידוש.

ועוד יבוא המשך לאישים ולטיפוסים.

שוּר, מה רבים הדיוקנאות והגורלות, עושר אדם, אוצרות-

רוח־ונפש, מעיינות של פעלתנוּת, מוקדי־אמונה־וחלום,

בניהם ובני בניהם של יהודים עטורי־טלית־ותפילין, שקידשו

החיים, את פיתם ויומם ומועדם וביתם ובריתם המשולשת-

שהיא־אחת עם השם ועם האומה ועם הארץ. זרע קדושים

כולם. וזיק הקדושה המהבהב בהם מקיימם והוא טעם חייהם.

כאשכולות הגפן בית ישראל.

את המונח “נשיא” מפרש יהודה גור במלונו העברי הגדול כדלהלן: נגיד ומצווה, שליט, ראש, שר ושופט: נכבד ורם המעלה; ראש שבט; ראש הסנהדרין בימי בית שני וכו'. ואילו במלונו של אבן שושן כתוב לאמור: ראש, עליון, ראש לשבט, או לעדה, או לעם, שליט; “ועבדי דוד נשיא בתוכם” (יחזקאל ל“ד, כ”ד).

בימינו; מי שנבחר לעמוד בראש מדינה רפובליקאית, פרזידנט.

ואולם, דומה, שאין ההגדרות הללו בשני המלונים כוללות ומבטאות את משמעותו החיה, הממשית והסמלית, של מונח הנשיאות במציאותה של ישראל בת העשר ושל ישראל סבא בן האלפיים. שהרי כהונה רמה זו וכל הכרוך בה, עדות חותכת בהם, בעינינו ובעיני אומות העולם, לתחייתו הממלכתית של עמנו, לעצמאותו ולהתעצמותו.

ולא זו בלבד אלא שחידוש הנשיאות על רום תפארתה וסמליה ביטוי נאמן בו לאחדותו העליונה והנעלה של העם המפוזר והמפורר, המתכנס מפזוריו ומגלויותיו והמתלכד משבטיו ומעדותיו.

אחד הדברים הטובים שרחשו הנשיא ורעייתו הוא שהתחילו מזמנים לביתם בכל ראש חודש את נציגי השבטים העדות, להתוודעות ולהיכרות הדדית. וכאן בזימונים אלה מרגיש אתה בחוש, שכל עדה וכל שבט כאבן־חן הם בפסיפס המגוון של כלל האומה על ייחודה. וכולם כאחד יונקים חיותם מתרבות קדומים אחת ועיניהם נשואות לעתיד אחד; למן שבטים נידחים ורחוקים בהודו או בהררי כורדיסטאן ועד ליושבי המערות בהרי האטלס, למן באי קוקז ועד ליהדות המערב לגוניה ­– כאדם הראשון שעפרו הוצבר מכל רוחות העולם… אין לתאר האושר האנושי, הרוחני, הפולקלורי, הזיקות והמגעים ההדדיים ביניהם לבין עמי הרוב הסובבים אותם, ואת המרטירולוגיה רבת־הצורות־והגילויים של הריבוי בתוך האחדות הקרוי גורל עם ישראל (ואתה נזכר, שלא זרם חברתי רוחני אחד בעמנו נתפס להתבוללות משלו בדורות האחרונים, אפילו שפע, בדרכו הוא, מסירות לעם והתמודד בגורל גולה ונכר, משום שקיפח את חוט הקשר החי, המאחד ומלכד איבריו של הגוף המשוסע האחד).

* * *

עתה הם באים, אחד אחד, נציגי השבטים והעדות ועולים בראש כל חודש אל בית נשיא ישראל; הם מספרים את פרקי עברם, עומדים על תרומתם לתרבות ישראל ולבנין הארץ, שרים משירתם, ומביאים לו שי מזמרת נפשם ומיצירת רוחם ומפרי עמלם – ומביאים לו את שפעת אהבתם ואת ביטויי מסירותם לישראל, ובדרך כך מתחדשת עלינו – עם עלייתם של ראשי השבטים והעדות לבית הנשיא הרווי חווית אמת של אחוות אדם ואחוות ישראל בפועל ממש – המסורת הקדומה והנעלה של העליה לרגל לירושלים, “העיר שחוברה לה יחדיו מכל שבטי ישראל”. האין אתה שומע בכאן משק כנפה הפצועה של שכינת הדורות, שתוגה וחדווה כרוכות בה, והיא מעלה ארוכה?

שכן, לא נציגי השבטים והעדות בלבד הם העולים, להביא ברוב הערצה מתת נפשם לבית המגלם את היקרה בכמיהת הדורות. עמם המון עם רב, דורות מלומדי נסיונות־גולה ודלוקי אש־משיחיות

ומסוערי תקוות עם ואדם – ועד לאיומה בשואות שפקדה את בית ישראל. האין נשמותיהם מרחפות פה סביב? כל אלה לא זכו, אולם שירת נפשם ותורתם ופרי רוחם צרורים לעד בחיי עמנו, ובשדות ציון מלבלב ועולה נבט חדש לשורש הקדומים. כיצד דרש רבא? מהו שנאמר: מה יפו פעמיך בנעלים? – כמה נאות רגליהם של ישראל שעולים לרגל! (מסכת חגיגה ג').

זו המשמעות הסמלית של בית הנשיא בירושלים.

והאם יש לעמוד בזה על חושו הלאומי ההיסטורי של הנשיא לשבטי ישראל – וביחוד לעדות המזרח, חיבתו למסורותיהם ולנחלת רוחם? מחקריו במשך השנים, למן מורשת פולטאבה ופעלו של הנשיא יום יום ועד להישגיו בשדה החקר של קהילות רחוקות ונדחות של “מכון בית־צבי” – עדות הם לכך. והאם יש לעמוד בזה על דרכה החלוצית של רעיית הנשיא למן שחריתה של העליה השניה, בעבודה ובהגנה, דרך נדודי מלחמת העולם הראשונה ועד לעמידת הגבורה של חוות הלימוד לנוער בירושלים? שופע הבית אור ואחווה וסגולות יקר לכל אזרחי המדינה, לקרוב ולרחוק.

“דער גוטער ייד פון ישראל” – זה כינויו של הנשיא בפי חיים ליברמן מניו־יורק. “דער גוטער ייד” – “היהודי הטוב” במובנו העממי – האנושי, הנעלה, שיש בו ניחומים ועידוד בצרה, תפארת שבענווה, מלכות שבלב האומה.

…“אתה הולך אל נשיא של מדינה – ובא אל חבר, אל משפחה, אל זרועות פתוחות” – כותב הוא.

– ועם זה טמון כאן סוד: על־אף החביבות הנלבבת, תפוס אתה לתחושה עמוקה של יראת כבוד. תחושה של דרך ארץ רווחת בינך לבינם, בלי כתרים, והלא הם מלך ומלכה…

היכן טמון הסוד?

פעמים תשאל את עצמך: כלום יודעים הם, במקומם של מי עומדים הם, על כסאות מי יושבים הם? הזוכרים הם את המלכים והנביאים, ראשי העם ומורי הדרך של ירושלים? דוד המלך ושלמה, ישעיה הנביא ורבי עקיבא…

לא הכל יודעים זאת, ואולם יצחק בן צבי יודע, זוכר, משיג וחש זאת בכל רמ"ח איבריו. ומכאן – הצניעות והענווה.

וגם העם יודע זאת. ומכאן – הדרך־ארץ ויראת הכבוד.

ראוי לשאת עליו הברכה: ברוך שחלק מכבודו.

ולהעניק לו מלוא אהבת הלב".

לא חשבון שנות הנשיאות, ולא סיכומי שנות החיים הארוכות, גדושות הפעלים והמבחנים. פרושה וגלוייה יריעת החיים הזאת, למן צמיחתם והעפלתם על אדמת אוקראינה, ראשיתם בארץ ובתנועה בשחר התקומה, בלבטי היצירה והעמידה על נפש מפעלנו וההתמזגות־ללא־שיור בתוכו, לדבקות במורשת ואהבת כל שבטי ישראל. אילו נדרשתי להשיב, מהו תא־היסוד בחיים אלה, והיתה התשובה פשוטה: החלוציות, שחסדה מאיר מבפנים באור יקרות שלא הועם, וממנה פושטות קרנים של אהבת אומה ואדם, דבקות בגאולת ישראל, הקרבה והגשמה, הוד עממיות ויקר אנושיות – ומה לעומתם גינוני מלכות?

"בין לילה – מעיר חיים ליברמן – היה יצחק בן צבי חביבו של העם כולו, ללא הבדל מפלגה, מעמד ואמונה. שנים חלפו – והנשיא לא נשתנה “לטובה”. אותו היהודי חסר־הישע כשהמדובר בחליפת דיפלומאטים, אותו “בחור ישיבה” כשהמדובר בגינוני טכס. עניו הוא יותר מכל אדם במדינה. ולפיכך נוהר אליו העם לא כאל מלך, לא כאל נשיא, ולא כאל שררה, אלא כאל “יהודי טוב”…

ובראש השנה – לא קרואים רמי־מעלה ואישים נושאי־תפקיד – העם בכבודו ובעצמו הוא הזורם בהמוניו, כנהר, בבית הנשיא וממלא את מבואותיו וגינותיו סביב, להביא לו איחולי השנה החדשה.

כל שראה את זרם האדם הזה, גלי־גלים של בני עדות ושבטים ושכבות אוכלוסיה, ותיקים וחדשים, בני עיר וכפר, מושב וקיבוץ, ישישים וילדים ושל המשלחות מרובות־המשתתפים של הערבים; כל מי שהבחין ברחש הבעת החדווה וההתרוממות והחיבה; כל מי שהאזין לשפעי השפעים של הברכות והאיחולים ברבוי גילוייהם וסגנונותיהם והבחין בהמיית לבו של העם לנשיא ולביתו, לנשיא שהוא בן העם ומורם מעם, סמל אחדותו וממלכתיותו.

את הדר העליה לרגל לירושלים בימי קדם, את חדוותה ושליחותה הלאומית המחנכת, אין אנו יכולים לתאר לעצמנו אלא בדמיון. ואולם, דומה, שמעט מטעמה וחינה ועממיותה עומדת בעלייתם של הרבים, הרבים לבית הנשיא. מסורת המתחדשת וצומחת לעינינו.

איש הרוח ואיש והעם. בשר מבשרו ועצם מעצמותיו, ונפשו קורצה מנפשם של המוני בית ישראל.

והיא, רעיית הנשיא, רחל ינאית, דמות דגולה בעצמה ובזכות עצמה, בדרכה, בסערת חייה, בהכרה החריפה של יעודה היהודי המוסרי, של השליחות הנעלה שבמעמדה הרם; אם האמהות וחלוצת החלוצות, וכל ילדי ישראל – ילדיה… ודומה, בעיני האם שלה רואה היא בכל ילד מבבל ומפרס צאצאי דורות קדומים, ומהרי ירושלים נשקפת אליה תפארת בית דוד, ואך היא מהולה בצער הגלויות ובכמיהתן, לבלי הפרד בנפשה עבר ועתיד… מן הנשים שבנו את בית ישראל.

* * *

מוצא המשפחה שימשלביץ־שמשי הוא בעיירות ליטא. בסביבות וילנה ומינסק התגוררה במאה הי“ח, ולאחר כך עברה בחלקה לאודיסה, וכן לאמריקה, ומתחילת שנות השמונים – בארץ ישראל. ואולם, הרוב לא זכה, שנכרת בשואה, ומהם שנפלו כפרטיזאנים. והיו בה, במשפחה, סוחרים וחוכרים, בעלי מלאכה ופועלים, רבנים ולמדנים, חובבי ציון ומהפכנים. ראשיתה של המשפחה בר' משה אשכנזי־הלפרין הוא ר' משה מאיויה, שיחוסו מחכמי צרפת ורש”י עד עשרים דור וידוע כאיש אלוהים, מופת בפרישותו, ענוותו ואהבת דלים ונדכאים. אגדות עוטרות זכרו. האב צבי שמשי, מראשוני חובבי ציון, שגורש לסיביר על השתתפותו בהגנה עד לתרפ“ב; האם קריינה, נכדת הר' מאיר הלוי אפשטיין מוילנה, ויצחק בכורה. רעיית הנשיא – דור שביעי לר' נחום מצ’רנוביל (בעל “מאיר עיניים”) תלמיד הבעש”ט.

בקיץ תרס"ד דרכה לראשונה רגלו של העלם הצעיר, תלמיד הגימנסיה בפולטאבה, זקוף הקומה ואציל הפנים, על אדמת ארץ־ישראל משאת נפשו. לא יצא זמן רב, ויצחק שימשלביץ, הנודע בכינויו הספרותי־תנועתי “אבנר”, חבר הועד המרכזי של פועלי ציון ברוסיה, חוזר ועולה לארץ. בבית המלון של ספקטור (האכסניה של פועלי ציון) הוא רושם שמו: יצחק בן צבי. בו ביום הוא יוצא ברגל לפתח־תקוה, לפגישה עם הפועל החקלאי דוד גרין (בן גוריון) וביומנו הוא רושם: “שמחתי היתה רבה ללון בלילה הראשון לבואי לארץ במושבה יהודית”. קידום העליה וההתישבות, בעיות הפועל בארץ והתנועה בגולה, מעמדו בציונות ותרומתו להגשמתה (עם ההכנות לקראת הקונגרס הציוני השמיני בהאג) – אלה נושאי שיחתם; ואלה עיקרי פעלם וחייהם.

למן הפגישה הזאת נמשכת שלשלת רצופה של מעשים ומבחנים ומערכות במשך עשרות בשנים, ועד לתקומתה של מדינת ישראל, שיצחק בן צבי נשיאה ודוד בן גוריון ראש ממשלתה – פעילות בתנועה בגולה, ביסוד “השומר” בארץ ו“החלוץ” באמריקה, התנדבות לגדוד העברי, פעולה בהסתדרות העובדים, בציונות, בכנסת ישראל. ואחד הקו הנמתח למן ההשתתפות בהגנה בעיר הולדתו וקשרי הידידות והנפש עם חברו הדגול בר בורוכוב ועד לפעילות בשביתה הראשונה של פועלי ירושלים, העריכה – יחד עם חבריו – של העתון הסוציאליסטי העברי הראשון “האחדות”, עריכת השבועון הראשון של הערבים “אתחאד אל עומל” (תרפ"ט) – ועד לעמידה בשורה הראשונה של החזית הציונות, הפועלית, הישובית.

* * *

שנות בחרותו הן שנים סוערות ברוסיה. עזה ההתעוררות ב“תחום”, בעיירות היהודים הדלוקות באש כסופי פדות, ורבים הקושרים תקוותם במהפכה, הקוסמת בסיסמאותיה ובדגליה שתביא ממילא גאולה ופדות לישראל. ואולם, העלם הצעיר מפולטבה, חוש־אמת לוחש לו, שיש פתרון אחר לשאלת היהודים ולהם מולדת אחת, והוא רושם בזכרונותיו:

“…הדבר היה בעיצומה של המהפכה הרוסית בימי אוקטובר 1905 (חשון תרס"ו). כל המפלגות המהפכניות יצאו מן המחתרת והופיעו בפעם הראשונה בגלוי, על דגליהן ועל סיסמאותיהן. אסיפת־עם ענקית התכנסה באופן “ספונטאני”, אלפים אלפים – רוסים, אוקראינים ויהודים – נהרו ללא מעצור וללא הפרעה אל הככר הרחבה אשר ליד התיאטרון החדש שבפולטבה עירי. נואמים מכל זרם ומכל מפלגה יצאו לדבר אל הקהל; נציגי ה”איסקרא" (הסוציאל־דימוקראטים), הסוציאל־רבוליוציונרים והמפלגה הסוציאליסטית האוקראינית. מובן מאליו, שגם בין נואמי המפלגות ה“כלליות” הללו לא נפקד מקומם של היהודים, אולם אלה הופיעו לא בתור יהודים אלא כרוסים או אוקראינים. ואנחנו פועלי ציון, דרשנו מקום גם לנואם יהודי שידבר בשם היהודים. מבוקשנו ניתן לנו, ובשם המפלגה דברתי אנוכי אל צבור עשרת אלפים איש, כמובן – רוסית. נאמתי כיהודי על המהפכה הרוסית, על השתתפות היהודים ועל שאיפתנו גם אנו לחיי עם חפשי בציון. והנה כשנשאתי את דברי מעל הגזוזטרה של התיאטרון ניצבה לנגד עיני תמונתה החיה של ירושלים עיר הקודש, על חורבותיה, שוממה מבניה, כאשר ראיתיה בעיני כשנה לפני זה בביקורי הראשון בארץ, בקיץ תרס“ד. באותה שעה שאלתי את עצמי: אל מי אני נושא את דברי? האם יבינוני שומעי אלה כאן בפולטאבה, האם יאמינו? האם אנו, היהודים שותפים אמיתיים הננו למהפכה זו המבשרת גאולה לרוסים, התביא את הגאולה המקווה גם לנו, היהודים? למה אני כאן, ולא שם? למה אנו כולנו כאן, ולא שם? ומשעלו השאלות לפני – שוב לא יכולתי להשתחרר מהן, ובסיימי את דברי חשבתי לא על הפגנה זו ועל נצחון המהפכה הרוסית, אלא על ירושלים שלנו”…

נאמנות זו לירושלים העברית היא שפיעמה בלבו כל שנות השלטון הבריטי – תחילה כחבר הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל ואחר כך כיושב ראש שלו, וממנה ינק כוח עמידתו, בגאון ובעוז, במאבקו של הישוב על זכויותיו ותקוותיו הלאומיות, זו המערכה שבה נתארגן הישוב ונתלכד ונתבצר כעם יוצר ובונה ולוחם ומחדש נעוריו במולדתו, עוד קודם לאישור או"ם על זכותנו לחיי עצמאות.

* * *

הייפלא, ששווינו לו מיפי נפשנו, ואת מיטב זהב כמיהתנו לגאולה ולזקיפות קומה ולחירות תלינו בו, ואת צפייתם של דורות מעונים ולחוצים ומושפלים בכל הגלויות?… הוא היה למוחש שבסמל ולסמל שבמוחש, דגלה של עצמאותנו ומופתה הרווי תפארת התקופה וצער הדורות – לבחיר האומה, נשיא מדינת ישראל על כל עדותיה ושבטיה ומיעוטיה.

מקיבוץ אלונים לכיבוש אילת

חדר מרווח, רהיטיו מועטים, דלים, תקרתו הגבוהה כמבליטה עוד יותר חללו הנרחב, וקירותיו מכוסים מפות־ענק של הארץ – הוא אחד החדרים בבית המטה הכללי של צה"ל. מעבר לחלונותיו של הבניין שהוא לב בטחונה של ישראל – ילדים משחקים ואוכלוסיה טרודה בהולה אצה לעיסוקה.

האיש היושב בחדר – תמיר־קומה וכחוש, מגובן קמעה וארשת פניו אצילה, שלווה, צנועה. דבורו מאופק, רך, כשיח־רעים, ואך לעתים חיוך קל ירחף על שפתיו. וזו הפשטות הענווה, התמימה כניגוד חריף ומשווע למושג שהצטייר בזכרונך על מפקדי גייסות אצל אומות העולם, שיהירות וקשיחות ותקיפות מתכונות־היסוד שבהם. והלא גם הוא, אלוף מאיר עמית, איש המטה, כבר נבחן בחייו הצעירים בקרבות־דמים ובאחריות חורצת־גורל.

בקבוץ אלונים

בית אבא, משפחת סלוצקי, חותם חלוצי טבוע בו כל שנותיו בארץ ונשימתו אהבת עם ואדם, ורווי הוא תרבות ויהדות. שרשיו בעיירת הולדתו באוקראינה ומשם הביא עמו ממיטב הסגולות של עממיות טובה והקרבה ונכונות של עזרה וסעד לכל נזקק. וכמוהו האם, חניכת הקורסים למורים עבריים, העסקנית במועצת הפועלות, שימיה ולילותיה קודש למוסדות הילדים בארץ. חיים שטעם בהם וחן בהם. באוירה זו גדלו הילדים, הבן מאיר והאחות אראלה, ודרכם הוליכה, כמאליה, אל תנועת הנוער העובד ואל בית הספר החקלאי המחוזי בגבעת השלושה (שהוא חניך מחזורו הראשון) ואל הקבוץ אלונים, שראשית אחיזתו בשייך אבריק ואחריתו נעוצה בראשית.

י“ג שנה תמימות למן תרצ”ט ועד תשי"ב, מיטב שנות חיים ונעורים שהיו קודש לעמל, להגנה, לחברה, למשק – משוקעות באותה גבעת טרשים בעמק יזרעאל, המגודלת עצי אלון קדומים. חיים של מתח חלוצי מתמיד במלוא תומו וישרו הצרוף. ועיסוקיו בקבוץ – מה רבים ומגוונים!

הרי חטיבת אילנות, יחד עם פועלים דרוזים, לעצי־הסקה ופחמים, או עבודה בכבשני סיד בנצרת, וכמובן המשק, שהוא מזכירו במשך שנים, ונוסף על כך – עומס ענייני הבטחון וההגנה כאיש “משטרת הישובים היהודיים”, שפירושם: אחריות לתחנת הנוטרים, פיקוד על המשמר־הנע, וקורסים, קורסים – למפקדי כתות ולמפקדי פלוגות. והנער, יליד הארץ, חניכה של תנועה ומגשימה־עד־תום, הוא כבר מתיישב, איש־מגן, ובעל־משפחה ואב לשני תינוקות. “מה עוד תבקשי מאתנו מכורה, ולא נתנו לך?”

קשר באזור סלמה – גבעתיים

וחלקו בצה“ל – ראשיתו כנער עם נערי ההגנה, כקשר באזור סלמה – גבעת רמב”ם, בהגנה ובמלחמת השחרור. צמיחה של לוחם בשדות יזרעאל, היד האחת אוחזת במחרשה, האחרת – ברובה. האחריות גוברת ועולה, משנה לשנה, ועמה הדריכות והמאמץ, והוא כבר מפקד פלוגה בכיבוש המושבות הגרמניות ליד אלונים. והוא בחי“ש. חש בראש יחידת תגבורת למשמר העמק שצבא קאוקג’י התנכל לה, לוחם בעמק הירדן למן הדגניות ועד מסדה ושער הגולן: בהסתערות הנועזת, בידיים ריקות כמעט, על ג’נין, נפצע. אך יצאו ימים מעטים וחזר לתפקיד, והוא כבר אז מפקד על שתי פלוגות. משתתף בקרבות סג’רה ובשורת פעולות קרב בגליל העליון, שלאחריהן נשלח " למשולש הקטן”, ומשם לקרב לפתיחת הדרך לחיפה ליד עתלית. ואחר־כך הוא מוחזר לעמק יזרעאל ועולה לדרגת מפקד גדוד. גדודו, שהיה לגדוד־פשיטה ממוכן, משתתף בטיהור הגליל – ומשם ירד, בתחילת 1949, לנגב, שבה נתרחשה המערכה הנחרצת בין צבא ישראל הצעיר לבין הפולשים מארץ היאור. מעמק יזרעאל ועד לדרום השפלה והנגב, מספר אלי ספר, האין כל ישראל ספר? והוא נלחם בסביבות רפיח – ואחר־כך עם הבסת האויב, הוא זוכה להשתתף בפעולה הראשונה, שחתמה את מלחמת השחרור: מבצע “עובדה”. המשוריינים, הזחלים, הג’יפים, נהוגים בידי שמשוני ישראל, אצים בדרכים־לא־דרכים, כאחד משני ראשי־החוד של החטיבה ששילבה, במארס 1949, את אילת במפת ישראל לעד. עיניו מתנוצצות וריגשה בדבריו בספרו פרשה זו, עליה גאוותו, היינו על היכולת שנתגלתה, היכולת שעד אז עדיין לא נתנסה בה צה"ל מבחינת ניהול וביצוע מושלם: מסע של 260 קילומטרים בערבה, בשטח האויב, מבאר־שבע ועד לאילת, בלי בסיסים. הציוד, הדלק, האספקה המים – על גב החייל. מי יבטא את חירוף־הנפש ונכונות־ההקרבה, וכושר־הלחימה ולהט החלוציות של שנות חיים אלה?

“הגדוד שועט בערבה”

נשימתם של ימי־ההכרעה הגדולים ההם עצורה ברשימותיו הקצרות של מאיר עמית. “הגדוד שועט בערבה”, הכותרת הפיוטית לסיפורו על אחת מפעולות־הגורל במלחמת השחרור, כלשונו:

"עם ערב היה המחנה נטוי בכורנוב. מסביב מרחב, אפסיים, רוח קרה נושבת ממזרח, מרפרפת על פני אהלי הסיור האטומים, פה ושם מובערות מדורות והחבריא, בחורים מיוגעים, שנתעייפו מטלטולי נסיעת היום – יושבים במכונס מסביבתן. לא קלה היתה הדרך מבאר־שבע בואכה ביר־רחמה לכורנוב.

…החשכה גברה. בלילה ההוא היתה העבודה כבכוורת. מכוניות נטענו לאור הזרקורים, מחלקת הקשר עסקה בהרכבת המכשירים, באפסנאות סיימו את חישובי חלוקת המזון המסובכים, ובמחסן- הנשק התאימו את כמויות התחמושת לפי ההוראות. בכל רחבי המחנה התרוצצו אנשים: אלה ממלאים מיכלי־מים ומחפשים את המכסאות שאבדו, הללו צוררים את חפצי המשרד ומכינים מפות, משקפות ומצפנים, וההם, בסדנא, טורחים לתקן “עוד” חמש מכוניות מקולקלות. אך את כולם מאחדת ההרגשה האחת: “אנחנו נהיה בסדר”. על אף כל ההסדרים והתקלות, יהיה הגדוד מוכן מחר עם בוקר לתזוזה. עתה – נפלה תרדמה על כולם.

רק באוהל המרובע מבליח פנס־רוח כהה־אור. שם מכונסים המפקדים. על גבי שולחן העץ המאורך פרושות מפות, שטוחים מירשמים. קצין המודיעין מסכם את פרשת ההכנות. מוסר את סיכומי הידיעות, שנאספו בעמל רב, במשך שבועיים מאומצים של סיורי־אויר. פגישות עם “בעלי־דבר” ולימוד מתוך מסמכים קיימים. ואך זה ידוע: ערבה ושממה, דרכי־עפר, שלוחות ההרים ממערב, בורות מים מועטים, נאות־מדבר בודדים…

הכל ידוע. ואף־על־פי־כן היתה בלב קצת מועקה. האם זו אימת המרחב שאין לו סוף? או שמא תחושת הבלתי נודע, שעל ספו עמדנו?"

והנה מדברי המג"ד (הוא מאיר עמית): משפטים ספורים, כחצובים מסלע: הגדרת המטרה ותיאור התנאים הקשים וקריאה למאמץ מלוכד ועקשני: “ניתנת לנו הזכות הבלתי־חוזרת להעניק לעם את מפרץ־אילת. נהיה ראויים ולא נכזיב”.

“לאילת הגענו בשעה השישית”

ואחר־כך – מתחנת עין חוצוב לזינוק האחרון: “כצלליות מתקדם הטור, כגוף אגדי־מגושם, כהה, חסר־צורה – אך מלא חיים. הנה העמדות האחרונות של עין חוצוב. כאן עומדים מפקד החטיבה ואנשי המטה. לחיצת־יד אחרונה, מבט חטוף, לחש של ברכה – אנו מפליגים לתוך האופל”.

ושוב תחנות בדרך הגדוד ששעט בערבה – עיו וייבּה, הגיא העצום ואַדי־ג’ראַפי, ביר מליחה, ואַדי חיאַני, הגראנדאל, נאות המדבר של עין רדיאן, – וקדימה לאילת! – הוא ממשיך ומספר:

…“כוח קל של ג’יפים מצטייד בדלק ומכין עצמו לגמוא את שארית הדרך בנשימה־אחת, השעה ארבע אחה”צ. האם נזכה בטרם ערוב־היום לראות את המפרץ הנכסף? את הים האדום? את הצוקים האגדיים? ומה תהא “קבלת הפנים” במקום?

זיקי מחשבות נבזקים וחולפים ביעף. אך הכרת המעשה גוברת על רחשי הלב. ההתרגשות נבלמת, והיחידה מפליגה לדרכה.

לאילת הגענו בשעה השישית. היה ערב רצוף מסביב. ים רוגע, מכסיף, ומשברים מרצדים בצהלת קרני הלבנה.

…“על חופו של ים סוף חנו חיילי ישראל. לוחמי הגליל והנגב הם. עמדו ושאפו מלוא חזם את רחש המאורע המופלא”.

והנה תצלום של מברק: “העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי”א באדר מגישות חטיבת הנגב פלמ“ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל. אילת (אום רשרש) ט' באדר תש”ט".

ולידו, פקודת היום שלו לחבריו־אחיו לנשק וליגיעות בקרבות, רוויה רגשי־הוקרה־ואהבה, וקודם לכל – רוב הערכה לצבא ישראל, החלוצי־העממי על הישגיו והקרבתו ודבקותו בשליחות ההצלה והשחרור.

הגדוד עטור התהילה חוזר לצפון מהנגב – אך מפקדו פורש ממנו, הוא נשלח לקורסים של פיקוד, עד לדרגת מפקד חטיבה. ובתוך כך הוא עוד ממלא תפקידים בהתנגשויות עם הסורים המתנכלים אותו זמן לחולה. ועוד. ועוד.

לקראת מבצע סיני

שנת 1951 היא שנת משבר בחייו של מאיר עמית. היא שנת פילוג לקיבוץ שהוא בבוניו, שממנו יצא לשליחות הגנה וקרב ואליו חלם לחזור, למשפחתו וילדיו. והוא, עם קבוצת חבריו, עוזבים ועוברים לרמת הדסה הסמוכה, מקבלים על עצמם ניהול העבודה בכפר הילדים, וממשיכים אורח חייהם החלוצי־שיתופי. ואולם, בסופה של אותה שנה הוא נלקח שוב “מאחרי הצאן” ומוצב בתפקידים רמי־מעלה ואחריות. ראש פיקוד ההדרכה בצה“ל, ראש מחלקת מבצעים, נשלח להשתלמות בקורס לקצינים בכירים באנגליה – ולאחר כך לתפקיד ראש אג”ם (אגף מיבצעים).

אלא, שבתוך כך, הוא מתמנה מפקד, אלוף פיקוד הדרום. סוף 1955, והדרום שורץ מסתננים ופשיטות־אויב נושכות בו, פגיעות והתנכלויות במשקים, תיגרות, הפידאיון המשתולל. כל אותה תקופה שלפני מבצע סיני, הגדושה חרדות ודמים ותגובות ושמות כחאן יוניס וניצנה – הוא עומד בה, כחולש על בטחוננו, ומוציא לפועל בכושר וביושר את המוטל עליו. להיות בשדה, עם החיילים, אחיו־לנשק, פנים אל פנים עם החזית, עם התפקיד, – טוב יותר בכל אלה מאשר בשירות קצין־מטה, אומר הוא, ונאמנים עליך דבריו. ועוד מוסיף הוא: גם עתה מעדיף היה ברצון תפקיד קרבי… שכם אחד עם החייל האפור, האח לנשק, הלוחם, הנותן נפשו על יעודו.

והוא עוד לא ידע, שכל עברו ונסיונו אינם אלא הכשרה לקראת השיא בתפקידיו, שהוא, אולי, השיא במאמצה הבטחוני של ישראל: מבצע סיני. הרבה- הרבה נבחן במערכה זו, מחשבה ונסיון של שנים ארוכות. וקודם לכל – צבא העם, חיל המילואים. והוא שותף מלא להתגייסותה, להיחלצותה, לפעולתה המדוייקת, הנחרצת, המפועמת עוז והקרבה של “המכונה הצבאית”. ולא זו בלבד, אלא שהוא מנהל “מוצב הפיקוד”, ראש אגף המטה, מוחה ולבה של המערכה ומפקדה. היפלא, שימים נוראי־הוד אלה חיים בנפשו בכל גדלותם?

אין שום בעיה מיוחדת

נשמע, ולו במקצת, על חייו האישיים, על הבית והמשפחה.

לילדים אני שואל, שלוש הילדות – מה הרגשתן הן ביחסן לאבא, המפקד בצה"ל, הנטרד רוב זמנו מהבית? המשתקף הדבר בחינוכן, ביחסיהן עם חברותיהן?

אלוף עמית סבור, שאין שום שוני ואין שום בעייה מיוחדת. הן נולדו בקיבוץ וראשית גידולן בו. בקיבוץ קנו הרגלי עצמאות מחשבה, עירנות, אחריות. גם ההורים, שאנשי קיבוץ מעורים היו, מקנים לילדיהם חינוך חפשי ומוסרי. מאליו מובן, שעניין מיוחד מגלות הן בענייני צבא, ועירנות – לבטחון. הלא זאת אוירת הבית. ומלבד זה כרוכות הן מאד אחר ספרים וראדיו. לא אין היות האב אלוף בצבא ישראל, מעורר שום בעייה מיוחדת – מטעים הוא, המשפחה מורגלת זה שנים באורח חיים בטחוני־חלוצי ויודעת, שהעיסוק בשדה אחראי זה כרוך במאמץ רב. הנה, הרעייה, שהיתה פעילה בקיבוץ, משתלמת עתה בסמינר למורות – זה החוש המפותח לפעלתנות ולחיי צבור הנטוע בכל בני הבית.

היש לו, לעתים, לאלוף עמית שהות גם לקריאת ספר עברי בספרות יפה, לבקר בהצגה וכיו"ב?

ספר – עונה הוא – שעתו מגיעה אך בימי החופשה השנתית. אך עם זאת יש קריאת־חובה מרובה, וקודם לכל ספרות מקצועית. גם יש צורך בלימוד שפה זרה. עתים מבקרים בהצגה ובקולנוע… אם אין הערב תפוס לישיבות, לבירורים, לסיורים. מכל מקום, המשתמע מדבריו הוא, שקויים בו ובתפקידו “והגית בו יומם ולילה”…

ועוד דבר אחד העולה מרמזיו הקצרים, ומאותו צירוף של תפיסה וגישה וזיקה הקרוי “מנטאליות”: אילו היו התנאים בעולם ובישראל מניחים זאת, הוא היה נוטש בנפש חפצה את מדיו ואת אמנות המלחמה – וחוזר לקיבוץ ולשדה ומוצא פורקן למאווייו ולישותו. אלא, שעד שתהא האפשרות ההיא יש להמשיך – והוא מזדהה בכל מאודו עם יעודו הנעלה, משפחתו עמו, ונענה לכל קריאה וצו…

ובינתיים אירעה לו לאלוף מאיר עמית תאונה בצניחה, וזמן מה ייאלץ להפסיק עבודתו הנאמנה שלא ידעה ליאות.

היש צורך להוסיף שרבים רבים רוחשים לו, לאחד מיקירי בנינו, איחולי הבראה מלאה ומהירה?

מציפורני הבולשת בעיראק לאור יהודה

המעברה – אמנם תחום ארעי וחלוף היא, מבחינה היסטורית, בנופה של ישראל, אבל היא גם בית־יוצר ראשוני לרבבות במשך שנים. ואילו נדרשתי להשיב לשאלה: מהו קו הייחוד של ישראל, הייתי אומר – הקליטה הרוחנית והתרבותית, הכרוכה בייסורים, בחדווה, בעיצוב דמות אדם חדש.

אנו הוותיקים, שראינו בגידולם ובצמיחתם של ערים ומושבות, יישובים ומשקים – תחום זה של המעברה כמו נשמט מהיקף ראייתנו ותחושתנו יום־יום. ואולם, דיינו אם נצא לאור יהודה, הוא גוש המעברות סָקִיָה, חירִיָה, כפר עָנָא, המונה כי"ג אלף נפש בסמוך לתל־אביב־רבתי מזה, וליישובים של רווחה ועושר כסביון וגני־יהודה מזה, כדי להציץ פנימה לעולם גדול ומיוחד־לא־מיוחד זה, שאין אנו רואים אלא את פחוניו וצריפיו בנסיעותינו ברחבי הארץ…

פעולת הקליטה והבנייה והסעד של מנגנוני המדינה, אין ערוך לחשיבותה, אולם טעונה היא השלמה בדרך המגע האישי, הישיר – מצריף לצריף, ממשפחה למשפחה, מילד לילד – דרך “ההליכה לעם” נוסח מהפכניהָ של רוסיה ומשכיליה במאה הי"ט, הרצוף אהבה לעם והזורע אמון וקוצרוֹ. לא פילנטרוֹפיה רוחנית, כי אם שליחות אנושית ולאומית במיטבם של מושגים אלה. על כן לא ייפלא, שההסתדרות באור יהודה היא היא יסוד המסד לחיי המעברה והיא ארוגה בכל רקמותיה.

בשביל הרחב אתה נכנס לתחום המעברות הללו, ולפניך – ה“מרכז”: חנויות ושירותים ומוסדות ומפעלים, רובם בבניינים של ממש, יציבים וגדולים. וסביבם, בעורפם – ה“הינטרלאנד” של מאות הצריפים (יורשיהם של הפחונים, יורשיהם של הבדוֹנים) הרבוצים במישור, בהם שוכן וחי את חייו עַם רב, עולי מזרח רובם – ורובם עולי הגולה הקדומה, זו בָּבֶל “שעל נהר כבר”, פאר מרכזי התורה בישראל בעבר. וכאן, במרכז, גם בניין הקולנוע ובית ההסתדרות, וכמובן, בית הקפה, שגם בו שוקקים חיי ציבור ליד השש־בש והמשקאות… ונוער רב אתה פוגש כאן, שמחת נעורים בפנים ואור בעיניים. פה ופה רפתות, ערוגות. ואולם, אור יהודה היא קריה עובדת, וכל שאינו מוגבל בכושר־עבודה, או “מקרה סוציאלי”, עובד, הרוב הגדול בתעשייה, המיעוט בעבודות־דחק. ועל כל צעד ושעל ניכר: על אף הארעי שבהוויית המעברה נתקשרו האנשים למקום, לאיזור – וכאן עיירה חדשה, תקינה. שנים חלפו, שנים של היסוסים ביחס לגורל המקום, שנים ללא כביש וללא תאורה, שנים של ריטוּן ועזיבות, – ואולם, אור יהודה יוצא לאִטו למרחב, לבנייה ולפיתוח, לחיי חברה ותרבות, ובזכות פעולה רבת מסירות, מתמדת, שקודה ונאמנה, המצטרפת מאלפי פריטים וסעיפים, מבוקר ועד ערב – ובמרכזה האדם הנותן חייו על תקומתו של המקום וקידום היישוב, הלוא הוא מרדכי בן פורת, בשר מבשרו ודם מדמו…

*

עיר הולדתו בגדאד. הבכור לאביו, שהיה בעל חנות לחומרי בניין. מן השכונה היהודית העתיק האב מגוריו לשכונה חדשה, מעורבת, בצפון העיר, בקרבת מקום לחנותו. אווירת הבית רווּייה מסורת ואהבת ארץ ישראל, על אף הרחוב המוסלמי הקנאי – לאומני. ואם ההורים אנוסים להסתגל, לוותר, להתעלם לא אחת מחוֹרפיהם, הרי הבנים אינם משלימים, תחושת הכבוד האנושי והלאומי חיה בהם וזקיפות קומתם לא שחה. ואהבה מלהטת זו לחירות, למולדת, מוצאת לעצמה אפיקים וביטויים שונים – למן “מחתרת הילדים” ועד ל“החלוץ”. הנה, דרך דוגמה, מחליט בית־הספר התיכון להעביר את הלימודים למסגד, וכתוצאה מכך – להוציא את כל תלמידיו היהודים. מרדכי, ועמו עוד שניים מהתלמידים, מתייצבים במשלחת לפני הקהילה, מוחים נגד הגזירה (בלימוד הקוראן לא השתתף מזמן). מילדותו מתחשל האופי, מילדותו נתון הוא במערכה נגד חרפת הנֵכר והשפלתו, מילדותו הוא ספג־רָווה את החיוּת שבאה לשנים על ביטוייה הנועז והלוחם במעשי ישע והצלה שקבעו בגורלה של יהדות בָּבֶל כולה.

בדרך כך נמשכו הנעורים של הבחור העירני והפעלתן, עד לפרוץ ההתקוממות של ראשיד עלי, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, המלוּוה פרעות ביהודים. אז נתרחש הדבר שהיה כפצע שותת־דם בגופה של המשפחה, ואשר החיש את עלייתה לארץ. בימי הדמים נזדמנה האם לגיטו, ואספסוף מוּסת עט עליה לשוחטה חיים. בדרך נס ניצלה. קצין צבא עיראקי חילצהּ מההמון הפרוע, שבזז, אגב, את חנות הוריו שעליה היה קיומה. למותר להכביר מילים על הדכדוך והאימה שירדו על משפחת קזאז.

לא קלה, כמובן, הדרך לעלייה והיא רצופה מכשולים. השלטונות דרשו להשאיר במדינה שני ילדים כבני ערובה. סוף סוף הגיעה האם דרך חָבּניָה לארץ ישראל בדרכון שהוכן בשבילה על ידי “החלוץ”, וחזרה ועמה רשיונות־עלייה לבני המשפחה. ובבגדאד נשאר, לפי דרישת “החלוץ”, מרדכי לבדו.

חייו ופעילותו, על רוב, במחתרת, במרתפים, בהסתתרות מעין הבולשת. במרתף הוא נשבע אמונים ל’הגנה', לאור שני נרות דלוקים וליד שני אקדחים… שיחות, נשפים, לימוד עברית, אימונים בנשק – אלה עיסוקיו. ואין צריך לומר, שהוא מקיים קשרים עם החיילים היהודים, אנשי הבריגדה העברית אשר במסגרת הצבא הבריטי, שהם לו עידוד ובשׂורה ומקור גאווה ואמונה.

משתכפו הרדיפות והעיקוב אחריו העיק והחניק, והבולשת ביקשה להציל מפיו כיצד יצאו בני משפחתו, החליט שהגיעה שעתו לעלות. יחד עם קבוצה בת חמישה חברים הוא מבריח גבולות, ואגב כך בוחן ומפלס דרך חדשה לבריחה. תלאות דרך, הלשנות, חרדות. לינה על גגות בית כנסת. והלילה האחרון – קבוצה בת שבעים נפש (את הילדים נושאים על כתפיים) עושה עם ערב את הצעד האחרון משיעבוד לחירות, ובבוקר מוצאת את עצמה בתחומי כפר גלעדי. וגם כאן, למרבה הצער, יש להיזהר מציידי המעפילים הבריטים. ויצויין: בכפר גלעדי מצויים באותה שעה שני אחיו הצעירים של מרדכי, שסודרו בו באמצעות עליית הנוער, אך הוא אין הוא יודע על כך – ולא פגשם… ואך ריגשת הפגישה הראשונה מפעמת את לִבו עד היום.

*

ושוב בבית הורים, בפרבר של תל־אביב. המצב החומרי דחוק. הילדים נחלצים לעזרה בעבודתם – ולבו של מרדכי נצבט בקרבו. גם סמכותו של האב, שהיה בבגדאד מפרנס המשפחה בכבוד, נתרופפה. וגם הוא עצמו, חֶרף חפצו, אין בידו לעזור בהרבה. שכן, הוא נתבע מיד לתפקידים שונים דחופים, והוא עצמו עושה מאמצים רבים להתערות בארץ, בעבודה, בלשון. הוא עובד במחנות הצבא הבריטי בדרום הארץ ומשתלם (מעתיק ספרים שלמים ולומד מהם…), אולם עד מהרה הוא נדרש לתפקידי מגן. ישראל שחורי המנוח שולחוֹ ל’הגנה' כמדריך, ובה הוא מתמיד, לאחר שעבר קורס מפקדי כיתות. והוא נשלח ישר לחזית – לשכונת התקוה המותקפת, לחולון, עולה בהתמדה בדרגה, מצטיין בעמידה נועזה, בחירוף נפש, בהקרבה, בהקפדה (וכינויו “היֶקה מבגדאד”). לימים הוא נשלח לקורס קצינים ראשון של צה“ל, בו השתתפו נציגי כל החילות של צה”ל הרך לימים, ומכאן הוא נשלח להדרכת מעפילי קפריסין. ויחד עמם הוא עומד בטבילת האש החמורה, הגורלית, בשדות לטרון, שרָוותה מדמם של ניצולי מחנות ההשמד באירופה ושל בני עדות המזרח: “משבעה עשר מפקדים חזרנו חמישה” – מעיר הוא.

גם בימים אלה אין הוא מסיח דעתו מעתיד המשפחה. טִרחה רבה משקיע הוא בהעברתה להתיישבות – וללא הצלחה. המשפחה מרובת הילדים, ואין משקים שׂשׂים לקולטה. הוא גם טורח בהקמת אירגון להתיישבות, לזכר חללי גדודו – ומניח, לאחר שִחרורו, את המשך הטיפול בידי אחיו, אף הוא חייל בגדוד זה. ובינתיים, בעקבות המלחמה, נמנית משפחתו עם מפוני יפו, “מתגוררת” ליד חדר מדרגות בתל־אביב, עד שהועברה – לאחר כיבוש שיך מוניס – לדירת מגורים. וכל אותם ימים וחודשים, שאין למודדם ולשוקלם במידות מקובלות, הוא נקרע בין החובה למולדת, לצה"ל, לתפקידים, לבין חובתו להורים ולמשפחה…

*

לא יצא זמן רב ומרדכי נדרש למילוי תפקיד חדש, שאור של קידוש השם זרוע עליו. מעיראק מגיעות בשורות איוב – מאסרים, עינויים, רדיפות וצימאון עלייה. קיבוץ יהודי כבן־ערובה בידי זדים. ואין הוא מהסס ויוצא בשליחות המוסד לעלייה ב'. קודם לכן הוא ניפרד מעל בחירת לבו, העתידה להיות אשתו, שהכירהּ בחולון, בעמדות, רבקה לבית גפני (וניבסקי) – משפחת עמלים שעלתה מביאליסטוק בימי העלייה השלישית.

עתה נפתחת פעולה רבת גבורה, במחתרת, של הצלת יהודים והעלאתם בכל הדרכים האפשריות. עבודת קודש זו עושה הוא באימוץ כל כוחות גופו ונפשו, והוא גם נושא באחריות להגנה על החיים בשעת חירום – ועוד לא הגיעה השעה לגילוי כל הפרטים. ועם זאת, מקיים הוא קשר עם ראשי הקהילה, המשמשים כגשר לשלטונות לאחר שהוא מגלה להם את האמת על שליחותו. שִמעה של הפעולה המעונפת והמתמדת מגיע עד לבית הנבחרים, ונשמעים שם דיבורים על “כנופיות ציוניות” הפועלות בעיראק שמאז 1948 שורר בה ובגבולותיה משטר צבאי. ואולם, מרדכי טרם ידע, כי השעה הגדולה עודה לפניו.

ושעה זו הגיעה, במפתיע, עם החלטתה של ממשלת עיראק להתיר יציאתם של יהודים. הפרק הגדול של שיבת בָּבֶל נפרש בכל רוממות גדולתו הנעלה והטראגית; בקצב סוער, בהקרבה עילאית. הוקמה חברת־אווירונים מיוחדים – שבה נטל חלק גדול חבר הכנסת שלמה הלל. יזמה, מעוף, דמיון, כוחות ומאמצים לאין שיעור הושקעו במבצע שתוכנו בשמו “מבצע עזרא ונחמיה”, והוא כאֶפּוס רב־מתח ורב־הישגים. בזכותה של הפעולה הנעשית בהתנדבות על ידי פעילים מקומיים שחירפו את נפשם עולים לארץ, מאפריל 1950 ועד 1951 – 116 אלף נפש – רבבה מפּרס!

ושוב מבחינים השלטונות בפעילותם של השליחים מהארץ, וסופם שהם כולאים גם את מרדכי. גם קודם לכן ידע, לא אחת, טעם מאסר ותמיד נחלץ. מכות, עינויים, שיניים שבורות, תלייה מערב עד צהרי יום המחרת על רגל אחת ושתי ידיים. “לפחות, שתקלל אותי” – זועק רב המענים. אך הוא שותק, ואינו מגלה דבר על שולחיו ושליחותו וחבריו. בקשיים רבים ובדרך נס הוא מתחמק מהכלא. ברחבי עיראק מחפשים אחריו. העיתונות זועקת חמס. בזחילה הוא מגיע לשדה התעופה, בחשיכה, נאחז בחבל ששולשל אליו – ובנסי נסים ניצל.

אודותיו כתבה אישיות רמת מעלה במדינה, “שפעולתו יצרה אגדה ברחבי העולם היהודי וביחוד בין אלה שהודות לפעולתו נצלו מגלות בָּבֶל”…

– “עם ישראל חייב לו ולחבריו אשר קמו לנו בדור הזה – כבוד ותודה”…

ושוב דורכות רגליו על אדמת ישראל, יוצא לטיול לאירופה (מתנת המוסד לעלייה) עם רעייתו; משלים לימודיו בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בשדה מדעי המדינה, ולאחר מילוי תפקידים אחדים בשירות המדינה, הוא זונק בכל להטו ומרצו לכור־ההיתוך של קליטת העלייה, כיושב ראש מועצת אור־יהודה.

אין להתעלם מהישגיה והתקדמותה של אור יהודה במשך שלוש השנים האחרונות, שנקנו בייסורים ובמסירות לאין שיעור. עיניו המשוּקדות של מרדכי, שדוק של חרדה ואי־שקט מכסה אותן, הבעת החומרה והעומס הרובצים על כתפיו הצעירות, ההתמדה הרצופה, המתמדת של הפעלתנות “הבולעת” כל שעה מזמנו וכל קורטוב של מרצו וכושרו – עדות נאמנה הן לייעוּד הגדול שהוא נושא בו. וביחוד, מאז נקבע תיכנון המקום, שהביא עמו לסלילת כביש והתחלת בנייה וקביעת תאורה ויסוד מרכזים להכשרה מקצועית ובניית מוסדות ציבור וחינוך, מועדונים לנוער (3300 ילד במקום, כן ירבו!) וטיפול להתקנת ביוב ושאר מפעלים. חלומו הגדול – הקמת בית העם, שיהיה מרכז לפעולות תרבות ובידור וישא את שמם של חללי ההעפלה מעיראק, שאור יהודה הוא גדול מרכזיה בארץ. וראש לכל, הדאגה להעלאת היחיד והציבור, להתערותו בארץ והפעלתו בחיי המקום, והטיפול בנוער ובילדים. חלק ניכר מהתקציב קודש הוא לענייני החינוך. ויש כבר סטודנטים ובוגרי בתי הספר היסודיים המשתלמים במוסדות תיכוניים למיניהם, ועשרות שזכו בסטיפנדיות. ומתנדבים מטעם ההסתדרות הפוקדים את הצריפים הצנועים בערבים ועושים לעקירת הבערות ומפעילים חוגים לריקודי־עם, לחלילים, לספורט ולטיולים, להקה דרמטית ועוד ועוד. עד מה מטפחים הם כל ניצוץ של כישרון בציור, בפיסול וכו'. ושאיפתם גם לקליטת משפחות עולים מאירופה, לקידום מיזוג הגלויות הלכה למעשה.

ועם כל אלה אין מרדכי מרוצה, לפי שעוד רבים הצללים… בעיית המוגבלים בכושר עבודתם ומקרי הסעד מכאיבה וטעונה פתרון בדרך של הקמת מפעלי מלאכה קלה במקום, ועוד חסרים כבישים פנימיים ונטיעות וגן ציבורי להרבות נוי וצל, ויש להעמיק התודעה הישראלית של המבוגרים ולשקוד על העלאת רמת בתי הספר במקום וכו' – וכל אלה במיעוט אמצעים וכוחות.

*

יישוב חדש צומח ועולה לעינינו, קרית עמלים ויוצרים, ועמו עולים ומתעלים בני בָּבֶל, ועליות מזרח אחרות, נצמחים בתוך המדינה והחיים החדשים ועמם נוער רב, ברוך כשרונות, עירני ופעלתני. מכאן תיסלל הדרך למיזוג הגלויות והעדות כאומה אחת, מתוך החיים והפעולה וההתקדמות, ולאו דוקא בדרך העסקנוּת וההִתנצחוּת. ודומה, שחייו של בן פורת ופועלו הם דוגמה חותכת לדרך זו, והם מצטרפים מאלפי נימין של יוזמה ודמיון יוצר וחירוף־נפש־ואהבה.

שכן, עשייתו זו של מרדכי בן פורת היא המשך לפועל חייו החלוצי האנושי, שראשיתו בסימטאות בגדאד והמשכו במעברות אור יהודה, ומשמעותה חישוף אור אדם ואור גאולה.

מכיבוש עבודה להתישבות שיתופית

“המתנדב האמתי אינו מסתפק בהתנדבות ראשונה. הוא מוסיף להתנדב ולהתנדב”. מימרה זו מדברי שלמה לביא מעלה ב. כצנלסון בראש מבואו הגדול (“בן עם קשה עורף”) לכרך הראשון של כתביו הנבחרים של לביא – אפשר ובה המפתח לסוד חייו של האדם והחלוץ היהודי אשר החיים עצמם, חייו הוא, הם בשבילו (כמיטב מורשת היהדות) – יעוד, תפקיד, חובה, מצווה ומערכת תמיד.

בפתח ספרו האוטוביוגראפי “עליתו של שלום ליש” מעורר המחבר בן השבעים את השאלה: מנין שאב את הכוח להמשיך כל השנים במאבקים חריפים וחותכים – עם הקרובים לו ביותר ואפשר בעיקר עמם – ולהיות נתון לא לגופו ולנפשו בלבד?

תוגה עומדת בדבריו, דברי סיכום וחשבון נפש, בשבתו לעת ערב, מהורהר, על אבן בשדה משדות עין חרוד. סביב נושם העמק הבשום ומנצנצים אורות מן הישובים הקיבוציים. שם נחים עתה מעמל יומם בני העדה שהתמרדה נגד הקנין הפרטי וההתחרות והיצרים – “ואמנם טובים האנשים, מאוד טובים” – נתלשת קריאה מפיו. ואולם… יש גם חשבונות מדכדכים ללביא, שהיה מן הראשונים שהאמין (ומאמין) כי חיי השיתוף והצדק והיושר לא ליחידי סגולה בלבד נועדו. והוא כואב על “יחסי בני אדם בינם לבין עצמם ויחסו של האדם בינו לבין עצמו”. אמנם הם הוכיחו בחייהם ועיצבו מופת חי לשויון בין חבר לחבר, לשחרור האדם מתלות בזולתו, לחיים של בני חורין בעזרה וערבות הדדית – אולם גם ביניהם מצויים בודדים, גלמודים, מרי נפש, ולעומתם – ה“מאושרים”, ה“תקיפים” – ובין שני סוגי אדם אלה בחברה המשותפת, השיתופית, נטושה מלחמה סמוייה, מרה – בגילויים שונים. ועוד יודע הוא: כאן, באדמת עין חרוד, שהיתה דגל ועמוד אש לנוער החלוצי, טמונים עצמות־אהוביו עד כלות הנפש. “יש להם, לפחות, קברים וומצבות, ואילו האידיאלים שלי גם קברים אין להם, מלבד כמה ציונים פזורים”. זו לשנו של הלוחם הנועז, המהפכן.

אך הוא, הלוחם הותיק, שקשיות־עורף ורוך, רגשנות ומעשיות חברו בו יחד, מסיים גם הרהורי תוגה אלה באקורד של אי־כניעה. עד אחרת יילחם. האין המלחמה לנעלה ולטוב, לצדק ולאמת – טעם החיים, חייו?

“עודני מצפה לימות המשיח לעם ולאדם. אכיר בהם רק אז כשהאוהבים יהיו כה עזים ונאמנים באהבתם, כעזות שנאתם של השונאים וכנאמנות אליה. ורוחב הלב יהיה היסוד לכל שלטון ולכל חוק. רק אז תקום החרות לאדם ולעם, ואז גם משיחנו יופיע עם כל העוז והיופי שבגאולת אמת”.

מבני עניים שאין עניותם מנוולתם, כי אם להיפך, מדליקה בהם געגועים לחיים נאים יותר ומקוממתם נגד העוול והקיפוח – מוצאו. יהודים ללא תסבכי נפש וחטטנות מפולפלת. חייטים ונחתומים. ובאין פרנסה – חוכר סבא בעונות הקיץ גנים של עצי־פרי מאת הפריצים הגויים. ומשנסתם מקור קיום זה משמש אבא את סוחרי היערות בסביבה, והאם חולבת הפרות שנרכשו לסייע לכלכלת הבית. פעלתנות של יהודי פולין, המורגלים במלחמה על הקיום והכבוד, אינה מניחה להם להרכין ראש, להתייאש, להיכנע.

והנער – עוד הוא נוסע אל הרבי, לבוש ארוכים, אך אין הוא מגיע להתבטלות עצמית גם באהלה של תורה. ונופי פולין הנפלאים, ריח האדמה העולם מקרוב, הפלגים, השדות, האפרים, העצים – מצמיחים כנפים ומדליקים ערגה בנער הצעיר. כיצד ישלים עם ה“תכלית” המזומנת לו בעיירת־הולדתו?

שלום ליש, הוא לביא, עולה לציון ברינה. הדרך מוליכה לפתח תקוה של הימים ההם, אם המושבות, לכיבוש העבודה, קדחת ורעב, לפגישות עם אליעזר יפה וא. ד. גורדון ואלכסנדר זייד ומיכאל הלפרין ושאר “אבירי” תנועת העבודה המגשימה, החד־גורלית, היחודית במצבה, במאוויה ובדרכה.

ומאז משולב גורלו האישי בגורלה לבלי הפרד, ומאז הוא חי את העבודה ואת הארץ ואת אנשיה. חי בפעילות, בעירנות, בדריכות. לשנים, בויכוח עם מרדכי (מרטין) בובר יוצא הוא חוצץ, - הוא איש העם והעממיות – נגד “הסוציאליזם האריסטוקרטי” וקובע ההנחה, שהיא כקו ומשקולת בחיוו: “בחיינו האידיאולוגיה נוהרת תמיד אחר המעשים… האידיאולוגיה אינה האדם, עליו המעשים יעידו”. עם מי אין הוא מתעצם? בפולמוסו עם י. ח. ברנר, בימים קשים ומרים, דלוק אמונה לא תעורער בצדקת מפעלנו ובעתידו, הוא מעיר: “ארץ ישראל אינה נסיון… היא תהיה למולדת. צריך רק לבוא ולעבוד, לעבוד ממש ולאמץ את כל הכוחות. וזאת היא המטרה. וכל מי שהצמאון לגאולה נובע ממעמקיו לא יעמוד “לראות מה יצא מזה”. אסיר כבול בבית כלאו, המכרסם בשיניו את רשתות הברזל שלו, הרי הוא כבר משחורר בבחינה ידועה. את כל הכוחות נאמץ – וזאת תהיה עצם המטרה, כי מה נשאר לנו לעשות לעצמנו ולעמנו אם לא העליה והעבודה בה בכל התנאים?… לא נחדל מלהזכיר את “מדינת היהודים” ומלבנו לא נשכיח את התקוה לבטחון המקלט. הלא אנחנו צריכים לתקוה זו. הלא בלעדיה חיינו יחשכו עוד שבעתיים… מתי נבין, שבשאיפה לגאולה יש כבר הרבה מן הגאולה, ששאיפה אמתית לגדולות יש בה בעצם גדלות” (“קונטרס” תר"פ).

והפולמוסים הנרגשים עם ז’בוטינסקי, עם סמילנסקי, עם מגנס, ובפנים המחנה – מי יספרם? והצד השווה שבהם: שלמות האמונה ויושר הדרך ודבקות בכלל ובאחדות וחרדה ליחיד. חריפים הדברים, ואתה חש ומרגיש, כי בדם הלב נכתבו. ובאותה קנאות עצמה מגונן הוא על אמונתו בכוח היוצר והגואל של השיתוף האנושי המתגלם בחזונו על הקיבוץ הגדול.

חולפות שנים – שנות כיבוש עבודה ושמירה ונדודים ומגיעה שעתו של חלום חייו הגדול. רשומים הדברים בדפי אסופת הזכרונות וחשבון הנפש והמעש “מגילתי בעין חרוד”. הימים – ימי מלחמת העולם הראשונה. מרחביה הקואופרטיבית מתפוררת, עין גנים – דחוקה ודחויה, כנרת הקבוצה – מתעררת, דגניה – רבים עזבוה ואדמתה חולקה לג' דגניות בתקווה, שעם צמצום שטח האדמה ישופר המצב החברתי. הקבוצות בגליל העליון, וביחוד כפר גלעדי, מצבן דחוק. הנסתם חזון? והנה פורצים גלי עליה – לאן יפנו? והאפשר לבנות חיי קבוצה באנשים שאין מכירים אותם, בחלוצים סתם? הייפלא, איפוא, כי כאשר מגיש שלמה לביא לד"ר רופין את תכנית עין חרוד, מחייך האחרון ומעיר: “רומן יפה כתבת”, אך עין חרוד נשתלה בשדות יזרעאל ובלב העם. עין חרוד – אהבתו הגדולה, ילד טיפוחיו, חזונו החברתי – אך גם מקור של סבל וצער באין שיעור. עין חרוד – שהיא תלפיות ליצירה ולחלוציות ולתרבות סוציאליסטית ובה רקום החלום הגדול על משק ארצי שיתופי. בין שתי מלחמות העולם, בתקופה בה צמחה עצמאות ישראל תוך מערכות בלתי פוסקות עם גורמי חוץ ועם מפיצי הרס בפנים – מלווה שלמה לביא בקולמוסו ובמערכות חייו, את הישוב, ההסתדרות, התנועה, כיהודי וכציוני וכסוציאליסט, כלוחם בשער על הערכים הספוגים בדמו ובחושיו. “הנני יהודי, הנני ציוני, הנני סוציאליסט, יחד עם עוד אלפים או מאות אלפים. אבל אלה אינם רעיונות ערטילאיים, אלה נהפכו לדם, לדם חי וזורם. זהו קולקטיב גדול וכולל למען לחיות בו, ללחום אתו, לקוות אתו יחד, להצטער אתו יחד ובו להביע את דעותי החפשיות, העצמיות, או את האמונה שלי או את הכפירה שלי. לתועלתו הנני רק גלגל או איבר קטנטן בגוף כולו. ולתועלתו הנני גם פרט בפני עצמי, עם חיי אני החפשיים. וממנה ניתנה לי הרשות גם להתקומם נגדו ולחולל בו מהפכות, אם יש לי רק היכולת הרעיונית והנפשית לכך”.

הייפלא, שהחלוץ הוותיק, מאבות התנועה וממפלסי דרכה, איש העבודה וההתיישבות, נחלץ שוב למערכות ולובש מדי צבא ויוצא עם היוצאים לשדות הקרב בבכור הצוררים?

הוא מגיע לאיטליה המובסת, מלאה עיים וחורבות־מלחמה כפצעים בגופה. – אך עמוקים הפצעים גם בנפש. ואת אשר חש והרגיש בפגישה זו הוא העלה על הנייר בפרקים הנפלאים: “זימוני חיים”, בהם אתה רואה את הרעב ללחם ואת הרעב לאשה בכל מערומיהם והשפלתם וחרפתם וכאבם. ועל הרקע של החורבן האנושי – אימת חורבן בית ישראל.

* * *

כעץ האקליפטוס הזקוף, צלוף רוחות וסערות, ניצב הוא בתוכנו, שרשיו עמוקים באדמתה של תנועת הפועלים הישראלית ועלוותו ירוקה כאז… וכאז, איש ריב ומדון במיטב משמעותו הקדומה של המושג, עז ונועז במלחמתו, טהר לב וישר דרך, לוחם דגול שאין פדות בין תורתו לחייו – והאש היוקדת של גאולת עם ואדם, חרות ושויון, אמת וצדק כסנה הבוער באש ואיננו אוכל.

רישומי חייו ומלחמתו ויצירתו של שלמה לביא חרותים בתולדותיה של הארץ, של ההתישבות, של ההסתדרות. וחרותים הם בכתביו. ואולם מעל לכל הוא הנחיל לנו – לדור הגדל עמנו ולבאים אחרינו – את דמותו, את מופת חייו, שהוא כאבוקת אור דולקת ומאירה שבילים לעתיד ישראל הגאולה, הסוציאליסטית.

אדמה ומשק משפחה

מן האמידים באומאן היהודית היה בית סוחר התבואות זלצמן, ושכן בפרבר דלת העם דוקא. בסגולות תרומיות, יושר למופת, יישוב הדעת ניחן האב, והיהודים עושים אותו בורר יחיד בסכסוכים ורוחשים לו מלוא אמונתם, והאם – תבונה ואופי, זקיפות קומה וחריצות נשקו בה; לשנים היא היתה “שם דבר” בנהלל, במשק ביתה, אשת חיל במיטב המושג. בית, הקשור בנימין עמוקות אל העבר היהודי, אל הכלל היהודי, ועם זאת לא זר לרוח הזמן ושאיפותיו. ובו גדל גם הנער, צבי יהודה, בן יחיד, ככל נערי היהודים בעיירה האוקראינית העממית, הפעלתנית, העירנית אשר בלבו של עם האכרים הגדול.

המאורע הזעיר, ה“מקרה”, משמש, לעיתים, ראש ופתח להתפתחויות והכרעות החותכות בגורל אדם ודרכו. ואולם, גם המקרה אינו אלא בן זמנו ותנאיו ואוירת הצבור. יום אחד מבחין הנער בן הי“ב בהתקהלות בקלויז הזעיר מול בית הוריו, מקום התפילה של נפחי העיר. הוא סר לראות במתרחש. אחד מטיף דורש שם בעניני ארץ ישראל. והנה, כבשו הדברים את לב הנער, ומאז היו כל ימיו קודש לציון. בעיירה התנוססו דגלים וסיסמאות למיניהם; כל צבעי הקשת של חיי החברה היהודית ברוסיה בתחילת המאה. ואולם הוא, הנער, לא ידע מאז אהבה אחרת ונאמנות אחרת, והוא מלכד נערים בני גילו באגודת “דגל ציון”, ואחר כך – תנועת נוער מסועפת “צעירי ציון”, מבקר בעיירות בכפרים בסביבה ומיסד אגודות כמותה, מתפלמס ב”בורסה" באומאן עם יריבי ציון; ואולם אחת ברור לו, שעליו להגשים את חזונו הלכה למעשה, וזאת – למרות התנגדותם החריפה של ההורים.

שנת 1905 פקדה בסערה גם את אומאן. הוא נאסר. ולא יצאו ימים רבים והוא יוצא לדרך, לנמל אודיסה. לכאן הוא מגיע בעצם ימי הפרעות. ונוטל חלק פעיל בהגנה העצמאית. באביב 1906 הוא יורד בנמל יפו, ובו ביום שם פעמיו, ברגל, לפתח תקווה, אם המושבות, מרכז הפועלים וחולמים, פתח־תקוה של א.ד. גורדון. יום העבודה הראשון שלו (עם ש. צמח ויצחק כבשנה וב"צ ישראלי) חל בעיצומו של ה“חרם” הנודע. למן יומו הראשון בארץ ועד עצם היום הזה, הוא איש “הפועל הצעיר”, דבוק בקנאות בדרכו, ביסודותיו, באמתו.

חיי נדודים של חלוץ העליה השניה במושבות יהודה, אבטלה ורעב, שירים וחלומות. חיים דרוכים להגשמה, שעיקרה – כיבוש עבודה, ועל כן גם עומדים בשירות המפלגה שזה דגלה. ובשליחותה הוא יוצא לגליל, אך הדרך ארכה… כי בינתיים אזל הלחם שקנה כצידה והוא מתעכב ועובד בחדרה, ובגן שמואל פקדה אותו הקדחת; ואולם סופו שהגיע לגליל, שהוא משאת נפשם של רבים, המושך בנופו ובשדותיו.

תחילת אדר תרס"ח, חורף גשום, עבודה בפרדסים, בקבלנות. בשובו לבית־האוכל הוא מוצא צבור מסוער, רוגז: החרם על הפועל היהודי פשט גם על נטיעת יער הקרן הקיימת לזכר הרצל בבן שמן. הוא מרגיע הרוחות, מבקש שהות למשא ומתן. ורק לאחר שהכזיב המשא ומתן המייגע הוא מודיע למנהל המטע, האגרונום ברמן, כי הפועלים היהודים יטלו את העבודה בכוח, ונימוקו עמו: - מעולם לא נהגנו כך ואין בדעתנו לנהוג כך גם להבא. אולם כאן לא מדובר בעבודה בלבד. כשם שאין לתאר, שתוטל על לא יהודי כתיבת ספר תורה, כן לא נשלים שיער הרצל יינטע בידים לא יהודיות.

המנהל נעתר – והם קיבלו את העבודה, והוציאוה לפועל במסירות, באהבה ובחריצות. עם עלות השחר – מספר צבי יהודה – יצאו עשרה בחורים מפתח־תקוה, הקומונה בת ששה חברים ועוד ארבעה המקורבים להם. לא היה פועל בפתח־תקוה שלא התקנא בהם. הם כבשו את אמונו וידידותו של המנהל. על כן, לא ייפלא, שהוא מזמין ערב אחד את צבי יהודה ומציע לו לעבור עם הקבוצה לחוף הכנרת, לחוות דליקה, היא כנרת, החווה הראשונה על אדמת קק"ל, שהוא, ברמן, נקבע מנהלה.

תחושת אושר וחדווה. הדבר האחד שצבי יהודה דורש: נשק. עומסים החפצים וכלי העבודה שברמן רכש על עגלה – ויוצאים לדרך. פועלי הגליל הוותיקים – כמה עשרות – מתנגדים בכל תוקף ל“פלישה” לתחומם. אסיפה סוערת מתוחה של “החורש”. הבחורים מפתח־תקוה עומדים על שלהם. – והרי הכנרת, וגבעה מסולעת ובית שחור, “חאן” מוזנח – אורווה ובידואים. “כרובינזונים, שגלי הים הביאום לחוף פרא, שחבויות בו סכנות לא צפויות, והחייבים עד לילה להכין לעצמם מבטח כל שהוא על חוף זה, כן עשינו עבודתנו בלי ליאות, בלי מנוחה. ועם כל טפח של רצפה שגילינו ראינו גמול גדול לעמלנו. אלה היו הצעדים הראשונים שלנו בגליל”, מספר צבי יהודה.

ושרה מלכין, הפועלת החקלאית הראשונה, מספרת: – …אחרי ארבעה ימים בא לסג’רה החבר צבי יהודה – “שלחוני להביא אותך אלינו, איננו יכולים להסתדר בעצמנו. אין מה לאכול, אחדים כבר קודחים. תבואי – הבאתי אתי סוס – וכאשר נחיה אנו תחיי גם את”.

היא רוכבת על הסוס, צבי יהודה מהלך אחרי, האקדח ביד, בשבילי הרים…

פרשת כנרת והשביתה הנודעת בה, הלא היא רשומה בתולדות תנועת הפועלים היהודית והתערותה בארץ. משהוחלט לעזוב את המקום, הציע צבי יהודה לחבריו בקומונה להיאחז בחדרה, המושבה הגדולה ביותר באותם הימים בעלת משק פלחה, היא משאת נפשם של אנשי הקבוצה. והוא יוצא למקום, שוכר בית מגורים, מסדר מקומות עבודה. קמה היצירה הנודעת בכינוייה “הקומונה החדרתית”. ובקבוצה – עבודה יוצרת ותסיסה רוחנית, שעיקרה דרכי היאחזותו והתערותו של הפועל החקלאי בעבודה ובהתישבות. יוסף בוסל, למשל, טוען, שיש להיאחז בשטח קרקע ולבנות ישוב־קבע; ואילו צבי יהודה (היום מעלה הוא חיוך על שפתיו לזכר הדברים) סבור, שאסור לה לקומונה להתקשר לשטח־קבע ולהקים משפחה, ואדרבא, - כיבוש ועבודה והכשרת קרקעות לאחרים, זה צו השעה עד למילוי היעוד האמתי – התיישבות בחורן.

על כן נסתיימה כאשר נסתיימה תקופת העבודה וההכשרה בחדרה, והקבוצה עולה לאום־ג’וני (לאחר שקבוצה קודמת, זמנית, יצאה ונאחזה במרחביה), והיא המניחה יסוד לדגניה.

ומדגניה פרשתי בגלל אוהל… מציין צבי יהודה, ואולם, משמעות עקרונית ומוסרית היתה לאוהל זה. מחמת הצפיפות ותנאי הדוחק במקום, הוא ביקש להקים לעצמו סוכה לחוף הירדן. הדבר עורר התנגדות. “ואז החלטתי, שלא אוכל לחיות במשטר חיים כזה”. הוא הולך לכנרת המושבה ועובד בה כפועל חדשי אצל אכר. בסמוך, בחווה, שוקקים חיים. כאן עובדים ברל כצנלסון, אליעזר יפה, וחבריו מ“האכר הצעיר” מאמריקה. צבי יהודה מייסד את ועד פועלי הגליל, ואולם עיקר דעתו נתונה להתיישבות – וכאן, בתחנה זו, לאחר הפרישה מדגניה, נרקם לראשונה רעיון מושב העובדים.

בתום שנת עבודה, הוא חוכר חלקת אדמה (4 דונם) על חוף הכנרת ושטח (100 דונם) על ההר הסמוך, מקים צריף פחים, רוכש ציוד והרי “משק מושבי לנסיון ולדוגמה”, שהוא מעבדו יחד עם רעייתו, שנפטרה כעבור שנתים בלידתה, ועד היום חרות צער מותה בלבו. שנה עבד במקום עד שתכפו דרישות “הפועל הצעיר” להיחלץ לתפקידים שונים.

מלחמת העולם הראשונה מגבירה את להט הפעילות ומוסיפה התחייבויות – התחמקות מגזירות השלטון התורכי ועניני הגנה על הנפש והרכוש – בדרך של צניעות וענווה משלו.

גמר המלחמה מביא עמו הרווחה ליישוב, בשורות וסיכויים, ואולם – מעשים אין, מעשי יצירה והתיישבות ועליה. ומי כ“הפועל הצעיר”, הרואה עיקר עולמו בהגשמה, בכיבוש עבודה, ביסוד ישובים חקלאיים, חש בריקנות ההכרזות שאין בהן תוכן ומעשים? ושוב מטילה עליו מפלגתו שליחות לפרוץ שערים נעולים לעליה השלישית. “הקונסול הבלתי מוכתר”, צבי יהודה, יצא לחוץ־לארץ מתוך הכרה ברורה שעתיד הוא להיתקל בחומה אטומה. הן שלטונות המנדט, הן המוסדות הציוניים – אינם להוטים לעליה. אולם יזמתו ומרצו ולהטו עומדים לו. הוא פונה אל הנוער היהודי במרכזים היהודיים סביב לוינה. מקים רשת של קשרים עם טובי האינטליגנציה הלאומית – ומייסד מרכז עליה גדול בוינה שאליו נוהרים אלפי חלוצים ובכללם קבוצות “השומר הצעיר”, דואג לסדורים, מייצר “נפוסים” (דרכונים תורכיים המעידים על אזרחות הארץ מלפני המלחמה, המקנים זכות לקבלת אשרת־כניסה), פותח מרכזי־עליה מחוץ לוינה (בוארשה, בקראקא, בלבוב) וכו'. במשך תשעת החדשים עבד צבי יהודה ללא מנוחה עד שחלה קשה, והרופאים ציוו עליו לחדול מעסקנותו. חלוש ותשוש חזר לארץ, אך עטור תהילה ונצחון.

נסתיימה השליחות – והוא חוזר ל“תלם”. עתה הוא האחראי לתחנת הנסיונות החקלאית הראשונה, בראשותו של יצחק וילקנסקי, שהוקמה בין הדגניות. שנה התגורר באהלי התחנה, ושוב נתבע לשליחות – הפעם לאמריקה, כדי לייסד שם את מפלגת ההתאחדות הפוה"צ־צעירי ציון. “שליחות זו היא רומן לעצמו” – מעיר הוא. הוא עובר בערי אמריקה, מקים סניפים למפלגתו, מייסד שבועון, מכנס ועידה בפלדלפיה (בין המשתתפים עמנואל נוימן ואחרים מהנוער היהודי האינטלקטואלי באמריקה). “וחזרתי לארץ, וליתר דיוק: לנהלל”.

ותצויין התכנית להאחזות בבאר שבע, חברון־ויריחו, שם חכר קרקעות, אירגן קבוצות עובדים במשתלות וכו' – תכנית נועזת ביותר, שרק בחלקה ולשנים היה לה המשך.

* * *

ומאז ייסוד נהלל ועד היום מחולקים חייו בין חקלאות לעסקנות (במפלגה, בהסתדרות, בכנסת) שאף היא נשמתה – החקלאות, ועיקרה – ליכוד תנועת המושבים והארגונים, הרמת קרנם ועמידה בשער מלחמתם, הדרכה משקית וחברתית, ובכלל זה שליחויות ויזמות לאין ספור, לרבות השליחות השניה, יחד עם רעייתו נדיה, לארצות הברית שתוצאתה “חרות אמריקה”. בלא הגזמה ניתן לומר, שהוא עבד את התנועה ואת מושב העובדים בחרדת קודש, בכל נפשו ומאודו, שאין לך כמעט ישוב מושבי ואין לך מפעל שלו בלי נטפי דמו וזיעתו ורוחו. (ואופייני הדבר: עם ראשית היאחזותו של כפר ויתקין, בתנאים של חוסר לחם ועבודה ותקציב, הוא מתנדב לשמש מרכז הישוב החדש, לן חדשים על ספסל־עץ, ועמלו ויזמתו מסייעים לחילוץ הארגון המתיישב ממצוקתו המייאשת). שעה ששימש מזכיר התנועה, בשנים החמורות שקדמו למדינה, הוא הדביק בלהטו, בחלוציותו במרצו את כל הבא במחיצתו. משופע בטחון ואמונה, יצירה ויזמה; אם ביסוד מפעל לתוצרת־לואי להדרים לביסוס מושבי עמק חפר, בהוצאת ספרות חקלאית עממית, או, למשל, בהקמת “אגודת ידידי מקוה ישראל” שמתוכה צמח כנראה, מפעל הסטיפנדיות להשתלמות חקלאית, ועד לארבעת המפעלים האחרונים שיסדם (קרן המושבים, קרן מושבי העולים, חברת משקי תנועת המושבים, תגמולים למושבים – חסכונות פנסיה לעת זקנה), והחוט השני שבהם – חרדה לביסוס הכפר העובד, המשכו ורציפותו, ושמירה על טוהר יסודותיו ועקרונותיו.

דומה, כי האיש צבי יהודה מהותו כמו נחצבה מחלום שיבת ציון וניגונה – ניגון חיוו. אך עיקרו וטעמו של ניגון זה – האהבה לאדמה, ומכאן שאר הסתעפויות עולמו הרוחני, סגולותיו וערכיו.

קצב מיוחד לחיי האדמה בחליפות הטבע והזמן. אך תמיד היא יציבה ומוצקה, מאופקת וסובלנית, כבוטחת בכוחה ובצדקתה, בעתידה ובברכת תנובתה. אין לעקפה ולהונותה. אין לפניה משוא־פנים, ואין לקנות לבה בטיח־מליצה ובמדוחי־שוא. חין יפיה וחומה־בה פנימה. וחותמה־אמת. כזה האיש.

זה דרכו כל ימיו: מאיש לאיש, מכפר לכפר, מיזמה ליזמה, מופת של חלוציות בקנאותה, עניו ופורה ומבורך – כאדמה, ורבים בארץ שמאור יצירתם ושלות נפשם מאורו בא להם.

גם עתה, לאחר שמלאו חמישים ושתים שנה לעלייתו, שערותיו הכסיפו וקומתו שחה, גם עתה, לאחר שודאי שבע אכזבים ומפחי־נפש, - לא נתכופפה זקיפות־הקומה הרוחנית ותחושת האמת והיושר ואהבת האדמה והאמונה במושב העובדים כורך גאולה לישראל, ושמחתו בהתקדמות העצומה של מפעל חייו ועל פרשת חייו העשירה במעשים, בהישגים, חיים יפים, עשירי תוכן ודינאמיות בשירות עמו.

מהחלוץ בפולין לעבודת כיבוש

בישוב כפרי לחופי הנהר נאַראוו בגבולות פולין רוסיה, עמדה ערישת הולדתו. משפחה של יהודים חסוני גזע, תמימי דרך, ממעטים בדיבור ומרבים עשייה. לא אדיקות קנאית ולא התבוללות והתבטלות. אהבת ציון בביתו של טוחן הקמח היהודי היתה טבעית ופשוטה: מה הם הגויים ארץ להם ומכורה ושדות, אף אנו כן.

וטבעית היתה הדרך שהוליכה את הנער, חנן שטייגמן, אל החלוץ והעליה (בתרפ“ה, והוא אז בן י”ח). הוא בזכרון יעקב, מצטרף לחבורת “השומרון” הנודעת העובדת במשקי האיכרים ואצל פיק"א – בייבוש ביצות כברה. לא יצא זמן רב והוא מוצא עצמו בעתלית המושבה.

בעתלית ובים המלח

עתלית שוקקת בשנים ההן חיים ועמל, ובמרכזה – מחנה הפועלים הגדול של “חברת המלח” וסמוכה לו גם המחצבה הגדולה: עובדים למען נמל חיפה שהוחל בבניינו. כאן נקלט חנן בעבודה, וכאן ראשית ידידותו רבת השנים עם יצחק לאנדברג, הוא יצחק שדה, מפקדו בעתיד של הפלמ“ח – ובין החוצבים גם הלל כהן מראשי “סולל בונה” בעתיד. שטייגמן עובד במכונות, ובלילות הוא מתקין פצצות־בית מחומר נפץ מוברח מהמחצבה. ארבע שנים הוא עובד בעתלית. ומכאן – לצפון ים המלח, כמכונאי. מחנה הפועלים כאן שרובם ותיקים, מהם אנשי רמת רחל – וסביב שממה אפורה, מדוכדכת. אך אין שטייגמן השתקן, המתמיד והסבלן מתקשה בהסתגלותו. מתרפ”ט ועד תרצ"ד הוא עובד כאן, ואולם הוא שואף לעצמאות, למפעל חדש, ליזמה.

והנה נתגלגלה לידיו ההזדמנות, ויחד עם שנים מחבריו הוא משקיע חסכונות עבודתו ברכישת טרקטור ומצטרף, ראשון בין ראשונים, אל ארגון הטרקטורים הקרוי “חריש” – ופרשה חדשה נפתחת בחייו.

בשדות פלשת

השלושה מודדים בשעלם – הם והטרקטור עמם – את הארץ. אז, בתרצ"ד, אתה מוצא אותם, בודדים, במרחבי שדות הנגב, בסביבות רפה וחאן־יוניס, חורשים חרישים עמוקים בשדות הערבים. עתים לנים בבית המוכתר, עתים ליד הטרקטור בשדה. שנתיים רצופות – מכפר לכפר, מעבודה לעבודה, עם הפלחים, ללא פגיעה וסיבוכים.

“חריש” מתפתח בהתמדה, מתרבים הטרקטורים, ושטייגמן נתבע לעבודות בחלקי ארץ שונים; בתרצ"ו – יישור דיונות החול עליהן עתידים לקום השיכונים שבסופם מצטרפים הם לעיר חולון; הכשרת השטח אשר ישמש שדה תעופה בלוד; עבודות חפירה בסביבות יריחו שם יוקמו מחנות הצבא הבריטיים, ועוד ועוד. כאן, בסביבות יריחו, בעקירת הג’ונגל שליד הירדן, נתמוטטה יום אחד הקרקע התחוחה, והוא צנח עם הטרקטור, לחוף התלול, למים – והערבים חילצוהו. בכל השנים הללו, בבדידות ובנדודים, מתעמק מגעו הנפשי עם אדמת הארץ ויושביה, והוא טועם בפועל ממש טעמו של שינוי מעשי בראשית. אך הנסיון המכריע בחייו עודו לפניו.

במצור ובקרבות

זכורה פרשת המצור הערבי על בית הקרן הקיימת הבודד בבית דגון בימי מלחמת השחרור – פרשת גבורה עילאית. שטייגמן מתנדב לעבודה בהתקנת החפירות והבונקרים בסביבה המנותקת והממוקשת. כל שעה יקרה, שכן הכנופיות עומדות לפוצץ את הבית על מגיניו. עוד לא הספיקו המגינים לרדת לחפירות – והערבים מטילים ליד הבית חבית עם חומר נפץ; הבנין וחלק מן הנשק עולים באש. משהחשיך היום פרצה ההתקפה הערבית העזה. המגינים נאחזים בהריסות הבית, בשולי החפירות, עומדים על נפשם – ושטייגמן זונח את הטרקטור ומתייצב בשורת המגינים, שרידי הנשק בידו. כשהגיעו האנגלים עם בוקר נדהמו: לא היה הרוג או פצוע בשורות המגינים!

תמה העבודה בהקמת חומות העפר בבית־דגון, אך לא תמה מלחמת ישראל. ושטייגמן חש, הטרקטור עמו, להתקנת ביצורים בכפר סרקין, בסביבות מגדל צדק, בסלילת כביש האספקה לבאר שבע, בחריש ב“כביש הגבורה”, בחפירת בונקרים מתחת לקרקע, בשדות־התעופה ועוד ועוד. העבודה – בחירוף נפש מתמיד (ושוב זימנו הגורל במהלך הקרבות עם יצחק שדה והזהרתו הצילה חייו), בשטחים מופגזים, בסיכון חיים בלתי פוסק, כורך עבודה והגנה כאחת.

במדינת ישראל

גם עתה מקומו של שטייגמן עם הטרקטור בכל מקום של יצירה – בשדות הנגב, או בפרוזדור ירושלים, בסלילת כבישים במקומות שלא דרכה בהם רגל אדם וביישור שטחים לבניית שיכונים, וכיוצא באלה. וכאז וכתמיד – שתקן, ישר דרך. אחת הפילוסופיה של חייו: המעשה. גוף מוצק, ידים כבדות, פנים צלופות־רוח שחיוך של רוך עולה מהן – כך עתידה הארץ לתת את סימניה באיש העבודה.

למן העיירה ליד הנאראוו בפולין ועד לבית שמש, בו הוא עובד כיום בטרקטור – אחד ממאות הטרקטורים של הקואופרטיב הגדול “חריש” – ישרה הדרך, דרך התביעה העצמית והשלימות הנפשית והנאמנות עד תום.

מהמושבה לארגון הפועלים החקלאים

את, מכוש, טוריה וקלשון, התלכדו בסערה!

ונדליקה שוב את האדמה בלהבה ירוקה.

פועל חקלאי אני מיומי הראשון בארץ – מטעים הוא בקול רך ושליו, עשרות בשנים עדרתי בטוריה, טיפלתי בעצים ובשתילים, בהרכבה ובגיזום ובשאר עבודות הפרדס.

אני מסתכל באדם היושב מולי – בעינים הבהירות, בכתפים הרחבות, השתות קמעא, בידים הכבדות, הגרומות, המוצקות – והוגה בלבי: הרי הייחוס החדש, השרשי של עם ישראל, של תנועת תחייתו, של ציבור הפועלים היהודי. עסקנים, סופרים, אנשי רוח לא חסרו לעמנו בכל הדורות, אך פועל חקלאי – שאני. ואמרתי: ראוייה פרשת חיים זו לספר עליה.

– ספר לי בצמצום קורות חייך! – פונה אני אל יעקב רייך.

בעיירת יהודים דחוייה במזרחה של גליציה עמדה ערישת הולדתו. אבא סוחר זעיר, מאדוקי החסידים, אך הבן נושא נפשו לאפקים אחרים.

ובן י"ז נחלץ הוא להכשרת החלוצים הנודעת נאַדווֹרנאַ, שכינוייה “ארץ ישראל הקטנה” ורבים כאן, בארץ, חניכיה. “בקיבוץ – מעיר הוא – מילאתי תפקידי הצבורי הראשון: סדרן עבודה”. ולא יצא זמן רב והוא עלה, ב־1928.

ההסתדרות – ביתו של יעקב רייך למן יומו הראשון בארץ, ועל העבודה בפרדס – קיומו. העבודה – בפרדסי מ. סמילנסקי ברחובות, בהתחרות מפרכת בפועלים הערבים. אבעבועות־מים פורחות בידים וכאבים פושטים בגוף הצעיר, הבריא (וביחוד בעונת העידור הגדול, הוא ה“חריש” הנעשה בטוריה בין שרות העצים).

הוא כובש עבודה וכובש עצמו לעבודה. והנה, מחליטה ההסתדרות על העלאת השכר כדי 20 גרוש ליום עבודה. נותן העבודה אינו נענה – והוא עוזב.

ומרחובות – לנס־ציונה. במרכזה של המושבה עומד צריף ובו י"ג מחוסרי עבודה, רווקים, כמותו – והוא מצטרף אליהם. קיומם על הצנון והבצל שהם מגדלים ליד הצריף, על לחם יבש ומים רתוחים. שתי סעודות ליום. זכה אחד ביום עבודה, הכניס שכרו לקופת הכלל. 4 גרושים ליום התקציב – ובכללו דמי גליון “דבר”, אותו קוראים בצוותא ומתווכחים…

האבטלה מנוונת, ואחר נסיון קצר של עבודה בתל־אביב, בתנאי ניצול מחפיר (בביח"ר לרהיטים מיסודו של קריניצי) הוא ממשיך נדודיו במושבות. מאורעות תרפ"ט פוקדים אותו באם המושבות. והוא כשאר הפועלים, בין הכובשים והמגינים כאחד.

ושבת אחת… ברגל בא לתל־אביב ל“עונג שבת” עם ביאליק ב“בית העם”, ושם נזדמן עם שנים מבני ביל“ו, בני גדרה, שהיו מנהלי עבודה במטע החדש והגדול של יהודי מקנדה, על שטח שנגאל זה מקרוב בשרון מאבו־קישק הנודע. היה הדבר בעיניו של יעקב רייך כמוצא שלל רב. עבודה קבועה! ולמחרתו הוא בא למקום, עוד חמישה פועלים עמו ושני אהלים – מתת מחלקת העליה של ההסתדרות. “נטינו אהלינו על גבעה חשופה, שהיא היום המושבה כפר הדר”, – אומר יעקב רייך, “והיה זה ה”נגב” של הימים ההם. שממה. וערבים עוינים. ובדידות. שנים של מצב בטחון חמור ומתוח. אחת לשבוע יוצאים למגדיאל, לסעוד ארוחה מבושלת… לימים בחר הגרעין הזה, שנתרחב במניין, ועד פועלים ואף קלט פועלים נוספים וגם קיבוצים חדשים (“בני דרור” – השוה“צ ו”ניצנים" – העובד הציוני) באו לסביבה. ישוב חדש קם על מפת הארץ."

– ספר לי על חייך האישיים, מלבד העבודה? מפציר אני בו.

– מלוא חיי מקופלים היו בעבודה ובהגנה בה נתמניתי מפקד החבל – מציין הוא. עם מאורעות 1936 החמיר המצב. ואני אז נתבעתי, אחר שנים של עבודת שכיר, לעסוק בהדרכה חקלאית ובקליטת עולים בישוב שגדל והלך. ובתוך כך מצאתי את זו שעתידה להיות רעייתי – בת למשפחת אושרוב, ממייסדי קסטינה, שנתיישבה בכאן לאחר שנחרבה באר־טוביה הישנה. פעילה היתה אז, אסתר, בהגנה. עתה היא אם לשלושת ילדינו. כן אף זאת: בעמל רב העליתי את אחי לארץ, והוא בין שמונת חללי מסמיה, עובדי חברת חשמל.

המושבה גדלה ועמה ציבור הפועלים, ומעתה (1943) משמש י. רייך מזכיר מועצת הפועלים, פעיל במחלקת העליה של הסתדרות ומכאן נלקח לאיגוד הארצי של הפועלים החקלאים השכירים, שהוא מזכירו.

– היש לך גם משק עזר חקלאי? – שואל אני.

– “זו היסטוריה” – עונה הוא. שכן בקרקע זכיתי אני (ואחרים) בתמורה… לחוב של שכר עבודה. הדבר עורר בשעתו ויכוחים עזים. אך ניצחה המגמה האומרת, כי חלקה זעירה בעבודה עצמית אך תסייע לביסוס הפועל ומשפחתו. סידרתי משתלה ונטעתי את העצים שלי, אחרי עשרות שנות עבודה בפרדסים לא לי".

החדר בו שוחחנו – דירתה של קרן הביטוח לפועלים חקלאיים – המה מרוב אדם. הם באים לכאן בענין תשלומי חופשה והבראה ומחלה והלוואות ושאר צורות עזרה. וי. נוסבאום, מנהלה רב הפעלים של הקרן מעיר:

– ביקרתי בארה“ב ובברה”מ – ולא מצאתי דרגה רמה כזאת של ארגון, וצורות כאלה של עזרה הדדית בקרב פועלים חקלאים שכירים ומאמצים לבצרם ולבססם ולזקוף קומתם.

– אך זו השכבה הרופפת הדחוקה ביותר במחנה העובדים – מוסיף י. רייך. ראשונים לאבטלה, לעונתיות בעבודה, לזעזועים.

– משכבות היסוד של הפרולטריון שלנו – מציין אני.

– אך המשיגים הם, הפועלים החקלאים של זמננו, את התלאות שעברו עלינו? לא. רבים מהם – החיים במדינת ישראל – אינם מעלים זאת על דעתם כלל, אינם מאמינים לנו. אינם מאמינים – מסיים י. רייך.

דל החדר – אך נימין חיות, חמות, רוטטות, נמתחות מכאן אל חמש רבבות של עובדי פרדס וכרם, סיקול וייעור – שכירי יום שתפארתם עצם קיומם.

מהגדודים ל“פרדס הגדוד” ו“בית הגדודים”

בשמות־משפחה יהודיים גנוזים, כנודע, רמזים היסטוריים ואתנוגראפיים; המתיישב בכפר אביחיל, שלמה פרידלנדר (דרור) גם לשם משפחתו “היסטוריה” משלו; תחילה קרוי היה שטראשון (היא משפחת הסופרים והחכמים מוילנה), ומחמת אימת ה“קאנטוניסטים” (חוטפי הילדים היהודים לשרות בצבא הצאר ניקולי הראשון) הוסב לפרידלנדר.

משלוח יד מיוחד במינו היה לו, לראש המשפחה, ילד העיירה המועטה שאוולי שבליטא – ציור עיטורים בכנסיות פראבוסלאביות. נודד היה על פני ערי רוסיה ומקשט את קירות בתי־היראה שלהם, להביא טרף לבני ביתו. אף על פי כן ידע עוני ודוחק, והבנים אשר ירשו מאביהם את אהבת הציור והנחילוה לבניהם, הרחיקו מדוד מבית הורים.

בן י“ד מחליט שלמה לעלות לארץ ישראל, אלא שבינתיים הוא משתהה בדרום אפריקה ועוסק בציור שלטים. פעלתן, שקדן ואיש המעשה כרוב בני ליטא. השנה 1903 – ובמדינת הכף עזה ההתעוררות לציון. עד היום הוא פורש בגאווה את המפית הרקומה באותיות זהב, דברי הוקרה לצעיר על פעילותו למען ארץ־ישראל, ותעודת הרשמה בספר הזהב של הקהק”ל (התאריך: 1906, על החתום ד. וולפסון). בכל להט נעוריו הוא מארגן, נואם, מלהיב ומשפיע על הנוער השטוף בחולין ונתפס להתבוללות.

לימים הוא מהגר לארצות הברית, אל אחיו – וגם כאן ארץ ישראל משאת נפשו ותוכן חייו. עיסוקו בחברת הפיתוח הנודעת “גרין בל קומפאני”, שעניינה בניית בתי מגורים, אינו משכיח הימנו את “עולם הבא”, הוא – פעילותו לעתיד העם. תקופת התעוררות גדולה אז, סוף מלחמת העולם הראשונה, לציונות בארצות הברית – ושמותיהם של לואי ליפסקי, דה האז, אייב גולדברג, ואחרים מתנוצצים בשמיה. יהודי ארצות הברית נחלצים לימין הישוב המבודד, הנתון במלתעות חית המלחמה, ומארץ ישראל מגיעים שני מגורשים – דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. שלמה פרידלנדר הוא במייסדי החלוץ ותר אחר שטח־אדמה לחוות הכשרה – אך הנה נשמעת קריאת ההתנדבות ללגיון האמריקאי.

הוא מראשוני המתנדבים לגדוד. נוטש עסקיו, נפרד מארוסתו ומפליג למצרים – ומשם לצריפין, ובכיסו סכום כסף שנאסף בין חברי הגדודים בדרך לחזית, והוא מוסרו לחיים וייצמן. עד הים מתפעם בו לבו לזכר ההתעוררות ההיא.

והתישכח הפגישה ההיא, במחנה ליד קאהיר, עם המתנדבים מארץ ישראל ובכללם אליהו גולומב וברל כצנלסון ומשה סמילנסקי ודב הוז, וייבדל לחיים לוי שקולניק (אשכול) ורבים אחרים? דגלים מתנופפים, שירים וריקודים, חיבוקים ונשיקות – משחררי ציון יחד נפגשו. השנה 1918 – והוא זוכה להשתתף בהתקפה האחרונה על הצבא התורכי הגרמני במעברות הירדן ולקחת בשבי מחייליו.

עוד החיילים היהודים ממלאים נאמנה את התפקידים המוטלים עליהם מטעם השלטון הצבאי הבריטי (עד לבואו של הנציב הראשון הרברט סמואל), אולם רבים מהם דעתם כבר נתונה לעתיד התערותם בארץ. פרידלנדר הוגה אז את רעיון התיישבותם של משוחררי הגדודים בגבולות ובעבר הירדן, עבודת אדמה והגנה כאחת, וההתלהבות מרובה: בארה“ב יגוייסו האמצעים לרכישת אדמת הברון בעבר הירדן (80 אלף דונם אדמה כשרה להתיישבות) והמועמדים – דרוכים ונכונים. נציגי היוזמים פונים אל ד”ר אידר, חבר ועד הצירים, ונפגשים גם עם זאב ז’בוטינסקי. “בלי צ’ארטר אין לפתוח בפעולה” – טוען הוא, ומרפה ידי החבורה. משא ומתן מייגע שסופו ידוע: מיואשים ומדוכדכים חוזרים הלגיונרים לארה"ב.

הוא חוזר לארה"ב, אך שומר אמונים לחלום חייו: ישוב של חיילים משוחררים. ואכן, לאחר גלגולים ונסיונות הוא זוכה להיות מגואלי שטח הקרקע אום חאלד, שהיא ראשיתה של נתניה. “נתניה עדיין לא היתה קיימת אז ומהרצליה ועד חדרה לא היה שום ישוב עברי”. ראשון הראשונים היה, וראשונות אינה, כמובן, רק תופעה של זמן בלבד – סגולה היא ותכונה.

עתה עולה פרידלנדר לארץ, להשתקע בה. להשתקע, היינו: לחפור באר בישימון החולות, להכין משתלה לעצי הדר, להגן על החיים ועל הצריף הראשון. חמשה חלוצים הם, חיילים משוחררים, העובדים בקואופרטיב, חמשתם משקיעים כוחות עלומיהם וחסכונותיהם בהחייאת הסביבה ומניחים יסוד למשק הקרוי “פרדס הגדוד”. וסביבם מתרכזים עוד פועלים (אנשי עין עובד ואחרים), נבנים בתי מגורים, צומחים פרדסים, צומחים חיים חדשים. אפס, בינתיים, רבה הבדידות. אין כביש ואין רופא, לא חלב לפי התינוק ולא גן ילדים לילד. והמלחמה בחולות הנודדים המתנכלים לכל צמח – במלוא תקפה. מעיינות של מרץ וכושר־המצאה מגלה פרידלנדר במלחמה זו, בהתקנת משברי רוחות – בענפי חרובים, במחצלאות מהחולה, בשיחי קיקיון, והוא מתמחה בגידולם ובאיקלומם באזור.

אך לא הדיונות בלבד – גם השכנים המחבלים במטע הצעיר מתנכלים למתיישבים החדשים. ואולם פרידלנדר (המכונה בחיבה “הדוד סאֶם”) נצמד ביתר עוז ואהבה למקום – ולימינו רעיתו אמיצת הלב, ועמם שלושת הילדים הרכים. כאן פוקדים אותם המאורעות ועלילות ההעפלה ומלחמת השחרור, ובמשך כל השנים הללו משמש ביתם מעין מטה לכל הפעולות הישוביות הלאומיות בסביבה: אגירת נשק מגן, העלאת מעפילים באישון לילה, הושטת סעד לחיילי ישראל, שירות בצה“ל כקצין קשר עם או”ם ועוד. רבים המעשים והם זכורים לרבים.

אתה נכנס לחצר משקו באביחיל, ודומה עליך כי נקלעת לחווה חקלאית אי־שם בערבה, ביבשת רחוקה. סגנון בעליו החרוץ וטוב טעמו חתומים במשק, אהבת הטבע והכפר בכול. הרי בריכת הדגים הזעירה המפכה בצל אילנות אדירי גזע ונוף, והרי ערוגות הפרחים ושאר צמחים וגידולים מטופחים למיניהם. טירה ירוקה, שלווה, עמוקת שורש. וגם בנותיו נשתקעו בכפר.

אך החקלאי הותיק, חלוץ ההתישבות באזור, נותן דעתו וכוחו גם לעסקי ציבור. פיסגת חלומותיו – בית הגדודים העברים המוקם והולך על שטח של 100 דונם ואשר ישמש מרכז לחיילים המשוחררים היהודים ברחבי תבל ובו גם: מוזיאון לגבורת ישראל, בית הבראה ומרגוע וכן – לפי הסכם עם צה“ל – מדרשה צבאית. כבר נבנתה בריכת שחייה וניטעו עצים, ומפעלו של פרידלנדר (שותפים לו מראשי עסקני הישוב, חיילים משוחררים: הנשיא י. בן־צבי, ג. אגרון, דב יוסף ואחרים) – קורם עור וגידים. והרי ה”חוג לציור ולפיסול" שהוא הקים בנתניה (ביתו גדוש תמונות – ציוריו הוא, נופים ופורטרטים רבים), ולזכותו היזמה לכינון מוזיאון לציור בנתניה. אמצעי היסוד כבר רוכזו ואבן הפינה כבר נורתה. סמכו על הדוד סם: יהיה מוזיאון בנתניה.

אתה מפליג בשיחה עם הזוג פרידלנדר (בביתו, במרכז משקו, שהתקינו מבית אריזה) ובולע בצמא פרשיות חיים שהן פרשות בתולדות הישוב בעשרות השנים האחרונות שחתכו בגורל הארץ ועתידה אילו כוחות נפש והתמכרות שיקע הוא בה, מאז… דרמה אנושית בתוך דרמה לאומית גדולה. אתה מסתכל בראש הכסוף ובפנים חרושות הקמטים ובעיניים החמות, הטובות, הרעיה הפעלתנית לידו, ומהרהר: הנה אדם, אשר זכה ומעשיו נתברכו.

מהכפר בצ’כיה לישובי עולים

“ארץ זבת חלב ודבש” – פסוק זה שעורר דמיונו של הילד היהודי בכפר הנידח במורביה לפני עשרות בשנים, חתך בדרך חייו עד היום הזה. ועד היום בו הוזמן ישראל בלום, המומחה לגידול דבורים והעושה לטיפוח הענף בהתישבות, להרצות בכינוס הבינלאומי של מגדלי הדבורים שנערך בוינה.

בן למשפחת יהודים חרדים שהתגוררו בכפר צ’כי, היה הוא בסביבה הנכרית כתינוק שנשבה לבין עכו“ם. אך מיום שעמד על דעתו פיעמה בו שאיפה עזה לארץ ישראל. ושאיפה זו נושא הוא בלבו דרך אוניברסיטאות ברין ופראג, בהן השתלם בביולוגיה ובזואולוגיה. עד… לפגישתו עם בנו של שטמפפר, ממייסדי אם המושבות (שעשה בהמבורג בענין הקמת קו אניות לישראל). הצעיר מצ’כיה נועץ בצעיר יליד הארץ על דרכו בעתיד, והלה מיעץ להתמסר לפיתוח ענף הדבורים בארץ ישראל. הוא רוכש ספריה שלמה בענף, משתלם, בא בדברים עם הכומר בארסטונג, המומחה הגרמני הנודע מסביבות וויימר (טשרניחובסקי מזכיר שמו בפואימת־הדבורים המופלאה “עמאד הבא”), ומכאן לדאלהם, למכון הביולוגי המדעי הנודע ליד ברלין להשתלמות מעשית במחלקה לגידול דבורים. בחיוך שכולו אומר ספק מקביל הכומר המשכיל את חלומו של בלום הצעיר. האומנם יש עתיד לענף זה בארץ הקודש? “אולם לימים – מעיר בלום – שלחתי לו צנצנת דבש מארץ ישראל. תמיד האמנתי בתנ”ך יותר מאשר במומחים למיניהם”…

בתרפ“ד עולה הוא לארץ. דרכו – דרך ההגשמה העצמית והעבודה העצמית החלוצית. עובד בעין גנים, בחולדה הישנה, בפתח תקוה, מחוץ לחדרה מקים צריף ולידו – כוורות. עם זאת עוסק הוא גם באירגון שיווק הדבש מטעם “תנובה” – וזה שנים משמש יועץ בענף מטעם הסוכנות היהודית וגם, כמובן, בחקר הענף, שלו מקדיש הוא חייו וכבר פירסם ספר על “חיי הדבורים”, על “גידול הדבורים”, חיבר מחזה מחיי הדבורים, פירסם מאמרים רבים, קיים שיחות הסברה ברדיו וכיו”ב.

בעמל רב־שנים מלווה אכזבות וחדוות נקנו הישגיו. הדבורה המקומית – מספר הוא – היתה פראית וקשת טיפול. לפיכך יעץ להחליפה בדבורה האיטלקית, אך נתברר, שאין היא מתאקלמת יפה בארץ. ורק לפני שנים מספר גילה, כי הדבורה הקווקאזית מחוננת במיטב הסגולות המתאימות לארץ וטיפוחה (גם בדרך הצלבה) – ברכה בה לענף.

35 אלף כוורת מצויות בארץ. והן מושתתות על ניצול של 5% (!) מצמחייתה ופרחיה – קובע בלום. אשים דלקות בעיניו בתארו את הענף ועתידותיו, ששני תנאים לו: הכשרת מומחים במוסדות חינוך חקלאיים וסיוע הממשלה (בכל ארצות התרבות מעניקים השלטונות את הסוכר הדרוש להזנת הדבורים בחורף). בלי מכס עשוי הענף לייצר, בהוצאות מועטות, אלפי טונות דבש לצרכי הארץ וליצוא, דבש שטיבו הוא מן המעולים בעולם! (אחת מסגולותיו המופלאות – כושר השתמרותו; בקבר עתיק במצרים נתגלה דבש טוב למאכל מלפני אלפים בשנים!) ובידוע גם שהדבורה מסייעת, על ידי הפריית הפרחים, להגדלת היבולים.

באהבה רבה, בחום וברוך מדבר הוא על הדבורים אשר הוא מגדלן בביתו, בגבעתיים. אין להבין את ההזנחה המרובה. האם ענין לחובבים הוא? – מדוע לא יתפוס הענף את המקום הראוי לו ביצוא, אחר ענף ההדרים, בחקלאות נו? הן אין הוא מחייב חריש וזיבול והוצאות רבות וגם הטיפול בו נעים קל ונוח יותר, שעה שארצות גדולות ועשרות מישראל עושות הרבה לקידומו ולפיתוחו?והוא מספר על חלת־הדבש של המלכות, שסגולות מופלאות של אריכות ימים בו.

אתה רואה את האיש ומאזין לדבריו ויודע נאמנה: האהבה לטבע, לחקלאות ולבעלי החיים שנתעוררה בו בכפר הולדתו, נתעלו כאן לשיאים של מסירות ודבקות נפש שהוא משקען בעשייתו להחדרת ענף גידול הדבורים במשקים חדשים בכל חלקי הארץ ולטיפוח האהבה אליו.

מתל חי למעברות אשקלון

רבים הנואמים והכותבים על מצוות קליטת העליה – אך מה דמותו ואורח חייו של האדם המקיימה בגופו ובנפשו? ואמרתי אספר על אחד מהם שכל חייו נתן לה ועצם היותו תפארתו.

משא רב של עמל וסבלות ומצוקות עומס על שכמו זלמן בהרב, משאן של ל“ב שנות עבודה וחלוציות, אך שור: חן מלבב של חדוות נעורים לו ואהבת חיים ואמונת עתיד מפכות בו, משל היה עלם צעיר, מאוהב… הללו, שנתנסו רבות בהתערותם בארץ ונצרפו בכורה, דומה אין ליאוש ולאכזבה שליטה עליהם כלל, ואין הם מתייסרים ומתלבטים בספקות. דרך המלך של העשייה האפורה דרכם, וצדקתה שקולה בעיניהם כנגד שבעים פרוגרמות. אין הם מבקשים שכר וגדולה ותמורה לעצמם. והוא אחד מרבים, מאנשי היסוד. אנשי עמל ענווים. אילולא חששתי הייתי אומר: מל”ו צדיקים נסתרים שקיומנו בזכותם…

נוף ילדות

כאשר סיפר לי על ה“טראקטיר”, האכסניה־בית המרזח בירכתי פולסיה ארץ הביצות, שבאוירתו גדל, עלתה לעיני דמותו של חוכר כפרי אחד שבחיקו גדל נגיד השירה העברית והוא הפליא לתארו… גויים סבואי קיאם סביב, אך הנער הצעיר מפליג למרחקים ומוצא נפשו בספרי התנ“ך, בחלומות ציון, בחמדות הלשון העברית. לעיניו שדות ויערות ונהרות משלהם, אך לעיני רוחו כרמל וירדן. נער רך בבית הספר העברי מיסודו של זלמן אפשטיין ולימים בחור בישיבת לידה – הייפלא שדרכו הוליכו אל החלוץ ואל ההכשרה הנודעת אז ליד סמולנסק? השנים – שנות תסיסה ברוסיה רבתי, בכל העמים, שנות מלחמת גבורה והקרבה בעריצות ובשעבוד, אך הוא מוצא נפשו ותיקונו ועילויו בהתמכרות לעמו – המדוכא שבמדוכאים. ובתרפ”ג הוא עולה לציון – דרך הררי הקווקז; עם חבורת חלוצים המציגים עצמם כפליטים הוא חוצה את הים השחוק בדרך לארץ בחירת לבבו, ומאחוריו – קן הורים חרב, פרעות, התנכרות השליטים החדשים ברחוב היהודי…

קבוצת תל חי וגלגוליה

תחנתו הראשונה היא עין חי (כפר מל"ל) ועבודתו הראשונה – בבניית רפתים. ואולם הוא, חניך החלוץ, נושא בלבו את חלום המשק העצמי המושתת על אשיות חברה חדשה, מתוקנת. תל־חי נשרפה, רוותה דם מגיניה, והיה אחד, מראשי המנהיגים, שיעץ לנטשה… משיקולים צבאיים. אך הם, החלוצים, נאחזים בתל־חי ומחדשים את הקבוצה, והוא בכללם. היש גבול לשמחתו ולאשרו של בהרב הצעיר, השופע מרץ וחדווה? כאן הוא משוטט עם עדר הצאן בשדות רחוקים, בשלפים, במדרוני גבעות. כאן הוא מקים משפחה. עד היום זוכר הוא ימים אלה ברוב התרגשות.

אלא ששטן הפילוגים בגדוד העבודה פוקד גם את תל־חי הקטנה. ולא יצאו שנים רבות והוא – עם כל חבורתו – נטשוה. קבוצה עצמאית ביקשו להיות בגדוד – ולא נסתייע הדבר. וקם משק מאוחד: כפר גלעדי – תל־חי.

החברה נתפזרה, אך לא אבדה… הכול באו על תיקונם והקימו בתי עובדים בישראל. הרי משפחות צ’רקסקי, למשל, שנאחז בכפר אז“ר, ובנו (דוּדוּ) נתן חייו בכיבוש נבי יושע ואחרים שנאחזו בבאר טוביה החדשה. ורק על זלמן בהרב נגזר לנדוד. הוא עובד בחפירות החומה השלישית בירושלים בהדרכתו של פרופסור סוקניק, אחר כך מצטרף ל”קבוצת הרועים" על גבעות שייך אברק. עובר לנהריים. כאן שוקקים חיי עבודה, כאן בית ספר לפועל היהודי לביצוע עבודות־ענק וכאן – חיי חברה עירנים (דב סדן משמש מרכז פעולות מטעם ועדת התרבות של ההסתדרות). לזלמן בהרב סוס ועגלה. מעובדי נהרים הוא. מעורה בכל וחביב על הכל. ושופע שמחה והומור כדרכו –

האסון בבאר טוביה

אך החלום המושלם, המעשה הגדול, ההתעורות המלאה היא – בהתיישבות. סביב שואן בריתחה פולמוס מפלגות וריב דעות. זלמן בהרב כאוטם אזניו. מה שליחותה של מפלגה? שינוי תנאים כדי לשנות את החיים, האדם; ואילו ההתישבות משנה את סדרי החיים לאלתר, בונה חיים חדשים. על כן אחד חפצו להתנחל, וזכה, הוא, איש העבודה ואוהב העבודה, בונה משקו בבאר טוביה.

עולם ומלואו הוא המשק, וזלמן צומח לתוכו וארבעת ילדיו עמו. אך הנה ניתן אסור פתיל יצירתו צמיחתו – מחלה אנושה פקדה את רעייתו. שנים הרבה הוא נטרד באסונו, בצערו, וסופה שנפטרה. עד יומה האחרון סעדה. הוא אנוס להזניח את המשק, אך עוד כחמש עשרה שנה כשנות שכיר הוא מוצא קיומו כסבל במושב: על כתפיו מעביר כדי חלב, שקי אספקה, ארגזי תוצרת לאין מספר. ובינתיים גדלו הילדים, אך המשך לבית ולמשק בבאר טוביה – אין: הבת האחת חברה בכפר יחזקאל והאחרת – ביפעת; הבן האחד במעגן מיכאל וצעיר הילדים – בצה"ל.

מכאן ואילך נפתחת פרשה חדשה בחייו.

“מעשה של יחיד”

הוא עומד על משואות ביתו ומשקו, אך לא אדם כמותו ויתיאש… נהפוך הוא: עם כל אסון ופגע מקרים ונובעים מתוכו כוחות חדשים. הוא עובר לכפר העולים (מבולגריה) מסמיה 9 ששמו תלמי יחיאל (צ’לנוב), ומתמסר לעזרתו ולהדרכתו למן ייסודו, כל שעה פנוייה, כל שבת וחג, עושה הוא בישוב זה, לא אחת מוותר על שכר יום עבודה בבאר טוביה והוא חי את חייהם של העולים המתנחלים, שלהם ושל נשותיהם וילדיהם. מדריך בעבודה ובחיי ציבור ובערכי חברה – ממשק למשק וממשפחה למשפחה. נסיון רב הוא קנה ב“אוניברסיטאות” שלו בארץ, לרבות בעשרים שנות ישיבתו בבאר טוביה – ועתה הוא מעניק ממנו בעיר יפה ומנדבו – לזולתו. מעשהו של יחיד…

עם העולים החדשים באשקלון

מעתה מרגיש בהרב כי זו הדרך, דרכו, לחיות עם העולים החדשים, בתוכם, למענם, על כל יחיד ויחיד שבהם וזה טעם חייו. חבר באר טוביה מתמנה ראש עירית אשקלון, והוא הולך בעקבותיו אל האיזור הזה, שמעברות צומחות בו ומפעלי יסוד כיובל גד, והרי גם אזור לכיש וקרית גת, בקרבת מקום… אדמה ללא צל, עם ללא דמות, בערות ודלות ופיגור – ויש להתחיל מאל“ף בי”ת… והוא זונק לתוך הפעולה ונבלע בה כליל. ממעברה למעברה, מאוהל לאוהל, ממשפחה למשפחה, מילד לילד. ובכל תחומי הסעד וההדרכה והטיפול, אשר המכנה המשותף שלהם הוא: קליטה – פעולת יום יום ושעה שעה היא, פעולה חיונית, עלומה, ישירה, באימוץ כל כוחות הגוף והנפש. כאב הטורח למען בניו אהוביו ללא ליאות וגבול. הוא עצמו צמח לתוך נופה של אשקלון הישראלית למן יומה הראשון. האם לא בדרך כך “הלכו אל העם” בני אותה תנועה עממית רבת הוד ברוסיה?… הם “הלכו” אל הכפר הרוסי הנבער והחשוך, כדי “לכפר” על חטא העוול הסוציאלי, שבני עשירים ואינטליגנטים היו וביקשו לפרוע חוב הרגעת מצפונם. זלמן בהרב הוא פרולטארי כל ימיו, בן לגזע החלוצים, והשליחות הלאומית והאנושית נשימת חייו וטעם חייו והיא הרוח החיה בו.

נערים מתנוונים – מדוע לא ילכו לבתי ספר ולקיבוצים? אנשים חסרי מקצוע, נטולי השכלה – מדוע לא ישתלמו במלאכות ויקנו ראשית השכלה? רבים המשחקים שש בש – מדוע לא ילמדו עברית ויבקרו בקורסים? חלקות בור משתרעות בין האהלים – מדוע לא יעובדו במשקי עזר? ומדוע לא תקום מקהלה וחוג דרמטי ומפעלי תרבות כיוצא בהם? ואם אין מורה – מדוע לא יתנדב הוא עצמו בערבים, כשם שילכד את התלמידים וכבש את ההורים? ואם אין מי שיערוך טיולים עמם – מדוע לא יעשה הוא זאת? אין לתאר השקעת המאמצים בכל אדם. אך רבים גם ההישגים. ובסמוך לאשקלון המחנה של עובדי הנפש בחלץ וכפר הזקנים כרמון, מפעל הצינורות ועוד, שכל אחד מהם עולם לעצמו ובו עולמות רבים של אנשים חיים על בעיותיהם האישיות.אין תובע ממנו, אך מצפונו של זלמן מחייבו, והוא מכתת רגליו אליהם וכל שעה פנוייה שמזדמנת לו הוא עומס על עצמו הדאגה גם להם. הייפלא, איפוא, כי הוא, החלוץ הותיק, מקובל וחביב על “עמך”, על העולים החדשים בישראל השניה אשר באיזור אשקלון, אם דוגמת חייו ומסירות נפשו הורסות מחיצות וכובשות לבבות ומעצבות חיי אנשים ועוקרות הרגלים נפסדים ומחנכות לערכים חדשים – והוא תפקיד, הקשה מכל הפיכה ומהפכה בכוח הזרוע? היש חדווה גדולה יותר מהצמחת חיים ואנשים חדשים, היש סיפוק גדול יותר מהרפת אור וגיל על עולמם של ילדים ונוער? אכן, אין לו לזלמן בהרב נכסים ולא כל הרואה אותו, ברישול הילוכו ובפשטות הליכותיו, אף בלהט שירו וברקדו, ידמה בנפשו, כי לפניו אחד האנשים המאושרים בישראל שמצא תיקונו ועילויו בהנחלת אושר לזולתו. כי שכר מצווה – מצווה.

מתיאטרון קמינסקי לתיאטרון “זוטא”

תיאטרון “זוטא” הוא בן הזקונים למשפחת התיאטראות העבריים הותיקים. הוא גם לא כהתחרות להם, אלא כהשלמתם. הוא מציג במושבות ובישובים החקלאיים, והתגובות בעלוני המשקים מעידות על הערכה חמה. קומתו הרמה של זיגמונט טורקוב, מייסדו וראש חבר שחקניו מזדקפת ועיניו מתחייכות בהוסיפו: “השתקעותי בארץ ובעולם התיאטרון שלה – זה הרנסאנס שלי”.

זה מקרוב חגגו את יובל הששים שלו ומלאות ארבעים שנה לפעלו בתיאטרון היהודי. בין נאום ברכה אחד למשנהו העלה הוא, חביבם של יהודי פולין, באולם “אהל שם”, קטעי הצגות – למן אחד מתפקידיו הראשונים שבתי צבי (לז’ולבסקי) ועד לאחרון שבהם “זה קרה בשאנחאי”. לא, לא היה זה חגו של טורקוב בלבד, אלא חגו של התיאטרון היהודי בכלל. והיה הערב הזה כחוויה שבסמל לחוויה שבמציאות: היתז של רוח ישראל וכשרונו שמצא תקונו באדמת מולדת.

* * *

רבים מבוגרי הגימנסיה הלאומית של קרינסקי בוארשה מתחילת המאה, יד ושם להם בחיי הציבור והרוח של עמנו. ואולם הבכור למשפחת טורקוב פנה, בתום לימודיו, אל האולפן הדראמתי, הפולני, כי משיכתו היתה אל הבמה. ראשית הופעתו בעברית ב־1913, בהצגת “יהודה המכבי” ללונגפלו (בתרגום י.י. לרנר). המביים – והוא ש“גילה” אותו – מנחם גנסין, מורה בגמנסיה, בימים ההם קמה בוארשה “הבימה העברית”, שמתוכה צמחה “הבימה” ונחום צמח מארגנה ו“מגלה” את חנה רובינה, ובין חבר השחקנים גנסין ואברהם לוינסון. ומגיע אז לוארשה גם ברטונוב לביים את “היהודי הנצחי”.

התיאטרון העברי שצמח שם נשתל בארץ ישראל וטורקוב, שזכה בינתיים לרוב הערכה בתיאטרון הפולני, פורש ממנו. אין הוא נמשך לפיתוייו־סיכוייו. לבו ונפשו עם המוני בית ישראל העורגים לתחייה, ואשר התיאטרון היהודי עצמו הוא אחד מגילוייה ומביטוייה המובהקים. הוא מתקשר עם להקתה הנודדת של אסתר רחל קאמינסקי, אם התיאטרון היהודי, בה מוצא רוחו הסוער וכשרונו היוצר שדה תרומות לפעולה, עמה נודד הוא על פני ישובי היהודים בעולם – ולאחר פטירתה (ב־1925) הוא מייסד את “וויקט” (ווארשעווער יידישער קונסט־טעאטער) משיאי הישגיה של היצירה הדרמטית היהודית בגולה. למותר להוסיף כי התיאטרון היהודי שהיה בחזקת חג ליהודי התפוצות, חג לאומי ואנושי, נכרת עם שואת העם – מגיטו וארשה ניצלו שניים מ־135 שחקנים יהודים.

והוא, זיגמונט, מפאר חלוציו של התיאטרון הזה, מבוניו במשך ארבעים שנה ומאחרוני יורשיו וממשיכיו – בלשוננו, בישראל – נושא מורשתו של גולדפדן ואהבת העם שלו. אחיו האחר – השחקן המהולל יונאס (ורעייתו דיאנה בלומנפלד), האח השליחי גרונדברג, שחקן ובמאי בוארשה שעלה לישראל(שם עודה משחקת גם בתו של זיגמונט רות טורקוב־קאמינסקי), והאח הרביעי הוא העסקן הנודע, מארק, בארגנטינה, מייסדה של הוצאת הספרים להנצחת יהדות פולין. וכולם אנשי עט ברוכי כשרון ודפים רבים רשמו במעגל עולם הבמה, ולא בו בלבד. אך גם בחייהם רשמו דפי פאר בתרבות עמנו.

* * *

חשבון לא מדוייק מעלה כי זיגמונט טורקוב השתתף בלמעלה מ־5000 הצגות, עיצב 450 תפקידים ובמאה הופעות שביים בעצמו, מהם במחזות פרי עטו. קשת הנושאים והמחזאים מגוונת להפליא: שלום עליכם ושלום אש, לייוויק ופינסקי, גורדין וגולדפדן, הוגו ורולן, איבסן ומוליאר, גוגול וגוצ’קוב ועוד ועוד. לא נפליג בשבחיו ונביא משפט אחד מדבריו של ז’אן לונגא, ממנהיגי הסוציאליסטים הצרפתים, שראה את הוגו על הבמה היהודית. “מן הראוי להם לשחקנים הצרפתים – כתב ב”פופילאר" – שילמדו אצל השחקן היהודי כיצד להציג קלאסיקון צרפתי. או אז גם ירגישו משמעותה של יראת כבוד שרוחש אמן במה להוגו בן האלמות".

לפני עלייתו לישראל, כפליט הגיטו, נתגלגל לבראזיל. קנה ידיעה בלשון הפורטוגזית והיה למנהלו של התיאטרון הממלכתי שם, אך לבו נמשך לישראל. באולפן בקרית מוצקין הוא צומח לתוך לשון התחיה. כי הוא יודע: העם הדובר יידיש נצטמק. עוד באים, אמנם, לכאן, להקות ושחקנים בלשון זו – אך מי הוא הקהל בהצגות? עולים חדשים שטרם נתעלו לרמת התיאטרון האמנותי, העברי. והעיקר – אין נוער. הוא פונה אל הבמה העברית. ועל כך גאוותו.

* * *

טוב לראות בתוכנו את דמותו הנאה, השופעת אהבת חיים ויצירה של זיגמונט טורקוב, בן הששים, שתולה באדמת ישראל ובתרבותה.

מפרברי תל־אביב לשבעת הימים

האפוס הישראלי מקורו במדבר, בסנה, באש, והם שיוו לו צביונו. לא סיפורים על מסעות ויקינגים עזי נפש, או שודדי ים מפארים את אגדת העם שלנו. בהר סיני ניתנה תורה.

גם בשבת ישראל על אדמתו – לא הוא מלך בימים, בנמלים, בחופים. אמנם, – “כי שפע ימים יינקו” – ברכה קדומה קדומה היא, אך רוכלת הימים היתה צור. ודאי, היו אניות ישראל בעציון־גבר וביפו והיו דייגים שינקו חיותם מן הכנרת, אך לא הזיקה אל הים היא שקבעה בדמות תרבותנו, בזכרון הדורות, באגדה ובשיר, עדרך שקבעה באומות אחרות אשר כור מחצבתן לחופי ימים.

אך שיבת ציון שתחילתה בהתערות באדמה – המשכה בגילוי חדש ונועז של חלוציות, המפתח בנו את החוש לים ואת חיבתו תוך כיבושו.

אכן, תחילה היתה האדמה, המחרשה, החקלאות. ואך לשנים, לאחר שהעמקנו שורש באלה, נתפעמה הנהייה אל אפקי הים הרחוקים־הקרובים. ועוד לפני היות צי סוחר ישראלי וחיל הים ודייגים ובוני סירות ועובדי נמל, אגודות נוער ובתי אולפנא ימיים – קדמו לכל אלה חולמים ולוחמים, אשר הרגישו, כי מולדת משמעותה יבשה וים, כי ים הוא גם לחם וגם בטחון וגם גשר לתפוצה וגם בית יוצר לאופי ולעוז רוח. הם נחלו כשלונות ואכזבות ומעטים מהם נאחזו באניות סוחר של אומות אחרות, התמידו בדיג, בכיבוש עבודה בנמלים. אך בבוא העת עמדה המשפחה הימית העברית הצעירה במבחן. ומאז ואילך נוהגות ידיה הבטחות באניות סוחר, מלחמה ודיג, ומאז רכשה נסיון ולבשה עוז ורבים ונפלאים כיבושיה.

מכרם התימנים – למרחבי ימים

האיש, אשר כבר מדד בשעלו רוב ימים ואוקינוסים, כאחד שגריר בלתי מוכתר של ארצו בגויים, עוד לא מלאו לו ארבעים שנה. משפחת התימנים שהתגוררה בעיבורה של תל־אביב, דחוקה ודחויה – ילדיה נשאו עיניהם תמיד אל הים וגליו. הנער זכריה נחשון היה עם נערי אגודת “זבולון”, מפליג לים הפתוח, וכבר ניכרות בו תכונות היקר – אומץ לב, אחווה ואהבת חירות. אך בן ט“ז והוא עולה כנער סיפון. יהודי יחידי, על אניה נורווגית המובילה הדרי ישראל לאירופה. בניגוד לרצון ההורים, כמובן. השנה – תרצ”ו, מאורעות וחרדות, הוא עוד הספיק ליתן ידו לכיבוש נמל תל־אביב. והוא מפליג כשבאמתחתו מעט השכלה שרכש בנוער העובד והרבה אהבת מולדת צברית, שרשית, וכנפי דמיון נועזים.

שתי שנים ומחצית השנה הוא עובד באניה זו. בחורף – הובלת פרי, ובקיץ – מסעות ארוכים לאנגליה ולקנדה. היש בית ספר מעולה יותר לימאות, לחישול האופי, לחיסון הנפש? כל מסע – ונסיונו, הרפתקאותיו ומבחניו. אם ליד ניו־פאונדלנד, כשהאניה צפויה להתרסקות, בערפל כבד, בגושי קרח צפים; ואם סמוך לחופי שיקאגו, כאשר הוריקאן מתעולל בה ימים רצופים. “עד היום איני מאמין שעשוייה אניה לטבוע בים, אף שעיני ראו גם זאת – מעיר הוא. מעולם לא ידעתי פחד מהו. הימאי מטבעו אינו פחדן”… איך לא תאמין לו, וכל מאוויו ותוכן חייו ואהבתו נתונים לים?

שלושה תימנים – גיבורי מלחמה

בתרצ"ט, בפרוץ המלחמה, הוא ממשיך עבודתו באניות שונות – האניה היא ביתו – ובכללן באחת האניות היהודיות הראשונות “הר־ציון”, שגם היא, כשאר אחיותיה, מגוייסת למאמץ המלחמה. ועד מהרה טועם זכריה נחשון, ועמו רובם של חלוצי הימאות העברית, טעם הדמים והאש של המלחמה על פני ימים, אימת פצצות האויב ממעל ומוקשיו מתחת. חדשים ארוכים של הובלת נשק ואספקה לטוברוק הנצורה, חדשים ארוכים של הפלגות בקו חיפה־מלטה (ובכלל זה עם השיירה בה ירדו לתהום מאה וששים חיילי ישראל), השתתפות בפלישת השחרור ליוון הכבושה – ועוד ועוד.

והוא, ימאי לוחם, כמובו כשני חבריו – אף הם בני העדה התימנית: משה ואג’ים שהוא רב־מלח וציון צברי שהוא רב־חובל – מצטיינים הם בעמידת גבורה למופת.

וכדבר המובן מאליו, זכריה מקיים כל אותו פרק זמן קשרים הדוקים עם ההגנה בארץ. הוא מביא לא “שי” כל אימת שאניתו עוגנת בחוף – חלקי נשק שהוא מבריחם בדרכים שונות ליבשה. כן, אגב, הוא כבר בעל משפחה ואב לילד, אך התשובה לים וחדוות הים לא פגו. האם צריך להוסיף, כי בפרוס מלחמה השחרור רואה עצמו זכריה נחשון מגוייס למערכה?

המסיקים המצרים שעבדו באניה “עליזה” פרשו – זכריה מכנס ששה יהודים, מתנדבים, ומפעיל את האניה. בלא הפסק עומדים הם על המשמר – ארבעה טון פחם יש להסיק בכל משמרת! והן נאמר לא מכבר שאין יהודים מסוגלים להיות מסיקים באניות… בימים אלה אין הוא יודע מנוחה, ודומה, כל החרדה, כל הדבקות, כל הסער שקופלו במלחמת הישוב לעצמאותו – דבקו בו כבכל משפחת הימאים הלוחמים. פריקת נשק בלילות, העלאת מעפילים – לחם יומו ולילו.

אבדן “פאטריה”. בסמוך לה היה אותה שעה באניה, כשהחרידה התפוצצות אדירה את החלל. דרך חלונותיה של האניה הפצועה, הרכונה על צדה, השוקעת, הוא פורץ לתאים – להציל כל הניתן להציל. והיישכח המראה של התעללות במעפילים, מגורשי מאוריציוס. האניה בה הפליג אז זכריה נזדמנה לנמל, והוא היה עד למעשה, אך אין בידו להושיע…

כי מולדת פירושה: יבשה וים

מאז המדינה ממשיך זכריה דרכו בנתיבות כל הימים והאוקינוסים עליהם מתנופף דגל ישראל. האניה – כנקודת התיישבותו. עשרים שנה רצופות הוא מקיים נאמנה בריתו עם הים – והוא במארגני איגוד הימאים – ורק לעתים מזומנות, בין הפלגה להפלגה, הוא יורד אל החוף, אל ביתו ומשפחתו. בימים אלה הוא עובד בנמל, ואילולא עבודה זו לא היה מחזיק מעמד ביבשה – ושוב פוקדים אותו געגועים עזים אל המרחבים האדירים…

ופעם, בשעת עבודתו בנמל, זימן לו הגורל מעשה גבורה עילאי. מטוס אימונים צנח בסמוך לחוף תל־אביב, נתרסק וסערת ים עזה טורפת בו. אץ זכריה אל מקום הפורענות, מחרף נפשו בצלילה, נאבק במערבולת הגועשת, קושר את האוירון מתחת לפני המים וגוררו אל החוף. גם משניתק הכבל אין הוא אומר נואש, גם כשמתכווצים שריריו – אין הוא מרפה, אין הוא נכנע לים המשתולל בחמתו, צולל שוב ושוב – וסופו מחלץ את המטוס ואת פרחי הטייסים, שלמרבה הצער כבר נפחו נפשם…

הוא יושב מולי – צלוף רוחות וסערות, ניצוצות בורקים בעיניו וכולו אומר שלווה מחושלת ועוז רוח. “יורי הים באניות המה ראו מעשי ה'”. אני מסתכל בו ורואה דור של יורדי ים עברים, שרבים מהם גדלו לעיני, זקופי קומה, בני חורין, אמיצים – ימאים עברים! ימאים שלבם הלך שבי אחר מרחבי הים, והבית והעולם נתמזגו בחייהם. כי היה הים בית יוצר נושא חיים לאלפי בני נוער ישראלי, שכבשוהו בחייהם ובנפשם, כי מולדת פירושה: יבשה – וים.

ואחד מחלוצי החלוצים – זכריה נחשון.

מסימטאות קרמנשא לייצור צנורות

“פרסים צנועים ואניני דעת, בעלי בתים ובעלי תכלית מתונים וזהירים, מצדדים פניהם אילך ואילך והולכים כמיני חזנים המאחרים לבית הכנסת, ואיבריהם דקים ומצחם כעיגול דבילה ועיניהם משוקדות וגבות עיניהם נושכות זו בזו, ולעולם הם נראים קונים ואין מוכרים, שומעים ואין אומרים, וכאילו נתונים בעולם שאינו שלהם”.

דבריו הנודעים האלה של ח. הזז, בפתח “היושבת בגנים”, יפים לבני הזוג יפה ומשה מותעי, בדירתם הענווה אשר בשיכון אשקלון. אין בה בדירה זו שטיחים מעשי ידי יוצאי פרס, שעמל ומלאכת מחשבת ומסורת ארוכה ארוגים בהם, ולא רהיטי פאר, ותמונות אמנות ומעשי רקמה לא יקשטו הקירות. נאה וחסודה, טהורה ונקיה מאוד הדירה, ושתילים צעירים של עצי פרי ופרחי נוי עוטרים אותה סביב. ודרך החלון, מעבר לגבעות, נשקפו מרחבי תכלת רוגעים ורוח קלילה רחפה בחלל הצלול.

עינים משוקדות, חמות, מנצנצות, עינים שתום וענווה וחמדה בהן, אפשר עינים שראו את חורבן הבית וגלו לפרס עם עשרת השבטים. בקרמנשה נולד, להורים אמידים, סוחרים עם כפרי הסביבה, וראשית לימודו וחינוכו בבית־ספר פרסי מושלמי. לא יליד הגיטו המדכדך בעניו ולא בן הצמרת הפלוטוקראטית המתבוללת. מסורת והשכלה, יהדות ופרסיות, נושקות זו בזו בבית הורים. וגם ניצוצות של ציון. ברחובות היהודים בקרמנשה נענים הדים למתרחש בארץ ישראל. ושליחים פוקדים את המקום. ויש הנדלקים בחיבה ובגעגועים לארץ ועולים, אך על הרוב חזק כוחה של האינרציה המתונה, המהססת, וחסר העזה ומעוף. אמנם, אין נגישות, אך אי אפשר גם שלא לרגיש באיבה המפעפעת בהמון העם החשוך, הקנאי.

עד מהרה מתבגרים הנערים והנערות, ויש המקימים משפחות בגיל רך. ומשה מותעי – מעשי אבות סימן לו, עודו עלם צעיר והוא כבר בעל חנות לבדים בעיר הולדתו, והוא כבר בעל משפחה. אך הגעגועים לארץ ישראל מושכים, הגעגועים לחיים חפשיים, חדשים, אחרים, וכמו צרו לו רחובותיה של קרמנשה. ויום אחד הוא מוכר חנותו ועובר, כאחרים, עם אשתו לטהראן – אל מחנה המעבר לעולם של הסוכנות היהודית. ואין המעבר כמובן, גיאוגרפי בלבד; הוא נפרד מגולת פרס הדחוקה והדחוייה בין הגויים, ועולם חדש של מושגים נפתח לפניו, ואוירה חדשה רווייה משאת נפש וצפייה דרוכה לקראת החדש, השונה, הנועז. כאן לומדים הם עברית ולומדים מקצוע (הוא בנאות, והיא תפירה) וקונים ידיעות בציונות ובהתיישבות ובפרקי מלחמת הישוב לחרותו ועצמאותו. הוא מתכשר להיות מממשיכיהם של החולמים וההוזים ועולי ציון מימי כורש ועד שחר הישוב החדש, אלא שהפעם המגמה אחרת – לא המשך החיים אלא חידושם החלוצי, עליה בגוף וברוח, לעבודה ולהתיישבות.

תחנתו הראשונה בארץ – המעברה. נוף של צריפים דחוקים, עלובים, כיעור ושממה, בעיבורה של אשקלון. עוד הוא תוהה על עיירה זו המתגלפת והולכת מתוך האין, מתוך חורבותיה של מגדל הערבית הנטושה, הקולטת אלפים ממזרח וממערב. והנה, הוא מוצא עצמו בקיבוץ, בעבודה בשדה, עורם ערימות של קוצים ועודר בטוריה. עוד הוא מצוחצח, מעונב, לבן־ידים ורך־גו, לא מורגל ומנוסה בעמל כפים, וכבר עומד הוא בטבילת־האש הראשונה של חיי פועל בארץ – ונושא, בהתאפקות רבה, את כאב הידים הפצועות והגב הכורע והפנים החשופות לשמש הקופחת. ימי עבודה ראשונים. ימי צער וחדווה, ימי יאוש ותקווה, ימי לבטים ומבחן.

– * –

ואולם, המבחן האמיתי עוד לפניו. אמנם, הוא למד את מלאכת הבנאות בטהראן, אך כאן, בסמוך, הומה יומם וליל ענק החרושת “יובל גד” וקולט בייצורו עולים חדשים. גום העולה החדש, הצעיר מפרס, נשלח לעבודה. עבודתו – יציקה בבטון. קצב, להט, רעש, מהומה. מי נותן דעתו לפלגי הזיעה הניגרים, לנשימה החפוז, לידים הפצועות? העבודה – צירוף הרמוני מותאם של עמל הרבים, כמזמור שקולות רבים מזוגים בו. פועלים חסונים, מנוסים, מאומנים – האם לא היו כל המאות האלה כמותו, רחוקים וזרים לעולמו של מפעל התעשייה וסדריו ומשמעתו ונגינתו? והנה, שור, מה מעולה התוצרת החיונית שהם מייצרים! התוצרת המורכבת מחלקים ופריטים רבים, העוברת שלבים שונים של התהוות, והוא עצמו אינו אלא בורג זעיר אחד במכונה אדירה, והוא כבר בן משפחת פועלי יובל גד. אמנם, בשבועות הראשונים בנסיעתו מעבודתו על המעברה, צונח הוא כמעט אין־אונים על מיטתו, מיוגע ורצוץ־איברים, ויש עד למחרתו. אמנם, אנוסה הרעייה למרוח ידיו וגבו הכאובים בשמן ולהאכילו כתינוק, ועתים אף לוחשת לו: בוא ונחזור… אך עם זאת, גובר בו מיום ליום הרצון להתמודד בקשיים, להיות שווה לרבים ודומה להם, לעמוד במבחן, להתרגל ולהסתגל ויהי מה! לחזור, להתיאש, לסטות מהקו הישר שנטה לעצמו קודם שמיצה כל אפשרות עד תום? – לא ולא! ואכן, אין יוצאים ימים רבים והוא מרגיש שאין הוא נופל מהאחרים, ואף רגשי גאווה וחדווה פוקדים אותו לא אחת על נצחונו ועל צמיחתו לתוך המפעל ולתוך ציבור העובדים ולתוך הארץ. משמעות חדשה מקבלת הסתדרות העובדים בעיניו, היא מתעלה בהכרתו והוא עמה. מעתה ממהר הוא כל שחר, עוד אפלולית עוטה גבעות אשקלון ודוק של תרדמה מכסה פני הים, בלב נפעם אל העבודה.

– * –

בינתיים הוא נקרא גם לצה"ל. הגליל. טירונות. תורת הלחימה. אחוות לוחמים. חיי גדוד. אימונים וסיורים. נשק המופקד בידך. ומשמעת. הה, אין כבית הספר הזה לאהבת מולדת ולהתערות בה בגוף ובנפש! ובבואו לימות חופשה לצריפו במעברה, לבוש מדי הכבוד, הרי הוא אדם חדש שאפיו חושל ושרשיו במציאות החדשה עמקו מאד.

כמפרנס יחיד הוא משוחרר קודם זמנו, חוזר בשמחה למפעל, עושה צעדים ראשונים לזכות בשיכון. כל הרהורי החזרה לפרס, לקרמנשה, לחנות, נמוגו מזמן וכל המאמצים דרוכים עתה להתערות גמורה באשקלון זו הנבנית והולכת, הנאה והנרחבת, השלווה והמגוונת ביהודיה. ובינתיים עולים לארץ גם בני משפחה נוספים, והוא עתה המעניק להם מנסיונו, מאהבת הארץ, משלוות הנפש, מגאוותו החלוצית והיהודית, מהערכים שנספגו גדמו. עצמאי הוא לחלוטין. בעל דירה משלו ומקום עבודה קבוע – והקביעות הזו יקרה לו מכל ונוסכת בו תחושת בטחון ושותפות עם הציבור הגדול. יובל גד מייצר עתה צנורות ענק שקטרם 108 צול, אין דוגמתם לרוחב בעולם – וגם לו חלק בהם! המפעל לא בלבד שהוא מפרנסו ולו הוא נותן מאונו, אלא שהוא גם תוכן שיחו והגיגיו. הוא פארה של אשקלון העובדת, שעורף חלקאי נרחב סביבה. וכאשר יתכנסו בני המשפחה יחד בהזדמנויות מיוחדות, או בשני (!) לילות סדר הפסח הנערך כהלכתו (משאר חגי ישראל אין הוא שומר אלא על יום הכיפורים, הולך אל בית הכנסת וצם) – או אז חש הוא במיוחד, מה רב הריחוק בין בעל החנות בקרמנשה החי את חייו המוגבלים בנכר, לבין הפועל החרושת הכבדה המעצב חייו מבראשית באשקלון החדשה. ואז הוא מרגיש בטעם חיים חדש, טעם הכבוד של חלוציות פרולטארית. ובין בני המשפחה – פועלים חקלאיים מעולים ונערים מחונני כשרון, העובדים בימים ומשתלמים בערבים, וכולם אנשי מעשה והתמדה ואורך רוח והסתפקות במועט. אצילות שלווה בפניהם. אין הם רתחנים ושאפתנים. ושונאי מליצה רמה. הילוכם בנחת ובשופי. גם הליכות חייהם. והנשים הפעלתניות שקודות בגידול ילדים ובמלאכת שונות – לסייע לאבי המשפחה.

כי הם נצמחו בעבודה וצומחים עתה בישראל העובדת, החלוצית.

ממכונות “אתא” לחבירות בכנסת

כלכלנים רבים ושונים הטעימו את חלקם המיוחד של היהודים בפיתוח ענף הטקסטיל וההלבשה. במזרחה של אירופה צמח יער ארובות אדומות של בתי חרושת בלודז' ובביאליסטוק, אשר יהודים בנו אותם, שיווקו תוצרתם למרחקים, עבדו בהם, הלבישו עמים וצבאות בתוצרתם. ולשנים ראינו את “לודז’יה” במבואות חולון ואת “אתא” במבואות חיפה והפועלים (בעיקר הפועלות) העובדים בהם. הבה נספר על דרכו של אחד מהם, אחד מני רבים: ישראל קרגמן.

ל' שנה הוא בארץ – ורוב שנותיו קודש לענף, בו הוא משקע עמלו זיעתו ונפשו. אוירת בית החרושת “אתא” שהמולה ותנועה עומדות בה – אוירתו, וכל מעייניו, לחדור לצפונות המפעל, לחקרו, להעלות פריונו.

יליד ברדיצ’ב, חניך החלוץ הבלתי-ליגאלי, נאסר בקבוצת ההכשרה “משמר” בקרים וארבע שנים היה בגירוש. הפרעות שפקדו בית אבא, ותלאות הגירוש, נחתמו בזכרונו. הוא “הוחלף” (היינו, הורשה לצאת ללא רשות לחזור לארץ הולדתו) – ועלה לארץ ישראל המסוערת במאורעות אב תרפ"ט.

שנות יסורי הקליטה, אבטלה ונדודי עבודה – בעיר ובמושבה, בפרדס ובבנין, במכונאות וביישור חולות, בהקמת צריפים וסלילת כבישים, עד שהגיע לעבודה ב“אתא” – המפעל בה"א הידיעה והנודע בענף הטכסטיל. כאן מתחיל הוא עבודתו כפועל פשוט בחפירה, בסבלות ובעבודה הקשה ביותר (היא חריכת הבדים – סילוק באש של סיבי הכותנה המפריעים לצביעתם) ועובר למטווייה בה הוא מתמחה באומנותו, עובד ומשמש מדריך מקצועי עד הליכתו לכנסת.

ברוב הערכה הוא מציין את משלחת פועלי הטכסטיל שיצאה מטעם ההסתדרות להשתלמות בארצות הברית. “שיטות עבודה חדשות למדנו – מספר הוא – ובזכות הלימוד העלינו יעילות העבודה בממדים ניכרים ושיפרנו את תוצרתנו! יש הכרח ללמוד באורח קבע ולהתקדם בהלכה ובמעשה – ולכך מקדיש אני עתותי. הענין הגדול שלי הוא בטכסטיל, שאף במקורותינו הקדומים סמוכין לו. גם המצאתי מונחים, וכתבתי בעניני העבודה. מאוהב אני במקצוע.

“מקצוע יהודי" – מעיר אני. “לא“, טוען הוא, לא דייקת. יהודים פעילים היו בעיקר בענף האריגה, מה שאין כן בענף הטוויה, אולם בארץ כבש הפועל העברי את כל ענפי המקצוע לתהליכיו, למן עיבוד חומר-הגלם – היא הכותנה הנפלאה של שדותינו. ואשר לכותנה הרי היא כבר גודלה לפני מאות שנים – לעדותו של הנוסע ויליאם בראון מ- 1792 – ליד עכו, ונשלחה אז למצרים. במקורות קדומים אין סימנים לגידול כותנה בארץ, או נכון יותר ל”צמר גפן", שדומים עלי הכותנה לעלי הגפן.

ודאי: היו הון יהודי ויזמה חלוצית ומומחים. אולם בלא חלקם של הפועלים לא היה קם הענף על מפעליו. זאת מאשר ישראל קרגמן – וגם חייו אישור הם לכך. והוא מפליג בשבח “אתא”, כשרו וציודו ויעילותו. “ניהלתי השביתה הגדולה שהיתה במפעל – מספר הוא – ב- 1948, אך היא כיוצא מן הכלל בכלל היחסים התקינים", (מאז נכתבו שורות אלו נתרחשה במפעל השביתה הגדולה והידועה, אך אין בנו כדי להפריך הנחת-היסוד הזאת).

משהציג ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בפני מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל את רשימת המועמדים לכנסת השלישית, הוא העיר, בין היתר:

“החידוש ברשימת מועמדים זו לעומת רשימות קודמות הוא בכך, שזו הפעם הראשונה מופיע בה פועל חרושת, החבר ישראל קרגמן, הנושא בנאמנותו ובגאון גדל העבודה באופן אישי במשך הרבה שנים”…

אין להשחית מילים ולתאר, עד מה הפעימה הודעה זו לבו של האיש, אך גם נתעוררה חרדה בו, היעמדו לו נסיונו וכשרו להרים תרומה משלו לרשות המחוקקת העליונה במדינה, וגבר הרצון להצדיק השליחות הרמה שהוטלה עליו. וחרדה זו לא הרפתה ממנו משנקרא לדוכן הכנסת למסור את הצהרת-האמונים: “מתחייב אני"…

ביציע יושבת רעייתו, אשת עמל מנעוריה, שעיצבה ביתה וחינכה ילדיה ברוחה. רבים המברכים אותה ואת בעלה. ובין המברכים ראש הממשלה, לאמור: “תמשיך להיות אדם אחראי כפי שהיית עד כה – וזה הרבה מאד!”…

חלפו רגעי החג – והתחילו ששת ימי המעשה. ישראל קרגמן צורף לועדת הכספים ולועדת העבודה. ומעתה הוא נוטל חלק פעיל בתחום עניני המשק והכלכלה הקרובים ללבו, אף מביא הצעות חוקים לכנסת, מגלה פעילות והתמדה, מתייחס בכובד-ראש לתפקידיו – מדייק תמיד בהשתתפותו בישיבות, כאשר הורגל לדייק בשלוש עשרות שנות עבודתו. שקוד בקריאה ובלימוד חומר הכרוך בתפקידו “ואז מתברר לי מה מעט אני יודע, ועד מה חייב שליח צבור ללמוד וללמוד”.

ואולם, סגולתו העיקרית, כנבחר פועלים, היא, דומה, בקשרים ההדוקים עם פועלי חיפה והקריות, והוא מרבה לבקר (ברכיבה על אפניים) בבתי-החרושת ולשוחח עם פועלים במקומות העבודה, ונענה לשאלות ומשאלות הרבים בעל-פה ובכתב. וחייו, כקודם, – חיי פשטות ומאמץ ושליחות נאמנה.

ועם זאת, בשעות הפנאי, הוא רושם רשימותיו ותגובותיו הפובליציסטיות, שכולן נובעות מחיי העבודה והמעשה וטפוסי להן כינויין: “הגיגים בעבודה".

ולבסוף – משהו “פרו דומו סוא”?.

– חיוך פושט על פניו החיוורות, הגרמיות, ודבריו בצמצום:

– “הבן, חבר נחל עוז. הוא גדל בבית אשר בקרית חיים, אשר רוח תנועת העבודה שורה עליו. גם הרעיה – מציין הוא בגאווה – פועלת היתה, פועלת בנין ברחוב בן יהודה וסוללת כבישים בתל-אביב… והוא עצמו אוהב עבודה מאז עבד בהכשרה בקרים ובירא עצים בגירוש סיביר, וטעם יצירה הוא טועם בה. ועם זה כל ימיו עסקן (שלא על מנת לקבל פרס) בהסתדרות, ציר קונגרס, חבר הכנסת, מעל לכל – פועל עם הפועלים בעבודה, בבית החרושת, בועד הפועלים. פועל טכסטיל ישראלי.

מהקלויז בשאֶדלאֶץ לפיגומי בנין

בועז הובר – פועל ותיק הוא ודרך חייו ונסיונותיו, עולם מושגיו וערכיו אפייניים לפועלים ותיקים רבים רבים, אף־על־פי שכל פועל ותיק וה“אפופיאה” שלו.

הולדתו ליד שאֶדלאֶץ (פולין), שיהודיה רובם חסידים, פעלתנים, מלאי חיות – וקנאות. גידולו באוירה של אדיקות מופלגת, מנגדת בחריפות לציונות, לומד ב“שטיבל” ונחשב עילוי. וכרגיל, ביום מימים באים לידיו “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון” למאפו, ומעוררים מה שמעוררים בלב. בן י"ח לחופה, סועד על שולחן חותנו. עולם כמנהגו. כיצד נתחוללה בו התמורה שהוליכה אותו לארץ ישראל? הוא מספר על השקל הראשון שמכר לו חברו ללימוד, קלמן לברטובסקי (הלא הוא קלמן ברלב ז“ל, סופרו של “דבר” ואיש כפר אז”ר). והשנה – 1914. בהיסוס רכש את השקל, אולם עם אזיקי האדיקות הנופלים לאט לאט גוברת הנהייה לארץ ישראל, ועד מהרה הוא נמשך לחוג של “צעירי ציון”.

ובשנת תרפ“א הוא עולה עם ראשוני העולים מעירו, וראשית דרכו ב”גדוד העבודה", בפלוגה אשר בקו הרכבת ראש העין – פתח תקוה, מכאן מוליכה הדרך לפלוגת תל־יוסף, על כל תלאותיה ושמחותיה. אהלים, חוסר עבודה, ויכוחים, ריקודים. יום אחד תפסו החברים שתי עזים שרעו בשדה – של בדואי. הבחורים מתכוננים לארוחה דשנה, אך בועז מכריז: לא יקום הדבר הזה! אם יישחטו העזים לא תדרוך כף רגלו על סף חדר האוכל.

והוא עוזב. עובד ביישור חולות תל־אביב. האבטלה אוכלת בכל פה והמלחמה על כיבוש העבודה בעיצומה: אלפי פועלים ערבים בפרדסי פתח־תקוה ואלפי פועלים עברים מחוסרי עבודה בתל־אביב. יאוש ומ צוקה וירידה מן הארץ. מדוע לא יתארגנו המובטלים לביצוע עבודות בצוותא, בקבלנות, תחת להתנוון בעיר ולחיות על כספי סיוע? מעתה נמנה בועז הובר עם ראשוני חלוצי חבורת “מעבר” הנודעת. ההנהלה הציונית (י. שפרינצק משמש אז מנהל מחלקת העבודות הציבוריות) נותנת הלוואה, מפרעה על חשבון העבודות בעתיד, לבניית מחנה, לקניית סוסים, מחרשות. מצווה גוררת מצווה – ויד לו, לבועז, גם ברכישת אדמת גבעת השלושה. וכל אלה – במאמצים מייגעים, אך באמונה עזה בעתידו של הפועל העברי שהוא עתיד הציונות והארץ. בחבורת “מעבר” הוא מהפעילים והמניעים, ויחד עמו, מ. בילינסון – וייבדלו לחיים – נטע הרפ“ז וי. פרוז’נסקי (אחווה). יום אחד מזמינים אותו ראשי מועצת פועלי תל־אביב והצעה בפיהם: להיות מזכיר לשכת העבודה. “האם באתי להיות פקיד בארץ־ישראל?” – זו תשובתו של בועז על דרך שאלה ותמיהה, והוא חוזר לעבודתו. אך הנה קוסם לו רעיון חדש אשר אליהו גולומב מעלה לפניו: “קיבוץ עירוני”, והוא נתפס לו.

ובשכונת מחלול על שפת ימה של תל־אביב מוקמים הצריפים הראשונים, נרכשים כלי עבודה ועשרות מחלוצי העליה השלישית נקלטים בקיבוץ “יסוד” – זה שמו וזכרו ועליו אז גאוות “אחדות העבודה”. החברים עובדים בבנין – שלושה ימים בשבוע – ועבודתם הגדולה ביותר היא – בנין בית הספר “תלפיות”. הסוף ידוע: הקיבוץ מתפזר (חוסר עבודה, מחלות), אולם חלק מחבריו מקים את ארגון תל־אביב להתישבות (היום עין ורד) וחלקם נלקח לתפקידי ציבור בהסתדרות: צבי גינת, א. בקר, עו"ד שבו וא. קורמן ורבים אחרים – קיבוץ “יסוד” היה האוניברסיטה שלהם..

בועז שולח ידו בעבודות שונות, מקים קבוצות קואופרטיביות (למרצפות, לחפירה ועוד), ועיקר עבודתו – בבנין. קיומו על שכר עבודתו. מסתפק במועט, כדרכו, שמח בחלקו ומדביק רבים בחדוות חיים. אך גם לו היתה “פרוספריטי” – היה זה בימי עבודתו בנהריים: אז הצליח לחסוך בעמל כפיו סכום כסף וקנה מגרש ברמת גן. במו ידיו בנה בית־מגורים צנוע לעצמו, מחציתו של המגרש החכיר למועצת פועלי רמת גן ומחציתו האחרת תעבור לרשותה יחד עם ביתו, בעתיד. בין כך ובין כך יש מקום להניח את הראש לעת זקנה.

הידים הגרומות, הכבדות, שעשו במשך עשרות שנים (עד גיל שבעים) ברצון ובשמחה כל עבודה קשה בארץ, נתייגעו, אולם יום יום רואה אתה אותו, את בועז הובר, עודר בערוגות גינתו המועטה ומחפש לעצמו עיסוקים ההולמים גילו.

אחד פועל ותיק שבע עמל שרוחו בימי שיבתו זכה עליו ושלווה – וכל שהיה לו לתת לארץ נתן.

מפרדסי פתח־תקוה ל“דרום יהודה”

זקוף וחסון. זרועות כיצוקות פלדה. ראש שיבה. ואך בעיני התכלת הבהירות עומד תום נעורים. לא בחיצוניותו בלבד דומה הוא, מרדכי שפירא, לאבא ר' אברהם, שהיה לאגדה. גבורה ופשטות ועממיות, בכל אלה ניחן הבן כמוהו ועל הכל – באהבת ספר. “כשאני נוהג בדרכי הארץ אין אני רואה דבר זולת השדות. ואז נושם אני מלוא ריאותי נשימה חדשה, וחדווה עולה בי. השדות, העצים…” זו לשונו.

בבית אבא גדל וברוחו, כשאר שמונת אחיו ואחיותיו, במושבה, ורוב ימיו עשה בה. עד תרפ"א למד בבית הספר החקלאי באם המושבות, אולם יותר ממנו עיצבו דמותו רחובות המושבה, הפרדסים, המגע עם הערבים, ההגנה. שנה קודם לגמר בית הספר נמלט הנער מכתתו ונחלץ להגנת הישובים הבודדים בגליל העליון שסכנה ארבה להם – וחזר לכתה. ובספרו של יהודה אידלשטיין (ת“א, תרצ”ט) על ביתו של “שיך אברהם מיכה”, הוא ר' אברהם שפירא, מסופר מעשה בבנו זה (והוא אז בן ט"ו). סכנת השמד צפוייה לפתח תקוה ובנותיה. המדורות בהרים ובכפרי הערבים מבשרות התחלת ההסתערות – והוא מתנדב (עם זאב אירלנד), ועובר דרך טבעת המצור, ומביא לועד ההגנה בתל אביב, לדיזנגוף ולאביו שעשה אז בעיר, מכתב אזעקה ממגיני פתח תקוה.

הנער עוזב את בית הספר החקלאי ודרכו לפניו סלולה – אל העבודה בפרדס ואל השמירה. לימים הוא עוסק בניהול עבודות קטיף ואריזה בפרדסי יהודי השרון. מנוסה ובקי בענף ההדרים, ואולם עיקר סגולתו – כשרו החברתי, חן היחסים עם העובדים, הבנה ואדיבות, זו הסגולה שעמדה לו גם בשנות עבודתו הארוכות כנהג – בסדור העבודה וליד ההגה.

למרדכי שפירא חברים במושבות, מבין חלוצי הנהגות. הוא בקי בקורותיה של התחבורה הקואופרטיבית, שהם פרק רב־גבורה במסכת התעצמותו של היישוב. הוא עוד זוכר את הדיליז’אנס, את החמור והגמל, כאמצעי התחבורה והתעבורה בעבר ואת המכוניות הראשונות, ששוקעות היו בחולות ובשבילים נידחים. וודאי, שאין הוא, יליד הארץ, חניך הבית המשופע במורשת גבורה, היודע את השכנים, לשונם ואורחם ורבעם מילדותו – נרתע מהסכנות ומהקשיים הכרוכים בנהיגה בדרכים. אדרבא, חירוף־הנפש המתמיד הנדרש מהנהג בדרכי הארץ – מושך את לבו.

לא אחת כבר נתקל – גם כנוסע – בערבים מוסתים שניסו לשתק את התחבורה, ובכל מקום נפרץ המצור על־ידי נהגים שהובילו את כלי־הרכב בין כפרים ופרדסים ערביים, כשזגוגיותיהם פרוצות וגלגליהם נקובים בידי מרצחים. ומכוניות הועלו באש, ונהגים נרצחו – אך התנועה לא נפסקה. פועם בו יעודו של הנהג הישראלי. קיום קשרים עם ישובים מותקפים, מבודדים, ובראש ובראשונה עם ירושלים הנצורה – למן מאורעות תרפ"ט ועד למלחמת העצמאות – והובלת אנשים ואספקה ונשק ותחמושת, חרף מוקשים ומארבים והתנכלויות־רצח. ועניין לו גם בצורת התארגנותו החברתית, השיתופית, המושתתת על זיקה הדדית בין הכלל והפרט.

הייפלא, שהנהיגה שבתה לבו והוא רואה עתידו בה, וקוסמת ההתמזגות בצבור חלוצי גדול, שבה מקיים כל אחד ואחד שירות חיוני לקיום הישוב ובטחונו?

בתרצ“ג מצטרף מרדכי ל”איחוד רגב“, שהיה במרוצת הזמן ל”דן", הפורש רשתו מבת ים ועד למוצא הירקון. שנות מאורעות ומלחמה. מארבים, יריות, מוקשים בדרכים, והוא אז גם נוטר מושבע, מלווה משוריינים, מזויין בנשק.

עד לפני חמש שנים הוא מתגורר בפתח תקוה, וסביב ביתו – משק זעיר. אחר יום נהיגה בין המושבות – המשק שעשועיו. עצי פירות וירקות, שיחי נוי ופרחים, גדיים ותרנגולות. אוכל פרי עציו וגבינת עזו. הגינה – מוניטין יצא לה ברחבי המושבה.

בינתיים קובעו הקואופרטיב סדרן בתחנה המרכזית בתל־אביב. כאן, בכוורת ההומה תדיר, בלב המהומה, מתרוצץ הוא בלא הפסק, מבטיח תנועה סדירה; החוש והנסיון עומדים לו, ודעתו מקובלת על חבריו.

עתה הוא אוחז בהגה ועבודתו באחד הקוים העירוניים. עצבנות, מתיחות, אחריות חיי אדם – תופעות־לוואי הן למשלוח־יד זה. ואולם, מרדכי, כשם שיודע הוא סוד היעילות כן יודע הוא סוד היחסים עם הקהל. והזהירות טבע שני לו, והשליטה העצמית. מימיו לא אירעה לו התנגשות בדרכים. “עליך להזהר תמיד מזולתך, להבין את הנהג האחר, לשמור על שלווה פנימית – ולא תבוא לידי התנגשות".

אין אמידות בבית, שהוא ורעייתו מקיימים אותו בעבודתם. אחד הנאמן לקואופרטיב ולמשקו, והקואופרטיב נאמן לו; נהג ברכב ציבורי ישראלי, בעיר ההומיה תל־אביב, שצמח מן הכפר ונתחשל בהגנה ואוחז ביד אמונה בהגה.

מ“קו מג’ינו” לגני יהודה

גני יהודה? ספק אם שמעו רבים על ישוב זה, בלב השפלה, בואכה לוד. לא מושב ולא מושבה. עולים מצרפת וותיקי הארץ, שבעי חיים ועמל, שנשאו נפשם לטבע, לשלווה, נשתקעו כאן, נטעו, בנו לולים, רפתות, אף־על־פי שרובם עודם פעילים בחיי צבור ומשק בעיר.

שלווים שבילי העפר, מלבלבים עצי הדר צעירים ומכסיפים עצי זית ישישים, ובאופק, מעבר לשדות האפורים, הכתורים גיאיות וואדיות – מדינת ירדן.

ביום – ממלכת נשים וילדים מעטים. גבר נמוך קומה, חיוך בפניו חרושות הדאגה, עומד ליד בנין חדש – מעשה ידיו. בנינים רבים הוא כבר הקים כאן – ולכל אחד צורה משלו. בדומה לישוב החוילות הסמוך, סביון, שכל יחידת מגורים בו, כפתגם האנגלי, מבצר, וכל אחת סגנון משלה שחותם ארץ־המוצא, דרום אפריקה, טבוע בה. ועל אם הדרך – עץ תות גלילי, ישיש, שכמו תעה לכאן… המהנדס ראובן פישר, איש שטרסבורג, הוא עולה חדש, אך הוא עם זאת מותיקי ההסתדרות, מראשוני העליה השלישית, מכובשי העמק – והוא אז בן ט"ז. ועד היום הזה, ובמשך כל גלגוליו ונדודיו, עומדים בו חומם ותומם ואמונתם החלוצית הזכה של ימי ראשית מגעו־בריתו עם הארץ.

כמו מתוך ערפל נשקפת לעיניו עיירת הולדתו, גולטא שליד אודיסה ובית אבא, מורה בבית הספר לבנות הנודע לתהילה ע"ש מרגלית (עם י. עזריהו ז"ל). בפרוס מלחמת העולם הראשונה עקרה המשפחה לגליציה ומשם, ב- 1919, עם זרם המהגרים לארצות הברית. ואך הוא, בכור הבנים מסרב; הוא כבר נמשך אחר “השומר הצעיר” – ומשאת נפשו ארץ ישראל. ב- 1920 דרכו רגליו על אדמתה.

הדרך הוליכה אל העבודה בכבישים, בייבוש הביצות ובכרמי השקדים ואל הפעילות בגדוד העבודה, ב“אחדות העבודה” ובהגנה, עד ליום בו נפצע פצעים אנושים ביפו, באחד במאי תרפ"א.

לימים הוא נוסע לצרפת, להשתלם. קיומו על עבודת דחק ולחמו לחם צר, אך הוא משלים חוק לימודיו בהנדסה וחולם לשוב לארץ. אלא שבינתיים מוציע לפועל המהנדס הצעיר תפקידים רבי־אחריות: הרי בנין התיאטרון הנודע “מוטיאליטה” בפאריס, והרי קטע ה“מאֶטרו” המתמשך לוורסיי, וסכרים על הריינוס מתחת למים, בניני ממשלה וכבישים – ופסגת פעלו: חלקו בהקמת חגורת הביטון והפלדה הקרויה “קו־מג’ינו” על רשת ביצוריה התת־קרקעיים.

והנה יורדת אימת המלחמה והשואה. הוא במתנדבים לצבא הצרפתי. נופל בשבי. נמלט. מחרף נפשו בשורות המחתרת בגבורה בהקרבה (כינויו בה הוא “לויטנאנט רובאֶר”). הילדים במנזר. מה כי נספר עינוייו והם ארוגים ביסורי הכלל היהודי בצרפת? אך הנה תמה סוף סוף המלחמה, והוא מחליט לחזור ולעלות – וגם הפעם אין הוא שועה להפצרות הוריו מעבר לים שיצטרף אליהם.

שעת השחרור מעמיסה על הטובים והנאמנים מיהודי צרפת ששרדו בחיים אחריות כבדה. יש לשקם הריסות החיים בקהילת שטרסבורג, בירתה של לוריין, בה התגורר לפני השואה, לטפל בעניני ציבור ונוער, ציונות ותנועה, ועל הכל – בזרם האדיר של הפליטים המעפילים, ניצולי השואה, לסייע ברכישת נשק להגנה, ומה לא? ביתו של פישר הוא בית ועד לכל עסקן ושליח, והוא עצמו נתון כולו בעשייתו האפורה, האלמונית, המתמדת. מי שלא ראה את פישר בימים ההם – לא ראה עסקן ציבור ששליחותו הצמיחה לו כנפיים…

עד שהגיעה שעתו. הוא מרגן קבוצה של משתקעים בונים (חלומו – כפר עולי צרפת), אלא שבינתיים הוא עצמו מראשוני חלוציה של העליה המועטה מצרפת – ואת מלוא כשרו וכשרונו משקיע הוא בהקמתו של הישוב החדש: גני יהודה.

נחטא לאמת אם נאמר ששפרה דרכו. לא תמיד ראה ברכה בעמלו. אבל יש במשלוח ידו של המהנדס מטעם היצירה, מתן צורה לחומר ומגע הדוק עם העבודה והעובדים. הוא מאוהב במשלוח ידו, ורבה ברכת הנפש שנושא לו כל בנין נוסף לעולים חדשים – שכרו רב לו משכרם של מפעלי־הבנייה הגדולים שלו מצרפת. וליד ביתו בגני יהודה “שלו” – בלב אזור של עולים חדשים (כפר ענה, יהוד, קרית ביאליסטוק) מלבלבים עצי ההדר והכרם וערוגות הורדים – והם שמחת חייו…

מבית־ההבראה ע"ש מֶדֶם למרפאת קופת־חולים

המולה עומדת בנמל יפו ותנועה רבה שוקקת בו. בגלילי הים המקציפים מתחככות אניות – והסירות הטעונות תיבות פרי זוחלות קרבות אליהן, כנמלים. חריקת המנופים נבלעת בהמיית הגלים. והמגדלור – כצופה מרום פסגתו על עורקי החיים הרוטטים, הפועמים, שחגורת מרחבי תכול מתנוצץ עוטפתו.

אי שם, באחד הבניינים אשר באיזור הנמל ההומה, דחוקה המרפאה.

בכוננות מתמדת חיה היא. מתיחות העבודה בנמל כרוכה, לא אחת, בחבלות גוף הנגרמות לעובדים, עובדי הנמל, הסירות והאניות. האחות האחראית ריבה ברנשטיין עומדת כאן על משמרתה להחיש עזרה ראשונה. שנים רבות מתמידה היא בתפקידה זה.

אין הים זר לה, לאשה בהירת השער ותכולת העין. ילידת קרמניץ, קהילה בדרומה של פולין שנחתמה בתולדות ישראל משנות ת“ח ות”ט, דרך אישי הקבלה (ר' מרדכי יפה בעל ה“לבושים”), ההשכלה (הריב"ל) והעמידה אלפי חלוצים ומגינים רבים. מן העיירה הוליכה דרכה של ריבה אל בית ההבראה והמוסד החינוכי הנודע בפולין על שם מנהיג ה“בונד” וו. מאֶדאֶם. כאן שימשה היא אחות והכירה לדעת רבים מראשי הציבור היהודי. ומכאן נלקחת לחברת אניות הולנדית שהעבירה רבבות מהגרים מפולין (ובכללם יהודים רבים) אל ארצות שמעבר לים, ושימשה אחות סעד המלווה את המשלוחים. 66 פעמים חוצה היא את קו המשווה. אכן, רבות חוויותיה בלבב ימים.

ושלוש שנים רצופות, מ- 1935 עד סוף 1938, עד סמוך לפרוץ המלחמה, משמשת היא בתפקידה זה באניה “פולוניה” – בקו קונסטאנצה–חיפה. אלא שהפעם מלווה היא אלפי עולים וחלוצים. ומה רבים ועזים הזכרונות והחוויות – אוצר שלם! הרי תמונה אחת ובה ריבה, על סיפון האניה “פולוניה” המפליגה לארץ־ישראל, ולידה המחנך הדגול יאנוש קורצ’אק. בעיני רוח נראה אותו, יחד עם טורי ילדי היהודים ליד מגרש השילוח (“אומשלאגספּלאץ") בוארשה. פרנסי הקהילה באים לחלצו מגירוש והוא עונה: “הניחו לי ללכת עמם, האין רואים אתם איך ילדינו הולכים לקראת המוות?” ועמם נספה.

וכל השנים הללו עומדת היא, כמובן, בקשר עם מחלקת העליה של הסוכנות היהודית ועם קופת חולים – ללא ידיעת חברת האניות המעסיקה אותה. ואין ערוך לעזרה, להסברה ולהדרכה שהיא מושיטה לאמהות ולילדים. 52 פעמים היא ביקרה בתקופה זו בארץ־ישראל. 52 משלוחי עולים ליוותה.

עם פרוץ המלחמה והיא מנותקת בוארשה. ושוב נחלצת היא, כאחות, לעבודת הסעד בנסיבות המאויימות של הפלישה הנאצית. ילדי טיפוחיה מהמוסד על שם מאֶדאֶם–על מיתרסי הגיטו העולה באש. יומם וליל שוקדת היא ברובע היהודי של וארשה על הושטת עזרה לנפגעי ולחולים, לחסרי הישע ולעקורים ולפליטים הרבים, המגורשים מערי השדה (מגורשי זבונשין!) ואשר שוכנו בעיקר בבתי הכנסת. מראות הימים ההם נספגו בנשמתה לעד.

והנה מצאה שמה בין שאר שמות של עסקנים ופעילים, שקיבלו – במאמציה של הסוכנות היהודית – היתר כניסה לארץ־ישראל, סרטיפיקט לעליה – והוא פתח הצלה וחיים. מאיטליה נשלחת התעודה אליה, אל האחות מ“פולוניה” – והיא ממהרת עלות.

הפעם חוזרת היא בריגשה עמוקה, לצמיתות, לארץ, למקצועה, שהוא שליחות חייה ונשמת אפה. זה כי"ז שנים רצופות משמשת היא אחות קופת־חולים – תחילתה בקבוצות עמק־הירדן, אחר כך בעפולה, טבריה, כפר יהושע – וזה שנים בנמל יפו.

והיא גם ה“אם” של עולי קרמניץ בישראל. נוצרת זכרה של עיר הולדתה באזכרות השנתיות לגיטו שנכרת, בסיוע לקליטתם של העולים, בעזרה הדדית, בקירות לבבות. ומסירות הנפש, סגולת הבית הישן שנחרב, משקיעה היא בעבודתה במולדת, כאשר פעלה כל חייה במשך שנים למען ילדי עובדים, מהגרים ומוכי גורל.

רבים העובדים, יהודים וערבים, בנמל: סווארים, ספנים, סבלים וכיוצא בהם. אחת לשבוע מזדמן למקום הרופא המקיים פיקוח סניטארי היגייני על תנאי העבודה. אך יום יום עומדת היא, האחות ריבה, על המשמר, מגישה עזרה בכל מקרה של פציעה או תאונה, ממיינת את הנפגעים, מדריכה אותם ומכוונתם להמשך הטיפול. כחוט השני עובר הקו האחד בדרך חייה: אחות רחמניה.

העומד בתחומו של הנמל אינו יכול שלא להשתאות על התמורה העצומה שנתחוללה בו ובזכרונותיו עולים ימות תרצ“ו, כאשר העיר הזאת היתה מרכז הסתה ואיבה ונמלה הושבת ונסגר, ולעיני רוחו מתגלים הסבלים העומסים שקי מלט וחוצים את הגלים הסוערים – הסבלים שפרצו את המצור הערבי ופתחו שעריו של נמל תל־אביב. “הים הוא גם כן לחם” – חרוז זה הוא עתה מציאות חיה – אך הים הוא גם עצמאות וגם בטחון. קשר וגשר עם התפוצה. ובתוך המציאות החדשה של נמל תל־אביב – יפו המאוחד, חיה ופועלת ועומדת על משמרתה תמיד, אחות הנמל, ריבה ברנשטיין.

לתקנת מצוקתנו הדמוגראפית

דמויות של רופאים יהודים, שהזדהו כליל עם אומנותם ההומאנית עד שמותר לומר עליהם כי נתנו נפשם על ריפוי חוליהם והצלת חייהם, רופאים עממיים, שיחד עם יעודם כנושאי מזור לגופם ולנפשם של נגועי סבל, נשאו גם טיפחו תקוות עם ואדם נשגבות, – לא חסרו מאז ומעולם בישראל. ודיינו אם נזכיר את ד"ר חזנוביץ, בעל חלום בית עקד הספרים הלאומי בירושלים וראשון למגשימיו, או את דוקטור זמנהוף, יוצרה של לשון אספרנטו. וגם הדוקטור שלנו, אברהם אבל שפרוך־פבזנר –הוא מבני הגזע הזה.

הוא “לא היה בטראבלינקה”, ואולם בתקופת השואה נקלע בכף הקלע של אימת הנאציות החשוכה, העקובה מדם, באיטליה, בצרפת ובבלגיה. נרדפים על נפשם, נתונים בסכנה תמיד, ניצלו, הוא ורעייתו, בנסי נסים. כאחד מהכלל היהודי שנקלע ללועה של השואה, וכאחד מהם שעשה, בדרכו הוא, את חשבון עתידו של הכלל בשוך סופת הדמים. ומאז, ועד עצם היום הזה, אין החשבון הזה נותן לו דמי. זה טעם חייו ושליחות חייו, בו יהגה יומם וליל ובו דבק כליל.

שואת היטלר הכריתה מיליונות מבני עמנו, מיטב חלבה ודמה של האומה. וקדמו לה, כמובן, הקזות דמים במשך כל הדורות, שאלמלא הן היינו כיום אחת האומות הגדולות בתבל. ואולם, לא צוררי חוץ בלבד חתכו בבשרנו הלאומי, גם אנו עצמנו, נתנו – ונותנים – יד לכלייתנו המתמדת, האטית, בדרכים שונות. על כן, חובה כפולה ומכופלת היא עתה, לזעוק ולהזעיק כנגד הסכנה הפנימית, לפעול ולהפעיל כנגד התמעטותנו המספרית כעם. אף זה לקח השואה, עליו מתריע בלא הפסק ד"ר א. שפרוך־פבזנר, ובחרדתו מבקש הוא להדביק את ראשי העם, אנשי הרוח, הרופאים, העסקנים, העתונאים – ואת מי לא?

נולד בברוד, ב- 1893, לאביו, בן תורה ואציל רוח, שנודע בחסנו הגופנו, יהודי “אלון”. אחד המאורעות שחתכו בדרך חייו, הטפוסיים והאפייניים לישותו הרוחנית, אירע בהיותו חייל בחיל הפרשים הרוסי. יום אחד נתקל בשני חיילים יהודים שעסקו בניקוי דוד נחושת, ביום חורף וכפור – והשנים בוכים… נתברר, שהסמל הכה בהם, ועם זאת גידף אותם ואת עמם. נתרתח, ניגש לסמל – והלם בו בכוח. בעל כוח פיסי שלא־כמצוי היה האב, א' תנחום פבזנר, וחשש שמא הרג את הגוי. נטל, איפוא, סוס ונמלט על נפשו לגבול פרוסיה… מכאן נתגלגל לברוד, סמוך לרוסיה ארץ מוצאו (שקלוב). ואולם, כל ימיו היה “בלתי ליגאלי”, ומשנולד הבן הוא נשא את שם אמו, ורק לאחר כך נוסף לו שם האב… והאב שנתן נפשו בכפו על כבוד ישראל, נפל קרבן לפורעים, בלבוב, ב- 1918, בגיל מ"ז.

וכאן, בברוד, סיים הבן את הגימנסיה, השתלם ברפואה בלבוב וסיים באיטליה, שם השתקע בפלורנץ כרופא שהצטיין באומנותו. באיטליה באה עליו השואה, גורש מארץ, התחילה פרשת נדודיו. נמלט לאחיו, לאנטוורפן, שם הדביקוהו קלגסי הנאצים, נאסר וברח לאיזור “החפשי” בצרפת, חי במחתרת, נתנסה בעינויים ובסכנות – וסופו שבילה את הצורר ועלה לישראל.

עוד בדרך לארץ־ישראל, בצרפת לאחר השחרור, נתעוררה בו תחושת השליחות המיוחדת הזאת שאינה נותנת לו מנוח, שהכול מודים בה ומחייבים אותה ומתלהבים הימנה, ואף על פי כן הכול, לעת עתה, בעינו עומד… היא השליחות של עידוד והגברת הרבוי הטבעי של עמנו, משהו בדומה ל- allocation social familliale המקובל בצרפת, אך נרחב ומקיף ויסודי יותר. ודבר ה כרוך באמצעים גדולים. מדוע לא ייחלצו העם ומוסדותיו וקרנותיו לתפקיד זה – זועק ד“ר שפרוך־פבזנר – הלא בלעדי זה לא יעמדו לנו ביום פקודה שאר הישגינו? כיצד אמר לו ד. בן־גוריון בפאריס, קודם לתקומת המדינה:– “בראשי יש מקום רק לכברת ארץ קטנה זו, ששמה ארץ־ישראל. יהיה בראשך אתה מקום רק לעניין זה של הקמת דורות חדשים לעם ישראל”. ואיך כתב הרב איסר יהודה אונטרמן? – “תחזקנה ידי מייסד “קרן התולדה בישראל”, והביא האמור (ביבמות ס"ג ב') – מי שאינו עוסק בפרייה ורבייה כאילו שופך דמים וכאילו ממעט את הדמות (צלם אלהים של האדם). הכלל, אין חסרה הבנה ואין חסרה אהדה ואין חסר עידוד חם – ואך המעשה הגדול בושש לבוא… האטימות, האינרציה, הנוחיות, האדישות – כחומות אדירות.

והוא, אין הא פוסק מלהתריע, מלהזעיק, מלעורר. אין בו כל ספק, כי הוא תבוא השעה, בה תיקלט בדעת הקהל ומנהיגיו הכרת הצורך החיוני הזה. הוא מצרף אדם לאדם, ועד לועד, חוג לחוג, נוסע ממקום למקום, מטיף ומארגן. והוא בעיצומה של פעולתו; הירידה המתמדת בשיעור הילודה של היהודים, השוואת הגידול הטבעי שלנו לזה של אומות העולם והערבים – ממלאה חרדה. המאזן הלאומי השלילי ככלייה סמוייה.

על כן הגיעה השעה שמנהיגי היהודים בעולם, וביחוד בישראל, יעמדו על חומרת המצב ויחפשו פתרון־קבע לירידה הדמוגראפית של עמנו. לא בפרסים סמליים ליולדות נפתור אותה, אף לא בביטוח סוציאלי, אלא בשינוי התפיסה והאוירה, בחיזוק הייצר הביולוגי, במאמצים מתמידים לגידול, לריבוי, לחיסון, להתמדת הגזע והמשכיותו, מתוך שאיפה לתברואה גופנית ונפשית של האומה.

אומות גדולות נוקטות מדיניות לעידוד ריבויין – אנו לא כל שכן שאנו חייבים בה. עלינו להשלים את הגרעון הגדול שנגרם לנו על־ידי המרצחים הנאצים, לגדול ולרבות.

כך מנסח הוא את מצעה ומגמתה של “קרן התולדה”, כך מעלה הוא – זה שנים – את התרעתו על הסכנות הצפויות לנו, שכינויין בפיו “המשך הטבח והכלייה, בעטיים של צמצום הילודה, הפסקת ההריון, התבוללות וטמיעה”.

תכניתו כוללת שורה של תיקונים חברתיים והצעות, כגון: פרסי נישואין; חופשה והבראה חינם לאחר לידה; בדיקת חובה חינם לפני הנישואין וטפול חינם בתינוק הנולד; תמיכה במשפחות מרובות ילדים וחינוך־חינם לילדיהם ושורה של אפליות לטובה למשפחות אלו; הענקות לידה (גם לאם היהודיה שתבוא מחו"ל ללדת בארץ), הקלות במסים ועוד. נוסף על אלה: תעמולה נמרצת נגד נשואי תערובת, אפוטרופסות לנערות בלי משפחה, מלחמה בזנות ובהפסקת ההריון, אימוץ ילדים נטולי משפחה, חקר בעיות הילודה, התמותה והתחלואה אצל היהודים ועוד ועוד. בקיצור: הקמת מוסד יהודי בינלאומי לדמוגרפיה יהודית: “קרן התולדה לישראל” – קרן חובה לאומית עולמית.

הוא הביא את רעיון “קרן התולדה” לקונגרס הציוני הראשון שלאחר השואה בבזל, ניסה להניח יסודותיה בצרפת, כבר עשה לו אזנים וכנפים בישוב ובתפוצות, והוא ממשיך עשייתו, עשיית־יחיד, ומקווה ליום בו יוצא הרעיון לפועל והציבור היהודי המאורגן יראה בו שליחות לאומית בה"א הידיעה והיעוד.

לשלום, לאזרחות, להבנה

המשרד לחינוך ערך בשעתו סיור לעתונאים בבתי הספר הערביים. מג’ולג’וליה ועד פראדיס, מטירה ועד כפרי הדרוזים על הכרמל – סיירנו בכתות, ראינו את קהל התלמידים, נערים ונערות בלימודם, במשחקם ובעבודתם. אך דומה כי המפתח לטיבה של מערכת החינוך הערבי במדינה, חידושה ויחודה, הוא – במורה הערבי עצמו.

והנה אחד מהם: איברהים שובאט, המורה הערבי. צעיר, שחר­­­­­­־שער, חסון ועיניו נוצצות. דמות שמית נאה, מובהקת. פרשת חייו? הלא היא פרשת חייהם של החלק המתקדם מבני הנוער הערבי, אשר אזנו כרוייה היתה לדברם של היהודים, של הסתדרות העובדים עוד קודם לתקומת המדינה, אך תהפוכות הגורל הטראגיות בהן נפגשו שני העמים נחתכו גם בו. עיר הולדתו טבריה, שם היה אביו עובד מע"ץ, ומשם עבר עם ביתו לנצרת, והיא שעיצבה דמות נעוריו.

– כיצד בא להוראה?

דיבורו קולח בנחת, בעברית שוטפת. בהוקרה מעלה הוא את זכר אביו, אשר על אף דוחק המצב חוסך היה מפתו להבטיח השכלה לשלושת בניו ולבת, שכולם חיים ועובדים כיום בנצרת. בשיבושי הדרכים עם התקפתו הנפשעת של קאוקג’י, ערב תבוסתו בידי צה“ל, קיפח האב חייו. אך עד אז – אמצע 1948, בה שוחררה נצרת – כבר סיים איברהים בית ספר תיכון בעיר והקולג' הבריטי בחיפה. הוא אף זכה בסטיפנדיה להשתלמות בחו”ל, אך הגשמתה נדחתה והוא התחיל משמש בהוראה. “בית הספר בנצרת נשאר על כנו, המורים נקראו על ידי משרד החינוך לשוב לעבודתם – ואף אני נצטרפתי אליהם”. לא יצא זמן רב והוא הועבר לכפר יאסיף. בשלוות הכפר הגלילי, בריחוק מקום מסימטאותיה של נצרת, עשה המורה הצעיר חשבון חייו. וסייע לו בכך אחד, צעיר כמותו, מכפר ויתקין, תלמיד האוניברסיטה העברית ששימש אף הוא בהוראה במגמה להשתלם בלשון הערבית. שני הצעירים מתקשרים יחד בקשר לאחווה ורעות והאחד מלמד את חברו לשונו. ואכן, כאן רכש שובאט יסודות ידיעתו בלשון העברית ברוב שקידה והתמדה וחזר לנצרת (ואגב, האם שהיא ילידת לבנון ובילדותה השתקעה בטבריה, אף היא שימשה בהוראה במלאכת יד לפני נישואיה. בשכונת יהודים, תושבי טבריה ותיקים, התגוררה ונתיידדה עמם).

– ומאז מלמד אתה עברית וספרותה ותנ"ך? – מבקש אני לדעת.

כן. אך לא הייתי מושלם – עונה הוא בחיוך. המשכתי לימודי ויותר מהכול נמצאתי למד מתלמידי. כיצד אומר הפתגם הערבי: “אללי תעלם דרכיין ביקדר יעלם ואחד מנהום”. ומשמעותו כל היודע שני שעורים עשוי ללמד אחד מהם לזולתו. והוא לימד גם מורים, נוער, פקידים. קל הוא לימוד העברית ליודעי ערבית – קובע הוא. והרי זו עתה לשון המדינה ורבים בקרב הערבים שוחריה. ולפני שנים מספר הועבר על ידי משרד החינוך להוראה בבית הספר התיכון העירוני אשר בפיקוחו.

– בית אולפנא זה מה טיבו?

כשלוש מאות תלמיד בו, מהם כשמונים תלמידות. בכתות העליונות גם בני י“ט־כ‘. המנהל – יליד כפר קנה, השתלם בקולג’ הערבי בירושלים ואילו המורים, י”ג במנין (מהם שני יהודים) – ממקומות שונים בארץ. גם התלמידים רובם אינם בני נצרת, מן הכפרים באים הם, בהם המצב הכלכלי מניח את הדעת ובולטת בהם הנהירה למקצועות “מכובדים”. אכן, כמה וכמה מחזורים כבר סיימו את המוסד ונקלטו רובם בהוראה ומיעוטם – מי לאוניברסיטה ומי לטכניון, ל“כדורי” או אף להשתלמות בחו"ל. “הכול מרוצים” – אומר הוא.

– ענין מיוחד יש לנו לדעת מה המקצועות שהוא מלמדם. והרי דבריו.

קטעים נבחרים מכתבי אחד העם, ביאליק, פרץ, שמעוני ועוד. חמישים פרק במקרא (מבראשית, ויקרא, דברים, שמואל א', ישעיה, תהלים, מגילת רות, ויונה וכן פרקי אבות), דקדוק הלשון, כתיבה ומקרא (העתון “אומר” הוא בשימוש) וארבעת חלקי “שערים” – ליקוטי ספרות. זו התכנית וזו בחירתה לפי שקבע המשרד לחינוך לכתות י“א־י”ב. יכולת הכתיבה והביטוי של התלמידים – מעיר הוא – נופלת, בדרך כלל, מכושר ההבנה שלהם, שהוא משבחו.

– מה עיסוקם של הנערים והנערות מחוץ לכתלי בית הספר?

רוב זמנם עושים הם בחדריהם השכורים, עסוקים בעניני עצמם, בהתקנת מזונותיהם (ההורים שולחים כל הצרכים מן הכפר), בביקורים הדדיים, בקולנוע העלוב האחד המצוי בעיר, או בשיטוט ברחובות… אין פותחים מועדון – כי אין מי שיטפל בכך, שהעיריה מוזנחת ומזניחה והעיקר – האדישות. רבה השפעתו הקלוקלת של הרחוב… “הנוער שלנו מופקר” –– זה דיבורו.

– האם “מבסוט” אתה מעבודתך כמורה וכאדם? – מוסיף אני ושואל.

ההוראה חביבה עליו. גם מקצועותיו. ומוקיר הוא מאד את השירה העברית. התלמידים נבונים ופקחים ותאבי דעת. אך מבחינה אנושית וציבורית לא קל – מודה הוא. שכן, לא אחת, מקשים הם שאלות טורדות שאין בכוחו ליישבם. הנה קראו בפואימה “מצבה” על הנוטר שנרצח בכדור של בדואי. האין הדברים פוגעים בכלל הערבים? וגם בתנ"ך מצויים פרקים, שהם מקשים עליהם.

– האם לא במכוון נבחרו?

והוא, המורה, מבקש בדרכי עקיפין ליישב הקושיות, לרפא הפצעים, אך ההשפעה ברחוב ובבית לא תמיד מסייעת…

והנה, דרך דוגמה, מצוי בין התלמידים בנו של מוכתר. הלה מבקש לנהוג בכתה בדרך בה נוהג אביו בכפרו – להתבלט ולהשתלט ואף לאיים על המורה, ועתים הוא כשוחה נגד הזרם.

– מה מתרחש בנפשם של בני הנוער הערבי בימים אלה?

האוירה החברתית והרוחנית במוסד – מסביר הוא – היא אספקלריה למתרחש בכלל הישוב הערבי, שמגמות ותהליכים שונים מפעמים אותו. אך יש הנושאים בלבם שאיפה לשלום ולהבנה עם היהודים. זכורים לרבים ימי קאוקג’י – ההתעללות ההיא, סחיטת הכספים, חטיפת הנשים וכו'. אכן, יש תלונות על יחס שלטונות ישראל, אך סוף סוף המדובר הוא בתחום המשפטי בעיקר, רשיונות תנועה, הגבלות, או בהפקעת חלקות קרקע. אך אין שום פגיעה אישית, ואין ספק, שרבים רבים החיובים והתמורות לחיוב בחיי הערבים בישראל, ואם יקום שלום עם המדינות השכנות – ודאי שהמיעוט הערבי בישראל ינשום לרווחה.

אני מעיר באזניו, כי אף אני, היהודי, סיימתי חוק לימודי (התיכון והגבוה) בארצות בהן היינו אנו, היהודים, מיעוט, ושאפנו, כי בשובנו אל מולדתנו – מכורתנו, ארץ ישראל תהא גם תשובה למזרח, לידידות עם עמי המזרח, לעתיד משותף. בעקבות הזימון ההיסטורי הפורה והמפרה בין תרבויות ישראל וערב בימי הביניים ועוד. ומדוע לא תהא, על אף הכל, הבנה תוך נדיבות והכרה בקרב הנוער הזה למאוויו של העם היהודי הנרדף בעמים, שאחרית תקוותו בארץ זו, בה עוצבו גורלו ודמותו, תרבותו ולשונו, ואין לו זולתה?

הוא מודה, כי יש צדק ואמת בדברי. אך הזמנים מלאי חרדות ומתיחות –– ואין תופעה זו פוסחת על התלמידים. אפשר שהוא, כמורה למקצועות היהדות, מרגיש בכך ביתר שאת. אך הוא, המורה, ממלא תפקידו באמונה, ביושר, גם אם הוא אפוף דאגה. “ואנשי מק”י כבר האשימוני לא אחת בשיתוף פעולה ושאני שכיר מפא“י, וכיוצא בהם ממחמדי כינוייהם”. נוסף על כך הוא גם מושך בעט סופרים, ומשמש כתב ל“דבר” (ובוחן כיצד עורכים ומתקינים כתיבתו…) וגם מתרגם מן השירה העברית האהובה עליו (אל הצפור, ברכת עם, שיר העבודה, בשדה, אגרת קטנה משל ביאליק ועוד). הוא – הנאמן לחזון השלום בין שני העמים והעושה כמיטב יכלתו הנתונה להגשמתו.

תמו הדברים אך לא תמה הבעיה, כי רבים הרוצים בשלום ובהבנה, אך רבים גם – ובעיקר המדינאים העריצים בבירות ערב – הזוממים לנעוץ חרבם בארץ רווית־הדמים הזו, במולדת ישראל, שהיא ערש חזון השלום בין העמים.

החינוך החלוצי במולדת – המשך וחידוש רוח העם

אמר הרמב"ם: “כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו. שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה מביאו לחיי עולם הבא… ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב. אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים”.

(היד החזקה, ספר המדע, פרק ה').

מהרהורים בהלכה זו של כיבוד המורה, הנוטע באדם ערכי הנצח, אין אתה נמלט למראה המורה והמחנך הותיק יצחק גורביץ, שלא זה בלבד שהוא עומס עשרות שנות הוראה בהן העמיד אלפי תלמידים (חלוצים, מתישבים, אנשי צבור), אלא שהוא גם נלחם למשנה משלו במסכת החינוך והוא חרד לו ודבק בו ולבו נתון לילד, שהוא העומד במרכז החינוך והוא תכליתו.

בית הולדתו בלבה של יהדות אוקראינה, בשלהי המאה הקודמת, על אוירתה ומשאת נפשה וחרדותיה, יהדות עממית, פעלתנית, נדיבת לב, נטועה במרחבי שדות ויערות. ובאיזור זה, בישוב מועט איגנטובקה, חי יהודי צדיק תמים ר' איציקל משיח, רב העיירה, שאחד מצאצאיו הלא הוא יצחק גורביץ. האב, חוכר יערות (עם אחיו של דוד ברגלסון), שומר מסורת ואיש “חובבי שפת עבר”, רישומו טבוע בנפש הבן.

הנער שונה במקרא ובגמרא (בבית הכנסת), עד שהמשפחה עוקרת מגוריה למרכז היהודי הגדול, הנאור – קיוב. תלמיד החדר ובית המדרש נכנס לבי"ס יסודי המקנה להורים זכות־ישיבה בשכונות אחדות, ועם סיומו מתגלגל הוא באכסטרן, ותודות לשקידתו והתמדתו הוא עומד בבחינות הבגרות ומתקבל למחלקה לפילולוגיה ולהיסטוריה באוניברסיטה בקיוב.

שלהבותיה של המלחמה ברוסיה המסוערת. הסטודנט המתמיד, אף הוא, כבני גילו ודורו, חי את מאורעות הזמן ונושם אוירתם ונשרף באישם, אלא שהוא מהלך בשביל משלו, שאין בו מן ההתנכרות למורשת בית־אבא ולמשאת נפשם של המוני בית ישראל. אדרבא, השביל מוליך לתקומתם ולגאולתם ברוח הזמן החדש, ברוח של שנאה מלהטת לכל דכוי וקיפוח של אהבת ציון והעבודה וחזונה. עודו נער הוא ייסד אגודת “השחר”, שמטרתה טיפוח הלשון העברית ותרבותה, ולימים מיסד אגודה אחרת “משמרת חדשה”, אשר רעיונות הדמוקרטיה והעבודה חרותים על דגלה (ועם חבריה נמנים צעירים עירניים ותוססים כד“ר לוריה, לייבל’ה גלאנץ, ד”ר ח. בר־דיין) והיא אף מוציאה כתב־עת משלה; ומכאן דרך צעירי ציון אל התנועה הציונית־הסוציאליסטית שהוא מראשוניה, לוחמיה, ואסוריה. פרק אחד לא יישכח: דניקין, מראשי הלוחמים במהפכה, מבקש לגייס לכוחותיו גם סטודנטים, שישמשו קצינים ללוחמיו. הסטודנטים שונאי משטר הדכוי ברוסיה מתנגדים, אין חפצים לשמש בשר תותחים ל“משחררה” של אוקראינה, והם עורכים אספות ויוצאים בהפגנה. קלגסיו של דניקין משיבים באש, ומפילים חמישים חללים מקרב הסטודנטים. משגברו הבולשביקים וביצרו שלטונם, זכרו לו ליצחק גורביץ לטובה את חלקו באירגון ההפגנה הזאת והשתתפותו בה והניחו לו אפשרות להשלים לימודיו ואף שיחררוהו משכר הלימוד.

כוחות גוף ונפש רבים משקיע הוא בתנועה, ופעילותו מזמנתו עם צעירים מחוננים, נלהבים, פעלתנים כמותו (כי. אידלסון – בר־יהודה, כזלמן אהרונוביץ – ארן, כיולי רטנר, יבלונסקי, הממלא תפקיד נכבד בשלטון הסוואטי ורבים אחרים), משתתף בועידות, מתמנה מזכיר איזור חארקוב המקיף גם את קרים וקוקז, צורף כחבר למרכזה, פעיל בהפצת ספרות ציונית סוציאליסטית ושל הכרוז ההיסטורי לאירגון בעלי־המלאכה והעמלים היהודים למען ארץ ישראל, שהגיע – בדואר – לרבבות בתים ועוד. וכל אלה, כמובן, בתנאים בלתי־ליגאליים, של עניבת חנק מתהדקת של השתלטות והשתררות היאבסקציה ברחוב היהודי, של עקירה ודריסה של תרבות ישראל ומורשתה. עד שמתרחש הדבר הבלתי נמנע – המאסר. בלנינגרד נאסר, לשם בא לישיבת המרכז, וגם כל חבריו ועובדי בית־הדפוס במחתרת נכלאו אותה שעה; ובבית מצפה לו אשתו הצעירה נחמה.

עתה מתחילה פרשת חקירה ומאסר. מלנינגרד מוסעים האסירים אל הכלא במוסקוה, ולאורך הדרך שרים הם שירי ציון וחרות. לא דכדוך, לא יאוש; תחושת לוחמים לאמתם, נרדפים על לא עוול בכפם. אין גורביץ מכחיש “פשעו” – חברותו בתנועה הציונית הסוציאליסטית. משטר חמור. בידוד. כאן, בבית סוהר זה, שם קץ לחייו בקפיצה מן הקומה החמישית המהפכן סאוינקוב. ואך כדרישת־שלום מעולם אחר באה חבילת־השי מפאשקובה, רעייתו של מכסים גורקי. היא אף ידעה שלקה במחלת קיבה, וצירפה לחבילה שזיפים…

פסק־הדין לשונו ברורה וגזורה – גירוש לשלוש שנים לטייגה, באיזור נאַרים. הדרך מוליכה על פני רוסיה האינסופית, דרך בתי־סוהר שונים, בואכה ערבות סיביר – ובאניה על פני הנהר אובּ, לכפר נידח בארץ נאַרים. בחורף עז הקור, ובקיץ – החורב, ויתושים מציקים, בחורף מנותק החבל ואין לצאתו מחמת שטפו של הנהר המחוסר גשרים. גירוש, שתנאיו, בדרך כלל, ליבראליים ואך חובה להתייצב פעמיים בשבוע במשרד הג.פ.או. בין המגורשים – סוציאליסטים, אנשי “בונד”, ציונים, היינו יריביו הפוליטיים של המשטר. אנשי צבור ואנשי תרבות. ואכן, אין הם מוציאים זמנם לריק, וגורביץ, כאחרים, עושה שימוש בזמנו הפנוי מכל מלאכה להשתלמות. ובגירוש מתרקמים חיי־צותא ושיתוף ועזרה הדדית.

והם עלו, כדרך הימים ההם, בהחלפת המאסר ב“גירוש” לארץ ישראל. בצאת שנה לכליאתו בנארים חוזר י.ג. ומפליג עם רעייתו והבת בת־השנתיים מאודיסה לארץ־ישראל.

מקבילה פניו ארץ משאת נפשו ושנת תרפ“ז על חומרות המשבר וחוסר העבודה. חבלי הקליטה לא פסחו עליו. בערבים הוא מלמד בבית הספר של הנוער העובד ובימים – להשלמת הקיום – הוא עוסק במעין עבודת דחק בחפירה, בנמל וכו' (מטעם הקבוצה “תרבות העובד”). והאשה אנוסה לעבוד אף היא, על אף טרדות גידול הילדים ומחלת הקדחת. בלילות קמה היא, ממהרת אל “הבית האדום”, לעבוד בנקוי החדרים ובשטיפת רצפות. ותוך כדי כך מסיים גורביץ בהצטיינות את בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל־אביב כבוגר מחזורו הראשון, ובתרפ”ח נבחר ציר לקונגרס הציוני ולכינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי, בו הוא מספר על גורלו של הסוציאליזם הדמוקראטי ברוסיה.

ואולם, עיקר עשייתו בתחום החינוך: ראשיתה בשנות 16 – 1915 כמורה חלקי בחדר מתוקן, והמשכה כמורה ומנהל “תרבות” בשכונת פודול בקיוב; ובארץ – לאחר תחנות־מעבר בשדה ההוראה – הוא נשלח ב־1932 מטעם “הועד למוסדות החינוך” (קודמו של המרכז לחינוך) להורות בביה“ס בשכונת בורוכוב. תקופה זו, חרף מצוקותיה, זוכר הוא עד היום בריגשה – הלא כאן, בתנאי בראשית, בישוב חלוצי, התחיל חלומו קורם עור וגידים. אולם חלפו שבע שנות הוראה והוא הוזעק לפתח־תקוה, לנהל את בית החינוך שם, שקרא עליו את השם משה הס עד היום הזה, מקים בי”ס דתי נפרד לילדי תימנים עובדים וכן בית־ספר תיכון בעין גנים, הנושא שמו של ברנר. ושוב תחנת בינתים: גורביץ נקרא לבית־הספר המקצועי מכס פיין, ומשם הוא עובר לאכסניה האחרונה שלו, לניהול בית החינוך הראשון של זרם העובדים בתל־אביב, בו מתמיד הוא עד עצם היום הזה ברוב נאמנות ודבקות – ואהבת הילד.

הוא מתאמץ לשמור על צביונו ומורשתו ודרכו של המוסד גם לאחר ביטול הזרמים וכינון החינוך הממלכתי המאוחד. כאן, במוסד, ממשיכים ומקיימים במלואו את סעיף ב' של חוק החינוך, שעיקרו – חינוך לערכי עבודה וחלוציות (דוגמה מועטה: חובת האכילה המשותפת לתלמידים ולמורים). נסיון השנים האחרונות אך מחזק בלבו את הכרתו בצדקת עמדתו, שלא נרתע ליתן לה ביטוי ברבים. הוא אף כינס מנהלים ומחנכים לטכוס עצה ודרך, לשם “שמירת היין בלי החבית”. לצערו, לא מצא אוזן קשבת. עם זאת היה גורביץ – מימי הועד הלאומי, ועד למדינה – פעיל ביותר בשדה החינוך, בועדות השונות, במרכזי מוסדותיו השונים.

שנים רבות משמש מזכיר עובדי המרכז לחינוך וחברו; חבר מרכז המורים במשך כ"ד שנה; חבר ועד החינוך שליד הועד הלאומי; וחלק לו בעיבוד תכניות לימוד שונות.

החינוך – נשמת אפו, וליתר דיוק: החינוך החלוצי. הייפלא, שגם ילדיו המחוננים הולכים בדרכו, גידולי התנועה וההגנה כולם, ועל הכל – חניכיו של הבית החלוצי, תמים־הדרך, הנאמן לעם ולעובד, המחנך להגשמה ולחיי עבודה ולשלמות יהודית ולערכי היהדות (ועד היום לומד י. גורביץ פעמיים בשבוע שיעור בגמרא, בחוג משכילים, עתים גם קורא בו השיעור. מנהל שנים רבות חוג לתנ“ך מטעם א.א.ע. ועוד כיו”ב).

“שלוש מתנות”¹ לי“ל פרץ – – אחד שקרא הסיפור בנעוריו ואחד שלמדו בבית ספרו בגולה, ובלבם שמור ודאי הציור הנודע שבו גילם המחבר את המוטיב של קידוש השם והלבישו בסמלים בני זמנו, והנה, בתום שנת־הלימודים תשי”ז, שוב עלה המוטיב הזה, ברוב חום ולהט, לפני מאות רבות של צופים. תשאלו, מי נזכר לפתע בי"ל פרץ ובשלוש מתנות? ובכן, מחבר זה וסיפורו זה היו לחולית־חובה בהערכת בחינות־הבגרות הנערכות במדינה, ואין ספק שאלפי נערים ונערות, ילידי הארץ, ספגו קלטו בלבם את הזיק המלהט של הספור – הלא הוא קידוש־השם שהוא אולי נשמת נשמתם של תולדותינו וקיומנו.

ולא בוגרי בתי הספר התיכוניים בלבד.

הספור הומחז והוצג לפני מאות תלמידים והוריהם בבית ספר יסודי בתל־אביב – הוא בית החינוך א' לשעבר, בהנהלתו של יצחק גורביץ. הרצינות הדרוכה וכובד הראש העמוק שבה הציגו הילדים, בוגרי המחזור, את פרץ, ורטט הקדושה (בלא שמץ של הפלגה) שאחז במאות הצופים, הן ילדינו גידולי הארץ, הן ההורים שרבים מהם נבחנו־נצרפו בכור גלויות שונות – אין מלים להביעם. דומה, אין בטוי סמלי־חינוכי־נפשי עדין יותר להזדהותו של מפעלנו כאן, חיינו ומאבקינו עם הגולה הרחוקה, בשטח ובזמן, עם הגולה הקרובה בלב ובנפש, שאנו המשכה וחידושה כאחד. מי אמר שנשכח י"ל פרץ מעולמנו ומחוייתנו? לא, הוא חי על הסמלים והמוטיבים שלו, גם אם נכרת חלק העם אשר מתוכו עלה ובו שיקע נפשו ומן החומר שלו נקרצה יצירתו! המחזה מעלה זכרם של רבבות הילדים שם, אשר גם הם – כהמוני בית ישראל, שמו של פרץ היה מקודש עליהם ועליו גאוותם והוא ביטוי לערגתם ולמאווייהם, ומעיינות של מסירות נפש ותום והקרבה ואהבת אדם ואהבת־ישראל נאמנה, פשוטה, לא מוכרזת – פיכו בהם.

ובמחזור־סיום של כתה אחרת בבית ספר זה הועלתה הצגה שעניינה: נבל הכרמלי ואביגיל, המוטיב התנ"כי הנודע.

והנה, גם בזה עלה יפה מיזוגם של הילדים והמציגים עם הנושא, הדמויות, העלילה, ההווי. והזדהות שלמה של קהל הצופים, ההורים, המורים, האורחים שעקבו בדריכות אחר התמונות שנפרשו לעיניהם. ודומה היה, לא ימי המריבה בין בית־שאול לבין בית־דוד הם, כי אם קטע מהווי־חיינו כיום. הנה הוא, הנגב כאן, והנה הם הרועים המהלכים אחר הצאן, ובשמחת הגז ניטשטשו תחומי זמן ומקום. משל שב התנ"ך לתחיה – על במתם של הילדים התלמידים ובחיינו.

הנה כי כן, מעניק ביה“ס לילדינו את חוויותיו של סופר העם, איש פולין, אם הגלויות, ואת אורו של התנ”ך, מולדת רוחנו, ממזג עבר רחוק וקרוב כתשתית חינוכית לחיינו בארץ, שהם המשך וחידוש.

רבבות ילדינו מסיימים שנה שנה לימודיהם ויוצאים, שבעי־עמל ורוויי־חדווה,לפגרתם, למחנות קיץ להמשך לימודים, לצה“ל, ל”חיים" – ובלבם הברכה שהעניק להם בית ספרם שעיצב רוחם ונטע בהם ערכי נצח. ומחר־מחרתיים הם ישאו בעומס ההמשך. בכל שדות היצירה והבנייה וההגנה והרקמה של חיינו ותרבותנו – בכבוד ובמסירות־נפש ישאו בו. זכותו של בית־הספר העברי החדש במולדת היא, שהיה, בזכות עובדיו־מחנכיו החלוציים, לבית־היוצר של נשמת הדור הצעיר. ואולם, נשתנו הזמנים, נחרבו מרכזי יהדות ועממיות ותרבות ונתרחקנו מן המקורות; ועל כן, סבור י. גורביץ – גור, הכרח חיים הוא לחינוך העברי ויותר מתמיד, ביניקה ממעיינות היהדות והחלוציות, שבה כוחנו, ואורך חיינו וגאולתנו. לאמת זו הוא שומר אמונים כל ימיו, והיא הזורעת אור בדרך חייו ופעלו, ואותה הוא נוטע בלבבות רבים.

מקצוע יהודי קדום

“הכותב בכמה קולמוסין בלי מעשה נסים”

“מעשה הדפוס, ההמצאה להדפיס ספרים בעזרת אותיות נעות ונדות, נגלה עוד קודם שנת 1440 והספר הראשון והגדול הנודע בשם תנ”ך בעל ארבעים ושתים שורות יצא לאור במגנצא בשנת 1450" – דבר זה קובע פרופסור דניאל חוולסון במחברתו “ראשית מעשה הדפוס בישראל”¹ שעניינה הספרים העברים הראשונים שיצאו לאור משנת רל“ה עד ר”ס (1475–1500). עד אז עסקו בהעתקת כתבי־יד סופרי סת“ם, סלסלו בקדושה האותיות, עיטרו מגילות, הגדות, כתובות, אף ציירו קלפים; אך משהופיעה התגלית החדשה היתה שמחה בישראל, והתחילו עוסקים בשקידה ב”מלאכת הקודש“, או ב”עבודת הקודש“, לפי שבאמצעותה קיוו המדפיסים “להרביץ תורה וחכמה בישראל”, ובסוף כל ספר התפללו בנוסח השגור “ד' ברחמיו יזכנו להרבות תורה ולחדש ספרים בישראל אכי”ר”. לעומת זה רבו מתנגדי הדפוס בין הגויים ומהם שראו בו מעשה שטן…

ועד כמה הפליגו היהודים אז בשבח מעשה הדפוס – ממשיך פרופסור חוולסון – יגיד לנו השיר הקטן הנמצא בסוף ה“טורים”², ואלה דבריו:

אני חכמה לכל חכמה עטרת

בלי קולמוס ורישומו ניכרת

באין סופר חוברתי במחברת

בבת אחת דיו על עוברת

בלי שרטוט כתיבה מיושרת

תמיה על דבורה הגברת

בשבט סופרים היא משוררת

לו אותי ראתה במחתרת

עלי ראשה הושמתי לכותרת

למספר ב“י חמשת אלפים רל”ה למזכרת

(1475).

תחילה כונה המדפיס “כותב”, “מעתיק”, ואחרי כן “מחוקק” – והסדר נקרא “מסדר”. בית הדפוס הראשון נוסד, כנודע, באיטליה ב־1465, במנזר; ובאחד מבתי־הדפוס הראשונים בארץ זו נשלמה הדפסת פירוש רש“י על התורה באדר רל”ה (פברואר 1475) ובתמוז אותה שנה נדפס ה“טורים”, שמפאת היקפם הגדול יש להניח, כי התחלת הדפסתם חלה כשנתיים קודם. במשך עשרים שנה נוסדו באיטליה, ספרד ופורטוגל 16 בתי־דפוס, וידועים מאה ספרים עברים שנדפסו בהם. “הספרים האלה נדפסו בתכלית היופי על נייר טוב ובאותיות יפות ובגלילים גדולים” – מעיר המחבר “ואף המקלעות ופטורי הציצים אשר נמצא בראש הספרים בעת ההיא, והמראים ומציינים לנו מקום הדפוס והשנה – יפים ונחמדים הם”. אחר־כך קמו מאות בתי־דפוס יהודיים. מראשוני עובדי הדפוס היהודים הוא הרופא אברהם כונת, שלמד יחד עם אשתו את מלאכת הסידור (“המסדר הנקרא בל”א (אשכנז) זע־צער"), ובשנת 1475 ייסד את בית־דפוס במנטובה. והוא גם המדפיס החותם: “הכותב בכמה קולמוסין, בלי מעשה נסים”. ונודע המדפיס מליסבון אליעזר טולידאנו, שאף הוא הדפיס ספרים תורניים נפלאים. לאחר הגירוש הביא עמו מנהל בית הדפוס שלו את האותיות לתורכיה, ובה נדפסו הספרים הנאים שיצאו לאור בשאַלוניקי, אולם עולה עליהם משפחת המדפיסים המהוללת שונצינו (בני שונצינו) שקיימו בתי־דפוס רבים במשך שלושה דורות; וכאן, בשונצינו העיר נדפסו בשנות 1483–1490, מלבד שבע מסכתות עם נביאים ראשונים ואחרונים עם פירוש רד“ק, ספר העיקרים, סמ”ג, יד החזקה, ארבעה טורים, גם תנ“ך בנקודות וטעמים בפעם הראשונה, דבר שחייב מאמץ־יתר בזמן ההוא. האחים שונצינו הוציאו לאור גם ספרים בלשונות שונות, עמלו ואספו כתבי־יד עבריים וביחוד את כתבי בעלי התוספות בניאפול, ב־1492, הדפיסו בהוצאה מהודרת את המשניות עם פירוש הרמב”ם – 385 עמודים. “והדפסתי ספרים אין קץ בתורתנו הקדושה, זולת עשרים ושלוש מסכתות הנהוגות בישיבות עם פ' רש”י והתוספות" – מעיד על עצמו אחד מבני המשפחה.

פרופסור חוולסון רואה לציין גם את מלאכתם של המגיהים הראשונים “אשר עליהם היה מוטל לא רק להגיה את אשר יעוותו מסדרי האותיות, כי אם גם לבקר הנוסחאות הנכונות בה”כתב יד" אשר לפניהם והם היו ערבים בעדו". לא ייפלא על כן, שבקיאים היו, ופעמים מוצא אתה אחרית דבר שלהם במליצה ושיר בחתימת הספר, ויש שהם מציינים “תקנתי והוספתי מדעתי”, או “על פי הסברא” (המדובר בהדפסה מכתבי־יד לקויים, או חסרים), אולם לא אחת – ברוב קנאותם – שינו הכתוב והוסיפו מדעתם (ויצויין: בסוף הלכות מלכים כותב הרמב“ם, כי בבוא המשיח לא ישתנו סדרי בראשית ו”זה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה". פסח המגיה הקנאי על המלים האחרונות והוסיף עשרים ושלוש שורות משלו,כהמשך, בו חלק על דעת המורה…). אף זו עדות להתפשטותם המהירה של הספרים העברים, שגם נוצרים עסקו בסידורם ובהדפסתם, וכן משמש הדבר הוכחה להכרח שהיה לעקוף איסורים מטעם הצנזורה.

אכן, אילולא הסדרים והמדפיסים והמגיהים היהודים (עתים אחז איש אחד בגי"מל המלאכות), אפשר ונשתכחה תורה מישראל בגזירות וברדיפות ובשמדות של התקופה הסמוכה להמצאת הדפוס. לא אחת עזרו על ידם הנשים והבנות, וכל זה בחירוף נפש ובסכנות חיים. מאיטליה, ספרד ופורטוגל, תורכיה, צ’כיה, הולנד, (במאה הי"ז היו כאן עשרים בתי־דפוס בהם עבדו גם סדרים רבים מפולין ואוקראינה פליטי ההשמד), לרוסיה ופולין – זו דרך נדודיה, התפתחותה ושכלולה של אמנות הדפוס בישראל. בדפוסים הראשונים בקראקא ולובלין, סלאווטה וז’ולקיב, עבדו יהודים לומדי תורה, וכן בדפוסים של נוצרים. ידוע הדפוס שייסד הרב מעמדין (יעב"ץ) הלוחם הנמרץ בשבתאות. גם החסידים ייסדו בתי־דפוס לצרכיהם. ועם תקופת ההשכלה והזמן החדש על זרמיו החברתיים הרוחניים, היה הדפוס חלק בלתי־נפרד בחיי הציבור והתרבות בישראל. המפלגות השתדלו, כמובן, לקרב עובדי דפוס לשורותיהן ולהקים בתי־דפוס במחתרת. הספר הראשון שנדפס בפולין היה “שערי דורא” שעניינו הלכות איסור והיתר, בקראקא, בדפוס האחים האליץ, ב־1734. אותה שנה נדפס שם “מרכבת המשנה”, מלון עברי־אידי וקונקורדנציה תנ“כית. הוצאת מהדורה של הש”ס בדפוס ראם נמשכה מ־1880 עד 1886. הסדור נעשה כולו בעבודת ידים – המפעל האדיר ביותר בעולם הדפוס היהודי במאה הי"ט, הנאה והנקי ביותר משיבושים. עבדו בו 100 פועלים, 14 מגיהים, עוזרים ומשגיחים רבים. לסוף זמן זה נכנס לשימוש הלינוטיפּ – מכונת הסידור. בפואמה הנודעת שלו “וילנה” כותב המשורר זלמן שניאור, בין השאר:

…בֵּית דְּפוּס הָאַלְמָנָה מִשְׁתַּקְשֵּק, גַּם יוֹמָם גַּם לַיְלָה לֹא ישְׁבּוֹת, כְּאִלוּ נְקָמָה יְהוּדִית מְפַעְפַּעַת וּמְרַתְּחָה בְּקִרְבּוֹ וְשוֹפְעָה בּוֹ עָצְמָה. יוֹם וָלָיְלָה יְסַדֵּר הַבַּיִת וְיַדְפִּיס וְיָפִיץ בָּרַבִּים כָּל סִפְרֵי־יִשְׂרָאֵל שֶׁהָגְלוּ וְנָדוּ עִם תַּרְמִיל יוֹצְרֵיהֶם. וְזִרְמֵי אוֹתִיּוֹת אֲשׁוּרִיּוֹת, חֲגִיגוֹת וּקְרוֹבוֹת לַנֶּפֶשׁ, מְּזַנְּקִים, נְסַבִּים וּמַשְׁקִים כָּל נְפוֹצֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ.

והנה עלה הכורת על תפארת הדפוס היהודי בפולין, אם הגלויות, בוילנה ובוארשה, שפירנס את תרבותנו ומלחמתנו, יחד עם צבא עוזריו הנאמנים, המלוכדים, הלוחמים, העירנים והפעלתנים, נושאי מורשת ארוכה, ארוכה…

מהרהורים אלה על המסורת העשירה של אמנות הדפוס בישראל, שהיא חולית־יסוד בתולדות תרבותנו, לא נמלט כותב הטורים האלה, עם העלאת הקוים המעטים לדמותו של פועל דפוס ישראלי – המשך לשלשלת דורות רבת תפארת.

ב. מפרבר ביפו לדפוס “דבר”

נולד בשכונה משכונות הגבול שבין יפו לתל־אביב, בסימטאות דחויות חלפה ילדותו, בסמוך לעיר העויינת, עד שעקר האב ועבר אל קרית־העובדים החדשה – שכונת בורוכוב, יחד עם מייסדיה הראשונים. ולא במקרה עבר לכאן. נאמן תנועת הפועלים הציונית־הסוציאליסטית כל ימיו, עוד מימי שבתו בעיירה סאַרני, אשר בווהלין העממית, הנלבבת, ומאז עלייתו בתרפ“א, ראה הוא בייסוד הישוב העירוני הפועלי החדש שלב בהגשמת חלום חייו. אלא שארץ ישראל לא פינקה אותו. ביסורים רבים נתנסה, ובמלאכות רבות אחז כדי לקיים ביתו המטופל בילדים – וילדיו עתידו. וכאן, בשכונת בורוכוב, למד הבן משה פיקמן, גדל באוירה של עבודה וחלוציות, ובתום לימודו בבית הספר היסודי הוליכה דרכו, כמאליה, עם בני השכונה, גידולי הסתדרות העובדים, אל הכשרת הנוער העובד באשדות יעקב. העבודה והחיים בקיבוץ, במתח ובהתרוממות נפש, הם המשך מישרין לבית ולשכונת בורוכוב, ושלב מוקדם לפעילות בשדה ההגנה. מאשדות יעקב הוליכה הדרך אל הפלמ”ח המגוייס עד לשנת 1945, היא שנת תום מלחמת העולם השניה וראשית מאבקו הנחרץ עקוב־הדמים של הישוב לעצמאותו – והנער חי את חוויות הזמן ומוראותיו בכל נימי נפשו.

מששוחרר מהפלמ"ח חזר הביתה שעול מלחמת הקיום רבץ עליו בכל עמסו. הוא יוצא לעבודה בבית הדפוס – בית דפוס זעיר, שפועליו מועטים, ומתחיל כחניך. אי־שם, ברחוב הרצל הסואן, בהמולת בתי־מלאכה וחנויות, תקוע בית הדפוס הזה, דחוק וללא־אויר, ואך הנער המחונן בתפיסה טובה ובתבונת כפים מתחיל חודר לסודות המקצוע והוא מתחבב עליו. האפשרויות כאן מועטות ודלות והתנאים הקשים, ואולם הוא, לבו נתון לאות, לשורת העופרת, ליציקה ודרכי הסידור והעימוד, לשיטות ההדפסה, ולכל התהליכים ההופכים את כתב־יד האדם לחומר־קריאה מאיר־עינים; והוא חולם על עמידה ברשות עצמו ועל תנאים שבהם יינתן לו לפתח את סגולותיו וידיעתו.

בחסכונותיו המועטים, פרי עבודתו בחופשות בתקופת הגיוס, הוא קונה מכונה קטנה (להדפסת רבע גליון) וקצת אותיות־יד – ומתחיל לעבוד בביתו. ולא במקרה, כמובן, נאחז הוא בענף הדפוס. השפיעה גם המסורת של המשפחה, של הסב הסופר סת"ם ושל הדוד שכבר היה פועל דפוס בעתון יומי בארץ, וגם האב והאחים עובדים עמו יחד במפעל הקטן.

ועם תחילת מלחמת השחרור, שאליה גוייס ובמערכותיה (בגליל) השתתף – ממשיכים הם עבודתו, ובכלל זה עבודת ההדפסה בשביל ההגנה בגוש דן (פקודות, הוראות, וכו'). עם שחרורו הוא נושא לאשה את שולמית לבית לבקוביץ, ומתחיל עבודתו ב“אומר” – העתון היומי המנוקד של ההסתדרות – למן גליונו הראשון. נסיון רב בעימוד אין לו עדיין, אך יש בו אינטואיציה וחוש וכושר של לימוד וצבירת נסיון, תפיסה ויחס פנימי לעבודת הדפוס, ועד מהרה מועבר הוא לתפקיד דומה בעתונה המרכזי של ההסתדרות. וכאן, בדפוס הגדול, החדיש, מזדמן הוא עם פועלים ותיקים, מנוסים, אמנים במקצועם, מהם העובדים עשרות שנים בדפוס, מהם שראשיתם בדפוס “מוריה” באודיסה, בדפוס “ראם” בוילנה, בדפוס “פרימארגן” בריגה ועוד, ומהם ששיכללו את עבודת הדפוס בכלל והכניסו בה שיפורים ושיטות חדשות (לרבות הסידור באותיות מנוקדות).

בדחילו ורחימו עוסק הוא, בלילות, בעימודם של הגליונות. פועמת חרדה בפני האחריות הגדולה הכפולה – רבבות הקוראים מזה והענינים השקולים הנדונים בעתון מזה – לבל ייכשל, חלילה, בסירוסים ובבלבולים, כי שבעים שלוחים לשטן, וביחוד בלילות העמוסים, המייגעים, בהם יש לקבוע טורים רבים של שורות־עופרת על כותרותיהם ופרקיהם בעמודים, ובקצב מכסימאלי. ואכן, ניכר בו, שהוא חי בכל חושיו את המלאכה שהוא עושה אותה, ומנפשו הוא משקע בה, עתים בלהיטות יתר – ומכאן, לפרקים, חיכוכים עם פועל המתמהמה לסדר את השורות הדרושות לתיקון, או עם עורך־הלילה שהוא המעמד, סבור שהוא מטיב להבין ממנו כיצד יש לעצב את צורת העמוד… ואין צריך לומר, שלא זה בלבד שהוא שולט על כל התהליך המורכב של העימוד, הכרוך במגע עם גורמים רבים – עובדי מערכת, מגיהים, סדרים ומדפיסים, שלוחים ונהגים, טרדות טלפון ומודעות מאוחרות בלילה וכו' – אלא שהוא לומד לדעת את תוכן החומר הצפון בשורות העופרת, את צירופיו ושלבי התהוותו וגלגוליו. ואם בעתון היומי שנשימתו חפוזה וסעורה רובצות עליו גם מגבלות שונות, הרי שונה הדבר בכתב העת השבועי, או החדשי, שאז חפשי הוא יותר לשפר ולגוון. והקוראים, למשל, ב“איגוד המקצועי” או ב“דפי בית ברנר” – מתוספותיו של “דבר” – הנהנים מגיוון האותיות בכותרות, מהמסגרות, מה“שבירה” הדינאמית והאסתטית של המאמרים והרשימות, ספק אם יודעים הם, כמה אהבה והתמסרות ותחבולה ודמיון שיקע בכל אלה פועל דפוס צנוע מאוהב במקצועו. ואולם, עבודת המעמד בעתון מביאה אותו במגע לא רק עם העופרת האפורה(ממנה ירש, אגב, את מחלת עובדי הדפוס, חזיון נדיר בימינו ובתנאי העבודה החדישים והנוחים), אלא גם עם עניינים שונים, חדשות, מאורעות, אישים – ואף זה מקור השראה, המקנה תחושת שותפות עם בעיות הארץ והעם ותנועת הפועלים לגילוייהן השונים והרבים בשטפם התמיד.

כי אכן, שותף נאמן, אם גם עלום, הוא פועל־הדפוס והמעמד לעתון ולספר.

ג. מסורת וילנה

והרי פועל דפוס שני – מן האָבוֹת. הוא כבר יצא לפנסיה, אך ממשיך עדיין עבודתו יום בשבוע, וקומתו הזקופה רכוּנה על תבות האותיות בחיבה.

יחוּס שביחוּס. האב, יהודה אפּל, מראשוני הראשונים לחיבת ציון, ל“בני משה”, צאצא ישיר לשל“ה, שארח למייסדי “המזרחי” ולי”ל גולדברג הנודע. איש וילנה, ובה ייסד (ב־1902) את הדפוס, שבו נדפס, בין היתר, – “דאס יידישע פאָלק”, הבמה הציונית שהקרינה אורה למרחקים. פרקי חייו חתומים בספרו “עם ראשית התחיה”, וארכיונו שימש את דרויאַנוב בחיבור ספריו הקלאַסיים לתולדות חיבת ציון.

בבית זה של תורה וציונות גדל הבן, יצחק, ועוד בהיותו תלמיד הגימנסיה בא בסוד מלאכת הדפוס ונקשר בה לאהבה. מלחמת העולם הראשונה עוקרתו לצבא, נופל לשבי הגרמני בחזית פרוסיה (ועמו גם יצחק דיינובסקי, מומחה הדפוס הנודע), ושנים עובד הוא כסַדר בעתון היומי המופיע בעיר קאַסל. סוף 1918 הוא בורח מהשבי. הצבא הגרמני הקיסרי מתפורר, ובקאַסל עיריה סוציאליסטית ששיידמאַן בראשה – והיא מסייעת בידו ומעניקה לו תעודה של חייל משוחרר. הוא חוזר לביתו. אבא איננו, לפי שנקרא לאודיסה, שם הקים יחד עם שושנה פרסיץ את הדפוס הנודע, ולאחר החרמתו בידי הסובייטים חוזר לוילנה. גם כאן צפויה סכנה לדפוסו־מפעלו. והבן, יצחק, עושה אז מעשה רב: יוצק אמהות (מאַטריצות) ומדפיס בעצמו את שני החלקים של הספר “מראה עינים”, ללימוד השפה, שיצא עד אז בי“ז הוצאות. הציל את הספר ומחסן הנייר, ולא יצא זמן רב, ושרברק, בעל הוצאת “צענטראַל” רכשו – ובכסף זה עלה האב עם בנותיו לארץ ישראל. נשאר, בינתים, יצחק, והוא מגיה ועורך בעתון הציוני היומי “יידישע צייטונג”, שנדפס בדפוס אביו, ובעתון הערב “ווילנער ראַדיא” (המו"ל קופלוביץ, מנהלו של “עם עובד”). עולה ב־1933 (ומקבל, כאביו, לפני עלייתו, ברכת הרב חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל). פנקס אגודת פועלי הדפוס בפולין בידו, נצטרף להסתדרות, ומאז עבד ברוב הדפוסים הגדולים. עוד גליקסון המנוח הזמינו לעבודה ב”הארץ“, ואך הוא, מאוהב באותיות העופרת, בסידור ובעימוד, התמיד במשלוח ידו. ועד היום שמחתו הגדולה על העבודה הנאה שביצע, שסימניה, בין היתר, ההקדשוֹת על הספרים שסידר ועימד. וילנה היהודית, העיר והאם, איננה עוד. ואך היא חתומה בלבו של יצחק אַפּל, הזוכר מנעוריו את קלמן שולמן. ואת רש”י פין, רבניה וסופריה, משכיליה ועסקניה של ירושלים דליטא, ורוחה הטובה מפעמתו. והוא עצמו כפרק חי בתולדות הדפוס והתרבות של עמנו בדורות האחרונים.