רקע
משה שרת
משה כרמי

1

לפי קטעים שנרשמו מדברי אזכרה ביום השבעה למותו בעין־חרוד – אב תשי"ד, אוגוסט 1954


החיים כה סואנים והנטל כה כבד עד שאין השעה פנויה ואין הדעת חופשית לגבש לחטיבה אחת זיכרונות והערכות של הוויה בת עשרות בשנים שנפסקה כחתף.

ראשית הסיפור לפני ארבעים ושלוש שנים, כאשר מתה האם, ומשה אז בן ט"ו. בשבת הראשונה אחרי השבעה הלכנו יחד ברגל לפתח תקווה, על־פני גבעות קרחות. ביקשתי לשתף עצמי עם אבל המשפחה.

בית קטן, דל ודחוק. האחות הגדולה, בת שלוש־עשרה, מנסה בחוסר ישע להיות אם לחמשת אחיה ואחיותיה הקטנים. ליד הבית משתלה, ממנה מנסה האב להוציא בציפורניו מחיה למשפחה. מסביב – פתח־תקווה של אותם הימים.

על הרקע הזה גדל הפלא. אני אומר זאת לא כמשקיף אחורנית ובא לסכם, אלא כמנסה לדלות מנשיית הימים ההם את רחשי ההשתאות וההתפעלות שפעמו אז בלב.

משה כרמי. הנער ושמו. היפעה שקלחה מעיניו התכולות. קסם השם בלבד, אשר בחר לעצמו. היה זה עולם ומלואו של מקוריות, חידוש, רוח־יצירה.

אפשר ירש עדינות־נפש ואצילות פנימית מן האם. תמונתה אמרה הרבה ללב ולדמיון. ואפשר קיבל אהבת קרקע ותחושת חיי־הצמח מן האב. ביסודו ובכללותו היה כיצור שנולד מעצמו, כזרם מים חיים הבוקע פתאום ממעיין סמוי בקרקע צחיח, איש־סגולה יחיד במינו בקרב כל חבריו ובני־גילו – חיזיון מופלא על רקע אם־המושבות מזה ובית־הספר התיכון הראשון מזה.

תום־לב, שלא הועם בו כל חייו. ראיית העולם כולו בעיניה הזכות של ילדות. שום סחי, שום סייג לא דבק בו מעולם. תמיד טהור. תמיד כמרפרף מעל לחולין. השאיפה לנעלה מילאה כל יישותו. אהבת היופי, דבקות באמנות, הפלגה לעולמות עליונים של שירה. ועם זה תשוקה עזה לדעת ומוח צלול להבין ולרדת לחקר הדברים. תפיסה ללא מאמץ, הבנה ללא יגע, כאילו תמיד ברוח־הקודש.

כליל־כישרונות. מתיז ברקים של מחשבה, שופע השראה. ומשובת נעורים מתרוננת. וכושר־רעות ויכולת־אהבה בלי מצרים, עד כלות הנפש. ולב פתוח. גישה אל האדם ללא מחיצות. אהבת־הבריות ויקוד של כוסף לחברה חדשה ולמפעל שכולו אור.

אז לא הייתה תנועת־נוער. תנועת־הפועלים הייתה עדיין בעריסתה. היישוב הוותיק היה מפוכח ודימיונו קצוץ. תלמידי בית־הספר ביקשו לראות דרכם סלולה לפניהם אל דפוסי־חיים קבועים מראש. יחידים היו פורצי־הגדר, נושאי נפשם לגדולות. בתוך כל אלה התהלך משה כדורך בנתיבו המיוחד אשר פילס לעצמו בלבד – מעל לקטנות יום־יום, מעל לדאגה חומרית, מתוך ביטול גמור לחיצוניות, בוז למושגים מקובלים של נימוס מלאכותי ויחסים מזויפים, פריצת כל מסגרת של שיגרה נוקשה, כמיהה לחירות ולמרחב. לא קיבל עליו גזירות הציבור, אלא אם התיישבו עם מצפונו. נכנס לנפתולים רוחניים מזעזעים עם חבריו הקרובים ביותר בשאלות שנקבו עד תהום הווייתו המוסרית. יעידו מכתביו מימי ההתנדבות לגדוד העברי, שנתפרסמו ב“האדמה” של י. ח. ברנר, בהם יצא לקטרג על ההשתתפות במלחמה.

בעולמו הרוחני נקלע מספֵרה לספֵרה כשהוא משוטט על־פני היכלות היצירה האנושית כבן־בית בכולם. הייתה תקופה שהשתקע בנגינה בכינור ועשה בה לילות כימים והגיע להישגים מפתיעים. והיו זמנים שראה עולם ומלואו בכתיבה ספרותית ואף בה זכה לשיאים של ביטוי. עד שהפליג למרחבי המדע והלך שבי אחרי רזיו וקסמיו.

אילו התמסר כליל לאחד מאלה, היה מגיע לגדולות. אין ספק שנתקפח בו איש־מדע דגול, וכן אמן בנגינה, וכן חוקר־לשון מופלג ומפענח מחונן של תעלומות המקרא. היו בו חושי־כישוף לתגליות לשוניות ולחשיפת פשרם של ניבים עתיקים סתומים. ואולי את פסגת יכולתו האישית היה משיג בחקר הארץ – פניה וטבעה. אהבת המולדת והכושר המופלא לגלות צפונותיה, להבין סודותיה, לחוש ולהביא אחרים לידי תחושת תהליכי חייה והערכת יופיה – היו טבועים בדמו וניזונים תמיד מיקוד נפשו.

אבל הוא לא יכול לשכון ולפעול לבדד – להגות וליצור בד' אמותיו למען הרבים הסמויים מן העין. צורך לבו היה המגע החי והחם ומשאת נפשו שירות הכלל מתוך הנאת סביבתו הקרובה בידיעותיו ובפרי הגותו.

מכאן כניסתו לקיבוץ וההחלטה שנתגבשה בו לעשות את ההוראה לנושא מרכזי של חייו. את יבול ההחלטה הזאת קצרה עין־חרוד, אשר בבית־ספרה נתגלה משה כרמי כאחד המורים המחוננים ביותר שקמו לכפר העברי בארץ – מורה־יוצר אשר החינוך והקניית הדעת היו נשמת אפיו.

את כל עולמותיו קיפל וכינס לתוך מסכת־חייו כמורה ומחנך, פתח וגולל אותם לפני תלמידיו: טבע הארץ והארץ עצמה, גופה ונופה; התנ"ך כמקור לידיעת הארץ, כאוצר־בראשית ללשון העברית וכבית הגנזים לנשמת האומה, הגניזה כביטוי עליון לרחשי לב אדם בערגתו ליופי – כל אלה חברו יחד בידי המורה האמן, יחיד־הסגולה, לאוצר קדוש של עושר נפשי, שופע וניגר בלי הרף מכלי אל כלי, נפוץ מן המקור ומרווה לבבות רבים לכל ימי־החיים.

בעבודת־חייו זאת מצאו האסון. הוא ראה את כוחו בהנחלת נכסי יסוד של דעת כבסיס לתרבותם האנושית והלאומית של חניכיו. העמידה בשער נגד מושגי־סלף, במערכה החברתית הטרגית שהתחוללה בתוכנו, לא הייתה בתחילה מעניינו. רק במאוחר נוכח לדעת כי מערכה זו היא הקובעת גורל, וכי הקליפה הממארת של ריב־האחים מכרסמת ואוכלת את תוכו המבורך של הפרי. היה כמוכה פלצות בהתברר לו כי רבים מאלה אשר לתוך מוחם ולבם יצק אוצרות כה יקרים – נשמתם נגזלה ממנו.

כשעמדנו מסביב לקברו הפתוח היה אותו קבר דומה בעיני לסמל התהום שנפערה בתוכנו – התהום שחצתה גם בין המורה ותלמידיו והחישה את שברון לבו.


  1. – משה כרמי (ינובסקי) נולד בפתח־תקווה ביום א' בטבת תרנ“ד (1894), מת בירושלים בי”ט באב תשי“ב, 10 באוגוסט 1952, נקבר בעין־חרוד.
    – ”האדמה“ הוא שם הירחון שיצא בשנים 1921־1919 על־ידי ”אחדות העבודה" בעריכת י. ח. ברנר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 37174 יצירות מאת 1901 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 13505 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!