רקע
מרתה הופמן
הרצל הצעיר: דרכו אל הייעוד

ספר זה מוקדש לאמי האהובה

הֵנְרִיאֶטָה הוֹפְמַן ז"ל

בימי כבוש ומלחמה שניספתה בוינה


 

הקדמה למהדורה הראשונה    🔗

בשנת ת"ש היה הרצל מגיע לגבורות, אילו היה עודנו בחיים…

התקופות והעמים שחלפו מן העולם האמינו בכחות מָגִיִים, שעל⁻ידם אפשר להעלות מתים מקבריהם. השקפות כאלו רחוקות מבני דורנו; אולם בעזרת התפיסה הפסיכולוגית של האישיות יצר זמננו צורה חדשה של העלאת דמות ששבקה חיים משכבר.

תפקידו של הספר הזה להעלות לפנינו את האיש הדגול, אחד האישים בדברי ימינו שהם מעל לכל תקופה וקרובים עם זאת קרבה מוחשית גם לתקופתנו, – למען נראהו לא רק בגמר שלמותו, כי אם גם במהלך התהוותו.

כי ההגות בו וברצונו הגדול והצלול, לכשנפח רוח⁻חיים לתוך החלום של תקופת חיי עמו ההרוסים, יכול כיום לחזק את לבנו ולקרבנו מחדש למשאת⁻הנפש הגדולה של ימי⁻הראשית.

דוקא משום שבדמותו של הרצל מתבלט המנהיג בעל רצון⁻הברזל, שאינו נוטה לצדדין – דמות מופת שאין דוגמתה – דוקא משום כך ראוי לנו לתאר את תיאודור הרצל הצעיר, המתהווה והולך, תאור נאמן למציאות, על האורות והצללים יחד.

הרצל, כפי שקבענו מתוך שיחות והסתכלויות שונות, הריהו לנוער העברי רק דמות אגדית רחוקה. הנוער מכיר את דמות דיוקנו של הרצל עם הזקן האשורי הגדול מעל קירות האולמים, אך עליו גופו אינו יודע כמעט ולא כלום.

גבור האומה הגדול, תיאודור הרצל, היה בשר ודם, צעיר בעל נפתולים, ושומה היה עליו למצוא, בהרבה עמל ומלחמה, את הדרך אל עמו – למען גאול אותו.

את הכוח המוסרי של חייו מרגישים אנו עוד כיום, ככל אשר נשהה אצל דמותו של אדם טהור ואיתן⁻רוח זה. כוח מוסרי גדול זה יוסיף ויפעל בתוכנו, והקו הנטוי על ידו יוסיף ויהיה לנו לקו כשעמנו ישוב ויאגור כוחות מספיקים לתנופה הגדולה של ימי⁻הראשית.

תודתי נתונה בזה לכל המוסדות והאנשים שעוררוני לעבודתי זו וסייעו בידי להוציאה לפועל.

תל⁻אביב, ניסן התש"א

מרתה הופמן


 

הקדמה למהדורה השניה    🔗

בין מהדורתו הראשונה והשניה של ספר זה חוצצות שנות המלחמה העולמית השניה: שנות המאבק האיתן של האומות הנדכאות על חרותן; מאבק האדם על כבודו.

בשעה הקודרת ביותר של המלחמה הנוכחית הופיע הספר הקט הזה, המוקדש לאיש אשר נאבק יותר מכל אנשי התקופה החדישה על כבודו ושיחרורו של העם היהודי. כי הוא עשה את עניני עמו – אותו חלק האנושות המופקר לסכנה מכל העמים – לעניניו שלו. עליהם נלחם ועליהם גם מת.

שלילת הזכויות, הרדיפות, כן – השמדת יהדות אירופה הוכיחו בראיות אכזריות מדי מה היטיבו ומה הרחיקו ראות עיני העיתונאי הווינאי תיאודור הרצל. לוֹ הספיקו אותם הסימפטומים, אשר נראו לכאורה כה חסרי ערך עד שאיש לא השגיח בהם, כדי להכיר מבעד לשגשוג התרבות האירופאית של שילהי המאה ה⁻19 את תאי החיידקים מהם הגיחו אח"כ תורת הגזע המטורפת, הפשיזמוס ולבסוף גם 2 מלחמות העולם. ולעתים קרובות יראה לו לקורא דהאידנא שהרצל אינו אלא משקף את זמנו בקרני ראֶנטגאֶן, זו התגלית הפלאית שנגלתה בימי חייו.

מובן שמחבר “מדינת היהודים” ויוצר ההסתדרות הציונית לא חשב לפתור את השאלה היהודית באמצעות דמע ודם. עוד פחות מזה חלם על מעשי אלמות והתפרצויות שוביניזמוס – וּודאי שלא תאר לעצמו שאלה יבוצעו ע"י ידיים יהודיות.

הרצל היה הומניסט בכל נפשו במובנה האמיתי של המילה אנושיות. הוא לא ביקש להטיל התנכרות בין העם היהודי המשוחרר ובין יתר האומות התרבותיות של העולם. ולא זו בלבד, אלא היה משוכנע, כפי שזה נאמר בדברי הנעילה של יצירתו התוכניתית: “שכל מאמץ יוצר של היהודים בארצם למען שגשוגם הם ישפיע און וברכה על האנושות כולה”. (סיום “מדינת היהודים”).

אכן, במשך מחצית המאה שחלפה מאז נכתבו דברים אלה התרחקה האנושות מרחק רב מרוח ההומנזימוס הזה ומאד מוטל בספק אם תחזור אליו – לזה המהווה את תפקידה האמיתי – ביום מן הימים.

היום, עת הנני עורכת את המהדורה החדשה של ספר זה – אשר נדחתה בגלל המלחמה לשנתיים ויותר – עבר רק זמן מועט מאז הונח הנשק הקטלני. לא יפלא, איפוא, שרוח השלום טרם הורגש. ואף⁻על⁻פי⁻כן, לא נוכל שלא לקוות שברכה זו תשוב להיות מנת חלקה של האנושות – ויחד עמה גם מנת חלקו של עמנו הדווי.

הרצל היה האיש אשר הוכיח תמיד באותות ובמופתים חדשים שהשלום בין העמים הנו מן הנמנע כל זמן שלא ינתן פתרון צודק לשאלת היהודים.

אנו עומדים על סף תקופה חדשה. דור צעיר חוזר מן המערכה האכזרית הביתה ומתחיל לבנות מחדש את עולמו. מהם אנשי⁻המופת שרואים לפניהם הצעירים? איזו הן הדמויות אשר תדרכנה ותוצאנה אותם מתוך התוהו ובוהו האיום שנוצר בעקבות ההרגה ההדדית?

נקוה, שאחר הסלידה שנתעוררה בלבם כלפי כל אותם ה“מנהיגים” הבלתי אנושיים שבגללם הובאו שני דורות כמעט עדי פי⁻פחת, יזכרו במנהיגי עם אחרים, אמיתיים וגדולים, אלה ששאיפתם לצדק ולחרות בשביל עמם הלכה תמיד בד בבד עם השאיפה לשחרורה של האנוּשוּת כוּלה. מנהיג כזה היה נשיא ארצות הברית פ.ד. רוזבלט ז"ל; מנהיג אמיתי כמוהו, אמנם בתפקיד פחות מכריע, היה תיאודור הרצל, בו הרצון לטוב מצא התגשמות נעלה. על כן, תהי דמותו – שבה נתמזגו האנושות והיהדות, הכבוד והחסד, מזיגה כה הרמונית – תמיד נוכח עיני עמנו ותדריכהו גם בתקופה הרת עולם זו: תקופת התחיה שלאחר החורבן.

מהדורתו הראשונה של ספר זה, המהווה בעצם מסה, אנאליזה – מצאה לה יותר ידידים מאשר קיוותה המחברת. לכן היא גם אזלה מזמן משוק הספרים ובהזדמנות זו ברצוני להביע את תודתי לכל אותם הידידים הבלתי ידועים בעיר ובכפר, בקיבוצים, בבתי⁻הספר ובסמינריונים, שהבנתם היתה המתת הכי יקרה שיכלה לרצות לעצמה המחברת. יהי רצון וההצלחה תסביר פניה גם למהדורה חדשה זו.

תש"ז–1947

מרתה הופמן


"אתם הבורגנים הטובים אינכם משערים לכם כלל, מה מקור השירים המרנינים את לבבכם, והפעלים שהנכם משתוממים אליהם. אזניכם קשובות, אולם בין לא תבינו את הרון העולה מן צער. אכן זו דרכה של הנפש, אשר בהיותה מעונה ומדוכדכת למאוד, הרי היא קורעת לה אשנבים זכים ונשואים אל המרחב:

תיאודור הרצל (“שרה הולצמן”)


 

מבוא    🔗

מעטים הם ארחי החיים שהנם למופת. חיי הרצל היו חיים למופת, ולמעלה מכן – חייו שמשו סמל ונטעו מעין רגש של אמונה בו ובכוח שהיה נאצל ממנו. כי באמצע חייו, במרום הצלחתו כעתונאי, כשעלה בידו לחדור ל“עולם הגדול” של פאריס ולכבוש לו עמדה איתנה בו, כשהוא בפסגת כוחותיו הגופניים וזוהר יופיו – בגיל 35 לחייו – פנה עורף לעולמו הקודם, עולם היהדות הבורגנית המתבוללת, ויתר על הזֵרים הזולים של עתונאי וכותב מחזות לבמה, ונעשה “בעל⁻תשובה”: יצר את ההסתדרות הציונית.

שעת⁻מיפנה זו ממסלול חיים חיצוני למסלול פנימי בחיים ובמחשבה, ויתור זה על הנוח והפרטי, על אושר וברק חיצוני, דרך זו מן הריבוי אל האחדות והשלמות – סמל הוא למיסדי אמונות ותנועות חדשות. כי חיים למופת מעוררים את האמונה.

תופעה זו של תמורה פנימית רואים אנו אצל משה רבנו, וכן אצל הבעש"ט, גם אצל מיסדי דתות אחרות.

זוהי התופעה רבת הבליטה ורבת ההשפעה על הנפש – שאדם כאילו נולד מחדש, שונה משהיה עד כה. בה טמון הכוח הגדול והאגדי, ששפע מהרצל ופעל את פעולתו על העם.

הרצל הרגיש עוד בחייו – לא נשארו לו אחרי פרק זמן זה אלא עוד 9 שנות חיים – כיצד נרקמת והולכת אגדתו. באספת עם גדולה במזרחה של לונדון הפעימה אותו לראשונה התלהבותו העצומה של ההמון. אנשי וַיטְשֶׁפְּל הרגישו בחושם העמוק את כליונה ותחיתה של נפשו.

כלום יכולה תופעה מופלאה זו לבקוע פתאום מאפס דבר? כלום היא דבר⁻מקרה בלבד?

גלוי וידוע לכולנו, כי שאלה זו טומנת בחובה את המענה: לאו! ומשום כך כדאי הטורח לעקוב אחרי חייו של הרצל, התפתחותו והתהוותו מקדמת ילדותו, כי הילד כבר נושא בקרבו את נבט הבאות.

אולם לא רק פרשת דרכו החיצונית של הרצל בלבד, שהובילתו על פני תחנות העתונאי והביאתהו למגע ומשא עם אדירי עולם מלכים וראשי המדינות של זמנו, “כדי להפסיק באמצע”1, לא רק דרך זו של מנהיג עם צריכה להעסיקנו, כי אם למעלה מכן, כל מה שנתחולל בקרבו: המשבר וההחלטה הנמרצה, עוצם האושר והיאוש, הקרע בנפש, גאות⁻רוח ורדיפה אחרי הגדולה, ואפילו גנדרנות ומאמצי התגברות פנימית עד לידי מות שבהקרבה – כל אלה הם נושאי הסתכלותנו.


 

הזמן והסביבה    🔗

לא תמיד יש חשיבות למספרים ותאריכים. אף על פי כן אין תאריך לידתו של הרצל – ו' אייר התר"כ (2 במאי 1860) – מחוסר ערך וענין. ראוי לנו לסקור את התקופה בה גדל והשפעתה עליו.

דוקא באותו זמן היה הליברליסמוס עטור נצחון ברוב ארצות אירופה. אחרי המהפכה הדמוקרטית משנת 1848 שהכילה יסודות סוציאליסטיים, באו התבוסות של שנות החמישים, שהורגשו בחריפות יתירה בגרמניה ובאוסטריה ע"י החוזה שנחתם בשעתו עם האפיפיור והתחזקותו של הפרינציפ המונארכיסטי.

אף על פי כן, עם כל הלחץ החיצוני שבאותו פרק זמן היתה זו תקופת שגשוגו של רצון החירות הן אצל היחיד והן אצל האומה. בזמן ההוא חלו מלחמות החופש של מאציני וגאריבאלדי באיטליה, בו בזמן נאבקו ההונגרים בראשות מנהיגם לוּדויג קושוּט על עצמאותם שניתנה להם לבסוף במסגרתה של המונרכיה הכפולה בשנת 1867. זמן מועט אחר כך כופה ביסמארק ביד חזקה ותקיפה את האיחוד על גרמניה. בשיתוף בין היסודות הלאומיים ואלה של החופש, היתה לבסוף יד הלאומיות על העליונה. יחד עם זאת גדלה והלכה גם חשיבותו של הכיוון האחר.

דוקא רצון השלטון רב⁻המרוּת של ביסמארק והמדינה הפרוּסית חושף את כוח⁻המלחמה הגדול של תנועת הפועלים המתלקטת תחילה בסתר על מנת לבקוע אחר כך כמעין חתום בשעת ההכרעה. להתפרצות של כוח זה ממסתרים מסייע איש עז⁻רוח ורב תנופה שדמותו הסוערת ומלאת היקוד מנצנצת ככוכב⁻שביט וחוזרת ונעלמת לפתע פתאום: פרידנאנד לאסאל. אולם שנים רבות אחרי נפלו בדוּ⁻קרב נשאר שרביט⁻אש המגיה את סופו הטרגי באור יחיד במינו. דבר היות אותו חלוץ תנועת הפועלים הגרמנית יהודי, הטיל עוקץ מיוחד בויכוחים הסוערים על אישיותו רבת הסתירות והניגודים, שהיתה על אף כל אלה בעלת שעור⁻קומה גדול ללא ספק.

ויכוח סוער וחריף מעין זה התלקח שנים מעטות לפני כן עם מותו העגום והבודד של היינריך היינה בפאריס. אותו אמן גדול של הליריקה פיתח גם פובליציסטיקה לועגת ושנונה, שבמשך עשר השנים הבאות היתה השפעתה על מהותה של העתונות ושל הפיליטון בעיקר מוסיפה והולכת. גם ברוחו של יהודי גאוני זה היו סתירות וניגודים חריפים, שלא תמיד מצאו את מלוא מבעם בשירה. דמותו של המשורר הגווע נשארה נסוכת זוהר במשך זמן ידוע עקב הרונטיקה של חליו ומותו. באותה תקופה היה הוא המשורר ששיריו היו מושרים ושגורים ביותר בשפה הגרמנית. לימים נאחזו האנטישמיים לזרמיהם בצללים שבדמותו וגם בקרב היהדות פרשו ממנו, לפחות מן הפובליציסטן שבו. ואף על פי כן היה היינריך היינה המשורר בה"א הידיעה של הבורגנות הליברלית הגרמנית, אשר לא רק שלא תפשה שעולמו ורוחו רב השלילה של אותו משורר מרדן, הם ניגוד גמור, אלא עוד יצרה אז בעצמה מעין “אפנת⁻היינה”. שני האישים הללו, היינה ולאסאל, השפיעו על הרצל הצעיר השפעה נכרת לאורך ימים.


 

חזון העתיד    🔗

העולם שבתוכו מצא עצמו הנער ת. הרצל היה עולם של שובע בשעה שהתחיל להתבונן סביבו בעיניו החולמות והמעמיקות לחדור לעולמו של הקדוש⁻ברוך⁻הוא, הסתכל לבית הוריו ולחברת אנשי משפחתו, היהודים, הסוחרים האמידים בבודאפשט, שמצבם הלך וטוב אלה שנשותיהם היו לבושות הדר ואשר היו מתקהלים ב“ימים הנוראים” בבית הכנסת הריפורמי ב“סמטת⁻הטבק” בבודאפשט.

סמוך לאותו בית⁻כנסת ריפורמי נולד דוֹרי, בן שני ליעקב וז’אנאֶט הרצל. האב היה איש ישר⁻לב למעלה מן הרגיל, נוטה לקפדנות יתירה, בעל חריצות עקשנית ופקחות חיים יחידה במינה, שהיתה ספוגה גם טוּב לב אמתי. משהו מן הרצון הבלתי נרתע שנתגלה בשנים שלאחר⁻כך אצל הרצל, אותו רצון, שהיה מתעורר אחרי כל תבוסה לפעולה מחודשת, נחל מאביו. ידוע לנו שבראשית שנות ה⁻70 היה יעקב הרצל איש עשיר, ואבד את כל הונו בשנת “תקלת⁻הבורסה” ב⁻1873. שנים רבות לאחר⁻כך מציין הרצל בספרו “מדינת היהודים”, כי בפני יהודים בגולה, למרות שויון זכויותיהם על גבי הנייר, נשארו רוב משלוחי⁻היד נעולים, וגם לאנשים ישרים למאוד לא נשארה דרך אחרת כי אם הבורסה לבדה. כך נאלץ אביו גופא לשחק בבורסה, כדי לאפשר לו לבנו ללמוד דבר של ממש.

מוצאה של משפחת יעקב היה במסמלין על גבולה של תורכיה מאותם הימים, מקום שאבותיו שחורי העין, בעלי תוי⁻הפנים מזרחים עדינים, הגרו שמה מספרד. גם במראהו של תיאודור הרצל נשמר טיפוס זה בטהרתו וסייע הרבה לקסמו המיוחד. גם אמו, ז’אנאט, שמקור מחצבתה בסלווואקיה, היתה יפה להפליא, כולה הדרת מלכות. ממנה נחל את קומתו הנאה. לא פחות נאה הימנה היתה אחותו היחידה פאוּלינה. הקשישה ממנו בשנה (מתה בהיותה בת 18, והרצל לא שכחה כל ימי חייו).

דבר זה ודאי הוא, שתיאודור ידע יפה גם את אבי⁻אביו, שמעון לב הרצל. מפיו שמע ודאי גם על הרב הספרדי המפורסם מסמלין, יהודה בן שלמה חי אלקלעי, שעוד באותם הימים נסע נסיעה רבת⁻הרפתקאות לארץ ישראל ובשובו תמך בכתב ובעל⁻פה בהתישבותה של ארץ הקודש. תיאודור היה בן 18 שנה, ועמד בעצם סיום למודיו בגמנסיה, כשאיש זה קודמו במפעל חייו, – מת בסמלין.

הנער דורי (כך כינוהו דרך חיבה) הסב אליו לב רבים לא ביופיו בלבד, אלא גם ברצינות עגמומית שבו, בהכרת ערך עצמו המכוונת כלפי פנים, בפאתוס יחיד במינו שקשה היה לעמוד על מהותו. עוד בילדותו היה מראהו מראה נסיך בגולה. עוד בשחר ילדותו מתכן הוא תכניות גדולות לעתיד. ברי היה לו שעליו לחולל נצורות, אולם עדיין לא נתפרש לו מה הן. מאורע אחד מאותו זמן טבע את רישומו בדמיונו של בן העשר: פתיחת תעלת סואץ בשנת 1869, מעשהו של פרדינאנד לאֶסאֶפס הלהיב את דמיונו וחזונו. הוא נשא נפשו להיות מהנדס ולפלס את מיצר פאנאמה. כל כך גבר עליו יצר זה, עד שנכנס לבית⁻ספר ריאלי, אם כי לפי כשרונותיו נטה יותר ללימודים הומניים, אולם הוא היה גם מהיר לשמוע בחשבון, וזה מעיד על זריזות מחשבתו.

בבית⁻הספר הריאלי לא הרגיש דורי את עצמו מאושר. לאחר זמן ייחס זאת לאנטישמיות של מוריו, אולם היו לכך גם סיבות אחרות. הצלחתו בלימודים הלכה ופחתה, ולבסוף עזב את בית⁻הספר. לאחר חצי שנה של לימודי בית, נכנס לגמנסיה בשנת ארבע⁻עשרה לחייו. מתמיה הדבר באיזו מהירות הוא מתגבר על קשי השפות הקלאסיות ובאיזו מהירות הוא כובש את מקומו כתלמיד חרוץ במוסד שהחזיק ברכה בשבילו. נטיתו ההומניסטרית⁻ספרותית הכריעה בו בכל זאת את המתימטית.

תקופת מעבר זו אינה מן הקלות ביותר לדורי, אולם הרצל כבר מחוסן באותם הימים בפני קשיים, וכנראה חשפה תקופה זו בקרבו כוחות יצירה דוקא. אנו רואים אותו אז, והוא נשיא אגודת המתלמדים בשם שיש בו מנטילת גדולה: “אנחנו”. יש בידינו תעודות מפורטות, המאירות לנו את העלם תיאודור הרצל באור רב עניין; הוא עצמו קבע את התקנות, הוא עצמו חיבר את מרבית הסיפורים והאגדות שנדונו לבקורת חמורה ולא תמיד לחסד.

מתוך אותם הדינים והחשבונות של הישיבות וכן מתוך תקנות האגודה, מתלבטת המגמה הדימוקראטית של המארגן הרצל, הנאבקת עם כשרון היצירה ועם יצר⁻ההתבלטות. הנערים האחרים נראים להיות סטאטיסטים במחזה זה, אשר משַׂחקו הראשי, כמעט היחיד, היה הנשיא. מעניינת גם החגיגיות והפומביות של האגודה. הרצל דורש מחבריו שיקראו איש לרעהו בשעת הישיבות בגוף שלישי: “הוא”. כבר אנו רואים בו את מי שעתיד להיות נשיא הקונגרס ועתיד לדרוש את “הפראק” החגיגי לישיבת הפתיחה. מובן, שאין להתעלם מהשפעת הסביבה של בני־בית הרצל, שהיתה מפוארת ומפונקת ביותר. הידור חיצוני, נימוסי־כבוד, חגיגיות – את כל אלה קלט הנער מאויר סביבתו. “זה אויר חיותי” – רושם הרצל ביומנו מקץ שנים לאחר ביקור בחברה אנגלית אצילה.

הרצל עצמו מספר לכותב תולדותיו ראובן בריינין אחד מחלומות ילדותו באותו פרק זמן: נראה אליו המשיח בדמות ישיש עוטה הוד והוא נושא אותו בזרועותיו אל בין ענני זוהר. שם פגשו במשה רבנו, שדמות דיוקנו היתה כדיוקנו של משה למיכאל אנג’לו. המשיח קרא אל משה: “אל הנער הזה התפללתי”. ואלי אמר: “לך ואמרת לבני העברים, כי במהרה אבוא ואראה אותות ומופתים לבני עמי ולכל שוכני תבל”.

אין אנו יכולים לדעת, אם אמנם ראה הרצל בילדותו חלום זה או רק חזון־לב הוא מימים מאוחרים שנעתק אל העבר. אולם אין ספק שמעשה יציאת מצרים והצפיה לביאת הגואל הם אותם היסודות בתורת ישראל שהעמיקו לטבוע את רשומיהם בנפש הנער בתקופת “בר־מצוה”.

מבין היצירות שנשתמרו מאותה תקופה, רבת־ענין ביותר היא אגדת “העוגב הקסום”. בפרי נעורים זה של הרצל הצעיר שׂפוּנים כבר יסודות מובהקים של יצירתו המאוחרת. תאורים בולטים של הלך־רוח, עדנת הרגש ועמקותו, בלוית רומאנטיקה שי ימי העלומים וסערת נפש אשר מצאו יניקה בשירתו של היינריך היינה.

יצירה קטנה זו, המספרת על יגון אהבה שאין לה תקנה ומסתיימת במותו של הזמר הצעיר, נכתבה כנראה, בימי “אהבת הנעורים” של הרצל למדאֶלין הקטנה בת־גילו, בערך. על נערה זו שמתה בשחר ימיה אנו יודעים רק מעט מזער. אך מקץ שנים רבות כותב הרצל ביומן⁻עלומים בלתי נודע כמעט לרבים, שהיה רושם בוינה בשנים 1882–1887 בהיותו סטודנט וסופר צעיר, כי לאותה נערה בת ארבע⁻עשרה הגה את אהבתו “הראשונה והיחידה”. וכשביקרה אצלו בשנת 1886 מגדה בת השלוש⁻עשרה בת אחותה של ידידת נעוריו אשר אבדה לו, שבו ונעורו בו אותם רגשות הנוער הסוערים, "מאז ועד עתה, רק רגשות נואלים שאין בהם נכוחה. מני אז לא פעם לבי ככה, – בכלל חדל מפעום, –כך כתב ב⁻10 בינואר 1886. הוא אוהב את מגדה הילדה, זו “הנסיכה החמודה בהירת השער”, ויודע בנפשו שאהבתו זו אינה אלא אותה אהבה רדומה שנתעוררה מחדש. בליל 13 בינואר, הוא כותב לאמור: “אולם כלום איני אוהב ביקרת נפש זו יקירה אחרת, אהבת אביב?” את דמותה של מדאֶלין יכולים אנו, איפוא, לשוות לפנינו רק לפי דמות דיוקנה של מגדה. וכה הוא מתאר לנו את הילדה: הראש הבהיר והחמוד מתחת למצנפת⁻הפרוה ושער המשי הפרוע בעורף – זו הדמות הזעירה, הנאה ורבת⁻החן… כחצי שעה התבוננתי אליה בשעת מרוצה על פני הקרח. ראיתי לבסוף אותה אהובה, ששקדה ואימנה אז את עצמה לחלוק ולחוג על פני הקרח עם חברה בן החמש⁻עשרה. שתי הנפשות הצעירות שתו עתה מכוס האידיליה אשר לפירָמוּס ותישׂבֶה. – האידיליה אשר לתיאודור ומדאֶלין.

בהיותו תלמיד הגימנסיה יכול היה תיאודור לספק את נטיותיו הספרותיות. השפות העתיקות מושכות את לבו, ציוניו במקצועות אלה היו מהמשובחים. השפעתה של תקופה זו עליו ניכרת עד לזמנים מאוחרים מאד. חרוזיהם של וירגיליוס והוראציוּס שגורים בפיו, אלה השנים ולצדם המשוררים היינה ופאול הייזה היו חביבים עליו ביותר. שליטתו בשפה הלאטינית נמצאה חשובה בשבילו במקצוע המשפטים. צמצומה התמציתי ואותו ניסוח מדוקדק והגיוני במחשבה, כפי שהוא ניתן בספר החוקים הרומי, חנכו והדריכו את מחבר “מדינת היהודים”.

אבל תיאודור אינו תלמיד למופת; הוא אינו להוט גם אחרי הצטיינות. הוא עלם עליז ומלא⁻חיים. בן 16–17 הוא נתון להזיות והלך⁻רוח, אותו הלך⁻הרוח של בין⁻הערביים על גדות הדונאו בבודאפשט, שעליו הוא מספר אחר⁻כך (במכתביו לקאַנאַ ובאחד הפיליטונים). אולם כלפי חוץ הוא משים עצמו יהיר, לגלגן ומרגיז את מוריו וחבריו בשנינות לשונו. עם כל אלה הכל אוהבים אותו ומעריכים אותו, הוא נחשב בעיני הבריות “למעניין” וקל⁻דעת במקצת.

כידוע, הפיליטון הראשון שלו נתפרסם בהיותו בן 17 שנה. בשבועון הוינאי “החיים”, בעילום שם פירסמו, ותכנו היה שאוב מחיי הפרלמנט. שמו “הבית התחתון”, בו הוא מתאר את הדימאַגוגיה של ראדיקאלים ידועים אנשי ריבו של ראש המיניסטרים ההונגארי גראף טיסה, שהיה מעריצו מאד. ברשימה קלה ושוטפת זו של תלמיד הגימנסיה ניכרים סימני אמנותו המפתיעה, אשר בה תיאר שנים לאחר כך את הפרלמנט הצרפתי, את “היכל בורבון”, תיאור מלא⁻חיים ורב ענין.

בטרם מלאו לתיאודור 18 שנה, והוא ערב בחינות הבגרות, פגעה בו מכת החיים הקשה הראשונה: מותה החטוף של אחותו פאולינה מטיפוס. אמו רצוצה במדה כזו, שאינה יכולה לשאת יותר את סביבתה הקודמת, ולכך נוספת גם משאת נפשו של תיאודור ללמוד באוניברסיטה הגרמנית של וינה. המשפחה עוקרת לעיר הבירה של מדינת ההאבסבורגים: לוינה.


 

וינה הצעירה של הרצל ושניצלר    🔗

וינה של אז היתה בירתה של מדינה המונה למעלה מ⁻50 מיליון נפש בני עמים שונים. והקיסר פרנץ יוסף חגג בשנה ההיא, שנת 1878, את חג מלאת 30 שנה למלכותו. שנה זו, שנת כיבוש ארצות הבאלקאן, בוסניה והרצוגווינה, היתה הרת פורענות לגבי התפתחותה ונפילתה של מדינת אוסטריה⁻הונגריה.

אולם אז – כמה ברק, כמה פאר ויופי בעיר הקיסר היפה וינה, שהיתה שונה כל כך מבודפשט הצעירה והמעפילה. איזו אוירה תרבותית נבחרת שררה בעיר אשר אליה בא הסטודנט הצעיר! כל זה נהרס מאז לגמרי וכדאי הטורח להעלות לזכרון אותה פסגה בלתי⁻נשנית של תרבות אירופית עדינה ואצילה.

בין הכשרונות הרבים של וינה הצעירה סמוך לשנת 1880 מצויים סופרים, מוסיקאים וציירים יהודים רבים: ארתור שניצלר, ריכארד בר⁻הופמאן, הוגו פון הופמנסטאל, פטר אלטנברג ועוד משוררים רבים אחרים, גוסטאב מאהלר, הקומפוזיטור המפורסם שנעשה אח"כ בשלהי המאה מנצח בתיאטרון האופירה הוינאית, מאכס ריינהרדט, מחוללה של אמנות בימאית חדשה – זכרון כל אלה לא ימחה. אלה הם השמות המפורסמים ביותר בוינא של שלהי המאה שעברה, והם רובם ככולם שמות יהודיים, הם וכמה אמנים נוצרים, ביניהם הרמאן באהר (אחר כך ידידו המקורב של הרצל), היווּ חוג, שכונה בשם “וינא הצעירה” ואשר דומה לו אפשר היה למצוא אך בין הטובים שבחוג המשוררים בפאריס.

הרצל נודע לשניצלר בחוג סטודנטים הידוע בשם “אולם⁻הקריאה”. הסטודנט לרפואה שניצלר, שהיה צעיר ממנו בשנתיים, היה מתבונן בהשתוממות רבה אל התלמיד למשפטים היפה, גבה⁻הקומה והבוטח בעצמו שהיה משתתף בויכוחים בחריפות וללא רתיעה. שניצלר עצמו סיפר לי הרבה בשנים האחרונות לחייו על פרק הנעורים המשותף שלו ושל הרצל. גם בחליפת המכתבים שבינו לבין ידידו, שחלה בזמן היות הרצל בפאריס ב⁻1892–1893, תופשים זכרונות נעורים אלה מקום נכבד, “תמיד היה לי הרגש – כותב שם שניצלר – שהרצל הקדימני תמיד באותו רחוב כדי עשרים צעד”. תמיד הרגיש בתיאודור הרגשת עליונות שהיתה מלווה אירוניה קלה ושנוּנה ותמיד נתקנא בו. בגיל עשרים יש ערך להפרש בשתי שנים – ולכך נוספה גם תשוקת הגדלות הסוערת של הרצל, שדחפה אותו הרבה לפני ארתור שניצלר לחפש לו הצלחה על הבמה. שניצלר מספר באחד ממכתביו אל הרצל מאורע אופיני אחד: “ה’בורגיתיאטר' החדש עומד עוד בבנינו. אנו טיילנו באחד מערבי הסתיו המאוחרים לאורך גדר הקרשים, הלוך ושוב, ואז אמרת במבט כובש וצנוע שנשאר תקוע בכתלים המתנשאים: שערי הבית הזה עוד יפתחו לפני; אותה שעה לקחת את לבי יותר מבכל הימים”. ואמנם הועלו מחזות⁻השעשועים של הרצל על במת הבורגתיאטר שנים אחדות לאחר כך והם זכו או לא זכו להצלחה חליפות.


 

שאיפה לגדלות ומפח נפש    🔗

יש בידינו כיום אפשרות לחדור לנפשו של הסטודנט הצעיר הרצל על ידי מכתביו מאותן השנים וכן מיומן שנזכר לעיל (קטעים ממנו נתפרסמו זה מקרוב וגוף המקור שלו נמצא בשעתו במכון היהודי המדעי בוילנא). מצוינת במיוחד היא שיטת ההרצאה החמורה ברשימותיו של הסטודנט הצעיר העוסק, כמובן, לא בנושאים מדעיים כי אם בדברי אמנות. איזו התנצחות עם זולה, דוסטויבסקי וסופרים חשובים פחות של אותה תקופה; כמה חריפות בדיון, כמה בטחון בהן ולאו שלו. אנו מרגישים ברורות: לא חכם⁻משפטים יבש גדל כאן לעינינו, כי אם סופר

בעל גון פילוסופי, מקצוע המשפטים הוא “רק קרדום לחפור בו”, כי אין אנשי סביבתו רואים במקצוע הספרות משען לחם.

רצון עצום של גדלות פועם ברשימות אלה, לאן? לקראת איזו מטרה? טרם נודע לו הדבר. יעוד חייו המסתורי עודנו לוטה בערפל. בכל אופן אין לפרש אותה כמיהה עצומה להצלחה רק מתוך רדיפה מוגזמת אחרי הגדלות ומתוך התרברבות של נער יפה ומפונק מבית יהודי, אשר אמו המעריצה את בנה יחידה היתה מצפה לראותו מפורסם מיניה וביה.

אכן, ז’אַנט הרצל העריצה את בנה, היא חשבה אותו לגאון בשירה השייך לעולם כולו, ובטרם מלאו לו עשרים שנות חיים היא כותבת לו בצאתו למסע הלימודים הראשון שלו, שלא יכתוב לה יותר מגלויה אחת ליום: “את רשמיך, הלך⁻רוחך והגיגיך, אשר ימצאוך בדרך, כל אלה עליך להעלות בעט סופרים, כי לא קניננו אלה, אלא קנין העולם הכולו”.

במלים אלה של האם, אישיות מבהיקה שהיתה משענת חייו של הרצל עד יומו האחרון, אנו מרגישים גאוה הדורשת את המרובה. בקשת גדלות ממריצה לפעולות אולם גם לשליטה עצמית ולויתוּר. לא לה שייך הבן, כי אם לעולם. חזון זה של אם היה נכון ובכל נשמת אפה סייעה להגשמתו, וכמה טוב היה אילו הגו לו גם אחרים אהבה כזו, הנכונה תמיד לקרבנות. ניחוש טמיר על יעודו הגדול של בנה היה טמון בנפש האם, ונאצלה גם להרגשת החיים של הבן. אך שניהם ביקשו עדיין בימים ההם יעוד זה בשדה התהילה ה ספרותית.

הרצל קרא בספרים דרך קבע וברוב להיטות, כי החריצות היתה בכלל אחת מתכונותיו הבולטות ביותר. הוא בחר בספרים הקשים ביותר בספרית סטודנטים. הוא שקד על ספרי פילוסופיה – “המדינה” של אפלטון, כתבי אריסטו, “האתיקה” של שפינוזה, וביחוד של שופנהאואר אשר השפעת ספרו “העולם כרצון ודמיון” היתה עליו לאורך ימים. וכשעמד לבסוף על יעודו רשם ביומנו, שהעולם חדל להיות בשבילו “דמיון”, מעתה הריהו יותר: רצון ופעולה.

אולם הרצל הצעיר שההצלחה לא האירה לו פנים, שהעלה על הנייר וזרק מאחורי גוו אלפי סקיצות למחזות וקומדיות, וניסה, כמובן, גם להשלים כמה מהם, הרגיש תוך כדי עבודה – כאשר רשם ביומנו – כי הם הולכים ומפסידים בעיניו כל חן וקסם. אותו סטודנט ומשורר נואש מעצמו, יושב בטל והוזה, כרבים מבני סוגו, באחד מבתי הקפה האפלולים של הרובע האוניברסיטאי בוינא, מסתכל במשך שעות במשחק הביליארד ונטפל מחמת שעמום גם למשחק הקלפים או הדומינו. לאחר זמן אמר הרצל על עצמו, שהיה בימי עלומיו רודף משחקים, כי לא ידע מה יעשה בנפשו. אז שתו עליו כבערפל יצורי דמיונו, אולם הוא לא חש בקרבו את הכושר להחזיק בהם ולתת להם דמות. “אינני נושא בחובי יצירה גדולה” –– אומר עול⁻הימים לנפשו בשעות⁻לילה נואשות, גדול מדי היה ההפרש בין הרצון לאין⁻גבול ובין היכולת המצומצמת עדיין כל⁻כך בימים ההם.


 

טארטארין    🔗

אותה שעה היה הרצל מגיע לקצה היאוש, לולא עמד לימינו במשך עשר שנה תמימות רע וידיד, שחשיבותו בשביל דרך חייו גדולה לאין ערוך. זהו היינריך קאַנאַ, בנם של יהודים עניים מרומניה, אשר מצא עוד בשנות נעוריו לחם⁻עצבות בתור מחנך ומורה⁻בית לילדים מפונקים ונרפים. היה זה צעיר דק חושים ורגש; כאילו נשא בקרבו את כל הצער העולמי של שלהי המאה. סטודנט שקדן ובעל⁻בקורת עצמית חריפה, אך חסר כוח יצירה והכרה עצמית. דמותו הטראגית ורבת הסבל של ידיד נאמן זה, שהיה כרוך אחרי הרצל בעדנה של אב ושל ילד כאחד, משמשת רקע לדמותו הנוהרת של הרצל שלאחר⁻כך. היינריך היה מצפונו התובע של הרצל, כשביקש להיות שטחי ורודף⁻רוח. היינריך קאנא שם לפניו אספקלריה זכה, כשעמד הרצל בפני סכנה של אחיזת⁻עינים. תמיד הוליך אותו לרצינות, לעמקות, לגופו של דבר. “בחור חופז שכמותי טעון פיקוח חמור” – כתב פעם הרצל אל קאנא. ואף על פי כן האמין הלה, שהיה קשיש מחברו בשלש שנים, בכל נימי לבו הנואש מעצמו, כי עתיד הרצל להיות אחד הגדולים, הוא נטע בהרצל אמונה ובטחון פנימי, בשעה שעמד להשליט בנפשו את “יגון העולם”, מידה שהיתה רווחת בימים ההם. דרך בדיחה היה קאנא קורא לחברו בעל הדמיונות והנוח להתלהב בשם “טארטארין, טארטארין”, וכשהיינריך איבד עצמו לדעת לאחר עשר שנים בברלין בעוד שחיי הרצל עלו מעלה⁻מעלה, הרי אפשר לראות בזאת איזה פורקן מסתורי של מסלול חיים רב⁻ניגודים זה. גם על ידידו השני של הרצל, העתונאי אוסואלד בוקסר, הוטל על פי צו טמיר של ההשגחה לתרום את חלקו בפורקן זה – ודאי למען קיומו של השלישי, אשר החברים היו קוראים לו ברוח חיבה: “תיאו”, פורקן כי גם על נעוריו של הרצל רחף לעתים קרובות הפיתוי לקפד את חייו, שהיו נראים לו כמחוסרי תקוה. מי שעוקב בשים⁻לב אחרי יצירתו של הרצל יעמוד על הדבר, כי המוטיב של רובי ספריו, כן גם של אותו המחזה שלא נועד להצלחה (“הגיטו החדש”) – המוטיב החוזר של יצירותיו הוא ההתאבדות או המות על ידי דו⁻קרב למען דבר גדול. קו פסימיסטי עמוק עובר כחוט השני בנעוריו של הרצל עם כל היותם מזהירים למראית עין.

הרבה מזה צריכים אנו לזקוף על חשבון סוף המאה, תקופה שאנו מוצאים בה את כל הסימנים של דאֶקדאנס ואפילו של ניהיליזם. דוקא המצויינים שבין היהודים הצעירים אשר בסביבתו של הרצל נואשו מעצמם, מזמנם, מהאנושות, מהאשה, ולראש וראשונה – מהיהדות. כאן עלינו להזכיר במיוחד את אוטו וויינינגר, אותו תלמיד גאוני של שלילת העולם השופנאוארי, כמוהו כהרצל, סטודנט וינאי, אם כי צעיר ממנו הרבה, אשר הסיק אחר⁻כך את המסקנה האחרונה משלילת העולם שלו – לאבד עצמו לדעת, אולם לא רק התאבדות היחיד נראתה לדור זה כמסקנה אחרונה של הבינה, כי אם גם שלילת היהדות, שנאה עצמית, יאוש מגורלה של כל התקופה, עוית והתבוללות, שמד בהמון, או הבולמוס לדו⁻קרב, שאחז אז את צעירי היהודים לרבות גם את הרצל – כל אלה הם סימנים של תשוקת המות. על הקיבוץ כולו הוצא בסופו של חשבון גזר⁻דין של מות. היינריך קאנא היה רק מקרה בודד מתוך היאוש הכללי – כמובן, המקרה הקרוב והבלתי⁻אמצעי שנגע בהרצל ביותר.

דו⁻הקרב מילא אז אצל הסטודנטים אותו תפקיד מובהק שהיה עליו למלא. גם אותו יהודי טראגי ורב⁻פעלים אשר דמותו ליותה את הרצל כל ימי חייו – פרדינאנד לאסאל מת בדו⁻קרב. איזו השפעה נאצלה מדו⁻הקרב הפיאודלי על דור זה של בני⁻אזרחים! הדבר נבע מתוך כל מערכת מושג הכבוד שנתחדד אז בחוגי הסטודנטים והצבא, וביחוד בקרב הקצינים. די להעלות בזכרון את הנובילה המפורסמת של שניצלר “לייטנאנט גוסטל”. כל סטודנט וינאי מוכרח היה “להתראות פנים” עם מישהו, כדי לקנות איזו חשיבות. להרצל קרה פעמיים, שיריבו ביקש ממנו סליחה וכך נמנעה מלחמת השנים. דבר זה נחשב לו לגנאי בחוגי הסטודנטים ופעולתו ניכרת עליו עד שנוצר “הגיטו החדש” שבו השיב לחורפיו דבר.


 

השפעת “דוריאן גריי”    🔗

לפחות פעם אחת נכנס לדו⁻קרב, כי נאלץ לכך בתוקף עמדתו באגודה “אלביה” בתור “שועל” פעיל. “סגנונה” של אגודה זו היה נעלס ואלגנטי והתאים לאידיאל החברתי של הרצל הצעיר, אשר נשא אז את נפשו להיות איש תענוגות, קל⁻חיים, חפשי מכל עול, דמות שהיה מנסה כפעם בפעם לגלם אותה בצורה פיוטית. פעם כינהו בשם גראף רוברט שנק מהגאֶנאו, ופעם גיו דה מונסארו. ברשימה ביומנו מ⁻2 במאי 1882, כלומר, בדיוק ביום הולדתו העשרים ושנים, מתאר הסטודנט הצעיר שעה בבית קפה, כשאפפוהו דמויות⁻הרוח הנכספות: “התופיע פעם לפני אחרים כאשר הופעת הפעם לפני”? – הוא שואל את גיו אהוב נפשו, – “הימצא פיך את אמרי הבינה עשירי הרגש והרוח, הזוהרים והחמים, אשר אל צלילם הגברי אני מקשיב כאל מנגינה רחוקה ואיני יכול להשהותם בלבי גם כשאני רוצה בכך? זרועך החזקה מושכת אליה את זו המסרבת, בעוד שאת הנעתרת היא דוחה מעליה. מלכות תאהבנה אותך, אולם אתה תמאס בהן. אתה הודף תמיד את הניתן בידיך ומהרהר על הנמנע ממך. אולם בדרך זה אין מגיעים אל האושר, גיו המסכן שלי!”

אין לך דבר אופיני יותר בשביל הרצל הצעיר מאשר המלים הללו. והאם רק בשביל הרצל הצעיר בלבד? מנגינת החיים נשארת תמיד בעינה. לנמנע ממנו ישא את נפשו, על האושר שבקרבתו ויתר, – בזאת יהא טמון כוח היוצר שבו ויגונו האישי. הוא יודע זאת, אולם אין הוא חולם למלט את נפשו. הוא נמשך אל השלהבת האוכלת את בשרו.

האם זהו פרי רוחו המקורי של תיאודור הרצל? האם הוא יוצרו של טפוס אנושי מיוחד, שבו הוא מבקש לקלוט “יצורי⁻אויר” אלה?

האמת היא, כי יצורי דמיון אלה בעלי גברות כובשת ומעוטרים בתארי מעלה, אינם אלא חזרות זולות של הטפוס, שנוצר בימים ההם, טפוס ה“דאֶנדי הגדול” המפעם באותו דור ביצירותיו של אוסקאר ויילד ובעיקר ב“דוריאן גריי”. הרצל וחוג מקורביו, ובראש וראשונה ארתור שניצלר, היו נתונים ראשם ורובם להשפעה זו, שהתבלטה גם ביפיפות המודגשת שלהם, בבחירה הקפדנית של צוארוניהם ובכל דמות דיוקנם. שניצלר סיפר לי אפיזודה זו: “בהיותנו בני עשרים ושתים,היינו בנשף אחד במלון “קונטיננטל” שהקהל היה אז כרוך אחריו. הרצל הופיע אליגנטי עד לסכנת⁻נפשות, סקר אותי, שהייתי גם אני בעיני עצמי אליגנטי בתכלית האליגנטיות, במבט שכולו ביטול, ופטרוני במלים אלו: “שניצלר, איזה מין צוארון, ואני חשבתיך לדאנדי”! שאלתי את שניצלר: “האם היה זה בתקופתו של “אַנאטול”? (אַנאטול הוא אחד הטפוסים המרתקים בקומדיות של שניצלר). “לא” – השיב שניצלר –´”זה בא לאחר⁻כך. אולם היינו כבר אז דאנדים. מעולם לא הלכנו ברגל. נוסעים היינו במרכבות לרכּב היינו זורקים דמי⁻שתייה בקלות שאין לחקותה. כל אחד ראה עצמו אוסקאר ויילד”.


 

“צרות של משי”    🔗

כך היתה חזותו החיצונית של הרצל, ולעומתו דמותו הצנומה הלוהטת, המכלה את עצמה, דמות ידידו האומלל היינריך קאַנה, מה פשר הצמד הזה? מסתבר ששניהם השלימו זה את זה. אחד שאף אחרי הזיו והזוהר ואחד אחרי עמקות הנפש. גם הרצל, עם כל “הדאנדיות” שבו, נשא בקרבו “יגון עולם”. אולם קאַנאַ, היחיד “שיכול היה לראותו לפעמים לפנים מלבושו”, כמו שרשם הרצל ב⁻13 באפריל 1883, 2 פיקפק בטיבם של “הספק האליגנטי” ו“היאוש המבושם”. הדבר ציער את המיואש הנאה.

יש ניב יהודי עממי: “צרות של משי”. זהו צער מתוך שפע. לכאב כזה זקוק היה הרצל הצעיר. והוא מצא אותו שנים מועטות אחרי כן במגדה בת השלוש⁻עשרה. מה מופרכת היא אהבתו של בן העשרים ושש, של הדוקטור למשפטים, והפילוטוניסטן העולה, אשר זכה כבר לפרסום רב, אל אותה ילדה! ועם זאת כמה כנה היא אהבה זו. אותם דפי יומן המלאים יאוש עמוק ובלתי “מבושם” כלל משנת 1886, וביחוד הרשימה הצרפתית שמעבר לכרטיס⁻הכניסה הבלתי⁻משומש לרחבת הצופים של מגרש המחליקים על הקרח, ב⁻18 לינואר 1886, כשהרצל עמד שעות על שעות בקור סומר ובלב לוהט וחיכה לשוא לילדה האהובה ההיא – הרשימות הללו מעידות על עצם הרגש אשר דוגמתו אין אנו מוצאים אצלו לא באותו פרק זמן ואף לא לאחר⁻כך, מה עמוקה עצבותו של אדם מבוגר זה, יפה⁻התואר, ועשיר⁻הרוח, על שילדה בת שלוש⁻עשרה זלזלה בו. ודאי, הוא אהב בה את אהבת העלומים שלו – זו אשר נגוזה לבלי שוב. והוא חולם על כך כי לימים, במלאת שנותיה ישאנה לאשה ויגלה לה את כאב כסופיו ומפח⁻נפשו, האמנם האמין בכך? האם לא ידע בעומק לבו, שאלה אינם אלא חלומות? כי “לימים” אלה, הם ימים אשר חלפו ולא אשר יבואו?

יש משהו מן הפרובלימתי בדמותו של הרצל הצעיר, משהו מההסתכלות בראי עצמו ומהתפלגות האישיות כאחד, כשם שיש ניגוד גם בין מראהו המבהיק בשחרו אחרי ההצלחה, שהוא גופו מכנה ומגנה אותה בשם “להטנות”, ובין משאת נפשו העמוקה להשתלמות והטלת ספק בכוחותיו וסגולותיו, קיצורו של דבר: בין בקורת עצמית ללא רתוי מזה ורדיפה אחרי גדלות בלתי מרוסנת מזה, רובצת תהום אשר פילגה את נפשו. כיצד למתוח גשר על פני התהום? כיצד למלט את הנפש?


 

המראה אל החלל הריק    🔗

קאַנא הלך אותה שנה לברלין כדי ללחום שם מלחמה נואשת של פובליציסטן ישר ומחמיר מדי, ורחוק מכל סלסול⁻עצמי ותאות גדלות בתוך עולם מזויף ונרקב, אשר היהודים מלאו בו תפקיד מפוקפק ביותר. מערכה נואשה נטולת כל תקוה.

ובו בזמן צועד ועולה תיאודור הרצל, המתקרב כבר לשנתו השלושים, באותם השלבים, שלכאורה הם נראים כנעדרי חשיבות ובסופו של דבר הם מהוים את ההצלחה, ההצלחה החיצונית, הקאריאֶרה.

באותו זמן העלה בהצלחה מיטאֶרווּרצאֶר – אחד מגדולי השחקנים בימים ההם – את מחזהו של הרצל “טברין” בניו⁻יורק. מחזה זה מטפל בנושא “המוקיון” באמצעים שכוחם יפה לבמה. הידיעה פשטה בעתונות הגרמנית והוינאית. גם היינריך קאנא ואוסואלד בוקסאר עשו מה שהיה ביכלתם כדי להעביר את הקול על הצלחת ידידם. שמועה זו פתחה לפניו את השער הסמוי והנפתח בכבדות בפני כל פנים חדשות, של התיאטרון או של העיתונות. אם מרבית הקומדיות והמחזות של תיאודור נדחו עד כה (ולאמיתו של דבר לא היה ערכם רב. בעוד שהפיליטונים שלו נעשו לאט⁻לאט מעשה אמן, מלאכת מחשבת להפליא, תחת פיקוחו השקוד של היינריך שנמשך גם ממרחק), הנה נפתחו פתאום לפניו גם בתי התיאטרון. מחזותיו הועלו בברלין, וינה, פראג וערים אחרות וזכו בחלקם להצלחה. שמו מתחיל מופיע בעתונו לעתים קרובות יותר ויותר, דבריו מתפרסמים ביתר קביעות, הוא מקבל את עריכת הפיליטונים בעתון “וינר אַלגמיינה צייטונג”, הוא רואה עצמו אדם שהגיע לתכלית. ולמעלה מזה רואים אותו אחרים. הוא נחשב לתקותה הגדולה של העתונות והספרות הוינאית הצעירה, כמובן לא בעיני “המהדרין” ביותר שבין האמנים המסתייגים של “וינה הצעירה”.3


 

“תם – ונשלם”    🔗

באותם הימים חלו ארוסיו עם יוליה נאַשוֹיאֶר. היא היתה יפת⁻תואר, גנדרנית, שערה מתולתל ובלונדי למחצה, מה שהרצל אהב כל כך, ולפי רשימת יומנו, “בעלת שפתים ריחניות, רכות ורעננות”. עלמה יפה ומפונקת מתוך אותה סביבה יהודית של אֵילי הכסף החדשים, אשר הרצל שנא אותם מעומק נפשו. הוריה וקרוביה של יוליה היו לו מלכתחילה למורת רוחו. ולעצמותו של דבר הרי זו הריקנות הפנימית אחרי אכזבתו ממגדה, שהוליכה אותו בלי מעבר אל זרועותיה של יוליה, שנפתחו לפניו ברוב עדנה. כמה גדל אז רפיונו של הרצל שלא בז כ“גיו” לזו הנכבשת באפס⁻יד, הוא הלך שבי אחרי קסם הפנים הורודים והשפתים הרעננות. הוא עצמו מדבר תחילה על “משובה חביבה” ורוצה למשוך ידיו כדי למנוע אכזבה מיוליה, במשך שנה וחצי, בין אביב 1886 לסתיו 1887, חלה כנראה, הפסקה בפגישותיהם. בינתים עמדו לפני הרצל, לפי רשימתו מ⁻14 באפריל 1887, – הרשימה שלפני האחרונה ביומן נעוריו, – “המסע לטרוֹביה, המסע לברלין, וכן הפרסום המוסיף והולך, דלדול העצבים המוסיף וגובר, כתיבת הפילוטונים השוממה. באחד הימים הכאב הגובר בפדחת, הנסיעה לאיטליה אשר שם קויתי להחלץ ממנו והשיבה הביתה בלי הטבה, עכשיו הוזמנתי להיות עורך הפיליטונים ב’וינאר אלגמיינה צייטונג‘. מחר אני מתחיל בתפקידי החדש בתור עתונאי, הגעתי ל’תכלית’ וחוששני שגם ל’אחרית'. והריני תם ונשלם. אולי שוגה אני, – הלואי – אולם אינני מאמין בכך. מי שימצא פעם את השורות הללו ידע זאת”!

מתוך ניתוח רשימה זו נודעים לנו פרטים אלה מתולדותיו. את המחזה “הוד מעלתו” כתב הרצל בשנת 1886 לאחר שעשה את הקיץ בפאריס, בנורמנדיה וטרוביה המיוחסת, ובפעם הראשונה בלונדון. הוא הציע את המחזה לתיאטרון וולנר בברלין. אַרתוּר לויסון, העורך הראשי של “בארלינאר טעגבלאט” (מכרו של אבי הרצל), אשר לבתו המתהדרת הגה הרצל, לפי עדותו של פאטאי, אהבה זמן מה הציע לו לכתוב בקביעות סקירה שבועית בשביל עתונו, אשר כינה אותה בשם “מסע על פני השבוע”. באותו זמן נכתבו גם פילטונים בלי שעור, ביחוד רשימות מסע מאיטליה. החשובה שבכולן היא “מהומה באמלפי”, אשר הרצל כינס אותה אחר⁻כך לתוך ה“ספורים הפילוסופיים” שלו.

ואמנם גרעין פילוסופי ומשהו מהפסיכולוגיה של ההמונים טמוּן בתיאור הדראמאטי המבהיק של מרידת עם בעטיו של אדם דון⁻קישוטי, תוקפן ואדיב, האימפראסאריו שפנגלברג – צאצא של “גיו” ו“הגנאו” מימי נעוריו של הרצל.

אין ספק שביסוד הדבר צפון מעשה שהיה באמלפי: הרצל שאהב להשתובב עם ילדים הביא את הפרחחים האיטלקים עד לידי “יציאה מן הכלים” על ידי פיזור מטבעות⁻נחושת לפניהם, ובהם התבונן בפעם הראשונה לחייו של ההמון.

מן המציאות לקוחה גם דמותה של האנגליה הבלונדית המקסימה, התופשת מקום חשוב כל כך בתיאור זה. היא מופיעה גם באותה רשימת⁻היומן של אפריל 1887.

כמה דברים מרהיבים ראה אז בעולם הפובליציסטן המתבגר בזכות הוריו הטובים, שכל מעינם היה רק בהתקדמותו של בנם, היה עליו לבקר במקומות הנאים והמפוארים ביותר שבעולם, כדי להתענג עליהם. באחד ממסעיו אלה בין ברלין, וינה ופראג, ודאי נפגש באותה גברת ממרום עם הארץ, המופיעה בדמות “הנסיכה” בהומורסקה האלגית שלו “בקרון האוכל”, ותפקידה דומה לזה של דוֹנה קלארה ברומנצה המפורסמת של היינה. “נסיכה” זו חומקת מהר, כאותה ספרדיה יהירת⁻הגזע, מתוך אכזבה עמוקה בשעה שהאביר האלמוני מתגלה שם כאחד מבני היהודים בסאראגוסא, וכאן כד"ר כהן.

האנגליה הצעירה והנאה, האפופה רשרושי משי, הילדה בת השלוש⁻עשרה, מה הן אם לא הגילויים המוחשיים של אותה “הבלתי⁻מושגת” שעליה חלם הסטודנט הנושא בנפשו את “צער העולם” בשותפות עם “גיו”?

משחזר מהאוירה הרומנטית של מסעיו במרחקים, מצא הרצל את עצמו אצל “התכלית” – וגם אצל “האחרית” – עורך של עתון ממדרגה שניה.

הוא מתפקח מהמציאות הבאנאלית במקצת, מיום יומיות זו שאחזה בו, בזרועות של בשר⁻ודם, בידיה הצעירות של יוּליה נאשויאר.


 

ז’אנט ויוליה    🔗

הרצל נעשה בעל⁻עמדה, אמנם לא גדולה ביותר, אבל בכל זאת עמדה, יכול היה לבנות לו בית, ושוב מתוך הרגשת ריקנות פנימית, לאחר חלומות ממריאים והרפתקאות, הוא שולח ידו אל הקרוב לפניו ביותר, אל היום⁻יומיות שחיכתה לו.

“שבתי ומצאתי את יוליה הטובה שלי”, – הוא רושם ב⁻7 בספטמבר 1887 את רשימתו האחרונה ביומן הנעורים. “היא אהבה אותי תמיד, אני אשאנה לאשה”.

“היא אהבה אותי תמיד”, אבל כי הוא שמר אותה בלבו, זאת אין אנו שומעים, ואין גם להניח זאת. גם כשהוא מוסיף ורושם: “היא מתוקה, מתוקה, מתוקה”, אנו מרגישים רק את קסם קרבתה שהיתה ספוגה רעננות העלומים, קשר עמוק יותר לא היה ולא קם אחר כך. האם רק בשל יוּליה בלבד?

מתוך דבריו של הרצל “היא אהבה אותי תמיד” אנו שומעים הד קולו של הבן⁻יחיד המפונק להורים אמידים החיים רק בעבורו. ואמנם אמו חילקה את עתרת הכוח של רוחה הטובה והגאה כאחת, רק בין בעלה ובנה. חילקה כך, שבאורח טמיר קיבל כל אחד את השלם, אם האב יעקב, דייקן, הנוהג בהקפדה וממלא חובתו באמונה, היה קודם משענתו הבטוחה של תיאודור בכל עניני כספים, היתה אמו יפת⁻המראה ובעלת⁻הנפש למורת⁻דרך לו, בעניני נימוסין וחברה ואפילו בעבודתו העיתונאית. אף שורה אחת לא מסר לדפוס מבלי להראותה תחילה לאמו. מובן מאליו, כי כמעט תמיד נחל אצלה רוב תהילה והשתוממות, בעוד שהיינריך קאנאַ היה מותח בקורת חמורה הרבה יותר.

אמו של הרצל היתה אחת הנשים הכבודות והאצילות של החברה היהודית במאה התשע⁻עשרה. בת הבורגנות הגדולה ובעלת חוש חזק לדברים שבצורה והשפעה. המצוין שבה היה רגש הטאקט שלה. בזאת נבדלה מכמה נשים אחרות של הבורגנות היהודית. היא היתה להרצל סעד אמתי בחייו, הן כלפי חוץ ולמעלה מזה – כלפי פנים. חלק גדול, החלק המכריע של “חינוך הרגש” אצלו, בלשונו של פלובאר, יש לזקוף על חשבון אהבתו האלמנטרית והעמוקה לאשה נהדרה זו. ערכה בשבילו והסגולות שהעניקה לו על ידי הכוח המחנך של האהבה, מצאו את ביטוים השלם באותן המלים, אשר שם בפי גבורו דוד ליטואק, ב“אלט⁻נוֹילאנד” בשעת מותה של אמו: “היא היתה אמי, היא היתה לי האהבה והצער. בימי רעה ובימי טובה היתה כבודו ותפארתו של ביתנו, בנו הגתה כל הימים, ובה בעצמה אף לא ביום מן הימים. היא ידעה היטב אורך⁻רוח מהו. הצער לא כפף את קומתה, אלא זקף אותה, היא היתה אמי, ואני לא אראנה עוד”.

לה, לאמו זו, היה רגיל. היא היתה הדמות הנשית אשר ליותה אותו כל ימי חייו. אהבתה אליו היתה לו נעלה מכל פקפוק, היא הגתה תמיד בו ולא הגתה כלל בה בעצמה, האם לא מן ההכרח היה שנגד עיניו של בן כזה ירחף אידיאל של אשה בדומה לזו, מעין גלגול של אמו בדמות צעירה יותר, זו העתידה לתת לו את אהבתה?

אולם יוליה נאשויאר היתה בכל ניגודה הגמור של ז’אנאט הרצל. הן מבחינה חיצונית, והן מבחינה פנימית, יוליה הקטנה, הגנדרנית והנאה, היתה ילדת⁻פינוקים, הרגילה שהיא עצמה תהיה מרכז לתשומת⁻הלב ושהכל יפנקוה. היא לא נועדה להיות רעיה ותרנית לצדו של אדם, הנמשך אחרי מטרות גדולות העשויות להרחיק אותו ממנה. לא נכון יהיה לחשוב, שיוליה הקטנה לא היתה בעלת נפש ולא נתנה דעתה כלל ליצירתו של הרצל. לכל הפחות לאַמביציות הספרותיות של הרצל התיחסה ברוב ענין, וגם לא היתה משוללת חריפות מטבעה. על כך מעידה מלה קולעת של הנערה הצעירה, כאשר סביבתה האמידה זלזלה במקצת בנשואים אלה עם עתונאי מתחיל. כשאחד מידידי הבית אמר באזניה דברי כבושין, והעיר לה, כי אהבתה להרצל אינה טומנת בחובה כל עתיד לה, ומה יש בה איפוא? השיבה לו יוליה נמרצות: “הוֹוה”. כשהגיעה מלה זו אל הרצל, שהיה שרוי עדיין בספקות, עשתה עליו רושם חזק, וכך אירע הדבר, כי בהתחזק בטחונו של הרצל, הלך מיד אל איש הבורסה וסוחר הנפט נאשויאר, אדם אמיד שלא היה חביב עליו, וביקש את ידה של יוליה. החתונה היתה ב⁻25 ביוני 1889 ברייכנאו על יד הזאָמאֶרינג בקרבת וינה.


 

חויות האבהות    🔗

מסע הכלולות הוביל את הזוג הצעיר לצרפת ולשוייץ, דרך ערים רבות שהרצל כבר נזדמן שם בנסיעותיו הקודמות. נראה הדבר, שהתקופה הראשונה של נישואין אלה, האומללים כל כך בסופם, היתה מלאת זוהר למדי. כי האיש הצעיר עודנו מקדיש כל תשומת לבו לאשתו, עודנו כנתון כולו להלך הרוח והרשמים של הסביבה הקרובה. את הסתיו בילו ברייכנאו. יש בידינו מכתבי הרצל מאותו זמן אל הסופר ההונגרי המפורסם אדולף אגאי. ב⁻5 בספטמבר 1889 מזכיר תיאודור מתוך התרגשות אמתית, כי אשתו מצפה לילד, “אני מקוה, שזה יהיה נער, מה אעשה בו, איני יודע עדיין בדיוק. להתמכר ללימודים אינו צריך בכל אופן, ואם ירצה לכתוב אביא עליו כליה… ושוב, אם יהיה זה נער, אז לפי דעתי צריכים דברי הימים לעצור במרוצתם ותקופת⁻עולם חדשה תתחיל, האמינה לי! ואולי בכל זאת אתן לו ללמוד? כאמור, לא החלטתי עדיין”.

במלים התוססות האלו של אב צעיר, המלא אושר חדשים רבים לפני הולדת הילד הראשון, הנותן כבר דין⁻וחשבון לעצמו על עתידו של זה, מרגישים אנו את הזיקה המשפחתית החזקה של תיאודור, אשר הוריו תפסו מקום נכבד כל⁻כך בחייו. וזיקה משפחתית זו מכוונת עתה אל ילדיו, עוד לפני בואם לעולם.

נולדה לו, כידוע, בת תחילה. קרא אותה על שם אחותו המתה פאולינה. לאחר שנה בא לעולם בנו האנס, ושני המאורעות הללו זעזעו את נפשו עד היסוד. הוא נכנס “דרך שער האבהות לפילוסופיה” – כתב אז הרצל, ואמנם מרגישים אנו נעימה חדשה של רצינות, שיקול⁻דעת ואחריות, שהיו זרים עד כה לצעיר נטול העול, המתנועע בין יאוש וזחיחות דעת, אולם עוד משהו אנו שומעים מחביונו של אותו מכתב חם⁻המזג שהבאנוהו לעיל, הרצל הכיר וידע, כי תקופה חדשה מתחילה בשבילו, ולעולם. בן יש לו – ועליו לנקוט עמדה בשאלות החיוניות של הזמן.


 

נדודי רוח    🔗

Fragst du mich, wie er heisst,"

Jener finstere Geist?…"

(Grillparzer, Gedichte “Incubus”, 1821)

נקיטת עמדה זו נתגלתה קודם כל, כמובן, בכתיבת המון מחזות⁻שעשועים, העשויים לשמש מקור הכנסה בשביל הוצאות הבית שנתרבו. דוקא מתוך אחריות כלפי אשתו וילדיו מוציא הרצל מתחת ידו הרבה “מלאכה”. הוא כותב קומדיות קלות בשותפות עם ויטמן ואחרים, משתתף בתחרויות של כתיבת קומדיות, מחבר ליברטו. כל אלה משום שהפסיד שוב את משרתו במערכת. הוא תלוי באויר ואנוס להשתכר. הוא כותב ללא הכרח פנימי ובמפורש בלי חמדה והשראה. אלה הם המחזות הקלושים ביותר שהופיעו באותו זמן ואף כי הועלו בפראג, בברלין, ואפילו בבורגתיאַטר בוינה – הקנו לו שונאים יותר מאשר ידידים. שמו הטוב בתור פיליטוניסטן נאה נפגם על ידי מעשי קולמוס אלה, שאליהם שייכים קודם כל מחזה השעשועים “מה יאמרו הבריות?” וגם “אשת השטן” ו“האשה הלבושה שחורים”, ורק המחזה מחיי האמנים “נסיכים מארץ הגאונים” נתקבל יפה, כשעלה על במת התיאטרון הוינאי בנובמבר 1891. אולם אז כבר היה הרצל בפאריס. אמנם החלה תקופה חדשה.

כשנרצה לעמוד על עיקרו של סיבות דכדוּך הרוח באותן שתי השנים שלפני התקופה הפריסאית, הרי אכזבתו מנשואיו היא החשובה ביותר. הרצל הכיר מהר, כי להיות אדם נשוּי, פירוש הדבר בשבילו: להרויח, להרויח, להרויח. היו נופלים כנראה ניצוחי⁻דברים עם אשתו הצעירה ובני משפחתה, על אלה נוספה גם העובדה המכריעה, כי האם והרעיה לא מצאו נתיב זו אל זו. אולי מרובה היתה הדרישה שנדרשה מיוליה, שתסגל לה מיד אותו יחס שהיה מובן מאליו בסביבתו של הרצל: הכל צריך לסגת אחורנית בפני תנאי יצירתו וחירותו. דעתה של אם הרצל לא היתה נוחה מיוליה, ודבר זה לא סייע לשלום⁻הבית. חוף השלום והמבטחים אבדו לו אז לעולמים. אנו כבר מרגישים, אמנם בצורה סתומה, מתוך קובלנות כבושות לפני ידידים, (כגון בחליפת המכתבים עם היינריך), כי כבר בימים ההם נתגלה פצע שהיה עדיין מוצנע מחמת בושה. כך משתמעת אותה גלויה מהולגאַט, שבה הוא מסיח להיינריך, כי נעשה זקן הרבה יותר.

כך ולא אחרת יש להבין את דברי הנחמה ספוגי הרוך, שכתב קאַנאַ אל ידידו בהיולד לו בנו הבכור: אכן זו צריכה להיות נחמתו בעד כל מה שמנעו החיים ממנו.

אז מתחילה אותה אי⁻מנוחה, אותה אי⁻יכולת להתיחד עם נפשו, אשר הוא תיאר אותן אחר כך בכמה נובילות וביחוד בסיפור “האכסניה של אַנילין”, שם נאמר: “היה היה איש ולו אשת מדנים. היא העבירה את חייו במצבי רוחה הפתאומיים. אולם הדבר פגע בו יותר מאשר בבעלים אחרים, אשר נשותיהם מרבות קללה, משום שהיה לא רק פרופיסור לפילוסופיה, כי אם גם בעל⁻הרהורים. למעלה מכל אהב את החלום החרישי של חדר⁻העבודה. כשהיה יושב בתוך ריח הספרים וכותב או קורא, או כשהשקיף למרחק בשעות הדמדומים הטובות, היה קופץ עליו תדיר רגזה של אשתו, וכשהלך⁻הרוח נעכר בדרך זו, נכמרו רחמיו על עצמו וקם וברח מן הבית”. בשורות אלו עלינו להכיר הרבה מחיי עצמו. הרצל נשאר בודד מאד בחיי הנשואין, בודד יותר מאשר קודם כשהיה קיים עוד קשר ידידותו הפנימית לקאנא.


 

הרצל וקאנא    🔗

ברי, שגם בלעדי נשואיו של הרצל, היה יחס זה נפגם על ידי המרחק וינה – ברלין. אך לא רק ריחוק מקום בלבד גרם לכך. כנראה, חלה גם התרחקות פנימית עוד לפני נשואיו של הרצל. היא באה בביקורו של הרצל בשנים 1887–1888, כשנעשה כרוך כל כך אחרי התיאטרון והעתונאות ושאַף הצלחה. אמנם ברך אותו היינריך מעומק הלב עם הצגת הבכורה של מחזה השעשועים “החתונה שלו”. “שמח אני – כתב קאנא ב⁻19 במארס 1888 – שהעלם השחור והארוך, אשר התהלך שנים רבות לצדי ברוח נכאה וברגש של בוז לעולם, נתן לקהל הברליני אפשרות להכיר את קלסתר פניו מעל הבמה. ואני מקוה, שעוד לעתים קרובות תהא לו ההזדמנות לחדש הכּרות זו”.

אולם בסוף אותה שנה, ב⁻3 בדצמבר 1888 דוחה קאנא באופן נמרץ את הצעת חברו לסייע לו סיוע כספי, “כי מכבר אבדה לי כליל האמונה בידידותנו”. ובכל זאת הוא כותב לו לאחר חדשים מועטים, לרגל האירוסין, מכתב⁻ברכה. איזו נפש בודדה, ביישנית, היה קאנא זה, בכמה רוֹך נתברך, והוא פרץ חוצה נגד רצונו, ולאחר שכבר נתיאש מעצמו, – וגם אותות מחלת הקצרת גרמו לכך, – כותב הוא, הצנוע, במכתבו אל הרצל: “בטחון, קשי⁻עורף, וביחוד חוצפה. חובתך להבקיע, וגם יכול תוכל”. הוא מוסיף להבטיחו, כדרך שהיה נוהג לעשות בימי הנעורים עם כל חומר הבקורת, כי מאמין הוא בהרצל: “מאמין אני בכוכבך אמונה נצחת”. וכשהופיע אחד הפיליטונים דקי הרגש של הרצל, הוא מברך את ידידו “ביצירה זו שהיא ממדרגה ראשונה”. בין אלה נשמעות מפיו, ביחוד בשנים הקודמות, גם תביעות ליתר הקפדה וליתר דקות בסגנון ובדרכי המחשבה. ממנו למד הרצל לראות את הדברים באור הנצח, היינריך צפה וראה בנבואת⁻לב את גדולתו ותהילתו של הרצל לעתיד. אמנם כל הערותיו ממין זה הוא מלביש לבוש אירוֹני, אולם אין הדבר נעדר חשיבות

כי עוד בשנת 1883 הוא מתגרה בתיאודור לאמור, כי מקץ מאה שנה, היינו בשנת 1983, יופיע חיבור גדול על “תיאודור הרצל וזמנו, אצל גוֹטא בשטוּטגארט” – בהוצאת הספרים החשובה ביותר שבגרמניה. היינריך, שהיה גדול מהרצל בשלוש שנים ואובד⁻עצות כל⁻כך לגבי עצמו, היה משיא לחברו עצות טובות ויקרות⁻ערך בכל הענינים. ביחוד היה מזרז אותו תמיד להעמקת לימודיו, לעבודה רצינית. כשאחד הפיליטונים או המחזות של הרצל אינו מוצא חן בעיניו, הוא מודיע זאת לידידו מתוך בקורת שאינה יודעת ויתורים, והיא עושה על תיאודור רושם עמוק, ביחוד מענינת אותה נזיפה כלפי הרצל המפונק, שהיה רואה עצמו במרכזו של עולם, במצבו בבית הוריו. כשהרצל שב מלא רוגז משהייתו הראשונה בברלין ושפך את לבו בדברים של אכזבה ושאט⁻נפש על אנשי התיאטרון והעתונות, כתב לו היינריך מכתב ארוך ועמוק על המשגה שבהפרזת ערך עצמו שלא מדעת. הוא מלמד אותו לדעת, שאין הוא יכול לדרוש מכל הבריות "שיקומו ויניחו הכל ולא יהגו אלא בהתקדמותו הוא. הוא מכנה אותו חסר⁻דעת או אגוֹאיסטן ביותר, משום שאין הוא רואה בעולם התיאטרון אלא “זוהמה, זוהמה, זוהמה”. העולם מונה אלף ושלוש מאות מיליון נפש – אלף ושלוש מאות מיליון של מרכזי עולם והנה בא חלק זעיר אחד ומבקש שכל השאר יחדלו את קיומם.

יש מן הצדק הרב בבקורת זו – אולם גם מן הטעות. קאנא לא יכול עוד לנחש, לאיזה “גאון הרצון”, כפי שאמר פעם נורדאו, יגיע ידידו.

בכל פרשת היחסים שבין הרצל וקאנא, שחשיבותה לגבי התפתחותו הפנימית של הרצל אינה יכולה כלל להתמצות במפורט כאן, טמונה אותה תערובת, מקסימה ונוגעת אל הלב, של זלזול עצמי ושאיפה להשתלמותו של הידיד, אשר אמונה ילדותית ובקורת עם תוכחת⁻אב כרוכות בה יחד. זהו מעין יחס המזכיר את יחסו של פראנץ קפאקא, הדומה כל כך אל קאנא בהרבה קוים יהודיים ואוסטריים, אל ידידו ובראש וראשונה אל מאכס ברוד.

כיצד נפל הרוגז בין הידידים – דבר זה ניתן יותר לשער מאשר להוכיח. אולם ודאי הוא, כי הדבר קשור בקרע הפנימי של המחבר הצעיר השוחר לתהילה, אשר חש בקרבו כוחות עצומים, שהיה מוציא אותם לבטלה, בכתיבת קומדיות. וכן אפשר לראות הפרזה והבנה בלתי נכונה במושגי הכבוד, בסרובו של היינריך לקבל מידידו עזרת כסף. אבל איזו תכונת רוח גלומה בזאת! לא נטעה אם נשער, כי דרכו של הרצל אחרי כן לבלי לקבל בשום אופן ופנים כל עזרה חמרית מידידיו הציוניים, מצא לו כאן דוגמה ומופת. כי אכן, דמותו של קאנא רדפה אחריו עוד ימים רבים אחרי מותו, כפי שבלט הדבר בתקופות שונות מחיי הרצל. כהוכחה חותכת תרשם כאן עובדה בלתי ידועה לחלוטין, המוליכה אותנו לשנות חייו האחרונות של הרצל: במאי 1903, כלומר למעלה מ⁻12 שנה לאחר מותו של היינרייך, נכנס הרצל בחליפת⁻מכתבים עם אחיו של ידידו המת, שהתגורר אותו זמן בפאריז, ובקש ממנו להודיע לו את המספר המדויק על גבי קברו של היינריך בבית הקברות “וייסֶנזה” בברלין. בארכיון הרצל שבירושלים נמצא בין הכתבי⁻היד כתב התשובה מאת ג. קאנא 18 Rue de Maubeuge, Paris IX)) מיום 17 במאי 1903, המודיע להרצל את הפרטים דלקמן על אודות קברו של הייניריך: בית⁻העלמין “וייסנזה” שדה ג‘, טור ד’, מס' 9685.

במקום אחר בררתי במפורט, שהרצל היה זקוק לידיעה זו, כי באותו זמן חשב ברצינות רבה להעביר את עצמות המתים היקרים לו למולדת החדשה. זה מוכח מרשימתו ביומנו ב⁻16 במאי 1903. כלומר יום לפני אותו מכתב מפאריז. מחשבותיו של תיאודור הרצל על אודות קברו של אביו מתחרזות למחשבותיו על קברו של ידידו המת שמכבר. ממנו אין הוא רוצה להפרד. קרבתו הנפשית להייניריך קאנא היתה קיימת מעבר לכל פרידה, לכל התנכרות ואפילו מעבר למות.


 

לידה ומות    🔗

הפילוג בין הידידים לא מנע את קאנא מלהתענין מעומק הלב בחייו של הרצל, וביחוד בתינוקת שלו. כמה נוגעים אל הלב “מכתבי הדוד” אל פאולינה הקטנה, אשר את תמונתה הוא מבקש וחוזר ומבקש ואשר ממנה ציפה תמיד תנחומין לאסונו של הרצל. כי פעם, בפברואר 1891, כשיסורי נפשו של הרצל הלכו וגברו ולא מצא לו מנוח, הגיעו פתאום לידו שורות אלו: "תיאודור הטוב והיקר שלי! ידידך מאז עודנו אומר לך שלום בטרם ימות. 4

תודתי לך בעד כל ידידותך וחסדך. הנני מאחל לך ולבני ביתך כל אושר. אני נושק אותך. שלך היינריך".

מכתב זה נגע עד היסוד בנפשו של הרצל. היתה זו אחת המכות הקשות שהוכה בחייו, ואולי היא היא שקבעה את נתיבו לעתיד. כי רק עתה נודע לו ברור, מה היה בשבילו ידיד זה, זו האספקלריה הזכה והנאמנה, אשר בה הוטל עליו להתבונן לעתים קרובות כל כך אל עצמו. נוסף לכך באה ההתרסה הרותחת ורבת⁻הכאב כלפי גורלו חסר⁻הטעם של דור, אשר איש כזה נדון בו לאבדון. דמות דיוקנו של היינריך רדפה אחריו בעינים יהודיות גדולות ומלאות יאוש, והביטה אליו בלי הפוגות. הרצל הרגיש כי משועבד הוא לתמונה עד עולם.

חדשים מעטים לאחר כך, ביוני 1891, נולד האנס שלו. אם היה הרצל מתכן קודם לכך תכניות דמיוניות לעתידות בנו מתוך שעשועי משובה, הרי עתה, על ידי עיניו המתות של היינריך, נעשה הדבר לדרישה שאין מפלט מפניה. “הפעוט הלזה, בשרי ודמי, בני אהובי – אל נא יהא ליצור נואש שנטרפו עליו ספינותיו, כשאר היהודים הצעירים בני זמננו, כהיינריך שלי”. כך בערך היה מן הסתם הלך רעיונותיו. ומיד נצנץ לפניו התפקיד לחולל תמורה בעולם. האוירה המשפחתית נעשתה, כנראה, להרצל בימים אלה קשה מנשוא. משק⁻הבית הנרחב, הצורך של אשתו במותרות, אי⁻הצלחתו בתיאטרון, אי⁻הרצון של הוריו ממסיבות אלו, ולבסוף חויה מזעזעת זו של מות היינריך והולדת בנו – כל אלה נערו, כנראה, את הרצל, והכרח של יצירה תקף עליו במידה כזו, עד כי קם וברח ממיצרי הבית אל המרחב. הוא נוסע לצרפת ו“משוטט” במשך חדשים בחבל הספר שבין צרפת וספרד, בדממת הרי הפירנאים.

מה חזה הרצל ומה עבר על נפשו בהרי ספרד התלולים והזועמים – קשה להלביש במלים. יש דברים המתגלים רק מקץ שנים, הזקוקים לתקופה של “בשילה” כדי להופיע כלפי חוץ. תקופה טמירה, איני חוששת לומר, תקופה מסתורית של תמורה פנימית, היתה אותה שהיה בין יערות הפירנאים ורכסיהם, אשר שמה – נשתמש בלשונו הוא – יצא “במסע השיכחה” כדי “להשתחרר” מידידו המת. אבל לאמיתו של דבר נדחף אז הרצל מתוך עומק ישותו ויעודו להתבודד בחיק הטבע למען הגיע אל נפשו. בזמן ההוא נשר מעליו כל מה שהיה בו מן המסוה והקליפה, והגרעין הפנימי של ישותו גמל בקרבו. והנה הוא מוותר מתוך החלטה נמרצת על התהילה מצד ההמון הגדול, מוותר קודם כל על הבמה וזהרה הריק, – הוא מחליט בלבו לכתוב רומן על עם ישראל, אשר גבורו יהיה ידידו האומלל היינריך קאנא. וכבר אז נחש הרצל בלבו, כי מתוך המלה יצמח אולי המפעל.

עוד חמש שנים חלפו עד אשר הרצל, שנעשה בספרד “בעל⁻תשובה”, הופיע לפני העולם בשנת השלושים ושש לחייו בתור מחבר הספר “מדינת היהודים”. ורצון גאולה ממלא את כל ישותו.


 

בעל תשובה    🔗

"רצה – פרושו רצה את עצמך,

את כולך,

(אוטו וויינינגר)

יש עדות על הכרה עצמית, נבואית כמעט, בדברים אשר הרצל הצעיר כתבם באחד ממכתביו להיינריך קאנא (18.9.18829): “וכך אפילו באי⁻הצלחה מעלה השירה את חיי, וחיי – את השירה”. ובאירוניה כלפי עצמו באירוניה החריפה מאד, הוא מוסיף בעקיצה: “פעם אוכל להגיד, כי נפול נפלתי אל פסגת חיי”. לא היינו יכולים לעבור על מלים אלו, לו מצאנו אותן אצל כל איש, לא כל שכן אצלו. ודאי כבר באותן השנים ניחש הרצל את אשר ציינו אחר כך האחרים, העולים עליו כסופרים (כמו ואסרמאן, או שניצלר), כ“פרובלימטיקה” שלו: אישיות גדולה וחשובה לאין ערוך מאותה הדמות הספרותית אשר בה ניסה להביע את מהות אפיו. הוא לא היה “הסופר מלידה” סופר גדול, כפי שרצה תמיד לראות את עצמו. ואף⁻על⁻פי⁻כן גם כעבור שנים, גם בהגיעו לשיא מלחמתו על היהדות, בדיוק לפני שנקרא ל“ועידת הזרים” ללונדון ב⁻9 ליוני 1902, הוא רושם ביומנו הפוליטי, כי בעצם הנהו סופר “מגזע גדול”, אשר הפסיד את עוזו בטרם עת והודה מתוך הסיעה הספרותית על ידי מעשיהם של אחרים המעוררים בחילה

לאמיתו של דבר היה הענין אחר לחלוטין הרצל גישש שנים רבות בערפל, בערפל העבה של אַשליות הנעורים, כשם שיצא מיערות הפירנאים בעד הערפל של ההרים “במשעולים נפתלים וצרים, בעד אד⁻החלב אל מראות⁻הנוף החפשיים, המוארים”. “מתוך הערפל מגיעים אל יער האשוח, האשור הנהדר בן שנות מאה, ובאים סוף⁻סוף אל האויר החפשי. עמוק, מתחת רגלינו, מוטלת קאוּטאֶראט, כאילו היתה היא מטרתנו. אך גם היא צופנת אותה אכזבה עצמה”.

ליד כל הדברים הללו ומאחוריהם, ליד כל אותם רשמי הדרך וההרהורים המוגשים בצורת פיליטונים, נוכל לנחש ולהכיר את ההתבשלות הפנימית של הרומאן היהודי שלו, אשר קויו הכלליים הראשונים נכתבו באותו זמן. הרצל כותב על כך באותו דין וחשבון גדול, שבו מתחיל יומנו הפוליטי ביוני 1895, את הדברים האלה: "רציתי לחבר אותו (את הרומאן היהודי) מנסיעתי לספרד בקיץ 1891. היתה זאת בימים ההם התכנית הספרותית שלי הקרובה ביותר. הדמות המרכזית צריך היה להיות ידידי היקר היינריך קאנא, אשר התאבד ביריה בפברואר 1891 בברלין. סבורני, כי רציתי להשתחרר ממפלצתו על ידי הרומאן הזה. שם הרומאן בתכניתו הראשונה היה “שמואל כהן”.

“כלומר, רציתי להעמיד את הקבוצה הסובלת, הבזויה, האמיצה, של היהודים העניים לעומת היהודים העשירים. אלה אינם מרגישים כלל באנטישמיות, אשר הם הנם הגורמים שלה. היה ראוי להציג את סביבתו של קאנא לעומת סביבת קרוביו העשירים ובניגוד לה”.

בשם “שמואל כהן” מכירים אנו את “הכתיב האחר” של השם קאנא. מפלצתו של היינריך היא היא אשר הרצל נאבק בה בתכניותיו הספרותיות.

הרצל לא גמר את תכנית הרומן טרם ראה את ארץ⁻ישראל בעיניו הוא. עוד חצי שנה לפני נסיעתו ארצה התכונן למסור את חבור הרומן על גורל היהודים לידי הפציפיסטית הידועה ברטה פון סוטנר, מחברת הרומן “הניחו את הנשק” (1889). רומן זה השפיע השפעה מעשית דומה לזו של הרומן המפורסם “אהל הדוד תום” מאת האמריקאית ביטשר⁻סטוב שהיה אחד הגורמים לשחרור העבדים הכושים. ידוע שהרצל ראה ברומן זה כעין דוגמה מאז שאלפונס דודה, הסופר הצרפתי, הפנה את תשומת לבו אליו בשיחתם הראשונה על הרעיון הציוני בפריז באביב 1895. (עיין הקדמה ליומן הפוליטי והסקירה “חזון על גדות הסאן” בסוף ספר זה).

ב⁻31 למארס 1898 כותבת ברטה פון סוטנר אל הרצל:

"מה נשמע עם החומר לרומן שהיה בדעתו לתת לי? אני מבקשת מאד לשלחו לי, כי דוקא עכשיו חסר לי חומר שימריצני לעצבו, והרצון לכתוב מציק מאד.

אבקשו, איפוא, שנית לשלוח לי את החומר, מובטחתני שהוא ירתקני.

אלף דרישות שלום! נחיה ונהיה בריאים.

בברכה לבבית ב. סוטנר."

האמרה הסופית “נחיה ונהיה בריאים” מותאמת לסגנון היהודי ונוסף על כך מתבטאת בה הדאגה הכנה למצב בריאותו של הרצל שכבר אז נזדעזע.

על זאת השיב הרצל ב⁻2 לאפריל 1898:

“החומר לרומן היו תולדותיו של יהודי מודרני, המגורש מתוך הכל: מתוך “החרות”, מתוך “האחוה” ומתוך “השויון”. השם: שמואל כהן”.

יש דברים אשר מקום פעולתם הוא הפנים של האדם, הסמוי מן העין. האמנם אמיתי ומציאותי הוא רק הדבר המוטל על השטח? האמיתי המציאותי בתיאודור הרצל של הימים ההם הוא אותו תהליך פנימי אשר בו הוא עצמו – הוא ולא הידיד – הנהו הנאשם. הוא האשים את עצמו אשמה כבדה מאד, כבדה הרבה יותר מזו שהיה מוצא בו כל שופט ומבקר קשה.

הוא מאשים עצמו ב“תוצרת ספרותית קלת⁻דעת, בלתי⁻אמנותית, ורודפת אחרי הצלחה”, כך כותב הוא במכתב מזעזע אחד לארתור שניצלר. ומוציא פסק דין: “כעונש הרי בניתי חומה סביבי ואקברני”. אין הוא רוצה עוד לשוב בשום פנים אל הקאריארה התיאטראלית שלו. רומאן רציני על בעיות הזמן, שבמרכזו עומד יהודי מיואש, יהיה כפרתו על העבר. כפרה – תשובה – היכן שמע את המלים הללו? הרי אלה מושגים יהודיים מאד של בעל⁻תשובה, אשר הרצל לא שמעם מימיו. אולם חי אותם מזועזע עד היסוד בבדידות ההרים. בריחתו אל ההרים היתה הבריחה אל תוך עצמו. ויש תוכן רב בהזדמנות מקרים זו, שהרצל, כמו הבעל⁻שם⁻טוב, על פי האגדה, מתגלה לאנשים בדמותו האמיתית בשנת השלושים ושש לחייו, כלומר חמש שנים אחרי נסיעתו לספרד. זה היה זמן ה“אינקובאַציה”. זמן הצמיחה הסודית⁻מסתורית בתוככי נשמה.

גם חייו של הרצל אופי אגדה להם. אולם לא משום שאנו מקיפים אותם באגדה משלנו, אלא משום שהיא מונחת בטבע הדברים, באותה החזרה הנצחית של האגדיות, הטיפוסית לכל אלה שנקראו למעשים גדולים.


 

קריאת הזמן    🔗

ובשעת העבודה הפנימית הזאת, העבודה המסתורית והפוריה של ההתפתחות הפנימית, מגיעה אליו, אל הגדול והבוגר, קריאתו של העולם החיצוני, הקובעת את מהלך פנימיותו: הטלגרמה של ה“נויאֶ פרייאֶ פראֶסה”, השולח אותו כסופרו המיוחד לפאריס.

בזה הושג משהו, אשר הרצל השתוקק אליו במשך שנים רבות. “גם היינה היה סופר פאריסאי של עתון”, התפאר בפני הוריו עוד בשנים ההן כשהיו לו סיכויים לנסוע לפאריס כסופרו של “פראנקפורטר צייטוּנג”. והנה בשעה שאין הוא מצפה לכך כלל, מתגשם חלומו הנושן. “הסופר הפאריסאי, הרי זהו קרש הקפיצה, ממנו אעלה לראש שמחתכם, הורי האהובים”, כותב הוא להם אחרי קבלת הטלגרמה.

אולם שביעת הרצון על העליה החיצונית הזאת איננה שלימה. בדין⁻וחשבון שלו משנת 19855 אומר הרצל: “קיבלתי את ההצעה, משום שניחשתי מיד כמה אוכל ללמוד ולראות במעמד זה; ואף⁻על⁻פי⁻כן נצטערתי על התכנית הרומאן העזובה”.

הרומאן והמפעל – הם חיים בהרצל עוד זמן רב, זה בצד זה, וזמן רב עוד לא ברור לו, האם השאלה היהודית, אשר הוא נכנס לעמקה יותר ויותר, הנה בשבילו נושא לרומאן או לפעולה. האמנם ניחש כבר אז, בלכתו לפאריס, בלי להתעכב כלל בוינה, האמנם ניחש⁻מה על מפעלו בעתיד? ביחס לאדם החש ומנחש במידה רבה כל כך, יותר על המלים הערומות שהוא מבטא, אין לסלק גם את ההנחה הזאת במחי⁻יד. ובאמת רושם הרצל ביומנו מ⁻8 ליוני 1895, כי בסאן⁻סבאסטין, ערב נסיעתו לפאריס, ראה וחש “כרגיל(!) את כל התפתחות הנסיעה – רק לא את המשך הזמן ואת הסוף”. ודאי, העובדה ש“יראה את העולם וילמד ממנו הרבה”, כשהיא לעצמה לא הופיעה לפניו כמטרה, אלא כדרגה בסולם המוביל למטרה נעלה הרבה יותר. כי לפעול גדולות, הרי את התפקיד הזה קיבל על עצמו עוד בהיותו נער בן עשר. ואמנם בהתחלה אין הרומאן נכתב כלל, בהתחלה גורפים אותו חיי פאריס, בירת העולם, החיים הפוליטיים וחיי העתונות של עיר זו, אשר נמשך אליה עוד בשנים הקודמות. הרצל מספר, כי בראשונה היה נחבא אל הכלים, כי מוצאו הגרמני הכביד עליו, וזמן מה עבר עד שמצא את עצמו בתוך החיים הזריזים של ההמיה הפוליטית הזורמים בלי הפוגות

ואמנם ענין בפוליטיקה היה אחד המניעים הראשונים כשל ימי נעוריו. שמענו, כי הדברים הראשונים אשר פירסם, ביחוד הרשימה “הבית התחתון” (1877), היו מחיי הפרלמנט ההונגארי. כבר שם מצאנו אמנות מיוחדת במינה, חיונית ביותר, אמנות הכאראקטריסטיקה. אותה האמנות עצמה, אך מבוגרת יותר, מגובשת, נוגעת ביתר חריפות בנושא, מפתח הרצל במאמריו בשביל ה“נויא פרייא פראסה”, בהם הוא מגיע לשיא של מלאכת מחשבת ספרותית⁻פוליטית. החובה המוטלת עליו למסור יום⁻יום, בתמונות קצרות, את המצב האַקטוּאַלי, את “עקומת”⁻החום העולה של המדינאות הצרפתית, מכריחה אותו, אשר בא מן הפיליטון הוינאי הנוהג להרחיב את הדיבור על כל דבר, לנסח את דבריו ביתר דיוק וגבוש. זוהי אסכולה לחריפותו הפוליטית, לכושר הסתכלותו הפסיכולוגית, היא מעוררת בו את הענין ל“פינומין ההמון” והשליטה עליו, ובעת ובעונה אחת מתעורר בו רצון לפעולה שלו.

בזמן ההוא היה הרצל עתונאי פוליטי מצוין, אמנם מסוג זה “אשר המדינאי מענין אותו יותר מן המדיניות”, כפי שאומר בצדק פּאטאי. את רשימותיו מחיי הפרלמנט אסף והוציא הרצל אחר כך בשם “פּאַלאֶ בוֹרבוֹן” (נקרא כך על שם הארמון על חוף הסאֶנה. בו נוהג להתאסף הפרלמנט הצרפתי). הוא עצמו ציין את הספר הזה בהזדמנויות שונות כעבודתו הספרותית הטובה ביותר. אותו כשרון ההסתכלות באדם ובתכונותיו השונות, אף הקטנות שבהן, אשר החל לבצבץ בתיאור מסעי הפירינאים שלו, מתגלה כאן והוא שלם יותר ומגיע לידי בגרות גברית מושלמת, במדינאים בודדים, פוּאנקאראֶ, קלאֶמאנסו, ז’ורס, אשר היו באותה שעה מתחילים בדרכם הפוליטית, הכיר את נושאי התפקידים הגדולים בעתיד, וצייר את דמותם, חרט אותה בחרט חד.

אולם לא הפוליטיקה בלבד ומשחק⁻הבינים הלוחם שבה משחק התאוות והענינים, רדיפת הכבוד והאינטרגיות, שאיפות ישרות לאושר העם וקורוּפּציה חסרת בושה (היא בלטה בימים ההם בצרפת שלאחר שערורית פאנאמה) – לא חזיון מזעזע זה בלבד ריתק אותו ועורר בו את כוחות⁻המדינאי הנמים בנפשו: היה עוד משהו נוסף לכך, דבר אשר בשנים הקודמות לא ראהו כלל, או ראה בעינים שוגות, משהו אשר היה חתום בפניו לפני כן ועתה, בבת אחת ובכל החריפות, עמד וחי לפניו – הרי זו הגישה הפעילה אל שאלות הזמן.


 

השאלה הסוציאלית    🔗

השאלה הסוציאלית כבר היתה בימים ההם נקודת⁻הכובד של ההתענינות באירופה. העתיד והסכנה המונחים בכוח הדיכוי וההעלאה של המוני הפועלים היו ידועים לאותו דור. בגרמניה ניסה ביסמארק ב“חוקי הסוציאליסטים” שלו לשבור את השלטון של תנועת הפועלים והאגודות הבנויות לתלפיות ומסודרות בפרטי פרטיהן. אך דוקא התנגדותו הנוקשה של “הזקן הגדול” השוותה כוח⁻משנה לתנועה זו בגרמניה, כוח שהיה הולך לאיבוד אלמלא ההתנגדות הזאת. ואמנם כשנתבטלה ההתנגדות, נשארה תנועה זו נבובה, ריקה מתוכן, ואחר כך, כידוע, התפוררה כעפר.

בצרפת אשר בה למד הרצל לראשונה לראות בעיניו העֵרות את הבנין הסוציאלי של עם, את תנאי חייו הכלכליים, את דרגותיו המפלגתיות, את אפשרויותיו, היה מצב הדברים אחר לחלוטין. החיים החברתיים מאורגנים הרבה פחות, אולם רוח חפשית הרבה יותר שוררת בכל. ביחוד עוסקים בצרפת בפתרון האפשרי של בעיה אחת, בעיה אשר היתה עשרות שנים אחרי כך, וביחוד לאחר המלחמה העולמית, אחת הבוערות ביותר: בעית חוסר העבודה.

הרצל מגלה את הפרוליטאריון. בוינה, בברלין, בבודאפשט עוד טרם מצא אותו, טרם הרגיש בו. רק ספרד ומצוקת כפריה ובתי⁻המרזח הדלים שביערותיה נתנו לו למחודש החושים, את הכושר לראות ולשמוע את אשר מספר העם המדולדל “שאינו יודע כלל מה גדולה הדראמה שלו” (“דמויות בדרך” 1891), התפתחות מאוחרת זאת מוזרה היא לגבי בן אותה התקופה, אשר גילתה את הפרוליטאריון גם כנושא לשירה, במידה רבה כל כך, עד שלספרות הימים ההם לא היה כמעט כל נושא אחר. אמנם ביומני הרצל הצעיר משנות השמונים, כשהיה בן עשרים ומעלה והיה נוהג לקרוא קריאה שיטתית, מוצאים אנו רשימות קלות על הרומאן הנאטוראליסטי של אמיל זולה, אך הדרמטוּרג לעתיד אינו מזכיר אפילו במילה אחת את מחזות האסכולה הנאטוראליסטית, שגרמה להתלהבות רבה כל כך בזמן ההוא. וכי מי לא יזכור את השערוריה שפרצה בשעת הצגת הבכורה של מחזה⁻הנעורים לגרהארט האופטמאן “בטרם שחר” על “הבמה החפשית” בברלין בשנת 1889! בזמן ההוא חיבר הרצל שורה של קומדיות קלות. ללא כל נגיעת⁻חיים, ללא כל מגע עם התקופה הספרותית הגדולה. משנת 1887 עד 1889 היה פעמים רבות בברלין, בשנת 1888 היתה שם הצגת הבכורה שלו, ואף⁻על⁻פי⁻כן לא נמצא אפילו רמז קל לרשמים הללו, המזעזעים את התקופה, לא נמצאם גם במכתביו ואף לא ברשימותיו.

“ASSISTANCE PAR LE TRAVAIL”

רק בפאריס למד הבן המבוגר הזה של הבורגנות הליברלית הגדולה לפקוח את עיניו על המציאות הקשה של החיים הסוציאליים Assistance par le travail“” (עזרה ע"י עבודה) – כך נקרא פרט אחד של המציאות הזאת: עבודות צבוריות עם ויתור על הרווח, למטרת עזרה מעשית למחוסרי עבודה הסובלים ממצוקה – זוהי בעיה המעוררת את התענינותו החמה של הרצל. והנה הוא מגלה בכל מקום אותן צורות הקיום התלוש עד לזוועה, המשולל כל קרקע, אותן המשפחות הדלות שנמלטו מתוֹפת הגיטו ונשלחו לארצות זרות על ידי הפילאנטרופים היהודיים רוטשילד, הירש ואחרים. ידיד נעוריו שלו, אוסוואלד בוכּסר, אשר היה לו ליד קאנא האדם הקרוב, היהודי, נוסע לבראזיל בשנת 1892 בשליחות “הועד המרכזי לעזרת יהודי רוסיה” אשר בברלין, כדי להכין ולהכשיר שם שיכון וישוב. גורל מוזר ואכזר, אשר שלט, כביכול, באנשים האהובים על הרצל (ואחרי מותו – גם בילדים האהובים עליו אהבה חמה כל כך) גזר, כי העתונאי הזה, שהיה כל כך מלא חיים ומרץ, ימות כעבור ששה חדשים בריו⁻די⁻ז’אניירו מקדחת צהובה. אחרי היינריך קאנא גם אוסוואלד בוכסר! גדול הצער מהכילו! אך אין להניח, כי אבדן אוסוואלד עשה על תיאודור רושם מזעזע, כהתאבדותו של קאנא. אולם מה גדולה היתה השתתפותו בגורלו הטראגי של ידידו, יוכיח מאמרו אשר הקדיש לזכרו. אכן נדמה לנו, כי בוכסר עצמו לא היה מחליט לנסוע לריו⁻די⁻ז’אניירו – אימת הקדחת הצהובה שם היתה ידועה לכול – אילמלא הרושם העזה שעשה גם עליו מותו של היינריך. זאת מוכיח מכתבו לתיאודור מיד אחרי מות החבר (ברלין, 25 במארס 1891), בו הוא מדבר על היותו עזוב מכל, על בדידות ללא גבול, לאחר שניטל ממנו הלב הנאמן והיקר של היינריך קאנא.

אכן דמותו הסובלת, הנוגעת עד הלב, דמותו הפאַסיבית של אותו יהודי אומלל, עוררה כוחות אקטיביים גדולים בשביל היהדות!

מחמת גורלו של אוסוואלד, מכוון תיאודור הרצל את מבטו אל הגירת היהודים, ואל הבארון הירש שהיה מראשי שוחריה. ובה בשעה הוא מגלה את הצורה הספּיציפית של המצוקה הסוציאלית, העטופה איצטלה שדהתה אמנם, אך אין להעלים עין מסימני ההיכר הלאומיים שלה; צורת המצוקה היהודית. בעיית המהגר היהודי בסוף המאה התשע⁻עשרה חודרת אל הכרתו. ויחד עם זאת פורצת אל חוג התענינותו גם השאלה הגדולה השניה של התקופה: השאלה הלאומית.


 

השאלה הלאומית    🔗

גם מהשאלה הזו, השניה באותו זמן, אשר השפעתה על אירופה היא השפעה קובעת ומכריעה, גם משאלה זו מבדיל עצמו, כמעט בכוח, האזרח הקוסמופוליטי, החפשי⁻ליברלי, אזרחה של תקופת⁻ההתבוללות, תיאודור הרצל הצעיר. אמנם יודעים אנו, כי בשנת 1881 היתה ביומניו מעין התחלה של דין⁻ודברים בענין שאלת היהודים. בין רשימות הגות ביקרתית על מחברים חשובים ושאינם חשובים מבני זמנו, אנו מוצאים העתקה מתוך יצירתו של אויגן דיהרינג אשר הופיעה אז: “שאלת היהודים כשאלת גזע, מוסר ותרבות”. הרצל הצעיר מעיר על הספר הערה בנוסת6 תקופת “הסער והפרץ”: “ספר נתעב! ולדאבון לב, כתוב היטב כל⁻כך. כאילו לא חובר מתוך קנאה מזוהמה, בעט טבול⁻רעל וברדיפת נקמה פרטית. אם איש בעל תבונה חודרת ומשכיל כדיהרינג יכול לכתוב זאת – מה לנו לצפות מהמון חסר⁻דעה ונטול כבלי הכרה?”.

נקל להכיר: האיש הצעיר מלא מרי וחרדה עמוקה כלפי שאלה זו שיש בכוחה להטותו מהדרך בה הלך בבטחון עיקש, וממטרתו – להיות סופר גרמני. ולכן ביתר רצון יקבל את דברי אחד ממחבריו האהובים, וילהלם יֶנְזֶן, אשר ציין את היהודים כגזע אציל שהתנוון קמעא ואיננו מסוגל עוד לעבודת ידים גסה. הרצל, בן העשרים ואחת, מגיע לאחר דיונים מפורטים לידי החלטה זאת: “היהודים לא היו מסוגלים למלאכת ידים זריזה, כל זמן שחומות הגיטו וחוסר הסבלנות לגביהם שמו מצור על נפשם ובשרם”. דעתו היא, כי על היהודים להשתחרר לחלוטין מכל האמונות הקדומות, שהם שונים מן האחרים, שהם עם הבחירה, ולהתערב בין העמים; “מזיגת הגזעים המערביים עם הגזע הנקרא מזרחי על יסוד דת מדינית משותפת – זהו הפתרון הגדול והרצוי לנו”.

אכן, הסטודנט בן העשרים ואחת חושב כבר על “הפתרון הגדול” אולם אנו רואים, כי זוהי הקונצאֶפציה של טמיעה גמורה, של כליה על הדת והגזע היהודי, בתוך משפחת העמים, שאמנם יש ליצור אותה מחדש. אלה הם הרעיונות של ביטול עצמי קולקטיבי, כפי שהתאימו לעמדה העיקרית, הפּיסימית, של אותה תקופה, כבר דיברנו על הדיפיטיזם של הדור ההוא, אשר מצא את ביטויו החריף ביותר בהתאבדותו של אוטו ווייניגר, הרצל עצמו היה זקוק לעשר שנים ומעלה, כדי להתגבר על פסיכוזת⁻כליה זאת.

כי הרי לתיאודור הרצל, אשר נקרא, דרך אגב, בימי ילדותו בבודאפשט “טיוואדור” (כך הוא, לפחות, בתעודות בית⁻הספר ההונגאריות), לא היתה מטרה אחרת מילדותו, אלא להיות שותף לעליתם הגדולה של הלאום הגרמני ולשונו, כפי שהופיעו לפניו עם יסוד הרייך בשנת 1871. לעם ההונגארי לא היתה לו כל משיכה, וחוץ מזה עזב בהיותו בן 18 את עיר מולדתו, והקשר היחידי בינו לבינה היה מותָן של שתי נערות היקרות לו – פאולינה ומאדלין. אחר כך היה נוהג במכתביו אל היינריך, בשעת ביקורו בבודאפשט באביב 1882, להתלוצץ ברוב עליצות על ההתבוללות המאוּמצת של היהדות המאדיאַרית, והכריז כי בעקשנות מודגשת סרב להוציא מפיו מלה הונגארית אחת. אולם אם הוא נותן לעצמו דין וחשבון ואם לא, אותה שעה עצמה הוא נתון לא פחות מזה להתבוללות הגרמנית. הרי זה חל באותו פרק זמן בו נעשה חבר לאגודת סטודנטים קורפורנטית ליבראלית⁻גרמנית “אלביה”, והוא מופיע בה בשם הרומאנטי “טאנקאֶרד”, השאול מטאסוֹ וד’ישראלי, וכפי ששמענו השתתף השתתפות פעילה מאד בחיי הסטודנטים. אולם לאחר שערכה אגודה זו בשנת 1883 חגיגת וואנגר גדולה שנתגלתה כהפגנה אנטישמית, ולאחר שהאגודה החליטה לא לקבל חברים יהודים – נפגעה גאוותו הרגישה של הרצל, עד כי הודיע לקורפורציה במכתב רשמי, כי הוא פורש ממנה. ההחלטה הזאת לא עלתה לו בנקל. הוא זכה לתשובה גסה וחצופה ולעולם לא הצליח להתגבר כולו על העקיצות שבה.

לאחר כך היה הרצל – כפי שהוא מודה עצמו בדין⁻וחשבון הגדול שלו משנת 1895 – “משתמט” בחפץ לב משאלת היהודים, אולם לעולם לא מתוך רדיפת תועלת פרטית. כשרמזו לו פעם באחת המערכות, שיבחר לו בפסיבדונים שצלצולו איננו יהודי כל כך, דרש להחזיר לו את מאמרו. הפרט הזה חשוב מאד, כי רק בדרך זו נוכל להבין, שעם כל הלכי הנפש הללו היה הרצל חשוב בלי הפסק על הפתרון הכללי, חושב מבלי להביא בחשבון את עינינו הפרטיים, ושוחר לפתרון בעיקר בשביל הדור הצעיר. כי עוד בשנת 1893, כלומר כבר באותו זמן שהחל לראות את כל השאלות הללו בעינים אחרות לגמרי, הוא חושב, כי ראוי להביא את כל הדור הצעיר של יהדות וינה לידי המרת⁻הדת, לטבילה, בנו היה אז בן שנתים. לפי דרכו הוא מתאר לעצמו את הדבר לפרטי פרטיו, ודעתו היא, כי “יהא זה קו של יושר נפשי גדול ומרומם”, אם הוא עצמו ושאר מנהיגי היהדות ישארו מחוץ לכנסיה ולא יהנו מהמרת דתם של הילדים. “אנו היציבים היינו יוצרים את דור⁻הגבול, היינו נשארים נאמנים לדת אבותינו, אולם את בנינו הצעירים צריכים היינו לעשות לנוצרים, בטרם יגיעו לגיל של החלטות עצמיות, גיל אשר בו יכולה המרת הדת להתפרש כמורך⁻לב או רדיפה אחרי תועלת”.

ואמנם דרוּש עוז מיוחד של מתוודה, כדי לספר, לגלות ולציין את הלך הנפש הזה והרעיונות הללו, בשעה שהוא כבר הגיע לרעיון הפוזיטיבי והיוצר של המדינה היהודית. ולכן, לא חסרת אירוניה מסוימת היא העובדה, כי האיש אשר הוציא את הרצל לאחר הוידוי ממהלך המחשבות הזה, היה מוריץ באֶנאֶדיקט, המו"ל של “נויא פרייא פראסא”, מתבולל מוחלט, אשר היה אחר כך למכשול בדרכו של הרצל המנהיג הציוני. בין כה וכה תיחשב לו לזכות תשובתו זו להרצל: “במשך מאה דורות שמר עמך על יהדותו. אתה רוצה לשים עצמך גבול להתפתחות זאת. זאת לא תוכל וגם אינך רשאי לעשות”.

גם נסיונות אחרים לאין ספור לפתרון השאלה היהודית מטרידים אותו בזמן הזה. כן, למשל, הזמנתו של בארון לייטנבארג, חברה הפּאציפיסטי של שוחרת⁻השלום הגדולה ברטה פון סוטנר, לייסד במשותף עתון חפשי למלחמה באנטישמיות; הרצל מכיר את חוסר⁻האונים שבנסיון⁻הצלה זה.

בימים ההם חושב הרצל ברצינות לקרוא לדו⁻קרב כמה מהמנהיגים האנטישמיים של אוסטריה – את הנסיך ליכטנשטיין, את גיאורג פון שאֶנאֶראֶר ואת קארל לוּאֶגאֶר. הוא מקוה, כי בתוצאת הקרבות הללו יהיה הכרח לגולל את השאלה היהודית בפני הציבור, אם בצורת מכתב שיניח אחריו כשינוצח, או בצורת נאום סניגוריה גדול שלו אם יצא כמנצח.


 

קרבן –מות    🔗

המענין את החוקר הפסיכולוג בהלך המחשבות האלו, שביסוד כולן מונח הרצון לגולל את השאלה בפני הציבור ולמצוא את הפתרון בכלל, הרי זה הקשר שבין נסיון־הפתרון וקרבן־המות. הרצל היה נכון למות כבר בימים ההם, אולם לא איבוד עצמו לדעת חסר הגיון ותכלית, כזה של ידידו היינריך קאנא. התאבדות זאת חייבת לשמש מפעל גדול. איזה מפעל? האמנם זהו כבר המפעל היהודי?

כבר הזכרנו לעיל את נובילת⁻ההתאבדות של הרצל, אשר כתיבתה הגיעה אמנם לסופה רק בשנת 1896, כמעט בעת ובעונה אחת עם הסיפור “שרה הולצמאן”, אשר גם בו חזקה מאד הנימה הביוגראפית. אולם הגישה אליה, כדרכו של הרצל בכל הדברים, נתגבשה כנראה כמה שנים לפני כן. לפי כל המשוער חל הדבר זמן לא רב אחרי התאבדותו של היינריך, בשעה שהוא עצמו נמלט ממיצר ביתו למרחקים. באותם הימים היה נושא ההתאבדות קרוב לו ביותר. אף⁻על⁻פי⁻כן כבר נמצא בנובילה זאת, “הפונדק לאנילין”, את רעיון ההבלגה, ואנו מבינים – מוצאים אנו הסבר לכך גם ברשימתו ביומן מ⁻7 ביוני 1895 – כי הנובילה נשלמה רק בזמן שנכתב מחזהו על קרבן⁻המות – “הגיטו החדש”.

על חבלי הלידה של המחזה היחידי לתיאודור הרצל, אשר מטרתו לא היתה ההצלחה בעיני הקהל, אנו מוצאים ידיעות מדויקות ביומנו הפוליטי. הוא מספר באותו הדין⁻וחשבון אשר הרבּינו להזכירו, כי הדרמה נולדה בו בשעת שיחה עם הפסל פרידריך באֶר בבית⁻המלאכה שלו אשר בפאריס.

זמן קצר לפני כן ביקר בוינה והיתה לו שיחה, הנוגעת במעמקי נפש, על השאלה היהודית עם המבקר הנודע שפיידל. נוצרי. בדרכו לביתו חרפו אותו שני צעירים עוברי⁻דרך “סאויוּד” (יהודי⁻חזיר). החויות האלו הוסיפו לפעול על נפשו, בשעה שישב כמודל לפני הפּסל, אשר פיסל אנדרטה שלו. “למחרת היום ישבתי לעבוד. שלושה שבועות מאושרים של להט פנימי ועבודה. חשבתי כי ההתפרצות הדראמטית הזאת תשחרר אותי. אולם להיפך, העמקתי עוד יותר להכנס לעובי הקורה, נתגבר בי הרעיון, כי חייב אני לעשות בשביל היהודים”.

עד היכן הגיע הרצל בחיי נפשו? איך בשלה בו השאלה הזאת? מה קרה, כי טרם עברה חצי שנה מאותו מכתב לשניצלר, בו הוא נפרד לעד מעל הבמה, והוא יושב וכותב את המחזה הזה, אשר לפי דבריו נחצב מתוכו “כצוק בזלת”, ואשר כינהו אחר כך, במכתב אחד לאדולף אגאי, בשם “פרי בוסר ראשון למדינת היהודים”.

נתבונן נא בתוכן המחזה עצמו. מיד נכיר בגיבורו הראשי, ד“ר יעקב שמואל (סאמוּאל), מזיגה מיוחדת במינה בין הרצל עצמו וידידו קאנא. ואין זה מקרה, כי שמר על מחצית השם שעלה בדעתו לראשונה – “שמואל כהן” (זה היה צריך להיות שם גיבור הרומאן שלו): שמואל, על קאנא – (כהנא) – כהן, ויתר, ד”ר שמואל זה מקבל על עצמו בהכרה שלימה וצלולה את גורלו של אותו “משה ממאגנצה” מתוך הכרוניקה היהודית של אשפּיירא, אשר עליה מספר הרב במחזה. משה זה, הריהו צעיר יהודי אמיץ ופשוט, בן⁻סוחר, אשר רצה להיות מלומד. באחד הלילות שמע קולות באים מן החוץ. צעקו מעבר לגיטו. לא עצר ברוחו ורץ לעזרה. “משלא חזר ואמו לא יכלה לשאת את פחדה, קמה אף היא ויצאה לבקשו, גם היא לא חזרה. למחרת הבוקר מצאו את משה דקור מעבר לשער הגטו, ומעל לגויה עמדה האם המטורפת וחייכה בעליצות”.

לשמוע לקריאת עזרה מעבר לגיטו, פירושו איפוא להפקיר את החיים. את הדבר הזה יודע ומרגיש ד“ר שמואל. אולם אין הוא יכול לשאת את החומות הצרות הגודרות בינו לבין העולם החיצון, הנראות לו כשרידי הגיטו. רוצה הוא לשרת את כל האנשים. כסניגור הפועלים הוא מופיע בפני בעל אחוזה אציל. הלה מעליבו על יהדותו. הוא מזמינו לדו⁻קרב ונופל חלל. לפי מקור הכתיבה הראשונה (טופס זה הניח באַקדמיה הצרפתית) משנת 1894, שנה הרת⁻הכרעה להרצל, המלים האחרונות של ההולך למות הן, “יהודים, אחי, יניחו לכם לחיות, רק אם תדעו למות!” ותוך צעקה: “רוצה אני לצאת מן הגיטו” – מת ד”ר שמואל, יניחוכם לחיות, רק אם תדעו למות" – בהוצאה מאוחרת יותר של הספר משוסע הפסוק הזה באמצע, והוא ניתן כך: “יניחוכם לחיות, אם…”

מאחורי הויתור על המלים המעטות הללו צפונה היסטוריה שלימה. לא פחות ולא יותר מאשר הבלגה על רעיון המות. כמו בשביל הרצל עצמו, כן גם בשביל העם היהודי כלו, ורק לאחר שהכרנו זאת, נבין גם את הקשר שבין הדברים.


 

הדרך אל היעוד    🔗

גם ב“גיטו החדש” – ועל כך יעיד עצם פירוש המלות – רואה הרצל רק דרך אחת ויחידה, “הדרך אל החופש”, בשביל היהודי והיא אינה אלא – הדרך אל המות. בימים ההם לא העריך הרצל את השאלה היהודית כ“שאלה לאומית, אף לא כדתית”. בעיניו היתה זו בימים ההם שאלה סוציאלית, אשר תיפתר בימים בהירים יותר, ממש כשאלת הפועלים (“פאלי בורבון”). אמרנו כבר, כי הרצל למד בפאריס להבין את השאלה הסוציאלית. היה מרבה בימים ההם לדבר על כך עם נורדוי, אשר ראה את הפתרון האפשרי של שאלת היהודים אך בסוציאליזם. אולם, אם הרצל מגולל במחזה שלו את פרשת שאלת הפועלים, אם הוא מעז להעלות על הבמה את שביתתם הצודקת של פועלי⁻המכרות, הרי אין לנו להעלים עין מהעובדה, כי זמן קצר מאד לפני כן, בשנת 1893, עברו ה“אורגים” של גרהארדט הויפטמן במסע נצחון על פני במות גרמניה. הרצל עצמו לא עשה מעולם את הצעד האחרון להודעה ולהכרזה על דעותיו הסוציאליסטיות, אף כי ב“מדינת היהודים” שלו עסק הרבה בסידור הבעיה הסוציאלית. אולם הוא עצמו נשאר תמיד בתוך הסביבה האזרחית ואף נטיתו הנסתרת (אל הסוציאליזם) שייכת, בעצם, לרוחב לבו של אציל. אף הטראגיקה של המחזה מוצאת את ביטויה ופתרונה בדו⁻קרב. שמואל נופל חלל, ועל ידי קרבן⁻המות שלו מתפייסים הרע והאויב, כי ענין הפיוס הוא העיקר בשביל הרצל – הפיוס עם עצמו. הכפרה על העבר – ופיוס היהדות עם כל העולם כולו. אותו הלך המחשבות מוסיף להדריכו להבא. כי אמנם לא “שחרר עצמו בשאלת היהודים על ידי הכתיבה”; הוא מרגיש, כי הוא מצווה “לעשות משהו בשביל היהודים”.

לעשות – האין גם עצם המלה מעשה? האומנם תתכן בשבילו צורת⁻מעשים אחרת מאשר הצורה הספרותית? הרי הוא איש⁻שולחן⁻הכתיבה, איש⁻הספר, איש⁻העתון – אין הוא יכול לשער כלל בנפשו צורה אחרת של פעולה. הנואם הגדול בעתיד, יושב⁻ראש הקונגרס, הרגיש עוד כעבור שנה, לאחר שכבר “זרק לעולם” את רעיון מדינת היהודים, אימת⁻ציבור ואי נעימות, כשפנו אליו בבקשה לנאום לפני קבוצה של ידידים.

על אותו כתב⁻ יד של ה“גיטו” אשר הפקידו באקאדמיה הצרפתית רשם: “התחלתי ב⁻21 לאוקטובר, סיימתי ב⁻8 לנובמבר, כתבתי בבת אחת, כשכולי נתון לו, בין צחוק לדמע”. את מחבר המחזה הוא קורא בשם “אלברט שנאבל”, כדי שתשפיע היצירה כשהיא לעצמה, “ללא השפעת אישיותו ועברו הספרותי של המחבר”. רק שניצלר לבדו, אשר הרצל היה רוחש אליו רחשי⁻אימון יוצאים מן הכלל בשנים ההן, ידע מי הוא מחבר המחזה. על ידו מסר את המחזה עם שם מחברו הבדוי לבמה, ולו הוא כותב ב⁻17 לדצמבר אותה שנה – בשעה שפאריס רגשה בענין דרייפוס – את המלים האלו: “אם יצא המחזה הזה לחלל⁻העולם, יוקל ללבי. מצפצף אני על הכסף אף⁻על⁻פי שאין לי כמעט חלק בו, ועל הפירסום אף כי אין לי בו חלק כלל וכלל”. במתב אחר מ⁻9 לינואר 1895, לאחר שראה כבר איך הורידו את דרייפוס מדרגתו, הוא כותב שוב לשניצלר ומבקש ממנו, לא לגלות לאיש את שם המחבר האמתי, כשם שהוא עצמו לא סיפר את הסוד למאכס נורדוי, אף לא לפרידריך בר.

אנו רואים כבר כאן את הרצון לעילום⁻שם, אשר הכריח בשנים הבאות את הרצל לחשוב את עצמו ל“גסטור”, ל“מוציא לפועל” של הענין היהודי, להרחיק מעצמו מתוך פחד וזהירות כל שמץ של רעיון שבתאי, של תהילת מנהיג ומשיח.

לעתים קרובות מנסים לתאר את הרצל כאיש רודף כבוד, אולם נשגה, אם לא נרגיש כמה מן המסורת והפולחן של המפעל הגדול הוא מוצא בצורות חיצוניות. הוא מתרחק והולך יותר ויותר מן הקטנות האנושית אשר ברדיפת⁻הכבוד והתועלת שבימי נעוריו, עד אשר יעוז ויתגבר לחלוטין, גם על הסימנים האחרונים של התופעות הללו, כי בהתגברות על הקרע הגדול, בפיוס ובהתמזגות נפשית תלוי הכל.


 

מלים ומעשים    🔗

ההסתה הזדונית בקאפיטן דרייפוס, שנושאה היה המטה הראשי הצרפתי, אכול הקורופציה בימים ההם, הפכה להסתה כללית ביהודים. פאריס, עיר קלת תנועה זו, היתה הלומת שכרון של אנטישמיות. קאריקאטורות ופאמפלטים חולקו בחוצות העיר, רוכלים מכרו צעצוע גרוטסקי; יהודי במדי⁻צבא אשר חטמו הגמיש אפשר למשוך ולהאריך במשיכה. אנשים התקהלו ברחובות ובככרים וההמון שאג: “הלאה דרייפוס, הלאה היהודים!”.

ב⁻5 לינואר שנת 1895 ראה הרצל מתוך זעזוע נפשי עמוק את הורדת הקאפיטן הנאשם שלא בצדק ממדרגתו. אין לשער, מה עבר על הרצל, שהיה בטוח בצדקתו של הקצין.

מן היום ההוא עזבתהו מנוחתו. הוא חייב לעשות משהו מכריע בענין היהודי, חייב ויעשה. המחזה בלבד לא יעורר מעשים חשובים. “כל איש פעלים אינו אלא דמות טראגית”. רשם הסטודנט תיאודור הרצל ביומנו ב⁻27 לינואר שנת 1882. והנה עתה עליו לעשות את הצעד – מסופר לאיש⁻פעלים.

רציתי עוד לרמוז על חזיון אחד של הרצל, אשר רק ביין עמד עליו כראוי. הכוונה לחזיון הדק שבחרוזים: “שנינה” – Glosse – שהרצל כתבו זמן לא רב לפני “הגיטו החדש” ובו חרוזים אלה:

הַמַּעֲשֶׂה, רֵעִי, מַה יְלַמְדֶךָ?

הַאֵין הוּא חֶרֶב בִּמְעִי⁻אוֹיְבֶיךָ?

הַאֵין רַעַשׁ רֵיק. רַק זֹאת בִּלְבָד!

הַאֵין הוּא הוֹן זָרִים אֲשֶׁר הָשְׁמַד?

סִימַן הַמַּעֲשֶׂה – הַמַּטָּרָה…

וִּבְזכוּתָה אַף הָדִּבֶּר כְּמַעֲשֶׂה נִקְרָא,

וְּכִמְפָעל נֶחְשֶׁבֶת הַמִּלָה –

הַמַּעֲשֶׂה אֵינוֹ רַק בִּתְנוּעוֹת וַהֲמוּלָה.

דברים אלה מגלים לנו הרבה מאותו יחס⁻גומלין אשר חש הרצל בימים ההם לגבי המלים והמעשים. הן במטאות את אשר התרחש בנפשו בשעה שחרג מן המסגרת השקטה של “חדר⁻הכתיבה האהוב” ויצא על ה“במה” כאיש פעלים. מכאן גם הרעיון הראשון העולה על דעתו לכתוב ראֶפורטאז’ה גדולה על “מצבי היהודים” ולקשרה, על אף שיקול הדעת שהיה לו בימים ההם, לאפולוגיה על היהדות. אף תכנה של ראפורטז’ה זו (שמה מזכיר מאד את “מצבי⁻צרפת” להיינה), משמש התפתחות נוספת של רעיון הרומאן אשר העסיקו בזמן מסע ספרד. גם אז רצה להעמיד את אסונם של היהודים העניים והטובים, שבא עליהם בלי אשמתם, לעומת חוסר האחריות ורדיפת⁻תענוגות⁻החיים של העשירים. והנה הוא רושם ביומנו משנת 1895 את הדברים הללו בענין הראפורטאז’ה: “מכל התיאורים המוסרים את המציאות והאמת צריך להופיע לעיני הרואה אסון היהודים, אסון שלא באשמתם… כאן, בפאריס, חוננתי בעיני ראֶפורטר, הדרושות כדי לספוג הסתכלויות כאלו”.

ייתכן מאד, כי רעיון הראפורטאז’ה היה לו כבר בזמן ההוא יותר מאשר פובליציסטיקה גרידה. המלה Aufnahme אשר הרצל משתמש בה ביודעין או שלא ביודעין לציון ספיגת ההסתכלויות, נראית לי כרומזת על רצונו של הרצל להביא מעין תצלומים Aufnahmen של יהודי כל התפוצות והגלויות שבעולם. בלי משים עולה על הדעת הסברה, כי בימים ההם רצה להכיר את עמו וביקש את הדרך, כדי להכירו בכל מערומיו. וכאן הוא משתמש, אגב, במלה “לא⁻מודע” מתוך הטרמינולוגיה של פרויד, מלה אשר פרויד עצמו הביאה לפני הצבור באותה שנה עצמה. וייתכן מאד, כי רצה לערוך, שלא בהכרה, מעין “בדיקת השורות”, להכיר ולדעת שלא בהכרה את ה“חומר” למפעלו המדיני בעתיד. הרי זו אותה דחיפה עצמה הממריצה אותו בימים ההם להיכנס לבית⁻כנסת יהודי בפעם הראשונה מאז ימי ילדותו. הרי זהו הסימן הראשון לויתור על הרעיון של ביטול עצמי קולקטיבי. הוא חוזר בדרך⁻הביתה אל עמו ובו מתרחש אותו מעבר, אשר הגדירו אחר כך במימרה הקלאסית: “הציונות היא השיבה ליהדות לפני השיבה לארץ היהודים”.


 

הפילוסופיה של היאוש    🔗

בנובילת ההתאבדות של הרצל, “הפונדק לאנילין”, הוא מספר על פרופיסור לפילוסופיה, אשר עזב את ביתו מתוך יאוש שתקפו מחמת המדנים עם אשתו. פעם אינתה אותו כל כך, עד שאמר להשליך עצמו המימה. הוא הגיע לאותו חבל הדונאו, אשר שימש מקלט לכל המתאבדים ונקרא בפי העם בשם “החוף האחרון”. הנה גחן מעל לראי⁻המים, אך לפתע נגש אליו אדם ובמלים גסות הפריעו מלבצע את מעשהו. אמר, כי “דייג האנשים” הנהו, ודרש מאת הפרופיסור לתת לו את חייו מתנה לו ולא לזרם הקר. ומי אתה האיש? – שאל המתאבד הנדהם. בעל הפונדק “אנילין” – השיב ה“דייג” והובילו אל פונדקו, אשר על חוף הדונאו, שם עלה ריח⁻זפת חריף. הם ישבו בחדר האורחים. ליד כוס יין⁻הריין סיפר הדייג, כי יש לו מעבדה בקרבת בית⁻המרזח ובה הוא עוסק בדיסטילאציה של אַנילין. מתברר בהמשך הסיפור, כי הזפת והאַנילין הם משל בפי הסופר, והנמשל הם חמרים הנחשבים לחסרי⁻ערך, אשר אפשר ואפשר להפיק מהם חומר יקר בעל ערך רב. בעל הפונדק מספר את תולדות חייו. מתוך בחילה בחיים החליט לאבד עצמו לדעת. גם הוא הגיע אל “החוף האחרון” הזה. והנה פגש בפועלים רעבים⁻למחצה, אשר באו מבית⁻החרושת הקרוב. אחד הפועלים סיפר לו, כי בבית⁻החרושת משתמשים בפסולת “חסרת ערך”. “וראה, הנה מחומר חסר⁻ערך זה עושים דברים רבים אשר גם תועלתם רבה”. “וכל זה היה לי למשל הכופה עלי את הנמשל” – ממשיך הדייג את דבריו. “האומנם לא היו גם חיי אשר רציתי להשליכם מעלי, כשיירים הללו אין חפץ בם, אשר אפשר אולי להפיק מהם תועלת רבה? אז נשברה בתוכי אותה השקפת⁻עולם שבלגלוג, מורך⁻לב וקדרות, ועלה בי משהו חדש, אשר אמנם היה זקוק לשנים רבות, עד אשר קם בי כוח איתן ומלא שמחה כאשר עתה”.

את הדברים הללו כותב הרצל בשנת 1895, לאחר שתיכן כבר את תכנית⁻חייו. אולם כבר ב⁻7 ליוני 1893 קוראים אנו ביומנו: “אני האיש העושה אַנילין מפסולת”. “השקפת⁻עולם שבלגלוג, מורך⁻לב וקדרות”, היתה זו של ימי נעוריו, אשר שנים רבות כל כך נלחם בה. אחרי מותו של קאנא באה הטהרה. אַל יהא מותו חסר⁻תוכן והגיון. וכן הוא שם בפי הדייג, שהגיע מנסיון ההתאבדות לחכמת⁻חיים עילאית, את המלים הללו אשר בהן יפנה אל האיש אשר נפשו מאסה בחיים: “כך, ואתה רוצה להמית את עצמך? טוב ויפה, אין אני בא אליך בעצה שכנגד. אני אומר רק זאת: חכה נא מעט קט, ועבוד מעט באותו יאוש שלך. כי היאוש, חומר יקר⁻ערך הוא, ואפשר לעשות ממנו את הדברים הנהדרים ביותר: אומץ, ויתור על הדרישות הפרטיות, יציבות, הקרבה עצמית”.

הרצל עצמו, אשר עבר את המשבר של יאוש המות, גילה את תגליתו היוצרת בדרך זו, אשר בה לוקחים חלק כל כוחות⁻הנפש: החזון השירי וכוח ההמצאה הטכני, גדלות⁻הנפש וכוח ההבלגה. הוא גילה את כוחו הדינאמי של היאוש ואת אופן השימוש בו לשם סילוק המצוקה.

מרטין בּובּר קרא באחחת מהרצאותיו בימים אלה את היאוש בשם: “אחד השליחים העילאיים של האלוהים”, והשתמש בתמונה זו: “המיואש הוא כשוכב מעל לשער מתמוטט ופתוח, הכל תלוי בהתנהגותו שלו. אם לא ישלוט בגופו, ויתן עצמו ליפול ולשקוע, נפול יפול. אולם, אם יתרומם במאמץ הכוחות – הרי זוהי תנועת התחיה”.

זה היה מצבו של הרצל בימים ההם, כשתעה כאבוד בחוצות פאריס והיה מיואש. כי לעם היהודי – בצורה אחרת לגמרי מאשר לפרוליטאריון ולכל מעמד מדוכה אחר אשר בחברה – לא היה סניגור. נחשול של יאוש תקפו. האומנם היתה אז דרכו של היינריך הדרך הנכונה, הדרך האפשרית היחידה – הבריחה אל המות, כליה וויתור? אולם הוא היה אב, הוא עצמו, כפי שכתב פעם – נכנס דרך שער האבהות אל הפילוסופיה". והוא רואה עצמו לא כאב למשפחתו הקטנה בלבד, אלא כאחראי לכל החברה. וכן גדול בו הכוח המפרה את היאוש העצום הזה. הכוח לגבש ולאַחד את כל צרות⁻ישראל על מנת להעבירו, לפי חוק העברת המרץ, לידי מפעל גדול – לא ליפול, כי עמו יחד יכרע כל העם כולו אל פי התהום. עליו להתרומם ולקום במאמץ כביר, ולהשתמש ביאוש כבמקור המרץ. לא להשליך מעליו את החיים, אף אם אין חפץ בהם, אלא להוסיף לשאתם, ולהמשיכם כקרבן וכמפעל למען החברה הגדולה. האחדות הגדולה – זאת היא הפילוסופיה החדשה של הרצל. “למות – יש לנו עוד פנאי”, הוא כותב ביומנו (אבגוסט 1895) ומוסיף את המלה כבדת המשקל: “כך נולד הרעיון”.


 

הפתרון הקולקטיבי – מדינת היהודים    🔗

ה“רעיון” הזה – העזרה העצמית של העם היהודי, לא על ידי כליה, כי אם ע"י לידה מחדש.

הפתרון הוצג פתאום ברור לפני עיני רוחו. גדולה וכבירה כּהר⁻בזלת, כך כינה הוא עצמו את התופעה הזאת. ואף⁻על⁻פי⁻כן נראה לו הפתרון פשוט ומובן מאליו.

העם המפוזר והמפורד זקוק להנהגה פוליטית אחידה, זו שלא היתה לו זה אלפיים שנה. זקוק הוא לארץ משלו, אולם הדבר איננו חדש כלל, ישן ונושן הוא וידוע לכל – הרי זוהי יציאת מצרים.

“בדמיון ובפשטות אפשר לנהוג את האדם” – היה הרצל חוזר ואומר. התכנית נראית לו דמיונית ופשוטה כאחת. היא משתלטת עליו על ידי הפשטות שלה. פתרון אחר איננו אפשרי כלל, לאחר שהופיע זה בנפשו. ומכיון שאין לעם סניגור ומנהיג, הרי עליו לקבל על עצמו את המנהיגות. אולם אין זה תואר⁻כבוד, זהו קרבן. רוצה הוא, בלי שם ובלי תואר, כ“גאֶסטור” אלמוני של ענין היהודים, להתחיל מיד בהגשמתו. ולכן אין דרך אחרת אלא הדרך מן המלה אל המפעל, אל המעשה הישר, הסגור בתוך עצמו, לפי רעיון מעשי ותכליתי. לשם המעשה והמפעל הוא רוצה להשתמש בכל הידיעה הפוליטית, הסוציאלית והטכנית אשר רכש לו במשך ארבע שנות פאריס, אשר את ערכן ניחש והבין מלכתחילה.

קריאת⁻בזק זו לתפקיד וליעוד, אשר במשך שנים רבות כל כך לא רצה להכירה, וגם השתדל – כאנשי⁻יעוד אחרים – להימלט מפניה. גוזלת ממנו בתחילה את שווי משקלו, הלכי⁻המחשבות “התרוצצו בנפשו, זיעזעוהו, והוא פחד, שמא תיטרף דעתו” – כך מספר הוא ביומנו. “בלכתי, בעמדי, בשכבי, ברחוב, ליד השולחן, בלילה, ובשעה שהייתי מתעורר לפתע משנתי”, כותב הרצל כתיבה ראשונה את התכנית המדינית שלו, אשר נקראה עדיין בימים ההם “דבר אל רוטשילד”. מצב של עלית⁻נשמה תוקף אותו; נדמה לו, כי שומע הוא מעל לראשו, “משק כנפי⁻נשרים”. זהו שכרון האֶכסטאזה, אשר בה פורץ היחיד את גדר היחוד וההגבלה ועובר לתוך האחדות הגדולה. מצב, אשר רק קיבוצים דתיים מאמינים, או יחידים מעטים בעלי אמונה, זוכים בו.


 

הבלגת האינדיבידואליזם    🔗

“אם יפעל האדם אפילו פעם אחת כך, שיכניס לתוך הרגע את כל האוניברסאליות של ישותו (ושל העולם, כי אינו אלא מיקרוקוסמוס), הרי הבליג על הזמן והיה לאלוהי”.

אוטו וייניינגר: (“על אחרוני הדברים”)

דומה שבמאה התשע⁻עשרה הגוססת היה מעין ניחוש של הפורענות, אשר תעבור על סוף האלף השני לספירה הרגילה. בשנה המוזרה עד מאד, שנת 1895, אשר בה מגיע היהודי היחיד תיאודור הרצל לידי יאוש וקם לתחיה כמנהיג העם – כתב הגראף טולסטוי במרחק ת“ק פרסות מזרחה, את “התחיה” שלו, שפירושה מפנה גמור בחייו וביצירתו שעד הזמן ההוא. בערך באותו זמן עצמו שתיאודור הרצל מתחיל ברשימות יומנו, חלה גם התחלת יומנו של הזקן מיאסנאיה פוליאנה. שני האישים היו עד הזמן ההוא נתונים במידה רבה לחיים החיצוניים וברקם, ושניהם פונים להם עורף על ידי כפית הכוח הפנימי הכביר, אשר עם כל השונה שבהם היה בו קו משותף ניכר עד מאד; קו משותף כזה מחויב המציאות הוא, כי אין בעולם הזדמנות מקרים ערטילאית של מפנה רוחני מסוג זה. ובמידה מעטה זו, שידעו זה על זה שני האישים הללו – לפחות טולסטוי לא ידע על הרצל דבר – במידה מעטה זו עצמה הגיעתם הידיעה על נפילתו של האינדיבידוליסטן המופרז אוסקאר ויילד, אשר ה”דאֶנדיות" שלו השפיעה כל כך על נעורי הרצל, נפילתו אל תהום מאסר רידינג (1895), אשר ממעמקיו ובנפש מתעוררת מחדש צעק את צעקתו לאלוהים בשתי יצירות מזעזעות: “הבאלאדה של בית האסירים” ו“ממעמקים”.

תקופת האינדיבידואליזם, אשר בה נשען כל איש, כביכול, רק על עצמו, נתמוטטה ותפול. את דברה האחרון המעלה עצמו לדרגת אלוהות, כתב פרידריך ניצ’שה בספרו המוקדש “לאדם העליון” Ecce homo". ספר אשר ליל⁻השגעון מפעמו. גם התמוטטותו של גאון הבדידות היהיר הזה יש בה כל סימני ההיכר של התקופה ההיא והיא שייכת לדברים האמורים לעיל.

הדברים אשר לימד 50 שנה לפני⁻כן הפילוסוף המקורי ההאֶגליאני הצעיר מכס שטירנר, על סף התקופה האינדיבידואליסטית, על התבדלותו הגמורה של היחיד והונו, על ביטול גמור של כל הקשרים והיחסים אשר ליחיד – כל הדברים הללו הופקרו ונשכחו. דוקא יחידי סגולה, האמן, המשורר – איך נכסף הוא ל“הרחבת גבולותיו”, איך שאף למצוא שוב את הקשר עם החברה האנושית. את אשר שאפה להשיג התנועה הסוציאליסטית בחיים הכלכליים והמדיניים, בתוך העולם הריאליסטי באמצעיה אלה – הוכרח האדם הרוחני לעשות ולהוציא לפועל בכוחות נפשו. אמנם, לא כל אדם מצא לשם כך בתוך עצמו גדלות⁻נפש וכוח⁻יצירה במידה מספקת. ואלה אשר מצאו, נלחמו יום⁻יום מחדש כדי לשמור על הכוחות הללו. מאמץ נפשי על⁻אנושי היה דרוש לכך בתקופה, אשר השתדלה במשך מאה שנים כמעט לקלף את הפרט, את היחיד, מכל קליפות החברה המקשרות אותו אליה. ולא כמעבר אטי, לא כאבולוציה, אלא כמשבר מהפכני נראית בעינֵי היחידים הגדולים בימים ההם דרכם אל האדם. טולסטוי רושם ב⁻23 לדצמבר שנת 1895 בתוך יומנו: “הרגשתי בבהירות מיוחדת: כל הרע בעולם הזה נובע רק מדבר אחד – משום שהאנשים חושבים את עצמם, את אישיותם, למטרה היחידה והנעלה ביותר של החיים אשר בהכרה”. או: “בראשית חייו יאהב האדם רק את עצמו. העובדה שאוהב הוא בלי הרף רק את הדברים המהוים את הפרט שלו, חוצצת בינו לבין שאר היצורים, אולם כל כמה שיארכו חיי הכרתו, כן יגדל מספר היצורים אשר יאהב… החיים הם ריבוי האהבה, הרחבת גבולותינו… העיקר הוא שתסע לעולם, מי אתה, כי אינך תופעה זמנית וחמרית, אלא מהות נצחית, הקיימת בכל ותמיד”. ואולם חשובה ביותר ודומה יותר לרעיונותיו של הרצל הצעיר, אשר מחשבותיו מבוטאות אמנם בצורה אחרת לחלוטין, אך הלך רוחו מקביל מאד למחשבות הללו – היא הרשימה הזאת של טולסטוי (17 במאי 1896): “האלוהים מתגלה בי, בשעה שאני מבקש את הטוב”:.

גם הרצל בוחן בראשית המפנה הפנימי שלו את מושגי⁻האלוהוּת שלו ומגיע לידי מסקנה: “האלוהים הוא הרצון בטוב” (יומן, א', 8 לאבגוסט 1895).

אין אנו מתכוונים להשוות את הדמויות השונות מאד זו מזו של הרצל וטולסטוי. הדבר המשותף והדמיון המדהים קיים רק בשחרור מן ההגבלה האינידבידואליסטית והחדירה אל חברה אנושית גדולה יותר, אשר חלה אצל שניהם בעת ובעונה אחת. הרי זוהי חויה דתית – כי דרך אל האלהים היא זאת. לגבי הרצל יהיה השמך הדרך שלו, של המתנגד מלכתחילה, אל האקטיביות הגדולה ביותר, שתוציאו מתוך ההתבוננות העצמית האהובה עליו, משום ש“ניעור בו הרצון לקרבן”. הוא יקריב את עצמו את כולו, למפעל הגדול – הוא מרגיש בזאת – מלכתחילה. טולסטוי יתרחק יותר ויותר מהבלי העולם ותענוגות העושר ויפליג ללכת אל עולם ההסתכלות הנפשית וחפוש האלוהות אשר בנפש. אולי נכיר גם בזה את הניגוד אשר ביסודות היהדות והנצרות: היהודי מבקש את הגשמת הרעיון במציאות.

מן הראוי להוסיף עוד כמה קוים, כדי לקבל מרישומים קלים אלה תמונה ברורה יותר של התקופה ההיא. אל לנו לשכוח, שבימים ההם החלו הרומנים המזעזעים של דוסטויבסקי והדרמות הפסימיות של סטרינדברג משנים את פרצופה הרוחני של התקופה. חלה מעין הסתלקות מהיהירות הראציונאלית של הפרט, מתפשט וגובר השלטון של האי⁻ראציונאלי, שיהיה מסוכן מאד בעתיד. אנשים רבים נתונים למחלות⁻נפש, וכנראה אין זה מקרה, כי באותה שנה עצמה יוצא לאור מחקרו של זיגמונד פרויד “סטוּדיות על ההיסטאריה” (וינא, 1895), פרויד חשב את שיטתו, אשר קויה היסודיים סוּמנו כבר, לדרך אל החלמת רוחו החולה של האדם, שורש המחלות הרבות כל כך, הוא בדיכוי חויות ורשמים מסוימים, אשר האדם איננו רוצה, או איננו יכול להודות בהם. בצורה דומה מאד רואה הרצל בתכניתו את החלמת העם היהודי החולה, אשר אינו רוצה, במקרים רבים, להודות לעצמו על הדיכוי אשר הוטל עליו ומעוות על ידי כך את פרצוף עצמו. ישנה אנלוגיה מוזרה מאד בין שתי השיטות: זו של הרופא וזו של המדינאי, והרי זה סימן להבנה הפסיכולוגית העמוקה של הרצל, אם הוא מציע להביא לידי בירור פומבי את השאלה היהודית המענה כל כך, המסותרת מחמת בושה, אותו “טראוּמא” האיום, אותה פסיכוזת⁻הפחד, אותה שנאה עצמית של היהודים, והוא חשוב, כי עצם הבירור יביא לפחות לידי הקלה כלשהי. ברוח זו עלינו להבין גם את דבריו של איינשטיין, אשר נאמרו בציריך שנת 1929, עם יסוּד הסוכנות היהודית: “מפעלו הגדול ביותר של הרצל היה כי על ידי הופעתו גאל את היהודי, שנתפורר לאטומים' ממצוקת בדידותו בעולם”. קרובים מאד לכך הם רעיונותיו המשלימים של אחד⁻העם, במאמרו “עבדות בתוך חרות”, אשר בו הוא מדבר על ויתור הגרעין היהודי המהותי למען חירות מדומה, כלומר, חירות שאינה אלא חיצונית.


 

מיתרי⁻ברזל    🔗

זמן קצר לאחר “הגיטו החדש” כתב הרצל לאיש סודו בימים ההם, לארתוּר שניצלר, את המלים האלו, המזכירות במשקלן הקלאסי את סגנונו של לאסאל: “מנגינות גדולות מאלו נרדמות עדיין במיתרי⁻הברזל”. מלת⁻גאוה – בפי אדם החושש לפרקים, כי אין הוא “נושא בנפשו מפעל גדול”. ואמנם המפעל הגדול הממלא מעתה את כל ישוּתו, הוא הנו הזמר הגדול, אשר נועד לו לעוררו ולהוציאו ממיתרי הברזל הנמים וזמר זה איננו עוד ספרות. הליטאראט האירופי בשנים ההן היה בלתי אחראי לפי מהותו. הוא היה נוהג להישאר מאחורי הקלעים, וכשהיה משלח את דבריו על פני המים ניתנה להם האפשרות להפליג אל אשר יפליגו ללא כיוון מלכתחילה. עצם העובדה, שיצירתו של סופר יכולה לגדול עד כדי יעוד, כפי שרצו עוד הסופרים האידיאליסטים⁻המהפכנים בראשית אביבה של התקופה החדשה, עצם הרעיון הזה, אשר נהפך אז לחויה מחודשת, היה מעין הכרה מהפכנית אשר עליה כבר דיברנו. ב“תחיה” שלו משנה טולסטוי את מהלך חייו מן הקצה אל הקצה. ב“מדינת היהודים” עולה הפובליציסטן תיאודור הרצל מתוך המצע השקט של תמונה בינונית אל החלל הגדול, כנושא היעוד. המלה היתה למפעל.

יודעים אנו, כי הרצל לא רצה מתחילתו ללכת בדרך זאת, לפחות לא בהכרתו הראציונאלית. ללא ספק פעלו כאן בראש וראשונה הפצרותיהם המבוהלות של ידידים, הדואגים לגורל משפחתו. הוא עצמו כותב בהקדמה ל“מדינת היהודים”: “אני עצמי חושב את תפקידי למנוי וגמור עם הוצאת הכתב הזה לאור. אשתמש ברשות הדיבור, רק אם יכריחוני לכך התקפותיהם של מתנגדים בעלי משקל, או אם יהיה צורך לסלק הוכחות שכנגד שלא חזיתי אותן מראש, או להודות בשגיאות”. כאמיל זולה, אשר עורר בכתב⁻הסניגוריה שלו על קאפּיטן דרייפוּס “אני מאשים” ויכוח גדול של “בעד” ו“נגד” כזולה אשר יצא אל הזירה, אולם נכסף מיד לחזור אל השקט הקונטמפלאטיבי שלו – כן חשב גם הרצל, שמוטל עליו לעשות את הדבר הזה, כי יוכל לעשותו. הרי היה סבור, כי במחזה⁻הגיטו שלו יצליח “לשחרר את לבו מן הענין הזה”, אולם ראה מיד ונוכח, כי שקע עוד יותר במעמקיו.

ההיסוסים והדחיות של ההחלטה אשר נשא בלבו שלא בהכרה, כאשר יראה המעמיק⁻ראות, עוד מימי נעוריו (אך לפחות במשך 13 שנה, כפי שכותב הוא עצמו ביומנו מ⁻7 ליוני 1895, וגם במכתביו לגידאֶמאן מ⁻16 ליוני 1895 ול“מועצת המפחה” של רוטשילד) – החששנות הזאת שבצניעות, היא הקו הטיפוסי לכל אלה שנקראו ליעוּד העובר את גבולותיו של כוח אנוש. בחרדה פנימית הם פונים תחילה עורף ליעוּד, עד שנאותים סוף⁻סוף לקבלו בשלמותו.

“הדבר גדול כל כך, שעלינו לדבר עליו אך ורק במלים הפשוטות ביותר” – אומר הרצל שנתיים אחרי כן בנאום⁻הפתיחה של הקונגרס הראשון. ואנו חשים באילו מאמצים עצומים הוא עוצר בעד התרגשותו הפנימית העמוקה ביותר, ומרגישים מה רב כוח רצונו המשתלט על זאת. דוקא בזמן ההוא, בזמן שאש⁻להבה שיצאה מגדותיה אוכלת אותו, כשרעיון “מדינת היהודים” מפעמו כ“הר⁻בזלת”, שהיה להר⁻געש – דוקא בשעה זו הוא נתון להכנעה פנימית עמוקה בפני רגש האחריות המוטל על כל מלה אשר יוציא מפיו. הוא עצמו היה כולו שלהבת, אולם ההכרה, כי עליו לעמוד בפני עולם קר ואדיש ולמסור את הכרתו האינטואיטיבית בדרך ההסברה הראציונאלית השקטה, הכרה זו הציפה אותו – כפי שביטא זאת בעצמו באבטוביוגרפיה שלו – במים צוננים כקרח. ביקורתו של הידיד הראשון, ד"ר שיף, אשר לו הוא מספר על תכניתו והלה אומר לו, כי הנו מטורף, מפכחת אותו, מגדילה עוד יותר את השלהבת הזאת המתקררת רק כלפי חוץ: “הוטל עלי לעבור את המשבר הראשון. אוכל להשוותו רק עם תופעה זו: כשמשליכים גוף לוהט ומלובן למים קרים. ואמנם אם הגוף הזה הנו במקרה ברזל, הרי יהיה לפלדה”.

“הבחור המרוכרך”, כפי שקרא לעצמו הרצל בגיל עשרים, היה לאיש הפלדה, בעל רצון עקשני שאין להטותו בשום פנים. אולם את אשר התרחש בו מתחת לקליפה הנוקשה הזאת, אשר להט בו, או חרך בכאבים שאין לבטאם – את זאת הבינו רק מעטים כעבור זמן. רק לבו, העדין⁻הרגיש, ציין כמו סייסמוגראף את כל הרעידות הנסתרות שלא באו לידי ביטוי כלפי חוץ.


 

רצון⁻המות הפך לאימת⁻מות    🔗

כי גופו יעמוד לו לשטן דוקא בשעה זו, כשהוא זקוק לכל כמות הכוח אשר בזבז במאמצים רבים מימי נעוריו – דבר זה החל להפחיד את הרצל בימים ההם. נעלמו הגעגועים למות, אשר העיקו עליו, על ההולך לקראת הבלימה, במשך 10 שנים. כוח אחר מאיץ בו עכשיו – אחר הוא הכוח שהיה לו למניע: “לא אני הוא המעבד את הרעיון – הרעיון הוא אשר עובד בתוכי ומתוכי” – כותב הרצל בימים ההם בהשתמשו שלא מדעת במונחיו של פרויד. הוא מרגיש, כי גורל הנוער היהודי המיואש “אשר לו כל אהבתו”, תלוי רק בזה, מה יעשה עכשיו וכיצד יעשה את המוטל עליו.

ולכן עליו לחיות עכשיו, יאושו של כל הדור הזה צריך לפעול בתוכו ולהדריכו ליצירה. עליו לתת ביטוי ממשי, גשמי, לפילוסופית⁻היאוש שלו על ידי העברת המרץ – כך הוא חושב עתה בדרך מדעי הטבע. המניע העצום קיים עתה – הריהי מצוקת העם היהודי. המצוקה הזאת אסור לה שתביא לידי הרס עצמי – אף התאבדותו של היחיד נראית לו כדבר שבעבירה.

אפשר לנו להתבונן יפה בהתהפכותו זו בעזרת יומנו. בה בשעה שבסקיצה הראשונה של הרומאן, אשר נוצרה – כפי ששמענו – בשעת נסיעתו לספרד, הגבור ממית את עצמו, הרי לאחר זמן הוא מוותר על הרעיון הזה. בתכנית השניה, אשר נוצרה בפאריס באביב שנת 1895, (לאחר שהאיץ בו אלפונס דודא), נפלטת מפי הגבור המפליג לארץ המיועדת קריאת זעף וכאב לאחר קבלת מכתב⁻היינריך אשר איבד עצמו לדעת: “השוטה, הנבל, המסכן! חיים אבודים, חיים שהיו שייכים לנו!”

את המשך התפתחותם של הדברים הללו, עד אשר מצאו את ביטויים הסופי ב“אלטנוילאנד”, אנו מוצאים ברשימת היומן של הרצל מ⁻19 לאבגוסט 1895, כשנפגש בפעם הראשונה במינכן עם הרב גידאֶמאן ומאיר⁻כהן לשם שיחה פוליטית⁻יהודית. הוא מחלק את הרומאן לשלושה פרקים. שם הגבור עתה הוא מוריץ פרילינגספלד (כנראה, חיקוי לשמו האמתי של מכס נורדוי – “זידפלד”). הוא מקבל מכתב מאת היינריך מברלין. בניחותא הוא יושב לקרוא אותו. זהו מכתבו של מתאבד. “זעזוע עד למעמקי נפש”… בפרק השני מופיעה דמותה של “הנערה הנשכחת”, אשר תופיע מכאן ואילך לעתים קרובות – כן, למשל, ביומנו מ⁻10 ליולי, שנת 1895 ואחר כך ב“אלטנוילאנד”. דמותה האצילה והמלבבת קשורה תמיד באורח מוזר כל כך עם דמות אחותו הצעירה פאולינה, שמתה באביב ימיה. בפרק השלישי רושם הרצל את הקוים הכלליים של “מסע השכחה” שלו במלים אלו: “הוא יצא למסעות כבר לפני כן. לפני כן היו עיניו פקוחות לנשים יפות, להרפתקאות, ליפי נוף. עתה יראה את הכל מחדש, מבעד לרוחו ומפלצתו של היינריך”. והוא מסיים: “למות יש לנו עוד פנאי – כך נולד הרעיון”.

אנו רואים איפוא, כי בזמן הזה אינה צפויה עוד סכנה להרצל לרדת תהומה יחד עם “רוחו ומפלצתו של הידיד”.


 

פסיכוזת המות    🔗

הוא הבליג עליה. יש לו מטרה רצינית וברורה, ועליו לחשל את עצמו למענה. הוא יקשיח את לבו בפני הנסיון. המפתה של ההתאבדות וכן בפני דמותו של המתאבד. בהערותיו ל“מדינת היהודים”, אשר רשם ביומנו ב⁻22 ליוני 1895, הוא שואל את עצמו: “איך אעשה את ההתאבדות למעשה בלתי ישר?” הוא רושם, כי העונש לאחר נסיון⁻התאבדות בלתי מוצלח צריך להיות מאסר בבית⁻משוגעים, ולאחר המות (אם הצליחה ההתאבדות) – ביטול הצוואה. הוא הכיר בהתאבדות אחת הסכנות הגדולות ביותר של דורו, המתפשטת בצורה של אנארכיה ואנרכיזם: “מין couleur à la mode (כאין האופנה) – זה הוא האנארכיזם בשביל ההתאבדות… על כן עלי לתפוס את ההתאבדות בציצית⁻ראשה”. באותם הימים הוא כותב לשניצלר (23 ליוני 1895): “אינני חושב על המות, אלא על חיים מלאים מעשה⁻גברות אשר ימחקו את כל השפל, העכור, הקודר שהיה בי בזמן מן הזמנים, יבטלו את אלה לחלוטין, והכל יתפייסו עמדי, כשם שנתפייסתי אני עם הכל על ידי העבודה הזאת”. ובאותו מכתב הוא מביע את רצון החיים החדש שלא שעלה וגבר על ידי הפחד בפני המות. הוא משתמש בציטאטה מפאול הייזא, אשר ימים מעטים לפני כן רשם אותה גם בתוך יומנו (12 ליוני 1895):

בְּפַחֲדוֹ שֶׁמָא בִּן⁻לַיִל יִפּוֹל חָלָל

בְּטֶרֶם עוֹד הִשִׁלים אֶת הַמִּפְעָל.

המפעל! למענו חייב הוא עתה לחיות. לו, למפעל הזה, הוא חייב עתה להכניע ולהקריב כל נטיה שהיתה לו עד כה, כל הרגל, כל ויתור לגבי עצמו. אמיל שיף, האיש אשר נתן את ה“דחיפה” המפורסמת להרצל בשספק שהטיל בו, מספר, כי בימים ההם היה הרצל מהלך במלון הפאריסאי שלו חיור, נסוך שינה בלתי מגולח, עם זקן מגודל⁻פרא, וגם – בניגוד לכל הרגליו הקודמים – מרושל בתלבשתו. כך יצא אליו, כדי לקרוא לפניו רשימות מתוך “מדינת היהודים”. הדמות החיצונית הזאת, הניגוד השלם לדמות הדאֶנדי של הרצל הצעיר, היא ודאי שעוררה בשיף את הרושם: לא יתכן שדעתו צלולה ושפויה לחלוטין. שוטה – או נביא. שיף החליט: שוטה. אולם דווקא דמות חיצונית זאת, אשר שיותה להרצל פרצוף של מתאבד, הביאה עמה את המשבר, והביאתהו לידי התגברות על מחשבת⁻המות, כפי שתיארנוה לעיל.


 

מוסר ה“גאֶסטוֹר”    🔗

ולא רק על פיתוייו של המות, אלא גם על תשוקות קודמות – על רדיפת הכבוד, על כל אותם הדברים באפיו, אשר ציין אותם כ“השפל, העכור והקודר אשר בי”, מתגבר הרצל באותם השבועות המסתוריים של ההשראה. עם ראשית הרעיון של מדינת⁻היהודים עולה בתוכו המושג של הגאולה, בכוח אותה האמת, אשר בפעולת ההגנה והסנגוריה של העם היהודי, פעולה שאין עמה שמץ של אנוכיות, של כבוד פרטי, פעולה למען העניים ביותר ובזויים ביותר, אשר פגש בימי חייו – למען הענין של אחיו היהודים האבודים, אשר הוא חש אותו עכשיו כענינו הפרטי שלו: השירות והעבודה בעילום שם – Negotiorum gestio.

כן, רעיון הגאולה הוא. הוא רוצה לטהר את עצמו ואת היהדות מכל אותן השגיאות, רוצה להתפייס עם מצפונו ורוצה לפייס את היהדות עם כל העולם כולו.

"העם היהודי, משום שהוא בגולה, איננו יכול לנהל בעצמו את עניניו הפוליטיים. יחד עם זאת, נתון הוא במקומות שונים במצוקה קשה או קלה יותר. זקוק הוא בראש וראשונה לגאֶסטוֹר (מנהל ענינים). אכן, אסור לו לגאסטור זה להיות פרט בודד, אחד כזה יכול להיות מגוחך, או – משום שידאג לתועלתו שלו – בזוי. הגאסטור הוא ה⁻Society of Jews (“חברת היהודים”).

בראש וראשונה מוציא הרצל, לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי שרידי רדיפת⁻הכבוד שבלבו, את האפשרות, שהוא עצמו יקבל תפקיד של ריבונות הנראית לכל, ריבונות ביחס לעם היהודי העולה.

יודעים אנו, כי בסתרי⁻סתרים של נפשו לא היה עדיין בן⁻חורין מנסיונות ופיתויים שכאלה. אם לא לעצמו, הרי לבנו היה רוצה להעניק מתארי הכבוד החיצוניים האלה. אולם הוא רצה מלכתחילה לגדור על עצמו היה מדבר גם לאחר זמן על כך, כי הוא, אשר מומיו כאדם וכסופר לגשת לתפקיד הגדול בידיים טהורות לגמרי, במחשבות שאין בהן שמץ כיסופים פרטיים. הוא הרגיש, שמוסר התנועה יהא תלוי לעולם במוסר יוצרה.

גובה נדיר מאד של מושגי⁻המוסר, אשר נוצרו על ידי האדם במיטב שעות התעלותו, נתגשם ונתגלם באישיותו של תיאודור הרצל. הוא עצמו היה מדבר גם לאחר זמן על כך, כי הוא, אשר מומיו כאדם וכסופר רבים כל כך, ניגש אל הציונות ללא כל אנוכיוּת ובידים טהורות ומטוהרות. בנאום הפתיחה לקונגרס (29 לאבגוסט 1897), אשר הזכרנוהו לעיל, הוא מביע את השקפותיו במלים אלו: “עניננו גדול מכדי לשמש את רדיפת⁻הכבוד ושרירות הלב של אישים בודדים. לשם הצלחתו הוא מצווה לעלות לרמה אַל⁻אישית”. זהו צעד נוסף אל ההזדהות עם הגאסטור, המנהל היחיד של עניני העם, כפי שראה את עצמו, וכפי שכתב על עצמו ביומנו עוד ב⁻7 ליוני 1895. עתה אינו מדבר עוד על גאסטור יחיד, סוביאֶקטיבי אלא על Negotiorum gestio כללית, אוביקטיבית. ההתעלוּת הזאת כלפי האַל⁻אישי, האוביקטיבי, היתה טהרתו וגאולתו של תיאודור הרצל. אולם כך הוא הדבר – דרך הגאולה, דרך השחרור מן ה“אני” הפעוט האגואיסטי, שהיחיד מחוייב ללכת בה, היא גם דרכו של הצבור. זוֹהי הדרך ואין אחרת, ולכן דרכו זו של יהודי אחד, שאינו ידוע כמעט אותה שעה לעמו, הוא מפעל סמלי ויסוד מוסרי, אבן הפינה לתנועה שנוצרה אז.


 

הפלישה לתוך הזמן החדש    🔗

הרצל כתב ב⁻21 ליולי 1895 לגידאמאן: “הנני מוכן ומוכשר לתת את חיי לדבר⁻היהודים, אך חייב אני להגביל את הקרבן באישיוּתי שלי”. המלים הללו חוזרות, כמעט כמות שהן, במכתבו לביסמארק, אשר כתב ושלח בערך באותו זמן עצמו (ב⁻19 ליולי 1895, לאחר שנזדעזע עד עומק לבו, מפני שידידו שיף חשבו למטורף).

אגב, מוצאים אנו כאן רמז ברור מאד לפגישה המפורסמת שבין הקאנצלר ולאסאל, אותו יהודי גדול בדור קדם להרצל, ואשר – כפי שאמרנו כבר – כוח⁻משיכתו של הרצל אליו היה גדול מאד, והשפעתו גדולה עם כניסתו של הרצל אל המעשה. מוצאים אנו סימנים לכך ברשימות יומן רבות, במכתבים ובפיליטונים; ביחוד ראוי לשים לב לאותה ציטאטה לאטינית, אשר לקחה, לאו דוקא מוירגיל, אלא מלאסאל, אשר החיה את דברי⁻המרי הללו: Flectere si nequeo superos, Acheronta movebo“”, (אם לא אוכל לכוף את העליון, אזעזע את בני השפל). בדברים אלה השתמש הרצל תמיד במלחמתו עם “היהודים הגדולים” בעלי המיליונים, מלחמה אשר אפשר למצוא בה כמה וכמה קוים של מלחמת מעמדות: “יהודי הרוח” חסר הכל הבז לכסף, לעומת הקפיטאליסטים הגדולים “יהודי הכסף”.

בזמן עבודת ההכנה ל“מדינת היהודים”, משתרש והולך בו הרעיון, כי ייתכן שהוא “פותר הרבה יותר מאשר את שאלת היהודים”. לא פחות ולא יותר מאשר פתרון השאלה הסוציאלית בכללה מהבהב לו מרחוק. אפילו, אם יבוא הפתרון הזה במסגרת הצרה של מדינת היהודים – איזה דבר עצום יהיה זה, איזו דוגמה נהדרת לכל העולם, חברה צודקת זו, אשר היהודים יבנוה בתכנית מכוונת ויחיו את חייה למופת (יומן 12 ליוני 1895).

ודוקא למען גדלותו של הרעיון הזה נכון הרצל – בהתאם ליחסו השלילי החדש אל ההתאבדות – להקרבת חייו, הקרבה מלאת תוכן חדש. הוא רוצה רק להגן על הוריו, אשתו וילדיו, שלא ייחשבו לקרוביו של ה“משוגע”.

על הדרישה, כי אמנם, יש בעולם, חוץ מן היהודים, אנשים אחרים הזקוקים לעזרה, משיב הוא ב“מדינת היהודים” במלים עיקריות ופשוטות אלו: “חושבני, כי עלינו רק להתחיל לסלק מעט מן המצוקה, תהא זאת לפי שעה רק המצוקה שלנו”. עלינו גם להבין אל נכון את המלים האחרונות של “מדינת היהודים”, אשר בהן הוא מביע את בטחונו, כי על ידי שיחרור היהודים יבוא שיחרור גם לכל העולם כולו: “ואשר ננסה לשם עליתנו שלנו, הרי ההשפעה תהיה עצומה והרת⁻אושר לכל האנושיוּת כוּלה”.

תיאודור הרצל, בנה המאוחר של התקופה הבורגנית, נכון בפנימיותו כבר בזמן ההוא, לשבור את מסורת הליבראליזם הבורגני, לפנות מקום להשקפה סויצאל⁻פוליטית חדשה. שמענו על רעיון “עזרת העבודה” אשר תפש מקום חשוב ביותר בתכניותיו, סידור מדיני של אינדיבידואליות מופרזת. ואפילו קוים כלליים של משק מכוון ותכניתי עולים לפני עיני⁻רוחו של המדינאי לעתיד.

“כל זה ייעשה לפי תכנית גדולה, מכוונת מלכתחילה” – אומר הוא בענין עזרת העבודה. אולם אין כוונתו לדבר זה בלבד. הדברים מכוּונים לסידור תכניתי חדש של כל החברה, של שוק העבודה, של הכספים, של כל שטחי החיים הכלכליים. הוא חושב אפילו על סידור תכניתי של חופשת מעמד⁻העובדים. הרצל עצמו אומר, כי מאשימים אותו בזה שהוא עושה “סוציאליזם מדיני”. אין הוי מאמין בקיומה של הדמוקראטיה באותה צורה לא מוגבלת כפי שהיא מתגלה במערב⁻אירופה: “העמים של עכשיו אינם מוכשרים לדמוקראטיה ללא הגבלות, ואני סובר, כי בעתיד יהיו מוכשרים לכך עוד פחות. כי אמנם, הדמוקראטיה הטהורה דורשת מנהגים והרגלים פשוטים ביותר”.

אכן, מתוך ביקורת צודקת רואה הרצל, כי הדמוקראטיה במדינה הקאפיטאליסטית מובילה אל הפלוּטוֹקראטיה, אל שלטון בעלי⁻ההון על העניים. ועל זאת מתמרדת הרגשתו.

זהו מרי הרגשתו, האינסטינקט החזק שלו ביחס לצדק, להגינות, השתתפותו בצער המדוכאים והבוז לכסף. רוצה הוא “לגרש את החלפנים מן ההיכל”. רוצה הוא לפזר את הרוקדים מסביב לעגל⁻הזהב, את אנשי הבורסה, אם יצטופפו סביבה גם במדינת היהודים, “לפזר בראש חוצות” ולהכריז בפארלאמנט, כי אלה יצלחו רק לגולה, אך לא בארץ⁻החירות. כי שם יינתנו ליהודים, נוסף לזכויות, גם כל החובות אשר לחופש ולעבודה. אמנם בגולה, אשר דרכים רבים בה היו חסומים בפני היהודים, הוכרחו רבים – וגם אביו של הרצל בתוכם – לפנות אל הבורסה, כדי לא לגווע ברעב: “לא היה בימים ההם ליהודים מוצא אחר. אולם עתה אין עוד צורך בכך ולכן לא יהא נסבל עוד הדבר” (יומן, 9 ליוני 1895)


 

העניים והחלכאים    🔗

שני קוים בולטים בעיקר בכל הריפורמות הסוציאליות של הרצל: האוטוריטארי והריגשי. כל כמה שיתאמץ, ולוּ גם בהצלחה, להביא את הוכחותיו בכתבים המדינים שלו על דרך השכל המיושב, הפכח והקר – תמיד נשאר רחוק כרחוק מזרח ממערב מקבלת הבנין הנוקשה והנועז של ההגיון המארכיסיסטי. כי הרצל הנו רך הרבה יותר מאשר נציגיה של האסכולה ההיא, חושב הוא יותר בלבו מאשר בחריפות הדיאלקטית – הוא מרשרש עדיין ברומנטיקה של הדור הקודם, אפילו ההבנה הסוציולוגית הבהירה אשר לו ביחס לשכבות היהדות החיות בדכאון כלכלי, אפילו מקורה של זו נובע מרשמים והרגשות של ימי נעוריו: מידידותו עם בן העניים הרומניים⁻יהודיים, בן הסוחרים הזעירים – היינריך קאנא. במלים על המעמד הנדכא של אותם “היהודים העניים, הסובלים ביותר מן הרדיפות שסיבתן הם היהודים העשירים”, מבצבצת אותה אהבה ישנה.

ב“מדינת היהודים” הוא אומר דברים אלה בבהירות רבה דוקא ה“חלכאים והנדכאים” יהיו אלה אשר יצייתו לראשונה לקריאתו, וביחוד אותו דור נטול תקוה אשר לו – לפי דבריו – “שייכת כל אהבתו”. לו הוא “הביא שי את התקוה”.

הפועלים הבּוּרים, unskilled labourers“” יהיו הראשונים, אשר יעברו אליו “מתוך אמונה, התלהבות ואומץ⁻לב”. הפרוליטאריון היהודי, התלוש, האינטלקטואלי, “הפרוליטאריון המרחף באויר”, כפי שקורא לו הרצל, אשר צריך לעבור לעבודת⁻הידים. אולם יש לדאוג ולהכין אפשרות עליה גדולה ביותר בשביל בעלי הכשרונות, כדי להקל עליהם את הדרך אל המעמדות העליונים. אולם על חלוקת החברה למעמדות אין הוא מוותר בכל זאת. השפלה מלאכותית של היהדות, כפי שהיתה מרחפת מול עיני רוחו של הנדבן היהודי הבארון הירש, נראית בעיניו לא “בלתי אנושית בלבד, אלא גם בלתי אפשרית”. בענין זה, כידוע, הגיעו העניינים בין הרצל והברון הירש לידי מריבה קצרה וקשה מאד, אשר הוכיחה מלכתחילה את אי⁻האפשרות של עבודתם המשותפת. כי בארון הירש הביט אחורנית, תיאודור הרצל – קדימה. הרצל היה חסידה הנלהב של תקופתו הוא, תקופת מדעי⁻הטבע, שוחרת ההתקדמות, אולם הבדל אחד היה בינו לבין אחרים: לא הסתפק בה, שנצחונות הטכניקה ישמשו לתעשית המלחמה ולדברי מותרות נאים בשביל העשירים ביותר – הוא רצה לפתור לאור ההישגים הטכניים של הימים ההם, ובראש וראשונה לאור החשמל שהומצא אז, את השאלות הגדולות ביותר של האנושות. וביניהן קודם כל את שאלתו הוא – את שאלת היהודים.

ואם לא פנה הרצל כלאסאל, אשר אמר, כידוע, בימי נעוריו להיות מנהיג היהודים – גם מן השאלה הזאת אל התנועה הסוציאליסטית הכללית, הרי עלינו לייחס זאת, ליד כמה קוים אחרים, אשר נגענו בהם, ליושר האישי שלו.

הוא לא יכול היה להתכחש למוצאו הבורגני ולנטיותיו אל האצילות. אולם בעיקר גרמה להחלטותיו הלשון הברורה, הישרה של האינסטינקט שלו: “הפרוליטאריון היהודי הצעיר, המיואש והרוחני הזה, הרי מכירו אני, הרי מבין אני אותו לפני ולפנים, יכול אני להיות נציגו כולי וללא ויתורים – כי הרי הוא כולו כצלמי וכדמותי”. ברוח זו הוא כותב גם לבארונים הירש ורוטשילד. וב“מדינת היהודים” כתוב לאמור: “רוכל הנד בדרכים וחבילתו הכבדה על שכמו איננו חש את עצמו מאושר כל כך, כפי שנדמה לרודפיו. ביום עבודתו של שבע שעות אפשר להפוך את כל אלה לפועלים. הרי הם אנשים מצויינים שאין מכירים בהם, וסובלים עתה אולי את הסבל הגדול ביותר”.


 

בסימן העבודה    🔗

יום עבודה של שבע שעות. בשעה שפועלי אירופה נלחמים עדיין מלחמה קשה על שמונה שעות עבודה, כי במקומות תעשיה רבים שולט עדיין יום עבודה של 12–16 שעות, מרים יוצר הרעיון הציוני המדיני על הנס את יום העבודה של שבע שעות. על נס – פשוטו כמשמעו: – כי שבעת הכוכבים על המצע הלבן הטהור של הדגל, אשר פירושו לפי הרצל “חיים חדשים וטהורים”, הרי הם בשבילו “שבעת כוכבי הזהב של יום עבודתו”. והוא כותב בפשטות קלאסית האפיינית לכל היצירה הזאת: “בסימן העבודה הולכים היהודים לארץ חדשה”.

היה זה מטבעו של הרצל, שכל דבר היה לו מיד לסמל. אפשר לראות בכך משהו תיאטראלי – הרי כסופר הוא בא מן התיאטרון – ואף הוא עצמו רואה בהתגלמות זו של יהודים עניים וחלשים לפועלים גאים בארצם מעין מחזה היסטורי אשר היה למציאות. אולם נראה כי דוקא ברצון זה להפוך את התכנית הקונקרטית למעשה ממשי מופיע טבעו של “איש הפעלים”, אשר בנעוריו ציין אותו הרצל כ“טראגי”. דוקא בתיאטראליות – אם נרצה לכנותה כך – יש מגע בין מנהיג הציונים ובין החזק שבמנהיגי הפועלים, לאסאל. אולם עם הדמיון החיצוני הזה, אין להעלים עין מן ההבדל העיקרי: משהו מן המשחק בלאסאל, בזבוז כוחות לאימפרוביזציה לענינים פרטיים ביותר – והקו הגדול של נטוּל כל אנוכיות אצל תיאודור הרצל, איש ההקרבה העצמית וויתור על כל דבר פרטי, בעצם, לא הצליח לאסאל מעולם להתעלות על האינדיוידואַליזם.

ואשר לשבעת כוכבי הזהב, הרי כאן הועבר במלה אחת על שבע שעות העבודה, כל מה שלחש לו הרגש האינטיאוטיבי ביחס למיתוס הדתי: שבעה מזלות, שבעת ימי השבוע – השבת. שבע שעות – שבעה ימים – שבע שנות עבודה העבד – שבע פעמים שבע עד לשנת היובל והשמיטה. כל זה מצטרף בחוליות הרמוניות לשרשרת גדולה אחת של המסורת היהודית, ואין לנו אלא להשתומם על ההכרה היהודית הזו של הרצל, אשר לא קנה את כל הדברים הללו דרך לימוד וספר, אלא שאבם מתוך הרגשתו, מתוך האינטואיציה שלו.

אולם אין להעלים עין מן העובדה, כי המומנט הריאליסטי ביותר, התעמולתי, ממלא תפקיד חשוב מאד אצל הרצל, בשעה שהוא מקטין אף את יום העבודה של שמונה שעות. הרי בזאת הוא משיג מיד “שיא עולמי” של חוקה סוציאלית חדישה, והרי זה מתאים כל כך למושג של “מדינת היהודים”, אשר בה יהיה כל דבר טוב יותר, יפה יותר, מודרני יותר מאשר בארצות הישנות. כי יספיק יום עבודה של חמש שעות, אם אפשר יהיה להכניס לעבודה את כל האנשים, אולם למעשה לא באה מעולם דרישה לפחות מאשר 8 שעות. וכל מה שרוצה הרצל לעזור לכל האנשים על⁻ידי מדינת⁻היהודים, העשויה לשמש להם מופת, בכל זאת אין הוא שוכח גם את נקודת ראות התעמולה: “יום העבודה דרוש לנו כקריאה האוספת אנשים מכל העולם, כי על האנשים לבוא אלינו חפשים, מרצונם הטוב. תהא זו הארץ המובטחת באמת”. אין הוא רוצה להרשות אחרי יום עבודה זה אלא שלוש שעות של עבודה נוספת בתשלום, וגם אלה מותרות רק אחרי בדיקה רפואית. הוא רואה מראש, כי היהודים ינהרו לעבודה הניתנת בתנאים סוציאליים כאלה, “והעולם יראה איזה עם אוהב⁻עבודה” הם.

נראה לי חשוב ביותר הערך המוסרי של העבודה, העולה אפילו על הערך הכלכלי, ולכן עשתה עליו רושם עמוק כל כך “עזרת העבודה”, אשר התבונן בה בצרפת, משום שבה הוא רואה את ההצלה הפנימית של האנשים, אשר כליה צפויה להם מחוסר העבודה. את הרעיונות הללו זורק הוא בפניו של הבארון הירש, ומוכיח לו, כי על ידי נדבות הוא מחנך “שנוררים”. בעבודה בונה, קונסטרוקטיבית, ראה הרצל בכלל את האפשרות היחידה לעזור לאדם הנמצא במצב של יאוש. היאוש נוצר בכלל על ידי מיטב כוחות האדם, כשאין הם באים לידי ביטוי בפעולה. רק על ידי הפרודוקטיביזאציה אפשר להחזיר לאנשים אמונה בעצמם ויחס חיובי לחיים. איש לא הכיר ולא ביטא את הדבר הזה בבהירות כזו, כיוצרה של “מדינת היהודים”. הוא קורא לכך בשם: “עזרת העבודה המוסרית” וכבר בראשיתה, אשר ראה בצרפת של הימים ההם, מכיר הוא “את התקומה המוסרית על ידי העבודה, עד אשר ימצא האדם המבוטל את העמדה המתאימה לכשרונותיו במקצועו הישן או החדש”. (“מדינת היהודים”, עזרת⁻העבודה). ובכן, לא יצדקו אלה, המנסים להוכיח, כי היה הרצל חסר לחלוטין חוש לבעיות סוציאליות. כל כמה שלא יכול הוא עצמו להתנער מסביבת⁻מוצאו – ובזה חלק מן הטראגיות שלו – באותה מידה עצמה, הבליג על עצמו, לכל הפחות בדרך המחשבה, וסימן את הפתרון החדש. אחד הדברים היסודיים בחזקתו של הרצל הוא הכלל, כי ההתחדשות תיתכן רק בסימן העבודה, ובכן במידה מסוימת היה הוא, אשר נתן לעם היהודי את דת העבודה, שנים רבות לפני א. ד. גורדון, אמנם, לא כפילוסוף העבודה הצנוע מדגניה על ידי הדוגמה החיה של עמל כפיו, אולם את כל כוח חייו, הקצרים כל כך מעתה, חסרי המנוח והמרגוע, עד נשימתו האחרונה, הקדיש הרצל לתחית העם ב“סימן העבודה”. אין לשכוח זאת לעולם. והוא עשה את הדבר בשכחה עצמית גמורה, זו המשווה את הערך המכריע למפעלו.


 

הכתיבה    🔗

ב⁻16 ליוני 1895 הוא כותב לגידמן, כי חי הוא במשך כמה שבועות בהתאמצות קשה ועליו “להתאמץ ולהמשיך עוד זמן רב, שאין לקבוע מראש את מועדו”. כי מאומץ הוא יתר על המידה “בעבודה הקשה ההיא, אשר לא עזבתיה, משום שאסור לי לעזבה”…, זה שבועות שאני כותב מבוקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה, כדי לקבוע את הקוים הכלליים. היה בזה משום יסורים, אלמלא היה צפון בהם אושר כזה. אני ראשון אשר זכיתי בחסד הפתרון. זה שכרי – וזה יהיה כל שכרי כולו".

אחרי שיחה חסרת⁻תוצאות עם הבארון הירש (2 ליוני 1895), אשר בשבילה רשם הרצל לעצמו, בפעם הראשונה, על גבי 22 עמודים את כל רעיונותיו החשובים לפתרון השאלה היהודית במובן פוליטי⁻מדיני, (ואף על פי כן לא מסר אלא ראשי⁻פרקים להסתייע בהם), הוא פונה במחשבתו אל הרוטשילדים ורושם באמצע אותו חודש את נאומו הגדול “דבר אל מועצת המשפחה”, הנאום מכיל 68 עמודים בכתב צפוף ויש בו כבר כל הקוים העיקריים של “מדינת היהודים”, אשר יצאה אחר כך בצורת חוברת (14 בפברואר 1896). אכן, הניסוח הסופי היה בהיר ופשוט עוד יותר. כי השנה שבאה אחרי זה שנת רדיפות ולעג אשר עברה עליו, מכריחה את הרצל לנהוג ללא רחמים בכל האשליות והחלומות ולהרחיק ממנו האלה כל דבר שאיננו בגדר אותו ענין. וכך כותב הוא את “מדינת היהודים” בקיצור אפוריסטי, בכל חומר הבהירות והפשטות תוך ויתור גמור על כל פרט נוסף, כדי לא לשוות לתכניתו, אשר חשבה כניתנת להתגשם בהחלט, את סימני האוטופיה, כי היה ברור לו, שבפרטים הוא עשוי לטעות.


ההשפעה למרחקים

בראשית הקיץ החם הזה, של שנת 1895, בשעה ש“מחשבות רדפו מחשבות וזיעזעו את הנשמה”, מזכיר הוא באחד ממכתביו לאשתו (14 ליוני 1895), כי הוא חי בשכרון עבודה “שאין דוגמתו”. אולם מה אופיה של העבודה הזאת אין הוא מספר לה, אף לא לאמו. היה הדבר מתקבל על הלב, כי עבודה עתונאית היא זו, או ספרותית. משום כך כה מדהים חוש הנבואה אשר לאמו, הגובל כמעט עם טאֶלאֶפאתיה. שבוע לאחר אותו מכתב הופיע ב“נויא פרייא פראסה” בוינה מאמר על המשוררת האוסטרית באטי פאַוֹלי, ובו הובא כציטטה שיר של המשוררת על אחריות המנהיג ומקצועו. אין אנו יודעים למי היה מוקדש אותו שיר. חגיגי מאד, מלא פאתוס עושה השיר רושם עצום על ז’אנאֶט הרצל, והיא קושרת מיד את הדברים עם בנה. אף⁻על⁻פי שלא יכלה לדעת שמץ דבר מן המפנה הפנימי שחל בו אותה שעה. מה חזקה היתה הסוגאֶסטיה של המלים הללו בשביל האם, נבין מהעובדה שהיא העתיקה את השיר הזה פעמיים, פעם לעצמה ופעם בשביל בנה. ומה מוזרה ומיוחדת במינה היתה ודאי השפעת הדבר הזה על הרצל, אשר עוד טרם ידע, אם יעוד גדול לפניו או טירוף גדול, והנה הוא מקבל מאמו את השורות הללו:

בְּטֶרֶם עוֹד גָלַשׁ דָּבָר מֵעַל שְׂפָתֶיךָ,

שְׁקוֹל מִשְׁקָלוֹ כִּי עֲתִידוֹ יִכְבַּד

עֵת בְּמִשְׁעוֹל חָדָשׁ תִּצְעַד רַגְלֶךָ,

הָבֵא אֶת עַצְמְךָ אֶל הַמִּשְׁפָּט.

הֱיֵה חָמוֹר וּזְעוּם⁻פָּנִים כְּלַפֶּיךָ,

הֱיֵה יַצִּיב, עֲמֹד בְּנִסָּיוֹן.

חֻלְשׁוּת –הָמוֹן, הַדֶּרֶךְ בּוֹ יֵלֵכָה,

לֹא דַרְכְּךָ הִיא דֶרֶךְ הֵֶהָמוֹן.

כְּאֵל נָבִיא, כְּאֵל שׁוֹפֵט, אֵלֶיךָ,

הֵם יִנְהָרוּ, יֵלְכוּ מִקְצֵה עוֹלָם.

יָקוּמוּ גַם יִפְּלוּ עִם מִפְעָלֶךָ –

אַתָּה נוֹשֵׂא כֹּבֶד גוֹרָלָם.

מזועזע עד היסוד כותב הרצל, כפי שמספר נוסנבלט את המלים הללו על אותו גליון⁻הנייר: “מאמא הטובה, מועתק בשבילי ונשלח לי בשעה שעיבדתי את התכנית, כאילו ניחש זאת לב⁻האם”. וז’אנאֶט הרצל רשמה כעבור זמן מה על גבי ההעתקה שלה את המלים הללו: “ניחשתי את עבודתו הגדולה של בני. ישמור אלהים על בריאותו. אמן!”

“יקומו גם יפלו עם מפעליך, אתה נושא את כובד גורלם”. מעטים בהיסטוריה המנהיגים, אשר הכירו כל כך ביעודם ובתפקידם המוסרי כלפי ההמונים כתיאודר הרצל, אשר הרגיש אז לפי דבריו שלו – שחייו הפרטיים נגמרו, והחלה העבודה האחראית למען ההיסטוריה והעם.


 

שלם עם נפשו    🔗

ההכרה, כי היחידי הראוי לתפקיד הוא האיש אשר יעמוד “בהכנעה גמורה וטהור לחלוטין לפני גדולת התפקיד” – היתה מכרעת ונותנת את כל הכיוון לתחילתה ולמהלך עניניה של התנועה הציונית.

כעבור שמונה שנים, בשעת מחלוקת אוגנדה, אמר הרצל, כי התנגדות חיצונית כמות שהיא לא תוכל להפריעו. לא היתה תקופה בחייו, כך הוא אומר, בו היה מאושר יותר מאשר בשעת כתיבת “מדינת היהודים”, בשעה “שאפילו כלב לא רצה לקבל פת לחם מידי”.

בזמן ההוא לא יכול לקרות לו דבר. בזמן ההוא היה מחוסן בפני כל נגיעה והתקפה – כי היה שלם עם נפשו תכלית השלמות. זמן קצר לפני הקונגרס הראשון, בהיותו מוקף אויבים ועלילות מכל צד, כתב בפנקסו (ב⁻1 לאבגוסט 1896) את המלים האלו: “האושר הגדול ביותר – האפשרות להיות מה שהנני”. “היות מה שהנני” – אמיתי עד הסוף, ללא כל שקר, ללא כל מסכה, משוחרר לחלוטין מאותה “עבדות פנימית”, אשר “יריבו” באודיסה הוקיעה לאור השמש בחריפות כזאת ביחס ליהדות המערב. להיות אח בין אחים, לא עוד היות יחיד ובודד בנכר בין אובדים וטועים, לא עוד “יהודי שהפך להיות אטום” של התקופה האינדיווידואַליסטית; חבר בחברה גדולה שיכולה לקיים עתה אפילו את הכלל הגדול לגבי אישיותו: “האושר הגדול ביותר של בני האדם”.

גורלו הטראגי באמת גזר, כי אחדות זו שבנפש, שלמות זו אשר זכה בה לאחר מלחמה קשה כל כך, תיגזל ממנו שנית ברגע הקריטי – קריטי בשבילו ובשביל העם היהודי. כי שוב נפתח הקרע בנפשו, נפערה התהום.

אך על כך נספר בספר שני.

להבליג על הקרע החדש הזה – על זאת נלחמה נפשו של הרצל עד מות.

אולם עתה נעזבנו, לאחר שזכה לחסד הגדול – הזכות היות שלם עם נפשו. יודע הוא עתה לשם מה הוא חי ו“למות יש לו עוד פנאי”.

“תיאודור הרצל היה אותו האיש בנסיון חיי – אמר עליו שניצלר בן השבעים – שהיה קרוב ביותר לגדולה אבסולוטית”.

“הוא היה אציל רוח” – אומר עליו מרטין בובר בשיחותיו. אנו רשאים להוסיף: אחד האצילים ביותר, שהתהלכו עלי אדמות.


 

סיום    🔗

איך נוהג הטבע להרכיב באדם את הנעלה והשפל? הוא מציג ביניהם את היוהרה".

(גיתה: “ארבע תקופות השנה”)

מי שעקב אחרי רשימות ומסקנות אלו על תיאודור הרצל, יכול אולי, בסקרו את הדברים ובהזכרו בהם, להביא ראיות שכנגד: “האומנם היה יוצר הציונות, אשר רבים בינינו הכירוהו עוד בתאות שלטונו האטוריטארי, ברגזנותו, ברדיפת הכבוד שלו העשויה להפגע בקלות – האומנם היה אותו איש אציל וטהור, כפי שהוא מתואר כאן? האין זאת אידיאליזאציה מופרזת על ידי אחת אשר לא הכירה אותו?”

מידת היוהרה שהיתה באפיו של הרצל לא הוכחשה על ידינו. הגדולה שלו היא דוקא בזאת – מה עשה האיש בתכונות אופי אלו ואיך ידע להתעלות עליהן?

גם השאיפה לפירסום ורדיפת הכבוד וכל שאר יצרי ההתבלטות אשר באפיו וטבעו, שהיה מדוכא על ידי השתייכותו החברתית והלאומית, הרי כל אלה לפי מהותם אינם אלא אהבת האַל⁻מות האינדיווידאולי, אשר נחשבה בזמנים הקדומים לתכונת הגבורה הנעלה. משהו ממהות⁻הגבור אף ברוח זאת נמצא בחיי האיש. אולם הוא ידע להתעלות על הענין הפרטי, עד כדי התמסרות שלמה לחברה. זאת היתה פעולת השחרור שלו.

כי לא כל בני דורו הכירו בו – אין זה מוכיח דבר. להיפך. דעתי היא, כי הפתגם הישן “אין נביא בעירו”, נכון גם בשינוי גירסה: אין ערך האדם נראה לבני דורו. כידוע, גדלה הערכת הקוים הכלליים אשר בחיים וביצירה, עם גדול המרחק בזמן, ולא מרחק החלל בלבד. בני הדור רואים בעיקר את הדברים המצמצמים והמפריעים את הבעתה והתגשמותה הסמלית של הגדולה, אף במקרים שהאנשים הקרובים אינם שונאים, אלא אוהבים… לעתים רחוקות מאד ברור להם, מהו הדבר המושך אותם כל כך, הכופה עליהם את האהבה וההשתתפות – על אף כל מגרעותיו וחולשותיו הניתנות להכרה בבירור. אחד מבני דורו הגדולים ביותר של הרצל ביטא לפני את “אי⁻אפשרות התפיסה” הזאת: כל קו בודד בהופעתו של הרצל, כל תנועה מתנועותיו נראו לו גדולים, מפוארים יתר על המידה, כמעט עד כדי לעורר אי⁻סימפטיה. ואף על פי כן את האדם השלם אהב.

אנו עשויים כך, עשויים אנו לתפוס יותר בחושנו את התארים מאשר את המהות. הקו הגדול, המהות הרוחנית, הנשמה בת⁻אלמות, נתפשת יותר בעיני הרוח של מעלה מאשר בחוש של מטה, יותר ממרחק מאשר מקרבה רבה.

אכן, לא היה עניננו רב בתארים, בגווני הגוונים הקטנים יותר. התאמצנו לעקוב אחר הקו הגדול בכל הנאמנות ובכל חומר הדין.


 

הערות המחברת לאגדה “מסע השכחה” ולסקירה “חזון על גדות הסאֶן”:    🔗

“מסע השכחה” הוא חלק מן הספר “הרצל הצעיר” ומהוה את עצם הלוז שבו, ורק מטעמי סגנון בא בסופו של הספר. אין בו משום הרצאת עובדות גרידא, כי אם משום פיוט, הוא דבר אגדה.

יתכן, כי פלוני הקורא ישאל: מה ראתה המחברת לקבוע את האגדה הזו בתוך הרצאתה הבנויה על מסמכים היסטוריים? לקורא הלז יאמר, כי “מסע השכחה” שבימים שלאחר⁻כך דיבר עליו הרצל כעל נקודת המוצא לדרכו וליעודו – טומן בחובו אותו סוד ממיר, אשר את פשרו עלינו רק לנחש ולא להוכיח.

“מסע השכחה” הוא מעין מעשה תשבץ של אבני חן ואבני יקר קטנות, שגדלו מתוך תאוריו של הרצל עצמו מנסיעתו לספרד. אמנם, אף באחד מתאורים אלה לא נזכר שמו של הידיד המת, אף כי ביומנו הוא רושם שבספרד ראה הכל מבעד לדמותו של היינריך. משום כך לוקחת לה המחברת את הזכות הספרותית לשלב בנוף הספרדי, המתואר על ידי הרצל, את הפגישה עם הידיד המת, אשר בהשפעתו המסתורית חלה בו התמורה. המחברת סבורה, שעל ידי אגדה זו נתקרבה לאמת יותר מאשר על ידי כמה וכמה שמות ומספרים היסטוריים.

הסקירה “חזון על גדות הסאן” נכתבה שנים רבות לפני כתיבת החבור “הרצל הצעיר”, אחרי ביקור המחברת בארמון בורבון, מושב בית הנבחרים הצרפתי שעל גדות הסאן.

כבר אז עלתה לפני עיניה דמותו של הרצל הלוחם נגד היצרים השפלים שבאו לידי ביטוי בצרפת בזמן משפט דרייפוס", ובימינו אנו לבשו צורה של אותו הפאשיזמוס אשר הביא את צרפת עדי פי פחת.

ביחד עם מאבקו הכללי נגד השפלת כבוד האדם התעורר בלב הרצל החזון הגדול של שיבת עמו למולדתו העתיקה.

בפתיחת יומנו של הרצל, שבועות תרנ“ה (1895), הוא רושם שעל אודות חזון זה, שכינהו בשם “יציאת מצרים שניה”, סח לאלפונס דודה בפסח אותה שנה. דודה שלא היה בין אוהדי היהודים נתפס לאחרונה להתלהבות כזאת תחת השפעת התאור הדמיוני עד שמפיו פרצה הקריאה: Comme c’est beau!” (“כמה זה יפה!”).


 

מסע⁻השכחה    🔗

אגדת⁻הרצל

גם קודם לכן כבר יצא למסעות. אך אף פעם לא למסע אשר כזה. קודם היו לו עינים לנשים יפות, הרפתקאות ומראות נוף, כעת הוא רואה הכל באור חדש, כאילו מבעד לבבואת דמותו של היינריך. למות עוד יש לנו שהות. כך נולד הרעיון".

“מסע השכחה”, קטע לרומן ביומנו של הרצל מ⁻19 באבגוסט 1895.

תיאודור הקיץ בהרגשת מצוקה, כאילו הבטיח הבטחה שעתה הוא מתחרט עליה. הוא ירד בחפזון מן המטה, אחוז צמרמורת קלה, כאשר קרהו תכופות לעתותי הבוקר בהרים. אמנם היה עוד מוקדם, שעה חמש בבוקר. הוא נתעטף יפה בגלימת⁻הבית החומה והחמה, יצא אל המרפסת הקטנה של חדר מלונו אשר שכר בשל המראה המרהיב של רוכסי הפירניאים.

הכפר לוּץ היה שקוע עדיין בתנומת הבוקר השלוה. בחלון הבית הסמוך אשר מול חלונו שררה דומית⁻מות. בית זה היה שייך לסנדלר שהיה נוהג לשבת ולעבוד על אדן החלון היחיד כשמגפיו כלפי חוץ, ושופע דבריו כמטיף עממי. משהו בדמותו של סנדלר זה, בעל שער השיבה, שלפנים ביקש להגיע למעלת כומר, העלה בו את זכרון אביו של היינריך…

למעלה אצל הנפח הפיחו עתה אש וכבר נשמעת שעטת פרסותיהם של סוסים שהובאו לפני המפחה. בלהט רמברנדי אדום בתוך שחור עומד הנער הנלהט ליד המפוח. וגם שוער המלון, שהיה גם שמש⁻רכיבה של האורחים, הביא אותה שעה סוס שהיה ידוע לתיאודור. אכן זה היה השחור יפה⁻האיברים, שגם לו נזדמן לרכב עליו, בשעה שמֵבֶּל היתה מעדיפה את “הפּוֹני” האמוֹץ שלה. הסוס היה מסתכל בו במבט אירוני שהפיק יתרון, כשסבור היה כי הדרך נהירה לו יותר. אולם נדיב רוח היה ולא נתן לרוכב לתעות. למרות משיכתו ודפיקתו של הרוכב היה הסוס הולך בדרך הנכונה. מבט שחום זה, לגלגני וטוב לב של הבהמה הנבונה – האין הוא מזכיר באיזה אופן את עיניו של היינריך? נניח זאת…

ובכן, התרכב עמו מֵאבֶּל לְכּוֹטֶרֶס? האין זה למעלה מכוחותיה של האנגליה הענוגה, המזכירה לו באורח מוזר את מדלין? מדלין… זו שוכנת משכבר ליד פאולינה, אחותו המתה של תיאודור, בבית⁻העלמין בבודפסט, והיינריך טמון בבית⁻העלמין ויסנזה בברלין.

הנפשות היקרות לו הן שוכנות עפר. בעצם, מלבד הוריו לא אהב אלא את הנפטרים האלה. טוב מכל להיות בין המתים. לולא הילדים, פאולינה ועתה גם הנס הקטן והנחמד, רק בן ג' חדשים, שעודנו לפני מפתן החיים.

“איש לא ישיג את שחר החיים, כי לכשמשיגים אותם נעשים החיים מחוסרי⁻שחר” – אִימרה זו של חכם סיני היה פתגמו החביב של היינריך. הצדק היה אתו. הכל נעדר שחר. חסרת שחר היא גם נסיעה זו, שהוריו דחפוהו אליה למען אשר יסיח את דעתו. אולם כלום אפשר להסיח את הדעת מהיינריך קאנא? את הילדים לא יראה היינריך בגדלם, לא ילחצם אליו בעדנת לבו הבודד מאד. כמה שמח לפני זמן לא רב, סמוך למותו, על התמונה הבלתי מוצלחת שלו עם פאולינה הקטנה, איך אימץ אותה בחום אל לבו והיה באמת ה“דוד היקר ביותר”. וכל זאת לאחר שנתהוה הקרע העמוק בידידותם אחרי שנות רעוּת רבות.

“על ערכך אתה לא ידעו לעמוד, אבל אותם האדונים, המולי”ם, העורכים מנהלי התיאטראות נטפלו אלינו – העתונאים – שידענו לקשקש כאיסטרא בלגינא במחשבות מעטות ורגשות פעוטים. הכי כתב מעודו איש מאתנו לו רק שורה אחת שנתקרבה אף בהמשהו אל הכנות והנקיון של דבריך אתה? אולם אותנו הדפיסו, אותנו הללו, – גם קראו אותנו, ואפילו השתאו לנו, באלה השנים האחרונות לעליתי אני ושקיעתך אתה. נראה לי, שהיינו ככוכבי יום וליל זה לזה, – כשעלה שחרי, דעכת אתה. והלא היית הירח הטהור והחונן באפלה לכל נעורי החרדים".

השאון ליד המלון גדל, וגם אור השמש היה בהיר למדי בשביל האיש שהסתיר עצמו מעין היום. רצונו להוריד את התריסים ולהשתרע מעט. רשאים הם לרכב להם. “לי אין הם זקוקים, ואין אני זקוק להם” – מסיח הוא בינו לבין נפשו ללא קול.

“נטרד מן העולם” – בעצם מלה נאה – הוגה האיש הרוטט בנפשו הלאה. “לולא ילדי והורי הטובים. תמיד אני שב וחוזר למחשבה זו מוכרח אני לחשוב בזאת, מעת שקבלתי את מכתבך. כאן, כאן הוא לחוץ אל לוח⁻לבי. כל מלה בישנית ומצומצמת חורתת כבחרט⁻מות בנשמתי”.

“תיאודור הטוב והיקר שלי! ידידך מאז עודנו אומר לך שלום בטרם ימות. תודתי לך בעד כל ידידותך וחסדך. הנני מאחל לך ולבני משפחתך כל אושר. הנני נושק אותך. שלך, היינריך.”

וכי כך נגזר? האמנם נגזר? מה הטעם האחרון למעשה אכזרי זה? ללא הפוגות מהרהר אני בדבר. הרי פוסעים אנו בני אדם ומגששים איש לצדו של חברו כעיורים. אפילו כשהיינו מאמינים, שיש בלבנו אהבה. המחלה לבדה ודאי שלא היא היתה הסיבה לכך, כי ידעת לשאת יסורים באורך⁻רוח חרישי. ומה איפוא היתה סיבתו של יאוש זה, יאוש ללא⁻מפלט? אתה חשת, היאך ננעל ונאטם הכל בפניך מסביב. תוהו לא⁻דרך בכל, איבה נעדרת⁻פשר, שנאה כבושה. כי יהודי היית, בן לאנשים מרוסיה או מרומניה – שוב לא אדע מהיכן, תגרנים קטנים שטרחו ויגעו ללא קץ, כרבים שכמותם הנאלצים לשאת את השנאה, המשיגה אותם בעטים של יהודים רודפי בצע שאינם חלים ומרגישים בה. אלה ההולכים לאבדון בשל כך – הנם היינריך קאנא ושכמותו.

והריני שוקע שוב במלנכוליה בלי שעור, האופפת אותי מיום מותך המטורף כצלם בלהות. מאותה מלנכוליה חפצתי להמלט, לשם כך באתי הנה. אולם גם כאן גוזלים את מנוחתי נימוסי החברה, שהיו תמיד שובים את לבי, בטרוּבִיל למשל, או אמלפי. אולם הפעם, לא, לא. עולם זה ובריות אלו, כמה שנאתים – הכל היה רק דרך⁻כזב, כל זו הרדיפה אחרי הברק והצלחה, משך כל ימי נעורי. נמלטתי מעצמי, ממני, מעצמי – לפחות מהחלק הטוב שבי, שהיה מסתכל בי בעיניך אתה. והנה אתה לא אוכל לשוב ולמצוא אותו".

נשמעה דפיקה. האיש החום, הארוך, שהתגולל על כר הספה התאמץ להתנהג, כאלו אין הדבר נוגע לו. ידפקו להם כחפצם מבחוץ, יקראו לו כרצונם, אין הוא פנוי לשיחה עם שום איש, עם שום איש בעולם הזה.

הדפיקה נשנתה בחזקה. אולם אין בדעתו של תיאודור לפתוח. לפני הדלת מתחילים חילופי⁻דברים, שהבריחו את תיאודור מהרבה מקומות ב“מסע השכחה” הזה.

“הרי זה מן הנמנע לאמור תמיד שהד”ר תיאודור הרצל אינו בבית, ושאין אנו יודעים את מקום המצאו, שאי אפשר להשיגו, אולם אין להביא את הדבר לפני המשטרה, כי הד“ר בכבודו דרש זאת. איננו יודעים טעמו של דבר, אולם עלינו לציית להוראותיו”. לאט מתרחקים הקולות הרוטנים.

אולי דורש הוא באמת מן האנשים למעלה מכוחם? אלה הקריאות בטלפון יום יום מוינה, אלה הטלגרמות, חוסר סבלנותה של אשתו, דאגתם של ההורים הטובים… ומה היה אילו באמת לא היה חוזר כלל? כי הדבר הן כמעט מנוי וגמור עמו. לא לשכוח את ידידו המת הוא רוצה, כי אם לחפש אותו. ובעולם זה לא יוכל עוד למצוא אותו.

טלגרמה נתחבה מבעד לדלת. אין מעיזים עוד לדפוק. תיאודור לוקח אליו את הניר מבלי משים. הכל בריאים. יותר מזה אין רצונו לדעת. הדברים מתנהלים גם בלעדיו.

מעבר למרפסת בית⁻המלון קמה דממה. האורחים רכבו להם מבלי להוסיף שאול, אם הד"ר הרצל יצטרף לרכיבה אל כּוֹטֶרֶס. הוא חש מעין אכזבה שבפכּחון, אולם אחר⁻כך בא רגש של השתחררות. הוא ידרוש את החשבון מבית המלון ויסע לו לדרכו.

השוער אינו בנמצא. מן הסתם יושב הוא “בבּאָר” עם הספּר, שהנו גם נושא המכתבים, ומשחק עמו בקלפים. היאך מוצא לו הלה פנאי, זה “הפיגארו” שאינו בר⁻שיחה ביותר, בארץ זו שכל הגברים מגולחי⁻פנים.

גם ה“בּאָר” ריק בשעה זו. לאחר גמיעת קפה חם מחליט תיאודור לדרוש מן הנער⁻הסייס סוס לרכיבה, ולצאת לבדו למקום המכונה צירקוס⁻גָוֶה, מקום שבוקעים כל המעינות הקטנים של הנהר ממדרון הסלע. זה יהיה ביקור הפרידה שלו לפני עזבו חבל⁻תבל זו.

זמן ממושך נראה עוד הכפר לוּץ באופק העמק בעל טורי הצפצפות המרובים. הסוס שועט שעיטות שקטות בקשת גדולה ליד חומת הסלעים המערבית באגן העמק, במקום ששני אפיקי ה“גָוֶה” נפגשים. ליד חורבת הטירה סנט מַרִיָה, נצבת על אבן⁻גזית גדולה ובודדה – שריד עמוד מן התקופה “המאורית” – דמות איש צנום שפניו נטוים הצדה. לתיאודור יש לפתע הרגשה, שאבדה לו הדרך. בספרדית מגומגמת הוא שואל מאת הזר, שאת פניו אינו רואה, איך הולכים אל קלחת הסלעים. הזר מושיט בדממה את ידו ומראה לו את הדרך.

למה זה שאל את פי הדומם המחריד? סוסו שהיה בן⁻בית בעמק זה מוליכו ללא מכשול בדרך הנכונה.

שיירה קטנה קרבה. שני גברים נשאו ארגז ארוך ובלתי מהוקצע ואחריהם שתי נשים לבושות שחורים, ככל נשי האכרים בחבל זה. אולם גם ראשיהן וכתפיהן היו עטופים שחורים. בר⁻מינן הוא איפוא זה הנשא כאן אחר שנפטר. מי זה יאמר, אנה יובל לקברות?

בהוד עוטרים ההרים את עמק הלוּץ. על גבי סלעים לחים, כמדרגות עזובות של אבנים מתפוררות נושא הסוס, שדרך זו נהירה לו, את רוכבו חסר הרצון למעלה. השביל עולה במעלה מעלה. על הפסגות רועים כבשים. אולם גם הם נשארים מהר מאחורי הרוכב. אגם שוקט קטן מאפיר לרגלי חומת ההר. עתה הולכים מורדי הסלעים וצרים. הם נהפכים למיצר. הרחק למטה רוגש ה“גוה”. עתה הוא שוב כאילו קרוב מאד לדרך. ולפתע נגלית קלחת הסלעים העצומה. המכונה “צירקוס⁻גוה”.

בנין גדול של קירות ענק המתרומם אל על שלבים שלבים. על השלב העליון רובץ שלג. אלומת אור בהירה נופלת מהעננה האפורה על חומת⁻ההר הלבנה. מימין ומשמאל לאור יורדים וניתזים אל העמק, כמתוך קול מלמול, מעיינותיו של “הגוה”. פרט למלמול זה, רובצה הקלחת בדממה בצל. נפעם מהאור הצח, החופף על הרבדה העליונה של הסלע, יורד הרוכב מן הסוס ושוקע בהרהורים. עיפות יורדת עליו ועצבות. הכל מסביב נראה לו ערום ועגום. רק האור הטהור והלבן הוא מעין בשורה מעולם אחר.

מה חפצו עוד במקום זה בטרם ימשיך את דרכו? מה ביקש? – מאומה לא מצא. לכן הוא נמשך הלאה, הלאה, הכל נעדר⁻שחר.

למה נמשך המבט בכוח מסתורי לאותה אלומת האור הלבנה, כאילו משם באה התשובה לשאלתו. אולם הוא עיף. קול הומיה רועש באזנו, אין ביכלתו לקלוט מאומה. אם זה היה קול קריאה, לא שמע אותו.

הוא ישלח את הסוס וישב על אחד מצוקי הסלעים המרובים העוטרים את הדרך. שקוע הוא בנבכי עשתונותיו ומצחו נטוי אל ארכבותיו הזקופות. דומה לו כי יצא גזר דינו: חיים לאין⁻שחר שהחטיאו את מטרתם, – תָעֹה תעה.

פרפרי תכלת ירדו פתאום בנחיל משי כאילו משמים והחלו מרפרפים לפני האיש שהקיץ כמתוך עלפון. הוא מסב ראשו. הסוס נעלם מן העין. יתכן, כי שב לבדו בדרך הידועה לו בואכה לוצה. הפרפרים טסים כברת⁻ארץ ושבים מתוך רפרוף תעתועים, כאומרים למשוך אותו אחריהם. בלי דעת נתפייס עליו לבו למראה ארחם החרישי. הוא שקע בתוך הזיה והקשבה. כתפוש חלום הוא נודד בדרך השופע ויורד אל היער ואובד בתוך האזוב. סביב סביב אין לראות נפש חיה בדממת הצהרים, והנה מתוך חצר חבויה למחצה, שמשקוף שערה הבנוי בטעם “המאורים” מכוסה קיסוס עתיק, מופיע אותו זר צנום⁻גו שכבר פגש אותו קודם, צועד כלשהו לפניו בצל, עד כי לא ראה שוב את פני האיש, רומז בידו ואומר: “בואה אחרי”. בעצם לא ציפה תיאודור אלא לפגישה זו. הדבר צריך היה לבוא. דומם הוא פוסע בעקבותיו של אותו צנום⁻הגוף.

הדרך עובר בעובי היער על פני אזור אפור⁻ירוק, בין עצי אורן וגופר, מקום שמרמיטות משחקות ליד שרשים ענקים וגם עקבות הדוב נגלים לתושבי ההרים. פרחי כף⁻הזאב ירוקים⁻כהים ופעמונות זעירות זרועים מסביב – ונרדים והדסים נותנים ריחם, ריח הבושם המתוק כברכת הרי הדרום. כבתוך חלום הולך תיאודור בעקבות מורה הדרך. הכל בא כפי שצריך היה לבוא.

והנה גם האכסניה אשר שמה נקרא לבוא, ביקתת⁻יער קטנה עם צרור שביבי עץ גדולים במקום שלט. ריח מרתף המעלה הבל⁻טחב נודף מן הפתח הפתוח אל נוכח המתקרב ובא. מעם אפלולית הבקתה שבתוך מחבואו המעמיק והולך נעלם ממנו המדריך. נגלית ומופיעה דמות קלה אשר אור בהיר בוקע מתוך עיניה.

תיאודור מתקרב אל היינריך. אין הוא משתומם למראהו. אך לבו נתמלא אושר גדול של שלוה וחסד אשר לא ידע מעודו.

“הרבה חיפשיך, תיאודור, ולא מצאתיך. זה ימים רבים אבדת לי, ולמצוא אותך לא יכולתי. זאת תוכל רק אתה לבדך”.

כך דיבר היינריך, ודומה היה לו לאיש התועה, כי שב ומצא את נפשו.

מרמיטות מקפצות ובאות פנימה, הן צונחות לרגלי השנים בלי כל פחד. אחד מפרפרי התכלת בא בטיסה. ידועי פחד הם פרפרי התכלת הגדולים הללו, אך שור נא – אחד יורד על עפעפיו של תיאודור. הידיד תפש בשתי זרועותיו החוורות את ראשו של זה שחזר אליו. הפרפר מתרומם שוב, קל ורך כנשמה עצמה הוא חוזר וצונח.

“רב האור בעיניך, תיאודור שלי”. – אומר שוב היינריך, כשהוא מרכין עצמו על פניו של ידידו. “וחדש הוא האור, כמוהו עוד לא ראיתי בך טרם לכתי אל ארץ האמת, שמשם אני בא עתה, אור של יסורים וויתורים רואה אני, אור של בגרות הנאצל גם מן האבהות שנפלה בינתים בחלקך. אולם עוד אור אני מוצא בהן, אשר טרם אוכל לכנותו, כי לא ארהיב. מקורו מאותו עולם אחר. אני אמנם מכיר אותו מימי ילדותי, כי סבי החסיד סח לי על כך בלילי שבתות של ילדותו. “אור השכינה” היה קורא לזוהר חרישי זה, שמשמעו היות מוכן ומזומן ליתן את הנפש לגבוה מכל גבוה ישראל בן אליעזר שאנו קוראים לו בעש”ט – כך סיפר סבי החסיד – צבר בקרבו אור זה בימי התיחדותו ביערות הקרפטים בבדידות יער ההרים, כאלה אשר פה סביבותינו. איזו דממה עמוקה, גדולה נותנת קולה! דממת אלהים, הידועה לי כבר. חמש שנים ערך הדבר, ספר לי החסיד, האור נצטבר כל⁻כך בעיני ישראל בן אליעזר, עד כי השכינה נגלתה מתוכן. ואז נתגלה הבעל⁻שם⁻טוב לבריות בדמותו האמיתית. הדבר אירע בשנת ל"ו לחייו. כמה שנות חייך אתה, תיאודור שלי? פניך מסמיקות כפני נערה מחמת שאלתי בסמיכות פרשיות. תנני ואמנה, יקירי. הלא בחברתך בליתי את שנות נעורי ורק בשנים מספר הייתי קשיש ממך. הרי שידוע לי מנין שנות חייך. כבן שלושים ואחת הנך כיום, ובכן עתיד הדבר להמשך עוד חמש שנים ויתגלה לאור בשנת השלושים ושש לחייך. יודע אני שגורל חיי נגע בלבך והחרידו. אולם לא לקרוא אותך לאבדון באתי הלום. רק בחסדו הגדול סלח לי אלהים את חטא מותי ללא⁻שחר. הזכורה לך עוד המימרה שהיתה שגורה בפי – מתוך שנמאסו עלי חיי, שלא ידעתי לשלוט עליהם? נעדרי⁻שחר הם חיינו הייתי אומר, – ואני הסגרתי עצמי למות. ועתה גלוי וידוע לי, וגם לך גלוי וידוע הדבר, כי היום ופה השכנתי עצמי בך: לא חיי היו נעדרי⁻שחר כי אם מותי. אמנם הייתי כולי מלא יאוש הידוע גם לך, יאוש ללא מוצא של כוחות נטושים. אלפי יהודים צעירים מחוננים, אנשים שאינם יודעים מנוח, כמוני, נשברו תחת כובד אוכפו של יאוש זה.

אולם גם היאוש הוא כח יצירה גדול, העלול להביא לידי מעשים גדולים, מעשים לשמם, כשהוא תוקף נפש אצילה. נעדרי⁻שחר הם חיים מבוזבזים, נעדר שחר – מות שאין מועיל בו. אך אתה תלך ותיצור למען אחרים, נישא בידי כוח טהור מכל פניה עצמית. למות עוד יש לך שהות".

“למות עוד יש לך שהות” – במלמלו בשפתיו את דברי הדמות המסתלקת אשר נקלטו לאט לאט בהכרתו, פתח הרצל את עיניו כמתוך חלום והסתכל סביבו. היתה שעה מאוחרת לאחר הצהרים. הפרפר ישב חרש ובלי נוע על חזהו וכנפיו שטוחות. ורק עתה, עם תנועתו של המתעורר, נבהל ופרח לו.

למטה בעמק באה ועמדה מרכבת הדואר לפני מרפסת המלון. העגלון ישב ישיבה רצינית ומלאת חשיבות על מושבו הגבוה ושלח מבט יהיר על ההמון של כפר לוץ, שנתאסף באותה שעה חגיגית סביב למרכבה. גם שוער המלון הניח את המשקה והקלפים ונתקרב כדי פסיעות אחדות, לא יותר מדי, כמובן, שלא יפגע כבודו חלילה. בשלוה מתונה מסר לו הדוור את צרור הדואר. אותו יום סתיו בשנת 1891 נמצאה בתוך דואר המלון גם טלגרמה דחופה הטבועה בחותמת אוסטריה ושלוחה אל הד“ר תיאודור הרצל בס”ט ז’אן די לוץ. התשובה ששולם בעדה למפרע צריכה להיות שלוחה אל מערכת העתון הגדול “נויאה פרייאה פרסה” אשר בוינה.

את תכנה של החדשה הדחופה, אשר ניכר היה כי חשובה היא ביותר, לא יוכלו לנחש, כמובן, לא השוער הנכבד, לא אנשי המלון הסקרנים ותושבי הכפר העלובים שהקיפוהו בשאלות ומתן עצות. על כל פנים עליו לשלוח את פבלו מורה דרך בהרים לחפש את הנעלם כי הסוס שב הביתה בלי רוכבו,– כך סבור היה הנער אשר על הסוסים, שהוריד זה עתה את האנגליה העיפה מעל האוכף, אחוזת בהלה שבה מכוטרס לפני החבורה כולה, ונשענה עכשו אל עמוד המרפסת יגעה ותשושה.

סנשו נוהג הדובים, שהוליך אחריו צאצא שחום⁻פרוע של אָטאָטרוֹל אשר להיינה, השמיע דעתו הנחרצה, כי ראה את הנעלם למעלה ביער, סמוך מאד לקלחת “הגוה”, ישן שנת שלום ופרפרים רפרפו סביבו. אולם – כנהוג – דוקא ידיעה זו לא עוררה אמון, הפעם עליו להודיע למשטרה, החליט השוער, ומתוך אנחה חזה מראש כי משחק הקלפים נשבת לו לזמן ממושך.

ביניתם קרא לו צלצול הפעמון של תא הטלפון. איש זר הודיע לו מעם הקצה השני של החוט הזה בשמו של הד“ר הרצל, כי את הדואר והצרורות של תיאודר הרצל יש לשלוח לס”ן סבסטיאן אשר לשם נסע האדון. האם באה טלגרמה דחופה מוינה? השוער משיב “הן”, והוא נדהם מאד משפע זה של רשמי מרחקים, כי רק זה עתה נמסרה לידו הטלגרמה. הקול הרחוק מצוה דרך החוט להריץ תיכף ומיד מלה אחת לעתון הוינאי, את המלה הצרפתית: D’accord – מסכים. זה חפצו ורצונו של הד"ר הרצל.

עוד באותו לילה רשם הרצל במלונו אשר בס“ן סבסטיאן (מקום שם הפסיק פתאום את נסיעתו הספרדית ולא המשיכה עד מדריד, כאשר היה בדעתו קודם) בפנקסו, כי מחר יסע פריזה בתור כתבו של ה”נויה פרייה פרסה". הוא קיבל את המשרה הזאת בקורת⁻רוח, כי שם ירבה לראות וללמוד, דבר החשוב מאד בשביל עתידו. ולא בלי צער נסע שמה, כי נאלץ להפסיק את הרומן היהוּדי שלו, אשר לו נתכון להקדיש את עטו בעתיד הקרוב. את כתיבתו בשביל התיאטרון בכל תפארתו הריקה לא רצה יותר להעלות על לבו. מה שחטא כאן יכפר באותו רומן רציני של הזמן, שבמרכזו יעמוד היהודי בעל⁻היסורים – היינריך קאנא. ואולי יהפכו פעם הדברים האלה גם למעשים.

הדבר צריך להמשך, לפי מאמר⁻פיו של היינריך, עוד חמש שנים, עד שיהפך למעשה, והמחבר של “מדינת היהודים”, מלא רצון⁻גאולה איתן, יופיע לפני האנוושת בשנת הל"ו לחייו.


 

חזון על גדות הסאֶן    🔗

כשסופרה הפריסאי של ה“נוייה פרייה פרסה” ירד מעל המדרגות הצרות של יציע העתונאים – בפסיעות מאובנות כצעדי משותק ועם מבט קפוא, תועה במרחקים – נעצר לפתע ומעין תנועה ריתתה חיש בעיניו החומות, הגדולות, עמד ליד פסל מיראבו שבחדר⁻ההמתנה הקט ומבטו הקודר⁻הלועג חלף על קלסתר הפנים הפאתיטי של דורש החרות; ממנו פנה אל תמונת האספה המכוננת, כשאותה ארשת המרירות נחה בעיניו ובזויות פיו.

“חופש” – סינן דרך שניו, “חופש” – וצחק צחוק יבש. מבלי להעיף מבט על חדרי המסדרונות המפוארים, צעד על מעלות האבן של אולם הצירים ושם את פעמיו אל כבש הברזל הצר המקביל לגשר שעל פני הסאֶן והמוביל ל“פלַאס דֵה לַה קוֹנְקוֹרְד”, התקדם בחפזון ומבלי לראות דבר. בניגוד להרגלו, לא שם לב כלל לשלש⁻הצבעים רב התפארת, אשר להט בארגמן החמה השוקעת מעבר לעצי הטיולאיר שעמדו עדיין בעירומם. כל⁻כך מכונס לתוך עצמו היה, עד שנתקל באמצע הכבש הצר באיש המהלך כפוף כדוגמת קצרי הראיה. שער ראשו מסולסל והשיבה כבר זרקה בו וכל דמותו ענתה בו שרצפתי מבני⁻הדרום הנהו. הוא רטן פַּארְבְּלֶה!"7 לתוך זקנו הפרובנסאלי. הרצל נרעד ובהכירו את האיש הסיר את כובעו. “בית הנבחרים היום”, אמר בצרידות ובקול גרוני מוזר: “ישיבה זו של בית⁻הנבחרים, מר דודֶה – ויש אשר דימו לחיות בארץ החופש, בצרפת הליבראלית, ארץ הרוחניות והיופי” –, דודה מלמל משהו בלתי מובן. דבריו יכלו להשמע כמו: “וכי מי זה יודע פשר דבר – השד יודע מה שיש לחשוב – כבר היו מקרים כאלה – כולכם מדגישים את הסאה – חושבים, העולם עומד להחרב מפני שיהודי אחד…”. השני הזדעזע כולו ודמותו הגבוהה, הישרה ריתתה כאחוזת צמרמורת. צמרמורת שהלכה ונישנתה כשהנה מרעידה כל עצב מעצבי הגוף הנקשה הזה. “מפני שיהודי אחד” – חזר בהסח⁻הדעת ושוב אותו המבט הקפוא ניבט מתוך עיניו המבריקות בניצוצותיהם החומים⁻הזהבהבים. הצרפתי קצר⁻הראות הסתכל בו בעיניו הממצמצות במבט מהיר⁻מאומץ והוריד באדישות את ראש האמנים שלו.

בינתים הגיעו לצדו השני של הסאן ונכנסו לתוך גן הטִיוּלֶרִי. אשה לבושת סינור ושביס לבנים, שבּאַָלונים צבעוניים מכל מידה, צורה וצבע רוחשים מעל ראשה, כשהם קשורים בחוטיהם באגרופה – יצאה לקראתם. הרצל כמעט נחבט בדמותה החסונה ובּאָלון אחד נגע בעורו המשיי במצחו ומשך את עיניו. לראשונה תוהות וחרדות אך במהרה מתוך חזיה ורצון ליוו עיניו את הכדור הכחול המאורך, שפרח לו בחיננות רשלנית עד כמה שהרשה לו החוט המרתק. הבעת געגועים ורוך התלקחה בעיני העתונאי ותמהון כוסף ואושר פתח במקצת גם את פיו בחן רב. מופתע הסתכל בו המשורר הצרפתי והרגיש בפעם הראשונה ביופיו המיוחד הנוגה של האיש על ידו.

“על מה זה תחלום הרצל?” שאל בטוב לב וקבל תשובה ממנו שפיו שוב נתכווץ לפתע, תשובה מפליאה בזרותה: “על ספינת האוויר המונהגת”. – דודה משך כתפיו בתמיהה וחשב בלבו: “גם הלה מאלה המשוגעים לדבר אחד אשר הרעיון הזה של שנות ה⁻90 שלנו העבירם על דעתם”. שתקנות היסטארית זו של מלווהו המקרי, שבדרך כלל חיבבו כוינאי חריף ואיש שיחה, החלה לשעממו. כמבקש עזרה הסתכל על סביביו ומוקסם נתלה מבטו בשחקים הרחוקים שמעל הטיולארי שנראו כמזוגגים בלבנוניותם החלבית, כשאך גוונים דהים, אדמדמים⁻חומים מהבהבים בהם, ודמותו הגבוהה של שכנו מתלבטת על פניהם בשרטוטיה החדים.

דודֶה פנה אל הצד השני והביט על הסאֶן: התנועה עם ערוב היום עליו הלכה ופחתה, מבטו סקר את הנהר לאורכו עד לאופק שם התנוסס חוד שלדו של טור אֵיפל, הרחק מעל לכיפות הנמוגות של הטרקלינים הפַרִיסַאִיים והטרוֹקאַדאֶרוֹ. ומבטו עקב אחרי הסירות הנגררות לאיטן וספינות⁻המנוף שהוסיפו לחתור על אף התקרבותו של ערב החג, כשהן עולות ויורדות תוך אדישות שאננה מול השחקים החיורים.

כאילו מתוך הסכמה חגיגית הניע המשורר את ראשו וגמא בצמא את אוויר הערב שזרם מגני הטיולרי והשדרות שלאורך הסאן – אוויר רך ופושר של תקופה שלפני אביב, אם כי גדוש אדים ואבק העיר, היה כבד ממתיקותה של פריס. הצרפתי נהנה בכל ישותו מן הערב, התמכר בכל מאודו לאווירתה של העיר הנערצה ושכח כליל את העיתונאי השותק הקודר על ידו. האחרון, שבדרך כלל היה נפתח כולו לקראת הריחניות שלגדות הסאן, הרגיש את עצמו היום רחוק ומנותק עדי זרות, בודד וללא כל זיקה לאוויר פושר זה. אמנם עיניו יכלו שוב לראות וגם נתקלו ברגע זה בקבוצת ילדים לבושי בגדים כהים שווים, שחלפו על פניו כשהם הולכים זוגות זוגות בצעדים קצובים⁻קצובים⁻מהססים ונזירה בעלת שביס רחב שוליים נוהגת בהם. בלי משים נמשך מבטו אחר עיניהם הגדולות המיותמות שנצמדו בניצנוץ רעב אל הילדים ששיחקו תחת חסות הוריהם, כשהנם משלחים את ספינותיהם הזעירות על פני מי הברכה. "יתומים – ", חש הרצל תוך עצבות מכאיבה – “אנו לא נלבישם במדים כאלה, אנו נגדלם כבני חורין על אדמתנו –” ושוב ניצב לפניו אותו החלום הכחול הענקי בכל אימתו העצומה שקרא לו בלי הרף והחזיקו שבוי בכוח שאין מנוס מפניו.

“פריס!” קרא דודה מתוך התפשטות הגשמיות ופנה אל שכנו כשאש השיכרון נדלקת בעיניו החלושות. “האם תרגיש המתיקות של בטרם⁻אביב שבעיר זו?” ולכשחש בעגמתו הקודרת והמבודדת של השני, התפרץ ברוגז ורקע בקרקע בכעס פראי של בן הדרום!" “אתם היהודים, יקחכם האופל, שחסרים הנכם חוש היופיי לחלוטין!” מלים אלו החזירו את הרצל למציאות. אמנם עוד השתקפה ההזיה הרחוקה מעיניו, אך אותה הגמישות החריפה כבר החיתה את פניו, שהמלכותיות הקודרת הסתלקה כשהיא מפנה מקום לאותו החן המקסים שלו “אגב, יהודים, מר דודה” זרק בהיתול ובאותו הסגנון האפוריסטי שציין את מאמריו, “זה עכשיו חזיתי חזון קטן מפולפל. כידוע הרינו עם נע ונד” – כפי שקראתם לנו ולמגינים עלינו. והנה בחזוני ואראה איך אנו עם נע ונד, יוצאים מכאן כדי למצוא שם למטה, מעבר לים התיכון, מעבר לפיראמידות את מולדתנו, ומתנהלים באותה הדרך עליה חולקים המלומדים, אם אחר “משפט דרייפוס” של ימות מצרים הלכו בה אבותינו כשפניהם מועדות לארץ החופש“… ובאמרו את המלים “שם למטה”, עשתה ידו קשת עגולה ורחבה לצד המזרח, שם באור הדימדומים החיור של הערב החל מהבהב הכוכב הראשון. בעל כורחו הופיע החיוך על שפתי הצרפתי בן הדרום, זה פעמים רבות היה עֵד ל”עויוֹת המלכותיות" של דרשן אצילי זה, שנראה כמלך ממלכי המזרח, אשר לבש בגדי אזרחים אלאגאַנטיים. וכבר ראהו בדמיונו מהלך בראש היהודים היוצאים לדרכם עם טוּרבּאַן לבן ומעיל מתנפנף שהפראַק מציץ מתחתיו. “טאַרטאַרין במדבר” חלף בראשו ואך בקושי הצליח לכבוש את צחוקו; ברם, לפתע שוּנה מראה האיש על ידו; עיניו רחבו ועמקו לכשדבר בהתמכרות מתגברת לחזונו על שיבת ישראל: “עבודה, כבוד עצמי, יצירה, לא דלות, לא שעבוד –´. נדמה היה שהוא עצמו נחנק שעה שסח על המחנק בו שרויה נשמת עמו. דודה לא יכול היה להשתחרר מהשפעתה של הרוחניות הדרוכה וממבע הכאב העז שריתת בפנים אלו הטהורים עדי זרות. קו כיסופים ללא גבול וקמט יסורים העוה את הפה שאך לפני זמן קצר הקסימו בחינו הרב. כל דמותו של האיש הזה נראתה כעולה וצומחת עדי ענקיות כשהוא ניצב כאן עטוף במעילו ובולט בכהותו על רקע האופק החיור של היום הגווע. בעצם ההתרגשות העצומה של דבריו, שכוחם המשכנע הלך וגדל ובפאתוס שנאצל מן התשוקה העזה, תפסה ידו החיורת של המדבר בזקנו השחור, ולפתע ראהו הצרפתי הלגלגן כחזון אדיר ומנצח, כמשה של מיכּל אַנג’אלו, אך צעיר, יפה ואנושי יותר. פסל ונשימה לוהטת כאֶחד, מעבר לזמן ומכורסם ממעבר זה שלתקופה חדשה – משה המוביל את בני ישראל מן השבי המשעבד ומתוך שממת הגולה אלי השיחרור והגדולה התנ”כית של ארץ החרות.

בעוז אֵיתנים תקף החזון את לב המשורר הצרפתי, מלאת הערצה בלעה עינו את דמותו הנהדרה של בן לויתו שכל החולף שבבגדי האופנה ובמילי דבדיחותא גלש מעליו וגז באין הסוף. אותה ההבעה של ההתמכרות האצילה ושל גודל לבב, ששכנו בעיני המדבר, נחו עכשיו גם על פניו המפקפקות של הצרפתי והאצילו עליהם מזוהרו של החזון היוצר. מנוצח ע“י עצמת החזון שם האיש קטן⁻הקומה – כשמבטו מצומד אל האופק – את ידו הרחבה מעל לגבותיו השעירות ושפתיו לחשו כמעט ללא קול מפאת הסערה הנבואית שהלכה והשתלטה עליו: מה יפה החזון – נהדר ללא גבול ובטוי!”.

(עברית: מלכה בלבן)



  1. Dante – “Nel mezzo del camin”  ↩

  2. על גבי הצד השני של כרטיס הכניסה להתחרות של אגודת המרוץ על גבי הקרח בוינה מן ה⁻18 בינואר 1886 היה רשום בשפה הצרפתית לאמר:

    “J‘y étais, le coeur gonflé d’amour. Elle ne vint pas, la douce, la chère. Et que ce soit un souvenir des heures tristement passées, d‘une déception entantine et douloureuse, Je garde ce cachet pour les temps qui vont venir. – Est־ce que, un jour. Je pourral montrer ce petit signe d’une tendresse cacée à cette bienaimée?”

    מובן, לא בא הדבר לידי הרצל להראות למגדה הקטנה תעודה זו של אהבתו הגדולה אליה.  ↩

  3. נראים לי הדברים יותר ויותר שלא רק הדאגה ליוליה נאשויאר הצעירה בלבד, כי אם החשש הכמוס מפניה ומפני קסם גופה המשעבד, הם הם שהרחיקו את הרצל ממנה משך 18 חדשים (מאביב 1886 עד סתו 1887). חשש זה היה לו יסוד. זה היה אסונו של הרצל שאלה הנשים השפיעו עליו, אשר – כפי שכתב לידידו היינריך קאנא במכתבו האינטימי ביותר, – “דרכו עליו ברגליהן”. (מכתב מן ה⁻22 בנובמבר 1883).  ↩

  4. בענין הקברים היקרים להרצל כונתי למאמרי “שני הקברים” אשר הופיע ב“הארץ” בכ' תמוז, ת“ש וב”בצרון“ אב/אלול תש”ך, ניו⁻יורק.  ↩

  5. במקור 1985 צ“ל 1895 – הערת פב”י  ↩

  6. “בנוסת” במקור, צ“ל בנוסח – הערת פב”י.  ↩

  7. לעזאזל!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47800 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!